ואמנם אמרו וימלא שבעת ימים הוא אצלי לסבות. האחת כאלו אמר ואל תחשוב שקוצר הזמן שעה או שעות יום או יומים עשו לו לפרעה שלא שת לבו גם לזאת כי הנה היו שבעה ימים שלמים אחרי הכאת השם את היאור ולא היה מים למצריים לשתות כל שבעת הימים ואעפ״כ לא שת לבו לזאת. והב׳ הוא לומר לך ששבעה ימים אחרי הכות ה׳ את היאור באו הצפרדעים ויהיה הפסוק סמוך עם מה שאמר וימלא שבעת ימים וגו׳ ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ והשלישי להודיע שעמדו המצריים בנחת שבעה ימים אחר מכת הדם קודם בוא הצפרדעים:

והנה נשאר עלי לתת הסבה עוד בשלשה דברים נזכרו במכה הזאת האחד הוא למה בחר השם בהתהפכות מי יאור מצרים לדם ומה ענין הנס ההוא כי אין ספק שלא נעשו הנסים ההם כפי מה שנזדמן. הב׳ למה זה נעשה הנס הזה קצתו ע״י משה ביאור מצרים וקצתו ע״י אהרן בשאר מימות ולמה לא עשה הכל אם משה בלבד ואם אהרן בלבד כשאר המכות. השלישי למה זה התמיד נס הדם ז׳ ימים שלמים ולא יותר ולא פחות מזה המנין כי גם זה אין לומר שהיה בקרי והזדמן וראוי שיבוקש הסבה למספר ההוא:

ואומר שעשרת המכות אשר הכה הקדוש ב״ה בהם את מצרים היה בהם סדר טבעי וסדר השגחיי אם סדר טבעי בב׳ בחינות. האחד לפי שבאו כפי היסודות הכבדים הקרובים אלינו חמש מכות הראשונות ואחרי כך חמש מכות האחרות ביסודות הקלים ולזה היתה המכה הראשונה ההפך המים לדם ובזה היה למצריים צער גדול כי הנה שתיית המים הכרחית להשקיט תגבורת החום אשר מבפנים וכדי לדקדק המזון ולהעבירו בגוף במעברים הצרים ובהתהפכות המים לדם לא יוכלו המצריים לשתות מים וגם הבעלי חיים הנולדים במים שהיו מזון הכרחי בשצרים כמו שאמר (במדבר יא) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגו׳ מתו ולא די מתו הבעלי חיים המועילים במזונם אבל עתקו גם גברו חיל הצפרדעים וירבו ויעצמו במאד מאד שהיו מזיקים ומצערים את המצריים הרי שתי המכות האלה רוצה לומר דם וצפרדע היו ביסוד המים ואחריהם באו ביסוד הארץ שלש מכות והם הכנים שכל עפר הארץ היה כנים והערוב שהם כלל השרצים המזיקים שהביא הקב״ה בתוך מצרים. והדבר שהוא בהפך רצוני שהבעלי חיים המועילים הבייתים הצריכים לחיי האדם מתו בדבר. הנה התבאר שחמש מכות הראשונות היו ביסודות הכבדים מים וארץ. ואחריהם הביא ביסודות הקלים אויר ואש חמש מכות אחרות והם השחין שנעשה באש מפיח הכבשן שנאמר (שמות י׳) ויזרוק אותו משה השמימה ויהי שחין וגו׳ והברד שהיה גם כן ביסוד האש כ״ש ויט משה את מטהו על השמים וה׳ נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה. והארבה שהיה מהבעלי חיים המעופפים באויר כמו שיתבאר. והחשך, שהיתה ג״כ מכה באויר שבהיותו זך וספיריי בטבעו נתחדש בו עובי כפול ומכופל באופן שלא יוכל ניצוץ השמש לעבור על הארץ וכן הביא מכת בכורות באויר מעופש מכלה רוחם וכחם פתע פתאום ובזה האופן היו חמשת המכות האחרונות בשני היסודות הקלים ונשמר א״כ הסדר הטבעי בעשרת המכות האלה באופן האחד והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים ובסבת עפוש הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות ולכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה מסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זו כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות.

והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האויר מעכירותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המחוז ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה. וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם. ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נתחדש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה.

ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב׳ שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה:

ואמנם סדר ההשגחה האלהית שראינו במכות מצרים הוא שבאו מדה כנגד מדה על המצריים כפי מה שעשו לישראל מהרעות והצרות שהיו עשרה מינים מהרעות. האחת מיתת בניהם במי היאור כמו שאמר (שמות א׳ כ״ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכאלו היה יאור מצרים מלא דם בניהם. וכנגד הרעה הזאת באה מכת היאור בדם והדגה אשר ביאור מתה לרמוז שדם יחשב ליאור ההוא דם שפך וכמו שהילדים היו מתים בתוכו כך הדגה אשר ביאור מתה. המכה הב׳ היתה הצפרדעים כנגד צעקת בנות ישראל ודמעתן על לחיין על הריגת בניהן ביאור בהספדן על שהיה היאור מכלה את פרי בטניהן וכנגד זה באו הצפרדעים שהם הצועקים לדעת המפרשים כצעקת ויללת בנות ישראל ויצאו מן היאור כי משם יצאה צעקה ויללה. המכה השלישית היו הכנים בעפר הארץ לפי שהמצריים מררו את חיי בני ישראל בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ובעבור שנתנו עמלם ועוניי׳ בעפר האדמה צוה השם להכות את עפר הארץ שהוא היה עמל וכעס לישראל ולזה נהפך לכנים שהיו למצרים כצנינים בצדם. המכה הד׳ הערוב שהיה נכנס בבתי המצריים ונושך וטורף וחומם את בניהם והיה זה לפי שכל אחד מהמצריים היה משעבד לישראל כרצונו ונכנס בבתים ולוקח בניהם ובנותיהם לעבודתו כמו שכתב הרמב״ן וכנגד הרעה הזאת בא הערוב אל בתיהם ועושה כרצונו כאשר היו עושים המצריים בבתי בני ישראל. המכה הה׳ היתה הדבר אשר בא במקנה והיה זה לפי שהמצריים היו גוזלים בקרם וצאנם ומקניהם של ישראל ואין אומר השב גם כי מפני טורח עבודתם עניים ולחצם לא יוכלו בני ישראל לרעות את מקניהם ולכן בתגמול זה מתו מקנה המצריים בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. המכה הו׳ השחין והיה זה לפי שהמצריים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל סורו טמא קראו למו וכמו שאמר (בראשית מ״ג ל״א) כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם לכן היה עונשם שהיו כלם מוכי שחין וטמא טמא יקרא כל אחד מהם גם כי הם בעבודתם היו מטרידים ומונעים את ישראל מלהזדווג לנשיהם ולכך נענשו שיהיו מוכי שחין שהאשה נפרשת מבעלה כשהוא כן והיו להם אבעבועות המצורעים. המכה הז׳ היתה הברד לפי שהיו המצריים מכים את ישראל באבן או באגרוף והיו נותנים עליהם בקולם קול ענות בחרופים וגדופים לכן הביא עליהם הברד אבנים מן השמים קולות וברקים מבהלים ומצערים אותם להומם ולאבדם. המכה הח׳ היא הארבה לפי שישראל כל אחד מהם עובדי אדמה למצוא אוכל לנפשם והמצריים היו גוזלים תבואותיהם אשר בשדה לכן הביא עליהם הארבה שאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ. המכה הט׳ היה החשך לפי שבהיות ישראל בגלות מצרים היו בחשך אפלה כי הגלות נמשל לחשך כמו שאמר (איכה ג׳ ו׳) במחשכים הושיבני כמתי עולם ובהפך הגאולה שנקראת אור כמו שאמר (ישעיהו ט׳) העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ולתגמול הגלות שעשו להם נידונו הם בחשך (שמות י׳ כ״ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. המכה הי׳ היתה מכת בכורות לפי שישראל נקראו בני אל חי ואמר בני בכורי ישראל ולפי שהמצריים הרעו להם בכלל באה מכת בכוריהם שהיא כוללת בערך הרעה הכוללת שעשו להם בשעבודם. הרי לך סדר השגחיי במכות האלה ע״פ הרעות שהרעו לישראל מדה כנגד מדה. ויש גם כן בזה דרך אחר השגחיי והוא שהקב״ה ברצותו להעניש את המצריים על מה שעשו לישראל הענישם בדברים הצריכים לחיותם ומזונותיהם. וראשונה במים שהוא המשקה היותר הכרחי. ושנית במיתת הדגה שהיו אוכלים ממנה ושריצת הצפרדעים במקום הדגים שהיו מצערים ונוגפים אותם ולפי שגם מלבושיהם לא יועילו להם באה מכת הכנים שהיו מצערים את בשרם ומקלים את כבודם. ולפי שהיו להם בבתיהם מזונות מה לאכול בא הערוב שהיה מפסיד הכל ולפי שהיו אוכלים מהבשר לחסרון הדגה בא הדבר במקנה על שלהעדר המזונות הטובים היו כלם מוכי שחין ולפי שלא יהיו נזונים מפרי העצים בא הברד וכדי שלא יזונו מהחטה ועשב הארץ בא הארבה שאכל את כל עשב השדה וכדי שלא ילכו מפה ומפה לבקש לאכול בא החשך שלא קם איש ממקומו וכדי שיראו רעתם מכופלת באה מכת בכורות שמתו בניהם הזכרים הגדולים לעיניהם פתע פתאום ובזה הדרך כללו המכות מהרעות והצרות כל מה שיוכל. ואחרי אשר ביארתי לך כל זה אבוא לבאר הדרושים השלשה אשר זכרתי. ואומר כי הנה המכה הראשונה מהעשרה מכות. ההפך מי היאור לדם אם כפי הסדר הטבעי מהנחת היסודות וסדרם. ואם לפי שממכת הדם נמשכו שאר המכות כמו שביארתי. והיותר עצמות שבסבות היא מפני שהיא היתה רמז ועונש על הריגת בני ישראל שכנגד הרעה ההיא באה המכה הראשונה מהדם והמכה האחרונה מקריעת ים סוף וטביעת המצריים בו וכמו שאמר יתרו (שמות י״ח י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שפירשו השלם אונקלוס כי להיות הריגת הבנים הגדולה שברעות שקבלו במצרים נרמזה במכה הראשונה ונשלמה באחרונה והיתה היא אם כן תחלת המחשבה וסוף המעשה. וזאת היא תשובת הדרוש הראשון. האמנם לפי שהרעה והצרה ההיא היה הפועל הגדול בה הוא פרעה מלך מצרים שצוה לעשותו שנאמר (שמות א׳ כ״ב) ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והכלים העושים במלאכה ההיא היו המצריים ויאור מצרים היה מורה על המלך כמו שאמר (יחזקאל כ״ט ג׳) לי יאורי ואני עשיתני לכן נעשתה המכה ההיא קצתה ע״י משה רבינו לפני פרעה על שפת יאורו כנגד הרעה אשר עשה הוא בצואתו. וקצתה ע״י אהרן במימי מצרים לרמוז אל המצריים שעשו גם כן כמעשה ההוא. וכאלו לכבוד המלכות עשה משה הראוי לענשו של פרעה כי לא היה ראוי שילקה המלך כי אם ע״י בחיר ה׳ משה ואהרן עשה ענין המצריים לסבה שאבאר במכת הצפרדעים בע״ה ויש עוד לי בזה סבה שנית והיא שעונש הרעה והצרה ההיא רצה הקב״ה שיהיה תחלתו ביאור מצרים וסופו בים סוף ולזה היה ראוי ששניהם יהיו על ידי משה כי כמו שקריעת ים סוף ושוב המים על פרעה ועל פרשיו נעשה ע״י משה ובמטהו ככה לקות יאור מצרים להיות לזה הרמז וההערה בעצמה היה ראוי שיהיה ע״י משה. וזו היא תשובת הדרוש השני. ומפני שלקות היאור היה ממין קריעת ים סוף וטביעת המצריים כי לקות היאור ומיתת הדגה הורה על יציאת מצרים ומכת בכורות וקריעת ים סוף הורה על גמר הנקמה לכן היה מהחכמה האלהית שימלאו שבעת ימים אחרי הכות ה׳ את היאור כשבאו הצפרדעים לרמוז על קריעת ים סוף שתהיה שבעה ימים אחרי יציאת מצרים וכמו שאחרי שבעת ימים שהכה השם את היאור באה צעקת הצפרדעים ככה אחרי שבעת ימים שיצאו ישראל ממצרים שנרמז בלקות יאורם ומיתת הדגה באה צעקת הנשים המצריות על מות בעליהן בים סוף. ולרמוז ולהעיר על הדבר הזה נזכרו שבעת ימים בנס היאור ולא במכה אחרת. וזאת היא תשובת הדרוש השלישי: