(א) ויקרא גם פרעה לחכמים וגו׳ – בעיני פרעה, לא היו משה ואהרן אלא מכשפים, לכן קרא גם הוא למכשפיו.
(ב) ולמכשפים – ״כשף״ קרוב כפי הנראה ל״ישב״, ״קשב״, ״כזב״. המשמעות הבסיסית היא: ״ישב״, המציין את הגוף במצב מנוחה. ״ישב ל־״: להיות במנוחה ביחס למישהו – כלומר, להמתין למישהו, להיות מוכן למישהו. כדרך ש״ישב ל־״ משמש במובן הגופני, כך ״קשב ל־״ משמש במובן שכלי: לתת לשכל להיות במנוחה גמורה מכל דבר אחר, להפנות אותו כלפי מישהו, ולתת את כל תשומת הלב לדבריו של הזולת. נמצא ש״מְיַשֵּׁב ל־״ או ״מְקַשֵּׁב ל־״ יהיה פירושם: לכפות מנוחה או להכריח שתשומת־לבו של אדם תהיה למשהו.
(ג) והנה עסקו של ה״מכשף״ אינו אלא ״לְיַשֵּׁב״ או ״לְקַשֵּׁב״, כביכול, את הדרכים והכוחות הקיימים של הטבע; לדרוש מהם להפסיק את פעולתם ולהשמע למען מטרה מסוימת; לכפות עליהם קבלת מרות חיובית או שלילית. אך כל זה אינו אלא ״כזב״ והולכת שולל; אין בו דבר מלבד התגברות על בינת האחר והכנעתה. רק מי שמפקיר עצמו בקלות דעת להשפעתו של אחר, ירומה על ידו.
(ד) על אף שאינו אלא ״כזב״, נחשב ה״כישוף״ לחטא שדינו מיתה (״מכשפה לא תחיה״ [להלן כב, יז]). ואכן, כל החטאים הכרוכים בעבודה זרה, אינם עבירות מחמת השקר ההגיוני או המטאפיסי הדבוק בהם, אלא משום ההשחתה המוסרית הבאה כתוצאה מהם.
(ה) לעולם לא יבקש אדם עזרת מכשף למען מטרה המקובלת מהבחינה המוסרית. כל אימת שהבריות חשות, שהתכלית הנרצית, מקובלת בעיני האל ומתאימה לסדר העולמי שלו, הן אינן רואות כל טעם לנקוט באמצעים שכאלה. רק כאשר הרוע שאנשים מבקשים לעשות, מונע מהם לסמוך על עזרתו של מושל העולם, פונים הם להשתמש באמנות המדומה של ה״כישוף״ – כאילו הייתה דלת צדדית או מעבר נסתר, שדרכו ניתן להימלט ולבצע את מזימתם, למרות הסדר העולמי שנקבע על ידי ה׳. משום כך מפרשים חז״ל: ״למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה״
(סנהדרין סז:), הם מביישים כביכול את הסדר העליון של העולם.
(ו) בתנ״ך מוצאים אנו בכל מקום מכשפים בשירותם של המושלים הקדומים, כדרך שאנו מוצאים היום מדענים העומדים בשירות המדינה. אם היו המדענים של היום מנסים לפתור בעיות, כגון: כיצד יוכל אדם לספק את כל תאוותיו עד תומן, מבלי לחשוש לתוצאותיהן המזיקות לבריאות – הרי שיהיה בכך נסיון לעשות שימוש לרעה בשלטון האדם על הטבע, והדבר יעלה בקנה אחד עם ההשקפה הבסיסית של ה״כישוף״.
(ז) חרטמי נגזר מ״חרט״, כלי הכתיבה; ולכן פירושו: המומחים בכתיבה. ולאו דווקא בכתיבת ״כתב החרטומים״ [כתב תמונות, הירוגליפי], שכן לשורש ״חרט״ אין משמעות לואי של ציור תמונות, ובמצרים נהג גם כתב רגיל לכתיבה מהירה.
(ח) אלה המפרשים את ״חרט״ – בשל קרבתו ל״חרת״ – כאיזמל לחקיקה באבן, נראה שטעות בידם. לא יעלה על הדעת שהחקיקה האיטית באבן שימשה לכתיבה רגילה. כתיבה נעשתה בדרך כלל על מגילות פפירוס. בישעיהו
(ח, א), משמש ״חרט״ לכתיבה על מגילה, ולא יתכן כלל לומר שיחקקו על מגילה כזו.
(ט) אלא קרוב לוודאי ש״חרט״ קרוב ל״חרד״, שיש לו משמעות כפולה: התרגשות עזה מתוך ציפייה לדבר מה, ופעילות פנימית וחיצונית מוגברת לשם הוצאתה לפועל של מטרה מסוימת: ״חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָה הַזּאת״
(מלכים ב ד, יג); ״וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי״
(ישעיהו סו, ב); ״הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ״
(שם פסוק ה). לכן נחשב ה״חרט״ (עט או כלי חריטה) למשרתה הפעיל ומהיר־התנועה של מחשבת אדם. (כך גם בלשון חכמים, ״חרטה״ שווה במשמעותה ל״חרדה״, בכך שהיא מציינת התלהטות פנימית של הרגשות.)
(י) בלהטיהם – השווה ל״בלטיהם״
(להלן ז, כב; ח, ג; ח, יד). שורשיהם בהתאמה הם ״להט״ ו״לוט״, אשר יתכן שמשמעותם שווה לחלוטין, כדוגמת ״רהב״ ו״רוב״, ״כהן״ ו״כון״, ״בהן״ ובון״. לשני השרשים תהיה אפוא המשמעות של ״לוט״: ״לכסות״, ״להסתיר״; ונמצא ש״להטים״ ו״לטים״ שניהם כאחד אמנויות סתרים הם.
(יא) אך אין צורך בפירוש זה. יכול להיות ששני השמות באים לגלות את מהות אומנות אחיזת העיניים. ״להט״ פירושו: ״להבה״, וטבעה זוהר; ״לוט״ פירושו: לעטוף, וטבעו נסתר. עיקר אומנותה של אחיזת העיניים היא, להראות לצופה דבר מבהיק ומסנוור, ובכך להסיט את תשומת לבו מדבר אחר. זוהי גם שיטת מאחזי העיניים בימינו. הם מושכים את עיניהם ותשומת לבם של קהל הצופים, באמצעות חפץ זוהר כלשהו, כדי להסיח דעתם ממה שמתרחש באמת ברגע המכריע. אולי הלהבה נקראת אף היא ״להט״, משום שבהיותה הזוהרת והמבהיקה ביותר, היא מטילה צל על כל דבר אחר. אור ״מסנוור״ מְקַבֵּעַ את עצבי הראייה שלנו, כך שאיננו רואים כל דבר אחר.
(יב) מעשיהם הגדולים של חרטומי מצרים נשארו בסתר, ״לטים״, משום שהיו מסנוורים, ״להטים״. הם היו ״להטים״ בשל השפעתם על הצופים, ו״לטים״ בעצם מהותם.