[מז] 1ויעבר ה׳ על פניו, ועברת איקרא [יקר] שכינתיה דה׳ קודמוי. (תרגום ירושלמי בדפוס ובכת״י)
[מח]
2ויעבר ה׳ על פניו ויקרא, אמר ר׳ יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.
(ראש השנה יז:)
[מט]
3ויעבר ה׳ על פניו, את מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר, משה נביא, אליהו נביא וכו׳, במשה ויעבור ה׳ על פניו, ובאליהו והנה ה׳ עובר
(מלכים א י״ט:י״א).
(פסיקתא רבתי ד ב)
[נ]
4ויעבר ה׳ על פניו, כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם, עמד להעביר את כל אשר עשו, שנאמר ויעבר ה׳ על פניו, אל תקרא ויעבר אלא ויעביר, מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו.
(סדר אליהו רבה פ״א)
[נא] 5ויקרא ה׳ ה׳, וצלי משה ואמר ה׳ ה׳ (ירושלמי השלם מכת״י)
[נב]
6ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳, נגלה עליו בענן וכו׳ וסכך עליו הקב״ה בכף ידו שלא ימות, שנאמר
(שמות ל״ג:כ״ב) והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי, וכשעבר הסיר הקב״ה את כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה שנאמר
(שמות ל״ג:כ״ג) והסירתי את כפי, התחיל משה צועק בקול גדול ואמר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, אמר משה לפניו סלח נא לעונותיהם של ישראל על מעשה העגל, ואלו אמר משה סלח נא לעונותיהם של ישראל עד סוף כל הדורות היה עושה כן, לפי שמיתה שעת רצון, וכן הוא אומר
(ישעיהו מ״ט:ח׳) בעת רצון עניתיך, אלא אמר סלח נא לעונותיהם של ישראל על מעשה העגל, אמר הקב״ה הרי כדבריך עשיתי, שנאמר
(במדבר י״ד:כ׳) ויאמר ה׳ סלחתי כדברך. (פרקי ר״א פמ״ו)
[נג]
7ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳, כיון שנעשה המשכן, אמר ר׳ יהודה כרבי סימון, הלך משה והרכין אזנו במשכן, אמר משה, שמא תאמר שיש בלבו של הקב״ה על ישראל, הה״ד
(תהלים פ״ה:ט׳) אשמעה מה ידבר האל ה׳, מהו האל ה׳, אמר משה שעד עכשיו הוא עומד בכעסו כנגדם והוא בקושי עמהם ואין האל אלא לשון חוזק, כמה דתימא
(יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אילי הארץ, או הוא מתרצה להם והוא נוהג במדת רחמים עמהם, הה״ד ה׳, אין ה׳ אלא מדת רחמים, שנאמר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, מיד פייסו הקב״ה שאין בלבו על ישראל כלום, כמה דכתיב ויעבור ה׳ על פניו, שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם. אמר ר׳ סימון למה כתיב ב׳ פעמים ה׳ ה׳, אלא שפייסו הקב״ה ואמר לו למשה מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה, כך עכשיו במדת רחמים אנהיג עמהם.
(במדבר רבה יב א)
[נד]
8ויקרא ה׳ ה׳, מי קרא, מן דאמר קול הוא שקרא, דכתיב
(ישעיהו מ׳:ו׳) קול אומר קרא, ומאן דאמר שכינה קראה. ה׳ ה׳ לשון קריאה. (מדרש הגדול)
[נה]
9ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, אמר ר׳ סימון שלש עשרה מידות בתורה שהקב״ה מרחם בהן את ישראל, שנאמר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון [וגו׳], רב אמר אחת עשרה, ורבנן אמרי עשר.
(מדרש תהלים צג ח)
[נו]
10ה׳ ה׳, אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. (ה׳ ה׳ מדת רחמים, אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב. רש״י).
(ראש השנה יז:)
[נז] 11ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, כל מקום שנאמר ה׳ זו מדת רחמים, שנאמר ה׳ אל רחום וחנון. (ספרי דברים פי׳ כז)
[נז*]
12ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, אמר ר׳ חייא והא תנינן אל גזרת רחמי הוה, כד״א
(במדבר כ״ג:כ״ב) אל מוציאם ממצרים, אל רחום וחנון. א״ל לאו הכי דתנינן שליט רחמי על דינא, אל בלחודוי יכולת הוה ליה ורשותיה הוה דיליה, מאי יכולת שלטוני דאל אתגבר גזירא דיליה כד״א
(בראשית ל״א:כ״ט) יש לאל ידי כו׳. (זהר ח״ב רעב)
[נח]
13רחום וחנון, ללכת בכל דרכיו
(דברים י״א:כ״ב), אלו דרכי הקב״ה, שנאמר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, ואומר
(יואל ג׳:ה׳) כל אשר יקרא בשם ה׳ ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקב״ה, אלא מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון ועושה מתנת חנם לכל. (ספרי עקב פי׳ מט)
[נט] 14רחום וחנון, שהוא מרחם על עולמו וחונן את ברואיו. (מדרש הגדול)
[ס]
15רחום וחנון, אז ידבר אלימו באפו
(תהלים ב׳:ה׳) וכתיב ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, אלא חנון לישראל, ולאומות העולם שהבהילו את ישראל, באף ובחמה, שנאמר
(ישעיהו י״ג:ט׳) הנה יום ה׳ בא אכזרי ועברה וחרון אף.
(מדרש תהלים ב ז)
[סא] 16ארך אפים, אריך רוח ורחיק רגז וקריב רחמין. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[סא*]
17ארך אפים, אמר ר׳ חגי ואיתימא ר׳ שמואל בר נחמני, מאי דכתיב ארך אפים, ארך אף מבעי ליה, אלא ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים (אפים משמע פנים בין שוחקות בין זעומות, אפים שוחקות מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבא ואפים זעומות מאריך לרשעים ומאחר פורענותם לעוה״ב. רש״י).
(עירובין כב.)
[סב]
18ארך אפים, ר׳ אחא ר׳ תנחום בי ר׳ חייה בשם ר׳ יוחנן, ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עד שלא יגבה, התחיל לגבות (כשהאריך לו ולא שב בתשובה) מאריך רוחו וגובה (אחת לאחת ולא הכל ביחד אולי ישוב מתוך צרה, והיינו אריכת ב׳ כעסים. קה״ע).
(ירושלמי תענית פ״ב ה״א)
[סג]
19[ארך אפים], אמר ר׳ חנינה מאן דאמר רחמנא וותרן (לעבור על כל פשעים) יתוותרון בני מעוי (יותרו קשרי בני מעיו ויצא בתחלואים), אלא מאריך רוחי (אולי ישוב) וגבי דידיה (כשאינו שב)
(ירושלמי תענית פ״ב ה״א)
[סד]
20ארך אפים, א״ר לוי מהו ארך אפים, רחיק רגיז. למלך שהיו לו שני לגיונות קשים, אמר המלך, אם דרים הן עמי במדינה, עכשיו בני המדינה מכעיסין אותי והן עומדין [עליהן מאליהן ומכלין] אותן, אלא הריני משלחן לדרך רחוקה, שאם הכעיסו אותי בני המדינה, עד שאני משלח אחריהם בני המדינה מפייסים אותי ואני מקבל פיוסן, כך הקב״ה, אף וחמה מלאכי חבלה הן, הרי אני משלחן לדרך רחוקה, שאם מכעיסין אותי ישראל, עד שאני משלח אצלן ומביאן, ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתם, הה״ד
(ישעיהו י״ג:ה׳) באים מארץ מרחק מקצה השמים וגו׳. אמר ר׳ יצחק ולא עוד אלא שנעל בפניהן הה״ד
(ירמיהו ג׳:כ״ה) פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, עד דו פתח עד דו טרד רחמוי קריבין.
(ירושלמי תענית פ״ב ה״א)
[סה]
21ורב חסד ואמת, את מוצא שמדות טובות של הקב״ה בהשפע בפרוי ורבוי, הטוב ברבוי, החסד ברבוי, הרחמים ברבוי, הצדקה ברבוי, האמונה ברבוי, הפדות ברבוי, הברכה ברבוי, השבח ברבוי, השלום ברבוי, הטוב ברבוי שנאמר
(תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, החסד ברבוי שנאמר ורב חסד ואמת, הרחמים וכו׳.
(אסתר רבה י טו)
[סו]
22ורב חסד, תניא בית שמאי אומרים ג׳ כתות הן ליום הדין (כשיחיו המתים), אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינונים, כו׳. בינונים (מחצה על מחצה) יורדין לגיהנם ומצפצפים (צועקים ובוכים מתוך יסורין שעה אחת) ועולין, שנאמר
(זכריה י״ג:ט׳) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף וגו׳, בית הלל אומרים ורב חסד, מטה כלפי חסד (הואיל ומחצה על מחצה הם מטה את ההכרע לצד זכות ואין יורדין לגיהנם) כו׳. [ובגמ׳ מוקמינן, שזה דוקא אם במחצה עונות ליכא החטא של פושעי ישראל בגופו, היינו קרקפתא דלא מנח תפילין]. בה״א ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד, ר׳ אליעזר אומר כובשו (את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות). שנאמר
(מיכה ז׳:י״ט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ר׳ יוסי בר חנינא אומר נושא (מגביה כף המאזנים של עון) שנאמר
(מיכה ז׳:י״ח) נושא עון ועובר על פשע. תנא דבי ר׳ ישמעאל מעביר ראשון ראשון (עון שבראשונים הבאים לתתו לכף מעבירו ושומטו שאם היו מחצה על מחצה כיון שחסר אחד מהן יכרעו הזכיות) וכך היא חמדה (היא חמדה הששית שבפרשת ויעבור שנקראו י״ג מדות וזו היא שכתוב ורב חסד בה״א רב חסד מטה כלפי חסד ופי׳ דבי ר׳ ישמעאל מעביר עון ראשון ראשון ומתרבה החסד. ר״ח, ורי״ף בשם גאון).
(ראש השנה יז.)
[סז]
23ורב חסד ואמת, אילפי ואמרי לה אילפא רמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, בתחילה ואמת ולבסוף (כשרואה שאין העולם מתקיים בדין) ורב חסד.
(ראש השנה יז:)
1. באונקלוס: ואעבר ה׳ שכינתיה על אפוהי, ביונתן: על אפוי, ובירושלמי קודמוי. ובשמלת הגר העיר כי בוודאי שאין לשון על פניו כמו לפניו ממש ולכן לא תרגמו מלשון קדמוהי, ומפרש שם שלפי התיב״ע הקרא ויעבור מוסב על הענן שמתרגם בענן איקר שכינתא. עוד מפרש שהאונקלוס יסבור כמו המורה ויפרש לשון על פניו גם על השי״ת, וראיתי להביא כאן מ״ש במורה נבוכים ח״א פכ״א: כי דבריו המה עקרים חשובים לעצם שיטת התרגום אונקלוס עה״ת וז״ל: אמרו ויעבור על פניו, ויהיה הכינוי בפניו שב לו יתברך, וכן שמוהו החכמים, כי פניו זה שב לו יתברך, ואם זכרו זה בכלל הגדות, אין זה מקומם, אבל הוא חיזוק מעט לדעתנו, ויהיה פניו כינוי להקב״ה (ולפמ״ש המפרשים כוונתו לגמ׳ ר״ה להלן אות מח). ובאור זה כפי מה שיראה לי: שמשה ע״ה בקש השגה אחת – והיא אשר כנה אותה ב״ראית פנים״, כאמרו ״ופני לא יראו״ – ויעדהו בהשגה למטה ממה שבקש והוא אשר כנה אותה ב״ראית אחור״, כאמרו: ״וראית את אחורי״. וכבר העירונו על זה הענין ב״משנה תורה״. ואמר הנה, כי ה׳ ית׳ העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה ב״ראית פנים״, והעבירו לענין אחר – כלומר: לידיעת הפעולות המיוחסות לו ית׳ שיחשב בהם שהם תארים רבים – כמו שאבאר. וכו׳. אבל התרגום נהג מנהגו באלו הענינים, וזה – כי כל דבר שימצאהו מיוחס אל ה׳ וישגהו גשמות או משיגי ההגשמה, נחשבהו בחסרון המצטרף, וישים היחס ההוא לענין אחד מצטרף לה׳ – מחוסר; אמר באמרו: ״והנה ה׳ נצב עליו״; – ״יקרא דה׳ מעתד עלוהי״: ואמר באמרו ״יצף ה׳ ביני ובינך״ – ״יסך מימרא דה׳; – וע״ז המשיך פרושו ע״ה, וכן עשה באמרו ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״ – ״ואעבר ה׳ שכינתיה על אפוהי וקרא״. וכו׳. והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו, נברא בלי ספק, (ידוע שהרמב״ן חולק עליו בזה ראה מ״ש בתו״ש חט״ז במילואים סי׳ לב ובמאמר הרחקה מהגשמה במבוא לספרי על התרגום ירושלמי השלם). ושם כינוי בפניו שב אל משה רבינו, ויהיה פירוש על פניו – לפניו, כמו ותעבור המנחה על פניו, וזה ג״כ פירוש יפה וטוב ממה שמחזק פירוש אונקלוס הגר ז״ל מאמר הכתוב: והיה בעבר כבדי, כבר באר, כי הדבר העובר הוא דבר מיחס לו ית׳, לא עצמו יתפאר שמו, ועל הכבוד ההוא אמר עד עברי, ויעבור ה׳ על פניו, ואם אי אפשר מבלתי חשב מצטרף מחוסר, כמו שיעשה אונקלוס תמיד, פעם ישים המחוסר ההוא ״יקרא״, ופעם ישימהו ״מימרא״, ופעם ישימהו ״שכינה״, כפי הענין כל מקום הנה אנחנו ג״כ נשים המצטרף המחוסר הנה ״קול״, ויהיה הענין ויעבור קול ה׳ על פניו ויקרא כו׳ ויהיה הקול ההוא אשר קרא. ולא תרחיק היות הקריאה מיחסת לקול, כי באלו המלות בעצמם בא הספור על דבורו ית׳ למשה, – אמר ״וישמע את הקול מדבר אליו״, – וכמו שיחס ה״דבור לקול״ כן יחס הנה ״הקריאה״ לקול, וכבר בא כמו זה בבאור – כלומר יחס ה״אמירה״, וה״קריאה״, לקול – אמר: ״קול אמר: קרא, ואמר: מה אקרא?״: ויהיה הפירוש לפי זה הענין כן: ויעבור ״קול״ מלפני ה׳ ויקרא: ה׳ ה׳! ויהיה כפל ה׳ – לקריאה, כי הוא ית׳ הנקרא, כמו ״משה משה״! ״אברהם אברהם״!. ויהיה גם כן פרוש נאה מאד. ולא תרחיק היות זה הענין העמק, הרחוק להשיגו, סובל פרושים רבים, כי זה לא יזיק במה שאנחנו בו, ועליך לבחר, אי זו מן האמנות שתרצה: אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כלו ״מראה נבואה״, בלא ספק, וההשתדלות כלו – השגת שכליות, אשר בקש ואשר נמנע ממנו ואשר השיג – הכל שכלי, אין חוש בו כמו שבארנו תחלה. או היה שם עם זה השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא, בראיתו יגיע שלמות השגה השכלית, כמו שפירש אונקלוס זה, – (אם לא היתה ההשגה המראית ההיא גם כן ב״מראה הנבואה״, כמו שבא באברהם: ״והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר״), או שהיה עם זה השגת חוש אזן גם כן, ויהיה ה״קול״ הוא אשר ״עבר על פניו״, אשר הוא נברא גם כן, בלא ספק, בחר אי זו מן הדעות שתרצה, כי הכונה כלה – שלא תאמין אמרו הנה: ״ויעבור״ – כמו: ״עבר לפני העם״, כי ה׳ ית׳ אינו גוף ולא תכשר עליו התנועה, ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון. וכו׳ ע״כ.
2. ראה לעיל פל״ג אות קכ וצרף לכאן. וכעי״ז בתנ״י וירא סי׳ ט: אמר ר׳ פנחס הכהן כו׳ בשם ר׳ אחא מה עשה הקב״ה עטף בטליתו כשליח צבור [שעובר] לפני התבה ואמר לו למשה כך הוי מתפלל לפני ואמור ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ שנאמר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא וגו׳, מהו ויעבר כעובר לפני התבה. והובא בתו״ש וירא פי״ח אות רסג. וכ״ה במדרש ילמדנו מכת״י. ובתנחומא כאן: ויעבר ה׳ על פניו ויקרא, למד משה היאך ילמד סנגוריא על ישראל א״ל אמרת לי זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך
(לעיל לב יג) ואלו לא היה להם זכות הייתי מאבדן, אלא מכאן ולהבא הוי אומר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳, אמר הקב״ה בעולם הזה למדתי למשה סנגוריא ולעתיד אני מדבר בצדקה וגו׳
(ישעיה סג א). ובלק״ט במדבר יד יז: כאשר דברת לאמר, אלו י״ג מדות שהורה לו שנאמר ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳, שיהו אומרים ישראל אלו המדות בשעה שחוטאין והקב״ה מוחל להם. ובדרשות אלו מבואר שמ״ש ויקרא מוסב על הקב״ה וכן שי״ג מדות מתחילים מה׳ ה׳. וראה בענין זה להלן אות נא, נב, נג. – שנתעטף הקב״ה וכו׳ בפיר״ח שם: פי׳ צוה למלאך להתעטף כש״ץ היורד לפני התיבה. וכ״ה בתשובות הגאונים ליק סי׳ קי״ז מפי׳ הר״ח, הובא באוצה״ג שם התשו׳ עמ׳ 82: כך פירושו, כי צוה הקב״ה למלאך להתעטף כשליח צבור במראית העין וכו׳ כדמיון שליח צבור העובר לפני התבה כדי ללמדו למשה רבינו, כו׳. וכן כאן כשהיה הדבור עם משה רבינו בפסוק ויעבור, נברא מדברו של הקב״ה מלאך מעוטף כשליח צבור כדי ללמדו במראית העין סדרי הסליחה, ע״כ. ובפי׳ ס׳ יצירה להר״י ברצלוני הביא פי׳ זה והוסיף: ולעניות דעתין אין בנו כח לפרש בזה הדבר וכו׳ אם נאמר צוה זה שליחות למלאך להראות למשה, או נאמר שעל ידי כבודו של הקב״ה ראה דבר זה מתוך כבודו ואעפ״כ ראוי לנו לומר שמתוך כבודו ראה כן משיקול הדעת, לפי שאנו מוצאין במשה רבינו שרוב ראיותיו ונבואותיו לא היה ע״י שליחות מלאך כהרבה מן הנביאים וכו׳ ע״ש, ובסגנון אחר פי׳ הר״ח
בגמ׳ ברכות ז. (הובא באוצה״ג שם) שכבוד מלפניו של הקב״ה נתעטף כשליח צבור. ובר״ן ר״ה שם: כך הראה הקב״ה למשה במראית הנבואה. וכ״כ הריטב״א בר״ה שם שנראה כן למשה במראה הנבואה. ולישנא דויעבור דרשינן כש״ץ העובר לפני התיבה. וראה מו״נ ח״א פכ״א לעיל אות מז: אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כלו ״מראה נבואה״ בלא ספק, וההשתדלות כולו השגות שכליות כו׳ עייש״ה שמביא גם שיטה אחרת. ובח״א מהרש״א הביא בשם ספר ישן מחכמת המקובלים שנתעטף הקב״ה באותו טלית לבנה שנתעטף בברייתו של עולם שעליו נאמר
(תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה שמבהיק מסוף העולם ועד סופו. – יעשו לפני וכו׳, במדרש הגדול כאן הגירסא: עשה לפני וכו׳. וכ״ה בפיר״ח שם ובשאלתות פ׳ ויקהל.
3. ראה לעיל פל״ג אות קנא וש״נ. ובכוזרי מאמר ד אות ג: כי למקום ההוא מעלה כאשר הזדמן בו שיפגע התנאים התוריים המצווה בהם כאשר נראה למשה המשכן וסדר עבודה וארץ כנען וחלקיה ומעמד ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ומעמד אליהו במקום ההוא בעצמו. ובפי׳ רבינו מיוחס: ויעבר ה׳ על פניו, כמו לפניו וכן על פני תרח אביו
(בראשית יא כח) היה המקום עובר לפניו כמלך בפני עבדו וכן נאמר באליהו והנה ה׳ עובר.
4. בילק״ש ח״א רמז שצח הגירסא: עמד משה בתפלה והעביר כל מה שחטאו שנאמר ויעבר ה׳ על פניו, אל תקרא ויעבור אלא ויעבר, וכן הוא אומר
(מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. וכ״ה בבמדב״ר יב-א: מיד פייסו הקב״ה שאין בלבו על ישראל כלום כמה דכתיב ויעבור ה׳ על פניו, שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם. ובתנחומא שלח יג: אני אמרתי לפניך באיזו מדה אתה דן את עולמך שנאמר הודיעני נא את דרכך
(לעיל לג יג) ומדת הדין העבירה ממני שנאמר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא, אותה המדה שאמרת לי קיים, יגדל נא כח ה׳ וכו׳. וכ״ה בתנ״י שם לה ובמדב״ר טז כב, הובא לעיל פל״ג אות פא, עי״ש וצרף לכאן וראה לעיל אות מז בבאור ממו״נ. ובש״ך: ויעבר ה׳ על פניו, רמז למדת הדין שכובש אותה בחזקה וכן פירש״י ז״ל ישא ה׳ פניו אליך
(במדבר ו כו), יכבוש כעסו. ובזהר ח״א עט: ויעבר אברם בארץ, ויעבור וילך מבעי ליה אלא הכא הוא רמז שמא קדישא דאתחתים ביה עלמא בשנים ושבעים אתוון גליפין דכלהו בשמא דא כתיב הכא ויעבור וכתיב התם ויעבור ה׳ על פניו ויקרא. וראה תק״ז דף סז.
5. לפנינו בירושלמי שנדפס חסר ה׳ השני. שיטת התרגום ירושלמי היא לא כרוב השיטות שהמלה ויקרא קאי אל השם, אלא אל משה. ושיטת התרגום מובאת בפרקי דר״א להלן אות נב. עי״ש וראה לעיל אות מח בבאור וצרף לכאן.
6. בדרש זה מבואר שמ״ש ויקרא ה׳ ה׳ היינו שמשה קרא, וכ״ה בת״י כאן: וצלי משה ואמר ה׳ וכו׳. ובבאור רד״ל לפרדר״א, שכ״נ מלשון הגמ׳
יומא לו: אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וכו׳ (הובא להלן אות עב), אלא שלשון הכתוב בפ׳ שלח
(במדבר יד יז) כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים וכו׳ משמע שה׳ היה המדבר קריאה זו של י״ג מדות הרחמים וגם פסקי הטעמים כאן משמען שמלת ויקרא סמוכה לויעבור ה׳ על פניו ולומר שה׳ הוא הקורא. וראה לעיל אות מח בבאור שכ״נ
מר״ה יז:. ויש לפרש עפ״י הגמ׳ הנ״ל שהראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה, וגי׳ הר״ח שם: עשה לפני וכו׳, ולפי״ז משמע שאחרי שה׳ קרא את הי״ג מדות התפלל משה באותן י״ג מדות, ואע״פ שויקרא מוסב על ה׳ מ״מ אח״כ התפלל משה כן. וצ״ב. וראה ערוגת הבושם עמ׳ 104. – ובתנחומא ישן ואתחנן ו. וכ״ה בדרש לפטירת משה, באו״מ עמ׳ 375: הניח משה ידו על ראשו והיה צועק ובוכה ואומר אוי לי אצל מי אלך לבקש עלי רחמים, א״ר שמלאי באותה שעה נתמלא הקב״ה עליו עברה עד שפתח משה ואמר ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ (באותה שעה) מיד נתקררה רוח הקודש, ע״כ. – ויאמר ה׳ סלחתי וכו׳, ראה תו״ש לעיל פל״ב אות קמה וצרף לכאן. – ובפס״ר פ״כ-ג, כיון שראה משה את סנדלפון נבהל מפניו וזלגו עיניו דמעות ובקש ליפול מן הענן וביקש רחמים מלפני הקב״ה וענהו, בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב״ה, באותה שעה ירד הקב״ה בעצמו מן כסאו ועמד לו לפני סנדלפון עד שעבר, ועל אותה שעה אמר ויעבר ה׳ על פניו וגו׳, ע״כ. תחלת הדרש הוא בתו״ש משפטים פכ״ד אות קנ ושם הובא ממדרש הגדול ומקורו מפס״ר, וכ״ה במעין החכמה הובא בביהמ״ד לילינק ח״א עמ׳ 58. והדרש הוא על הפסוק ויבא משה בתוך הענן
(שמות כד יח) עיין בפירוש זרע אפרים ולעיל פל״ג אות קנג.
7. פסיקתא רבתי פרק ה׳ בקצת שינויים. ומה שכתוב שהעביר זעמו מהם וכו׳, נראה שדורש פניו מלשון כעס, ראה לעיל פל״ג אות פז ואות צד. וכ״נ מתק״ז תקונא ע קכט: ואית אנפי רברבי ואנפי זוטרי, אנפין דרחמי ואנפין דזעם, דבהון ואל זועם בכל יום, ובג״ד אמר למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ומיד ויעבר ה׳ על פניו ויקרא וכו׳. וראה לעיל אות נ. ולהלן אות נז סד. ובתנ״י שלח הוספה אות יד: בשעה שעשו ישראל את העגל עמד לו משה באותה שעה היה מבקש עליהם, אמר לו בבקשה ממך הודיע אותי באיזה מדה את נוהג בעולמך, שכן הוא אומר הודיעני נא את דרכך ואדעך וגו׳, אמר לו הקב״ה במדת רחמים אני נוהג בעולמי, שנאמר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, ע״כ. ראה לעיל פל״ג אות פא וצרף לכאן. ובמדרש אלפא ביתא דר״ע (או״מ 413): אמר הקב״ה במדת רחמים בראתי את העולם ובמדת רחמים אני מנהיגו ועתיד אני לחדשו במדת רחמים וכו׳ ומנין שבמדת רחמים הוא מנהיגו, שנאמר ויעבור ה׳ על פניו וגו׳. וראה להלן אות נד. ובמדרשים שלפנינו מבואר שמ״ש ויקרא מוסב על הקב״ה, ובפי׳ רלב״ג: וכאשר עבר ה׳ על פניו כמו שאמר והיה בעבור כבודי וגו׳ אז שמע משה במראה הנבואה קול מודיע אותו דרכי השם והשגחתו בנמצאות.
8. בהערות המו״ל שמקורו נעלם. ונראה שכוונתו כאן למ״ש הרמב״ם במו״נ ח״א פכ״א מובא לעיל אות מז: ויהיה הענין ויעבור קול ה׳ על פניו ויקרא וכו׳ עיי״ש. וראה לעיל אות נג ולהלן נה בבאור.
9. בפסיקתא דר״כ פי׳ ו: א״ר יוחנן י״ג מדות של רחמים כתובים בהקב״ה שנאמר ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה וכ״ה בפסיקתא רבתי פט״ז, במדב״ר כא טז ותנחומא פנחס יב. ובהוספות לפס״ר עמ׳ קצד בשינויים. ובסדא״ז פ״ו עמ׳ 183 (הובא לעיל פל״ג אות קטז): אני אעביר כל טובי על פניך, אלו י״ג מדות ה׳ ה׳ וכו׳ ונקה. ובלק״ט כאן: ה׳ ה׳ וכו׳ ונקה הם שלש עשרה מדות, שבשעה שישראל מזכירין אותן אין חוזרים ריקם. ובלק״ט בראשית יז ז: י״ג בריתות כתובים בפ׳ מילה כנגד י״ג מדות וכו׳. וראה תו״ש שם אות קמז. וראה במילואים כאן ביאור השיטות שישנם במנין י״ג מדות של רחמים.
10. ראה כעי״ז לעיל אות נג מבמדב״ר פי״ב: מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו מעשה כך עכשיו במדת רחמים אנהיג עמהם. וראה אות נה בבאור ובמילואים שם שמטעם זה חשבו ה׳ ה׳ לב׳ מדות. ובפיר״ח: אני הוא קודם שיחטא האדם שכתוב בו בספר חיים ואני לאחר שיחטא האדם וישוב בתשובה שמקבלו כאילו לא חטא. וברא״ש שם: וא״ת מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא, וי״ל אע״פ שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם, אי נמי קודם שיחטא בע״ז ואע״פ שכבר חשב לעובדה ומחשבת ע״ז הקב״ה מצרפה למעשה, אפ״ה מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה. ובחזקוני הוסיף עפ״י זה שאצל עגל שהוא ע״ז כתיב ביה ה׳ ה׳, אבל גבי מרגלים דלא מחייב בהרהור קודם למעשה לא כתוב ה׳ אלא פעם אחת
(ראה במדבר יד יח). ובאוה״ח כאן תירץ, שקודם שיחטא היינו במצות ל״ת אע״פ שאין לו זכות של מ״ע יחון אותו ברחמים, או שאחר שיחטא ירחם עליו באותה המדה כמו קודם שיחטא. וכעי״ז בגו״א, שהוא ית׳ לא ישתנה לעולם כי אף אם חוטא האדם נגדו עדיין הוא ברחמים, לא כבשר ודם כאשר חברו חטא נגדו נתרחק דעתו ושוב לא יקבלו. וברלב״ג: ה׳ הוא ה׳ ר״ל שהוא נמצא תמיד על ענין אחד כטעם אהי׳ אשר אהי׳, ע״כ וזה כמ״ש הרמב״ם מובא במילואים לאות נה. וה׳ ה׳ הוא ענין אחד אפילו שתחזור אותו ק׳ פעמים.
11. פסיקתא דר״כ פכ״ב, פס״ר ה יא, מא ב, מז ב, מדרש תהלים נו ג, קא א, תנ״י וארא ד, תזריע יא, תנחומא שם ט, ב״ר לג ג, עג ג, שמו״ר ג ו, במדב״ר ט יח. יב א, מכילתא בשלח מס׳ דשירה פ״א, מכדרשב״י שם טו א, שם כ ב, מדרש תנאים דברים עמ׳ 15 שכ״ט בראשית ל כב, מדרש אגדה שמות ו ב, ילהמכ״ת פ״ה וח״ב קיב. קלא: וקלח. וראה לעיל אות נג ותו״ש בראשית פ״ג אות לה ופ״ו אות פד ובשלח פט״ו אות ל עא עו ומשפטים פכ״ב אות רג וצרף לכאן.
12. ראה רש״י כאן: אל אף זו מדת רחמים וכו׳, ומקורו ממכילתא בשלח הובא בתו״ש שם פט״ו אות נב ושם נדרש ממ״ש אלי אלי למה עזבתני
(תהלים כב ב) אל נא רפא נא לה
(במדבר יב יג) אל ה׳ ויאר לנו
(תהלים קיח כו). ובזהר ויקרא ל: אל בכל אתר חסד היא כו׳ אלא אל זועם בכל יום מהו כו׳ אמר לון [ר״ש] לזמנין הוא דינא לזמנין הוא רחמי, אי זכאין בני עלמא הוא אל קיימא והוא חסד, ואי לא זכאן כו׳ דכתיב
(תהלים נב) חסד אל כל היום. ועי׳ זהר לך צד. וברב״ח: אל הוא מדת הסליחה בשאלה, וכן הכתוב אומר אל נושא היית להם
(שם צט ח). וברא״ם כתב על פירש״י: ומה שלא נתן טעם למה נמנה מדה לעצמה, כמו שנתן בב׳ מדות ה׳ ה׳, מפני שב׳ מדות ה׳ ה׳ שוות ברחמים ששתיהם בשם בן ד׳ אבל מדת אל אע״פ שהיא מדת רחמים אינה שוה למדת רחמים של שם בן ד׳, שהרחמים מדרגות רבות הן. ובגו״א: כי שם ה׳ הוא הנותן טובות לאדם כפי הצריך לו ולא יחסר לו כל, אבל שם אל הוא שנותן לו טובות מרובות וחסדים גדולים כמו שהיה לאברהם ושרה ברך אותם בכל. אמנם בפי׳ רבעה״ת כאן: אל, דיין אמת ושופט צדק כמו עד האלהים יבא דבר שניהם. ובתוס׳
ר״ה יז: בהג״ה: אל הוא מדת חוזק כי ביד חזקה הוא מכין מזון לכל הבריות כדכתיב הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם
(תהלים קד כא) ובפי׳ ר׳ מיוחס: אל מדת גבורה, כמו ואת אילי הארץ
(יחזקאל יז יג). ויש להעיר מלק״ט בראשית ב: וישראל בזמן שחוטאין כתיב ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו
(ישעיה ג יד) אבל בזמן שעושין רצונו כתוב אל רחום וחנון, מהפכין מדת הדין למדת הרחמים.
13. בספרי, פינקלשטיין מביא משני כת״י הגי׳ רק פעם אחת ה׳ ומכאן ראי׳ לשיטת הגאונים במילואים לעיל אות נה. ראה
שבת קלג: וסוטה יד. תו״ש בשלח פט״ו אות נו וצרף לכאן. וברמב״ם הל׳ דעות פ״א ה״ו: והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו. ובמו״נ ח״א פנ״ד: ואמנם הספיק לו זכרון אלו שלש עשרה מדות ואע״פ שכבר השיג כל טובו, ר״ל כל פעולותיו, כי אלה הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה בחק המצאת בני אדם והנהגתם וזאת היתה אחרית כונת שאלתו (הודיעני נא את דרכך) כי סוף המאמר ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה, כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם. ור׳ פל״ג אות קטז. ובשו״ת ר״א בן הרמב״ם סי׳ ס״ג ובהערה שם. ובצרור המור הביא הדרש דלעיל אות מז. ולהלן פט: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ופי׳ שהרי אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענים, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו ולעבור על מדותיהם כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו׳ אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם, אבל אם הם אכזרים ועושי רשעה כל שכן שבהזכרת י״ג מדות הם נתפסין.
14. ראה לעיל אות נח מספרי: ועושה מתנת חנם לכל. ובתוס׳
ר״ה יז: בהגה״ה: רחום גם הוא מדת רחמים ולא כמדת ה׳, כי הרחמים חלוקים כדאמרינן הכא קודם תשובה ואחר תשובה, וחנון גם הוא מענין אחר כי מדת רחמים היא שלא בעת צרה כי בטרם תגיע הצרה הוא מרחם שלא תבא, אבל חנון הוא שחונן בעת הדחק לגאול הצועק כדכתיב
(ישעיה ל) חנון יחנך לקול זעקך ומדה זו כביכול שבעל כרחי יש לו לחון על הצועק, אף שלא כדין כדכתיב
(שמות כב כו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, כלומר אע״פ שבדין בא העבוט לידך, כי הלוית עליו מעותיך, אעפ״כ תשיבנו לו, כי אם יצעק אלי המדה היא כך שאשמע צעקתו, לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעניו (ראה תו״ש שם אות תמה בבאור), וגם יש בלשון חנון מתנת חנם כדאמרינן בברכות (ז. הובא לעיל פל״ג אות קכב) וחנותי את אשר אחון אע״פ שאינו הגון. וכ״ה בפי׳ הר״י בכור שור. וכעי״ז באע״ז: ורחום כדרך כרחם אב על בנים שישמרם שלא יפלו, וחנון כדרך כי חנון אני, להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. ובפי׳ רבעה״ת: רחום, שמרחם על העניים ומצילם, וחנון אפילו לעשירים, שכל מי שנותן מתנה חונן כמו וצדיק חונן ונותן
(תהלים לז כא). וכ״ה בחזקוני. ובהד״ז נוסף: כמו אלהים יחנך בני
(בראשית מג כט). ובפי׳ ר׳ מיוחס: רחום, כמשקל עצום ערום, כלומר מלא רחמים שכשהוא מביא פורענות על מכעיסיו עוד מתמלא עליהם רחמים וכ״ש כשמבקשים ממנו רחמים ומפייסים אותו וכן הוא אומר וישוב אל ה׳ וירחמהו
(ישעיה נה ז) ואומר וירא בצר להם וכו׳
(תהלים קו מד) וחנון כמו חננון אלא שמובלע בדגש, חונן את העניים והאביונים ויתומים ואלמנות וכה״א ושמעתי כי חנון אני (שמות שם). ויש כמה מדרשי חז״ל שהשתמשו בקרא שלפנינו שהקב״ה נקרא רחום וחנון. בפסיקתא דר״כ פי׳ יז: השכח חנות אל
(תהלים עז י) השכחת שאת חנון ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים. ובתנ״י בחקתי ב: ונקראתי אל רחום וחנון ובעונתיכם נעשיתי אכזרי והפכתי את מדתי שנאמר
(איכה ב ה) היה ה׳ כאויב. ובקה״ר ג טז: באותה שעה נתמלא הקב״ה רחמים ואמר וכו׳ אני שכתוב בי ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וכו׳. ובמדרש זוטא איכה פ״א: אבל אתה לא כבשת רחמיך ממני והנחת אומנותך שכתוב בך ה׳ ה׳ וכו׳ (הובא בתו״ש בראשית פמ״ה אות ד). ובסדא״ר עמ׳ 112: אבי שבשמים זכור רחמיך אשר מעולם וכו׳ ואומר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון. ובלק״ט בראשית ד יג: גדול עוני מנשוא ואתה נקרא רחום וחנון כענין שנאמר ה׳ ה׳ אל רחום וחנון. ובמדרש הגדול שמות ג יד: אמר הקב״ה במדת הרחמים בראתי עולמי במדת רחמים אני מנהיגו וכו׳ שנאמר ויעבור וכו׳ רחום וחנון. ובזהר ח״ג סט: וכי למגנא אתקרינא אל רחום וחנון ארך אפים ועד לא ברא קב״ה עלמא ברא תשובה וכו׳. ובז״ח רות צא: א״ל קב״ה רחל מה את מבכה, אמרה קמיה ולא אבכה בני אן אינון ומה חטאן לגבך וכו׳ זאת דכתיב בך רחום וחנון ארך אפים הוה לך לאעברא על חוביהון וכו׳.
15. ראה להלן אות סא.
16. באונקלוס ארך אפים: מרחיק רגז, ביונתן: ארך רוח וקריב רחמין. בירושלמי הנדפס רחיק רגז וקריב רחמין. ובכת״י הנ״ל מבואר שמשתמש בשלשה ביטויים. ומבואר שיש בתרגום ירושלמי שלפנינו שני תרגומים אחד, דרחיק רגז כמו באונקלוס ותרגום מקורי ומילולי: אריך רוח ביא״ר נשאר בצ״ע, על התרגום אונקלוס: מרחיק רגז ולא תרגמו לשון אריכות, כמו למען יאריכון ימיך, וכל לשון אריכות שבתורה ולפנינו בירושל׳ מבואר כן. והמלים ״קריב רחמין״ מסתבר שאין זה תרגום שלישי אלא פירוש על רחיק רגז וארך רוח, שהתוצאות המה קריב רחמין ולכן נחשב ארך אפים בי״ג מדות של רחמים. וראה להלן סא* שאפים משמע פנים שוחקות ופנים זעומות ולעיל אות נג שיש שני תרגומים במלת פנים, זעם, ורצון. מתרגום הנ״ל יש לה״ר להשיטה ד׳ שהבאתי במילואים שארך אפים הם ב׳ מדות, ארך אפים לצדיקים ולרשעים, והאע״ז כאן: ורב נסים אמר כי מלת ארך אפים שתי מדות לרעים ולטובים. ואינו נכון כי לא הוסיף המדה בעבור שינוי האדם ועוד כי השם הוא ארך אפים לרשעים ולא לאשר לא חטאו, (עי׳ להלן אות סא* מגמ׳ עירובין), ולפנינו מבואר שיש לומר שישנן שתי מדות בארך אפים כשני פירושים הנ״ל אחד רק מרחיק רגז והשני׳ שהוא קריב רחמין, ההיפך ממש ממרחיק רגיז. ותרגומים הנ״ל נמצאים עוד פעם בתורה במדבר יד, יח. ה׳ ארך אפים. באונ׳: מרחק רגיז, ביונתן: אריך רוח וקריב רחמין, בירושלמי הנדפס אריך רחמין ורחק רגז וקריב רחמין, ונראה ש״רחמין״ הראשון טעות סופר וצ״ל אריך רוח, כמו הנוסח בתרגום ירושלמי כת״י אריך [ארך] רוח ורחיק רגז [רגיז] וקרוב רחמין, ובשפתי כהן כ׳: בספר הזוהר פי׳ ארך אפים מלשון ארוכה, וז״ל: מאי ארך אפים, אסוותא דאנפי, דהא לא אשתכח אסוותא בעלמא אלא בזמנא דאשגח באנפוי כו׳ והסוד כו׳ האירה פניך, ישר יחזו פנימו ע״כ ומצינו כן בעזרא ד, יד. לא אריך לנא, ברש״י: אריך, הגון, וי״מ יפה וכשר. וכן: אעלה ארוכה, עי׳ בעה״ש, ערך ארך, ולפי״ז אפשר שהתר׳ קריב רחמין הוא כפי פי׳ זה במלת אריך. ובספר ינחנו כוון לדב׳ הזוהר, ולפי״ז נמצא שיש בתרגום ירוש׳ שלשה פירושים זה בצד זה, אמנם זה דוחק ומסתבר כמ״ש לעיל וראה להלן אות סד שהירושלמי תענית מבאר שתי הלשונות של התרגום. – רש״י בפיה״ת כ׳ ארך אפים מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, ובפי׳ משכיל לדוד מביא בשם האר״י ז״ל דחשיב ארך חדא, ואפים אחריתי, ומפרש ע״פ לשון רש״י שאפים מדה אחרת שאף כשנפרע ממנו אינו מעורר כל אפו וחמתו בבת אחת, אלא מעט מעט ואינו ממהר להיפרע וזה אפים בלשון רבים וכההיא דאמרינן אין בעל הנפשות פוגע בנפשות תחילה אלא מעניש בממונו קצת תחלה, ואח״כ בבניו כו׳ ולפי״ז אולי י״ל שגם התרגום כוון לשיטה זו ארך מרחיק רגיז, ואפים היינו קריב רחמי.
17.
ב״ק נ. וברש״י שם: ארך אף משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע, ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה. וראה
סנהדרין קיא. דתניא כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו, רבש״ע, ארך אפים לצדיקים, א״ל אף לרשעים, א״ל רשעים יאבדו, א״ל השתא חזית מאי דמבעי לך, כשחטאו ישראל, א״ל לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים, אמר לפניו רבש״ע ולא כך אמרת לי אף לרשעים וכו׳. ובתוס׳ עירובין וב״ק שם הקשו לפירש״י שמסנהדרין משמע שארך אפים לרשעים הוא לטובה, ופירשו שכשאין סופו לעשות תשובה הוא לרעה אבל בסופו לעשות תשובה הוא לטובה. וכ״ה בתוס׳
ר״ה יז: בהגה״ה: ארך אפים לצדיקים ולרשעים, והם ב׳ מדות לפי שהן מב׳ עניני בנ״א והיא מדה טובה שהקב״ה מאריך אפו ובתוך כך חוזרין בתשובה. וכ״ה בפי׳ ריב״א. וראה רש״י כאן. ומ״ש רש״י שמאחר שכר הצדיקים לעתיד לבא, כן מבואר בפסיקתא דר״כ פכ״ה: כי חנון ורחום הוא ארך אפים וגו׳
(יואל ב יג) ר׳ אחא ור׳ תנחום בש״ר חייא בשם ר׳ יוחנן, ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, בשביל ליתן שכרם משלם לעתיד לבוא ומשפיע שלוה לרשעים בעולם הזה ומשלם להם מיעוט מעשיהם הטובים שעשו בעוה״ז בשביל ליפרע מהן חוב משלם לעתיד לבא, דכתיב
(דברים ז י) ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר וגו׳. והובא בירושלמי תענית פ״ב ה״א: מאריך רוחו עם הצדיקים ומאריך רוחו עם הרשעים, וחסר שם המשך הדרש. ובמדרש הגדול כאן הובא הדרש כבפסיקתא דר״כ. וברב״ח: ארך אפים היא מדה שהכל צריכים לה בין צדיקים בין רשעים דכתיב
(קהלת ז כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ורשעים אין צריך לומר. ונראה שמפרש שגם ארך אפים לצדיקים היינו שמאחר ענשם. ובפי׳ הר״א בהרמב״ם מביא ב׳ הפירושים: ויתכן שמובן מאמרם ז״ל שהוא מאריך לצדיק כשחטא ואינו ממהר להפרע ממנו מפני שהוא קרוב לתשובה, ולא זה בלבד אלא הוא מאריך לרשע שהוא יודע בו מתחילה שלא ישוב כמו שהאריך לפרעה וזה מתאים יותר עם כוונתם, וגם יתכן שמובנו טעם אחר והוא שהוא יתעלה כמו שאינו ממהר להפרע מן הרשע אלא מאריך לו, כך לפעמים מאחר שכר הצדיק ואינו ממהר לשלם גמולו, כמו שאיחר שכר יוסף על ציותו בהנזרו מן אשת אדוניו משך מאסרו בבית הסוהר, ואמר הכתוב להיטבך באחריתך
(דברים ח טז). ובחזקוני: ארך אפים אין אני ממהר ליפרע מן הרשעים אולי ישובו מעצמן ולצדיקים אני מאריך אפי ליפרע מהם ומגדיל אפי עליהם כדי לזכותם לחיי העולם הבא. ויש להעיר ממדרש תהלים צג ח: יכול כשם שמאריך רוחו עם הרשעים כך מאריך רוחו עם הצדיקים, תלמוד לומר אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. ואולי הכונה לסיפא דקרא שם: אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו וכנ״ל.
18. פסיקתא דר״כ פכ״ד. והדרש הוא על הפסוק ביואל ב יג. ובמדרש הגדול כאן הובא על הפסוק שלפנינו. ובפי׳ רלב״ג: והוא ארך אפים, ר״ל שהרע שיקרה לנמצאות מפני זאת ההנהגה שיסד אותה השם ית׳ לא יהיה כי אם לעתים רחוקות ועל המעט כי הוא בלתי מכוון לעצמו אבל התחכם השי״ת שלא יגיע הרע לנמצאות בתכלית מה שאפשר. ובחזקוני: ארך אפים, לפי שכל זמן שארצה אקח נקמתי אבל בן אדם אינו ארך אפיים אלא ממהר הוא לנקום נקמתו שאם היום כאן למחר הוא בקבר.
19. ירושלמי ביצה פ״ג ה״ח ושקלים פ״ה ה״א ופסיקתא דר״כ פכ״ד. וכ״ה בכמה מקומות בחז״ל, ראה תו״ש לעיל פל״ב אות רסז וש״נ. אמנם מהמקורות הנ״ל נראה קצת שנדרש מהפסוק שלפנינו וכן הובא במדרש הגדול כאן. ובהתוה״מ: ארך אפים, בעת שהדין נותן להעניש אינו מעניש תכף רק מאריך אף שמא יחזור בתשובה, והוא פחות מן הסליחה כמש״פ בפסוק
(משלי יט יא) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע.
20. פסיקתא דר״כ פכ״ד. ועל פי הפסיקתא תקנתי הגי׳ בירושלמי: והן עומדין עליהן וכו׳. וכ״ה במדרש הגדול כאן. ובתנחומא תזריע: אמרו כו׳ מלאכי זעף רחוקים ממנו שג׳ ה׳ ארך אפים, וכי אין אנו יודעים שהוא ארך אפים, אלא מהו ארך אפים שמלאכי זעף רחוקים ממנו שנא׳ באים מארץ מרחק ע״כ. ונ״ל שר׳ לוי ור׳ יצחק הי׳ לפניהם התרגום ירושלמי שלפנינו ארך אפים, רחק רגיז (באונ׳ מרחק רגז) וקריב רחמין, שניהם הם פירוש על המלים ארך אפים, שדברה תורה בלשון בני אדם, ר׳ לוי מבאר הכוונה של רחיק רגיז במשל שהרגיז רחוק, כאלו שמלאכי חבלה רחוקין מבחינת מקום, ועד שיבואו, ישראל עושין תשובה, ור׳ יצחק בא לבאר הפירוש של: וקריב רחמין במשל שהאף רחוק מבחינת זמן שלוקח עד שפותחין ונועלין, ישראל עושין תשובה, ורחמוי קריבין. וכ״כ במק״א שהדרשות בב״ר שדרשו האמוראים לשונות של תרגום כפי הרשימה של הר״ח אלבק במבוא, ברור בלי ספק שלקוחים משלשת התרגומים שלפנינו ולא להיפך. ובחנם מהסס שם הר״ח אלבק בפרט זה. וראה ברבינו בחיי כאן הביא לשון האונקלוס מרחיק רגז ומביא לשון הירושלמי תענית הנ״ל וגורס: מרחיק רגז. כן הריב״א במנחת יהודה: ובירושלמי מתרגם: מרחיק רגז, שהוא מרחיק ממנו לגיונות הרעים כדכתיב פתח ה׳ את אוצרו, ויוציא כלי זעמו באים מארץ מרחק, ע״כ. כנראה מתכוון להפי׳ המבואר בירושלמי תענית הנ״ל, והרכיב שתי הדרשות ביחד. ולשון תרגום ירושלמי עם הירושלמי תענית כמו שכתבתי לעיל. ובצרור המור: וזהו ארך אפים שמאריך אפו למקום רחוק וכו׳ ובזה ויעבור העביר כעסו ופניו של זעם וכו׳. וראה לעיל אות נג. – בפרדר״א פי״א (הובא בתו״ש בראשית פ״א אות תשמג:) השיבה התורה ואמרה רבון כל העולמים, העולם שלך האדם הזה שאתה רוצה לבראותו הוא קצר ימים ושבע רוגז ויבוא לידי חטא ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי לו שלא בא לעולם, א״ל הקב״ה וכי על חנם נקראתי ארך אפים ורב חסד.
21. ילהמכ״ת פל״א. וראה לק״ט שמות ט כח (הובא בתו״ש שם אות צד*) ורב, שירבה אריכות אפים ברשעים כענין שנאמר ורב חסד ואמת. ובערוגת הבושם עמ׳ 101: ורב חסד ואמת פירושו כמו על כל רב ביתו
(אסתר א ח), שפי׳ גדול ביתו, ואינו כמו רב כיד המלך, רב לכם, בין רב למעט, יש לי רב. ובדרש שלפנינו מבואר שהוא לשון ריבוי. וראה אע״ז שפי׳ ואמת, ורב אמת, שמלת ורב תשרת בעבור אחרת, כו׳ שימלא ויקיים דברו. וכ״ה ברלב״ג ובערוגת הבושם שם. ולדעת המדרש שלא מנה האמת בריבוי י״ל דס״ל שכלפי מדת אמת שהיא חותמו של הקב״ה כמבואר
שבת נא: ועי׳ רש״י
סנהדרין קיא. ד״ה אמת ראה, במדותיו שנקרא אמת (עי׳ להלן אות פא) לא שייך ריבוי באמת כי אמת אחת היא ואם יש בה ריבוי הרי המיעוט אינו אמת. וראה
ברכות יד: לענין שאסור לומר אמת תרי זימני, רק אצל בנ״א מצינו הביטוי ריבוי של אמת כגון: אמת לאמתו אבל לא כלפי הקב״ה.
22. מקור הברייתא בתוספתא סנהדרין פי״ג ה״ג בקצת שינויים. ובירושלמי פאה פ״א ה״א, קדושין פ״א ה״ט וסנהדרין פ״י ה״א: היה מעוין, א״ר יוסי בן חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון, הקב״ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות, א״ר לעזר ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו
(תהלים סב יג) מעשהו אין כתיב כאן אלא כמעשהו, ואין לית ליה את יהיב ליה מן דידן, היא דעתיה דר׳ לעזר, ר׳ לעזר אמר ורב חסד מטה כלפי חסד, ע״כ. וכ״ה בפסיקתא דר״כ פכ״ו (קסז.) ובמדרש תהלים ל ד. ומבואר כפירש״י בר״ה שם שמ״ש כובשו היינו שכובש את כף המאזנים של זכות. אבל בפיר״ח: כובש כלומר משקעו כדכתיב יכבוש עונותינו. וכעי״ז ברש״י
ערכין ח: הקב״ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכויות. וראה רש״י עה״ת כאן, ובפי׳ ריב״א פי׳ כונתו: כלומר כשאדם שקול מחצה זכיות ומחצה חובות הקב״ה ברוב חסדו מטה כלפי חסד הזכיות. וברא״ם: שאע״פ שחטאו כבר ואין זכיותיהן יכולין להגן עליהם מפני שהן מועטות הוא מטה כלפי חסד ומרחם עליהם. וראה זהר נשא קמ: ואוקימנא הא רב חסד מטה כלפי חסד. – וכך היא המדה, ראה פירש״י ור״ח. וברי״ף הביא כעין פיר״ח בשם גאון, עי״ש ובר״ן ובהגהות הב״ח. וראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג ה״ה ובנו״כ. ומ״ש שהיא מדה ששית, כתב הר״ן שהוא כדעת הסוברים שה׳ הראשון אינו מן המנין, ר׳ במילואים לעיל אות נה ולהלן אות עג וצרף לכאן. – ונראה להעיר שפירושו של ב״ה שרב חסד בא להודיענו שבמחצה על מחצה, מטה כלפי חסד, יש לדבר זה יסוד בלשון התרגום ומסגי למעבד טבון וקשוט, מפרש המלה ״ורב״ ומסגי למעבד שהתורה רצתה לומר: רב חסד, שעושה פעולה של חסד מה שלא מגיע על פי דין ובכל זאת זה הוא דין אמת וזהו בהמציאות שב״ה מפרשים דמיירי בנידון של מחצה על מחצה, וע״פ דברי ב״ה י״ל שמתורצת קושיית אילפא להלן אות סז. כתיב ורב חסד וכתיב אמת, והתשובה דבמחצה על מחצה אין האמת נגד החסד, והמהרש״א מפרש כן דברי ב״ה ע״פ דברי אילפא. [וראה מ״ש בצפנת פענח בראשית דף עה: בכל התורה כולה לא נתברר בירור פרטי גדר מחצה על מחצה
בחולין כח: מחצה על מחצה, (גבי שחיטת סימנין) רב אמר כרוב, חכ״א אינו כרוב, וכן שם עט. ובכמה מקומות בזה, ובמשנה מכשירין פ״ב מ״ג [הלכות רבות לענין מחצה על מחצה, ובכלן ההלכה יש להחמיר] משום דהתורה לא אמרה לנו רק דבר הרגילות, לא סבה רחוקה, ע״כ. יש להעיר לכאורה הרי מצינו כאן שהתורה דברה על מציאות רחוקה כזו, של מחצה זכויות ומחצה עונות, ויש לומר שזה רק בנוגע לשמים אבל לעניין הספיקות בדברים הנוגעים לבני אדם להלכה למעשה אין ראיה.]
23. בגמ׳ שם מביא לפני זה דרש כעי״ז: כתיב ולך ה׳ חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו
(תהלים סב יג), בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף (כשרואה שאין העולם מתקיים בדין) ולך ה׳ חסד ובח״א מהרש״א פי׳ ב׳ הדרשות עפ״י הגמ׳ דלעיל אות סו, דהיינו כשבא אדם לדין אמת ולית ליה מדידיה להכריע ולבסוף ורב חסד, שהקב״ה מרבה חסד משלו בכף זכיות שיכריעו הזכיות את העונות. וראה תו״ש בראשית פ״ב אות פב מב״ר פי״ב: במדת הדין אין העולם מתקיים אלא הריני בוראו במדת הדין ובמדת רחמים. וראה להלן אות פא, וכמ״ש רש״י כאן: לשלם שכר טוב לעושי רצונו. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ואמת מה שאני מבטיח אני עושה וכל דברי אמת אם אין אדם פושע בעצמו שיחטא ויגרום החטא. וכעי״ז בפי׳ ריב״א. ובאע״ז: שימלא ויקיים דברו. ובלרב״ג: והוא רב אמת, ר״ל לתת לזרע אוהביו מה שהם ראויים לו מהטובות והשמירה מהרעות, בעבור ההשגחה הפרטית שהיתה דבקה באבותיהם כמו שאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו וגו׳
(מיכה ז כ) ר״ל כי מה שנשבע מירושת הארץ שהיה חסד לאברהם, הוא אמת לזרע ישראל שראוי שתקיים להם זה, מצד השגחתך שהיתה דבקה על האב הנבחר שהתחייב ממנו זה היעוד על צד החסד. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם: ואמת, הטעם אע״פ שהוא יתעלה עושה חסד עם האדם במה שאין ראוי לו, הוא כמו כן משלם לו שכר כראוי לו וזה הוא מה שיגזור הצדק והאמת ככתוב והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה
(בראשית טו ו), וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות וגו׳
(דברים ו כה) ואמר יעקב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת
(בראשית לב יא) על שתי מדות אלה יחד במה שעשה עמו יתעלה וגם זה כלומר שילם השכר שהוא אמת, יש בו מן החסד כמבואר למשכילים ככתוב ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ויש להעיר שאונק׳ מתרגם ורב חסד: ומסגי למעבד טבון וקשוט, א״כ חסד – טבון, ירושלמי ויונתן: חסד וקשוט, הניחו המלה על העברי. וראה תו״ש בראשית לב, יא ומכל החסדים ומכל האמת – מכל חסדין ומכל טבון: ואמת – טבון. וביונתן: החסדים טבון. ותרגום ירושלמי: מן כל חסדיא ומן כל קושטא.