1. for burning | מִקְטַר – See Rashi and Ibn Ezra who note that the noun here acts as an infinitive. Alternatively, "מִקְטַר" functions as a regular noun, meaning: "a place for burning incense", with the verse highlighting that this altar is not a regular one for slaughtering, but rather "a place for incense" alone. For discussion of the placement of the directive here rather than with the verses that describe the rest of the Tabernacle's vessels, see Incense Altar.
(א) {שביעי} וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
You shall make an altar for burning1 incense; of acacia wood you shall make it.
[א] 1ועשית מזבח מקטר קטרת, וכו׳ (המשך להלן אות ח) אמה ארכו ואמה רחבו וגו׳ ואמתים קמתו, מה עסקו של מזבח הקטרת [כאן] כיון שעשו אותו מעשה בקש הקב״ה לכלותן ועמד משה בקש עליהם רחמים, כמה שנא׳ (שמות ל״ב:י״א) ויחל משה את פני ה׳ ונחבט בקרקע עד שנתרצה לו הקב״ה, שנאמר (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה, אמר משה רבש״ע הרי כבר נתרצית מי מודיע לבאי עולם שאתה נתרצית לישראל. א״ל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳) ויהיו מקריבין לי קרבנות בתוכו ואני אקבל מהם את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כ״ח:ד׳) שני תמידים אלו בכל יום. ואם תאמר יש לפני אכילה ושתיה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה כי לי כל חיתו יער (תהלים נ׳:י׳) אלא מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח וכאלו אכלתי ושתיתי שנאמר (במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. תדע לך שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ ומזבח הקטרת שהיה לריח נתון בפנים לפיכך נאמר למשה ועשית מזבח מקטר קטרת. (תנחומא תצוה יד)
[ב] 2ועשית מזבח מקטר קטרת, זש״ה (משלי כ״ז:ט׳) שמן וקטרת ישמח לב הכתוב הזה מדבר בהקב״ה ובישראל כיצד בשעה שהיה כ״ג נוטל את הקטורת באותה מחתה ביום הכפורים ונכנס לפני ולפנים בבית קדש הקדשים כו׳ כיון שהיה יוצא היתה שמחה גדולה בישראל שנתקבל ברצון שנאמר שטן וקטרת ישמח לב. שמן זה כ״ג שנמשח בשמן המשחה וקטרת אלו ישראל שהיו רואין ענן הקטרת שהיתה מתמר ועולה (והיו יודעין שנתכפרו עונותיהם של ישראל) והיו שמחין הוי שמן וקטרת ישמח לב. ומדבר בהקב״ה שאמר הקב״ה לישראל מכולכם אין לי אלא כ״ג שנמשח בשמן המשחה כו׳ ואני שמח בו. וקטרת אלו ישראל אמר הקב״ה מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטרת. תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל, כיצד, החטאת היתה באה על החטא והאשם כן העולה באה על הרהור הלב, השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה. אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם אלא על השמחה, הוי שמן וקטרת ישמח לב. חביבה הקטרת לפני הקב״ה תדע לך שהרי דוד נתאוה להקטיר קטורת שנאמר (תהלים ס״ו:ט״ו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים אעשה בקר וגו׳ כו׳. ראה כמה חביבה הקטרת שעל ידי הקטרת נעצרה המגפה כשאמר קח את המחתה ושים קטרת החל הנגף וגו׳ והמגפה נעצרה (במדבר י״ז:י״א-ט״ו), שנטל למלאך ועצרו, לפיכך כשבא משה להפטר מן העולם אמר (דברים ל״ג:י״א) ברך ה׳ חילו ופעל ידיו תרצה בקטרת שהיה בידו שכפר שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר, מחץ מתנים קמיו (דברים ל״ג:י״א) שגפף למלאך ועצרו כו׳ להודיעך כמה חביבה היא הקטרת. (תנחומא תצוה טו)
[ג] 3ועשית מזבח מקטר קטרת, א״ר יצחק ב״ר אליעזר תדע לך שכשעשה משה המשכן וכליו וכל המלאכה והקרבנות, לא ירדה שכינה עד שהקריבו קטרת, דכת׳ (שיר השירים ד׳:ט״ז) עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו, אמר הקב״ה לישראל בני הזהרו בקטרת יותר מכל הקרבנות שאתם מקריבים לפני, שעל ידי הקטרת אתם מתכפרים בעולם הזה, ואף לעתיד לבוא כן, עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים (תהלים ס״ו:ט״ו) לכך נאמר ועשית מזבח מקטר קטרת. (תנחומא תצוה טו)
[ד] 4[מזבח מקטר קטרת], שתי מזבחות היו אחד של זהב כנגד נפש של אדם, ואחד של נחשת כנגד גופו של אדם, כשם שהזהב יקר מן הנחושת, כך הנפשות יקרות מן הגוף, אבל בכל יום ויום היה נקרב בהון כעין שנגזר עליהם מן הקב״ה תמיד, כך צריך אדם לבוא לפני אדון העולמים תמיד בנפשו ובגופו, כשם שהגוף אוכל כך מזבח הנחושת קרבנותיו למאכל, וכשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח לכך לא היה נקרב במזבח הזהב אלא קטרת סמים, דבר העשוי לריח. (מדרש תדשא פי״א)
[ה] 5מקטר קטרת, מזבח הקטרת ארכו אמה ורחבו אמה וגבהו שתי אמות, שנאמר ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אותו אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ואמתיים קומתו ממנו קרנותיו, וכולו היה מצופה בזהב, שנאמר וצפית אותו זהב. שלש שמות יש לו למזבח זה, מזבח הקטורת, מזבח הזהב, מזבח הפנימי. (ברייתא דמלאכת המשכן פי״א)
[ו] 6מקטר קטרת, ואש המזבח תוקד בו (ויקרא ו׳:ב׳) אמר ר׳ פנחס אש המזבח תוקד בו, תוקד עליו אין כתיב כאן, אלא תוקד בו, המזבח היה מוקד באש (שהמזבח בעצמו היה בוער) כו׳. אמר ר׳ שמעון בן לקיש ועשית מזבח מקטר קטרת, המזבח היה מתקטר כקטורת (י״ג בקטורת וי״ג אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת, המזבח היה מקטיר את הקטורת וכו׳). (ויקרא רבה פ״ז)
[ז] 7מזבח, אמר רבי אלעזר מזבח מזיח (קס״ד מזיח עונות) ומזין (בזכות הקרבנות העולם נזון, שהקרבנות באין מן המזין וגורמין לו ברכה) מחבב (את ישראל אל אביהן), מכפר, היינו מכפר היינו מזיח, מזיח גזרות (רעות מעל ישראל) ומכפר עונות (כתובות י:)
[ח] 8קטרת, מהו קטרת, ק׳ קדושה, ט׳ טהרה, ר׳ רחמים, ת׳ תקוה (תנחומא תצוה יד)
1. בשפתי כהן מביא נוסח התנחומא, מה עסקו של מזבח הקטרת כאן כו׳ ומוסיף: ועשית מזבח מקטר קטורת וגו׳. אע״פ שזה הוא מן הכלים הפנימיים והיה ראוי להזכירו עם המנורה והשלחן כדי לחתום במזבח הקטורת שעל ידי הקטרת מתקשר הכל ועל ידה נעצרת המגפה שלא תקטרג על אהרן, ולזה וכפר אהרן על קרנותיו, לזה אחר שנתקרב אהרן צוה על מזבח הקטורת כדי שיגין עליו, ועוד שעיקר הקרבנות כולם הקטורת, ועל זה היתה בבקר ובערב קודם כל הקרבנות ואחר כל הקרבנות בהיטיבו את הנרות, שנאמר שמן שהוא שמן של מנורה וקטורת ישמח לב, לזה נאמר אחר המשכן ואחר כל כליו כו׳ ושקולה נגד הכל ואחרון אחרון חביב. ע״כ. ומצינו במפרשים עוד הרבה טעמים. בפי׳ הרמב״ן כאן: ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימים היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מזבח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל. אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר עוד כי יתייחד להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם וזהו רמז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה כו׳ עייש״ה, ועיקר דבריו מקורם בתנחומא הנ״ל ולהלן אות ב. ובהד״ז מביא לשון התנחומא בשם הרמב״ן וראה בזהר חדש שה״ש סח. ורבינו בחיי מוסיף על דבריו וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב״ם שכתב בזה בטעמי המצות כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים ע״כ צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם. והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות, אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה. ע״כ, ועי׳ מענין זה מ״ש במנחת ביכורים לר׳ יעקב סקולי. ובילקוטי תימן כת״י מביאים טעמו של הרמב״ם וז״ל: ועשית מזבח מקטר קטרת, למה איחרו, שלא נעשה אלא להסיר ריח הבשר והדם, לכך נאמר וזה אשר תעשה על המזבח, אמר אחר כך ועשית מזבח מקטר קטרת כמו שנאמר דבר בעתו מה טוב. וחזקוני כאן מביא לשון האע״ז לעיל כה, כב: ועשית מזבח מקטר קטרת. לא הזכירו עד לאחר מזבח העולה, לפי שרוצה לומר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך ומשה הזכירו לישראל אחר המנורה, וכן במעשה לפי שרוצה לומר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואומר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ע״כ. (בספר צפנת פענח על האע״ז פי׳ שמזבח הזהב היה נגד ניצוץ השמש המניע האויר כו׳) ועי׳ רשב״ם כאן. ובמדרש אגדה: מזבח הזהב שהוא להקטיר ולא להעלות עליו עולה ומנחה. ובשו״ת הלכות קטנות ח״ב סי׳ יד, טו, טז, שאלה למה איחר הכתוב בסוף פ׳ תצוה מעשה מזבח הקטרת אחר כל המעשים, תשובה: מ״ח (מורי חמי) הרב המובהק מוהר״מ גאלנטי נר״ו תי׳ דאיתא בזבחים נט. שאם נעקר מזבח החיצון ממקומו אין לעשות הקרבנות, אבל מזבח הפנימי אינו מעכב (ויתנו הקטרת במחתה דומיא דלפני ולפנים ביוה״כ) ע״כ. וכ״ה בקרבן חגיגה בסוף הספר, וכוון לדבריו במשך חכמה כאן ומוסיף: ובזה מכוון הפסוק מלכים א ט, והקטיר אתו אשר לפני ה׳ דאין טעון מזבח רק מקומו כשר להקטיר ע״כ. ראה להלן אות ז, ואות יט, וכנראה שלזה כוון גם הגר״א באדרת אליהו ועשית מזבח מקטר כו׳. לא הוזכר בעשיית כלי המשכן והזהיר תחלה [על] המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היה לכפרת ישראל וכן אמר בכסף הכפורי׳ לכפר על נפשתיכם, ע״כ. ובהלכות קטנות שם מתרץ עוד בג׳ אופנים, הובא בנחל קדומים כאן: לרמוז שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים לכך בחינוך הזכיר מזבח הקטרת. ועוד דזה המזבח שהוא רומז לכתר כהונה מכפר וסמך כפרה לכפרה מזבח שרומז לכהונה לקטורת. ועוד תירצו דאין מחנכין המזבח אלא בקטרת של בין הערבים ולזה אחר שהזכיר תמיד של בין הערבים הזכיר עשיית מזבח מקטר קטורת לומר שתחלת חינוכו בקטורת של בין הערבים. ע״כ. ובספר צרור המור כאן: ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר. זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו שמן וקטורת ישמח לב. ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז״ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה. וצוה להקטירו בבקר ובערב, כדי לסלק מדת הדין של לילה ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שזה היה ביוה״כ. להורות שכפרת ישראל של יוה״כ תלויה בה. וזהו אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת. שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך. ע״כ. ועי׳ כלי חמדה פ׳ קרח עוד טעם. ובכלי יקר כאן שהקרבנות כפרה על הגוף וקטרת כפרה על הנשמה, ריח ניחוח של קטרת לכפר על רוח בני אדם העולה למעלה עיי״ש, ולהלן אות ד. וראה מ״ש האוה״ח כאן מובא במילואים כאן.
2. מענין הנ״ל יש בקטעי מדרשים מהגניזה אצל מאן עמ׳ קכח: ועשית מזבח מקטר קטרת, כתיב תכון תפלתי קטרת לפניך וגו׳ (תהלים קמא–ב) מה ערבה קטרת לפני ה[קדוש ב״ה] שהקישה דוד בתפלה. א[מר] רבונו של עולם בבקשה ממך כשם שהקטרת ערבה לפניך, כך תפלתי ערבה לפניך שנאמר תכון תפלתי קטרת. אמרו ר׳ יוסי היה מתפלל עם דמדומי החמה שתהא עליו מורא שמים כל היום. אמר הקב״ה לישראל לפני חביב כו׳ ראה להלן אות כ.
3. נראה שבא לתרץ השאלה של תנחומא לעיל אות א, מה עסקו של מזבח הקטרת כאן.
4. לעיל אות א בביאור מכלי יקר שקטרת כפרה על הנשמה.
5. ברש״י עירובין ד. כלומר באמה קטנה זו נמדד האמה של מזבח הזהב דכתיב ביה אמה ארכו ואמה רחבו וכו׳ ע״כ ועי׳ רש״י זבחים נט: וכ״כ בהתוה״מ כאן: אמה ארכו, באמת בת חמשה טפחים כמ״ש בעירובין (דף ד) ובמנחות (דף צ״ז), וה״ה שכן היו אמתים קומתו, וזה מבואר ממ״ש ר׳ יוסי בזבחים (דף נט:) שהיה גבהו פי שנים כארכו, והגובה היה עם הקרנות כמו במזבח הנחושת, ע״כ. ובפי׳ רבינו אפרים כאן: אמה ארכו כו׳ כל אמה בת ששה טפחים. ובמנ״ח מצוה קג כתב: ולדעת הרמב״ם הי׳ קומתו יב טפחים, דסובר דאמות אפילו של כלים היו בת ו׳ טפחים והאורך והרוחב מודה הרמב״ם שהי׳ באמה בת ה׳ טפחים א״כ היה מרובע ה״ט על ה״ט, ובכ״מ עמד על הר״מ בזה דבמנחות ובעירובין מבואר דהיה אמה בת ה׳ טפחים והר״מ אינו מביא זה ע״כ. ובשלטי הגבורים פל״ג ומפני שלא נאמר בו (במזבח הזהב) נבוב לוחות אולי לא היה חלול מתחתיתו של גג וכו׳ אבל היו העצים שלו כלם מקשה וכו׳ והנה כבר ידענו כי מן העצי שטים האלה היו יוצאים ג״כ הארבע קרנות הצריכים לו כדכתיב ממנו קרנותיו וכמו שתרגם יב״ע מניה יהון קרניה זקיפין וכו׳, ומפני שלא נכתבה בתורה או בנביאים מדת הקרנות האלה בארכן רחבן וגבהן כמשפטם, וגם אני לא שמעתי שרבותינו ז״ל דברו בה דבר כמו שדברו במדת קרני מזבח העולה במסכת מדות וכו׳ אמרתי כי לא יהיה עון ואשמה על מי שיאמר שהיו ג״כ בארכן ורחבן ורומן לפי ערך קרנות מזבח החיצון ולא יותר וכו׳ ומפני שהקרנות האלה על פי חשבון צודק כאשר כתבנו עתה היו קטנים מאוד בארכן ורחבן התורה או רבותינו לא הקפידו לכתוב מדתם בפרטיות וכו׳ ע״כ ראה לעיל פכ״ז אות כב.
6. במדרש הגדול הגירסא: להקטיר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת, המזבח היה מקטיר את הקטרת כו׳. גירסא זו יש לה סיוע מלשון האונקלוס: לאקטרא עלוהי קטרת וכפירש״י כאן, וכ״ה בפי׳ רס״ג ובר״א בהרמב״ם: טעמו יהיה מוכן להקטרת הקטורת. עי׳ בנל״ג פסוק יג, ובבאורי אונקלוס. והדרש הוא שלא כתוב כמו שתרגם האונקלוס. וראה בהערות ר״מ מרגליות שם, ופי׳ שהמזבח בעצמו נתן ריחו כקטרת הסמים לא מסתבר. ולכל הגירסאות מוכרחים לפרש שהמזבח בעצמו היה בוער וכמפורש בירושלמי חגיגה פ״ג ה״ח: דאמר רשב״ל ועשית מזבח מקטר קטרת (בפת״ח תחת הקו״ף) אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת, המזבח היה מקטיר את הקטרת. ובירושלמי שם מביא סיוע מדברי רשב״ל שהמזבח עצמו הי׳ מקטיר את הקטרת. ובקה״ע: בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה.
7. ראה לעיל פכ״ז ג. במהרש״א שם מזיח גזרות רעות הוא הקטרת שנקט׳ עליו כמ״ש ויעמוד בין המתים וגו׳ ותעצר המגפה וכו׳. ע״פ הדרש בכתובות יש לפרש לשון המדרש ויק״ר שדרשו המלה מזבח: מ׳ מחילה, ז׳ זכות, ב׳ ברכה, ח׳ חיים, היינו מחילה במקום מכפר שהם חטאות ואשמות, זכות במקום מחבב השלמים המביאים זכות ושלום להם, ברכה במקום מזין שהן הקרבת תמידין ועולות, חיים מזיח שהיא הקטורת כמ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים ע״כ. בזהר חדש שה״ש דף סח, ועשית מזבח מקטר קטרת וגו׳ האי קראה אית לאסתכלא ביה, בגין דתרין מזבחין הוו, מדבחא דעלוון ומדבחא דקטרת בוסמין, דא לבר ודא לגו, האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה, אמאי אקרי מזבח, והא לא דבחין ביה דבחין ומזבח על דא איקרא, אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין ובגין דההוא סטרא בישא כפית ולא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטגורא, ועל דא אקרי מזבח כד ההוא סטרא בישא הוה חמי עמודא דעשנא דקטרת דסליק אתכפייא וערק ולא יכול לקרבא כלל למשכנא כו׳ ע״כ. ראה לעיל אות ב, ולהלן אות יח. והר״י גנאח כ׳: ועשית מזבח מקטר קטרת, אע״פ שלא היו מקריבין עליו זבח, בכל זאת נקרא מזבח, לפי שהיה כתבנית המזבח, וכמו שנאמר ג״כ מזבח גדול למראה (יהושע כב, י) אע״פ שלא זבחו עליו. וכ״כ הר״א בהרמב״ם: מזבח, קרא אותו מזבח מפני שתבניתו תבנית המזבח ואם לאו יקשה (שהרי) הוא מוכן לקטרת כמו המחתה והבזך ע״כ. ובהכוה״ק מפרש על שהיה מכפרין עליו במתן דמים מן הפר והשעיר של יוה״כ נקרא מזבח ע״כ וז״ד. ובמאור האפלה כאן: ועשית מזבח מקטר קטרת, לא היו מקטירין עליו אלא מניחין עליו את המחתה, ובהערות: איני יודע מנין לו זה ועי׳ פ״ה דתמיד מ״ה ורמב״ם פ״ג התו״מ ה״ג, וזה נגד ההלכה עי׳ חגיגה כז:, ואולי כוונתו כמ״ש לעיל אות א, מהלכות קטנות שאם המזבח נעקר ממקומו מקטירין במחתה על מקום המזבח, וזהו כוונתו לא היו מקטירין עליו כגון שנעקר, אז מניחין עליו את המחתה עם הקטרת כמו בקדשי הקדשים ביום הכפורים. ובתוס׳ ישנים יומא מז. ד״ה הכא מחתה כו׳, ובתוס׳ יומא נג, ד״ה אע״פ.
8. ובכת״י ילקוט אלביחאני: קטרת ק׳ קדושה לישראל, ט׳ טהרה לישראל, ר׳ ראה אלקים את מעשיהם, ת׳ תמימים לפני ה׳.
You shall make an altar upon which to burn incense spices. Make it out of Acacia wood.
תוספת תיבות עֲלוֹהִי, בּוּסְמִין
א. ״מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת״ – ״מַדְבְּחָא לְאַקְטָרָא עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין״. התוספת עֲלוֹהִי מבארת ש״מִקְטַר קְטֹרֶת״ הוא שם עצם מוחשי: מקום להקטיר עליו.1 ואילו התוספת ״קְטוֹרֶת בּוּסְמִין״ באה בקביעות לקטורת המקדש הנעשית בכשרות.2
הַקְטָרַת קרבנות – הַעֲלָאָה, הַקְטָרַת קטורת – הַקְטָרָה
ב. המקרא מכנה הַקְטָרָה את מתן הקטורת על מזבח הזהב וגם את הקרבת הבשר והחֵלֶב על מזבח הנחושת. אבל כדי להבחין ביניהם אונקלוס מתרגם הַקְטָרַת קרבנות כהַעֲלָאָה (בשורש נס״ק), ואילו לקטורת הסמים נתייחד פועל ״קטר״. ואולי למד הבחנתו מן הכתוב ״וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַה׳ וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳ ״ (מלכים א ט כה): אצל המזבח החיצון – הַעֲלָאָה ואצל המזבח ״אשר לפני ה׳ ״ – הַקְטָרָה (רש״י שם).
על פי זה תרגם לעיל ״וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה״ (שמות כט יג) ״וְתַסֵּיק לְמַדְבְּחָא״ (ותעלה), כי שם מדובר בחֵלֶב. אבל בפסוקנו המדבר בקטורת תרגם ״מִקְטַר קְטֹרֶת״ – ״לְאַקְטָרָא עֲלוֹהִי״ בפועל ״קטר״. וכן להלן ״וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים״ (ז) ״וְיַקְטַר עֲלוֹהִי״, ״יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד״ (ח) ״יַקְטְרִנַּהּ״ והיא דרכו הקבועה.
יוצא מהכלל הוא הפסוק ״לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת״ (במדבר יז ה) המתורגם ״לְאַסָּקָא קְטוֹרֶת״ [ולא: לְאַקְטָרָא]. והטעם: אונקלוס מבחין בין הקטרה כשרה המתורגמת ״קטר״ להקטרה שאינה כשרה המתורגמת ״אסיק״.3 לכך מכוונת הערת המסורה ״סימן: מַדְבְּחָא – לְאַקְטָרָא. אַהֲרֹן – לְאַסָּקָא״.4 פירוש: רק בפרקנו המדבר בקטורת כשרה שעל מזבח הזהב [״מַדְבְּחָא״] תרגם לְאַקְטָרָא. אבל בקטורת שאינה כשרה [״לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן״] תרגם לְאַסָּקָא.
וכן הבחין יוב״ע לנביאים: הקטרת סמים במצווה מתורגמת ״קטר״ כגון ״לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי״ (שמואל א ב כח) ״לְאַקְטָרָא קְטֹרֶת בּוּסְמִין״, ״וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה... וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳ ״ (מלכים א ט כה) ״וְאַקְטַר עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין״. אבל כשההקטרה היא בעבירה, בזר או בבמה, תרגם ״אסיק״ כגון ״רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר״ (מלכים א ג ג) ״הוּא מְדַבַּח וּמַסֵיק בּוּסְמִין״, ״עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת״ (מלכים א כב מד) ״וּמַסְקִין בּוּסְמִין עַל בָּמָתָא״.5
1. ולא כראב״ע (הפיה״ק): ״מקטר קטורת – שם הפועל עם השם״, אלא כרש״י: ״מקטר קטרת – להעלות עליו קטור עשן סמים״.
2. ולכן אצל קורח גרס רמב״ן ״וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת״ (במדבר טז ז) ״וְשַׁווֹ עֲלֵיהוֹן קְטוֹרֶת״ ללא תוספת ״בּוּסְמִין״ כמבואר שם.
3. כדרכו בתרגומי ״מנחה״: מנחה כשרה לה׳ – מִנְחָתָא, אבל מנחת חולין המוגשת לאדם – תִּקְרוּבְתָּא כמבואר בפסוק ״וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה׳ ״ (בראשית ד ג) ובחילופי הנוסחים שם.
4. קליין, מסורה, עמ׳ 133.
5. רק בשני פסוקים ״וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר״ (מלכים א יב לג), ״וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר״ (מלכים א יג א) תרגם יוב״ע ״לְאַקְטָרָא״ אף על פי שהם בעבירה. בראשון לא תרגם ״לְאַסָּקָא״ מפני שהוא כפל לשון שכבר תרגם ״וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ״ ״וְאַסֵיק עַל אֵיגוֹרָא״, ובשני ״לא היה יכול לתרגם קָאֵים עַל אֵיגוֹרָא לְאַסָּקָא לפי שכשעמד על המזבח להקטיר, כבר היה הקטורת בידיו למעלה ואין שייך לומר לְאַסָּקָא שטעמו להעלות״ (״באורי אונקלוס״ לשמ׳ כט יג כנגד ״נתינה לגר״ שם).
ותעבד מדבחה מסדר קטרתה אעין שטיןא תעבד יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדבחה מסדר קטרתה אעין שטין״) גם נוסח חילופי: ״מדבח קטורן אעין דשת׳ ״.
And you shalt make an altar on which to burn incense of perfumes: of sitta wood shalt you make it.
[יד] וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת – מַהוּ קְטֹרֶת? ק׳ קְדֻשָּׁה, ט׳ טָהֳרָה, ר׳ רַחֲמִים, ת׳ תִּקְוָה. אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְגוֹ׳ וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ. מָה עִסְקוֹ שֶׁל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת? כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָן, עָמַד מֹשֶׁה בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י״י (שמות ל״ב:י״א). וְנֶחְבַּט בַּקַּרְקַע עַד שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם י״י עַל הָרָעָה (שמות ל״ב:י״ד). אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי כְּבָר נִתְרַצִּיתָ. מִי מוֹדִיעַ לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁאַתָּה נִתְרַצִּיתָ לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וְיִהְיוּ מַקְרִיבִין לִי קָרְבָּנוֹת בְּתוֹכוֹ, וַאֲנִי אֲקַבֵּל מֵהֶם. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כ״ח:ד׳), שְׁנֵי תְּמִידִים אֵלּוּ בְּכָל יוֹם. וְאִם תֹּאמַר, יֵשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הָאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה (תהלים נ׳:י״ג), אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ (תהלים נ׳:י״ב), כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר (תהלים נ׳:י׳). אֶלָּא מִכָּל קָרְבְּנוֹתֵיהֶם אֵינִי רוֹצֶה אֶלָּא הָרֵיחַ וּכְאִלּוּ אָכַלְתִּי וְשָׁתִיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ (במדבר כ״ח:ב׳). תֵּדַע לְךָ, שֶׁמִּזְבַּח הָעוֹלָה שֶׁהָיָה לַקָּרְבָּנוֹת, הָיָה נָתוּן בַּחוּץ. וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה לְרֵיחַ, נָתוּן בִּפְנִים. לְפִיכָךְ נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת.
[טו] וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב (משלי כ״ז:ט׳). הַכָּתוּב הַזֶּה מְדַבֵּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְיִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל אֶת הַקְּטֹרֶת בְּאוֹתָהּ מַחְתָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֶשׁ (ויקרא ט״ז:י״ב). מַה כְּתִיב שָׁם? וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י״י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת (ויקרא ט״ז:י״ג). מַהוּ וְכִסָּה? לְשׁוֹן מְחִילָה הוּא, כָּעִנְין שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם זֶלָה (תהלים פ״ה:ג׳). וּכְשֶׁהָיָה עֲנַן הַקְּטֹרֶת מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה וּפוֹנֶה לְמַעְלָה וְנַעֲשֶׂה כָּאֶשְׁכּוֹל, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי (שיר השירים פ״ה:ג׳). אִם נַעֲשָׂה כָּאֶשְׁכּוֹל, עֲנַן הַקְּטֹרֶת וְהָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁנִּתְכַּפֵּר לְיִשְׂרָאֵל וְשֶׁנִּתְקַבְּלוּ מַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא כִּסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת (ויקרא ט״ז:י״ג). נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל וְכָל יִשְׂרָאֵל מַרְתִּיתִים בְּשָׁעָה שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים, עַד שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם. כֵּיוָן שֶׁהָיָה יוֹצֵא, הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב (משלי כ״ז:ט׳). שֶׁמֶן, זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּקְטֹרֶת אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ רוֹאִין עֲנַן הַקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה וְהָיוּ שְׂמֵחִים. הֱוֵי, שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. וּמְדַבֵּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: מִכֻּלְּכֶם אֵין לִי אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (דברי הימים א כ״ג:י״ג). וַאֲנִי שָׂמֵחַ בּוֹ. וּקְטֹרֶת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִין, אֵין חָבִיב עָלַי כַּקְּטֹרֶת. תֵּדַע, שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן לְצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? הַחַטָּאת הָיְתָה בָּאָה עַל הַחֵטְא, וְהָאָשָׁם כֵּן. הָעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב. הַשְּׁלָמִים אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְכַפָּרָה, שֶׁהֵן בָּאִין עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל הַקְּטֹרֶת, אֵינָהּ בָּאָה לֹא עַל הַחֵטְא וְלֹא עַל הֶעָוֹן וְלֹא עַל הָאָשָׁם, אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה, הֱוֵי, שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. חֲבִיבָה הַקְּטֹרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי דָּוִד נִתְאַוָּה לְהַקְטִיר קְטֹרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים אֶעֱשֶׂה בָקָר וְגוֹ׳ (תהלים ס״ו:ט״ו). וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּבְּחוּ קָרְבָּנוֹת בָּעוֹלָם כְּקָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים. וְלָמָּה? שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין קְטֹרֶת תְּחִלָּה בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶם. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּקָרְבָּנוֹ, כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת (במדבר ז׳:י״ד), וְאַחַר כָּךְ פַּר אֶחָד (במדבר ז׳:ט״ו). וּלְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ קָרְבָּן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן זֶה קָרְבַּן פְּלוֹנִי, זֶה קָרְבַּן פְּלוֹנִי, לוֹמַר שֶׁעָרֵב לְפָנָיו וְהוּא מְשַׁבְּחָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּאָחָז, שֶׁבִּטֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְחָתַם בָּתֵּי הַסְּפָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח׳:ט״ז). וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה וְהִרְבָּה לְהַכְעִיס. וּכְשֶׁמָּנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל מַעֲשָׂיו, אָמַר: אֲוַתֵּר לְכָל אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי קֶצֶף י״י עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם וַיִּתְּנֵם לְזַעֲוָה לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים בְּעֵינֵיכֶם, וְהִנֵּה נָפְלוּ אֲבוֹתֵינוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ וְנָשֵׁינוּ בַּשְּׁבִי עַל זֹאת (דברי הימים ב כט ז׳:ט׳). מַהוּ עַל זֹאת? עַל הַקְּטֹרֶת. רְאֵה כַּמָּה חָבִיב הַקְּטֹרֶת, שֶׁעַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת נֶעְצְרָה הַמַּגֵּפָה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרֶץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם (במדבר י״ז:י״א-י״ב). מַהוּ הֵחֵל? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, הָיָה הַמַּלְאָךְ נוֹטֵל עַל סֵדֶר מִרְקָחוֹת, וְלֹא הָיָה מַנִּיחַ לֹא מֵת בֵּין הַחַיִּים וְלֹא חַי בֵּין הַמֵּתִים, אֶלָּא עַל סֵדֶר, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם. וּכְמָה דְּאַתְּ אֲמַר: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה (דברים ט״ז:ט׳), כְּשֵׁם שֶׁהַקּוֹצֵר קוֹצֵר עַל הַסֵּדֶר. מִיָּד וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וְגוֹ׳. מָצָא לַמַּלְאָךְ עוֹמֵד וּמְחַבֵּל, עָמַד אַהֲרֹן כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא הָיָה מַנִּיחוֹ לְחַבֵּל, אֶלָּא וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים (במדבר י״ז:י״ג). אָמַר לוֹ לְאַהֲרֹן: הַנִּיחֵנִי וְאֶעֱשֶׂה שְׁלִיחוּתִי. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן: מֹשֶׁה שְׁלָחַנִי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחֲךָ, וַהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמֹשֶׁה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֵלֵךְ אֶצְלָם. לֹא הִשְׁגִּיחַ הַמַּלְאָךְ, עַד שֶׁעֲצָרוֹ אַהֲרֹן בְּמָתְנָיו וְהוֹלִיכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה (במדבר י״ז:ט״ו). מַהוּ וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שֶׁנָּטַל לַמַּלְאָךְ וַעֲצָרוֹ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר: בָּרֵךְ י״י חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם (דברים ל״ג:י״א). בָּרֵךְ י״י חֵילוֹ, יְהֵא בָּרִיךְ יָתֵהּ חֵילָא. וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, בַּקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ שֶׁכִּפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר (במדבר י״ז:י״ב). מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, שֶׁגִּפֵּף אֶת הַמַּלְאָךְ וַעֲצָרוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן לַמַּלְאָךְ מַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ, נָתַן מַחְתָּה עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ (דברים ל״ג:י׳). לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָה קְטֹרֶת חֲבִיבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: תֵּדַע לְךָ, שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְכָל כֵּלָיו וְשָׁחַט אֶת הַקָּרְבָּנוֹת וְהִקְרִיב וְעָרַךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְסִדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת הַמְּנוֹרָה וְאֶת הַכֹּל, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה עַד שֶׁהִקְרִיבוּ אֶת הַקְּטֹרֶת. מִנַּיִן? דִּכְתִיב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו (שיר השירים ד׳:ט״ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי קְטֹרֶת הֱיִיתֶם מִתְכַּפְּרִים. וְאַף לֶעָתִיד לָבֹא כֵּן, עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים סֶלָה (תהלים ס״ו:ט״ו).
[Siman 14]
And thou shalt make an altar to burn incense (Exod. 30:1). What do the letters in the word ketoret (“incense”) stand for? The kuf stands for kedushah (“sanctification”), tet for taharah (“purity”), resh for rahamim (“mercy”), and ta for tikvah (“hope”). A cubit shall be the length thereof, and a cubit the breadth thereof; and two cubits shall be the height thereof (ibid.). What was the purpose of this altar? After they committed the act of erecting the golden calf, the Holy One, blessed be He, complied with his (Moses’) request, as is said: And the Lord repented of the evil (ibid., v. 14). Whereupon Moses said: Master of the Universe, You have already agreed with me (to forgive them), but who will make known to those who come unto the world that You are reconciled with Israel? He replied: Let them make Me a Sanctuary, that I may dwell among them (Exod. 25:8), and let them offer sacrifices within it, and I will accept their lamb.
The one lamb thou shalt offer in the morning; the other thou shalt offer at dusk (ibid. 29:39). These two offerings shall be made every day. However, if you should say (to Me), “Here is food and drink, eat the flesh of limbs, and drink the blood of the daily offerings,” even if I were hungry, I would not tell thee; for the world is Mine, and the fullness thereof (Ps. 50:12). I require the offerings only for their savor, as it is said: My food which is presented unto Me for offering made by fire, of a sweet savor unto Me, shall ye observe (Num. 28:2). Proof of this is that the altar upon which the burnt offering was placed was outside the tent, while the altar for the incense, which gave forth merely a sweet savor, was placed inside the tent. Therefore Moses was told: And thou shalt make an altar to burn incense.
[Siman 15]
And thou shalt make an altar to burn incense upon (Exod. 30:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: Ointment and perfume rejoice the heart (Prov. 27:9). This verse refers to the Holy One, blessed be He, and to Israel. How is that? When the high priest was officiating on the Day of Atonement, he would place the incense in a pan and bring it into the innermost part of the Holy of Holies, as it is written: And he shall take a censer full of coals of fire from off the altar. What else is written there? Ye shall put the incense upon the fire before the Lord, that the cloud of the incense may cover the ark cover (Lev. 16:12–13). What is the meaning of may cover? It is an expression that indicates forgiveness, as in the verse Thou hast covered up all their sins (Ps. 85:3). Whenever the cloud of incense ascended and spiraled upward, like a cluster of grapes, on the Day of Atonement, he knew that Israel’s sins were forgiven, as it is said: My beloved is unto me as a cluster of henna in the vineyards of En-gedi (Song 1:14). If the smoke of the incense resembled a cluster and rose straight upward, he knew that Israel was forgiven and his service was acceptable, but if the smoke of the incense did not cover the ark-cover he knew that he would die, as it is said: That the cloud of the incense may cover the ark-cover that is upon the testimony, that he die not (Lev. 16:13). Consequently, the high priest and all Israel trembled from the moment the high priest entered the innermost Sanctuary until he withdrew in peace. When he departed from the Sanctuary a great rejoicing took place among the Israelites, since it meant that it (the offering) had been received favorably, as it is said: Ointment and incense rejoice the heart (Prov. 27:9).
The ointment refers to the high priest, who was anointed with the oil of installation. The incense alludes to the Israelites, who saw the smoke of the incense soaring upward and rejoiced. Hence, ointment and incense rejoice the heart. Similarly this verse alludes to the Holy One, blessed be He, who said to the Israelites: None of you is consecrated unto Me except the high priest, who is anointed with the oil of installation, for it is said: And Aaron was separated, that he should be sanctified as most holy (I Chron. 23:13), and I rejoice in him. Incense alludes to Israel. The Holy One, blessed be He, said: The sacrifices that you offer to Me are as desirable as incense. You know that all the sacrifices exist to meet the needs of Israel. How is that so? The sin-offering is brought because of sin and guilt; the burnt offering is brought because of a thought in one’s heart; the peace-offerings are brought to atone for violations of a positive commandment, while incense is brought, not because of sin or transgression or guilt, but only out of sheer joy. Hence, Ointment and incense rejoice the heart.
Incense is precious to the Holy One, blessed be He,. You know this to be so because David was anxious to burn incense, as it is said: I will offer unto Thee burnt-offerings of fatlings with the sweet smoke of rams; I will offer bullocks with goats (Ps. 66:15). Hence you find that no sacrifices in the entire world were praised as highly as those of the leaders. Why? Because they offered incense prior to making their sacrifices, as Scripture states concerning each of their offerings: One golden pan of ten shekels, full of incense (Num. 7:20), and after that is written: One young bullock, etc. Therefore the Holy One, blessed be He, praised each of their sacrifices. He said: This is the sacrifice of so-and-so, this is the sacrifice of so-and-so, as though saying: “It was pleasing to Him, and He was praising them.” Similarly you find that though Ahaz suspended the study of the Torah and closed the schoolhouses, as it is said: Bind up the testimony, seal the instruction among My disciples (Isa. 8:16), and served idols and did many things to anger the Holy One, blessed be He, when the Holy One, blessed be He, weighed all his deeds, He [simply] said: How can I forgive all this? as it is said: Also they have shut up the doors of the porch, and put out the lamps, and have not burned incense nor offered burnt-offerings in the holy place unto the God of Israel. Therefore, the wrath of the Lord was upon Judah and Jerusalem, and He hath delivered them to be a horror, and astonishment, and a hissing, as you see with your eyes. For lo, our fathers have fallen by the sword, and our sons and our daughters and our wives are in captivity because of all this (II Chron. 29:7–9). What does all this refer to? His failure to burn incense.
A proof of the importance of incense is indicated in the fact the plague was halted by incense, as Moses said to Aaron: Take thy fire-pan, and put fire therein from off the altar, and lay incense thereon…. And Aaron took as Moses spoke and ran into the midst of the assembly; and behold, the plague was begun among the people (Num. 17:11–12). What is meant by the plague was begun? R. Judah the son of Simon stated: The angel administered the poison in sequence, neglecting neither the dead among the living nor the living among the dead. That is, he administered it in rotation. As it is said in the verse: The plague was begun among the people, and it is written elsewhere in the verse: From the time the sickle is first put to the standing corn thou shalt begin (Deut. 16:9).
Just as one reaps row by row, so the plague acted upon the people (in rotation). Thereupon Aaron took as Moses spoke and ran into the midst of the assembly; and behold, the plague was begun (Num. 7:12). He found the angel standing among them and afflicting them. Aaron confronted him and would not permit him to continue. He forced him to stand idly among the dead. He said to Aaron: “Let me go that I may complete my task.” Aaron replied: “Moses sent me, and the Holy One, blessed be He, sent you, and both Moses and the Holy One, blessed be He, are in the Tent of Testimony; let us go to them.” The angel refused to go, and so Aaron seized him by his loins and dragged him in, as it is said: And Aaron returned unto Moses unto the door of the Tent of Meeting, and the plague was stayed (Num. 17:15).
What is meant by the plague was stayed? R. Isaac declared that this means that he grasped the angel and restrained him. Therefore, when Moses was about to depart from this world, he said: Bless, Lord, his substance, and accept the work of his hands; smite through the loins of them that rise up (Deut. 33:11). Bless, Lord, his substance, that is, may his strength be blessed. Accept the work of his hands alludes to the incense through which he atoned, as it is said: And he put on the incense, and made atonement (Num. 17:12). Smite through the loins of them that rise up indicates that he smote the angel and restrained him.
R. Abahu said in the name of R. Simeon the son of Lakish: When Aaron saw that the angel was about to overpower him, he placed the censer before his countenance, as it is said: They shall put incense before Thee, and whole burnt-offering upon Thine altar (Deut. 33:10). This reveals how beloved incense is. R. Isaac the son of Eliezer declared: You know that after he constructed the Tabernacle and all its implements, he slaughtered the sacrifices, and arranged them on the altar, he set the table, made the menorah, and did everything that had to be done, but the Shekhinah still had not descended. Only when the incense was offered did it descend. You know this for it is written: Awake, O north wind, and come, thou south; blow upon my garden that the spice thereof may flow out (Song 4:16). The Holy One, blessed be He, said: You shall be forgiven in this world because of the incense, but in the world-to-come, I will offer unto Thee burnt-offerings of fatlings, with the smoke of rams; I will offer bullocks with goats. Selah (Ps. 66:15).
ועשית מזבח מקטר קטרת – 1זה מזבח הזהב, שהוא להקטיר ולא להעלות עליו עולה ומנחה.
1. זה מזבח הזהב. כן מובא גם בלק״ט, וכן כתב רש״י לעלות עליו קטור עשן סמים, ובבריית׳ דמלאכת המשכן פי״א ג׳ שמות נקרא לו מזבח הקטרת מזבח הזהב מזבח הפנימי.
(א-ג) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת – מִזְבַּחַ הַקְּטֹרֶת אָרְכּוֹ אַמָּה וְרָחְבּוֹ אַמָּה גָּבְהוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ וְכוּ׳. הָיָה מְצֻפֶּה זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר. שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, מִזְבַּח הַזָּהָב, מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. מִזְבַּח הָעוֹלָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה גָּבְהוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת, חוּט שֶׁל סִיקְרָא חוֹגְרוֹ בָּאֶמְצַע לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים, מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַטָּה חָמֵשׁ אַמּוֹת אַמָּה, בַּיְּסוֹד וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת כַּרְכֹּב וְאַמָּה סוֹבֵב, וְשָׁם הָיוּ נוֹתְנִין דָּמִים הַנִּתָּנִין לְמַטָּה. מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַעְלָה חָמֵשׁ אַמּוֹת, אַמָּה קְרָנוֹת וְשָׁלוֹשׁ אַמּוֹת כַּרְכֹּב וְאַמָּה כַּלִּיא עוֹרֵב, וְשָׁמָּה הָיוּ נוֹתְנִין דָּמִים הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה. דָּמִים הַנִּתָּנִין מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַטָּה, אִם נָתַן מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַעְלָה פְּסוּלִין. וְדָמִים הַנִּתָּנִים מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַעְלָה, שֶׁנְתָנָן מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַטָּה, פְּסוּלִין.
מִזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה גָּבְהוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְשֶׁעָשׂוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה, עֶשֶׂר אַמּוֹת הָיָה נָתוּן בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה, כֶּבֶשׁ לִדְרוֹמוֹ, כִּיּוֹר לְמַעֲרָבוֹ, בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם לִצְפוֹנוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל לְמִזְרָחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט׳:ה׳) ״וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה׳ ״. אַף לְעָתִיד לָבֹא גָּבוֹהַּ עֶשֶׂר אַמּוֹת. שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, מִזְבַּח הָעוֹלָה, מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.
ועשית מזבח מקטר קטֹרת – אף על פי שלא היו מקריבין עליו זבח1, לפי שהיה כתבנית המזבח. וכמו שנאמר גם כן: מזבח גדול למראה (יהושע כ״ב:י׳).2 (ספר השרשים ״זבח״)
1. בכל זאת נקרא מזבח (א. ז. רבינוביץ)
2. אף על פי שלא זבחו עליו, כפי שנאמר בפרשיה זו במפורש: ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח (יהושע כ״ב:כ״ו) (א. ז. רבינוביץ)
מקטר קטרת FOR THE BURNING OF INCENSE – to raise smoke (קיטור) on it, viz., the smoke of incense.
ועשית מזבח מקטר קטרת – 1זה מזבח הזהב, שהוא להקטרה, ולא להעלות עליו עולה ומנחה.
1. זה מזבח הזהב. וכן כתב רש״י להעלות עליו קטור עשן סמים ובברייתא דמלאכת המשכן פי״א ג׳ שמות נקרא לו מזבח הקטרת מזבח הזהב מזבח הפנימי.
מקטר קטורת [MAKE AN ALTAR] FOR BURNING INCENSE: Not for burnt offerings or offerings of well-being or meal offerings or libations.1
1. Rashbam's explanation is the simple (and undisputed) meaning of the text. See vs. 9, where the text specifies that the incense altar is not to be used for "a burnt offering or a meal offering," and verse 10 that mentions the exception to this rule. See also comm. ad vs. 10.
מקטר קטרת – שם הפועל עם שם, כי משקלי שמות הפעלים משתנים, ואף כי הסמוכים.
AND THOU SHALT MAKE AN ALTAR TO BURN INCENSE UPON. The word miktar (to burn) is an infinitive.1 It is like the word u-mishlo'ach (and of sending)2 in and of sending portions one to another (Esth. 9:19).
1. In the form of a noun. See Weiser. Also see Ibn Ezra's short commentary.
2. Which is an infinitive in the form of a noun.
ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו.
ולא מפני שהקב״ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף,1 וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ׳:י״ב). אלא שהקב״ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג׳:ט״ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם.
שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלךא עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו.2 וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ״ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב״ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב״ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳).3
1. השוו תהלים נ׳:י׳-י״א.
2. השוו לפירוש המיוחס לרשב״ם תהלים ק״ל:ד׳.
3. השוו ר״י בכור שור ויקרא ב׳:י״ג.
א. בכ״י מינכן 52: ומלכלך.
ועשית מזבח מקטר קטורת – YOU SHALL MAKE AN ALTAR FOR BURNING INCENSE – To burn incense upon it. The heavenly kingdom is like the earthly kingdom: [You shall make incense] just as kings burn incense (מוגמר) for fragrance. And the altar for the burnt offering is like a slaughterhouse, and the table, and Menorah [are like a king's table and lamp]. And the slaughterhouse is far from the dwelling of the king, and the table and the lamp and the perfume are closer. And the Holy of Holies – the king's room and the site of his throne.
And not because the Holy One, Blessed be He needs it, because all the creatures of the forest, animal, and fowl, belong to Him, and like it says: “If I were hungry, I would not tell you” (Tehillim 50:12). Rather that the Holy One, Blessed be He desires to make Israel righteous, and like the sages said (Mishna Makkot 3:16): God sought to confer merit upon the Jewish people; therefore, He increased for them Torah and mitzvot. And therefore He had His presence dwell among them – that His awe and fear shall be upon them, and He established that they shall offer before Him sacrifices, vowed offerings and free will offerings, sin offerings and guilt offerings, daily offerings and additional offerings – to atone for them.
When a person sins and sees and knows that it is atoned for him, and knows that he is clean, he is more careful not to sin and to soil himself with sin. And if he does not know that it is atoned for him, and sins today and tomorrow, and thinks: behold I am soiled with sins, he is no longer careful with himself. And likewise our Rabbis said (Bavli Yoma 86b:12): when a person commits a transgression and repeats it, it becomes as if permitted to him. And therefore the Blessed Holy One established for Israel sacrifices to atone with them, and the Day of Atonement for forgiveness and pardon, that they shall not become accustomed to sins. This is analogous to a person who has fresh, clean, and whitened clothing; the whole time that his clothing are white, he is careful in them about mud and dirt, but once they get dirty, he is no longer careful with them. And therefore the Blessed Holy One commanded service and sacrifices. And this is what Shelomo said: “At all times let your clothing be white” (Kohelet 9:8).
ועשית מזבח – קרא אותו מזבח מפני שתבניתו תבנית המזבח1, ואם לאו {יקשה שהרי} הוא מוכן לקטורת כמו המחתה והבזך.
מקטר קטרת – טעמו יהיה מוכן להקטרת הקטורת כמו שביאר אונקלוס2.
1. רט. ר״ל שהמזבח קרוי מלשון זבח על שם שעליו מקריבים זבחים, ומזבח הזהב אע״פ שלא יעלו עליו זבח ונסכים, מכל מקום נקרא מזבח בהשאלה, מפני שדומה תבניתו לתבנית המזבח. וכ״פ ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש זבח, עמ׳ 127): ׳ונאמר ועשית מזבח מקטר קטרת אע״פ שלא היו מקריבין עליו זבח לפי שהיה כתבנית המזבח, כמו שנאמר גם כן (יהושע כב:ט) מזבח גדול למראה׳ [-ומזבח זה היה לזכר בלבד ולא להקרבה (שם פסוקים כו-כט)].
ואמנם הרד״ק בשרשיו (שרש זבח) פי׳ באופן אחר: ׳ועשית מזבח מקטר קטרת – אף על פי שלא היו מקריבים עליו זבחים נקרא מזבח לפי שהיה מזה עליו דם הזבח אחת בשנה׳ [ויש לציין שאף שאר חטאות הפנימיות מזין מדמן על מזבח הזהב, אלא שאין קבוע להן זמן, כדברי רבנו להלן (פסוק י) עיי״ש]. והטעם שרבנו מיאן לפרש כן, לכאורה יש לדקדק בלשונו שכתב ׳שהוא מוכן לקטרת׳ דר״ל שהוא מיוחד בעיקר להקטרת קטורת, וכשמו ׳מזבח מקטר קטורת׳.
ואמנם הרד״ק בשרשיו (שרש זבח) פי׳ באופן אחר: ׳ועשית מזבח מקטר קטרת – אף על פי שלא היו מקריבים עליו זבחים נקרא מזבח לפי שהיה מזה עליו דם הזבח אחת בשנה׳ [ויש לציין שאף שאר חטאות הפנימיות מזין מדמן על מזבח הזהב, אלא שאין קבוע להן זמן, כדברי רבנו להלן (פסוק י) עיי״ש]. והטעם שרבנו מיאן לפרש כן, לכאורה יש לדקדק בלשונו שכתב ׳שהוא מוכן לקטרת׳ דר״ל שהוא מיוחד בעיקר להקטרת קטורת, וכשמו ׳מזבח מקטר קטורת׳.
2. רי. שתירגם ׳לאקטרא עלוהי קטרת בוסמין׳. לכאורה כוונת רבנו להקל על הקורא מפני ש׳מקטר׳ היא מלה נדירה, אבל באמת תוספת המ״ם פירושה כמו שכ׳ הראב״ע: ׳שם המפעל, כמו ומשלוח מנות׳, ולכאורה הול״ל כמו ׳מזבח׳.
ועשית מזבח מקטר קטרת – לא הזכירו עד לאחר מזבח העולה לפי שרוצה לומר לא תעלו עליו (שמות ל׳:ט׳) עולה ומנחה ונסך ומשה הזכירו לישראל אחר המנורה, וכן במעשה1 לפי שרוצה לומר בהטיבו את הנרות יקטירנה (שמות ל׳:ז׳), ואומר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה (שמות ל׳:ח׳).
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני שמות כ״ה:כ״ב.
ועשית מזבח מקטר קטורת, "you will make an altar for burning incense;"Up until now he had only heard about the altar on which burnt offerings, etc. were to be offered up. The reason was that God wished to tell Moses that on that altar unauthorized incense must be offered, nor any libations or gift offerings. Moses had alluded to this altar after describing making of thecandlestick (35,14) when prohibiting the offering of "alien" incense on it, and again in 35,14, when the construction of this altar is discussed. It is mentioned again in verse 8 of our chapter after the time for lighting the lamps on the candlestick has been given. This was necessary as the lamps on the candlestick were also permitted to be lit by an ordinary priest. This is clear from 27,21, which refers to both Aaron and his sons.
ועשית מזבח מקטר קטרת – הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השלחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (שמות ל״ז:כ״ה). אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל: ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כ״ט:מ״ה), אמר כי עוד יתיחד להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת מגפה (בבלי שבת פ״ט.), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר: ישימו קטרה באפך (דברים ל״ג:י׳), מן: וחרה אפי (דברים ל״א:י״ז), והיא מה שאמר בקטרת זרה: ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י׳:ג׳) – שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם (שמות כ״ג:כ״א) ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן: ונתתה אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה (שמות ל׳:ו׳), כי מה צורך להאריך בכל אלה, ולא אמר: ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד,א כאשר אמר בפרשת ויקהלב (שמות מ׳:ה׳), אבל הוא להורות על ענינו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מועד״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״פקודי״.
AND THOU SHALT MAKE AN ALTAR TO BURN INCENSE UPON. Now the altar of incense being one of the articles in the inner part of the Sanctuary, it should have been mentioned with the table and the candelabrum together with which it was placed, as indeed they are mentioned at the actual construction in the section of Vayakheil.1 But the reason for mentioning it here after the Tabernacle and all its vessels and the sacrifices [for the seven days of consecration], is because of what He said at the completion of them all, and the Tent shall be sanctified by My Glory; (Shemot 29:43) and I will dwell among the children of Israel.2 Therefore He now said that they will yet be obliged to make an altar for the burning of incense — to burn it for the glory of G-d. This was a secret which was transmitted to Moses our Teacher,3 that the incense checks the plague.4 For the incense is of the attribute of justice, as it is said, they shall put incense 'b'apecha',5 which is of the root v'charah api (My wrath shall wax hot) (Shemot 22:23). It is for this reason that He said of strange incense, and before all the people I will be glorified,6 meaning that they will know My glory, for He will not pardon your transgression (Shemot 23:21). For this reason too He said here [of the altar of incense], And thou shalt put it before the veil that is by the ark of the Testimony, before the ark-cover that is over the Testimony, where I will meet with thee (Shemot 30:6). For why is it necessary to speak at length of all these matters, and why did He not say briefly, "and thou shalt put it before the ark of the Testimony in the Tent of Meeting," as He said in the section of Vayakheil?7 But the extended form of the verse here indicates the purport [of the altar of incense].
1. Further, 37:25 — next to the making of the candelabrum.
2. Ibid., (45).
3. Shabbath 89a.
4. Numbers 17:11-13.
5. Deuteronomy 33:10. It is generally translated: "before Thee," but Ramban suggests that b'apecha is of the root aph (anger).
6. Leviticus 10:3.
7. It is found in the section of Pekudei (further, 40:5).
ועשית מזבח מקטר קטרת – כתב הרמב״ן ז״ל היה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים וראוי להזכירו עם השלחן והמנורה שהוא מונח עמהם כאשר הזכיר כן בסדר ויקהל, ומה שהזכיר כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד הש״י וזהו שנמסר למשה שהקטרת עוצר המגפה כי הקטרת מדת הדין שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך מן וחרה אפי והוא מה שאמר בקטורת זרה (ויקרא י׳:ג׳) ועל פני כל העם אכבד שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי ע״כ. וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב״ם שכתב בזה בטעמי המצות כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם.
והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה, ובענין נדב ואביהוא אבאר לך סוד הקטורת אם יהיה אלהים עמדי.
ועשית מזבח מקטר קטרת, "You are to construct an altar on which to bring incense up in smoke." Nachmanides writes on this verse that the Altar for incense was one of the interior furnishings and as such it should have been mentioned earlier where the Table, and the Menorah and their respective measurements and the materials they were made of were described. They were mentioned together in Exodus 37,25 where the actual construction of these furnishings is reported. The reason that the Altar for incense is mentioned here only at the end of all the instructions and after God having said that He would dwell amongst the Jewish people, is that the Torah wanted to wait with this seeing it (the incense) was the instrument of arresting pestilence amongst the Jewish people. In essence, the Altar of incense represented the attribute of Justice. Moses referred to this aspect when he blessed the tribe of Levi (Deut. 33,10) referring to the time when ישימו קטורה באפיך, "they would place incense to counter Your anger." We know that the word אף is a description of anger when it is used in connection with God, such as in Deut. 31,17 וחרה אפי, "and My anger will be kindled, etc." When the sons of Aaron offered unauthorized incense they died on the spot (Leviticus 10,3). There are numerous verses alluding to the extreme caution to be used when offering incense.
Seeing that Nachmanides has already touched on this difficult subject, it is in place to comment on something Maimonides has written in his Moreh Nevuchim section 3 chapter 45 in connection with the purpose of the incense. He explains that the many animals which were burned on the Altar left behind a very unpleasant odor and that the fragrance of the incense was designed to offset this bad odor.
Seeing that Nachmanides has already touched on this difficult subject, it is in place to comment on something Maimonides has written in his Moreh Nevuchim section 3 chapter 45 in connection with the purpose of the incense. He explains that the many animals which were burned on the Altar left behind a very unpleasant odor and that the fragrance of the incense was designed to offset this bad odor.
Seeing that Maimonides has made it his task to make Torah legislation and its reason more palatable to people who are far from tradition, he was forced to adopt this kind of explanation in presenting the reason for this legislation. This does not mean, however, God forbid, that the entire legislation of incense and its very strict rules had such incidental considerations as its purpose. Maimonides was well aware that the karet penalty would not be decreed against someone who copied the composition of the ingredients of the incense and its proportions if all such a person had been guilty of was to alleviate bad odors by doing so (compare 30,37-38). I will have more to say about the subject of incense when we shall discuss the sin of Nadav and Avihu.
ועשית מזבח – קטו״רת נוטריקון קדושה טהרה רחמים תקנה וזש״ה שמן וקטורת ישמח לב. זהו שכשנכנס כהן גדול לפני לפנים ביום הכפורים דכתיב וכסה ענן הקטרת אין וכסה אלא סליחה שנא׳ כסית כל חטאתם סלה כיון שענן הקטורת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה אשכול היה ידוע שאינו מת שנא׳ וכסה ענן הקטורת וכתיב בתריה ולא ימות קרי ביה ולא יומת נמצא שכ״ג וישראל מרתתין בשעה שהוא נכנס להקטיר וכשיוצא בשלום הכל שמחים הוי שמן וקטרת ישמח לב וגם דהע״ה היה מתאוה לקטורת שנא׳ עולות מחים אעלה לך וכו׳ וגם מגפה נעצרה על ידי הקטורת להודיעך שקטורת חביב לפני הקב״ה וגם הנשיאים בחנוכת המזבח הקריבו כל א׳ כף א׳ מלאה קטורת וגם לעתיד לבוא מתכפרים בקטורת שנאמר עולות מחים אעלה וכו׳ וסלה משמע לעתיד לבוא. עכ״ל הרמב״ן ז״ל.
ועשית מזבח מקטר קטרת – כתב הרמב״ן הנה מזבח הקטורת מכלים הפנימיים וראוי הי׳ שיזכירנו עם השלחן והמנורה אשר הוא מונח עמהם וכן הזכירו במעשה בפרשת ויקהל אבל הטעם להזכירו אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל אמר כי עוד יתיחד להם ועשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם:
ועשית מזבח מקטר קטורת, You are to construct an altar for the burning up of incense."
Nachmanides writes that seeing that the golden altar was considered one of the pieces of furniture of the Sanctuary, it should have been mentioned in the same chapter as the Table, the Menorah, and the ark. In fact, in Parshat Vayakhel the golden altar has indeed been listed together with the other furnishings of the Tabernacle, (compare chapter 37).
The reason why here the golden altar, primarily used for the burning of the incense, has been mentioned only after the details of the construction of the Tabernacle have all been recorded, as well as details of the sacrifices, is to inform the reader that after all said and done, the crucial element in securing the presence of the Shechinah in the Tabernacle, i.e. within the encampment of the Jewish people was that the presentation of the incense on that altar was of such importance to Hashem, as we know already from Moses' own reference to this importance of the presentation of incense in order to defuse God's anger at His people. *Deuteronomy" Presentation of the incense repre-sented not a prelude to something that the Israelites expected from God in return, but was meant solely as an expression of honour and reverence for God. It was an expression of appreciation for being allowed to house the Shechinah on earth. [I added a few words of my own in order to make the concept clear. Ed]
ועשית מזבח מקטר קטרת – זה המזבח הוא המזבח הפנימי, ויקטירו בו קטורת הסמים בבוקר ובין הערבים בעת הקרבת התמידין, ואז ידליקו המנורה גם כן. ומקומו היה בין שולחן הזהב והמנורה, משוך מבין שניהם לחוץ. וכבר זכרנו הסיבה בזה במה שקדם. והנה יתבאר במה שיבוא (ל, לד-לח) תואר קטורת הסמים אשר יקטירו בו.
(הקדמה)
[שער נב]
[שער נב]
א. אומרו ונתנו איש כופר נפשו וגו׳ ולא יהיה בהם נגף. כי מה טעם שתהיה מגפה מצרה אצל המספר. ומה ענין מחצית השקל למניעתה. והלא כל העמים אשר על פני האדמה בפקוד פקודיהם למלחמותיהם ולכל מספרם לא שקלו שקלים ולא נתנו לאלהים כפרם והנה לא היה בהם ננף בפקוד אותם וכ״ש העם הנמנים בחשבונות של מצוה שאינן ניזוקין. ומה שנגפו בימי דוד בידוע שלא היה מפני סגלת המספר שהרי שם נאמר שלש אני נוטל עליך בחר לך כו׳ החבא לך שבע שנים רעב בארצך או שלשה חדשים נוסך לפני צרך והוא רודפך (שמואל ב כ״ד:י״ג). וכבר היה אפשר שתבאנה שתים אלה מבלי שיהיה בהם נגף אבל האמת שהעונש ההוא הי׳ מפני חטא המצו׳ שצו׳ לספור אותם שלא לצורך כלל רק להשביע את עצמו ולהגיס את דעתו במלכו עליהם כמו שאמר שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם (שמואל ב כ״ד:ב׳). וזה אחד מנזקי העין הרע כמו שיבא בפ׳ נגעים שער ס״א ב״ה. וכבר השתדל יואב למנוע הנזק העצום ההוא כמ״ש לו ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳) ולא יכול כי היה לבו להוט ונלהב בבולמוס הדבר ההוא מאד. ואולם לפי שכבר צווה המלך לבלתי רוש לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו׳ (דברים י״ז:כ׳). והוא העקר אשר עליו תסבנה הג׳ המצות המיוחדות לו. והם שלא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולזה כאשר חטא דוד במה שרם לבבו וגסה דעתו בזה היה ענשו במה שהטיל עליו אחד משלש אלה. אם שבעה שנים רעב שמרושש את הכסף והזהב. ואם שלשה חדשים מלחמ׳ שתכניע ותחרים גאות הלב ורכב וסוס. ואם מכת הדבר שתשכל הנשים ותמעיט פרי בטנם והנה הוא היה הבוחר בדבר להיותו מיד בעל הרחמים לבד לא מפני היות הדבר דבק במנין. והדבר ידוע שאחר שהיה הדבר נתעב אל ואב אם היה תקונו בקבל מהם השקלים שהיה עושה כן. ומה שנאמר בשאול ויפקדם בטלאים (שמואל א ט״ו:ד׳) הנה רד״ק ז״ל פי׳ כי הוא שם מקום כמו ויפקדם בבזק (שמואל א י״א:ח׳) וכן בשטים או בקרקר. והיותר קרוב אצלי שהוא על דרך ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים ט״ו:א׳) כי לפי שהיתה מצוה ראשונה שנצטוה בה מצד שהוא מלך נדבה רוחו אותו לפקדם בטלאים שיאכלו שם וישמחו עמו ועם שהיו הרבה ממאתים אלף רגלי (שמואל א ט״ו:ד׳) לא סר מעשות כי הנחה עשו להם כיד המלך.
ב. שאפי׳ נקבל שהעין שולט במנין ולזה לא רצה שימנה לגלגולת רק ע״י הדבר ההוא הנתן לכופר למה לא צוה שיתנו דבר כל שהוא שיהא סכומו שלם אלא שיהיה הנתן מחצית דבר. והקפיד על זה כמה פעמים אמר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לי״י וזולת זה. וכבר נתני טעם במדרש תנחומא (פ׳ כי תשא) מפני שחטאו בעגל בשש שעות שהוא חצי היום ותימה כי לפי סדור הפרשיות מצוה זו קודם מעשה העגל היתה וממצות מעשה המשכן שהיו קודם החטא שהרי האדנים נעשו מהשקלים וכן נתנו שם טעמים להיות הכופר במנין עשרה ואיננו שוה וכן בכפול גם כן מאמר בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.
ג. מה פשעם מה חטאתם שנאמר בכסף זה לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכ׳ ונאמר ולקחת את כסף הכפורי׳ לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכ׳. שאם נקרא כופר נפש לפי שמצילו מנזק המנין אין טעם שיקרא כפרת חטא.
ד. שאף אם הנגף מצוי במנין. הנה כשהוצרכו למנות מוטב שיתנו השקלים לכפר נפשם. אמנם כשלא הוצרכו להמנות לא למלחמה ולא לדבר אחר למה יצוה לפקוד אותם כדי שיצטרכו ליתן שקלים לתקן את אשר עותו כמו שמצינו פעם בפעם. וגם למה הוקבעה לתת כן בכל שנה ושנה (שקלים פ״א).
ה. שיש להתעורר על זה הענין עצמו בשמן המשחה שנאמר וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתים שיראה בבירור שרצה שישקל הבשם ההוא לשני חצאין.
ו. בטעם ראה קראתי בשם בצלאל וגו׳. ואתו אהליאב וגו׳. ועשו את אשר וגו׳.
ז. בסמיכות פרשת אך את שבתותי וגו׳ למלאכת המשכן ומעשהו.
ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הענינים ראשון ראשון לפי סדר הפרשה.
(א) ...והנה במזבח הקטרת וטעם בלתי הזכירו בתוך כלי הקדש אשר בהיכל בשעת מצותן כבר דברנו בו בשער מ״ח.
ומעתה נבא אל הדבור בענין השני אשר הוא טעם הכופר הבא אחריו.
מקטר קטרת להעלות עליו קטור עשן סמים. נ״ל שהוצרך לזה מפני שמזבח איננו סמוך למקטר קטרת שאלו היה סמוך היה נקוד הבי״ת בפת״ח כמו מזבח הקטרת מזבח העולה מזבח הזהב ואם כן בהכרח שיהיה מקטר קטרת בלתי דבק עם מזבח ואין טעם לו אלא בשיוסיף להעלות עליו כאילו אמר ועשית מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטרת שפירושו קטור של עשן סמים:
ועשית מזבח מקטר קטורת – הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר. זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו שמן וקטורת ישמח לב. ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז״ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה. וצוה להקטירו בבקר ובערב. כדי לסלק מדת הדין של לילה ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שזה היה ביוה״כ. להורות שכפרת ישראל של יוה״כ תלויה בה. וזהו אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת. שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך:
מזבח מקטר קטרת – שיספיק בו מעט אש לקטורת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאותו באדמה, כמו שהוצרך למזבח העולה לעשות האש תמיד על האדמה. אבל היה האש בזה המזבח על צפויו שהיה של זהב, ובהיות האש מועט לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ״ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו״ (שמות כ״ה:ח׳-ט׳). גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ״ונועדתי שמה לבני ישראל״ (שם כ״ט:מ״ג), וכן העיד משה רבנו באמרו (ויקרא ט׳:ו׳) ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ״. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך ״הבו לה׳ כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו״ (דברי הימים א ט״ז:כ״ט).
מזבח מקטר קטורת, he will put only a minimal amount of fire on that altar in order to burn the incense thereon. This altar did not have to be hollow, filled with earth, as was the copper altar which was filled with earth in order that the supply of fire be on the earth, literally. On this altar the fire was kept on the gold overlay. Seeing that there was only a minimal amount of fire kept going thereon this did not damage or burn wood underneath the gold overlay.
The reason that this altar has not been mentioned together with the major altar standing outside the sanctuary, details of which the Torah described in Parshat Terumah, is that this altar was not intended to ensure that the Shechinah made its permanent home among the Jewish people. The purpose of all the other furnishings in the Tabernacle was just that. (compare how God defined this purpose in Exodus 25,8-9) Its purpose was also not to attract the glory of the Lord into the Tabernacle, as was the purpose of all the other communal sacrifices burnt-offering, gift offerings, etc. Concerning God’s response to those offerings we had read in Exodus 29,43 ונועדתי שמה לבני ישראל, “and there I will meet with the Children of Israel.” Moses himself had confirmed that this was the purpose of the furnishings, etc., in the Tabernacle when he said: (Leviticus 9,6) “and as a result the glory of the Lord will become manifest to you.”
The sole purpose of the golden altar was to honour God after He had accepted our service with goodwill mornings and evenings. We used this as a means to welcome His presence by presenting the incense. We find that Chronicles I 16,29 expresses this thought, David saying:הבו לה' כבוד שמו ובאו לפניו, “Ascribe to the Lord the glory of His name!”
ועשית מזבח מקטר קטורת וגו׳. אף על פי שהיה מן הראוי לצוות עשיית זה המזבח בפרשת תרומה עם כלי המשכן האחרים, אפילו הכי, להיות זה תכלית הכל, שָׂם אותו לאחרונה להורות שכל מה שציוה הוא לתכלית זה וכי הוא תכלית הכל1.
[הכתוב] לא מנה עשיית המזבח זהב עם השאר בפרשת תרומה, להיות כל הכלים האחרים סיבה לירידת השכינה והם קודם, והמזבח הזה הוא כי צריך לאחר שירדה השכינה2:
1. ראה בשיעורים בויקרא (י א), והשווה נדפס כאן ושם.
2. קטע זה נוסף בשוליים הפנימיים, והוא כפי הנדפס ולא כפירושו כאן.
[א] ועשית מזבח
[1] מגילה פרק רביעי דף ל ע״א (מגילה ל.)1
1. ציטוט א ׳ועשית מזבח׳ לא מופיע בהפניה מגילה ל ע״א. המילה ׳ועשית׳ אמנם כתובה שם. ז״ל הגמרא שם: אלא אמר אביי: קרו שיתא מואתה תצוה עד ׳ועשית׳ (כי תשא ל, יח) וחד תני וקרי מכי תשא עד ׳ועשית׳ (כנ״ל). עכ״ל.
הדיון בגמרא לגבי פרשת שקלים שחלה בפרשת תצוה, כלומר מיד אחרי פרשת השבוע זו היא קריאת פרשת שקלים. כיצד יעשה שתהיה הבחנה ברורה שקריאת פרשת השקלים היא מיוחדת לשבת זו, ולא כהמשך של קריאת פרשת השבוע תצוה שבהמשכה נמצאת פרשת שקלים? המילה ׳ועשית׳ הכתובה בגמרא לא התבאר לאיזה פסוק היא שייכת. ואולי כוונתו לפרש את אביי שכוונת ׳ועשית׳ ׳ועשית מזבח׳... ולא כמו שפרשו שהכוונה ל׳ועשית׳ הכתוב בפרשת כי תשא ׳ועשית כיור׳?
הדיון בגמרא לגבי פרשת שקלים שחלה בפרשת תצוה, כלומר מיד אחרי פרשת השבוע זו היא קריאת פרשת שקלים. כיצד יעשה שתהיה הבחנה ברורה שקריאת פרשת השקלים היא מיוחדת לשבת זו, ולא כהמשך של קריאת פרשת השבוע תצוה שבהמשכה נמצאת פרשת שקלים? המילה ׳ועשית׳ הכתובה בגמרא לא התבאר לאיזה פסוק היא שייכת. ואולי כוונתו לפרש את אביי שכוונת ׳ועשית׳ ׳ועשית מזבח׳... ולא כמו שפרשו שהכוונה ל׳ועשית׳ הכתוב בפרשת כי תשא ׳ועשית כיור׳?
להעלות עליו קטור עשן סמים. צריך להוסיף ׳להעלות עליו׳, כי אין ״מזבח״ סמוך אל ״מקטר קטורת״, שאם היה סמוך היה הבי״ת בפתח, כמו ״מזבח אדמה תעשה לי״ (לעיל כ, כא), ״מזבח אבנים״ (שם שם כב), ומכיון דאינו סמוך, צריך להוסיף ׳להעלות עליו קטור עשן סמים׳:
ועשית מזבח מקטר קטורת – כפי הנראה שב׳ מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת, בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני ג׳ אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש כי מטעם זה נאמר במנחת עני ונפש כי תקריב (ויקרא ב׳:א׳) כי אין בידו להקריב נפש הבהמה תמורת נפשו והוא מביא מנחת סולת על כן אמר הכתוב ונפש מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.
אבל מ״מ גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג׳:כ״א) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, ע״כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה׳ לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר השירים ג׳:ו׳) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מ״ש (שמות ל׳:ל״ו) ושחקת ממנה הדק רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב״ה אחד כך היא יחידה, ואמתים קומתו. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה למקומה בזולת מקום שיש לה תוך הגוף וזמן הקטרתו בבקר ובערב, כי הנשמה בבקר היא באה בילדותו זמן זריחת שמשו ובערב היא שבה אל אביה כימי נעוריה והלואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא, ובא הקטורת בהטיבו את הנרות בבוקר, ובערב בהעלות את הנרות, ומראה הערב והבוקר אמת, כי הוא מתיחס לנר אלהים נשמת אדם כי הבוקר זמן הטבת נר אלהים נשמת אדם להטיב מעשיה ולנקות עצמה מכל חלודת אפר ובערב זמן שקיעת שמשו הוא זמן העלאת הנשמה אל מקום חוצבה ובא הקטרה זו לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא כביאה.
וזר זהב של מזבח, זה כנגד השכר של צדיקים לעה״ב, שנהנין מן זיו השכינה ועטרותיהם בראשם ועטרות לא נאמר אלא ועטרותיהם רמז לאותן עטרות שקנו בהר סיני באמרם נעשה ונשמע כדאיתא (בשבת פח) ומסיק שם בחורב טענום ובחורב פרקום וא״ר לקיש עתיד הקב״ה להחזירם להם כו׳ לכך ארז״ל (ברכות יז.) ועטרותיהם בראשם אותן העטרות שנלקחו מהם ועתיד להחזירם להם, ומטעם זה נאמר כאן ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, היינו מכוון כנגד הארון מבחוץ וכל זה בא להורות שזר של מזבח הקטורת מרמז על ועטרותיהם בראשם היינו זר התורה והכתר שניתן להם בחורב ופרקום ועתיד להחזירם להם.
להעלות עליו קיטור כו׳. מדלא נקוד בית של מזבח בפת״ח כמו מזבח העולה בהכרח הוא שמזבח אינו דבוק למקטר קטרת ואין לו דבוק אלא בתוספות להעלות כאילו אמר מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטורת שפירושה קטורת של עשן סמים:
To raise up on it burning... [Rashi knows this] because it does not say מזבַח as it does with מזבַּח העולה (38:1). Consequently, מזבֵּחַ is not connected with מקטר קטרת. It can connect only if we add the word להעלות (to raise up), so that it conveys: "An altar which is in order to raise up on it burning incense." This is as Rashi explains: "Burning — smoke of incense."
ועשית מזבח וגו׳ – טעם שסידר כלי זה של פנים מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פירשתי בפרשת תרומה בפסוק (לעיל כ״ה ט׳) וכן תעשו, ואומרו תעשה למעט מעשה שעשה שלמה שלא היה עצי שטים שהיו כולו זהב.
חסלת פרשת תצוה
ועשית מזבח מקטר קטורת, "You shall construct an altar for offering up incense, etc. I have already explained (Exodus 25,9) why the construction of this altar was mentioned last. The reason for the word תעשה (in addition to the directive "you shall make"), is to prevent something which Solomon did when he had no acacia wood and constructed the altar for incense completely out of gold.
ועשית מזבח מקטר כו׳ – לא הוזכר בעשיית כלי המשכן והזהיר תחלה המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היה לכפרת ישראל וכן אמר בכסף הכפורי׳ לכפר על נפשתיכם.
מקטר קטרת – נקרא המזבח הזה כן, לפי שהוא מיוחד להעלות עליו קיטור עשן, ושלשה שמות יש לו למזבח הזה, מזבח הזהב, מזבח הקטרת, מזבח הפנימי:
ועשית מזבח – צריך טעם על שלא נכתבה פ׳ זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפ׳ מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד, ואמר הרע״ס כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל ית׳ בתוכנו כמו שהי׳ הענין בשאר הכלים כאמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא הי׳ ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות כאמרו ונועדתי שמה לבנ״י, וכן העיד מרע״ה באמרו זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳, אבל הי׳ ענין זה המזבח לכבד את האל ית׳ אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, ע״ד הבו לה׳ כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו; והגר״א אמר כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם, ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים יורה שזה לא הי׳ מעכב להשראת השכינה רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים לכפר על נפשותיכם; והר״מ חאגיז אמר שירמוז לנו בזה דין שנשתנה מזבח זו ממזבח העולה, כי מזבח העולה אם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפי׳ נפגם כדאי׳ בזבחים (ד׳ נ״ט וס׳) וכ״פ הרמב״ם, אבל מזבח הקטרת שנעקר מקטירין קטרת במקומו שאין המזבח מעכב וכ״פ הרמב״ם (פ״ג מתמידין ומוספין), ולזה לא נכללה פ׳ זו עם האחרות.
מזבח – שם מזבח הונח ע״ש הזבחים שמקריבין עליו, אמנם בזה כתיב לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך דאינו מיוחד רק לקטרת, מ״מ על שהי׳ מכפרין עליו במתן דמים מן הפר והשעיר של יוה״כ, נקרא ג״כ מזבח, (ויש בזה דברים במכדרשב״י שה״ש ד׳ נ״ג ד׳).
רק לאחר סיומם הגמור של ההוראות בנוגע להקמת כל מוסדות המקדש והקדשתם, ומיד לאחר ההבטחה בדבר השגת תכליתו העליונה של המקדש כולו, בא הציווי לעשות את מזבח הקטורת, אשר ישלים את ההיכל. שני דברים אלה מציינים את משמעותו העמוקה של מזבח הקטורת.
מקומו – בהיכל ולא בחצר – קובע את מעלתו בין הכלים המסמלים את חזון הייעוד היהודי, ולא בין כלי החצר המסמלים רק את הדרך המובילה אל החזון הזה. מזבח הקטורת הוא כלי שרת, ואילו מזבח העולה אינו אלא רצפה מוגבהת של מבנה המקדש (עיין זבחים כז:).
מקומו של מזבח הקטורת הוא בין השולחן והמנורה, משוך כלפי חוץ, מול ארון העדות:
| שולחן | מנורה | |
| מזבח הזהב |
הוא מסמל אפוא את איחודם של נכסי החומר והרוח הניתנים לאדם מכחה של התורה, כדי שיוציא מהכח אל הפועל את החזון שהתורה מלמדת אותו. ה״ארון״ נותן את ה״שולחן״ ואת ה״מנורה״, כדי ששניהם יתאחדו ב״מזבח הזהב״ ויכוּונו מחדש אל מטרת ה״ארון״.
משמעותה של החצר מגיעה לרום מעלתה בביטוי החוזר ונשנה ״אשה ריח ניחוח לה׳ ״. פסגת העזרה היא המערכה, מקום ה״אריאל״, שבו אש התורה מפיצה את אורה, עם התביעה לרומם לטהר ולקדש כל דבר ארצי וחומרי, כדי שייהפך לחומר בעירה לאש האלקית עלי אדמות, ויעשה נחת רוח לאלקים ממעל. עבודת העזרה מתחילה בשלב הגס והראשוני של חומר גולמי בלתי מזוכך (נחושת), ועל ידי שחיטה, קבלה, זריקה והקטרה היא מורה את הדרך לקראת השגת ״ריח ניחוח לה׳ ״.
אך את החזון היהודי ניתן להשיג רק בשלב המתקדם של חומר מזוכך וטהור (זהב). בשלב הזה אין עוד צורך במעשים המזככים של ההקרבה וההתמסרות; שכן המציאות הארצית כבר התמלאה כל כך מהענין האלקי עד שנעשתה מזוככת לגמרי, ללא כל סיגים, והיא כבר כולה ״ריח ניחוח לה׳ ״.
חזון זה מסמלת הקטורת שעל מזבח הזהב. נמצא שמזבח הזהב הוא לאמיתו של דבר קרן של מזבח הנחושת; הוא הגובה הרם שאליו שואף מזבח הנחושת. לכן מזבח הזהב נקרא באמת ״גב המזבח״ (יחזקאל מג, יג, כפי דרשת הגמרא במנחות צז: ובעירובין ד.) – היינו, גובהו של מזבח הנחושת. וכן נאמר במפורש: ״כוליה מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי״ (יומא נט.).
משום כך, הציווי לעשות את מזבח הקטורת בא רק לאחר שהוזכרה התכלית הסופית של השכנת השכינה בארץ על ידי עבודת המקדש; ובקשר קרוב והדוק עם תכלית זו. שניהם יחד יוצרים את החזון היהודי הנעלה ביותר: רוח ה׳ הנכנסת וממלאת כל בחינה ובחינה מההווייה הארצית, הוויה טהורה ומזוככת כזהב טהור, ״קטורת״ מוחלטת ללא ״שחיטה״ וכו׳, ה״שלחן״ המלא כולו מה״מנורה״. מול מזבח הקטורת עומד הארון, היסוד והתכלית הסופית של השראת רוח ה׳ והתורה: הימצאות כבוד ה׳ בקרב החיים הארציים. כך תראה כל האנושות בפריחת המציאות הארצית בעץ החיים של האושר האלקי: ״ושכנתי בתוך בני ישראל וגו׳ וידעו כי אני ה׳ ״ וגו׳ (לעיל כט, מה–מו).
רמזי מזבח הקטורת והכיור
כבר בארנו ברמזי המשכן שמה שלא הזכיר בין כלי ההיכל את מזבח הקטורת ובין כלי החצר את הכיור, והניח מלהזכירם עד סוף כל הענינים, שהוא מפני ששני כלים האלה לא היו כלים כנגדם באדם ובעולם, כי בחלק החזה לא נמצא רק הלב והריאה שנגדם היה בהיכל השולחן והמנורה לא יותר, ומזבח הקטורת אין כלי מקביל לו, שלכן אינו מעכב, והלכה דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, [רמב״ם ה׳ תו״מ פ״ג] משא״כ במזבח העולה שאפי׳ פגם פוסל בו, וכן יתר הכלים המקודשים, וכן בחלק הבטן לא נמצא כלי מתיחס עם הכיור, וע״כ גם הוא אינו מעכב בדיעבד שאם קדש מאחד מכלי השרת כשר [רמב״ם פ״ה מהלכות ביאת המקדש ה׳ י׳] ושני כלים האלה באו לציין הענין שנעשה בבית הנבחר ע״י קדושת ישראל ועבודתם, שזה אין לו מקום רק אחר שנגמר המשכן וכל כליו והוכנו הכהנים בבגדי הקדש וחנכו את המשכן בעבודה, לכן באו לבסוף, ומזבח הקטורת מציין את הריח והרוחניות שעולה מלמטה למעלה וקושר כל העולמות ע״י מעשה העבודה, שכמו שע״י האכילה תשכן הנשמה הרוחניית בגויה, שהדם המזוקק העולה מן הכבד אל הלב יעשה שם משכן לנפש החיונית והריח והרוחני העולה מן הלב למעלה ע״י פעולת הלב והריאה לטהר את הרוח ולהעלותו אל המוח יעשה שם מכון לנפש המשכלת, ועל ידה ישכנו שמה המדרגות העליונות שנקראו בשם חיה ויחידה, כן בעלות עשן הקרבנות ממזבח העולה יפרד ממנו הרוחניות העולה היא למעלה ותשכון בהיכל הקדש, וע״י עבודת הלב וטהרתו יוקטר שם קטורת סמים מור ולבונה שהם החלקים המריחים המתפרדים מן הצומח המיוחס ללבונה, ר״ל הרוחניות מנפש הצומחת והחלקים המריחים מן הדם שהיא הנפש החיונית שזה נקרא מור שהוא דם המריח מחיה שבהודו דהיינו הרוחניות שלנפש החיונית, כמ״ש אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שיר השירים ד׳:ו׳) [וכמו שבארתי בפי׳ שירי הנפש שכ״מ שנזכר מור ולבונה בשיר המקודש מרמז על זה] והיא עולה משם אל קדשי קדשים להיות מעון לכסא אלהים ושכינת עוזו כאשר יעלה הרוחניות מן הלב אל המוח להשכין שם הנשמה האלהית, לכן עמד מזבח הקטורת בין השולחן והמנורה לצד מזרח, להיות קרוב בצד אחד אל מזבח העולה להפריד את הריח והרוחניות מעשן ענן הקרבנות, ובצד אחד עמד לפני ה׳ מכוון נגד ארון הברית להעלות ענן הקטורת לפני ה׳ למעלה למעלה בין כנפי הכרובים ששם האלהות המתיחס לנפשות הנקראות בשם חיה ויחידה, וע״כ מזבח זה היה אמתים קומתו, כי ממנו ולמעלה לא יש רק שתי קומות שהם הלב והמוח, לא כמזבח העולה שממנו ולמעלה ג׳ קומות הכבד והלב והמוח שלכן שלש אמות קומתו, והקטרת היה נקטר בעת הדלקת והטבת הנרות, כי באשר אין לזה כלי מיוחד רק הפעולה שנעשה ע״י כנפי הריאה על כנפי רוח ורוחניות שמתיחס להדלקת הנרות כנ״ל, ובאשר סגולת הקטרת לעצור המגפה, הסמיך לו ענין השקלים שבאו ג״כ לעצור המגפה כמו שית׳, ואח״ז צוה על הכיור שהוא המרמז על הורדת שפע הקדושה והטהרה והברכה ממקור מים חיים מלמעלה למטה שאח״כ על ידי עלית קיטור הקטרת בסוד מים נוקבין מלמטה למעלה יזלו מים מדליו מצינורות העליונות מלמעלה למטה מהים שעשה שלמה שעמד על י״ב בקר, והוא הים העליון שאליו ילכו כל הנחלים, שתחתיו שנים עשר מחנות קדושים שלשה לכל רוח כנודע, ונגדו יצק אלישע ע״י אליהו ג׳ פעמים ארבעה כדים מים ונתמלאה התעלה, ובן קטין עשה י״ב דדים לכיור שירחצו י״ב כהנים, נגד שנים עשר מלאכים המושכים מי השפע מן הים העליון, ועקרם הם ארבעה, שלשה לכל רוח, וע״כ מצות התורה שירחצו ממנו ארבעה כהנים בבת אחת, וכל זה לא התחיל עד אחר החינוך ובאו מפורשים בסוף המעשים בחכמה ובדעת:
מזבח מקטר קטורת: כבר דרשו בויקרא רבה (ז,ה) על זה שהיה המזבח ׳מקטיר את הקטורת׳1, כח הקדושה היה מועיל הרבה, כמו שנתבאר במזבח החיצון לעיל2. והנה הפלא ידוע במפרשים ראשונים, למאי נתאחר מעשה זה המזבח שבהיכל לאחר כל המעשים, והרי מקום פרשה זו היה בפרשת תרומה, ועיין רמב״ן3 וספורנו4.
והנראה להקדים, דכמו שמצינו ביומא פרק טרף בקלפי (מד,א) דקטורת מכפרת על לשון הרע5 שהוא עוון החמור בין אדם לחבירו, כך עיקר תועלת הקטורת להעלות זכרון של מעשה גמילות חסדים6, דגמילות חסדים עצמה נמשלה לבשמים כמו שהארכנו בספר בראשית (כז,כז)7, ומשום הכי קטורת היא המעלת זכרונה8 ביחוד. ויסוד ראיה לזה הוא ביומא ריש פרק טרף בקלפי (לט,ב): אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד, פעם אחת הלכתי לשילה9 והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. והוא מאמר תמוה, למה הריח בשילה יותר מבירושלים שהקטירו בה יותר משמונה מאות שנה10, ובשילה לא היה אלא שלש מאות שנה. אלא בשביל שיסוד ירושלים היה בקדושת התורה כדכתיב ״כי מציון תצא תורה וגו׳ ״ (מיכה ד,ב), משא״כ בשילה שהיה בשבט יוסף לא היה מעולם רוב תורה, עד שאפילו הכהנים שבמשכן11 לא היו לומדים הרבה, כמבואר בברכות (לא,ב) שלא ידעו דשחיטה כשרה בזר12, וכל יסוד קדושת משכן שילה עמד בזכות גמילות חסדים שרבה בשבט יוסף13. והיינו דאיתא בסנהדרין (קג,ב): מגרב14 לשילה שלשה מילין, והיה מתערב עשן של פסל מיכה עם עשן של שילה, ובקשו מלאכי השרת לדחפו15, יצאה בת קול אל תדחו, שיש בהם גמילות חסדים של הכנסת אורחים16.
ולכאורה תמוה, וכי בשביל זה נשתוה פסל מיכה למשכן שילה? אלא בא ללמד דכיון דעיקר אזכרה17 שבשילה היה גמילות חסדים, זה18 היה גם בפסל מיכה. הא מיהא למדנו שקטורת מעלת זכרון ישראל בגמילות חסדים, ומזה הטעם איתא ביומא (כו,א) דקטורת מעשרת19, משום דכמו גמילות חסדים מאכלת פירות בעוה״ז ומעשרת לבעליה20, כך קטורת הבאה להזכיר זכותה21 מעשרת להמזכיר22.
והנה כמו מצוות שבין אדם לשמים ומוגבלות ע״פ התורה וחוקותיה בזמן ובאופן המעשה, כך היה ריצוי דמים שעל המזבח מוגבל בכל קרבן כמה הזאות וזריקות ומתנות. וכמו23 גמילות חסדים אין לו שיעור וגבול24 כך קטורת אין לה שיעור כמה להקטיר, וחכמים הם שנתנו שיעור ׳פרס בשחרית ופרס בין הערביים׳.
מעתה מבואר הטעם שמובדל ענין מזבח הפנימי משארי כלים שבהיכל שהיו סמוכים לארון – מקור כח התורה, משא״כ מזבח הפנימי שלא רבו בו חוקי התורה25, ולא באה לעמוד לפני הפרוכת והעדות כי אם לחזק ולתמוך בה כח תורה שבע״פ ע״י גמילות חסדים26, כאשר יבואר27.
1. ״ואש המזבח תוקד בו״ (ויקרא ו,ב), אמר ר׳ פינחס, ׳ואש המזבח תוקד עליו׳ אין כתיב כאן, אלא ״תוקד בו״ – האש היתה מיתוקד בו (מהרז״ו – שהמזבח היה מבעיר האש ושולט עליו)... אמר ר׳ שמעון בן לוי, אף מזבח הקטורת כן, שנאמר ״ועשית מזבח מקטר קטרת״, ׳מתקטר בקטרת׳ אין כתיב כאן, אלא ״מקטר קטרת״ – המזבח היה מקטיר את הקטרת. ומפרש עץ יוסף: שהאש היה נאחז במזבח, ועי״ז הוא היה שורף הקטרת ומעלה עשנו.
2. לעיל (כז,ו) ד״ה ועשית בדים למזבח בדי עצי שטים.
3. ז״ל: אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ״ונקדש בכבודי״, ״ושכנתי בתוך בני ישראל״, אמר, כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד ה׳...
4. ז״ל: ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכוונה להשכין האל יתברך בתוכנו כמו שהיה הענין בשאר הכלים... גם לא היה עניינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות, אבל היה עניינו לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת...
5. יבא דבר שבחשאי (אין רשות לאדם להיות נוכח כאשר הכהן מקטיר את הקטרת) ויכפר על מעשה שבחשאי.
6. קטורת של בהמ״ק עיקרו בא להזכיר לפני ה׳ זכות גמילות חסדים של ישראל (לשון רבינו בבראשית כז,כז).
7. בהרחב דבר.
8. של גמילות החסדים.
9. מאות שנים אחרי שנחרבה.
10. בית ראשון ושני.
11. אף שאינם משבט יוסף אלא משבט לוי.
12. וזאת אשר חידש שמואל הנער לעלי הכהן שם.
13. הוספה במהדורה החדשה: ועיין מה שכתבנו בהרח״ד בראשית (מח,יט) בפירוש המקרא ״ויטש משכן שילה אהל שכן באדם״ (תהילים עח,ס).
14. מקום הימצאו של מיכה ופסלו.
15. את מיכה.
16. ובלשון הגמרא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים.
17. יסוד הקדושה.
18. הגמילות חסדים.
19. תנא, מעולם לא שנה אדם בה, מאי טעמא, אמר רבי חנינא, מפני שמעשרת.
20. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה״ז...
21. של גמילות חסדים.
22. מעין ׳הוא נענה תחילה׳.
23. אך מאידך לגבי מזבח לקטורת המציין בין אדם לחבירו אינו כך, שכמו גמילות חסדים שאין לה שיעור...
24. ׳אלו דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים׳...
25. רק פרס בשחרית ופרס בין הערביים.
26. ע״י החזקת התלמיד חכם והסרת משא הפרנסה מעליו.
27. פסוק ז׳.
ועשית מזבח מקטר קטרת וכו׳ – הראב״ע נתקשה מדוע לא נכתב צווי עשית מזבח הקטרת רק אחרי כלות פרשת המשכן ומלואים. והעיקר כי כל הצווים כמו הארון אם אין ארון אין מניחים לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כהן רשאי לעבוד, ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים, אבל מזבח מקטר קטרת שעיקרו לכך [שהכפרות שבאין ביוהכ״פ אינו רק לכפר טומאת מקדש וקדשיו, ואין צורך לכך רק אם יהיה בהמ״ק ועבודה, אבל לא באו לכפר דברים הנצרכים כפרה בלא בהמ״ק, וכן קיי״ל דנתנין בפנים שנתנן בחוץ כיפר אלא שהבשר אינו נאכל, ובלא״ה חטאות הפנימים נשרפין ולענין אימורים פירשתי בחידושי ואכ״מ], הלא קיי״ל דהקטרת נקטר אף אם אין מזבח וכמו דאמר רב בזבחים דף נ״ט דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואינו רק למצוה, ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה ודו״ק. ובזה מכוון הפסוק מלכים ט׳ והקטיר אתו אשר לפני ה׳ דאין טעון מזבח רק מקומו כשר להקטיר.
ועשית מזבח – א״ר אלעזר, מזבח – מזיח, מזין, מחבב, מכפר.1 (כתובות י׳:)
מקטר קטרת – אמר ר׳ שמעון בן לקיש מתקטר בקטורת אין כתיב כאן אלא מזבח מקטר קטורת, מלמד שהמזבח היה מקטיר את הקטורת.2 (ירושלמי חגיגה פ״ג ה״ח)
1. מזיח גזירות רעות מעל ישראל, מזין – שהעולם נזון בזכות קרבנות שבאים מן המזון וגורמים לו ברכה, ומחבב את ישראל לאביהם שבשמים ומכפר עונותיהם, וכל זה דריש בדרך נוטריקון משם מזבח, אמנם כבר הראנו לדעת כמה פעמים כי בדרשות כאלו שבגמרא על הרוב יש להם לתז״ל איזה דיוק והערה באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשוטו משום דאל״ה מה מכריחו לדרוש, וכאן לא נתבאר מה קשה להו לחז״ל בשם מזבח אשר שרשו משם זבח ונקרא כן על שם שזובחין עליו, והוא כמו השם משכן, מקדש וכדומה.
וי״ל דעיקר הדרש מוסב על שם מזבח הזהב שעליו היו רק מקטירין קטורת ותו לא, ולפי״ז קשה מאי שייך לקראו מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, אלא הו״ל לקראו בשם מקטר, וע״ז דריש אותו בנוטריקון ע״ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש.
וי״ל דעיקר הדרש מוסב על שם מזבח הזהב שעליו היו רק מקטירין קטורת ותו לא, ולפי״ז קשה מאי שייך לקראו מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, אלא הו״ל לקראו בשם מקטר, וע״ז דריש אותו בנוטריקון ע״ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש.
2. ר״ל שהיה נקטר באש של מעלה בלי סיוע אש של מטה, ולפנינו בירושלמי הלשון מקטר קטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכתב בקרבן עדה שצ״ל מזבח למקטר קטורת וכו׳, ובפני משה כתב דטעם הדיוק הוא מדלא כתיב מקטר בפת״ח אלא בחיר״ק, אבל האמת הוא דדרשה זו איתא במ״ר פ׳ צו, ושם איתא הלשון מתקטר בקטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכו׳ וכן צ״ל בירושלמי שלפנינו, וכן העתקנו. ומה שראה רשב״ל בכלל להוציא ממשמעות הלשון מקטר קטורת יתכן לומר דהוא לשיטתיה בבבלי סוף חגיגה כ״ז א׳ שאין האור שולט במזבח הזהב אע״פ שצפויו רק כעובי דינר זהב, ויש בתנחומא שהיה משה תמה על זה ואמר אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו הקב״ה כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל, ע״כ. הרי מבואר דהיה המזבח נזון באש של מעלה, ולכן דריש הלשון מקטר קטורת שיהיה מכוון לענין זה.
הכל
(ב) אַמָּ֨ה אׇרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רׇחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃
A cubit its length and a cubit its width, it shall be a square, and two cubits its height; its horns shall be from it.1
1. from it | מִמֶּנּוּ – See the note on Shemot 27:2.
[ט] 1רבוע יהיה... וצפית אותו זהב וגו׳, כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה (מפני הטומאה) חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע, דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים מפני שהן מצופין. (שהרי אינן אלא מצופין במתכות וצפוייהן בטל לגבייהון לפיכך טהורין – פ״מ). ר׳ שילה דכפר תמרתה בשם ר׳ יוחנן טעמא דר׳ ליעזר וציפית אותו זהב טהור [ואת גגו ואת קירותיו, מאירי] התורה קראת אותו קרקע (מדקרי מה שלמעלה גג ש״מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל״כ הל״ל וציפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא) עד כדון מזבח הזהב, מזבח העולה מנין, ודין הוא אם מזבח הזהב שהוא אמה על אמה את אמר קרקע, מזבח העולה שהוא חמש על חמש לא כ״ש. אית דבעי מימר רבוע רבוע (שמות כ״ז:א׳) מה כאן קרקע אף כאן קרקע, א״ר הילא טעמא דרבנן המזבח עץ ג׳ אמות גבוה וגו׳ (יחזקאל מ״א:כ״ב), התורה קראת אותו מיטלטל, עד כדון מזבח העולה, מזבח הזהב מנין, ודין הוא, מה אם מזבח העולה שהוא ה׳ על ה׳ את אמר מיטלטל, מזבח הזהב שהוא אמה על אמה לא כ״ש, אית דבעי מימר רבוע רבוע, מה כאן מיטלטל אף כאן מיטלטל. (ירושלמי חגיגה ספ״ג)
1. ראה לעיל פכ״ז אות כד ובבלי חגיגה כז. טעם אחר בדברי ר״א והובא בתו״ש לעיל סוף פ׳ יתרו פ״כ אות תקי״ג, ובספר ניר מהפך הגירסא בירושלמי ע״ש ובויק״ר ז, ה. הוצאת מרגלית.
אַמְּתָא אוּרְכֵּיהּ וְאַמְּתָא פוּתְיֵיהּ מְרוּבַּע יְהֵי וְתַרְתֵּין אַמִּין רוּמֵיהּ מִנֵּיהּ קַרְנוֹהִי.
It shall be one cubit long and one cubit wide, it shall be a square, and two cubits high. Its horn-like elevations shall be of one piece with it.
קרנות מזבח הזהב – אונקלוס ו״יונתן״
״מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו״ – ״מִנֵּיהּ קַרְנוֹהִי״, תרגום מילולי. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״מִינֵיהּ יְהוֹן קַרְנוֹי זְקִיפִין״, ללמד שהקרנות היו זקופות כמסתבר מפשט הכתוב.1
1. וב״תפארת ישראל״ (תמיד ג ט) שהזכיר תרגומו, תמה מדוע לא נזכר בש״ס וברמב״ם תיאור קרנות מזבח הזהב שמן הסתם היו לפנים מזר הזהב והיה ראוי לבאר זאת.
אאמהב ארכה ואמהג פתיא מרבע יהוי ותרתין אמיןד משחת רומיה מנה יהווייןה רומה קרנתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אמה ... ואמה״) נוסח אחר: ״אומה ארכה ואומה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמה״) גם נוסח חילופי: ״אמתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמה״) גם נוסח חילופי: ״אמתה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״אומין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוויין״) גם נוסח חילופי: ״וביה יהוון״.
A cubit its length, and a cubit its breadth; four-square shall it be: and two cubits its height: and its upright horns shall be of it.
טולה ד֗ראע וערצ֗ה ד֗ראע מרבעא יכון וסמכה ד֗ראעאן וארכאנהא מנה.
א. וארכאנה] + וקיל ושרפה א וכתבו בסוף הפסוק, וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו של שמואל בן יעקב: ומנה שרפה.
ארכו אמה ורחבו אמה, מרובע יהיה, וגבהו אמתיים וקרנותיו1 ממנו.
1. לנוסח היש אומרים: ״וקצותיו״, ובפירוש שבכתיבת ידו של שמואל בן יעקב: ״ומנו קצותיו״.
אמה – וזה המזבח גבוה על השלחן חצי אמה, אולי כן היה גבוה על המנורה. והיה כנגד הכרובים שהם פורשים כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳).
A CUBIT. The altar was a half a cubit higher than the table.1 Perhaps it was similarly half a cubit higher than the menorah.2 The altar3 was aligned with the cherubim4 which spread their wings upward.
1. Of showbread. The table was a cubit and a half high.
2. In other words, the menorah, like the table, was a cubit and a half high. The Torah does not give the height of the menorah. Ibn Ezra believes that it is possible that the menorah was the height of the table for aesthetic purposes.
3. Which stood in the sanctuary.
4. Which stood in the Holy of Holies.
ממנו קרנֹתיו – בעבור שהמזבח מורה על ענין ההפסד, כמו שזכרנו במה שקדם, וההפסד יהיה מצד החומר, אשר הוא חלק מהמורכב, כשיפרדו יסודותיו וישובו לענינם הראשון, - הנה רצה שיהיו בו ארבע קרנות, כמספר היסודות, ושיהיו ממנו, כי מהם נהיה המורכב. והנה היה מכוון כנגד ארון העדות, לפי שזה המזבח מורה על הפסד האדם ושובו ליסודותיו ושוב נפשו אל האלהים אשר נתנה, ולזה לא היה נעשה בו כי אם הקטרת קטורת הסמים. ולזאת הסיבה היו משימין בו מעלה עשן, להעיר על עליית הנפש אל התחלתה בעת הִפָּרְדָהּ מהחומר.
אמה ארכו – המזבח כולו אינו אלא קרן השואפת כלפי מעלה. קרנות מזבח הנחושת היו אף הן בגודל אמה על אמה, באמה בת חמישה טפחים כמו אמת הכלים ומזבח הזהב (עיין מנחות צז: ועירובין ד.). אך בעוד שהקרנות של מזבח הנחושת היו קוביות של אמה על אמה ברום אמה, הרי שמזבח הקטורת התרומם לגובה כפול.
ממנו קרנתיו – [מכיון שהקרנות העולות הן מקשה אחת עם המזבח, יש כאן סימן ש]המזבח כולו הוא ״קרן״.
אמה ארכו – באמת בת חמשה טפחים כמ״ש בעירובין (דף ד׳) ובמנחות (דף צ״ז), וה״ה שכן היו אמתים קומתו, וזה מבואר ממ״ש ר׳ יוסי בזבחים (דף נ״ט ע״ב) שהיה גבהו פי שנים כארכו, והגובה היה עם הקרנות כמו במזבח הנחושת:
הכל
(ג) וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃
You shall overlay it with pure gold, its roof and its walls all around and its horns; and you shall make for it a golden molding all around.
[ט*] 1וצפית אותו זהב, אמר ר׳ אבהוא כתיב ועשית מזבח מקטר קטרת וצפית אותו זהב הצפוי הזה איני יודע כמה שיעורו אם על עובי אצבע אם על עובי צפורן אם על עובי מחט, בוא וראה כמה שנים הקטירו עליו ישראל ולא נשרף, שמונה מאות ותשעים שנה חסר אחת (משהוקם המשכן עד חורבן בית ראשון), ומפני מה לא נשרף שהוא מכפר על עונותיהן של ישראל. אמר ר׳ אבהוא מיכן אמרו כל האומר ישראל נזקקין לגהנם אינו אלא טועה ומה אם מזבח שהוא כפרתן של ישראל לא נשרף ישראל עצמן לא כל שכן. (מדרש הגדול)
[י] 2ועשית לו זר זהב, זה זר שלישי שזכה דוד ונוטלו, שנא׳ (שמואל ב ז׳:י״ח) מי אנכי [וגו׳] ומי ביתי כי הביאתני עד הלום, לפי שאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד לבד. (לקח טוב)
1. שמזבח הזהב של משה היה בבית המקדש הראשון. וראה במילואים כאן, ולעיל פכ״ז אות כד.
2. וכ״ה במדרש אגדה ועי׳ רש״י כאן ולעיל פכ״ה אות קסח, ובחזקוני: זר זהב סביב לכסות את עביו של לוח הגג לארבע רוחותיו.
וְתִחְפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי יָת אִגָּרֵיהּ וְיָת כּוּתְלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְיָת קַרְנוֹהִי וְתַעֲבֵיד לֵיהּ זִיר דִּדְהַב סְחוֹר סְחוֹר.
You shall overlay it with pure gold, on its top, its walls round about, and its horn-like elevations, and make a gold crown-like rim round about it.
And you shalt overlay it with pure gold, its top, and its wall round about, and its horns; and make for it a border of gold round about.
ועשית לו זר זהב – 1זה זר שלישי, שזכה בו דוד ונטלו, שנאמר מי אנכי [וגו׳] כי הביאתני עד הלום (שמואל ב ז׳:י״ח), 2לפי שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, והשם ברחמיו יזכינו לאותה העת.
1. זה זר שלישי. מובא בלק״ט, והעירותי שם הערה ב׳ עפ״י מאמרם יומ׳ ע״ב, ע״ב א״ר יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן השלישי זכה דוד ונוטלו, פירש״י זר של שלחן סימן לכתר מלכות שהשלחן הוא סימן לעושר מלכים.
2. לפי שאין ישיבה. לקח טוב שם, והוא ביומ׳ דף כ״ה ע״א: כי תשא
וגשה בד֗הב כ֗אלץ סטחה וחיטאנה מסתדירא וארכאנהא ואצנע לה זיג֗ ד֗הב מסתדירא.
א. וארכאנה] + וקיל ושרפה א בשרח שבכתיבת ידו של שמואל בן יעקב דולג החצי השני של הפסוק מפני הדומות.
וצפה אותו בזהב טהור, את גגו וקירותיו סביב וקרנותיו1, ועשה לו זר זהב סביב.
1. לנוסח היש אומרים: ״וקצותיו״. בפירוש שבכתיבת ידו של שמואל בן יעקב דולג החצי השני של הפסוק מפני הדומות.
את גגו – זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאין חללו באדמה בכל חנייתם.
זר זהב – סימן כתר כהונה.א
א. כן בכ״י לייפציג 1 (לאחר תיקון), המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״סימן לכתר כהונה״. בכ״י אוקספורד 165: ״כמין כתר כהונה
את גגו THE ROOF THEREOF – This altar had a top but the altar of burnt-offering had no top, but they filled in the hollow space enclosed by its sides with earth wherever they encamped (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:21:1).
זר זהב A CROWN OF GOLD – an emblem of the crown of priesthood (Yoma 72b).
ועשית לו זר זהב – 1זה זר שלישי שזכה דוד ונוטלו, שנא׳ מי אנכי [וגו׳] ומי ביתי כי הביאתני עד הלום (שמואל ב ז׳:י״ח), 2לפי שאין ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד לבד.
1. זה זר שלישי. עפ״י מאמרם יומא ע״ב ע״ב א״ר יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן השלישי זכה דוד ונוטלו פירש״י זיר של שלחן סימן לכתר מלכות שהשלחן הוא סימן לעושר מלכים.
2. לפי שאין ישיבה בעזרה. יומא כ״ה ע״א ושם נסמן.
וצפית – הזכיר הגג על זה המזבח, ולא כן במזבח הנחשת.
ובעבור היותו מצופה זהב נקרא מזבח הזהב, וככה: שלחן הטהור (ויקרא כ״ד:ו׳), כמו: המנורה הטהורה (ויקרא כ״ד:ד׳).
AND THOU SHALT OVERLAY IT WITH PURE GOLD. A top is mentioned with regard to the altar of incense. Scripture does not mention a top with regard to the brass altar.1 The altar2 was called the golden altar3 because it was overlaid with gold. The same applies to The pure table (Lev. 24:6).4 It is like the pure candlestick (Lev. 24:4).5
1. The altar of burnt offerings, which stood in the courtyard. This altar did not have a top. It was hollow and filled in with earth (Rashi).
2. Of incense.
3. See Ex. 3:38; Num. 4:11.
4. It was made of acacia wood but is referred to as the pure (gold) table because it was overlaid with gold. See Ex. 25:23,24.
5. The meaning of which is, the candlestick made of pure gold. See Ibn Ezra on Ex. 25:31. Similarly the pure table means the table made of pure gold.
ועשית לו זרא זהב – לכסות עובי הלוח. שכשכיסה הקורות עדיין עובי הלוח אינו מצופה, ועושה כמין זרב לכסותו.
א. כן בפסוק וכן בספר הג״ן לעיל שמות כ״ה:כ״ה. בכ״י מינכן 52: זיר.
ב. כן בפסוק וכן בספר הג״ן לעיל שמות כ״ה:כ״ה. בכ״י מינכן 52: זיר.
ועשית לו זר זהב – YOU SHALL MAKE FOR IT A GOLDEN MOLDING – to cover the thickness of the board. When the planks were covered, the thickness of the board was still not overlaid, and he made a type of molding to cover it.
זר זהב סביב, a golden crownlike rim all around it. This was meant to enclose the thickness of the golden plate on top of the altar in every direction.
את גגו – מקום מערכת הקטרת, זה היה לו לגג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים את חללו אדמה בכל חנייתן:
זר – כל שהוא:
זר זהב – זר זה מעניק למזבח את האופי הסמלי של כלי שרת כמו הארון והשלחן. באמצעות הזר, מועמד בפני האומה החזון שהמזבח מייצג, כמטרה שאין לשנות בה דבר.
את גגו – במזבח הזהב הוצרך ללמד שגם גגו יהיה מצופה זהב גם כי תבוא עליו האש, וכיון שהזכיר גגו הזכיר גם קירותיו וקרנותיו. ולא הוצרך ללמד כן במזבח העולה (פרשת תרומה) לפי שמצופה נחשת הוא, לא מפני שלא היה לו גג וממלאים חללו אדמה לקיים מה שנאמר מזבח אדמה תעשה לי (סוף פרשת יתרו); ויתכן שעשו כזה במקדש שני של הורודוס אחרי דרשם הפסוקים, רק במשכן ובבית ראשון לא בא במקרא שום זכר מזה, ואם צוה לעשות המזבח נבוב לוחות צוה לעשותו כן למען יקל על נושאיו.
וצפית אותו זהב טהור וגו׳ – כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת כפני שהן כקרקע. מזבח הזהב דכתיב וצפית אותו זהב וגו׳, התורה קראתו קרקע, ומזבח הנחושת – נאמר בו רבוע יהיה (פ׳ תרומה) ונאמר במזבח הזהב רבוע יהיה (שמות ל׳:ב׳) מה זה קרקע אף זה קרקע.1 (ירושלמי חגיגה פ״ג ה״ח)
1. מ״ש התורה קראו קרקע סמך גם אסוף הפסוק את גגו ואת קירותיו וגו׳, משמע שאחר שנגמר מלאכתו מעצי שטים לגמרי הגג והקירות וקבעו בארץ ציפה אותו זהב, וא״כ הצפוי על המחובר לקרקע היה והרי הוא כקרקע, והיינו דקאמר התורה קרא׳ אותו קרקע, כלומר, למדנו מן הכתוב שהוא כקרקע. והנה כל ענין דרשה זו בפרטה נתבארה לפנינו לעיל ס״פ יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי עיי״ש וצרף לכאן.
הכל
(ד) וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃
And two golden rings1 you shall make for it, beneath its molding on its two sides. You shall make them on its two sides,2 and they shall be holders for the poles with which to carry it.
1. two golden rings | וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת – It is not clear if there were two rings altogether (R"Y Bekhor Shor) or two per side (Abarbanel, Shadal).
2. on its two sides | עַל שְׁנֵי צִדָּיו – The verse uses two distinct but somewhat synonymous terms for sides, "צֵלָע" and "צַד". The redundancy leads Targum Onkelos and Abarbanel to each suggest that one of the terms (though they dispute which) must instead mean corner. It is possible, though, that the first clause means that the two rings should be placed on the two edges of one side, and the second clause adds that this should be done on both sides of the altar. Those who maintain that there are but two rings altogether, might instead suggest that the first clause teaches that there is one ring on each of two sides, while the second clause teaches that these sides should be those that are "on opposite sides" of the altar.
וְתַרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב תַּעֲבֵיד לֵיהּ מִלְּרַע לְזֵירֵיהּ עַל תַּרְתֵּין זָוְיָתֵיהּ תַּעֲבֵיד עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וִיהֵי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא לְמִטַּל יָתֵיהּ בְּהוֹן.
Make two gold rings for it under its crown-like rim, on two of its corners. Make them on its two opposite sides. They will house the poles with which it is carried.
מִתַּחַת לְזֵרוֹ – מִלְּרַע לְזֵירֵיהּ, כי טבעות המזבח היו בתחתיתו
א. בפסוק ״הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ״ (בראשית א ז) התבארו תרגומי תַּחַת – תְּחוֹת או מִלְּרַע: תְּחוֹת מציין מקום הנמוך יחסית מחברו (אך לאו דווקא בתחתית) כגון ״וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה״ (שמות כה לה) ״וְחַזּוּר תְּחוֹת תְּרֵין קְנִין״. אבל מִלְּרַע רומז למקום הנמוך ביותר, התחתית, ולכן תרגם ״הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ״ – ״דְּמִלְּרַע לִרְקִיעָא״, קרקעית הים. וראה שם הוכחות חותכות לכלל זה.
ואם כך, מדוע תרגם ״וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב... מִתַּחַת לְזֵרוֹ״ – ״מִלְּרַע לְזֵירֵיהּ״, והרי מתבקש לתרגם ״מִתְּחוֹת לְזֵירֵיה״ כי הזר היה בראש המזבח והטבעות היו קבועות מתחת לזר סמוך לראש המזבח? על כורחנו שבתרגום ״מִלְּרַע לְזֵירֵיהּ״ אונקלוס מלמד שטבעות מזבח הזהב לא היו בראשו אלא בתחתיתו סמוך לקרקע וזהו מִלְּרַע (הנגזר מאַרְעָא, ארץ). ואף על פי שלכאורה אין מקור לחידושו זה, ייתכנו לכך שני טעמים:
ראשית, מכיוון שרוחב מזבח הזהב היה אמה והיו צריכים לשאת אותו שני לויים לפניו ושניים לאחריו, אין מקום ללויים להכנס באמה אחת שבין הבדים.1 אבל לפי ת״א שהטבעות היו בתחתיתו, היה המזבח נישא מעל לכתפי הלויים באופן שצעדו מחוץ לבדים ולא ברווח שביניהם. וטעם נוסף: מבואר בגמרא שביום כיפור חייב הכהן הגדול לחטא בדם על כל הקרן כבמשנה ״התחיל מחטא ויורד״ (יומא נח ע״ב). והרי אם יהיו טבעות באמצע הקרן תחצוץ הטבעת? ואולם לפי ת״א מכיון שהטבעת היתה בתחתית ממש, אינה חוצצת.2 ואם נכונים דברינו, אולי כאן מקור לשיטת רמב״ן על מקום טבעות הארון.3
צַלְעֹתָיו – זויותיו
ב. צֶלַע או צַד מתורגמים בקביעות סְטַר כמבואר לעיל ״וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן״ (שמות כו כ) ״וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא״. אבל כאן תרגם ״עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו״ – ״עַל תַּרְתֵּין זָוְיָתֵיהּ״ ללמד שאין הטבעות בצד המזבח אלא בזוית דווקא. וכן כתב רש״י: ״כאן הוא לשון זוית כתרגומו. לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו״. פירוש: מכיוון שתרגם ״עַל שְׁנֵי צִדָּיו״ – ״עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי״ בהכרח לפרש צַלְעֹתָיו – זויותיו שאם לא כן יהיה זה כפל לשון.
וְהָיָה לְבָתִּים – מקרא קצר
ג. מכיוון שהנושא הוא הטבעות מתבקש לתרגם ״וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים״ – ״וְהָוַן״ בנסתרות, כמו שתרגם ״וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן״ (בראשית ל מב) ״וְהָוַן לַקִּישַׁיָּא לְלָבָן״. מתרגומו ״וִיהֵי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָּא״ מוכח שפירשו כמקרא קצר כרש״י: ״והיה – מעשה הטבעות האלה״.4
1. כקושית דעת זקנים מבעלי התוספות: ״ותימה שהרי מזבח זה לא היה כי אם אמה ארכו ואמה רחבו וא״כ היכי עברו תרי גברי באמה חדא והלא גבי הארון הוצרכו לפרש שהיו הטבעות קבועין לרחבו כדי שיהיו הנשאין עומדין לארכו כי ברחבו לא מצו קיימי דלא הוי אלא אמתא ופלגא וכ״ש גבי מזבח דלא הוי אלא אמה?״. אמנם הרה״ג אביגדר נבנצל השיב: ״אולי היה רק לוי אחד מלפניו ואחד מאחוריו?״, ולדעתו אין ללמוד משא המזבח ממשא הארון. אך מקושיית מנ״ח במצוה שעט [על הרמב״ם כלי המקדש פ״ב הל׳ יב ״בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום... מצוה לנשאו על הכתף שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו״] – ״מאי שנא דנקט ארון ולא שאר כלים?״, משמע לכאורה שמשא כל הכלים שוה למשא הארון. ומפורש כך ב״פנים יפות״ על ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ (במדבר ז ט): ״יש לדקדק מ״ש בַּכָּתֵף ישאו בפתח תחת הבית, דהיינו הידוע הי״ל למכתב בשוא, ותו כיון דבכל הכלים היו נושאים שני לוים מצד זה ושני לוים מצד זה, הו״ל למכתב בכתפים ישאו״. והרב ישראל אריאל ראש מכון המקדש הוסיף במכתבו אלי: ״א. המזבח כבד בגלל העץ והזהב, ונקרא ׳כלי העשוי לנחת׳ (חגיגה כו, ב) שאלמלא הציפוי אינו מקבל טומאה מפני כובדו. והסברא נותנת שנשאו אותו שנים מלפנים ושנים אחור. ב. שתי טבעות בזוית נראות לי כבעיה, טבעות כאלה ישברו בטלטולי הדרך. ג. ארבעה אנשים יכולים לשאת את המזבח למרות שהוא צר, שהרי אינם צריכים לעמוד בין הבדים ויכולים לשאת על הכתף כשהם עומדים מחוץ לבדים״.
2. על שתי השאלות עמד גם ב״פנים יפות״ (מבעל ה״הפלאה״) לפסוקנו. לקושי הראשון השיב שמכיוון שהבדים היו בזוויות (כרש״י), נשאו את הארון באלכסון ונמצא שהרווח בין הבדים היה יותר מאמה. לקושי השני השיב שהטבעות היו למעלה על המזבח והזר היה מסבב עליהן מלמעלה, באופן שלא היתה חציצה כשחיטא את הקרן, ודוחק.
3. מקום טבעות הארון לא נתפרש ונאמר רק ״ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו״ (שמות כה יב) וכתב רמב״ן שם ״שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש״. אבל הטור בפירושו לתורה הקשה על רמב״ן בשם אביו הרא״ש מן הגמרא הקובעת שהטבעות היו בשליש העליון של הארון (שבת צב ע״ב). לכן תמה: מניין לרמב״ן מקור לחלוק על גמרא מפורשת? ואמנם הגר״ח קניבסקי בביאורו לברייתא דמלאכת המשכן (בני ברק תשכ״א עמ׳ מג) הניח דברי רמב״ן בצ״ע. אכן אם כנים דברינו שלדעת אונקלוס היו טבעות מזבח הזהב בתחתית דווקא, ייתכן שרמב״ן למד סתום מן המפורש ולכן כתב כך גם בארון. וכשכתבתי זאת לגר״ח קנייבסקי, השיב: אולי. אבל מו״ר הגר״ד לנדא (מישיבת סלבודקה), טען שאין ללמוד מטבעות מזבח הזהב לטבעות הארון, כי מזבח הזהב נישא ביד, אבל הארון נישא בנס כמפורש בחז״ל ״נשא ארון את נושאיו״ (תוספתא, סוטה ח ו; רש״י, יהושע ד יא).
4. במקראות קצרים תחביריים – שחסר בהם חלק מחלקי המשפט הנושא, הנשוא וכיוצא בזה – אין אונקלוס נוהג להוסיף את החלק החסר או לשנות את הצורה הדקדוקית והוא מתרגמם כצורתם. ראה דוגמאות בפסוק ״וַיַּגֵּד ליעקב״ (בראשית מח ב) ״וְחַוִּי לְיַעֲקֹב״, אף על פי שרש״י כתב ״וַיַּגֵּד – המגיד ליעקב, ולא פירש מי״.
ותרתין עזקיןא דדהב תעבד ליה מן תחות לכלילה על תרתין זויתאב תעבד על תרין סטרוי ויהווי לאתרין לאריחיה למטעןג יתיה בהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עזקין״) גם נוסח חילופי: ״עזקן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זויתא״) גם נוסח חילופי: ״זביתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטען״) גם נוסח חילופי: ״למיסבול״.
ותרתין עיזקן דדהב תעביד ליה מלרע לזיריה על תרין זיויתיה תעביד על תרין ציטרוי ויהי לאתרא לאריחיא למיטל יתיה בהום.
And two golden rings make you for it beneath its border at the two corners, you shalt make upon its two sides, to be the place for the staves by which it may be carried.
צלעותיו – כאן הוא לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר: צדיו,א שתי זויותיו שבשתי צידיו.
והיה – מעשה טבעות האלה.
לבתים לבדים – בית תהיה הטבעת לבד.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״שני צדיו״. בדפוס שונצינו: ״על שני צדיו״.
צלעתיו – Here this word must signify "corners" (not "sides" as Rashi explains in Shemot 25:12), as it is translated in the Targum, since it is stated afterwards, על שני צדיו, "upon the two sides of it", so that the phrases mean, "the two corners that are on its two sides".
והיה (lit., "and it shall be", not "they shall be") – i.e. the making of these rings (this ring-work) shall be (shall serve) –
לבתים לבדים FOR PLACES FOR THE STAVES – i.e. the ring shall serve as a place for the stave (cf. Rashi on Shemot 25:27).
ושתי – על שני צדיו – באר.1
וה״א בהמה – נוסף, כי המלה מלעיל, כאשר פרשתי (ראב״ע שמות פירוש שני א׳:א׳).
1. כלומר: ״צדיו״ מבאר את המלה ״צלעתיו״.
UPON THE TWO SIDES OF IT. Scripture states this1 in order to be especially clear.
[WHEREWITH.] THE heh at the end of the word ba-hemmah (wherewith) is superfluous,2 as I have already noted,3 since hemmah is penultimately accented.4
1. Upon the two sides of it following upon the two sides thereof.
2. Ba-hemmah is a variant of ba-hem.
3. See Ibn Ezra on Ex. 1:1 and the notes thereto.
4. If the heh were an integral part of the word the word would be ultimately accented. See Ibn Ezra on Ex. 1:1 and the notes thereto.
ושתי טבעות זהב – AND TWO GOLDEN RINGS – one here and one there.
ושתי טבעות זהב – אע״פ שהוא פשוט ראוי להשלים ביאורו. {והיינו} ששתי טבעות אלה {היו} בשתי הזויות שעל קצה האלכסון כדי שיהיה שטחו נשאר בשעת המשא לנוכח האויר והשמים כמצבו במנוחתו באוהל מועד, מפני שהבדים שנים , וכל בד אמצעו בטבעת אחת , ועל ידי שני קצותיו יינשא {המזבח}. ולא נכנס הבד {האחד} בשתי טבעות כדי שיהיה נשאר אמצעו בין שתי טבעות, כמו המצב במשא מזבח העולה אשר בו ארבע טבעות .
לשאת אתו בהמה – אותם שהיו נושאים מזבח והכלים היו הולכים זה בפני זה דתרי גברי באמתא לא מסגו.1
1. השוו בבלי מנחות צ״ח.
לשאת אותו בהמה, the Levites carrying these furnishings would walk one behind another to carry it on either side of it.
לבתים לבדים וגו׳ – צ״ל ששני אנשים היו נושאים אותם אחד מכאן וא׳ מכאן וכל א׳ היה נושא ב׳ ראשי הבדים על שני כתפיו והוא היה עומד באמצע. ואין לפרש שד׳ אנשים היו נושאים אותו ב׳ מכאן וב׳ מכאן שהרי המזבח היה אמה ארכו ואמה רחבו והיכא קיימי ב׳ גברי באמתא הלא גבי ארון הוצרך רש״י לפרש שארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד שיהיו בני אדם הנושאים הארון מהלכין ביניהם עכ״ל אלא ע״כ כדפרישי׳.
ושתי טבעות זהב תעשה לו על שתי צלעותיו על שני צדיו לבתים לבדים לשאת אותו בהם – וא״ת והלא לא היה המזבח אלא אורך אמה ורוחב אמה והיכי קיימי תרי גברי באמה והלא גבי הארון הוצרך לפרש שהיו הטבעות קבועות לרחבו כדי שיהיו הנושאים עומדים לארכו כי ברחבו לא מצינן למימר. כי תרי גברי באמתא ופלגא היכי הוו יתבי וכ״ש הכא שלא היה כי אם אמה לחודה. וצריך לומר שלא היו אותם תרי גברי תרי מכאן ותרי מכאן. אלא האי מחד גיסא וחד להאי גיסא וכל חד וחד הוה שם שני ראשי הבדים על זרועותם ועומדים באמצע הבדים זה לצד זה וזה לצד זה.
על שני צדיו – פרש״י שני זויותיו אשר בשני צדיו ולכאורה היינו ארבע טבעות שצריך שנים לכל צד ותימה שהרי מזבח זה לא היה כי אם אמה ארכו ואמה רחבו וא״כ היכי עברו תרי גברי באמה חדא והלא גבי הארון הוצרכו לפרש שהיו הטבעות קבועין לרחבו כדי שיהיו הנשאין עומדין לארכו כי ברחבו לא מצו קיימי דלא הוי אלא אמתא ופלגא וכ״ש גבי מזבח דלא הוי אלא אמה וצ״ל דהכא לא היו נושאין אותו כי אם ב׳ בני אדם אחד לכל צד והוא היה עומד בין שני הבדים ושני ראשי הבדים בין שתי כתפיו.
על שני צדיו, "on its two sides." According to Rashi, what is meant here are the two corners of each side of the (golden) altar to which the rings had been fastened. Apparently, there were four rings which had been fastened to the four corners. This appears problematic. Seeing that the dimensions of the golden altar were only one cubit in length and one cubit in width, (60cm by 60cm), how could two men stand behind one another supporting the staves of this altar when carrying it? When explaining the position of the rings and the staves attached to the Holy Ark, it was understood that they were attached to the two long sides of the Ark, which were two and a half cubits long each. The reason they carried it in such a fashion was that the alternative, namely carrying it on the short sides which were one and a half cubits wide, (50% longer than the golden altar's sides) was not considered long enough to enable two men to walk behind each other while carrying it, The only way we can understand Rashi, would be that only two men carried that altar, one on each side. They must have positioned themselves between the walls of the altar and the wooden staves supported by the rings through which they had been inserted.
בהמה – ג׳ במסורה דין ואידך אשר נתן ה׳ חכמה ותבונה בהמה. כי בהמה שמן חלקו. זהו שכתוב החכמה תחיה בעליה. חכמה ותבונה בהמה כי בהמה שמן חלקו. ועוד שהיא מגדלתו ומרוממתו דכתיב לשאת אותו בהמה.
כאן הוא לשון זויות כתרגומו. אף על פי שמלת צלעות בכל מקום מורה על הפאה והצד:
לפי שנאמר על שני צדיו שתי זויותיו שבשני צדיו. פירוש ולמה הוציאו כאן ממשמעו לפי שכתוב אחריו על שני צדיו מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ומה שהוסיף עוד לומר שתי זויותיו שבשני צדיו הוא כדי שלא תחשוב שעל שני צדיו פירוש ותוספת ביאור למלת צלעותיו כאילו אמר על שתי צלעותיו תעשה דהיינו על שני צדיו ואגב אורחיה פירש גם כן שמלת על היא במקום בי״ת מפני שהזויות הן בצדיו לא על צדיו:
והיה מעשה הטבעות האלה. פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאל״כ והיו מיבעי ליה ואל תתמה על החסרון הזה כי כמוהו והיה הנערה אשר אומר אליה והיה העיר הקרובה והיה העלמה כי בלשון הויה יבא זה ברוב ורוצה בו על העניין שהוא מורה פה על המעשה:
לבתים לבדים בית תהיה הטבעת לבד. לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות יהיו בעבור בתים והבתים בעבור בדים וזהו שתרגם אנקלוס אתרא לאריחייא וכן פירש זה בפסוק לבתים לבדים לשאת את השלחן:
שתי צלעותיו, at the upper corners.
שני צדיו, the side walls.a
a. seeing that the altar was a cube, i.e. the sides were no longer than the length, I find this difficult.
[מקום טבעות מזבח הזהב]:
ושתי טבעות זהב תעשה מתחת לזרו על שתי צלעותיו תעשה על שתי צידיו וגו׳. כבר אמרנו (בראשית ו יב, לעיל כה יא-יב) כי ה׳צלע׳ הוא הצד הארוך, ו׳צד׳ הוא הצר והקצר. אם כן ׳צלעות׳ המזבח הזה היו קומתו, כי האורך והרוחב היו שווים, ו׳צידיו׳ הם אם האורך ואם הרוחב. ולכן ציוה שישימו הטבעות על ׳צלעותיו׳ שהוא הקומה ׳על שני צידיו׳ שהם הרוחב, כלומר, טבעת מזה מימין וטבעת מזה משמאל, שנמצא שתהיינה ׳על צלעותיו׳ מצד הקומה, ו׳על שני צידיו׳ מצד הצדדים שבהם היו הטבעות. ונושא אחד היה מלפניו, נושא מניח ראשי הבדים על כתפיו אחד מזה ואחד מזה, ונושא אחר היה מלאחוריו מניח הראשים האחרים מהבדים על כתפיו, ראש אחד מכתף מזה וראש אחד מכתף מזה, נמצאו הנושאים עומדים באמה של רחבו1:
...2 אלא שאיני יכול לרושמו בשטח, ואתה תציירהו בדמיונך, אשר באותו צד האורך היו הטבעות, נמצא שהיו תחובות הטבעות ב׳צלע׳ – בחשבנו שהוא תוך הקומה, וב׳צד׳ – בחשבנו שהוא בצד האורך, אי נמי הרוחב, כמו שתרצה, כי האורך הוא הרוחב והרוחב האורך, מצד שהם שווים, רק יצוייר רוחב ואורך ביחס המצב:
1. ראה בדעת זקנים מבעלי התוספות.
2. כאן ממשיך את ההערה שכתב בתוך התרשים.
והיה מעשה הטבעת וכו׳. דאם לא כן ׳והיו הטבעות׳ מיבעי ליה, שהרי שני טבעות היו, ולמה אמר ״והיה״ לשון יחיד, אלא פירושו ׳והיה מעשה הטבעת׳, וקאי ״והיה״ לשון יחיד על המעשה של טבעת (כ״ה ברא״ם):
בית תהיה הטבעת לבד. ולא שיהיה פירושו שיהיו הטבעות לבתים ולבדים, שאין זה כן, אלא שהטבעות יהיו לבתים, והבתים יהיו בתים לבדים:
א. [פירוש הסימן: המילה ׳מהמהם׳ כוללת בתוכה את המילה ׳המה׳, והיא סימן לפסוק הראשון, והמילה ׳בהם׳ רומזת לפסוק השני.]
ל׳ זויות כו׳. פירוש אע״פ שבכל מקום מורה על פאה וצד:
לפי שנא׳ על שני צדיו כו׳. פירוש מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ולכן הוציאו כאן ממשמעותו והוסיף עוד מלת שתי זויות שבשני צדיו כלומר אל תחשוב שעל שני צדיו תוספות ביאור לצלעותיו כאילו אמר על שתי צלעותיו דהיינו על שני צדיו ואגב פירש ג״כ שעל במקום בית מפני שהזויות בצדיו לא על צדיו:
מעשה הטבעות כו׳. פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאם לא כן והיו מבעי׳ ליה:
בית תהי׳ כו׳. לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות בעבור שתהי׳ בית לבד:
Here it has the meaning of "corners"... Although everywhere else it means "side."
Since the verse states: "on its sides" (על שני צדיו) ... Therefore we may infer that צלעותיו does not mean "sides," which is why Rashi does not explain צלעותיו the usual way. Rashi adds the phrase, "On its two corners which are at its two sides," so we will not think that על שני צדיו comes to explain צלעותיו. I.e., [we should not think] שני צדיו and שתי צלעותיו are the same. Rashi also parenthetically explains that "on its sides" means "at its sides." This is because the corners are at the sides, not on top of them.
The making of these rings. Rashi is saying that והיה refers to [the implied word] מעשה, which is missing from the verse. Otherwise, [if it refers to the rings themselves,] it should say והיו (plural).
The ring itself will be... [Rashi is saying:] it does not mean that the rings will be for houses and for poles. Rather, the rings will be houses, and the houses are for the poles.
צלעתיו – כאן הוא לשון זוית, ולא לשון צד, לפי שאמר אח״כ על שני צדיו, ופירושו שתי זויות שבשני צדיו:
והיה – מעשה הטבעות האלה יהיה לבתים וגו׳:
לבתים לבדים – הטבעות יהיו בתים לצורך הבדים:
על שתי צלעותיו תעשה על שני צדיו – אהיום כ״ה תמוז תרי״ט נראה לי שהכוונה שתים שהן ארבע, שתי טבעות על שתי צלעותיו, אך לא שתים בין הכל, אלא שתים מכל צד, כמו שהיה בארון ובשלחן ובמזבח העולה, כי ודאי בטבעת אחת מכאן ואחת מכאן (כמו שפירש ר״י בכור שור) לא היה נכון לשאת אותו, כי יהיה מתמוטט ומזדעזע, ומה שלא נכתב בהדיא ארבע טבעות, אינו אלא לאהבת החלוף, על דרך מנהג לשון הקודש לכפול הענין במלות שונות. הלא תראה כי בכל אחד משלשה כלים שנזכרו בהם בדים הלשון משונה תמיד, בארון כתוב (כ״ה:י״ב) ויצקת לו וכו׳ ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות וגו׳, ובשלחן כתוב (כ״ה:כ״ו) ועשית לו ארבע טבעות זהב ונתת את הטבעות על ארבע הפאות וגו׳, ובמזבח העולה (כ״ז:ד׳) כתוב ועשית על הרשת ארבע טבעות נחשת על ארבע קצותיו, ואחר כך כתוב והיו הבדים על שתי צלעות המזבח {שמות ל׳:ז׳}. וכאן במזבח הקטורת שנה ג״כ בלשונו ואמר שתי טבעות ולא אמר ארבע טבעות, אבל פירש שתהיינה על שתי צלעותיו כלשון הנאמר במזבח העולה, ושם היו הטבעות ד׳ ולא ב׳, וחזר ופירש על שני צדיו, כלומר ב׳ מכל צד. אח״כ מצאתי שכן היא ג״כ דעת דון יצחק, שהיו שם ד׳ טבעות, אלא שהוא אומר שהיו על הזויות, וזה אפשר, אבל אין ספק כי צלעותיו איננו זויותיו, ואולי המתרגם {אונקלוס} בחר לתרגם זיוייתיה. כי היה הענין מתמיה וזר להזכיר הצדדים שתי פעמים תכופות, אך באמת אין מלת צלע מורה כלל על הזוית.
א. בכ״י לוצקי 672 מופיעה מהדורה קמא של שד״ל: ״אולי צלע כולל כל הצד ממעלה למטה, וצד מורה ביחוד על החלק של מעלה, כמו על צד תנשאו, על צד תֵאָמַנָה. לפיכך הוסיף תעשה על שני צדיו, להודיע שתהיינה הטבעות בחלק העליון.״
תעשה לו וגו׳ על שתי צלעתיו תעשה על שני צדיו – פשר כפל־הלשון הזה, והקשר בין ״צלעתיו ל״צדיו״, סתומים הם. וכך נאמר בדווקא גם בקיום הציווי הזה: ״על שתי צלעתיו על שני צדיו״ (לקמן לז, כז).
רש״י מפרש ״צלעתיו״: ״לשון זויות כתרגומו״, אף שתיבה זו לא באה באף מקום אחר בכתובים במובן הזה. ובלאו הכי פירוש זה הוא מוקשה. אם הטבעות נקבעו בזוויות, היו צריכים להיות שם ארבע טבעות – שתי טבעות לכל בד – ואם כן איננו מבינים מדוע לא נאמר כאן שנעשו ארבע טבעות למזבח הזהב כמו למזבח העולה (לעיל כז, ד).
נראה שההוספה ״על שני צדיו״ באה לשלול את עצם הפירוש הזה. אילו נאמר רק ״שתי טבעות על שתי צלעתיו״, היינו עשויים להבין שבכל אחד משני דפנות המזבח תהיינה שתי טבעות, ובסך הכל ארבע טבעות. לפיכך מוסיף הכתוב ואומר: ״תעשה על שני צדיו״ – היינו ששתי הטבעות תהיינה על שני הצדדים, הווי אומר, טבעת אחת בלבד בכל צד. נמצא שהטבעות היו ״על צלעות המזבח על שני צדיו״ ולא – כבמזבח העולה – ״על ארבע קצותיו״. בכל צד הייתה רק טבעת אחת באמצע דופן המזבח. כל אחד מהבדים עבר דרך טבעת אחת ויחידה, ובהתחשב בכך שמזבח זה היה הרבה יותר קטן, היה בכך די והותר. ושמא שימש דבר זה להוכיח על אופיו של מזבח הזהב ככלי שרת, בניגוד למזבח העולה. היה זה כלי עם טבעת בכל צד כדי שיוכלו לשאתו ממקום למקום (עיין פירוש לעיל פסוק א).
צלעותיו כאן הוא לשון זויות כתרגומו לפי שנאמר על שני צדיו על שתי זויותיו שמשני צדיו (רש״י), ר״ל שהיו לו ד׳ טבעות, שנים מצד זה בשתי זויותיו ושנים מצד זה בשתי זויותיו, וכן פי׳ הרי״א, וראיתי בספר מעשה חושב תמה ע״ז דהא במנחות (דף צ״ח ע״ב) א״ר יהודה תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי וכ״ש שא״א שילכו יחדו באמה אחת, ולק״מ דז״ל הגמרא שם ומנ״ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דלמא לארכו דארון הוו יתבי, א״ר יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, ומנלן דארבעה הוי דרי להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ודברי הגמרא פלואים: א) איך שואל מנלן דבארבעה הוי דרי להו, הא א״א שישאו אותו שני אנשים אחד מצד זה ואחד מצד זה שבהכרח ישאו אותם אחד אחד על שתי כתפיו מכל צד ורוחב האדם בין כתפיו אינו אמה ומחצה, ויפלו הבדים מעל כתפיו, וע״כ ששנים נשאוהו מכל צד, ועוד איך מוכיח ממ״ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש שנושאי המקדש נמי תרי, הלא לשון רבים נושאי קאי על ונסעו שאם הפעל בל״ר בהכרח בא השם בל״ר, ועוד איך אומר תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, הא בין הבדים לא הלכו כל הנושאים, שאם נשאוהו על כתפותיהם, היו הנושאים הראשונים חוץ מן הבדים, ואם נשאוהו על ידיהם, היו הנושאים האחרונים חוץ מן הבדים ובין הבדים לא הלך רק אחד מכל צד, ונראה שמזה הוכחה למ״ש הרמב״ם (פ״ב מה כה״מ הי״ג) כשנושאים את הארון על הכתף נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים, ולפ״ז כשנשאוהו על כתפותיהם היו שניהם בין הבדים פנים כנגד פנים ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, ומקשה מנלן דבארבעה הוי דרי להו, ר״ל מנלן זה שהיו צריכים לילך פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ עד שנשאו אותו בארבעה ר״ל בענין שיהיו ארבעה בין הבדים, הלא י״ל שנשאו אותו כדרכן כולם פניהם לחוץ ולא היו בין הבדים רק שנים, ומוכח זה ממ״ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש, למה קורא אותם בשם נושאי המקדש, ולא אמר נושאי הארון, וע״כ ללמד שישאו אותו בקדושה שלא יפנו אחוריהם אליו רק יהיו אחוריהם לחוץ, ומזה מוכח עוד תרי, ר״ל שהיו ארבעה בין הבדים, אבל במזבח שנשאוהו כדרכן היה רק אחד בין הבדים, ולעובי האדם די באמה אחת:
מתחת לזרו: למעלה1, ושלא כדרך כל משא הקודש, כמו שכתבתי במשא הארון2 שהיו הבדים למטה משליש, כדאיתא בפרק המצניע (שבת צא,א), וכן בשולחן היו על הפיאות המחברות רגלי השולחן שאינו כל כך למעלה3, משא״כ מזבח הפנימי היה ההכרח לעשות הבדים למעלה ממש מטעם שיבואר בסמוך.
על שתי צלעותיו: פירש רש״י זויות4. והכונה – בחוד שבין מזרח לצפון, וכן בזוית השנית בחוד שבין מערב לדרום, והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת. וכן היה בשולחן כמו שכתבתי למעלה (כה,כו), אלא שבשולחן היו ארבע טבעות בארבעת צדדי השולחן על ארבע הפיאות שבין רגל לרגל, וא״כ היו שמונה נושאים – ארבעה הולכים לאורך השולחן וארבעה לרחבו. אבל במזבח הפנימי לא היו אלא שתי טבעות וארבע נושאים בשני בדים, וא״כ היה עלול להיות נשמט מצד לצד ומכריע הכובד, ולזה היה מועיל מה שהיו הטבעות למעלה מתחת לזרו5. א״כ היו כתפי הנושאים שהיו סמוכים זה לזה (שהרי לא היה המזבח אלא אמה אחת) תומכים את הצדדים שלא ישמט. משא״כ אם היו הטבעות למטה והמזבח למעלה מן הכתפות, לא היה אפשר לישא בטוב שלא ישמט.
אחר כל זה נמצא שהיתה הנשיאה של ארבע כלים – הארון והשולחן והמזבחות6 משונים זה מזה, דבארון היו שתי טבעות לכל צד, וכן היה במזבח החיצון והיו נושאים בנקל, וגם היה אפשר להביא את הבדים בטבעות לפני המסע והמשא7. משא״כ השולחן היה הבד נכנס בטבעת אחת אלא שהיה נישא לאורך ולרוחב. ובמזבח הפנימי לא היו אלא שתי טבעות לשני בדים, ומ״מ נישא יפה מחמת שהיה כל הכובד על הכתפות, ומשום הכי לא הובאו הבדים בטבעות עד שהגיעו למשא8. וטעם השינויים בזה נתבאר לעיל (כה,ב) במעשה הארון.
{תעשה על שני צדיו: האי ״תעשה״ מיותר. ובפרשת ויקהל (להלן לז,כז) בעשיה כתיב ״על שתי צלעותיו על שני צדיו״. ונראה דפירוש ״על שני צדיו״ שיהא שוה על החוד לצד מזרח ולצד צפון ולא נוטה לצד אחד יותר. וזה קשה לכוון, על כן היה הציווי שלא תהא הטבעת תקועה בחור כמנהג שאר טבעות, דא״כ קשה לכוון החוד, אלא תהא יוצאת מתחת הטבעת מהקצוות ומתחברת במסמרות מזה הצד ומזה הצד, וא״כ יש ׳עשיה׳ יתירה בשני צדיו. אבל בצלאל9 הפליא מעשיו ותקע הטבעת בחור שבחוד, וכיוון בשווה לשני צדדים ממש, ומשום הכי לא כתיב שם ׳עשה׳ (על שני צידיו)10.}
1. הוספה במהדורה חדשה: ולא כתיב ״תחת״, אלא סמוך לזרו...
2. לעיל (כה,יב) ד״ה על ארבע פעמותיו.
3. כפי שכתב רבינו לעיל (כה,כו).
4. והוסיף רש״י ׳כאן הוא לשון זויות׳, ומקורו בתרגום אונקלוס – (׳כתרגומו׳).
5. כפי שכתב רבינו בד״ה מתחת לזרו.
6. שני המזבחות.
7. באשר הבדים יישארו במקומם בצורה מאוזנת כאשר הם נתמכים ע״י שתי הטבעות, ולכן לא יפלו.
8. כדי שלא יפלו מחוסר איזון.
9. בעשיה המתוארת בפרשת ויקהל.
10. יוצא לפי רבינו שציווי ה׳ כאן בענין התקנת טבעות הבדים היתה ׳לאו דוקא׳, אלא בהתחשבות בקושי של ההתקנה, כאשר עשיית בצלאל בפועל היא היתה ה׳בדוקא׳ כשהצליח לעשות את הלכתחילה ברצון ה׳, ועיין בזה בפירוש רבינו בסוגיית העשיה בויקהל (לז,כז).
הכל
(ה) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃
You shall make the poles of acacia wood and overlay them with gold.
Make the poles out of acacia wood and overlay them with gold.
And you shalt make the staves of sitta wood, and cover them with gold.
AND THOU SHALT MAKE THE STAVES OF ACACIAWOOD. And overlay them with gold like the staves of the ark.1
1. Ex. 25:13.
ועשית את הבדים – YOU SHALL MAKE THE POLES – All of the poles of the Tabernacle would go in via two rings, except for those of the incense altar, since it was small.
הכל
(ו) וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃
You shall put it before the veil1 that is by2 the Ark of Testimony, before the covering that is upon the Testimony, where I will meet with you.
1. before the veil | לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת – "Before" here means in front of, for the altar was outside the veil, in the "Holy" (not in the "Holy of Holies").
2. by | עַל – See Rashi that the word "על" (normally translated as: "upon") here takes the meaning "near", for the veil did not cover the ark.
[יא] 1ונתתה אותו לפני הפרכת, מזבח הזהב היה נתון בתוך הבית וחולק את הבית מחציו לפנים, ומכוון היה כנגד הארון, שנאמר ונתתה אותו לפני הפרכת אשר על ארן העדות לפני הכפרת וגו׳. (ברייתא דמלאכת המשכן פ״ד)
[יב] 2אשר אועד לך שמה, לך היתה ועידה ולא היתה ועידה לכולם. (תו״כ ויקרא א)
1. עי׳ מנחות צו, צט. יומא לג: נא: ירושלמי שקלים פ״ו ה״ג, תוספתא יומא פ״ב ה״ד, רמב״ם פ״ג מהל׳ בית הבחירה הי״ז ופ״א ה״ז, ורש״י עה״ת לעיל כו, לה. ועי׳ במעשה חושב, ופי׳ המלבי״ם כו, לה, ובפי׳ רמא״ש בברייתא שם האריך בביאור המקורות וסוף דבריו: נמצינו למדין שההיכל שהוא עשרים על עשר נחלק לשנים. עשר אמות הראשונות היו פנוין ומחציו ולפנים עד הפרכת שהוא שליש הבית כולו שם היו השלשה כלים שלחן ומנורה ומזבח הזהב. וזה השליש נחלק ג״כ לשניים דהיינו לחמש וחמש אמות. חמש אמות הסמוכות לפרכת היו פנוין ובחמש אמות הנשארות שם היו השלשה כלים. והיו השלחן והמנורה רחוקים מן הקרשים כל אחד ואחד ב׳ אמות ומחצה ונשארו חמש אמות. רחב השלחן אמה וקני המנורה היו מכוונין לרחבו של שלחן ובין כולן אמה א״כ ישארו ג׳ אמות שבין שלחן למנורה ע״כ. במדרש הגדול כאן: מזבח הקטרת היה אמה על אמה ברום שתי אמות והיה מונח בין השלחן והמנורה משוך מבין שניהם שנאמר ונתתה אתו לפני הפרכת. ובלקח טוב: ונתתה אותו לפני הפרכת. שיהא נתון לפני הפרכת מבחוץ, בין השלחן והמנורה, משוך כמעט כלפי חוץ. ובפי הר״א בהרמב״ם: ומאמר לפני הכפרת, אע״פ שהפרוכת היתה מפסקת בין שניהם הכוונה בו שהיה מזבח הקטרת לעומת הכפורת באמצע רוחב אוהל מועד ע״כ ועי׳ תו״כ אחרי פ״ג כל מקום שנאמר כפרת כו׳.
2. ראה לעיל פכ״ט אות קמז.
וְתִתֵּין יָתֵיהּ קֳדָם פָּרוּכְתָּא דְּעַל אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא קֳדָם כָּפוּרְתָּא דְּעַל סָהֲדוּתָא דַּאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן.
Place it in front of the parochet that is by the Ark of the Testimony, in front of the covering that is on the Testimony where I will have My Word meet with you there.
לטעם ״אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ״ – ״דַּאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ״, עיין לעיל ״אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה״ (שמות כט מב) ״דַּאֲזָמֵין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָּן״.
And you shalt place it before the veil which is over the ark of the testimony, before the mercy seat that is upon the testimony, where I will appoint My Word to be with thee.
ואג֗עלה בין ידי אלסג֗ף אלד֗י עלי צנדוק אלשהאדה בין ידי אלגשאא אלד֗י עלי אלשהאדה אלד֗י אחצ֗רך הנאך.
א. אלגשא] א2 אלסגף אג
ושים אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות, לפני הכפורת1 אשר על העדות אשר איוועד לך שם.
1. לנוסח שמואל בן יעקב בשני כה״י: הפרוכת, וצ״ע.
לפני הפרכת – שמא תאמר: משוך הרבה מבחוץ, תלמוד לומר: לפני הכפרת – סמוך לפרכת, משליש הבית ולפנים.א
א. כן בכ״י לייפציג 1, פרמא 3204, ברלין 121, ובדומה בכ״י ששון 369, פריס 156, דפוס ריגייו, וכן מובא בשם רש״י במנחת יהודה (כ״י וטיקן 21), והשוו רש״י שמות כ״ו:ל״ה. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״לפני הפרכת – שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון ולדרום, ת״ל לפני הכפרת – מכוון כנגד הארון מבחוץ״. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״לפני הפרכת – שמא תאמר מבחוץ, ת״ל לפני הכפרת״. בדפוס רומא יש כלאיים של הנוסחאות בכ״י לייפציג 1 וכ״י אוקספורד 165.
לפני הכפרת BEFORE THE PARTITION VEIL – But this veil was drawn across the entire width of the Tabernacle, and you may perhaps say that the altar was not to be placed exactly before (exactly in a straight line with) the Ark but might be withdrawn from the straight line to the North or to the south since in that position, too, it would be before the partition veil; therefore it states further, "before the covering of the Ark", i.e. exactly in front of the Ark but outside the veil.
ונתתה אותו לפני הפרכת – 1שיהא נתון לפני הפרכת מבחוץ, בין השלחן והמנורה, משוך כמעט כלפי חוץ.
1. שיהא נתון לפני הפרוכת מבחוץ. עיין ברש״י עה״ת.
ונתת אותו לפני הפרכת PLACE IT IN FRONT OF THE CURTAIN: In the hekhal.1
אשר על ארון העדות [THE CURTAIN] THAT IS OVER (על) THE ARK OF THE PACT: I.e the curtain that [is in front of the Ark of the Pact and that] separates the hekhal from the Ark of the Pact.2
1. The curtain separates the hekhal, "the Holy," from the Holy of Holies. Rashbam explains that the altar of incense is on the hekhal side of the curtain, not the Holy of Holies side. Again Rashbam's comment is uncontroversial.
2. See comm. and notes ad 27:21. Again Rashbam emphasizes that the curtain did not hang on the Ark of the Pact, but in front of it (despite the fact that the text says על ארון העדות).
AND THOU SHALT PUT IT BEFORE THE VEIL. On the outside.1
BEFORE THE ARK-COVER. The altar should be aligned with the ark cover.
1. On the outside of the veil, i.e., in the sanctuary rather than in the Holy of Holies.
ומאמר לפני הכפרת אע״פ שהפרוכת היתה מפסקת בין שניהם, הכוונה בו שיהיה {מזבח הקטורת} לעומת הכפורת באמצע רוחב אוהל מועד1.
לפני הפרכת, "in front of the dividing curtain." In other words, in the middle of the portion called: Sanctuary.
לפני הכפרת – פירש ר״ש: שמא תאמר משוך הרבה מבחוץ, תלמוד לומר: לפני הכפרת – סמוך לכפרת, משליש הבית ולפנים. עכ״ל. כבר פירש ר״ש הענין בארך בפרשת תרומה בענין הפרכת.
לפני הפרכת שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום ת״ל לפני הכפרת מכוין כנגד הארון מבחוץ. פירוש הא דחזר וכתב קרא דלפני הכפורת אחר לפני הפרכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אף על פי שהיה לפני הפרכת אפשר שלא היה באמצעה של פרכת ממש אלא נוטה לצד הכותל הדרומי של משכן או לצד הכותל הצפוני שהרי הפרכת היתה פרושה בכל רוחב המשכן מכותל הדרומי עד הכותל הצפוני לפיכך חזר וכתב לפני הכפרת שאורך הארון נתון כנגד רוחב המשכן וארכו אינו כי אם ב׳ אמות וחצי והיה משוך מן הכותל הצפוני כשעור משיכתו מן הכותל הדרומי ונמצא שהיה באמצע רוחב חללו של משכן וכשאמר שהמזבח היה כנגד הכפרת מבחוץ נמצא שגם המזבח היה באמצעה של פרכת ממש לא שהיה משוך לפאת צפון או לפאת דרום:
[א] אשר אועד לך שמה1
[1] כריתות פרק ראשון דף ה ע״ב (כריתות ה:)
1. ציטוט זה לא כתוב בלשון הזאת בהפניה כריתות ה ע״ב. ובכל אופן הוא כן נמצא. ז״ל הגמרא שם: ומי גנזו? יאשיה מלך יהודה גנזו, שנאמר: ויאמר המלך אל הכהנים תנו את ארון הקדש, ואמר רבי אלעזר: אתיא ׳שם׳ (שמות מ, ו) ׳שם׳ (שמות טז, לג). לגבי גניזת הארון וצנצנת המן. המילה ׳שם׳ בגמרא טומנת בחובה את הציטוט ׳אשר אועד לך שמה׳.
מדפיסי תו״א כיום לא ציינו ציטוט זה כי לא נכתב במלואו.
מדפיסי תו״א כיום לא ציינו ציטוט זה כי לא נכתב במלואו.
לִפְנֵי הכפרת אשר על העדת: בחומש קטן עם תרגום מסביוניטה כתו׳ וְלִפְנֵי בוי״ו, וטעות נפל באותו חומש. וכן בחומש קדמון כ״י כתוב לִפְנֵי, ונכתב בגליון מטעי׳ ביה, וזהו הטעות דכתבי ולפני. [לפני].
שמא תאמר משוך מכנגד הארון כו׳. פירוש הא דחזר וכתב לפני הכפורת אחר לפני הפרוכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אע״פ שהי׳ לפני הפרוכת לא היה באמצע ממש אלא היה נוטה לצד כותל דרומי או כותל צפוני שהרי הפרוכת היה בכל רוחב המשכן משום הכי חזר וכתב לפני הכפורת וגו׳:
Lest you say that it should be somewhat drawn away from being exactly opposite the Ark... Rashi is explaining why it is written, "In front of the covering," after it already said, "In front of the paroches." It is because the paroches traversed the whole width of the mishkon. Therefore we might think that the altar was in front of the paroches not right in the middle; the altar was rather drawn towards the northern or southern wall. Therefore Scripture adds, "In front of the covering..."
לפני הפרכת – שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, ת״ל לפני הכפורת, מלמד שהיה מכוון כנגד הארון באמצע הצפון והדרום, והיה מחוץ לפרוכת, ומזרח המזבח רחוק מפתח האהל עשר אמות, שהיה מונח משליש ההיכל ולפנים:
לפני הפרכת אשר על ארן העדת – כמו השלחן והמנורה, יש להעמיד את מזבח הזהב בהיכל, מחוץ לקודש הקדשים, לפני הפרוכת המבדילה המגינה על העדות. מקומו בין הכלים המסמלים את חיי אומה, המציינים את התקיימות התורה השוכנת בארון; ואכן המזבח מסמל את שלמותם העילאית של החיים האלה.
והנה אל נוכח התפתחותה החומרית והרוחנית (שולחן ומנורה) של האומה, עומד ארון העדות של תורת ה׳, כשהוא נתון לשמירתם המיוחדת של הכרובים. שמירה זו רומזת, שאם ביום מן הימים יתייצבו חיי החומר והרוח של האומה – הבאים ממקור החיים של תורת ה׳ – נגד תורת ה׳, במקום לשעבד עצמם לקיומה, הרי שאז תישלל שמירת הכרובים מן האומה. הכרובים יצילו את התורה למען עתיד האומה, לעת בה תשוב האומה לשמור את התורה בטהרה ובאמונה.
הקטורת מסמלת את החיים הרגשיים והפנימיים של האומה, הנובעים מאיחוד החומר והרוח. גם כאן הסכנה היא שבמקום לבסס את רעיון ״ניחוח לה׳ ״ על התורה והאמת האלקית, ילך ישראל אחר דמיונות שוא שבדה מלבו, ותישלל ממנו שמירת הכרובים וקירבת ה׳. יש לשמור על התורה מטעויות בעניני החומר והרוח, וכן גם מהשקפות עולם שאדם בודה מלבו – חזונות של משאות שוא ומדוחים. לכן עומד מזבח הזהב ״לפני הכפרת״ – בקו ישר מול הכפורת (עיין פירוש לעיל פרק כו בסוף).
על ישראל לשאוב את חזונותיו אך ורק מהתורה. רק קיום חזון ישראל כפי שהוא מיוצג בכרובים (עיין פירוש לעיל כה, יז–כ) הוא ״ניחוח לה׳ ״ ועולה לרצון לפני ה׳ בקטורת. רק התרוממות הרוח אל ה׳ הנשאבת מהתורה, מביאה אדם לידי קירבת ה׳, ועושה את המקדש ל״אהל מועד״ שעליו אמר ה׳: ״אשר אועד לך שמה״.
לפני הכפרת וגו׳ – אך לא נאמר על מזבח הקטורת ״מחוץ לפרכת״, כפי שנאמר על השולחן והמנורה (לעיל כו, לה), אלא נאמר בו: ״לפני הפרכת״. מזבח הקטורת עומד ״לפני הפרכת״ כשם שהוא עומד ״לפני הכפרת״, או כפי שאכן נאמר להלן: ״לפני ארון העדות״. בקיומו המעשי העילאי של חזון התורה, מוצאות הפרוכת והכפורת את משמעותן המתמשכת והכוללת; ובאמצעות הוצאתו לפועל של עקרון הפרוכת והכפורת, מתקיימים עקרונות השמירה והעשייה גם יחד. ככל שהאדם עולה בדרגות השלמות, כך גוברת סכנת נפילתו, וגדל הצורך בשמירה – היינו לשמור על התורה כפי שהיא ניתנה בסיני מחזיונות ודמיונות האדם עצמו. זאת באים הכרובים ללמד, שהם בעת ובעונה אחת ״פרשי כנפיים למעלה״ וגם ״סככים בכנפיהם על הכפרת״ (לעיל כה, כ; עיין פירוש שם).
הכל
(ז) וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃
Aharon shall burn upon it a fragrance incense every morning; when he tends1 the lamps, he shall burn it.
1. when he tends | בְּהֵיטִיבוֹ – Literally: "when he makes good". This might refer to cleaning away the ashes (Rashi) or to trimming the wicks (Ibn Ezra). Cf. Ralbag: "when he lights".
[יג] 1קטרת סמים בבקר בבקר, תנו רבנן אין לו דבר (באשים) שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד, שנאמר בה בבקר בבקר ויוקדם קטרת דבר שנאמר בו בבקר בבקר דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד. (פסחים נט.)
[יד] 2בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, הטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, מאי טעמא אמר אביי ההוא בבקר בבקר דשני גזירי עצים (ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר (ויקרא ו׳:ה׳)), דלא צריכי (דהא אמרן מכשיר עדיף, לקמן אות טו), שדינהו להכא (שזו מדה בתורה דבר שאינו ענין לו תנהו ענין לחבירו) חד שדייה להטבת חמש נרות דליקדמי לדם התמיד, וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות, חד שדייה להטבת חמש נרות דליקדמי לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי (בהטבת נרות כתיב בבקר בבקר, והאי דשדינן עליה חד הא תלתא, ובתמיד כתיב (שמות כ״ט:ל״ט) את הכבש האחד תעשה בבקר והאי דשדינן עליה כדאמר) וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות אע״ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף (שהעולה מכפרת על עשה ועל ל״ת שניתק לעשה), א״ל רב פפא לאביי ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי דנקדמיה לדם התמיד וכו׳ א״כ אפסוקי במאי מפסקת להו, הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כולה (להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות בעזרה) שפיר (יש לך לומר יפסיק ביניהן להמתין בין אלו לאלו לצאת וליכנס ולא תהא עבודה בינתיים), אלא לר׳ יוחנן דאמר בבקר בבקר (בהיטיבו) הלקהו (לב׳ נרות) לשני בקרים (אלו יקדמו לעבודה אחת אלמא יש עבודה ביניהן והא ליכא למימר אפסקיה בדישון מזבח הפנימי דא״כ דמקדים הטבת ה׳ נרות לדישון הו״ל מעביר על המצות ועבודה תו ליכא להקדים מקומה לתתה ביניהן שכולן סדורות כאן ע״פ המקראות) וכו׳ מאי שנא דעביד הטבת חמש נרות ברישא נעביד הטבת שתי נרות ברישא כיון דאתחיל בהו עביד רובה ונעביד שית אמר קרא בהטיבו את הנרות יקטירנה, אין נרות פחות משתים והטבת שתי נרות קודמת לקטורת דאמר קרא בהיטיבו את הנרות והדר יקטירנה. (יומא לג:)
[טו] 3בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, סידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי אע״ג דהכא כתיב בבקר בבקר (ויקרא ו׳:ה׳) והכא כתיב בבקר בבקר (בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה קאי למידרשיה אדישון פנימי ואהטבה והקטורת כדכתיב יקטירנה ואין קטורת אלא לאחר דישון), אפי׳ הכי מכשיר עדיף (המכשיר ומתקן את הדבר הזה קדמו ועצים מכשירי קטורת הם שהרי עצים הן המכשירין את הקטורת). (יומא לג.)
[טז] 4בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ובהעלות אהרן, דתניא לא ייטיב את הנרות ואח״כ יקטיר (לא ייטיב שבעתן ואח״כ יקטיר) אלא יקטיר (באמצע) ואח״כ ייטיב (יגמור הטבת שתים) אבא שאול אומר מטיב (כולן) ואח״כ מקטיר מ״ט דאבא שאול דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והדר יקטירנה ורבנן מאי קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטר קטורת דאי לא תימא הכי בין הערבים דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה הכי נמי דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטורת של בין הערבים וכי תימא הכי נמי והתניא (הובא לעיל פכ״ז אות קיד) מערב עד בקר (שמות כ״ז:כ״א) תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת כל הלילה מערב עד בוקר. דבר אחר מערב עד בקר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד, אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת הכא נמי בעידן הטבה תהא מקטר קטורת ואבא שאול אמר לך שאני התם דכתיב אותו. (יומא יד:)
[יז] 5בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ובהעלת אהרן..., לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים. אמר ר״ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים (שלמה של מנה) של בין הערבים וכו׳ והתניא בקטרת הסמים של שחר תנאי היא, אמר אביי מסתברא כמ״ד בקטרת הסמים של בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה (כשמדשן את המנורה מן האפר שיש בה מן הנרות) אי לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכא (ממאי בעי לתקן לצפרא אלמא חינוך מנורה בין הערבים וכיון דמנורה נתחנכה בערב קטרת נמי תחילתה בערב דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה) ולמ״ד בקטרת הסמים של שחר גמר ממזבח העולה מה להלן בתמיד של שחר אף כאן בקטרת הסמים של שחר (מנחות נ.)
1. לעיל פכ״ט אות קל. דרק הקטר חלבי התמיד והאיברים היו אחרי הקטרת הקטרת, ועי׳ להלן אות יד.
2. בירושלמי יומא פ״ב ה״א: רשב״ל אמר דבר תורה הוא (לחלק ההטבה שהרי כתיב) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה מה עבד לה ר׳ יוחנן עובר להטיב ומקטיר (כלומר אי מהאי טעמא דהכתוב ה״א דה״ק קרא כשעובר הוא להטיב מטיב את כולן והדר מקטיר ולא שמעינן בהדיא דבהקטרת הוא מפסיק, אלא טעמא הוי משום כדי לעשות פומבי לדבר, פנ״מ), וע״ש במפרשים. – בתוספתא מנחות פ״ז ה״ב ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה׳ (שמות מ) היכן צוהו בבקר [בבקר] בהטיבו את הנרות יקטירנה. – ובמיוחס: בבקר בבקר בכל בקר ובקר כמו וילקטו אותו בבקר בבקר [וכ״ה בספורנו שמות טז, כא: כדברה אליו יום יום], זהו פשוטו, ומדרש משנה מלמד שמטיב וחוזר ומטיב תחלה חמש ואח״כ שנים אחר דם התמיד, וכן משמע בבקר ייטיב ועוד בבקר יחזיר ויטיב וכו׳, ע״כ.
3. עי׳ ר״ח ותו״י. בתו״כ פ׳ צו פ״א פ״ב ה״ח (המשך מלעיל פכ״ט אות קלא): נאמר בעצים בבקר בבקר ונאמר בקטרת בבקר בבקר איני יודע מי מקדים את מי, מי מכשיר את מי, עצים מכשירים הקטרת הם יקדימו הקטרת, ע״כ. ובפי׳ הר״ש שם: ובפרק אמר להם הממונה פריך והא אמרת שני גזרי עצים למערכה גדולה עביד להו ובהנהו לא מקטרי קטרת אלא יש לה מערכה אחרת בפ״ע ומשני א״ר ירמיה שום עצים אע״ג דהני לאו לקטרת אזלי שמם עצים ועצים מכשירי קטרת הם, ע״כ. ועי׳ בק״א ותוספות העזרה.
4. פסחים נט. שיטת אבא שאול בתוספתא יומא פ״א הי״א הובא בשם ר״ש איש המצפה וכ״ה בירושלמי יומא פ״ב ה״ב. ובתו״כ פ׳ צו פ״א פ״ב ה״ט נאמר בקטרת בבקר בבוקר ונאמר בנרות בבקר בבוקר, איני יודע איזה יקדים, כשהוא אמר בהטיבו את הנרות יקטירנה, סמכו עניין לקטורת, אף הם יקדימו את הקטורת, ע״כ. ובפי׳ הר״ש שם: ובפ׳ א״ל הממונה קאמר אמר קרא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה וא״ת א״כ הוי ליה למימר איזה דבר יקדים גיזרים או נרות מאחר שהנרות קודמים לקטרת, וי״ל משום דעיקר קרא דבבקר בבקר בקטרת מיירי דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, מיהו הכא קיצרה הברייתא, ע״כ. ראה לעיל פכ״ט אות קיח, קל. – בתשובת הרשב״א ח״א סי׳ עט: ודקא קשיא לך הפסקה בשל ערב מנא להו, מכיון דכתב רחמנא בשל שחר בבקר בבקר דמינה דרשינן לשני בקרים, וכתיב בהטיבו את הנרות דמינה דרשינן בעידן הטבה נהי מקטיר והיינו באמצע איגלי מילתא ומאי דכתב נמי בשל בין הערבים ובהעלות אהרן את הנרות היינו בעידן העלאה לומר שיהא מקטיר ממש בעידן העלאה דהיינו באמצע כשל שחר וגילוי מילתא בעלמא הוא, ע״כ, וע״ש דיש חולקין שלא היה הפסקה כלל בערב, וראה להלן אות יח. – ובהעלות אהרן את הנרות. ראה רש״י ואע״ז כאן, ובלק״ט: זה הדליקה, וכה״א ותעל משאת העיר השמימה (שופטים כ, מ). ראה לעיל פכ״ז אות צח.
5. רש״י הנ״ל מוסיף לפרש תי׳ הגמ׳ שלא סיימו מה ראיה לקטרת מקרא ובהעלות אהרן וגו׳. ובמדרש הגדול כאן: ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ואם לא הקטירו בשחרית יקטירו בין הערבים אפילו היו מזידין, ואין מחנכין את המזבח תחלה אלא בקטרת ובין הערבים, ע״כ. וראה מ״ש ר״א בן הרמב״ם בשו״ת ברכת אברהם סי׳ ט, ותוספתא מנחות פ״ז ה״ב ובתוספתא כפשוטה שם ולעיל פכ״ה אות קמד. – ובמלאכת שלמה מנחות פ״ד מ״ד מביא בשם ספר לקח טוב (נגארא) פ׳ תצוה: ונראה לסמוך דין זה לפי שחזר ואמר ובהעלות אהרן וכו׳ בין הערבים יקטירנה מאי יקטירנה כיון שאמר בראש הפסוק והקטיר ואמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, אלא בא הכתוב לומר לך שכל א׳ מצוה בפני עצמה ואינם מעכבים זו את זו שאם לא הקטירו בבקר בין הערבים יקטירנו כו׳ עכ״ל. וכעי״ז בחומת אנך בשם הרב הגדול מהר״מ חביב ז״ל בדרשותיו בכת״י עפ״מ שכ׳ הרמב״ן דקטרת בקר וערב הם ב׳ מצות וכן שני התמידין הם שני מצות דלא כהרמב״ם ז״ל שמנאה למצוה אחת ע״ש בס׳ המצות בהשגות הרמב״ן ז״ל על הרמב״ם ז״ל ואפשר לרמוז לדעת הרמב״ן ז״ל דלכן הקדים הכתוב קטרת הבקר אע״ג דהוא מאוחר לומר דקטורת הבקר לחוד הוא מצוה בפני עצמה, ונסמכה פרשת קטרת לפרשת תמידין ללמד דכשם דהקטרת הם ב׳ מצות כמו כן התמידין הן שתי מצות, ע״כ. ובהתוה״מ כאן מפרש בסגנון אחר וז״ל: והקטיר, מדבר בעת החינוך, שהלכה היא שיחנך מזבח הזהב בקטרת של בין הערבים בעת הדלקת הנרות, ואמר (להלן מ׳ כד–כז) וישם את המנורה ויעל הנרות וישם את מזבח הזהב ויקטר עליו קטרת, שהמשכן הוקם ביום, ובין הערבים חנכו את המנורה בנרות ואת המזבח בקטרת כמ״ש במנחות (דף נ), וכן אמר פה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, ר״ל בין הערבים יחנכנו בקטרת, כי משה עמד במקום אהרן וע״ז בא אתנחתא, ומאז בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וזה יהיה קטרת תמיד, ע״כ.
וְיַקְטַר עֲלוֹהִי אַהֲרֹן קְטֹרֶת בּוּסְמִין בִּצְפַר בִּצְפַר בְּאַתְקָנוּתֵיהּ יָת בּוֹצִינַיָּא יַקְטְרִנַּהּ.
Aharon shall burn upon it incense of spices. Every morning when he cleans the lamps, he shall burn it.
קושיה על הרמב״ם מהתרגום
נֵר הוא הכלי שבתוכו השמן, הבָּזָךְ, אלא שהושאל גם לפתילה עצמה. מכיוון שאונקלוס תרגם ״בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת״ – ״בְּאַתְקָנוּתֵיה יָת בּוֹצִינַיָּא״ נמצא שפירש ״הטבת נרות״ כניקוי בזיכי המנורה. וכן עולה מהנוסחים שגרסו ״בִּשְׁפָרוּתֵיהּ יָת בּוֹצִינַיָּא״, שיפורם והתקנתם, כמו שפירש רש״י: ״בהיטיבו – לשון ניקוי הבזיכין של המנורה; מדשן הפתילות שנשרפו בלילה והיה מטיבן בכל בקר ובקר״. אבל הרמב״ם פירש שהֲטָבָה משמעה הדלקת הנרות: ״והדלקת הנרות היא הטבתם״.1 ועל פי ביאורו שהֲטָבָה היא הדלקה, חידש הרמב״ם שהדלקת הנרות במקדש נעשתה פעמיים ביום: בערב, כמפורש בפסוק הבא ״וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם״ אך גם בבקר כנאמר בפסוקנו ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה״. ואולם ב״כסף משנה״ שם השיג כנגדו מתרגום אונקלוס:
לדעת רבינו... גם בבקר מדליק את הנרות. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים... ומדברי רש״י בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים... וכן דעת אונקלוס.2
ובעל ״אור שמח״ הקשה על הרמב״ם מפסוק מפורש המוכיח שהדליקו במקדש בערב בלבד, שכך אמר אביה מלך יהודה לאנשי ירבעם בן נבט: ״וּמַקְטִרִים לַה׳ עֹלוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ״ (דברי הימים ב יג יא).3
יש שהביאו ראיה לרמב״ם מן הזוהר.4 ואולם רמ״מ כשר מצא מקור לשיטת הרמב״ם בת״נ להלן ״וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ״ (שמות מ ד) המתורגם אצלו ״וְתַסְדַּר יָת בּוֹצִינַיָּה״, שהוא הטבת הנרות.5
1. הלכות תמידין ומוספין, ג יב. וכן כתב בפירוש המשנה, תמיד ג, ט.
2. וכן הקשה תוי״ט למסכת תמיד פרק ג משנה ט.
3. אור שמח, תמידין ומוספין ג יג: ״נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו כו׳ אלא ממזבח החיצון. מעודי נתקשתי לשיטת רבינו (בהלכה יב) שמדליקין המנורה בבוקר ג״כ... א״כ קשה הא דקאמר אביה בדברי הימים ב׳ ק׳ י״ג י״א ומנורת הזהב וגו׳ בערב בערב. עד שזכיתי ששיטת רבינו דנר המערבי צריכין להדליק ממזבח העולה, ונר המערבי היה דולק עד הערב, כמו בשמעון הצדיק, ולא היה צריך להדליק מן המזבח רק בערב בערב״. ובדרך אחרת יישב הגרי״ז, ראה ״חידושי מרן רי״ז הלוי על התורה״, ירושלים תשכ״ג, עמ׳ מא.
4. כגון בשו״ת ״פעולת צדיק״ לר׳ יחיא צאלח (מהרי״צ, מגדולי חכמי תימן במאה הי״ז וידען מופלג בת״א) חלק ב סימן קפא: ״ואני העבד הצעיר אשכחנא ג׳ שומרים לסברת רבי׳ בג׳ מקומות מהזהר הקדוש. הא׳ ברעיא מהימנא ריש פ׳ אמור דף פ״ח ע״ב דאי׳ התם וז״ל: ע״ד איתיהיב רשו לכהנא בלחודוי לסדרא בוצינין ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנין לקביל נהירו דיחודא תרין זמנין... השני בפ׳ חוקת דף קפ״ג ע״א: אתקין קב״ה לאהרן ערסא ומנרתא דדהבא דנהרא ומדידיה נטל מההיא מנרתא דהוה דליק בכל יומא תרי זמני עכ״ל [ואחר זמן ראיתי להרב מקדש מלך הגיה על זה וז״ל: לשון זה מסייע לרמב״ם ע״ה דס״ל שהיה מדליק המנורה שחרי׳ וערבי׳ נגד רש״י ורשב״א ע״ה]... ועוד דהכי מפורש ג״כ בפ׳ בהעלותך והוא המקום הג׳ מהזוהר בדף ק״ן ע״א וז״ל: בהעלותך ממש באדלקותא דהא כחדא אתעביד על ידא דכהנא תרין פולחנין דאנון קשורא חדא ומאן אינון שמן וקטרת כדכתי׳ שמן וקטרת ישמח לב, וכתי׳ והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבי׳ יקטירנה מאי שנא הכא בהיטיבו ומ״ש התם ובהעלות א״ר יהודה כלא חד מלה וכו׳ ע״כ לענינינו. הרי דהזוהר סובר בפי׳ דצריך להדליק בשחר כמו בערב ומפרש הטבה הדלקה״.
5. על ת״נ שרמ״מ כשר מכנהו ״תרגום ירושלמי השלם״ והפליג בחשיבותו, ראה במבוא בסוף עמ׳ 40.
ויסדרא עלוי אהרן קטרתב בוסמנין טבין בכל צפר וצפר בסדרותה ית בוצינייתה יסדר יתיה אהרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויסדר״) גם נוסח חילופי: ״ותסדר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטרת״) גם נוסח חילופי: ״קטורן״.
And Aharon shall burn sweet incense upon it from morning to morning: when he ordereth the lamps, he shall burn it.
(ז-ח) וְהִקְטִיר עָלָיו – אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וְכוּ׳ כְּדִלְעֵיל.
רמז שפו
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ – תְּנַן. לֹא יֵיטִיב וְאַחַר כָּךְ יַקְטִיר, אֶלָּא יַקְטִיר וְאַחַר כָּךְ יֵיטִיב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מֵיטִיב וְאַחַר כָּךְ מַקְטִיר. מַאי טַעְמָא דְּאַבָּא שָׁאוּל. דִּכְתִיב בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת, וְאַחַר כָּךְ, יַקְטִירֶנָּה. וְרַבָּנָן, מַאי קָאָמַר רַחֲמָנָא, בְּעִדַּן הֲטָבָה תְּהֵא מַקְטִיר קְטֹרֶת, דְּאִי לָא תֵימָא הָכִי, בֵּין הָעַרְבַּיִם דִּכְתִיב וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה הָתָם הָכִי נַמִי מַדְלִיק נֵרוֹת וְהָדָר מַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְכִי תֵימָא אֵין הָכִי נַמִי, וְהַתַנְיָא, (לעיל כ״ז:כ״א) ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״, תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, דָּבָר אַחֵר, אֵין לְךָ עֲבֹדָה שֶׁכְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא מַאי קָאָמַר רַחֲמָנָא, בְּעִדַּן הַהַדְלָקָה תְּהֵא מַקְטִיר קְטֹרֶת.
הֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת קֹדֶם לַהֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת. רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר, לָמָּה מֵטִיבִין וְחוֹזְרִין וּמֵטִיבִין, כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ כָּל הָעֲזָרָה כֻּלָּהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, חַלְּקֵהוּ לִשְׁנֵי בְּקָרִים.
לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֻּלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְלֹא אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא, בִּקְטֹרֶת סַמִּים שֶׁל שַׁחַר. תַּנָּאֵי הִיא. אֲמַר אַבַּיֵּי, מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דַּאֲמַר בִּקְטֹרֶת סַמִּים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, דִּכְתִיב בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, וְאִי לָא עָבִיד הַדְלָקָה מֵאוֹרְתָא, הֲטָבָה מִצַּפְרָא מֵהֵיכָא. וּלְמַאן דַּאֲמַר בִּקְטֹרֶת סַמִּים שֶׁל שַׁחַר גָּמַר מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה, מַה לְּהַלָּן בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר אַף כָּאן בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר.
אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, מַכְשִׁיר הָיָה בֶּן בְּתֵירָא בְּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּשַׁחֲרִית לִשְׁמוֹ, וְהָא כְתִיב (לעיל י״ב:ו׳) ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בֵּין שְׁנֵי עַרְבַּיִם. קְטֹרֶת הָכִי נַמִי דְּכֻלֵּי יוֹמָא. שַׁאנִי קְטֹרֶת, דְּאִיתְקַשׁ לַנֵּרוֹת.
בהטיבו – לשון ניקוי הבזיכין של מנורהא מן דשן הפתילת שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר.
נרות – לוצש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״המנורה״.
בהטיבו WHEN HE TRIMMETH – This word is an expression for cleansing the bowls of the candelabrum from the ashes of the wicks which had burnt out during the night; and he used to clean them (the lamps) out every morning.
הנרת THE LAMPS – luces in old French. And this is the meaning of נרות whenever it is mentioned in connection with the candelabrum, except in any passage where the term העלאה "causing to ascend" (any verbal form which is the Hiphil of עלה), which denotes lighting is used, and there it signifies "lights", (The translation here is therefore: "when he cleans out the lamps", not "when he trims the lights").
והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר – לקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד, לכך אמרו קטרת של שחר קודם לתמיד.
בהיטיבו את הנרות – בעודן של הטבה תהא מוקטרת קטרת, הטבת הנרות, זה דשון המנורה.
או:א להפריש בין שתי המרקחות, כי האחד בשמים בלי סמים.
ופירוש בהיטיבו – לתקן הפתילות והשמן.
א. כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176 חסר: העיקר או.
AND AARON SHALL BURN THEREON INCENSE OF SWEET SPICES. Along with other spices (besamim).1 It is possible that the sammim (sweet spices) were the most important ingredient.2 It is also possible that Scripture mentions sammim3 (spices) in order to distinguish between the compounds,4 as one of the compounds5 consisted only of besamim (spices). It did not contain sammim (sweet spices).6
[WHEN HE DRESSETH.] When he fixes the wick and the oil.
1. Our verse reads, "And Aaron shall burn upon them ketoret sammim (incense of sweet spices)." Ibn Ezra explains that the incense consisted of sammim (sweet spices) plus besamim (spices). Ibn Ezra's comment is based on Ex. 25:6, which reads, spices (besammim) for the anointing oil, and for the sweet incense (ketoret sammim). See Ibn Ezra on the latter.
2. Hence the word besamim is not mentioned in its name and the incense is called ketoret sammim.
3. With regard to the incense of sweet spices (ketoret sammim).
4. The anointing oil and the incense of sweet spices.
5. The anointing oil.
6. While the incense of sweet spices (ketoret sammim) consisted of sweet spices plus spices. Hence only the former is mentioned in its name.
והקטיר {עליו} אהרון – אהרן לאו דווקא, כי הקטרת נעשית בכהן הדיוט, כדאמרינן (משנה יומא ב׳:ד׳): חדשים לקטרת באו והפיסו.א תדע, כתב ובהעלות אהרון את הנרות {בין הערבים} יקטירנה (שמות ל׳:ח׳), ולמעלה כתב גבי נרות באהל מועד – יערוך אותו אהרון ובניו (שמות כ״ז:כ״א). מי שכשר לנירות כשר לקטורת, שתלה קטרת בנרות, ובאהרון לאו דווקא.
א. בכ״י מינכן 52: והפוסי.
והקטיר {עליו} אהרון – AHARON SHALL BURN {UPON IT} – Not specifically Aharon, because the incense can be done by an ordinary priest, as it says (Mishna Yom 2:4): “Those new to the incense come and participate in the lottery.” Know, it is written “And when Aharon ascends to light the lamps {at twilight} he shall burn it” (Shemot 30:8), and above it is written regarding the lamps in the Tent of Meeting: “Aharon and his sons shall arrange it” (Shemot 27:21). Whoever is kosher for the lamps is kosher for the incense, for the incense depends on the lamps, and not specifically with Aharon.
והקטיר עליו אהרן – ביארה הקבלה שהקטרת הקטרת כשרה בכהן הדיוט , ומאמרו אהרן שיעורו אהרן או אחד מבניו 1. וסיוע לקבלה זו {ממה} שהיתה ההקפדה על נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה (ויקרא י:א), לא שהתערבו בקטורת2. ביאר זה אבי אבא ז״ל.
1. ריב. לא נתברר המקור המדוייק, אבל כן מבואר מדוכתי טובא בש״ס, ועי׳ להרמב״ם בהל׳ תמידין ומוספין (ג:ד). יתכן שבאמת אין כוונתו למ״מ מסויים, אבל נראה שגם כאן הכוונה לדברי רס״ג שביאר בפירושיו (מהד׳ רצהבי עמ׳ קעב): ׳ובאומרו והקטיר עליו אהרן קטורת סמים – אילו היה זה ייחוד, שאסור לאחר להקטיר זולת כהן גדול, ודין הקטורת היה כדין עבודת יוה״כ, כי אז לא היה חוזר אחרי זה וכולל שאר הכהנים באומרו לא תעלו עליו, לפי זה התיר לכהן הדיוט להקטיר גם כן׳, [וראה למעלה (כח:ל) שביארנו שלפעמים מסתמך רבנו על דברי רס״ג כמקור בדברי חז״ל].
והשוה פי׳ הרמב״ן כאן: ׳והקטיר עליו אהרן אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה שאמר ג״כ ובהעלות אהרן את הנרות, ואינה בכ״ג בלבד כמו שאמר למעלה יערוך אותו אהרן ובניו. ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר הכהן, ואולי מפני שיטת הכתוב למטה וכפר אהרן על קרנותיו שהוא באהרן בלבד, או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות, וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים יערוך אותו אהרן, ולא הזכיר בניו בעבור שהוא יתחיל בה, והזכיר שם חקת עולם במצוה׳.
והשוה פי׳ הרמב״ן כאן: ׳והקטיר עליו אהרן אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה שאמר ג״כ ובהעלות אהרן את הנרות, ואינה בכ״ג בלבד כמו שאמר למעלה יערוך אותו אהרן ובניו. ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר הכהן, ואולי מפני שיטת הכתוב למטה וכפר אהרן על קרנותיו שהוא באהרן בלבד, או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות, וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים יערוך אותו אהרן, ולא הזכיר בניו בעבור שהוא יתחיל בה, והזכיר שם חקת עולם במצוה׳.
2. ריג. לכאורה רבנו מפרש את חטאם של נדב ואביהוא כפירוש רשב״ם שם: ׳ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאעפ״י שבשאר ימים כתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים׳, וע״ש שהקטירו קטורת של שחר המחוייבת בכל יום. אמנם יש שפירשו שהמכוון ב׳אש זרה׳ על עצם הקטורת שהקטירו בה (ע״ש בפי׳ החזקוני, וכ״נ דעת ראב״ע ורמב״ן), ואמנם גם לדידהו אין הכוונה מפני שמצוות הקטורת בכהן גדול דוקא ולא בכהן הדיוט, אלא מפני שהוסיפו על הקטורת של שחר, ועל כן היה זה קטורת זרה [ואולי זהו גם המכוון במה שקורא רבנו אש זרה אלא שאי״ז במשמע לשונו כ״כ]. במורה נבוכים (א:ה) ביאר הרמב״ם על דרך שפירש רש״י ממדרשם ז״ל בפר׳ משפטים (כד:י) שחטאם של נדב ואביהוא היה שראו מה שראו אצל הר סיני שלא כהוגן, מכיון שלא הגיעו לשלימות הנדרשת, ולכן נתחייבו כלייה אלא שהאריך הי״ת להם אפו. ואמנם בפירוש רבנו לעיל בפר׳ משפטים שם מבואר שהיו אצילי בני ישראל ראויים למה שראו, ובכן בהכרח שהוא יפרש חטאם באופן אחר וכמבואר בדבריו כאן. [ויש לציין שבספר המספיק בפרק על הענוה (הוצאת פלדהיים עמ׳ 114) נתלה רבנו במדרשם ז״ל שאירע להם מה שאירע מפני שהורו הלכה בפני רבן, אבל לא שזה היה כל חטאם אלא שזה גרם להם, דאילו שאלו למשה תחילה היו נצולים מן הפורענות ע״ש].
והקטיר עליו אהרן – לאו דוקא אהרן שהרי קטורת נעשית אף בכהן הדיוט מדתלה הכתוב קטורת בנרות כדכתיב אמר בהטיבו את הנרות יקטירנה ומצינו בנרות שהם כשרות אף בכהן הדיוט כדכתיב באהל מועד יערוך אותו אהרן (ויקרא כ״ד:ג׳) ובניו.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
והקטיר עליו אהרן, "and Aaron would burn incense on it;" here Aaron, i.e. the High Priest is meant in his capacity as High Priest. Other priests were also allowed to burn incense on the golden altar; [in fact the honour was highly prized, and was distributed by means of a lottery. Ed.]
בהטיבו את הנרות. קצת תימ׳ היאך היה מכבה אש מנורה. וכן גבי גחלים שהיה חותה ביום הכפורי׳ שהיה מכבדן לאמה (תמיד ה:ה, יומא מד:) והוא עובר משום אש על המזבח לא תכבה (ע״פ ויקרא ו:ו) . דאמ׳ אביי בפ׳ טרף בקלפי (יומא מו:) גחלים מעל המזבח וכן מכבה אש מחתה ומנורה חייב. וי״ל הואיל ונתקה למצותיה. אי נמי הואיל ונעשית מצותיה אין כאן איסור כו׳ (עי׳ תוספות יומא מו: ד״ה כי) .
את הנרות. לוציניישא בלעז. וכן כל נרות שבתורה כו׳ חוץ כו׳ (עי׳ רש״י ד״ה הנרות) . ותימה דאידי ואידי מתרגמינן בוציניא (עי׳ תרגום אונקלוס כאן ושמות ל:ח) . וחד לשון ירושלמי בוציניא נר. וחד קישואין (עי׳ תרגום אונקלוס במדבר יא:ה, ועי׳ נדרים סו:) .
א. ס״א: ״לוצש״.
בהטיבו את הנרות – קצת תימה היאך היה מכבה את אש המנורה הא אמרינן בפ׳ טרף בקלפי אמר אביי וכו׳ מכבה אש מנורה ומחתה חייב, וי״ל דלתקון מצוה שאני א״נ כיון שכבר מצותה נעשית.
והקטיר עליו אהרן – אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה, שאמר גם כן: ובהעלות אהרן את הנרות (שמות ל׳:ח׳), ואינה בכ״ג בלבד כמו שאמר למעלה: יערוך אותו אהרן ובניו (שמות כ״ז:כ״א). ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר: הכהן, ואולי מפני שיטת הכתוב למטה: וכפר אהרן על קרנותיו (שמות ל׳:י׳) – שהוא באהרן בלבד. או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות. וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים: יערוך אותו אהרן (ויקרא כ״ד:ג׳) ולא הזכיר בניו, בעבור שהוא יתחיל בה. והזכיר שם חקת עולם במצוה.
AND AARON SHALL BURN THEREON INCENSE. This commandment [of burning the incense] did not devolve upon the High Priest alone, but was also incumbent upon the common priests, as is the law of the lighting of the lamps mentioned right beside it, [every morning, when he dresseth the lamps], although of that too it says, And when Aaron lighteth the lamps (Shemot 30:8), and yet it does not apply to the High Priest alone, as He said above, Aaron and his sons shall set in order (Shemot 27:21). Therefore I do not know why He mentioned Aaron in both of them, and did not say "the priest" [which would signify any — even a common-priest]. Perhaps it is because of Scripture's statement further, And Aaron shall make atonement upon the horns of it once in the year,1 which was done by Aaron only, [because the reference there is to the Service on the Day of Atonement which could be performed only by the High Priest — therefore He also mentioned the name of Aaron in the verse before us and in the following verse]. Or it may be that He hinted that it was to be Aaron who [at the first time] was to begin the burning of the incense and the lighting of the lamps. Similarly at the end of Seder Emor el hakohanim He said, Aaron shall set in order,2 and He did not mention his sons, because it was Aaron who performed it first. The phrase a statute forever mentioned there,3 refers to the commandment [of kindling the lamps, and does not mean that it is a statute forever that only the High Priest do it].
1. Further, (10).
2. Leviticus 24:3.
3. Leviticus 24:3.
בבקר בבקר – ובתמיד לא נזכר אלא בבקר אחד שנאמר (במדבר כ״ח) את הכבש אחד תעשה בבקר לפי שהקטרת קודם לתמיד של שחר.
בבקר בבקר, "morning after morning." in connection with the daily communal offering known as תמיד, the Torah uses the word "morning" only once. We read in Numbers 28,4 את הכבש אחד תעשה בבקר. The reason was that the incense would be offered before the תמיד sacrifice of the morning, so that it was not the first offering of the day.
והקטיר אהרן – לאו דוקא דהקטרה נעשית אף בכהן הדיוט כדאמרינן חדשים לקטרת בואו והפיסו וכתוב ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה וכתב למעלה גבי נרות יערוך אותו אהרן ובניו וכיון שתלה ההקטרה בנרות כל הכשר לנרות. כשר להקטרה וא״כ אהרן לאו דוקא.
והקטיר עליו אהרן – צ״ל דאהרן לאו דוקא שהרי הקטרת כשרה בכהן הדיוט כדאמרי׳ פרק אמר להם הממונה חדשים לקטרת עמדו והפיסו ועוד מדכתיב ובהעלות אהרן וגו׳ יקטירנה מדתלה קטרת בנרות א״כ כל הכשר להדלקת נרות כשר לקטרת ובנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו ועוד י״ל דמובהעלות לאו דוקא דהא כתיב יערוך אותו אהרן ובניו במקום אחר הכי נמי והקטיר עליו אהרן לאו דוקא.
והקטיר עליו אהרן קטורת, "and Aaron shall burn on it the incense;" the word "Aaron" cannot be understood literally, as he would not live forever. Even during his lifetime, his sons, i.e. ordinary priests, were permitted to offer incense on this altar. The reason he has been mentioned by name is that according to the Talmud in tractate Yoma, folio 26, whenever the High Priest demanded to offer the incense he took precedence over ordinary priests. The Talmud there describes the procedure used to determine which priest would be chosen each day for that task. One of the most important factors in choosing such a priest was if he had never had the opportunity to perform that duty he was given preference over his colleagues. There was a tradition according to which priests who had performed this duty would become wealthy. Normally, lots were drawn between the priests on duty on that particular day. Lighting the menorah, also described as being performed by Aaron in Exodus 27,21, was also permitted to be performed by ordinary priests, seeing that both Aaron and his sons are mentioned in that context.
והקטיר עליו אהרן קטרת סמים – כתב הרמב״ן אין המצוה הזו בכהן גדול לבד כמו ההדלקה שכתובה אחריה ופי׳ בה כהן גדול ומצותה אף בהדיוט כדכתיב יערוך אותו אהרן ובניו וכן הדין בקטורת ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ואולי כשלמטה דכתיב וכפר אהרן על קרנותיו שהוא דוקא אהרן גם בכאן אהרן או בא לומר שאהרן יתחיל בקטורת ובנרות וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים יערוך אותו אהרן ולא הזכיר בניו בעבור שהוא יתחיל בה ואמר שם חקת עולם במצוה:
והקטיר עליו אהרן קטורת סמים, "Aaron is to burn up on it the incense comprised of a variety of spices." Nachmanides writes that contrary to first impressions, the command to offer the incense was not addressed to Aaron in his capacity as the High Priest, exclusively, but in his capacity as representative of the priesthood. The same holds true for the lighting of the menorah, which is mentioned immediately after this verse, and where the Torah also mentions Aaron by name, although he was not the only one authorized to perform this service. In that instance, the Torah adds that Aaron's sons were charged with performing this task. (compare 27,21)
I do not know why the High Priest Aaron has been mentioned twice, both with the incense and the lighting of the lamps on the menorah, nor does the Torah refer to him with the definitive article, i.e. הכהן. Perhaps, seeing that in verse 10, where the Torah describes Aaron as bringing atonement by way of the animals' horns, once a year, only Aaron (i.e. the High Priest) is meant, we might have concluded that the same applies to the burning of incense on the golden altar, seeing the Torah also at the legislation about the kindling of the lamps refers to Aaron without mentioning his sons (Leviticus 24,2). We might have been misled, therefore at the end of that legislation, when the Torah speaks of חוקת עולם, an enduring statute, these words refer to the legislation itself, not to who is to kindle the lamps. Aaron was singled out because he was the first one to ever kindle that menorah, but other priests were allowed to do it subsequently.
והקטיר עליו אהרן קטֹרת סמים וגו׳ – ראוי שתדע שזאת ההקטרה אפשר שתהיה בכהן הדיוט. והעד, שכבר אמר בהיטיבו את הנרֹת, וכבר התבאר שהדלקת הנרות כשרה בכהן הדיוט, שנאמר ׳יערֹך אֹתו אהרן ובניו׳ (כז, כא).
בהיטיבו את הנרֹת – רוצה לומר בהדלקתו הנרות, כי כבר ידליק אותם בבוקר ובערב. ולפי שסמך ענין הקטרת הקטורת להדלקת הנרות, למדנו שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים, כמו שאין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערבים. והענין הזה יתבאר במנורה ממה שאומר: והוא, שכבר אמר במנורה ׳יערֹך אֹתו אהרן ובניו מערב עד בקר ׳ (כז, כא) — למדנו שהדלקת הערב הוא השורש, וממנו תהיה ההתחלה. ועוד, שהכתוב קרא הדלקת הבוקר ״הטבה״ והדלקת הערב ״העלאה״, וההטבה לא תהיה כי אם בנרות שדלקו, וזה מבואר בנפשו. ולפי שבא זה בלשון הטבה לא היו מדליקין אותם בבוקר יחד, אבל היו מדליקין קצתם בפעם אחת וקצתם בפעם אחרת, כמו שנזכר במסכת תמיד.
(ז-ח) התועלת השמיני הוא במצוות, והוא מה שצוה להקטיר קטורת סמים במזבח הזהב בבוקר ובין הערבים, בעת הטבת הנרות והדלקתם. ולפי שסמך זאת המצוה למצות הדלקת המנורה, למדנו שזאת המצוה תֵּעָשׂה על יד מי שיתכן בו שידליק המנורה; ולפי שהדלקת המנורה תהיה בכהן גדול או בכהן הדיוט, שנאמר: ׳יערֹך אֹתו אהרן ובניו׳ (כז, כא), הנה יהיה הקטרת הקטורת אפילו בכהן הדיוט, לא בכהן גדול לבד. ואמנם זכר בזה המקום אהרן, לפי שהוא קודם בזה לבניו, כמו שלמדנו גם כן מאומרו ׳יערֹך אֹתו אהרן ובניו׳ (כז, כא). וכבר נלמד עוד ממה שסמך הקטרת הקטורת להעלאת הנרות, שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים, ואף על פי שכבר הקדים בוקר לבין הערבים הרי סמכו להטבת הנרות אשר אי אפשר שתהיה אם לא קדמה לה הדלקת בין הערבים, כי ההדלקה הראשונה לא יתכן שתקרא ״הטבה״; ואולם כשנתחנך המזבח או נתחנכה המנורה, אפשר שיקטיר או ידליק בבוקר, אף על פי שלא הקטיר או הדליק בין הערבים, כי כבר נשלמה בזה הכונה אשר בעבורה יקדם בזה הערב לבוקר; כבר נתבאר זה כולו ברביעי ממנחות. וכבר יתבארו שורשי זאת המצוה בפרשת כי תשא. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שקדם מדברינו בזה. ומזה המקום נלמד שאהרון קודם לבניו בכל העבודות, ולזה יקטיר ויקריב בכל יום שירצה, ואין מי שיוכל למחות בידו מאחיו הכהנים. וכזה תמצא שהוא נוטל מנה יפה בראש, שנאמר בפרשת ויקרא: ׳והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו׳ (ויקרא ב, ג). ומזה המקום נלמוד שהמקודש מחבירו קודם בענין המצוה ששניהם ראויים לה במדרגה אחת. ומזה יתבאר שבקריאה בתורה, ומה שיִדְמֶה לה, כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל.
[א] בבקר בבקר
[1] פסחים פרק חמישי דף נט ע״ב (פסחים נט:)1
[3] מנחות פרק רביעי דף נ ע״א (מנחות נ.)
[ב] בהיטיבו את הנרות יקטירנה
[1] יומא פרק שלישי דף לג ע״ב (יומא לג:) ב
1. בהפניה זו פסחים נט הציטוט ׳בבקר בבקר׳ הכתוב בעניין הקטורת לא מופיע שם. מופיע אמנם פסוק אחר שכתוב בו ׳בקר׳, אבל אינו עוסק בעניין הקטורת. כוונת המחבר בהפניה זו לא ברורה.
בהיטיבו – לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בוקר ובוקר:
הנרת – הכלים שבהם השמן:
יקטירנה – בכל יום, פרס מקטיר שחרית ופרס בין הערבים:
(ז-ח) והקטיר עליו אהרן וגו׳ בהיטיבו את הנרות וגו׳ – עבודת הנרות והקטרת הקטורת כרוכות זו בזו, ויש לכך חשיבות רבה, שכן הן מסמלות את עבודת הרוח של האומה ושלימות המעשים במדרגה הגבוהה ביותר (עיין פירוש לעיל כז, כ). יתירה מכך, דישון המזבח הפנימי – היינו, הכנת המזבח להקטרת הניחוח הנעלה ביותר – קודם להטבת הנרות. לדעת חכמים (יומא יד:) הקטרת הקטורת של בוקר הייתה באמצע הטבת הנרות (״מפסיק בקטרת בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות״). הקטרת הקטורת של בין הערבים אף היא הייתה קודמת להדלקת הנרות (שם טו.).
ביהדות, שלמותה המוסרית העילאית של ההתנהגות המעשית היא תכליתה של העלייה הרוחנית, ורק שלימות כזאת נותנת ערך להתפתחות הרוחנית. בתפיסה היהודית של קדושת החיים, אין לגאוניוּת פְּטוּר משמירת חוקי המוסריות; אדרבה, המוסריות העילאית היא המבחן לרוחניות העילאית, ורק בה ועל ידה תתגלה ותוכח אצילותה וטהרתה של הרוח.
לא בכדי פותחת פרשת תצוה, שהיא פרשת קידוש הכהונה בישראל, בעבודת הנרות, ומסתיימת בהקטרת הניחוח הנשגב ביותר. שתיהן יחד, בשילוב הדוק, עושות את הכהן לכהן.
והקטיר – מדבר בעת החינוך, שהלכה היא שיחנך מזבח הזהב בקטרת של בין הערבים בעת הדלקת הנרות, ואמר (לקמן מ׳ כד כז) וישם את המנורה ויעל הנרות וישם את מזבח הזהב ויקטר עליו קטרת, שהמשכן הוקם ביום, ובין הערבים חנכו את המנורה בנרות ואת המזבח בקטרת כמ״ש במנחות (דף נ), וכן אמר פה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, ר״ל בין הערבים יחנכנו בקטרת, כי משה עמד במקום אהרן וע״ז בא אתנחתא, ומאז בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה וזה יהיה קטרת תמיד:
בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה: מסקנת הגמרא במנחות (נ,א) דהתחלת הקטורת וחינוכו היה בערב, בהעלאה ראשונה דנרות1. וא״כ שני פסוקים הללו היה ראוי לכתוב להיפך, מתחילה ״בהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה״, ואח״כ ״בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה״, ומכ״ש דעיקר המקרא על כרחך בחינוך מיירי כמו שכתב הרמב״ן ז״ל2, דבאמת כהן הדיוט כשר לקטורת ונרות, ורק בפעם הראשונה הזהיר על אהרן, וא״כ הוא להיפך3. ועל כרחך בא ללמד דאע״ג דמתחילה4 מקטיר בין הערביים, מ״מ בכל יום אחר חינוכו נחשב להיפך ׳פרס בשחרית ופרס בין הערבים׳, ולא פרס בין הערביים ופרס בשחרית. וטעמא בעי. וגם זה צריך להבין, מאי שייכות מצות נרות לקטורת שהכתוב תלאן זה בזה.
אלא ניתן ללמדנו על תכלית של שני כלי שרת אלו. דנרות באו להועיל לפלפולה של תורה כמו שכתבתי לעיל ריש פרשת תצוה, וקטורת הועילה לאזכרת גמילות חסדים5. וידוע דפלפולה של תורה אי אפשר בלי גמילות חסדים – להסיר משא הפרנסה וכל צורך מהעמל בתורה, וכמו שאמר אביי בעירובין (סה,א) ׳אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי׳6, ועוד מאמרים רבים בזה. על כן קשורים נרות בקטורת, דהארת הנרות באה ע״י אזכרה של קטורת. ובאשר גמילות חסדים7 לקיום תורה, בעל כרחך צריכה להיות קודם שהגיע התלמיד חכם למעלתו8, והשכר בא על הגמילות חסדים לפי ערך התועלת שהיה מהגמילות חסדים שלו, וכדאיתא בסוכה (מט,ב) על הפסוק ״זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד״ (הושע י,ב) – ׳אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה׳9. ויש שאינו זוכה ונכשל באדם שאינו הגון ומאבד את חסדו, וכדאיתא בב״ב (ט,ב)10 ובסוכה (שם) ׳אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל׳11. כך צדקה נמשלת לזריעה, יש זוכה באדם הגון ושכרו מרובה ויש זורע צדקה ואינו עולה יפה. נמצא, דאע״ג דהקטורת הראשונה שהיא הגמילות חסדים צריכה להיות מבערב – עד שלא הגיע לפלפולה של תורה, והיינו בעת הארת הנרות, מ״מ עיקר האזכרה12 באה תחילה מבבוקר אחר הארת הנרות, לפי הגירסא שהיתה בלילה13. וכל זה למדתנו התורה סדרי התורה והגמילות חסדים לדורות עולם.
ועל כל זה בא המקרא הקודם (פסוק ו) וייחד לו14 מקום ״לפני הכפורת אשר על העדות וגו׳ ״ – כדי להורות על תכליתו15.
1. משנה: לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערביים. אמר רבי שמעון, וכולה (כל הקטורת שלמה) היתה קריבה בין הערביים, שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים. גמרא: והתניא (מחנכין את מזבח הזהב) בקטרת הסמים של שחר. תנאי היא. אמר אביי, מסתברא כמ״ד בקטרת הסמים של בין הערביים, דכתיב ״בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה״ – אי לאו דעבד הדלקה מאורתא, הטבה בצפרא מהיכא. רש״י: אי לאו דעבד הדלקה מאורתא – ממאי בעי לתקן בצפרא. אלמא חינוך מנורה בין הערביים. וכיון דמנורה נתחנכה בערב, קטורת נמי תחילתה בערב, דכתיב ״ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה״.
2. ז״ל: ולא ידעתי למה הזכיר ״אהרן״ בשניהם ולא אמר ׳הכהן׳ (שהרי כשרים בכהן הדיוט)... או שירמוז שאהרן יתחיל בקטורת ובנרות... (עכ״ל). ועיין בדברי הספורנו המפרש ע״פ שיטת ׳הלכה לשעה׳ בתקופת המדבר וזה לשונו: ׳כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענין לדורות ביום הכיפורים׳. ועיי״ש בהרחבה בביאורי אאמו״ר, וכן בספרו ׳לפשוטו של מקרא׳ עמ׳ 144.
3. כפי ששאל שהו״ל להזכיר פסוק ח׳ לפני פסוק ז׳.
4. בפעם הראשונה שמחנכים את הקטרת הקטורת.
5. כפי שכתב רבינו לעיל פסוק א׳.
6. אילו הייתי מחוייב לעשות אפילו פעולה קטנה לא הייתי משיג את דרגתי בלימוד תורה.
7. נצרך לקיום התורה...
8. שהרי היא עוזרת לו להגיע לדרגתו ומעלתו. ע״פ רבינו ׳לפי חסד שבה׳ הכוונה – לפי התוצאה שהוציא מעשה הצדקה.
9. רבינו מפרש מאמר זה שלא כפירוש רש״י שם בגמרא, עיי״ש.
10. ... כל הרודף אחר הצדקה... הקב״ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר. לאפוקי מדדרש רבה, דדרש רבה מאי דכתיב ״ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם״ (ירמיהו יח,כג), אמר ירמיה לפני הקב״ה, רבש״ע, אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, כדי שלא יקבלו עליהן שכר.
11. המשך: אדם קוצר ודאי אוכל.
12. הזכרת הזכות של גמילות חסדים זו (כשהזכרה זו נעשית ע״י הקטרת הקטרת).
13. כי רק כאשר יש תוצאות מלימוד תורה – ועיקר הגירסא היא בלילה -יש שכר לגמילות חסדים, הבא איפוא בבוקר.
14. למזבח הקטורת.
15. שעיקר תכלית הקטורת (הגמילות חסדים) היא לשרת ולעזור לתלמידי החכמים (הארון).
בבקר בבקר – הקטורת קודמת לאברים, דתניא, יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד.1 (פסחים נ״ט.)
בבקר בבקר – סדור שני גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ואע״פ דהכא כתיב בבקר בבקר (פ׳ צו) והכא כתיב בבקר בבקר, אפילו הכי מכשיר עדיף.2 (יומא ל״ג.)
בבקר בבקר – חלקהו לשני בקרים [מלמד שעבודה מפסקת בין הטבת הנרות].3 (יומא ל״ג:)
בבקר בבקר – תנא ר׳ ישמעאל, בבקר בבקר, בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר.4 (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
בבקר בבקר בהיטיבו – אין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערבים, ואת המזבח בקטורת של בין הערבים, שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לאו דעביד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכי.5 (מנחות נ׳.)
בהיטיבו – [הקטורת קודמת להטבת שתי נרות],6 ומאי בהיטיבו את הנרות יקטירנה, הכי קאמר רחמנא, בעידן הטבה ההא מקטר קטורת.7 (יומא י״ד:)
את הנרות – [הטבת חמש נרות קודמת לקטורת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות], מאי שנא דעביד חמש ברישא, כיון דאתחיל בהו עביד רובא, ונעביד שית, אמר קרא בהיטיבו את הנרות יקטירנה ואין נרות פחות משתים.8 (שם ל״ג:)
1. היינו התמיד שנאמר בו רק פעם אחת בבקר את הכבש אחד תעשה בבקר (פ׳ פינחס), ואמנם בכל זאת אין הקטורת קודמת לכל מעשה התמיד אלא רק להעלאת האברים על המזבח, אבל השחיטה והזריקה קודם לקטורת משום דמעלה יתרה יש לדם שהוא עיקר המכפר כמש״כ בפ׳ אחרי כי הדם הוא בנפש יכפר.
2. דהשני גזרי עצים הם מכשירים לכל העבודות, ואע״פ דגם דישון המזבח מכשיר להקרבה, אך לולא העצים לא היה דשן. וענין השני גזרי עצים יתבאר אי״ה בריש פרשת צו.
3. וקיי״ל דמפסיק בקטורת, והיינו שמקודם מטיב חמשה נרות ומקטיר קטורות ואח״כ מטיב השנים הנותרים, ומה דמפסיק לאחר חמש דוקא יתבאר בסמוך, וזו דעת חכמים (יומא י״ד:) דההפסק הוא בקטורת, אבל אבא שאול ס״ל דההפסק הוא בדם התמיד, וכך סדר אביי סדר המערכה כולה ע״פ דעתו דאבא שאול (בסוגיא כאן ל״ג.) ובכל פרט קיי״ל כותיה, רק בפרט זה דההפסק בדם התמיד לא קיי״ל כותיה אלא כחכמים דההפסק הוא בקטורת ודם התמיד קודם לכל הנרות, וכ״פ הרמב״ם רפ״ז מתמידין, ומהתימה על הפוסקים באו״ח סי׳ מ״ח שתקנו לומר סדר המערכה במקום קרבן וסדרו בכל פרט אליבא דאבא שאול ולא תקנו פרט זה אליבא דחכמים, ובמקום אחר הערנו עוד מה שצ״ע בסדורו של אביי בזה שסידר רק מערכה גדולה ומערכה של קטורת והשמיט מערכה שלישית שהיו עורכים כדי לקיים אש תמיד תוקד על המזבח כמבואר ביומא מ״ה ב׳ ואין המקום גורם להאריך בזה.
4. ר״ל דבקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, והיינו דאע״פ שעדיין לא נתודע השמש לבריות בכ״ז גם אור השחר קרוי בקר, ואשמעינן דאע״פ דלכל מילי לא הוי יום עד סוף זריחת השמש, אבל לגבי קדשים הרחיב הכתוב תחומו של בקר לפניו משיזרח האור בפאת מזרח קודם נץ החמה. ומטעם זה קיי״ל (יומא ל״ז:) הקורא את שמע עם אנשי המשמר לא יצא, והיינו משום שלאנשי משמר במקדש הוי שיעור הבקר מוקדם, וע׳ ברש״י ותוס׳ ברכות י״ב א׳.
5. ר״ל דשיעור הכתוב בהיטיבו וגו׳ כשמדשן את המנורה בכל בקר מן האפר שנתקבץ שם מן הדלקת הנרות, ולפי״ז ממילא מוכח דעביד הדלקה מאורתא, משום דאל״ה מה יש לו לתקן בבקר, ומבואר דחנוך המנורה הוי בין הערבים, וכיון דהמנורה נתחנכה בערב, בהכרח שקטורת נמי יהיה תחלתה בערב, דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה. ומטעם זה קיי״ל דאם ע״פ איזה סיבה לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בכ״ז בין הערבים, ולא כמו בתמיד דאם לא הקריבו בבקר לא יקריבו גם בין הערבים, והסברא בזה משום דקטורת עיקר מצותה בין הערבים, שהרי מצות חינוך המזבח בקטורת הוא בערב, לכן אינה נחשבת לטפילה כנגד הקטורת של שחר לומר כיון דהעיקר בטל נתבטל גם הטפל, אלא דעיקר במקומו עומד, משא״כ בתמיד שעיקר מצותה היא בבקר כמבואר במנחות נ׳ א׳ [וע״ל כ״ט מ״א], לכן בביטול העיקר בטל גם הטפל ואם לא הקריבו בבקר לא יקריבו גם בין הערבים, ודו״ק.
6. דוקא להטבת שתי נרות כמבואר לעיל אות ו׳.
7. ר״ל שלא תגמר הקטרת הקטורת עד הטבת הנרות אלא בשעת הטבה עדיין תהיה הקטורת נקטרת, וכהאי גונא דרשינן בסמוך בפסוק ח׳ בדרשה ובהעלת אהרן את הנרות יקטירנה, בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת.
8. עיין משכ״ל אות ו׳.
הכל
(ח) {מפטיר} וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִםא יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
And when Aharon raises up the lamps1 at twilight, he shall burn it, a continual incense before Hashem throughout your generations.
1. raises up the lamps | וּבְהַעֲלֹת... אֶת הַנֵּרֹת – See the note on Shemot 25:37.
א. הָעַרְבַּ֖יִם =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
• ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
[יח] 1ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, תמיד קודם לקטרת קטרת קודמת לנרות ונרות קודמת לפסח יאוחר דבר שנאמר בו בערב (דברים ט״ז:ו׳) ובין הערבים (שמות י״ב:ו׳) לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד, והא כתיב אותו (יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (שמות כ״ז:כ״א) דדרשינן [לעיל פכ״ז אות קיד] אותו מערב עד בקר ואין דבר אחר מערב עד בקר) האי אותו מבעי ליה למעוטי עבודה שבפנים ומאי נינהו קטרת סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, אימא נדליק נרות ברישא והדר נקטיר קטורת מיעט רחמנא אותו אלא בין הערבים יקטירנה למה לי, הכי קאמר רחמנא בעידן דמדלקת תהא מקטרת קטרת. (פסחים נט.)
[יט] 2לפני ה׳ לדרתיכם, מכאן אמרו מזבח שנעקר מקטירין במקומו (מדרש הגדול)
[כ] 3לדרתיכם, שינהוג הדבר לדורות. (מדרש הגדול)
[כא] 4קטרת תמיד, אפילו בשבת, אפילו בטומאה. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל אות ז, טז, ופכ״ז אות קיד. בזהר ח״א דף רל: פתח ר׳ חזקיה וכו׳ הכי אתמר תכון תפלתי קטרת לפניך דקטרת לא אתיא אלא על חדוה הה״ד (משלי כו) שמן וקטרת ישמח לב ועל דא כדנא כד אדליק בוצינין הוה מקריב קטרת כד״א בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה בצפרא על חדוה דשעתא גרים ברמשא למחדי סטר שמאלא והכי אתחזי ולעלם לא אתי אלא על חדוה, ע״כ. וראה מענין זה ברב״ח כאן ולעיל אות ב, ז, ובזהר ח״ג יא. לג: ובמילואים כאן הבאתי דשיטת הזהר היא כהרמב״ם דגם בבקר היו מדליקים (ובאונקלוס: באתקנותיה, ובשו״ת הרשב״ץ ח״ג וע״ש סי׳ רסה מביא מהאונקלוס ראיה דלא כשיטת הרמב״ם) ומ״ש: כד אדליק בוצינין כו׳ דנראה דכהן המדליק היה מקטיר י״ל שזה היה רק באהרן, ראה לעיל פכ״ז אות קיא–ב. וברמב״ן כאן אין המצוה הזו של הקטרה בכהן גדול בלבד אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת נרות וכו׳ ע״ש ובמילואים כאן. ולשון כת״י חמאת החמדה צ״ב וז״ל: והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, הכהן שהיה מדליק הנרות היה מקטיר קטורת שנ׳ ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד ובבקר בעת הטיבו את הנרות שנא׳ בהטיבו את הנרות יקטירנה, ע״כ. וקשה שהרי מפורש במשנה דתמיד פ״ז שהי׳ פייס ולא נעשו שני הדברים ע״י אחד, ואולי י״ל שכוונתו כמ״ש הזהר הנ״ל שרק באהרן היה כן, וצ״ע. – ומענין חשיבות הקטרת מבואר עוד בזהר ח״ב ריט: בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת, דינין דלעילא שריין ביה, ומותנין סגיאו ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב קטרת תמיד לפני ה׳ תמיד, איהו קיימא לפני ה׳ יתיר מכל פולחנין אחרנין כו׳ ת״ח מה בין צלותא לעובדא דקטרת צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדו ישראל (לעיל פכ״ט אות קלז) וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת כו׳ ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא כו׳, ע״כ. ועי׳ ז״ח שה״ש סח.
2. זבחים נט. בגמ׳ אין שום לימוד מקרא להלכה זו ולפנינו דרש חדש–עתיק מקרא לפני ה׳ שאם אין מזבח מקריבין במקומו לפני ה׳. ובכת״י מדרש הביאור הנוסח: לפני ה׳ מכאן אמרו כו׳. וראה במילואים כאן ולעיל אות א בביאור. ועי׳ בתוס׳ זבחים ס. ד״ה מודה ר״י בדמים, כתבו תימה מאי קס״ד מעיקרא והא קרן ורבוע יסוד מעכבין, ע״כ. וצ״ע שהרי גם במזבח הזהב מפורש בתורה שהי׳ רבוע וקרנות, וצ״ל שאצל המזבח הזהב אין זה מעכב. ראה לעיל פכ״ז אות יג שדרשינן ממלת המזבח שהוא מעכב וע״ש אות כב, ועוד י״ל דקרן ורבוע מעכב בדין מזבח דלא הוה מזבח בלא זה ובדמים דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם שצריך לזה מזבח שלם מעכב, משא״כ בקטרת וע״ש בתוס׳ שכ׳ דגם לענין הקרבת אימורים אינו מעכב מזבח, ובר״ה כה. כתבו דעומר א״א להקטיר רק על המזבח ולא במקומו ע״ש. ובמשך חכמה כ׳: וכפר אהרן על קרנותיו כו׳ יכפר עליו, תנא ביה קרא דמזבח שנעקר מקטירין במקומו, אבל דמים לא (זבחים נט), ולכן תנא בדמים דבזה מעכב המזבח שדוקא עליו יכפר, אבל קטורת סגי במקומו של מזבח ודו״ק, ע״כ.
3. ראה לעיל פכ״ז אות קכ ולעיל אות יח מזהר ח״ב ריט. ובאע״ז כאן קטרת תמיד בעשיתם עולות על כן הזכיר לדורותיכם (וביהל אור מפני שכל זמן שהיו במדבר לא הקריבו עולות רק במדבר סיני). וכ״ה בחזקוני קטרת תמיד, כשיקריבו קרבנות לפיכך הזכיר בה לדורותיכם. וראה מ״ש בזה לעיל פכ״ט אות קמה, ולפ״ז י״ל שלזה כוון הדרש הנ״ל וכמבואר במכילתא שמות מובא בתו״ש פי״ח אות רפט לדרתכם שינהג הדבר לדורות וע״ש בביאור ובמפרשים שלא נצטוו אלא לדורות וכ״כ האע״ז שם שהמצוה תליא בארץ, ולהחולקים שכן נהגו במדבר י״ל כמ״ש פכ״ט אות קמה שלא יעלה על הדעת שמצוה זו קשורה באהל מועד. ובמדרש הגדול כאן: והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, זו מצות עשה להקטיר קטרת בכל יום, ואימתי היו מקטירין עם תמיד של שחר ועם תמיד של בין הערבים, וכמה מקטירין עליו בכל יום משקל מאה דינרין חמשים בבקר וחמשים בין הערבים וכה״א בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, ע״כ. ומ״ש ואימתי היו מקטירין כו׳ כוונתו לאשמעינן הזמן שהקטירו אחרי שחיטת התמיד כלעיל אות יג.
4. ראה לעיל פכ״ה אות קפג ופכ״ז אות קב.
וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן יָת בּוֹצִינַיָּא בֵּין שִׁמְשַׁיָּא יַקְטְרִנַּהּ קְטֹרֶת בּוּסְמִין תְּדִירָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן.
And when Aharon lights the lamps in the afternoon, he shall burn it, a continual incense spice-offering before Hashem for you generations.
הַעֲלָאָת נֵר – הדלקה
״וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן״ – ״וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן״. הַעֲלָאָה מתורגמת בכל מקום בפועל ״נסק״ דוגמת ״וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה״ (בראשית כב ב) ״וְאַסֵּיקְהִי קֳדָמַי תַּמָּן לַעֲלָתָא״. אבל בהעלאת נרות מתורגם בקביעות בלשון הדלקה כגון ״לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז כ) ״לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָּא תְּדִירָא״ וכן ״בְּהַעֲלֹתְךָ את הַנֵּרֹת״ (במדבר ח ב) ״בְּאַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָּא״. מדוע?
כי שתי המלים ״וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת״ אינן כמשמען: בפסוק הקודם נתבאר שנֵר הוא הבזך, היינו הכלי שבתוכו השמן [כרש״י לעיל: ״את נרתיה (שמות כה לז) – כמין בזיכין שנותנין בתוכם השמן והפתילות״]. ומכיוון שאין ״מעלים נר״ אלא מעלים את הלהבה האחוזה בפתילה והיא הנתונה בתוך הנר – נמצא שלפנינו שני לשונות מושאלים: ה״נר״ זוהי הפתילה וה״הַעֲלָאָה״ – היא הדלקת האש.
והנה ״נר״ במשמע פתילה מובן גם בארמית, לכן ניתן לתרגם ״וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן יָת בּוֹצִינַיָּא״ וברור לכל שהכוונה לפתילה ולא לבזך.1 כנגד זאת אילו תרגם הַעֲלָאָת נֵר בפועל ״נסק״, היה הדבר נשמע בארמית כהגבהת הכלי ובו השמן ולכן הוצרך לפרש שהכוונה להדלקה ותרגם אפוא ״וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת״ – ״וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן יָת בּוֹצִינַיָּא״. על הבחנה זו עמד רש״י בביאורו כאן2:
הנרות – לוצי״ש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה.
ובהעלת – כשידליקם להעלות להבתן.
וכוונתו: בכל ״נרות״ שבמנורה הכוונה לכלי עצמו. אבל אצלנו ״העלאת נרות״ היא הדלקה ו״נר״ זו הפתילה.
1. אף על פי שבפסוק ״ועשית את נֵרֹתֶיהָ שבעה״ (שמות כה לז) ״וְתַעֲבֵיד יָת בּוֹצִינַהָא שִׁבְעָה״, בּוֹצִינָא זהו הנר עצמו. וכן בלשון חז״ל משמש נר בשתי הוראות: במשמע כלי כגון ״לא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה״ ובמשמע פתילה כגון ״המכבה את הנר״ (משנה שבת פרק ב ד-ה). על נר המתורגם שְׁרָגָא ועל בּוֹצִינַיָּא בהוראת קישואים עיין ״את הַקִּשֻּׁאִים״ (במדבר יא ה) ״יָת בּוֹצִינַיָּא״.
2. הבעה כזו קרויה מֶטוֹנִימְיָה, רציפות: הכלי (נר) מייצג את מה שבתוכו (פתילה). רק מטונימיה המובנת גם בארמית, מתורגמת בתרגום מילולי אבל כשהביטוי אינו ניתן להתרגם דרכו לפרש במלה אחרת. כגון ״וישמע בית פרעה״ (בראשית מה ב) ״וּשְׁמַע אֱנָש בֵּית פַּרְעֹה״. ראה שם דוגמאות רבות לתופעה ולדרכו של רש״י העומד עליה.
And when Aharon kindleth the lamps between the evenings, he shall burn sweet incense perpetually before the Lord in your generations.
וכד֗לך ענד אסרג֗ה אלסרג֗ בין אלגרובין יבכ֗ר בה בכ֗ורא דאימא בין ידי אללה לאג֗יאלכםא.
א. לאג֗יאלכם] + וקיל עלי מר אג֗יאלכם א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו של שמואל בן יעקב.
ובהעלת – means when he kindles them by making their flame ascend (cf. Rashi on Shemot 27:20 and on Bemidbar 8:2).
יקטירנה HE SHALL BURN IT [A CONTINUAL INCENSE] – תמיד, "continual", means every day regularly: a half he burnt in the morning and a half he burnt in the evening (Keritot 6b).
ובהעלות אהרן את הנרות – זה הדליקה, 1וכה״א ותעל משאת העיר השמימה (שופטים כ׳:מ׳).
בין הערבים יקטירנה – כדמפורש על סדר התמיד.
1. וכה״א ותעל משאת העיר השמימה. וכן מובא בכ״י פלארענץ. בקרא והנה עלה כליל העיר השמימה.
ובהעלת – בעבור עלות להב הפתילה נקרא כן.
והנה בהעלות – פעל יוצא.
קטרת תמיד – בעשותם עולות, על כן הזכיר לדרתיכם.
LIGHTETH THE LAMPS. Scripture employs be-he'alot1 for lighting because the flame of the wick goes up. Be-he'alot is clearly a transitive verb.2
A PERPETUAL INCENSE. When they offer burnt offerings.3 Scripture therefore says, throughout your generations.4
1. From the root ayin, lamed, heh, which means to go up.
2. Meaning to cause a flame to go up.
3. The law concerning the bringing of incense is contingent on the bringing of offerings. The law is suspended when offerings are not brought. Hence incense was offered only at Sinai, where Israel offered sacrifices. See Ibn Ezra on Ex. 29:42 (Krinsky).
4. The meaning of which is, following your entrance into Canaan. See Ibn Ezra on Ex. 29:42.
קטרת תמיד, "a regular incense offering, at the time when other offerings were also being presented. This is why the Torah adds the words: לדורותיכם, "throughout your generations."
בין הערבים יקטירנה – ידוע כי ריח הקטורת נודף באחרית היום יותר מקטורת של בקר וע״ז אמר הכתוב (תהלים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך וגו׳, לא אמר חטאת ואשם שהן באים על חטא המעשה ולא עולה שהיא באה על חטא המחשבה אלא קטורת שאינה באה על החטא כלל כי אם על השמחה כי דוד היה מבקש מאת הש״י שתהיה תפלתו מקובלת לפניו כקטרת ולכך אמר (תהלים קמ״א:ג׳) שיתה ה׳ שמרה לפי, ומלת שיתה נראה לי שהיא נמשכת למלת לפי כאלו אמר שיתה ה׳ לפי שמרה לפי יאמר שישים ה׳ יתברך בפיו הדבור הראוי על דרך (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ויבקש ממנו גם כן שישמור פיו מדבור בלתי ראוי. ואמר (תהלים קמ״א:ג׳) נצרה על דל שפתי כמו על דלת שפתי, בלשון (מיכה ז׳:ה׳) שמור פתחי פיך שהשפתים הלא הם נפתחים ונסגרים כדלת וכן (איוב מ״א:ו׳) דלתי פניו מי פתח, הם שפתיו של לויתן. ומלת נצרה היא צווי, כמו (בראשית כ״ה:ל״א) מכרה כיום (שם מ״ג) שלחה הנער אתי, והדגש שבצד״י נוסף כדגש (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה׳ כוננו ידיך, והוא כמו נצור, וכן (משלי ד׳:י״ג) נצרה כי היא חייך, הדגש שבצד״י נוסף. (תהלים קמ״א:ב׳) משאת כפי מנחת ערב יבקש ממנו יתברך שתהיה תפלתו רצויה יותר מקטרת של שחר, והזכיר משאת כפי על הקטרת שהוא נושא בכפיו וכמו שכתוב (ויקרא ט״ז:י״ב) ומלא חפניו קטורת סמים דקה. או מנחת ערב מלשון ערבות כמו (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים, ולפי שאין בכל הקרבנות ממהר לרצות יותר מן הקטרת שהוא מעלה עשן מיד לכך הזכיר בתחלת המזמור ה׳ קראתיך חושה לי.
בין הערבים יקטירנה, "he shall bring it up in smoke in the afternoon." It is a well known fact that the fragrance of incense burned in the late afternoon lingers longer than its counterpart burned in the morning. This is already referred to in Psalms 141,2: "take my prayer as an offering of incense, my upraised hands as an evening sacrifice." David emphasizes that which is offered in the afternoon/evening. When referring to his offering he did not mention such offerings as sin-offerings or guilt-offerings or even burnt-offerings, but asked God to look kindly on his offering of incense. All the other offerings are in expiation of some sin, even sins committed only in one's thoughts and never carried out which are atoned for by the עולה, the burnt-offering. The incense offering has no connotation of sin associated with it at all. David asked that his prayer be accepted by God as if it had been incense. This is also why he said in the verse following שיתה ה' שמרה לפי, "O Lord set a guard over my mouth." I believe that the word שיתה belongs together with the word לפי, as if David had said: שיתה ה' לפי, שמרה לפי, he meant that God should put suitable words in his mouth. David thereby alluded to what God had said to Moses in Exodus 4,11 מי שם פה לאדם, "who has provided man with a mouth?" David requested that God help him not to utter words which are not appropriate. This is the meaning of the latter half of the verse in Psalms 141,3 נצרה על-דל שפתי, "set a watch at the door of my lips." The word דל is short for דלת שפתי. The idea of a mouth having a door is already described in Micah 7,5 where the prophet says שמר פתחי פיך, "be guarded in your speech." He used the word פתח to describe the mouth which opens and closes just like a door. God uses similar language in Job 41,6 saying of Leviathan: דלתי פניו מי פתח, "who can pry open his face?" The word נצרה in Psalms 141,3 is in an imperative form just like מכרה in Genesis 25,31, or in Genesis 43,8 when Yehudah told his father Yaakov שלחה הנער אתי, "send the lad (Binyamin) with me!" The dagesh in the letter צ of the word נצרה is merely for aesthetical purposes to make the reading of the word more pleasant-sounding. It is similar to the dagesh in Exodus 15,17 in the letter ק of the word מקדש of the line מקדש ה' כוננו ידיך. It results in doubling the sound. The psalmist could have written נצור just as easily as he wrote נצרה.
Concerning the words משאת כפי מנחת ערב, "my upraised hands as a gift of the evening," David requests here that his prayer at this time be even more welcome to God than an offering of incense in the morning. The reason he describes his prayer as "his outstretched palms," is to compare it to the incense which is born on one's hands, having in mind Leviticus 16,12: "and his cupped handfuls of finely ground incense." Another thought David may have had in mind when he referred to מנחת ערב may have been related to the meaning of the word ערבות, "pleasing," as in Maleachi 3,4, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, "then the offerings of Yehudah and Jerusalem will be pleasing to the Lord, etc." Seeing that of all the sacrifices none is as welcome to God as the incense, its smoke begins to rise heavenwards immediately it is placed on the altar. This is why at the beginning of this hymn David describes it as קראתיך חושה לי, "when I call You hasten to me."
Concerning the words משאת כפי מנחת ערב, "my upraised hands as a gift of the evening," David requests here that his prayer at this time be even more welcome to God than an offering of incense in the morning. The reason he describes his prayer as "his outstretched palms," is to compare it to the incense which is born on one's hands, having in mind Leviticus 16,12: "and his cupped handfuls of finely ground incense." Another thought David may have had in mind when he referred to מנחת ערב may have been related to the meaning of the word ערבות, "pleasing," as in Maleachi 3,4, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, "then the offerings of Yehudah and Jerusalem will be pleasing to the Lord, etc." Seeing that of all the sacrifices none is as welcome to God as the incense, its smoke begins to rise heavenwards immediately it is placed on the altar. This is why at the beginning of this hymn David describes it as קראתיך חושה לי, "when I call You hasten to me."
ובהעלות כשידליקם להעלות להבחן. שלפיכך כתב בהדלקתן לשון עלייה לומר שצריך להדליקן עד שתהא שלהבת עולה מאליה:
יקטירנה בכל יום מקטיר פרס שחרית ופרס ערבית. פירש בכל יום מקטיר משקל ק׳ דינרין חצי המנה בשחרית בהטיבו את הנרות וחצי המנה בערבית בהעלות את הנרות:
[א] ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים
[1] פסחים פרק חמישי דף נט ע״א (פסחים נט.)
[2] יומא פרק ראשון דף טו ע״א (יומא טו.)
[3] זבחים פרק ראשון דף יב ע״א (זבחים יב.) ב1
1. מדפיסי תו״א כיום לא ציינו הפניה זו זבחים יב ע״א. ואכן לכאורה ציטוט א לא מופיע שם. אבל באמת הציטוט רמוז בגמרא וכתוב בפירוש רש״י שם. ביאור הדבורים:
בדף יא ע״ב הגמרא הביאה את שיטת בן בתירא שהכשיר קרבן פסח שנשחט קודם חצות. לשאלת הגמרא והרי נאמר בקרבן זה ׳ושחטו אותו...בין הערבים׳ והרי הכוונה של ׳בין הערבים׳ אחרי חצות? תרצה הגמרא לדעת בן בתירא המשמעות של בין הערבים - בין סוף הלילה של ליל יד לבין תחילת ליל טו שהוא כל יום יד. שואלת הגמרא א״כ קטורת שגם כתוב בה ׳בין הערבים ׳האם גם נאמר שכל היום כשר להקטרה הרי ברור שזמנה רק בסוף היום? תרצה הגמרא: שאני קטורת דאיתקש לנרות. (כאן בגמרא הרמז לציטוט) ופירש רש״י לנרות – ׳ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים׳ (׳יקטירנה׳) והיינו ׳בין הערבים׳ של קטורת. כלומר כיוון שהוקשו בפסוק לכן כמו ׳שבין הערבים׳ שנאמר בנרות וודאי שזמן ההדלקה הוא אחר חצות, הוא הדין ׳בין הערבים׳ של הקטורת הוא אחר חצות.
ומה שהפנה רבנו לפסוק הכתוב ברש״י אין בו חידוש נמצא כמה פעמים, עיין גם פרשת ויקהל לה, כו, ציטוט:׳טוו את העיזים׳.
בדף יא ע״ב הגמרא הביאה את שיטת בן בתירא שהכשיר קרבן פסח שנשחט קודם חצות. לשאלת הגמרא והרי נאמר בקרבן זה ׳ושחטו אותו...בין הערבים׳ והרי הכוונה של ׳בין הערבים׳ אחרי חצות? תרצה הגמרא לדעת בן בתירא המשמעות של בין הערבים - בין סוף הלילה של ליל יד לבין תחילת ליל טו שהוא כל יום יד. שואלת הגמרא א״כ קטורת שגם כתוב בה ׳בין הערבים ׳האם גם נאמר שכל היום כשר להקטרה הרי ברור שזמנה רק בסוף היום? תרצה הגמרא: שאני קטורת דאיתקש לנרות. (כאן בגמרא הרמז לציטוט) ופירש רש״י לנרות – ׳ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים׳ (׳יקטירנה׳) והיינו ׳בין הערבים׳ של קטורת. כלומר כיוון שהוקשו בפסוק לכן כמו ׳שבין הערבים׳ שנאמר בנרות וודאי שזמן ההדלקה הוא אחר חצות, הוא הדין ׳בין הערבים׳ של הקטורת הוא אחר חצות.
ומה שהפנה רבנו לפסוק הכתוב ברש״י אין בו חידוש נמצא כמה פעמים, עיין גם פרשת ויקהל לה, כו, ציטוט:׳טוו את העיזים׳.
Every single day. He burns one pras... This means half a maneh in the morning and half a maneh in the evening, making a full maneh every day.
ובהעלת אהרן וגו׳ – מאי ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה, אילימא ברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטורת, והתניא (כ״ז כ״א) יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר, אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד,1 אלא הכי קאמר רחמנא, בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת.2 (שם ט״ו.)
1. כלומר אין לך עבודת יום כשרה אחר הדלקתן, דדריש הכי, אותו מערב עד בקר ולא אחר מערב עד בקר, וא״כ הוי הדלקת הנרות העבודה היותר מאוחרת וגם אחר הקטורת.
2. ר״ל באמת קטורת קודמת לנרות, רק בעינן שבשעת הדלקת הנרות עדיין הקטורת נקטרת שלא תגמר הקטרתן עד הדלקת הנרות. וכהאי גונא דרשינן לעיל בפסוק ז׳ בדרשה בהיטיבו את הנרות.
הכל
(ט) לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃
Do not bring upon it a strange incense,1 or a burnt offering, or a grain offering; and you shall not pour a libation upon it.
1. strange incense | קְטֹרֶת זָרָה – This might refer to any unauthorized incense, one made by an unauthorized individual (Rashi) or one made with the wrong ingredients (Ibn Ezra, Ramban).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה פ״ב, סמ״ג מצוות לא תעשה רצ״ה, ספר החינוך ק״ד
[כב] 1לא תעלו עליו קטרת זרה, בין חסרה בין יתירה. (מדרש הגדול)
[כג] 2לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה, ת״ר זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון והוראת שעה היתה (דשוב לא היה בא על מזבח החיצון) היכא אמר רב פפא בנשיאים, אלא יחיד על מזבח החיצון הוא דלא הא ציבור מקרבו, והתניא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה (בקטרת) נדבה וקורא אני בה מוצא שפתיך תשמר ועשיתם (דברים כ״ג:כ״ד), ת״ל לא תעלה עליו קטרת זרה, יכול לא יהא יחיד מביא שאין מביא חובתו כיוצא בה, אבל צבור יהא מביא שמביא חובה כיוצא בה ת״ל לא תעלו (משמע לרבים קאמר), יכול לא יעלו על מזבח הפנימי אבל יעלו על מזבח החיצון ת״ל (שמות ל״א:י״א) את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקודש ככל אשר צויתיך יעשו, אין לך אלא מה שאמור בענין. אמר רב פפא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ציבור על מזבח החיצון דלא אשכחן ולא מיבעיא יחיד על מזבח הפנימי דלא אשכחן אלא אפילו יחיד על מזבח החיצון דאשכחן בנשיאים, הוראת שעה היתה. (מנחות נ.)
[כד] 3לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה, והקטירם הכהן על מזבח העולה (ויקרא ד׳:י׳) לא על מזבח הפנימי, הלא דין הוא, מזבח החיצון זכה במתן דמים ומזבח הפנימי זכה במתן דמים, מה מזבח החיצון מקום דם קרניו שם הקטר חלביו, אף מזבח הפנימי מקום דם קרניו שם הקטר חלביו, מה אני מקיים לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה בקדשים שלא זכה במתן דמן אבל בקדשים שזכה במתן דמן הואיל וזכה במתן דמין יזכה בהקטר חלבם, ת״ל והקטירם הכהן, על המזבח החיצון, לא על מזבח הפנימי. (תו״כ ויקרא דבורא דחובה פרשה ג׳ פ״ד ה״ה)
[כה] 4לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה (ויקרא ט״ז:ג׳) יכול מקום מתן דמו של פר, מתן דמו של איל, אמר ר׳ יוסי מה אני מקיים לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה איזו היא עולה שצריך הכתוב למעטה זה איל העולה (לכך נאמר בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה) [לכך נאמר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה, ילק״ש]. (תו״כ פ׳ אחרי פ״א פ״א ה״ד)
[כו] 5ועולה ומנחה, בין עולת יחיד בין עולת צבור, בין מנחת יחיד בין מנחת צבור. (מדרש הגדול)
[כז] 6[לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ונסך], א״ר אליעזר מזבח הפנימי מקדש פסולין (שאם עלו לא ירדו אע״ג דלא כתיב קרא אלא בחיצון, רש״י) מאי קמ״ל תנינא הניתנין בפנים וכו׳ אי מהתם הו״א ה״מ דם דחזי ליה אבל קומץ דלא חזי ליה אימא לא קמ״ל וכו׳ שאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו, הפנימי בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו מאי טעמא האי רצפה (בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה [כזה שהוא כלי שרת המטלטל, שטמ״ק]) והאי כלי שרת (ונמשח עם המשכן). (זבחים כז:)
1. בכריתות ו. ואם נתן בה דבש פסלה חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. וברמב״ם פ״ב ה״ח מכלי מקדש: נתן בה דבש כל שהוא פסולה חסר א׳ מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש״י בכריתות שם מפרש דמיירי ביוה״כ וחייב משום ביאה ריקנית, ומלשון הרמב״ם נראה שהחיוב גם בשאר ימות השנה וראה במפרשים שם וכן מוכח מיומא נג. ובהר המורי׳ על הרמב״ם שם תמה על רש״י גם מירושלמי יומא פ״ד ה״ה א״ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ע״ש ור״ל דמיירי בשאר ימות השנה וכן הביאו התוס׳ ישנים ביומא נג. ראיה מהירושלמי שמיירי גם בשאר ימות השנה, (כלומר מדאמר בירושלמי עובר משום הכנסה ולא חיוב מיתה וזה רק בהיכל), ונ״ל לתרץ שיטת רש״י עפ״מ דמבואר בפי׳ הרד״ק על ברייתא דפטום הקטורת (נדפס מכת״י בקבץ ״דברים נחמדים״ הוסיאטין תרס״ב) שהביא לשון ירושלמי א״ר זעירא אף משום הכנסה יתירה, ויש מפרשים הכנסה יתרה אם היה מכניס שם יותר על שיעור הקטרת, ע״כ. ולפ״ז לא מיירי כלל מלאו דביאה ריקנית אלא מלאו דקטרת זרה וכדרש הנ״ל. ובעיקר דין זה שיש איסור בקטרת יתירה העיר בספר באר שבע כריתות ו. חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה, לאו דוקא חיסר אלא ה״ה אי יתיר ולא נקט חיסר אחת מכל סמניה אלא לאפוקי אם חיסר בורית כרשינה ויין קפריסין ומלח סדומית הואיל ולאו מסמנין נינהו אינו חייב מיתה כו׳ ע״ש, ולפנינו מבואר שיש דרש מיוחד שיתירה היא בכלל קטרת זרה.
2. תו״כ ויקרא דיבורא דנדבה פרשה ח׳ ה״ח, וע״ש בתוס׳. וברש״י כאן עליו על מזבח זה, והרא״מ מפרש: אבל אתה מקריב אותם על מזבח הנחשת, ונראה שכוונתו לגמ׳ הנ״ל שמצינו הוראת שעה במזבח החיצון ולא במזבח הפנימי, וכ״כ בגו״א כאן. ובשפ״א כאן: מנלן דקטרת הנשיאים הוה על מזבח החיצון כו׳ וצ״ל דהיה להם איזה דרשה, ע״כ. וי״ל שמפשטא דקרא בפ׳ נשא שמדבר מחנוכת המזבח (ולא המזבחות) מבואר שחנכו את המזבח מלבד הקטרת הקריבו קרבנות והרי אין ס״ד שהקריבו כן במזבח הפנימי וע״כ שמדבר רק ממזבח החיצון. ראה תוס׳ יומא נג. ד״ה אע״פ.
3. וכ׳ בזי״ר וא״ת א״כ ל״ל קרא דלא תעלו וגו׳ ועולה ותירץ דאי מהכא הו״א דעולה חמירא שכלו כליל ויוכל להקריבה על מזבח הפנימי ול״נ דאי מהכא לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה אבל כיון דחזינן דעולה חמירא היא בלאו וכל הקדשים אפי׳ חטאת אתא מכאן לאיסורא שפיר עובר בכולהו. הגהות מהרי״ד, שם, ראה להלן אות כה.
4. בתו״כ כת״י רומי הגירסא כמו בדפוס וכ״ה במדרש הגדול כאן. וראה לעיל אות כד.
5. ראה לעיל אות כג. ברבינו בחיי כאן: לא תעלו עליו קטרת זרה הזהיר הכתוב שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטרת הסמים לא קטרת יחיד ולא קטרת צבור שיביאו נדבה וכ״ש אחרת, ע״כ. וראיתי באחרונים הקשו שדבריו תמוהים דנראה מלשונו שאחר הקטרת הקטורת אין איסור וזה שלא כהלכה, והעיר לי הרב רמ״ב פירוטינסקי שיש לפרש כוונתו שאין המלים: לקטרת הסמים, עולים למה שאמר שלא יקדימו ולדייק מזה שאח״כ אין איסור, אלא המלה יקדימו כאן זירוז כמו לא קדמו אתכם בלחם ומים, א״כ הפירוש הוא כפשוטו וכהלכה שלא יעלו לקטורת לא קטרת יחיד ולא קטורת צבור. עו״ש ברב״ח: ועולה, כגון דם עולת עוף שהוא דבר מועט, וצ״ע שהרי התורה צותה לתת עליו דם חטאת הכפורים הרי דשייך גביה זריקת דם בהמה ובא לאסור דם עולת בהמה, וראה לעיל אות כד, כה ולהלן אות כח.
6. ובשטמ״ק: אע״ג דאמרינן כלי שרת אינו מקדש אלא הראוי לו הכא שאני דאית בזה תרתי שהוא מזבח וכלי שרת הלכך מקדש פסולים ויקרב, הקשה הר״ר שמואל מאיברא וכי יפה כח מחמת פסולן הא בכשרים לא מקדש דכתיב מנחה ונסך לא תסכו עליו וכיון דכשרים לא מקרבי עליה היאך יקדש פסולים להקריב עליו וי״ל דקרא מיירי לכתחלה אבל בדיעבד יקדש, עוד תירץ דהא דמקדש פסולים לאו לענין דלא ירדו דודאי ירדו מעל הפנימי אלא לומר שאם עלו אח״כ על מזבח החיצון שלא ירדו ומיירי בקמצים שלא קדשו בכלי וכו׳ דאי נתקדשו בכלי דל מהכא מזבח הפנימי מזבח החיצון מקדשם, ע״כ. ראה להלן אות לו. ברב״ח כאן: לא תעלו וגו׳ ומנחה כגון קומץ של מנחה, וברש״י זבחים נח. לפי שצריך להקטיר הבזיכין על מזבח החיצון שעל מזבח הפנימי אין הקטר אלא של קטרת שחרית וערבית כדכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה וגו׳ ע״כ. ברב״ח ונסך, אפילו ניסוך המים. ובמשך חכמה כאן: לא תעלו עליו קטרת זרה כו׳ ומנחה ונסך כו׳, הוא לרמז דיש נסכין שמזלפין על גבי האישים וכדאמר שמואל בזבחים דף צא והוי כאילו כתיב לא תעלו מנחה ונסך ר״ל זה המתנדב יין שמזלפין ע״ג האישים שהוא הקטרה, ולכן כללו בהלאו דלא תעלו עליו ואחר כך מיירי בנסכים שנותן לספלים, אמר עליו לא תסכו ודו״ק, ע״כ. ראה לעיל פכ״ט אות קמב. ברלב״ג כאן: ונסך לא תסכו עליו ר״ל שלא ינסכו עליו יין או שמן והיא ג״כ מצות ל״ת לפי דעתי, אך הרב המורה לא מנאה, ודעתו רחבה מדעתנו. גם בהתוה״מ כאן הקשה כן והמנ״ח מ׳ ק״ד נשאר בצע״ג.
לָא תַסְּקוּן עֲלוֹהִי קְטֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין וַעֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְנִסְכָּא לָא תְנַסְּכוּן עֲלוֹהִי.
Do not bring upon it strange incense spices; neither burnt-offerings nor meal-offerings. You shall not pour a libation-offering upon it.
קְטֹרֶת זָרָה – שלא עשאה מסממניה הקבועים
״קְטֹרֶת זָרָה״ – ״קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין״. מהי קטורת זרה? רש״י פירש ״שום קטורת של נדבה שכולן זרות לו חוץ מזו״, ולפירושו כל שאינה קטורת התמיד שעליה בלבד ציוותה תורה, זוהי קטורת זרה. ואולם לדעת רמב״ן, גם קטורת התמיד שלא עשאה מסממניה הקבועים היא קטורת זרה, והוכיח דבריו מת״א: ״אבל אונקלוס אמר קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין ולא תרגם נוּכְרֵיתָא, רצה לפרש שלא יעשה קטורת מסמים אחרים זולתי הקטורת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים יעבור בלאו הזה״. כלומר, אילו סבר ת״א כרש״י שרק קטורת שלא נצטווינו בה היא קטורת זרה היה לו לתרגם ״קְטוֹרֶת נוּכְרֵיתָא״ כמו שתרגם ״אֵשׁ זָרָה״ (ויקרא י א) ״אִישָׁתָא נוּכְרֵיתָא״. תרגומו קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין (קטורת סמים זרים) מוכיח שגם המשנה בסממני קטורת התמיד עובר על ״לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה״.1
ואולם ״מרפא לשון״ דחה ההוכחה: ״לא יתכן לתרגם קְטוֹרֶת נוּכְרָאָה, שלא יפול על שם קטורת לשון זרות מפני שאינה אלא העלאת עשן״. אבל גם הוא הסכים לפירוש רמב״ן בתרגום כי הוא פשוטו של מקרא. ״דאילו למ״ש רש״י: שום קטורת של נדבה שכולן זרות לו חוץ מזו – היה לו לומר קטורת נדבה. וכן פי׳ הראב״ע ז״ל: קטורת זרה – שאינה כמתכונתה״. ומלשון הרמב״ם נראה שהסכים עם שני הפירושים.2
1. והעיר ״חליפות שמלות״ שלכן תרגם קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין בלשון רבים, מוסב לסמים [ולא: קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרֵיתָא, מוסב לקטורת].
2. שכן כתב בהל׳ כלי המקדש, פ״ב הל׳ יא: ״מזבח הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום. ואין מקריבין עליו דבר אחר. ואם הקטיר עליו קטורת אחרת שאינה כזו, או שהקטיר עליו קטורת כזו שהתנדב אותה... לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטרת זרה״. וכתב מהר״י קורקוס שלשון ״קטורת אחרת שאינה כזו״ מיוסד על ת״א ״בוסמין נוכראין״, וכפירוש רמב״ן. וב״תורה שלמה״ (מילואים לכרך כג, עמ׳ רה) דן בתרגום ירושלמי ״קטורת זרה״ – ״קטורת בוסמין דעממין נוכראין״, שלכאורה תמוה: לא רק קטורת נכרים אסורה, אלא גם של זרים. ועוד, בנכרים נאסר כל קרבן ולא קטורת בלבד. ועיין שם נסיונו ליישב.
לא תסדרון עלוי אקטרתב נכרייהג ועלוון ומנחווןד ונסוכין לא תנסכון עלוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״קטרת... תנסכון״) נוסח אחר: ״קטורן בריי(ה){ן} עלוון ומנחה ונסוך לא תנס׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטרת״) גם נוסח חילופי: ״קטרן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכרייה״) גם נוסח חילופי: ״{נכר}אה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומנחוון״) גם נוסח חילופי: ״{ומנ}חא״.
You shalt not offer thereon the sweet incense of strange peoples, nor offer upon it burnt offerings, or minchas, nor pour libations.
לא תבכ֗רוא עליה בכ֗ורב גריבא ולא צעידה ולא הדיה ומזאג֗א לא תרשו עליה.
א. לא תבכ֗רו] + וקיל לא תצעדו א וכן הוא בשרח שבכתיבת ידו של שמואל בן יעקב.
ב. בכ֗ור] א2ג
לא תעלו עליו – על מזבח זה.
קטרת זרה – 
שום קטורת של נדבה, כולן זרות הן לו חוץ מזו.
שום קטורת של נדבה, כולן זרות הן לו חוץ מזו.
ועולה ומנחה – לא עולה ולא מנחה, עולה – של בהמה ועוף, מנחה – היא של מין לחם.
לא תעלו עליו YOU SHALL NOT OFFER ON IT – on it, i.e. on this altar, but you may offer on the copper altar (cf. Menachot 50b),
קטרת זרה STRANGE INCENSE – any incense brought as a freewill offering; all of them (all offerings of incense) are "strange" to it (to the altar) except this prescribed here.
ועלה ומנחה – means, nor burnt offering nor meal-offering. The עולה is an offering of an animal or bird; מנחה is one of bread.
YE SHALL OFFER NO STRANGE INCENSE. An incense which is not its exact duplicate.1
1. An incense which is not made exactly in accordance with the prescription that Scripture lays down for the incense. See verse 34.
קטורת זרה – שלא יוכל אדם לנדב קטורת לעשות עליו. חמש כלים היו במשכן, ועל כל אחד נעשה בו נס: ארון, ושולחן, ומנורה, ושתי מזבחות. ארון – היה עומד בנס, כדאמרינן (בבלי יומא כ״א.) מקום ארון אינו מן המידה. שולחן – לשום לחם חום ביום הלקחו (שמואל א כ״א:ז׳), סילוקו כסידורו (בבלי יומא כ״א.). מנורה – נר מערבי שהיה נותן בה שמן כמידת חברותיה, ממנה מתחיל ובה מסיים (בבלי שבת כ״ב:). במזבח העולה – ירד אש מן השמים (בבלי יומא כ״א:). מזבח הקטורת – שלא היה בו אלא כעובי דינר זהב ועמד ציפויו כמה דורות (בבלי חגיגה כ״ז.).
(סיום)
לישועתך מלכי אקוה,
חלצני מכל מדוה,
ותנה נפשי כגן רוה,
ובנה מקדש ובית נוה,
בסיימי ואתה תצוה.
קטורת זרה – STRANGE INCENSE – that a person cannot donate incense to make upon it [i.e upon the altar]. Five vessels were in the Tabernacle, and with regards to each one a miracle was made: the ark, and table, and Menorah, and two altars. The ark – it would stand miraculously, as we say (Bavli Yoma 21a:7) “the space of the ark doesn’t [fit with] the measurements.” The table – “to place hot bread on the day it was taken away” (Shemuel I 21:7), “its removal like its arrangement” (Bavli Yoma 21a:6). The Menorah – “the westernmost lamp in which the measure of oil placed was the same measure as in the other lamps, and nevertheless he would light the others from it each day and with it he would conclude. (Bavli Shabbat 22b:2). The burnt offering altar – a fire came down from heaven (Bavli Yoma 21b:4). The incense altar – which only had a coating on it the thickness of a gold dinar and yet it stood covered for a number of generations (Bavli Chagiga 27a:7).
(Conclusion)
For Your salvation, my King, I hope,
Deliver me from all illness,
And make my soul like a moist garden,
And build the Temple and beautiful house,
With my conclusion of Va’Atah Tetzaveh.
קטרת זרה – כל קטורת שאינה באה משל צבור, אפילו היא באה משל כהן היא נקראת קטרת זרה, כשם שעשו נדב ואביהוא שלקחו איש מחתתו ולכך נענשו.
דבר אחר: קטרת זרה – שאינה כמתכונתה.1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
קטרת זרה, "alien incense;" any incense which is not paid for by the congregation as a whole, even if paid for out of the High Priest's personal funds, was prohibited. This was one of the sins committed by Nadav and Avihu, Aaron's sons, each of whom had taken his own personal pan and offered incense paid for out of their own pockets. This is (one of the reasons) why they were so harshly punished. An alternate explanation: "alien incense," is any incense that does not exactly correspond to the instructions given in the Torah concerning of which spices and how much of each it was to consist.
קטרת זרה – שום קטרת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו. לשון רבינו שלמה.
אבל אנקלוס אמר: קטרת בוסמין נוכראין, ולא תירגם: נוכריתא, רצה לפרש שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה.
YE SHALL NOT BRING UP 'KTORETH ZARAH' (STRANGE INCENSE) THEREON — "any incense brought as a freewill offering; for all [offerings of incense] are 'strange' to [this altar] except this one [prescribed here]." This is Rashi's language. But Onkelos rendered ktoreth zarah: ktoreth busmin nuchra'in ("the burning of aromatics which are of strange components,") and he did not translate it nuchritha "strange incense" [as Rashi interpreted it]. By this translation Onkelos wanted to explain that the sense of the verse is that he should not offer an incense of any other components except those prescribed as He commanded.1 Similarly, if one were to add to the prescribed composition any other components one would transgress this negative commandment.
1. This is identical with Ibn Ezra's interpretation of the verse. Ramban, however, called attention to Onkelos' text because it required an explanation as mentioned.
לא תעלו עליו קטרת זרה – הזהיר הכתוב שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטרת הסמים לא קטרת יחיד ולא קטרת צבור שיביאוה נדבה וכ״ש אחרת. או יזהיר שלא יעלו על המזבח קטרת מסמים אחרים כי אם מאותם שיפרוט מהן הכתוב ואם עשה כן יקראנה זרה ויעבור בלאו זה. ועולה – כגון דם עולת עוף שהוא דבר מועט. ומנחה – כגון קומץ של מנחה. ונסך – אפי׳ נסוך המים. וקבעה תורה זמן הקטרת הקטורת בזמן שהשמן מתקרב ממה שהזכיר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ועל זה אמר שלמה (משלי כ״ז) שמן וקטורת ישמח לב.
ובמדרש שמן וקטרת ישמח לב שמן שנמשח כהן גדול בשמן המשחה וקטרת שהיה מקטיר לפני ולפנים והיה מתמר ועולה ישמח לב היו כל ישראל שמחים והיו יודעים שנתכפר להם ונתקבלו מעשיו. אתה מוצא שלא נשתבחו קרבנות מעולם כקרבנות הנשיאים למה שהקריבו הקטרת תחלה שנאמר (במדבר ז׳:י״ד-ט״ו) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, ואח״כ פר אחד בן בקר, ולפיכך הקב״ה משבח קרבנותיהם זה קרבן פלוני זה קרבן פלוני. וכן אתה מוצא באחז שבטל את התורה שנאמר (ישעיהו ח׳:ט״ז) צור תעודה חתום תורה בלמודי ועבד ע״ז והרבה להכעיס ויתר לו הקב״ה כל שאר העברות ולא ויתר לו בטול הקטרת שכן כתיב (דברי הימים ב כ״ט:ז׳) גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל ויהי קצף ה׳ על יהודה וירושלים ויתנם לזעוה. כמה חביב קטרת לפני הקב״ה שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות וערך על המזבח וסדר השלחן והמנורה ולא ירדה שכינה עד שהקריבו הקטורת, וכן מצינו שלמה בחכמתו שבאר זה ואמר שהקטרת מקובל וחביב לפני הקב״ה יותר מן העולה הנשחטת בצפון ומן השלמים הנשחטים בדרום הוא שאמר (שיר השירים ד׳:ט״ז) עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.
לא תעלו עליו קטרת זרה, "You must not offer on it alien incense, etc." There is a warning contained in this verse not to offer any other sacrifice on the altar before the incense has been offered. Not even other incense offerings by individuals or groups must be offered before the daily incense offerings prescribed by the Torah to be offered on behalf of the whole people by the High Priest. Most certainly no other sacrifices of any kind are to precede the incense offering. Anyone who contravenes this instruction is guilty of violating one of the 365 negative commandments of the Torah [although such offerings are offered on a different altar, the one in the courtyard. Ed.].
ועולה, "or a burnt-offering." Even merely a libation of water as an offering is prohibited before the incense is offered. The precise time frame legislated by the Torah as the correct one for offering the incense is the time when the oil (of the Menorah) starts cooling. We know this from the words in verse 7 בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנו, "every morning when he cleans out the lamps he shall bring it up in smoke." This verse is followed by similar instructions concerning the evening portion of the incense offering. This may be the reason that Solomon characterized the oil and the incense as things which cause the heart to rejoice (Proverbs 27,9).
ועולה, "or a burnt-offering." Even merely a libation of water as an offering is prohibited before the incense is offered. The precise time frame legislated by the Torah as the correct one for offering the incense is the time when the oil (of the Menorah) starts cooling. We know this from the words in verse 7 בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנו, "every morning when he cleans out the lamps he shall bring it up in smoke." This verse is followed by similar instructions concerning the evening portion of the incense offering. This may be the reason that Solomon characterized the oil and the incense as things which cause the heart to rejoice (Proverbs 27,9).
A Midrashic approach (based on Tanchuma Tetzaveh 15): The meaning of the words in that verse of Proverbs, i.e. שמן וקטרת ישמח הלב, that "oil and incense gladden the heart," is that the anointing oil is used to anoint the High Priest at which time all of Israel rejoice that they have evidence that God has forgiven their sins and that the service by the High Priest has been accepted by God on behalf of the people. You will find that no one's offerings have been praised as much as those of the princes. The reason is that the first thing they offered was the incense, as we read in Numbers 7,14: "one spoonful of incense." Only afterwards does the Torah report that the princes also each offered a bull, etc., etc. This is the reason God Himself praised their offerings by mentioning the name of each prince separately together with the details of his offering although all twelve princes brought exactly the same offering and the Torah could have saved itself at least 60 verses in summarizing these offerings.
You will find that King Achaz (father of the famous good King Chizkiyah) was guilty of annulling large parts of the Torah and Temple service as described in Chronicles II 29,7-8. When Ezra describes how Achaz' son Chiskiyah restored the Temple service, repaired the building, etc., special mention is made of the restoration of the daily incense offering. (Compare Isaiah 8,16: צור תעוד, חתום תורה בלמודי, "Bind up the message, seal the instructions with My disciples.") The prophet refers to the evil doings of Achaz. He did not only serve idols because he believed in them but only in order to anger the Lord God of Israel. Whereas God was prepared to forgive him for all his various sins, the unforgivable sin was the cancellation of the incense offering. This is why Ezra had added the words: "they also shut the doors of the porch and put out the lights; they did not offer incense and did not make burnt-offerings, etc." This is followed by: "The wrath of the Lord was on Judah and Jerusalem. He made them into an object of horror, amazement, etc."
Proof of how beloved the incense offering was to God is supplied further by the fact that in spite of all the contributions, the building of the Tabernacle, the offerings of animals, the Shechinah did not manifest itself until after the incense had been offered as we know from an allusion in Song of Songs 4,16: "Awake from the north, (location where burnt-offerings were slaughtered) and come from the south (where peace-offerings were slaughtered) ....let their fragrant goodness flow in Jerusalem!"
You will find that King Achaz (father of the famous good King Chizkiyah) was guilty of annulling large parts of the Torah and Temple service as described in Chronicles II 29,7-8. When Ezra describes how Achaz' son Chiskiyah restored the Temple service, repaired the building, etc., special mention is made of the restoration of the daily incense offering. (Compare Isaiah 8,16: צור תעוד, חתום תורה בלמודי, "Bind up the message, seal the instructions with My disciples.") The prophet refers to the evil doings of Achaz. He did not only serve idols because he believed in them but only in order to anger the Lord God of Israel. Whereas God was prepared to forgive him for all his various sins, the unforgivable sin was the cancellation of the incense offering. This is why Ezra had added the words: "they also shut the doors of the porch and put out the lights; they did not offer incense and did not make burnt-offerings, etc." This is followed by: "The wrath of the Lord was on Judah and Jerusalem. He made them into an object of horror, amazement, etc."
Proof of how beloved the incense offering was to God is supplied further by the fact that in spite of all the contributions, the building of the Tabernacle, the offerings of animals, the Shechinah did not manifest itself until after the incense had been offered as we know from an allusion in Song of Songs 4,16: "Awake from the north, (location where burnt-offerings were slaughtered) and come from the south (where peace-offerings were slaughtered) ....let their fragrant goodness flow in Jerusalem!"
קטרת זרה – פירש״י שום קטורת שכולם זרים אצלו. והרמב״ן כתב ואונקלוס שתירגם קטורת בוסמין נוכראין ולא תרגם נוכריתא רצה לומר שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטורת שנצטוה בזה וכן אם מוסיף מהסממנים האחרים עובר בזה הלאו:
קטורת זרה,"alien incense." Rashi understands this to mean that even similar incense offered as a free-willed donation, is considered "alien," and as such carries a severe penalty. Onkelos translates the verse as referring to spices not listed in Parshat Ki Tissa that begins forthwith. The prohibition of changes in the composition of the spices includes even adding an additional spice to the ones the Torah authorized and whose proportions the Torah specified. (30,22-38)
לא תעלו עליו קטֹרת זרה זולת הקטורת אשר יתבאר ענינה במה שיבוא (ל, לד-לח); ולא עֹלה ומנחה ושאר הקרבנות, כי זה המזבח לא ישמש זולתי להקטרת הקטורת, והיא מצות לא תעשה.
ונסך לא תסכו עליו – רוצה לומר שלא ינסכו עליו יין או שמן כמו הענין במזבח החיצון, והוא גם כן מצות לא תעשה; ואולם הרב המורה לא מנאה, ולא ידעתי למה, כי לפי שרשיו היה ראוי שתִמָּנֶה.
התועלת התשיעי והעשירי הוא במצוות, והוא מה שהזהיר שלא להעלות על מזבח הזהב קטורת זרה עולה ומנחה, וכן ההיקש בכל דבר שאינו ראוי לו; ושלא לנסך עליו נסך. שנאמר: ׳לא תעלו עליו קטרת זרה׳ (ל, ט). כבר נתבאר זה. והנה התועלת המגיע מאלו האזהרות הוא מבואר ממה שזכרנו בתועלת מצות הקטרת הקטורת במזבח הזהב.
לא תעלו עליו על המזבח הזה קטרת זרה שום קטרת של נדבה שכלן זרות לו חוץ מזו. פירוש אבל אתה מקריב אותם על מזבח הנתשת ולפיכך הוצרך לפרש עליו על המזבח הזה אע״פ שלא היה צריך לו כי מבואר הוא כדי להודיענו שמלת עליו מיעוט הוא עליו ולא על מזבח הנחשת:
ועולה ומנחה ולא עולה ומנחה. שמלת לא דרישיה דקרא משמש גם על עולה ומנחה כאילו אמר ולא עולה ומנחה אבל לא ועולה ומנחה ונסך לא תסכו מפני שלא תסכו לא יאמר רק על הנכך:
[א] לא תעלו עליו קטורת זרה
[1] מנחות פרק רביעי דף נ ע״א (מנחות נ.) וע״ב1
1. מדפיסי תו״א כיום לא הפנו למנחות דף נ ע״ב. ככל הנראה הסיבה לכך כי לא כל הציטוט מופיע שם, אלא רק שתי המילים הראשונות: ׳לא תעלו׳...
על מזבח הזה. הוצרך לומר ׳על מזבח הזה׳, מפני שאמר אחר כך ״[לא תעלו עליו] קטורת זרה״, מפני שפירש (רש״י) ״קטורת זרה״ היינו קטורת נדבה, ומצאנו שהנשיאים הקריבו נדבה לחנכת המזבח, ולכך הוצרך לומר ׳על המזבח הזה׳ כלומר על מזבח פנימי אסור, ולא על מזבח החצון:
על מזבח זה. כלומר אבל על המזבח הנחשת אתה מקריב:
לא עולה ומנחה כו׳. ר״ל שמלת לא דכתיב ברישא דקרא קאי נמי אעולה כאילו נאמר ולא עולה ומנחה:
Upon this altar. But on the copper altar, you may bring it.
Neither burnt-offering nor meal-offering... Rashi is explaining that the לא at the beginning of the verse refers also to the burnt-offerings [and meal-offerings]. It means, "And neither burnt-offerings nor meal-offerings."
לא תעלו עליו – על מזבח זה:
קטרת זרה – כולל כל שאר קטורת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו, וכ״ש שלא יקריב עליו קטורת שאינה כמתכונתה:
ועלה ומנחה – לא עולה ולא מנחה, עלה, של בהמה ועוף, ומנחה של לחם:
קטרת זרה – כל קטורת פרט לזו שנקבעה כאן היא ״קטרת זרה״ (מנחות נ.–:). דבר זה בא להוציא מדעתנו כל חזון עליון של החיים שנרצה ליצור על פי שרירות לבנו. החזון העליון של חיינו אינו אלא אחד: התמסרות מוחלטת לרצון ה׳ כפי שנתגלה לנו בתורה, המְלֻוָּה בוויתור על כל שרירות שכלית. רק התמסרות גמורה לרצון ה׳, כפי שהעידה עליו התורה השוכנת בארון העדות, היא ״ניחוח לה׳ ״.
לכן כל יתר הקרבנות – עולה מנחה ונסכים – אינם קרבים במזבח הזה. כל שאר הקרבנות מסמלים רק התקדמות חלקית או הכנה לקראת השלמות; ואילו מזבח הקטורת מסמל שלימות גמורה.
לא תעלו עליו קטרת זרה – היינו קטרת נדבה, וממ״ש לא תעלו בל״ר היינו אף צבור לא יקריבו נדבה כמ״ש במנחות שם, ונסך, להזהיר אף על הנסכים, וצ״ע שמוני המצות לא חשבו לאו זה בפ״ע אחר שבאו שני לאוין לא תעלו ולא תסכו:
לא תעלו עליו קטרת זרה כו׳ ומנחה ונסך כו׳ – הוא לרמז דיש נסכין שמזלפין על גבי האישים וכדאמר שמואל בזבחים דף צ״א והוי כאילו כתיב לא תעלו מנחה ונסך ר״ל, זה המתנדב יין שמזלפין ע״ג האישים שהוא הקטרה. ולכן כללו בהלאו דלא תעלו עליו ואחר כך מיירי בנסכים שנותן לספלים, אמר עליו לא תסכו ודו״ק.
1. נראה דלשון זרה משמע ליה כל שאינו של צבור, דכיון דרק הצבור רשאין להביא ולא יחיד הו״ל יחיד לענין זה כדין זר.
2. ר״ל יחיד הוא דאינו מביא קטורת נדבה, שהרי דין הוא שלא מצינו שיהא מביא חובתו כיוצא בה, שהרי קטורת חובה ליחיד לא מצינו, אבל צבור יביאוה נדבה, שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום.
3. ואע״פ דלפי זה תו לא צריך לדרשה לא תעלו ליחיד, אך הו״א דהאי ככל אשר צויתיך יעשו קאי על הסדר שנצטוה לצבור שלא ישנו ממנו, אבל אין ה״נ דיחיד רשאי להעלות, קמ״ל לא תעלו עליו קטורת זרה וכמש״כ.
הכל
(י) וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קׇדָשִׁ֥יםא ה֖וּא לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And Aharon shall atone upon its horns once a year with the blood of the purification offering of atonement;1 once a year he shall atone upon it throughout your generations. It is a holy of holies to Hashem.
1. purification offering of atonement | חַטַּאת הַכִּפֻּרִים – The reference is to the bull and he-goat brought on Yom HaKippurim as part of the purification of the Mikdash, as per Vayikra 16:9, 18.
א. קֹֽדֶשׁ־קׇדָשִׁ֥ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכן במג״ה).
• ל!,ל-מ=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך בקורן וברויאר.
• ל!,ל-מ=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך בקורן וברויאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
יום הכיפורים (קישור לעיון) – ויקרא ט״ז:כ״ט-ל״ד, ויקרא כ״ג:כ״ז-ל״ב, ויקרא כ״ה:ט׳, במדבר כ״ט:ז׳-י״א, יחזקאל מ׳:א׳
[כח] 1וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וגו׳ אחת בשנה יכפר עליו וגו׳, יש בה ידיעה בתחלה (שידע שנטמא) ואין בה ידיעה בסוף (משאכל את הקדש בהעלם או שנכנס למקדש ויצא) שעיר הנעשה בפנים ויוה״כ תולה (להגין עליו מן היסורים) עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד, אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויוה״כ מכפר וכו׳ מכדי איתקושי איתקוש להדדי ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון (אם לא הוי להם שעירים בכל הצורך) אמר קרא אחת (וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ובמזבח הפנימי כתיב שמכפר עליו מדם הפר ושעיר פר לכהנים ושעיר לעם והכא קרא יתירא הוא דלמאי איצטריך אי לאורויי לך שדם חטאת הכפורים מכפר עליו בהדיא כתיב באחרי מות (ויקרא ט״ז:י״ח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ ובפר עליו וגו׳ אלא לדרשה אתא וקאמר אחת דאין כאן אלא כפרה אחת) כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי נפקא מינה לטומאה דאירעה בין זה לזה, אמר קרא אחת בשנה (תרי זימני כתיבי אחת בשנה, וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר ברישא דקרא סמך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשינן וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת וכו׳ וסיפא דקרא סמך יכפר לבשנה דכתיב אחת בשנה יכפר לומר שאין אחד מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זו בלבד) כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. (שבועות ח:)
[כט] 2וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, בשלמא דרגלים לא מכפרין אדיום הכיפורים דאמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אלא דיוה״כ ניכפרו אדרגלים, אמר קרא אחת, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, והא כי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב, אמר קרא (במדבר כ״ט:י״א) מלבד חטאת הכיפורים ואיתקוש חיצון לפנימי, ר״ש בן יהודה אומר משמו (של רשב״י) וכו׳ (מוסיף עליהם של יוה״כ שהן מכפרין וכו׳) מ״ש דרגלים דלא מכפרי אדיום הכיפורים דאמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אי הכי דיוה״כ נמי לא ניכפרו אדרגלים אחת כתיב כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, אחת לא משמע ליה, אמאי דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב, אי הכי דרגלים נמי נכפרו אדיום הכיפורים דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב, לעולם אחת משמע ליה ושאני הכא דאמר קרא וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הא דחיצון אפילו שתי כפרות (דקרא דממעטינן מינה שאין אחר מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע ליה נמי אחיצון, דהא בשעיר פנימי כתיב ביה כדכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר, וחטאת יום הכפורים היינו פר כהן גדול ושעיר, וכיון דבשעיר הפנימי כתיב וחיצון איתקש לפנימי דרשינן נמי אחיצון שאין אחר מכפר כפרתו, אבל אחת דרישיה דקרא דדרשינן מיניה דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידריש אחיצון דהא לא בשעיר כתיב אלא במזבח כתיב וכפר אהרן על קרנותיו של מזבח הפנימי אחת, הלכך שעיר החיצון לא מימעיט מהכא דלאו למזבח איתקש, רש״י). (שבועות י.-:)
[ל] 3מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח), בזמן שהן מעורבים וכו׳ יכול (כמו אי יכול) מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, ת״ל מדם חטאת הכיפורים אחת, הא מה אני מקיים ולקח מדם הפר ומדם השעיר, בזמן שהם מעורבים. (תו״כ פ׳ אחרי פרשתא ג׳ פ״ד ה״ט)
[לא] 4מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, ת״ר וכלה מכפר את הקדש (ויקרא ט״ז:כ׳) זה לפני ולפנים, אהל מועד זה היכל, מזבח כמשמעו, מלמד שכולן כפרה כפרה בפני עצמן מכאן אמרו נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים אינו מתחיל אלא ממקום שפסק, גמר את המתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבהיכל נתן מקצת מתנות שבהיכל ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה בהיכל, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים אינו מתחיל אלא ממקום שפסק, גמר מתנות שבהיכל ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח נתן מקצת מתנות שבמזבח ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל גמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם דברי הכל (שפיכת שירים) לא מעכבי אמר ר׳ יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה ר׳ מאיר סבר חטאת אחת אמרתי לך (להתכפר הכפרה בה) ולא שתי חטאות (כפרה אחת משתי בהמות) ר׳ אלעזר ור׳ שמעון סברי חטוי אחד אמרתי ולא שני חטויין (לשנות ההזאה שתי פעמים). (יומא סא.)
[לב] 5מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, כל מעשה יוה״כ האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום הקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר וכו׳, תני א״ר יהודה בד״א בעבודות הנעשית בפנים בבגדי לבן אבל בעבודות הנעשית בחוץ בבגדי זהב אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי, וחכ״א אף הנעשית בחוץ בבגדי זהב אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום, אמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן שניהן (בין מ״ד שאם הקדים מעשה דיוה״כ לחבירו מעכב אפילו בנעשים בחוץ בבגדי זהב, בין מ״ד דרק בנעשים בפנים בבגדי לבן הסדר מעכב ולא בנעשים בחוץ בבגדי זהב), מקרא אחד הן דורשין מדם חטאת הכפורים אחת רבנן אמרי עבודות שהוא נכנס פעם אחת בשנה (שהוא נכנס למקדש לעבוד עבודתם בין שהן בפנים בין שהן בחוץ נאמר חוקה עליהן לעכב, פנ״מ), רבי יהודה אומר מקום שהוא נכנס בו פעם אחת בשנה (דוקא לפני ולפנים בבגדי לבן, פנ״מ). (ירושלמי יומא פ״ה ה״ז)
[לג] 6וכפר אהרן על קרנתיו, זה יום הכפורים כתיב הכא אחת בשנה יכפר עליו וכתיב (ויקרא ט״ז:ל״ד) לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, מה להלן יום הכפורים אף כאן יום הכפורים. (מדרש הגדול)
[לד] 7וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, נזכר בפסוק זה אחת בשנה פעמים, ואמר בפרשת אחרי מות (ויקרא ט״ז:ל״ד) אחת בשנה, וממה שנזכר אחת בשנה שלש פעמים, משמע שכ״ג יכפר על קרנותיו ביום הכפורים שלש פעמים. (ילקוט מאור האפלה)
[לה] 8יכפר עליו לדרתיכם, לרבות חטאות הנשרפות שהן טעונין מתן קרנות על מזבח הזהב. (מדרש הגדול)
[לו] 9קדש קדשים הוא לה׳, מלמד שהוא מקדש דבר שאינו ראוי לו ודבר הראוי לו, זה חומר במזבח הזהב ממזבח הנחשת. (מדרש הגדול)
[לז] 10וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה כי תשא, כסף נבחר לשון צדיק (משלי י׳:כ׳), זה הקב״ה שהכתיר (ס״א שהבהיר) לשונו למשה וא״ל כי תשא. מה כתיב למעלה מן הענין, וכפר אהרן על קרנותיו וגו׳, כיון שחטאו, אמר הקב״ה למשה לך כפר עליהם, א״ל רבש״ע, לא כך אמרת לי אחת בשנה, א״ל הקב״ה לך זקוף ראשן עכשיו, אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, בשעה שיש להם זכות הנח להם ובשעה שאין להם זכות, כביכול תשא להם פעם אחת בשנה, כדי שיבא יום הכפורים ויכפר עליהם, שנאמר (ויקרא ט״ז:ל׳) כי ביום הזה יכפר עליכם. (תנחומא תשא ו)
1. ראה להלן אות כט.
2. עו״ש שבועות ט: שעירי רגלים דמכפרי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנלן כדאמר רחבר״ח שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים מה שעיר דראש חודש במילתא דקודש מכפרי אף שעירי רגלים במילתא דקודש מכפרי וכי תימא ניכפרי אדראש חדש הא אמרינן אותה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון, וכי תימא ניכפרו אדיום הכפורים הא אמרי׳ אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה (ואע״ג דהאי בשעיר הפנימי כתיב הא איתקש להדדי כו׳) אמאי מכפרי אי על שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא אי על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בפנים ויוה״כ תולה, אי על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בחוץ ויוה״כ מכפר על כרחך אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ר׳ מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה וכו׳ (כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיוה״כ בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כו׳) אמר ר׳ יוחנן ומודה ר״מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והן אינן מכפרין כפרתו, הוא אינו מכפר כפרתן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הן אינן מכפרין כפרתו אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.
3. טעמו של הדרש הוא מסוף פסוק אחת בשנה ולא שתים בשנה וכן מבואר ברש״י יומא נז: עירה דם הפר לתוך דם השעיר: תנן כמ״ד מערבין לקרנות (כשבא ליתן מתנות קרנות מזבח הפנימי) דאיתמר רבי יאשיה ורבי יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין (דמשמע ליה ולקח מדם הפר ומדם השעיר מכל אחד בפני עצמו) תסתיים דר׳ יאשיה הוא דאמר מערבין, דאמר אע״ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי, אפילו תימא רבי יונתן הוא שאני הכא דכתיב אחת (וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ולא שתים). וכן מבואר להדיא בירושלמי יומא פ״ה ה״ד: מנין שהוא זקוק להערות (לערב דם הפר עם דם השעיר, פנ״מ) ת״ל ונתן מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא טז) בזמן שהן מעורבין יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת״ל וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה, (ולא שיתן עליו מזה ומזה בפנ״ע דא״כ הוי שתים בשנה, פנ״מ) או נימר דם הפר אחת בשנה לא שתים בשנה (מדם הפר לא יהא אלא אחת בשנה אבל מדם השעיר יכול ליתן, פנ״מ), תני ר׳ ישמעאל מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה (ללמדך על כל חטאת הכפורים שיהא דוקא אחת בשנה בין מהפר ובין מהשעיר, ולפיכך זקוק להערות וליתן מדם שניהם אחת בשנה, פנ״מ), ע״כ.
4. תוספתא יומא פ״ג ה״ד ובתו״כ פ׳ אחרי פרשה ד ה״ב, ושם לא נזכר נתינות שבהיכל רק מבחוץ והכונה להיכל כמבואר, ובקרבן אהרן וה״פ קרא אמר מדם חטאת הכפורים אחת ושניהם סברי דמלה אחת הדרא לחטאת אשר היא דם הזאה, אלא שר״מ דריש ליה על כללות ההזאות וירצה דם החטאת והוא מה שיעשה מההזאות בו אחת יהיה ולא מחולק לשנים דבחטאת אחת מחובר החלקים אמרתי לך ולא חטאת עשוי בב׳ זמנים ומשני פרים, ור״א ור״ש סברי דשם חטאת יאמר על כל הזאה והזאה והוא שם פרטי להזאה אחת ועל זה אמר שלא יעשה אלא הזאה אחת ולא שתים ואם יחזור בתחילה נמצאה שאותה הזאה שעשאה כבר הוא עושה ב׳ פעמים, ע״כ. וראה במילואים כאן. ובירושלמי יומא פ״ה ה״ז: רבנן אמרי כל שבע ושבע (הזאות יוה״כ שבפנים שבהיכל ושבמזבח) כפרה בפני עצמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אמרי כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו, רבי זעירא בשם ר׳ לעזר טעמא דר׳ לעזר בי ר׳ שמעון וכלה מכפר את הקדש אפילו אין שם אלא מתנה אחת אמרה התורה כלה וכו׳, ע״כ. ראה זבחים מ. ועי׳ מ״ש במפענח צפונות פ״ט סי׳ ד.
5. בבלי שם ס. אמר ר׳ יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם לחוקת עולם אחת בשנה כו׳ (ויקרא טז) וכן הגיה כאן הק״ע א״כ אין שייך לפסוק שלפנינו.
6. כ״ה באע״ז ורשב״ם. וצריך ביאור מאי קמ״ל הרי מפורש כן בקרא אחת בשנה מדם חטאת הכפורים וגו׳, ונראה שבאו להוציא שלא נפרש וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מתי שירצה, ושוב אומר הקרא שמלבד זה גם מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יש חיוב וכעין שיטת המדרש ויק״ר וכמו שביאר הגר״א מובא לעיל פכ״ט אות ד ואות קמו שבסדר זה של יוה״כ הי׳ מותר לאהרן תמיד לכנס והמדרש הזה י״ל שחולק על הויק״ר וס״ל שרק פעם אחת בשנה ולא יותר ושם הבאתי שיש מפרשים שהויק״ר לא מדבר מקדה״ק רק מהיכל, ומכאן ראי׳ לפי׳ זה.
7. כ״ה בכת״י ילקוטי תימן מעין גנים, אלביחאני וילקוט תימני ששון. נראה הכוונה שהכה״ג עשה ביוה״כ כפרה בדם שלש פעמים היינו בזריקת דם הפר ודם השעיר ופעם השלישית על טהרת מזבח הפנימי, כי על קרנות לבד הזה ארבע פעמים. גם על טהרות של מזבח ועל יסוד מזבח החיצון. ואולי צ״ל: יכפר על ישראל ביוה״כ ג׳ פעמים. – בפס״ר עמוד קפו: אשרי נשוי פשע (תהלים פז ה) אל תהי קורא סמ״ך (בשין שמאלית) אלא שי״ן (שין ימנית) נשוי אמר רבי ברכיה הכהן דהואי אנשי חובינן קדמאי (שוכח כביכול את חטאתינו) שהוא סולח לעונותינו בכל שנה ושנה, שנאמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל (ויקרא טז, לד) וכן הוא אומר: אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. – בפרקי דר״א פל״א: ר׳ חנינא בן דוסא אומר אותו האיל (אילו של יצחק) לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד שעל גבי המזבח הפנימי שנאמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וכו׳, ע״כ. הרד״ל מביא גירסת רב״ח פ׳ יתרו: אברי הבשר של איל הוא יסוד וכו׳, והרמז בקרא שהקב״ה רואה אחת בשנה שהוא ביוה״כ את קרנותיו שהוא יסודו שנעשו במקום אפרו של יצחק ומכפר עליו אהרן עונות בית ישראל, או על קרנותיו רומז להאיל שהיה אחוז בסבך בקרנותיו, ע״כ.
8. דין של חטאות הנשרפים מפורש בתורה וכאן הביא סמך שגם בציווי מרומזת הלכה זו. ראה לעיל פכ״ט אות מט. ובאע״ז כאן: וטעם כפורים, על דם הפר ודם השעיר וזה חיוב כל שנה, ואין צורך להזכיר דם פר המשיח או הציבור בחטאם, כי אינם תמיד רק לפרקים מעטים, ע״כ. וכ״כ ר״א בהרמב״ם ובחזקוני: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, אין לומר שלא היו הדמים נתונים על קרנותיו רק פעם אחת בשנה שהרי כתיב בפר כהן משיח ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים וכן בפר העלם דבר של צבור אלא הכי קאמר מה שהכהן עושה על קרנותיו אחת בשנה דהיינו ביום הכפורים אותו מעשה קרוי כפרה (שוה) אחת בשנה יכפר עליו, אבל בכל שאר ימות השנה לא היו דמים נתונים עליו רק על קרנותיו, ע״כ. כוונתו לומר שביוה״כ נתן שבע מתנות על גגו של מזבח כמו שכתוב ויקרא טז, יט: ובמשך חכמה כ׳: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה כו׳, הנה אצל אהרן וב״ד במדבר לא הי׳ יכול להיות פר העלם דבר דאהרן אינו מופלא לגבי משה, והוראה דיליה לאו כלום הוא (הוריות דף ז) וב״ד אינן מופלין לגבי משה והוראתם על הצבור בלא משה לאו מידי, ולכן אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, שאין כפרה זו אצל אהרן רק אחת בשנה, ע״כ.
9. מסגנון הלשון נראה שיש לפנינו דרשא ממקור עתיק ריבוי מיוחד מקרא קדש קדשים הוא לה׳ שהמפרשים נתקשו בפשטא דקרא מה בעי בזה ראה רש״י ונו״כ ולהנ״ל בא לאשמעינן הלכה זו. וענין זה מבואר בזבחים כז: מובא לעיל אות כז שאמרו בגמ׳ לחלק בין מזבח החיצון למזבח הזהב, האי רצפה והאי כלי שרת, וזה תמוה כמו שהקשו התוס׳ ושטמ״ק שהרי כלי שרת אינו מקדש דבר שאינו ראוי ע״ש בבאור, ולפנינו מבואר שיש דרשה מיוחדת שמזבח הפנימי מקדש אף שאינו ראוי לו. ויש להדגיש שעיקר הדרש שלפנינו הוא מהמלה לה׳, משום שמצינו שני פסוקים גבי מזבח וגבי כלי שרת, לעיל כט, לז: והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש ודרשינן בזבחים פג: לעיל פכ״ט אות קיד שמקדש רק הראוי לו ויש על זה מיעוט, וכן גבי כלי שרת כתיב ל, כט: והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש ובזבחים פז. דרשו שכלי שרת מקדשין ומקדשי גם פסולים לענין דאם עלו אח״כ על המזבח דלא ירדו ולא לקרב לכתחילה וכאן גבי מזבח הפנימי הוסיף הכתוב המלה לה׳ ומריבוי זה דרשו שמקדש גם מה שאינו ראוי להם. וראה בקדושין נג. דכתיב בי׳ קודש ולא כתיב לה׳ ובמשך חכמה כאן. – ולכאורה יש להקשות מדרשא זו על מה שאמרו בגמ׳ מ״ט מקדש שאינו ראוי לו ותירצו האי רצפה והאי כלי שרת, ולא תי׳ כהבריתא הנ״ל שיש לנו ריבוי מיוחד מקרא: קדש קדשים הוא לה׳, וי״ל שבאמת הטעם שאמרו בגמ׳ להלכה זו קשה להבין כמו שהקשו התוס׳ שהרי כלי שרת אינו מקדש שאינו ראוי לו, וצריך לדחוק משום שכאן ישנם שתי קדושות מזבח וכלי שרת ומטעם זה ס״ל להראשונים בשיטה שאין מקדשין לקרב, ולהנ״ל אולי י״ל שבעצם היתה ההלכה ידועה כדרש הנ״ל ובגמ׳ פירשו כעין טעמא דקרא, ומצינו כעי״ז בכ״מ שבגמ׳ אמרו הלכות סתמא ובמדרשי תנאים יש על זה דרש מקרא, (עי׳ יומא לג. לענין אין מעבירין על המצות שמובא בגמ׳ סתמי ומצד הסברא ורש״י שם מביא שכן דרשו במכילתא ע״ש ודעת התוס׳ זבחים נא. ומגלה ו. שזה רק מדרבנן עיי״ש, אותו הדבר י״ל כאן. ומ״ש רש״י שם שהמזבח הפנימי נמשח, ראה בחשק שלמה כאן ומ״ש במילואים). ראה צפנת פענח שמות עמ׳ קנ כיון מדעתו לדרש זה. – הרי״א כ׳: קדש קדשים הוא לה׳ שהיא קדושה יתירה (במזבח) מבשלחן ובמנורה ע״ש. ובדברי שאול מפרש שהמלים קדש קדשים הוא לה הכוונה ליום הכפורים. ובהתוה״מ מפרש שהכוונה לאהרן כמ״ש דה״א כג ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, הוא המסבב הכפרה לדורות, ע״כ. במדרש הגדול מסיים: אמר ר׳ אבהו מכאן אמרו כל האומר ישראל נזקקין לגיהנם אינו אלא טועה ומה אם מזבח שהוא כפרתן של ישראל לא נשרף ישראל עצמן לא כל שכן כו׳ ישראל [ש]היו מכניסין תורה לתוך גופן שהיא דומה לאש שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ (ירמיה כג, כט) לא כל שכן, וכה״א כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תעבור בך, כן יאמר בעל הרחמים ירחם עי״א. ע״כ ראה חגיגה כז.
10. תנ״י תשא ד, פסיקתא דר״כ פ״ב פס״ר פ״י. ובכת״י פי׳ עה״ת לקדמון מביא לשון התנחומא ומוסיף: ולכך כי תשא לשון נושא עון (דבר אחר לשון נשיאות הוא לכם שלא יהיה בכם נגף). ובס׳ צרור המור כאן בסגנון אחר: ורז״ל רצו לקשר הפרשה באופן אחר, ואמרו מה כתיב למעלה מן הענין וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, תינח בזמן שבהמ״ק קיים ומזבח הקטורת עומד, אבל בזמן שאין בהמ״ק קיים במה תהא כפרתם, לזה סמך כי תשא את ראש בני ישראל, כביכול אמר משה לפני הקב״ה, תהיה נושא להם פנים פעם אחת בשנה ואימתי ביוה״כ, ע״כ. ושם: כי תשא, לפי שלמעלה חתם במזבח הקטורת שהיא עוצרת המגפה ומסלקת חרון אף מישראל בהקטרת הקטורת כו׳, לכן סמך לכאן כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ע״כ. וכעי״ז בס׳ מנחת ביכורים לר׳ יעקב סקילי שהקשה למה הפסיק במצות מחצית השקל באמצע מלאכת המשכן, המתחיל לבאר שהקטורת על המזבח היא לעצור המגפה (והשאר חסר). ובאע״ז כאן: החל לפרש כסף הכפורים שהוא חיוב על כל אחד ולא היה נדבה, והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה כי אחת בשנה יעשה כפורים, וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה כאשר אפרש, ע״כ. ובספר פענח רזא: כי תשא את ראש וגו׳ ונתנו איש כפר נפשו, סמכו לחטאת יום הכפורים, אשר אז נמנה כל ראש ועוברין לפניו כבני מרון, ע״כ. ובכת״י עה״ת (ב״מ): מה טעם סמיכות מזבח של פרשה שלמעלה לכי תשא את ראש, לרמוז שמזבח הוא כפרה על ראש בני ישראל וכן הוא רמוז בר״ת, והוא כפרה עליהם כמו שמצינו בדוד, ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה, (ש״ב כד, כה), ומכאן למד דוד, ולזה סמך ליה הכא כי הוא כפר נפשם, ע״כ. וראה בבעל הטורים כאן. – כיון שחטאו וכו׳ בדרש שלפנינו מבואר שפרשה זו נאמרה אחרי מעשה העגל וכן מבואר להלן אות מב, מג, נא, עה. וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות ע״א, שגם פרשת המשכן נאמרה אחר מעשה העגל.
וִיכַפַּר אַהֲרֹן עַל קַרְנָתֵיהּ חֲדָא בְּשַׁתָּא מִדַּם חַטַּאת כִּפּוּרַיָּא חֲדָא בְּשַׁתָּא יְכַפַּר עֲלוֹהִי לְדָרֵיכוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ.
Aharon shall make atonement on its horn-like elevations once each year. With the blood of the sin-offering of atonement, he shall make atonement on it once each year for your generations. It is Holy of Holies before Hashem.
קַרְנֹתָיו – קַרְנָתֵיהּ בנקבה, ולא קַרְנוֹהִי בזכר
א. ״באורי אונקלוס״ תמה על תרגום ״קַרְנֹתָיו״ – ״קַרְנָתֵיהּ״ בנקבה, והרי בכל מקום הוא מתרגם קַרְנוֹהִי בזכר כגון לעיל ״מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו״ (פסוק ב) ״מִנֵּיהּ קַרְנוֹהִי״ ומדוע כאן תרגם קַרְנָתֵיהּ? וכן תמה על תיוב״ע שפעם אחת בלבד תרגם ״וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו״ (יחזקאל מג כ) ״עַל קַרְנָתֵיהּ״ ולא מצא לשניהם טעם מספיק.
השיב ר׳ ב״צ ברקוביץ1: אמנם קֶרֶן הוא שם ממין זכר ועדיין שני המשקלים קַרְנֹתָיו וקַרְנָתֵיהּ כשרים כי ״כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו״.2 אבל המתרגם מבחין: כשמדובר על המזבח בכללו כלעיל ״וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ... מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו״ בא התרגום בזכר. אבל כשמדובר על הפרטים כבפסוקנו ״וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה״ והכוונה לכל קרן וקרן, הוא מתרגם קַרְנָתֵיהּ. לדעתו כלל זה נוהג גם במשנה כגון ״ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית״ (זבחים ה ג). כלומר במניין פרטני של כל קרן וקרן נוקטים במשנה לשון נקבה. אמנם ב״תוספות יום טוב״ שם פירש באופן אחר.3
אַחַת בַּשָּׁנָה – אונקלוס ו״יונתן״
ב. אין דרכו של אונקלוס להוסיף פרטי הלכה שאינם בכתוב, לכן תרגם ״אַחַת בַּשָּׁנָה״ – ״חֲדָא בְּשַׁתָּא״, בתרגום מילולי. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״חֲדָא זִמְנָא בְּשַׁתָּא יְכַפֵּר עֲלוֹי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי״, כהלכה: ״אחת בשנה – ביום הכפורים״ (רש״י).
1. בספריו ״לחם ושמלה״ ו״חליפות שמלות״.
2. הנחתו שקֶרֶן הוא מין זכר נסמכת על דברי תוי״ט שבהערה הבאה. ואכן השם קֶרֶן מופיע במקרא בזכר ובנקבה ואפילו בפסוק אחד כגון ״וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת״ (דניאל ח ט) כמו שציין רד״ק (״שרשים״, קרן). ואולם ברוב מופעיו בעברית ובארמית הוא בנקבה, השווה ״וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית״ (דניאל ח ג), ״וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת״ (דניאל ז ח).
3. תוי״ט זבחים שם: ״דרומית מזרחית כו׳ כלם בתי״ו. וכן הוא בהל׳ הרמב״ם וגם במשנה בכ״מ כלם בתי״ו. ואף שקרן הוא לשון זכר [ומשום כך ביסוד דלקמן גרס דרומי וכן במשנה דלעיל יסוד מערבי. לפי שיסוד הוא לשון זכר] אעפ״כ כאן הוא כמו חסר רוח וכאילו שנינו קרן רוח דרומית מזרחית. ולכך בא התי״ו להורות על רוח החסירה ורוח נמצא בלשון נקבה כמו בלשון זכר״.
{ויכפר} אהרן עלוי על קרנתה אחדא זמן בשתא מן אדםב חטאתה דכיפוריה חדא זמן בשתא יכפר עלוי על קרנת[ה] לדריכון קדש קדשים הוא לשמה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״חדא זמן ... יכפר״) נוסח אחר: ״יזדמן בכל שנה מן אדם חטאת כיפורייה יזדמן בכל שנה יכ׳ ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן אדם״) גם נוסח חילופי: ״מדמא״.
ויכפר אהרן על קרנוי חדא בשתא מן אדם חטאתא דכיפוריא חדא זימנא בשתא יכפר עלוי ביומי דכיפורי לדריכון קודש קודשין הוא קדם י״י.
And Aharon shall expiate upon its horns once in the year with the blood of the sin offering for an expiation: once in the year shall he make atonement upon it on the day of atonement in your generations: it shall be most holy before the Lord.
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מן דם חטאת הכפורים פעם אחת בשנה יכפר עליו ביום הכפורים לדרתיכם קדש קדשים לפני י״י.
וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה – יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ט:י״א) ״מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים״, עַל מַה שֶּׁזֶּה מְכַפֵּר זֶה מְכַפֵּר, מַה הַפְּנִימִי אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה, אַף הַחִיצוֹן אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה.
מִכְּדֵי אִיתְּקַשׁ לַהֲדָדֵי, וְנִיכַפֵּר פְּנִימִי אֲדִידֵיהּ וְאֲדְחִיצוֹן וְנַפְקָא מִינָּהּ הֵיכָא דְּלֹא עָבַד חִיצוֹן אִי נַמִי לְהָגֵן עָלָיו בֵּינֵי וּבֵינֵי. אֲמַר קְרָא, אַחַת, כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת. וְנִיכַפֵּר חִיצוֹן אֲדִידֵיהּ וְאֲדִפְנִימִי, נַפְקָא מִינָּהּ לְטֻמְאָה דְאֵירְעָה בֵּין זֶה לָזֶה. אֲמַר קְרָא, אַחַת בַּשָּׁנָה, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה. אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ חִיצוֹן לַפְּנִימִי. מַה פְּנִימִי אֵינוֹ מְכַפֵּר בִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת, אַף חִיצוֹן אֵינוֹ מְכַפֵּר בִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִים עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף. אָמְר[וּ] לוֹ, מַהוּ שֶׁיַּקְרִיבוּ זֶה בָּזֶה. אָמַר (לוֹ) [לָהֶם], יַקְרִיבוּ. אָמְר[וּ] לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָּזֶה. אָמַר (לוֹ) [לָהֶם], כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
בִּשְׁלָמָא דְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לֹא מְכַפְּרֵי אֲדִרְגָלִים, דַּאֲמַר קְרָא (ויקרא י׳:י״ז) ״עֲוֹן״, עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת, אֶלָּא דִּרְגָלִים נְכַפְּרוּ אֲדְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. אֲמַר קְרָא ״אֹתָהּ״, אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן וְאֵין אַחֵר נוֹשֵׂא עָוֹן. בִּשְׁלָמָא דִּרְגָלִים לֹא מְכַפְּרִי אֲדְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּאֲמַר קְרָא אַחַת בַּשָּׁנָה, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה, אֶלָּא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נְכַפְּרוּ אֲדִרְגָלִים. אֲמַר קְרָא אַחַת, כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵין מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת. וְהָא כִּי כְתִיב אַחַת, בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כְּתִיב. אֲמַר קְרָא, (במדבר כ״ט:י״א) ״מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים״, וְאִיתְקַשׁ חִיצוֹן לַפְּנִימִי.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, מוּסָף עֲלֵיהֶן שֶׁל רְגָלִים שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, מוּסָף עֲלֵיהֶן שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמְּכַפֵּר עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף. אָמְר[וּ] (לֵיהּ) [לוֹ] מַהוּ שֶׁיַּקְרִיבוּ זֶה בָּזֶה. אָמַר (לֵיהּ) [לָהֶם], הֵן אָמְר[וּ] (לֵיהּ) [לוֹ], אִם כֵּן יְהוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אֲבָל הֵיאַךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן. אָמַר (לֵיהּ) [לָהֶם] כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
מַאי שְּׁנָא דְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים דְּלָא מְכַפְּרֵי אֲדִרְגָלִים, דַּאֲמַר קְרָא ״עֲוֹן״, עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת, דִּרְגָלִים נַמִי לָא נְכַפְּרוּ אֲדְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים דְּאָמַר קְרָא (שם) ״אֹתָהּ״ אֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן וְאֵין אַחֵר נוֹשֵׂא עָוֹן. ״אֹתָהּ״ לָא מַשְׁמָע לֵיהּ. מַאי שְּׁנָא דִּרְגָלִים דְּלָא מְכַפְּרֵי אֲדְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּאֲמַר קְרָא אַחַת בַּשָּׁנָה, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה, אִי הָכִי דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נַמִי לָא נְכַפְּרוּ אֲדִרְגָלִים דַּאֲמַר קְרָא אַחַת כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת. אַחַת לָא מַשְׁמָע לֵיהּ, אַמַּאי, דְּכִי כְּתִיב אַחַת בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כְּתִיב. אִי הָכִי, דִּרְגָלִים נַמִי נְכַפְּרוּ אֲדְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּכִי כְּתִיב אַחַת בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשָׂה בִּפְנִים כְּתִיב. לְעוֹלָם אַחַת מַשְׁמָע לֵיהּ, וְשַׁאנִי הָכָא דִּכְתִיב וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה, קַרְנוֹתָיו דְּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הוּא דְּכַפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת. הָא דְּחִיצוֹן אֲפִלּוּ שְׁתֵּי כַּפָּרוֹת.
וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו – וְסָמִיךְ לֵיהּ (להלן פסוק יב) ״כִּי תִשָּׂא״, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק״, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִבְחִיר אֶת לְשׁוֹנוֹ וְאָמַר לְמֹשֶׁה כִּי תִשָּׂא. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶן זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל הָנַח לָהֶן, וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין לָהֶן זְכוּת הִנָּשֵׂא לָהֶן פַּעַם אַחַת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט״ז:ל׳) ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״ וְגוֹ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקע״ו).
ויסתגפר הרון ענד ארכאנה מרה ואחדה פי אלסנה מן דם ד֗כוה יום אלגרפאן מרה פי אלסנה יסתגפר ענדה לאג֗יאלכם והו כ֗ואץ אלאקדאס ללה.
ויכפר אהרן אצל קרנותיו פעם אחת בשנה מדם חטאת יום הכיפורים, פעם בשנה יכפר אצלו לדורותיכם והוא המיוחד שבקדשים לה׳.
וכפר אהרן – מתן דמים על קרנתיו.
אחת בשנה – ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וכפר עליו (ויקרא ט״ז:י״ח).
חטאת הכפורים – הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.
קדש קדשים הוא – המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת.
(סיום)
חסלת ואתה תצוה
וכפר אהרן AND AHARON SHALL MAKE EXPIATION – This refers to the placing of the blood upon the horns of the altar.
אחת בשנה ONCE IN THE YEAR – On the Day of Atonement. This is what is said in the section אחרי מות, which describes the sacrificial service on that day, "And he shall go out unto the altar that is before Hashem and make an expiation upon it" (Vayikra 16:18).
חטאת הכפרים SIN-OFFERING OF EXPIATION – These are the bullock and goat of the Day of Atonement which atone for the uncleanness of the Sanctuary and its holy offerings (Shevuot 2b; cf. Rashi on Vayikra 16:11).
קדש קדשים [IT IS] MOST HOLY – the altar is sanctified for offering on it these things alone and not for any other sacrificial service.
(Conclusion)
The end of [Parashat] Veatah Tetzaveh.
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה – זו כפרת יום הכפורים.
מדם חטאת הכפורים – דם הפר ודם השעיר.
אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה׳.
סליק פרשת תצוה.
אחת בשנה – ביום הכיפורים, כדכתיב באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וגו׳ (ויקרא ט״ז:י״ח). אבל בכל השנה כולה, לא היו עליו דמים אלא קטורת.
אחת בשנה ONCE A YEAR [AARON SHALL PERFORM PURIFICATION ON ITS HORNS WITH BLOOD OF THE SIN OFFERING]: On the Day of Atonement,1 as it is written in the Torah portion, 'Aare mot (Lev. 16:18), "He shall go out to the altar that is before the LORD... [he shall take some of the blood... and apply it to each of the horns of the altar]." But for the entire rest of the year, there was no blood on this altar, only incense.2
1. So also Rashi and LT, as opposed to a number of talmudic texts (e.g. Shev. 8b) that attempt to learn more from this phrase.
2. See also Rashbam's comm. and notes above, ad vs. 1.
וכפר אהרן – או העומד תחתיו מבניו.
אחת – פעם אחת, בעשור לחדש השביעי.
וטעם קדש קדשים הוא לי״י – כי מזבח העולה הוא קדש קדשים, ומזבח הקטרת קדושתו לשם בעבור שהוא נכבד, ואין אחר הארון נכבד ממנו.
וכפר – אחת בשנה – בעשור לחדש השביעי.
וטעם כפורים – על דם הפר ודם השעיר, וזה חיוב כל שנה. ואין צורך להזכיר דם פר הכהן המשיח (ויקרא ד׳:ז׳) או הציבור בחטאם (ויקרא ד׳:י״ח), כי אינם תמיד, רק לפרקים מעטים.
AND AARON SHALL MAKE ATONEMENT UPON THE HORNS OF IT ONCE IN THE YEAR. On the tenth day of the seventh month.1
[OF ATONEMENT.] The reference is to the blood of the bullock2 and the blood of the he-goat.3 The aforementioned is a yearly obligation. There is no reason for Scripture to mention the blood of the bullock brought by the anointed high priest when he sins and the blood of the bullock brought by the congregation when they sin.4 For they are not placed on the horns of the altar at fixed times.5 They are placed there only on rare occasions.6
1. The Day of Atonement.
2. Brought by the high priest on the Day of Atonement. See Lev. 16:3,6,18.
3. Brought by the people on the Day of Atonement. See Lev. 16:9,18.
4. The blood of these two offerings was also placed on the corners of the altar of incense. See Lev. 4:1-21.
5. As is the blood of the above-mentioned Day of Atonement offerings.
6. When the high priest or congregation sins.
וכפר אהרן – כמו שיבאר עוד בפרשת אחרי מות (ויקרא פרק טז). ולא הזכיר כפרת כהן משיח על שגגתו ושגגת ציבור מפני שהוא דבר שאינו קבוע , ויתכן שלא יארע שנים ודורות1.
1. ריד. אולי איכא למשמע מלשון רבנו, שכיון שהזכירו הכתוב הרי בהכרח שיארע, רק שיתכן שיהיה רק אחרי הרבה שנים, וראה מש״כ לעיל פר׳ משפטים (כא:יד). ואמנם לכאורה יש להעיר בזה ממה שצידד רבנו לעיל פר׳ ויחי (בראשית מח:טו) במה שנאמר ׳ומולדתך אשר הולדת אחריהם׳, שכוונת יעקב על האפשרות שיוסף יוליד בנים, אף שבאמת לא נולדו לו לבסוף, ובניגוד להרמב״ן שם שכתב: ׳כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים׳. ואפשר שסבר רבנו שהדיבור ההוא לא היה בנבואה ולכן לא היה בהכרח שיארע. והשוה לשון הרמב״ם בהל׳ מלכים (יא:ב): ׳אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו׳ ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו׳.
[ולענין אם עונש מסויים הנזכר במקרא הרי בהכרח שיארע, ראה בזה ב׳ספר מוסר׳ (פירוש מסכת אבות) להר״י ן׳ עקנין (ברלין תרע״א, עמ׳ 64), שנראה מדבריו שאכן יש הכרח, אלא שהבהיר על דרך הרמב״ם שאין זה נוגד את עיקרון הבחירה מכיון שלא נגזר על אדם מסויים להרע או להיטיב (ואמנם הגירסא שם מוקשית, וראה הצעת המהדיר בהערותיו שם). ויש לציין שכבר נחלקו חז״ל בכה״ג לגבי בן סורר ומורה ועיר הנדחת במס׳ סנהדרין (עא.) ע״ש].
[ולענין אם עונש מסויים הנזכר במקרא הרי בהכרח שיארע, ראה בזה ב׳ספר מוסר׳ (פירוש מסכת אבות) להר״י ן׳ עקנין (ברלין תרע״א, עמ׳ 64), שנראה מדבריו שאכן יש הכרח, אלא שהבהיר על דרך הרמב״ם שאין זה נוגד את עיקרון הבחירה מכיון שלא נגזר על אדם מסויים להרע או להיטיב (ואמנם הגירסא שם מוקשית, וראה הצעת המהדיר בהערותיו שם). ויש לציין שכבר נחלקו חז״ל בכה״ג לגבי בן סורר ומורה ועיר הנדחת במס׳ סנהדרין (עא.) ע״ש].
וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה – אין לומר שלא היו הדמים נתונים על קרנותיו רק פעם אחת בשנה שהרי כתיב בפר כהן משיח: ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים (ויקרא ד׳:ז׳) וכן בפר העלם דבר של צבור. אלא הכי קאמר מה שהכהן עושה על קרנתיו אחת בשנה – דהיינו ביום הכפורים, אותו מעשה קרוי כפרה שוה. אחת בשנה יכפר עליו – אבל בכל שאר ימות השנה לא היו דמים נתונים עליו רק על קרנותיו.
שלימא סדרא דפרשת תצוה
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, "and Aaron is to perform atonement rites once a year on its horns (corners); this does not mean that no blood is to be sprinkled on the horns of this altar except once a year; after all the Torah wrote (Leviticus 4,7) that if the High priest has committed an inadvertent sin that he must atone for this by means of the blood of a bull, by sprinkling some of it on the horns of this altar, and the same procedure is also decreed to be performed in another instance mentioned in Leviticus 4,18,; but in our verse the Torah refers to the Day of Atonement when the High Priest performs all the rites pertaining to atonement for the entire nation, after having first made sure that his own sins and those of his family had been atoned for. This ritual had to be performed every year on the same day, whereas the other two rituals we cited may not have been called for many years.
וכפר אהרן על קרנֹתיו אחת בשנה – רוצה לומר שיזה בהם ביום הכפורים, כמו שיתבאר בפרשת אחרי מות (טז, יח-יט).
הנה זה ביאור מלות הפרשה וקצת דבריה; ואולם שאר הדברים שבאו בה הם מבוארים מאד עם מה שקדם מהדברים.
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה – לכפר על מה שנאמר (תהלים ע״ה:ו׳) אל תרימו למרום קרנכם כמבואר למעלה במזבח הנחושת, אחת בשנה וגו׳. כי בעצם היום ההוא נעשה האדם נקי כמלאכי השרת מן החטא, והנשמה תחזור לטהרתה כימי עולם וכשנים קדמוניות, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.
על טומאת מקדש וקדשיו. פירוש כשידע הכהן שהוא טמא נכנס למקדש בשוגג כסבור שהוא נכנס לבית של חולין ולא של מקדש או שאכל קדשים וסבור שהוא אוכל בשר חולין או שהוא שוגג בטומאה ויודע שזה בית המקדש ובשר קדשים על זה היה מכפר פר ושעיר של יום הכפורים:
לדברים הללו בלבד כו׳. דאל״כ מה ענין זה לכאן:
For the uncleanness of the mikdosh and its holy things. I.e., the bull and goat of Yom Kippur atone for the following: 1. The kohein knows he is unclean and accidentally enters the mikdosh, thinking it is a regular building. 2. The kohein knows he is unclean and accidentally eats korbonos, thinking it is regular meat. 3. The kohein knows it is the mikdosh but is unaware of his uncleanness. 4. The kohein knows it is korbonos but is unaware of his uncleanness.
Exclusively for these things... [Rashi knows this] because otherwise, why does it say here: "It is Holy of Holies"?
וכפר אהרן – במתן דמים:
אחת בשנה – ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו, אבל בכל השנה כלה לא היו עליו דמים אלא קטורת:
הכפרים – הם פר ושעיר של יום הכפורים:
קדש קדשים – המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת:
וכפר אהרן על קרנתיו וגו׳ – עמדנו כבר (פירוש לעיל פרק כח בסוף) על משמעות הכפרות המכפרות על המקדש. אם יש דבר שצריכים לשמור עליו שלא ייפגם על ידי המציאות הפגומה של החיים, הרי זה בוודאי החזון של השלמות המוסרית הגדולה ביותר, הצריך לעמוד תמיד נגד עינינו כמטרתנו הסופית, והמוצא את ביטויו בקטורת שעל המזבח הפנימי. אחת בשנה מוטל על הכהנים והעם להזכיר לעצמם את המרחק שקיים בין החזון למציאות, באמצעות הפר והשעיר של יום הכיפורים; ועל ידי נתינת הדם על קרנות מזבח הזהב, הם יפנו את תשומת לבם אל התכלית העילאית שאליה צריכה המציאות להתעלות.
קדש קדשים הוא לה׳ – במסכת זבחים (כז:) אנו למדים: ״מזבח הפנימי מקדש פסולין וכו׳ בין ראוי לו בין שאין ראוי לו״. הרי שכח המזבח הפנימי לפעול קידוש סמלי, יפה הוא מכחו של המזבח החיצון, שמקדש פסולים רק בראוי לו (עיין פירוש לעיל כט, לז).
נראה לנו לפרש כך: דווקא משום שהמזבח הפנימי מוקדש להשראת הרוחניות והמוסריות בכל בחינה ובחינה מהחיים ללא יוצא מהכלל, ממילא אין דבר שנחשב ל״אין ראוי לו״; אלא הכל נחשב ל״ראוי לו״, ואם כן הכלל ״אם עלו לא ירדו״ יחול בהכרח על המזבח הפנימי במידה מרובה יותר מאשר על המזבח החיצון.
ואף על פי כן, למרות שהתנאי הממעט ״ראוי לו״ אינו נוהג במזבח הפנימי, לדעתנו דין ״פסולו בקודש״ חל גם עליו; ולפיכך הרובע והנרבע וכו׳ שהוקרבו במזבח הפנימי, ינהג בהם הכלל ש״אם עלו ירדו״. אך לא מצאנו זאת אמור במפורש בהלכה.
וכפר אחת בשנה – ביוה״כ, מדם חטאת הכפורים דמו של פר ושעיר ומה שכפל אחת בשנה יכפר, בארתי בפי׳ הספרא (אחרי סי׳ פד), וע״ד הדרוש ר״ל שאהרן היה השורש והמקור לכלל הכהונה עד סוף כל הדורות, כי כל זרע אהרן זכו בכהונה בזכותו, ומעשה הכ״ג ביוה״כ נקרא ע״ש אהרן כמ״ש בזאת יבא אהרן אל הקדש וכן תמיד, כי כל הכהנים הגדולים אחריו יכנסו מכחו ומזכותו, ע״ז פי׳ מ״ש וכפר אהרן על קרנותיו, ר״ל שכל כהן המכפר נקרא ע״ש אהרן, ופי׳ הטעם כי מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, שכפרת אהרן ימשך לדורות עולמים, יען כי קדש קדשים הוא, ר״ל אהרן הוא ק״ק כמ״ש (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וע״כ הוא המסבב הכפרה לדורות על ידי העבודה שעבד בהיכל ביוהכ״פ הראשון, שזה נשאר להיות צינור ומשפיע את הכפרות שיהיו לדורות:
אחת בשנה1 יכפר עליו לדורותיכם: תחילה כתב מתן קרנות2, ואח״כ כתב בהזיה שעל המזבח שביום הכפורים שבע פעמים, כדכתיב בפרשת אחרי (ויקרא טז,יט) ״והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים״.
קדש קדשים3 הוא לה׳: שמתקדש הנוגע בו, עוד יותר ממזבח החיצון שאינו מקדש אלא הראוי לו4, משא״כ שולחן והמזבח הפנימי מקדש בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו ככל כלי שרת5. ומה שנתפרש במזבח החיצון (לעיל כט,לז) ״כל הנוגע במזבח יקדש״ יבואר להלן (מ,ט).
1. כפילות ״אחת בשנה״.
2. בפרשת אחרי מות (ויקרא טז,יח) ״ונתן על קרנות המזבח סביב״, זהו ״אחת בשנה״ הראשונה.
3. מדוע מוגדר מזבח הפנימי ״קדש קדשים״, ועיין ברש״י.
4. זבחים (פג,א) במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו (הכוונה למזבח החיצון).
5. כריתות (כד,ב): כלי שרת מקדשין בו את הפסול תחילה ליקרב.
חטאת הכפורים – נראה מכאן שהיתה כבר דעת ה׳ לקבוע יום הכפורים קודם מיתת נדב ואביהוא, ואולי לא היתה כונתו לצוות חק שעיר לעזאזל עד שאירע מה שאירע; ועיין מה שאכתוב על זה ראש פרשת אחרי מות.
וכפר אהרן על קרנותיו כו׳ יכפר עליו – תנא ביה קרא דמזבח שנעקר מקטירין במקומו, אבל דמים לא (זבחים נ״ט). ולכן תנא בדמים דבזה מעכב המזבח שדוקא עליו יכפר, אבל קטורת סגי במקומו של מזבח ודו״ק.
כפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה כו׳ – הנה אצל אהרון וב״ד במדבר לא הי׳ יכול להיות פר העלם דבר אהרון אינו מופלא לגבי משה, והוראה דיליה לאו כלום הוא (הוריות דף ז׳) וב״ד אינן מופלין לגבי משה הוראתם על הצבור בלא משה לאו מידי, ולכן אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, שאין כפרה זו אצל אהרן רק אחת בשנה, אבל מדם חטאת הכפורים יכפר עליו לדורותיכם רק אחת בשנה, זה עליו, שבע מתנות שהן על גגו של מזבח הזהב שגם לדורות אין זה רק אחת בשנה, שבפר כהן משיח וציבור אין שם הזי׳ על גגו של מזבח, ולכן מה שמכפר עליו אין זה רק אחת בשנה ודו״ק.
מדם חטאת הכפורים אחת בשנה כו׳ קדש קדשים הוא לה׳ – הנה לא הזכיר מתן פר כהן משיח ופר העדה בהעלם דבר שאינו רק במקדש. ראב״ע. ויתכן דאמרו בזבחים דף מ״ב תנא דבי ר״י מפני מה נאמרה פרכת הקודש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר של צבור, משל למלך בו״ד שסרחה עליו מדינה אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת כו׳ ה״נ, כיון דרוב הצבור סרחו כביכול אין כאן קדושה, ונמצא דכשחטאו הצבור בהעלם דבר אין כביכול הקדושה על המשכן, וכי חטא הכהן המשיח בהעלם דבר ודאי דנסתלקה קדושה מן הכהן המשיח, לכן אמר אחת בשנה יכפר עליו כו׳ אימתי בזמן שהוא קדש קדשים לה׳, פירוש בשעה ששורה הקדושה על המזבח, דבעת שהצבור חוטאין כביכול נסתלק הקדושה מהפרכת וכש״כ מהמזבח, וכן בשעה שאהרן הוא הכהן המשיח [שהוא במקום אהרן] הוא קודש קדשים כמו שכתוב בדברי הימים כ״ג ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם כו׳, אבל בזמן שנסתלק הקדושה מאהרון המשיח או מהמזבח, אז יש מתנות על המזבח, אולם בזמן שקדש קדשים כו׳ אז אין מתן דם עליו רק אחת בשנה ודו״ק. ובאמת באהרן לא הי׳ יכול העלם הוראה דהוראתו וב״ד אינו כלום כ״ז שמשה קיים.
קדש קדשים הוא לה׳ – במזבח החיצון בפסוק ל״ז כתיב והיה המזבח קדש קדשים ולא כתיב לה׳, והענין עפ״י מה דפירש במאור פ״ד דעכו״ם דאבני מזבח היו יוצאין לחולין כיון שבאו בה פריצים וחללוה, אבל כלי שרת לא נפקי לחולין ע״י פריצים כמו בימי אחז יעו״ש, ובזבחים דף כ״ז אמר, דמזבח חיצון הוי רצפה ומזבח הזהב הוי כלי שרת יעו״ש לכן לא נפק לחולין אף ע״י פריצים, לכן אמר ק״ק הוא לה׳, אולם במזבח החיצון דמתחלל ע״י פריצים לא כתיב בו לה׳. וכי״ב אמר קדושין דף נ״ג דכתיב בי׳ קודש ולא כתיב בי׳ לה׳ יעו״ש היטב. וכי״ב אמרו בסוף פ״ק דתמורה דקדשי בה״ב כתיב קרבן ה׳ ולא קרבן לה׳ יעו״ש.
הפטרה: יחזקאל פרק מג (יב)
בהפטרה: זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבולו סביב קודש קדשים הנה זאת תורת הבית – זה מורה דהעיקר כמוש״כ רבינו בפ״ו מהלכות בית הבחירה ה״י דרשות ביד ב״ד להוסיף על העזרה כל שירצו אבל רק בהר הבית, לכן אמר שכל גבולו סביב קדש קדשים, הנה זאת תורת הבית, שאין להוסיף על הבית רק במקום ההר בלבד וכל ההר מוכן לבנות עליו בית אם ירצו ב״ד ויהא צריך להוסיף, אבל יותר מההר לא. וכמו שאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳, שכל ההר מוכן לעזרה. ועיין מש״כ רבינו פ״א שם הלכה ג׳ עוד מקראות ובחידושי על הרמב״ם בזה. וזה נרמז גם בישעיה יו״ד עוד היום בנוב לעמוד הר בת ציון שהכתיב בית, שכל ההר ראוי להיות בית ודו״ק.
כי תשא
אחת בשנה – אחת – כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.1 (שבועות ח׳:)
מדם חטאת הכפורים – נשפך הדם מביא דם אחר וחוזר ומזה בתחלה, מאי טעמא, דכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, חטאת אחת ולא שתי חטאות.2 (יומא ס״א.)
1. לתכלית באור הדרשה נבאר בזה ראשי פרקים מהלכות טומאת מקדש וקדשיו הנוגע לענין שלפנינו, כי בכלל יש שנוי בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו ובין שגגת שארי עבירות שחייבים עליהם כריתות כמו טומאת מקדש, שכל שגגת כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא הרי זה חייב חטאת, אע״פ דבעת שחטא לא ידע שחטא, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו חייב קרבן עד שתהא לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף והעלם בינתיים, כגון שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש ואח״כ נודע לו שהיה טמא בשעה שאכל קודש או נכנס למקדש, ושקודש היה זה שאכל, או מקדש היה זה שנכנס לתוכו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא ושזה קודש או מקדש שאכל או שנכנס קודם שאכל או שנטמא, ואח״כ נעלמה ממנו הטומאה או שנעלם ממנו שזה קודש או מקדש, וילפינן זה מקראי בפ׳ ויקרא כפי שיתבאר לפנינו שם אי״ה.
ובאה הקבלה כפי שיתבאר, דעל טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים שנעשה בפנים [במזבח הפנימי] ויוהכ״פ עצמו תולין להגן עליו עד שיודע ויביא קרבן, ועל טומאה שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר של יוהכ״פ שנעשה בחוץ [במזבח החצון] ויוהכ״פ עצמו מכפרין עליו כפרה גמורה, משום דלאו בר קרבן הוא לעולם, יען כי אף אם יודע לו לא יתחייב קרבן, כיון שלא היה לו ידיעה בתחלה, וזה ילפינן מדכתיב בפ׳ פינחס בשעיר הנעשה בחוץ שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים, וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים, והקישן הכתוב זל״ז, לומר, שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי היא ידיעה בתחלה, דילפינן מקרא לכל חטאתם דמשמע לאותם שיבאו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף, ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא א״כ היתה לו ידיעה בתחלה, אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי היא ידיעה בסוף ולא בתחלה, ומכפר כפרה גמורה, ולא רק תולה להגין עליו מן היסורים כמו שעיר הפנימי, יען דלעולם לא אתי לכלל קרבן, דהא אי אפשר עוד להחזיר שיהיה לו ידיעה בתחלה וכמש״כ.
ופריך בגמרא, אחרי דאתקשו להדדי, א״כ יכפר פנימי אדידיה ואדחצון, כלומר שיתלה על חטא שוגג שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר הפנימי כמש״כ, וגם יתלה על חטא שאין בו ידיעה בתחלה ויש בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר החצין כמבואר, ונ״מ היכי דלא עבד חצון, כגון שלא היה להם שעירים ככל הצורך, דפנימי קודם לחצון – ומשני אמר קרא [זהו הפ׳ שלפנינו] וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, וזה כתיב במזבח הפנימי, וכולא קרא יתירא הוא, דאי לאורויי שדם חטאת הכפורים מכפר עליו, זה כתיב מפורש בפ׳ אחרי ויצא אל המזבח לכפר עליו, אלא לדרשה אתא, וקאמר אחת – כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות, והיינו שאין מכפר רק על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, אבל לא שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, זהו באור הדרשה הראשונה שלפנינו.
ושוב פריך בסוגיא כאן, ויכפר חצון אדידיה ואדפנימי [כפי המבואר בקושיא הראשונה, ובהיפוך], ונ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה [דהפנימי נקרב קודם לחצון], ומשני, אמר קרא אחת בשנה [זהו הפעם השניה דכתיב לשון זה בפסוק זה], לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ר״ל שאין אחת מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד, והיינו רק הפנימי לבד, וזהו באור הדרשה השניה שלפנינו, והענין מבואר.
ובאה הקבלה כפי שיתבאר, דעל טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים שנעשה בפנים [במזבח הפנימי] ויוהכ״פ עצמו תולין להגן עליו עד שיודע ויביא קרבן, ועל טומאה שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר של יוהכ״פ שנעשה בחוץ [במזבח החצון] ויוהכ״פ עצמו מכפרין עליו כפרה גמורה, משום דלאו בר קרבן הוא לעולם, יען כי אף אם יודע לו לא יתחייב קרבן, כיון שלא היה לו ידיעה בתחלה, וזה ילפינן מדכתיב בפ׳ פינחס בשעיר הנעשה בחוץ שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים, וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים, והקישן הכתוב זל״ז, לומר, שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי היא ידיעה בתחלה, דילפינן מקרא לכל חטאתם דמשמע לאותם שיבאו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף, ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא א״כ היתה לו ידיעה בתחלה, אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי היא ידיעה בסוף ולא בתחלה, ומכפר כפרה גמורה, ולא רק תולה להגין עליו מן היסורים כמו שעיר הפנימי, יען דלעולם לא אתי לכלל קרבן, דהא אי אפשר עוד להחזיר שיהיה לו ידיעה בתחלה וכמש״כ.
ופריך בגמרא, אחרי דאתקשו להדדי, א״כ יכפר פנימי אדידיה ואדחצון, כלומר שיתלה על חטא שוגג שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר הפנימי כמש״כ, וגם יתלה על חטא שאין בו ידיעה בתחלה ויש בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר החצין כמבואר, ונ״מ היכי דלא עבד חצון, כגון שלא היה להם שעירים ככל הצורך, דפנימי קודם לחצון – ומשני אמר קרא [זהו הפ׳ שלפנינו] וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, וזה כתיב במזבח הפנימי, וכולא קרא יתירא הוא, דאי לאורויי שדם חטאת הכפורים מכפר עליו, זה כתיב מפורש בפ׳ אחרי ויצא אל המזבח לכפר עליו, אלא לדרשה אתא, וקאמר אחת – כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות, והיינו שאין מכפר רק על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, אבל לא שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, זהו באור הדרשה הראשונה שלפנינו.
ושוב פריך בסוגיא כאן, ויכפר חצון אדידיה ואדפנימי [כפי המבואר בקושיא הראשונה, ובהיפוך], ונ״מ לטומאה שאירעה בין זה לזה [דהפנימי נקרב קודם לחצון], ומשני, אמר קרא אחת בשנה [זהו הפעם השניה דכתיב לשון זה בפסוק זה], לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ר״ל שאין אחת מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד, והיינו רק הפנימי לבד, וזהו באור הדרשה השניה שלפנינו, והענין מבואר.
2. ר״ל דם פר אחד ולא דם שני פרים, ולכן אם נשפך דם הפר קודם שנגמרו כל המתנות הרי זה מביא פר אחר ומזה בתחלה.
הכל
(יא) {פרשת כי תשא} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moshe, saying.
[לח] 1וידבר ה׳ אל משה לאמר, כי תשא, משה לימד תורה לישראל והדריכן במצות ונתן להם סדרי פרשיות שקורין בכל שבת ושבת ובכל חדש ובכל מועד והן מזכירין אותו בכל פרשה ופרשה, שנא׳ (ויקרא כ״ג:מ״ד) וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל כו׳, וידבר ה׳ אל משה לאמר, כאלו הוא חי לפניכם. ובפ׳ שקלים כן אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, משאני מת איני נזכר בפיהם של ישראל, א״ל הקב״ה חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן של תלמידי חכמים, כך בכל שנה ושנה שקורין אותה לפניהם, כאלו אתה עומד שם לפני וזוקף את ראשם של תלמידי חכמים, כשקורין בתורה ולומדין אותה ואומרין בכל פרשה וידבר ה׳ אל משה לאמר. מנין, ממה שקראו בעינין כי תשא את ראש בני ישראל, שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא. (שמות רבה כת״י אוקספורד)
1. לפנינו בדפוס בשמות רבה חסר כל הקטע, ונמצא בתנחומא כאן ג ומובא בהדר זקנים כאן ומנורת המאור אלנקוה ח״ג עמ׳ רעז, ומסיים הה״ד כי תשא את ראש בני ישראל כי תשא לעתיד לבוא. ובספר שפתי כהן כאן: כאילו אמר אתה תשא ראש בני ישראל, לא אמר ישראל אלא בני ישראל, לבני בניהם עד עולם אתה נושא ראשם, ראש בני ישראל ר״ת רבי, אתה רבי ורב וראש עליהם לעולם, ע״כ.
Hashem spoke to Moshe, saying,
And the Lord spoke unto Mosheh, saying,
כי תשא את ראש בני ישראל – 1זש״ה רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה (תהלים ג׳:ג׳). ר׳ שמואל בר אמי פתר קרייה בדואג ואחיתופל, 2כי כשחלה דוד ע״ה היו נכנסין כל ישראל לבקרו, והיו נכנסין דואג ואחיתופל ואומרים לו מלכינו השם יעמידך למקומך לשלום, והיו יוצאים לחוץ, היו אומרים אדם ששבה את הכבשה, והרג הרועה [והפיל את ישראל] בחרב, יש לו תקוה אין ישועתה לו באלהים: ואתה ה׳ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי (תהלים ג׳:ד׳): [ואתה ה׳.] הסכמת עמהם [ואמרת] מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ׳:י׳): מגן בעדי. שקבלת תשובתי והגנתה עלי בזכות אבותי: [כבודי.] החזרתני למלכות. ומרים ראשי. 3אחר שהייתי חייב לך תלוי ראש נתת לי הרמת ראש, על ידי נתן הנביא, שנאמר גם ה׳ העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (שמואל ב י״ב:י״ג): ורבנן פתרי [קרא] באומות העולם, רבים אלו אומות העולם, ולמה קורא אותם רבים, מן הפסוק שמצא קורא אותם רבים, שנאמר הוי המון עמים רבים (ישעיהו י״ז:י״ב): אומרים לנפשי. שהיו אומרים לישראל אומה ששמעה בהר סיני מפי הקב״ה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳), ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שם ל״ב:ד׳), [יש להם תשועה] אין ישועתה לו באלהים סלה. [ואתה ה׳] אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם אתה הסמכת עמהם בתורה, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט): מגן בעדי. שהגנת עלינו בזכות אבותינו: כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו, שנאמר ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם] (שם כ״ה:ח׳): ומרים ראשי. אחרי שהיינו חייבים תלוי ראש נתת לנו תלוי ראש, ע״י משה רבינו ע״ה, שנאמר כי תשא את ראש (שם ל׳:י״ב).
1. זש״ה רבים. כל המאמר עד סוף הפסוק הוא בתנחומ׳ תשא אות ד׳, ופסיקתא דר״כ שקלים דף י׳ ע״א, ובסגנון אחר הוא בתנחומ׳ שלנו כי תשא אות ג׳, וע״ש הערה כ״ה.
2. כי כשחלה דוד עד יהיו יוצאים לחוץ. ליתא בתנחומא ובפסיקת׳ ושם איתא כך פתר קרייא בדואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה אומרים לנפשי שהיו אומרים לדוד אדם ששבה את הכבשה.
3. אחר שהייתי חייב לך תלוי ראש. במקומות הנ״ל הוא תחת אשר הייתי חייב לך הרמת ראש נתת לי תלוי ראש, ור״ל הרמת ראש הוא לרעה ותלוי ראש הוא הגבהה לטובה ועיין בפסיקתא הערה ט׳.
(יא-טז) [סכנת המספר וסיבתה]:
כי תשא את ראש וגו׳. אמר הגאון, כי סיבת הנגף במספר העם הוא זה, כי להיות שהמספר ומפקד העם הוא לסיבת ההעדר הקורה לבני האדם, כי לא היינו מונים אותם לולא שרצינו לידע אם חסר מניינם או לאו, וההעדר הזה הקורה בא לרוע בני איש עד שגרמו וקנסו מיתה לעצמם ומתים בעטיו של נחש, נמצא אם כן שמספר העם זוכר1 עוונותיהם ומעורר מידת הדין עליהם ובאה המגיפה. ולכן ציוה שלכפרה להם במניינם יתנו מחצית השקל, ולא יהיה בהם נגף.
ואם תאמר, והלוא מצאנו שגם בנצחיים יפול המספר, כדכתיב (ישעיה מ כו) ׳המוציא במספר צבאם׳. יש לומר שמספר זה לא היה אלא בעת הבריאה, כדכתיב ברישיה דקרא2 (שם מב ה) ׳כה אמר ה׳ בורא השמים ונוטיהם׳.
אי נמי, יש הפרש בין המספר הנופל על אישים רבים ממין אחד, כגון האנשים, ובין המספר הנופל על הנצחיים באיש, וכולם נבדלים זה מזה במין. כי לכל צבא השמים וכסיליהם יש צורה מיוחדת מבדילה בין אחד לחבירו, ועל מספר כזה לא יפול נגף, כי אינו לסיבת ההעדר הקורה, אבל במספר האחר יקרה נגף בזכרו ההעדר שנגרם לאדם בעבורו3:
1. מזכיר.
2. אין זה תחילת הפסוק הקודם, אך הפסוק הקודם תחילתו ׳שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה׳, ונראה שפסוק זה כיוון לצטט.
3. ראה בהערות לנוסח מהדו״ק, וראה שיעורים לתהלים (ל ז-ח), ושם (קמז ד).
וידבר ה׳ וגו׳ כי תשא את ראש בני ישראל – בכל מקום הזכיר נשיאת ראש אצל המספר, לפי שע״י המספר ישראל מנושאים ביתר שאת על כל האומות כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש כי כל דבר שאינו חשוב כמו הקש והתבן אין לו מספר, אבל ישראל נמשלו לחיטין שנאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) בטנך ערימת חיטים, כי כל ערימה בפני עצמה דבר חשוב שבעל השדה מונה אותה לומר כך וכך ערימות יש לי, כך בטנך של כל א׳ ואחד דבר חשוב. ונקט הבטן שלא תאמר דווקא מצד הראש יש הבדל בין ישראל לעמים כי שם ה׳ נקרא על ראש ישראל דווקא אבל מצד הבטן כולם שוים כי כולם משתמשים בצרכי הגוף בשוה, אלא אפילו בבטנם יש צד קדושה כי אינן אוכלים כ״א עפ״י התורה כמ״ש (משלי כ״ב:י״ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך. וכתיב (תהלים מ׳:ט׳) ותורתך בתוך מעי. והיה זה כדי שלא יאמרו שישראל אין להם יתרון כי אם מצד הראש אשר בו משכן החכמה כי רק עם חכם ונבון הגוי הזה. אבל מצד השתמשות בעניני הגוף ההולכים דרך הבטן הרי הם כשאר כל העמים, אלא אפילו בטנם כערימת חיטים לפי שהוא סוגה בשושנים ר״ל הוא אוכל על פי סייג וגדר אשר גבלו ראשונים שנמשלו לשושנים ששונים הלכות הליכות עולם, לכן נקט הבטן מוסיף על הראש שהזכיר כאן.
ובדרך זה נמשלו ישראל לכוכבים, שנאמר בהם (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם כי מספר ההוא ודאי הוא בעבור מעלתם כי בלי ספק שהקב״ה יודע מספרם, כך מספר בני ישראל אחר מעשה העגל דומה למה שנאמר אחר חטא של ראובן (בראשית ל״ה:כ״ג) ויהיו בני יעקב י״ב. כך הודיע לנו כאן שלא נמאסו בעבור מעשה העגל אלא כולם במעלות המספר המורה שכל איש מישראל מושגח בהשגחה פרטית. אמנם המספר הנאמר בפר׳ במדבר היה לפי שבא להשרות שכינתו בתוך כל שבט ושבט כי דבר זה צריך מספר, כי אין הקב״ה משרה שכינתו על פחות מן כ״ב אלף (יבמות סד.) כמו שיתבאר במקומו בע״ה, ומספר של ערבות מואב היה בעבור חלוקת הארץ שנאמר בו לרב תרבו וגו׳.
כי תשא
וידבר ה׳ וגו׳ – הפרשה מלעיל (כה, א) עד לפסוק הזה היא דיבור אלקי אחד מתמשך, המצווה על עשייתו וקידושו של המשכן וקידוש הכהנים. דבר ה׳ שבא עתה בעקבותיו מתאר בקווים כלליים את יחס האומה אל המשכן.
מתחילה לימדונו שהחיים בבית המקדש וחיי האומה אינם שני תחומים נפרדים. מקום הסנהדרין – ליד המזבח; וייעודו של המזבח הוא להביא צדק, שלום וקדושה אל תוך חיי האומה. לפיכך יסודות חיי האומה העתידים להתפתח [״משפטים״] הובאו קודם לציוויי בניין המשכן.
וברוח זו, עתה לאחר שציוויים אלה נשלמו, ניתנה מצות מחצית השקל כדי שהדורות הבאים יידעו שהאומה והמשכן הם יחידה אחת.
אמת יהודית גדולה הוכרזה כאן: המקדש אינו מוסד שלאחר שהועמד לצמיתות על תלו, הושאר בידי הכהנים שינהלו אותו; שכן המקדש אינו יכול להשיג את מטרתו ללא השתתפות האומה בכוחות חיוניים ורעננים המתחדשים ללא הרף. באותה המידה, אין חשיבותם של כל אחד ואחד מבני האומה, ושל כלל האומה, אלא אך ורק במעשים שיביאו להשגת תכלית המשכן, אשר כל מטרתו אינה אלא להיות מקדש לתורת ישראל.
הכל