לץ היין – הלץ הוא המתלוצץ על חוקי החכמה, כי חוקי החכמה צריך לקבלם באמונה ובישרת לב אחר שאין עליהם מופת, ומלמד כי גם מי שקיבל חוקי החכמה, אם שוגה ביין - לא יחכם – כי היין הוא לץ – מתלוצץ על חוקי החכמה, באשר הוא ימשול על הלב וציוריו לסור מדרך החכמה אל ההוללות, והכל נדמה עליו כמישור.

והנה, הלץ מתלוצץ רק על החכמה, לא על הדעת; אבל השכר הומה – אינו מתלוצץ בדעת כלל, רק בהמיה, כי אז כבר בטל שכלו ונעשה כבעלי-חיים הומים בלי דעת.

נהם ככפיר אימת מלך – כבר אמר (י״ט י״ב) נהם ככפיר זעף מלך, שבעת הזעף אין לקרב אליו כמו אל הכפיר במעונתו בעת רעבונו שאז טורף בודאי, ופה אמר שגם בעת רצון, שיכול להתקרב אליו, צריך ליזהר באימת מלך, גדר האימה הוא דבר המאויים מצד רוממותו ומעלתו הגדולה, וצריך שלא לעבור חקי האימה, שהאימה תזהיר שלא יקל ראשו, ולא ישמש בשרביטו, ושיזהר במוראו, ומי שעובר חקים האלה חייב מיתה וחוטא נפשו – והמתקרב אל האימה הזאת בלתי חש לה, כמתקרב אל הכפיר במעונתו.

כבוד לאיש שבת מריב – מי שבא לריב על שחרפו אותו, לא יחשוב לו לכבוד, אם במה שע״י הריב יחרפוהו יותר ולא ישיג התכלית, אם במה שזה בעצמו שמקפיד על החירוף מורה שיש בהחירוף ממש, ויותר יהיה לו כבוד אם ישב מריב – אם במה שמראה שאינו מקפיד, כמ״ש יחסותא דבבלאי שתיקותא, אם במה שישמר מחרפה כמ״ש אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה וכו׳, וזה מחקי החכמה לעצור בכעסו, אבל האויל המסתפק בחקי החכמה לא יוכל לעצור ברוחו, ומדותיו הפחותים מתגלים תיכף, כמ״ש אויל ביום יודע כעסו (י״ב ט״ז).

מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין – זמן החרישה הוא בחורף ואז האויר קר, והעצל שאינו אוהב לעשות מלאכה גם בעת נכון לזה, כ״ש שיתעצל בסבת החורף – ואח״כ בבוא הקציר שהאויר טוב שואל לאכול ואין – והוא משל על האיש המתעצל לאסוף חכמה בימי נעוריו, שאז הזמן לחרוש חלקת הנפש מן הקוצים והדרדרים וציורי התאוה, ולזרוע בה זרע החכמה ודעת, אבל אז רתיחת הבחרות ותאותיו ימנעוהו מזאת ויתעצל, ואח״כ בימי זקנותו שאז נחו רתיחות הילדות, אבל אחר שלא הכין אדמת הנפש לחכמה בזמנו לא ימצא פרי, וכן ימליץ החורף על ימי חיי הנפש בגויה, שאז זמן החרישה והזריעה, ובעת תתפשט הנפש מלבוש החומר אז זמן הקצירה, ומי שלא טרח בע״ש מה יאכל בשבת.

מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה – העצה היא לבחור הטוב והמועיל מכל חלקי האפשר, והנה מחשבות רבות שוטפות כזרם מים על פני הלב, כמ״ש רבות מחשבות בלב איש, אבל העצה שהוא לבחור הטוב מכל חלקי האפשר המוביל אל תכלית המבוקש, הוא נסתר בעומק הלב במקור הצפון בעומק תהום רבה, ויש עצה ע״פ החכמה וזה עצת ה׳ שהנחיל חקי החכמה, ויקבל עצה זו מאחרים, כי אצל בני אדם החכמה מקובלת, ועז״א ושומע לעצה חכם, כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם (ירמיהו י״ח:י״ח) אמנם העצה שנמצאת בלב האדם עצמו שיבין מדעתו לבחור הטוב זו עמוקה מאד, ולא תדלה מעומק הנפש רק ע״י כח הבינה, שמבין דבר מתוך דבר, וישפוט בכח בינתו על כל חלקי הסותר, לראות מן כל המון המחשבות איזה הטוב מכולם, וחקירת הבינה ע״י ההיקשים דומה כדולה מים ממקום עמוק שמקשר חבל בחבל עד יוריד כדו אל המעין, וכן יקשור היקש בהיקש עד יוציא האמת בכח הבינה.

רב אדם יקרא איש חסדו החסד הוא מה שיעשה שלא מצד החיוב או ההבטחה רק מנדבת לב, והאמונה הוא מה שיעשה מצד החיוב או ההבטחה, וכפי זה היה ראוי שמי שעושה חסד כ״ש שיעשה אמונה, שאם יתנדב את אשר לא התחייב כ״ש שישמור את החיוב והמוטל עליו, ואמנם בטבע בני אדם יתראה להפך שאנשי אמונה מועטים את המוטל עליהם לא יעשו בקל יונו ירמאו ויגעו בממון זולתם, אולם בבוא לפניהם לעשות חסד ימצאו רבים לעשותו, וזה מצד שאין עושים הטוב בעבור עצמו רק בעבור התפארת והשבח, ויותר יהולל אם יעשה חסד, שבזה יכריזו חסדיו, וז״ש רב אדם יקרא איש חסדו – עם זה ימצאו רבים לעשות חסד, כדי שיקראו כל איש ואיש את חסדו ויפרסמהו, אמנם איש אמונים לא נמצא – כי מזה לא יוחיל כבוד ותפארת, וגם ר״ל מי ימצא איש אמונים שיעשה חסד של אמת שהוא החסד הנעשה בצנעה שלא בקריאה ופרסום רב, כי כל המעשה שרשו הוא אהבת הכבוד והגמול.

מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו – הצדיק הוא מי שעושה מעשה הצדק ואינו עדיין תמים, כי גדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו לשם ה׳ בלבד לא לשם כבוד ותפארת ופניה חיצונית שאז לא יעמוד בצדקו תמיד, ונמשך למ״ש איש אמונים מי ימצא, וא״כ גם הצדיק אינו תמים לעשות באמונה, אבל הצדיק המתהלך בתומו לעשות כל מעשיו לש״ש (ועז״א מתהלך שמורה על התמידות שהתמים לא ימוט בשום פעם) הגם שלא ישיג השבח המדומה, הלא אשרי בניו אחריו – כי שכר התמימות (שלא רצה ליהנות משכר מעשיו) ישאר לבניו דור דורים.

(ח-ט) מלך יושב על כסא דין, מי יאמר זכיתי לבי – כבר אמר החכם אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר, ר״ל באם תראה עשק וגזל ואין משפט במדינה, דע שהסבה לזה מפני שהשופט העליון הגבוה אשר במדינה אינו משגיח על המשפט בעצמו, רק מסר הנהגת המשפט להשר המשנה אשר תחתיו והשר מסר לאשר תחתיו, והנעשקים לא יוכלו להגיע צדקתם אל המלך עצמו, כי אז יצוייר שהשופטים הקטנים לא ישגיחו לעשות משפט, או שאין כח בידם או שיטו אחרי הבצע והשוחד, אמנם אם המלך בעצמו יושב על כסא דין – ועושה המשפט בעצמו אז בודאי יעשה משפט לעשוקים וזרוע רמה תשבר, ואמר בזה ד׳ תנאים, א] שהמלך עושה משפט בעצמו, ב] שיושב על כסא דין, הישיבה על הכסא מורה הקביעות, ג] שיושב על כסא דין, שיש הבדל בין כסא דין ובין כסא משפט, שהמשפט הוא גמר המשפט והפסק דין, והדין הוא שמיעת טענות הבע״ד, שגם ישמע בעצמו טענת הבע״ד, לא ע״י עורכי הדיינים ושופטים שומעים הטענות, שבזה יוכלו להטעות את השופט העליון, ד] מזרה בעיניו כל רע – שמלבד המשפט משגיח בכ״מ ומפזר ומזרה את הרע ע״י עיני השגחתו, שיתהלך בעצמו בין העם להשגיח על עושי רע להכרית כל פועלי און, כשיש כל התנאים האלה מי יאמר זכיתי לבי – וכי ידמה לאיש שבאם הוא זכאי בלבו כבר יטהר מחטאתו הלא יגור ויפחד מן השופט הגדול הזה אשר לו היכולת המוחלט, ואשר לא יטהו השוחד, וכ״ז משל על המלך הגדול והנורא השם ב״ה אשר הוא יושב תמיד על כסא דין, וצופה בעיניו כל מעשי בני אדם בהשגחתו המתמדת הפרטית, ומי לא יגור מהשופט הזה, בין על מחשבת לבבו, שעז״א מי יאמר זכיתי לבי – בין על מעשיו בפועל, שעז״א טהרתי מחטאתי – ועז״א לדוגמא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אבן ואבן איפה ואיפה – שיצוייר דבר שהוא רע לפי הנגלה ואינו רע לפי הנצפן, כמו אם יש להקונה אבן ואבן לשקול המעות, במשקל גדול ובמשקל קטן, ויש להמוכר איפה ואיפה למדוד כן לפי ערך זה את הפירות שמוכר שאם מוכר במדה קטנה משלם לו המעות במשקל הקטן, הגם שבזה יוכל לומר זכיתי לבי, אחר שנותן לפי הצדק, בכ״ז לא יוכל לאמר טהרתי מחטאתי לפי הנגלה, כי תועבת ה׳ גם שניהם – אף שימצאו שניהם זה לעומת זה האבן מול האיפה, כי התורה הזהירה בכלל שלא ימצא בכיסך אבן ואבן בשום אופן ובשום הצטדקות.

גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו – יש הבדל בין פעל ובין מעלל, המעללים הם הפעולות התלויות בתכונות נפשיות, כמו הפעולות הצומחות מתכונת הגאוה או הענוה, האכזריות או הרחמים וכדומה, אמר אם תראה פעל ועסק מן הנער, ולא ידעת להכיר באיזה אופן פעל זאת, ורוצה אתה ג״כ לידע מזה מהות הנער וענינו לעתיד, תוכל להכיר זה ע״י תכונותיו ומדותיו, למשל משה הרג את המצרי ואמר לרשע למה תכה רעך, ועדיין לא נודע אם עשה זאת מאהבת הצדק והיושר או מתכונת הנקמה והגאוה וכדומה, הקדים שם לספר מעלליו ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, שזה מעלליו ותכונותיו הנפשיים, שלא לבש גאה וגאון בהיותו בחצר המלך, רק יצא אל אחיו, והיה כאחד מהם, וראה והשתתף בסבלותם, שזה מורה ענותו ורחמנותו וטובו, ונודע כי המשפט שעשה בהמצרי היה מצד ישרו ואהבת צדק, וכן יוסף שהביא דבת אחיו, הקדים לספר תכונותיו שהיה רועה עמהם בצאן והיה נער את בני בלהה נכנע להם, משרת אותם, בלתי מתגאה, בלתי שונא להם, והיה הבאת הדבה מאהבתם כדי שיוכיחם אביהם, וע״י מעלליו נכר פעלו שהיה זך וישר.

אזן שומעת ועין רואה ה׳ עשה גם שניהם – שני החושים האלה שהם הראות והשמע הם היותר עוזרים בהשגה, והאוזן קודם להעין, שתחלה יקבל בקבלה ובשמיעה, ואח״כ יראה בעיניו ויתברר לו שהוא כן, שאם לא ישמע תחלה לא יבין מה שראה, ואחרי השמיעה והראיה יבין לדעת כמ״ש שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, ועל זה אמר שה׳ עשה שני החושים האלה, וכן שעשה גם שניהם כי כ״א מוזר לחברו, וצריך האדם להשתמש בשני החושים האלה לכבוד עושם, שישמע דברי התורה והחכמה מפי חכמים, ויראה ויבחין מעשי ה׳ מצד הבחינה בברואים, כמ״ש כי אראה שמיך וכו׳.

אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם – פשוטו יאמר במשל, שאסיפת ההון צריך שקידה וזריזות, והאוהב שינה יורש, והעוצם עיניו בשינה לא ישבע לחם, והושאל מן המליצה שהסובא אינו שבע, אבל ממ״ש פקח עיניך מבואר שיש בו מליצה, כי פעל פקח לא נאמר על פתיחת עיני הראות רק על פתיחת עיני השכל, וימצא השינה המליציית גם בעת שהאדם ער ועיניו הגשמיים פתוחים, אם נפשו הרוחנית ישינה ותרדמת החומר נפל עליה ועיני שכלו עצומים מהביט אל האלהים, ונמשך אל מ״ש אזן שומעת ועין רואה עשה ה׳ גם שניהם, שבמ״ש גם שניהם רמז שהאזן והעין פי שנים להם, שנמצא גם אזן רוחני ועין שכלי, שעליהם בא לשון שמיעה על הבנת השכל, ושמיעת קול אלהים, ולשון ראה על ראיית השכל, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת וה׳ עשה גם שניהם, שע״י הראיה והשמיעה בחוש החיצוני ישמע ויראה בחוש הפנימי השכלי, וכמו שאין טוב אם ישן אדם תמיד ולא יתעסק באזן ועין הגשמי, שאז יורש וגופו לא ישבע לחם חקו, כן צריך לפקח עינים, שהפקיחה עקרו על עינים הרוחנים, שאם יאהב שינת השכל יורש ויאבד רכוש הנפש שהיא התורה והחכמה, אבל יפקח עיני שכלו אז תשבע נפשו לחם חקה, שע״פ תחיה חיים הנצחיים והרוחנים.

רע רע יאמר הקונה – אומר בדרך העולם שהקונה שבא לקנות איזה דבר יאמר על הדבר שהוא רע – ואחר שקנאו ואזל מרשות המוכר לרשותו אז יתהלל בהחפץ שקנה, וזה כי תחלה חשב את המחיר שמבקשים בעד החפץ שג״כ רע בעיניו להוציאו אמר שהוא רע לערך מחירו, אבל אחר שכבר נתן מחירו אז יתעלה בעיניו אחר שקנאו במחיר רב, וכ״ז משל לעומת שאמר בל יאהב שינה כי התורה נקנית במעוט שינה ובמעוט תענוג, והגם שתחלה בעת קניית החכמה יאמר רע רע, כי יחשוב לערכה את המחיר שיתן בעדה, שהוא יגיעת הגוף ועזיבת השינה והתענוג, אח״כ כשיקנה החכמה יתהלל, ומפרש דבריו.

יש זהב – כי הקנין הזה שקנה ע״י יגיעתו שהוא שפתי דעת (שגדר הדעת הוא שיהיה לו מן החכמה ידיעה ברורה כדבר שהשיג במוחשים שעליו רמז למעלה במ״ש עין רואה ואזן שומעת עשה ה׳ כנ״ל, וע״י שיפקח עיניו ישיג שפתי דעת היינו ידיעה ברורה שזה הדעת, ושיהיה רגיל אצלו מן השפה ולחוץ, שמבואר תמיד שהשפתים מרמזים על הדעת) הנה שפתי דעת הוא כלי יקר מאד שאין כמוהו בעולם, כי אם קנה ונתן במחיר זהב ופנינים אין זה יקר כ״כ, כי יש זהב הרבה במציאות ויש רב פנינים – והם הרבה בעולם, אבל שפתי דעת הם כלי יקר הבלתי מצוי כלל.

לקח בגדו כי ערב זר – יש הבדל בין זר ובין נכרי.

* הזר יהיה גם מארץ הזאת כשאינו מבני ביתו או מעירו,

* והנכרי הוא מארץ אחרת.

אמר.

* אם ערב בעד זר, תקח את בגדו, ולא תגע בגופו אם אין לו;

* אבל אם ערב בעד נכריה, חבל אותו בעצמו, כי פשע יותר,

ויש לו נמשל, שרמז עליו במלת נכריה, שלפי המשל היא זונה נכריה, כמו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, ולפי הנמשל ידבר שם ופה על דעות כוזבות ודעות עובדי כו״ם, שהתופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר הוא זונה עם זרה, ופה ירמזנו בשם ערבות, כי הערב מקבל עליו אחריות של הלוה, וכן הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה, לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות.

* והערב בעד זר, היינו דעת שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה (אבל בכ״ז אינה נכריה להיות בה דעת כו״ם ועבודת נכר), יקח ממנו את בגדו ולבוש תפארת ועדי זהב אשר לבש ישראל בהר חורב,

* אבל הערב בעד נכריה, שהיא עבודת כו״ם ואלהי נכר, יחבלו אותו בעצמו, כי אז נכרת מעדת ה׳ ומחלקו אל הנכריה אשר התמכר לערוב ערובה, ולכן בא פסוק זה שנית לקמן (כ״ז י״ג).

ערב לאיש לחם שקר – לפי המשל מי שאוכל לחם שקר, היינו לחם שבא ע״י גזלה ורמיה ואונאה וכדומה, תחלה נדמה לו שערב לפיו, כי בא לו בלא יגיעה, אבל אח״כ ימלא פיהו חצץ וחצים, כי יענש בידי השופטים או בידי שמים, ולפי הנמשל נמשך למעלה, האוחז בדעות חיצוניות וכפירה ומינות יחפוץ שיהיה לו מאכל תאוה לנפשו, הנה הלחם הזה שמאכיל את נפשו הרוחנית, שהוא לחם שקר מדעות שקרות, תחלה נדמה לו שערב לחכו, כמ״ש כי נופת תטופנה שפתי זרה, אבל אח״כ ימלא פיו חצץ וחצים, זקים ומות הנפש, ופיו רומז על החכמה ר״ל שהוא מלא חכמת שקר שהם חצים לנפש הרוחניות.

מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה – כבר בארנו זה למעלה (י״ב י״ד) שכל המון המחשבות שיחשוב האדם על צדדי האפשר נקראו מחשבות, והם כזרם מים שוטף, ועת יבחר אחד מבין חלקי האפשר לעשות כפי התכלית נקרא עצה, ואז יש כן ובסיס להמחשבות ואינם שטים עוד על כנפי רוח, ועז״א מחשבות בעצה תכון – וצריך עצה אחת, אמנם במלחמה צריך תחבולות – שהוא קישור עצות רבות, כי גם הלוחם כנגדו י״ל עצות, ושם בארנו שלכן במלחמה טוב יועצים רבים כדי שייעצו כמה עצות על כל הצדדים שיפנה האויב, וכבר בארנו למעלה (ט״ו כ״ב)מ״ש הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום, שאם לא ישמרו עצה בסוד לא תבא אל התכלית, ואז צריך ג״כ רב יועצים כדי שייעצו גם על אופן שתתקלקל העצה ע״י גילוי הסוד, ולכן אמר פה.

גולה סוד הולך רכיל ולפותה שפתיו לא תתערב – שאחר שעקר היא העצה והוא תתקלקל ע״י גילוי הסוד, צריך לשמור מאד מן הרגילים לגלות הסוד, והם שלשה, א] מי שבטבעו גולה סוד ואינו נאמן רוח, ב] מי שהוא הולך רכיל – שג״כ דרכו לגלות סוד ע״י רכילותו, ג] פותה שפתיו – שמדבר דברי פתיות בשפתיו ומתוך הרגלו להרבות דברים לא ישמור סודותיו מפתיותו, עם כל אלה לא תתערב – כי על ידם תתקלקל עצתך.

מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך – המקלל אביו ואמו יולדיו יצוייר בשני אופנים, א] איש שהחיים למעמסה עליו וחושב בלבו שהרעות בעולם יותר מן הטובות (כמו שהביא המורה שהיה כן דעת איזה כתות) ושע״כ המציאות הוא לרע, וטוב לו ההעדר, ומקלל אביו ואמו שהיו סבה אל מציאותו באלה החיים הרעים, ועליו אמר שידעך נרו באישון חשך – שנר האדם הוא מזלו והצלחתו הזורח על ראשו, וגם מי שנרו כהה או כבה עדיין יש אור קצת, כמי שדעך נרו בלילה ורואה לאור הלבנה, והוא התקוה אשר בלב כל איש, אבל האיש הזה ידעך נרו וישאר באישון חשך בלא אור תקוה וייחול כלל, כמ״ש נר רשעים ידעך, ורשעים בחשך ידמו, ויש עוד אופן שמקלל אביו ואמו בעבור הנחלה שרוצה שימותו קודם כדי שיירש נחלתם במהרה ועל כן חיי יולדיו קשים עליו, ועז״א.

נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך – כי מעות ירושה ומציאה אין בהם ברכה כמ״ש חז״ל, כי לא יבורך רק קנין הבא ע״י השתדלות לא ע״פ מקרה, וכ״ש הירושה הבאה קודם הזמן, שזה כדרך מציאה שלא יתברך מצד שני ענינים, א] מצד שהיא נחלה – ב] מצד שהיא מבוהלת בראשונה קודם זמנה, ולכן אחריתה לא תבורך – ובא״ז לא יהיה לו הצלחה בירושתו.

(כב-כג) אל תאמר אשלמה רע וכו׳ תועבת ה׳ אבן ואבן וכו׳, אם עשה לך אדם רע במסחר, שהונה אותך ומכר לך סחורה מזויפת, אל תאמר לשלם לו במעות מזויף כמו שעשה הוא שבזה יוחזר הפסדך, ועז״א אשלמה רע – אל תאמר כן, רק קוה אל ה׳ והוא יושע לך וימלא חסרונך, ומביא ע״ז משלו, אם מכר לך במשקל מזויף ע״י אבן ואבן – ותרצה אתה למכור לו בחזרה במאזני מרמה – דע שהאבן ואבן הם תועבת ה׳ – והשילום במאזני מרמה ג״כ לא טוב – כי השם הזהיר ע״ז בכל האופנים, וכמ״ש כן למעלה אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה׳ גם שניהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

מה׳ מצעדי גבר – כבר בארתי (למעלה ט״ז ט׳) כי הגם שהבחירה לבחור באיזה דרך ילך הוא ביד האדם להימין או להשמאיל, בכ״ז אחר שתנועת הרגלים הוא מאת ה׳ וכחו, יוכל לעכב בידו שלא ילך בדרך שבחר (כמ״ש לב אדם יחשב דרכו וה׳ יכין צעדו), וא״כ אדם מה יבין דרכו – שהגם שנדמה לו שדרכו טובה ויסכים אל דרך הטוב לפי הבנתו, הוא לבלי הועיל, שעקר תלוי ביד ה׳ הגומר את הפעולה וזה יתעלם פעמים רבות מן האדם, שיראה לפעמים עיכוב בדרכו שידמה לו שהוא לרעה ובאמת מה׳ מצעדיו, ומה יבין האדם אשר תבונתו קצרה להשיג.

מוקש אדם ילע קדש – בין המוקשים שהאדם ילכד בהם בפח, הוא פשע שפתים, וכמ״ש בפשע שפתים מוקש רע, וצריך שהאדם ישמור שפתיו מהכין לו מוקש, ואחד מן המוקשים הוא אם ילע קדש – אם ימהר להקדיש מבלי יתבונן היטב, וכן אדם שיבקר אחר נדרים ומרבה לנדור, שבקל יכשל, אם בהקדש שימעול בו, ואם בנדרו שיאחר אותו.

(כו-כז) מזרה רשעים וכו׳ נר ה׳ – בשר ודם גם היותר חכם אם ירצה לעמוד על האמת, ולברר אם חטאו הרשעים איזה חטא או לא, י״ל תחבולות, ע״י שיזרה את הרשעים ויפרידם ויושיב כל אחד במאסר מיוחד, ושם ישב עליהם את האופן שהיה מין עינוי שהיו מענים את החוטא שיתן תודה על מעשיו, שהיו מגלגלים עליו אופן על גופו ומתוך גודל המכאוב היה מוכרח להודות, ובאשר יוכל להיות שמתוך היסורין יודה על דבר שקר, היה מזרה הרשעים הנחשדים כ״א בכלא מיוחד, ומענה אותם ע״י האופן שהשיב עליהם כ״פ עד שיעמוד על האמת, אבל ה׳ ב״ה א״צ לתחבולות האלה, כי נשמת האדם הוא הנר לאלהים שיאיר לו לידע ע״י מה בסתרי חשך, בנר הזה חופש כל חדרי בטן לידע כל הנסתרות, כמ״ש וא״ת מי מעיד בי נשמתו של אדם מעידה עליו.