הכסל הזה נגזר ממה שנאמר אשר יקוט כסלו¹ אשר פירושו בטחונו, ואינו סכלות כמו וכסיל לא יבין את זאת². וזה הוא הראוי לא כפי שבוחרים ההמון, אלא ראוי לכבד³ את העני הצדיק על פני העשיר הרשע, והזכיר מכל סוגי הרשע עקש שפתיו כפי שכבר הקדים כי מות וחיים ביד לשון⁴.

ברגלים האמור כאן כעין דבר יעקב לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים¹ אשר פירושם למצב. והוסיף לנו בדבריו אלה זירוז על הלמוד ואמר, עם כל הענינים כגון ממון וכבוד וזולת אלה אם לא תהא דעה אין טוב בכל, כי אמרו גם מורה שיש בכלל דבריו ענינים אחרים כלולים, אמר גם הון וכבוד נפש בלא דעת לא טוב. ואחר כך אמר שאין הדעה עלולה להמצא במי שהוא אץ בעגיניו ולהוט אחרי הון העולם הזה, אלא תמצאהו נוטה וסוטה ממנה מרוב טרדת מחשבתו ועסקיו.

אמר את זה לעצור בני אדם מלהטיל מה שיארע להם ביגיעתם בעולם הזה על ה׳, כמו שעשו השבטים באמרם מה זאת עשה אלהים לנו¹, והיה זה ממה שעשו בידיהם, אלא נאמר על כל מאורע כמו שאמרו בעת שהודו על כך אבל אשמים אנחנו על אחינו², לפי שאינו עושה בנו כי אם הטוב לנו, ולפיכך תמצא עלי אומר ה׳ הוא הטוב בעיניו יעשה³, ודוד אומר הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו⁴, ואמר חזקיהו טוב דבר ה׳ אשר דברתי⁵. וכפי הכלל שקדם⁶ שכל יסורין שמביא על עבדיו לא יבצר שיהיו או למרק מה שקדם או נסיון כדי לגמול לאדם עליהם שכר וגמול.

עד השקר כבר הקדים ה׳ ודן אותו ועשיתם לו כאשר זמם¹. ועל פי ההקדמה הזו אמר שלמה ע״ה מי שכזב בדתו ורצה להנצל לא ימלט שנאמר ולא ימלט רשע את בעליו².

גם זה תאורו למה שמצא בעולם, אבל לפי האמת צריך שיהו הרבים מחלים¹ פני הצדיק כמו שאמר צפר על איוב ורבצת ואין מחריד וחלו פניך רבים².

גם זה מה שבחרו בני אדם מתוך סכלות, ותיארו הוא כפי שהם. אבל הראוי הוא שיהו כל אחי הרשע שונאים אותו כמו שקדם יראת ה׳ שנאת רע¹. ושיהיו כל רעי השקרן מתרחקים ממנו כמו שנאמר בתורה מדבר שקר תרחק². ושיהא הרשע אם בקש מבני אדם דבר לא ימלאו בקשתו כמו שהזהיר ה׳ ואמר אל תשת ידך עם רשע³.

ייאמר שם החכמה גם על המצות השכליות, ושם תבונה על השמעיות¹, מי שנהה אחריהן ואינו מכזב בהן הוא אשר ינצל וישיג את הטוב.

גם זה כפי ההקדמה שכתורה, אמר כמו שהיא דנה שיחול על עד השקר כמו שזמם לעשות בנקי¹, כך מי שמשקר על אחיו העברי שלא במושב בית הדין ואי אפשר לדיין להעניש אותו, ינקם ה׳ ממנו שהוא הצופה אותו בכגון מה ששקר על אחיו.

היסוד בשתי השאלות הללו שהעונג אשר השלוה מתולדותיו טוב הוא לנבון כמו שנאמר והתענג על ה׳¹, והתענגו על רוב שלום². לפי שכל מה שמתענג מזדככת מחשבתו ומתאזן מזגו ומתחזק רעיונו ומשתפרת תבונתו ומתחזקים בו ארבעת הכחות שהזכרנום בהקדמת הספר³. ועוד כיון שהוא חכם אינו מגזים בתענוגי גופו למעלה מן הראוי מפני שלבו קשור בחכמה, והרי היא באמת מתאימה וראויה לו כאמרו כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני⁴. אבל הסכל הרי ענוגו חומר לסכלותו, שאז יתרחב באכילה ושתיה שלא בזמנו, ובתשמיש שלא בעתו, ויפשע כנגד טבעו, ויבואוהו המדוים והמחלות ללא סבה, וירע לנפשו במה שמביאה ביסורין קשים כמאמר עמום על השרוים בעונג והם סכלים בפרשת הוי השאננים בציון⁵ עד סופה. ואמרו אף כי לעבד משל בשרים, ביסודו מתאים למי שהוא מזרע המלכות והממשלה והשררה, כי הוא יחמול על עמו וידאג לרוממם כדי שיעמוד לו זכר אבותיו ויחייה שלטונם, וגם לקיים מנהגיהם, ויגמול לכל מי שהיה פקיד ומשרת להם, ועוד שהוא מקוה לעצמו ולזרעו כיוצא בכך כפי שידעת על שלמה שהנהיג כל חוקי אביו וחזקם שנאמר ויאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו⁶. וכאשר העם מעמיד עבד תהא מטרתו שינוי חוקי אדונו, ויהרוג פקידיו וחבריו וסריסיו עד שיסיים בפחות שבהם, כמו שאמר בבעשא על ירבעם לא השאיר כל נשמה לירבעם⁷, ואמר במה שעשה זמרי באלה לא השאיר לו משתין בקיר וגאליו ורעהו⁸, לפי שאין לו תקוה שתתקיים מלכותו לזרעו, לפיכך נוהג בהם בלי חמלה. ונעשה הענין הזה השני ענין העבד מוזר מן הראשון שהוא ענין הכסיל עד שאמר בו אף כי לעבד, כי הראשון פשעו על נפשו בלבד, והשני פשעו על האומה או על הקהלה. ועוד שהסכל נקרא עבד שנאמר ועבד אויל לחכם לב⁹. אבל הלוה אינו נקרא עבד אלא למי שהלוהו בלבד שנאמר ועבד לוה לאיש מלוה¹⁰.

כבר ידעת שמשה רבנו האריך אפו עם בני ראובן ובני גד והרחיב עמהם את הדברים עד שנתברר שהם נקיים ממה שחשד בהם, והודה להם על כך ואמר אם תעשון את הדבר הזה ועבר לכם, ונכבשה¹. וכך גם יהושע וכל ישראל האריכו אפם ומתינותם לבני ראובן ולבני גד עד שנתברר שהם נקיים ממה שחשדום בו, והודו לה׳ שנאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים². זה משבחי האריך אפו. ומשבחי עבור על פשע, אבימלך הרע לאברהם ושרה גם יחד וכאשר התנצל ובקש מחילה מחל לו ונתפלל עליו שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים³. וכן יצחק הרעו לו אבימלך וחבריו ומחל להם ונתן להם הבטחה שנאמר וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו⁴. ואחי יוסף הרעו לו בקנאה ובמכירה וכל הנספח לכך, ומחל להם ודבר עמהם דברים רכים שנאמר אנכי אכלכל אתכם⁵, ולא נכתבו לנו פרשות הללו אלא כדי ללמוד מהן.

לפי הפשט יתכן שיהא המשילו זעף המלך לאריה ורצונו לטל, לפי שהפורה נחלק לשני חלקים צומח וחי, ורוב בעלי החיים אין להם קיום כי אם בצומח, לפיכך דמה הרצון לטל שהוא המפרה את הצומח, והזעף לאריה שהוא אוכל בעלי החיים המכלים את הצומח, והנה תפש את הקצה החזק שבכל סוג. ולפי הענין אמר, אם הדבר כך לפני מלך ממלכי בני אדם כל שכן מלך המלכים ואדון האדונים שיהא זעפו כאריה, וכמו שהמשיל ואמר אריה שאג¹, ושיהא רצונו כטל כמו שהמשיל ואמר אהיה כטל לישראל².

נתכוון בענין זה כפי שכבר הקדים ובן כסיל תוגת אמו¹. אמר כי גם האשה יש לה קשר לבעל כקשר הבן לאב, ואם היא אשת מדנים תהיה מכתה לו כמכת הבן להוריו, אלא שההורה אינו יכול להיות לא הורה, והבעל יכול להיות לאשתו לא בעל על ידי הגירושין.

אמר יכול אתה לתת לבנך ממון וקרקעות, ואינך יכול לתת לו ריע טוב. והתועלת בזה שענין הריע מסור לו, אם יראהו מצליח וראוי לו ואם לאו יחליפהו באחר. ואפשר שיש לו ענין, אמר יכול אתה להוריש לבנך ממונך ואינך יכול להוריש לו חכמתך, כי כבר המשיל את החכמה לאשה כמו שקדם חכמת נשים בנתה ביתה¹. וכיון שהדבר כך ראוי לבן להשתדל בלמוד החכמה, וכמו שקבעו הראשונים ז״ל והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך².

זירז בשני הדברים הללו על ההשתדלות לפעול בעניני הדת והעולם. והסבה שהעצלות מביאה את התרדמה, לפי שהאד אשר דרכו להתנדף מנקבוביות הגוף בתנועת הפעולה, אם הוא נח ואינו מתנדף עולה אל המח ומביא את השינה.

רמז באמרו בוזה דרכיו כלפי ה׳ יתהדר ויתרומם, וכוונתו בזה שלא יחזיקו עובדי ה׳ טובה לעצמם, אומר להם לא עשיתם אלא לנפשכם ששמרתם אותה, ובהפכו אומר לממרים אינכם מרגיזים אותו אלא הרגזתם נפשכם, כמו שאמר ירמיהו בשם ה׳ האותי אתם מכעיסים נאם ה׳ הלא אתם ולמען בשת פניכם¹.

גם זה זירוז על הצדקה, אומר למאמין אל תדמה כי המעות שאתה נותן לצדקה שאבדת אותם, אינך אלא מפקידם ושומרם בידי נפקד אצל אדון העולמים יתרומם ויתהדר, ואף לא כפקדון אשר דינו במשפטי בני אדם שאין הנפקד חייב באחריותו, אלא כמו החוב אשר אחריותו ובטחונו על הלוה עד שימסרהו לו, ככה הבטיח ה׳ לעושי הצדקה את הגמול.

לדבר זה שלשה ענינים, האחד שהוא מצוה את האב ליסר את בנו והרב את תלמידו בנחת כדי שלא יהא שם חשש הריגת נפשות. והשני היפך הראשון, שהוא נתן למיסר בטחון מאבדן נפש זה שהוא מיסר אותו, אמר אל תעלה על לבך מותו. והשלישי והוא היותר נאה, שצוה ליסר את התלמיד והבן ואמר, החיה אותם במוסר ואל תזניחם בסכלותם כי אז תהרגם.

יתכן לפרש דבר זה על הדרך הזו, הזהירנו בזה שלא להשתמש בחמה ורבוי הכעס, והודיע לנו רוע אחרית דבר זה, שהאדם ינצל מצרה ויכנס באחרת. ולפי פירוש אחר יש לחברו עם הפסוק הראשון, אמר אל תזניח בנך ללא מוסר שאז תאבדהו, ויהיה פירוש גדל חמה רב החמה על בני אדם נושא חטאים לפני ה׳, אלא הצילהו מכל זה והוסף ביסורו. וזה יותר נכון ופשוט. וכמו שצוה את האב ליסר את הבן צוה גם את הבן לקבל את היסור והוא אמרו:

יש בהדרכה אל האחרית כמה דברים, מהם שהוא נותן תקוה למיסר ולמיוסר יחד, ואומר היו סבלנים לכך¹, כי אין תועלתו ניכרת מיד אלא באחרית. ומהם שהוא אומר לבן יבואך זמן שתרצה ללמוד בו מוסר ולא תוכל מחמת אי סבילתך אותו, ולכן הוסר כל זמן שאתה יכול לקבלו. ומהם שהוא רומז על העולם הבא, ואומר יסורך בעולם הזה יועילך לעולם הבא, והרי לך דבר שתסתחר בו מן העולם הזה לעולם הבא.

נכללו בזה כמה ענינים, תחלה מנע את העבד מלהחליט ולפסוק על דבר מסויים מן המאורעות שהוא יהיה¹. וכן חייבו להסתפק במה שהביא ה׳ ולרצות בכך. ועוד חייבו להיות תמיד בדעה שהוא מוקף ומונהג בכל עניניו, פרט לצווי ולאזהרה².

כוונתו שלא ישמיע אדם לחברו שהוא יטיב לו ואחר כך לא יעשה, ואף על פי שכל אדם רוצה ממך שתטיב לו, אם אפשר לך מה שבקש טוב, ואם לאו הראה לפניו אי יכלתך למה שבקש ומניעתו ממך יותר טוב משתבטיחו ולא תקיים, ואלו לא הבטיח בלק לבלעם¹ במה שלא קיים היה יותר טוב. ואלו לא הבטיח אבימלך לבעלי שכם במה שלא קיים² להם היה יותר קל.

יש אצלנו מלת לינה ושכיבה במובן הדבקות, כמו שאמר איוב ובהמרותם תלן עיני¹, ואמר דוד אם תשכבון בין שפתים². וענין פסוק זה, אומר החכם שאי אפשר לבני אדם שלא יהא להם חובות וזכיות, והנה יראת ה׳ היא לעולם הבא החיים התמידיים, ונשארו השגגות שהאדם נכשל בהן צריכים יסורין שימרקום ממנו, אלא אם כן ירבה בדבקות ביראת ה׳, שאם יעשה כן אינו נתבע על אותן השגגות המעטות, אם משום שהרגיל עצמו לטוב נסתלקו ממנו השגגות וההעלם, או שבגלל רוב זכיותיו נמחקו לו הקטנות כמו שנאמר בחסד ואמת יכפר עון³.

הפליג החכם בעצלותו של זה הנזכר שהוא מתעצל לקחת פת מן הצלחת לאכלה אחר שטבל את ידו בה. וכך תמצאהו בעניני עולמו, האפשרויות להרויח לפניו ואינו פונה אליהן. ובעניני דתו, החסד והתפלה לפניו ואינו מתעורר אליהן. ובמה שכולל אותם¹ והיא החכמה, כל הלמודים מונחים לפניו ואינו לומד מהם מאומה.

רוצה לומר שדבריך לנבון פועלים כמו הכאתך לסכל, ואף יותר, שנאמר תחת גערה במבין¹.

אם הדברים על הפרט הרי אפשר שיגנוב משהו מן ממון אביו והזקיקו לגרש את אמו על שלא שמרה אותו. ואם הדברים באופן כללי הרי אפשר שיחתור ויגנוב ויקח ממון ויברח, ויתבע המלך את הוריו להביאו, ואז תברח האם מחמת שהיא אשה ותתחבא, וילקח האב, וינצל במכירת שדהו כדי לשלם מה שגנב בנו¹. וגלה את האחרית הזו כדי לזרז על המוסר.