וספר הכתוב שיהוא בן חנני נבא לבעשא, שכמו שהוא אחז דרכי ירבעם ונמשך אחריו בחטאתיו, ככה יענש ככל אשר נענש ירבעם.

וזהו הנני מבעיר אחרי בעשא, ר״ל שיבער אש בו ובביתו ובכל עדתו:

ואמנם אמרו אחרי זה וגם ביד יהוא בן חנני הנביא דבר ה׳, והיה היא עצמה הנבואה הקודמת, היה זה לדעתי מפני שבנבואה הקודמת לא זכר בבעשא כי אם שהיה ענשו בעבור שהחטיא את ישראל לא על שחטא בעצמו, שנאמר ותלך בדרכי ירבעם ותחטא את עמי ישראל להכעסני בחטאתם הנני מבעיר וגו׳, ולא זכר באותו עונש דבר מחטאתיו בעצמו, לכן הוסיף לומר וגם יד ה׳ היה אל יהוא, רצה לומר וגם כן באותו יד ה׳ ונבואה הנזכרת שבאה אל יהוא בן חנני הנביא על בעשא ועל ביתו, היה דבר ה׳ על כל הרעה אשר הוא בעצמו עשה, ואמר להכעיסו במעשה ידיו, כי זהו מה שחטא בעצמו לא מה שהחטיא את ישראל, ועל זה גם כן יעדו שיהיה ביתו כבית ירבעם, כי גם כן נתדמה בזה אליו. והוסיף בזה גם כן סבה אחרת והיא ועל אשר הכה אותו, ואמרו המפרשים שחוזר אל נדב שהכה אותו בעשא, לפי שאעפ״י שהיה רשע נענש בעשא, לפי שהיה רשע כמוהו, ומפני שבעשא לא המיתו בעבור חטאת ירבעם כי לא עשאו לקיים דבר הנביא, כמו שעשה יהוא בן נמשי (מלכים ב ט׳) אבל עשה זה לרוע לבו למלוך תחתיו, ולפי שלא יהיה מבית ירבע׳ מי שיחלוק על מלכותו הרג׳ כלם, וגם בעבור שהרגו בעת שהיה נדב לוחם מלחמות ה׳ עם פלשתים בהיותם צרים על גבתון. ולי נראה שבעשא כאשר הרג כל בית ירבעם היה אומר שהיה עושה זה להיות ירבעם עובד ע״ז ומכעיס השם, ושהיה אומר שעשאו לקיים דברי הנביא, וכאשר גם הוא (בעשא) הרשיע לעשות האשימו הנביא עליו, והוא אמרו ועל אשר הכה אותו, ואינו חוזר לנדב כי אם לכל בית ירבעם שזכר, ר״ל וכל שכן על הדבר אשר הכה אותו שהיה על חטאיו, ואיך השמיד בעשא בית ירבעם על דבר שנמצא בעצמו? ולכן אחרי שהכה בעשא את בית ירבעם על חטאתיו ובא גם הוא אחריו לעשותם היה מן הראוי שיענש כמוהו באותו עונש עצמו. והנה אמר כל זה אחרי שספר שמלך אלה בנו תחתיו, להגיד שיקרה לבן בעשא מה שקרה לבן ירבעם, כי הנה כמו שנדב בן ירבעם מלך שנתים, כך אלה בן בעשא מלך שנתים וכמו שנדב הרג בחרב, כך אלה נהרג בחרב, לקיים דבר הנביא שבעשא יענש כירבעם וזהו דמוי נפלא ודבר מתמיה שהיה בעשא דומה לירבעם בחייו ובמותו, ובנו דומה לבניו וביתו דומה לביתו, והותרו בזה השאלות חמשית וששית:

בשנת עשרים וגומר. אחרי שהשלים הכתוב לספר מלכות בעשא על ישראל, זכר אחריו מלכות אלה בנו, וספר שמלך שנתים הקושרים אתו היו אנשי הצבא, משא״כ הקושרים את זמרי היו בני העיר, ולכן בחר העת שבני חיל הצבא היו בגבתון והמלך לבדו בביתו שותה שכור:

ושקשר עליו זמרי עבדו שר מחצית הרכב, כי היו שני שרים על רכב המלך, והיה זמרי שר על החצי האחד מהם, וקם על אלה אדוניו ויהרגהו, והיה זה מדה כנגד מדה, כי בעשא הרג נדב בן ירבעם בעת היותו עם ישראל צרים על גבתון בארץ פלשתים, ועתה בהיות אלה עם ישראל חונים על גבתון אשר לפלשתים גם כן הרגו זמרי עבדו. והנה היה סבת הריגתו מלבד הגזרה ההשגחיית, לפי שזמרי ראה את אלה שותה שכור מושלך ארצה, ולכן בזהו בלבו וראה שלא היה נאה לאדנות והרגו:

והנה אמר שמלך בשנת עשרים ושש ושהמיתהו זמרי בשנת עשרים ושבע, ואם היה זה כן לא היה מולך שנתים כי אם שנה אחת, אבל היו שנים מקוטעות כמו שאמרתי:

(יא-יב) כשבתו על כסאו הכה את כל בית בעשא ר״ל בניו ואחיו וגואליו כדי שתהיה הממלכה נכונה בידו, ואח״כ וישמד זמרי דרך השמדה אף נשים וטף שלא היה ירא שיעמדו נגדו בדבר המלוכה וזה היה כדבר ה׳ לקיים גזרתו, ובזה לא השאיר לו משתין בקיר זה היה השמדה וגאליו ורעהו שלא יטענו ע״ד ואמר בתרצה, לפי שהיה שם ביתו ונתישב שמה.

(יא) והנה זמרי עשה לבית בעשא כאשר הוא עשה לבית ירבעם והוסיף על הרע, כי הנה בעשא המית והרג כל בית ירבעם, אבל לא הרג גואליו ולא רעיו ואוהביו, אמנם זמרי הכה את כל בניו וגואליו ואהביו גם כן, וזהו אמרו ורעהו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(יב) והיה אותו השמד אשר השמיד זמרי לבית בעשא באותו האופן עצמו שזכר ה׳ ביד הנביא יהוא על כל חטאת בעשא וחטאת אלה בנו שהרשיע לעשות כאביו.

וספר הכתוב שרגז הארץ תחת עבד כי ימלוך על קשר זמרי באדוניו, והמליכו לעמרי שהיה שר הצבא, וידמה שהיה המלכתו על תנאי שינקום נקמות המלך אלה מיד זמרי עבדו.

כי הנה עמרי מיד כשמלך הלך על תרצה להרוג את זמרי ולכד העיר.

וזמרי בראותו כי בא יומו בא אל ארמון המלך וישרוף אותו באש וימת שם, באופן שלא עמד בשם מלך כי אם שבעה ימים:

ואמר על חטאתיו אשר חטא וגומר, לא אחרי שמלך כי אם בהיותו שר הרכב, שהיה חוטא והיה מחטיא את ישראל אותם שהיו תחת ידו.

וספר הכתוב שבמות זמרי נחלק עם ישראל והיו חצים להמליך תבני בן גינת ומחציתם להמליך עמרי, ובאותם הימים מת תבני ממיתת עצמו, או שנהרג כדברי בעל סדר עולם (פרק י״ז), ואז מלך עמרי בלא מחלוקת:

ואמנם אמרו בשנת שלשים ואחת לאסא מלך יהודה מלך עמרי על ישראל שתים עשרה שנה וגומר, יראה זר מאד, שהרי בשנת עשרים ושבע מלך זמרי ושבעה ימים בלבד מלך ואחריו מלך עמרי, ואיך יאמר אם כן שמלך בשנת שלשים ואחד? ועוד יאמר שאחאב בן עמרי מלך בשנת שלשים ושמנה לאלה ואם היה שעמרי אביו מלך בשנת שלשים ואחת ומלך שתים עשר שנה, יתחייב שימלוך אחאב בשנת ארבעים ושלש לאסא לא בשנת שלשים ושמנה, אבל תוכן הדברים כך הוא, הנה בתחלת שבעה ועשרים לאסא מלך זמרי ונהרג מיד, ומשם עד סוף שלשים ואחד הנה היה המחלוקת בן תבני ועמרי, ובשנת שלשים ואחד בסופו מת תבני, ואז מלך עמרי על כל השבטים כי נתקבצו אליו כלם, ומשם עד שנת שלשים ושמונה מלך כי אז מת ומלך אחאב בנו, ולפי שתבני מת נמנו השנים כלם לעמרי, הנה אם כן מת זמרי בשנת עשרים ושבע שנה בראשיתו, ומשם עד שלשים ושמונה שנה בסופו מלך עמרי שהם שתים עשרה שנה שזכר הכתוב, כי התחיל המנין מראשית שנת עשרים ושבע עד סוף שלשים ושמונה, אם לא שמאלה השנים חצים היה במחלוקת עם תבני וחצים היה בשלמות על כל השבטים ובשלוה, והם הששה שנים שזכר שמלך בתרצה:

וזכר הכתוב שעמרי קנה מיד אדם אחד נקרא שמר, הר אחד שקראו על שמו שומרון, ובאותו הר בנה את שומרון שהיה עיר ואם בישראל. וחכמינו זכרונם לברכה שבחו את עמרי על זה, אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף ק״ב ע״ב), אמר רבי יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך על ארץ ישראל, ואמרו שלכן הושיבו לו שלשה מלכים על כסאו, לפי שהוסיף כרך גדולה בישראל. וכך היה בדעתו כשם שירושלם גדולה למלכי יהודה כך יהיה שומרון למלכי ישראל וכו׳:

וספר הכתוב שאחרי עמרי מלך אחאב בנו.

ושהוא הרשיע לעשות מאביו וכל אשר היו לפניו.

ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם, לפי שעשה אחאב דברים אחרים רעים שלא עשאם ירבעם ולא עמרי אביו, וכמו שאמרו בפרק חלק (שם), קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם, ומפני מה תלה הכתוב בירבעם? מפני שהתחיל בקלקלה. ושעזרתו בזה אשתו איזבל שהיתה בת מלך הצידונים, ומפני זה השתחוה לבעל כאשתו:

ואחרי כן עשה מזבח לאותו בעל בבית שבנה בשומרון.

ועוד עשה אשרה, ולא הניח עבודה זרה שלא עבדה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בפרק חלק (שם), מאי ויעש אחאב? שכתב על דלתות שמרון אחאב כפר באלהי ישראל וכו׳, לפיכך לא יהיה לו חלק באלהי ישראל:

והגיד הכתוב שהיה רשעת אחאב ועזותו כל כך שבימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה, ונתאמת מה שקלל יהושע על בנינו (יהושע ו׳ כ״ו), כי כאשר יסדה מת אבירם בכורו, וכאשר הציב דלתיה מת בנו הצעיר והאמצעיים מתו באמצע, באופן שנתקיים דבר השם אשר דבר ביד יהושע בן נון על בנין יריחה בבכורו יסדנה ובצעירו יסגור דלתיה. ונקרא בית האלי, לפי שהיה מביתאל, כמו בית הלחמי (שמואל א ט״ז א׳) ויונתן תרגם בית האלי בית מומי, וכן הוא בדברי חכמינו זכרונם לברכה (בבלי סנהדרין קי״ג.), שעל שעבר על האלה אשר אמר יהושע ארור האיש וגומר נקרא אלי. ועם היות יריחה למלך יהודה מנחלת בנימן, הנה ספר זה בכאן להעיר על רשעת אחאב וקושי לבבו, שאף על פי ששמע דבר מתמיה כזה, שהיה מורה כי יש אלהים שופטים בארץ ולא יחזיק ביד מרעים, לא התעורר ולא שת לבו גם לזה לירא את ה׳, אבל שקד על חטאתיו והוסיף עליהם רק רע כל היום, ועל כדומה אליו הזהיר המשורר באמרו (תהלים ל״ג ח׳) אשכילך ואורך בדרך זו תלך, וגם כן יאמת זה מפאת הנסיון, והוא אמרו איעצה עליך עיני, ופירש דרך ההשכל ואמר שהוא (שם ט׳) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן וגומר, רוצה לומר שלא יהיה הבעל שכל כבעלי חיים הבלתי מדברים שאין להם תבונה ויצטרכו למתג ורסן, כי הנה המדה הזאת בל קרוב אליך, רוצה לומר לא יתקרב אליך שהיא מדת הבהמיית. ואמנם הנסיון הוא (שם י׳) שרבים מכאובים לרשע, ואם יעבור קללת הנביא יבא כשואה פחדו, אמנם הבוטח ביי׳ חסד יסובבנהו, ובזה ישמחו ויעלצו הצדיקים, לפי שיזכו למתנתם הטובה ולא תבואם הרעה, והוא אמרו (שם י״א) שמחו ביי׳ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב: