Iyyov 2 – איוב ב‏ – Mikraot Gedolot

(א) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיָּב֤וֹא גַֽם⁠־הַשָּׂטָן֙ בְּתֹכָ֔ם לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

Again it fell upon a day, that the sons of God came to present themselves before Hashem, and also the adversary came among them to present himself before Hashem.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַהֲוָה יוֹם דִינָא רַבָּא יוֹם שְׁבוֹק סָרְחָנַיָא וַאֲתוֹ כִתֵּי מַלְאֲכַיָא לְמֵקוּם בְּדִינָא קֳדָם יְיָ וַאֲתָא לְחוֹד סִטְנָא בִּמְצִיעֵיהוֹן לְמֵקוּם בְּדִינָא קֳדָם יְיָ.

פלמא כאן יום גאו פיה אתקיא אללה, פאנתצבו בין ידיה, חצ׳ר אלמעאנד מעהם.

ויהי, ויהי בהגיע יום שבאו יראי ה׳ ויתיצבו לפניו נוכח המשטין עמהם. לפי נוס׳ ק, תרגם לעיל א ו בני האלהים ״אוליא אללה״ וכאן ״אתקיא״ וענינן דומה, והשמיט בתרגומו ״להתיצב על ה׳⁠ ⁠⁠״ שבסוף הפסוק כדרכו להשמיט כפילות שאינה מוסיפה לפשט הענין כגון שמות כה לה, שיר השירים ד יב ועוד.

ויהי היום – שהיה בפעם שנית.

ויהי היום – נראה אלהים אל השטן כאשר בראשונה ואמר לו השמת לבך אל עבדי איוב ועודנו מחזיק בתמתו.

ויהי היום – הוא יום משתה הבכור כי ביום אחד קרהו המקרה הרע ופי׳ וכבר הגיע יום המשתה וכבר באו בני האלוהים לעשות רצון קונם ובא השטן פעם שנית לדעת מה יצוהו.

ויהי היום – כמו הראשון.

ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה׳ – לא נאמר כן בפעם הראשון להתיצב על ה׳, כי אין השטן מן העומדים לפניו ית׳, כי לא יחפוץ במות הרשע, רק בהנתן לו רשות בא בתוכם, ומתיצב לריב ועומד לדין עמים.⁠¹

1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ג׳:י״ג.

ואח״כ התחיל בסיפור המין האחר מן הרעות אשר התחלתו במקבל כמו העצה והמזג וקרא התחלת זה הרע גם כן שטן להיותו מטה מהדר׳ הראוי ואמר בו להתיצב על י״י מה שלא אמר כן בראשון לפי שזה החלק מהנפש אשר בו תהיה העצה הוא מכוון בעצמו לעבוד השכל האנושי ולהגיע לו שלימותו וזה מבואר למי שיעיין בספר הנפש וידע כחות הנפש האנושית לאי זה תכלית נמצאו באדם אלא שכבר יקרה בקצת העתים שיהיה מה שישפטהו זה החלק מהנפש בלתי ישר ובלתי נאות עד שיתחדשו מזה חלאים ומכאובים מצד רוע ההנהגה וזכר על צד המשל שזה השטן השתדל בכל אופני ההשתדלות להזיק איוב בגופו ושהש״י נתן הכל ברשותו זולת נפשו כי הוא אשר לא נתן לשטן ממשלה עליה אבל הוא הענין בהפך ר״ל שהיא תמשול עליו ותנהיגהו כאשר תרצה ויחס עם זה המסרו ביד זה השטן לסבת היותו בלתי שלם ביראת השם עד שלא יעמו׳ באמונתו כאשר ינוסה וזהו אומרו ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך וכן היה הענין על דרך האמת כי איוב להיותו נבוך ומבולבל בענין ההשגחה האלהית והיות אמונתו בזה בלתי שלימה העתיקוהו אלו הדעות הנופלות אל שיחליט המאמר שאין הש״י משגיח בתחתונים ר״ל באישיהם ואילו היה מצוייר אליו האמת בזה לא היה נעתק בשום פנים אל ההאמנה בחלופו והנה סבת היותו נבוך זה השיעור מהמבוכה בזה הדרוש היתה חסרונו בהשגו׳ העיוניות אשר השלימות בהם סבת השמר האדם מאלו הרעות המדומות, וזכר שכבר הגיע מתום זה האיש ויושרו עד שעם אשר הסת׳ אותו אשתו לבלתי החזיק בתומתו והוכח במכאובות חזקים לא חטא בכל זה בשפתיו אלא שכבר ארז״ל שבמחשבתו היה נבוך ומבולבל כמו שהוכיח בסוף העניין ארז״ל בשפתיו הוא דלא חטא אבל בלבו חטא, עוד זכר שכאשר שמעו רעי איוב באו לנוד לו ולנחמו וכראותם חוזק שברו לא נמצא מי שדבר אליו דבר ואחשוב שאלו הרעים היו חכמים מפורסמים בזמן ההוא חקרו יחד עמו בעיוניות ונמצא ביניהם בזה המבוקש התוריי זה המחלוקת אשר הוא לפי מה שתשפטהו החלוקה כמו שיתבאר אחר זה.

[וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן] בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה׳.⁠¹ מקנא לכבודו על שחשב איוב שהאל ית׳ השיב ידו מלהיטיב בלי עון²:

1. לשון הכתוב כאן ׳וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה׳⁠ ⁠׳ - משמע שהשטן בא לאותה מטרה שבאו ׳בני האלהים׳ – שרי האומות, ולא כמו לעיל (א ו), ע״ש.

2. ׳כי חשב שהאל יתברך היטיב לו עד הנה ולא חפץ להיטיב עוד׳ (לשונו לעיל א כ-כב), כלומר, אף שלא ייחס לה׳ עוול, בכל זאת חשב שה׳ הפסיק להיטיב לו בלי כל סיבה. והשטן הגיע הפעם כמו ׳בני האלהים׳ ׳להתייצב על ה׳⁠ ⁠׳, לשמוע מה יצווה לו לעשות בקנאתו לכבוד קונו, ולא הגיע רק ׳בתוכם׳ להתנגד למידת הרחמים, תהיה אשר תהיה. וראה ברכות (ה:) ׳מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא׳.

ויהי היום – היום המוכן לשיבואו בו מלמדי הזכות והחובה.

ויהי היום – ספר במשל שאחר שעמד איוב בנסיון הראשון ולא הרגיש באבדן הקנינים והבנים, נסהו בנסיון האחרון שהם יסורי הגוף ומכאוביו, ואמר פה ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה׳ ובפעם הראשון אמר סתם ויבא גם השטן בתוכם, כי יש הבדל בין מיני הרעות שהשיגוהו בפעם הראשון שהיו ע״י טבע ההפסד הכולל הנמצא ביסודות ע״י אש ורוח וע״י רעות בני אדם קצתם לקצתם, לבין הרע שהגיעוהו בפעם הזאת ע״י שחין וחולי שסבתו הטבעיית הוא ע״י מותרות המזון (כנ״ל א׳ י״ד) כי שישמר הצדיק מרעות היסודות ומרעות בני אדם אינו נמשך מצדקתו בטבע, כי אין צדקת הצדיק סבה טבעיית שע״י ישמר מפגעי היסודות ומרעת בני אדם, רק סבה השגחיית שע״י צדקתו ה׳ משגיח עליו ושומר אותו מכל רע, כמ״ש לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם וכו׳, אבל שישמר הצדיק משחין רע וחולאי הגוף הבאים ע״י מותרות המזון זה נמשך מצדקתו בדרך הטבע, שמדרכי צדקתו שישמר א״ע מן המותרות והזוללות ויתרון משגל, כמ״ש צדיק אוכל לשובע נפשו, וטבעו מחייב שלא ילקה בשחין וחולי רע, לפ״ז השטן וההעדר שבא להשחית את קניניו ובניו בפעם הראשון ע״י אש ורוח וחרב אויב לא היה צריך לזה פעולת ה׳, רק שה׳ יסיר פניו ויסלק השגחתו ממנו, כי מה שנשמר עד עתה מפגעים אלה היה רק ע״י ההשגחה, ועתה שסלק ה׳ את השגחתו ממנו ועזבו ביד השטן ממילא חלו בו ידי אויבים ורעות היסודות, וזה לא היה ע״י ה׳ רק ע״י שה׳ לא שמר אותו להצילו מרעות אלה בהשגחתו, משא״כ השחין שבא עליו עתה לא היה איוב מוכן אליו מצד טבעו, שהוא בצדקתו היה נשמר ממותרות מזון ומשגל שהם סבת השחין והחולי, ולא היה די עתה מה שסלק ה׳ את השגחתו ועזבו ביד השטן שהוא ההעדר וההפסד הטבעיי, כי גם הטבע היתה מגנת עליו מחולי ומדוה, וא״כ המכה הזאת לא באה ע״י סילוק ההשגחה לבד רק היתה מכה השגחיית נגד טבעו של איוב, לכן זכר פה שבא השטן להתיצב על ה׳, שההעדר וההפסד לא היה לו כח לפעול זאת בעצמו רק ע״י השגחת ה׳ נגד הטבע, משא״כ בראשונה לא בא להתיצב על ה׳ רק שה׳ יסלק השגחתו ובא הרע בעצמו מצד טבע השטן וההעדר:

The scene returns to Heaven where once again the Sons of God are in attendance before the Lord. However this time Satan too is in attendance before the Lord. This is because Job is now to be tried with diseases and bodily afflictions—evils of the third class. The harm visited upon Job so far has been in the shape of elemental disasters or acts of aggression, both of which are beyond the victim's control. However, the diseases and bodily afflictions about to be inflicted upon him are usually the result of the victim's own self-indulgence. A righteous person is not protected from elemental disasters or acts of aggression by the direct action of his righteousness on Nature, for righteousness is not a 'natural' cause but a 'providential' one. He is protected from such evils by Providence, which acts by virtue of his righteousness. As it says in the Book of Psalms:
and ten thousand at your right hand; but it will not come close to you. You will look at it with your eyes, seeing the recompense of the wicked. For you are one for whom 'The Lord is my refuge'; You have made the Most High your habitation. No evil will befall you, nor any calamity come close to your home. For He has charged His angels to guard you wherever you go; to carry you on their hands, lest you strike your foot on a stone (Psalms 91:5-12).
However, a righteous person's immunity from the harm caused by over-indulgence is a natural consequence of his righteous lifestyle. In his case, righteousness is a 'natural' cause, for as a result of it he exercises self-restraint. As it says: The righteous man eats for his soul's satisfaction (Proverbs 13:25). Therefore, by virtue of his nature, Job should be immune from these diseases and bodily afflictions. When Satan destroyed all of Job's possessions, all that was required of God was that He suspend His Providential protection of them; the rest could be left to Satan, the agency of destruction, who would then be free to act. However, in order for Job to suffer diseases and bodily afflictions, a Providential act would be required. It would not be enough for God to remove His protection from Job and leave him to the mercies of the destructive forces of Satan, for his righteous life-style would still afford him a natural protection from physical decay. This further affliction cannot be brought about just by the removal of Providential protection but will require a Providential act to counter Job's natural immunity. Therefore Satan, the agent of extinction and decay, is here 'in attendance before the Lord', for he is unable alone to bring this last disaster upon Job. This time God's direct participation is needed.

חנם – כמו כי חנם תמנו לי שחת רשתם (תהלים ל״ה:ז׳), בלי פשע מאתו, רק לא חנם בלי טעם, כי יסורי איוב היו נסיון בחינת צדקתו.

(ב) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־הַשָּׂטָ֔ן אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר מִשֻּׁ֣ט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ׃

And Hashem said to the adversary: 'From where do you come?' And the adversary answered Hashem, and said: 'From going back and forth in the earth, and from walking up and down in it.'

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראר״מ קמחימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַאֲמַר יְיָ לְסִטְנָא מִנָן אַתְּ אָתִי וַאֲתִיב סִטְנָא קֳדָם יְיָ וַאֲמַר מִן לְמֵשׁוּט בְּאַרְעָא לְמִבְדַק בְּעוֹבָדֵי בְנֵי נָשָׁא וּמִן מְהַלְכָא בָהּ.

פקאל לה אללה מן אין תג׳י, פאג׳אבה וקאל לה, מן אלטוף פי הד׳א אלבלד, ואלמסלך פיה.

ויאמר, ויאמר לו ה׳ מאין תבא ויענהו ויאמר לו משוט בארץ הזו ומהתהלך בה. ראה תרגומו ופירושו לעיל א ז.

אי מזה תבוא – איה מקום שתוכל לומר מזה אני בא.

"Where are you coming from?⁠" Where is the place about which you may say, "From this place I come"?

אי מזה תבא – אי מקום שתוכל לומר כן מזה מקום אני בא.

ויאמר, אי – לשון שאלה וכן אי הבל אחיך (בראשית ד׳:ט׳), ולרוזנים אי שכר (משלי ל״א:ד׳) – והטעם לרוזנים איה שכר וה״א איה חסר מן אי מזה.

אי מזה – איה המקום אשר תאמר מזה אני בא.

אי מזה תבא – בפעם הראשון שאל מאין תבא, שכבר באר הרש״ף שיש הבדל בין מאין ובין אי מזה, שבשאלת מאין, ישאל השואל בדרך העלמה מוחלטת, שאין לשואל הרגשה דמיונית ליחד הקישור לאיזה מקום יותר מלחברו והרי הוא כאילו כל העולם מונח לפניו בספק שאלתו, אבל בשאלת אי מזה, כבר היה לשואל איזה הרגשה במקצת מאין נפרד הדבר, ולא נעלם ממנו רק ידיעת המקום הפרטי המיוחד עכ״ד, ולכן בתחלה שכיון על כל מיני ההעדרים ובאר במשל שההעדר בכלל נמצא רק בארץ לא בשמים, שאל מאין, משא״כ עתה כבר הודיע שההעדר מקומו בארץ, ושאלתו היה על ההעדר המיוחד שבא לפניו עתה, שהוא ההפסד שבא ע״י חולי שסבתו מותרות המזון, שאל אי מזה על המין ההוא הפרטי, והשיב משוט בארץ שגם הפסד זה בא ע״י ההעדר הכולל המתמיד והבלתי מתמיד הנמצא בארץ, שכיון עליו במ״ש משוט בארץ ומתהלך בה:

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראר״מ קמחימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ג) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל⁠־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם׃

And Hashem said to the adversary: 'Have you considered My servant Iyyov, that there is none like him in the earth, a whole-hearted and an upright man, one that fears God, and shuns evil? And he still holds fast to his integrity, although you incited Me against him, to destroy him without cause.'

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״מ קמחירמב״ןמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַאֲמַר יְיָ לְסִטְנָא אֶפְשַׁר דְשַׁוִיתָא לִבָּךְ בְּעַבְדִי אִיוֹב אֲרוּם לֵית דִכְמוֹהִי בְּאַרְעָא דַעֲמָמֵי גְבַר שְׁלִים וּתְרִיץ דָחִיל מִן קֳדָם יְיָ וְעָדֵי מִן בִּישׁ וְעוֹד כְּדוּן הוּא מַתְקֵף בִּשְׁלֵימוּתֵיהּ וְגָרִיתָא מֵימְרֵי בֵיהּ לְסַלְעֲמוּתֵיהּ מַגָן.

ותסיתני בו לבלעו חנם – ר׳ יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי עבד שמסיתין את רבו עליו וניסת יש לו תקנה.

קאל לה אללה אג׳עלת באלך אלי עבדי איוב, אן ליס מת׳לה פי הד׳א אלבלד, רגל צחיח מסתקים מתקי אללה זאיל ען אלשר, ועאדה מתמסך בצחתה, ואסתאד׳נתני פי אן אהלכה מג׳אנא.

ויאמר, אמר לו ה׳ האם נתת דעתך אל עבדי איוב שאין כמוהו בארץ הזו. הוסיף בארץ הזו כדלעיל א ח. ותסיתני, ותבקש ממני שאבלעו חנם.

[ותסיתני, ושאלת ממני, כמו ותסיתהו לעלות¹.]

1. דברי הימים ב יח ב. וכן נראה מפירוש ר״י אבן ג׳נאח ערך סית, שדמהו לותסיתהו לשאול מאת אביה, יהושע טו יח. וכל קטע זה של הפירוש המוסגר ליתיה בכ״י ק, והוספתיו מנוסח ב.

[ותסיתני, וסאלתני מת׳ל ותסיתהו לעלות],

מחזיק – אוחז, כמו: וישלח ידו ויחזק בו (שמות ד׳:ד׳), מחזיק באזני כלב (משלי כ״ו:י״ז).

ותסיתני בו – הסיתני לבולעו כל לשון הסתה אינו אלא לשון המשכה שממשיך את האדם לעצתו.

maintains Heb. מחזיק, holds, as in "and he held (ויחזק) onto it" (Shemot 4:4); "One who holds (מחזיק) onto a dog's ears" (Mishlei 26:17).

Yet you enticed Me against him You enticed Me to destroy him. Every expression of הֲסָתָה is only an expression of attracting a person to his counsel.

מחזיק – אוחז, ובמקומות הרבה הוא לשון אחיזה, כמו: וישלח ידו ויחזק בו (שמות ד׳:ד׳), שפתרונו: ויאחז בו, וכן: מחזיק באזני כלב (משלי כ״ו:י״ז).

לבלעו – לשון השחתה, כמו: בלע י״י^א ולא חמל (איכה ב׳:ב׳), וכן: אם אמר איש כי יבולע (איוב ל״ז:כ׳), שפתרונו: כי ישחת.

א. כן בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: י״י.

לבֳלעו – לשון השחתה. יִרְשְפַייְרַא בלעז, כמו: נבלעם כשאל חיים (משלי א׳:י״ב), בלע י״י ולא חמל (איכה ב׳:ב׳), כבלע את הקדש (במדבר ד׳:כ׳).

ותסיתני – דברה תורה כלשון בני אדם. והענין: שיחשבו אנשים שאין להם^א דעת שיכולת להסית אותי.

א. כן בכ״י אוקספורד 567, וטיקן 84, פריס 334. בכ״י פרמא 2395: ״להן״.

(ג-ד) עודנו מחזיק בתומתו – ואמר לו עור בעד עור – כאשר ירצו להכות אדם בראשו יגן עליו בזרועו.

ויאמר, עודנו – כבר פירשתי כי זאת המלה בהיותה עם הכנוים תורה על זמן עובר ובינוני.

מחזיק בתמתו – בידי שכלו.

ותסיתני – (ענין פתוי והכתוב ידבר כפי מחשבת השומע. וטעם ותסיתני)⁠^א חשבו הפתאים שתוכל לפתות אותי.

לבלעו – מן בלע י״י (תהלים נ״ה:י׳, איכה ב׳:ב׳) כטעם השחתה.

חנם – על לא חמס בכפיו.

א. כן בכ״י רומא. בכ״י ס״פ הושמט ע״י הדומות: ״ענין פתוי... וטעם ותסיתני״.

ותסיתני בו לבלעו חנם – כדרך מלך עם עבדיו וכלשון בני אדם, רק הענין כי עמד איוב בנסיונו והגיע מעלתו במעלת העובדים מאהבה והעומדים בנסיונות האל. והשטן השיב כי אין הנסיון רק בגוף האדם. והענין להורות כי אין שכר העובד את בוראו מתוך בריאות גופו עם רש ועוני ומיתת הבנים, כשכר העובד מתוך חלאים רעים ונאמנים.

ועודנו – ועודו הוא.

ותסיתני – מלשון הסתה ופתוי.

לבלעו – להשחיתו כמו בלע ה׳ (איכה ב׳:ב׳).

ועודנו – עם כי הוכה שבר על שבר עודו אוחז בתמימתו.

ותסיתני – דבר בלשון בני אדם ור״ל קטרגת עליו להשחיתו בחנם מבלי עון כ״א לנסותו.

אי מזה תבא^א – ראב״ע: דברה תורה כלשון בני אדם.

א. כן בדפוס ראשון, אך אולי צ״ל: ״ותסיתני״. הביאור חסר בכ״י שוקן ולוצקי.

ויאמר השמת לבך אל עבדי איוב – שבו א״א שיחול בו גם ההפסד ההוא הפרטי אחר שהוא ירא אלהים וטבעו מחייב שלא יחלה ולא ידוה, וגם על מה שסלקתי השגחתי ממנו ועזבתיו בידך להפסיד קניניו ובניו היה שלא כדין אחר שעמד בנסיון ועודנו מחזיק בתומתו, שמזה התברר שעובד מאהבה לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, וא״כ מה שהסת אותי לבלעו היה חנם:

God rebukes Satan for having maligned Job without cause. Job had stood the test; his worship of God had indeed been out of love and without any expectation of reward, and so the calamities inflicted upon his possessions and children had been totally unwarranted.

(ד) וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד⁠־ע֗וֹר וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ׃

And the adversary answered Hashem, and said: 'Skin for skin, yes, all that a man has, he will give for his life.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲתִיב סִטְנָא קֳדָם יְיָ וַאֲמַר אֵבְרָא אַמְטוֹל אֵבְרָא וְכָל דִי לְבַר נָשׁ יִמְסוֹר אַמְטוּל נַפְשֵׁיהּ.

פאג׳אבה וקאל, כמא אן עצ׳ו דון עצ׳ו, כד׳אך ג׳מיע מאל אלמר, יג׳עלה דון נפסה.

ויען, ויענהו ויאמר לו כמו שאבר מגן של אבר כך כל ממון האדם יתנהו בעד נפשו.

כמו שכאשר ידע החכם כי משטיני איוב בפעם הקודמת שהם מפקפקים בו לפיכך נסהו ברכושו, כך ידע שהם מפקפקים בו אחר הנסיון ברכושו לפי שהרכוש פדיון הנפש, לפיכך גלה לבני אדם מה שבלב המשטינים ואמר עור בעד עור, ופירוש הדבר כמו שהאדם אם חש כי מכה עלולה לפגוע בפניו מקבלה בידו כדי להגן ממנה על פניו, והרי כולם אבריו, אלא שהאחד מהם יקר לו מן השני, כך יגן על גופו ברכושו, ועל נפשו במקצת גופו, כדרך שחותך חלק מגופו אם חדר לתוכו איזה רעל כדי להגן על נפשו בכך.

כמא עלם אלחכים אן מעאנדי איוב פי אלמרה אלאולי אנהם יטענון עליה פאמתחנה פי מאלה, כד׳לך עלם מנהם אנהם טאענון עליה בעד אלמחנה פי אלמאל כמא אן אלמאל פדא אלנפס, ולד׳לך אסתכשף ללנאס מא פי קלב אלמעאנדין פקאל עור בעד עור, ושרח ד׳לך כמא אן אלאנסאן אד׳א שער בצ׳רבה תכאד אן תציב וג׳הה תלקאה בידה חראסה מנה עלי וג׳הה, וג׳מיעהמא אעצ׳איה, אלא אן אחדהמא אעז עליה מן אלאכ׳ר, כד׳אך יוקי ג׳סמה במאלה, ונפסה בבעץ׳ ג׳סמה, כמא יקטע בעץ׳ ג׳סמה אד׳א נשב פיה בעץ׳ אלסמום ציאנה לנפסה בה.

עור בעד עור – אבר בפני אבר כן דרך בני אדם כשרואה החרב באה על ראשו מגין בזרועו לפניו וכל שכן כל אשר לאיש בממון יתן.

בעד נפשו – בפני נפשו להגין לפי שזה יודע בנפשו שנתחייב לפיכך אינו מצטער על ממונו.

Skin for skin One limb for another limb. It is human nature that, when one sees a sword coming toward his head, he protects it with his arm in front of it. Surely a person will give all the money he has.

for his life For his life to protect it. Because this person knows that he is liable to lose his life, he does not worry about his money.

עור בעד עור – אבר כנגד^א אבר, דרך האדם כשיראה החרב באה על ראשו, יגן בזרועו בפניו, וכל שכן וכל אשר לאיש בממון^ב יתן בעד נפשו – בפני נפשו למגן.

א. כן בכ״י פריס 162, דפוס ברסלאו. בכ״י ס״פ I.20: ״לפני״.

ב. כן בכ״י ס״פ I.20, דפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסר: ״בממון״.

עור בעד עור – גוף בעד גוף.

ויש אומרים: כי מנהג האדם להסתיר עינו בידו בעת שתבוא עליו מכה אם פחד ממנה, בעבור היותה נכבדת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ענה השטן: עור בעד עור – כאשר יבאו להכות אדם בראשו יגן בעדו בזרועו.

ויען, עור בעד עור – עור מקנהו יתן תחת עורו, וכל אשר לאיש – מבנים ומעושר יתן בעבור הצלת נפשו.

ויש אומרים עור בעד עור שיסתיר כעור ידו או זרועו עור נכבד ממנו בעצמו להציל נפשו.

עור בעד עור – אבר בפני אבר, כן דרך בני אדם כשרואה חרב על ראשו מגין בזרועו לפניו, וכל שכן כל אשר לאיש בממון יתן בעד נפשו, לפי שיודע זה שנתחייב לו בנפשו אינו מצטער על ממונו. כן פירש רבינו שלמה ז״ל. והנכון בעיני כי זה רמז למיתת הבנים כי היא הרעה הגדולה הבאה אליו, יאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש, ממון או קנין, יתן בעד נפשו, והענין כי עור בנו או בתו יתן אדם בעד עורו, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. או יהיה יתן נמשך למעלה, כל עור וכל אשר לאיש יתן תחת עורו ובעד נפשו.

[וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן] בְּעַד נַפְשׁוֹ. שירא פן תשלח יד בעצמו ובשרו¹:

1. [הפירוש לפסוק זה חסר בד״ר, שם נכפל בטעות הפירוש לפסוק הקודם]. ולכן אינו מורד, ועדיין אין זה אלא מיראת העונש. רש״י: לפי שזה יודע בנפשו שנתחייב לפיכך אינו מצטער על ממונו.

עור בעד עור – ר״ל ק״ו הדברים אם דרך אנשים לתת עור בעד עור שאם יבוא מי להכותו בעור פניו הלא ישים ידו על פניו לקבל ההכאה בעור היד ואם כן הוא במקצת גופו אל קצתו כ״ש הוא שיתן האיש את כל אשר לו בעד נפשו וכאומר הנה איוב יחשוב פן נגזר עליו המיתה ונאבד כל אשר לו תמורת נפשו ויעמד חי ולזה מקבל בסבר פנים יפות.

ויען השטן – והשיב לאמר שבנסיון הזה לא נתברר עדיין שהוא עובד מאהבה כי לא נתברר מזה רק שלא חש על איבוד הקנינים והבנים, מפני שגופו חביב עליו מממונו ומבניו וירא עדיין לחטא פן יענש בגופו, כי כבר ראינו שעור (יתן איש) בעד עור ר״ל שהאדם לבוש בשני מיני מלבושים,

• א) העור שעל בשרו כמ״ש עור ובשר תלבישני,

• ב) העור שעל עורו שהוא כתונת עור שיפשיט מאחד הבעלי חיים וילבוש בו, והדרך הוא שיתן האדם כתנות עור בעד כתנות עור, ר״ל שיפקיר מלבושיו החיצונים שהוא לבוש בהם להציל העור הדבוק לבשרו, שאם ירצו ממנו שיתן מלבושיו כולמו ואם לאו יפשיטו את עורו יתן עור החיצוני בעד עור הדבק אליו שהוא עורו, וגם כל אשר לאיש יתן בעד נפשו שגם את עורו יתן בעד נפשו, ר״ל שיתרצה שיפשיטו את עורו מעליו כדי שלא יהרגו אותו ויקחו את נפשו, ובזה הוסיף שגם אם תניחהו בידי שאשלט על עור בשרו עדיין אין בחינה בזה שעובד מאהבה, כי יתנחם עדיין במה שלא הוכה מכה מסוכנת הנוגע בעצמו ובבשרו וכ״ש שאין בחינה במה שלקחת ממנו את עורו החיצוני שהם מלבושיו וקניניו ובניו שהם בלתי דבוקים אליו:

Satan, however, is unrepentant and unconvinced. He demands a further test, this time one whose torment Job himself must bear. He argues that all that has been shown so far is that Job was not particularly sensitive to the loss of his possessions and children.
'A skin for a skin!' cries Satan. Job's own body has not been touched and it is only for fear that it might be that he has not yet complained against God. For it is well known that a man will always give up an outer 'skin' to save another more precious to him.

Man is a negotiator by nature and so will give everything he has to save his life. No matter how much is taken away from him, so long as he still lives, man always has something left that he will try to protect and for which he will bargain.

עור בעד עור – עור אחרים, אפילו של בניו ובני ביתו, יתן האדם לכופר בעד עורו.

(ה) אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח⁠־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל⁠־עַצְמ֖וֹ וְאֶל⁠־בְּשָׂר֑וֹ אִם⁠־לֹ֥א אֶל⁠־פָּנֶ֖יךָ יְבָרְכֶֽךָּ⁠^א׃

But put forth Your hand now, and touch his bone and his flesh, surely he will blaspheme You to Your face.'

א. יְבָרְכֶֽךָּ א=יְבָרֲכֶֽךָּ (חטף)

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

בְּרַם אוֹשִׁיט כְּדוּן מְחַת יְדָךְ וּקְרִיב לְגַרְמֵיהּ וּלְבִסְרֵיהּ אִין לָא בְאַנְפֵּי מֵימְרָךְ יַרְגְזִינָךְ.

לכן מד ידך, ואדן בשי מן עט׳מה או לחמה, אן לם יסתקבלך פיכפר בך.

אולם, אבל שלח ידך וגע במשהו מעצמו או בשרו אם לא יפנה נגדך ויכפור בך ראה לעיל א יא.

אולם – אבל.

אם לא – תראה בו מיד שעל פניך יברכך.

But Heb. אולם, but.

will he not Will You not see immediately that he will blaspheme You to Your face?

ואולם^א – כל ואולם הוא לשון אלא שבתלמוד.

א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן גם בהמשך. בנוסח שלנו: אולם.

ואולם שלח ידך וגע אל עצמו – אז יהיה כופר.

ואולם, אל עצמו – כי בכאב העצם יכאב הבשר והנפש סובלת כאב שניהם על כן אמר אחרי כן אך את נפשו שמור (איוב ב׳:ו׳).

אם לא – מפורש למעלה.

אולם שלח – בגעיא.

אל עצמו ואל בשרו – במכאובי הגוף עצמו הקשה מאבדן הבנים והעושר.

אל פניך – כמו על פניך ור״ל בעבור כעסך יגדף כלפי מעלה.

אולם – אך בזה תבחנהו בחינה ברורה, אם תשלח ידך ותגע אל עצמו ואל בשרו לא בעורו לבד רק מכה הנוגע בעצמו ובשרו שיש בה סכנת נפש עד שיתיאש מרפואה, ואז לא יהיה לו במה להתנחם ומה לירא ולקוות אז על פניך יברכך ויגנה הנהגתך:

However, were You to stretch out Your hand and touch his person, his very flesh; not just skin-deep but so severely that he becomes convinced that his condition is terminal, then he would surely curse You to Your face and damn Governance.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ו) וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶל⁠־הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת⁠־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר׃

And Hashem said to the adversary: 'Behold, he is in your hand; only spare his life.'

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַאֲמַר יְיָ לְסִטְנָא הָא מְסִיר בִּידָךְ לְחוֹד יַת נַפְשֵׁיהּ נְטָר.

ויאמר ה׳ אל השטן הנו בידך (רק) [אך] את נפשו שמור – אמר ר׳ יצחק גדול צערו של שטן משל איוב, משל לעבד שא״ל רבו שבור את החבית ושמור יינה. אמר ר׳ לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שטן כי היכי דלא ליהוי איניש עדיף מאברהם, פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס, כד דרשה רב אחא בפפוניא קם שטן נשקיה לכרעיה.

קאל אללה לה, הוד׳אה פי מראדך, אמא ען נפסה פאחתרס.

אמר לו ה׳ הנה הוא כפי רצונך אך על נפשו השמר.

ולפיכך כאשר אמרו את זאת רצה האל לנסותו בגופו, ואמר לראש המשטינים ואשר הוא להם לפה, הנה גופו כפי רצונך כמו שבארנו¹ אך השמר בנפשו, כלומר אל תשאל שאנסהו בנפשו, לפי שאין הנסיון נעשה אלא כאשר הגוף והנפש נמצאים, אבל על ידי הפרדתן אין נסיון². ויהיה ענין שמר כמו השמר, שהרי נאמר שמר לך את אשר אנכי מצוך היום³, ולא אמר בפסוק זה שום מצוה, אלא הוא הודעה מוקדמת, ואחריו אמר השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ, ואמר ורק אתם שמרו מן החרם⁴ אשר ענינו השמרו, ותרגומו ״אחתרסו״. וכיון שבארתי כי שמר במקום השמר, הרי בזה תסולק הטעות השניה אשר כבר הזכרתי⁵.

1. לעיל, כי יד חפץ ורצון.

2. אלא כרת וכמו שנתבאר לעיל.

3. שמות לד יא.

4. יהושע ו יג.

5. לעיל ד״ה דע יאשרך.

פענד קולהם הד׳א אכ׳תאר אלרב אן ימתחנה פי ג׳סמה, פקאל למקדם אלמעאנדין ואלד׳י הו כאללסאן להם, הוד׳א ג׳סמה פי מראדך כמא שרחנא, לכנך אחתרס ען נפסה, יעניה לא תסאל אן אמתחנה פי נפסה, אד׳ כאנת אלמחנה לא תקע אלא ואלג׳סם ואלנפס מוג׳ודין, ואמא באלתפריק בינהמא פלא מחנה, ויכון מעני שמר מתל השמר, לאנה יקול שמר לך את אשר אנכי מצוך היום, ולם יקול פי הד׳א אלפסוק פרצ׳א, בל כ׳ברא מתקדמא, ת׳ם קאל בעדה השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ, וקאל ורק אתם שמרו מן החרם פאן מענאה השמרו, ותפסירה אחתרסו. פענד ביאני אן שמר מקאם השמר קד יכון תזול אלשבהה אלת׳אניה אלתי כנת ד׳כרתהא.

אך את נפשו שמור – שלא תצא מכאן אמרו חכמים קשה היה צערו של שטן יותר משל איוב כאומר לחבירו שבור חבית זו ושמור יינה.

but preserve his life that it does not go out. From here the Sages said, "The Adversary's pain was greater than Iyyov's. This is analogous to one saying to his friend, 'Break this barrel but preserve its wine.'"

^אופירוש אך את נפשו שמור – השמר לך פן תתן לו עצה לגעת בנפשו, וכמוהו רק אתם שמרו מן החרם (יהושע ו׳:י״ח) כמו ׳השמרו׳.

הנו בידך – בעצתך.

אך את נפשו – כבר פרשנוהו.

א. ד״ה ״ופירוש אך את נפשו״ (פסוק ו׳) מופיע בכ״י לפני הביאור על פסוק א׳.

ענה לו: הנו בידך – הנו נשפט בעצתך.

אך את נפשו שמור – השמר פן תדבר בנפשו, ודומהו ורק אתם שמרו מן החרם (יהושע ו׳:י״ח) – כמו: השמרו.

ויאמרו הנו – הו״ו סימן הפעול הנסתר, וכן ישנו עם אחד (אסתר ג׳:ח׳), ילכדונו את הרשע (משלי ה׳:כ״ב) ולקצור התיבות הפילו הה״א מהן כי הנכון הנהו, ישנהו, ילכדוהו, אכן שניהם נכונים.

הנו בידך – הנה הוא בידך להכותו בעצמו ובבשרו להכאיבו אך שמור את נפשו לבל תצא מגודל הכאב.

ויאמר ה׳ הנו בידך – מסר גם עצמו ובשרו ליד השטן רק בתנאי שישמור את נפשו, ואמרו חכמינו ז״ל במליצתם גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב משל לאומר לאחד שבור החבית ושמור את יינה, ר״ל שהכח שעמד נגד צד המעדיר והמפסיד, (הכח הזה הוא צערו של שטן) היה ענינו גדול מן הכח שהיה צריך לעמוד נגד צד המקיים את החיים (שהוא צערו של איוב), כי צד ההפסד היה מרובה מצד הקיום, והיה צריך כח גדול להטות את הפלס מן ההפסד אל הקיום:

God agrees to this second test adding the rider that Job was not actually to die. The Talmudic Sages observed, in irony, that Satan's frustration at this rider was even greater than all the pain suffered by Job. It was as though he had been told to 'break the cask but to save the wine' (TB Baba Batra 16a).

(ז) וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵאֵ֖ת פְּנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיַּ֤ךְ אֶת⁠־אִיּוֹב֙ בִּשְׁחִ֣ין רָ֔ע מִכַּ֥ף רַגְל֖וֹ [וְעַ֥ד] (עד) קׇדְקֳדֽוֹ׃

So the adversary went forth from the presence of Hashem, and smote Iyyov with severe boils from the sole of his foot even to the crown of his head.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודעודהכל

וּנְפַק סִטְנָא בְּהַרְמָנָא מִן קֳדָם יְיָ וּמְחָא יַת אִיוֹב בְשִׁיחֲנָא בִּישָׁא מִפַּרְסַת רִגְלֵיהּ וְעַד מוֹקְדֵיהּ.

פלמא כ׳רג׳ אלמעאנד מן בין ידי אללה, צ׳רב אללה איוב בקרח סו, מן קדמה אלי האמתה.

ויצא, וכאשר יצא המשטין מלפני ה׳ הכה ה׳ את איוב בשחיו רע.

ובאור סלוק הטעות השלישית הוא, כי מה שאמר הכתוב ויך את איוב בשחין רע, אין מעשה זה מוסב על השטן, אלא הוא מוסב אל ה׳, לפי שכבר הזכיר לפניו שם ה׳ באמרו מאת פני ה׳, ועליו הוסיף באמרו ויך את איוב, כלומר ויך ה׳ את איוב, ולפיכך היססתי בו שם שיהא בפירוש. והנני אומר דבר נכון ויציב כפי שקדם כי שם ה׳ אלו היה יותר רחוק בסדר הדברים מן ויך, והשטן יותר קרוב, היינו יכולים להסב את הפעולה אל ה׳ ואף על פי ששמו הוא היותר רחוק, כדרך שמוסב אמרו צעקו וה׳ שמע¹ על הצדיקים שהם יותר רחוקים בפסוק עיני ה׳ אל צדיקים, ואף על פי שהרשעים הם יותר קרובים בפסוק פני ה׳ בעושי רע, וכדומה לזה רבים שרומז על הרחוק ומניח את הקרוב, כל שכן כאשר שם ה׳ הוא היותר קרוב והשטן הוא הרחוק, ולכן היותר נכון וצודק ליחסו אליו². ובזה סולקו כל הטעויות אשר בענין השטן, והוסדר הענין שהוא אדם. ואלו היו המרוחקים³ שמים לב לזה לא היו נזקקים לדברים המחרידים שאמרו והוצרכו להשמיע⁴.

1. תהלים לד יח. ושם הוסיף בתרגומו והצדיקים כאשר צועקים ה׳ שומע להם. ראה שם מהדורתי שהבאתי דוגמאות נוספות שכתב רבני בפירושו למשלי א. וכ״כ בספרו הנבחר באמו״ד סוף מאמר ד מהדורתי עמ׳ קסח.

2. כלומר ליחס את הפעולה לה׳.

3. ״אלמבעדין״ בטוי רגיל בערבית, והוא תקציר משפט שלם ״אלמבעדין מן רחמה אללה״ המרוחקים מרחמי שמים.

4. שהשטן מלאך, ושהמלאכים ירדו מן השמים לזנות.

ווצ׳וח זואל אלשבהה אלת׳אלת׳ה הו לאן קול אלכתאב ויך את איוב בשחין רע ליס הד׳א אלפעל ראג׳ע אלי אלשטן, בל אנמא הו ראג׳ע אלי אללה, לאנה קד ד׳כר קבלה אסם אללה אד׳ קאל מאת פני ה׳, פעליה עטף בקול ויך את איוב, יעני ויך ה׳ את איוב, ולד׳לך זדת פיה אסמא ואוצ׳חתה. ואקול קולא צחיחא יקינא כמא תקדם, אן אסם אללה לו כאן הו אבעד פי נט׳אם אלכלאם מן ויך, ואלשטן אלאקרב, לכאן ימכננא אן נרד אלפעל אלי אללה ועלי אן אסמה הו אלאבעד, מת׳ל מא ינעטף קולה צעקו וה׳ שמע עלי (אן) אלצדיקים אלד׳ין הם אלאבעדון פי פסוק עיני ה׳ אל צדיקים, ועלי אן אלרשעים הם אלאקרבין פי פסוק פני ה׳ בעושי רע, ואמת׳אל הד׳א כת׳יר ממא ישיר אלי בעד וידע אלקריב, פכיף ואסם אללה הו אלאקרב ואלמעאנד הו אלאבעד, פאלאולא ואלאחק אן ינסב אליה. פקד זאלת ג׳מיע אלשבה אלתי פי אלשטן, ואנתט׳ם אלמעני עלי אנה אנסאן. פלו כאן אלמבעדון יאבהון אלי הד׳א לא יסתגנא עמא תכלפה אלהאיל ואחתמלה מן אלסמע.

ויך את איוב בשחין רע – השם הכה את איוב בשחין כי הוא קרוב למלת ויך. ועוד יש להקשות על המפרש כי בישיבה של מעלה היה והשטן מלאך משחית. מהו ענין מעשה שליחות אדוניו על בשר ודם כמו שאמרו ותפל שבא ותקחם (איוב א׳:ט״ו) – ותפל – כמו אל הכשדים אתה נופל (ירמיהו ל״ז:י״ג) כי אם היה מלאך משחית לא היה ממנה בני אדם כי היה משחית את הכל. עד הנה דברי הגאון.

מאת פני י״י ויך את איוב בשחין רע – י״י הקרוב יותר עליו.

ויך את איוב – ויך י״י את איוב, ומורה על זה כי אם היה השטן מלאך לא היו באים גייסות וחיילות על בקרו ועל גמליו כי המלאך היה מכלה אותם.

ויצאו – פרשתיו.

בשחין רע – שלא יוכל לסובלו.

קדקדו – נכפל פ״א הפעל כי שרשו קדד וכן ויקד ארצה (שמות ל״ד:ח׳) נשקל ויסב.

בִּשְׁחִין רָע. בלתי מקבל תרופה¹:

1. כל שחין הוא רע, אלא הכוונה כזה שאינו מתרפא. ומקורו בדברים (כח לה) ׳יככה ה׳ בשחין רע על הברכים ועל השוקים אשר לא תוכל להרפא׳. אך בדברים (ז טו) פירש ׳רעים׳ – מתדבקים.

עד קדקדו – ועד קרי.

קדקדו – עיין מ״ש בשמואל י״ד.

מכף רגלו – כמו שנקרא תוך היד כף כן נקראה תחתית הרגל.

קדקדו – הוא אמצעית הראש מקום יחולק שם השער אילך ואילך.

ויצא – להכות את איוב.

בשחין רע – הכואב ביותר.

מכף רגלו וכו׳ – ר״ל בכל שטח הגוף.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר״י קמחי הפירוש הארוךר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחיר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודהכל

(ח) וַיִּֽקַּֽח⁠־ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ וְה֖וּא יֹשֵׁ֥ב בְּתוֹךְ⁠־הָאֵֽפֶר׃

And he took a potsherd to scrape himself; and he sat among the ashes.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וּנְסִיב לֵיהּ פְּחַד לְאִתְקַרְצָפָא בֵּיהּ וְהוּא יָתֵיב בְּאֶמְצַע קִטְמָא.

ואכ׳ד׳ לה כ׳זפה, יחתך בהא, והו ג׳אלס עלי אלרמאד.

להתגרד, ״יחתך״ כתב רבנו בבאורו לשבעים מלים בודדות: להתגרד בו, כמו אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן. וראה שבת קמא ב. בתוך, על האפר, כי לא יתכן שיהא טמון בתוכו.

להתגרד בו – בדלי״ת כתוב ולשון משנה היא גורדו ומעמידו על גלדו אבל גורר ברי״ש אינו אלא לשון סחיבה, כמו: גורר אדם מטה וספסל.

to scratch himself with Heb. להתגרד. This word is spelled with a "dalet.⁠" It is a Mishnaic expression (Rosh Hashanah 27b): "If he scraped it (גרדו) and reduced it to its normal size,⁠" but גורר with a "reish" is only an expression of dragging, like, "A person may drag a bed or a bench.⁠" (Shabbath 29b).

להתגרד – לשון משנה הוא (בבלי ר״ה כ״ז:): גרדו והעמידו על גלדו. גרטיר בלעז.

והוא יושב בתוך האפר – יושב היה לארץ מפני אבילותו, שהיה מתאבל על בניו.

וכתב לך מקרא זה, שלא תתמה כשאתה קורא: וישבו אתו לארץ (איוב ב׳:י״ג), ותאמר היכן למדנו שאיוב היה יושב לארץ.

בתוך האפר – יושב היה לארץ מפני אבילותו, שהיה מתאבל על בניו.

להתגרד – להתחכך, ואין לו אח במקרא.

ויש אומרים: חרס – כמו: בגרב ובחרס (דברים כ״ח:כ״ז).⁠^א

בתוך האפר – כדרך^ב אבילות, כמו: וילבש שק וישב על האפר (יונה ג׳:ו׳).

והאומר כי שבתו על האפר לקרר השחין, צריך להביא ראיה שהיה השחין חם ולח.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 2395, אוקספורד 567, וטיקן 84, פריס 334 חסר: ״ויש אומרים... ובחרס״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 567, וטיקן 84, פריס 334. בכ״י פרמא 2395: ״בתוך״.

להתגרד בו – כמו גרדו והעמידו על גלדו.

ויקח – יש אומרים כי הלוקח הוא השטן ולו רמז לאיוב.

וחרש – מן בגרב ובחרס והוא חולי כבד; והקרוב אלי להיות הלוקח איוב והחרש מן חרשי אדמה (ישעיהו מ״ה:ט׳).

להתגרד – להתחכך ואין לו חבר במקרא ובלשון חכמים ז״ל גרדו והעמידו על גלדו.

בתוך האפר – כמנהג האבל.

להתגרד – בדלי״ת רש״י.

להתגרד – ענין חיכוך ובדרז״ל גורד כדרכו ואינו חושש (בבלי שבת קמ״ז).

ויקח לו חרש – איוב לקח בידו שברי חרס לחכך בהם מקומות השחין.

בתוך האפר – לקרר חמימות השחין.

ויקח לו חרש – פי׳ במדרש שהיה מחציו ולמעלה שחין יבש והיה צריך חרש להתגרד בו, ומחציו ולמטה היה שחין לח והיה צריך לישב בתוך האפר שמושך הליחות, ורפואת האחד קשה להשני כעין זבורא ועקרבא:

חרש – כמו ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד (ישעיה ל׳:י״ד), שבר כלי חרש, שהצפורנים ארסיות הן וקשות לגרידה. ומן גרד נהיה kratzen, grattare בלשונות העמים.

בתוך האפר – לסימן אבלות או מרוב עניותו, ע״ד מקימי מעפר דל (תפלת חנה) עשה לו כר ע״י אפר, או ג״כ לרפואה.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ט) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃

Then his wife said to him: 'Do you still hold fast to your integrity? Blaspheme God, and die.'

מקבילות במקראתרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

קללת ה׳ ומנהיגים – שמות כ״ב:כ״ז, ויקרא כ״ד:י״א-ט״ז, מלכים א כ״א:ט׳-י״ג

וַאֲמַרֵת לֵיהּ דִינָה אִתְּתֵיהּ עַד כְּדוּן אַתְּ מַתְקֵף בִּשְׁלֵימוּתָךְ בְּרִיךְ מֵימְרָא דַייָ וּמִית.

פקאלת לה זוג׳תה, עאדך מתמסך בצחתך, אכפר באללה ומת.

ברך, כפור בה׳ ומות. והנה ברך כנוי כמו ברך נבות, מלכים א כא יג.

מחזיק – אוחז.

ומת – לשון צווי, כמו: ומת בהר (דברים ל״ב:נ׳).

maintain Heb. מחזיק, hold.

and die Heb. ומת. This is an imperative expression, as, "And die on the mountain" (Devarim 32:50).

(ט-י) ברך אלהים – יש מפרש: בעודך מחזיק בתמתך ועדן לא יצא מפיך שום גנות. בקש רחמים שימית אותך כי יראה אנכי פן יכבדו עליך הייסורין, ותוציא מפיך מלין כלפי מעלה ותחטא.

אמר: כדבר אחת הנבלות תדברי – כאשר קבלתי הטוב אקבל הרע ולא אוציא דבר חטא מפי.

ועל זה אמר: בכל זאת – בכל ייסורין שבאו עליו לא הוציא מפיו דבר חטא כאשר חשבה.

דבר אחר: ברך אלהים – כנוי אמור כלפי מעלה ברכות ויכעוס עליך וימיתך. והוא לא האמין לה ולא חטא בשפתיו כאשר יעצתו.

ותאמר מחזיק בתומתך – (בתמיה) ביד שכלך כי מחזיק פועל יוצא.

ברך – יש אומרים כמשמעו ברכה ועל הרעה ואחר כן בקש המות ממנו והיה זה נכון לולי הפסוק האחרון באמרו כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳). והנכון להיות ברך הפך ברכה.

ומות – בחר במיתה וכמהו עלה... ומות בהר כי אין יכולת באדם למות רק השם הוא הממית.

ברך אלהים ומת – פירשו בו הטיח דברים כלפי מעלה.

ומת – לשון צוואה, כמו ומות בהר (דברים ל״ב:נ׳). וזה לא יתכן כי אין כל מברך אלהים או כל נוקב שם ה׳ מת מיד, כדי שינצל איוב מן הצער הזה בברכו האלהים. והנכון בעיני כי היתה האשה הזאת יראת ה׳ על מנת לקבל פרס, לכן כאשר שמעה את איוב אומר ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך (איוב א׳:כ״א), חשבה כי מחזיק איוב בתומתו כדי להאריך חייו, על כן אמרה מה טובו חייך בצער הזה ומה תוחיל לה׳ עוד, ברך אותו ואם תמות, כי אין בעבודתו לך תועלת אפילו יהיו חייך תלויים בכך. והוא השיב ואת הרע לא נקבל (איוב ב׳:י׳), כי עבודתי מאהבה לא על מנת לקבל פרס.

בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. שתצא מן היסורין, ואין אחר המוות עונש¹:

1. כי לא ידעו על שכר ועונש לעולם הבא. וכוונתו לפירוש שהביא הרמב״ן ש׳פירשו׳, והוא לשון המעיין גנים: ׳ברך אלקים - הטיח דברים כלפי מעלה׳, ובכך יתחייב מיתה לשמים וימות. ואכן, מלשון רבינו בהמשך בתשובת איוב לאשתו משמע שפירוש זה עמד בפניו: ׳אין ראוי להטיח דברים נגדו׳.

ברך – לשון כנוי כלפי מעלה.

עודך – עדיין אתה מחזיק בתמימתך וכאלו אמרה אל תחזיק עוד אלא ברך את ה׳ ובעון זה תמות מיד והנה טובה לך משתחיה ביסורים מכאיבים כאלה.

עודך מחזיק בתמתך – כי בפעם הראשון ברך על הרעה כמ״ש יהי שם ה׳ מבורך, ובפעם הזה לא ברך ה׳ רק שתק, כי בלבבו לא היה שלם בפעם הזאת כמו שית׳, ואמרה לו אשתו להקניטו הנה בפעם הראשון שברכת את ה׳ על הרעה שבזה הראית שאתה תמים עמו הוסיף להכותך גם בגופך, ואם עתה תברך שנית הלא בהכרח יוסיף להכותך בנפש עד שתמות, כי אין לו להכות אותך עוד בדבר אחר, וא״כ אחר שעודך מחזיק בתומתך למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה, ברך אלהים גם עתה ותמות, והיא הקנטה הלציית על שברך בפעם הראשון:

After losing all his possessions and children, Job had still blessed God. But he now just remains silent. This time, he could not bring himself to do so. His wife taunts him: Are you still resolved to be perfect? Bless God once more again and you'll be dead!

ומת – בודאי בשמעו נאצותיך יחר אפו עליך וימיתך ותנצל מיסורין קשים אלה.

מקבילות במקראתרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(י) וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת⁠־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת⁠־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל בְּכׇל⁠־זֹ֛את לֹא⁠־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו׃

But he said to her: 'You speak as one of the impious women speaks. What? Shall we receive good at the hand of God, and shall we not receive evil?' For all this Iyyov did not sin with his lips.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַאֲמַר לָהּ הֵיכְמָא דִי מְמַלְלָן חֲדָא מִן נְשַׁיָא דְעָבְדִין קְלָנָא בְּבֵית אֲבָהַתְהוֹן הֵכְדֵין אַתְּ מְמַלְלָא לְחוֹד יַת טָבָא נְקַבֵּל מִן קֳדָם יְיָ וְיַת בִּישָׁא לָא נְקַבֵּל בְּכָל דָא לָא חָב אִיוֹב בְּסִפְוָתוֹהִי בְּרַם בְּרַעְיָנֵיהּ הִרְהֵר בְּמִלִין.

קאל להא, אככלאם בעץ׳ אלג׳אהלאת תתכלמין, אנקבל אלכ׳יר מן רבנא ולא נקבל אלשר, פי ג׳מיע הד׳ה אלאמור, לם יכ׳טי איוב ולא בנטקה.

ויאמר, ויאמר לה האם כדברי אחת הסכלות תדברי? האם נקבל את הטוב מאת ה׳ ולא נקבל את הרע? בכל הדברים האלה לא חטא איוב ואפילו בשפתיו. כלומר שבלבו ובמחשבתו ודאי לא הרהר בדבר רע, אלא אפילו פליטת פה מתוך צערו שלא בכוונה לא נפלטה מפיו. ופירוש רבנו נגד דברי רבא במסכת בבא בתרא טז א בשפתיו לא חטא בלבו חטא. וראה ראב״ע שכנראה הושפע במשהו מפירוש רבנו.

גם – לא די שבראנו אלא גם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל בתמיה.

בשפתיו – אבל בלבו חטא.

also Is it not enough that He created us? Should we also accept the good, but not accept the evil? This is a wonder.

with his lips but in his heart he did sin.

גם את הטוב נקבל – פתרונו: גם את הטוב אנו עתידים לקבל, כשם שקיבלנו הרעה, וכן ירמיה הוא אומר: כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו (איכה ג׳:ל״ב), ומיכאן ואילך את הרע לא נקבל.

בכל זאת – אף כשנגע אל עצמו ואל בשרו (איוב ב׳:ה׳), לא חטא איוב.

גם את הטוב – עכשיו היה עומד איוב ברעה, ואומר: גם את הטוב היינו מקבלים בשכבר הימים, ואת הרע לא נקבל – עכשיו, בתמיה.

בשפתיו – אין לו למקרא להעיד על מחשבות לבו, כי אם על מוצא שפתיו.

ולפי פשוטו של מקרא: לא חטא לא בלבו ולא בשפתיו, אבל לשון המקרא יתכן לומר כן.

בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו – להורות כי עוד יחטא בשפתיו ויוציא מפיו מלים ברוב צערו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויאמר, הנבלות – שם תאר לנשים הסרות מטעם ודעת ודוברות הנבלה כי הנבלות פעם במעשה ופעם בדיבור כמו עם נבל (דברים ל״ב:ו׳), שהוא במעשה, והכל מן העלה נבל והטעם דבר מושחת ומופסד.

בשפתיו – להורות כי בלבו מצדיק את עצמו ואין לבו כפיהו מרוב צערו.

גם את הטוב נקבל מאת האלהים – לומר שזה הענין שנכיר את בוראנו בהביאו עלינו טובה ונודה לו, ובהביאו עלינו רעה לא נקבל מאתו אלא נכפור בצדקתו, כי זה יותר רע מן התולים הכל במקרה שלא הכירו בוראם כלל, וזהו מלת גם. לא נקבל, פירושו לא נקבל מאתו הרע רק נאמר שהוא חמס או מקרה.

בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו – עד הנה לא חטא איוב בשפתיו, כלומר עד שבאו חביריו ופתח פיהו בתוכחות על עון.⁠¹

רק התרגום אמר לא חב איוב בשפותוהי, ברם ברעיוניה הרהר במילין, וכן דעת רבותינו.

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ל״ט:י״ב.

[כְּדַבֵּר אַחַת] הַנְּבָלוֹת [תְּדַבֵּרִי]. כפויות טובה¹, שאף על פי שלא ירצה עוד להיטיב, הלא כבר הִרְבָּה להיטיב לנו²: גַּם, אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת (ה׳) [הָאֱלֹהִים] וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. ובלעדי זאת³, אין ראוי להטיח דברים נגדו על הרע הקורה לנו, כי אינו מאתו, אבל מן האלוה הרע אשר הוא ראשית כל הרעות⁴.

וזה כמחשבת קצת קדמוני הפילוסופים שחשבו לנמנע שתהיינה הטובות והרעות מסיבה ראשונה אחת⁵, אבל תהיינה הטובות מסיבה ראשונה, הוא האל ית׳ ראשית הטובות⁶, והרעות מסיבה אחרת, ראשונה לכל הרעות, והוא ׳אל רע׳, והיא דעת ׳שתי רשויות׳ שהזכירו רבותינו ז״ל⁷: לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לייחס עוול לאל ית׳, אבל בלבו חטא⁸ והתרעם על שלא התקומם לאל הרע להציל לו מרעתו⁹ או מקצתה¹⁰:

1. בדברים (לב ו) כתב רבינו ׳עם נבל - בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב, על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם׳. וכן מבואר ברמב״ן שם: ׳העושה טובת חינם יקרא נדיב, ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, ע״ש. וכ״כ רבינו בתהלים (יד א, לט ט).

2. ומצד הכרת הטוב על מה שהיטיב עד עכשיו - לא ניתן לברך אותו.

3. ׳גם׳ הוא הוספת טענה נוספת נגד הצעתה של אשת איוב.

4. ׳ראשית׳ - הסיבה הראשונה להם, שהוא הבורא את הרעות. ואין זו שאלה, אלא אמירה שאת הטובות הננו מקבלים מאת ה׳, אך לא את הרעות, ולכן אין ׳לברך׳ אותו על הרעות שנעשות לנו.

5. כי לדעתם לא יתכן שאותו האל יעשה דבר והיפוכו, גם טובות וגם רעות.

6. ק׳: הטוב.

7. במגילה (כה.) ׳בשלמא מודים מודים [משתקים את האומר כן] דמיחזי כשתי רשויות׳, ובמשנה שם ׳האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות׳, ובתוספות שם ׳משום דמחזי כשתי רשויות, כלומר אלהים טובים׳, ע״ש [אך אין כן דעת רש״י ופירושו הראשון של התוספות, ולכאורה מבואר שם ששתי רשויות הוא לאו דווקא טוב ורע, חוץ אם נאמר שמודים מודים שייך גם להודות לרע, לפי טעותם], וראה רשב״א שם ׳ירושלמי, האומר יברכוך טובים - שתי רשויות, ונראה פירושו כאילו אומר יברכוך הטובים, אבל הרעים יש להן אלוה אחר׳, ולפירושו אתי כרש״י גם, ואין זו דעת רבינו בשתי רשויות. אך במאירי שם: ׳וגאוני הראשונים פירשו בו שענין טובים רומז על המלאכים, ואומר לחבירו יברכוך טובים והרי הענין כשתי רשויות, ויראה לי בפירוש דבר זה על שיטה זו, ר״ל מה שהוא קורא טובים השלמים והנקיים מכל דופי ר״ל השכלים הנפרדים ושאר הבריות העליונות, שזה מכוין לומר שיברכוהו הם שמקבלים תכלית התועלת בהשגחתו התדירה עליהם, ויראה מדבריו כאילו אין השגחתו נשפעת בתחתונים, או שמא כוונתו ליחס ממשלה לעליונים׳. ובטורי אבן שם כתב: והר״ן פי׳ באותו זמן היו מינין מאמינין ב׳ רשויות אחד מיטיב וא׳ מריע והאומר יברכוך טובים כלו׳ אותם שאתה מיטיב להן הרי זה דרך מינות שנרא׳ מדבריו שאינו אלוה אלא להם. וע׳ עוד בטו״א שדקדק בסוגיא שם, ע״ש. וראה עוד חגיגה (טו.). ובאור עמים (פרק אחדות) כתב רבינו: ׳שמינית - נחקור אם נמצא במציאות בורא אחד בלבד, או ימצאו בוראים רבים במספר. ונראה בתחילת העיון שיהיו רבים, והראיה על זה היא טענת רבים מהקדמונים אשר סיפר אבן רשד בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק נב] באמרו שבהיות שלהפכים ראוי שתהיינה התחלות הפכיות, והטוב והרע הנראים במציאות הם הפכיים, הנה ראוי לחשוב שתהיינה לפחות שתי התחלות וסיבות פועלות במציאות, אחת מהן מחדשת הטובות, והשנית מחדשת הרעות. כי אמנם יעיד החוש על זה, שאף על פי שבדברים הטבעיים נמצאו רבים שהם טובים, הנה ימצאו גם כן קצתם רעים בלי ספק, ומזה נראה שהם שני ממציאים בוראים ושתי רשויות׳.

8. לשון רש״י ע״פ ב״ב (טז.) ׳אמר רבא, בשפתיו לא חטא, בליבו חטא׳, שלפני שבאו המכות עליו כתוב ׳בכל זאת לא חטא איוב׳, ואילו כאן כתוב שלא חטא ׳בשפתיו׳ דוקא (מהרש״א שם).

9. לשה״כ ביונה (ד ו).

10. כמו שכתב בהקדמה ׳ולא התקומם האל הטוב יתברך לְמַעֵט הרע׳.

הנבלות – פחותות וגרועות.

כדבר וגו׳ – תדברי כדבר אחת מנשי הנבלות.

גם את הטוב – ר״ל אם אמנם שדי הרע לנו הנה עוד יבוא מועד אשר נקבל גם את הטוב ולא נוסיף לקבל עוד את הרע.

בכל זאת – עם כי נלקה בגופו ומצא מסית מ״מ לא חטא בשפתיו לברך את ה׳ כאשר הסיתתו אשתו.

ויאמר גם את הטוב נקבל – הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה׳ וצדיק, וכן פירשוהו המפ׳, אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם, ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע״כ חשב שא״א כלל שה׳ יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע, כמו שמי שירצה לשתות יין הרבה או לאכל דבש הרבה כי ערב לחיכו, בהכרח לא יתלונן ג״כ אם ישתכר מן היין ואם הדבש יזיק לאיצטומכא, בהפך הנהנה מן היין והדבש מקבל גם את הטוב, ר״ל שעקרו מקבל ממנו רע שכרות וקיא באיצטומכא, ועם הרע שהוא הרוב מקבל גם את הטוב איך ידמה שלא יקבל את הרע, וז״ש אחר שגם את הטוב נקבל מאת האלהים, ר״ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא״כ איך את הרע לא נקבל אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה׳ ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח״כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ״ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז״ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא:

Job rebukes her for this but does not bless God again; nor does he curse Him.⁠¹ He asks rhetorically: Besides, can we receive good from God without receiving bad?. At first sight, this appears to be a noble reply and this is how most commentators interpret it. But closer examination shows that in his mind Job was already turning to heresy. This follows from his use of the word 'besides'. Job believed that in reality good is always touched with bad. Furthermore, from what he subsequently says in the debate, it is clear that he thought that the bad in the world outweighs the good. Consequently, he does not believe God can grant only good. Whoever wants good must also accept an amount of bad. For example, a person, who consumes large quantities of wine and rich foods because he likes their taste, must not complain that it makes him drunk or gives him indigestion. Just the opposite, in exchange for the pleasure it gives him, one who enjoys the taste of wine and good food must be prepared to endure the inevitable and greater discomfort that follows their consumption. The hangover and upset stomach are the price that must be paid for enjoying the food and drink. Likewise, if we want to receive good from God, namely existence and life, we must of necessity also accept bad; a bad that is greater than the good. So great in fact, that it can be argued that overall what we get in our short lives is principally and mainly bad with just a little good thrown in. When he comes into existence, man is burdened with a host of troubles, worries and uncertainties that crowd his short span. This is the essence of his patrimony. Thus, Job reveals that in his mind he was already leaning towards the heresy that God's creation of man was to his detriment, for the bad outweighs the good in the world ². To criticize God's motives and to impute that He created man for his own harm is a root from which springs gall and wormwood (Deuteronomy 29:18), and this is the foundation of all the bitter things that he subsequently expounds in the debate. But since at this point, even though this idea was already in his mind, he only hints at it by his use of the word 'besides', the book relates that despite everything, Job did not sin with his lips. For he had not yet actually uttered it. Hence, the Talmudic Sages said that though Job did not sin with his lips, he did sin in his heart (TB Baba Batra 16a).

1. Malbim elaborates, adding that his wife taunted him: 'Look, when you blessed God the first time and thereby showed that you are faithful with Him, He went on to afflict your body too. So if now you bless him again, He will surely go on to afflict your soul until you die, for there is nothing else left by which He can strike you. And so, since you still maintain your sincerity, why are you silent this time and do not bless over the bad. Bless God now too, and die!⁠"

2. The Talmud relates:
For two and a half years, the academies of Shammai and Hillel were in dispute. The former asserting that it were better for man not to have been created than to have been created; the latter maintaining that it is better for man to have been created than not to have been created. They finally took a vote and decided that it were better for man not to have been created than to have been created. But now that he has been created, let him investigate his past deeds; or, as others say, let him examine his future actions (TB Eruvin 13b)

הנבלות – המאוסות כנבלה בעבור דעתן השפלה.

גם – לשון תמיה כמו הֲאִם, ואולי כמהו גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים (שמואל א׳ כ״ב:ז׳) או כמשמעו בכל מקום לשון הוספה. ואשת איוב דברה אליו עוד דברים אחרים שלא נכנסו באזניו, ואמר לה גם זאת תצא מפיך שאת הטוב נקבל וגו׳.

נקבל – שרש קִבֵּל מגזרת קֳבֵל תרגומו של נֶגֶד הוא מלשון ארמי כדברי בעל אוצר השרשים, ולא נמצא להוראה זו כי אם באחרוני ספרי הקדש, ובשאר ספרי תנ״ך השתמשו תחתיו בשרש נשא או לקח, רק פעם אחת בספר משלי (י״ט:כ׳) מצאנו וקבל מוסר, ואין למדים מלשון השיר. זו מקצת ראיה על הנחתי שספר איוב נכתב באחרוני הימים.

(יא) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ שְׁלֹ֣שֶׁת׀ רֵעֵ֣י אִיּ֗וֹב אֵ֣ת כׇּל⁠־הָרָעָ֣ה הַזֹּאת֮ הַבָּ֣אָה עָלָיו֒ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ אֱלִיפַ֤ז הַתֵּֽימָנִי֙ וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֔י וְצוֹפַ֖ר הַנַּֽעֲמָתִ֑י וַיִּוָּעֲד֣וּ יַחְדָּ֔ו לָב֥וֹא לָנֽוּד⁠־ל֖וֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ׃

Now when Iyyov's three friends heard of all this evil that had come upon him, each one came from his own place, Eliphaz the Temanite, and Bildad the Shuhite, and Zophar the Naamathite; and they made an appointment together to come to bemoan him and to comfort him.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר״מ קמחירמב״ןר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וּשְׁמַעוּ תְּלָתָא חַבְרֵי אִיוֹב יַת כָּל בִּישְׁתָּא הָדָא דַאֲתָת עֲלוֹהִי (כַּד חָמוּל יַת אִילָנֵי פַּרְדְסֵיהוֹן דִי יַבִּישׁוּ וּלְחַם סְעוּדַתְהוֹן אִתְהַפָּךְ לְבִיסְרָא חַיָא וַחֲמַר מִשְׁתֵּיהוֹן אִתְהַפֵּךְ לִדְמָא) וַאֲתוֹ גְבַר מֵאַתְרֵיהּ (וּבְהָא זְכוּתָא אִתְפְּצִיוּ מִן אֲתַר מְזוּמָן לְהוֹן בְּגֵהִנָם) אֱלִיפַז דִי מִן תֵּימָן וּבִלְדַד דִי מִן שׁוּחַ וְצוֹפַר דִי מִן נַעֲמָה וְאִתְחַבָּרוּ כַחֲדָא לְמֵיתֵי לְמֵגָד לֵיהּ וּלְנַחְמוּתֵיהּ.

וישמעו שלשת רעי איוב וגו׳ ויועדו – א״ר יהודה אמר רב מלמד שנכנסו כלם בשער אחד. תנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה, מנא ידעי איכא דאמרי כלילא הוא דאית להו ואיכא דאמרי אילני הוא דאית להו כיון דכמישי הוו ידע, אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא כחברי דאיוב או מיתותא.

ולמא סמעו ת׳לאת׳הֵ אצחאב איוב, בהד׳ה אלבליה אלתי חלת בה, אקבל כל אמר מן מוצ׳עה, אליפז אלתימני ובלדד אלשוחי וצפר אלנעמתי, ותואעדו אג׳מעין, אן יג׳ו יתחזנון לה ויעאזונה.

וישמעו, וכאשר שמעו. לנוד, עניו דאבה ודאגה.

רעי איוב – אוהביו.

לנוד – כמו מי ינוד לך (ישעיהו נ״א:י״ט), לא תנודו לו (ירמיהו ט״ו).

Iyyov's three friends Heb. רעי, those who loved him.

to bemoan Heb. לנוד, as in: "who will lament (ינוד) for you?⁠" (Yeshayahu 51:19); "neither bemoan (תנדו) him" (Yirmeyahu 22:10).

(יא-יב) ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו – על הרעה הבאה עליו.

ולנחמו – פתרונו: וגם באו על דעת כן לנחמו, כסבורים היו שלא לקה כל כך בגופו, ומבקשים לנחמו ולומר לו: אם ממון איבדת יש לי״י לתת לך הרבה מזה,⁠¹ ואם בניך מתו גם ממנו שכר פרי הבטן (תהלים קכ״ז:ג׳) וישוב והרבך והטיבך, ואל תשת את לבך להם. אבל כשנכנסו וראוהו מוכה בחולי שאין אדם יכול להתרפאות בכיוצא בו, ומראהו לא כמראה, שמפרש והולך: וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו.

1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים ב כ״ה:ט׳.

ולנחמו – על בניו.

אליפז התימני – ממשפחת תימן בן אליפז בן עשו (בראשית ל״ו:י״א).

והקרוב אלי: שהיה קרוב מימי משה, כי לא יתייחס לתימן כי אם אחר דורות. וחז״ל אמרו: כי משה רבינו כתב ספר איוב.

והנכון בעיני: כי הוא ספר מתורגם, על כן הוא קשה בפירוש כדרך כל ספר מתורגם.

השוחי – מבני קטורה אשת אברהם: ואת ישבק ואת שוח (בראשית כ״ה:ב׳).

הנעמתי – לא ידענו אם ייחוסו למדינה או למשפחה.

וישמעו רעי – על משקל גאים וכמוהו ורועה כסילים (משלי י״ג:כ׳), למרעהו אשר רעה לו (שופטים י״ד:כ׳); או רעי מן נחי העי״ן על משקל זדים, והם שנים שרשים בענין אחד.

התימני – יש אומרי׳ שהוא ממשפחת תימן בן אליפז ושוח מבני קטורה והקרוב אלי להיות תימן שם עיר מתיחס אליה אליפז כמו שכתוב אבדה עצה מתימן והוא ארץ אדום והעד – שאמר איש ממקומו ואחרי כן פי׳ שמות מקומותיהם על דרך יחוסם עליהם וכן השוחי והנעמתי מתיחשים למקומותם.

יחדו – מלה מחוברת משנים שרשים והם יחד וחדה וכן מלת מקללוני (ירמיהו ט״ו:י׳) ובפירוש משלי בארתי הכל הטיב בפסוק אל תוסף על דבריו (משלי ל׳:ו׳).

לנוד – נדו ממקומם בעבורו וכן מי ינוד לך (ישעיהו נ״א:י״ט).

ויש מפרשים לנוד לשעשעו.

ויועדו יחדיו – נועדו אל שוה, לבוא כולם אל מקום איוב יחד.

[וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא] לָנוּד לוֹ. ללכת עמו ממקום למקום¹, שלא ישלח יד בעצמו²:

1. מלשון ׳נע ונד׳, שגלו עמו ממקום למקום.

2. הלכו עמו לשמור עליו שלא יקח נפשו בכפו.

הבאה עליו – זהו א׳ מן השלשה מלעיל ע״פ המסורת.

הבאה עליו – בדפוס ישן כתיב אליו ואין לסמוך עליו.

ויועדו – מלשון וועד ואסיפה.

וישמעו – מן המספרים.

איש ממקומו – כ״א בא ממקומו אל מקום איוב ובהיותם שם נאספו יחד לבוא אל איוב הביתה לנודד עליו בראש וכדרך המיצר בצרת האוהב ואף לנחמו בדברי תנחומין.

וישמעו – תחלה שמע כ״א במדינתו ויבואו ממקומו כ״א בפ״ע, ובבואם ארץ עוץ ופגשו זב״ז נועדו יחדיו לבא בצותא חדא:

Hearing of the calamities that had befallen him, Job's three friends, Eliphaz of Teman, Bildad of Shuah and Zophar of Naamah traveled from afar to mourn his losses and to comfort him.⁠¹

1. Notwithstanding Malbim's reservations in the matter, the plain meaning of the text is that despite the afflictions Job did not sin; Satan has lost the heavenly wager. We the readers know this but Job and his companions do not. They have no knowledge at all of the true reasons for Job's destruction. This is the irony of their debate.

לנוד לו – בראשם לסימן חמלה.

(יב) וַיִּשְׂא֨וּ אֶת⁠־עֵינֵיהֶ֤ם מֵֽרָחוֹק֙ וְלֹ֣א הִכִּירֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וַֽיִּקְרְעוּ֙ אִ֣ישׁ מְעִל֔וֹ וַיִּזְרְק֥וּ עָפָ֛ר עַל⁠־רָאשֵׁיהֶ֖ם הַשָּׁמָֽיְמָה׃

And when they lifted up their eyes afar off, and did not recognize him, they lifted up their voice, and wept; and each one tore his mantle and threw dust upon their heads toward heaven.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראר״מ קמחימצודת דודהואיל משהעודהכל

וּזְקָפוּ יַת עֵינֵיהוֹן מִן רָחִיק וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָעוּהִי וַאֲרִימוּ קָלְהוֹן וּבְכוֹ וּבְזַעוּ גְבַר מְעִילֵיהּ וּדְרָקוּן עַפְרָא עַל רֵישֵׁיהוֹן לְצֵית שְׁמַיָא.

ולמא שאלו אעינהם מן בעיד פלם ית׳בתונה, רפעו אצואתהם פבכו, וכ׳רקו כל אמר ממטרה, ורשו אלתראב עלי רוסהם פי אלהוא.

וישאו, וכאשר נשאו עיניהם מרחוק ולא הכירוהו נשאו קולם ובכו. מעילו ״ממטר״ ראה לעיל א כ. ויזרקו, ויפזרו עפר על ראשם באויר.

אמרו וישאו את עיניהם, אינו ממרחק רב אלא בקרבת מקום, אשר במצב רגיל מחייב שיכירוהו אלמלי שנשתנה על ידי היסורין, ופירשתי ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה, באויר, כי מוכחש שיתרומם העפר עד לשמים, ואף על הארץ עצמה לא יתרומם עד קרוב לגלגל, ודומה לזה וזרקו משה השמימה¹, וכן ערים גדולות ובצורות בשמים². ואחר כן אמר:

1. שמות ט ח. וכן כתב בתרגומו שם, ראה פירישיו מהדורתי.

2. דברים א כח. ט א. ושם תרגם כאלו מגיעות לשמים.

קולה וישאו את עיניהם, ליס הו פי אבעד אלבעד בל פי אקרב אלבעד, ממא סביל אלעאדה אן תוג׳ב אלאעתראף בה לולא תגיירה באלמציבה. ופסרת ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה פי אלהוא, לאסתחאלת ארתפאע אלתראב אלי אלסמא בל עלי אלארץ׳ נפסה לא ירתפע אלי אלקרב מן אלפלך, ונט׳יר הד׳א וזרקו משה השמימה, וכד׳לך ערים גדולות ובצורות בשמים. ת׳ם קאל.

ולא הכירוהו – כי נשתנו פניו מחמת הייסורין.

השמימה – כלומר למעלה מראשיהם (הרבה) והוא היה להם מנהג אבל.

but they did not recognize him because his face had changed as a result of the agonies.

towards heaven i.e., high over their heads. That was their mourning custom.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(יב) אותה שעה, וישאו קולם ויבכו ויקרעו איש מעילו ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה – כדי שתעל שוועתם אל האלהים השמימה.⁠¹

1. השוו לשון הפסוק בשמואל א ה׳:י״ב.

מרחוק – שם התואר. והנכון ממקום רחוק כי הוא יצא לקראתם בוכה וצורח מר על קורותיו.

ולא הכירוהו – בהשתנותו באפר.

ויקרעו – לעשות כמעשהו כי כבר קרע מעילו.

השמימה – למעלה באויר כדי שיפל על ראשיהם וכן ומגדל וראשו בשמים (בראשית י״א:ד׳) – באויר שהוא פני הרקיע כי הם נקראים שמים.

ולא הכירוהו – כי נשתנה מאור פניו בעבור רוב הצרות והמכאובות.

ויקרעו איש – כל אחד קרע מעילו וזרקו עפר למעלה מראשיהם לאויר השמים כי כן היה להם מנהג אבלות וצער.

השמימה – כדי שיפול על ראשם וכן ואדמה על ראשו (שמואל ב׳ א׳:ב׳).

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראר״מ קמחימצודת דודהואיל משההכל

(יג) וַיֵּשְׁב֤וּ אִתּוֹ֙ לָאָ֔רֶץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת לֵיל֑וֹת וְאֵין⁠־דֹּבֵ֤ר אֵלָיו֙ דָּבָ֔ר כִּ֣י רָא֔וּ כִּי⁠־גָדַ֥ל הַכְּאֵ֖ב מְאֹֽד׃

So they sat down with him upon the ground seven days and seven nights, and none spoke a word to him; for they saw that his grief was very great.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימצודת דודהואיל משהעודהכל

וִיתִיבוּ עִמֵיהּ לְאַרְעָא שַׁבְעָא יוֹמִין וְשַׁבְעָא לֵילְוָן וְלֵית דִי מְמַלֵל עִמֵיהּ פִּתְגַם אֲרוּם דַחֲמוּן אֲרוּם סְגָא כֵיבָא לַחֲדָא.

וישבו אתו לארץ – אמר רבי אין המנחמין רשאין לישב אלא ע״ג קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ.

ואין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב בתריה אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו׳ והדר ויען איוב וגו׳ ויען אליפז.

דבר אחר: אין דובר אליו דבר – אפילו בדברי תורה.

וג׳לסו מעה עלי אלארץ׳ סבעהֵ איאם וסבע ליאלי, וליס מן יכלמה בכלמה, ממא ראו אן אלוג׳ע קד עט׳ם ג׳דא.

וישבו, וישבו עמו על הארץ.

לארץ – על הארץ לצער בצערו.

on the ground On the ground, to share his pain.

ואין דובר אליו דבר – דברי תנחומין. למה: כי ראו כי גדל הכאב מאד – בנוהג שבעולם, מי שטבעה ספינתו בים ובניו נותרים, באים אוהביו לנחמו, ואומרין: אם ממון הפסדת, התנחם בבניך הנותרים. או אם מתו גם בניו ורק גופו נשאר עליו בריא, מנחמים אותו ואומרים לו: התנחם בכחך זה, שהרי הרבה ראינו בני אדם שמתו להם בנים^א והולידו אחרים. אבל באיוב גדל הכאב מאד – שלא היה להם לנחמו אפילו בגופו.

וכשראה שישבו להם משתוממים שבעה ימים ושבעה לילות, לאחר שעברו שבעה ימי אבלו, שדין אבילות שישב בדד וידם.

א. כן בדפוס ברסלאו. בכ״י פריס 162 חסרה מלת: ״בנים״.

וישבו אתו לארץ – כמו בארץ.

ואין דבר אליו – כן דרך הבאים לנחם אינם פותחין בנחמה עד שיפתח האבל את פיו. וכן הוא אומר: ואשכן כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם (איוב כ״ט:כ״ה). כמו המלך בגדוד שאין חילו רשאין לדבר עד שיפתח הוא, כך הייתי אני ביניהם והם היו לפני כאשר אבלים ינחם, כמו אותם הבאים לנחם האבל שאין להם רשות לדבר עד שיפתח האבל.

וישבו אתו לארץ – ולא אמר בארץ כי עצמם היה דבק לעצם הארץ באין מבדיל ביניהם דרך אבילות וכן ישבו לארץ ידמו (איכה ב׳:י׳).

ואין דובר אליו דבר – ביום הראשן עת בואם, לא דברו אליו מאומה כענין אל תנחמנו בשעת אבלו. רק כל שבעת ימי אבלות דברו אתו להרשיעו והוא ענם להצדיק את נפשו.

לארץ – על הקרקע לצער בצערו.

ואין דובר – אין מי בהם דובר אליו דבר כי ראו אשר גדל הכאב מאד ולא מצאו עדיין מקום לנחמו.

ואין דבר אליו דבר – וכן אמרו רז״ל (תלמוד בבלי ברכות ו.) אגרא דבי טמיא שתיקותא, להראות שמצטערים בצערו כשיעור שמצטער הוא שאין לו רצון אפילו לדבר ולשפוך שיחו.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יר״י קראר״י קמחי הפירוש הקצרר״מ קמחימצודת דודהואיל משההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון