(ב-ג) השאלות:

למה לא קבלו את הכותים שרצו לעבוד את ה׳? ומהו התשובה אנחנו נבנה כאשר צונו כורש, וכי צום שלא יעזרום האומות בבנינם?:

(ב) נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם – הכותים היו עובדים בשיתוף, כמ״ש את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם הם עובדים, וחשבו שגם ישראל יעבדו באופן זה, וע״כ אמרו ככם נדרוש לאלהיכם בקרי ליה אלהא דאלהיא, וע״כ אמרו ״ולו אנחנו זובחים״, שאנו חושבים אותו לאל עליון נעלה על כל אלהים:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ד-ה) ויהי עם הארץ – עי״כ נעשו עם הארץ שהם הכותים צוררים וחשבו מחשבות לבטל את הבנין, ופעם היו מרפים את ידיהם, היינו מטילים בהם עצלות בל יעשו השתדלות בענין הבנין, ופעם מבהלים אותם מלבנות ע״י שהטילו עליהם אימה, ופעם ושוכרים עליהם יועצים להפר את הבנין, וזה נמשך ״כל ימי כורש״, שבימיו נשבת הבנין ״עד מלכות דריוש״, שאז החלו לבנות, ומפרש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ובמלכות אחשורוש כתבו שטנה – ואז היו מרפים ידיהם ומבהלים אותם ע״י השטנה אשר כתבו:

(ז-יא) השאלות:

תחלה אמר שהכותבים היו בשלם מתרדת, ואחר כך אמר שהיו רחום בעל טעם ושמשי, ואח״כ אמר שהיו גם דיניא ואפרסתכיא וכו׳, ואחר כך עוד דנה פרשגן אגרתא וכו׳ עבדך אנש נהרה?, ולמה חזר זה שנית הלא כבר אמר וכתב הנשתון כתוב ארמית?:

(ז) ובימי ארתחששתא כתב בשלם – אז שכרו עליהם יועצים להפר הבנין כמו שנבאר, והנה הגם שיש כמה דעות בענין מלכי פרס ובשמותיהם, ארתחששתא זה בהכרח היא כורש כמו שפרש״י. דהא בימי כורש נשבת הבנין, וצ״ל ששם ארתחששתא היה שם הכבוד למלכי פרס, ולמ״ד שארתחששתא הוא שם אחר צ״ל שלא נשבת הבנין עד אחר מות כורש וארתחששתא זה מלך אחר כורש, כי בכל אופן צ״ל שהיה הבנין נשבת י״ד שנים שהם שני שבועים שכתוב בדניאל [ט׳ כ״ה] לפי פירושי. והנה טרם שנבוא לבאר הענין הבא, אציע הקדמה אחת, כי יפלא מאד, א] אחר שכורש זה בעצמו נתן דת לבנותו, ואמר שה׳ פקד עליו לבנות לו בית, איך בימים מועטים החזיר את הדת ובטל הבנין, וידענו כי בדתי פרס ומדי כל כתב אשר נכתב בשם המלך לא יכול המלך לבטלו בשום אופן כמבואר בענין דניאל [בדניאל ו׳] ובענין אחשורוש שלא יכול לבטל כתב הדת אף שנכתב בטעות כמו שבארנו בפי׳ מגלת אסתר, זאת שנית שהם כתבו שהיהודים בונים ומבצרים חומות ירושלים וזה היה שקר גמור שלא בנו רק את הבית, והחומה לא נבנה עד ימי ארתחששתא שנתן לזה רשות מיוחד, ואיזה מרד יכול להתקומם ע״י בנין הבית אחר שאין להם עיר בצורה להשגב בה, והבית נבנה מעץ ומאבן שיוכל לשרפו בקל אם ימרו את פקודתו כמו שיתבאר בסי׳ ו׳, ואיך הטה אזניו לדברי שקר ואיך ערבו את לבבם לדבר שקר. ע״פ השאלות האלה יאיר לנו אור בפי׳ הכתובים האלה, שבאמת נעשה בזה מרמה גדולה, ועל ידי שוחד ממון שנתנו צרי יהודה שכרו יועצים והצליח מרמה בידם, כי זאת ידעו שלבטל את בנין הבית הוא דבר שאי אפשר כפי חקי פרס ומדי שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, וגם שלא יכלו להלשין ע״ז, באשר בבנין בית אלהים אין חשש מרד אחרי שחומת ירושלים מפורצת, וגם שיכתבו שקרים אל המלך שהיהודים עברו פקודתו, ותחת שיבנו את הבית הם בונים בחומת העיר, התיראו פן יודע למלך ששקר דברו ויחייבו ראשם למלך, והיה עצתם באופן זה, כי באשר מלכות פרס היתה מלכות גדולה ורחבה והיו תחתיה עמים שונים מדברים כ״א בלשונו, היה החק שכל מי שירצה לכתוב אל המלך היה כותב בלשונו ובכתבו, כמ״ש להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו, והיו בכל מדינה שני שרים ממונים מן המלך לקבל את המכתבים שיכתבו בלשון המדינה אשר המה בה ולהעתיק אותם בלשון ובכתב פרס ולשלחם אל המלך, וכן תשובת המלך היה מגיע בלשון וכתב פרס אל שני המעתיקים האלה, והם העתיקו הדברים אל לשון המדינה ומוסרים התשובה המועתקת אל הכותבים, ועל מדינת סוריא היו שם השרים האלה, רחום בעל טעם הוא היה המעתיק מלשון אל לשון, ושמשי היה הסופר ומעתיק הכתב לכתב פרס, ובסוריא היה כתבם ולשונם ארמית, לכן הכותבים שטנה שהיו שלשה אנשים ששמם ״בשלם מתרדת טבאל, ושאר כנותיו״ היינו חבריו וסייעתיו, ״כתבו על ארתחששתא מלך פרס, וכתב הנשתון״ היינו שהיה צריך להעתיקו ולהשוות ההעתקה שיהיה שוה אל הכתב שנעתק ממנו, ״היה כתוב ארמית ומתורגם ארמית״ שהיה כתב ארמי ולשון ארמי, והם מסרו הכתב הזה הערוך אל המלך, לרחום בעל טעם ושמשי ספרא שהם יעתיקו אותו לכתב ולשון פרסי:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

רחום ואז רחום בעל טעם ושמשי ספרא – שהם היו המעתיקים והיו נאמנים למלך שלא יעשו זיוף במלאכתם עשו מרמה בהעתקתם, ותחת שהכותבים כתבו תלונתם על בנין הבית העתיקו המה את הכתב שטנה על בנין ירושלים, וז״ש ״כתבו אגרא חדא על ירושלם״, שהם כתבו שהיהודים בונים ומבצרים את ירושלים, ובכ״ז היה זה באופן שגם אם יודע למלך שהדבר שקר שלא בנו את חומת ירושלים רק את הבית, לא היו יכולים להעניש לא את הכותבים ולא את המעתיקים כמו שית׳ בפסוק י״ב, והם ״כתבו לארתחששתא מלכא כנמא״ כאשר נאמר, והנה היה מחקי המלך ששני השרים שנתמנו להעתיק הם כתבו שמם בראש המכתב, [כי מידם יבקש המלך אם נעשה איזה זיוף ומרמה בהעתקה] ואח״כ כתבו שמות הכותבים והמבקשים, [כי מידם יבוקש אם כתבו איזה שקר בגוף המכתב, וגם שידע המלך מי המבקש], וזאת נכתב על המכתב, כמו שהיום יחתמו שמם תחת המכתב, אולם תחת שהיה להם להזכיר שמות הכותבים בשלם מתרדת טבאל וחבריהם, כתבו הם שמכתב זה יצא מכל העמים אשר בעבר הנהר שאז ישים המלך על לבו כי לא דבר רק הוא והוא דבר הנוגע לכל העמים אשר במדינתו, וע״ז כתבו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ט-י) אדין רחום בעל טעם ושמשי ספרא – שהם המעתיקים ומסכימים אל דבר הבקשה, ושאר חבריהם המבקשים זאת הם ״דינאי ואפרסתכיא״ כולם שמות אומות שהושיב סנחריב בערי שומרון כמו שפרש״י ״שושנכיא״ בני שושן, דהיא ״עלמיא״ שנקראים ג״כ בני עילם ע״ש המדינה, כמ״ש בשושן הבירה אשר בעילם המדינה (דניאל ח׳)

ושאר האומות אשר הגלה סנחריב מלך רב וגדול והושיב אותם בעיר שמרון ויתר האומות אשר בעבר הנהר ואנשי כענת – עד כאן כתבו על המכתב להודיע שם המבקשים, שהם עמים רבים, וי״ל כי האנשים בשלם מתרדת קבצו גם כן חתומים מכמה ערים להרשות אותם לבקש ע״ז בשמם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

דנא – מעתה מתחיל תוכן המכתב עצמו, ״זה פתרון האגרת״ [ר״ל זה העתקתו] ״אשר שלחו לארתחששתא המלך, עבדך אנשי עבר הנהר וכענת״ באגרת קצרו ולא חשבו כולם, רק ההתחלה עבדך וגו׳ עד עבר נהרא וכענת, שכן היה דרכם שלא לכפול בכל פעם כל השמות רק כתב ההתחלה והסוף ובאמצע כתב מלת ״שלם ״או ״גמיר״ כמו שאנו כותבים ״וכו׳⁠ ⁠⁠״ או ״וגו׳⁠ ⁠⁠״, כמו שתראה בפסוק י״ז ובסי׳ ז׳ י״ז, וכאן לא העתיק מלת ״שלם ״או ״גמיר״ לקצר הדברים:

השאלות:

איך אמרו שבונים ירושלים והוא שקר מבואר, שהם לא בנו רק את הבית כרשיון המלך?:

ידיע להוא למלכא – עתה מתחיל גוף הבקשה, ״די סליקו מן לותך ״שאתה שלחת אותם חפשי [וזה ראיה שנתבטל הבנין בימי כורש, ואם היה אחריו צריך לדחוק שר״ל מן מדינתך]. ״אתו לירושלם קריתא מרדתא ובאישתא בנין ושוריא שכלילו״, בזה היה המרמה והזיוף שעשו המעתיקים, כי בלשון זה יש שני פירושים, שיל״פ שמ״ש קריתא מרדתא מוסב למעלה שבאו לירושלים שהיא עיר מורדת וחוטאת, ומלת בנין הוא מאמר בפ״ע, ור״ל שבונים שם בנין, דהיינו שבונים שם את הבהמ״ק ויסדו חומות הבית, ר״ל שמכינים עצמם לבנות חומותיו שכבר אושיא יחיטו, שכבר קשרו יסודותיו, וא״כ לא כתבו דבר שקר, שאמת הוא שבנו שם את בית ה׳ כמצות כורש, ויל״פ שמלת בנין מחובר עם קריתא מרדתא ובאישתא, ור״ל שבאו לירושלים והם בונים את העיר המורדת והרעה, והם העתיקו כן שבונים את העיר, ואם היה נודע למלך שהוא שקר לא היה מגיע להם עונש, כי מאמר האגרת סובל פירוש זה כמו שאנו מפרשים כן באמת, וגם להכותבים לא היה מגיע עונש שהיו מתנצלים שהיה כונתם כפירוש הראשון שבונים שם בית המקדש:

(יג-טז) השאלות:

למה כפל ידיע להוא למלכא, מהודעין אנחנא למלכא?:

(יג) כען – עתה ידוע יהיה למלך אשר אם תבנה העיר הזאת וישכללו חומותיה, מיני מסים הנקראים בשם ״מנדה בלו והלך לא יתנו״ עוד [כי ימרדו במלך] ״ותזיק הכנסת המלכים״, [או ר״ל אוצר המלך]:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

כען – עתה כל עומת שמלחנו [את מאכלינו] במלח של היכל המלך, כי המלח שהוציאו מן ההרים או מן הים היה שייך אל המלך, כמו שהוא גם היום ברוב המלכיות, וכל העמים היו קונים אותו מן המלך, [ועז״א לקמן (ז׳ ל״ב) ומלח די לא כתב, כי המלח היה לו בחנם] והכנסת המלח היה להספקת צרכי היכל המלך, וז״ש שאנחנו אוכלים מלח המלך, שזה מפני שאנו עבדיו, ע״כ ״ערות מלכא״, ר״ל לא יאות לנו לראות ״בזיון המלך, על זאת שלחנו והודענו למלך,⁠״ בארו בזה שהסבה שהניעה אותם להודיע זאת אינה מתועלת עצמם או יראת נזק, רק באשר הם עבדים נאמנים למלכם ואינם רוצים לראות ברעתו:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

די יבקר – ר״ל והם מעירים את אזנו שא״צ שיאמין להם עפ״י הגדתם רק ״שתבקר בספרי הזכרונות של אבותיך ותמצא בספר הזכרונות ותדע כי העיר הזאת עיר מורדת ומזקת המלכים והמדינות, והשתדלות עשו בתוכה״ [למרוד] ״מימי עולם,⁠״ [ואשתדור כמו ואשתדל כמו בדניאל ו׳ ט״ו] ״ובעבור זה החריבו אותה:״

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

מהודעין – תחלה אמרו ידיע להוא למלכא, היינו שזה ידע המלך מעצמו ויבין את זאת שבאם תבנה העיר יפסיד המסים, כי דרכם למרוד ולפרוק עול מלכות מעולם, וחוץ מזה ״מודיעים אנחנו להמלך״ [דבר שלא ידע בעצמו] ״שבאם תבנה העיר הזאת לא יהיה לך חלק בכל עבר הנהר״, כי כמו שהעיר הזאת תפרוק עול כן יעשו כל בני עבר הנהר, שכולם יעשו כמעשיהם וינתקו מוסרות:

השאלות:

מ״ש שלם וכעת אין לו ביאור:

פתגמא – הנה עפ״י הצעת דבריהם לא עלה על דעת המלך שיחקור אם גוף הדבר אמת שהיהודים שינו את פקודתו ובונים חומת העיר בלא רשותו, כי חשב ששריו וכן עמים רבים הכותבים אתם לא יכתבו אליו דבר שקר גלוי כזה, היה צריך לבקש רק אם הדבר אמת שבני ירושלים דרכם למרוד במלכים, ועפ״ז השיב התשובה, וכתוב בראש המכתב, ״דבר שלח המלך על רחום בעל טעם ושמשי הסופר ויתר חברהון הישבים בשומרון ושאר עבר הנהר [וגו׳ עד] וכענת״, והוא כמ״ש למעלה שהיה צריך להאריך ולחזור כל שמות החותמים דיניא ואפרסתכיא וכו׳ הנחשבים למעלה פסוק ט׳ ופסוק י׳, וכדי לקצר היה דרכם לכתוב רק ההתחלה רחום בעל טעם ושמשי, שלם, פי׳ והשלם וגמור יתר הדברים עד וכענת, והוא כמו מלת וכו׳ או מלת וגו׳ בנוסחאות שאנו כותבים, וכמ״ש לקמן ז׳ י״ב ״גמיר וכענת״, ופה כתיב תחת מלת גמיר מלת שלם, ר״ל השלם וגמור, ושוב ראיתי שכן פי׳ חכם אחד:

נשתונא – היינו ההעתקה [שהוא שוה עם המכתב שנעתק ממנו] ״אשר שלחתם לנו מפורש נקרא לפני״:

ומני – וממני יצאה הפקודה ובקרו ומצאו שעיר הזאת התנשאה מעולם על מלכים ומרידה והשתדלות [שימרדו אחרים] ״נעשה בה״:

ומלכין – וחוץ מזה ״היו שם מלכים תקיפים המושלים בכל עבר הנהר ומסים היה נתון להם״ [מן האומות], ובזה נתאמת לו גם כן מה שהודיעו שבאם תבנה העיר יאבד גם חלק המלכות שלו בכל עבר הנהר:

(כא-כב) השאלות:

איך בטל הבנין הלא הוא נתן רשות לבנות ובדת פרס כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב:

כען – עתה תתנו פקודה לבטל את האנשים האלה, והעיר הזאת לא תבנה עד תבא פקודה מאתי, ותהיו נזהרים מלעשות עצמכם כשוכחים על זאת [או כשוגגים] ״ולמה יגדל ההיזק להזיק מלכים:״

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

אדין מן די פרשגן די נשתונא וכו׳ – ר״ל כי בפקודת המלך לא נזכר לבטל בנין הבית רק בנין העיר, רק שבמ״ש לבטלא גבריא אלך וקריתא דך לא תתבנא, יל״פ שאמר שני דברים, א] לבטלא גבריא אלך מן בנין הבית, שעל בנין העיר לא שייך שיבטלו אותם אחר שבאמת לא בנו את העיר וע״כ שיבטלום מן בנין הבית, וקריתא דך לא תתבנא הוא דבר אחר שחוץ מזה פוקד שלא יבנו את העיר, ופירוש זה היה נכון אם היה המכתב אל המלך מכתב שטנה על בנין הבית, דאז פירש דבריו שמשיב שיבטלום מן בנין הבית. אבל לפי האמת שהם העתיקו הכתב שטנה על בנין העיר א״כ מה שהשיב לבטלא גובריא אלך, פירושו מן בנין העיר, ומ״ש וקריתא לא תתבנא הוא פי׳ שיבטלו אותם שלא תבנה העיר, אבל בנין הבית הותר להם כפי פקודת המלך הראשונה אשר אין להשיב, רק אחר שרחום ושמשי ספרא היו המעתיקים, אמרו עתה שהכתב שטנה היה על בנין הבית ופרשו פתשגן הנשתונא היינו הפתרון של ההעתק של מכתב המלך [שבא ג״כ בלשון פרס והם העתיקוהו ופירשוהו] שכונת הכתב של המלך היה לבטל בנין המקדש, כי פי׳ הכתב היה תלוי בידם, ולכן הלכו בבהלה לירושלים אל היהודים ובטלו אותם בזרוע וחיל: