×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. תהליםTehillim
  2. משליMishlei
  3. איובIyyov

  4. שיר השיריםShir HaShirim
  5. רותRut
  6. איכהEikhah
  7. קהלתKohelet
  8. אסתרEsther

  9. דניאלDaniel
  10. עזראEzra
  11. נחמיהNechemyah
  12. דברי הימים אDivrei HaYamim I
  13. דברי הימים בDivrei HaYamim II
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    12. יב12
    13. יג13
    14. יד14
    15. טו15
    16. טז16
    17. יז17
    18. יח18
    19. יט19
    20. כ20
    21. כא21
    22. כב22
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי⁠־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כׇּל⁠־חוּצֽוֹת׃
    How the gold has become dim;⁠1 how the fine gold2 has changed!⁠3 Sacred gems4 pour out at the head of every street.
    1. has become dim | יוּעַם – The word stems from the root "עמם" which appears only a handful of times in Tanakh, and means to "conceal" or "grow dark/dim" (Rashi, R"Y Kara). See also Targum Onkelos on Vayikra 13:6 who translates "כֵּהָה" (dim) as עמא, and Bavli Pesachim 27a which contrasts "גחלים עוממות", dim coals, with burning ones.
    2. fine gold | הַכֶּתֶם הַטּוֹב – The terms "זָהָב", "כֶּתֶם", and "פָּז" (in verse 2) all refer to gold, but the exact distinction between the three is unclear. See Lekach Tov that the verse's imagery is a metaphor for the inhabitants of Jerusalem who, due to hunger and travails, lost their beauty much like gold might lose its luster and tarnish.
    3. changed | יִשְׁנֶא – This is identical in meaning to and might simply be a variant of the root "שנה", with the "א" replacing the more common "ה" (Hoil Moshe). Compare Melakhim II 25:29 and Kohelet 8:1 which also preserve this form. [See also the note on "הַמְסֻלָּאִים" in verse 2 for another possible example of the phenomenon.]
    4. Sacred gems | אַבְנֵי קֹדֶשׁ – Alternatively: "stones of the sanctuary", with the verse perhaps referring to the stones of the priestly breastplate. The "pouring out of the stones" might be a metaphor for the spilled blood of the priests (R"Y Kara), the righteous (Lekach Tov), or perhaps all of Israel, as the stones bore the names of each of the tribes.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אֵיכְדֵין (כָּהָה) עֲמָא דְהַב בֵּית מוּקְדְּשָׁא אִשְׁתַּנֵּי זִיו פַּלְטִין בְּחִיר מִשְׁתַּדְיָן מַרְגָלָאוָן קָדִּישִׁין בְּרֵישׁ כָּל מְחוֹזִין.

    פרשה ד

    [א] אֵיכָה יוּעַם זָהָב – רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר אֵיךְ כִּיסָה דַהֲבָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ (יחזקאל כ״ח:ג׳). וְרַבָּנָן אָמְרִין אֵיךְ שִׁנָּה דַהֲבָא. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אֵיךְ עֲמָה דַהֲבָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵיכָה יוּעַם זָהָב, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, גֶּחָלִים, יָכוֹל עוֹמְמוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר אֵשׁ, אִי אֵשׁ יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר גֶּחָלִים, הָא כֵיצַד, מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת הַלָּלוּ. תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ, כַּד הֲווֹ חַבְרַיָיא נָפְקִין לְפַרְנָסַתְהוֹן, הֲווֹ קָרוּ עֲלֵיהוֹן תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ.
    דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּיֹאשִׁיָּה, אֵיכָה יוּעַם זָהָב, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה לְאַרְנְטָס שֶׁל זָהָב. יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב, שֶׁהָיָה גּוּפוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת.
    תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ – אֵלּוּ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל דָּם שֶׁהָיָה יִרְמְיָה נוֹטְלָן וְקוֹבְרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו (דברי הימים ב ל״ה:כ״ד), וְכִי בְּכַמָּה קְבָרוֹת נִקְבַּר, דְּאַתְּ אוֹמֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו, אֶלָּא אֵלּוּ שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת שֶׁל דָּם שֶׁהָיָה יִרְמְיָה נוֹטְלָן וְקוֹבְרָן.
    דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ דּוֹמִין לְאַרְנְטָס שֶׁל זָהָב, וְגוּפָן דּוֹמֶה לְאֶבֶן טוֹבָה וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אֱמֹר לוֹ כְּבָר כְּתִיב [בני ציון].
    כיף יכ׳מד אלד׳הב, ויתג׳ייר אלפץ אלגייד, ותנצב חגארהֵ אלקדס, פי אטראף אלאסואק.
    הכתם – המרגלית.
    איכה יועם זהב – קינה זו נאמרה על יאשיהו, כמו שנאמר בדברי הימים: הלא היא כתובה על ספר הקינות (דברי הימים ב ל״ה:כ״ה). ועמו חיבר בתוך הקינה את שאר בני ציון (איכה ד׳:ב׳).
    יועם – יכהה, כמה דאת מתרגם: כהה עמיא (ויקרא י״ג:ו׳).
    זהב – מראית פנים המצהיב כזהב.
    ישנהא – ישתנה ממראיתו.
    הכתם – קבוצת כלי נויי זהב שהם לעֵדי קרוי כתם.
    אבני קודש – בנים המאירים כאבנים טובות.
    ומדרש אגדה: כל רביעית דם שיצאת מיאשיהו בכל חץ וחץ שנעצו בו, היה ירמיהו קוברה במקומה, ועליהן הוא קורא: תשתפכנה אבני קודש.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן ברש״י שיר השירים ה׳:י״א, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״ישנא״.
    How can it be that the golden glow has paled – This elegy was pronounced over Yoshiyahu,⁠1 as it is stated in Divrei HaYamim, "Behold it is written in the Book of Lamentations,⁠"2 and with it he joined, in the midst of the elegy, the rest of the children of Tzion.
    Paled – Dimmed, as in "כֵּהָה"3 which is rendered [by the Targum as] עַמְיָא [=dimmed].
    Golden – The appearance of a face that shines like gold.
    Altered – Changes its appearance.
    Jewel – A collection of beautiful gold articles used as ornaments is called כֶּתֶם.
    Sacred gems – Children who shine like precious stones. But the Midrash Aggadah [states that "sacred gems are spilled refers to], every fourth-part [=רְבִיעִית of blood that Yoshiyahu shed with each arrow that they thrust into him, Yirmeyahu buried in its place [i.e., where it spilled]. Concerning it he called out, "sacred gems are spilled.⁠"
    1. Who was killed in a battle with Pharaoh Necho.
    2. II Divrei HaYamim 35:25.
    3. Vayikra 13:6.
    איכה יועם זהב – כלומר איכה החשיך הזהב הוא נוי אנשי ירושלם שהיו דומין לזהב ומתוך הצרה החשיך ודומה לו ארזים לא עממוהו (יחזקאל ל״א:ח׳).
    ישנה הכתם הטוב – שהיה גופם דומה לאבנים טובות ומרגליות ושונה מראיתם.
    תשתפכנה אבני קדש – אלו דמי הצדיקים שבישראל שהיו דומין לאבני קדש ונשתפכו בראש כל חוצות.
    איכה יועם זהב – פתרונו: איכה יוחשך, כמה דאת אמר: כל סתום לא עממוך (יחזקאל כ״ח:ג׳), וכן: ארזים לא עממוהו (יחזקאל ל״א:ח׳). ופתרון איכה יועם זהב – איכה יוחשך יופיין ותוארן של בני ציון שהיה קלסתר פניהם מצהיב כזהב.
    וישנהא הכתם הטוב – ואיכה ישתנה זיו פניהן של בני ציון שהיה דומה לכתם הטוב – לאוצר הטוב. כל אבן יקרה קורא כתם הטוב וכתם הטהור, כתם הוא אוצר. ולמה קורא אותו כתם הטוב וכתם טהור, כשם שאמר אליהוא: בכתם טהור לא תסולה (איוב כ״ח:י״ט), שאם יאצר אדם בגדי חופש תכלת ורקמה, כל בגד וכל עור אין זה כתם טהור, אלא אבנים טובות ומרגליות הוא נקרא כתם טהור.
    תשתפכנה אבני קודש – הכהנים שהיו מלובשין בחשן ואפוד שהיו אבני קודש קבועים בם.
    א. כן גם ברש״י, ועיינו בהערה שם.
    How the gold has become dim (יועם) – Its explanation is how it has darkened! As in no secret is hidden (עממוך) from you (Ezekiel 28:3). Similarly, the cedars could not hide it (עממוהו) (Ezekiel 31:8). And the explanation of How the gold has become dim is how the beauty and appearance of the people of Zion is darkened, for their countenance had been yellow like gold.
    [How] the pure gold is changed! How1 the brilliant countenance of the people of Zion is changed, for it was similar to finest gold, to fine treasure.⁠2 Every precious stone HaShem calls fine gold, and pure gold; fine gold is treasure. But why does he call it fine gold, and pure gold? Just as (Elihu) [Job] said with purest gold it cannot be valued (Job 28:19). For if someone treasures his garment, and examines the blue cloth and the embroidery – every garment and article of leather – this is not pure gold. But precious stones and pearls are called pure gold.
    the holy stones are scattered – [These are] the priests who were dressed in breastplate and ephod, in which sacred stones were fixed.⁠3
    1. RY Kara recognizes that איכה serves double duty in this sentence.
    2. Lekach Tov comments: How dim the gold has become, that is, how dark the gold has become! This refers to the beauty of the people of Jerusalem, whose complexion resembled gold. See also Lamentations Rabbah 4.1.
    3. RY Kara explains that allegorically speaking, holy stones = priests = pure gold. Cf. Lamentations Rabbah 4.1.
    (א-ב) איכה יועם זהב – כתחילהא סתם את דבריו ולא פירש שאמר: איכה יועם. ופתרונו: יוחשך מראה זהב טוב.
    ישנהב הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצותג – ואי איפשר לזהב הטוב שיחשיך מראהו, ולא לאוצר הטוב שישתנה מכמות שהיה,⁠ד ואין דרך בני אדם שישליכו אבני קדש הם אבני אפוד ואבני חושן בראש כל חוצות. ובצדו מפרש על מי היסב הדבר.
    בני ציון היקרים – כשהיו שרויים על אדמתם אוכלים לשובע ויושבים לבטח, ונדמו פניהם לזהב אדום ולכתם הטוב, איך נהפך תוארם כשהיו מוליכים אותם בגלות רעבים ונדמו פניהם לנבלי חרש מעשה ידי יוצר.
    המסלאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר – והכהנים שהיו מלובשין חושן ואפוד, שהיו קבועים בו אבני קדש, איך נשפך דמם בראש כל חוצות.
    יועם – לשון חשך, כמו: כל סתום לא עממוך (יחזקאל כ״ח:ג׳), שפתרונו: כל סתום לא יחשיך ממך.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פראג, ועיינו בהערה לעיל בר״י קרא איכה א׳:כ״א.
    ב. כן גם ברש״י, ועיינו בהערה שם.
    ג. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״תשתפכנה... חוצות״.
    ד. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן (במקום לעיל): ״בראש כל חוצות״.
    (1-2) How the gold has become dim – At first he has concealed his words and does not explain, for he says, "How the gold has become dim". Its explanation is the appearance of pure gold has become obscured.
    the pure gold is changed – It is impossible for the appearance of pure gold to become obscured, and for valuable treasure to be changed from what it was.
    at the head of every street – It is not the way of humankind to cast out holy stones – that is the stones of the Ephod and the stones of the breastplate – at the head of all the streets, and beside it is explained about who the endorsee of the matter is.
    The precious children of Zion – When they were living upon their land eating to satisfaction, and dwelling at ease, and their appearances were like ruddy gold the gold and precious gold, how their appearance was changed when they were leading them into exile hungry. Their appearance was like earthen pots, the work of a potter's hand – The priests who wore the breastplate and Ephod into which the holy stones were fixed, how their blood was poured out at the head of every street.
    has become dim – is an expression of has become dark/obscured, like no secret is hidden from you (Ezekiel 28:3), for its explanation is no secret has become obscured from you.
    איכה – יש אומרים: יועם כמו: חשך, תרגום: כהה הנגע (ויקרא י״ג:ו׳) – עמא.
    והישר בעיני: כמו לא עממוהו (יחזקאל ל״א:ח׳), ומשקלו: לחם יודק (ישעיהו כ״ח:כ״ח).
    ישנה – משנוי, מגזרת שנים.
    How [the gold] has become dim – Some say that יועם is like to become dark. As the Targum of and if the diseased spot (Leviticus 13:6), is dim (עמא). But in my opinion, it is like [they] could not rival it (עממוהו) (Ezekiel 31:8), and its significance is bread [grain] is ground (יודק) (Isaiah 28:28).⁠1
    Is changed (ישנא) – is from the same source as two.
    1. ישנה is a hapax legomenon variously defined. Ibn Ezra mentions it as it became dark, and comments that the Targum renders dull, from Leviticus 13:6, as dim (עמיא). However, he prefers the root עמם in the hophal to become dark, black, and compares it with the hophal of דקק to be crushed fine. In the context of Isaiah 28:28, which he quotes, this implies that the gold has become useless.
    איכה יועם – איך יסלה הזהב וידמה לאחרים שהם ששה.
    הכתם הטוב – החלי העגול, וזה משל לפסוק שבא אחריו:
    How it has become dim. How the gold is despised, and it is likened to other things that are ששה.⁠1
    Fine gold jewelry is a circular necklace, but this is like the sentence that follows.
    1. The meaning of ששה is unclear.
    איכה יועם זהב – מטעם: ארזים לא עממוהו (יחזקאל ל״א:ח׳) כי שרשו עמם על משקל יוסב יסבב, והכסוי והכהוי תחת סוג אחד, וקרא בני ציון זהב וכתם טוב, ואבני קדש.
    איכה יועם – ענין האלפא ביתא הזאת וסדר הלוכה הנה הוא להטיל אשמת כל הקלקלות האלה על צוארי הכתות המשיגות אותם והנה היא הולכת על ארבעה מדרגות: הא׳ כללות העם. ב׳ הפרושים והנזורים. ג׳ הכהנים והלוים. הד׳ המלך הוא הראש. יתבאר כי כלם גדלה אשמתם לפי מדרגתם זולתי המלך כמו שיבא. ראשונה אמר איך נעתקה אומה זו מטוב לרע בשלשה מיני העתק ולזה המשילם אל הזהב ולכתם ולאבני קדש יקרות אשר נתנו בבגדי הקדש.
    והנה מן הידוע כי מסגולת הזהב שהוא אינה כהה בעצמו ואם הוכהה או הועם נראה בו שנחלף במין אחר שבמתכות אשר יקבלו הכהות והשחרות. והוא העתק מעצם אל עצם.
    ישנא הכתם הטוב – הוא ודאי שנוי מטוב אל רע והוא העתק באיך: תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות הוא העתק מקומי.
    תשתפכנה. בס״ס מדוייקים הפ״א בצירי כמנהג וכן נקדו בעל הלשון.
    אבני קדש. אין מאריך בנו״ן.
    ישנא – לפי המקרא כמו בה״א, יִשְנֶה וְיֵהָפֵךְ טבעו, ויש אם ג״כ למסורת, יִשָּׂנֵא ויתועב.
    איכה יועם זהב – מהו יועם, ר׳ שמואל אומר, יכוסה, כמה שנאמר (יחזקאל כ״ח) כל סתום לא עממוך,⁠1 ורבנן אמרי, כהה, ודכותה גחלים עוממותא*)2 (מ״ר).
    איכה יועם זהב וגו׳ – דבר אחר איכה יועם זהב – ביאשיהו המלך הכתוב מדבר,⁠3 איכה יועם זהב – שהיה דומה לתכשיט של זהב, ישנא הכתם הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות,⁠4 תשתפכנה אבני קודש – זה כל רביעית דם שהיה ירמיה נוטלו וקוברו5 (שם).
    איכה יועם זהב וגו׳ – דבר אחר איכה יועם זהב – באנשי ירושלים הכתוב מדבר, איכה יועם זהב – שהיו דומין לתכשיט של זהב, ישנא הכתם הטוב – שהיה גופן דומה לאבן טובה ומרגליות,⁠6 ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים אמור לו, כבר כתיב (פסוק ב׳) בני ציון היקרים7 (שם).
    תשתפכנה אבני קודש – כשהיו החכמים יוצאין לבקש מזונותיהם8 היו קורין עליהם תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות9 (שם).
    1. ודכותה אמרו בספרי נשא על הכתוב ונעלם מעיני אישה ולא שיהא בעלה רואה ומעמעם כלומר מכסה על עונה (וכעין מ״ש בגיטין י״ז משום ב״א ופי׳ בערוך שמא יחפה עליה) ובאופן זה א״א לו עוד להשקותה.
    2. כהות וכבויות, היפך לוחשות.
    3. ר״ל בעת שנהרג יאשיהו ויקונן עליו ירמיהו כמבואר בד״ה ב׳ ל״ה, ורמז קינתו כאן משום דקשה סלוקן של צדיקים מחורבן ביהמ״ק כמבואר במ״ר לעיל פרשה א׳ פסוק ט׳.
    4. דכתם היינו קבוצת אבנים טובות ומרגליות או כלי נוי זהב שהם לעדי ותכשיט, וכפירש״י כאן.
    5. כי כמבואר בד״ה שם ירו בו הרבה חצים, וכל דם שהיה יוצא ממנו לאחר יריה היה ירמיה נוטלו וקוברו. ובמ״ר מסמיך זה על הפסוק בד״ה ב׳ ל״ה ויקבר בקברות אבותיו וכי בכמה קברות נקבר, אלא מפני שהיה קובר כל רביעית דם לעצמה, ואע״פ שירמיה היה כהן, אך זה הדם היה יוצא ממנו בעודו בין החיים והמות, או משום דאחר שנבלע בקרקע שוב אינו מטמא, כמבואר בפ״ג דאהלות, דכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור.
    6. עיין משכ״ל אות ג׳.
    7. ונסמך על הדרשה שבתחלת פסוק הבא, ומה היתה יקרותן, עירוני [בן המדינה] שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב, וזה היה מפני שהיו יפים ביותר, וא״כ מבואר דהלשון איכה יועם זהב אבני ירושלים קאי.
    8. מפני דוחק השעה.
    9. ואבנים כנוי לתלמידי חכמים כמבואר בב״ב קמ״ב ב׳ עה״פ מסיע אבנים אלו בעלי משנה, ובמ״ר פ׳ ויצא והאבן גדולה ב״ד הגדול שבלשכת הגזית, ובזוהר [תקונים ס״א ב׳] ודברתם אל הסלע אלו בני נשא שמשתדלין באורייתא, ושם קמ״ג ב׳ אבן מאסו הבונים אנון מארי מתניתין, ובתענית ד׳ א׳ עה״פ ארץ אשר אבניה ברזל כל ת״ח שאינו קשה כברזל אינו ת״ח, וקרוב לומר שכינו כן את הת״ח על שם הכתוב (איוב י״ד) אבנים שחקו מים, דכמו שהאבנים שוחקים [מזקקים] המים כך תלמידי חכמים מזקקים דברי תורה, ועיין באדר״ן פ״ו. וגם י״ל כי נקראו אבן להיותם יסוד האומה.
    קינה זו אֲמָרָהּ ירמיהו על יאשיהו1, והוסיף בתוכה לקונן גם על שאר בני ציון2; אֵיכָה – איך3 יוּעַם – יִכְהֶה4 מראה5 זָהָב טוב6, איך החשיך הזהב הוא נוי אנשי ירושלים שהיו דומים לזהב אשר מתוך הצרה החשיך, ואיך הוחשך יופיים ותוארם של בני ציון7, איך יִשְׁנֶא – ישתנה ממראהו8 הַכֶּתֶם – אוצר9 הזהב10 הַטּוֹב המשמש לתכשיטים11, איך תִּשְׁתַּפֵּכְנָה – נשפכו12 אַבְנֵי קֹדֶשׁ הן אבני האפוד ואבני החושן13 בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת?! שאחר כל אלה גם בני ציון היקרים נחשבו לנבלי חרש אשר כמעט אין להם תקנה14: ס
    1. ראה דברי הימים ב׳ לה, כה, רש״י, וראה את ביאור הפסוק על דרך זו בהערה שבסוף הפסוק. עקידת יצחק מבאר שהפסוקים בפרק זה מתחילים לפי סדר הא׳ ב׳ בכדי להטיל אשמת כל הקלקלות האלה על צוארי הקבוצות שגרמו לכך, והן ארבעה, א׳ כללות העם, ב׳ הפרושים והנזורים, ג׳ הכהנים והלויים, ד׳ המלך שהוא הראש, ויתבאר כי כולם גדלה אשמתם לפי מדרגתם זולת המלך, וראה שם את הסברו באריכות על המשל והנמשל.
    2. רש״י.
    3. תרגום.
    4. תרגום, רש״י, אבן עזרא.
    5. ר״י קרא.
    6. ר״י קרא.
    7. שהיה קלסתר פניהם מצהיב כזהב, לקח טוב.
    8. רש״י.
    9. ר״י קרא.
    10. תשלום מצודת ציון. קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעַדִי תכשיט קרוי כתם, רש״י.
    11. רש״י.
    12. פלגי מים.
    13. ר״י קרא. ורש״י ביאר בנים המאירים כאבנים טובות.
    14. פלגי מים. ובמדרש, ״אֵיכָה יוּעַם זָהָב״ ביאשיהו המלך הכתוב מדבר, שהיה דומה לתכשיט של זהב, ״יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב״ שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות, ״תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ״ זה כל רביעית דם שיצאת מיאשיהו בכל חץ וחץ שנעצו בו, והיה ירמיהו קוברה במקומה, ועליהן הוא קורא ״תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ״, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ב) בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי⁠־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃
    The precious sons of Zion who are valued1 as pure gold, how are they considered as earthen pitchers, the handiwork of the potter!
    1. valued | הַמְסֻלָּאִים – This word is a hapax legomenon, but the root "סלא" might be a variant of the root "סלה" which appears in Iyyov 28:19 parallel to the word "יַעַרְכֶנָּה", "valued" (Lekach Tov, Ibn Ezra). Cf. Hoil Moshe who connects the word to the root "סלל", to lift or cast up, here meaning to be of raised worth. [Cf. the note on Eikhah 1:15.]
    תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    בְּנֵי צִיּוֹן יַקִּירִין דִמְתִילִין אִיקוּנֵיהוֹן לִדְּהַב טָב אֵיכְדֵין הֲווּ עַמְּמִין מְסַאֲבִין מָחֲתִין יַתְנוֹן מִלְקָבֵיל (ס״א בְּלִיקָבֵיל) עַרְסֵיהוֹן וּמִסְתַּכְּלִין בְּהוֹן בְּגִין דְּיֵלְדוּן נְשֵׁיהוֹן בְּנִין שַׁפָּרַיָּא כְּשׁוּפְרֵיהוֹן וְאִתְחַשְׁבוּ לְלָגִינִין דַחֲסַף עוֹבָדֵי יְדֵי פַחֲרָא.
    [ב] בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים – מֶה הָיְתָה יַקְרוּתָן, עִירוֹנִי שֶׁנָּשָׂא יְרוּשַׁלְמִית הָיָה נוֹתֵן לָהּ מִשְׁקָלָהּ זָהָב, וְכֵן יְרוּשַׁלְמִי שֶׁנָשָׂא עִירוֹנִית, הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁקָלוֹ זָהָב.
    דָּבָר אַחֵר, מֶה הָיְתָה יַקְרוּתָן, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן נוֹשֵׂא אִשָּׁה גְדוֹלָה מִמֶּנּוּ, הָיָה עוֹשֶׂה שֻׁלְחָנוֹת יוֹתֵר מִן הַיְצִיאוֹת, יְרוּדָה מִמֶּנּוּ הָיָה עוֹשֶׂה הוֹצָאוֹת יוֹתֵר מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת.
    דָּבָר אַחֵר, מֶה הָיְתָה יַקְרוּתָן, לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ לִסְעוּדָה עַד שֶׁנִּקְרָא וְנִשְׁנָה.
    [ג] מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָדָם אֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא רַחֲמִי, אֲזַל וְאַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא שָׂנְאֵיהּ, עָאל וְיָשַׁב בֵּין הָאוֹרְחִים. עָאל אַשְׁכְּחֵיהּ בֵּינֵי אֲרִיסְטְיָיא, אָמַר לוֹ אַתְּ שָׂנְאִי וְאַתְּ יָתֵיב בְּגוֹ בֵּיתָאי, קוּם פּוּק לָךְ מִיגוֹ בֵּיתָאי. אָמַר לוֹ אַל תְּבַיְּשֵׁנִי וַאֲנָא יָהֵיב לָךְ דְּמֵי דִסְעוּדָתָא. אָמַר לוֹ לֵית אַתְּ מְסוּבָּה. אָמַר לוֹ אַל תְּבַיְּשֵׁנִי וַאֲנָא יָתֵיב וְלֵית אֲנָא אָכֵיל וְשָׁתֵי. אָמַר לוֹ לֵית אַתְּ מְסוּבָּה. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא יָהֵיב דְּמֵי כָּל הָדֵין סְעוּדָתָא. אֲמַר לֵיהּ קוּם לָךְ. וְהָיָה שָׁם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס וְהָיְתָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה, מִיָּד נְפֵיק לֵיהּ, אֲמַר בְּנַפְשֵׁיהּ אִילֵין מְסָבְיָין יָתְבִין בְּשַׁלְוַותְהוֹן, אֲנָא אֵיכוּל קָרְצְהוֹן, מָה עֲבַד הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁלְטוֹן אָמַר לוֹ אִילֵין קוּרְבָּנַיָּא דְּאַתְּ מְשַׁלַּח לִיהוּדָאֵי לְמִקְרְבִינְהוּ אִינוּן אָכְלִין לְהוֹן וּמְקָרְבִין אוֹחֳרָנִים בְּחִילוּפַיְיהוּ, נְזַף בֵּיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ תּוּב אֲמַר לֵיהּ כָּל אִילֵין קוּרְבָּנַיָּי דְּאַתְּ מְשַׁלַּח לִיהוּדָאֵי לְמִקְרְבִינְהוּ אִינוּן אָכְלִין לְהוֹן וּמְקָרְבִין אוֹחֳרִין בְּחִילוּפַיְיהוּ, וְאִם לֹא תַאֲמִין לִי שְׁלַח עִמִּי חַד אִיפַּרְכוּ וְקוּרְבָּנַיָּיא וְאַתְּ יָדַע מִיָּד שֶׁאֵינִי שַׁקְרָן. עַד דְּאַתְיָיא בְּאוֹרְחָא דְּמַךְ אִיפַרְכוּ, קָם הוּא בְּלֵילְיָא וַעֲשָׂאָן כֻּלָּן בַּעֲלֵי מוּמִין בַּסֵּתֶר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן הַכֹּהֵן הִקְרִיב אוֹחֳרָנִין תַּחְתֵּיהוֹן. אֲמַר הַהוּא שְׁלִיחָא דְמַלְכָּא לָמָּה לֵית אַתְּ מַקְרֵיב אִילֵין קוּרְבָּנַיָּא, אֲמַר לֵיהּ לִמְחָר. אֲתָא יוֹם תְּלִיתָאָה וְלָא קְרַבְהוֹן, שְׁלַח וַאֲמַר לְמַלְכָּא הַהוּא מִלְּתָא דִּיהוּדָאָה קָאָמַר קוּשְׁטָא קָאָמַר, מִיָּד סְלִיק לְמַקְדְּשָׁה וְהֶחֱרִיבוֹ. הֲדָא דִּבְרִיָּאתָא אָמְרִין בֵּין קַמְצָא וּבֵין בֶּן קַמְצָא חֲרַב מַקְדְּשָׁא.
    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס שָׂרְפָה אֶת הַהֵיכָל.
    דָּבָר אַחֵר, מָה הָיְתָה יַקְרוּתָן, לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן מוֹלִיד חָסֵר וּבַעַל מוּם.
    [ד] מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי אָמְרוּ לוֹ תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין בַּקָּלוֹן, הָלַךְ שָׁם רָאָה תִּינוֹק אֶחָד יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְווּצוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ עוֹמֵד בַּקָּלוֹן. עָמַד עַל פִּתְחוֹ לְבָדְקוֹ, וְקָרָא עָלָיו הַפָּסוּק הַזֶּה: מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים (ישעיהו מ״ב:כ״ד). עָנָה הַתִּינוֹק אַחֲרָיו: הֲלוֹא ה׳ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָרָא עָלָיו: בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז. וְזָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר מֵעִיד אֲנִי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁמֻּבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְהָעֲבוֹדָה שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁיִּפְסְקוּ עָלָיו. אָמְרוּ לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, וּמַנּוּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.
    דָּבָר אַחֵר, מָה הָיְתָה יַקְרוּתָן, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן הוֹלֵךְ לִסְעוּדָה עַד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִם מִי סוֹעֵד, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם, עַד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִם מִי חוֹתֵם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כ״ג:א׳).
    דָּבָר אַחֵר, מָה הָיְתָה יַקְרוּתָן, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן הוֹלֵךְ לִסְעוּדָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹפֵךְ יַד אוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִטְעֲנֶנּוּ אַחֵר טַעֲנַת חִנָּם.
    דָּבָר אַחֵר, מָה הָיְתָה יַקְרוּתָן, שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶן טוֹעֵן טַעֲנַת חִנָּם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זֶה מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם פּוֹרְשִׂין מִטְפַּחַת עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, כָּל זְמַן שֶׁהַמִּטְפַּחַת פְּרוּשָׂה אוֹרְחִין נִכְנָסִין, נִסְתַּלְּקָה הַמִּטְפַּחַת אֵין רְשׁוּת לָאוֹרְחִין לְהִכָּנֵס אֶלָּא שָׁלשׁ פְּסִיעוֹת.
    דָּבָר אַחֵר, מָה הָיְתָה יַקְרוּתָן, שֶׁהָיוּ מוֹסְרִין הַסְּעוּדָה לַטַּבָּח, אִם נִתְקַלְקֵל דָּבָר בַּסְּעוּדָה הָיוּ עוֹנְשִׁין אֶת הַטַּבָּח הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְהַכֹּל לְפִי כְבוֹד הָאוֹרְחִין.
    דָּבָר אַחֵר, מָה הָיְתָה יַקְרוּתָן, בְּשָׁעָה שֶׁאֶחָד מֵהֶן עוֹשֶׂה סְעוּדָה הָיָה צָר כָּל מִינֵי סְעוּדָה בַּמַּפָּה, וְכָל כָּךְ לָמָּה מִפְּנֵי אִיסְטְנִיסְיָה, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא אֶחָד אוֹכֵל דָּבָר שֶׁרַע לוֹ.
    אָמַר רַבִּי חִיָּא קְרָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּטַל יַיִן קָרוּשׁ וּזְכוּכִית לְבָנָה, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתָהּ לְבָנָה, שֶׁהָיְתָה מִתְקַפֶּלֶת.
    [ה] מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, דַּאֲמַר לְטַלְיָא זִיל וְאַיְיתֵי לִי מַיָא, וַהֲוָה מְצַפֵּי לֵיהּ עַל רֵישׁ אִיגְרָא, אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לָא אַשְׁכָּחִית מַיָא, אֲמַר לֵיהּ טְרוֹף קוּלְתָיךְ קוֹמַיי, וּטְרַף קוּלְתֵיהּ קוֹמוֹהִי וּטְרַף הוּא נַפְשֵׁיהּ מִן רֵישָׁא דְּאִיגְרָא וּנְפַל וָמֵת, וְנִתְעָרְבוּ אֵבָרָיו עִם הַחֲרָסִין, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶס.
    בני ציון היקרים וגו׳ – מאי המסולאים בפז אילימא דהוו מחפזי בפיזא הא אמרי דבי ר׳ שילא משקל תרתי אסתרי פיזא נחת לעלמא חדא לרומי וחדא לכ״ע, אלא שהיו מגנין את הפז ביפין, מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטין ביליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו מכאן ואילך מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי, אמר ליה חד לחבריה הא היכא כתיבא, א״ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה וגו׳.
    ובני ציון אלאעזא, אלמקאסון באלפאיז, כיף חסבו כאניהֵ אלכ׳זף, צנעהֵ ידי אלפכ׳ראני.
    המסולאים – המשולים לפז.
    לנבלי – ככלי.
    המסֻלאים בפז – המהוללים ונערכים בפז, הרואה אותם אומר: ראו תארן של אילו כמראית פז. וכן: לא תסֻלה בכתם אופיר (איוב כ״ח:ט״ז), בכתם טהור לא תסולה (איוב כ״ח:י״ט), סלו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳), לשון הילול וערך הם.
    נבלי חרש – כדי חרש שנותנין בהן יין, כמו: ונבל יין (שמואל א א׳:כ״ד), ונבליהם ינפצו (ירמיהו מ״ח:י״ב).
    Who were evaluated in golden currency – Who were praised and valued like gold. Whoever saw them would say, "Look, the complexion of these is like the appearance of gold,⁠" and similarly, "it cannot be praised תְסֻלֶּה with the gold jewelry of Ophir,⁠"1 [and as in,] "with jewelry of fine gold, it cannot be praised תְסֻלֶּה"2 [and as in,] "praise סֹלּוּ Him Who rides the heavens.⁠"3 These are expressions of praise and value.
    Like flasks of clay – Earthen pitchers in which they pour wine, e.g., wine flasks, [as in,] "And they will smash their jars וְנִבְלֵיהֶם.⁠"4
    1. Iyyov 28:16.
    2. Ibid. 28:19.
    3. Tehilim 68:5.
    4. Yirmeyahu 48:12. The scraps of broken metal utensils have some value, but the shards of broken earthenware have no value whatsoever. (Ramak)
    בני ציון היקרים – שהיו צנועים בכל מעשיהם. יקרים מה היתה יקרותם בשעה שהיה אחד מהם נושא אשה גדולה הימנו היתה סעודתו יותר מהצנוע ואם קטנה הימינו היה עושה הצנוע יותר מסעודתו ועוד זה היה יקרותם שלא היו נכנסין לסעודה אלא אם כן יודעין מי ישב עמהם ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי ישב עמהם שנאמר אל תשת ידך עם רשע (שמות כ״ג:א׳) ועוד זאת היתה יקרותן תני רבן שמעון בן גמליאל או׳ מנהג גדול היה בירושלים בשעה שהיה יושב בסעודה היתה מפה פרושה על פתחו וכל זמן שהיו רואין את המפא היו האורחין נכנסין לבית ניטלה המפא לא היתה רשות לאחר מהם ליכנס וכאלה הענינים הרבה במדרש איכה.
    המסולאים בפז – ולהלן הוא אומ׳ לא תסולה בכתם אופיר (איוב כ״ח:ט״ז) והוא כלומר לא תערוך התורה והחכמה בכתם אופיר וגו׳ לכך נאמ׳ כאן המסולאים בפז כערך דמות הפז היתה דמות בני בשר בני ירושלם מעוננים ומפונקים צחים ואדומים ונאים כמו פז ובשעת הכשלון נחשבו לנבלי חרש כלומר אותם הגופים הנאים.
    איכה נחשבו לנבלי חרש – שכיון שנשבר אין לו תקנה כך היו מושלכין באשפתות.
    מעשה ידי יוצר – לפי שהאדם נמשל למעשה ידי יוצר שנאמר הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (ירמיהו י״ח:ו׳).
    בני ציון היקרים המסולאים בפז – שהיו פניהם מצהילות כמראה פז, איך נהפך תוארם שנחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר. מיכאן ואילך הולך ומפרש: מי גרם להם שיועםא מראיהם, ומי גרם להם להשתנות, והפנים המסולאים בפז מי גרם להם שנחשבו לנבלי חרש מעשי ידי יוצר.
    א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״שיועם״.
    The precious children of Zion, comparable with fine gold, because their faces shone like the apperance of fine gold – How their appearance has changed, for they are considered as earthen pitchers, the work of a potter's hands – From now on it is clearly explained who has caused their appearance [to be darkened], and who has caused them to be changed; their faces being compared with fine gold, who has brought this upon those who are considered as earthen pitchers, the work of a potter's hands.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

    אל״ף המסולאים תחת ה״א השורש, כי הה״א הנעלם לא ימצא בתוך מלה.
    The alef in [they] who were weighed (המסולאים) replaces the he of the root, because the concealed he is not found in the middle of the word.⁠1
    1. In BDB, 698b, the root סלא to weigh in the pual is taken as the correct reading. This can be compared with סלה to weigh, balance, a form of סלא (see BDB, 699a).
    בפז – אופז (דניאל י׳:ה׳), אבן יקרה. ויש אומרים: כי הוא כסף, וזהב מופז יכחישם.
    Fine gold: a precious stone. Some say that it is silver and gold; gilded, it deceives them.
    המסלאים – הנערכים.
    בני ציון – אחר שהניח המשל ביאר הנמשל. ועל ההעתק בעצם שתאר באמרו איכה יועם זהב יאמר כי בני ציון היקרים המסולאים בפז שהוא הזהב היותר משובח איך נחלף למין היותר פחות והיותר רחוק מחשיבות והוא היותם לנבלי חרש מעשה אש לא היה להם תקנה אלא בשבירה ככלי חרס אשר נטמא כי אחר שברו אין בו שום ממש כמו שיש בכלי המתכות או העצים.
    המסלאים. הה״א במאריך.
    המסלאים – ממקור סל שהוראתו רומם (סלסלה ותרוממך, משלי ד׳:ח׳), רומם ערך דבר עד ערך חפץ יקר.
    לנבלי – מקור השם נָבֵל או נָפַל, שם כלי עור המתכווץ ונופל על עצמו בחסור ממנו המשקה ואח״כ קראו בשם זה גם כלי חרס מחמת תשמישו.
    בני ציון היקרים – מה היתה יקרותן, עירוני שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב,⁠1 דבר אחר מה היתה יקרותן שבשעה שהיה אחד מהן נושא אשה גדולה ממנו היה עושה שולחנות יותר מן היציאות, שפלה ממנו היה עושה הוצאות יותר מן השולחנות2 (שם).
    בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן – שלא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה ועד שהיה יודע עם מי סועד, ועד שהיה הופך בית יד שלו כדי שלא יטעיננו אחר טענת חנם3 [מ״ר]. בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן, שהיו מוסרין הסעודה לטבח, ואם נתקלקל דבר בסעודה היו עונשין את הטבח הכל לפי כבודו של בעל הבית ולפי כבודן של האורחים4 (שם).
    בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן, שבשעה שאחד מהן עושה סעודה היה צר כל מיני סעודה במפה, כדי שלא יהא אחד אוכל דבר שרע לו5 (שם).
    בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן [שלא היו יושבין בדין אלא א״כ יודעים מי יושב עמהם] ולא היו חותמין על השטר אלא א״כ היו יודעין מי חותם עמהם לקיים (פ׳ משפטים) אל תשת ידך עם רשע6 (שם).
    בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן – שלא היה אחד מהם מוליד חסר ובעל מום7 (שם).
    המסלאים בפז – מאי המסולאים בפז, אילימא שהיו מכוסים בפז, והאמרי דבי ר׳ שילא, תרתי מתקלי איסתרא פיזא נחות בעלמא, חדא נחית ברומי וחדא בכל העולם, אלא שהיו מגנין את הפז ביופין8 (גיטין נ״ח:)
    נחשבו לנבלי חרש – מעשה באחד מגדולי ירושלים שאמר לנערו לך והביא לי מים, והיה עומד ומצפה לו על ראש ההר, בא ואמר לו לא מצאתי מים, אמר ליה השלך כדך ושבור אותו לעיני, השליכו ושברו, ונפל הוא מראש הגג ומת9 ונתערבו אבריו עם החרסין, ועליו הכתוב אומר בני ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש (מ״ר).
    1. עירוני הוא בן ערי המדינה חוץ מירושלים, וטעם המשקל הזה הוא מפני שהיו יפים ביותר, ועיין מש״כ לעיל אות ו׳.
    2. בנוסחאות ישנות ממדרש [הוצאת ר״ש באבר נ״י] איתא בענין זה שהיה עושה יציעוֹ יותר מסעודתו. ופי׳ יציעו הם מטות ההסבה להקרואים, וצריך לפרש לפי״ז כונת הלשון שלחנות שבכאן דמוסב על הכנת השלחן ועריכתו ברב פאר ויופי, ויציאות – הם הוצאות אכילה ושתיה, וכל מה שהכבוד והיקר מרובה באנשים מוציאים על הפאר והיופי יותר מעצם הוצאת המשתה. וזה היתה יקרותם שהיו מקפידין על הכבוד והיקר לכל אחד כערכו.
    3. מנהג היה בירושלים שמי שהוזמן לסעודה והמזומן הסכים ללכת, היה הופך באותו יום את בית יד שלו לסימן שהוזמן היום לסעודה, וזה היה לתכלית הידיעה שלא יזמינוהו עוד לסעודה אחרת ויצטרך להחזיק טובה להמזמן השני בחנם, כיון שלא ילך אצלו, וזה הוא טענת חנם, או שאם לא יהיה לו סימן יטעיננו אחר ויתאונן עליו על שלא ילך אצלו לסעודה, וזה ג״כ טענת חנם, כיון שאי אפשר לו לילך גם אליו מסבת ההזמנה הראשונה, ויש עוד פירושים בזה.
    4. טבח נקרא כאן עורך המאכלים ומכינם ומסדרם, ור״ל שבעל הסעודה בעצמו לא טפל עצמו בהכנת הסעודה, יען כי העורך המיוחד לזה הוא אומן מומחה לדבר זה, ואם בכל זאת אירע קלקול בסעודה היו נפרעין ממנו לפי הכבוד.
    5. יתכן הכונה שהיו רושמים על מפה כל מיני מאכלים שהוכנו לסעודה, וכל אחד מהקרואים היה בורר לו מה שנראה לו והיה מצוה להביאם לו וכמו שנהוג היום בבתי מאכל לאורחים נכבדים.
    6. מה שהוספנו במוסגר כן היא בגמרא סנהדרין כ״ג א׳. ונראה בטעם הדרשה אל תשת ידך, דמפרש ידך – מקומך ותחומך, ומלשון הכתוב על יד היאור, על ידי ארנון, איש על ידו לדגליהם, ולענין חתימה על השטר מפרש ידך – חתימת ידך. וע״ע מש״כ בתו״ת פ׳ משפטים בפסוק המובא בזה (שמות כ״ג:א׳).
    7. כמש״כ כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ואמנם לא אמר שלא היה בהם חסר ובעל מום, דזה דבר רחוק שלא יארע כזה ע״י חולי ומכה, אלא שמטבעם בתולדתם נולדו שלמים.
    8. והיינו המסולאים מלשון סולו לרוכב, לא תסולה בכתם אופיר, שמשובחים היו ביופי מן הפז, וכונת המסולאים המשובחים בפז שהיו משובחים יותר מן הפז וה״א הידיעה מרמז על זה.
    9. כי מרוב צערו על צמאונו קץ בחייו.
    בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים שהיו צנועים בכל מעשיהם1, הַמְסֻלָּאִים – המהוללים ונערכים2 בַּפָּז שהיו פניהם מצהילות כמראה פז3 ואף יתרה מזו4, אֵיכָה – איך נהפך תוארם5 שֶׁנֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי – לְכַדֵּי6 חֶרֶשׂ – חרס מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר אשר אם נטמאו אין להם תקנה אלא על ידי שבירתם7, וכשנשברו אין להם שימוש8: ס
    1. לקח טוב. ובמדרש מה היתה יקרותן? עירוני שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב... דבר אחר שלא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה ועד שהיה יודע עם מי סועד... דבר אחר שהיו מוסרין הסעודה לטבח... דבר אחר שבשעה שאחד מהן עושה סעודה היה צר כל מיני סעודה במפה, כדי שלא יהא אחד אוכל דבר שרע לו... דבר אחר שלא היו יושבין בדין אלא א״כ יודעים מי יושב עמהם ולא היו חותמין על השטר אלא אם כן היו יודעין מי חותם עמהם לקיים מה שנאמר (שמות כג, א) ״אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע״... דבר אחר שלא היה אחד מהם מוליד חסר ובעל מום, מדרש רבה. וראה שם בהרחבה על מנהגי בני ירושלים.
    2. רש״י.
    3. ר״י קרא. התרגום ביאר ״פז״ זהב, והאבן עזרא ביאר ״פז״ אבן יקרה.
    4. שהיו מגנים את הפז ביופים, גיטין נח., ילקוט שמעוני.
    5. ר״י קרא.
    6. רש״י.
    7. עקדת יצחק.
    8. לקח טוב. וראה את ביאורו של חומת אנך המבאר כי בתקוני הכלים והכשרן יש רמז נאה לתשובה. ובמדרש, מעשה באחד מגדולי ירושלים שאמר לנערו לך והביא לי מים, והיה עומד ומצפה לו על ראש ההר, בא ואמר לו לא מצאתי מים, אמר ליה השלך כדך ושבור אותו לעיני, השליכו ושברו, ונפל הוא מראש הגג ומת ונתערבו אבריו עם החרסין, ועליו הכתוב אומר (כאן) ״בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים... אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ״, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ג) גַּם⁠־[תַּנִּים֙] (תנין) חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת⁠־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר [כַּיְעֵינִ֖ים] (כי ענים)א בַּמִּדְבָּֽר׃
    Even the jackals draw out a breast, nurse their cubs; the daughter of my people has become cruel, like ostriches1 in the wilderness.
    1. like ostriches | כַּיְעֵינִים – This is assumed to be the bird described in Iyyov 39:13-16 as one who lays her eggs in the dust, who is "hardened against her young ones, as if they were not hers". This negative view of the ostriches' parenting might stem from the fact that ostriches lay eggs in communal nests in the hot sand, with only the primary hen incubating the eggs. As she is not able to incubate all of the eggs, many are pushed to the side and perish.
    א. [כַּיְעֵינִ֖ים] (כי ענים) דותן העתיק ל-קרי=כַּיְעֵנִ֖ים (כתיב חסר יו״ד בהברת העי״ן) ולא העיר על השינוי (וכן הוא בדפוסים, קורן, ברויאר ומג״ה).
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
    אַף בְּנָתָא דְיִשְׂרָאֵל מְפַנְקְתָא לִבְנֵי עַמְמַיָּא דְדַמְיָּן לְחוּרְמָנָא טַלְעָן תְּדֵיהֶן וְרַבֵּי כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי מְסִירִין לְאַכְזְרָאִין וְאִמְהוֹן סַפְדָן עֲלֵיהוֹן כְּנַעֲמַיָּא בְּמַדְבְּרָא.
    [ו] גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן – אִילֵן יְרוּדָאתָא כְּמִין מַסְוִוין פְּרִיסִין עַל אַפֵּיהוֹן כַּד אִינוּן מְנִיקִין בְּנֵיהוֹן דְּלָא יֶהֱווּן חָמְיָין בְּנֵיהוֹן סָמְקוּן וְאָכְלִין לְהוֹן.
    ואיצ׳א כאלעראביד אלד׳י יכ׳לען ת׳דיאהם מן אן ירצ׳ען אגראהם, כד׳אך צארת אלאם מן קומי אלי חנק, כאלנעאם פי אלבר.
    גם תנים – גם כנחשים העוקרות את שדיהן כדי שלא להניק גוריהן כך נעשו האמהות בעמי זועפות.
    (ג-ד) גם תנים – אף על פי שאכזרי הוא חלצו שד – כשרואה את בנו בא מרחוק רעב חולץ שדיו מתוך נרתיקו, שיש לו כיסוי על דדיו, ומוציאו מתוכו, כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו, והניקו גוריהן.
    בת עמי לאכזר – רואים את בניהם צועקים ללחם, ואין פורש להם – שחייהם קודמים להם לחיי בניהם מחמת הרעב.
    (3-4) Even the serpent – Even though it is cruel, it bares its breast – When it sees its offspring coming from afar, hungry, it uncovers its breasts from their sheath, for it has a cover over its breasts, and it takes them out so that its offspring should not see them covered up and turn away. Then they suckle their young.
    Yet the daughters of my people have become brutal – They see their children crying for bread, and yet no one breaks [bread] for them; for their own lives come before their children's lives because of the hunger.
    גם תנין חלצו שד – כלומר אע״פ שדרך התנים שהם מתאכזרין על בניהם ואין נותנין לבניהם להניק עד שיבכו הרבה ובשעה שהן מניקין בניהם מכסין על פניהם כדי שלא יראו את פניהם אדומים בבשר ויאכלו אותם אעפ״כ גם אותם על כל זאת חלצו שד הוציאו שדיהן ומיניקין בניהם אבל בני עמי היו לאכזר כיענים במדבר – שכיון שיולדת את בנה שוב אינה חוזרת עליו וכן הוא או׳ אעשה מספד כתנין ואבל כבנות יענה (מיכה א׳:ח׳). התנין בניו סופדין אבל לא מתאבלין אבל בנות יענה נאמ׳ בה אבל לעולם אינה חוזרת על בניה לכך נאמ׳ בת עמי לאכזר לא היו חומלין על בניהם בהשתפך נפשם אל חיק אמותם (איכה ב׳:י״ב) וכתב הנביא זה על קינות לבכות את ישראל להודיע כמה צרה גברה עליהן.
    דבר זה גרם: גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן – חלצו – פתרונו: הוציאו, כמו: וחלצו את האבנים (ויקרא י״ד:מ׳).
    תנין זה כשרואה גוריו מושך שדיו מחיקו ומראה אותם כדי שיבואוא ויניקו. אבל בת עמי לאכזר כיענה זו שאכזרית על בניה, לפי שצמקו שדיהן מחמת הרעב.
    א. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתם כדי שיבא״.
    This thing has been the cause: Even jackals offer (חלצו) the breast [and] suckle their young. The explanation of חלצו is take out, as in they shall take out (וחלצו) the stones (Leviticus 14:40).
    Jackals – This is like the one that sees its cubs far off, draws out its breast from its bosom, and shows them in order that they will come and suck. But the daughter of my people has become cruel like the ostrich that is merciless against its young, because their breasts became dry because of the famine.
    גם תנין חלצו שד – גם תנין שנקרא אכזר. דכתיב: ראש פתנים אכזר (דברים ל״ב:ל״ג), אע״פ כשרואה את בניו,
    חלצו שד – פתרונו: הוציאו. כמו: וחלצו את האבנים (ויקרא י״ד:מ׳).
    תנין זה כשרואה את בניו גוריו, מושך שדיו מחיקו ומראה אותם, כדי שיבא ויינק.
    אבל בת עמי לאכזר – כיענה זו שאכזרית על בניה לפי שצמקו שדיהן.
    Even jackals offer the breast – Even a jackal that is called cruel, as it is written the cruel venom of asps (Deuteronomy 32:33). Nevertheless, when it sees its offspring they offer (חלצו) the breast – its explanation is take out, as in they shall take out (וחלצו) the stones (Leviticus 14:40).
    Jackals – This is like the one that sees its cubs, and draws out its breasts from its bosom, and shows them in order that they will come and suck. But, the daughter of my people has become cruel like the ostrich that is merciless against its young, because their breasts became dry.
    חלצו – כמו: וחלצה נעלו (דברים כ״ה:ט׳).
    [the jackals] offer (חלצו) is like and she pulls off (וחלצה) his sandal (Deuteronomy 25:9).
    הזכרים יקחו שד הנקבות ויניקו גורי הנקבות, ובת עמי לא עשתה כן. ויש אומרים: גם תנין חלצו שד נשי ציון ויניקו גוריהן.
    It was the males who took the breast of the women1, and suckled the young of the females, but the daughter of my people did not do so. Some say even the jackals will offer the breast, females of the flock, and suckle their young.
    1. Presumably because the women did not feed their young.
    (ג-ד) גם תנין – ראה הפלגת אכזריות שהגיע לבנות ירושלים לחוזק צרתם, כי לא רצו להניק ילדיהן, עד שדבק לשון יונק אל חכו ולכן היה להן אכזריות יותר גדול מבעלי חיים הצבועים, כי אף בנות התנים חלצו שדיהן הניקו גוריהן.
    וטעם חלצו – לפי שהשד נסתר ונטמן לפנים, עד שימשך ויצא לחוץ. והנה כתב החכם קמחי בשרש תנין בשם רבותנו ז״ל ענין אמרו גם תנין, וכדאי הם לסמוך עליהם.
    (ג-ד) ועל ההעתק באיך אמר: גם תנין. דבק. כי הם שנוי באיך ומהטוב לרע גדול שיהיה אדם הנדיב אשר מדרכו לרחם על הבריות נהפך לאכזרי כל כך עצום שלא יחמול על קטן בניו. והוא אומר כי לא נהפכה אל מדת תנין ואם היא מדה פחותה ורחוקה מאדם כי הן חלצו שד הניקו גוריהן והיא נהפכה לאכזר כיענים במדבר. וכי תאמר מאחר שדבק לשון יונק אל חכו בצמא ואין שומע קולו לכן אין מרחמין עליו. הנה עוללים שאלו לחם ופורש אין להם אפילו פרוסה קטנה כי ירע עינם בבניהם. והנה זהו ההעתק אשר עליו ישנא הכתם הטוב.
    גם תנין. תנים ק׳.
    היניקו. בס״ס ובדפוסים ישנים מלא ביו״ד גם אחר הה״א.
    כי ענים. כיענים ק׳ והיו״ד רפה והוא חד מן ח׳ מלין דכתיבין תרין וקריין חד וסימן בד״ה ב׳ ל״ד במ״ג וכן כתב במכלול דף נ״א שהיו״ד רפה.
    תנים – פירשו שד״ל (ישעיהו י״ג:כ״ב) רבוי מן תַּן וְתִרְגְּמוֹ כלב הבר המשמיע בנביחתו קול תאניה.
    גוריהן – ילדיהן הקטנים שהם כגרים עלי ארץ.
    כיענים – העוזבות ביציהן על חול המדבר ובחום השמש תבקענה ויצא הנוזל מבלי שאמו תדגור אותו.
    גַּם תַּנִּים – תנין1 (תנין כתיב) אף על פי שאכזרי הוא2 ואין נותן לבניו לינוק עד שיבכו הרבה3, כשרואה את בנו בא מרחוק רָעֵב4, חָלְצוּ שַׁד – חולץ שדיו מתוך נרתיקו ומוציאו מתוכו, כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו5 אלא יראה אותו ויתקרב אליו6, וכך הֵינִיקוּ – יניקו התנינים את7 גּוּרֵיהֶן, אבל8 בַּת עַמִּי לא עשתה כן9, ונהפכה היא10 לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים (כי ענים כתיב) בַּמִּדְבָּר המתאכזרים על בניהם11, וכך נהיו ישראל שמחמת הרעב חייהם קודמים להם לחיי בניהם, ואין נותנים להם מלחמם12: ס
    1. ר״י קרא.
    2. כמו שכתוב (דברים לב, לג) ״וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר״, ר״י קרא.
    3. לקח טוב.
    4. רש״י.
    5. רש״י.
    6. ר״י קרא.
    7. ר״י קרא, ואבן עזרא ביאר שהזכרים יקחו את שד הנקבות ויניקו גורי הנקבות. אמרו רבותינו ז״ל כי התנינים היו מגלים שדי הנשים ומניקות גוריהן מחלבן, ועל מה שגורי התנין ינקו מדדי המינקת נשאר מהארסיות בעוקצי השדים אמר בפס׳ הבא ״דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא״, כי בבוא היונק לינק אחרי כן, מאש הארסיות ההוא תיבש לשונו וחכו עד ידבקו זה בזה בצמא לכבות אש הארס עד ימות, אלשיך.
    8. ר״י קרא.
    9. אבן עזרא.
    10. עקדת יצחק.
    11. ר״י קרא. היענה כיון שיולדת את בנה שוב אינה חוזרת עליו, וכן הוא אומר (מיכה א, ה) ״אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה״. התנין, בניו סופדים אבל לא מתאבלים, אבל בנות יענה נאמר בה ״אֵבֶל״ כי לעולם אינה חוזרת על בניה, לכך נאמר בת עמי לאכזר, לא היו חומלין על בניהם בהשתפך נפשם אל חיק אמותם, וכתב הנביא זה על קינות לבכות את ישראל להודיע כמה צרה גברה עליהן, לקח טוב.
    12. רש״י.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמקראות שלובותהכל
     
    (ד) דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל⁠־חִכּ֖וֹא בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃
    The tongue of the nursing infant clings to his palate in thirst; children ask for bread; no one hands it1 to them.
    1. hands it | פֹּרֵשׂ – The word "פֹּרֵשׂ" might be a variant of the word "פרס", literally: to "divide" or "break", used in connection with offering food ("breaking bread") also in Yeshayahu 58:7: "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ". Here, the connotation might be that no one could give the children even a crumb of bread (Eikhah Rabbah, Lekach Tov).
    א. אֶל⁠־חִכּ֖וֹ ל?!=אֶל⁠־חכּ֖וֹ (אולי חסר חיריק?); אבל בכתב⁠־היד ניתן להבחין בנקודת חיריק מטושטשת תחת האות חי״ת.
    תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אַדְבֵּיק לְשֵׁן עוּלֵימָא לְמוֹרִיגֵהּ בִצְחוּתָא טַלְיָא תְבָעוּ לַחְמָא מוֹשִׁיט לֵית לְהוֹן.
    [ז] דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהָיְתָה בָּאָה מִן הַחֲנֻיּוֹת, עָמְדוּ הַמְצִיקִים הֶחֱרִיבוּהָ וּשְׁפָכוּהָ, וְהָיָה אָדָם מוֹלִיךְ אֶת בְּנוֹ לָאַמָּה וְלֹא מָצָא מַיִם, וְהָיָה מְדַבֵּק לְשׁוֹנוֹ לְחִכּוֹ בַּצָּמָא. עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם וגו׳, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִם אֵין מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מִי יְנַחֲמֵם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל (ירמיהו ט״ז:ז׳). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר, אֵין מִי שֶׁיִּתֵּן לָהֶם פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ (ישעיהו נ״ח:ז׳). וְרַבָּנָן אָמְרִין אֵין לָהֶם מִי שֶׁעוֹמֵד בַּשּׁוּרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה (ויקרא י״א:ג׳).

    רמז תתרמג

    עוללים שאלו לחם – רבי יוסי הגלילי אומר עוללים אלו שבמעי אמן שנאמר או כנפל טמון לא אהיה כעוללים לא ראו אור, ויונקים אלו שיונקים שדי אמן שנאמר אספו עוללים ויונקי שדים, רבי אומר עוללים אלו שבחוץ שנאמר להכרית עולל מחוץ ואומר עוללים שאלו לחם, ויונקים אלו שעל שדי אמם שנאמר אספו עוללים ויונקי שדים, אלו ואלו פתחו שירה לפני הקב״ה שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.
    ואלתזק לסאן אלצ׳ריע, אלי חנכה מן אלעטש, ואלצביאן סאלו טעאמא, פלם יכון להם מן כאסר.
    פורש – פריסת פת לחם,
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

    דבק לשון יונק – אמת המים היתה באה מעיניהם פעם אחת עמדו הסוקרים והחריבו אותה והיה אחד מהם נוטל את כדו והולך לאמת המים ומבקש לשתות ולא היה מוצא מים לשתות והיה התינוק מדבק לשונו אל אמת המים ומת.
    עוללים שאלו לחם וגו׳ – אפילו פרוסה קטנה כענין שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳) לכך נאמ׳ בת עמי לאכזר (איכה ד׳:ג׳).
    דבק לשון יונק אל חיכו בצמא עוללים שאלו לחם פורש אין להם – בוצע אין להם, כל זה גרם שחשך תארם.
    The tongue of the infant cleaves to its palate for thirst; young children beg for bread, [but] no-one breaks it for them – No-one is slicing1 [bread] for them. All of this caused their appearance to be dimmed.
    1. בוצע parallels פרש.
    ולפיכך: דבק לשון יונק אל חכו בצמא {וגו׳} פורש אין להם – בוצע אין להם, כל זה גרם שחשך תארם.
    Therefore, the tongue of the infant sticks to its palate for thirst, no one is breaking [bread] for them – No one is slicing [bread] for them; all of this caused their appearance to be dimmed.
    ישא לשון זכר ונקבה.
    פורש – כמו: הלא פרוש לרעב (ישעיהו נ״ח:ז׳), והוא פת לחם פתותה.⁠ב
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 נוסף כאן: ״לחם״.
    ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״פתוחה״.
    Tongue (לשון) is both masculine and feminine.
    Breaks (פורש) is like Is it not to share your bread with the hungry (Isaiah 58:7). It is a crumb of bread.
    החלב ליונק מקום לחם ומים. והעוללים גדולים מהיונקים כדמות עוללות הגפן.
    The milk for the suckling is in place of bread and water. But, the young children are older than those that suckle, like the image of young [grapes] of the vine.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

    (ד) עוללים – גדולים מן היונקים, ונקראים כן מצד היותם פועלים פעל מה, כמו שנקראו נערים מצד היותם מתנערים תמיד. והפליג לומר על העוללים שאלו לחם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

    פרש – מושיט, או נותן להם פרוסה ממנו.
    דבק לשון יונק – א״ר אבא בר כהנא, אמת המים שהיתה באה מן החנויות1 עמדו המציקים החריבוה ושפכוה, והיה אדם מוליך את בנו לאמה ולא מצא מים והיה מדבק לשונו לחכו בצמא2 (מ״ר).
    פרש אין להם – [מהו פורש], ר׳ יהודה אומר, מענין (ירמיהו י״ז) ולא יפרסו להם על אבל, ואם אין מי שיתן להם מי ינחמם,⁠3 ר׳ נחמיה אומר, מענין (ישעיהו נ״ח) הלא פרוס לרעב לחמך, אין מי שיתן להם פרוסה של לחם, ורבנן אמרי, מענין מפרסת פרסה, אין להם מי שיעמוד בשורה לתנחומי אבלים4 (שם).
    1. מקום היה בהר הבית ששמו חנויות ושם היה מעין ונמשך ממנה אמת המים.
    2. ומפרש יונק לא יונק שדים אלא סתם תינוק, ובלשון חז״ל רגיל לקרוא לתינוק ינוקא.
    3. מדייק מדלא כתיב נותן אין להם, ודריש דהוא לשון תנחומין מלשון לא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת, והכי קאמר, עוללים שאלו לחם לפי שאין נותן להם וכש״כ אין מי שינחמם בהבראה, וזה הוא מענין טירודן וטירופן כי לא יחושו לתנחומי אבלים וכבסמוך.
    4. כמש״כ בסוף אות הקודם.
    דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא מחמת שלא היה להם מה לינוק1, וְעוֹלָלִים שהיתה אכילתם לחם2 שָׁאֲלוּ – ביקשו3 לֶחֶם, ההורים רואים את בניהם צועקים ללחם4 ואולם פֹּרֵשׂ פרוסת לחם5 אֵין לָהֶם, על כל אלה חָשַׁךְ תָּאֳרָם של בני ציון6: ס
    1. פלגי מים. ובמדרש, אמר רבי אבא בר כהנא אמת המים שהיתה באה מן החניות עמדו המציקים החריבוה ושפכוה, והיה אדם מוליך את בנו לאמו ולא מצא מים והיתה נדבקת לשונו לחכו בצמא, מדרש רבה.
    2. פלגי מים.
    3. תרגום.
    4. רש״י.
    5. אבן עזרא. ובמדרש, פורש אין להם, ר׳ יהודה אומר, מענין (ירמיה טז-ז) ״וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל״, ואם אין מי שיתן להם מי ינחמם?!, ר׳ נחמיה אומר, מענין (ישעיה נח-ז) ״הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ״, אין מי שיתן להם פרוסה של לחם, ורבנן אמרי, מענין מפרסת פרסה, אין להם מי שיעמוד בשורה לתנחומי אבלים, מדרש רבה.
    6. ר״י קרא.
    תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ה) הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃
    Those that ate delicacies are desolate on the streets; those raised1 on scarlet embrace the garbage heaps.⁠2
    1. raised on scarlet | הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע – The root "אמן" means to support or confirm, and is most commonly connected to having faith (אמונה), but is also used in relation to rearing children (as in Esther 2:7, "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה"). Here, the verse suggests that the children of Jerusalem were brought up wearing clothing of scarlet, or perhaps sleeping on scarlet bedding.
    2. embrace the garbage heaps | חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת – Alternatively: "embrace the ash heaps" or "dung hills". The image might refer to children rummaging in the garbage for food, to those lying in ash heaps for warmth (R"Y Kara), or to dead bodies, unburied and strewn like dung (Ibn Ezra).
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    דַהֲווֹ רְגִילִין לְמֵיכַל תַּפְנוּקִין אִשְׁתְּמָמוּ בְּמָחוֹזִין דְאִתְרַבִּיאוּ עַל צְבַע זָהֳרִין גַפִיפוּ קִקְלָאתָן.
    [ח] הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים – רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר גְּלוּסְקִין וַחֲמַר עַתִּיק. הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, טְרִיפוּן בְּקִיקְלָא.
    ואכלי אלמלאד׳, תוחשו פי אלאסואק, ואלמחצ׳ונין עלי אלקרמז, קד לאזמו אלמד׳אבל.
    תולע – שני.
    האמונים עלי תולע – על בגדי צבעונין.
    האמונים – לשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב׳:ז׳).
    אשפתות – אשפות של זבל, שוכבים על האשפות בחוץ.
    Those raised on richly colored brocade – On colored garments.
    Those raised – An expression [similar to], "And he brought אֹמֵן up Hadassah.⁠"1
    Dungheaps – Heaps of dung; they lie on the dunghills in the street.
    1. Esther 2:7.
    האוכלים למעדנים – שהיו אוכלים כל מיני מעדנים. איך נשמו בחוצות תפוחי רעב.
    האמונים עלי תולע – המלובשים בגדים נאים כל מיני צבעונין ובתולעת שני. איך חבקו אשפתות – שהיו מתעפרין ומתפלשין בתוך האשפות.
    האוכלים למעדנים – הגדולים שהיו נהוגים לאכול למעדנים נשמו בחוצות.
    האמונים עלי תולע – המכוסים עד עכשיו תולעת שני, בבוא עליהם צרה וצוקה חבקו אשפתות – להתחמם בהם, וכן מפורש בבראשית רבא (בראשית רבה א׳:א׳): אמון – מכוסה, כמה דאת אמר: האמונים עלי תולע חבקו אשפתות – להתחמם בהם, לפי שאשפה חמה היא.
    Those who used to eat delicacies – The nobles who were accustomed to eating delicacies are destitute in the streets.
    Those nurtured (האמונים) in crimson – When trouble and anguish came upon those clad, until now, in crimson yarns, they embraced dunghills to warm themselves, because the dunghill was warm. Thus it is explained in Genesis Rabbah [that] אמון means covered/clad as another explanation of those nurtured in crimson.
    האוכלים למעדנים – הגדולים שהיו נהוגיםא לאכולב למעדנים, עכשיו נשמו בחוצות.
    האמונים עלי תולע – המכוסים עד עכשיו מתולעת שני,
    בבוא עליהם צרה וצוקה חיבקו אשפתות – להתחמם להם, וכן מפרש בבראשית רבא (א׳:א׳): אמון – מכוסה, כמדתמר:⁠1 האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות – להתחמם בהם, לפי שאשפה חמה היא.
    1. =כמה דאת אמר.
    א. כן בכ״י מינכן 5, וכן בר״י קרא פירוש א׳. בכ״י פראג: ״נוהגים״.
    ב. כן בכ״י פראג, וכן בר״י קרא פירוש א׳. בכ״י מינכן 5 חסר: ״לאכול״.
    Those who used to eat delicacies – The nobles who were accustomed to eating delicacies now are destitute in the streets.
    those nurtured in crimson – When trouble and anguish came upon those clad, until now, in crimson yarns, they embraced dunghills to warm themselves. Thus it is explained in Bereshit Rabbah (Bereshit Rabbah 1:1) [that] multitude/abundance means covered/ clad as another explanation of those nurtured in crimson – They embraced dunghills to warm themselves, because the dunghill was warm.
    האוכלים – שיתעדנו.
    תולעא – כתולעת שני (שמות כ״ה:ד׳).
    א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״תולעת״.
    Those who used to eat are those who indulged in luxury.
    Crimson (תולע) like crimson yarn (תולעת שני) (Exodus 25:4).⁠1
    1. In other words, those who lived in luxury, who ate food for enjoyment rather than out of necessity, and who were clothed in colourful garments of rich cloth. Cf. Rashi.
    נשמו – הם שממה בפרהסיא, כל רואם ישום.
    חבקו אשפתות – כי הם מושלכים כדומן ואין קובר.
    They perish: all who saw were openly desolate; deserted
    They clasp the dunghills. For they were thrown down like dung, without burying.
    תולע – כתולעת שני.
    ואמנם על מה שאמר תשתפכנה אמר האוכלים וזה כי נעתקו מהיות האוכלים למעדנים בחצריהם ובטירותם אל היותם שוממים על פני חוצות מהיותם אמונים עלי תולע לחבק אשפתות: ואחר שזכר זה דרך כלל נעתק לומר בשל מי היתה כל הרעה הזאת להם ואמרה. וזה יאמר על הכת האחד שזכרנו והוא כללות העם ואמר כי מענשם גבר חמר החטא כמו שאמר במקומו על פסוק גדול עוני מנשוא (בראשית ד׳).
    אשפתות. התי״ו דגושה.
    למעדנים – בשימוש למ״ד לעשות ממנו דוגמת תאר הפעל.
    נשמו – נשתעממו.
    האמנים – המורגלים לשכב על מחלצאות של ארגמן, חבקו אשפתות בזרועותיהם לבלתי יבוא אדם אחד להחזיק בהן.
    האכלים למעדנים – ר׳ חנינא אמר, גלוסקין וחמר עתיק1 (שם).
    חבקו אשפתות – נזרקים באשפה2 (שם).
    1. מקביל לעומת הלשון לאמותם יאמרו איה דגן ויין, לעיל פרשה ב׳ פסוק י״ב, ועיין מש״כ שם.
    2. ר״ל דמפרש דחבקו הוא לשון מליצי, ועיקר הכונה שהיו מתים ומושלכים באשפות.
    הגדולים1 הָאֹכְלִים – שהיו רגילים להתעדן2 לְמַעֲדַנִּים – באכילת3 כל מיני מעדנים4 בחצריהם ובטירותם5, עכשיו6 נָשַׁמּוּ – גרמו להשתוממות7 בַּחוּצוֹת בפרהסיא8, תפוחי רעב9, וכל רואיהם השתוממו10; הָאֱמֻנִים11 אשר מנערותם12 היו רגילים להתכסות13 עֲלֵי תוֹלָע – בבגדים צבעוניים14 של תולעת שָׁנִי15, כעת בבוא עליהם צרה וצוקה16 חִבְּקוּ – שכבו על17 אַשְׁפַּתּוֹת של זבל בחוץ18 כדי להתחמם בהם19, ונשקו את האשפה כשמצאו אותה לשכב עליה20: ס
    1. ר״י קרא.
    2. אבן עזרא.
    3. ר״י קרא, תרגום.
    4. לקח טוב.
    5. עקדת יצחק.
    6. ר״י קרא.
    7. אבן עזרא.
    8. אבן עזרא.
    9. לקח טוב. מחמת שראו כל טוב שבחוצות ולא היה להם במה לקנות, פלגי מים.
    10. אבן עזרא.
    11. אלו שנתגדלו, תרגום. מלשון ״וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה״ (אסתר ב, ז), רש״י.
    12. תשלום מצודת ציון.
    13. ר״י קרא.
    14. רש״י.
    15. ר״י קרא, אבן עזרא, תשלום מצודת ציון.
    16. ר״י קרא.
    17. רש״י.
    18. רש״י.
    19. לפי שאשפה חמה היא, ר״י קרא.
    20. פלגי מים.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ו) וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת⁠־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ⁠־רָ֔גַע וְלֹא⁠־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃
    The punishment of the daughter of my people is greater than the castigation1 of Sedom that was overturned as in an instant; no hands fell upon her.⁠2
    1. punishment... castigation | עֲוֺן... מֵחַטַּאת – Alternatively: "iniquity... sin", but see Ibn Ezra that here the words take the secondary meaning of "punishment", pointing to similar usage in Bereshit 4:13, 15:16, and Zekharyah 14:19. This reading is supported by the context, as the verses focuses on the calamity that befell the people (and Sedom) rather than their crime.
    2. no hands fell upon her | וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם – This assumes that the root of "חָלוּ" is "חול", to whirl, used in connection to dancing ("לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת") or birth pangs (writhing in agony), but also to mean "swirl down upon", as per its usage in Hoshea 11:6 and Yirmyehau 23:19. Here, the poet expresses how Sedom was fortunate to be destroyed by Divine agent rather than human hands, unlike Jerusalem which was given to the hands of its enemies to rejoice at her downfall (Lekach Tov in the name of R. Saadia). Alternatively, the word "חָלוּ" relates to the root "חיל", strength (one opinion in Ibn Ezra, Hoil Moshe). If so, the poet might be saying that no hand strengthened Sedom, so that its fall was instantaneous, in contrast to the protracted siege and subsequent suffering in Yehuda.
    מקבילות במקראתרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    חטאת סדום ובנותיה – בראשית י״ג:י״ג, בראשית י״ח:כ׳, דברים כ״ט:כ״ב, ישעיהו ג׳:ט׳, ירמיהו כ״ג:י״ד, יחזקאל ט״ז:מ״ט-נ׳
    וּסְגִיַּת חוֹבַת כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי מִן חוֹבַת סְדוֹם דְאִתְהַפְּכַת כְּשַׁעֲתָא וְלָא שְׁרִיאוּ בָהּ נְבִיאַיָּא לְאִתְנַבָּאָה לְאַהַדְרוּתָהּ בִּתְיוּבְתָּא.
    [ט] וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר, נֶאֱמַר בְּשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מַה שֶּׁנֶאֱמַר בַּסְּדוֹמִיִּים, בַּסְדוֹמִיִּים כְּתִיב: וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד (בראשית י״ח:כ׳), אֲבָל בְּשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין נֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד (יחזקאל ט׳:ט׳).
    אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אִית לִי חוֹרֵי: וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם, אוֹתָן לֹא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּמִּצְווֹת, וְאֵלּוּ פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּמִּצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, וְכָל כָּךְ לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ.
    ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום – וכי משוא פנים יש בדבר, אמר רבא אמר רבי יוחנן מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, כתיב הכא זה היה עון סדום אחותך וגו׳ ואלו בירושלים כתיב ידי נשים רחמניות.
    ועצ׳ם ד׳נב קומי, מן כ׳טייהֵ סדום, אלמקלובה מת׳ל טרפהֵ אלעין, ולם תלבת׳ פיהא אלאיאדי.
    ויגדל עון וגו׳ – פורענותן הוכיח עליהם שגדול עונם משל סדום.
    ההפוכה כמו רגע – שהרי סדום לא נמשכה צרתה, כרגע אחד נהפכה, ולא חלו בה ידי אויב, כי על ידי מלאכים נהפכה. ויש מדרש אגדה ואינו מיושב על סדר המקראות.
    [My people's] transgressions surpassed, etc – [The severity of] their punishment1 proves about them that their transgression is greater than that of Sodom.⁠2
    Which was instantaneously overturned – The distress of Sodom was not prolonged; it was overturned as in one moment.
    Untouched by [human] hands – I.e., the hands of the enemy;⁠3 but it was overthrown through angels.⁠4 There are also Aggadic Midrashim, but they do not fit the sequence of the verses.
    1. Concerning S'dom, Scripture states, "her sin is extremely grave,⁠" in Bereshit 18:20. However, concerning Yehudah, Scripture states, "The iniquity of the house of Yisroel and Yehudah is extremely extremely great,⁠" in Yechezkel 9:9.
    2. S'dom's sins were committed before the Torah was given and are considered accidental [חטא]. However, these sins were committed after the Torah had been given and were considered to be premeditated [עון]. (Palgei Mayim)
    3. Alternatively, 'who had no prophets' to lead them back to teshuvah; i.e., S'dom, unlike 'my people,' had no prophets to chastise them, therefore Bnei Yisroel's 'transgressions surpassed, etc.' (Targum)
    4. Referring to S'dom.
    ויגדל עון בת עמי – כסדום לא חלו בה ידים אלא כמו רגע נהפכה.
    ויגדל עון בת עמי – אמר ר׳ יהושע ור׳ נחמיה בשם ר׳ אחא נעשה בשבט יהודה מה שלא נעשה בסדום. בסדום כתי׳ וחטאתם כי כבדה מאד (בראשית י״ח:כ׳) ובשבט יהודה ובנימין כתי׳ עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד (יחזקאל ט׳:ט׳).
    ס״א: ויגדל עון בית עמי – כלומר יותר היתה נקמתך מנקמת סדום דאילו סדום לא נמסרה ביד אויב שישמחו בה אלא קב״ה בעצמו נפרע ממנה אבל בת עמי חלו בה ידי האויבים ששו ברעתה וזו היא קשה מסדום וכן שמעתי מפי ר׳ משה שאמר מפי רבינו סעדיה ז״ל.
    ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום – אמר ר׳ ברכיה: נעשה בשבט יהודה ובנימן מה שלא נעשה בסדום. בסדום כתוב: וחטאתם כיא כבדה מאד (בראשית י״ח:כ׳), בשבט יהודה ובנימן כתוב: עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד (יחזקאל ט׳:ט׳). אותן לא נשתייר מהם פליטה, כלומר: אנשי סדום שלא היה עוונם גדול כעון בית ישראל ויהודה, לא נשתייר מהם פליטה, אבל בית ישראל ויהודה נשתייר מהם פליטה. אלא: ההפוכה כמו רגע – אותן לא פשטו ידיהן למצוות, דכתיב: לא חלו בה ידים. אמר ר׳ תנחומה (בראשית רבה כ״ח:ה׳): לא חלת יד ליד – כלומר: לא הניח יד של אחד מהם צדקה לתוך ידו של עני, לפיכך נהפכה כמו רגע. אבל אילו פשטו ידיהם למצוות, דכתיב: ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי (איכה ד׳:י׳). ומפרש במדרש איכה (איכה רבה ד׳:י״ג): לא שבישלו ילדיהן, אלא מתוך שנוטלות גלוסקאות מיד בניהם ומברות בהן שכינותיהן שהיו אבילות, מעלה עליהם כאילו בשלו ילדיהן, כך פתרונו אחר המדרש.
    ולעיניין פשוטו של דבר: ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע – המלאכים שנשתלחו להפוך את סדום הפכוה כמו רגע, ולא הניחו בה מקום שלא הפכוהו, הדא הוא דכתיב: לא חלו בה ידים – חלו – כמו: יחולו על ראש יואב (שמואל ב ג׳:כ״ט).
    ב[דבר אחר: ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום – כלומר: יותר היתה נקמתה מנקמת סדום, דאילו סדום, אף על פי שהיתה הפוכה כמו רגע ולא נשאר בה שריד ופליט, אף על פי כן לא חלו בה ידים – לא מסרה ביד אויב שישמחו בה, אלא הקב״ה בעצמו פרע ממנה, אבל בת עמי חלו בה ידים של אויבים וששו ברעתה, וזה קשה יותר מסדום, כך שמעתי מר׳ משה מרומי שאמרה משם רבינו סעדיה זצ״ל.]
    א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״כי״.
    ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י פריס 162, מינכן 52, לונדון 7621, ברלין 514. הוא חסר בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203. בכ״י המבורג 32 מופיע ביאור חילופי: ״ידים – מקום, כמו: לא היה להם ידים לנוס (יהושע ח׳:כ׳).⁠״
    The iniquity of my people is greater than the sin of Sodom – Rabbi Berechiah said1 that in the tribe of Judah and Benjamin something was done that was not done in Sodom. About Sodom it is written, and their sin is so grave (Genesis 18:20). About the tribe of Judah and Benjamin it is written, the iniquity of the house of Israel and Judah is exceedingly great (Ezekiel 9:9), and from among them there was no remnant left over. That is to say, of the men of Sodom, whose iniquity was not as great as the iniquity of the house of Israel and Judah, no remnant of them survived. But [the one] which was overthrown in a moment did not extend their hands to the commandments,⁠2 for it is written no hands were laid upon her – Rabbi Tanhuma said You did not fall hand to hand, meaning the hand of one of them did not place his alms into the hand of the poor. Therefore, she was overthrown in a moment – But these3 [of Judah and Benjamin] extended their hands to the commandments, as it is written The hands of compassionate women have boiled their own children; they were their food in the destruction of the daughter of my people (v. 10). But it is explained in Midrash Eichah (Lamentations Rabbah 4.7.9.) that they did not boil their children, but because they took cakes from their children's hand and fed their women neighbors (with them) who were mourning, the text rises up against them as though they boiled their children. This is an explanation from the midrash.⁠4
    But its simple meaning is that the iniquity of the daughter of my people is greater than the sin of Sodom which was overthrown in a moment. The angels, who were sent out to overthrow Sodom, which was overthrown in a moment, left no place overthrown. It is the same as no hands fell upon her – they fell (חלו) is like May it fall (יחולו) upon the head of Joab (II Samuel 3:29).
    1. Buber directs the reader to Genesis Rabbah 108.5; but comments that in Lamentations Rabbah 4.6.9 is the sentence ויגדל הוא בסננון אחר, in the name of R. Yoshua bar Nehemiah in the name of R. Aha.
    2. RY Kara is closely following Lamentations Rabbah 4.9 here. Lamentations Rabbah states that it is R. Yehoshua bar R. Nehemiah in the name of R. Aha rather than R. Berechiah, who RY Kara says he is quoting.
    3. RY Kara returns here to the midrash.
    4. RY Kara sets up these explanations to dismiss them in favour of his own explanation.
    ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום – שסדום היתה הפוכה לשעה קלה.
    ולא חלו בה ידים – פתרונו: לא חלו בה ידי בשר ודם, שלא נפרע מהם על ידי בשר ודם, אלא לשעה קלה נהפכה על ידי המלאכים, ונטל איפופסין שלהם על עונותיהן לשעה קלה.⁠1 אבל עון בת עמי גדל מהם ששפטןא הקב״ה ברעב, שהן ייסורין ארוכים.
    לא חלו בה ידים – פתרונו: לא פשטו בם ידי הבריות להשחיתם.
    1. השוו ויקרא רבה י״א:ז׳.
    א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״ששטפן״.
    The iniquity of my people is greater than the sin of Sodom – for Sodom was overthrown very quickly though no hands were laid upon her. Its explanation is no hands of flesh and blood were laid upon her, for he did not bring them to account by hands of flesh and blood. But they were overthrown very quickly by the hands of angels, and they reached their own verdict concerning their sins very quickly. Only the sin of my people is so much greater than theirs that the Holy One, blessed be He, judged them with hunger so that they would be long afflictions.
    no hands were laid upon her – Its explanation is the hands of human beings did not attack them to destroy them.
    חלו – מלשון חיל.
    אוא מן על ראש רשעים יחול (ירמיהו כ״ג:י״ט).
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 חסר: ״או״.
    [no hands] fell (חלו) is from the same root as strength (חיל), but others say it is like it will swirl down (יחולו) on the heads of the wicked (Jeremiah 23:19, 30:23).⁠1
    1. Ibn Ezra is expressing his preference for חיל strength over חול to tremble, as the root for חלו.
    יש חטאת ואשם כקרבןא שטעמם: כפור חטאת ואשם. ויש חטאת ועוןב שטעמם עקב העון והחטאת, והוא השכר הרע ויקרא מזל רע. וכן כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט״ו:ט״ז), אם יקרך עון (שמואל א כ״ח:י׳), גדול עוני מנשוא (בראשית ד׳:י״ג). והפסוק הבא אחריו לעד. והטעם כי הרעה הבאה על ישראל גדולה מרעת סדום, שהיא נהפכה כמו רגע ולא היו הידים בכל עת בחיל בעבור שאין להם כח. או טעמו שלא חלו בה ידֵי אדם, כטעם יחולו על ראש יואב (שמואל ב ג׳:כ״ט).
    א. כן בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40, וטיקן 488, לונדון 24896. בכ״י וטיקן 49: ״בקרבן״. בכ״י פריס 334: ״במקרא״.
    ב. כן בכ״י וטיקן 488, וטיקן 49, פריס 334. בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40, לונדון 24896 הושמט ע״י הדומות: ״שטעמם: כפור חטאת ואשם. ויש חטאת ועון״.
    There is sin [offering] and a guilt [offering] in a sacrifice, seeing that its sense is [found] in the consequence of the iniquity and the sin, and it is the evil reward, and is called evil luck.⁠1 Similarly, for the iniquity (עון) of the Amorite will not be full until then (Genesis 15:16); this thing will not be held against you as an iniquity (עון) (I Samuel 28:10); My punishment (עוני) is greater than I can bear (Genesis 4:13), and the previous verse is evidence of this. The sense is that the misfortune that comes upon Israel is greater than the misfortune of Sodom, because it [Sodom] was destroyed instantly. But the hands did not always remain in power, for they had no force. Or, its meaning is that no hands fell (חלו) upon her, just like May it fall (יחולו) upon the head of Joab (II Samuel 3:29).
    1. Here, ibn Ezra comments that an offering does not put right the sin; the guilt offering does not assuage the guilt! However, this may be contrasted with Isaiah 53:10, where, if he made himself an offering for guilt, he may be vindicated and have long life, and that through him HaShem’s purpose might prosper.
    עון – המשמעות בכל מקום מטעם עוות, וכן גדול עוני (בראשית ד׳:י״ג), כי לא שלם עון האמורי (בראשית ט״ו:ט״ז). אך העונש הוא העלול מן העון, ומצד זה טעו המפרשים, וזכור זה.
    חלו – מטעם חיל כיולדה.
    וטעם: ידים – כי הם בעלות הפעל, וכל מתמרמר ומתפחד ירפו ידיו.
    מחטאת סדום – מה שלא עלה על הדעת וזה שסדום היתה הפוכה כמו רגע, ולא חלו בה ידי האויבים לנקום נקם במאמר הש״י כמו שהיה הענין בהם שלא בא הפסדם כמו רגע רק בזמן ארוך אשר בו קבלו כל מיני הרעות אשר זכר וע״י האויבים אשר מלאו נפשו מהם כמו שנזכר. וזהו מ״ש מאשמת כללותם מחמת מה שהשיגוה בכלל מן הרעות. ואחר ידבר מן הכת השנית מן הצד אשר השיגה להם בייחוד מן הטוב והרע.
    עון – כמו גדול עוני מנשא (פרשת בראשית) ענינו עונש.
    חלו – ממקור חיל לא היה כח בידי אדם להזיקה.
    ויגדל וגו׳ – מהו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, ר׳ אחא אומר, בסדום נאמר (פ, וירא) וחטאתם כי כבדה מאד ובישראל נאמר (יחזקאל ט׳) עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד,⁠1 ור׳ תנחומא אמר [כתיב מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים], בסדום לא פשטו ידיהם במצות ובירושלים פשטו ידיהם במצות, שנאמר (פסוק י׳) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן2 (שם).
    ויגדל וגו׳ – הובא לעיל פרשה א׳ פסוק י״ג בדרשה ממרום שלח אש.
    1. ופסוק זה איירי ביושבי ירושלים, דלמעלה מיני׳ כתיב עבור בתוך העיר בתוך ירושלים וגו׳ ויושבי ירושלים הם שבטי יהודה ובנימין, וקראם בית ישראל, שגם הם בני ישראל.
    2. ר׳ תנחומא אית ליה בהיפך דחטאת סדום היתה גדולה יותר מחטאת ישראל ויהודה דכאן אמר ההפוכה כמו רגע ולא נשתייר מהם שריד ופליט, ובישראל ויהודה נשארו פלטים והוא מטעם שפשטו ידיהם במצות והוא הכונה של ר׳ תנחומא שאמר אית לי חרי כלומר אני דורש בהיפך, ועיין רש״י סנהדרין ק״ד ב׳. והלשון פשטו ידיהם במצות אולי הכונה במצות קיום נפשות, ויש עוד גירסות ופירושים שונים בזה.
    וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי יותר מֵחַטַּאת סְדֹם, ופורענותם תוכיח עליהם שגדול עוונם משל סדום, שהרי סדום לא נמשכה צרתה, אלא1 הַהֲפוּכָה – נהפכה היא2 כְמוֹ רָגַע – לשעה קלה3, וְעוד לֹא חָלוּ4 בָהּ יָדָיִם – ידי אויב לנקום נקם5, כי אם על ידי מלאכים נהפכה6: ס
    1. רש״י.
    2. רש״י.
    3. ר״י קרא.
    4. והוא מלשון חַיִל, אבן עזרא.
    5. עקדת יצחק.
    6. רש״י. וזאת היות כי עיקר חטאת סדום היה מה שיד עני ואביון לא החזיקו, ולהם היה נחשב רק לחטאת שלא ניתנה להם עדיין תורה, מה שאין כן בבת עמי נחשב לזדון, ולפיכך סדום נהפכה כמו רגע ולא סבלה הרבה יסורים וגם לא בא עליה אויב, מה שלא היה כן בירושלים מגודל העוון, פלגי מים. ובמדרש, אמר ר׳ יהושע ור׳ נחמיה בשם ר׳ אחא נעשה בשבט יהודה מה שלא נעשה בסדום, בסדום כתיב (בראשית יח, כ) ״וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד״, ובשבט יהודה ובנימין כתיב (יחזקאל ט, ט) ״עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד״, לקח טוב.
    מקבילות במקראתרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ז) זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶגא צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃
    Her distinguished ones1 were purer than snow; they were whiter2 than milk. Their appearance3 was more ruddy than coral;⁠4 their cut5 was as of lapis lazuli.⁠6
    1. distinguished ones | נְזִירֶיהָ – See Hoil Moshe, and Rashi similarly: "her princes". The word might relate to the verb "נזר", to set aside or separate, or to the noun, "נֶזֶר", a crown. Cf. Ibn Kaspi that the verse refers to actual Nazirites (those consecrated by vow to grow their hair and not to drink wine or be defiled by the dead).
    2. they were whiter | צַחוּ – Though the verb appears only here, the related adjective "צח", appears in Yeshayahu 18:4, 32:4 and Shir HaShirim 5:10, where it means "clear", "plain", or: "white".
    3. appearance | עֶצֶם – See Rashi and R"Y Kara, pointing to this usage in Shemot 24:10. The word more literally means "bone" but can be also be used to refer to the body as a whole or the limbs specifically,
    4. than coral | מִפְּנִינִים – From the various contexts in which the word appears, it clearly refers to a precious material or stone, but its exact identity is unknown. Ibn Kaspi suggests coral due to its red color. Alternatively: "pearls", as per the modern usage of the word (Hoil Moshe, noting that they are so called since they are found inside, "לפנים", the clam's shell). However, as pearls are generally known for their white or creamy color, even if some are red, it would be an odd choice in this verse. Cf. R"Y Kara who suggests that this is another term for gold. Others posit a ruby, another red stone.
    5. their cut | גִּזְרָתָם – The verb "לגזר" means to cut. Outside of our verse, the noun appears only seven times, all in Yechezkel, where it refers to a distinct section of the Temple complex. However, it might more generally refer to anything which is cut, here referring to the features of one's face or form of one's body.
    6. lapis lazuli | סַפִּיר – The identity of the gem "סַפִּיר" is debated. Based on it usage in Shemot 24, where it is compared to the sky, it is assumed to be blue, and is often translated as the similar-sounding "sapphire". However, since this gem was not known in the Mediterranean region until Roman times, others prefer lapis lazuli, a blue stone speckled with gold. For further discussion, see Stones.
    א. מִשֶּׁ֔לֶג =ל?,ש1,ק-מ ובדפוסים
    • ל?!=מִשֶּׁ֔לֶג (קמץ באות שי״ן?); כך לפי ברויאר, אבל בכתב⁠־היד נראה יותר כמו שתי נקודות צמודות מאשר קו של קמץ.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    הֲווּ בְרִירָן נְזִירָהָא יַתִּיר מִתַּלְגָא שַׁעֲעוּ יַתִּיר מִן חֲלָבָאִ סַמִּיקוּ חֵיזוּ יַתִּיר מִן יוֹהֲרִין (ס״א מִזְהוֹרִין) וּכְשַׁבְזִיזָא פַּרְצוּפֵיהוֹן.
    [י] זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשָּׁלֶג – אֵלּוּ שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אֶת הַשֶּׁלֶג. צַחוּ מֵחָלָב, אֵלּוּ שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אֶת הֶחָלָב. אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם, סַפִּיר זֶה דָּבָר קַל הוּא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָלַךְ לִמְכֹּר סַפִּיר בְּרוֹמִי, אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ עַל מְנָת לְבָדְקוֹ אֶקָּחֶנּוּ, נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַקִּישׁ עָלָיו בַּפַּטִּישׁ, נִבְקַע הַסַּדָּן וְנֶחְלַק הַפַּטִּישׁ וְהַסַּפִּיר עָמַד בִּמְקוֹמוֹ [ספרים אחרים: ספיר גזרתם, אמר רבי יודן כל גזרה וגזרה שהיתה בירושלים היתה קשה כספיר, ואם תאמר רך הוא אמר רבי פנחס כו׳].
    וכאן אוחאדהא אצפא מן אלת׳לג, ואביץ׳ מן אללבן, וסחנתהם אשד חמרה מן אליאקות, ומפאצלהם אצפא מן אלמהא מת׳לא ותבלג׳א.
    זכו נזיריה – וכאלו יחידיה זכים יותר מן השלג (היחידים הם הנבחרים, וכ״ת בויקרא כח ה ואת ענבי נזיריך וראה שם מה שכתבתי).
    מפנינים – אבן יקרה (ובית בשמות כח יז אדם ״יאקות אחמר״).
    ספיר גזרתם – ופרקי אבריה יותר בהירים מן הספיר דרך משל והגזמה.
    (ז-ח) זכו נזיריה – שריה, כמו נזר וכתר. אומוסב על בת עמי (איכה ד׳:ו׳).
    אדמו עצם מפנינים – אותם שהיה מראיתם אדום מפנינים וגזרתם כמו ספיר, חשך תארם מפֵחַמִים.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204. בדפוסים נוסף כאן: ״ואני אומר: נזיריה ממש שהיו מגודלי שער ונאים ביותר״.
    (7-8) Her Nazirites were more pristine – Her princes, like נֵזֶר and כֶּתֶר [=a crown]. [But I say [it means] actual Nazirites, who had long hair and were very handsome,] and the antecedent is "of my people.⁠"1
    Those who appeared redder than pearls – Those whose appearance was ruddier than coral and whose forms were like sapphire; their complexions became darker than charcoal.
    1. Above (6).
    זכו נזיריה משלג – אלו שהיו שותין השלג.
    צחו מחלב – אלו שהיו שותין את החלב.
    [צחו מחלב – דאלו סדום לא נמסרה ביד אויב שישמחו בה אלא השם בעצמו פרע ממנה אבל בת עמי חלו בה ידים (איכה ד׳:ו׳) ידי האויבים ששו ברעתם וזו היא קשה מסדום וכן שמעתי מפי ר׳ משה שאמ׳ מפי ר׳ סעדיה ז״ל.]
    ס״א: זכו נזיריה משלג – כלומר שריה היו מונזרים משאר העם בעשרם ובדמותם הנאה נקראו נזיריה וכן הוא או׳ בנחום מנזריך כארבה וטפסריך כגוב גוב (נחום ג׳:י״ז) עפ״י שהם היו נאים ולבנים יותר מן השלג צחו שהיו טהורים בגופם יותר מן החלב.
    אדמו עצם מפנינים – זה הבשר שעל העצם שהיה אדום יותר מן הפנינים.
    ספיר גזרתם – כמו הספיר כך היתה יפה חתיך מראית דמותם החוטם והנחירים והשפתים וכל תקון הפנים היה כמו ספיר.
    זכו נזיריה משלג – נזיריה – אילו שערות ראשיהם שהיו לבנים כשלג, שמתוך מאכל ומשתה מתלבנים שערותיו של אדם וזכים כחלב. תדע שכן הוא,⁠א אם יפלב אדם למשכב והוכח במכאוב, אם יהיו שערות ראשו לבנים ביום נפלו, כשיקום והתהלך בחוץ תראה אותםג שחורים.
    נזיריה – שערותיה, כמו: גזי נזרך (ירמיהו ז׳:כ״ט).
    אדמו עצם מפנינים – זהב קרוי פנינים, לפי שמטמינין אותוד כפנים.
    ספיר גזרתם – שזרותם, גזרתם מצוחצח כספיר.
    א. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״הוא״.
    ב. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״יפול״.
    ג. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתם״.
    ד. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתו״.
    Her Nazirites were purer than snow – As for these Nazirites, the hair1 of their heads was white like snow from food and drink that whitens a man's hair, and it becomes pure like milk. You know that it is true if someone falls to his bed and is struck down with pain, if the hair of his head was white on the day of his fall, when he gets up and walks about outside, you will see it black.
    her Nazirites – her hairs, like cut off your hair (Jeremiah 7:29).
    their appearance was redder than coral – Gold called coral, because they hide it in the countenance.
    lapiz lazuli was their form – Polished like lapiz lazuli.
    1. RY Kara prefers to understand נזיריה here as hair, as he illustrates his point with the quote from Jeremiah. Cf. Rashi, who concludes Nazirites.
    זכו נזיריה משלג – פתרונו: בת עמי שהיו זכים שערותיה משלג.
    צחו מחלב – כפל מילה. ופתרונו: לבנים היו מחלב.
    אדמו עצם מפנינים – אדמו מראה שלהם מזהב.
    ספיר גזרתם – לספיר נדמה דמותם.
    נזיריה – שערותיה. כמו: גזי נזרך (ירמיהו ז׳:כ״ט).
    צח – לשון לבן, לשון דודי צח ואדום (שיר השירים ה׳:י׳).
    עצם – לשון מראה, כמו: וכעצם השמים לטוהר (שמות כ״ד:י׳).
    ספיר גזרתם – מזהירים היו פניהם כספיר.
    Her Nazirites were purer than snow – Its explanation is the daughter of my people whose hair is purer than snow.
    whiter than milk – This is repetition, and its explanation is they were whiter than milk.their appearance was redder than coral; their appearance was redder than gold.
    lapiz lazuli was their form – their appearance resembles lapiz lazuli.
    her Nazirites (נזיריה) – her hairs like cut off your hair (נזרך) (Jeremiah 7:29).
    bright (צחו) is an expression of white, just like my beloved is white (צח) and ruddy (Song of Songs 5:10).
    appearance (עצם) is an expression of semblance, like like the appearance (וכעצם) of heaven for clearness (Exodus 24:10).
    lapiz lazuli was their form – their faces shone like lapiz lazuli.
    משלג ומחלב – כפול, וכן ספיר כמו פנינים. וכן טעמו: מ״ם מפנינים ישרתא עצמו ואחר עמו, כמ״ם מאל אביך (בראשית מ״ט:כ״ה). כאלו נגזרו מספיר. ולבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) כמו לבנה, והעד: כמעשה (שמות כ״ד:י׳), ובמקום אחר אבן (יחזקאל א׳:כ״ו).
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 חסר: ״ישרת״.
    [Purer] than snow, [whiter] than milk is a parallel expression, and so ספיר is like פנינים.⁠1 So the sense of the mem of מפנינים, is that it extends beyond itself, [to ספיר], like the mem in By God (מאל) your father [...and by the Almighty...] (Genesis 49:25).
    As if they were cut from ספיר; and the pavement was like ספיר (Exodus 24:10), and the evidence is [the word] 'like a work', and in another place (Ezekiel 1:26) it is stone.
    1. I.e. a comparison of precious stones.
    זכו נזיריה – בימי השבע.
    Her Nazirites were purer, in the days of plenty.
    (ז-ח) זכו נזיריה – בזמן יישוב ירושלים כי שם היו נזירים רבים מקדם, כי היו קדושים להשם, ושוקדים בעיון בחדרים. לכן זכו משלג, ועתה חשך משחור תארם.
    והנה מ״ם משלג, ומחלב, ומפנינים, ומשחור, הכל יותר.
    וטעם: עצם – כטעם וכעצם השמים לטהר (שמות כ״ד:י׳). וכבר נודע להיודעים לדבר מהו העצם והעצמות, ואולם שם מפנינים. נדע מכאן שהוא אבן אדום, ואיננו הבדולח. ויראה שהוא האלמוג, כי יתכן שיש לדבר אחד שמות רבים.
    ספיר גזרתם – מטעם הוא הוא, ולא זכר זה החכם אבן עזרא, ואמר כי מ״ם מפנינים מושך גם לזה, וכמה דרכים אמתיים נעלמו מן המפרשים הקודמים, כבודם מונח במקומם, כי לא זכרו דברי החכמות העיוניות בפרשם התורה והמקרא, אשר אין ספק שכולם מיוסדים ע״ד חכמות אמתיות לא סכליות.
    ואמר זכו אמר שהנזירים והפרושים שבהם היו נראין זכים וברים בלבושיהם הלבנים ע״ד לבושיה כתלג חוור (דניאל ז׳) כמנהג החסידים הקדושים. אמנם במראית עצמן אדמו עצם מפנינים גם בניהם אשר יצאו מהם הנה הם כספירים. והוא אומרם ספיר גזרתם כי מה שנחצב ונגזר מהם אשר הם תולדותיהם יקרים כספיר והנה בכל זה נהפכו לרעה כי במה שזכו וצחו משלג ומחלב אשר בלבניותם נכרו מרחוק.
    נזיריה – בחיריה המובדלים מהמון העם.
    זכו – האור עובר בהם מצד אל צד.
    צחו – מראיתם טהורה ולבנה כמראית הרקיע בלי עננים בנשוב רוח צח.
    מפננים – יש פנינים אדומות, ושמן מפני שיושבות לפני ולפנים בקליפתן.
    גזרתם – הנגזרת באופן נאה ע״י חרש אבן.
    זכו נזיריה וגו׳ – זכו נזיריה משלג – מאלו שהיו רוחצין את השלג,⁠1 צחו מחלב – מאלו שהיו שותין את החלב2 (שם).
    ספיר גזרתם – וכיצד גזרת הספיר, כההוא שהלך למכור ספיר ברומי, אמר ליה הלוקח, אקחנו על מנת לבודקו, נתנו על גבי הסדן והתחיל להכיש עליו בפטיש, נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר עמד במקומו3 (מ״ר).
    ספיר גזרתם – דבר אחר ספיר גזרתם – א״ר יודן, כל גזירה וגזירה שהיתה בירושלים היתה קשה כספיר4 (שם).
    1. ע״ד לשון הכתוב (איוב ט׳) אם התרחצתי במי שלג.
    2. כמ״ש בכתובות נ״ט א׳, הרוצה להלבין בתו ישקנה חלב סמוך לפרקה.
    3. ר״ל שבא להורות במעשה זו שלא נימא דספיר זה היינו סתם ספיר, שהוא קל, משום דא״כ מאי רבותי׳, אלא כספיר כזה שעומד בפני כל הכחות כמבואר. ומליצה יפה היא על תכונת עם ישראל בגולה, שכל הצרות והתלאות אשר עברו עליו לא הכחידוהו מן העולם והוא עומד וקיים עד היום. וע׳ במ״ר פ׳ שמות פ׳ ג׳ עה״פ והסנה איננו אכּל.
    4. וכמש״כ באות הקודם.
    וגדול היה עוונם של אנשי ירושלים כי בגללם נענשו גם הצדיקים1, שכן היו ביניהם צדיקים גמורים שהתנזרו מכל תאוות העולם2 עד כי בימי הַשֹּׂבַע של ירושלים3 זַכּוּ שערותיהם של4 נְזִירֶיהָ של בת עמי יותר5 מִשֶּׁלֶג, שהיו מגדלים שער ונאים ביותר6, וביניהם היו גם בעלי תשובה גמורים אשר7 צַחוּ – היו לבנים יותר8 מֵחָלָב9, וכמו כן היו ביניהם שופטים העושים דין ברשעים עד אשר10 אָדְמוּ עֶצֶם במראה שלהם יותר11 מִפְּנִינִים – מזהב12, וגם היו ביניהם אנשים שהיו מוסרים נפשם על קדושת ה׳ עד אשר לְסַפִּיר – לאבן חזקה13 נדמה היה14 גִּזְרָתָם – דמותם הזוהרת15, ועם כל זה בגלל העוונות של ישראל הקב״ה לא חמל על אותם צדיקים16. ואותם אלה אשר מראיהם היה אדום מפנינים וגזרתם כמו ספיר17: ס
    1. פלגי מים.
    2. פלגי מים.
    3. אבן עזרא .
    4. ר״י קרא.
    5. ר״י קרא.
    6. רש״י.
    7. פלגי מים.
    8. ר״י קרא.
    9. ועל בעלי התשובה הושאל שם לובן החלב שעיקרו דם שהוא אדום, צבע המסמל את החטא, ונהפך לחלב בצבע לבן המסמל מחילת החטא, על דרך מה שנאמר (ישעיהו א, יח) ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״, פלגי מים.
    10. ולהם הושאל אדימת עצם כי האדום נמשל לדין, פלגי מים.
    11. ר״י קרא.
    12. זהב קרוי פנינים, לפי שמטמינין אותו כפנים, ר״י קרא.
    13. אבן סנפריון שהיא קשה מברזל, אלשיך.
    14. רי״א קרא.
    15. רי״א קרא. ועל אנשים אלו שלא נשברו, ומסרו את נפשם כדי לא לשנות ולהמיר דתם, הושאל גזרת הספיר, אשר כמאמר חז״ל לא נשבר אפילו עם סדן ברזל, פלגי מים.
    16. פלגי מים.
    17. רש״י.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ח) חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תׇּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל⁠־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃
    Their visage1 is darker than coal;⁠2 they are unrecognizable on the streets. Their skin has shriveled3 on their bones; it has dried up like wood.
    1. their visage | תׇּאֳרָם – The term more literally refers to someone's form or figure, but by metonymy may refer to the person's appearance or visage. The verb "תאר" in Aramaic means "to gaze at" and in Tanakh the phrase "יְפַת תֹּאַר" is often used to describe a shapely woman.
    2. than coal | מִשְּׁחוֹר – See Rashi. Alternatively: "blackness". This verse forms a contrast to the previous one. Those once white and ruddy, beautiful in form, are now black and shriveled.
    3. shriveled | צָפַד – See Rashi. Alternatively: "cling" (Lekach Tov, Ibn Ezra). The word appears only here, but the similar Arabic, "صَفَدَ" means "to bind fast", and in Rabbinic Hebrew "צפד" means "to contract" (Yerushalmi Terumot 10:1 and Pesachim 2:7).
    תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    חָשַׁךְ מִן אוּכְמָתָא דְגָלוּתָא רֵיוְהוֹן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּמָחוֹזִין אֲדַק מַשְׁכֵיהוֹן עַל גַרְמֵיהוֹן פְּרִיךְ הֲוָה כְּקֵיסָא.
    [יא] חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כַּהֲדָא חַרְתָא, וְרַבִּי לֵוִי אָמַר כַּהֲדָא נָאגָא. לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אַף עַל פִּי כֵן שֶׁהָיָה אַבָּא כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַחַר חֻרְבָּן לֹא חָזַר גּוּפוֹ עָלָיו כְּמוֹת שֶׁהָיָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. [ספרים אחרים: לא נכרו בחוצות, אמר רבי אליעזר בר צדוק מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא צא וראה שמא מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה, ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא, ולא היתה תובעת אלא דבלה, לקים מה שנאמר: לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם).
    צפד עורם על עצמם – ההוא דאתא לקמיה דרבי א״ל בעלתי ולא מצאתי דם, א״ל בתולה הייתי ושני בצורת היו, ראה רבי שפניהם שחורות צוה עליהם והכניסם למרחץ והאכילם והשקם והכניסם לחופה ובעל ומצא דם, א״ל לך זכי במקחך קרא עליהם רבי צפד עורם על עצמם.
    ואסודת חליתהם אכת׳ר מן אלחבר, חתי לם ית׳בתו פי אלאסואק, ולטא גלדהם בעצ׳מהם, בעד מא יבס פצאר כאלעוד.
    שחור – הדיו.
    יבש – אחר שיבש ונעשה כעץ.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    (ח) משחור – הוא פחם.
    עצם – לשון מראה, כמו: וכעצם השמים (שמות כ״ד:י׳), קוֺלוֺר בלעז.
    צפד – נקמט, ואין לו דמיון.
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

    (8) Than charcoal – This is charcoal.
    [Their] bone[s] – An expression of appearance, as in, "like the appearance וּכְעֶצֶם of the heavens in purity,⁠"1 color in Old French.
    Shrivelled – Shriveled and attached; and there is no similar [word in Scripture].
    1. Shemot 24:10.
    חשך משחור תארם – יותר מן השחור שבו משחירין את העורות חשך תארם של אותם שהיו זכים מן השלג צחים יותר מן החלב חזרו להיות שחור׳.
    לא נכרו בחוצות – לא היה אדם מכיר את חבירו אלא שצפד עורם על בשרם כלומר יבש היה כעץ.
    צפד – דבק.
    חשך משחור תארם – אותם בני אדם שזכו משלג וצחו מחלב ואדמו עצם מפנינים, עכשיו חשך משחור תארם.
    לא נכרו בחוצות – אותם שראו אותםא לשעבר לא הכירו אותםב להבא.
    צפד עורם על עצמם – צפד – דְקַרְטֵיר בלעז.
    א. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתם״.
    ב. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״אתם״.
    Their appearance is darker than soot – Those people who were purer than snow, and whiter than milk, and whose complexion is redder than coral, now their appearance is darker than soot.
    they are not recognized in the streets – Those who saw them before do not recognize them thereafter.
    their skin is shrivelled on their bones from brightness, דְקַרְטֵיר1 in the vernacular.
    1. This can be transliterated into Medieval French as de karted, and then to de klarted, and finally to clarte lightness,/brightness/clearness, based on Rashi’s Old French.
    חשך משחור תארם – אותם שלשעבר זכו נזיריה משלג צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳) מחמת שובע, עכשיו כשחזק עליהם הרעב, חשך משחור תארם.
    שחור – אַיְידְרְמֵינְט בלעז.
    לא נכרו בחוצות – בני אדם שראו אותם לשעבר בהיותם יפה מראה, לא היו מכירים אותם עכשיו.
    צפד עורם על עצמם – דֶקְרַטִיד בלעז.
    Their appearance is darker than soot – Those who formerly were her Nazirites purer than snow, whiter than milk because they were satisfied, now, when the famine was hard upon them their appearance became darker than soot.
    soot (שחור) is אַיְידְרְמֵינְט in the vernacular.⁠1
    they are not recognized in the streets – People who saw them previously when they were good-looking do not recognize them now.
    their skin has shrivelled on their bones דֶקְרַטִיד in the vernacular.⁠2
    1. Unidentified transliterated Old French.
    2. Unidentified transliterated Old French.
    א
    א. עיין רשב״ם יחזקאל כ׳:ה׳.
    משחור – יותר מהשחרות, והוא שם.
    צפד – כמו דבק, והוא לבדו.
    Than soot (משחור) – More than blackness; and it is a noun.
    Shrivelled (צפד) is like cling – this is the only occurrence.
    חשך תארם – ברעב.
    Their appearance has become darker because of hunger.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

    (ח) ואולם, שחור – הוא הפחם או דבר אחר, נקרא כן מצד היות השחרות גובר בו אשר זה קרא אבן גנאח: תואר גובר, כמו זכוכית לבנה, על דרך משל.
    צפד – לא נמצא עוד, ויראה שטעמו כמו דבק.
    עצמם – זה מטעם: עצם מעצמי (בראשית ב׳:כ״ג), כי דבר אחד הוא ובשר מבשרי, וכן עצמי ובשרי אתה (בראשית כ״ט:י״ד).
    חשך – וכמו אדמו עצם מפנינים, צפד עורם על עצמם: וכבר היה העור ממראית העצם והוא תכלית הכיעור. ובמה שהיה ספיר גזרתם יבש היה כעץ כי לא היה בהם לחות להוליד וכמו שאמר (ישעיהו נ״ו) ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. ואיתא בפ״ק דכתובות (י׳:) על ההוא דבעל ולא מצא דם מחמת רעב דקרא רבי עלימו צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. וזה מצד שדמם יבש בקרבם ומזה כלתה לחותם.
    משחור – מִפֶּחָם.
    צפד – ממקור צף והוראתו דבק מלמעלה.
    חשך משחור תארם – [מאיזה שחור – רבי אבא בר כהנא אמר – משחור הדיו, ור׳ לוי אמר – מחושך הלילה]⁠1 (שם).
    לא נכרו בחוצות – א״ר אלעזר ב״ר צדוק, מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא, צא וראה אם מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא ולא היתה תובעת אלא דבילה2 לקיים מה שנאמר לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם (שם).
    צפד עורם וגו׳ – ההוא דאתא לקמיה דרבי, אמר ליה, [כנסתי בתולה] ולא מצאתי דם, אמרה ליה, רבי, עדיין בתולה הייתי, ושני בצורת היו, ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום, בעל ומצא דם, אמר ליה רבי, לך זכה במקחך, וקרי עליהם צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ3 (כתובות י׳:)
    צפד עורם וגו׳ – א״ר אליעזר ב״ר צדוק, אראה בנחמה, אע״פ שחיה אבא כל אותן השנים אחר החורבן לא חזר גופו לכמות שהיה לקיים מה שנאמר צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ4 (מ״ר).
    1. הוא תואר לתוקף השחרות, ויש בזה גירסות שונות והעתקנו מה שיותר פשוט.
    2. נראה הכונה שלא היתה יכולה עוד לסבול כל דבר מאכל זולת יניקת תמצית הדבילה וכמו שאמרו (גיטין נ״ו.) בר׳ צדוק שלאחר רוב תעניותיו לא היה יכול לסבול כי אם מיץ תאנה.
    3. ר״ל שמחמת הרעבון נתיבש כל לחלוחית שבגוף.
    4. ר״ל שמחמת רוב הצומות שהיה צם שלא יחרב ביהמ״ק בימיו נחלש מאד כמבואר באגדה דהנזקין ובמ״ר פרשה א׳ סי׳ ל״ב, וע׳ לעיל אות ל״א.
    עכשיו1 בגלל הרעב2, חָשַׁךְ יותר3 מִשְּׁחוֹר – מִפֶּחָם4 תָּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ – לא הכירו אותם5 ולא ריחמו עליהם6 בַּחוּצוֹת האנשים שהכירו אותם בעבר ביופיים7, צָפַד – נקמט8 ודבק9 עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ כי לא היה בהם לחות להוליד, שדמם היה יבש בקרבם ומזה כלתה לחותם10: ס
    1. ר״י קרא.
    2. אבן עזרא.
    3. אבן עזרא.
    4. רש״י.
    5. ר״י קרא.
    6. פלגי מים.
    7. ר״י קרא.
    8. רש״י.
    9. אבן עזרא, לקח טוב.
    10. ומובא בתלמוד (כתובת י:) שבא אחד לפני רבי ואמר לו כנסתי בתולה ולא מצאתי דם, אמרה לו האישה, רבי עדיין בתולה הייתי, ושנות בצורת היו, ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום, בעל האיש את האישה ומצא דם, אמר ליה רבי לך זכה במקחך, וקרא עליהם ״צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ״, עקדת יצחק. ובמדרש, א״ר אליעזר בר׳ צדוק אראה בנחמה אעפ״כ שהיה אבא כל אותן השנים אחר חורבן לא חזר גופו עליו כמות שהיה, לקיים מה שנאמר (כאן) ״צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ״... א״ר אליעזר בר צדוק מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא צא וראה שמא מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא, ולא היתה תובעת אלא דבילה, לקיים מה שנאמר (כאן) ״לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ״, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (ט) טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי⁠־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָזֻ֙בוּ֙א מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃
    Better are those slain by the sword than those slain by famine, for they drain away, pierced, while these – from want of fruits of the field.⁠1
    1. They drain away... fruits of the field | שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי – The verse literally reads: "For they flow pierced from the fruits of the field.⁠" The exact meaning is difficult, with the subject of the word "הם" (they), the role of the "מ" in "מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (fruit of the field), and the significance of the images, all being ambiguous. The suggested translation assumes that the clause continues the contrast set up in the first half of the verse, but views it as an elliptical construction, missing the words "while these (= those who die by famine) drain away...⁠". It further understands the "מ" of "מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" to refer to a lack of something. Ibn Ezra and Ibn Kaspi instead maintain that the entire clause refers only to those slain by sword: "For, [though] pierced, they flow with the produce of the field", noting that at least these died on a full stomach. Cf. Hoil Moshe similarly: "For those who are pierced flow more than grapes of the field", viewing the "מ" as playing a comparative role. Alternatively, the entire clause refers to those dying of famine: "For they spill out, split by the fruits of the field" (R"Y Kara, understanding that many of those starving died after eating due to their contracted stomachs), or: "For these drain away, stricken through, from want of fruits of the field" (many modern translations).
    א. יָזֻ֙בוּ֙ =ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ומ״ש (כתיב חסר וי״ו)
    • ל!,ש1=יָז֙וּבוּ֙ (כתיב מלא וי״ו)
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    מַעֲלֵי הֲווֹ קְטִילֵי סַיְיפָא יַתִּיר מִן קְטִילֵי כְפַן דִקְטִילֵי סַיְיפָא דָיְיבִין כַּד אִינוּן מְבַזְעִין כְּרֵיסֵיהוֹן מִן מָה דַאֲכַלוּ מֵעֲלַל חַקְלָא וּנְפִיחֵי כַפְנָא פָּרִיק כְּרֵיסֵיהוֹן מִן מֵיכְלָא.
    [יב] טוֹבִים הָיוּ חַלְּלֵי חֶרֶב – בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן שֶׁהָיוּ מֵתִים מֵרֵיחַ עוּכְבָנִיִּין, אֲבָל בַּחֻרְבָּן הָאַחֲרוֹן לֹא הָיוּ עוּכְבָנִיִּין, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין לָהֶם, הָיוּ מְבִיאִים גְּדָיִים וְצוֹלִין אוֹתָן בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל עִיר, וְהָיָה אוֹתוֹ הָרֵיחַ מְפַעְפֵּעַ בָּהֶם וְהָיוּ מֵתִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבוֹת שָׂדָי.
    ולקד כאנו צרעא אלסיף, אצלח חאלא מן צרעא אלגוע, לאנהם יד׳ובון דון נמו אלצחרי כאנהם מבעגון.
    טובים – והיו חללי החרב טובים במצבם מחללי הרעב לפי שהם (חללי הרעב) זבים מחוסר תנובת השדה כאלו היו מדוקרים (שדרך הרעב להתפח ולזוב נוזלים).
    שהם יזובו מדקרים וגו׳ – חללי הרעב היו נפוחים מריח תנובות השדה, שהיו האויבים צולים בשר על העשבים חוץ לחומה, והריח נכנס לתוך נפוחי הרעב, וכריסן נבקעת ופרשם זב. והרי זו מיתת ניוול יותר מהרוגי חרב.⁠א
    א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204. בדפוסים נוסף כאן: ״מדוקרים – מבוקעים. בין נפיחת רעב בין ביקוע חרב קרוי דקירה. מתנובות שדי – משרשים ועשבים שמלקטים ואוכלים רב פרשם ומאוסם.⁠״
    For they dripped with burst bellies, etc – The corpses [of those who died] because of hunger were swollen from the aroma of the fruits of the field. The enemies would roast meat on the grass outside the wall, and the aroma would go into those swollen from hunger, and their stomachs would split, and their feces would ooze. This is an uglier death than those slain by the sword.
    [With burst bellies – Being split; either by the swelling of hunger or by the stabbing of the sword is called piercing (דְּקִירָה).
    From [eating] the produce of the fields – Because of the roots and grass that they gathered and ate, their feces increased and they were loathsome.]
    טובים היו חללי חרב מחללי רעב שהם – החללי חרב יזובו מדוקרים ומתים הם במהרה יותר מאותם שהיו מתים ברעב. מפני תנובות שדי – שאין להם מה יאכלו.
    ס״א: טובים היו חללי חרב מחללי רעב – לפי שמת ברעב מאריך בייסורין ואותו שמת בחרב מת מיד לפי שעה אבל עכשיו שאומ׳ שהם יזובו מדוקרים מן תנובות שדי על כרחך זה הוא הטעם למה היו טובים חללי חרב מחללי רעב שאותם שמתו ברעב כשטועמים להם תנובות שדי ואוכלין הרבה נבקעו מעים שלהם שנקצרו מחמת הרעב. מדוקרים מבוקעים ויזוב הגוף מחמת נוול וריעי שיצא חוץ לכריסם תוספות ר״ש רי״ת. מרתא בת ביתוס עתידתא דירושלם הות אמרה ליה זיל אייתי ליה סמיד״א פי׳ סלת נקיא משוקא אדאזיל איזדבין אתא אמרה לה היוורתא ליכא משקרא איכא אמרה לי זיל אייתי לי אדאזיל איזדבין אתא אמ׳ לה חיוורתא ליכא משקרא איכא אמרה ליה זיל אייתי ליה אדאזיל איזדבין אתא אמ׳ ליה משקרא ליכא קימחא דשערי איכא אמרה לי זיל אייתי לי אדאזיל איזדבן כיון דחזיי הכי אמרה איפוק אנא ואחזי די למא אשכחנא מידי למיכל הות שליכיא מסנא אייתי באלה פורתא ברעה ומית׳ קרי עלה רבן יוחנן הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ (דברים כ״ח:נ״ו) איכא דאמרי גרוגרות אכלה מדר׳ צדוק ואתניסא ומתה דר׳ צדוק הוה יתיב בתעניתא מ׳ שנין דלא איחרובו ירושלם ובכל יום ויום היו מביאין לפניו גרוגרות ומוצצן ואוכלן.
    טובים היו חללי חרב מחללי רעב – אילו אמר: טובים היו חללי חרב מחללי רעב, ושתק, הייתי נותן טעם לדבר: לפי שמי שמת ברעב מאריך בייסורין, ואותו שמת בחרב מת לפי שעה. אבל עכשיו שאמר שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי, על כרחך זהו הטעם שנותן לדבר: למה טובים היו חללי חרב מחללי רעב. ודומה שכך עלה בדעתו לומר: למה טוב להם לאותם שמתו בחרב מאותם שמתו ברעב, שאותם שמתו ברעב, כשטועמין להם תנובות שדי ואוכלין הרבה, נבקעו בני מעיים שלהם שנקצר מחמת הרעב.
    ויזובו מדוקרים – פתרונו: מבוקעים, מחמת שאוכלין תנובות שדיי וגופם מנוול מחמת הריעי שיצא חוץ לכריסם.
    More fortunate were those slain by the sword than those slain by famine – If he had said, better off were those slain by the sword than those slain by famine and was silent, I would have reason to say that the one who dies during the famine prolongs [his] suffering, but the one who dies by the sword dies straightaway. But now, because he said for they ooze, pierced by the fruits of the field,⁠1 There is no choice [but to say that] this is the reason given for this, why were those who were slain by the sword better off than those who were slain by famine? It appears that so he considers, in his opinion, namely why is it better for them, for those who died by the sword, than for those who died by famine? Because those who died by famine, when they were savouring the fruits of the field and eating much, their intestines were split open within them, for they were contracted on account of the famine.
    for they ooze, pierced – Its explanation is split open because of eating the fruits of the field. Their body is disfigured on account of the excrement which emerges outside of their stomach.
    1. Grain.
    טובים היו חללי חרב מחללי רעב – אילו אמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב ושתק, הייתי נותן טעם לדבר: לפי שמיא שמת ברעב מאריך בייסורים, ומי שמת בחרב מת לפי שעה. אבל עכשיו שאומר: שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי – על כרחך זהו הטעם שנותן לדבר: למה טובים היו חללי חרב מחללי רעב, לפי שאותן שמתו ברעב כשטועמין להם תנובות שדי ואוכלין הרבה, נבקע בני מעים שלהם שנקווץ מחמת הרעב.
    ויזובו מדוקרים – פתרונו: מבוקעים מחמת שאוכלים תנובות שדי, וגופם מנוול מחמת הרעי שיצא חוץ לכריסם.
    א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״שמי״.
    More fortunate were those slain by the sword than those slain by famine – If it said, "More fortunate were those slain by the sword than those slain by the famine" and was silent, I would have made sense of the matter, because the one who dies during the famine prolongs [his] suffering, but the one who dies by the sword dies straightaway. But now, because it says for they ooze, pierced by the fruits of the field – perforce you must make sense of the matter as, "Why were those who were slain by the sword more fortunate than those who were slain by famine?⁠" because those who died by famine when they were tasting the fruits of the field and eating much their intestines split open within them for they were contracted on account of the famine.
    for they ooze, pierced – Its explanation is split open because of eating the fruits of the field. Their body is disfigured on account of the excrement which emerges outside of their stomach.
    שהם יזובו – והם מדוקרים.
    Because they ooze – and they were pierced.
    המדוקרים שיזובו דם מתנובות שדי – שהם שביעים, טובים הם מחללי רעב.
    The pierced ones whose blood flows from the fruits of the field, because they were full. They were better off than the victims of hunger.
    טובים היו – זה כטעם ויגדל עון בת עמי (איכה ד׳:ו׳), כי הנמוקים בתחלואים וברעב, יותר קשה להם מן המתים ברגע. והנה באמרו: ויגדל, אמר שגם חללי חרב, שכן היו קצת ישראל בעת החורבן, היה יותר קשה ממיתת אנשי סדום, ופה אמר כי קצת ישראל שהיו חללי רעב היו יותר קשה מן הקצת שהיו חללי חרב. ולא יקשה ההגיוני לומר, כי אמר: טובים. וכבר קדם בהגיון כי לא יאמר יותר טוב, אלא אם כן היה הדבר האחד למטה ממנו בטוב, ואין המיתה בחרב טובה? כי התשובה בזה, כי יש טוב בצרוף, עד שיש רע שיצדק לומר עליו שהוא טוב, וכן הענין בכל תאר. ועוד כי המות בכלל הוא טוב, לכן אמרו רבותינו ז״ל: והנה טוב זה המות (בראשית רבה ט׳), וכבר פירוש זה המאיר לעולם כלו, ודי בזה לפי המכוון הנה. ואולם אמרו שהם טובים, רומז אל חללי חרב, והטעם, שהם עם היותם מדוקרים בחרב יזובו דם וחלב ושומן בסבת תנובות שדה שאכלו, ר״ל, שהיו שבעים ושמנים, ופתאום נדקרו ומתו, וזה יותר טוב או מעט רע מהנמוקים תמיד ברעב, וימותו בסוף במיתה ארוכה.
    טובים – אמר כי כמו שנתבאר מעונש בני ציון בכלל שענשם גדול וכבד מחטאת סדום אע״פ שלא יחשב כן מתחלה: כן כתב שהנזירים היו מוחזקים בכשרים שבעם ואינו כן. וזה יתבאר ג״כ מענשם שהיו בעיר ברעב מתו וכל שאר העם היו במלחמה חללי חרב ולא צפד עורם על עצמם ולא יבשו כעץ ולזה היו טובים מהם שכבר זובו הם מדם חלל כשידקרו אותם ממה שהיו אוכלים מתנובות שדי. אמנם הנזירים קרעו ולא דמו.
    יזבו. במ״ג יש בלבול גדול ממסרות מחולפות והגירסא הישרה כמו שמצאתי בספרים מדוייקים ויזובו ג׳ ב׳ מלא וחד חסר ב׳ דתילים מלאים וחד דישעיה חסר וחד יזבו מדקרים חסר.
    טובים וגו׳ – כ״כ מכוערים המתים ברעב שלערכם יפים היו חללי חרב שזב דמם כזוב יין מענבים.
    טובים היו וגו׳ – טובים היו חללי חרב מחללי רעב – מלמד שהרעב קשה מחרב, ואי בעית אימא, סברא היא, האי מצטער והאי לא מצטער1 (ב״ב ח׳:)
    מתנובות שדי – [בחורבן ראשון איירי] שהיו מתים מריח ירקות רעים, לקיים מה שנאמר שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי,⁠2 אבל בחורבן האחרון לא היו אלה הירקות, והיו מביאין גדיים וצולין אותן במערבה של עיר והיה אותו הריח מפעפע בהם והיו מתים3 (מ״ר).
    1. ובזה יתבאר הפסוק דירמי׳ ט״ו והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב, וא״ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, והוי רעב קשה מחרב, ונ״מ בזה י״ל לענין צדקה ופדיון שבוים כאלה, ועיין ביו״ד סי׳ רנ״ב מענין פדיון שבוים, וחידוש שלא ביררו הלכה זו מיתרון פרט אחד על חבירו. ואע״פ שאמרו בגמרא שהשבוי כולהו איתניהו בי׳, כלומר כל הרעות, בכ״ז הלא אפשר שימצאו מקרים שצריך לחקור איזה לבכר על חבירו, כגון אם אחד מוכתב לעונש מיתה ואחד גוע ברעב, מי קודם להצלה, וכדומה מקרים שונים, וצ״ע.
    2. ר״ל הא דכתיב מחללי רעב מוסב על זמן חורבן בית ראשון שהיה הריח הרע מהירקות נכנס לתוך נפוחי הרעב והיה כריסן נבקעת, והיינו דכתיב שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי שכריסן זב מבקיעת כריסן ע״י ריח תנובת שדי.
    3. ר״ל ולכן לא איירי קרא בענין בית שני כיון דמתנובת שדי כתיב וכמש״כ באות הקודם.
    טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם חללי הרעב1 האריכו בייסורים2, שכן יָזֻבוּ – היו זבים דם3 כְּשֶׁהַכְּרֵסִים שלהם4 מְדֻקָּרִים – מבוקעים5, מִפני6 תְּנוּבֹת שָׂדָי – השורשים והעשבים שליקטו ואכלו7, שכאשר אכלו נבקעו בני המעיים שלהם שנקווצו מחמת הרעב, וגופם היה מנוול מחמת הרעי שיצא חוץ לכריסם8: ס
    1. רש״י. לקח טוב ביאר חללי החרב יזובו מדוקרים ומתים הם במהרה יותר מאותם שהיו מתים ברעב. עקדת יצחק ביאר שמיתת העם אשר היו חללי חרב היתה טובה מחללי הרעב, כי לחללי חרב היה דם בקרבם שיזוב שלא כמו חללי רעב שגופם היה יבש כמו עץ.
    2. ר״י קרא. פלגי מים ביאר שהאנשים עצמם שמתו בחרב היו יותר טובים מהאנשים אשר מתו ברעב, ולכן קיבלו מיתה יותר טובה של חרב והאחרים קיבלו מיתה של רעב שהיא מיתה יותר איטית וקשה.
    3. אבן עזרא.
    4. ר״י קרא.
    5. רש״י.
    6. לקח טוב.
    7. רש״י.
    8. ר״י קרא. ויש מרבותינו שביארו שהיו נפוחים מריח תנובות השדה, שהיו האויבים צולים בשר על העשבים חוץ לחומה, והריח נכנס לתוך נפוחי הרעב, וכריסם נבקעת ופרשם זב, והרי זו מיתת ניוול יותר מהרוגי חרב, רש״י. אלשיך ביאר שמחמת הרעב היו פושטים בשדות לקחת אוכל, ובעלי השדות היו דוקרים אותם. וראה בלקח טוב את המדרש המובא בתלמוד (גיטין נו.) על מרתא בת בייתוס מעשירות נשי ירושלים שמתה ברעב.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (י) יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת⁠־עַמִּֽי׃
    The hands of merciful women boiled their children; they were for them to eat during the breaking1 of the daughter of my people.
    1. during the breaking | בְּשֶׁבֶר – The word "שֶׁבֶר" also has a secondary meaning of "grain" or "food", perhaps so called because it breaks one's hunger (Radak on Bereshit 42:19). As such, the verse might alternatively read: "they were for them to eat as food", reading "בְּשֶׁבֶר" as if written "כשבר". [For another example where a "ב" might serve a comparative function, see Iyyov 34:36 and Ibn Ezra there.] It is also possible that the word was chosen specifically because of its double meaning.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    יְדֵי נְשַׁיָּא דַהֲוָן מְרַחֲמִין עַל מִסְכֵּנִין בְּשִׁילוּ עוּלֵימֵיהוֹן הֲווֹ לְמִסְעַד לְהוֹן בְּיוֹם תְּבַר כַּפְנָא דִי אִתְבְּרַת כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי.
    [יג] יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן – רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִנִּיחוּ אוֹתִי לִפְשֹׁט יָדִי בְּעוֹלָמִי, כֵּיצַד, הָיְתָה לְאַחַת מֵהֶן כִּכָּר אַחַת וְהָיָה בָהּ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַלְנָה הִיא וּבַעֲלָהּ יוֹם אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת בְּנָהּ שֶׁל שְׁכֶנְתָּהּ, הָיְתָה נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ הַכִּכָּר וּמְנַחֶמָה אוֹתָהּ בָּהּ, וְהֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן לְמִצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן, וְכָל כָּךְ לָמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ.
    ואידי אלנסא אלרחימאת, טבכ׳ן אולאדהן, חתי צאר להם מזרא, עלי מציבהֵ גמע קומי.
    היו לברות – עד שנעשה להן ״ברות״ (אוכל ולפתן המעורבים יחד שמאכילים את האבל, וכמוהו מברין את האבלים. אף אלה נעשה להן בשר בניהן הבראה על שבר).
    לברות – למאכל, כמו: לא ברא אותםא לחם (שמואל ב י״ב:י״ז), להברות את דוד (שמואל ב ג׳:ל״ה).
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3204. בכ״י לייפציג 1, פרמא 3081, וכן בפסוק: ״אתם״.
    Their food – For food, as in, "and he did not eat בָרָה food with them,⁠"1 [and as in] "to serve Dovid a meal לְהַבְרוֹת.⁠"2
    1. II Shemuel 12:17.
    2. Ibid. 3:35.
    ידי נשים רחמניות – מקודם עכשיו בשלו ילדיהן.
    היו לברות למו – שהיו סועדות אותם במקום לחם בשבר בת עמי.
    ידי נשים רחמניות – לשעבר, בשלו ילדיהן עכשיו.
    היו לברות למו – להברות לעצמן.
    The hands of compassionate women – formerly, now boiled their children.
    they have become their food,⁠1in order to give themselves food.
    1. This should be compared with Lamentations Rabbah 4.9.
    ידי נשים רחמניות – לשעבר, עכשיו בשלו ילדיהן.
    היו לברות למו – להברות את עצמן.
    The hands of compassionate women – formerly, now boiled their children.
    they have become their food – in order to give themselves food.
    לברות – מגזרת: להברות את דוד (שמואל ב ג׳:ל״ה), והם שני בניינים.
    Food (לברות) is from the same stem as to persuade David to eat (להברות) bread (II Samuel 3:35), but they are two [different] conjugations.
    הנשים הרחמניות – נהפכו לאכזריות מרוב הרעב.
    The compassionate women have been turned to heartless women because of the severity of the famine.
    נשים רחמניות – אף על פי שיש נשים על המעט שהן אכזריות, ונכון לומר לפי זה, שזה הונח דרך הרכבת ביאור ותנאי. ויותר נאות אצלי שזה הונח מצד הרוב שהוא ככלו, ולכן היה מורכב ביאור, ולא תנאי כמו ראובן העברי, כי אינו כמו ראובן העשיר.
    לברות – מקור, מטעם: להברות את דוד (שמואל ב ג׳:ל״ה).
    ואמר שכבר תלקח ראיה על שהם טובים חללי חרב מחללי רעב ממה שנתפרסם אז ביניהם והוא כי ידי נשים. וזה כי הנשים מצד רחמנותם שוחטות קצתם והן היו בוחרות לשחטן יותר מראותן שימותו ברעב. ואמר על שבר בת עמי – לומר שכבר יוכל להביא ראיה על עניינו ממה שקרה להם. על שבר בת עמי כלומר על קושי עניינו ורוע מזלו. ואמר רחמניות להבדילן מהרכה והענוגה אשר תרע עינה בבניה כי תאכלם כמוזכר בפ׳ הברית (דברים כ״ח) אבל הרחמניות אינם שוחטות אותם כי אם ברחמנותן עליהן ולהברות בהן השאר.
    רחמניות. בלא מאריך ברי״ש.
    לברות – לאכילה מועטת הכמות ורבת האיכות המעמדת האדם על בוריו, וכן הבריה שעשתה תמר לאמנון (שמואל ב׳ י״ג:ה׳).
    ידי נשים וגו׳ – הובא לעיל פרשה א׳ פסוק י״ג בדרשה ממרום שלח אש ובפרשה זו פסוק ו׳ בדרשה ויגדל עון בת עמי.
    בשלו ילדיהן – [וכי אפשר כן], אלא היה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותה הככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהן הכתוב כאלו בשלו ילדיהן למצות, הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, וכל כך למה – בשביל שהיו לברות למו1 (שם).
    1. ומפרש לברות מענין סעודת הבראה.
    יְדֵי נָשִׁים אשר היו מקודם1 רַחֲמָנִיּוֹת, עכשיו2 מרוב הרעב נהפכו לאכזריות עד אשר3 בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, ועונש זה קיבלו מפני שהיו אכזרים על הצדיקים, לפיכך התאכזרו מגודל הצרות על בניהם אשר4 הָיוּ – נהיו לְבָרוֹת – למאכל5 לָמוֹ – להן6 להברות עצמן7, שהיו סועדות אותם במקום לחם, כך היה8 בְּשֶׁבֶר – בקושי ורוע המזל של9 בַּת עַמִּי10: ס
    1. ר״י קרא, לקח טוב.
    2. ר״י קרא, לקח טוב.
    3. אבן עזרא.
    4. פלגי מים.
    5. רש״י. ואבן עזרא ביאר סעודת הבראה שעושים לאבל.
    6. תרגום.
    7. ר״י קרא.
    8. לקח טוב.
    9. עקדת יצחק.
    10. ובמדרש רבה ביארו רבותינו את הפסוק אחרת, באופן שהיה לאחת מהן ככר אחת, והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה ליום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותה הככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהן הכתוב כאלו בישלו ילדיהן למצוות.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יא) כִּלָּ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת⁠־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסֹדֹתֶֽיהָא׃
    Hashem spent his wrath; He poured out his burning anger. He kindled a fire in Zion and consumed its foundations.
    א. יְסֹדֹתֶֽיהָ =ש1,ק-מ ומסורת-א,ל וטברניות (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
    • ל!=יְסוֹדֹתֶֽיהָ (כתיב מלא וי״ו וחסר וי״ו)
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    סַף יְיָ יָת חֵימְתֵיהּ שְׁדָא עַל יְרוּשְׁלֵם יָת תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וְאַסֵּיק בְּאוּר לַפִּיד אֶשָּׁתָא בְּצִיּוֹן וְאַכְלַת אַשְׁוָתָהָא.
    [יד] כִּלָּה ה׳ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ – אָמַר רַבִּי אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְטוֹבָה וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְרָעָה. אַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים (זכריה י״ב:י׳), וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וגו׳ (יואל ג׳:א׳), וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי (יואל ג׳:ב׳), וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים (יחזקאל ל״ט:כ״ט). וְאַרְבַּע שְׁפִיכוֹת לְרָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ (ישעיהו מ״ב:כ״ה), וּבִיחֶזְקֵאל כְּתִיב: בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלָיִם (יחזקאל ט׳:ח׳), וּכְתִיב: שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ (איכה ב׳:ד׳), וְהָדֵין: כִּלָּה ה׳ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ. וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן, כְּתִיב: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ (תהלים ע״ט:א׳), לָא הֲוָה קְרָא צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא בְּכִי לְאָסָף, נְהִי לְאָסָף, קִינָה לְאָסָף, וּמָה אוֹמֵר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה בֵּית חֻפָּה לִבְנוֹ וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ, וְיָצָא בְּנוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה, מִיָּד עָלָה הַמֶּלֶךְ לַחֻפָּה וְקָרַע אֶת הַוִּילָאוֹת וְשִׁבֵּר אֶת הַקָּנִים, וְנָטַל פַּדְגּוֹג שֶׁלּוֹ אִיבּוּב שֶׁל קָנִים וְהָיָה מְזַמֵּר. אָמְרוּ לוֹ, הַמֶּלֶךְ הָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְאַתְּ יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁהָפַךְ חֻפָּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל בְּנוֹ. כָּךְ אָמְרוּ לְאָסָף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱרִיב הֵיכָל וּמִקְדָּשׁ וְאַתָּה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, אָמַר לָהֶם מְזַמֵּר אֲנִי שֶׁשָּׁפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמָתוֹ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְלֹא שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ.
    גזם אללה בחמייתה, וספך שדהֵ ג׳צ׳בה, פאגג פי ציון נארא, אכלת אסאסאתהא.
    את חמתו – בחמתו.
    ויצת – לבה ושלהב.
    כלה את חמתו – אשר בערה בו כמה שנים, עתה כלה אותה בהנקמו מהם.
    Adonoy spent His wrath – Which burned in Him for many years.⁠1 He now spent it when He avenged Himself upon them.
    1. God's fury is compared to a 'consuming fire' as in Eikhah 2:3 above; also see Devarim 4:24.
    כלה י״י את חמתו – כענין שנאמר חצי אכלה בם (דברים ל״ב:כ״ג) חצי כלין והם אינם כלין.
    ס״א: כלה י״י את חמתו – לישראל ורחמיו לא כלו.
    שפך חרון אפו – ולא נותר עוד, ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה.
    כלה י״י את חמתו – ששפך בהן כל חרון אפו – ודומה לו: חצי אכלה בם (דברים ל״ב:כ״ג), וכן: וכיליתי חמתי בם (יחזקאל ו׳:י״ב).
    HaShem vented (כלה) his fury for he poured out over them his burning anger – Similar to this is My arrows I shall use up (אכלה) against them (Deuteronomy 32:23);⁠1 and so I will vent (וכיליתי) my fury upon them (Ezekiel 6:12).
    1. Reading this along with verse 24 gives a complete account of HaShem's unleashed fury.
    דמה האף לאש.
    The anger is likened to fire.
    והרעב בגוף ידמה לאש שהיא דולקת ונוגעת עד יסוד העצם.
    The hunger in the body is likened to fire because it burns and smites as far as the foundation of the bone.
    (יא-יג) ועל שדבר מן הכת הב׳ ידבר מן הכת הג׳ והם הכהנים והנביאים מצד הרע המיוחד להם ואמר כלה, לא, מחטאת – כמו שגזר שהנזירים עם היותם מוחזקים בכשרים הם היו רעים שבהם וזה נראה מצד ענשם גם שכלל העם היו רעים וחטאים מאנשי סדום כן ביאר מצד העונש כי הנביאים והכהנים היו ג״כ יותר רעים מכלם וזה מצד שהעונש היותר גדול והכליון החרוץ שקראם הנה הוא מה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה והוא מבואר שהדברים היותר יקרים שבהם לא נפסדו אלא בענש האנשים הגדולים שבהם שהם הנביאים והכהנים גם שהם דברים מיוחדים להם מצד שהכהנים הם משרתי הבית ושומרי משמרת הקדש והנביאים אשר היו מזהירים ע״ז תמיד: ואמר שכשם שרוע שאר הכתות הב׳ אשר זכר הוא דבר אשר לא עלה על הדעת מה שנתפרסם מהם אחרי כן. כן לא יוכל להאמין מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב ברחובות ירושלם להצית אש בתוכה לאכול יסודותיה מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים – כלומר שלא יחשדו אותם שהיו עונות כאלו תחת ידם בשום פנים.
    ויצת אש בציון – אמר הקב״ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה1 (ב״ק ס׳:)
    ותאכל יסדתיה, כתיב (תהלים ע״ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך, אמרו ליה לאסף, הקב״ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם, מזמר אנכי ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, הדא הוא דכתיב2 ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה (מ״ר).
    1. ודריש ע״פ זה בדרך רמז הפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב״ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש וכדמפרש הכא. ועיין עוד מש״כ בתו״ת בפ׳ משפטים בפסוק הנזכר.
    2. פשוט הוא דעצים ואבנים אפשר לבא תמורתם לכשיעלה רצון מה׳, משא״כ באבדן האומה ח״ו אין זה בהשבה עוד. והמפרשים פרשו כאן בדרך רחוקה ודחוקה. אך צריך באור טעם הראיה מפסוק זה שלפנינו לענין זמר דהוא שמחה, וגם עכ״פ לשמחה בחורבן מה זו עושה. וצ״ל דטעם הראיה מלשון כלה ה׳ את חמתי, ומפרש דבזה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה – בזה כלה חמתו אשר היה לו על ישראל, ושוב אין לו חמה עליהם, וזה באמת דבר שראוי לשמוח על זה.
    כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ אשר בערה בו כמה שנים ונקם בהם1, שָׁפַךְ בהם את כל2 חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ3 בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ4 ושרפה את בית המקדש5: ס יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל (וכל כתיב) יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם ושכל אומה ולשון יהיו שולטים בה6, שהרי סנחריב ושאר האומות לא הצליחו7, וכעת בעבור הרעב בא הצר בירושלים8, ושלא בדרך הטבע גבר עליה, וזה קרה9: ס
    1. רש״י.
    2. ר״י קרא.
    3. אבן עזרא ביאר שהרעב בגוף ידמה לאש שהיא דולקת ונוגעת עד יסוד העצם.
    4. ובתלמוד (בבא קמא ס:) מובא המדרש שאמר הקב״ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט) ״וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ״.
    5. פלגי מים. ובמדרש רבה מובא, כתיב (תהלים עט, א) ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ״ אמרו לו לאסף, הקב״ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם, מזמר אנכי ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, הדא הוא דכתיב (כאן) ״וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ״.
    6. לקח טוב.
    7. לקח טוב.
    8. אבן עזרא. ובמדרש, בשעה ששלח נבוכדנצר את נבוזראדן להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים ולא היה יכול לכובשה ובקש לחזור, נתן הקב״ה בלבו והתחיל ממדד בחומה, והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה ונכנסו השונאים לירושלים, ועל אותה שעה הוא אומר (כאן) ״לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם״, מדרש רבה.
    9. פלגי מים.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יב) לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי⁠־אֶ֔רֶץ [כֹּ֖ל] (וכל) יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
    The kings of the earth did not believe, nor all the inhabitants of the world, that a foe and enemy would enter into the gates of Yerushalayim.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהעודהכל
    לָא הֲווֹ מְהֵימְנִין מַלְכְּוַת אַרְעָא וְכָל דְיָירֵי תֵבֵל אֲרוּם יֵעוּל נְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וּנְבוּזַרְאֲדָן בְּעֵיל דְבָבָא לְנִכְסָא עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּתַרְעַיָּא דִירוּשְׁלֵם.
    [טו] לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל ישְׁבֵי תֵבֵל – אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁתָּבַע זֶה לֹא תָבַע זֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד, וְאָסָא, יְהוֹשָׁפָט, וְחִזְקִיָּהוּ. דָּוִד אָמַר: אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וגו׳ (תהלים י״ח:ל״ח), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם (שמואל א ל׳:י״ז). מַהוּ לְמָחֳרָתָם, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לִשְׁתֵּי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר לוֹ בַּלֵּילוֹת בְּזִיקִין וּבְרָקִים, כְּמָה דִּתְנֵינַן תַּמָּן עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו׳ (תהלים י״ח:כ״ט). עָמַד אָסָא וְאָמַר, אֵין בִּי כֹּחַ לַהֲרֹג לָהֶם, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף אוֹתָם וְאַתָּה עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וגו׳ כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה׳ וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד (דברי הימים ב י״ד:י״ב), לִפְנֵי אָסָא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִפְנֵי ה׳ וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ. עָמַד יְהוֹשָׁפָט וְאָמַר, אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה וגו׳ (דברי הימים ב כ׳:כ״ב). עָמַד חִזְקִיָּהוּ וְאָמַר, אֲנִי אֵין בִּי כֹּחַ לֹא לַהֲרֹג וְלֹא לִרְדֹּף וְלֹא לוֹמַר שִׁירָה, אֶלָּא אֲנִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וְאַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה). כַּמָּה נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם, רַב אָמַר עֲשָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיהו י׳:י״ט), שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת כּוֹתֵב יו״ד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שִׁשָּׁה, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל נַעַר לִהְיוֹת שׂוֹרֵט שְׂרִיטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיהו י״ז:ו׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר תִּשְׁעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיהו י״ז:ו׳). רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי אָמַר אַרְבָּעָה עָשָׂר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׁנַיִם שְׁלשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיהו י״ז:ו׳). בֵּין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ בֵּין כְּדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר אֶחָד מֵהֶם הָיָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵה וְהַחֲרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לָא בָּעֵי אֶלָּא מְצַמְצְמָא יָתִי מֶיעֱבַד לִי כְּמָה דַּעֲבַד לְסָבִי, מֶה עָשָׂה בָּא וְיָשַׁב בְּדַפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, וְשָׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם, עָשָׂה שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, בְּכָל יוֹם מַקִּיף אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁלֹא הָיָה יָכוֹל לִכְבּשׁ בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר, נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ הִתְחִיל מְמַדֵּד בַּחוֹמָה וְהָיְתָה שׁוֹקַעַת בְּכָל יוֹם טְפָחַיִּם וּמֶחֱצָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה כֻּלָּהּ נִכְנְסוּ הַשּׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם.
    ולם יצדק מלוך אלארץ׳, וסאיר אהל אלדניא, אן אלעדו ואלבאג׳ץ׳, ידכ׳לון פי אבואב ירושלם.
    וכל – ושאר.
    לא האמינו מלכי ארץ – שהרי סנחריב וכל שאר אומות לא הצליחו בהם.
    כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלם – שכל אומה ולשון יהיו שולטין בה.
    לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל – לשעבר, שיבא צר ואויב בשערי ירושלים.
    The kings of the earth did not believe, nor all the inhabitants of the world – previously, that adversary and enemy could enter the gates of Jerusalem.
    לא האמינו מלכי ארץ – לשעבר, כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם.
    (12-13) The kings of the earth did not believe – Previously, they did not believe that adversary and enemy could enter the gates of Jerusalem – And who caused them to enter? the sins of her prophets, the iniquities of her priests.
    תבל – מקום היישוב.
    World (תבל) is the place of habitation.
    ובעבור הרעב בא הצר בירושלים.
    On account of the famine, the enemy entered Jerusalem.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    וכל ישבי תבל. כל קרי.
    כי יבא וגו׳ – כי צורם בעזרם; ועכ״ז נהיה הדבר מחטאת נביאיה וגו׳.
    לא האמינו וגו׳ – בשעה ששלח נבוכדנצר את נבוזראדן להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה ובקש לחזור,⁠1 נתן הקב״ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה, ונכנסו השונאים לירושלים, ועל אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים (שם).
    1. המספר שלש שנים ומחצה לא נתבאר מקורו, וקרוב לומר כי מכון הוא למ״ש בילקוט תהלים רמז תרמ״ז דג׳ שנים ומחצה קודם חורבן הבית היתה השכינה יושבת על הר הזיתים ומצפה אולי יעשו ישראל תשובה, ולפי״ז י״ל דאותן הג׳ שנים ומחצה לא עלה לנבוכדנצר לכבוש את ירושלים, ואחר זמן זה שלא שבו ישראל וסרה השראת השכינה והשגחתה משם עלה וכבשה.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימההכל
     
    (יג) מֵֽחַטֹּ֣אותא נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנֹ֖תב כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃
    Because of the sins of her prophets,⁠1 the iniquities of her priests, who spilled the blood of the innocent2 in her midst,
    1. because of the sins of her prophets | מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ – The verse likely refers to false prophets (Rashi and Lekach Tov), and compare Mikhah 3:11's description of the corruption of priests and prophets. Alternatively: "because of the sins against her prophets...⁠" (Eikhah Rabbah and opinion in Lekach Tov). They suggest that the verse refers to the killing of the priest and prophet Zekharyah (or others like him) described in Divrei HaYamim II 24:21 and the Babylonian avenging of his death discussed in Bavli Gittin 57b.
    2. the innocent | צַדִּיקִים – Alternatively: "the righteous". The word can sustain both meanings (compare its usage in Devarim 25:1 and Yeshayahu 3:10). "Innocents" might be preferred here as many verses view the exile and destruction as punishment for the killing of innocents and not just the pious (see, for example, Melakhim II 2:3-4 and Yechezkel 24:7ff). Cf. Ibn Ezra who suggests that the verse refers specifically to the pious, but to those killed by the Babylonians rather than by fellow Israelites. As support, he points to the description of the destruction in Tehillim 79:1-3. [According to him, their deaths were a consequence of the sins of the priest and prophets, but they were not killed by their hands.]
    א. מֵֽחַטֹּ֣אות =ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות (כתיב מלא וי״ו)
    • ל!=מֵֽחַטֹּ֣את (כתיב חסר וי״ו) ובדפוסים וקורן
    ב. עֲוֺנֹ֖ת =א⁠(ק),ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברנית (כתיב חסר וי״ו)
    • ל=עֲוֺנ֖וֹת (כתיב מלא וי״ו)
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    עֲנַת מִדַּת הַדִּין וְכֵן אֲמָרַת לָא הֲוָת כָּל דָּא אֱלָהֵן מֵחוֹבַת נְבִיאָהָא דְמִנְבְּאָן לָהּ נְבִיאוּת שִׁיקְרָא וּמֵעַוְיַת כַּהֲנָהָא דְאַסִּיקוּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין לְטַעֲוָתָא וְאִינוּן גָרְמוּ לְאִתְשַׁד בְּגַוָהּ דַּם זַכָּאִין.
    [טז] מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ – רַבִּי יוּדָן שָׁאַל לְרַבִּי אַחָא הֵיכָן הָרְגוּ אֶת זְכַרְיָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אָמַר לוֹ לֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אֶלָּא בְּעֶזְרַת כֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם צְבִי וְלֹא כְדַם אַיָּל, תַּמָּן כְּתִיב: וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָה אוֹ עוֹף וגו׳ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י״ז:י״ג), בְּרַם הָכָא כְּתִיב: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר (יחזקאל כ״ד:ז׳). וְכָל כָּךְ לָמָּה, לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת. שֶׁבַע עֲבֵרוֹת עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָרְגוּ כֹּהֵן, וְנָבִיא, וְדַיָּן, וְשָׁפְכוּ דָּם נָקִי, וְחִלְּלוּ אֶת הַשֵּׁם, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲזָרָה, וְשַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן חַזְיֵיהּ לִדְמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא רָתִיחַ, אֲמַר לְהוֹן מַאי הַאי, אָמְרוּ לֵיהּ דַּם פָּרִים וּכְבָשִׂים. אַיְיתֵי פָּרִים וּכְבָשִׂים וְלָא אִידוּם, אַיְיתֵי כָּל מִינֵי דָמִים וְלָא אִידוּם, אֲמַר לְהוֹן אִי אַמְרִיתוּ לִי מוּטָב וְאִי לָא אֲנָא מַסְרֵיקְנָא לְבִישְׂרָא דְּהַנָּךְ אֵינָשֵׁי בְּמַסְרֵיקִין דְּפַרְזְלָא, וְלָא אֲמַרוּ לֵיהּ. וְהַשְׁתָּא דַּאֲמַר לְהוּ הָכֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ מַה נְּכַסֵּי מִינָךְ, נְבִיָּיא כַּהֲנָא הֲוָה לָן, וַהֲוָה מוֹכִיחַ לָן לְשׁוּם שְׁמַיָא קַבִּילוּ לָא קַבֵּילְנָא מִינֵיהּ אֶלָּא קָאֵימְנָא עִילָּוֵיהּ וְקַטְלִינַן לֵיהּ. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא פַּיַּיסְנָא לֵיהּ. אַיְיתֵי סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שָׁחַט עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. שָׁחַט סַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. אַיְיתֵי פִּרְחֵי כְּהֻנָּה שָׁחַט עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. שָׁחַט תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן עִילָּוֵיהּ וְלָא נָח. גָּחִין עִילָּוֵיהּ אֲמַר לֵיהּ: זְכַרְיָה, טוֹבִים שֶׁבְּעַמְךָ אִבַּדְתִּי רְצוֹנְךָ שֶׁיֹּאבְדוּ כֻלָּם, לְאַלְתַּר נָח. וְהִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן הָרָשָׁע תְּשׁוּבָה וְאָמַר וּמַה מִּי שֶׁמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כָּךְ כְּתִיב בּוֹ: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט׳:ו׳), אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁאִבֵּד נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים וְרָמַז לַדָּם וְנִבְלַע בִּמְקוֹמוֹ. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים.
    מן כ׳טאיא מתנבייהא, וד׳נוב אימתהא, אלסאפכין פי וסטהא דמא אלצאלחין.
    נביאיה – מתנבאיה (כי אינם נביאי אמת ורק טוענים שהם נביאים).
    מחטאת נביאיה – של שקר היתה לה הרעה הזאת.
    For the sins of her false prophets – [Because of the] false [prophets], this evil has befallen her.⁠1
    1. Alternately, 'because of the sins committed against the prophets,' namely the murder of Zecharyah, this evil has befallen her. (Eikhah Rabbah 4:16) Or 'because of the sins committed by her prophets and kohanim who burnt incense for idol worship, this evil has befallen her.' (Targum)
    מחטאת נביאיה – אלו נביאי השקר.
    עונות כהניה – כענין שנאמר כהניה במחיר וגו׳ (מיכה ג׳:י״א), השופכים בקרבם דם צדיקים.
    ס״א: מחטאת נביאיה – מחטאת שהיו עושין העם עם נביאיה ועם כהניה שהיו מכים את הנביאים ואת הכהנים.
    השופכים בקרבה דם צדיקים – של נביאים ושל כהנים כמו דמי זכריה.
    ומי גרם להם שיבא: מחטאות נביאיה עונות כהניה.
    But who caused them to enter? The sins of her prophets, and the iniquities of her priests.
    ומי גרם להם שיבוא: מחטאות נביאיה עונות כהניה.
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]

    דם צדיקים – דם כל צדיק וצדיק, וכן: לבא חכמים (קהלת ז׳:ד׳).
    א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״בלב״.
    Blood of the righteous – the blood of every righteous man, and similarly [in the expression] "in the heart of the wise man"1 (Ecclesiastes 7:4).
    1. I.e. "In the heart of every wise man".
    מחטאות נביאי הבעל וכהני הבמות – נהרגו החסידים, בדברי אסף.
    For the sins of the prophets of Baal, and the priests of the high places, the pious were murdered, as in the words of Asaph.⁠1
    1. See Psalms 79:1-3.
    נביאיה – נביאי השקר. כמו שקדם: נביאיך חזו לך וג׳ (איכה ב׳:י״ד).
    כהניה – הפך מה שהיה ראוי. כי הם הונחו להורות את העם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

    מחטאת. במקצת ספרים מחטאות מלא אל״ף וא״ו ונמסר עליו לית מלא.
    מחטאת נביאיה וגו׳ – על איזו שעה נאמר זה – על שעה שהרגו את זכריה1 (שם).
    1. דקשה ליה לפרש כפשוטו מחטאת נביאיה וכו׳ כי האם רק הנביאים והכהנים חטאו והלא כולם חטאו, ולמה פרט אותם, ולכן דריש דהפי׳ מחטאת שעשו בנביאיה ובכהניה הוא דם זכריה שהיה כהן ונביא.
    מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ אלו נביאי השקר1 נביאי הבעל2, וגם בגלל עֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ הם כהני הבמות3 הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ של ירושלים דַּם צַדִּיקִים – דם כל צדיק וצדיק4: ס
    1. רש״י, לקח טוב.
    2. אבן עזרא.
    3. אבן עזרא.
    4. אבן עזרא. מדרש רבה מבאר כי הפסוק מתייחס על הריגת זכריה שהיה כהן ונביא. ובמדרש, ר׳ יודן שאל לר׳ אחא, היכן הרגו את זכריה בעזרת ישראל או בעזרת נשים? אמר לו, לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם צבי ולא כדם איל... שם כתוב (ויקרא יז, ג) ״וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״ וכאן כתוב (יחזקאל כד, ז) ״כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר״, וכל כך למה? להעלות חמה ולנקום נקם, נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות, שבע עבירות עברו ישראל באותו היום, הרגו כהן ונביא ודיין, ושפכו דם נקי, וחיללו את השם, וטימאו את העזרה, ושבת ויום הכיפורים היה, וכיון שעלה נבוזראדן ראה את דמו של זכריה שהיה רותח, אמר להם מה זה? אמרו לו, דם פרים וכבשים, אמר להם אם תאמרו לי את האמת מוטב, ואם לא אסרוק בשרכם במסרקות של ברזל... ושפך דם רב מישראל על דם זה... אמר לו, זכריה! טובים שבעמך איבדתי רצונך שיאבדו כולם?! לאלתר נח, והרהר נבוזראדן הרשע תשובה ואמר, ומה מי שמאבד נפש אחת מישראל כך, אותו האיש שאיבד נפשות הרבה על אחת כמה וכמה, מיד נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים ורמז לדם ונבלע במקומו, על אותה שעה הוא אומר, (כאן) ״מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים״, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יד) נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃
    they wandered blind1 in the streets; they were defiled by blood,⁠2 so that none could touch3 their garments.
    1. blind | עִוְרִים – The verse might refer to those who are literally blind, staggering in the streets and stumbling over the manifold slain bodies (Rashi), or to those who were as if blind, not knowing where to turn in their distress (Lekach Tov, Ibn Ezra, and compare the curse of Devarim 28:29, "you shall grope at noon as the blind gropes in darkness").
    2. defiled by blood | נְגֹאֲלוּ – Or, similarly: "polluted" (Rashi). The verse might refer to being physically dirtied by the blood of the slain that were strewn throughout the streets, or to being spiritually defiled by the shedding of innocent blood (see the two opinions in Lekach Tov).
    3. that none could touch | בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ – See Rashi, R"Y Kara, and others. The grammatical construction is anomalous, as one would have expected, "לֹא יוּכְלוּ לגעת", without the preposition "ב" and with an infinitive (לגעת) after the initial verb. For similar constructions see Shemuel I 2:3 (and Hoil Moshe there) and Bemidbar 22:6 (and Ibn Ezra there).
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    אִיתְטַלְטְלוּ עִוְרִין בְּמָחוֹזִין אִטַּנְפוּ בְדַם קְטוֹלִין בְּחַרְבָּא וְעַל דְלָא הֲווֹ יָכְלִין לְמֶחְמֵי קְרִיבוּ בִּלְבוּשֵׁיהוֹן.
    [יז] נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת – סוּמִין שֶׁבָּהֶם אָמְרוּ מִי יַרְאֶה לָנוּ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָרְגוּ אֶת זְכַרְיָה שֶׁנֵּלֵךְ וּנְחַבְּקֶנּוּ וְנִשָּׁקֶנּוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם. חִגְרִין שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרִין מִי יַרְאֶה לָנוּ אֶת הַדָּם שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁנֵּלֵךְ וּנְפַרְכֵּס בָּהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.
    ואצ׳טרבו כעמיאן פי אלאסואק, ותלוות׳ו פי אלדמא, חתי לם יטיקו ימסו ת׳יאבהם.
    עורים – כעורים.
    בלא יוכלו – עד אשר לא יכלו.
    נעו עורים בחוצות – כשהיו העורים הולכים בשוק, היו נעים ורגליהם נשמטות בדם ההרוגים שהיו הרשעים הורגים בתוכה.
    נגואלו – נתלכלכו בדם עד אשר לא יוכלו הקריבים אליהם ליגע בלבושיהם.
    The blind slithered in the streets – When the blind would walk in the street, they would stagger, and their feet would slip on the blood of the slain,⁠1 whom the wicked were slaying in its [Yerusholayim] midst.
    Filthied with blood – They were so sullied with blood that those near them could not touch their clothes, and would therefore call out to them.⁠2
    1. Alternatively, 'they wandered through the streets blindly.'
    2. "Get away, you are contaminated, etc.⁠"
    נעו עורים בחוצות – כמו העורים היו נעים בחוצות.
    נגואלו בדם – של חללים.
    בלא יוכלו – האומות יגעו בלבושיהן של אנשי ירושלם.
    ס״א: נגואלו בדם – מחמת שנגואלו בדם נקי עד שלא יוכלו בני אדם או הם עצמם ליגע בלבושיהן.
    נעו עורים בחוצותא – מחמת שנגואלו בדם כל כך שלא יוכלו בני אדם ליגע בלבושיהם, הדא הוא דכתיב: בלא יוכלו יגעו בלבושיהם.
    א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298: ״בחוצות עיורים״.
    They wandered blindly through the streets because they were defiled with blood – so much so, that others were not able to touch their garments.⁠1 For it is written none can touch their garments.
    1. Cf. RY Kara's straightforward explanation with that of the midrash, where they are polluted with the blood of Zekhariah.
    נעו עורים בחוצות – מחמת שנגואלו בדם – שמי שפצוע בראשו, הדם נוטף על עיניו, ואינו רואה כאילו הוא עור. כל כך נגואלו בדם שלא יוכלו בני אדם ליגע בלבושיהן.
    They wandered blindly through the streets because they are defiled with blood – For whoever is injured in the head, the blood flows into his eyes, and he is unable to see as though he were blind.
    none can touch: they are so defiled with blood that others were not able to touch their garments.
    עורים – כעורים, וכן: אש אוכלהא הוא (דברים ד׳:כ״ד).
    נגואלו – מלה מורכבת מבנין נפעל ובנין שלא נקרא שם פעלו.
    א. כן בפסוק ובכ״י מונטיפיורי 40, וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״אוכלת״.
    The blind – like the blind, just as [HaShem your God] is a devouring fire (Deuteronomy 4:24).⁠1
    They are defiled (נגואלו). A word composed from the niphal conjugation, but a different conjugation is read [for] its verbal noun.
    1. In other words, "He is like a devouring fire".
    והחיים, נעו בחוצות כעורים והתגאלו בדמי החללים, עד שלא יוכלו הנוגעים שיגעו במלבושים. ובא פועל אחר פועל. והטעם, יוכלו שיגעו, וכן ונדעה נרדפה (הושע ו׳:ג׳).
    The living stagger through the streets [like] the blind and make themselves defiled in the blood of the fallen, until those who touch cannot, because they have touched their garments. One verb follows another, and the meaning of they could [not be touched] is because they touched [dead bodies], just like Let us know, let us seek [to know] (Hosea 6:3).
    (יד-טו) נעו עורם – מדעתי כי שער אבן גנאח בכאן כונת ירמיה, אומר זה המאמר כאשר הוא על פירוש אמתי לפי דעתי. והטעם בזה, כי אף השרים מיתר העמים שהם מגוללים בדם עד שלא יוכלו בני אדם לגעת בלבושיהם, הנה הם כשירגישו יהודים באים אצלם, יכריזו ויאמרו סורו טמא.
    (יד-טו) נעו. סורו נראה לא דיים ששפכו דם הצדיקים בקרבה אלא כי כשנעו עורים בחוצות נגואלו בדם בסבה שלא יוכלו האנשים מצד רשעתם ליגע בהם בלבושיהם ולאחוז בכנפיהם להטות מעל פגרי ההרוגים. הנה הם היו מתלוצצים להם לקרוא על העורים ההם המגואלים בדם סורו טמא והיו לועגים עליהם בקולם סורו סורו אל תגעו כי נצו ונתלכלכו גם נעו וזה בתכלית הרשע והעזות כי תחת אשר היה להם להכלם ולהתבייש מן הדם הנקי ששפכו והם היו מתגלגלים ומלגלגים וצוחקים בו על העורים העניים המגואלים בו ומזה נחתם גזר דינם עד שאמר בגוים השומעים את שמעם הנה הגיעה עת פקודתם ולא יוסיפו לגור בארצם וכמו שאמר הכתוב (דברים ל׳) לא תאריכון ימים על האדמה.
    נעו עורים. יש מוסרים נו״ן נעו באותיות קטנות ואין כן בספרים המדוייקים.
    נגאלו. אין שום מאריך בנו״ן.
    נעו עורים וגו׳ – כי אין מביא להם לחם הביתה.
    נגאלו – בחילוף אותיות אהח״ע נגעלו.
    יגעו – אחרים לא היו יכולים לנגוע בלבושי עורים אלה בלי הטמא.
    נעו עורים וגו׳ – סומין שבהם אמרו, מי יראה לנו אותו מקום שהרגו את זכריה שנלך ונחבקנו ונשקנו לקיים מה שנאמר נעו עורים בחוצות נגואלו בדם1 (מ״ר).
    בלא יוכלו וגו׳ – חגרין שבהם אמרו, מי יראה לנו את הדם של זכריה שנלך ונפרכס בה לקיים מה שנאמר בלא יוכלו יגעו בלבושיהם2 (שם).
    1. ר״ל מרוב חיבתם את זכריה ודאבון נפשם על הריגתו היו רוצין להתגאל בדמו ולנשק את המקום שנהרג שם, וכעין מ״ש בר׳ אבא שהיה מנשק את אבני א״י (כתובות קי״א.) ונקט עורים לרבותא אע״פ שקשה להם ההליכה, וכש״כ שהיו עושין כן הפקחין והתמימין, וכן הכונה בדרשה הבאה בחגרין.
    2. כמש״כ באות הקודם, ור״ל לקיים מ״ש בלא יוכלו שהחגרים שלא יוכלו לנוע בחוצות אעפ״כ היו מבקשין לפרכס עצמן, בדמו של זכריה, וכמש״כ למעלה.
    נָעוּ כְּעִוְרִים1 בַּחוּצוֹת, נְגֹאֲלוּ – נתלכלכו2 בַּדָּם של החללים3 בְּלֹא יוּכְלוּ – עד אשר לא היו יכולים הַקְּרֵיבִים אליהם4 וגם הם בעצמם5 יִגְּעוּ – לגעת6 בִּלְבֻשֵׁיהֶם מחמת שנגואלו בדם7: ס
    1. אבן עזרא. ופלגי מים ביאר כי עוורים נקראים אותן שהן עוורים בדעת כדכתיב (ויקרא יט, יד) ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.
    2. רש״י.
    3. לקח טוב.
    4. רש״י.
    5. לקח טוב.
    6. רש״י.
    7. לקח טוב. אלשיך ביאר שהעוורים היו מכירים את הדרכים, אך כאשר נחרבה ירושלים היו פגרי החללים מכשול תחת רגליהם, ובהכשלם היו נעים ונדים בחוצות, שלא היו רואים אם יטו על ימין או על שמאל ללכת לדרכם, ובמקום שיעזרו להם, היו מטעים אותם ומוליכים אותם לתוך החללים שיתגאלו בדמם כל מלבושיהם. ובמדרש, סומין שבהם אמרו, מי יראה לנו אותו מקום שהרגו את זכריה, שנלך ונחבקנו וננשקנו לקיים מה שנאמר (כאן) ״נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם״, חגרין שבהם מה היו אומרין? מי יראה לנו את הדם של זכריה שנלך ונפרכס בה, לקיים מה שנאמר (כאן) ״בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם״, מדרש רבה.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (טו) ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל⁠־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם⁠־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖פוּא לָגֽוּר׃
    "Turn away, you impure", they cried to them. "Turn away, turn away! Do not touch!⁠" Indeed,⁠1 they flew away,⁠2 also wandered. They said among the nations, "They shall not continue to sojourn".⁠3
    1. Indeed | כִּי – At times, "כִּי" has an intensive force, taking the meaning: "yea" or "surely" (BDB, s.v.⁠"כי" and see the note on Eikhah 3:22). Alternatively: "when", with the clause being connected to the one that follows, or: "for", with the phrase explaining what wrong the people committed that they were so reviled (Eikhah Rabbah and Lekach Tov, and see the following note).
    2. flew away | נָצוּ – The meaning of this word is debated, as the root's only other appearances (Shir HaShirim 6:11 and 7:13) take the meaning: "blossom" which is not appropriate here. See R"Y Kara and Ibn Ezra who relate it to the noun "נוצה" (feather) and to the terms "צִיץ" and "נָצֹא תֵּצֵא" in Yirmeyahu 48:9, understood by some to mean "wing" and "fly". Alternatively: "have become filthy" (Rashi, referencing Vayikra 1:16, where he understands the word "בְּנֹצָתָהּ" to refer to entrails or anything loathsome). Cf. Eikhah Rabbah and R"Y Kara who view the phrase as supplying an explanation for the people's fate, translating it as either: "fought", from the root "נצה", "angered [Hashem]", from the root "נאץ", or, similar to the above: "flew away [from Hashem's path]".
    3. shall not continue to sojourn | לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר – The connotation might be that even in exile the nations viewed Israel as defiled and did not want them to live among them (Ibn Kaspi). See the curse of Devarim 28:29, "Among these nations you shall find no ease, and there shall be no rest for the sole of your foot". Alternatively, the nations mocked that Israel would never return to live in her own land (Lekach Tov, R"Y Kara). Cf. Hoil Moshe who uniquely suggests that these are the words of false prophets who promised the people that they would not stay long in exile.
    א. יוֹסִ֖פוּ =ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ובדפוסים (כתיב חסר יו״ד)
    • ל,ש1=יוֹסִ֖יפוּ (כתיב מלא יו״ד)
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    זוּרוּ מִמְסַאֲבָא קְרוּ עַמְמַיָּא זוּרוּ זוּרוּ לָא תִקְרְבוּ בְהוֹן אֲרוּם אִתְקוֹטְטוּ אַף אִתְטַלְטְלוּ אֲמָרוּ בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּשַׁלְוַתְהוֹן דְבֵינֵי עַמְמַיָּא לָא יוֹסִיפוּן לְמֵידָר.
    [יח] סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ – רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בִּבְנוֹת צִיּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וגו׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז), הַוְיָין שָׁיְיפָן בְּרוּמֵיהוֹן וּמְהַלְּכָן בְּגַסּוּת הָרוּחַ. וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן לוֹבֶשֶׁת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ, הָיְתָה מַטָּה מִכָּאן וּלְכָאן אֶת גְּרוֹנָהּ בִּשְׁבִיל לְהַראוֹת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ. וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, רַבִּי אַסֵּי דְּקֵיסָרִין אָמַר שֶׁהָיוּ מְשַׂקְּרוֹת אֶת עֵינֵיהֶם בְּסִיקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּקִלּוּרִית אֲדֻמָּה. הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲרֻכָּה, הָיְתָה מְבִיאָה שְׁתֵּי קְצָרוֹת אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה טָפָה עַל גַּבֵּיהֶן. וּכְשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן קְצָרָה, הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת קַרְקוֹסִין עָבִים כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה אֲרֻכָּה. וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה צָרָה צוּרַת דְּרָקוֹן עַל מִנְעָלֶיהָ. וְרַבָּנָן אָמְרִין שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה זֶפֶק שֶׁל תַּרְנְגוֹל וּמְמַלָּא אוֹתוֹ אֲפַרְסְמוֹן וְנוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בֵּין עֲקֵבָהּ לְמִנְעָלָהּ, וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים הָיְתָה דּוֹפֶקֶת עָלָיו וְהָיָה אוֹתוֹ הָרֵיחַ מְפַעְפֵּעַ בָּהֶן כָּאֶרֶס הַזֶּה שֶׁל עַכְנָא. וְהָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹא יָבוֹאוּ אוֹיְבִים, אָמְרוּ לוֹ אִם יָבוֹאוּ אוֹיְבִים עָלֵינוּ מָה הֵן יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה (ישעיהו ה׳:י״ט). דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתִי וְנוֹטְלַנִי וּמוֹשִׁיבַנִי עִמּוֹ בִּקְּרוֹנִין, אָמְרָה לְיִרְמְיָה נֵדַע דְּמַאן יְהֵא קַיֶּימֶת אוֹ דִילָן אוֹ דִילֵיהּ. וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וּבָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶן, הָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת וְיוֹצְאוֹת לִפְנֵיהֶם כְּזוֹנוֹת, דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִפַּרְכוֹס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִיסְטְרַטוֹלִיס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ וּמוֹשִׁיבָהּ עִמּוֹ בְּקִירוֹנִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָא קַיָּמָא דִידִי וְקַיָּמָא דִילְהוֹן, מֶה עָשָׂה: וְשִׂפַּח ה׳ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:י״ז), רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הִלְקָה אוֹתָן בְּצָרַעַת, הָא מַה דְּאַתְּ אָמַר: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת (ויקרא י״ד:נ״ו), רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר הֶעֱלָה עַל רָאשֵׁיהֶם מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר עֲשָׂאָן שְׁפָחוֹת מְכוּדָנִיּוֹת, מַהוּ מְכוּדָנִיּוֹת, אֲמָהָן מְשַׁעְבְּדָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וַחֲלַפִי בַּר זְבִיד בְּשֵׁם רַבִּי אִיסֵי, מַהוּ וְשִׂפַּח, וְשִׁפַּע, כְּדֵי לִשְׁמֹר זֶרַע קֹדֶשׁ שֶׁלֹא יִתְעָרֵב בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּדֵילִין מִן הַצָּרַעַת, מֶה עָשָׂה: וַה׳ פָּתְהֵן יְעָרֶה (ישעיהו ג׳:י״ז), רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְיָנָם וְהָיָה מוֹצִיא דָּם עַד שֶׁמְמַלֵּא כָּל הַקְּרוֹנִין, וְהָיָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן נוֹעֲצָהּ בְּרֹמַח וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי קְרוֹנִין, וְהָיְתָה קְרוֹנִין עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפְסַקְתָּן, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ, רַבִּי אַבָּא אָמַר לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא סִירוֹן סִירוֹן. כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנִּאֲצוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מַצּוּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
    זולו יא אנגאס נאדו בהם, אעדלו אעדלו לא תמסוהם, ממא כלו ואצ׳טרבו קאל ענהם אלאמם לא יעאודו אלסכנא.
    סורו – סורו אתם הטמאים אמרו להם (ואמרו זה לזה) נטו וסורו (הצדה) שלא תגעו בהם, ומחמת שכלו ונתסרפו? אמרו עליהם הגוים לא יוסיפו לגור (בארצם כעם, ומלת נצו לשון ציה).
    והיו קוראים עליהם:⁠א סורו – מעלינו אתם הטמאים המלוכלכים.
    כי נצו – לשון סירחון וליכלוך, כמו מוראתו בנוצתה (ויקרא א׳:ט״ז) דמתרגמינן באוכליה. כן חיברו מנחם.
    גם נעו – נשמטו בדם.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״אליהם״.
    Get away – From us, you unclean ones, who are sullied with blood.
    For they were obscene – An expression of foulness and filth,⁠1 as in, "its crop מֻרְאָתוֹ with its feathers,⁠"2 which is translated [by the Targum] as בְּאוּכְלֵיהּ. So did Menachem classify it.
    And slithering – They slipped in blood.
    1. Alternatively, 'they blasphemed. [נצונאצו].'
    2. Vayikra 1:16.
    סורו טמא קראו למו – אמרו האומות לאנשי ירושלם: סורו סורו אל תגעו כך היו צועקים שרי האומות זה לזה שלא תגעו באלו הגיעולים כי הם עם אלהיהם עד שהיו בשלוותם היו נעים לפני בוראם גם נעו עתה כמו העורים.
    אמרו בגוים לא יוסיפו עוד לגור – בירושלם. וכן הוא או׳ אין ישועתה לו באלהים (תהלים ג׳:ג׳).
    סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תגעו כי נצו – ממצוותיו של הקב״ה.
    נצו – כמו: תנו ציץ למואב כי נצא תצא (ירמיהו מ״ח:ט׳), שפתרונו: תנו כנף למואב כי עפוף יתעופף כבודו. אף כאן: כי נצו – עפו, שסרו להם מדרכי המקום.
    גם נעו – גם הניעו והעתיקו עצמם ממצוותיו.
    אמרו בגוים – כשגלו להם בין האומות, היו אומות אומרות עליהם: לא יוסיפו אילו לחזור ולגור בארצם.
    "Away, unclean!⁠" they called out to them, "Away, away! Do not touch!⁠" that they wandered about, and also staggered (נצו גם נעו)⁠1 from the commandments of the Holy One, blessed be He. נצו is used similarly in the passage Give Moab a wing, that she may fly away (נצא תצא) (Jeremiah 48:9), where its explanation is Give a wing to Moab for his glory will surely fly away.⁠2 Also in this case, because they wandered, they flew, since they deviated from the ways of the Omnipresent.
    they also stagger – even shake and remove themselves from his commandments.⁠3
    the nations said – When they went into exile among the nations, the nations said of them, "These people will never return and sojourn in their own land".⁠4
    1. This should be compared with Rashi, who describes נצו as an expression of foulness and filth.
    2. With respect to the note above, it is clear that RY Kara and Rashi disagree on the root of נצו. RY Kara illustrates it using Jeremiah 48:9, and the root נצא, and interprets it with to fly away.
    3. RY Kara interprets the qal נוע, with the hiphil of the same root, הניע to shake.
    4. RY Kara is paraphrasing the text here.
    סורו טמא קראו למו – כל כך למה בא להם, כי נצו גם נעו.
    נצו – כמו: נאצו (במדבר ט״ז:ל׳). ופתרונו: שנאצו להקב״ה, לפיכך שלחם בגלות כמו שמפורש: גם נעו.
    אמרו בגוים – כשגלו להם בין אומות העולם, היו האומות אומרים עליהם: לא יוסיפו – אילו, לחזור ולגור בארצם.
    "Away, unclean!⁠" they shouted at them – So much nothingness came to them that they wandered about and also staggered (כי נצו גם נעו).
    they wandered (נצו) is like they spurned (נאצו) (Numbers 16:30), and its explanation is that they spurned the Holy One, blessed be He. Therefore, he sent them into exile, just as it explains they staggered (נעו).
    The nations said, "They will no longer sojourn" – When they went into exile among the nations of the world, the nations said of them, "These people will never return and sojourn in their own land.⁠"
    סורו – גוי טמא.
    נצו – יש להם נוצה כעוף, וכן: כי נצא תצא (ירמיהו מ״ח:ט׳).
    Depart – an unclean nation.
    They wander. They have feathers like a bird, and so for she would fly (נצא) away (Jeremiah 48:9).⁠1
    1. Ibn Ezra is commenting that this unclean nation will be desolate like Moab.
    היו קוראים להם סורו גוי טמא אל תגעו בנו.
    ויש אומרים: כי הם קוראיםא על נפשם סורו כטמא. והראשון נכון. ויחסר מקום הקוראים.
    ואמרו בגוים – כי עוד לא יוסיפו עוד לשוב אל ארצם לגור כאשר היו.
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40 הושמט ע״י הדומות: ״להם סורו... קוראים״.
    They were calling out about themselves, Depart [as] unclean; and the first is correct, but the place of the ones who call is absent1, for they said among the nations that no longer would they continue to return to their land to dwell as they had been.
    1. This verse is difficult as the antecedent is unclear.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

    (טו) ואמרו: כי נצו – הוא דברי ירמיה המקונן, כטעם: עשה יעשה לו כנפים (משלי כ״ג:ה׳). והטעם: לכן הוכרחו ישראל שיעופו באויר ושם יתנועעו, כי לא מצאו בארץ מנוח לכף רגלם. וזה כי אמרו בגוים לא יוסיפו לגור בארצנו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

    סורו – היו קוראים להם כהנים אלה החנפים והצבועים, סורו כי יש כאן דבר טמא; והנביאים אחר שרבים מבני ישראל נצו גם נעו – עופפו מארצם וגלו ממקום אל מקום היו מתנבאים שקר ואומרים לא תארך גלותם וישובו אל ארצם.
    סורו טמא וגו׳ – כתיב (מלכים ב י״א י׳) והשלישית בשער סור1 למה נקרא שמו סור, ששם היו טמאין פורשין, הדא היא דכתיב סורו טמא קראו למו (ירושלמי עירובין פ״ה ה״א).
    כי נצו וגו׳ – רבי חנינא אומר, לא גלו ישראל עד שנאצו להקב״ה, ורבי סימון אמר – עד שנעשו בעלי מצות להקב״ה2 (מ״ר).
    1. ר״ל חלק שלישי משומרי המלך יעמדו בשער סור, ונקרא שלישית [בל״נ] משום דחלק שם המשמרים לידות, אחת, שנית, שלישית, וזה כתוב ביהוידע הכהן.
    2. ומפרש נצו מלשון וכי ינצו אנשים, ולא ניחא ליה לפרש כמ״ד הקודם מלשון נאצו משום דכתיב חסר א׳, ור׳ חנינא ס״ל דכך דרך אות א׳ להשמט, כנודע במקרא, כמו שלתך במקום שאלתך (שמואל א א׳) ולעמשא תמרו במקום תאמרו (שמואל ב י״ט) והרבה כהנה.
    אמרו האומות לאנשי ירושלים1, סוּרוּ מעלינו אתם2 טָמֵא – הטמאים המלוכלכים בדם3, וכך4 קָרְאוּ – היו צועקים5 זה לזה שרי האומות, בקוראם6 לָמוֹ – להם טמאים7, סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ באלו הגיעולים8, כִּי נָצוּ – סרחו9 וניאצו להקב״ה, לפיכך שלחם בגלות10, גַּם נָעוּ – הניעו והעתיקו עצמם ממצוותיו, וכשהיו ישראל גולים בין האומות11 אָמְרוּ – היו אומרים עליהם12 בַּגּוֹיִם – באומות13, לֹא יוֹסִפוּ עוד14 אלה15 לשוב אל ארצם16 לָגוּר בירושלים17 כאשר היו18: ס
    1. לקח טוב.
    2. רש״י.
    3. רש״י.
    4. לקח טוב.
    5. לקח טוב.
    6. רש״י.
    7. פלגי מים.
    8. רש״י.
    9. רש״י, וכן ראה רש״י בויקרא ט, טז על הפסוק ״וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ״. התרגום ביאר ניטלטלו. וכן ביאר אבן עזרא מלשון נוצה, דהיינו יש להם נוצה כעוף שהם מטולטלים ממקומם.
    10. ר״י קרא. עקידת יצחק ביאר שאנשי ירושלים נענשו בגלל שלא די ששפכו דם צדיקים, אלא גם היו מתלוצצים על העוורים שהתלכלכו מהדם, וברשעותם לא אחזו בהם להטותם מעל הפגרים, והיו אומרים עליהם ״סורו טמא״ על כך שהם מלוכלים, ועל זה נחתם דינם שה׳ נהפך להם כאויב. וראה במדרש רבה מה שביאר פס׳ זה על עונשם של בנות ציון שנהגו שלא בצניעות.
    11. ר״י קרא.
    12. ר״י קרא.
    13. ר״י קרא.
    14. לקח טוב.
    15. ר״י קרא.
    16. אבן עזרא.
    17. לקח טוב.
    18. אבן עזרא.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (טז) פְּנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ [וּזְקֵנִ֖ים] (זקנים)א לֹ֥א חָנָֽנוּ׃
    Hashem's anger1 has divided them. He shall not continue to look at them. They did not respect2 the priests and did not favor the elders.
    1. Hashem's anger | פְּנֵי י"י – Literally: "Hashem's face" or "Hashem's presence", but see Rashi, Ibn Ezra and others that the phrase refers to anger, or perhaps, "Hashem's angry visage", as per its usage in Bereshit 32:21, Shemuel I 1:18, and Yirmeyahu 3:12. As anger is expressed on the face, it is conveyed metaphorically in Tanakh by both "פנים" (face) and "אף" (nose).
    2. They did not respect the priests | פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ – The phrase "לשאת פנים" literally means: "to lift the face", often referring to showing partiality towards a certain party. It is not clear who is the subject of the verb: the Israelites who did not respect their leaders and were thus punished (Rashi), or the enemy nations who had no qualms about degrading Israel's elite, recognizing that God was no longer supporting them (Ibn Ezra).
    א. [וּזְקֵנִ֖ים] (זקנים) ל-כתיב!=זְקֵנִ֖ים (חסרות שלושת הנקודות של שורוק לפני האות זי״ן)
    • ש1=כתיב,ק-מ-כתיב=< ֻזְקֵנִ֖ים>
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    מִן קֳדָם אַפֵּי יְיָ אִתְפְּלִיגוּ לָא יוֹסִיף לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוֹן בְּגִין כֵּן אוּמַיָּא רְשִׁיעַיָּא אַפֵּי כַהֲנַיָּא לָא סַבָּרוּ וְעִלַּוֵי סָבַיָּא לָא חָסוּ.
    [יט] פְּנֵי ה׳ חִלְקָם – הֶחֱלִיקָן, מִן מֵאָה, מֵאָה. מִן מָאתַיִם, מָאתַיִם. דְּתַמָּן צָוְוחִין לְמָאתָן, מָאתָן.
    ואן ג׳צ׳ב אללה קד קסמהם, וליס יעאוד אן ינצ׳ר להם, פלד׳לך וגוה אלאימה לם יחאבו, ואלשיוך׳ לם ירופו.
    פני – וכי כעס ה׳ כבר חלקם (המשך דברי הגוים).
    פני כהנים – ולפיכן פני כהנים לא נשאו (הגוים, כיון שחשבום לעם אבוד).
    פני י״י חלקם – פנים של זעם מאת הקב״ה חילקתם והפרידם בגוים, למען אשר פני הכהנים לא נשאו בהיותם בשלוותם.
    In Adonoy's glaring anger He dispersed them – The angry face of the Holy One, Blessed Is He, divided and separated them among the nations, because they did not respect the presence of the kohanim when they were in their tranquility.
    פני י״י חלקם – כמו פני י״י בעושי רע (תהלים ל״ד:י״ז).
    חלקם – כמו אף י״י היא חלקתם ופזרתם בין האומות.
    לא יוסיף להביטם – להשיב עוד שבותם.
    פני כהנים לא נשאו – על שלא מהדרים פני אדוניהם אלא והיה כעם ככהן (הושע ד׳:ט׳).
    וזקנים לא חננו – אלו אומות העולם מדה כנגד מדה כשם שישראל פני כהנים לא נשאו כך האויבים וזקנים לא חננו. זקנים כתי׳ וזקנים קרי כלומר פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו אומות העולם או יבואו שניהם על ישראל שפני כהנים לא נשאו וזקנים של עצמם לא חננו.
    פני י״י חלקם – הפיצם על פני כל הארץ.⁠1
    לא יוסיף להביטם – כל זה דברי האומות.
    1. השוו לשון הפסוק בבראשית י״א:ט׳.
    The anger of HaShem divided them; he scattered them upon the face of all the earth. [He will no longer divide them.] All these are the words of the nations.
    פני י״י חלקם – הפיצם על פני כל הארץ.⁠1
    לא יוסיף להביטם – כל זה דברי האומות.
    ומה גרם להם: דבר זה גרם להם, שפני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו.
    1. השוו לשון הפסוק בבראשית י״א:ט׳.
    The anger of HaShem divided them – He has scattered them upon the face of the whole earth.
    no longer watching over them – All these are the words of the nations. Why did he make this thing happen to them? Because they showed no regard for the priests, and were not gracious to the elders.
    פני י״י – זעף, כי בפנים יראה, וכן: ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח).
    The face of HaShem – wrath, because it was seen in the face, just as in and her countenance (ופניה) was no longer [sad] (I Samuel 1:18).
    כי אף השם חלקם – בארצות, ולא יוסיף להביט אליהם, כמו ויזעקוך (נחמיה ט׳:כ״ח). על כן לא חששו לעשות נקמה בכהנים ובזקנים.
    For HaShem's anger distributed them among the countries, and he would no longer look upon them, so they cried to you (Nehemiah 9:28). Therefore, they did not fear to exact vengeance upon the elders and priests.
    פני י״י – כפשוטו, וכן: ופניה לא היה לו עוד (שמואל א א׳:י״ח), כמו שפירשתי שם. וכבוד אבן עזרא והמורה מונח במקומו, וזה מטעם פני י״י בעושי רע (תהלים ל״ד:י״ז), ושמתי אני את פני וג׳ (ויקרא כ׳:ה׳), כמו שאמרו ז״ל השקפה לרעה כמו אסתירה פני מהם (דברים ל״ב:כ׳), והשקפה לטובה כמו שיאמר עוד: לא יוסף להביטם, וזה הפלגת מליצה, יאמר: חלקם, לשון יחיד לפנים, כי זה נכון בעברי ובהגיון כמו שבארתי זה היסוד במקום אחר.
    וטעם חלקם – חלק אותם כה וכה כטעם: אחלקם (בראשית מ״ט:ד׳), שהוא כמו אפיצם.
    פני כהנים – צחות מליצה אחר פני י״י.
    ורמז: נשאו, לגוים שקדם זכרם, כטעם: אשר לא ישא פנים לזקן (דברים כ״ח:נ׳)
    פני – אמר שהגוים ההמה יגזרו עליה שמעתה יהפך הש״י להם לאויב ויהיה חלקם ממחלוקת ולא יוסיף לנשוא את פניהם ולהביט בעזרתם כמו שפני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו והם הצדיקים אשר שפכו דמם.
    זקנים. וזקנים ק׳.
    פני ה׳ – חרון אפו הנראה בפנים.
    חלקם – זה מזה והפיצם על פני כל הארץ.
    לא נשאו – האויבים לא רחמו עליהם.
    פני ה׳ חלקם – [חלקו בערים] והחליקן מן מאה מאה מן מאתים מאתים1 (שם).
    1. ר״ל פזרן בין האמות לא בקבוצים גדולים כי אם בחלקים קטנים זעיר שם זעיר שם, מן מאה ומן מאתים.
    ועוד אמרו הגויים1, אותם נביאי השקר וכהני הבעל החטיאו את הרבים והכעיסו לה׳ במעשיהם עד אשר2 פְּנֵי יְהוָה – פנים של זעם מאת הקב״ה3 חִלְּקָם – הפיצו אותם על פני כל הארץ4 והפרידו אותם בין הגוים5, לֹא יוֹסִיף הקב״ה לנשוא את פניהם6 לְהַבִּיטָם – להביט אליהם7 לעזרה8 להשיב עוד שבותם9, וכל זאת נגרם להם כי10 בהיותם בשלוותם11 פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ – כיבדו12 וּזְקֵנִים (זקנים כתיב) לֹא חָנָנוּ – לא חסו עליהם13, והם הצדיקים אשר שפכו דמם14: ס
    1. עקדת יצחק.
    2. פלגי מים וראה את הביאור בפס׳ יג לעיל.
    3. רש״י.
    4. ר״י קרא.
    5. רש״י.
    6. עקדת יצחק.
    7. אבן עזרא.
    8. עקדת יצחק.
    9. לקח טוב.
    10. רש״י, ר״י קרא.
    11. רש״י.
    12. תרגום.
    13. תרגום.
    14. ר״י קרא, עקדת יצחק.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יז) [עוֹדֵ֙ינוּ֙] (עודינה) תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל⁠־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל⁠־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃
    Our eyes yet1 longed2 for our vain help.⁠3 From our watchtowers, we watched4 for a nation that could not save.
    1. yet | [עוֹדֵינוּ] (עודינה) – This translation matches the written form of the word (עודינה), cast in the feminine plural, and thus referring to the eyes. According to the read form of the word (עוֹדֵינוּ), cast in the masculine plural, it refers back to the people, and the verse might be translated as: "We yet, our eyes long...⁠"
    2. our eyes... longed | תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ – Literally: "our eyes failed" (or: "were spent"), but the phrase is an idiom, referring to one who hopes in vain for something for a long time. Hoil Moshe explains that such longing is referred to as "eyes failing" because due to one's constant, extended looking, the eyes weaken.
    3. our vain help | אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל – The verse likely refers to the nation's reliance on Egypt for military aid, which never actualized. See Yirmeyahu 2:18, 36 and 37:7, and see Yeshayahu 30:7: "וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ" (for Egypt helps in vain and to no purpose).
    4. from our watchtowers, we watched | בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ – More literally: "In our watching, we watched". It is also possible that the doubling is for emphasis and one might translate: "we watched eagerly".
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    עוֹד סַפְאָן עֵינָנָא לְאִסְתַּכָּלָא לְסַיְיעָנָא דַהֲוֵינָא מְתִינָן לְנוּכְרָאֵי דְאִתְהַפִּיךְ לָנָא לְחַבַּלּוּ בְּסְכוּתָנָא דְאִסְתְּכֵינָא לְנוּכְרָאֵי דְאִנּוּן עַמָּא דְלָא יִפְרוֹק.
    [כ] עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ – מָה הָיוּ עוֹשִׂין עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, הָיוּ מְשַׁלְּחִין שֶׁמֶן לְמִצְרַיִם, וּמְבִיאִין תְּבוּאָה, וּמְשַׁלְּחִין לְבָבֶל, שֶׁאִם יָבוֹאוּ שׂוֹנְאִים יִהְיֶה לָהֶם כְּדֵי לְסַיְּעָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל (הושע י״ב:ב׳). פַּעַם אַחַת בָּאוּ שׂוֹנְאִין וְשָׁלְחוּ אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה כְּשֶׁהוּא מְפָרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל, רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁלְדוֹתֵיהֶן וְהָיוּ שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אָמְרוּ אֵלּוּ לָאֵלּוּ מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁלָדוֹת הַלָּלוּ, אָמַר לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ תַּחַת אֲבוֹתֵיכֶם עָמְדוּ, וְעָמְדוּ וְהִטְבִּיעוּ אוֹתָם בַּמַּיִם. אָמְרוּ וְכָךְ עָשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ וַאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים וּמְסַיְּעִין לָהֶם, מִיָּד חָזְרוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרַיִם (ירמיהו ל״ז:ז׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ.
    ובקת עיוננא תשכ׳ץ אלי עוננא פאד׳א בה הבא, ותטלענא בתטלענא אלי שעב לא יג׳ית׳נא.
    עודינו – ונשארו עינינו כלות אל עזרתינו והנה הוא הבל.
    עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל – כשבאת עלינו הרעה, עדיין היו עינינו צופות אל חיל פרעה, שנאמר בהם: ומצרים הבל וריק יעזורו (ישעיהו ל׳:ז׳), שהיו מבטיחים אותנו עזרה ולא באו, כמה שנאמר: הנה חיל פרעהא היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרימה (ירמיהו ל״ז:ז׳).
    מצינו במדרש קינות: שהיו באים בים בספינות, רמז הקב״ה לים והציף לפניהם נודות נפוחים כמין מעי אדם נינערים במים. אמרו זה לזה: הנודות הללו הם אבותינו אנשי מצרים שטבעו בים מחמת היהודים הללו, ואנחנו יוצאים לעזרתם? עמדו וחזרו לאחוריהם.
    צפינו – חכינו.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״מצרים״.
    We persisted in longingly eyeing illusive reinforcements – When the evil befell us, our eyes were still looking forward to Pharaoh's army, concerning whom it is stated, "And the Egyptians, they help in vain and to no purpose,⁠"1 for they would promise us aid but they would not come, as it is stated concerning them, "Behold, Pharaoh's army, which has come out to help [you], is returning to its land, to Egypt.⁠"2 We find in Midrash Kinos that they were coming in ships. The Holy One, Blessed Is He, hinted to the sea and caused inflated flasks3 like human intestines to move about in the water. They said to each other, "These flasks are our forefathers, the men of Egypt who drowned in the sea on account of these Jews, and we are gong out to assist them?⁠" They stopped and turned back.
    Yearning – We waited.
    1. Yeshayahu 30:7.
    2. Yirmeyahu 37:7.
    3. The text in the Midrash is שלדותיהן, i.e., their skeletons.
    עודינה תכלינה עינינו – כלומר עודינו בארצנו תכלינה עינינו שהיו עינינו מיחלות אל עזרתנו הבל – אלו חיל של מצרים ששלחו ישראל לבוא לעזרתם וכיון שנכנסו לים הראה להם השם כמין גופים תפוחים בים והם או׳ אלו לאלו מי אלו ומשיבין זה לזה אלו הפגרים שמתו בים סוף כשבאו ישראל ממצרים ומיד היו מתמלאים חימה אומ׳ העם שכך גרמו לאבותיהם אנו הלכין לעזרתם מיד הולכין וחוזרין להם למצרים לכך נאמ׳ בצפייתנו צפינו אל גוי לא יושיע וכן אמ׳ ישעיהו והיה לכם מעוז פרעה לבשת והחסות בצל מצרים לכלמה (ישעיהו ל׳:ג׳) כל הבאים אל עם לא יועילו למו לא לעזר ולא להועיל כי לבשת וגם לחרפה (ישעיהו ל׳:ה׳) ואומ׳ מצרים הבל וריק יעזורו לכך נקראת לזאת רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳).
    ס״א: עודינה תכלינה עינינו – עדין היו מצפין לעזרת הבל. (תוספת רש״י המאור הגדול ז״ל).
    עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל – עדיין היינו יכולין ליצפות לעזרת מצרים, שכתוב בהם: ומצרים הבל וריק יעזרו (ישעיהו ל׳:ז׳), והם לא יבואו. לשון בני אדם הוא: כשאדם מצפה לחבירו, וחבירו לא בא, הוא אומר: עד עכשיו הייתי יכול להמתין לעזרת הבל.
    עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל – אַנְקוֹרַא פֿוֹדְרְייְמְש טש אַטְנְדְר אַלַהפֿוֹלְיַיא בלעז.
    Our eyes failed [waiting] in vain for our help – Still, we were able to expect the assistance of Egypt, of whom it is written For Egypt's help is worthless and empty (Isaiah 30:7), but they did not come. Common parlance would be that when a man expects his friend, but his friend does not arrive, he says, "Until now I was able to wait for help in vain.⁠" Our eyes failed [waiting] for our help in vain – in heart there is lightening/thunder, whose daughter I await (אַנְקוֹרַא פֿוֹדְרְייְמְש טש אַטְנְדְר אַלַהפֿוֹלְיַיא),⁠1 in the vernacular.
    1. En cor a foudre don(s)t j' atendr(ai)e la fille in Old French.
    עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל – עדיין היו יכולים לצפות לעזרת מצרים, שכתוב בהן: ומצרים הבל וריק יעזורו (ישעיהו ל׳:ז׳), והם לא יבואו. לשון בני אדם הוא כשאדם מצפה לחבירו, וחבירו לא בא, הוא אומר: עד עכשיו הייתי יכול להמתין לעזרת הבל.
    Our eyes failed [waiting] in vain for our help – Still, we were able to expect the assistance of Egypt, of whom it is written for Egypt's help is worthless and empty (Isaiah 30:7), but they did not come. Common parlance would be that when a man expects his friend, but his friend does not come, he says, "Until now I was able to wait for help in vain.⁠"
    בצפיתנו – אין לו משקל.
    In our expectations. It has no analogous form.
    ועוד נקוה שיבואו מצרים ואשור לעזרתנו.
    Yet still we hoped that Egypt and Assyria would come to our aid.
    עודינו – גם בזה ידבר ירמיה כאלו הוא כל ישראל. והטעם, כי בעוד שהיינו בירושלים, עינינו כלות לעוזריהם שיבאו אלינו כמו מצרים וזולתם, אשר באמת היו עזר של הבל. ואין זה צריך ביאור כי כל ספרי הנביאים מלאים מזה הספור.
    והיו לועגים אחר כך בדמם על העורים וזה כי עודינו תכלינה עינינו – יראה כי עודנו בעוד מאורי עינים נקיים תכלינה עינינו ותמקנה בחוריהן וזה במה שהיו מצפים יום יום אל גוי לא יושיע למו והיו עיניהם רואות וכלות בכליון עינים ודאבון נפש ואין עורון גדול מזה.
    עודינה. עודינו ק׳.
    תכלינה עינינו – המביט זמן ארוך יזיק לראייתו, ומזה לשון מושאל לתוחלת נכזבה.
    בצפיתנו – על ראש גבעה כצופה לראות אם תבוא עזרת מצרים.
    בצפיתנו צפינו וגו׳ – פעם אחת שלחו ישראל אצל פרעה נכה להושיעם במלחמה והלך עמהם וכשנזכר מה שעשו לו אבותיהם מיד חזר, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל״ז) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, לכך נאמר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע1 (שם).
    1. דרשה זו מתבארת בצירוף הדרשה שבפירש״י בפסוק זה עודינו תכלינה עינינו וגו׳ כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופיות אל חיל פרעה שנאמר בהם (ישעיהו ל׳) ומצרים הבל וריק יעזורו שהיו מבטיחים אותם לעזרה ולא באו, כמו שנאמר (ירמיהו ל״ז) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, ע״כ. וכאן מפרש סבת הדבר ששב, והמשך ענין דרשה זו ע׳ לקמן בפרשה הבאה פסוק ו׳ בדרשה מצרים נתנו יד ומש״כ שם.
    עוֹדֵינוּ (עודינה כתיב) בארצנו1 בירושלים2, תִּכְלֶינָה – מייחלות היו3 עֵינֵינוּ לחיל מצרים שיבואו4 אֶל עֶזְרָתֵנוּ כפי שביקשנו מהם5, אולם הָבֶל וריק יעזרו6, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ – חיכינו7 אֶל גּוֹי אשר לֹא יוֹשִׁעַ, שהיו מבטיחים לנו עזרה ולא באו8, ובעוד אשר עדיין כלתה נפשינו לעזרת מלכים שיבואו לעזרתינו, הנה תיכף9: ס
    1. לקח טוב.
    2. תשלום מצודת דוד.
    3. לקח טוב.
    4. לקח טוב.
    5. לקח טוב.
    6. כמו שנאמר (ישעיה ל, ז) ״וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ״.
    7. רש״י.
    8. ובמדרש, מה היו עושים עשרת השבטים? היו משלחים שמן למצרים ומביאים תבואה ומשלחים לבבל, שאם יבואו שונאים יהיו להם כדי לסייעם, פעם אחת באו שונאים ושלחו לפרעה נכה כשהוא מפרש בים הגדול שיבוא לעזור להם, רמז הקב״ה לים והציף לפניהם נודות נפוחים כמין מעי אדם נינערים במים, אמרו זה לזה הנודות הללו הם אבותינו אנשי מצרים שטבעו בים מחמת היהודים הללו, ואנחנו יוצאים לעזרתם?! עמדו וחזרו לאחוריהם, מדרש רבה, רש״י, ר״י קרא.
    9. פלגי מים.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יח) צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛נוּא מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי⁠־בָ֥א קִצֵּֽנוּב׃
    They hunt our steps, keep us from walking in our squares. Our end is near; our days are filled, for our end has come.
    א. קִצֵּ֛נוּ =ש1,ק-מ ובדפוסים וקורן (כתיב חסר יו״ד אחרי האות צד״י)
    • ל=קִצֵּ֛ינוּ (כתיב מלא יו״ד אחרי האות צד״י)
    ב. קִצֵּֽנוּ =ש1,ק-מ ובדפוסים וקורן (כתיב חסר יו״ד אחרי האות צד״י)
    • ל=קִצֵּֽינוּ (כתיב מלא יו״ד אחרי האות צד״י)
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    הִינוּן צָדִין שְׁבִילָנָא מִלְמֵיהַךְ לְרוֹחֲצָן בִּפְלָטְיָיתָנָא אָמַרְנָא קָרֵב סוֹפָנָא אִתְמְלִיאוּ יוֹמָנָא אֲרוּם מְטָא סוֹפָנָא.
    [כא] צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ וגו׳ – חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה עָשְׂתָה בֵּיתָר אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, וְלָמָּה נֶחְרְבָה, עַל שֶׁהִדְלִיקוּ נֵרוֹת לְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְלָמָּה הִדְלִיקוּ, אָמְרוּ הַבּוּלְיוֹטִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּאֶמְצַע הַמְדִינָה, וְכַד הֲוָה סָלֵיק חַד מִנְּהוֹן לְצַלָּאָה אָמְרוּ לֵיהּ בָּעִית לְאִיעַבְדָא בּוּלְיוֹטִין, אֲמַר לְהוּ, לָא. בָּעִית לְאִיעַבְדָא אַרְכוֹנְטִיס, אֲמַר לְהוּ, לָא. אָמְרֵי לֵיהּ מִבְּגִין דִּשְׁמַעִינַהּ דְּאִית לָךְ חַד אִיסָא, אַתְּ בָּעֵי מַזְבְּנָא יָתֵיהּ לִי, אָמַר לוֹ לֵית בְּדַעְתִּי. וַהֲוָה כּוֹתֵב וּמְשַׁלַּח עוֹנִיתֵיהּ לְבַר בֵּיתֵיהּ, אִין אָתֵי גְּבַר פְּלוֹנִי לָא תִשְׁבְּקוּנֵיהּ מֵיעַל לְאִיסְיָא דְּהוּא מַזְבְּנָא לִי, וַהֲוָה אָמַר הַהוּא גַבְרָא, הַלְּוַאי אִיתְּבַרַת רִיגְלֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא וְלָא סָלֵיק לַהֲדָא זָוִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צָדוּ צְעָדֵינוּ, צַדִּיאָה אוֹרְחָא מִלְּהַלָּכָא בְּאִילֵין פַּלְטְיָיאתָא. קָרַב קִצֵּנוּ, קִיצָא דְהַהוּא בֵּיתָא. מָלְאוּ יָמֵינוּ, יוֹמָא דְהַהוּא בֵּיתָא. אַף אִינוּן לָא פָּשַׁת לְהוֹן טַב, דִּכְתִיב: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי י״ז:ה׳).
    ותוחשת כ׳טאנא, מן אלמסיר פי רחאבנא, וקרב אגלנא, ותמת אייאמנא למא ופא אגלנא.
    צדו – שממו (וכ״ת יונתן לשממה ליעדו).
    צדו צעדינו – אויבינו ארבו את צעדינו מלכת ברחובותינו, כמו: ואשר לא צדה (שמות כ״א:י״ג), ואתה צודה את נפשי (שמואל א כ״ד:י״א).
    They lurked behind our steps – Our enemies stalked our footsteps [and prevented us] from walking in our streets, as in, "but for one who had not lain in ambush צָדָה"1 [and as in,] "but you are stalking צָדָה my soul.⁠"2
    1. Shemot 21:13.
    2. I Shemuel 34:12.
    צדו צעדינו – שלא היה יכול אדם לצאת בשוק ומיד נופלים עליו צועקים הנה היהודי עובר.
    קרב קצנו וגו׳ – כי הגיע זמן הפורענות ונתמלאת הסאה וכן הוא או׳ כי כל סאון סואן ברעש וגו׳ (ישעיהו ט׳:ד׳) ס״א צדו צעדינו נשמו צעדי אורחותינו כמו ונשמו דרכיכם (ויקרא כ״ו:כ״ב) מתרגומי׳ ויצדיין אורחתכון.
    צדו צעדינו – צדו – לשון שממה וחורבה, כלומר: שממו צעדינו מלכת ברחובותינו.
    They dogged our steps – they dogged (צדו) is an expression of desolation and ruin. That is to say, our steps were made desolate1 from walking in our streets.
    1. RY Kara and Leqah Tov agree here – the Aramaic צדו desolation/confusion corresponding with the Hebrew root שמם.
    צדו צעדינו – פתרונו: האויבים צדו צעדינו מלכת ברחובותינו – אפילו ברחובות של עצמינו.
    They dogged our steps – Its explanation is the enemies dogged our steps so we could not walk in our streets – even in the streets that belonged to us.
    כאלו צדו צעדינו, וכן ויאמר ליוסףא (בראשית מ״ח:א׳).
    א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876, מונטיפיורי 40 חסרה מלת: ״ליוסף״.
    As if they dogged our steps.
    והם לא באו רק לצרינו, שצדו אותנו ברחובותינו.
    וקרב קצינו כי מלאו ימינו – שבישועתינו ובא קץ גאולתינו.
    But they did not come, except to hunt us, for they hunted us in our streets.
    Our end drew near for our days were numbered because of our prosperity. Then came the end – our exile;
    צדו צעדינו – מטעם צוד צדוני (איכה ג׳:נ״ב), עד שנמנעו מלכת ברחובותינו.
    קרב קצינו – ויותר באור: מלאו ימינו כי בא קצנו, כל זה אוצר י״י יבא.
    וגם כי צדו מצד שהיו מצרים אותנו אויבינו במצור ובמצוק תחת אשר צדנו צעדי העורים ולא היישרנו אותם כשהיו נעים בחוצות. וגם כשקרב קצנו כי מלאו ימי המצור ובא הקץ להבקע העיר.
    צדו צעדינו. בכוזרי מאמר ג׳ סימן כ״ז אמר החבר ומה תאמר באות שתמצא בספרים בחילוף ההקשה כמו צדו צעדנו התראה שהוא צרו ע״כ ובכל ספרים שלנו כתוב צדו בדל״ת וכן פירשוהו כל מפרשים מלשון ואשר לא צדה וכן כתב ראב״ע בספר צחות באות הרי״ש, זה לשונו: וי״א כי בעבור היות הדל״ת והרי״ש דומים במכתב על כן דודנים רודנים דעואל רעואל ולפי דעתי שהם שני שמות לאדם אחד כמשפט על כן טעה האומר כי צדו צעדו היה צרו צעדינו וראייתו ברחבתינו וכתיב לא יצר צעדך והלא פקח עיניו הבא אחריו קלים היו רדפינו נלכד בשחיתותם והנה צדו כמשמעו ואין צורך לדבר הזה המהביל עכ״ל.
    כי – לחיזוק, בודאי!
    צדו צעדינו וגו׳ – כשהיו אנשי ירושלים מערימין ומצערים את בני ביתר היו בני ביתר מקללים את העיר ואת בית המקדש, הדא הוא דכתיב צדו צעדנו [שממו צעדנו],⁠1 קרב קצנו – קיצו דההוא ביתא, מלאו ימינו יומא דההוא ביתא2 (מ״ר).
    1. כי השורש צדה מורה גם על ענין שממה, דכן תרגום תהו ובהו צדיא ורקניא.
    2. ר״ל דמפני שלא היו רוצים להתראות את בני ירושלים ועם זה היו מוכרחים לעלות לשם מפני חובות ביהמ״ק לכן היו מקללים שיחרב ביהמ״ק ולא יצטרכו עוד ללכת לשם.
    לא רק שלא באו לעזרה אלא שבאו לעשות לנו צרות1, צָדוּ – ארבו אויבינו את2 צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת – מללכת לבטח אפילו3 בִּרְחֹבֹתֵינוּ, שלא היה יכול אדם לצאת בשוק מבלי שיפלו עליו ויצעקו ׳הנה יהודי עובר!׳4, אמרנו5 קָרַב קִצֵּנוּ כי מלאו ימי המצור ובא הקץ להבקע העיר6, מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּנוּ – כי הגיע זמן הפורענות ונתמלאת הסאה7: ס
    1. אבן עזרא.
    2. רש״י.
    3. ר״י קרא.
    4. לקח טוב.
    5. תרגום.
    6. עקדת יצחק. פלגי מים ביאר שהקב״ה עשה חסד עם ישראל בכך שהוא קרב את הגלות, כך שעם ישראל לא יישאר בארץ כמניין גימטריא של המילה ״ונושנתם״ שהוא שמונה מאות חמישים ושתיים, כי לו הקב״ה היה מגלה את עם ישראל שנתיים מאוחר יותר, הוא היה צריך חלילה לכלות אותם שנאמר (דברים ד, כה-כו) ״וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ... אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר״, וכך ביאר גם את פסוק יט שלהלן ״קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ״ בשביל הצדקה זו שמיהר את הגלות, קלים היו רודפינו לרוץ בכדי למהר הגלות, ״עַל הֶהָרִים״ בזכות אבות הנקראים הרים, ״דְּלָקֻנוּ״ רדפו אותנו במהרה בכדי שלא יקויים בנו ח״ו ״כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּ״.
    7. לקח טוב.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (יט) קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל⁠־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃
    Our pursuers were swifter than eagles in the heavens.⁠1 They chased us on the hills; they ambushed us in the wilderness.
    1. eagles of the heavens | מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם – The identity of the "נשר" is debated. From certain verses, like this one which emphasizes the bird's speed, it sounds like an eagle. Other verses, though, which describe the bird as a scavenger, eating carrion (Iyyov 29:27-30), as bald (Mikhah 1:16), or as flying high (Iyyov 39:27), match a vulture (in particular the Griffon Vulture) rather than an eagle. It is also possible that the term is more general in meaning, and can refer to both birds of prey.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    קְלִילִין הֲווּ רָדְפָנָא יַתִּיר מִנִּשְׁרֵי שְׁמַיָּא עַל טוּרַיָּא אַדְלִיקוּ יָתָנָא בְמַדְבָּרָא כַּמָּנוּ לָנָא.
    [כב] קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם – טְרַכִינוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת יָלְדָה אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבֵלִים. נִשְׁתַּתֵּק הַוְּלַד בַּחֲנֻכָּה, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַדְלִיק, אוֹ לֹא נַדְלִיק, אָמְרוּ, נַדְלִיק, וְכָל מַה דְּבָעֵי לִימְטֵי עֲלָן יִמְטֵא. אַדְלִיקוּ, אֲזַלוּן וַאֲמָרוּן לִישָׁן בִּישׁ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל טְרַכִינוּס, אִילֵין יְהוּדָאִין כַּד יְלִידַת הֲווֹן מִתְאַבְּלִין, וְכַד מַיְית וְלָדָא אַדְלִיקוּ בּוֹצִינַיָיא. שָׁלְחָה וְכָתְבָה לְבַעְלָהּ, עַד דְּאַתְּ מַכְבֵּשׁ בַּרְבָּרְיִין בֹּא וּכְבשׁ אִילֵין יְהוּדָאין דְּמָרְדוּ בָךְ, סְלִיק לְאִילְפָא וַחֲשִׁיב לְמֵיתֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמִין וְאַיְיתִיתֵיהּ רוּחָא בְּחַמְשָׁא יוֹמִין, אֲתָא וְאַשְׁכְּחִינוּן דַּהֲווֹ עָסְקִין בַּהֲדֵין פְּסוּקָא: יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כ״ח:מ״ט), אֲמַר לְהוּ אֲנָא הוּא נִשְׁרָא דַּחֲשֵׁיבִית לְמֵיתֵי בְּעַשְׂרָה יוֹמִין וְאַיְיתֵתַנִי רוּחָא בְּחַמְשָׁא יוֹמִין, הִקִּיפָן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגָן. אָמַר לַנָּשִׁים הִשָּׁמְעוּ לְלִגְיוֹנוֹתַי וְאִם לָאו אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לָאֲנָשִׁים, אָמְרוּ עֲבֵיד בְּאַרְעָאֵי מַה דְּעַבַדְתְּ בְּעִילָאֵי, מִיָּד הִקִּיפָן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגָן, וְנִתְעָרְבוּ דָּמִים שֶׁל אֵלּוּ בְּדָמִים שֶׁל אֵלּוּ, וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְקִיפְרוֹס נָהָר. עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר שֶׁהָיוּ דּוֹלְקִין אַחַר הַמַּעֲבִיּוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין אָמַר אֵלּוּ שֶׁהִצִּיתוּ אֵשׁ בִּירוּשָׁלַיִם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ דּוֹלְקֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ.
    וצאר כאלבונא אכ׳ף מן נסור אלסמא, פדהקונא עלי אלגבאל, וכמנו לנא פי אלברארי.
    קלים היו רודפינו מנשרי שמים – וכן הוא או׳ קלו מנשרים (מנמרים) סוסיו וחדו מזאיבי ערב (חבקוק א׳:ח׳).
    מנשרי שמים – שהם מגביהין לעוף ומביטין לעוף מרחוק כך היו חיל כשדים זריזין וממהרין לבא על ירושלם.
    על ההרים דלקונו – שלא היה אחד מהם ניצול.
    במדבר ארבו לנו – לתפשנו.
    קלים היו רודפינו מנשרי שמים – ומפרש והולך: איך היו קלים, שעל ההרים דלקונו – דרכו של רודף: אם יודע שאויבו בורח לו דרך המישור – רודף אחריו, אבל כשיודע שנמלט לו ההרה – נואש ממנו לבקשנו עוד, ולא יתייגע אחריו בהרים. אבל אילו: על ההרים דלקונו – דרכו של רודף לרדוף ביישוב, ומאחר שיודע שאויבו נס דרך המדבר, חדל ממנו לרדף אחריו, ואילו אפילו במדבר ארבו לנו.
    Our pursuers were swifter than the eagles of the heavens goes on to explain how swift were the ones who pursued us upon the mountains – The way of the pursuer, if he knows that his enemy flees by way of the plain, is to pursue him. But when he knows that he has escaped to the hills, despairing to seek him further, he does not trouble [to pursue] him into the hills. But these people pursue us into the hills. The way of the pursuer is to pursue among the settlements; and since he knows that his enemy flees by way of the wilderness, he ceases from pursuing him. But these [people] even ambush us in the wilderness.
    קלים היו רודפינו – ומפרש והולך איך היו קלים: שעל ההרים דלקנו – דרכו של רודף, אםא יודע שאויבו בורח לו לדרך המישור – רודף אחריו, אבל כשיודע שנמלט לו ההרה נואש ממנו לרודפו, ולא יתייגע אחריו בהרים. אבל אלו: על ההרים דלקונו. דרכו של רודף לרדוף ביישוב, ומאחר שיודע שאויבו נס דרך המדבר, חדל ממנו לרדוף אחריו. ואלו אפילו במדבר ארבו לנו.
    א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הנוסח לא ברור.
    Our pursuers were swifter goes on to explain how swift were the ones (who) pursued us upon the mountains – The way of the pursuer, if he knows that his enemy flees by way of the plain, is to pursue him. But when he knows that he has escaped to the mountains, despairing to pursue him, he does not trouble [to pursue] him into the mountains. But these [people] pursued us upon the mountains. The way of the pursuer is to pursue among the settlements, and since he knows that his enemy flees by way of the wilderness, ceases from pursuing him. But these [people] even ambush us in the wilderness.
    דלקנו, כמו: כי דלקת אחרי (בראשית ל״א:ל״ו).
    They chased us (דלקנו), just like that you pursued (דלקת) me (Genesis 31:36).⁠1
    1. In other words, this may be taken literally – they chased us like you pursued me.
    ולא יכולנו לברוח.
    and we were unable to flee.
    קלים – להשיג אותנו ולא הועילה לנו חריצותינו לנוס אבל על ההרים דלקונו גם במדבר ארבו לנו – יראה על ההרים והסלעים דלקונו מהפלגת קלותם שלא כמנהג כל שוכן במדבר. וכן במדבר ארבו עם שאינו מקום מוכן למארב מעוצם רמאותם וכ״ש בין ההרים ובנקיקי הסלעים סוף דבר שאין שום מקום בטוח. ואמר מנשרי שמים על נשרים הידועים בצורות השמימיות להפלגת מרוצתם בגלגל היומי. ואפשר שרמז למה שאמר (שמות י״ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ויאמר כי במדבר כשהיו שם ישראל ארבו להם לאויבים לעת כזאת. והנה בזה סיים ענין אלו הג׳ כתות שזכרנו.
    דלקנו – בחילוף אותיות גיכ״ק דלג, ויתכן לרדיפה על ההרים מלמטה למעלה, כמו כאן שבני ישראל נמלטו על ראש ההרים והאויבים עלו לגרשם משם, ומדלק שהוא ל׳ עליה באה לו הוראת הבערה, ולהדליק נרדף אל להעלות נר תמיד (פרשת תצוה).
    על התרים דלקנו – רבי יעקב דכפר חנין אומר, אלו שהציתו אש בירושלים, ורבנן אמרי, אלו דולקיהם של ישראל1 (שם).
    1. ר׳ יעקב מפרש הלשון דלקונו מענין דליקה ושריפה, ועל ההרים כנוי לירושלים על שם הכתוב ירושלים הרים סביב לה, ור״ל ששרפו גם מקומות ההרים הסובבים את ירושלים כדי שלא יהיה מקום לברוח, ורבנן מפרשי לשון דלקונו מענין רדיפה שהיו רודפים אחריהם, ובקהלת רבה פרשה ה׳ הלשון אלו רודפיהם של ישראל, וזה מפורש כמש״כ.
    קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ יותר מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם שהם מגביהים לָעוּף ומביטים לָעוֹף מרחוק, כך היו חיל כשדים זריזים וממהרים לבוא על ירושלים1, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ – רדפו אותנו2 ולא היה אחד ניצול3, ואפילו4 בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ לתפשנו5, ושלא כמו רודף רגיל שברגע שרואה שהנרדף נמלט עוזב אותו, כאן המשיך האויב לרדוף אותנו אפילו במדבר6, וזה ארע לנו בשל עָווֹן העגל שעשינו במדבר7: ס
    1. לקח טוב.
    2. פלגי מים.
    3. לקח טוב.
    4. ר״י קרא.
    5. לקח טוב.
    6. ר״י קרא.
    7. פלגי מים.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (כ) ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃
    The breath of our nostrils,⁠1 the anointed of Hashem, was captured in their pits,⁠2 of whom we said, "Under his shadow we shall live among the nations".
    1. The breath of our nostrils | רוּחַ אַפֵּינוּ – The verse metaphorically refers to the king as the nation's life source.
    2. their pits | בִּשְׁחִיתוֹתָם – This word appears only here and in Tehillim 107:20, but is likely related to the noun, "שַׁחַת", a pit. The verse might refer to the capture of Yoshiyahu (Rashi), Tzidkiyahu (Reconstructed Rashbam), or Gedalya (R"Y Kara, first commentary).
    מקבילות במקראתרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
    קינה על יאשיהו – דברי הימים ב ל״ה:כ״ה
    מַלְכָּא יֹאשִׁיָּהוּ דַהֲוָה חָבִיב לָנָא כְּנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּין דִבְאַפָּנָא וַהֲוָה מִתְרַבֵּי בִמְשַׁח רְבוּתָא דַייָ אִתְחַד בְּמֵיצַד חִבּוּלֵיהוֹן דְמִצְרָאֵי דַהֲוֵינָא אָמְרִין עֲלוֹהִי בִּטְלַל זְכוּתֵיהּ נְחֵי בֵינֵי עַמְמַיָּא.
    [כג] רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה׳ – רַבִּי וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ יוֹשְׁבִים וּפוֹשְׁטִין בִּמְגִלּוֹת קִינוֹת עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, שִׁיְרוּ בָּהּ אַלְפָא בֵּיתָא אַחַת, אָמְרוּ אָנוּ יוֹצְאִים וְגוֹמְרִין אוֹתָהּ לְמָחָר, וּכְשֶׁעָלָה רַבִּי לְבֵיתוֹ נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ, אָמַר עַל עַצְמוֹ: רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע (תהלים ל״ב:י׳), אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אִלּוּ הָיִינוּ עוֹסְקִין בָּעִנְיָן הַזֶּה וְהִגִּיעֲךָ כָּךְ, כָּךְ הָיִיתִי אוֹמֵר, עַכְשָׁיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, רוּחַ אַפֵּינוּ וגו׳. כֵּיוָן שֶׁעָלָה רַבִּי לְבֵיתוֹ נָתַן עַל הַמַּכָּה סְפוֹג יָבֵשׁ וְקָשַׁר עָלֶיהָ גֶמִי בַּחוּץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי מִמֶּנּוּ לָמַדְנוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, לֹא שֶׁסְּפוֹג מְרַפֵּא אֶלָּא שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַמַּכָּה, גֶּמִי מִבַּיִת מוּכָן, וְאֵין קוֹרִין בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, אֲבָל שׁוֹנִין בָּהֶם וְדוֹרְשִׁין בָּהֶם, וְאִם הָיוּ צְרִיכִין לִבְדֹּק וְלִקְרוֹת מְבִיאִין וְקוֹרִין. שְׁמוּאֵל אָמַר חֶרֶס כָּל שֶׁהוּא, רַבִּי זְעֵירָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר מְגוּפַת חָבִית וְחַרְסִית, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, הִשְׁלִיכָן לָאַשְׁפָּה, אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ (תהלים ל״ב:י׳), רַבִּי אֶלְעָזָר בַּצְרָאָה וְרַבִּי תַּנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמְרוּ אֲפִלּוּ רָשָׁע וְחוֹזֵר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.
    ומסיח אללה אלד׳י הו כריח אנפאנא, עלק פי הותאתהם, אלד׳י קלנא, אנא נעיש פי צ׳לה בין אלאמם.
    רוח – ומשיח ה׳ שהוא כרוח אפינו נלכד בשוחות שטמנו לו.
    משיח י״י – הוא יאשיהו.⁠א
    בשחיתותם – ב בגומצים שחפרו לנו.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204. בדפוסים נוסף כאן: ״כמו שנאמר: ויקונן ירמיהו על יאשיהו (דברי הימים ב ל״ה:כ״ה)״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״כמו באר, שת, שחת״.
    Adonoy's anointed – That is Yoshiyahu, [as it is stated in Divrei HaYamim, "And Yirmeyahu lamented over Yoshiyahu.⁠"1]
    In their pitfalls – In the pits that they dug.
    1. II Divrei HaYamim 35:25. See Maseches Ta'anis 22b. Alternatively, 'Adonoy's appointed' refers to Tzidkiyahu king of Yehudah who was blinded and carried off to Bavel in chains by the people of Kasdim.
    רוח אפינו משיח י״י – נאמר על יאשיהו אשר נלכד בשחיתותם של אומות שהיינו סבורים עליו כי אם היה חי היינו חיים בצלו בגוים – בזכותו היינו כגוים ביניהם.
    ויש לומ׳ על צדקיהו שהיה משיח י״י ונלכד דכתי׳ ואת עיני צדקיהו עור (מלכים ב כ״ה:ז׳).
    אשר אמרנו – שהיינו אומרים בצלו נחיה בגוים – שאם היה הוא בחיים והיה ממנה אותו עוד מלך בבל עלינו ונותן לו מס.
    רוח אפינו משיח י״יא – יש פותרין אותו על יאשיהו, ויש פותרין אותו על גדליה בן אחיקם, שהפקיד עליהם מלך בבל. ונראה שעל גדליה בן אחיקם הוא אומר, לפי שהוא אומר: אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים – ובימי יאשיהו לא גלו להם עדיין שבט יהודה ובנימן.
    א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״משיח י״י״.
    The breath of our nostrils – There are those who explain this as concerning Josiah, and there are those who explain this as concerning Gedaliah, son of Ahikam, who the king of Babylon appointed over them. It appears that it is about Gedaliah, son of Ahikam, because it says, of whom we said, We will live among the nations in his shadow – But in the days of Josiah the tribe of Judah and Benjamin had not yet gone into exile.⁠1
    1. Cf. Rashi who concludes that the verse refers to Josiah, and ibn Ezra who believes that Zedekiah was the subject.
    רוח אפינו משיח י״י – זה צדקיה, דכתיב: וישגוא את צדקיהו בערבות יריחו (ירמיהו ל״ט:ה׳).
    א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: ״ויתפשו״.
    the breath of our nostrils, Hashem's anointed – This is Zedekiah, as it is written and they seized Zedekiah in the plains of Jericho (Cf. II Kings 25:5).
    רוח אפינו משיח י״י נלכד בשחיתותם – על צדקיהו נאמר. ולא דקדק זקני שפירשו: על יאשיהו נאמר, ומעולם לא לכדו יאשיהו. (כ״י וטיקן 48 בשם ״פרשב״ם... וכתב בפירושו בכאן...⁠״)
    בשחיתותם – כמו: בשחתם נתפש (יחזקאל י״ט:ד׳,ח׳).
    In their pits (בשחיתותם) is like he was taken in their pit (בשחתם) (Ezekiel 19:4,8).⁠1
    1. In Ezekiel 19:8, Israel, who was once great, is now trapped by the surrounding nations. In Ezekiel's allegory, the two cubs are the Kings Jehoahaz, and Jehoiakim whose policies caused the surrounding nations to rise up against them, and leave Israel beaten and defenceless. Ibn Ezra is drawing on the lamentation in Ezekiel to explain the idea in v. 20.
    יש אומרים על יאשיהו יקונן, לדבר על הקינות (דברי הימים ב ל״ה:כ״ה), וזה איננו נכון. כי אחרי מות יאשיהו באו הצרות, ופה אמר תם עונך (איכה ד׳:כ״ב). והנכון בעיני, כי על צדקיהו ידבר שהפקידו מלך בבל בירושלם והוא היה באחרית הגליות.
    Some say that Jeremiah lamented for Josiah, and [there is] evidence to speak of: and behold, they are written in the Laments (II Chronicles 35:25). But this is not correct, because the sufferings came after the death of Josiah, and he says here Your iniquity is complete (Lamentations 4:22). The correct reading, in my opinion, is that he speaks about Zedekiah, because the king of Babylon appointed him over Jerusalem and he was the last of the exile.
    רוח אפנו – כטעם ויפח באפו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳), והפליג לתאר צדקיה המלך אז ברוח אפיהם, מטעם, הוא הוא, שענינו כמו הדומה, והנה מפורש בירמיה איך היה זה.
    אמנם על המלך אשר במרום אמר רוח אמר כי המלך לבדו נמצא נקי וצדיק בימים ההמה ושלא נלכד אלא בשחיתותם וחטאתם של ג׳ כתות הללו הנזכר וכדי שיפלו כלם וכמו שאמר דוד ע״ה על אבנר (שמואל ב ג׳) ידיך לא אסורות וגו׳ אמר שכבר היו ידיו חזקות ומורגלות לעשות חיל גם רגליו היו קלות כאילות להשיג ולהציל אם כן לא נפל לחסרונו רק כשר הנופל לפני עמו אשר הם בני עולה כדי שיפלו כלם ואין מציל וכן הוא מה שנלכד מלכם אשר אמרו בצלו נחיה בגוים כי הנה בסור צלם מעליהם ויכם שרב ושמש ואז״ל (תענית כ״ב:) שזה נאמר על יאשיהו אשר נתפרסם צדקותו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל יי׳ והוא נלכד בשחיתותם ביד פרעה נכה. גם כן יתכן שיאמר על צדקיהו אשר בימיו ובמלכותו נחרבה העיר והמקדש שכן אז״ל בפרק חלק (סנהדרין ק״ג:) שהיה צדיק גמור: א״ר יוחנן בשם רשב״י מאי דכתיב (ירמיהו כ״ז, כ״ח) בראשית ממלכת יהויקים בראשית ממלכת צדקיהו אלא בקש הקב״ה להחזיר העולם תהו ובהו מפני דורו של צדקיהו כיון שנסתכל בו נתקררה דעתו. ובצדקיהו נמי הא כתיב (סנהדרין נ״ז) ויעש הרע בעיני יי׳ שהיה בידו למחות ולא מיחה. גם אז״ל (הוריות י״א:) ת״ר שלום הוא צדקיהו ולמה נקרא שמו שלום שהיה מושלם במעשיו. ואיך שיהיה מאלו הכתובים קשר הכתובים וסדרם לא זז ממקומו.
    משיח ה׳ – יאשיהו המלך שהיה חיותינו כאויר הנכנס ויוצא מן הפה ומן החוטם.
    בשחיתותם – שכרו ללכדו, ומוסב לאיזה מאורע בלתי נודע לנו בבירור.
    המלך יאשיהו1 שהיה חביב עלינו2 כְּרוּחַ אַפֵּינוּ שהמלך הינו נשמת רוח חיי האומה3, ואשר היה מְשִׁיחַ יְהוָה – משוח ברצון ה׳ בשמן המשחה4, נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם – ברשתם ובמלכודתם5 של האומות6, הוא אֲשֶׁר אָמַרְנוּ עליו כי אם היה חי7, בְּצִלּוֹ נִחְיֶה – היינו חיים8 בַגּוֹיִם – בין הגויים9: ס
    1. תרגום, רש״י, לקח טוב. ר״י קרא ואבן עזרא ביארו כי הפסוק מדבר על המלך צדקיהו שהפקידו מלך בבל בירושלים, והוא היה באחרית הגלויות. ור״י קרא בגירסה אחרת ביאר את הפסוק על גדליה בן אחיקם שהפקיד עליהם מלך בבל.
    2. תרגום.
    3. תשלום מצודת דוד.
    4. על המונח משיח ה׳ ראה גם שמואל א׳ כו, ט, שם דוד אמר על שאול כי משיח ה׳ הוא.
    5. תשלום מצודת דוד.
    6. לקח טוב. ובתרגום ביאר, נלכד במארבים של המצרים.
    7. לקח טוב.
    8. לקח טוב.
    9. ובמדרש, אמרו רבותינו ז״ל שנהרג יאשיהו בעון ליצני הדור ועל כי לא נמלך בנביא בטרם צאתו, והוא נהרג כאשר עבר פרעה נכה דרך ירושלים עם חילו להלחם על מקום אחר, אז יצא עליו יאשיהו באומרו (ויקרא כו, ו) ״וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״ אפילו חרב של שלום (תענית כב:), כי הוא חשב שהיו ישראל כולם צדיקים, כי היה הולך מבית לבית להעביר גלולים מן הארץ, והיו להם פסילי הבליהם אחר הדלת, ובהכנסו יפתחו הדלת ולא היו הבליהם ניכרים בין הדלת והקיר, וחשב שביערום, ובצאתו היו סוגרים את הדלת ומתגלים ומשתחוים להם, ואם היו שומעים אל ירמיה והיו מבערים את הבליהם ושבים אל אלהי אמת ה׳, לא היה פרעה יכול להרוג את יאשיהו, אך מפני ששמעו אל נביאי השקר החזיקו בטעותם הרעה והשתחוו להבליהם, ונמצא כי בשחיתותם של אלו נלכד יאשיהו, מדרש רבה (לעיל א, נג), אלשיך. ובגמרא במסכת תענית (כב ע״ב) מובא: מאי ״כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד״ (דברי הימים ב לה, כג)? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה. ובמדרש איכה רבה (א, נג) נאמר: ״אמר ר׳ מני: שלש מאות חצים הורו בו, עד שנעשה גופו ככברה״.
    מקבילות במקראתרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמקראות שלובותהכל
     
    (כא) שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת⁠־אֱד֔וֹם [יוֹשֶׁ֖בֶת] (יושבתי) בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם⁠־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבׇר⁠־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃
    Rejoice and be glad Daughter Edom, who dwells in the land of Uz. Over you as well shall the cup1 pass; you shall become drunk and make yourself bare.⁠2
    1. cup | כּוֹס – Hashem's judgment is often depicted as a "cup of wrath" forced upon another to drink. Compare, for example, Yeshayahu 51:17, Yirmeyahu 25:15, 49:12, Yechezkel 23:32-33, and Tehillim 75:9.
    2. and make yourself bare | וְתִתְעָרִי – See Ibn Ezra and Ibn Kaspi. Alternatively: "you shall vomit" (Rashi) or: "you shall empty it" (R"Y Kara). Rashi and R"Y Kara agree that the basic meaning of the root "ערה" is to "lay bare", but assume that here it refers to emptying something, as per the word's usage in Bereshit 24:20. The poet references Edom's rejoicing at Israel's destruction, as described in Tehillim 137:7, and there might be a play on words between the psalm (which, according to the anonymous Northern French commentary there, was authored by Yirmeyahu as well) and our verse. There the poet notes how Edom exclaimed: "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ" (Lay it bare! Lay it bare, until its foundations!) Here the poet states that, measure for measure, they are to be forced to make themselves bare.
    מקבילות במקראתרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    שמחת אדום בגלות יהודה – עבדיה א׳:י״ב-י״ג, תהלים קל״ז:ז׳
    חָדִיאִי וּבְדִיחִי בְּרַתָּא דֶאֱדוֹם דְיַתְבָא בְאַרְעָא דְעוּץ (בת״ק הגירסא חָדִיאִי וּבְדוֹחִי קַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בְּאַרַע אַרְמֵנִיאָה) בְּסַגִּיאִין אוֹכְלוֹסִין דְמִן עַמָּא נוּכְרָאֵי אוֹף עָלַיךְ עָתִיד לְמֵיתֵי פּוּרְעֲנוּתָא וִיצַדְיָין יָתִיךְ פַּרְסֵי וּתְעִבַּר עָלַיִךְ כַּס דִלְווָט תִּרְוִי וְתִתְרוֹקְנִי.
    [כד] שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם – זוֹ קֵיסָרִין. יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, זוֹ פָּרַס. גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי.
    סרי ואפרחי יא גמאעהֵ אדום, אלמקימה פי בלד עוץ, פאן עליך איצ׳א סתמר אלכאס, תסכרי מנה ותתערי.
    בת אדום – עדת אדום.
    ותתערי – תגלה ערותך (והעד נח, וישכר ויתגל).
    שישי ושמחי בת אדום – נתנבא ירמיהו על חורבן בית שיני שיחריבוהו רומיים.
    שישי ושמחי – לפי שעה.
    אבל סופך שגם עליך תעבר כוס הפורענות, ותשכרי ממנו, ותתערי – ותקיאי, כמו ותער כדה (בראשית כ״ד:כ׳).
    Rejoice in gladness city of Edom – Yirmeyahu prophesied about the destruction of the second Beis Hamikdosh which the Romans would destroy.⁠1
    Rejoice in gladness – For the time being, but ultimately, the cup of retribution will pass also over you, and you will become drunk from it.
    [Till] you vomit – And you will throw up, as in, "and she emptied וַתְּעַר her pitcher.⁠"2
    1. Alternatively, it refers to Edom who rejoiced at the downfall of Yerusholayim and rejoiced at the destruction of the first Beis Hamikdosh, as it says "Remember, Adonoy, for the offspring of Edom...who say 'Destroy! Destroy!' etc., in Tehilim 137:7.
    2. Bereshit 24:20.
    שישי ושמחי בת אדום – הוא שאמרנו שירמיהו היה מקונן על בית ראשון ועל בית שני ואומ׳ לה הנביא לאדום זה טיטוס ואספסיינוס שהחריבו בית המקדש בשניה כל מה שתוכלו להיות ששה ושמחה שישי ושמחי כי לא לנצח תשמחי.
    גם עליך תעבור כוס – התרעלה כוס החימה כאשר עשית כן יעשה לך גמולך ישוב בראשך (עבדיה א׳:ט״ו).
    תשכרי ותתערי – וכן הוא או׳ כי כה אמר י״י הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו ואתה הוא נקה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה (ירמיהו מ״ט:י״ב).
    ותתערי – כמו ערער תתערער (ירמיהו נ״א:נ״ח).
    ס״א: שישי ושמחי בת אדום – כאדם שאומר לחבירו ורואהו שהוא עושה שום עבירה ואו׳ לו עשה כל העבירות שיבאו לידך כי דע לך כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת י״א:ט׳) אף כאן ראה הנביא לאדום ששמחה במפלתן של ישראל אמ׳ שישי ושמח כי גם עליך תעבור כוס שעבר על ישראל ושתית ומצית עד שתערי כל הכוס ואוי לאומות שעדין לא טעמו כוס התרעלה ועדין עתידין לשתות ואשריהם לישראל ששתו כבר מיד י״י את כוס חמתו (ישעיהו נ״א:י״ז) לא תוסיפו לשתותה עוד (ישעיהו נ״א:כ״ב) ההוא דכתי׳ תם עונך בת ציון גלה על חטאתיך (איכה ד׳:כ״ב) ולקית כבר [ותוספת רש״י רי״ת].
    שישי ושמחי בת אדום – כאדם שרואה לחבירו שעושה שום עבירה ואומר לו: עשה עשה כל עבירות שיבואו לידך, אך דע לך כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת י״א:ט׳). אף ראה הנביא לאדום ששמחה במפלתן של ישראל, אמר לה: שישי שישי שמחי שמחי בת אדום – שמח עכשיו לבני יהודה ביום אבדם (עבדיה א׳:י״ב), אך דע לך כי גם עליך תעבור כוס שעבר על ישראל.
    תשכרי ותתערי – ושתית אתה ומצית (יחזקאל כ״ג:ל״ד) ותשתי כל הכוס עד שתערי כל הכוס. ואוי לאומות שעדיין לא טעמו כוס התרעלה ועדיין עתידין לשתותה, ואשריהם ישראל ששתו כבר מיד י״י את כוס חמתו ואת קובעת כוס התרעלה (ישעיהו נ״א:י״ז) לא יוסיפו לשתותה עוד.
    Rejoice and exult, O daughter of Edom, like the one who sees his friend commit some offence, and says to him, "Commit all the offences which come to your hand", but know that concerning all these things, God will bring you to judgement (Ecclesiastes 11:9). [Here] too, the prophet reflected upon Edom who had rejoiced at the demise of Israel, and said to her, "Rejoice! Rejoice! Exult! Exult, O daughter of Edom! Exult now over the people of Judah on the day of their destruction. But know yourself that to you, too, will the cup pass – which passed to Israel".
    you will become drunk and strip yourself bare – You drank it and exhausted it1 and will drink all of the cup until you empty all of the cup. But woe to the nations who have not yet tasted the cup of poison, but are yet preparing to drink it. Happy are Israel who, from the hand of HaShem, has already drunk the cup of his wrath; the dregs of the cup of poison they will not drink again.⁠2
    1. Meaning that you drained the last drop.
    2. This is RY Kara's explanation of what follows in v.22.
    שישי ושמחי בת אדום – כאדם שרואה לחבירו שעושה שום עבירה, ואומר לו: עשה כל עבירות שיבואו לידך, אך דע לך כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט (קהלת י״א:ט׳). אף ראה הנביא לאדום ששמחה במפלתן של ישראל, אמר לה: שישי שישי, שמחי שמחי, בת אדום – שמח עכשיו לבני יהודה ביום אבדם (עבדיה א׳:י״ב), אך דע לך כי גם עליך תעבור כוס – שעבר על ישראל.
    תשכרי ותתערי – ושתית אותה ומצית (ישעיהו נ״א:י״ז, יחזקאל כ״ג:ל״ד), ותשתי כל הכוס עד שתערי כל הכוס. אוי להם לאומות שעדין לא טעמו כוס התרעלה ועדיין עתידין לשתותה, ואשריהם ישראל ששתו מיד י״י כבר את כוס חמתו, את קובעת כוס התרעלה לא יוסיפו לשתותה עוד (ישעיהו נ״א:כ״ב).
    Rejoice and exult, O daughter of Edom – like the one who sees his friend commit some offence and says to him, "Commit all offences that come to your hand, but know that concerning all these things, God will bring you to judgement (Ecclesiastes 11:9).⁠" Here, [too], the prophet reflected upon Edom who had rejoiced at the demise of Israel. He said to her, "Rejoice! Rejoice! Exult! Exult, O daughter of Edom! Exult1 now over the people of Judah on the day of their destruction. But, know yourself that to you, too, will the cup pass that passed to Israel.⁠"
    You will become drunk and and expose your nakedness – You will drink it and expose your nakedness, and will drink (all of the cup) until you empty all of the cup. But woe to the nations who have not yet tasted the cup of his anger, and the dregs of the cup of poison, but are yet preparing to drink it. Happy are Israel who, from the hand of HaShem, has already drunk from the cup of his wrath; the dregs of the cup of poison they will not drink again. That is what is written:
    1. This is the masculine form xm#, although the previous references are to yxm#.
    עוץ – שנים (בראשית י׳:כ״ג, בראשית ל״ו:כ״ח), והם ארמים.
    Uz. There are two references, and they are Arameans.⁠1
    1. Genesis 10:23: "And the sons of Aram: Uz, Hul, Gether, and Mash"; and 36:28: "These are the sons of Dishan: Uz and Aran.⁠"
    כטעם שמח בחור בילדותך (קהלת י״א:ט׳) כי בסוף תבוא במשפט. והטעם כי אדום היה תחת יהודה וביום מפלתם שמחו, וכן זכור י״י לבני אדום (תהלים קל״ז:ז׳), שהיו אומרים לבבליים: ערו ערו (תהלים קל״ז:ז׳).
    תתערי – כטעם וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א).
    [Rejoice] in the sense of Rejoice, young man, in your youth (Ecclesiastes 11:9), for in the end you will come to justice. Similarly, Edom was beneath Judah, and in the day of their fall, they were glad. So, Remember, HaShem, against the Edomites, the day of Jerusalem (Psalms 137:7), because they said to the Babylonians Strip it bare, strip it bare as far as its foundations! (ibid).
    You will be stripped bare is in the same context as and he became drunk, and was exposed (Genesis 9:21).⁠1
    (Conclusion) The end of the scroll of Lamentations.
    1. Cf. Rashi who compares ותתערי with ותער (she emptied her pitcher – Genesis 24:20).
    יושבת – ויושבת, רוצה לומר וגם היושב בארץ עוץ, שהוא דבר רחוק, כי עוץ הוא ארם הנקרא ארמיניא. ואולם אדום הוא בהר שעיר קרוב לירושלים מאד, ומפורסם מספרי הקודש, כי אדום בפרט היה תחת יהודה, והם שמחו יותר בנפילת ירושלים, ויותר הרעו להם. וכן אמר דוד: זכור י״י לבני אדום (תהלים קל״ז:ז׳), ואמר ירמיה: ששי ושמחי בת אדום דרך גיזום, ורבים כזה בספרי הקודש וגם זה נכון בהגיון, כמו שמבואר אצל החכמים.
    תשכרי ותתערי – כמו: וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א) וכן למען הבט אל מעוריהם (חבקוק ב׳:ט״ו).
    (כא-כב) ששי, תם אחר שזכר הנביא אבדן עמו והרעות כלם אשר מצאום עד תומם. התנבא על הנקמה העתידה והמקווה אשר תהיה מיד אדום כמו שאמר ישעיה (ל״ד) בפרשת קרבו גוים לשמוע כי כלם ראו כי עיקר מפלתינו היה בידם וכמו שאמר המקונן (תהלים קל״ז) זכור יי׳ לבני אדום את יום ירושלם וייעד עליהם שגם עליהם תעבור כוס. והנה אשר הראנו קיום פסוק זה על פי תרגום של יונתן בן עוזיאל יראנו מהרה פי׳ הבא אחריו כי יתום עון בת ציון כמו שאמר (ירמיהו נ׳) יבוקש את עון ישראל ואיננו. ומזה ברית כרותה שלא יוסיף להגלותה וכמ״ש על כי מי נח זאת לי בסוף פרשת נח. והנה מזה יחוייב שיפקד עון בת אדום ושיתגלו חטאתיה להפרע מהם.
    יושבתי. יושבת ק׳.
    תעבר כוס. הבי״ת בקמץ והוא חטוף מפני המקף והבי״ת בלא מאריך.
    תעבר כוס – התרעלה, והמשל נלקח ממנהגם להעביר כוס קודם הסעודה ואחריה מזה לזה להוראת חבה, כמו שעושים אנו בכוס של קידוש ושל ב״המז.
    ותתערי – תִּגָּלֶה ערותך ותהי ללעג כמו שאת מלעגת עלינו.
    בת אדום וגו׳ – בת אדום זו קסרין, יושבת בארץ עוץ – זו פרס1 (שם).
    1. מפרש בת אדום ויושבת בארץ עוץ בתרתי ופליג על התרגום דחשיב בחדא כמ״ש חדיאי ובדיחי ברתא דאדום דיתבא בארעא דעוץ.
    ונתנבא ירמיהו על חורבן בית שני שיחריבוהו הרומיים1 וכך אמר, שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי לפי שעה2 בַּת אֱדוֹם3 אשר יוֹשֶׁבֶת (יושבתי כתיב) בְּאֶרֶץ עוּץ4, שמחי ביום אבדם של בני יהודה, אך דעי לך כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט5, ולא לנצח תשמחי6, וסופך7 שֶׁגַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס הפורענות8 שעברה על ישראל9, וְתִּשְׁכְּרִי ממנו10 וְתִתְעָרִי – ותקיאי11, וכאשר עשית כן יעשה לך וגמולך ישוב בראשך12; אוי להם לאומות שעדיין לא טעמו את כוס התרעלה ועדיין עתידים לשתותה, ואשריהם ישראל שכבר שתו מיד ה׳ את כוס חמתו, ולא יוסיפו לשתותה עוד13: ס
    1. רש״י.
    2. רש״י.
    3. זה טיטוס ואספסיינוס שהחריבו את בית המקדש השני, לקח טוב.
    4. התרגום ביאר שבת אדום יושבת בארץ עוץ, והיא ארמניה. וכן ביאר אבן עזרא שהיו לאדום שני בנות ואחת ישבה בארץ עוץ. אולם מדרש רבה ביאר שהכונה לשתי אומות, אחת בת אדום זו קיסרין, והשניה היושבת בארץ עוץ שזו פרס.
    5. ר״י קרא.
    6. לקח טוב.
    7. רש״י.
    8. רש״י.
    9. רי״קרא.
    10. רש״י.
    11. רש״י.
    12. לקח טוב.
    13. ר״י קרא.
    מקבילות במקראתרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
     
    (כב) תַּם⁠־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת⁠־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת⁠־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל⁠־חַטֹּאתָֽיִךְ׃
    Your punishment1 has ended2 Daughter Zion; He will not continue to exile you. He has remembered your iniquity Daughter Edom; He has revealed3 your sins.
    1. your punishment | עֲוֺנֵךְ – Alternatively: "your iniquity", with the verse noting that the nation's sins are now atoned after having received her punishment (Ibn Kaspi). Cf. the note on Eikhah 4:6. The same word is used in the continuation of the verse, where it refers to the sin of Edom.
    2. has ended | תַּם – This and the other verbs of the verse ("remembered" and "revealed") are all cast in the perfect tense, but might also be understood as a request for the future ("may your punishment end" etc.). If so, the actions are expressed as having already happened in the past due to the poet's belief in Hashem's ultimate salvation and vengeance. Compare Eikhah 3:56 and see the note there.
    3. has revealed | גִּלָּה – This might be a word play on the verb "לְהַגְלוֹתֵךְ" (to exile you) earlier in the verse, with the similar sounds highlighting the contrast between the end of Israel's suffering and the beginning of Edom's punishment.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
    וּבָתַר כֵּן יְשַׁלֵּם עִוְיָתָךְ כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן וְתִתְפָּרְקִין עַל יְדֵי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאֵלִיָּהוּ כַהֲנָא רַבָּא וְלָא יוֹסִף יְיָ תּוּב לְאַגְלוּתָךְ וּבְהַהִיא זִימְנָא אַסְעַר עִוְיָתָךְ רוֹמֵי רְשַׁעָא דְּמִתְבַּנְיָא בְּאִיטַלִיאַה דִּמְלֵאָה אוֹכְלוֹסִין מִבְּנֵי אֱדוֹם וְיֵיתוּן פַּרְסָאֵי וִיעִקוּן לָךְ וְיִצְדוּן יָתָךְ אֲרוּם אִתְפַּרְסֵם קֳדָם יְיָ עַל חוֹבוֹתָיִךְ.
    [כה] תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן – רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר טוֹבָה הָיְתָה הֲסָרַת טַבַּעְתּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה עַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם משֶׁה, לְפִי שֶׁבָּזֶה הָיְתָה גְאֻלָּה, וּבָזֶה לֹא הָיְתָה גְּאֻלָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר טוֹבָה הָיְתָה הֲסָרַת טַבַּעְתּוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל יִשְׂרָאֵל בְּמָדַי מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, לָמָּה, שֶׁבָּזֶה הָיְתָה גְאֻלָּה וּבָזֶה לֹא הָיְתָה גְאֻלָּה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי טוֹבָה הָיְתָה מְגִלַּת קִינוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם יִרְמְיָה, לָמָּה, שֶׁבָּהּ נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אֵיפוֹכִי שְׁלֵמָה עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן. פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם.
    אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לָמָּה נִבְרְאוּ הַיִּסּוּרִים, לְהִתְלַוֹּת בַּיִת דְּאִית לְהוֹן לְמֵיזַל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ. וְדִכְוָותֵיהּ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ כָּל חֹלִי וגו׳ (דברים ז׳:ט״ו), וְאָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא לָמָּה נִבְרְאוּ הַיִּסּוּרִין לְהִתְלַוֹּת בַּיִת דְּאִית לְהוֹן לְמֵיזַל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ. וְדִכְוָותֵיהּ: חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה׳ וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ וגו׳ (עבדיה א׳:א׳), וְהָדֵין פְּסוּקָא; תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ וגו׳.
    סְלִיק אַלְפָא בֵּיתָא רְבִיעָאָה
    וקד פנת ד׳נובך יא גמע ציון, לא יעוד אן יגליך, וטאלב בד׳נובך יא גמאעהֵ אדום, וכשף ען כ׳טאיאך.
    תם עונך – לקית על כל חטאותיך.
    לא יוסיף להגלותך – מגלות אדום ולהלן עוד.
    You have been fully chastised for your sins city of Tzion – You suffered for all your sins.
    He will never exile you again – After the exile of Edom.
    תם עונך בת ציון – זה סימן טוב לישראל בזמן שאדום התחיל ללקות מיד תם עונך בת ציון.
    לא יוסיף – השם להגלותך.
    פקד עונך בת אדום – זה מעשה בית ראשון.
    גלה על חטאתיך – זה מעשה בית שני וכך דוד אמ׳ זכור י״י לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קל״ז:ז׳).
    הדא הוא דכתיב: תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עוונך בת אדום גילה על חטאתיך – בדבר שהיה מכוסה עדא עכשיו, ועכשיו הוא מתחיל הגלות, נופל לומר: גילה על חטאתיך. פקודת עוון נופל לומר עליו גילה, כשם שאמר ישעיה: וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה (ישעיהו כ״ו:כ״א).
    א. כן בכ״י המבורג 32, ובדפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״עד״.
    That is what is written: Your punishment is complete, O daughter Zion; He will not prolong your exile. He has punished your iniquity, O daughter of Edom, he has exposed your sins because of the matter which has been covered until now, now he is beginning to uncover [them], it is fitting to say1 he has exposed your sins – just as Isaiah said and the earth will reveal the blood shed upon her, and no longer cover her slain (Isaiah 26:21).
    1. נופל לומר is an idiom for playing on words. Here it indicates a play on גלה to reveal/disclose, and הגלה to carry into exile.
    הדא הוא דכתיב: תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך – בדבר שהיה מכוסה עד עכשיו, ועכשיו הוא מתחיל להיגלות, נופל לומר: גילה על חטאתיך – פקודת עון נופל עליו לומר: גילה, כשם שאמר ישעיהו: וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה (ישעיהו כ״ו:כ״א).⁠1
    1. ביאורי ר״י קרא על פסוקים כ״א-כ״ב מופיעים בשינויים קלים במדרש לקח טוב, ושם צויינו כתוספות רש״י.
    Your punishment is complete, O daughter Zion: He will not prolong your exile – In the matter which has been covered until now, [now] he is beginning to uncover [it], it is fitting to say he has exposed (גילה) your sins – it is fitting to say of the punishment of the iniquity that he has exposed – just as Isaiah said and the earth will reveal (וגלתה) the blood shed upon her, and no longer cover her slain (Isaiah 26:21).
    לא יוסיף – שב אל עונך, ועליו ישוב פקד.
    או ישובא אל השם הנזכר ברוח אפינו (איכה ד׳:כ׳).
    א. כן בכ״י מונטיפיורי 40, וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״ישיב״.
    He will not prolong – refers to your iniquity, and He has punished1 refers to it.⁠2
    Or it refers to HaShem who is mentioned in the breath of our nostrils (Lamentations 4:20).⁠3
    1. In other words, the punishment for your iniquity will not be prolonged.
    2. I.e. עונך.
    3. In other words, HaShem, referred to in v. 20, will not prolong your iniquity.
    תם עונך בת ציון – עתה בעת החרבן כי גלות ומיתה מכפרים, וכן אמר דניאל על זה: ולהתם חטאת (דניאל ט׳:כ״ד), כמו שפרשתי שם.
    לא יוסיף – הוא סוד גדול, וסוד י״י ליראיו.
    פקד – זכר, וכן כל שרש פקד, וגם זה ענין יקר.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

    תם עונך. הנו״ן בצירי כמשפט וכחבירו שבפסוק.
    לא יוסיף להגלותך – לא יעכבך זמן ארוך בגלות.
    פקד – ביום הראוי בודאי יפקוד, והדבר כאילו כבר היה ונתאמת.
    גלה על – הסיר המכסה המעלים חטאותיך מעיני בני אדם.
    תם עונך וגו׳ – ת״ר, הרואה תמרים בחלום תמו עונותיו, שנאמר תם עונך בת ציון1 (ברכות נ״ז.).
    תם עונך וגו׳ – רבנן אמרי, טובה היתה מגלת קינות לישראל מארבעים שנה שהתנבא עליהם ירמיה, ולמה, מפני שבה נטלו ישראל מחילה שלמה על עונותיהם ביום שחרב ביהמ״ק, הדא הוא דכתיב תם עונך בת ציון2 (מ״ר).
    פקד עונך בת אדום – א״ר הושעיה, למה נבראו היסורין כדי לתלותם לבית דאית להון למיזל, היא הוא דכתיב תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום3 (שם).
    1. תמרים – נוטריקון תם מִרְיָם, מלשון מֶרִי והיינו בעלי עון, וזהו תמו עונות [רש״א], והוא ע״ד רמז ואסמכתא, וע׳ מש״כ מכלל ענין המראות בחלום ופתרונם בתו״ת ר״פ מקץ בפסוק ויהי כאשר פתר לנו כן היה.
    2. ר״ל טובים היו הצרות והחורבן שהוזכרו במגילת קינות מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיה להשיבם בתשובה ולא הועיל, וזהו מפני שע״י זה קבלו מחילה גמורה על עונותיהם כדמפרש.
    3. ר״ל לא לחנם נבראו היסורין, שאם נועדו לבא על איזה איש מפני חטאיו ועשה תשובה לא יבטלו בכ״ז היסורים, רק ינטלו ממנו ויבאו על שונאיו הראויים להם, וכמש״כ תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום, והיינו שמעתה יפקוד עון אדום וישובו העונשין עליהם.
    תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לקית על כל חטאותיך1, ולאחר גלות אדום2 ברית כרותה היא כי3 לֹא יוֹסִיף הקב״ה4 לְהַגְלוֹתֵךְ עוד5; פָּקַד – זכר ה׳ את עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם, ויסורים יבואו עלייך, ולהבדיל מישראל שמקבלים את הייסורים באהבה ומתכפר עוונם, אַתְּ אדום כאשר ייסורים באים עלייך תקללי במלכות ובאלהיו, ואז מייד6 גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ – יתגלו החטאים הטמונים בך, תתגלה כל האפקורסות הטמונה בליבך לעיני כל7: פ
    1. לקח טוב ביאר שכאשר אדום מתחילה ללקות זה סימן טוב. ובמדרש, טובה היתה מגלת קינות לישראל מארבעים שנה שהתנבא עליהם ירמיה, ולמה? מפני שבה נטלו ישראל מחילה שלמה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש, וזה מה שכתוב ״תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן״, מדרש רבה.
    2. רש״י.
    3. עקדת יצחק.
    4. לקח טוב.
    5. רש״י.
    6. פלגי מים.
    7. פלגי מים.
    תרגום כתוביםאיכה רבהרס״ג תפסיר ערביתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×

    תפילה לחיילי צה"ל

    מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

    תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

    Prayer for Our Soldiers

    May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

    Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144