והאנשים רועי צאן – בל יחשוב המלך שתים. האחד, שבאמרו ״באו אלי״ שהוא בעבור כי יוסף אדוני הארץ ומושל בכל המדינה, וברצונו ״זה ישפיל וזה ירים״. ועל כן עזבו בית אביו את ארצם ומעשיהם בעבור התגדל על ידו. את זה יעשה לשר צבא, ואת זה לשופט, וזה ליועץ המלך וכיוצא וְיִכְבְּדוּ על המלך ויעוררו קנאה ומדון בין שרי הארץ וגדוליה. לכן אמר ״והאנשים רועי צאן״, כלומר אינם מבקשים כלום מבית המלך, לא גדולה וכבוד ולא ממשלה בארץ, כי כל עניניהם על הצאן שהם רועים להשגיח על עבודה זו ולהתפרנס ממנה. והשני, אם יאמר המלך, אם באו אליך לכבדך ולשמוח בך, למה תרחיקם מעל פני? הושיבם בעיר הממלכה עמך ויתפרנסו בה יותר ממעשה ידיהם כל אחד מאומנותו. על דרך משל, זה צורף זהב וכסף, וזה רוקם, וזה צובע, וכיוצא. לזה אמר שאינן בעלי אומניות ואין ערי המלוכה נאותים למושבם, כי הם רועי צאן ויושבים בחצרים ולנים על פני השדה.
כי אנשי מקנה היו – פן יחשוב המלך שהם אנשים ריקים מחכמה ודעת, ואינן יודעים דבר להתפרנס בו ומרוב עוני בחרו בעבודה זו להיות רועי צאן זולתם, בעבור שכר ולא לכבוד להם יהיה, כמו שיתבאר (פסוק ל״ד). על כן באר דבריו ואמר כי ״אנשי מקנה היו״, כלומר על כן יודעים לרעות הצאן כי היה להם מקנה רב, [הם] בעלי עושר ונכסים, ועבדים רועים צאניהם ולפי שהעבדים הרועים הריקים השומרים בשכר אנשים פוחזים שאינם עושים באמונה, היה מעשיהם להשגיח עליהם ולהיות עמהם לרעות הצאן.
וצאנם ובקרם – פן יאמר המלך, שמלפנים היו אנשי מקנה, ועתה אבד עשרם, ומעוני וחוסר כל באים אל ארצו ויטילו עצמם על יוסף שיפרנסם ויעשירם מבית המלך; לכן הודיעו כי עוד עשרם בידם כי צאנם ובקרם וכל אשר להם, כסף וזהב וכלים ושמלות ועבדים ושפחות, הביאו עתה עמהם. וזה באמת מאמר תבונה, כולל כל הצריך להאמר בענין זה. ושארית דבר יתבאר בעז״ה (פרק מז, ג-ד).