כי אם זכרתני אתך – לדעתי אין לחברו עם מה שאחריו, וכלומר כאשר תהיה במעמד הטוב והצלחה תזכרני לעשות עמדי חסד, דא״כ היה ראוי לומר תזכרני, לא זכרתני לשון עבר, גם מלת אתך מיותר דלא מצאנוהו בשאר מקומות מחובר בלשון זכירה, וכן טעם הרביע שבמלת אתך יפרידו ממה שאחריו ועושה כמאמר לעצמו, לכן נ״ל כי טעם זכרתני אתך, הוא כאלו אמר גם אנכי יוסף הוזכרתי אתך, כי כמו שראית בחלומך דברים הנוגעים אותך, ככה יש בו דברים הנוגעים אלי יוסף, ובדבריך אלה זכרת ממני כמו ממך, ושנינו כאחד משותפים בפתרון חלומך, כי שלשת השריגים ונתינת הכוס אל כף פרעה, הם רק נוגעים אותך, דלאחר שלשת ימים תשוב למעלתך לתת הכוס אל כף פרעה, אמנם ענין גפן שהיה לפניך, ושהיא כפרחת עלתה נצה, והבשילו אשכלותיה ענבים, ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה, אין מענינים הנוגעים אליך, לכן לא הזכרתי מהם בפתרון (כי באמת משקה כזו אינה ראויה לשתיה אף לפחותי אדם מכש״כ למלך) אבל אלה הם הרומזים אלי, (במכדרשב״י בלק קפ״ט בגפן שלשה שריגים וגו׳ עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה דכתיב וכוס פרעה בידי אבל חזיונא דמלה בגיני׳ דיוסף הוה ולבשרא ליה דישמע יוסף וינדע). הגפן רומז עלי יוסף, שאנכי מישראל הנקראים גפן, וגפן זה היה לפניו בחלומו, והיא כפרחת, שממקום שפלת מדרגת יוסף תפרח הצלחתו, והיושב כעת בבית המשמר (הוא כיין המשומר בתוך הענבים), מסבת השתדלותך תוציאנו מבית האסורים (והוא סחיטת הענבים להוציא המשקה מתוכה החוצה). ״מלת כי אם״ טעמו כמו כי אם יהיה לבער קין שענינו לאמת הדבר, כמלת אמנם, אכן (וואהרליך), והכוונה כי אם זכרתני אתך, אמנם באמת! כמו שבדבורי חלומך זכרת דברים הנוגעים בך, ככה זכרת בו דברים הנוגעים בי ואמר אחריו בדרך כלל כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד, כאשר תהיה במעמד ההצלחה והטובה תהיה אתה סבה לעשות עמדי חסד. ומבאר פרטי החסד, והוא שיבוא זמן שתזכירני לפני פרעה ותוציאני מן המשמר. ולפי שאין דבריו אלה בקשה כ״א פתרון על חלק מהחלום שאינו נוגע לחלום כ״א לפותר לכן לא אמר לשון בקשה ועשה כמו ועשה חסד עם אדוני, עשה עמי אות לטובה כי אם ״ועשית, והזכירני, והוציאני״ (כבישעיה מ״ג הזכירני, ובתהלים כ״ה ממצוקותי הוציאני) ״והזכרתני והוצאתני״ שהוא לשון הנהוג בספור דברים. ומלת נא כאן אינו לבקשה, כמו ידבר נא עבדך דבר, וכמו ישב נא עבדך, דתרגמו יונתן בן עוזיאל במטו, בבעו, כי אם לשון עתה וכמו שתרגמו אונקלס ויונתן בן עוזיאל, כען, כדון, אמנם לא על הזמן ההווה עתה, כי הוא עדן במשמר ואין ביכלתו להטיב, אבל הוא כמו עתה יאהבני אישי, דתרגומם כען, כדון, ויורה על המשך הזמן בעתיד הפך העבר (אין דער פאָלגע, נונמעהר), וכמו ועתה פן ישלח ידו שמתורגם כען, כדון, ומכוונו כענין אלא מעתה, או לפי זה בתלמוד (דעמנאך, פאָלגליך). ויותר יתכן לפרש מלת נא לשון בקשה, אמנם אינו מוסב על יוסף כאילו הוא מבקש ממנו עשיית החסד, אבל הוא מוסב על החסד שיעשה, לומר החסד שאתה עתיד לעשות עמדי לא יהיה דבר שיש לך בו פזור ממון או השתדלות עצומה בעמל וטורח רב, כי אמנם לא יהיה כ״א חסד דברים בלבד, שתסדר דברים לפני פרעה שהמכוון בהם בקשה, הנה ביאר לו בזה איכות החסד שהוא מעותד לעשות והוא נא ר״ל בקשה. (דוא ווירסט ביטטענד מיר גונסט פערשאפפען). ולרבותינו שאמרו על מאמר שר המשקים, את חטאי אני מזכיר, בלשון רבים שהזכיר שני חטאים הא׳ שלא זכר את יוסף וישכחהו מלהיטיב עמו להזכירהו לפני פרעה להוציאו חפשי, והב׳ שראה את פרעה מצטער מאד לחפש אחר איש שיפתר לו את חלומו, והוא לא גלה לו מיד שיודע איש כזה. א״כ החסד נעשה ליוסף ע״י שר המשקים שהיה מוכרח לבקש על עצמו על מה שחטא, וזה שאמר יוסף, ועשית נא עמדי חסד, ע״י נא ובקשה יעשה לי חסד ממך. ודע שיש במלת נא הוראה שלא הוזכר במחברים, והוא משם נאה שיורה על היופי, כמו כלה נאה, ואנשי כנה״ג בתפלת י״ח, ולך נאה להודות, וממנו במקרא מה נאוו לחייך בתורים, לישרים נאוה תהלה (דומה לשם גאוה משרש גאה, זעוה מן זעה) ובא במקרא בשתי תמונות, באל״ף אחר הנו״ן, וגם בלי אל״ף כמו הנוה והמענגה (ירמיהו ו׳) דתרגמו יאתא, לשון יופי, וכמו שיורה על היופי וההדור, ככה יורה על השבח והתהלה, כי היופי הוא שבחו של דבר, לכן נאמר, יפי חכמתך יפי קולך (יחזקאל כ״ח ל״ג) דתרגומם תקון חכמתך בסים קלך. וכן שם פאר שהוראתו היופי וההדור, ככה יורה על התהלה והשבח, כמו מעשה ידי להתפאר, היתפאר הגרזן על החוצב, לכן זה אלי ואנוהו, יש מפרשים אותו במכילתא, לשון יופי, אתנאה לפניו במצות, ויש מפרשים אותו שם במכילתא לשון שבח, ואנוהו אדבר בשבחו, וכן תיב״ע ואנוהו ואשבחיני׳. ורש״י הביא שניהם, ואנוהו אספר נויו ושבחו. ובזה ואנוהו דרישא דקרא דומה אל וארוממנהו דסיפי׳. וכן נגדה נא לכל עמו (תהלים קט״ז) תרגומו איתני נסוי, מלת נגדה פירש לשון הגדה וספור ומלת נא פירש לשון שבחו גדלותו ורוממותו, לכן תרגמו נסוי מלשון ואל עמים ארים נסי (ישעיהו מ״ט כ״ב) כלומר אראה להם גדולתי ורוממותי, וכן והאלהים נסה את אברהם, אמרו עליו גדלו ורממו. וטעם המקרא אחר שהושיעני ה׳ מצרותי עד שאשא כוס ישועות ואשלם נדרי שנדרתי בעת צרתי, תתפרסם תשועת ה׳ ברבים עד שיהיה ספור והגדה לכל עמו בתודה שבח ותהלה, ותרגום נגדה נא (איין לאָבגעשפראֶך אונטער אללען) ועל כוונה זו יש לפרש מאמר, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, מאמר כי לעולם חסדו יאמרו בדרך שבח ותהלה (זיא שפרעכען לאָבענד) (לא כהמוניים שיאמרו דברים כאלה מן השפה ולחוץ כאמירה בעלמא בלי שימת לב לאמרם בדרך שבח ותהלה לו ית׳) וכן בתפלת משה על מרים, אל נא רפא נא לה, נא השני לשון בקשה (כפי המורגל) ונא הראשון לשון שבח ותהלה, וטעמו אתה, אל! אתה המשובח והמהולל. (דוא רוהמפאָללער!) סיפר שבחו של מקום תחלה ואח״כ התפלל רפא נא לה. כעין זה אמרו שם בספרי, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאילותיו צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים ואח״כ יבקש שאילותיו שנאמר אל נא רפא נא לה (והמפרש לספרי שם לא הבין כן) ועל כוונה זו יש להבין מלת נא במאמר יוסף ועשית נא וגו׳. כי כל יוצאי בית האסורים הבושה תכסה פניהם לבלי התראות לעיני בני אדם זמן מה, כי נבזים הם בעיניהם, אבל יציאת יוסף מבית האסורים היה בדרך כבוד גדול, המלך שהיה נצרך אליו מיהר להריץ אותו ומבית האסורים יצא למלוך, וזהו ועשית נא וגו׳ עשיית החסד יהיה בדרך שבח תהלה ותפארת (ווירסט מיר גנאדע רוהמפאלל בעווירקען) ויצא ליוסף זה, ממה שראה בחלום, והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו, שאין כזה במהלך הטבעי, מזה שפט יוסף שיציאתו לא יהיה בדרך הנהוג. ומה שאמר יוסף כאשר ייטב לך ועשית, אמר חד מן החברים, כי זה הבין יוסף מסדור לשון שר המשקים שאמר וכוס פרעה בידי, דמאמר זה מיותר לגמרי, דכיון שנתן את הכוס אל כף פרעה מסתמא היה בידו תחלה, ועוד שאין זה מקום המאמר, כי קודם סחיטתו הענבים מה לו לאחוז הכוס בידו, דלסחיטה צריכה שתי ידים הנה מזה הבין יוסף שלא יתילד לו החסד ממנו מיד וקרוב לצאתו מבית הסהר, כי אם אחר שיהיה כבר במעמדו הטוב להיותו ממונה לשר משקים, לכן נראה לו בחלומו אחיזת הכוס בידו קודם הסחיטה שהיא הוראה ליציאתו חפשי מבית הסהר. הנה לשון המקרא ילמדנו גודל מעלת בטחונו של יוסף בהשם ב״ה, אף שהיה לו בזה איש המוכשר והמחוייב להשתדל בטובתו, לא ערך אליו דברי בקשה כראוי, רק הודעה לפי המובן בפתרון חלק חלומו. ושפיר אמרו במדרש רבותי׳ ר״פ מקץ, אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים, זה יוסף, (ולמפרשי המדרש מאמר זה סותר א״ע, דמתחלה יאמר שבטח יוסף בהשם, ולבסוף האשים את יוסף שפנה אל רהבים באמרו זכרתני והזכרתני. ולמ״ש הדברים בפשטן). אמנם אף שהיה בטחונו בבעל הסבות ית׳ ונמנע מן הבקשה, ולא הודיעו הדבר כ״א בדרך פתרון בכל זאת למעלת צדיק כמותו יחשבוהו לעון, כי עם הצדיקים הקב״ה ידקדק כחוט השערה והיה מן הראוי אליו לשום מחסום למו פיו לבלי הזכיר מזה מאומה אף בדרך פתרון לכן אמרו שנתוספו עליו עוד שתי שנים. אשרי אדם אשר יחשוב ה׳ לו עון כזה!.