×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) {רביעי} ‹פפ› ל=אין פרשהוְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי׃
Now this is the history of the generations of Aaron and Moses on the day that Hashem spoke with Moses in Mount Sinai.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י קרארשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספימזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימה
וְאִלֵּין תּוֹלְדָת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹמָא דְּמַלֵּיל יְיָ יָת מֹשֶׁה בְּטוּרָא דְּסִינָי.
And these are the generations of Aharon and Moshe in the day that the Lord spoke with Moshe in the mountain of Sinai.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי
וְאִלֵּין תּוֹלְדָת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹמָא דְּמַלֵּיל ה׳ עִם (ח״נ: יָת) מֹשֶׁה בְּטוּרָא דְּסִינָי
תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן אונקלוס ו״יונתן״
א. תּוֹלְדוֹת מתורגם בקביעות תּוֹלְדָת. לכן כמו שתרגם ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק״ (בראשית כה יט) ״וְאִלֵּין תּוֹלְדָת יִצְחָק״, תרגם גם כאן ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״ – ״וְאִלֵּין תּוֹלְדָת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״ ככותרת להמשך, אף על פי שאינו מונה אלא את בני אהרן (כקושית רש״י). אבל המיוחס ליונתן שביצחק תרגם ״וְאִלֵּין תּוֹלְדָת יִצְחָק״ כת״א, שינה לתרגם כאן ״וְאִלֵּין יִחוּסֵי אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה דְאִתְיְחָסוּ״ כתרגומו לעיל ״וַיִּתְיַלְדוּ״ (במדבר א יח) ״וְאִתְיַחַסוּ״, כי לדעתו פסוקנו אינו כותרת אלא סיכום לפרק הקודם: אלה המנויים לעיל, הם שהתייחסו לפני משה ואהרן. לפי זה ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״ מתפרש כמו ״פְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן״ (במדבר כו סד) המציין את יחס הפעול אל הפועל.⁠
״הכתב והקבלה״. אבל מכיוון שהמיוחס ליונתן אינו עקבי בתרגומי ״תולדות״, יש שתרגם ״יחוס תולדות״ (בראשית ה א) ולפעמים ״תולדות״ בלבד (בראשית ב ד) – אין ההוכחה מכרעת.
דִּבֶּר ה׳ אֶת מֹשֶׁה – יָת או עִם?
ב. זהו הפסוק היחיד בתורה שבו במקום ״וידבר ה׳ אל משה״ נכתב ״דבר ה׳ את משה״. על פי זה מתורגם בתאג׳ ״ביום דבר ה׳ את משה״ – ״דְּמַלֵּיל ה׳ יָת מֹשֶׁה״. אבל בכל הנוסחים מתורגם ״דְּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה״ שהוא תרגום המיוחד למשה רבנו (כמבואר לעיל א א).
ואילן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואילן״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
תלדוותה דאהרן ודמשה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תלדוותה דאהרן ודמשה״) גם נוסח חילופי: ״תלדוות אהרן ומשה״.
ביומא די מלל [י״י] עם משה בטורא דסיני.
ואיליין ייחוסי אהרן ומשה דאתיחסו ביומא דמליל י״י עם משה בטוורא דסיני.
These are the generations of Aharon and Mosheh, who were genealogized in the day that the Lord spoke with Mosheh in the mountain of Sinai.
[כא] כָּל מִי שֶׁהַמָּקוֹם מִתְעַסֵּק בּוֹ לְהַעֲמִיד מִמֶּנּוּ אֻמָּה אוֹ שַׁלְשֶׁלֶת יוּחֲסִין הָיָה הַמָּקוֹם מִתְעַסֵּק בּוֹ כָּעִנְיָן הַזֶּה לִכְתֹּב בּוֹ תּוֹלְדוֹת, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תּוֹלְדוֹת בַּכְּתוּבִים, הָרִאשׁוֹן: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בראשית ב׳:ד׳), זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה׳:א׳), אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ (בראשית ו׳:ט׳), וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ (בראשית י׳:א׳), אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם (בראשית י״א:י׳), וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח (בראשית י״א:כ״ז), וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִשְׁמָעֵאל (בראשית כ״ה:י״ב), יִצְחָק (בראשית כ״ה:י״ט), עֵשָׂו (בראשית ל״ו:א׳), יַעֲקֹב (בראשית ל״ז:ב׳), אֵלּוּ עֶשֶׂר תּוֹלָדוֹת נִתְעַסֵּק בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראוֹת עוֹלָם וּלְהַעֲמִיד אֻמּוֹת, וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם כָּתַב הַמָּקוֹם תּוֹלְדוֹתָם, אֶחָד לְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּלְכוּת, וְאֶחָד לְשַׁלְשֶׁלֶת הַכְּהֻנָּה, וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ (רות ד׳:י״ח), לְהַעֲמִיד שַׁלְשֶׁלֶת הַמַּלְכוּת הֵימֶנּוּ. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה – בִּשְׁבִיל שַׁלְשֶׁלֶת הַכְּהֻנָּה.
[כב] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה – וַהֲרֵי תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל משֶׁה לֹא נִתְבְּעוּ כָּאן וְלָמָּה נֶאֱמַר תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמשֶׁה, בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁלֹא לְמַעֵט אֶת כְּבוֹדוֹ.
ואלה תולדות אהרן ומשה – מצינו שחושב תולדות אהרן ואינו חושב תולדות משה, ולמה לא חשב בניו, לפי שהיו בניו נביאים ונחשבו עם הלוים, לכך פירש תולדותיו.
דבר אחר: למה נתייחסו. סנהדרן י״ט ע״ב, ורש״י עה״ת, ועיין במ״ר פ״ב אות כ״ב.
דבר אחר: למה נתייחסו בני אהרן על שם משה, לפי שהוא למדם תורה, ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדם, ולכך נאמר ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני, לומר מי גרם לבניו של אהרן שנקראו על משה, התורה שדבר ה׳ אל משה בהר סיני, מכאן אתה למד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
(א-ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, כָּל הַמְּלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״, וּכְתִיב ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן״, לוֹמַר לְךָ אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִמֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֶת מֹשֶׁה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תל״א).
וַהַדַ׳א נַסַבֻּ קַוְםִ אהַרֻוןַ וַמֻושִׁה פִי וַקתִ כַ׳אטַבַּ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ פִי גַבַּלִ סַיְנַאאַ
וזהו יחוסם של אנשי אהרן ומשה, בעת אשר נאם ה׳ אל משה בהר סיני.
ואלה תולדות אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
ביום דבר י״י את משה – נעשו אילו תולדות שלו, שלימדם מה שלמד מפי הגבורה.
ואלה תולדת אהרן ומשה AND THESE ARE THE OFFSPRING OF AHARON AND MOSHE – But it mentions only the sons of Aharon! But they also are called the sons of Moshe because he taught them the Torah. This tells us that whoever teaches the Torah to the son of his fellow man Scripture regards it to him as though he had begotten him (Sanhedrin 19b).
ביום דבר ה' את משה IN THE DAY THAT HASHEM SPOKE TO MOSHE – did these children (these of Aharon) become his (Moshe') children, because then for the first time he taught them what he heard from the Almighty.
אלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר י״י אל
כך פעמיים בכ״י, גם כאן וגם להלן במדבר ג׳:ל״ח, וכן גם בחזקוני, בכ״י של פירוש רמב״ן, ובמקצת כ״י של המקרא. בנוסח המסורה: ״את״.
משה בהר סיני – למנות את ישר׳ שנתילדו על משפחותם לבית אבותם להפקידם איש איש על עבודתו ועל משאו {במדבר ד׳:מ״ט}: ישר׳ לצאת לצבא להלחם, בני גרשון לשאת את המשכן, וכן בני מררי לעבודה האמורה בהן, בני קהת לעבודת הקודש בכתף ישאו {במדבר ז׳:ט׳}. גם ביום דבר י״י אל משה למנותם, נצטווה משה למנות תולדותיו ותולדות אהרן אחיו לחנות לפני המשכן כמו שמפרש בסוף העניין והחונים לפני המשכן קדמה וגו׳ משה ואהרן ובניו {במדבר ג׳:ל״ח}. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠
עיינו להלן בביאור לבמדבר ג׳:ל״ח. השוו רשב״ם במדבר ג׳:כ״ז.
ואלה תולדות אהרן ומשה – תחילה מנה תולדות ישראל, ואחר כך תולדות הכהנים, ואחר כך תולדות הלוים, ועתה מונה תולדות אהרן. ותולדות משה לפנינו עם הלוים דכתיב: ולקהת משפחת העמרמי (במדבר ג׳:כ״ז), זהו: משה
בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין מופיעה כאן מלת ״אהרן״, אולם כבר הציע מ׳ לוקשין במהדורתו שהיא אינה מתאימה לביאורו של רשב״ם כאן. ועיין ביאור רשב״ם להלן ג׳:כ״ז שרק כותב ״משה ובניו״ וכן בביאור המקביל כאן של ר״י בכור שור.
ובניו אשר יקראו על שבט הלוי, כי לא היו לעמרם בנים רק משה
בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) נכפלה כאן מלת ״משה״.
ואהרן, ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א כ״ג:י״ג-י״ד).
ביום דבר י״י את משה בהר סיני – שזהו קודם שהוקם המשכן, אז היו ארבעה. אבל בשנה שנייה, שהוקם המשכן במדבר סיני, לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר, כמו שפירשתי למעלה בתחילת פרשה (רשב״ם במדבר א׳:א׳). שכל מקום שנאמר: בהר סיני, זהו קודם שהוקם המשכן, אבל משנבנה אהל מועד, לא נאמר אלא: במדבר סיני.
ואלה תולדות אהרן ומשה THESE ARE THE DESCENDANTS OF AARON AND MOSES: First the text counted the descendants of the Israelites (in chapter 2), then the descendants of the priests (in 3:2–4) and then the descendants of the Levites (in 3:14–39).
[Despite the fact that the text now says that it is counting “the descendants of Aaron and Moses,” that is just a general introductory statement.] Now [i.e. in vss. 2–4, only] Aaron’s descendants are listed. Moses’ descendants will be listed below among the Levites, in the verse (27), “To Kohath belonged the clan of the Amramites.” This [phrase, “clan of the Amramites,”] means Moses and his sons
I have translated based on my conjectural emendation: זהו משה ובניו, instead of Rosin’s text: זהו משה ואהרן ובניו. My proposed reading is supported by the continuation of the comment where Rashbam clearly distinguishes between Aaron’s children, who are listed under the category of priests, and Moses’ children, who alone are considered among the Levites. See also Rashbam’s comment to vs. 27: “'משפחת העמרמי' משה ובניו – ‘the clan of the Amramites’ [means] Moses and his sons.”
Without the emendation, Rashbam’s comment as it stands משה ואהרן ובניו goes against the rules of grammar. At a minimum, one would have to emend בניו to בניהם.
who are considered part of the tribe of the Levites. [The phrase “clan of the Amramites” in verse 27, in the middle of this enumeration of Levites, could only be a reference to Moses’ children,] since Amram had only two sons, Moses and Aaron, and (I Chr. 23:13–14) “Aaron was set apart [he and his sons] to be consecrated ... but as for Moses ... his sons were named after the tribe of Levi.”
Rashbam is opposing Rashi’s midrashic explanation of the phrase “the descendants of Aaron and Moses.” Rashi, like Rashbam, addresses the difficulty that the phrase here in vs. 1 is followed immediately by an enumeration of Aaron’s children alone. Rashi’s midrashic solution (following Sanh. 19b) is that the children of Aaron are legitimately considered also to be Moses’ children, since Moses was the one who taught them Torah.
Rashbam suggests more simply that the phrase “children of Moses and Aaron” in vs. 1 does not refer only to the children enumerated in vss. 2–4 but also to the “clan of the Amramites” referred to later in the chapter. So also Nahm., JBS and Be’ur.
ביום דבר AT THE TIME THAT THE LORD SPOKE WITH MOSES AT MOUNT SINAI: In other words, before the Tabernacle was erected Aaron had four sons. But, once the Tabernacle was erected in the wilderness of Sinai in the second year, only Eleazar and Ithamar remained [alive], as I explained above in the beginning of the Torah portion. For whenever the text says [that God spoke to Moses] “at Mount Sinai” it means before the Tabernacle was erected. Once the Tent of Meeting was built, the text always says [that God spoke to Moses] “in the wilderness of Sinai.”
Rashbam repeats here the point that he made in his commentary to 1:1. As I noted there (in note 3), that point serves to oppose the explanation that Rashi offered here in his commentary, s.v. ביום דבר.
ואלה תולדות אהרן ומשה – הטעם:⁠
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: כטעם.
שלא הולידו בניהם ולא הוסיפו בקרוב מעשרה חדשים, כאשר דבר השם עם משה בהר סיני בעלותו להתפלל על מעשה העגל, אז נבחר שבט לוי, ואמר השם למשה: הקרב את מטה לוי (במדבר ג׳:ו׳), גם פרשת ואני {הנה} לקחתי (במדבר ג׳:י״ב). וכאשר הוקם המשכן, אמר השם: פקוד את בני
בכ״י פריס 177: מטה.
לוי (במדבר ג׳:ט״ו), והשכינה במשכן, ככתוב:⁠
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: על כן כתב.
במדבר סיני (במדבר ג׳:י״ד). והנה היו תולדות אהרן ומשה במדבר סיני כאשר היו בהר סיני, רק חסרו שני בני אהרן, על כן אמרתי: כי הלוים לא נתנו כופר נפשם (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ב:כ״ט), כי כן כתוב: לכל העובר על הפקודים (שמות ל״ח:כ״ו).
ויש אומרים: כי לא פקדם משה טרם עשות המשכן, רק ידע פקודיהם בדרך נבואה, והכתוב יכחישם, והוא: כי תשא (שמות ל׳:י״ב).
NOW THESE ARE THE GENERATIONS OF AARON AND MOSES. Scripture states this
Our Torah portion deals with the census taken in the second year following the Exodus (see Num. 1:1; 3:14). The question thus arises, why does Scripture then tell us how many offspring Moses and Aaron had on the day that the Lord spoke to Moses on Mount Sinai?
because it wants to inform us that their offspring did not beget children and did not increase
In other words, the generations of Moses and Aaron were the same at the time of the census as they had been on the day that Moses stood on Mount Sinai ten months earlier. Hence it was not necessary to count them again when the Levites were counted. See verse 15.
in close to ten months.⁠
Ten months passed from the day that Moses stood on Mount Sinai in the month of Sivan and the census was taken on the first day of the second month (Iyyar) following the Exodus.
God chose the tribe of Levi at the time God spoke to Moses on Mount Sinai, when Moses ascended to atone for the making of the golden calf. God then said to Moses, Bring the tribe of Levi near (v. 6). The Lord then also related all that is contained in the section
Verses 12 and 13.
that opens with And I, behold, I have taken the Levites from among the children of Israel (v. 12). When the tabernacle was erected, God told Moses, Number the children of Levi (v. 15). God's presence was then manifest in the tabernacle. Scripture therefore reads, in the wilderness of Sinai (v. 14).⁠
And not on Mount Sinai. The point is that the Levites were numbered when the tabernacle stood at the foot of Mount Sinai. Scripture tells us that God spoke to Moses in the wilderness of Sinai and told him to number the Levites, because once the tabernacle was erected God's presence was manifest there, and God spoke to Moses there. Thus what is reported in 3:1-13 took place on Mount Sinai, and what is reported in 3:14-39 took place in the wilderness of Sinai.
Now the descendants of Aaron and Moses in the wilderness of Sinai numbered the same as they did at Mount Sinai. However, two sons of Aaron were missing.⁠
This is the point of verse 4.
I therefore
According to Ibn Ezra only those who went forth to war were counted by offering half a shekel as ransom for their souls. However, the Levites were in the service of God and did not have to offer a ransom for their souls. See Ibn Ezra's short commentary on Ex. 38:25.
said that the Levites did not give a ransom for their souls, for Scripture clearly states, for every one that passed over to them that are numbered (Ex. 38:26). Some say that Moses did not count the Israelites before the tabernacle was constructed. He knew their number only by way of prophecy. However, Scripture contradicts them. It clearly states, When thou takest the sum of the children of Israel (Ex. 30:11).
ואלה תולדות אהרן ומשה – כלומר: הכהנים והלוים. ומונה בני אהרון תחילה, שהם כהנים, ואחר כך משה ושאר הלוים. דמשפחת העמרמי שהוא מונה בתוך הלוים (במדבר ג׳:כ״ז) זהו משה ובניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים כי אם משה ואהרון, ובני אהרון כבר נמנו בפני עצמם כדכתיב: ויבדל אהרון {להקדישו} קדש קדשים
בכ״י מינכן 52: הקדשים.
(דברי הימים א כ״ג:י״ג), ובני משה לא נבדלו משאר הלוים.
NOW THIS IS THE HISTORY OF THE GENERATIONS OF AARON AND MOSES – meaning, the Priests and Levites. The sons of Aaron were counted first, since they were priests, and following that, Moses and the remaining Levites were counted. The family of Amram, which was counted among the Levites (Numbers 3:27) were Moses and his sons, as Amram had no other sons, only Moses and Aaron, and Aaron’s sons were already counted independently, as it is written: “and Aaron was separated, that he should be sanctified as most holy” (I Chronicles 23:13), and the sons of Moses were not set aside from the remaining Levites.
ביום דבר י״י אל
כן גם בר״י קרא, בכ״י של פירוש רמב״ן, ובמקצת כ״י של המקרא. בנוסח המסורה: ״את״.
משה בהר סיני – כל זמן שהקב״ה נדבר עם משה בהר סיני היו נדב ואביהוא קיימים אבל מתו במדבר באהל מועד שהיה במדבר סיני.⁠
שאוב מרשב״ם.
ביום דבר ה' אל משה בהר סיני, "as long as God was speaking with Moses at Mount Sinai,⁠" Aaron's sons Nadav and Avihu were still alive. They died in the Tabernacle in the desert of Sinai, at the beginning of the second year.
ואלה תולדות אהרן ומשה. כלומ׳ הכהנים והלוים תולדותיו
ס״א: ״תולדותיהן״.
בכלל הלוים שיצאו מעמרם.
ביום דבר ה׳ אל משה. היו אלה ארבעתן תולדות אהרן. אבל אחר כך מתו נדב ואביהוא.
ואלה תולדות אהרן ומשה – נקרא ג״כ ע״ש משה כיון שהוא למדם תורה.
ביום דבר ה׳ את משה – פי׳ אז היו אלה ארבעתן תולדות אהרן, אבל אח״כ מתו השנים.
ואלה תולדות אהרן ומשה וגו׳ – ואינו מונה אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י פרמא 3255: ״שלמדם״.
תורה, מלמד שכל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ביום דבר י״י אל
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן גם בר״י קרא, בחזקוני, ובמקצת כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״את״.
משה בהר סיני – נעשו אלו תולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. לשון רבינו שלמה.
ואין ביום דבר י״י אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני, ואמר כי מתו נדב ואביהוא, ואין להם היום תולדות, רק אלעזר ואיתמר. והזכיר זה לאמר כי
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בו״ ונוסף בין השיטין: ״כי״.
ביום דבר י״י אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם, ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה.
וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה, כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם, ורצה להזכיר תולדות
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תולדותם״.
שבט לוי התחיל
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״התחיל״.
בראשי השבט ההוא.
ועל דרך הפשט: טעם תולדות אהרן ומשה – לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיות קדש קדשים, ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה, כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלויים, וזה כענין שכתוב: ובני
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״בני״.
עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ומשה
כן בכ״י מינכן 137, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון: ״ובני משה״.
איש האלהים, בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א כ״ג:י״ג-י״ד). והדרש סמכוהו מפני שלא פירש: ואלה שמות בני משה, כאשר עשה בבני אהרן, לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה, מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז.
NOW THESE ARE THE GENERATIONS OF AARON AND MOSES IN THE DAY THAT THE ETERNAL SPOKE WITH MOSES IN MOUNT SINAI. "And yet [in the following verse] Scripture only enumerates the sons of Aaron, [as it is said, And these are the names of the sons of Aaron! If so, why does it say here and Moses?] They [were indeed the sons of Aaron, but] they are called the generations of Moses because he taught them Torah. This establishes the principle that if one teaches the Torah to one's fellow man,⁠
In our Rashi: "the son of his fellow man.⁠"
Scripture accounts it to him as though he had begotten him. In the day that the Eternal spoke to Moses did these children [of Aaron] become his [Moses'], because he taught them then what he learned from the mouth of the Almighty.⁠" This is Rashi's language.
However, the expression in the day that the Eternal spoke to Moses is intended [not to convey the idea mentioned by Rashi, but] only to say that these were [Aaron's four] sons [namely, Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar, as mentioned in (2)] in the day that the Eternal spoke with Moses in Mount Sinai, and then Scripture states [in the following verses] that Nadab and Abihu died, and that therefore they
I.e., Aaron and Moses. — Ramban is following the verse which speaks of the children as the generations of Aaron and Moses, for the reason that Rashi explained, but he is of course referring to Aaron's sons.
have no children now except Eleazar and Ithamar. Now Scripture mentions this in order to state that in the day that the Eternal spoke with Moses in Mount Sinai these [sons of Aaron] were chosen to be anointed, and their anointing shall be to them for an everlasting priesthood,⁠
Exodus 40:15.
but as for the rest of the tribe [of Levi], Moses was not commanded that they be chosen [for service in the Tabernacle] until now. And the reason why He mentioned the generations of Aaron and Moses at this place is that since He had completed the census of all Israel by their generations and by their fathers' houses,⁠
Verses 20, 22, etc.
and He now wanted to mention the generations of the tribe of Levi, He began with the leaders of that tribe.
According to the plain meaning of Scripture, the sense of [the expression] the generations of Aaron and Moses is that the sons of Aaron were anointed priests separated from [the rest of] the tribe [of Levi] so that they be most holy,⁠
I Chronicles 23:13.
and the generations of Moses were the family of the Amramites which He mentions further on, since of the Amramites there were only the children of Moses,⁠
Further, (27). Of Amram's two sons, the sons of the first, Aaron, are already mentioned above; thus the verse must be speaking of Moses' children only.
and they are counted among the Levites. This [verse] is thus similar to that which it is written, The sons of Amram: Aaron and Moses; and Aaron was separated, that he should be sanctified as most holy.⁠
I Chronicles 23:13.
But as for Moses the man of G-d, his sons are named among the tribe of Levi.⁠
I Chronicles 23:14.
And the homiletic interpretation [which Rashi mentioned, that the generations of Aaron are also attributed to Moses because he taught them Torah], the Rabbis based upon [the fact that] Scripture does not state "and these are the names of the sons of Moses,⁠" as it does with the sons of Aaron [stating in (3): These are the names of the sons of Aaron — therefore the Rabbis explained that the verse says: Now these are the generations of Aaron and Moses] to allude to [the principle that] the sons of Aaron are also the generations of Moses because he taught them Torah, for it is the way of the Torah to explain and to allude [to spiritual truths].
ואלה תולדות אהרן ומשה – הזכיר משה לפי שלמדם תורה, כי תלמידיו של אדם הן הן תולדותיו העקריות, והיו תולדות אהרן בהולדה ותולדות משה בלמוד התורה, ולזה הזכיר הר סיני שבו נתנה תורה, ואמר ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני – וכן דרשו רז״ל כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ואחרי כן הזכיר ואלה שמות בני אהרן לבאר שהיו בנים לאהרן לבדו, ולזה הזכיר ארבעתם בשמותם. ואחרי כן הזכיר שלישית אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא וגו׳.
ויתכן לפרש על דרך הפשט כי הוצרך זה ללמדך שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, שנאמר (תהלים נ׳:ג׳) וסביביו נשערה מאד, ועל כן הוסיף הכהנים המשוחים ולומר כי אפילו אנשים גדולים כאלו הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן לא נשא פניהם כשחטאו לפניו אבל הענישם מיד בעונש מיתה, וזהו שכתוב (דברים כ״ח:נ׳) אשר לא ישא פנים לזקן וכתיב (איוב ל״ד:י״ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם.
ויתכן עוד שיהיה בכתוב סוד, כי בני אהרן יחזור לנדב ואביהוא בלבד שכבר מתו, והוא שהזכיר וימת נדב ואביהוא לפני ה׳, ואמר הכהנים המשוחים ומפני שארבעתם היו משוחים לכך הוצרך לפרש אשר מלא ידם לכהן קרי ביה לכהן, כלומר אותם אשר מלא ידם לכהן אחר, והוא פינחס בן אלעזר, והוא שכתוב (שמות ו׳:כ״ה) ותלד לו את פינחס אלה וגו׳, וזהו שהזכירה תורה מיתת נדב ואביהוא בפרשת פינחס, וזהו שכתוב בתחלת פרשת פינחס בן אלעזר בן אהרן, כי כל התורה כולה רמזים והערות, ועל כן הזכיר בכאן שלשה פעמים אלה לרמוז על שלש הויות, הראשונה הויה שכלית כלפי משה, והשניה גופנית כלפי אהרן, והשלישית הויה מחודשת כפי מדותיו של הקב״ה. ומפני ששתי הויות היו בזמן אחד לכך הזכיר בהן ואלה בקשור וא״ו, מה שאין כן בהויה מחודשת שבה הזכיר אלה בלא וא״ו. והואיל והזכירם פירש מיתתם וחטאם שמתו בו.
ואלה תולדת אהרן ומשה, "and these are the descendants of Aaron and Moses: The reason the Torah mentions the name of Moses here although it does not tell us anything about his sons is that the person who teaches someone else Torah is considered as if he had fathered him. Seeing that Moses taught the sons of Aaron Torah he was included in the people considered as their progenitors. This is also why our verse mentions Mount Sinai, as the Torah had been given at Mount Sinai.
ביום דבר ה' את משה בהר סיני, "on the day the Lord had spoken to Moses at Mount Sinai.⁠" Seeing that the Talmud Sanhedrin 19 makes the point we just made that anyone who teaches the son of his friend Torah is considered as if he had fathered him, the Torah here repeats: "these are the sons of Aaron,⁠" to make sure we understand that biologically speaking the sons now enumerated were fathered only by Aaron. This is also why all four of them are mentioned by name. Later on (verse 3) they are mentioned once more as the ones who had been anointed with sacred oil.
According to the plain meaning of the text we can explain this apparent duplication of information already supplied by the Torah as proof that God is very meticulous when dealing with even the slightest error committed by socially and spiritually eminent people such as the sons of Aaron (and of course Aaron himself as well as Moses). We have a verse to this effect in Psalms 50,3: "those around Him are judged fiercely.⁠" By adding the words: "the priests who had been anointed,⁠" the Torah explains in advance why even highly esteemed people like Nadav and Avihu do not have their mistakes overlooked; not only is God not indulgent with people of such stature, but, on the contrary, He is more demanding of them in light of their representing not only themselves but God and His image. When the Torah describes the enemies of Israel who will invade the country as part of God's retribution for Israel's private and collective sins, it mentions a people who will show no respect for the elderly (Deut. 28,50). The reason this is mentioned is because normally one indulges the elderly, crediting them with wisdom, etc. God had to make plain that in His system of justice the more rarefied the spiritual atmosphere in which a person moves the more is he prone to retributive action by God if he fails to live up to God's and the people's expectations. We find the same point being made in Job 34,19 when Elihu tells his friend Job that "he is not partial to princes; the noble are not preferred to the wretched, for all are the work of His hands.⁠"
Another approach: There is a mystical element here when the Torah writes of the four sons of Aaron, two of whom had already died and who certainly were not part of this census anymore. The Torah had described Nadav and Avihu as having died "before the Lord" (verse 4). It is reasonable then to understand the words "these are the sons of Aaron" as referring only to Nadav and Avihu whose death is being repeated in verse 4. Seeing that all four of Aaron's sons had been anointed with sacred oil, we would have to understand the word לכהן at the end of verse 3, normally translated as: "to function as priest,⁠" as meaning לכוהן, "to be priests,⁠" a reference to someone who would function as priest after his father had died, i.e. Pinchas son of Eleazar. This would also account for Exodus 6,25: "she bore for him Pinchas the heads of the Levites according to their families.⁠" This is also why again at the beginning of Parshat Pinchas (Numbers 26,60-61) the birth and death of Nadav and Avihu is once again mentioned. This is also why in Numbers 25,11 the Torah troubled itself to again trace Pinchas' genealogy back to his grandfather Aaron. Seeing that the entire Torah is full of hints with profound meanings the Torah here saw fit to refer to these sons of Aaron three times. The first mention covers the intellectual relationship of these sons to their uncle Moses. The second time their existence is mentioned is a reference to their physical existence. The third time they are mentioned was to reveal to us something about the nature of God's system of Justice, how instead of indulging the great it does the reverse and measures each one of their actions minutely. Seeing that two of these insights into God's mind were revealed at the same time, the Torah used the conjunctive letter ו in introducing chapter three with the word ואלה. Seeing that the sons of Aaron had to be mentioned, the Torah also had to repeat what happened to them and why.
ואלה תולדות אהרן ומשה – כלומר הכהנים הלוים ומונה בני אהרן תולדותם לבדם כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים ובני משה לא נבדלו מן הלויים ולכך היו תולדותם בכלל הלויים שיצאו מעמרם.
ביום דבר ה׳ אל משה – היו אלה ארבעתם תולדות אהרן אבל אח״כ מתו נדב ואביהוא כדמפרש.
ואלה תולדות אהרן ומשה – כלומר הכהנים והלוים ומונה בני אהרן תחלה לבדם כדכתיב ויבדל אהרן להקדישו ובני משה לא נבדלו מן הלוים ולכך תולדותם הם בכלל הלוים שיצאו מעמרם.
ביום דבר ה׳ את משה – כלומר באותו יום היו ארבעה תולדות לאהרן אבל אחר כך מתו נדב ואביהוא לפני ה׳ כדמפרש ואזיל.
ואלה תולדות אהרן ומשה, "and these are the descendants of Aaron and Moses.⁠" In other words, "these are the priests and their descendants and the Levites and their descendants.⁠" The descendants of Aaron are listed separately at first, just as they have been in Chronicles I 23,13. Seeing that the sons of Moses were not separated in any way from the other Levites, they are included in the Levites described as the descendants of Moses' father Amram, although Aaron was also a son of Amram.
ביום דבר ה' את משה, "on the day on which the Lord had spoken to Moses.⁠" This will be dealt with further on.
ואלה תולדות אהרן ומשה וגו׳ בהר סיני – כתב הרמב״ן הזכיר בהר סיני לומר שמיום דיבר י״י אל משה בהר סיני נבחרו אלו למשחה אותם ולהיות להם משחתם כהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה ולכך נאמר בישראל ולוים במדבר סיני שלא נבחרו עד שבאו למדבר. ומה שהזכיר כאן תולדותיהם שכיון שצוה לפקוד שבט לוי התחיל בראשי השבט. ועל דרך הפשט טעם תולדות אהרן ומשה לומר שהיו בני אהרן הכהנים משוחים נבדלים מן השבט להיות קדש קדשים ותולדות משה העמרמי אשר יזכיר למטה כי אין בעמרמי שנמנים בלויים זולתי בני משה. והדרש סמכוהו מפני שלא פירש ואלה בני משה כאשר בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות משה מפני שלימדם תורה. יש מפרשים במנין ישראל ולויים כתיב במדבר סיני ובאהרן כתיב ואלה תולדות וגו׳ בהר סיני לפי שאהרן נבחר במצרים שנאמר הנה אהרן הלוי אבל הלוים נבחרו במדבר:
ואלה תולדות אהרן ומשה....בהר סיני, "And these are Aaron's and Moses' immediate biological offspring…at Mount Sinai.⁠" Nachmanides explains the apparently irrelevant mention of the words: "at Mount Sinai,⁠" as well as the absence of any names of Moses' children, by saying that Aaron's children were also considered as if they were Moses' children seeing that they learned the Torah from their uncle Moses, and we have it on the authority of our sages that anyone teaching someone else's children Torah is accorded the merit of being the (spiritual) father of such a youngster. Moreover, the Torah hints by the wording of this verse that although these children of Aaron had not been anointed as priests until over nine months later, from the day, God in His mind, had already designated them to become priests at the time of the revelation at Mount Sinai. These appointments had not only been for life, but hereditary, whereas the other appointments, such as the leaders of the tribes, did not have their root already at the time of the revelation at Mount Sinai, nor were those appointments hereditary. One of the reasons why the chapter commences with the descendants of Aaron is that seeing that we will be reading about the count of the Levites shortly, it is appropriate to commence with the children of the leader of the tribe of Levi.
Looking at the plain meaning of the text the meaning of the words "the descendants of Aaron and Moses,⁠" is simply that seeing that Aaron's sons had been especially anointed to become priests, they were in a category all by themselves compared to the other members of the tribe of Levi. If the tribe of Levi was considered "holy,⁠" then the priests so anointed were considered "holiest of the holy.⁠"
The allegorical commentaries, drush, support this approach, seeing that Moses' own children have not even been mentioned, the Torah failing to add: "and these were the offspring of Moses, etc,⁠" especially in view of the fact that the Midrash told us that even Aaron's sons were considered as if they had been Moses' own, how is it then that Moses' own have not even been mentioned?
Some commentators hold that inasmuch as in connection with the count of the other tribes the Torah speaks of "in the desert of Sinai,⁠" whereas when the sons of Aaron are mentioned these are referred to in conjunction with Mount Sinai, the reason is that their father had already been chosen by God to be the High Priest even before the people left Egypt, whereas the other Levites had only been chosen as special in the desert. [After the firstborn had participated in the sin of the golden calf. Ed.]
ואלה תולדות אהרן ומשה – צירף משה לאהרן להיותו העיקר בכל המעשים, והוא הקריב מטה לוי (במדבר ג׳:ו׳), אבל העיקר בזה אהרן, כי ממנו לבד יזכור בניו בעבור ששמשו בכהונה גדולה, ולא כן בני משה.
ביום דבר י״י את משה נעשו אלו תולדות שלו כו׳. דאל״כ מה ענין זה לכאן ופי׳ ביום דבר מיום דבר והבי״ת כבי״ת והנותר בבשר ובלחם לא שבאותו יום עצמו שדבר הש״י עם משה בהר סיני למדן ונעשו תולדותיו אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו:
ואלה תולדות אהרן ומשה. עד הקרב את מטה לוי.
הנה (שם ג׳ כ׳) רש״י פירש באלה תולדות אהרן ומשה שלפי שמשה למד תורה אל בני אהרן קראם הכתוב תולדותיו. יסבור הרב שהפרשה הזאת לא באה אלא על בני אהרן בלבד ושנקראו תולדות משה לפי שהתלמידים קרואים בנים שנאמר (מלכים ב כ׳ י״ב) אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ומדברי המדרש הוא.
ויותר נראה לי לפרש שבעבור שספר למעלה מספר עם בני ישראל שפרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד והנשיאים שנקבו בשמות למעלתם. בא הכתוב להגיד שלא היו כן אהרן ומשה בתולדותיו כי הנה בני משה לא נקבו בשמות ולא נזכרו בנשיאות לחסרון מעלתם ובא זכרונם במספר הלוים. ובני אהרן שהיו נכבדים מהם השנים הגדולים שהיו בעלי מעלה ושלמו׳ ספו תמו מן בלהות מות פתאום ולא נשארו כי אם שנים הקטנים מהם. ולהיות זה תכלית הספור וצרכו לכן נכתב אחרי מספר העם וקודם מספר הלוים ואמר אלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני רוצה לומר שמן היום שנראה אליו השם בסנה ודבר עמו עד עתה שכבר היו בניהם נולדים לא נתוספו ולא נתרבו כמו שנתרבה עם ישראל לכן לא נקבו בשמות בתוך בני ישראל.
ואלה תולדות אהרן ומשה – אחר שהזכיר ענין הדגלים ומספר בני ישראל. בא ליחס שבטו של לוי. לצוות שישמרו את ישראל שלא יגשו אל הקדש ומתו. לפי שאמר למעלה שהלוים יחנו סביב למשכן. והתחיל בתולדות אהרן ומשה לכבודם. לפי שהם עיקר שבט לוי. והזכיר משה אע״פ שלא הזכיר בניו. לפי שבניו יקראו על שבט הלוי. והזכיר תולדות אהרן ולא הזכיר תולדות משה. לפי שהבנים הם נזכרים לשלימות האבות. ומשה הוא היה השלימות האמיתי. ולא היה צריך שלימות אחר חיצוני לפי גודל מעלתו. לכן לא הזכיר בניו בכאן. אבל אחר מיתתו הזכירם בדברי הימים. ואמר הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. להורות שנדב הבכור היה שקול כנגד אביהוא אלעזר ואיתמר. וזהו הבכור נדב באתנח. אבל כשנצרף אביהוא עם נדב. לומר הבכור נדב ואביהוא בזקף גדול. יהיו נדב ואביהוא שקולים כנגד כל ישראל. ואביהוא לבדו שקול כנגד אלעזר ואיתמר:
וחזר לומר אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים. להורות שנמנו אחר מיתתן. לפי שנמשחו בשמן המשחה שהוא דבר קיים. כאומרו שמן משחת קדש יהיה זה לי. וזה בסבת התורה שלמדו שנקראת שמן. ולהורות לנו שבשביל מעלת התורה זכו להיות נמנים אחר מיתתם כאלו הם בחיים. חזר לומר ואלה שמות בני אהרן הכהנים. כאומרם דובב שפתי ישנים. לומר שאפילו אחר מיתתם הם מדברים בד״ת. כאומרם אגורה באהלך עולמים וכי אפשר וכו׳. ולכן כנגד זה העולם. אמר ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב למנותם כאלו היו בחיים. וכנגד עוה״ב שהם דרים בשני עולמים. חזר לומר אלה שמות בני אהרן הכהנים ולא הזכיר שמותם. לפי שהשם טוב כבר נשאר בזה העולם ובו זכו למעלת העוה״ב. וזהו אשר ימלא ידם לכהן למעלה. וא״כ איך מתו. לז״א וימת נדב ואביהוא לפני ה׳. לרמוז שהיתה מיתתם לרוב התדבקותם בה׳. וזהו לפני ה׳ בגזירת מלך:
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ את משה – בעת שהבדיל את שבט הלוי, קצתם לשאת וקצתם ״לשרתו ולברך בשמו״ (על פי דברים כ״א:ה׳), בכללם היו אז נדב ואביהוא.
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה. At the time when God set the tribe of Levi apart from the other tribes, some of them having to transport the Tabernacle on its journeys, some to perform service in and around the Tabernacle and to pronounce blessings in God’s name. Nadav and Avihu were included in the people described as Levites.
(א-ג) ואלה שמות בני אהרן וגו׳. כבר ידעת שכל מקום שנאמר ׳ואלה שמות׳, מורה על שלימותם באיש, לפי שהשם מורה על הצורה
ראה לעיל (א א-ב), והמצויין שם.
. לפיכך אמר כאן ואלה שמות בני אהרן, שראויים הם להשלים באיש יותר מהשאר לפי שהיו ׳בני אהרן׳
בנדפס כתב להיפך, שאין חשיבותם במה שהם בני אהרן בלבד.
, שאינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע
ביבמות (סד.) ׳שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע׳.
, לפי שהאחרים אבותיהם היו סובלים במצרים ולא יכלו לידע ולהבין.
וחזר ואמר אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים, שחיבה יתירה עוד נודעת להם מצד שהם כהנים משוחים:
ביום דבר ה׳ אל משה נעשו אלו תולדות שלו. דאם לא כן, מה ענין ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ לכאן. ואף על גב שגם אחר כך נעשו תולדות לו, שהרי תמיד היה מלמד אותם, קא משמע לן דאפילו לא למדו רק דבר אחד נעשו אליו תולדות, ולפיכך כתב ״ביום דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ נעשו אליו תולדות. ואם תאמר, וכי להם לבד לימד, והלא לכל ישראל לימד (רש״י שמות לד, לב), ויהיו הכל תולדותיו, ויש לומר, דשאני ישראל שהרי הקדוש ברוך הוא ציוה לו שילמד להם תורה (דברים ד, יד), והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל תורה, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל – לא היה תורה ניתנה למשה. אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט כאילו ילדם:
ואלה תולדות אהרן ומשה וגו׳ – פירש״י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדבר ה׳ אתו בהר סיני וקשה דא״כ כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה, ונ״ל לפי שנאמר (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו. ואין השמדה אלא כילוי בנים כו׳ כמו שפירש״י פר׳ עקב (ט׳:כ׳) והועילה תפלת משה לחצאין, נמצא שאותן ב׳ בנים שהציל משה בתפלתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני. לך רד וגו׳ (שמות ל״ב:ז׳) ואח״כ התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה׳ שם על ההר, וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומ״ש אח״כ אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר.
ומ״ש ובנים לא היו להם – ואיתא למ״ד שמתו בעון שלא היו להם בנים (יבמות סד) כבר פרשנו פר׳ שמיני (י׳:י״א) שבע״ז כך המדה שהקב״ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ור״ל לפעמים הקב״ה ממתין עד דור ב׳ ולפעמים עד דור ג׳ או רביעי ואילו היה להם בנים אז לכבודו של אהרן היה הקב״ה ממתין עוד דור א׳ או ב׳ אך מאחר שבנים לא היו להם היה הענין מוכרח לפקוד העון עליהם.
<ביום דבר ה׳ אֶת משה: כל דבור אֶל משה, במ״א ביום דבר ה׳ אֶת משה. וכל ציווי אֶת משה, במ״א ויניחהו אהרן דצנצנת המן, פ׳ בשלח.> [את⁠־משה].
שלמדן מה שלמד. דאל״כ מה ענין זה לכאן, ופירוש ביום דיבר מיום דיבר, והבי״ת כבי״ת והנותר בבשר ובלחם, לא שבאותו יום עצמו שדיבר הש״י עם משה בהר סיני למדן, אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. וא״ת והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. וי״ל דמה שלמד כל ישראל תורה היה במצות הש״י, כמו דכתיב ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי וגו׳ אשר כתבתי להורותם, משמע דעיקר מה שלמד הש״י עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד. אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחויב ללמוד עמהם, דהא האב חייב ללמד את בנו תורה, מש״ה נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו׳:
Since he taught them what he had learned. Otherwise [i.e. if the Torah did not say this], what relevance does this point have here. Thus Rashi explains that ביום דיבר (lit. on the day that He spoke) means "from the day that He spoke,⁠" and that the letter beis is like the beis in והנותר בבשר ובלחם (that which is left from the meat and from the bread) (Vayikro 8:32). It was not on the day that Hashem spoke to Moshe on Har Sinai that he taught them, rather from that day onwards he taught them and thus they became his descendants. One might ask: Surely all of Israel learned Torah from Moshe, so why were they not [also] called his descendants? The answer is: When he taught Torah to the whole of Yisroel it was at the command of Hashem, as it is written "Hashem said to Moshe come up to me … that I wrote to instruct them" (Shemos 24:12). This implies that the main reason for Hashem teaching Moshe was for [Moshe to teach] the people of Yisroel. Therefore it is not correct to say that [regarding them that] "one who teaches another's son…" However regarding Aharon's sons, Moshe was not obligated to teach them, given that only a father is obligated to teach his son Torah, therefore they were called the descendants of Moshe. This appears to the precise meaning of the wording "anyone who teaches another's son Torah…"
(א-ב) ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני, ואלה שמות בני אהרן וגו׳ – יקשה על לא זכר תולדות משה? ועוד מה ענין תולדות אהרן ומשה בתוך בני ישראל היה להביאם בתוך בני לוי? ונוסף על זה מה שאמר ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני כאלו ביום ההוא נולדו? ואין הדבר כן. ויקשה גם מה שהוסיף ואמר ואלה שמות בני אהרן לאין צורך וכאן הזכיר שמות ובפסוק ראשון תולדות? גם מה שספר שבנים לא היו לנדב ואביהוא מה בא ללמדנו אחר שלא מנה גם בני אלעזר ואיתמר במקום הזה? ויתיישב על אמרם ז״ל כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו ונקראו תולדותיו. על כן בפסוק ראשון קראם תולדות ולא בנים שהם תולדות משה בלמוד. ואמנם הוסיף הכתוב להגיד כי כל קהל עדת ישראל הפקודים היו תולדות אהרן ומשה בחכמה ומעלה עליהם כאלו ילדום על כי למדום תורה שדבר ה׳ עם משה בהר סיני. והביא אחריהם שמות בני אהרן ולא אמר תולדות ליתן הפרש בין תולדות שפירושם תלמידים כאשר אמרנו. ואולם מנה בני אהרן להגיד שאלו לבדם הורמו מכל בני לוי להיות כהנים אשר מלא ידם לכהן ולכך לא יפקדם בתוך בני לוי לקמן. וספר שזכו למעלה רמה על כל שאר הלוים להיותם בני אהרן אשר זכה וזיכה את הרבים בלמודו. אבל נדב ואביהוא שלא שמשו כל צרכם מתו על פני אהרן אביהם כמו (איוב א׳) על פניך יברכך שמתו ולא הועיל להם זכות אבות הואיל והורו הלכה בפני אביהם ורבם והיה הדבר סבה לפי שבנים לא היו להם ולא ידעו מורא אב ואם:
תולדות אהרן ומשה וגו׳ – ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו דכתיב (דברים ט) ובאהרן התאנף ה׳ להשמידו וגו׳, ואמרו ז״ל (ויק״ר פ״ז) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר.
ואומרו ביום דבר וגו׳ לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה׳ אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה׳ בקבלת התורה.
תולדות אהרן ומשה, descendants of Aaron and Moses, etc. Curiously, the Torah enumerates only Aaron's descendants. This is to tell us that they were considered as if they had been Moses' descendants seeing he had prayed on their behalf as we know from Deuteronomy 9,20 where God is reported as having been angry at Aaron, ready to exterminate him. This would have resulted in his remaining two sons dying. Our sages in Vayikra Rabbah 7,1 say that Moses' prayer helped to keep Eleazar and Ittamar alive.
Our verse continues ביום דבר ה', to tell us precisely when Moses prayed on their behalf. There is also a hint here of the reason that his prayer was effective as the Torah's mention of Mount Sinai is a reminder that he was such a loyal representative of God that he had been found worthy to receive the Torah on Mount Sinai.
ואלה תולדת אהרן ומשה – תחלה מנה תולדות ישראל, ואחר כך הלוים, אלא שהם חלוקים במנינם כמו שנחלקו בקדושתן, כי אהרן ובניו נמשחו לכהונה ומשה וזרעו וכל אנשי שבטו לשרת את הכהנים במקדש כמ״ש ושרתו אותו (להלן ו׳), ומנה כאן רק תולדות אהרן לבד ואח״ז במנין הלוים מונה גם בני משה כי אמר שם משפחת העמרמי (להלן כ״ז), ודאי הכונה על בני משה כי בני אהרן כבר הוזכרו לבדם ולא היה לעמרם בנים רק אהרן ומשה, וכן הוא בדברי הימים (א׳ כ״ג י״ג) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו הוא ובניו וכו׳ ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי, ויהיה לפי זה הפסוק ואלה תולדות אהרן ומשה שב גם על פרשת מנין הלוים הסמוכה, ששם נמנו גם תולדות משה:
ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני – כלומר הבנים שיזכיר כאן, הם אותם שנבחרו ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם, כי בהיות משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בא לו הצווי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וכו׳ (שמות כ״ט א׳), וכל ענין משיחתם וקרבנותיהם ככתוב שם, וכן עשה משה להם מיד כשהקים את המשכן, ואז נמשחו אהרן וד׳ בניו, אבל שאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה ככתוב בסמוך הקרב את מטה לוי וכו׳, ולכן קודם שיצוה על הקרבת הלוים לשרת בקדש, הזכיר הכהנים שנמשחו קודם לכן, כי להם משפט המעלה על כל שאר השבט שלא נמשח, ולכוונה זאת אמר בסמוך (פסוק ג׳) אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים:
ואלה תולדות אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה. (רש״י) והרמב״ן אמר כי מקרא זה שב גם על פרשת מנין הלויים הסמוכה ששם נמנו גם תולדות משה, כי אמר שם משפחת העמרמי (להלן כ״ז) וודאי הכוונה על בני משה, כי בני אהרן כבר הוזכרו לבדם, ולא היה לעמרם בנים רק אהרן ומשה. וזה דחוק כי משפחת העמרמי הוזכרה אחר שלשה פרשיות המופסקות זו מזה בשלשה דברות, ולדעתי אין מקרא זה בא להודיענו מבני אהרן ומשה, אבל הוא מוסב על האמור בפרשה הקודמת בהודעת סכום הכולל לפקודי בני ישראל שעולה תר״ג אלף וחמש מאות וחמשים, וכמו שבפקודי ערבות מואב הודיע הכתוב שלא היה בהם איש מן הפקודים שבכאן, ככתוב (פינחס כ״ו ס״ד) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו במדבר סיני, ככה הודיע הכתוב כאן הפוכו, שאותן הפקודים כאן הם בעצמם אותן האנשים שכבר באו אל הפקודים בזמן קודם לזה. הפקודים שבכאן שהיו בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליהם מאהל מועד כאמור בתחלת פרשה זו וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד, הם בעצמם אותן האנשים שבאו אל הפקודים בנדבת מלאכת המשכן שהיה אחר יהכ״פ בשנה ראשונה, שנצטוה אז למנותם (כמ״ש רש״י ר״פ כי תשא) וכיון שהיה קודם שהוקם המשכן. ע״כ לא בא הצווי לפקדם כ״א בהר סיני, וזהו שאמר כאן, אשר דבר ה׳ אל משה בהר סיני, וטעם תולדות כאן כמו ויתילדו על משפחותם, שפירושו התייחסות השבט. כמ״ש רש״י הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט. וטעם תולדות אהרן ומשה, יחוסי השבטים שהיו ע״י אהרן ומשה (געבורטסשטאֶממע דורך אהרן ומשה) ובא כאן הסמיכות כמו פקודי משה ואהרן. שהוא סמיכות הפעול אל הפועל אשר על ידו נעשה, הפקודים שעל ידי משה ואהרן, וכן גאולי ה׳, גאולים שעל ידי השם, כן תולדות אהרן ומשה, תולדות (התייחסות השבטים) שע״י אהרן ומשה. וכן תרגם כאן יב״ע אלין יחוסי אהרן ומשה. הנה אחר שהודיע הכתוב מקודם סכום הכולל הפקודים האלה שהיה כעת בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליו בדבור אהל מועד, בא כאן הכתוב להודיע, כי הפקודים האלה הם בעצמם אותן הפקודים שבא ייחוס שבטיהם ע״י אהרן ומשה בעת שהיה הדבור אל משה בהר סיני, דהיינו הפקודים שהיו בנדבת מלאכת המשכן, על זה אמר. ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני. והשמיענו הכתוב בזה דבר גדול, אף שבין המנויים האלה היה המשך זמן שבעה חדשים, המנין הראשון היה מיד אחר יהכ״פ בשנה ראשונה, והמנין הזה השני היה באחד לחדש השני בשנה השנית, בכל המשך זמן זה לא מת גם אחד מכל הקהל הגדול הזה, כי אותן האנשים שבאו אל הפקודים במנין ראשון הם עצמם באו אל הפקודים במנין זה השני, ומספרם שוה, שבשני המנויים היו תר״ג אלף וחמש מאות וחמשים. (ערש״י פקודי ל״ח כ״ו לכל העובר על הפקודים לשש מאות אלף וגו׳), ואף שדבר זה הוא הפך מנהגו של עולם הטבעי, כי עם התורה אין בכל עניני האומה רק נסים נסתרים ונפלאות נעלמים לא טבע ומנהג, ירידת המן בכל יום יוכיח, והקפת ענני הכבוד, והבאר והשליו, הנה למי שנעשו להם כל אלה הנפלאות בכל יום ענינים שאינם כנוהג העולם, אין תימה אם לא מת אחד מהם בהמשך שבעה חדשים, וכבר האריך הרא״ם בכי תשא להצדיק דברי רש״י, והביא דברי רבותינו במדבר רבה שמבואר בו דמנין שנות המדבר הוא מתשרי שהוא ר״ה לברייתו של אדם הראשון, דלא כרמב״ן שם. ויתכן כיון שהנדבה למלאכת המשכן היתה להורות כפרת עון עגל (כמ״ש רש״י ר״פ כי תשא) ואהרן שהיתה לו נגיעה קצת בו, אין ספק שהשתדל הרבה בנדבה זו, לכן הקדים הכתוב כאן את אהרן למשה. ורבותינו שאמרו לפי שלמדו ממשה נקראו בניו, אין זה להם כוונה ראשונה במקרא, רק כיון דלהורות על מנין הראשון לבד הוי מצי קרא למימר, ואלה פקודי אהרן ומשה וגו׳, והוציאו הכתוב בלשון תולדות שיש בו גם כוונה תולדות הבנים, על זה אמרו. דבכוונה שניה זו ללמד בא שהם בניו ללמודם ממנו. ולדרשה זו צריכים לפרש ביום דבר מיום דבר, דבאותו יום עצמו שדיבר ה׳ עם משה בהר סיני לא למדן, כמ״ש הרא״ם.
ואלה תולדות אהרן ומשה – הואיל והוא בא להפקיד את הלוים שיהיו משרתים את הכהנים, הזכיר מי הם הכהנים (תלמידי החכם יעקב חי פארדו זצ״ל). ואמר ואלה תולדות אהרן ומשה ולא הזכיר תולדות משה, להודיע כי גם משה העמיד תולדות, אלא שלא רצה ה׳ להקדישם להיות כהנים ולא חלק להם שום גדולה, ולהגיד שלא היה משה מבקש גדולה לעצמו {ולזרעו, כתלונת קרח וכל עדתו}.⁠
ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
And this is the progeny of Aaron and Moses. Since he was about to register the Levites, who were to serve the priests, he specified who the priests were (my student, the late scholar Jacob Hai Pardo). It says, “And this is the progeny of Aaron and Moses,” without mentioning any progeny of Moses, to let it be known that Moses, too, did have progeny, but that God did not want to sanctify them as priests, nor did He allot any greatness to them—and also to relate that Moses did not seek greatness for himself.
ואלה תולדת אהרן ומשה – בני ישראל כבר נמנו כ״עדה״, והלויים – כשומרי העדוּת – עומדים עתה להימנות. אולם תחילה נזכרים משה ואהרן, אלה שאינם בכלל הנמנים, אלא הם המונים. בנוסף, נזכרים בני משפחת אהרן; משום שצאצאי אהרן אינם לויים ממש אלא מהווים קבוצה לאומית מיוחדת: כהנים. יש צורך לקבוע שרק שניים מבני אהרן – אלעזר ואיתמר – ימשיכו את כהונת אביהם; לפיכך, לעולמי עד, רק יוצאי חלציהם של אלעזר או של איתמר – ראויים לכהונה.
הלא דבר הוא, שעל אף שהכתוב מזכיר גם את תולדות משה, בניו לא ניקבו בשמות. שכן בפרקים אלה על הפקודים, רק המחזיקים במשרה ציבורית – נשיאים או כהנים – נקראו בשמם. אך זה משה האיש לא עטה על בניו את גלימת המשרה; הוא הניח אותם להיעלם בהמון העם, ללא כל תואר או ציון מיוחד.
ביום דבר וגו׳ – היה צורך להזכיר גם את נדב ואביהוא, כדי להודיענו שלא יצאו מהם משפחות כהונה. אך מאחר שבשעת המפקד הם כבר מתו, היה מן הצורך לחזור כאן לזמן מוקדם יותר. בעת שה׳ דיבר עם משה בהר סיני, ואהרן ובניו נתמנו לכהונה, היו לאהרן ארבעה בנים, אשר כל ארבעתם הוקדשו ומונו לכהנים.
ואלה תולדות אהרן ומשה – אחר שמנה את ישראל לבד ורצה למנות את שבט לוי לבד, בא להזכיר את הכהנים לבד, שהם לא היו לא במנין ישראל ולא במנין בני לוי, ואהרן ומשה שניהם היו כהנים כמ״ש משה ואהרן בכהניו וכמ״ש בזבחים [דף קב], ואמר ביום אשר דבר ה׳ – שאז חיו עדיין נדב ואביהוא, ועז״א ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא כי אז היו ארבעה:
ביום דבר ה׳ את משה: לפי הדרש שהביא רש״י בפירוש ״תולדות אהרן ומשה״ משום שלמד תורה עמם, דייק הכתוב ״את משה״ ולא ׳אל משה׳, דבאמת אינו מובן בהשקפה ראשונה, הא כל ישראל למדו ממשה, ומאי אולמייהו דבני אהרן שנקראו ביחוד ״תולדות משה״.
אבל הענין, דמה שאמרו בסנהדרין (יט,ב): ׳אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו׳, היינו בחכמת התלמוד – שנעשה ע״י זה בריה חדשה, כדאיתא עוד בסנהדרין (צט,ב) ׳כל המעשה את חבירו לדברי תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו׳, והתם בלימוד התלמוד איירי כמבואר בלשון שאילתות דרבי אחאי ריש פרשת לך לך: דמחייבין דבית ישראל למיגמר אורייתא ולאגמורי, למיגרס ולקיומי, וכל מאן דמעשי לחבריה למיגמר אורייתא חשובין עליה קמי שמיא כמאן דהוא בריה, דאמר ריש לקיש ׳המעשה את חבירו׳ וכו׳ (עכ״ל), הרי דמיירי בתורה שמביאה לידי קיום שאינו אלא תלמוד, ועל זה הוסיף בשאילתות שם והביא המאמר: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ״ואלה תולדות אהרן ומשה״. ובמדבר לא הרבה חכמו עוד בחכמת התלמוד עד בואם לעבר הירדן, שם באר (משה) את התורה לפני כל ישראל, והלויים קבלו עליהם להתעסק בזה, כמו שיבואר בספר דברים (א,ה) בס״ד, אבל במדבר היו בני אהרן המיוחדים בזה, משום הכי נחשבו המה ״תולדות משה״.
והנה כבר ביארנו בספר שמות (לא,יח) ובזה הספר (להלן ז,פט) דעל לימוד תורה שבע״פ שהיה משה גם כן מדבר ומפלפל בכח סייעתא דשמיא מיקרי ״לדבר אתו״ ולא ׳אליו׳. והיינו דכתיב (בפסוקנו) ״ביום דבר ה׳ את משה״, אז הנה בני אהרן נחשבו ל״תולדות משה״.
{וכתיב ״בהר סיני״, דאע״ג דבאותו יום לא למדו עוד ממשה חכמת התלמוד, מ״מ באותו יום קבלו עליהם ללמוד ממנו אח״כ, ומיד נעשו כבריה חדשה, וכדאיתא בב״מ (פד,א) גבי רבי שמעון בן לקיש דמיד שקיבל עול תורה נשתנה כוחו ממה שהיה ונעשה בריה חדשה}.
ואלה תולדות אהרן ומשה – ולא הזכיר כי אם תולדות אהרן, ונתחבטו בזה המפרשים ואין קולם נכנס באזני, ואין צורך להראות כי לריק יגענו והקושיא נשארה במקומה.
ואלה תולדות אהרן כו׳ ואלה שמות בני אהרן וימת נדב כו׳ במדבר סיני ובנים לא היו להם – ההמשך יתכן כי טרם צווי לקח הלוים תחת כל בכור בישראל והוא מסבת עשייתן את העגל, וכמו דאמר ר׳ יוחנן בירושלמי מגילה הלכה י״א מאיכן קשט הקושט שתהא עבודה בבכורות כו׳ כי לי כל בכור ביום כו׳ שבר ה׳ מטה רשעים אילו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה והלוים זכו מן העגל, כמו שנאמר ומלאו את ידיכם היום ברכה כו׳, ולמען לא יעלה טינא בלבב המתעקש לומר וכי יש משא פנים בדבר, אהרן שעשה העגל זכה לכל הכבוד הזה, לפיכך הקדים מה שנטל אהרן את שלו ע״ד העגל אף שהיה אנוס, ולשם שמים נתכוון כידוע, וזה שמספר, שמתו בניו בלא בנים, אשר זה העונש של ערירי לא נכתב בכל מילי דקדש, ואין זה רק שזה היה להפרע חטאו של אביהם, וזהו וימת נדב ואביהוא בהקריבם כו׳ [היינו, שמספר זמן המיתה ולא סבתה, ולכן לא אמר על הקריבם כו׳] במדבר סיני היינו, שהסבה היה המקום של מדבר סיני, שזנתה כלה בתוך חופתה, וכמו שאמרו בעקב על קרא דבאהרן התאנף מאד, ויכהן אלעזר ע״פ אהרן אביהם. ומדויק, כי בפ׳ פנחס לא כתיב במדבר סיני, אשר שם היו בערבות מואב, וכאן, שכל עניני הפרשה במדבר סיני, מספר שהיה במדבר סיני, הלא נפלא הוא, ולפמש״כ מבואר היטב.
ואלה תולדת אהרן ומשה – תניא, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וסמיך ליה ואלה שמות בני אהרן,⁠
ר״ל פתח לפרש תולדות אהרן ומשה ופירש רק שמות בני אהרן.
לומר לך, אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו
כלומר ונחשבו כאלו הם גם בניו, וכן נזכר רעיון זה בספרי פרשה ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכנגד זה מצינו שהרב המורה נקרא אב, כמו באלישע שקרא לאליהו אבי אבי (מלכים ב ב׳). והנה לא נתבאר מה שייכות יחס התוארים אב ובן לרב ותלמיד, ונראה דהוא ע״ד לשון הכתוב בפ׳ בראשית הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב, שענינם שהמציאו ענין ישיבת אוהלים ומקנה וחכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה, דמי שממציא דבר חכמה נקרא אב לה, מפני שהוא מולידה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן.
והנה אע״פ שמשה היה מלמד תורה לכל ישראל, ולא רק לבני אהרן, צ״ל דעמהם היה מלמד ביחוד נוסף על הלמוד הכללי עם כל ישראל, יותר מאשר נצטוה ללמוד בכלל עם כל ישראל.
ועיין בסנהדרין צ״ט ב׳, אמר ריש לקיש, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ונסמך על המבואר באגדות, דאברהם היה מגייר אנשים ושרה נשים, ולפי הבאור שכתבנו ביחס התוארים אב ובן בענין זה מכוון יותר המאמר כאלו ילדו.
וי״ל דריש לקיש במכוון כיון לומר כאלו עשאו, יען דפעל עשיה מורה כ״פ על התקון והחדוש, וכמו ועשתה את צפרניה, וכמש״כ רש״י בפ׳ בראשית על הפסוק ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, יעוי״ש, ואמר כן עפ״י נסיון עצמו, שכפי שידוע באגדה דב״מ פ״ד א׳ שקודם שלמד תורה היה איש גס והמוני פשוט מאד, ולאחר שלמד תורה נעשה כמו בריה חדשה, וז״ש כאלו עשאו, כלומר כאלו עשאו מחדש, וזהו ממש בערך מעשה אברהם ושרה שהכניסו בני אדם תחת כנפי האמונה הטהורה, ותקנום ושכללום כמו יצרום מחדש, וע״ע לפנינו ר״פ לך ובס״פ תבא, ואין להאריך עוד.
. (סנהדרין י״ט:)
 
(ב) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי⁠־אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣רהַבְּכֹ֣ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה
• ל!=הַבְּכ֣וֹר (כתיב מלא וי״ו)
׀ נָדָ֑ב וַאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃
These are the names of the sons of Aaron: Nadab the firstborn, and Abihu, Eleazar, and Ithamar.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתרש״ר הירשמשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי אַהֲרֹן בּוּכְרָא נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.
And these are the names of the sons of Aharon. His firstborn, Nadab; and Abihu, Elazar, and Ithamar.
ואילן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואילן״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
שמהת בנוי דארן בכורה נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר.
{ואלין שמהת בני אהרן בוכרא נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר.}⁠
הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
And these are the names of the Beni Aharon the priests, the disciples of Moses, the Rabbi of Israel;
(ב-ג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וגו׳ אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן – זוֹ הִיא שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹא נִתְעַסֵּק הַכָּתוּב אֶלָּא בְּשַׁלְשֶׁלֶת הַכְּהֻנָּה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַהַדִ׳הִ אַסמַאאֻ בַּנִי אהַרֻוןַ אַלּבִּכּרֻ נַדַאבּ וַאַבִּיהֻ אַלעַאזַאר וַאִתַּמַאר
ואלה שמות בני אהרן: נדב בכורו, ואביהוא ואלעזר ואיתמר.
(הבכור) [הבכר] נדב ואביהוא. חסר לפי שלא היו להם בנים. שהיו אומרי׳ אי זו אשה הוגנת לנו. ולכך לא היה להם בנים (עי׳ ויקרא רבה כ:י, תנחומא אחרי מות ו, מדרש תהלים עח:סג, ?פסיקתא דרב כהנא כו:ט?). ומתו לפי שעברו וגשו. כמו שאמ׳ במשפטים (???) ועלית אתה ואהרן עמך נדב ואביהוא ושבעים זקנים (ע״פ שמות יט:כד ושמות כד:א). וכת׳ ונגש משה לבדו והם לא יגשו (שמות כד:ב). ועברו וגשו. לכך נגזר מיד עליהם שיהיו נשרפין. ומניין שעברו. שנ׳ ויראו את א-להי ישראל (שמות כד:י, עי׳ רש״י שם ד״ה ויראו את א-להי ישראל).
הבכור נדב – הבכר חסר וי״ו לפי שאמרו איזה אשה הוגנת לנו ולכך לא הי׳ להם בנים, ומה שמתו נדב ואביהוא מפני שכתוב במשפטים ונגש משה לבדו ולא הזקנים ואהרן ובניו ואלו עברו ונגשו כדכתיב ויראו את אלהי ישראל, לכן נגזר אז עליהם שיהיו נשרפים.
אהרן הבכר נדב – יש פסיק בין הבכור לנדב לומר שאינו חוזר על נדב כי נדב מת בלא בנים ואין נפקותא בבכורה שלו אלא חוזר על אהרן שהוא הבכור למשה.
(ב-ג) אמנם בני אהרן זכו למעלה וזהו שאמר ואלה שמות בני אהרן וגומר שהיה להם שם על פני חוץ כפי מעלתם. וביאר במה קנו את השם והמעלה. ועל זה חזר לומר אלה בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם כאומר ואמנם שמות בני אהרן ומעלתם היה מפני שהיו כהנים המשוחים בשמן ושכבר מלאו את ידם לכהן כי מפני זה היו נקובים בשם כבוד ומעלה.
ואלה שמות בני אהרן – כל אחד מהם היה נחשב בשמו, לא מצד מה שהוא בן אהרן בלבד.
ואלה שמות בני אהרן; each one of them was mentioned by his name, i.e. not only because he was a son of an illustrious father such as Aaron.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְֽנֵי⁠־אהרן הַבְכֹר: הבי״ת בגעיא. [בְּֽנֵי⁠־אַהֲרֹ֖ן].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הבכור נדב, ואביהוא, אלעזר ואיתמר – פיסוק טעמי המקרא כאן יוצא דופן. הרי זה כאילו הסיפור משתהה קמעא, מתוך כאב, בנדב, ולאחר מכן באביהוא, ולבסוף ממהר ומוסיף את אלעזר ואיתמר.
בני אהרן הבכור נדב – הנה יש פסיק, וכאילו אמר אהרן הבכור. ועיין בבעה״ט. או בכור לנבואה, שנתנבא במצרים, כמפורש ביחזקאל, וכמו שאמר לעלי הנגלה נגלתי לבית אביך. ומרמז על מה דאמרו, שאהרן עצמו לא היה במנין, וטעמא דכמו בכור של לוים לא הפקיע, וכמו שאמרו די לו שיפקיע את עצמו, כן אהרן היה בכור ולא הפקיע את הלוים, דאין קדש חל על קדש ודו״ק. וקדושתו היה כבר ממצרים כמוש״ב עכשיו אהרן כהן כו׳, לכן לא חל עליו פדיון קדושה.
 
(ג) אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַכֹּהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר⁠־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן׃
These are the names of the sons of Aaron, the priests who were anointed, whom he consecrated to minister in the priest's office.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״באם למקרא
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא דְּאִתְרַבִּיאוּ דְּאִתְקָרַב קוּרְבָּנְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא.
These are the names of the sons of Aharon, the priests, who were consecrated that their oblations might be offered, (and that they might) minister.
אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן
אִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא דְּאִתְרַבִּיאוּ דְּאִתְקָרַב קוּרְבָּנְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא
הַמְּשֻׁחִים – כהנים גדולים?
א. ״בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים״ – ״בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא דְּאִתְרַבִּיאוּ״. לכאורה משתמע שבני אהרן נמשחו בשמן המשחה כאהרן הכהן. ואולם לדעת המלבי״ם להלן ״לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ״ (במדבר יח ח), זוהי מחלוקת תנאים אם בני אהרן נמשחו או לא, ואין להכריע מהי דעת אונקלוס כמבואר בפסוק ״בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״ (ויקרא ו יג). ואולם המיוחס ליונתן תרגם ״אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים״ – ״וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא תַּלְמִידַיָּא דְמשֶׁה רַבְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל וְאִתְקַרְיָן עַל שְׁמֵיהּ בְּיוֹמָא דְאִיתְרַבִּיאוּ מְטוֹל דְּאִיתְקָרֵיב קָרְבָּנֵיהוֹן לְשַׁמָּשָׁא״ [ואלה שמות בני אהרן הכהנים תלמידיו של משה רבם של ישׂראל ונִקראו על שמו ביום שׁנִמשׁחו בשביל שׁהִתקרב קרבנם לשרת], וזה כשיטתו שנדב ואביהוא היו כהנים גדולים, כמוכח מתרגומו ״אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן״ (ויקרא טז א) ״תְּרֵין בְּנוֹי דְּאַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא רַבְרְבַיָּא״.⁠
לחידוש של ״יונתן״ שנדב ואביהוא [ואולי גם אלעזר ואיתמר] היו כהנים גדולים ראה שם ראיותיו של הרה״ג אביגדר נבנצל. ו״ינחנו״ כאן כתב בדרך אחרת: ל״יונתן״ הוקשתה קושיית רש״י (לפסוק א) ״ואלה תולדת אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה״, אבל אם כך כל ישראל היו תולדות משה ומדוע נזכרו רק בני אהרן? ומדוע נכפל ״אלה שמות״ (בפסוק הקודם ושוב כאן)? לכן פירש ״יונתן״ שבפסוק א ״ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני״ נעשה משה רבן של כל ישראל ואילו בהמשך משעה שמשח את אהרן ושוב את בניו נעשו כולם כהנים גדולים. לכן תרגם בפסוקנו ״אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים״ – ״וְאִלֵּין״, להשוותם לאהרן.
וכן כתב ראב״ע כאן.⁠
ראב״ע: ״המשחים – בשמן המשחה שהיו כהנים גדולים, ולא הניחו בנים גדולים או קטנים״ כמבואר בפסוק הבא: ״וימת נדב ואביהוא... ובנים לא היו להם״. משמע שפירש הַמְּשֻׁחִים על נדב ואביהוא בלבד. גם לדעת רמב״ן שנרשמה בפסוק ״אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן״ (ויקרא טז א), אלעזר ואיתמר לא היו כהנים גדולים.
מילוי ידים – קרבן
ב. כל לשון ״מילוי יד״ שאצל המקדש מתורגם בלשון ״קרב קורבנא״ כמבואר בהרחבה בפסוק ״וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם״ (שמות כח מא) ״וּתְקָרֵיב יָת קוּרְבָּנְהוֹן״, כי החינוך נעשה תמיד על ידי הקרבת קרבן. ומכיוון שהכהנים התחנכו לכהונה באמצעות קרבנות שנעשו בידי משה וכל ישראל, תרגם ״מִלֵּא יָדָם״ – ״דְּאִתְקָרַב״ בלשון נפעל ובפועל סתמי שמשמעו יחיד וגם רבים.⁠
״באורי אונקלוס״.
ואלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואלין״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
שמהת בנוי דאהרן כהניה די מרבין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מרבין״) גם נוסח חילופי: ״דאתרבין״.
די אשלמו קרבן ידיהון למשמשה בכהנתה רבתה.
ואילין שמהת בני אהרן כהניא תלמידיא דמשה רבהון דישראל ואתקריין על שמיה ביומא דאתרבייו מטול דאתקרב קרבנהון לשמשא.
and they were called by his name in the day that they were anointed to minister in offering their oblations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג-ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תקכ״ד).
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט׳:ו׳-ז׳) ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ וּכְתִיב ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּאִלּוּ מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת״, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ וּכְתִיב ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָמִים וּמְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזַּאי יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם, [נָאֶה מְקַיֵּם וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ], וְאַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵינְךָ נָאֶה מְקַיֵּם אָמַר לָהֶם נַפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה, [אֶפְשָׁר] שֶׁיִּתְקַיֵּם הָעוֹלָם עַל יְדֵי אֲחֵרִים.

רמז תרפט

תָּנוּ רַבָּנָן ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד וְזֶה לֹא עָסַק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה לֹא נִמְצָא שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם״, הָא הָיוּ לָהֶם בָּנִים לֹא מֵתוּ.
הַדִ׳הִ אַסמַאאֻ בַּנִי אהַרֻוןַ אַלּאַאִמַתִ אלּמַמסֻוחִיןַ אַלַּדִ׳יןַ כַּמֻלַ וַאגִבַּהֻם לִלאִמַאמַתִ
אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים, אשר נשלמה חובתם להגיע לדרגת כהונה.
פס׳: ואלה שמות בני אהרן – שקולין היו כנגד הכל.
ואלה שמות בני אהרן – פתח במשה ובאהרן ומפרש שמות בני אהרן.
מכאן אמר רשב״ג. (סנהדרין י״ט:) ע״ש:
מיכן אמר רבי שמואל בר נחמני כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו הוא ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה. וכתיב ואלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים. הגונין וראוין למשיחה וגדולה:
המשחים – בשמן המשחה, שהיו כהנים גדולים. ולא הניחו בנים גדולים או קטנים, על כן חסר ממספר הלוים, כי הגדולים יתכן שיולידו.
THE PRIESTS THAT WERE ANOINTED. With the anointing oil, for they were high priests.⁠
Being anointed with the anointing oil (shemen ha-mishkhah) gave the sons of Aaron the status of high priests.
[AND THEY HAD NO CHILDREN.]⁠
And they had no children appears in verse 4, but Ibn Ezra comments upon it here.
They did not leave behind any grown or small children. Therefore the Levites were lacking in number,⁠
For the other tribes increased in number from the first census. The tribe of Levi did not do so due to the loss of Nadab and Abihu.
for it is possible for the grown children to beget children.⁠
Hence Scripture tells us that Nadab and Abihu did not have any.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

הכהנים המשחים – ולא קרה כן לדורות, כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול, והטעם היה,
אשר מלא את ידם לכהן – שהוצרכה אז המשיחה כי זולתה לא היו כהנים כלל, בהיות שנולדו קודם שנבחר אהרן לכהן, כמו שקרה לפינחס קודם שהרג את זמרי.
הכהנים המשוחים, future priests were not described in such terms as they were not anointed while the High Priest was alive. אשר מלא ידם לכהן, the reason why the sons of Aaron were also anointed with the oil of anointment was to enable them to perform priestly duties, as otherwise there would have been no priests other that Aaron, no one having been born as priest to a father who was a priest. Had they been born after Aaron’s appointment, they would not have required such anointing as heredity would have sufficed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אלה שמות וגו׳ המשוחים וגו׳ – חזר לומר אלה שמות פעם ב׳ ולא הספיק במה שאמר בפעם א׳ אלה שמות וגו׳ ולגמור אומר המשוחים וגו׳, נתכוין למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ואלה שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם והבן.
אלה שמות…המשוחים, These are the names… who had been anointed, etc. When the Torah repeated the word "these" both in verse one and again in our verse it is to stress that only these four sons of Aaron had been anointed. Had the Torah not repeated the word אלה here we could have assumed that other Levites had been anointed seeing that the chapter commenced with the word ואלה, "and these.⁠"
המשחים – בשמן המשחה להיות כהנים גדולים:
אלה – הנה התחיל אלה תולדות אהרן ומשה ולא הזכיר מבני משה, וגם לא הזכיר את פינחס בין בני אהרן, ומשיב שלא יוכל להזכיר פה שמות בני משה שלא היו כהנים, והם נזכרו לקמן במ״ש לעמרם משפחת העמרמי, שכוון על שני בני משה, כי לא היו ממשפחת העמרמי רק משה ובני אהרן והם נזכרו בין הכהנים, ונשארו למשפחה זו רק שני בני משה, וז״ש הטעם שחשב רק שמות בני אהרן מפני שהם הכהנים המשוחים ובני משה לא נמשחו ולא נתכהנו, וכמ״ש בדה״א כ״ג ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו ע״ש שבט הלוי, וגם בא לבאר בזה מדוע לא הזכיר את פינחס מפני שהם היו משוחים ופינחס לא נמשח וכ״ש לכ״ג שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ובזה בא ג״כ לתת טעם למה הוצרך לתת לאהרן את שבט הלוי לשרתו, ולמה לא נבחר מזרע אהרן רק אלעזר על עבודת בני קהת ואיתמר על עבודת בני מררי שזה מפני שלא היו מבניו קיימים רק שנים כי נו״א מתו ובנים לא היו להם למלא מקומם:
אלה שמות בני אהרן: קאי ביחוד על אלעזר ואיתמר כמו שיבואר לפנינו.
אשר מלא ידם לכהן: האי ״לכהן״ משמעו בכהונה גדולה, כמו לשון המקרא בסמוך ״ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם״, ואין זו רבותא אם לא בכהונה גדולה, וכמו שיבואר. ולשון זה עצמו כתיב בפרשת אחרי (ויקרא טז,לב) ״ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו״. וכן הפירוש בפינחס (להלן כה,יג) ״ברית כהונת עולם״ – שיהיה מזרעו כהן גדול. וכאן הפירוש, שבשעת משיחה ״מלא ידם״ שיכולים להיות כהנים גדולים, אבל עוד לא הרגישו אז במעלת כהונה גדולה שהרי אהרן לבדו היה כהן גדול, עד שהגיע:
מלא ידם לכהן. עיין מה שכתבתי במ״א, ועתה ראיתי דברים המעידים על פירושנו אצל החכם אופירט — Oppert. Etudes Assyriennes p. 54.- Nous devons dire que dans d' autres cas l' Assyrien dit remplir la main pour au pael, et l' hebreu מלא. confier. Le verbe employe est eonnait le meme terme dans la meme voix et avec le meme regime.
 
(ד) וַיָּ֣מׇת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֡הי״י֡ בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא⁠־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל⁠־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם׃
Nadab and Abihu died before Hashem, when they offered strange fire before Hashem, in the wilderness of Sinai, and they had no children. Eleazar and Ithamar ministered in the priest's office in the presence of Aaron their father.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר' יונה אבן ג'נאחרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודהדעת זקניםטור הפירוש הארוךאברבנאלצרור המורר״ע ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״בתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּמִית נָדָב וַאֲבִיהוּא קֳדָם יְיָ בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי וּבְנִין לָא הֲווֹ לְהוֹן וְשַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל אַפֵּי אַהֲרֹן אֲבוּהוֹן.
But Nadab and Abihu died before the Lord; in their offering the strange fire before the Lord in the wilderness of Sinai: and they had no children. And Elazar and Ithamar ministered before Aharon their father.
ומית נדב ואביהוא בקרבותהון אשא בריה קדם י״י במדברה דסיני ובנין לא הווה להון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובנין לא הווה להון״) גם נוסח חילופי: ״דכרין לא הוון להון״.
ושמש בכהונתה רבתה אלעזר ואיתמר בחיוי דאהרן אבוהון.
ומית נדב ואביהוא קדם י״י באישתא מצלהבא בזמן קרוביהון אישתא נוכריתא מן תפיין ובנין לא הוו להון ושמש אלעזר ואיתמר על אפי אהרן אבוהון.
But Nadab and Abihu died by the flaming fire at the time of their offering the strange fire from their own tents; and they had no children. And Elazar and Ithamar ministered before Aharon their father.
[כג] וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה׳ – בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת נִכְתְּבָה מִיתַת נָדָב וַאֲבִיהוּא, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה צַעַר לִפְנֵי הַמָּקוֹם עֲלֵיהֶם, שֶׁהָיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן חֲבִיבִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (ויקרא י׳:ג׳).
בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר עַל הַהַקְרָבָה מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר עַל הַקְּרִיבָה מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה׳ (ויקרא ט״ז:א׳), רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף מִשּׁוּם הַקְרִיבָה.
אֵשׁ זָרָה – לֹא מִן הַתָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְלֹא מִן תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא אֵשׁ הֶדְיוֹטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵשׁ זָרָה. בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בַּר רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, עַל הַקְּרִיבָה וְעַל הַהַקְרָבָה וְעַל אֵשׁ זָרָה וגו׳.
[כד] בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת הוּא מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וּמַזְכִּיר סֻרְחָנָן, וְכָל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹא הָיָה עָוֹן בְּיָדָם אֶלָּא זֶה בִּלְבָד.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי צֵא וּרְאֵה כַּמָּה הִיא קָשָׁה מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא מַזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סֻרְחָנָן, כָּל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם, שֶׁלֹא יְהוּ הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיָה לָהֶם בַּסֵּתֶר שֶׁעַל יְדֵי כֵן מֵתוּ. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכִי לִפְנֵי ה׳ מֵתוּ אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁקָּשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים בְּחַיֵיהֶם דַּאֲבִיהֶם. בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה׳, רַבִּי יוֹחָנָן דְּיָפוֹ בְּעָא קוֹמֵי רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, כָּאן אַתְּ אָמַר לִפְנֵי ה׳ לִפְנֵי ה׳ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וּלְהַלָּן אַתְּ אָמַר: עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, פַּעַם אֶחָת, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהוּא קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם מֵאֲבִיהֶם.
[כה] בְּמִדְבַּר סִינַי – וְכִי בְּמִדְבַּר סִינַי מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמֵּהַר סִינַי נָטְלוּ אֵפּוֹפָסִין שֶׁלָּהֶם לְמִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שמות כ״ד:י״א), אָמַר רַבִּי פִּינְחָס מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִן לְהַשְׁלָחַת יַד.
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא וְכִי קִילוֹרִין עָלְתָה עִמָּהֶם לְסִינַי, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (שמות כ״ד:י״א), אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲכִילָה וַדָּאִית, דִּכְתִיב: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי ט״ז:ט״ו), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מְלַמֵּד [על] שֶׁהֵגֵסוּ אֶת לִבָּן וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר משֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה, לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב: וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים (שמות ג׳:ו׳), וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות ל״ד:כ״ט), בִּשְׂכַר כִּי יָרֵא, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות ל״ד:ל׳), בִּשְׂכַר מֵהַבִּיט: וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט (במדבר י״ב:ח׳). נָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִן הַשְּׁכִינָה, וְלָמָּה לֹא מֵתוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ וְנִמְצָא בַּשּׁוֹשְׁבִין שֶׁלָּהּ דָּבָר שֶׁל לוֹגְמֵיָא, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ עַכְשָׁו הֲרֵינִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה וּמוּטָב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי הוֹרֵג נָדָב וַאֲבִיהוּא עַכְשָׁו הֲרֵינִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת תּוֹרָה, לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה מוּטָב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ (שיר השירים ג׳:י״א), זֶה סִינַי, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג׳:י״א), זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.
[כו] וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר – רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אִלּוּ הָיָה לָהֶם בָּנִים קוֹדְמִין לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר, שֶׁכָּל הַקֹּדֶם לַנַּחֲלָה קֹדֶם בַּכָּבוֹד וּבִלְבָד שֶׁהוּא נוֹהֵג כְּמִנְהַג אֲבוֹתָיו.
וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם – רַבִּי יִצְחָק אָמַר בְּחַיָּיו רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר בְּמוֹתוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק דְּהוּא אָמַר בְּחַיָּיו, נֶאֱמַר כָּאן עַל פְּנֵי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עַל פְּנֵי, דִּכְתִיב: וַיָמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו (בראשית י״א:כ״ח), מַה עַל פְּנֵי הָאָמוּר לְהַלָּן בְּחַיָּיו, אַף עַל פְּנֵי הָאָמוּר כָּאן בְּחַיָּיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא דְּהוּא אָמַר בְּמוֹתוֹ, נֶאֱמַר כָּאן עַל פְּנֵי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עַל פְּנֵי: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ (בראשית כ״ג:ג׳), מַה עַל פְּנֵי הָאָמוּר לְהַלָּן בְּמוֹתוֹ אַף עַל פְּנֵי הָאָמוּר כָּאן בְּמוֹתוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק דְּהוּא אָמַר בְּחַיָּיו אֵרַע טֻמְאָה בְּאַהֲרֹן שִׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר, אֵרַע טֻמְאָה בְּאֶלְעָזָר שִׁמֵּשׁ אִיתָמָר. מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן בֶּן קִמְחִית, שֶׁיָּצָא לְדַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ הָעַרְבִיִּים, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא שֶׁל רֹק מִפִּיו עַל בְּגָדָיו, וְטִמְּאוּהוּ, נִכְנָס יְהוּדָה אָחִיו וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם רָאֲתָה אִמָּן שְׁנֵי בָּנֶיהָ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. אָמְרוּ חֲכָמִים שִׁבְעָה בָּנִים הָיוּ לְקִמְחִית וְכֻלָּן שִׁמְשׁוּ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה. נִכְנְסוּ חֲכָמִים אֶצְלָה אָמְרוּ לָהּ מַה מַּעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ בְּיָדֵךְ, אָמְרָה לָהֶם כָּךְ יַעַזְרוּ עָלַי אִם רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי שַׂעֲרוֹת רֹאשִׁי מִיָּמַי, אָמְרִין כָּל קִמְחָא קִמְחִין, וְקִמְחָא דְקִמְחִית קִמְחָהּ סֹלֶת, וְקָרְאוּ עָלֶיהָ הַפָּסוּק הַזֶּה: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה וגו׳ (תהלים מ״ה:י״ד), וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּא דְּהוּא אָמַר בְּמוֹתוֹ, כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן שִׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר בְּנוֹ, כְּשֶׁמֵּת אֶלְעָזָר שִׁמֵּשׁ אִיתָמָר, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.
בהקריבם
על הקריבה מתו ולא על ההקרבה. ספרא ריש אחרי, ועיין וי״ר פ״ב אות ח׳, במ״ר פ״ב אות כ״ג ובמ״כ שם.
על הקריבה מתו ולא על ההקרבה.
אש זרה
מן המזבח הביאו האש. עיין ספרא ריש שמיני על הכתוב ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אותם.
מן המזבח הביאו האש, אם כן למה קראו זרה, לפי שלא נצטוו, וכן הוא אומר ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אותם (ויקרא י׳:א׳).
ובנים לא היו להם – הא אם היו להם בנם לא מתו,
לפי שנדב ואביהו שחוצים היו. וי״ר פ״כ אות י׳, פסיקתא דר״כ אחרי (קע״ב ע״ב), וע״ש הערה ק״ה.
לפי שנדב ואביהוא שחוצים היו, והיו אומרים אבינו כהן גדול, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, [אנו שני סגני כהונה], איזה אשה ראויה לנו, והיו מונעים עצמם ולא רצו לישא אשה ולקיים פריה ורביה, ואותו עון גרם להם לישרף.
ויכהן אלעזר ואיתמר – ושמשו בכהונה גדולה,
אבל אם היו בנים לנדב ואביהו. וי״ר פ״כ אות י״א, פסיקתא שם (קע״ג ע״ב).
אבל אם היו בנים לנדב ואביהוא, אותם בנים היו משתמשים במקום אביהם.
על פני אהרן אביהם
בחיי אהרן אביהם. וי״ר שם, ופסיקתא דר״כ שם, במ״ר פ״ב אות כ״ו.
בחיי אהרן אביהם, כמה דתימר על פני תרח אביו (בראשית י״א:כ״ח).
ולמה נקוד על אהרן בכורות ד׳ ע״א.
ולמה נקוד על ׳אהרן׳, ללמדך שלא היה בכלל המניין,
אירע טומאה באהרן. וי״ר פ״כ אות י״א, ופסיקתא שם, ובמ״ר שם, ופי׳ דקשה איך יתכן ששימשו אלעזר ואיתמר בכהונה גדולה בחיי אביהם, ועל זה השיב אירע טומאה כו׳.
אירע טומאה באהרן ושמש אלעזר אירע טומאה באלעזר ושמש איתמר.
דבר אחר: על פני אהרן אביהם – כמה דתימר מעל פני מתו (בראשית כ״ג:ג׳), מת אהרן שמש אלעזר, מת אלעזר שימש איתמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

פַמַאתַּ נַדַאבֻּ וַאַבִּיהֻ בִּמַא קַרַּבַּא נַארַא גַ׳רִיבַּתַּ בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ וַלַם יַכֻּן לַהֻם בַּנִינַא וַאַמַא אִלעַאזַארֻ וַאִתַּמַארֻ בִּחַצ׳רַתִ אהַרֻוןַ אַבִּיהִמַא
ואז מת נדב ואביהוא, במה אשר שניהם קרבו אש זרה לפני ה׳ במדבר סיני, ולא-נמצאו להם בנים, וכהנו אלעזר ואיתמר במעמד אהרן אביהם.
על פני אהרן אביהם – רצונו לומר: בחיי אהרן אביהם. וזה דומה למה שאומר הערב: היה זה על רגל פלוני, כלומר בימיו. (ספר הרקמה כ״ח)
על פני אהרן – בחייו.
על פני אהרן [AND ELEAZAR AND ITHAMAR MINISTERED] BEFORE THE FACE OF AHARON – i.e. during his lifetime (cf. Rashi on Bereshit 11:28).
פס׳: וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ [וגו׳] ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר – מלמד שאם היה להם בנים בניהן קודמין לאחיהם.
על פני אהרן אביהם
שמלאו מקום אביהם וכו׳. כי בני אהרן כולם נמשחו בשמן המשחה:
שמלאו מקום אביהם בחיי אביהם:
IN THE PRESENCE OF. I have previously explained the meaning of al pene (in the presence of).⁠
See Ibn Ezra on Gen. 11:28 (Vol. 1, p. 146). There Ibn Ezra explains that al pene means in the presence of. The literal meaning of al pene is, upon the face of.
ובנים לא היו להם – ר׳ יעקב בר אבין בשם ר׳ אחא אמר אילו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו.
על פני אהרן אביהם – במקום אביהם, כמו על פני בן השנואה הבכור (דברים כ״א:ט״ז), לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳).
ובנים לא היו להם, "and they did not have sons.⁠" Rabbi Yaakov, son of bar Avi, speaking in the name of Rabbi Acha, said: if these sons of Aaron had had sons, they would have preceded Elazar and Ittamar in greatness; it is a rule that anyone who has offspring takes precedence compared to those who do not have heirs. Their shortcoming was that they did not marry and assure themselves of offspring. (Midrash Rabbah Bamidbar 2,22.)
על פני אהרן אביהם, "while their father was alive.⁠" The expression: על פני, is to be understood as in Deuteronomy 21,16: על פני בן השנואה הבכור, "instead of the firstborn son of the hated wife;⁠" or as in Exodus 20,3: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, "you shall not have any other deities in My presence,⁠"
על פני אהרן אביהם. נראה דקאי ארישא דקרא אוימת נדב ואביהוא. כדאשכחן וימת הרן על פני תרח אביו (בראשית יא:כח). (ולשון) [דלשון] על פני לא שייך אויכהן. גן.
על פני אהרן אביהם – נראה דקאי ארישא דקרא אמה שכתוב וימת נדב ואביהוא וגו׳ וכמו וימת הרן על פני וגו׳, ג״ן.
על פני אהרן אביהם – בחייו. לשון רבינו שלמה.
ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם, כי כל איש מבני הכהנים יכהן בחיי אביו, רק בעבור שאמר: הכהנים המשוחים (במדבר ג׳:ג׳), שהיו גם הם ככהנים גדולים, נמשחים כמוהו בחייו, ולא יעשה כן לדורות.
והנכון: כי על פני יחזור על הרחוק, וימת נדב ואביהוא לפני י״י על פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה, וכך
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״וכן״. בכ״י פרמא 3255: ״ולכך״.
נאמר בדברי הימים: וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם ויכהנו אלעזר ואיתמר (דברי הימים א כ״ד:ב׳).
וטעם: לפני י״י – שמתו בנס שבא מאתו, וכן נאמר במרגלים: במגפה לפני י״י (במדבר י״ד:ל״ז).
AND ELEAZAR AND ITHAMAR MINISTERED 'AL PNEI' AARON THEIR FATHER – "that is, during the lifetime [of Aaron their father].⁠" This is the language of Rashi. Now [Rashi] does not mean to say that they ministered during their father's lifetime, for all priests of the family of Aaron may minister during their fathers' lifetime [so why should Scripture single out Eleazar and Ithamar in this respect?] Rather, [the verse says that they were anointed during Aaron's lifetime], because He had stated [that Aaron's sons were] the priests that were anointed,⁠
(3).
meaning that they too were like the High Priests in that they were anointed during Aaron's lifetime, just as he [Aaron] was anointed, a procedure which was not applicable in later generations.⁠
In later generations ordinary priests did not have to be anointed ; they automatically entered into the priesthood by descent. Only High Priests were anointed. Scripture thus alludes here to the unusual fact that Eleazar and Ithamar were anointed at this time, although they were ordinary priests, in the same way that Aaron the High Priest was anointed, a procedure which was not followed in later generations, see Vol. III, p. 117.

But the correct interpretation is that the expression al pnei refers to the beginning [of the verse, and the order of the phrases is to be understood as if inverted, as follows]: "And Nadab and Abihu died before the Eternal 'al pnei' (in the presence of) Aaron their father, when they offered strange fire.⁠"
The order of the phrases according to the Hebrew text is as follows: And Nadab and Abihu died before the Eternal when they offered strange fire before the Eternal, in the wilderness of Sinai, and they had no children; and Eleazar and Ithamar ministered in the priest's office in the presence of Aaron their father.
And so indeed it is stated in the Book of Chronicles: And Nadab and Abihu died before their father, and had no children, and Eleazar and Ithamar executed the priest's office.⁠
I Chronicles 24:2.
The meaning of [the expression] before the Eternal is that they died a miraculous death which came [directly] from Him. Similarly it is stated in the case of the spies that they died by the plague before the Eternal.⁠
Further. 14:37.
וימת נדב ואביהוא וגו׳ ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר וגו׳ – מלמד שאם היו להם בנים היו קודמים לאחיהם. לשון לקח טוב.
אמר ר׳ יוחנן: לפני ה׳ מתו נדב ואביהוא? אלא מלמד שקשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתת בניהן של צדיקים כשמתים בחייהם.
'לפני ה, "before the Lord;⁠" Rabbi Yochanan queried this wording, asking if Nadav and Avihu had indeed died "before the Lord, i.e. while performing service in honour of the Lord?⁠" He therefore concludes that when righteous peple have to die, their death is as difficult for the Lord to come to terms with as if they had died while performing service to the Lord. (Compare Bamidbar Rabbah 2,24).
וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ – שמתו מאתו וכן נאמר במרגלים לפני י״י:
על פני אהרן אביהם – פירש״י בחייו. וכתב הרמב״ן ואין הענין לומר שכהנו בחיי אביהם כי כל איש מבני הכהנים יכהן בחיי אביו רק בעבור שאמר הכהנים המשוחים אמר שגם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות. והנכון בעיני כי הוא חוזר למעלה על וימת נדב ואביהוא לפני י״י על פני אהרן אביהם וכן נאמר בדברי הימים וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היה להם ויכהן אלעזר ואיתמר:
וימת נדב ואביהו לפני ה', "and Nadav and Avihu had died in the presence of Hashem, etc.⁠" They died as a direct act of God. We find a similar expression used in Numbers 14,37 when the Torah reports the death of the 10 spies who had reported negatively on the people's chances to conquer the land of Canaan.
על פני אהרן אביהם, "during the lifetime of their father Aaron.⁠" Rashi explains that the expression על פני means "during the lifetime of.⁠"
Nachmanides elaborates that what the Torah means is not that the sons who died had not had already functioned as priests during the lifetime of their father, in the sense of "substituting for their father.⁠" All four sons had been anointed as priests and had functioned or were ready to function as priests. [After all they died on the very first day that Moses had handed over service in the Tabernacle to the priests, as we know from Leviticus Ed.] The reason that the Torah adds the words על פני אהרן אביהם, is only that seeing the Torah had spoken of the priests who had been anointed, it was made plain that these two had also been properly anointed. They were potentially High Priests just as their father was in practice.
I, personally believe, (author speaking) that the words על פני אביהם refer to the beginning of our verse, i.e.לפני ה' as in Chronicles I 24,2 we also read the words לפני אביהם, not על פני אביהם, followed by the words ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר תחתיהם, "and they were not survived by children, and Eleazar and Ittamar became priests in their stead.⁠" [Just as in our verse here. Ed.]
אבל וימת נדב ואביהו לפני ה׳ רוצה לומר בתוך המקדש באותו חטא שעשו בהקריבם אש זרה ולרוע מזלם בנים לא היו להם וזאת היתה סבת מעוט בני אהרן שמתו חצי׳ ולא נשארו מהם בנים. והנה בא הכתוב לבאר כל זה כדי להודיע שהכהנים המשרתים היו אז מועטים ולא יכלו לשאת את המשכן עד שנתנו עליהם הלויים פקידים אלעזר ואיתמר. והיה אהרן נשיא נשיאי הלוים. גם אפשר לומר שלא נזכרו תולדות משה לפי שגרשום ואליעזר עדין היו קטנים ולא הגיעו עדין לכלל עשרים להיות מן המנין.
הנה התבאר למה נכתב זה אחרי מספר העם שהוא הזרות האחד ולמה לא זכר כאן בני משה ותולדותיו שהוא הב׳. ולמה אמר שני פעמים ואלה שמות בני אהרן שהוא הג׳. ולמה אמר ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני שהוא להגיד שמאז באתהו הנבואה ולא הוליד עוד בנים לא אהרן ולא משה שהוא הד׳. ולמה זכר כאן מיתת נדב ואביהו שהוא הה׳. והותרה בזה השאלה הח׳ בשלמותה.
והרב רבינו משה בר נחמן פירש ביום דבר ה׳ אל משה בהר סיני נבחרו אלה בני אהרן למשחה בהם ושאר שבט הלוי לא נבחר עד עתה ואינו מתישב במלות הכתוב.
ואמר ויכהן אלעזר ואיתמר והיה ראוי שיאמר ויכהנו אבל אמר ויכהן לפי שהיה אלעזר העקר והוא נשאר כ״ג אחר אביו ודרך הכתוב לומר כן. וכמוהו ויקח משה ואהרן וימת נדב ואביהו. והשנים שנשארו שניהם בלבד כהני ה׳ אמר ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם להגיד שזאת היתה נחמתו של אהרן שבניו הנשארים היו מכהנים לפני ה׳ בפניו. ואפשר לפרש שעל פני אהרן אביהם חוזר למעלה למה שאמר וימת נדב ואביהו שמתו על פני אהרן אביו והוא על דרך וימת הרן על פני תרח אביו כן יאמר הכתוב כאן שמתו השלמים ההם על פני אביהם ובעיניו להגיד צערו של אהרן ויהי׳ אם כן המקרא מסורס וכן פירשו הרמב״ן:
ואמר ובנים לא היו להם – לתת טעם למה שמשו בכהונה אלעזר ואיתמר. וארז״ל שני פעמים נאמר בכאן לפני ה׳. ובאהרן לא נאמר אלא פעם אחת על פני אהרן. להורות שהקב״ה נתעצב כפלים עליהם. וחרה אפו על מיתתם יותר מאהרן אביהם. ולכן אמר לפני ה׳ ב׳ פעמים. ובאהרן לא נאמר אלא פעם אחת על פני אהרן אביהם. לומר שחרה אפו על שמוש אלעזר כאומרו ותקראנה אותי כאלה. וזה ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. אח״כ אמר הקרב את מטה לוי לפני אהרן לשמור משמרת העדה. לפי שאהרן הוא הראש ולו ראוי שישמור ללוים שלא יגעו אל הקדש לדבר המזבח. והלוים שקם למטה ממנו ישמרו את ישראל שלא יגעו אל הקדש. וז״ש הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור. להורות שיש בישראל מעלות כמו שיש באיברי הגוף. אלו למעלה מאלו ואלו שמשים לאלו. כי כל האיברים משועבדים ללב כי ממנו תוצאות חיים. כן ראוי שהלוים ישמשו את הכהנים וישראל ללוים:
בהקריבם אש זרה – שזו לבדה היתה בהם.
ובנים לא היו להם – שאם היו להם בנים ממלאים מקומם היו יורשים המעלה הראויה לאביהם.
ויכהן אלעזר ואיתמר – נתן להם מינוי ושררה במשכן במצות האל יתברך.
על פני אהרן אביהם – בחיי אהרן היתה משיחת הבנים ומיתת קצתם ושררת קצתם, שלא על פיו אף על פי שהיה כהן גדול. וכל זה לא יתמיד לדורות, כי לא תהיה משיחה לכהן הדיוט ולא יהיה לו מינוי אלא על פי כהן גדול בחייו.
בהקריבם אש זרה, this was the only blemish they had been guilty of.
ובנים לא היו להם, if they had had sons, the sons would have been their replacements if they had been physically and mentally suitable.
ויכהן אלעזר ואיתמר, they had been given authority to substitute for their father in the Tabernacle if the need would arise, by the command of God.
על פני אהרן אביהם, during the lifetime of Aaron his sons had already been anointed. The death of two of them, as well as their replacing their father as High Priest was not at Aaron’s command, even though he was the High Priest.⁠
if I understand the author correctly, he means that contrary to a king appointing a son as his successor, the High Priest is not entitled to appoint his own successor.
None of what is reported here is of significance for future generations as ordinary priests were not anointed, whereas the position of High Priest was not a position that could be inherited.
בְֽהַקְרִבָם:⁠
נורצי כתב בטעות את ׳בהקרבם׳ מלא יו״ד.
הבי״ת בגעיא. [בְּֽהַקְרִבָם֩].
בחייו. יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם בחייו. וא״ת ל״ל לרש״י לפרש בחייו, וי״ל אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו לפי שאינם ראוים לעבודה בפניו. אהרן אביהם, בחייו נעשו כהנים גדולים, פי׳ אם אירע טומאה לאהרן שימש אלעזר. באלעזר שימש איתמר. תנחומא:
During his lifetime. There are texts that read "In the presence of Aharon their father— during his lifetime.⁠" One might ask: Why did Rashi explain "during his lifetime.⁠" The answer is that if he had not explained so, one would say that this was after his death, because they were not fitting to serve when [Aharon] was present. Therefore Rashi explains, in the presence of Aharon their father, in his lifetime they were made Kohanim Gadolim, meaning that if Aharon became impure then Elazar would serve, and if Elazar became impure then Isamar would serve (Tanchuma).
על פני אהרן אביהם – אין הכונה להגיד שכהנו בחיי אביהם, כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו, רק בעבור שאמר הכהנים המשוחים, סיפר שאלעזר ואיתמר היו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו, ולא יעשה כן לדורות:
על פני אהרן אביהם – לדעת רמב״ן חוזר למעלה, וימת נדב ואביהוא על פני אהרן אביהם, וכן הוא בד״ה א׳ כ״ד:ב׳, והאתנח ראוי תחת ואיתמר (נתיבות השלום).
during the life of Aaron their father (al penei Aharon avihem). According to Nachmanides, this phrase [which actually appears at the end of the verse in the Hebrew] refers back [to an earlier part of the verse, i.e.] “But Nadab and Abihu died during the life of Aaron their father.” So it appears in 1 Chron. 24:2 [va-yamot Nadav ve-Avihu lifnei avihem, “And Nadab and Abihu died before their father”]. The etnaḥ (major disjunctive) [which appears at the end of the phrase u-vanim lo hayu lahem, “without having children”] would properly have been placed at [the end of the phrase va-y’khahen Elazar] ve-Itamar (“and Eleazar and Ithamar remained priests”) (Netivot ha-Shalom).⁠
{Translator's note: The suggested re-accentuation of the verse would leave the final phrase in the Hebrew, al penei Aharon avihem, as an isolated unit that might be understood as, “They died, that is, during the life of Aaron their father.” Under the existing accentuation, the last part of the verse might have been interpreted to mean, “And Eleazar and Ithamar remained priests during the life of Aaron their father.” It should be noted that in Shadal’s comment on the phrase va-yamot Haran al penei Teraḥ aviv (“And Haran died during the life of Terah his father,” Gen. 11:28), he cross-refers to the present verse and expresses the view that al penei (lit. “on the face of”) is an expression that is used in connection with an action or event that causes “pain, harm, or anger to the one seeing it,” as for example the death of one’s son.}
וימת נדב וגו׳ – עיין פירוש, ויקרא י, א–ב.
ובנים לא היו להם – אילו נולדו להם בנים לאחר שנתמנו לכהנים, היו אלה נעשים כהנים מלידה, והכהונה הייתה ירושה העוברת מדור לדור גם במשפחות נדב ואביהוא. אך במותם לא הותירו אחריהם בנים כלל; לפיכך ״ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם״.
כבר הערנו (פירוש, בראשית טז, יב) שלשון ״על פני״ משמשת לעתים קרובות בקשר לרגשות ואירועים בלתי נוחים ובלתי רצויים העוברים על האדם. גם כאן יש לפרש לשון זו באותו המובן. מאחר ששני בניו הגדולים מתו ללא ולד, נותר אהרן עם אלעזר ואיתמר בלבד להמשיך את הכהונה.
וימת וגו׳: אז ״ויכהן אלעזר ואיתמר״ – שהרגישו במעלת כהונה גדולה גם ״על פני אהרן אביהם״ , במה שהוזהרו גם המה ״ראשיכם אל תפרעו״ (ויקרא י,ו), וגם אכלו קדשים באנינות (שם פסוק י״ב), עד שמזה הבין משה שיכולים לאכול אפילו קדשי דורות. ואם שמ״מ לא נשתוו לאהרן באמת, כמו שאמר אהרן (שם פסוק י״ט) ״הן היום הקריבו וגו׳⁠ ⁠⁠״, בכל זאת טעמו טעם מעלת כהונה גדולה. ומשום הכי כתיב ״ויכהן אלעזר ואיתמר״ ולא ׳ויכהנו׳, דבאמת אי אפשר להיות אלא כהן גדול אחד, אלא כל אחד נחשב כאילו הוא ראוי להיות האחד, אלא שאין השעה נצרכת לו.
בהקרבם: חסר יו״ד. דכבר ביארנו בפרשת שמיני (י,א) שלא הקטירו נדב ואביהוא שתי המחתות, אלא מחתה אחת, והשני סייע לו, משום הכי כתיב חסר.
ובנים לא היו להם – תניא, אבא חנן משום ר׳ אלעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה, שנאמר וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם, הא היה להם בנים לא מתו.⁠
הנה הלשון חייב מיתה בודאי לא כפשוטו רק פירושו עונשו גדול, וכמו שנמצא בגמ׳ בכ״מ לשון זה במובן כזה, וכ״כ התוס׳ בבכורות נ״ד א׳, ונ״מ לאלקויי טפי משאר מלקיות [מכת מרדות], ובכגון זה צריך לפרש כונת הראיה מנדב ואביהוא שאם היה להם בנים לא היו מתו, דבודאי לא שייך לומר שלא מתו כלל, דהא חוק לאנוש עלי ארץ, וגם לא שייך שלא היו מתים באופן ובזמן שמתו, דהא סיבת מיתתם מפורש בתורה מפני שהקריבו אש זרה, אלא הוא ע״ד דרש ואסמכתא עפ״י מ״ש בתענית ד׳ ב׳ יעקב אבינו לא מת משום דזרעו בחיים לכן לא נקרא מת, יעוי״ש. ובב״ב קט״ז א׳ איתא מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה, מפני שדוד הניח בן כמותו, וה״נ הכונה שאם היו להם בנים והיו משמשין תחתיהן, וכמ״ש בדרשה הבאה שאם היו להם בנים היו הם קודמין לאלעזר ואיתמר, וא״כ לא היה נאמר בהם מיתה.
(יבמות ס״ד.)
ובנים לא היו להם – הא אם היו להם בנים היו הם קודמין לאלעזר ואיתמר, לפי שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד
כאן בא ענין זה בקצור וביתר באור הוא בתו״כ פ׳ אחרי בפסוק וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, מלמד שהבן קודם לכל אדם. ובספרי פ׳ שופטים בענין מלך בפסוק הוא ובניו בקרב ישראל שאם מת עומד בנו תחתיו, ומניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהם ת״ל בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ובתו״כ שם מסיים, יכול אע״פ שאין ממלא מקומו של אביו [בתורה ובחכמה וביראת חטא] ת״ל ואשר ימלא את ידו, בזמן שהוא ממלא מקומו הוא קודם ואם לאו יבא אחר תחתיו.
והנה הרמב״ם בפ״ד ה״כ מכלי המקדש פסק דאע״פ שאינו כמותו בחכמה קודם, וכ״מ בכתובות ק״ג ב׳, נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא, מ״מ ממלא מקום אבותיו הוי, וגם מדרשה שלפנינו משמע כן, דדריש ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים היו הם קודמים ומשמע אע״פ שאינם שקולים ממש, דאל״ה לא הוי משתמיט לפרש. ועוד כתבנו מזה בפ׳ תצוה (כ״ט ל׳), יעוי״ש.
. (תו״כ פ׳ שמיני. י׳ י״ב)
 
(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרלב״גשיעורי ספורנורש״ר הירש
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(ה-י) והיו בני לוי מתחלפין בעבודתם, כי בלתי אפשרי שיאסף המספר הרב לעבודת הדבר הקל, ובמיוחד בני קהת לקלות הדבר שהופקדו על נשיאתו.
(ה-י) והנה נתיחד מטה לוי לשמור משמרת בית המקדש ולעבוד עבודתו, להוסיף מעלה בַּנפש למשכן, כי זה השבט הנבחר נתיחד לבד לזאת העבודה. וכבר נבאר ענין זאת השמירה והעבודה בגזרת ה׳ בפרשת קרח, כי ענינה היה גם כן לתת גדוּלה לבית הקדוש בַּנפש, כי מדרך הבתים הגדולים שיהיו בו שומרים ושוערים. והנה להראות מעלת הלויים, שכבר נתיחדו מבין שאר השבטים לעבודת ה׳ יתעלה, לא התפקדו בתוך בני ישראל (א, נא). וכן לתת מעלה גדולה בנפש לעבודה הנכבדת אשר במקדש, נתיחדו העובדים מזולתם מן האנשים, והיה הזר הקרב במיתה בידי שמים.
(ה-ו) אמר הגאון, הקרב את מטה לוי. אומר שזה לא היה במדבר סיני
בפסוק י״ד כתוב ׳במדבר סיני׳, ואילו כאן ופסוק י״ב כתוב ׳וידבר ה׳ אל משה׳, ולא ׳במדבר סיני׳, וראה מש״כ (פסוק יד-טו).
, שהיה משעת העגל, כמו דכתיב (פסוק יב) ׳ואני הנה לקחתי׳, כבר לקחתי:
וידבר וגו׳ – בפסוקים הקודמים נקבעה המשפחה שנתמנתה לכהונה; בנוסף, הוזכרה מיתת שני הבנים הגדולים: הם מתו עם גמר מילוי ידיהם לכהונה, בתחילת עבודת הכהונה, משום שהביאו ״אש זרה״ לפני ה׳. הם הכניסו שרירות לב לתוך עבודת הכהונה – בניגוד לכל משמעותה של עבודת המקדש. כל עצמה של עבודת המקדש היא שירות, וכשירות היא מיוסדת על שמיעה בקול ה׳. היא מלמדת אותנו שכל ייעודנו בחיים הוא לשמוע מתוך שמחה בקול ה׳: להשתעבד מתוך שמחה לרצון ה׳ על ידי נטישת כל שרירות לב סובייקטיבית.
כפי שכבר ביארנו (פירוש לעיל א, מח והלאה), מילוי ייעוד זה תלוי בכך, שנזכור תמיד שרצון ה׳ הקובע את ייעוד חיינו מקבל את ביטויו בעדות המונחת במשכן; ושביטוי זה נובע מאת ה׳, בא אלינו מה׳, ונשאר לנו כדבר נתון. ביארנו (שם) עוד, שבחינה זו של היות עדות התורה נתונה מאת ה׳, מסומלת על ידי מקומה במרכז האומה ועל ידי המרחק שהאומה צריכה לשמור ממרכז זה, ובכך שהלויים נתמנו שומרים על העדות שניתנה מאת ה׳.
אולם לעיל מתוארת שמירה זו על המקדש, כדבר הנובע ממהותו וצרכיו של המקדש גרידא, ואילו כאן נחשבת השמירה מצד הקשר שלה אל הכהנים ואל האומה. בהתאם לכך, מתואר כאן במפורט מעמד הלויים, שומרי המקדש, ביחס לשני החוגים הלאומיים האחרים – הכהנים והעדה. תחילה מתאר הכתוב את מעמדם של הלויים ביחס לכהנים.
 
(ו) הַקְרֵב֙ אֶת⁠־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַעֲמַדְתָּ֣וְהַעֲמַדְתָּ֣ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (אין געיה) וכך במג״ה; מדובר על טעם מחבר.
• ל?,ל-מ=וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ (געיה באות ה״א?) וכך אצל ברויאר, וכמו כן בדפוסים וקורן.
• ל?=וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ (געיה באות וי״ו?); ברויאר ציין ספק בגעיה, אך לא ברור מה הייתה כוונתו. הגעיה ברורה, אך ייתכן שמדובר בגעיה ימנית בה״א ולא געיה בוי״ו, כי לא נשאר מקום מתחת לה״א בצד שמאל של הפתח.
אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃
"Bring the tribe of Levi near, and set them before Aaron the priest, that they may minister to him.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובר״י קראאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״ם
קָרֵיב יָת שִׁבְטָא דְּלֵוִי וּתְקִים יָתֵיהּ קֳדָם אַהֲרֹן כָּהֲנָא וִישַׁמְּשׁוּן יָתֵיהּ.
Bring the tribe of Levi near, and appoint them before Aharon the priest, that they may minister with him.
אקרב ית שבטה דלוי ותקם יתיה קדם אהרן כהנה ויש⁠{מ}⁠שון יתיה.
קרב ית שיבטא דלוי ותקים יתיה קדם אהרן כהנא וישמשון יתיה.
Bring the tribe of Levi near, and appoint them before Aharon the priest to minister with him (or, to do him service); and let them be divided into twenty and four parties,

פרשה ג

[א] הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח וגו׳ שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳ וגו׳ (תהלים צ״ב:י״ג-י״ד), צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מָה הַתָּמָר הַזּוֹ צִלָּהּ רָחוֹק, כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים רָחוֹק מֵהֶם עַד לָעוֹלָם הַבָּא. מָה הַתָּמָר הַזּוֹ עוֹשָׂה תְּמָרִים רְטוּבִים, נִיקוֹלַוְוסִין, נוֹבְלוֹת, וְעוֹשָׂה סוֹלִין. כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְיֵשׁ בָּהֶם בּוּרִים. מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בָּהֶם נוֹבְלוֹת שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת לָאוֹצָר וְעוֹשָׂה תְּמָרִים וְהֵם נִכְנָסוֹת לָאוֹצָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר מֵהֶם נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵהֶם לֹא נִכְנְסוּ. מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ עוֹשֶׂה תְּמָרִים וְעוֹשָׂה קוֹצִים וְכָל מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִגְבוֹת תְּמָרִים הַקּוֹצִים שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוֹלְטִין בּוֹ, כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר עַצְמוֹ מֵהֶם נְשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.
דָּבָר אַחֵר: מַה תְּמָרָה זוֹ אֵין בָּהּ פְּסוֹלֶת אֶלָּא תְּמָרִים לַאֲכִילָה, לוּלָבִין לְהִלּוּל, חֲרָיוֹת לְסִכּוּךְ, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסַנִּים לַכְּבָרָה, שִׁפְעַת קוֹרוֹת לְקָרוֹת בָּהֶן אֶת הַבַּיִת. כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל אֵין בָּהֶם פְּסֹלֶת אֶלָּא מֵהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי אַגָּדָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִצְווֹת, מֵהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת וְכָל הָעִנְיָן.
דָּבָר אַחֵר: מַה תְּמָרָה זוֹ לִבָּהּ מְכֻוָּן לְמַעְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל לִבָּן מְכֻוָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַי תָּמִיד אֶל ה׳ כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי (תהלים כ״ה:ט״ו).
דָּבָר אַחֵר: מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ לָהּ תַּאֲוָה, כָּךְ צַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם תַּאֲוָה, מַה תַּאֲוָתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל (ישעיהו כ״ו:ט׳).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְתָן וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, וְהָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָהּ וְלֹא עָשְׂתָה פֵּרוֹת, אָמַר לָהֶם דִּקְלֵי תְּמָרָה הִיא רוֹאָה מִירִיחוֹ וְהִיא מִתְאַוָּה לָהּ בְּלִבָּהּ, וְהֵבִיאוּ מִמֶּנָּהּ וְהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ מִיָּד עָשְׂתָה פֵּרוֹת, כָּךְ כָּל תַּאֲוָתָן וְצִפּוּיָין שֶׁל צַדִּיקִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַה תְּמָרָה זוֹ אֵינָהּ עוֹשָׂה פָּחוֹת מִשְׁלשֶׁת אָנְבּוֹנִין, כָּךְ אֵין יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים מִשְּׁלשָׁה צַדִּיקִים בָּעוֹלָם כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים (שיר השירים ז׳:ט׳). מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ לוּלָבִין לְהַלֵּל, וַחֲרָיוֹת לְסֻכָּה, אֲפִלּוּ הַסִּיב שֶׁלָהּ הוֹלֵךְ לְחִזּוּק וְעֵצָהּ לְהַדְלִיק, כָּךְ בְּיִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים, יְשָׁרִים, חֲסִידִים, בְּנֵי תוֹרָה, אֲפִלּוּ סוּרֵיהֶן גּוֹמְלֵי חֶסֶד אִינוּן. אִי מָה הַתְּמָרָה אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנָּהּ כֵּלִים כָּךְ הַצַּדִּיקִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צ״ב:י״ג).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ לְרַב הוּנָא וְאָמַר הָיִינוּ בְּבָבֶל וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּהּ כֵּלִים, שֻׁלְחָנוֹת וּמְנוֹרוֹת. אִי מָה הָאֶרֶז הַזֶּה אֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת כָּךְ הַצַּדִּיקִים אֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מַה הַתְּמָרָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת כָּךְ הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ (ישעיהו ג׳:י׳). מַה תְּמָרָה וְאֶרֶז כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְרֹאשָׁם וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת עַצְמוֹ הוּא נוֹפֵל וָמֵת, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וּמִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, תֵּדַע לָךְ שֶׁכֵּן שָׂרָה עַל יְדֵי שֶׁמְּשָׁכָהּ פַּרְעֹה לַיְלָה אַחַת לָקָה הוּא וּבֵיתוֹ בִּנְגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה וגו׳ (בראשית י״ב:י״ז). מַה תְּמָרָה וְאֶרֶז גְּדוֹלִים מִכָּל הָאִילָנוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי גָדוֹל מָרְדְּכַי וגו׳ (אסתר ט׳:ד׳), וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל (שמואל ב ה׳:י׳). מַה תְּמָרָה אִם נֶעֶקְרָה אֵין לָהּ חִלּוּפִים כָּךְ הֵם הַצַּדִּיקִים אֵין לָהֶם חִלּוּפִים בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה (איוב כ״ח:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: צַדִּיק כַּתָּמָר וגו׳ מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים וְהִפְרִיחוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים, בְּעֵת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות ל״ב:כ״ו), לְפִיכָךְ גִּדְּלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל כָּאֶרֶז הַזֶּה שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ וְגָדוֹל בַּלְּבָנוֹן מִשְּׁאָר הָאִילָנוֹת, כָּךְ הֵם גְּדוֹלִים מִכָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹא בָּחַר בְּכָל הַשְּׁבָטִים לַעֲמֹד בְּשִׁמּוּשׁוֹ אֶלָּא בְּנֵי לֵוִי בִּלְבָד, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳ (תהלים צ״ב:י״ד), אָמַר רַבִּי חָנָן בֶּן פָּזִי עַד שֶׁהֵם שְׁתוּלִים הֵם בְּבֵית ה׳, אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם בְּבֵית הַסֵּפֶר.
דָּבָר אַחֵר: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳, שֶׁלֹא הָיוּ זָזִים מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְעוֹלָם. בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ, אֵלּוּ הַשִּׁירוֹת, תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וגו׳.
[ב] דָּבָר אַחֵר: הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב (תהלים ס״ה:ה׳), אַשְׁרֵי מִי שֶׁבְּחָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִקְרִיבוֹ, וְאַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁקֵּרְבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא בְּחָרוֹ, וְאֵיזֶה זֶה שֶׁבְּחָרוֹ, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם (נחמיה ט׳:ז׳), אֲבָל לֹא קֵרְבוֹ אֶלָּא הוּא קֵרַב אֶת עַצְמוֹ. יַעֲקֹב, בְּחָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ (תהלים קל״ה:ד׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ (ישעיהו מ״א:ח׳), אֲבָל לֹא קֵרְבוֹ אֶלָּא הוּא קֵרַב אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כ״ה:כ״ז). משֶׁה בְּחָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לוּלֵי משֶׁה בְּחִירוֹ (תהלים ק״ו:כ״ג), אֲבָָל לֹא קֵרְבוֹ, אַשְׁרֵיהֶם אֵלּוּ שֶׁבְּחָרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹא קֵרְבָם, בֹּא וּרְאֵה יִתְרוֹ קֵרְבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲבָל לֹא בְּחָרוֹ, רָחָב הַזּוֹנָה קֵרְבָהּ אֲבָל לֹא בְּחָרָהּ, אַשְׁרֵיהֶם אֵלּוּ שֶׁקֵּרְבָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹא בְּחָרָן. מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה לְרַבִּי יוֹסֵי אָמְרָה לֵיהּ אֱלָהֲכוֹן מַאן הוּא בָּעֵי מְקָרֵב, הֵבִיא לְפָנֶיהָ כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים וְהָיְתָה בּוֹרֶרֶת יָפָה וּבוֹרֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. אָמַר לָהּ אַתְּ יָדַעְתְּ לִבְרֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִבְרֹר, מַאן דְּהוּא חָמֵי עוֹבָדוֹי טָבִין הוּא בָּחַר בֵּיהּ וּמְקָרֵב לֵיהּ. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לֹא כָּל הַקָּרוֹב קָרוֹב וְלֹא כָּל הָרָחוֹק רָחוֹק, יֵשׁ נִבְחָר וְנִדְחָה וְנִתְקָרֵב, יֵשׁ נִבְחָר וְנִדְחָה וְלֹא נִתְקָרֵב. אַהֲרֹן נִבְחַר: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן (שמואל א ב׳:כ״ח), וְנִדְחָה, וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה׳ (דברים ט׳:כ׳), וּכְתִיב: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ (שמות כ״ח:א׳), שָׁאוּל נִבְחַר: הַרְאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה׳ (שמואל א י׳:כ״ד), וְנִדְחָה, נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל וגו׳ (שמואל א ט״ו:י״א), וְלֹא נִתְקָרֵב, וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל (שמואל א ט״ז:א׳). דָּוִד נִבְחַר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ (תהלים ע״ח:ע׳), וְנִדְחָה, וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו וגו׳ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק (שמואל ב ט״ו:ט״ז-י״ז), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר נִדּוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן קִבֵּל עָלָיו נִדּוּיוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי (שמואל ב ט״ו:ל׳), וְנִתְקָרֵב.
אָמַר רַבִּי יוּדָן עִירָא הַיָּאִירִי רַבּוֹ שֶׁל דָּוִד קֵרְבוֹ, הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ (תהלים קי״ט:ע״ט), יֹדְעוֹ כְּתִיב, עִירָא הַיָּאִירִי הָיָה רַבּוֹ וְקֵרְבוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שִׁשָּׁה הֵם שֶׁנִּבְחֲרוּ, כְּהֻנָּה, לְוִיָה, יִשְׂרָאֵל, מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, יְרוּשָׁלַיִם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כְּהֻנָּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן (שמואל א ב׳:כ״ח). לְוִיָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בוֹ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים י״ח:ה׳). יִשְרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים ז׳:ו׳). מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ (תהלים ע״ח:ע׳). יְרוּשָׁלַיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ (מלכים א י״א:ל״ב). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַיִן, דִּכְתִיב: בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה (דברי הימים ב ז׳:ט״ז). אָמַר דָּוִד, אַשְׁרֵי מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בּוֹ וְאַשְׁרֵי מִי הוּא שֶׁקֵּרְבוֹ, וְאֵיזֶהוּ אַשְׁרֵי בְּכִפְלַיִם מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בּוֹ וְקֵרְבוֹ, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה אַהֲרֹן וְלֵוִי, אַהֲרֹן מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן, וּמִנַּיִן שֶׁהִקְרִיבוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ. לֵוִי, בָּחַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בוֹ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וּמִנַּיִן שֶׁהִקְרִיבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ (תהלים ס״ה:ה׳), כְּמָה דְתֵימָא: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה וגו׳ (במדבר ג׳:ז׳). נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ (תהלים ס״ה:ה׳), שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים מִן הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁהָיוּ מְבִיאִים לַבַּיִת, כְּמָה דְתֵימָא: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה וגו׳ (במדבר י״ח:כ״א).
[ג] וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ – יְשָׁרְתוּהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ וִימַנֶּה מֵהֶם גִּזְבָּרִין וַאֲמַרְכְּלִין, וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי וגו׳ (תהלים ק״א:ו׳).
קַדִּם סִבּטַ לַאוִי וַאַוְקִפהֻ בַּיְןַ יַדַיִּ אהַרֻוןַ אלאִמַאם פַיַכ׳דִמֻונַהֻ
הגש את⁠־שבט לוי, והעמד אותם לפני-אהרן הכהן, בכדי לשרת לפניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו-ז) ושרתו אותו – ומהו השרות? ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר: אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש (במדבר י״ח:א׳), והלויים הללו מסייעין אותו, זו היא השירות.
(6-7) ושרתו אתו [BRING THE TRIBE OF LEVI … BEFORE AHARON] THAT THEY MINISTER UNTO HIM – And wherein consists their ministering? ושמרו את משמרתו THAT THEY SHALL KEEP HIS CHARGE – Because the care of the Sanctuary, viz., that no stranger should approach it, was committed to his charge, as it is said, "You and your sons, and your father's house with you, shall bear the iniquity of the sanctuary" (Bemidbar 18:1), (which Rashi explains to have reference to the iniquity committed by a "stranger" in approaching the holy things), and these Levites aided them – this therefore, was their ministering [alluded to here].
פס׳: הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו
ת״ר ונלוו עליך וכו׳. (תמיד כ״ו:) ע״ש:
ת״ר ונלוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר אתה אומר בעבודתו הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בעבודתם כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי בעבודתם אמור. הא מה אני מקיים ונלוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר. מיכן אמרו הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינס. ובבית הניצוץ. ובבית המוקד. והלוים בעשרים ואחד מקומות חמשה על חמשה שערי הבית. ארבעה על ארבע פנותיו. ה׳ על ה׳ שערי עזרה. וד׳ על ד׳ פנותיו מבחוץ. אחד בלשכת הקרבן. ואחד בלשכת הפרוכת.
ואחר אחורי בית הכפורת כצ״ל וכה״ש:
ואחד אחרי (הפרוכת). מנא הני מילי אמר רב יהודה מסורא ואמרי לה במתניתא
למזרח הלוים ששה כצ״ל:
(דברי הימים א כ״ו:י״ז) [שנים] (למזרחה) ליום ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה ולאסופים שנים (עשר) לפרבר למערב [ארבעה] למסלה ליום
אמרינן במס׳ תמיד. חסר קצת וע״ש:
אמרינן במס׳ תמיד האי דא פרבר חד הוא אחרינא הוא דאזיל ויתיב גביה משום דקאי אבראי. מאי לפרבר אמר רבה בר רב שילה כמאן דאמר כלפי בר:
הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן – פסוק זה מחובר לפסוק שלסוף העניין, ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהונתם – כלומ׳ הלוים יעמדו לפני אהרן לשמור שלא יכנס אפי׳ לוי למחיצתם. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)⁠
ביאור דומה מופיע בפענח רזא כ״י אוקספורד אופ׳ 103 בשם ״קרא״: ״ושמרו את כהונתם – שלא יקרבו הלוים אל כל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו, והזר הקרב יומת – אפי׳ לוי.⁠״ וכן בכ״י מינכן 50 בשם ר׳ יוסף קרא, ובדומה בחזקוני בעילום השם.
לפני אהרן הכהן – שהוא הנגיד שבהן.
ופירוש והעמדת אתו – הוא:⁠
כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. מלת ״הוא״ חסרה בכ״י פריס 177.
ושרתו. וכן: חי י״י אשר עמדתי לפניו (מלכים ב ה׳:ט״ז), [והוא עומד עליהם (בראשית י״ח:ח׳)].⁠
הוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, פרנקפורט 150, ועוד עדי נוסח.
BEFORE AARON THE PRIEST. Who was the prince of the tribe. The meaning of ve-ha'amadt (and set them)⁠
Literally, and stand them up.
is, that they may minister. As the Lord liveth, before whom I stand (amadti) (II Kings 5:16) is similar.⁠
Its meaning is, As the Lord liveth, before whom I minister.
ושרתו אותו – לשמור, כמו שמפורש, אבל עבודה לא יעבוד כדפיר׳ במקום אחר. אבל נושאים המשכן וכליו כדמפרש לקמן (במדבר ג׳-ד׳), והיו נושאים המשכן ומשוררים בשעת
בכ״י מינכן 52: בשעה.
עבודה, כדמפרש בדברי הימים (דברי הימים ב ל״ה:י״ד-ט״ו) ועזרא (נחמיה י״ב:מ״ה). ובשעת הצורך שוחטים הקרבן, כי שחיטה אפילו בזר כשירה, כדכתיב בפסח שעשה חזקיהו: והלוים על שחיטת הפסחים
בכ״י מינכן 52: הפסח.
(דברי הימים ב ל׳:י״ז), וכתיב: רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט {את כל העולות} ויחזקום
בכ״י מינכן 52: ויחזיקום.
אחיהם הלוים עד כלות המלאכה (דברי הימים ב כ״ט:ל״ד).
THAT THEY MAY MINISTER TO HIM – to guard, as is explicit, but not to perform the service, as I explained elsewhere. But they carried the Tabernacle and its vessels, as is explained in the following passages, and they would carry the Tabernacle and sing during the service [performed by the Kohanim], as is explicit in Chronicles (II 35:14-15) and Ezra (Nehemia 12:45) . When necessary, they would slaughter offerings (as the slaughter, even of a non-Kohen, is valid), as it is written regarding the Paschal [offering] that was offered by Hezekiah: “the Levites had the charge of killing the Passover lambs” (II Chronicles 30:17), and it is written: “But the priests were too few, so that they could not flay all the burnt-offerings; wherefore their brethren the Levites did help them, till the work was ended” (II Chronicles 29:34).
הקרב את מטה לוי – למעלה שנאמר ואתה הפקד את הלוים (במדבר א׳:נ׳) משתעי באזהרת הלוים על המשכן וכאן כשנתנו הלוים לכהנים.
והעמדת אתו – כיצד ושרתו אתו, דוגמא: חי י״י אשר עמדתי לפניו (מלכים ב ה׳:ט״ז).⁠
שאוב מאבן עזרא.
הקרב את מטה לוי, "bring the tribe of Levi near;⁠" in chapter 1,50, God had already told Moses to appoint that tribe to be in charge of all the furnishings of The Tabernacle as well as the Tabernacle itself and to carry it during the journeys; they had also been warned not to allow any non Levite to come close to the Tabernacle; now that the Levites were to be appointed as performing service for the priests (Aaron and descendants), Moses was commanded to
והעמדת אותם, "to present them" to the priests by performing services for them. Use of the root עמד in the in a similar mode is also found Kings I 17,1, where the prophet Elijah promises to appear and be at the service of King Achav by saying: ועמדתי לפניו. "I will present myself before him as being at his service.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו-ז) ושרתו אותו מהו השרו׳ ושמרו. לא שהם שני עניני׳ שישרתו וגם שישמרו את משמרתן שהרי אין להם שרות אחר אלא זו ששמירת המקדש שרותו של אהרן היא:
(ו-ח) וידבר ה׳ אל משה לאמר הקרב את מטה לוי עד ויאמר ה׳ אל משה פקוד כל זכר.
צוה הקב״ה למשה שבהיות אהרן ושני בניו בלבד כהנים לה׳ ולא יוכל לעבוד ולמשא כל כלי המשכן ולכן יקריב אף מטה לוי ויעמידהו לפני ה׳ ליחדם כלם לעבודת המשכן על פי אהרן והנה יעמידם לפניו כדרך המשרתים לפני האדון עושי דברו כי פירוש העמידה היא שירות וכמו שאמ׳ העומד לשרת שם לפני ה׳ ונקרא השירות עמידה לפי שהאדון יושב ומשרתו עומד עליו לשרתו וכמו שאמר שרפים עומדים ממעל לו.
וביאר שיהיה שירו׳ הלוים בג׳ דברים במקדש. ועל האחד אמר ושרתו אותו והשירות הזה הוא השיר שהיו הלוים משוררי׳ על הדוכן בעת הקרבת הקרבנות. והב׳ הוא השמירה שהיו הלוים שומרים את משמרת המשכן כדי שזר לא יקרב שמה ועל זה אמר ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה רוצה לומר שהיו הלוים שומרי׳ משמרת המשכן מאיש שוגה ומפתי שלא יכנס בו אשר לא כדת כי זהו כבוד המשכן ומשמרתו ובזה עצמו ישמרו את משמרת כל העדה שימנעום מגשת אל הקדש. והשירות השלישי במשאם הוא שישאו כל כלי המשכן וישמרו אותם ועל זה אמר עוד לעבוד את עבודת המשכן.
ואפשר לפרש ושמרו את משמרתו שחוזר לאהרן אשר זכר שהיה ראוי שאהרן ובניו ישמרו את אהל מועד שלא יכנס זר במשמרתו והלוים עתה יקלו מעליו טורח השמירה הזאת והם ישמרו את אהל מועד וגם ישמרו משמרת כל העדה שלא יכנס שם אדם ממנה. כי שלש משמרות היו שם הכהן נשמר בעבודתו והלוי נשמר מהכנס בעבוד׳ הכהן. והישראלי נשמר מהכנס בעבודת הלוי ושמרו עוד את כל כלי אהל מועד במשאם שלא יאבדו ולא יתקלקלו בנסיעות.
ואמר עוד ואת משמרת בני ישראל להגיד שאם כן הלוים ישמרו שלא יקרבו בני ישראל להקים את המשכן ולהוריד ולשאת כלוים.
ושרתו אתו – כי עליו מוטלת משמרת הכל כאמרו ״אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם״ (במדבר י״ח:א׳). ובכן היתה עבודת הלויים שרות לכהן גדול בחלק המוטל עליו משמירת המשכן וכליו, ובשמירת הכהונה שלא יקרב זר, המוטלת על אהרן ובניו בלבד.
ושרתו אותו. Seeing that the ultimate responsibility for anything connected with the Tabernacle was Aaron’s, as we know from Numbers 18,1 אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם, “you and your sons and the house of your father with you will have to carry the sin or guilt of the Temple; and you and your sons with you will have to be responsible for any sin/guilt involving the priesthood you have been appointed to.” As a result of these verses, the service performed by the Levites was in the nature of being assistants to the priests, comprising standing guard over the Tabernacle, protecting it against the entry of people not in a fit state for one reason or another. They had to ensure that the vessels of the Tabernacle remained not only in good condition but were not stolen, etc. The second half of that verse in chapter 18 refers to no non-priests being allowed within the sacred domain reserved for either the priests or even only the High Priest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומהו השירות וכו׳. פירוש, שאין השירות ענין בפני עצמו והשמירה ענין בפני עצמו, דלא מצאנו שום שירות רק השמירה, אלא השירות הוא השמירה, ופירושו קא מפרש קרא להשירות (כ״ה ברא״ם):
(ו-ז) ושמרו. ולא שהם שני ענינים שישרתו וגם ושמרו משמרתן כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש כי הוא שירותו של אהרן ובניו:
(6-7) They shall preserve. These are not two topics — that they would serve, and also preserve their guardianship, because there is no other service aside from the guarding of the sanctuary which was the service of Aharon and his sons.
והעמדת אתו – כמו ויעמידהו לפני פרעה (בראשית מ״ז ז׳), כלומר תביא את שבט לוי לפני אהרן כדי שישרתו אותו:
הקרב את מטה לוי – כמו למטה (ט״ז:ט׳-י׳) להקריב אתכם אליו, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך.
Bring near (hakrev)... those of the tribe of Levi. As it says below (Num. 16:9-10), “bringing you [i.e. the Levites] near to Him” [lehakriv etkhem elav]... and since He has brought you near (to Him) [va-yakrev otkha], and with you all of your brothers, the sons of Levi.”
הקרב – עדות התורה ודרישותיה כבר קיבלו נציג חי בדמותו של הכהן. הכהן ״מכין״ ו״מכונן״ את האומה (עיין פירוש, בראשית יד, יח) לקיים את דרישות התורה, על ידי העבודה הסמלית של הקרבנות בתוך המקדש, ובכך שהוא חי את כל חייו מחוץ למקדש בהתאם לדיני הכהונה.
הכנת האומה וחינוכה למקדש הם חלק בלתי נפרד של ״משמרת הלוייה״; והיותו של המקדש בלתי ניתן לחילול, היא נקודת המוצא של תפקיד הכהן. הכהן הוא השומר הראשון במעלה של עדות התורה, הוא שומר עליה מפני האומה – ומפני עצמו. לפיכך מתוארת המשמרת שהלויים שומרים על מקדש התורה, כדבר המסייע לכהן; היא שירות שמסייע לכהן למלא את התפקיד שהוטל עליו. מכאן, שתפקיד הלויים קשור קשר הדוק לייעוד הכהן: לכוון ולחנך את העם.
נאמר כאן ״הקרב״: יקרבו הלויים אליך ואל אהרן, ״והעמדת אתו לפני אהרן הכהן״. (השווה אסתר ד, ה; דניאל א, ה; שמואל א׳ טז, כב; מלכים א׳ א, ב ועוד. בכל המקומות האלה מורה ״עמד לפני״ על שירות אישי.)
ושרתו אתו – בפירושנו לספר שמות (לא, י) עמדנו על הקִרבה שבין ״שרת״ ל״שרד״, והעלנו את האפשרות ש״שרת״ מורה תמיד על שירות אישי. השירות משחרר את השני מעבודה שאלמלא כן היה עליו לעשותה כדי למלא את משאלותיו, חובותיו וכו׳.
זהו אפוא טיבה של הלוייה, מִשְׂרַת הלוי, כפי שהיא מוגדרת כאן בשני הביטויים ״והעמדת אתו לפני״ וגו׳, ו״ושרתו אתו״: הלוי מסייע ביד הכהן ונוטל חלק בעבודתו.
(ו-לט) השאלות: למה אמר שנית הקרב את מטה לוי שכבר אמר זה למעלה (א׳ מ״ט) והכפולים שבאו פה ואת משמרת כל העדה ואת משמרת בני ישראל וכפל נתונים נתונים: למה אמר פה לבית אבותם למשפחות ואצל בני ישראל אמר למשפחותם לבית אבותם, ולמה אמר שנית תפקדם. למה אמר שנית (בפסוק כ״א) לגרשון וכו׳, ואמר שם שני פעמים פקודיהם, למה בגרשון ומררי אמר פקודיהם במספר ואצל קהת לא אמר פקודיהם, וכן מדוע בגרשון ומררי תפס על חנייתם לשון משפחות הגרשוני משפחות מררי ובקהת אמר משפחות בני קהת ולא אמר משפחות הקהתי ולמה דייק לומר אצל בני קהת שומרי משמרת הקדש? אצל גרשון וקהת אמר תחלה מקום החניה ואח״כ שם הנשיא ובבני מררי הקדים שם הנשיא?
(ו) הקרב את מטה לוי – למעלה [א׳ נ׳] אמר ואתה הפקד את הלוים היינו לשאת את המשכן להקימו ולפרקו שתחלה נעשה כ״ז ע״י משה לכן אמר ואתה הפקד, ופה הודיעו שיקריב אותם למדרגה יותר קרובה אל ה׳ בשיהיו משרתי אהרן שכולל ג״כ את השיר שהיה חלק מן העבודה:
 
(ז) וְשָׁמְר֣וּ אֶת⁠־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת⁠־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת⁠־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃
They shall keep his requirements, and the requirements of the whole congregation before the Tent of Meeting, to do the service of the Tabernacle.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְיִטְּרוּן יָת מַטַּרְתֵּיהּ וְיָת מַטְּרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא.
And they shall keep the watch and the charge of all the congregation by the tabernacle of meeting to perform the service of the tabernacle.
וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן
וְיִטְּרוּן יָת מַטַּרְתֵּיהּ וְיָת מַטְּרַת כָּל כְּנִשְׁתָּא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא
שמירת המקדש
אף שנאמר כאן ״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ״ – ״וְיִטְּרוּן יָת מַטַּרְתֵּיהּ״, מכיוון שהוא דרך סיפור אין זה המקור למצוות שמירת המקדש, אלא הכתוב בפרשת קורח בדרך ציווי: ״וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל״ (במדבר יח ג) עיין שם.
ויטרון ית מטרתיה וית מטרת כל עם כנ⁠[י]⁠שתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כנ⁠[י]⁠שתה״) גם נוסח חילופי: ״עמא דכנשתה״.
קדם משכן זימנא למיפלח
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיפלח״) גם נוסח חילופי: ״למיפלוח״.
ית פלחן משכנה.
ויתפלגון לעשרין וארבע חולקין ויטרון ית מטרתיה וית מטרת כל כנישתא לקדם משכן זימנא למפלח ית פולחן משכנא.
and they shall keep his charge, and the charge of all the congregation before the tabernacle of ordinance, to perform the work of the tabernacle;
(ז-ח) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וגו׳ וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳ – שֶׁהָיוּ חוֹנִים סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְהֵם הָיוּ נוֹשְׂאִין כֵּלָיו וְטוֹעֲנִין אוֹתָם.
וַיַחפַטֻ׳וןַ מַחפַטַ׳הֻ וַמַחפַטַ׳ אַלגַמַאעַתַּ בַּיְןַ יַדַיִּ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ וַיַכ׳דִמֻוןַ כִ׳דמַתִ אלּמַסכַּן
וישמרו את⁠־משמרתו ואת⁠־משמרת העדה לפני-אהל הועידה, ויעבדו בשרות המשכן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ושמרו משמרתו – כל מינוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא ובלשון משנה, כמו שאמור בבגתן ותרש: והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה (בבלי מגילה י״ג:), וכן במשמרת כהונה ולויה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ושמרו את משמרתו AND THEY SHALL KEEP HIS CHARGE – Any post to which a person is appointed and the duties of which he is bound to carry out is everywhere in Scripture and in the Mishnaic idiom called משמרת, an office, a charge. For example, it is stated in the story of Bigthan and Teresh that when they were conspiring against Ahasuerus one said to the other (Megillah 13b): "But surely my official duty (משמרתי) is not the same as your official duty (משמרתך) and therefore we can never meet to put our plans into execution!⁠" Similar, also, is its use in the phrase, משמרות כהונה ולויה "shifts for duty of priests and Levites".
ואת משמרת כל העדה – בקרבנות.
AND THE CHARGE OF THE WHOLE CONGREGATION. In the offering of sacrifices.
ושמרו את משמרתו – כאשר יצוה אותם.
ואת משמרת כל העדה – מה שמוטל על העדה לעשות לפני אהל מועד יעשו הם.⁠
בדומה ברש״י.
לעבד את עבדת המשכן – כמפורש לעיל ואתה הפקד את הלויים על משכן העדות וגו׳ (במדבר א׳:נ׳).
ושמרו את משמרתו, "and they shall keep his charge (The High Priest's) in accordance with his instructions.
ואת משמרת כל העדה, "and the charge of the whole congregation;⁠" a reference to anything the Israelites were supposed to do in front of the Tent of Meeting they should see to it that it be done.
לעבוד את עבודת המשכן, "to perform the service of the Tabernacle.⁠" Details had been spelled out already in 1,50.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

משמרת כל העדה לפני אהל מועד... לעבד את עבדת המשכן – לשרת בצרכי העבודה, שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין, לולא עון העגל.
משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבוד את עבודת המשכן, to assist in the tasks needed to perform the service in the Temple properly. Had it not been for the sin of the golden calf, it would have been the duty/privilege of the members of the Supreme Court, Sanhedrin, to carry out the tasks now allocated to the Levites.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ושמרו את משמרתו – שהלוים יהיו לעזר אהרן במשמרתו, במכשירי העבודות להגיף את הדלתות ולשיר על הקרבנות:
ואת משמרת כל העדה – שכלן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחין מהן המעשרות בשכרן שנאמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם (לקמן י״ח ל״א):
ושמרו את משמרתו – המשמרת שעל הלויים לשמור היא חובה המוטלת עליהם בשם הכהנים; אולם בה בעת היא גם ״משמרת כל העדה״. שכן הכהנים עצמם אינם אלא נציגי הציבור הלאומי במקדש. התורה לא ניתנה לכהנים וללויים; היא הופקדה בידי העדה כולה. לא על הכהנים והלויים מוטל העול לבנות מקדש לתורה; אלא ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח): כלל העדה נצטווה לבנות מקדש לתורה, כדי שה׳ ישכון בתוכם.
נמצא שהכהנים והלויים עומדים שָׁם בשֵׁם האומה; ובפרט, משמרת הלויים סביב המקדש חייבת להיעשות בשם האומה. שכן התורה ומקדשה הם משמרת קדושה המופקדת ביד האומה; והשמירה על התורה – מפני פגיעה מצד אחרים ומצד עצמם – היא חובתם הראשונה במעלה של שומרי התורה. לפיכך, לטובת עצמה ולמען מילוי חובתה, שולחת האומה את הלויים למשמרתם, לשמור על משכן עדות התורה מפני האומה בכללה ומפני כל אחד מבניה.
שמירה זו צריכה להיעשות לא רק מפני האומה אלא גם מפני הכהנים. שכן מצוות ״והזר הקרב יומת״ (לעיל א, נא) מונעת כל אדם שאיננו מורשה מלשרת כלוי. היא לא רק אוסרת על העם, אלא גם מונעת את הלויים מלהסיג איש את גבול עבודת חברו, ומזהירה את הכהנים מפני הסגת גבול תפקידי הלויים. כולם חייבים לעמוד בתוך הגבולות שנקבעו על ידי התורה לשומריה; וכבר ציינו זאת לעיל (שם).
לעבד את עבדת המשכן – הלויים נתמנו מטעם הכהן (״משמרתו״) ומטעם הציבור כולו (״משמרת כל העדה״), כדי ״לעבד את עבדת המשכן״. הם עובדים במשכן בשם אהרן ובשם העדה כולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ושמרו את משמרתו – שישמרו משמרת הראוי לאהרן כמו הכנת צרכי הקרבן כמו שחשב בד״ה שהיו ממונים על היין והסלת והשמן והחביתין וגם כולל שמירת המקדש שהכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ משמרת למשמרת, ואת משמרת כל העדה, – ענינים הראוים לסנהדרין כמו לעשות גזברין ואמרכלין שסתם עדה הם הסנהדרין, וכן עניני הכנת צרכי העבודה שמוטלים על הסנהדרין שעל זה אמר לעבוד את עבודת המשכן:
ושמרו את משמרתו: היינו מה שנצרך לעבודה, להכין הקרבנות והמנחות והנסכים, שהוא ׳משמרת הכהונה׳ במעשה, ומשמרת כל ישראל בהבאה ולהתכפר ולהרצות. ונצטוו הלויים שיהיו המה מכינים כל דבר בעתו. {וכתיב כאן ״כל העדה״ דמשמעו גדולי ישראל, כמו שכתבתי להלן (יד,א), כי לולי הלוים היו מהם גזברים ואמרכלים}.
והיכן היתה הכנה זו:
לפני אהל מועד: שם הכינו הכבשים והסולת והיינות וכל דבר.
 
(ח) וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת⁠־כׇּל⁠־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת⁠־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת⁠־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃
They shall keep all the furnishings of the Tent of Meeting, and the obligations of the Children of Israel, to do the service of the Tabernacle.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזרארלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְיִטְּרוּן יָת כָּל מָנֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַטְּרַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִפְלַח יָת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא.
And they shall keep all the vessels of the tabernacle of meeting, and the charge of the sons of Israel to perform the service of the tabernacle.
ויטרון ית כל מני משכנה וית
בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״כל״.
מטרת בני ישראל למפלח ית פלחן משכנה.
ויטרון ית כל מאני משכן זימנא וית מטרת בני ישראל למפלח ית פולחן משכנא.
and they shall have charge of all the vessels of the tabernacle of ordinance, and the charge of the sons of Israel to do the service of the tabernacle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וַיַחפַטֻ׳וןַ גַמִיע אַנִיַתִ כַ׳בַּאאִ אלּמַחצַ׳רִ וַמַחפַטַ׳ בַּנִי יִסרַאאִיל לִיַכ׳דִמֻוא כִ׳דמַתִ אלּמַסכַּן
וישמרו על כל⁠־כלי אהל הועידה ואת⁠־משמרת בני ישראל, ויעבדו בשרות המשכן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואת משמרת בני ישראל – שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחין מהן המעשרות בשכרם, שנאמר: כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם (במדבר י״ח:ל״א).
ואת משמרת בני ישראל [AND THEY SHALL KEEP ALL THE VESSELS OF THE TENT OF MEETING] AND THE CHARGE OF THE CHILDREN OF ISRAEL – It is called "the charge of the children of Israel" because all of them (all the Israelites) were really bound to care for the needs of the Sanctuary, only that the Levites took their places as representing them. For this reason they (the Levites) received from them the tithes as a reward, as it is said, "for it (the tithe) is your hire in exchange for your service" (Bemidbar 18:31).
פס׳: ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבוד את עבודת המשכן – וכן אמר למעלה לעבוד את עבודת המשכן. חד בשירה
וחד בהפשט וניתוח. טעות הוא כי הלוים פסולים להפשט וניתוח עיין (ערכין י״א:) מה אתם בעבודת המזבח אף הם בעבודת המזבח וקאי דווקא על השיר שהיו משוררים בעת עבודה ע״ש. ואולי צ״ל חד בשירה וחד בשיער מה שהיו מסייעים בעת הגפת הדלתות:
וחד (בהפשט וניתוח):
ואת משמרת בני ישראל – שישמרו שלא יגע ישראלי אל המשכן.
AND THE CHARGE OF THE CHILDREN OF ISRAEL. They will make sure that an Israelite does not enter the tabernacle.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואת משמרת בני ישר׳ שכלן היו זקוקין לצרכי מקדש. כדכתי׳ גבי מעשר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכ׳ מכלל שעבודת׳ הית׳ מוטלת על ישראל ולפיכך צריכים לתת להם שכר מאח׳ שבאו תחתיה׳ לעבודת׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

משמרת בני ישראל, לעבד את עבדת המשכן – לשאת ולשורר, שזה היה ראוי לכל ישראל.
משמרת בני ישראל לעבוד את עבודת המשכן, the auxiliary aspects of the service in the Tabernacle, to carry, to sing, etc; these tasks, if not for the sin of the golden calf, would have been assigned to ordinary members of the people at large instead of being reserved exclusively for the Levites.
ושמרו וכו׳ ואת משמרת בני ישראל – בפסוק הקודם מדבר במכשירי עבודת הקרבנות המוטלים על ישראל ולכן אמר לפני אהל מועד, וכאן הוא מדבר משמירת המשכן והכלים המוטלת על ישראל, כל אלה יעשו הלוים במקומם:
ושמרו את כל כלי אהל מועד – הארון, השולחן, המנורה והמזבחות הם ״כלי אהל מועד״; הם עושים את המשכן למקום ההתוועדות המרכזי, שבו מוצאת העדה את הייעוד המשותף המאחד את כל בניה. שכן כלים אלה מייצגים את התפקיד המוטל על ישראל (ארון), ומסמלים את הניתן לכל נפש ואת הנדרש מכל נפש בהתאם לתפקיד זה (מנורה, שולחן, מזבחות).
המשכן מפקיד כלים אלה ביד הלויים. בה בעת, כלים אלה הם משמרת המופקדת בידי הלויים מאת כל יחיד מישראל; הם ״משמרת בני ישראל״; לכל נפש מישראל יש זכות בהם. מתוך הכרה זו, על הלויים לעבוד את עבודת המשכן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ושמרו את כל כלי אוהל מועד – כלי שיר וכלי שרת, ואת משמרת – ר״ל הכנת דברים שצריכים לעבודת המשכן שמוטלים על כלל ישראל לא על הב״ד לבד:
ושמרו את כל כלי אהל מועד: שיהיו הכלים על מתכונתם בלי חסרון, שיהא בהם כח לקדש, שאין כלי שרת מקדשים אלא כשהם שלמים, כדאיתא בזבחים (פח,א) ׳כלי שרת שנשברו אין מתקנין׳ וכו׳. והיינו: משמרת ״כלי אהל מועד״ – בשביל יוקר מעלתם. ״ואת משמרת בני ישראל״ שהמה מחויבים להכין הכלים, כדי ״לעבוד את עבודת המשכן״, וזה הוטל על הלויים. {כאן כתיב ״בני ישראל״, דעל כל בני ישראל חובה לעשות כלי שרת כפי הצורך}.
 
(ט) וְנָתַתָּה֙ אֶת⁠־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
You shall give the Levites to Aaron and to his sons. They are wholly given to him on the behalf of the Children of Israel.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניהדר זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרא
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְתִתֵּין יָת לֵיוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִנּוּן לֵיהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
And you shalt give the Levites to Aharon, and to his sons; they are delivered and given to him from the sons of Israel.
וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְתִיתֵּין יָת לֵיוָאֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי מְסִירִין יְהִיבִין אִינוּן לֵיהּ מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תרגומי נתינה
א. שלושה פָּעֳלֵי נתינה שבפסוק מתורגמים באמצעות ״נתן״ ״מסר״ ו״יהב״, מה טעם השינוי? ההבחנה בין ״נתן״ ו״יהב״ מיוסדת על כלל קבוע בתרגומי הפועל ״נתן״: רק זמני עתיד ומקור מתורגמים באמצעות נת״ן, אבל הבינוני, הציווי והעבר מתורגמים על ידי יה״ב.⁠
להוכחת הכלל ולטעמו ראה בפסוק ״מה תתן לי״ (בראשית טז ב) ״מָא תִּתֵּין לִי״.
בהתאם לכך תרגם ״וְנָתַתָּה את הלוים״ (עתיד) – ״וְתִיתֵּין יָת לֵיוָאֵי״ אבל ״נְתוּנִם״ (בינוני) – ״יְהִיבִין״.
נְתוּנִם נְתוּנִם – מְסִירִין יְהִיבִין
ב. כנגד זאת תרגום ״נְתוּנִם נְתוּנִם״ – ״מְסִירִין יְהִיבִין״ קשה משני טעמים: מדוע לא תרגם במלה זהה ״יְהִיבִין יְהִיבִין״ [או ״מְסִירִין מְסִירִין״] כדרך הכתוב עצמו? ועוד, מאחר שכאן תרגם בלשון מסירה, מדוע בפרשת בהעלותך תרגם ״כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי״ (במדבר ח טז) ״אֲרֵי אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין אִנּוּן קֳדָמַי״, כהפרשה? לשאלה השניה השיב יא״ר שהמתרגם הבחין בין ״נתונים המה לו״ לבין ״נתונים המה לי״: בנתינה לה׳ אין שייך לתרגם ״מְסִירִין״, כי הכל הוא של הבורא. לכן שם תרגם בלשון הפרשה שהוא התרגום הקבוע של מתן לה׳ כגון ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי״ (שמות כב כח) ״תַּפְרֵישׁ קֳדָמַי״. אבל בפסוקנו המדבר על נתינת הלויים לאהרן, תרגם ״יְהִיבִין״ כמשפט.⁠
יא״ר: ״נְתוּנִם נְתוּנִם – מְסִירִין יְהִיבִין. ושל פרשת בהעלותך הוא מאמר ה׳ יתברך ולא יתכן אצלו לומר מְסִירִין יְהִיבִין. ומי מסרם ונתנם לו? והרי הם שלו! ולכך תרגומו אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין. והחכם ר׳ שלמה ן׳ גבירול כתב באזהרות של שבועות ׳ביען כי לי הם עבדים נמסרים׳⁠ ⁠⁠״. וכן כתב ״לחם ושמלה״ שהוסיף: אבל ״וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר יח ו) ״לְכוֹן מַתְּנָא יְהִיבִין קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, כי שם מפורש שהוא לשון מתנה. [אבל ״בית אהרן״ פירש תרגום אַפְרָשָׁא מַפְרְשִׁין על פי שמו״ר סוף פרשה לז, המשווה בחירת הלויים למעשר, ורחוק].
לשאלה הראשונה נאמרו כמה תשובות: יש שהשיבו שכפל הלשון ״יְהִיבִין יְהִיבִין״ לא היה מובן לדוברי הארמית ועל כן תרגמם בשינוי. ואחרים כתבו שנסמך על טעמי המקרא.⁠
הביאור הראשון של ״אוהב גר״ (נתיב ראשון). והשני של ״אור התרגום״ שעל פי הטעמים נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ כתב: ״אונקלוס הולך תמיד אחר הטעמים: ופה שה׳נתונים׳ הראשון בטעם פשטא והשני במהפך פשטא על ׳נתונים המה׳ מבאר כי הראשון מוסב על הלויים, שהם נתונים ומסורים לאהרן ובניו. והשני ר״ל שהם יהיבין לאהרן ולבניו מאת בני ישראל״. אך יש להעיר על דבריו: הטעם במילה ״נְתוּנִ֨ם״ איננו פשטא שהוא טעם מפסיק, אלא קדמא שהוא טעם מחבר.
ורבנו בחיי מפרש את הביטוי על שם מסירות הנפש של הלויים בחטא העגל, ראה דבריו בפרק ח (פס׳ יא), על לשון התורה המקבילה לפסוקנו: ״ומה שאמר: נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי (במדבר ח, טז), ביאורו: נתונים לעבודת משא, נתונים לשיר, או יאמר: על שנתנו נפשם על מעשה העגל נתונים המה לי, ומזה תרגם אונקלוס: מסירין יהיבין״.
ויותר נראה שתרגם ״מְסִירִין יְהִיבִין״ לייפוי הלשון, כדרכו לתרגם ביטויים זהים בשינוי ניכר בין המלה הראשונה לשניה לשמירת הגיוון הסגנוני, כגון ״כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן״ (שמות ד י) ״יַקִּיר מַמְלַל וְעַמִּיק לִישָׁן״.⁠
מעין זה ב״נפש הגר״. לדוגמאות נוספות עיין ״רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״ (בראשית יג יג).
ואולם בשונה מתשובות אלה המיוסדות על הבחנה לשונית, בעל ה״הפלאה״ בספרו ״פנים יפות״ לפסוקנו הציע ביאור חריף המיוסד על ההלכה.⁠
בפרשתנו יש קושי כפול: איך הקנו את הלויים לדורותיהם לאהרן ובניו, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (גיטין מג ע״א)? ואפילו למי שסובר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, הרי לכל הדעות אי אפשר להקנות כלום למי שלא בא לעולם (גיטין יג ע״ב), ״ואם כן איך יכול להקנות את הלויים לכהנים שיוולדו אחר כך?⁠״. אכן לפי המפורש בשו״ע (חו״מ סימן ר״ג ס״י) ״המקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם, קנה שניהם״. וזהו שת״א ״מְסִירִין יְהִיבִין״ כי בכך שמסרו לאהרן ובניו את הלויים שהיו באותו דור (״מְסִירִין״), קנו הכהנים לדורותיהם את המתנה (יְהִיבִין״). והואיל ודבריו מיישבים רק את שאלתו הראשונה, אמר דודי הרה״ג יעקב ק׳ רייניץ שודאי קיצר, ומן הסתם כיוון גם לתד״ה המזכה לעובר (כתובות ז ע״ב) שכתבו ״אי נמי שמואל אית ליה טפי אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ממה שמקנה דבר שלא בא לעולם״. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל דחה את הקושיה: אצל הקב״ה שהעולם קניינו אין חיסרון של דבר שלא בא לעולם.
והרה״ג אביגדר נבנצל העיר שיש לחלק בין מסירה גשמית לנתינה קניינית. אדם הרוצה לגרש את אשתו צריך למסור לה גט, ולהקנותו לה – ובהתאם לכך תרגם כאן ״מְסִירִין יְהִיבִין״.
ותתן ית ליויי לאהרן ולבנוי מתנה אינון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
יהיבין לה מן לוות בני ישראל.
ותיתן ית ליואי לאהרן ולבנוי מתנה הינון יהיבין ומסירין ליה מלות בני ישראל.
And I have given the Levites unto Aharon and his sons; a gift are they given and delivered to him from among the sons of Israel;
וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וגו׳ – יָכוֹל יְשָׁרְתוּהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מְלַאכְתּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי וגו׳ לִי הַלְוִיִּם וגו׳ (במדבר ג׳:י״ב), נְתֻנִים לַה׳ (במדבר י״ח:ו׳), לַשֵּׁם הֵם מְסוּרִים, לַכֹּהֲנִים וְלֹא לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, שֶׁהָיוּ שׁוֹעֲרִים וּמְשׁוֹרְרִים וְשׁוֹמְרִין כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְנוֹשְׂאִין אוֹתָם וְטוֹעֲנִים אוֹתָם.
וַאדפַע אַללִיֻוַאנִיִּין לִאהַרֻוןַ וַבַּנִיהִ מֻעטַיֻוןַ מֻסַלַמֻוןַ הֻם לַהֻ מִן בַּנִי יִסרַאאִיל
ומסור את⁠־הלוים לאהרן ובניו, והם נתונים לו במסירות מן בני ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

נתונים המה לו – לעזרה.
מאת בני ישראל – כמו מתוך בני ישראל,⁠
כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ס״פ 363. בכ״י לייפציג 1 חסר (אולי בהשמטה ע״י הדומות): ״כמו מתוך בני ישראל״ ונוספו המלים ״מתוך בני ישראל״ בגיליון. בכ״י מינכן 5 חסר ״כמו מתוך בני ישראל כלומר״.
כלומר משאר כל העדה ניבדלו לכך בגזירת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר: ואתנה את הלוים וגו׳ (במדבר ח׳:י״ט).
נתונים המה לו THEY ARE GIVEN UNTO HIM – as a help.
מאת בני ישראל – has the same meaning as FROM AMONG THE MIDST OF (מתוך) THE CHILDREN OF ISRAEL, that is to say, they have been set aside from among the rest of the congregation for this purpose by a decree of the Omnipresent, and it is He who gave them (the Levites) to him, as it is said "And I have given the Levites as a gift [to Aharon]" (Bemidbar 8:19).
פס׳: ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונם נתונם
חסר יו״ד. היינו בשתי התיבות נתונים נתונים חסר יו״ד עיין במנחת שי:
חסר יו״ד מלמד שנמסרו כולם כאיש אחד ולמה שתי פעמים אחד למשכן ואחד לבית העולמים.
המה לו מאת בני ישראל – שנכנסו לוים לעבוד את הקדש תחת כל בכור בבני ישראל:
נתונים {נתונים} – כפל לשון, כמו: נתן תתן להם אחזת נחלה (במדבר כ״ז:ז׳), דוננט דונץ בלעז.
נתונים נתונים THEY ARE FORMALLY ASSIGNED: [The repetition of the word נתונים] is [simply] a doubling, just like נתון תתן in the phrase (Num. 27:7) “you should give (נתון תתן) them a hereditary holding.”
Rashbam simply notes the doubling of the word נתונים in the verse. He does so, as is usual with him, without attributing any particular significance to the stylistic phenomenon that he identifies. כפל, according to Rashbam, is common biblical style. While he most often uses the word in discussions of poetic parallelism (e.g. in his commentary to Gen. 18:23 or 49:3), he does sometimes use it when commenting on other examples of doubling in the Bible where, to his mind, the doubling does not change the meaning of the text. See e.g. commentary to Ex. 14:11 or Lev. 27:3 and see RSBM, p. 143.
Rashbam’s explanation may be seen as opposing the midrashic explanations of the doubling found in various sources – for example LT’s claim that the Levites are “assigned to the Tabernacle and assigned to the Temple.”
In the vernacular one would say donnant donnez.⁠
Rashbam is saying that the same phenomenon of doubling may occur in Old French.
It is hard to know precisely what Old French phrase he is reproducing here. See RSBM, pp. 95–96.
נתונם – לעולם.
או: הם, ובניהם העומדים תחתם.
לאהרן ולבניו – הנמצאים, והעומדים תחתיהם.
מאת בני ישראל – להיות מובדלים.
THEY ARE WHOLLY GIVEN UNTO HIM. Forever. Or to them and their descendants who take their place.⁠
The Hebrew reads, netunim netunim (wholly given). This literally means, given given. Ibn Ezra's first interpretation is that the repetition of the tern netunim indicates forever. His second interpretation is that the first netunim refers to them, and the second to their children.
UNTO AARON AND TO HIS SONS. Both those who are presently alive and those who will arise after them.
FROM THE CHILDREN OF ISRAEL. To be separated from the children of Israel.
נתונים המה {לו} מאת בני ישראל – כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות, שהיו ישראל עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן, כדכתיב: ולבני לוי
בכ״י מינכן 52 ובספר הג״ן: וללוים.
הנה נתתי {כל} מעשר בישראל
כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: ישראל.
{לנחלה} חלף עבודתם (במדבר י״ח:כ״א) – גוף המעשר במקום נחלתם, ומה שחורשים וזורעים ומתקנים להם התבואות במקום שעובדים במשכן במקום ישראל.⁠
השוו ר״י בכור שור במדבר ח׳:ט׳.
וזהו: מאת בני ישראל – שבני ישראל שוכרים הלוים ונותנים אותם לכהנים לשרתם.
THEY ARE WHOLLY GIVEN TO HIM ON THE BEHALF OF THE CHILDREN OF ISRAEL – for the Children of Israel supplied the Levites food, as the Israelites would work the land (e.g., plant and plow), and give the Levites the tithe, [which was] entirely prepared and gathered into a pile, as it is written: “To the children of Levi, behold, I have given all the tithe in Israel for an inheritance, in return for their service which they serve” (Numbers 18:21) – the body of the tithes is in place of their inheritance. That which [the Children of Israel] would plow and plant and prepare the produce for them, in place of their service in the Tabernacle (in the place of the Israelites), is [referred to as] “on behalf of the children of Israel”, as the Children of Israel [effectively] hired the Levites and gave them to the Priests to serve them.
נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל – לפי שישראל טרודים בחריש ובקציר ובשאר מלאכות ואינן פנויים לעבוד את המשכן ואת הכהנים לפיכך נתנו הלויים במקומן.⁠
שאוב מר״י בכור שור. השוו גם ר״י בכור שור במדבר ח׳:ט׳.
נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל, "they are wholly given to him (Aaron) from the Children of Israel (to be at his disposal).⁠" We must understand these instructions as applying to the future when the average Israelite will be preoccupied with earning his livelihood as a farmer, and agriculture making demands upon him that cannot be delayed. The Levites, not having ancestral land, had time therefore to devote themselves to those tasks.
מאת בני ישראל – כי בני ישראל היו מספקים להם מזונות מטורח עבודתם שנותנין ללויים המעשר מתוקן ומדוגן כדכתיב ולבני לוי הנה נתתי את מעשר בני ישראל חלף עבודתם. ופשטיה דקרא הכי הוי גוף המעשר במקום נחלתם ומה שחורשים וזורעים נותנים להם חלף עבודתם וזהו מאת בני ישראל שהם שוכרים הלויים לשרת הכהנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

נתונים נתוני׳ המה לו לעזרה. לדברי׳ הנעשי׳ בעזרה בקרבנו׳ ובשאר העבודו׳ לא לעבוד׳ ביתו שהוא לו לעצמו:
מאת בני ישר׳ מתוך בני ישראל כו׳. וכן כתו׳ בפרשת נשא נתוני׳ לאהרן ולבניו מתוך בני ישר׳ לא שישר׳ נתוני׳ לו כפי המובן ממאמר מאת בני ישר׳ שהרי לא מציגו בשו׳ מקו׳ שהלוים נתוני׳ לבני ישראל עד שיהיו הם הנותני׳ ועוד שבפרשת נשא כתי׳ בפי׳ ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו הרי שהנותן אותם לאהרן ולבניו הוא הקב״ה לא בני ישר׳:
ואמר ונתת את הלוים לאהרן ולבניו שיהיו פקידים עליהם כמו האדונים על עבדיהם ולחזק הענין אמר נתונים נתונים בכפל כמו חמרים חמרים עליכם ועל בניכם. וי״מ כפל נתונים נתונים לאהרן נתונים לבניו.
ואמרו מאת בני ישראל הוא להגיד שיהיו הלוים במקום הבכורות לענין העבודה וכאלו הוציא אותם מענין השבטים לעבוד במקומם.
נתונם נתונם המה לו – שתהיה כל עבודתם על פי אהרן ובניו לא זולתם.
מאת בני ישראל – שיתחייבו לתת להם מעשר ראשון חלף עבודתם.
נתונים נתונים המה לו, all their (the Levites’) service was to be performed at the instruction of Aaron, to whom the Levites had been delegated by the people.
מאת בני ישראל, who in turn obligated themselves to compensate their delegates, the Levites, by giving them the tithes of their crops.
לעזרה. לא שיהיו הלוים נתונים לו לצרכו, אלא לצורך בית המקדש נתונים לו:
כמו מתוך וכו׳. פירוש, שאין פירוש ״מאת״ כמו ״מאת אשר ידבנו לבו״ (ראו שמות כה, ב), דאם כן היה משמע דהלוים היו ברשות ישראל, והם נתנו אותם, וזה אינו, שלא היו הם ברשות ישראל, אלא פירוש הכתוב ׳מתוך ישראל׳:
לשון פקידות. דמנין לא יתכן, דלא שייך מנין באדם פרטי לומר ׳תפקוד איש פלוני׳:
<נְתוּנִם נְתוּנִם: שניה׳ חס׳ יו״ד, מלמד שנמסרו כולם כאיש אחד, ולמה שתי פעמי׳, אחד למשכן ואחד לבית העולמים, פסיקתא דר׳ טוביה.> [נתונם נתונם].
הֵמָּה: המ״ם דגושה. [הֵמָּה].
הֵמָה לוֹ: קדמא׳ לוֹ, תניינ׳ לי, ריש פ׳ בהעלתך, וחשיב להו התם במסורת עם ז׳ זוגין מתחלפי׳, קדמ׳ וי״ו תניינ׳ יו״ד. [לו].
לעזרה. ר״ל דוקא עבודת הקדש אבל לא עבודת חול, והוכחתו מדכתיב בפרשת קרח, ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד, ש״מ דוקא עבודת הקדש אבל לא חול:
משאר כל העדה. רצונו לתרץ לפי שמאת בני ישראל משמע שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים, וזה אינו. ועוד שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו׳ משמע שהקב״ה הוא הנותן ולא בני ישראל, ועל זה פירש כמו מתוך כו׳:
For assistance. Meaning for the holy service, but not for mundane work. Rashi's proof is from that which is mentioned in Parshas Korach, "that I have given you a gift to perform the work of the Tent of Meeting" (Bamidbar 18:6). From there one may infer that it was specifically for holy service, but not for the mundane.
From [among] the rest of the entire congregation. Rashi is answering the question: The term מאת בני ישראל (from the Bnei Yisroel) implies that they were under the ownership of the Bnei Yisroel and that they gave them to the Kohanim, but this was not the case. Furthermore, the Torah writes "Behold! I have taken the Levites from among Bnei Yisroel…" (v. 12) implying that Hashem was the one who gave them, not Bnei Yisroel. Thus Rashi explains that this is to be understood as מתוך (from among).
מאת בני ישראל – אין הכונה במלת מאת שהעם הם הנותנים ברצונם, אלא הוא כמו מתוך בני ישראל, והמ״ם יורה על החלק מן הכל, והכונה שהשם הבדיל חלק מכל ישראל שהם הלוים, והוא נתנם לאהרן, וכן כתוב להלן (ח׳ י״ט) ואתנה את הלוים וכו׳, הרי שאין בני ישראל הנותנים אלא הוא יתברך הנותן:
נתונים נתונים המה לו – הראשון שם התאר, על דרך נָתִין, והשני בינוני פעול, הם נתונים לו להיות לו בתורת נתונים או נתינים, וכיוצא בזה למטה ח׳:י״ט ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו, ומלת נתינים (דברי הימים א ט׳:ב׳) היא על דרך לשון ארמי, וכמוה בלשון הקודש מָשִיחַ, יָלִיד.
מאת בני ישראל – עיין רש״י, והיא ראיה שאין בלשון הקודש מ״ם המורה על הפועל.
they will be assigned to him... in the capacity of Netunim (netunim netunim hemah lo). The first word netunim is an adjectival noun [the plural of natun], similar to natin (“one who is given over”), while the second word netunim is a passive participle [i.e., a verbal adjective, “assigned,” lit. “given”]; in other words, they are given to him to serve in the capacity of netunim or netinim. A similar expression is found below (Num. 8:19): “And I will destine [va-etnah] the Levites (to be) dedicated [netunim] to Aaron and to his sons.” The word netinim, which appears in 1 Chron. 9:2 [“Israelites, the priests, the Levites, and the Nethinim”],⁠
{Translator's note: The Nethinim [netinim] were descendants of the Gibeonites (see Josh. 9:27) who were “donated” or “dedicated” to the service of the Temple.}
is [a variation of netunim] on the model of the Aramaic; similar forms in Hebrew are mashiaḥ (“anointed one”) and yalid (“a slave born in the owner’s house”).
among the children of Israel (me’et benei Yisrael). See Rashi [who understands the Hebrew as the equivalent of min benei Yisrael, “from among the children of Israel”]. This is supporting proof for the opinion that in Hebrew, the prefix letter mem does not indicate the agent [of a passive action; i.e., it does not mean “by” something or someone].⁠
{Translator's note: Shadal was very much opposed to the notion, supported by Mendelssohn and Gesenius, that the word min, or the prefix me- or mi-, serves to indicate the agent by which the action of a passive verb is performed (i.e., the ablative case). See Shadal’s comment on the phrase ve-ishah gerushah me-ishah in Lev. 21:7, where he says that the phrase means “a woman divorced from her husband,” not “a woman divorced by her husband,” and where he derides Mendelssohn’s opinion that the Hebrew for “the apple was eaten by Reuben” is ha-tapuaḥ ne’ekhal me-Reuven.}
ונתתה – עבודת הלויים נעשית בשם הכהנים והעם; אף על פי כן, הכהן והעדה אינם שולטים בלויים על ידי כוח כלשהו המסור בידם או על ידי כוח רצונם. אלא ״ונתתָּה״: ה׳ מצווה זאת באמצעות משה. החובה לעמוד על משמר המקדש ולשרת לו – אותה חובה המוטלת על העדה ועל הכהן בשם העדה – תימסר ללויים בציווי אלוקי שיקוים על ידי משה. משה יוציא את הלויים מתוך העם – או ייקח אותם כ״נתונים״ מאת העם – וייתן אותם לכהנים למטרה זו.
מלבד מטרה מסוימת זו ומלבד החובות הכלולים בציווי אלוקי זה, אין לכהנים כל מרות על הלויים. ״נתונם נתונם המה לו״ – הלויים הם ״נתונים במתנה״ לכהן. מעמד הלויים ביחס לכהנים אינו נובע מעליונות כללית כלשהי של הכהנים; הקשר בין השניים אינו נמשך מעבר למה שנקבע בציווי זה – בתוכנו ובתכליתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ונתתה את הלוים – ר״ל שלא לבד שישרתו את אהרן בדור הזה שהכהנים מועטים כי גם לעתיד ישרתו את בניו, נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל – שכ״ז היה מוטל על כלל ישראל ועד עתה היו בכוריכם שלוחים לכ״ז ומעתה יתנו את הלוים שלוחים לזה, ומפני שא״א להקנות דבר שלא בא לעולם ולא לדבר שלא בא לעולם לכן אמר נתונים נתונים ר״ל שכל דור יבא יתנום להיות שלוחים תחתם:
ונתתה את הלוים וגו׳: לדורות.
מאת בני ישראל: דבארץ ישראל ניתן מעשר בני ישראל חלף עבודתם, ובזה קנו אותם במחיר פרנסתם לעבודת ה׳, ומהם ניתנו לכהנים שיעמדו לפניהם.
{וכתיב שני פעמים ״נתונים״, היינו, מישראל ומעצמם, כי ברצונם מסרו עצמם לכך. והיינו שתרגם אונקלוס ״מסירין יהיבין״, ׳מסירה׳ הוא מזה לזה, כדאיתא בב״מ (ח,ב) ׳כאדם המוסר דבר לחבירו׳, ו״יהיבין״ – אפילו מעצמו אדם לוקח. ועיין להלן (ח,טז) ״כי נתנים נתנים המה לי״, ותרגם אונקלוס ״אפרשא מפרשין אינון קדמי״, דלגבוה אין זו הכוונה אלא המה ׳מופרשים׳}.
נתונים נתונים – שד״ל בביאורו קצר דבריו, אבל במשתדל האריך, ופירש נתונים הראשון שם דבר והשני בינוני פעול, וסומך דבריו באמרו שאם היה הדבור עם הלוים עצמם אולי היה נכון שיכפול התיבה לחיזוק נתונים נתונים אתם לאהרן, כדי שישתעבדו אליו ומוצא שפתיו לא ישנו, אבל עכשו שהדבור עם משה לא יובן כלל למה יאמר לו בלשון חיזוק נתונים נתונים המה לו? עד כאן דבריו; ומחילה מכבוד זכרונו, מה תימה יש בדבר? והלא כל דברי ה׳ למשה היו אמורים לישראל אם לא מלה במלה (אף על פי שגם זה יתכן ע״י רוח הקדש) לכל הפחות קרוב קרוב על מה שאפשר לדברי ה׳, א״כ נכפלה לו התיבה כדי שיכפלנה גם הוא ללוים, וממנה ילמדו שרצון ה׳ הוא שישתעבדו לאהרן ומוצא שפתיו לא ישנו; ועוד יש לומר שכפל התיבה היא להוראת כל כמו איש איש, נתונים לו כולם מכל וכל.
נתונם נתונם המה לו. כמשתדל חלק בהוראות כפל המלות בטוב טעם, אלא שלא מצא לפרש הכפל שלפנינו, ולדעתי נראה ברור שהוא מן המין הראשון שמנה שהוא להורות על החזוק וכלומר שהם נתונים לאהרן ולבניו בהחלט ובלא חזרה.
 
(י) וְאֶת⁠־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת⁠־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת⁠־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃
You shall appoint Aaron and his sons, and they shall keep their priesthood. The stranger who comes near shall be put to death.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארלב״גאברבנאלר״ע ספורנור׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵּי וְיִטְּרוּן יָת כְּהוּנַּתְהוֹן וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל.
And you shalt appoint Aharon and his sons, that they may keep their priesthood; but the stranger who comes near shall be put to death.
וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת
וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּמַנֵּי (ח״נ: תִּמְנֵי) וְיִטְּרוּן יָת כָּהֲנוּתְהוֹן וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל
תִּפְקֹד – תְּמַנֵּי או תִּמְנֵי?
א. ברוב הנוסחים ״וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד״ – ״תְּמַנֵּי״ לשון פקידות כרש״י ורוב המפרשים. ומכל מקום יש טעם גם לנוסח תִּמְנֵי, כי פקידת אהרן ובניו כבר נזכרה כמה פעמים. על כן דעת אונקלוס שהכוונה, ציווי לִמְנוֹת אהרן עם הלויים.⁠
״באורי אונקלוס״.
ב. לקושי שבתרגום ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ – ״יִתְקְטִיל״, עיין לעיל א, נא.
ג. לעיל תרגם ״בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה״ (פס׳ ד) ״בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נֻכְרֵיתָא״, ואילו בפסוקנו ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ תרגם ״וְחִילוֹנַי דְּיִקְרַב יִתְקְטִיל״. לביאור ההבדל עיין בפס׳ ״וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ (ויקרא כב י) ״וְכָל חִילוֹנַי לָא יֵיכוֹל קוּדְשָׁא״.
וית אהרן וית בנוי תטכס
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תטכס״) גם נוסח חילופי: ״תמני״.
ויטרון ית כהונתהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כהונתהון״) גם נוסח חילופי: ״שמושהון״.
וחילוניי די יקרוב למשמשה יתקטל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 נוסף מנוסח אחר: ״באשתה מצלהבה מן קדם י״י״.
.
וית אהרן וית בנוי תמני ויטרון ית כהונתהון וחילוניי דיקרב יתקטל באישא מצלהבא קדם י״י.
and number you Aharon and his sons, that they may keep their priesthood; and the stranger who cometh near shall be slain by the flame from before the Lord.
וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וגו׳ – כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ הַלְוִיִּם כֵּן נִצְטַוּוּ הַכֹּהֲנִים עַל עֲבוֹדָתָם, וְכֻלָּם עַל יְדֵי משֶׁה.
וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת – הֲרֵי זֶה עוֹנֶשׁ.
וַאהַרֻון וַבַּנִיהִ תֻוכִּל וַיַחפַטֻ׳וןַ אִמַאמַתַּהֻם וַאִי אַגנַבִּי תַּקַדַּםַ אִלַיְהַא פַליֻקתַּל
ואת⁠־אהרן ובניו תפקיד אותם, וישמרו את⁠־כהונתם, ואיזה אדם זר
(היינו שהוא לא מזרע אהרן והוא לא מבית דוד)
התקדם אל הכהונה, אזי שיהרג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואת אהרן ואת בניו תפקד – לשון פקידות, ואינו לשון מניין.
ושמרו את כהנתם – קבלת דמים, וזריקה, והקטר, ועבודות המסורות לכהנים.
ואת אהרן ואת בניו תפקד AND YOU SHALL CHARGE AHARON AND HIS SONS – The word תפקד is an expression for "appointing" and not an expression for "counting" (although it is Kal, and usually "appointing" is expressed by the Hiphil of the verb; cf. Rashi on Bemidbar 1:50).
ושמרו את כהנתם AND THEY SHALL KEEP THEIR PRIESTS OFFICE – the receiving of the blood in holy vessels, the sprinkling of it, the burning of the fat and the other rites which are entrusted to the priests' charge.
פס׳: ואת אהרן ואת בניו תפקד – תמנה.
ושמרו את כהנתם – קדשי קדשים.
והזר הקרב יומת – זה עונש:
ואת אהרן ואת בניו תפקד – תעשהו פקיד וממונה עליהם, כמו: ויפקד שר הטבחים את יוסף (בראשית מ׳:ד׳).
ואת אהרן ואת בניו תפקוד YOU SHOULD תפקוד AARON AND HIS SONS: You should appoint him to be in charge of them [i.e. of the Levites]. [The verb is to be understood] like [the verb ויפקוד in the phrase (Gen. 40:4),] “The chief steward appointed (ויפקוד) Joseph.”
Hifil forms of the root p-q-d usually mean “to appoint.” Qal forms generally mean “to count” (e.g. 1:49) or “to remember” (e.g. Gen. 21:1).
Both here and ad Gen. 40:4 Rashbam interprets a qal form of p-q-d as meaning “to appoint.” In note 1 to the commentary there, I pointed out that Rashbam’s interpretation there opposes Rashi’s understanding of that verse. Here Rashi and Rashbam concur. It may be that the reason that Rashbam comments on our verse, despite the fact that he is just reiterating what Rashi writes, is that he wishes to suggest that just as Rashi is willing to interpret the qal of p q-d here as meaning “to appoint,” so Rashi ought to be willing to interpret the verb the same way in Genesis.
ואת אהרן ואת בניו – ובכלל בניו בני בניו.
תפקדם – לתת פקודה לכל אחד ואחד.
והם
כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: ואם.
ישמרו את כהונתם – שלא יבואו לידי פסול.
והזר הקרב – לכהן, להיות עם הכהנים, ישראלי או לוי, יומת.
AND THOU SHALT APPOINT AARON AND HIS SONS. His sons includes the sons of his sons. The meaning of and thou shalt appoint (tifkod) is, you shall appoint each one of them.⁠
Tifkod can meant to count. Hence Ibn Ezra's comment.
The meaning of that they may keep their priesthood is that they not do anything that will disqualify them from being priests.
AND THE COMMON MAN THAT DRAWETH NIGH. To the priest, to serve as a priest. [SHALL BE PUT TO DEATH.] An Israelite or a Levite who serves as a priest shall be put to death. The chapter that opens with the words And I, behold, I have taken the Levites
Verses 12 and 13.
is also
Like many other such chapters.
connected to the chapter which preceded it,⁠
In other words, verse 12 is connected to verse 10. In the Masoretic Bible, verse 11 opens a new chapter.
for the Torah contains chapters that are separated but are connected by content. Similarly, Moreover the hand of the Lord was against them, to discomfit them from the midst of the camp, until they were consumed (Deut. 2:15),⁠
Deut. 2:16 is connected to Deut. 2:17 even though they are in different chapters in the Masoretic Bible. See Ibn Ezra on Deut. 2:16.
and, And it came to pass on the day when the Lord spoke unto Moses in the land of Egypt (Ex. 6:28).⁠
According to Ibn Ezra, Ex. 6:28 is connected to that which follows even though they are in different chapters in the Masoretic Bible. See Ibn Ezra on Ex. 6:28 (Vol. 2, pp. 141-2).
ושמרו את כהנתם – שלא יבואו לידי טומאה.
והזר – ישראל או לוי, הקרב לשמש בעבודה.⁠
שאוב מאבן עזרא.
ושמרו את כהונתם, "so that the priests could preserve their time for their priestly duties. Their principal concern was to avoid becoming ritually defiled.
והזר, "and the common Israelite, etc.⁠" who would presume to perform the Levite's or the priest's duties;⁠" (Ibn Ezra)
ושמרו את כהונתם. שלא יקרבו הלוים אל (כל) כלי הקדש ואל המזבח [כמה שנ׳ אל כלי הקדש ואל המזבח] לא יקרבו (במדבר יח:ג). והזר הקרב יומת. אפי׳ לוי. קרא.
ושמרו את כהונתם – שאפי׳ הלוים לא יקרבו אל המזבח ואל כלי הקודש דהא זרים הם לגבי כהונה, ר׳ יוסף קרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואמר ואת אהרן ואת בניו תפקוד להגיד שיפקוד אותם על המשמר׳ שלישית לשישמרו את כהונת׳ ר״ל שלא יקרב איש זר לעבוד עבודת׳ מפני שהזר הקרב יומת ע״י ב״ד.
ושמרו את כהנתם – לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת שלא יקרבו הלויים.
והזר הקרב – לעבודת לויה או כהונה.
ושמרו את כהנתם, concerning all matters involving the altar, the dividing curtain and what is beyond it, to ensure that the Levites not enter any of these domains.
והזר הקרב, any unauthorised person entering these domains will be legally executed (if he did it deliberately after due warning).
ואת אהרן ואת בניו תפקד – זהו לשון מנוי, כמו ויפקד שר הטבחים את יוסף (בראשית מ׳ ד׳), והכונה שיהיו ממונים על כהונתם כמו שמבאר והולך:
ושמרו את כהנתם – קבלת דמים וזריקה והקטרה, ועבודות המסורות לכהנים:
והזר הקרב – לכהן להיות עם כהונתם, ישראלי או לוי יומת:
ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהונתם – שלא יאמרו הואיל ויש לנו הלוים משרתינו, נוכל כשנרצה להניח להם לעבוד ג״כ עבודת הקרבנות.
And Aaron and his sons you will charge, etc. So that they do not say, “Since we have the Levites to serve us, we will be able, whenever we choose, to leave it to them to perform the sacrificial services as well.”
ואת אהרן – לאחר ששוחררו הכהנים מחובת שמירת המקדש, נותרה בידם רק חובת הכהונה עצמה. המקדש, כדבר הטעון שמירה, הופקד ביד הלויים. הייתה זו חובתם להגן עליו שלא ייכנסו בו אנשים ללא רשות, לטפל בו במסעות, ולהקים אותו בעת החנייה. היה זה תפקידם לדאוג שהמקדש יהיה ראוי ומוכן להקמתו מחדש כפי שנצטווה. לעומת זאת, בני אהרן היו מופקדים על הכהונה, אשר מעשיה נעשים בתוך המקדש. על ידי מעשים אלה נותנים הכהנים ביטוי להכנת העם ולהכוונתו (עיין פירוש, בראשית יד, יח); הכהנים יפנו את תשומת לב העם לדרישות המקדש, המבקשות להתקיים בחיי המעשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ואת אהרן – ובזה יוכלו אהרן ובניו לשמור את כהונתם באשר על ענינים שאינם צריכים כהן דוקא יעזרום הלוים כמו שחיטה והפשטה וכדומה, וכן יוכלו לשמור שלא יקרב זר לעבודתם:
{והזר הקרב יומת: בערכין (יא,ב) מפרש הגמרא דקאי על כל הפרשה, היינו, גם בזר שקרב לעבודת הלוים וגם שקרב לכהונה. מ״מ ביארנו להלן (יח,ז) דלדורות אינו כן, והוא מדכתיב בכהונה בפרשת קרח (שם) ״והזר הקרב יומת״ – דוקא ב״עבודת מתנה״, משמע דאזהרה זו אינה אלא לשעה. ועיין מה שכתבתי בפרשה זו בפסוק ל״ח.
זה כתבתי לפירוש רש״י בערכין שם ד״ה דכתיב חדא זימנא ׳בההיא פרשתא גופא, וקאי נמי אעבודת הלוים׳. אבל יותר נוח היה לפרש האי ׳חדא זימנא׳ הוא לעיל (ב,נא) דקאי ביחוד אכל עבודת הלויים}.
והזר הקרב יומת – נחמיה ו׳ ואומרה האיש כמוני יברח ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל וחי. הנה אם נפרש, דזר הנכנס אל ההיכל הוא במיתה, זה לא שמענו, ועיין משל״מ סוף ביאת המקדש, וצריך לפרש מי כמוני אשר יבוא אל ההיכל, כדי שיחיה, שיעצו אותו שיסתר שם מפני ההורגים. יעו״ש. וכן מוכרח, שזה כוון ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל והתועליות יהיה וחי [שיחיה] לא אבוא.
 
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״ם
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומלל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
(יא-יג)
הביאור לפסוק זה מופיע בכ״י לפני הביאור לב׳:א׳-ב׳.
בחירת הלוים במקום הבכורות היתה בעת מעשה העגל, כאשר אמר משה מי לה׳ אלי (שמות ל״ב:כ״ו), וענוהו בני לוי. אז בחר אותם השי״ת לבדם. והיה מספר בני לוי אז {מ}⁠בן חדש ומעלה (במדבר ג׳:ט״ו). אח״כ מספרם מבן חמש ועשרים שנה ומעלה (במדבר ח׳:כ״ד), וההוא לקבלה לעבודה. ולהם מספר אחר ג״כ מבן שלש שנים ככתוב מלבד התיחשם לזכרים מבן שלש שנים (דברי הימים ב ל״א:ט״ז), וההוא... עליהם.
(יא-יג) אמר הגאון, ואני הנה לקחתי את הלויים וגו׳. לפי שאמר למעלה (פסוק ו) ׳הקרב את מטה לוי׳ וגו׳, אמר ׳ואני׳, כלומר, אתה תעשה זה להקריב – ואני לקחתי וגו׳
ראה כללים לרבינו: ׳אמר הגאון, כל מקום שנאמר ׳ואתה עשה כה וכה׳ וכיוצא, ר״ל אני או אחרים יעשו זה וזה – ואתה תעשה זה, שאני ואתה הם שני עניינים מצטרפים, באופן זה בכל התורה כולה׳.
.
ואמר ׳לקחתי׳, שכבר לקחם מעת שישראל חטאו, כדכתיב (דברים י ח) ׳(ביום) [בעת] ההוא הבדיל ה׳ את שבט הלוי׳ וגו׳.
וכך שיעורם של כתובים: ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלויים לפי כי לי כל בכור, מן הדין, שהדין נותן שתתנו לי הראשון ללידת אמו שהוא המשובח בטבע, ולא כמו שעושים אותם שנותנים לעבודת אלוהם כל בעל מום שרוע וקלוט. ועוד, כי ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, לפיכך מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה׳.
ואמר ׳אני ה׳⁠ ⁠׳, לפי שאתה אין יכול להבין טעם זה למה, היינו היאך מספיקין הלויים כנגד הבכורות, לפיכך אומר ׳אני ה׳⁠ ⁠׳, יודע הדבר:
על מעמד הלויים ביחס לעדה וביחס לכהנים נאמר זה עתה שיסודו בציווי ה׳. ציווי זה, המורה על הקשר המיוחד של הלויים אל ה׳, יבואר עתה בפירוט רב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

 
(יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת⁠־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כׇּל⁠־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃
"Behold, I have taken the Levites from among the Children of Israel instead of all the firstborn who open the womb among the Children of Israel; and the Levites shall be mine.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמה
וַאֲנָא הָא קָרֵיבִית יָת לֵיוָאֵי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלָף כָּל בּוּכְרָא פָּתַח וַלְדָּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי.
And I, behold, I have brought near the Levites from among the sons of Israel instead of every firstborn that opens the womb of the sons of Israel; and the Levites shall minister before Me.
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם
וַאֲנָא הָא קָרֵיבִית יָת לֵיוָאֵי מִגּוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲלָף כָּל בּוּכְרָא פָּתַח וַלְדָּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ח״נ: בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל) וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי
לקיחה לקדושה – הקרבה
א. ״לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם״ – ״קָרֵיבִית יָת לֵיוָאֵי״. התרגום הקבוע לפועל ״לקח״ הוא בפעלים ״נסב״ או ״דבר״. זולת לקיחה שעניינה הבאת בני אדם או בע״ח למעלה יתרה של קדושה שמתורגמת בלשון קריבה, כמבואר בפסוק ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת״ (בראשית טו ט) ״קָרֵיב קֳדָמַי״. וכן באמצעות ״קָחֶם נָא אֵלַי״ (בראשית מח ט) ״קָרֵיבִינּוּן כְּעַן לְוָתִי״ אונקלוס רומז לרוח הקודש השורה על יעקב בשעה זו והלקיחה היא למעלת הבנים כדי לברכם. גם לקיחת הלווים היא למעלת קדושתם, לכן תרגם בלשון קריבה.
נקיות הלשון
ב. אונקלוס המקפיד על לשון נקייה נמנע מתרגום אברי ההולדה. לכן תרגם פֶּטֶר רֶחֶם – פָּתַח וַלְדָּא.⁠
על לשון נקייה בת״א ראה ״ויבאו האנשים על הנשים״ (שמות לה כב).
ואף על פי שהצירוף הארמי ״פָּתַח כָּל וְלַד״ נשמע מוזר לעומת הביטוי הטבעי פֶּטֶר רֶחֶם, ״שפתח את הרחם תחלה, כמו (משלי יז יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וכן (תהלים כב ח) יַפְטִירוּ בְּשָׂפָה, יפתחו שפתים״ (רש״י), אונקלוס מתרחק בקיצוניות מתיאור אברי מין גם כאשר נפגם בכך סגנון התרגום. ועיין גם ״פֶּטֶר כָּל רֶחֶם״ (שמות יג ב) ״פָּתַח כָּל וַלְדָּא״.
מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – נוסחי התרגום
ג. ברוב הנוסחים ״כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ מתורגם ״פָּתַח וַלְדָּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אבל במקצת נוסחים ״פָּתַח וַלְדָּא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ במקום ״מִבְּנֵי״. ומסתבר שהיא טעות הסופר שהשווה לפסוק הבא ״כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל״ – ״כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל״.⁠
אבל אולי רמז לדעת ר׳ יוסי הגלילי שגם הנושא גיורת וילדה לו בכור, דינו כמי שפטר את הרחם, כמשנה בכורות ח א: ״מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, עודה שפחה ונשתחררה, עודה נכרית ונתגיירה, משבאת לישראל ילדה – בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר ״פטר רחם בישראל״ עד שיפטרו רחם מישראל״.
וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם – לְצָרְכִּי
ד. אין הבורא זקוק ללויים. לכן בפסוקנו ״וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם״ ומשמעו לְצָרְכִּי, תרגם לכבוד שמים ״וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמַי לֵיוָאֵי״ כמבואר בפסוק ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״. אבל בפסוק הבא ״כִּי לִי כָּל בְּכוֹר״ – ומשמעו שלי: כי הבכור קדושתו מרחם – תרגם ״אֲרֵי דִּילִי כָּל בּוּכְרָא״, ועיין עוד שם ולקמן ח, יד.⁠
על פי ״נתינה לגר״.
ואנא הא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואנא הא״) גם נוסח חילופי: ״הוא״.
א⁠(ת)⁠פרשת ית לויי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לויי״) גם נוסח חילופי: ״ליוואי״.
מן גו בני ישראל חלף
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״חולף״.
כל בוכריה פתחי שירוי וולדה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתחי שירוי וולדה״) גם נוסח חילופי: ״קדמי פתחי וולד׳⁠ ⁠⁠״.
דבני ישראל ויהוון לשמי לויי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לויי״) גם נוסח חילופי: ״ליואי״.
.
ואנא הא קריבית ית ליואי מגו בני ישראל חלף כל בוכריא פתח וולדא מבני ישראל ויהון משמשין קדמי ליואי.
And I, behold, I have brought nigh the Levites from among the sons of Israel, instead of all the first-born who open the womb among the sons of Israel; and the Levites shall minister before Me.
[ד] וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה לֵאמֹר, וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי וגו׳ – וַאֲנִי בְּשִׂמְחָה, הִנֵּה בְּרָצוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבֵּנוּ, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וַאֲנִי הִנְּנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם (בראשית ו׳:י״ז), שׁוֹמֵעַ אֲנִי יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר לָהֶם יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּשֶׁיֹּאבְדוּ מַכְעִיסָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וגו׳ (משלי י״א:י׳), וְאוֹמֵר: שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ וגו׳ (תהלים ג׳:ח׳), וְאוֹמֵר: לַה׳ הַיְשׁוּעָה וגו׳ (תהלים ג׳:ט׳), וְאוֹמֵר: ה׳ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ וגו׳ (תהלים י׳:ט״ז), וְאוֹמֵר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים וגו׳ (תהלים ק״ד:ל״ה), וְאוֹמֵר: וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי י״א:י׳). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וַאֲנִי מוֹסִיף אֲנִי עַל חִבָּתָן, הִנֵּה בְּשִׂמְחָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְגַם הִנֵּה הוּא יוֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (שמות ד׳:י״ד). וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַאֲנִי, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וּבִנְיַן אָב שֶׁבְּכֻלָּם: וַה׳ דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה (מלכים א כ״ב:כ״ג).
[ה] תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בַּתְּחִלָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּלְפִי שֶׁקִּלְקְלוּ בָּעֵגֶל זָכוּ לְוִיִּם עַל שֶׁלֹא טָעוּ בָּעֵגֶל לִכָּנֵס תַּחְתֵּיהֶם.
ואני הנה לקחתי את הלוים – ולמה לקח הקב״ה את הלוים תחת כל בכור ישראל, לפי שבתחלה היתה עבודה בבכורות, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל (שמות כ״ד:ה׳), ומתרגמינן ושלח ית בוכרי בני ישראל, וכיון שישראל עשו העגל, הבכורות זבחו לפניו, ומנין אתה אומר שזבחו לפניו, שנאמר ויזבחו לו וגו׳ (שמות ל״ב:ח׳), ולכך פסלם הקב״ה, שלא רצם עוד לפניו, שנאמר והכהנים הלוים בני צדוק וגו׳ (יחזקאל מ״ד:ט״ו) ולכך לקח הלוים תחתיהם, שהם כולם קדשו שמו במעשה העגל, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב:כ״ו), ולמה לא מנאם מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שלא צוה למנותם, אלא לפדות בהם הבכורות, וגם בכורות לא נתקדשו, אלא משום מכת בכורות, שהביא הקב״ה במצרים, והציל בכורי ישראל, וכשם שהיו בהצלה גדולים וקטנים, כך יהיו במנין גדולים וקטנים, אבל פחות מחודש אינו נחשב כולד, עד שיהיה לו חדש.
את מוצא בפרטן. בכורות ה׳ ע״א, וע״ש בפירש״י.
את מוצא בפרטן של לויים שלש מאות יתירים על עשרים ושנים אלף, ובכללם אין אתה מוצא אלא כ״ב אלף, והשלש מאות היכן הם, אותן שלש מאות בכורות היו והיו קדש, ואין קודש מפקיע קודש, ומה מפקיע פודה.
(יב-יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר – (כָּתוּב בְּרֶמֶז שס״ד).
הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל – תְּנָן הָתָם הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְכֵן הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר פָּרָתוֹ, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְּקַבֵּל מִמֶּנוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיִשְׂרָאֵל״ וְלֹא בַּאֲחֵרִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֻׁתָּפוּת נָכְרִי חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל זְמַן שֶׁיַּד הַנָּכְרִי בְּאֶמְצַע פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (שמות י״ג:ב׳) ״כָּל בְּכוֹר״, רַבָּנָן סָבְרֵי ״בְּכוֹר״ מִקְצָת בְּכוֹר מַשְׁמָע, כָּתַב רַחֲמָנָא ״כָּל״ עַד דְּאִכָּא כֻּלֵּיהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר ״בְּכוֹר״ מַשְׁמָע כֻּלֵּיהּ בְּכוֹר, כָּתַב רַחֲמָנָא ״כָּל״ דַּאֲפִלּוּ כָּל דְּהוּ, וְאִי תֵּימָא דְּכֻלֵיהּ עַלְמָא בְּכוֹר רוּבָּא מַשְׁמָע, מַר סָבַר ״כָּל״ לְמִלּוּיֵי אָתָא, וּמַר סָבַר כָּל לְגִרוּעֵי אָתָא. וְכַמָּה תְּהֵא שֻׁתָּפוּת עִם הַנָּכְרִי וּתְהֵא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, רַב הוּנָא אָמַר אֲפִלּוּ אָזְנוֹ, רַב חִסְדָּא אָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה, וְרָבָא אָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵפָה, מָאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵפָה סָבַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, וּמָאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה קְסָבַר טְרֵפָה חַיָּה. מַתְקִיף לָהּ מַר בַּר רַב אַשִּׁי, מַאי שְׁנָא מִנְּפָלִים דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי חַיּוּתָא נִינְהוּ קַדְשֵׁי, דְּאָמַר מַר (שם י״ג:י״ב) ״פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה״ שֶׁגָּר בִּבְהֵמָה, הָתָם כֵּיוָן דְּלָא עַרִיבוּ בְּהוּ חֻלִּין קַרִינָא בְּהוּ [בִּבְהֵמָה] כָּל בְּכוֹר, הָכָא כֵּיוָן דַּעֲרִיבוּ בְּהוּ חֻלִּין לֹא קַרִינָא בְּהוּ כָּל בְּכוֹר.
כֹּהֲנִים וּלְוִיּם פְּטוּרִין הֵן עַצְמָן, מִקַּל וָחֹמֶר, אִם הִפְקִיעַ קְדֻשָּׁתָן שֶׁל לְוִיִּם אֶת קְדֻשָּׁתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, דִּין הוּא שֶׁתַּפְקִיעַ אֶת שֶׁל עַצְמָן. אֲשְׁכְּחָן אָדָם, בְּהֵמָה [טְמֵאָה] מְנָלָן, אֲמַר קְרָא (להלן י״ח:ט״ו) ״אַף פָּדֹה תִפְדֶּה אֶת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם יֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בִּבְכוֹר אָדָם אֵינוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. אֲמַר לֵיהּ רַב סִפְרָא לְאַבַּיֵּי, בֶּן חֹדֶשׁ דַּאֲפְקַע לִיפְקַע, פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ דְּלֹא אֲפְקַע לֹא לִיפְקַע, לְוִיָּה לֹא תִפְקַע, אֲלָמָה אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים, הָא לֹא קַשְׁיָא [כִּדְמַר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר] בְּפֶטֶר רֶחֶם תָּלָה רַחֲמָנָא. וְאַהֲרֹן שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנַּיִן לֹא לִיפְקַע, דְּתַנְיָא לָמָּה נָקוּד עַל אַהֲרֹן שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן, אֲמַר קְרָא הַלְוִיִּם הֻקְּשׁוּ כָּל הַלְוִיִּם כֻּלָּן זֶה לָזֶה. כֹּהֲנִים מְנָלָן, כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים לְוִיִּם, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק״. וּלְדוֹרוֹת מְנָלָן, אֲמַר קְרָא וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם, בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וּמִמַּאי דִּבְשֶׂה, אֲמַר קְרָא (להלן י״ח:ט״ו) ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה״ וְגוֹ׳, מַה בְּכוֹר אָדָם לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה [בְּכֶסֶף], אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא תַּחֲלֹק בָּהּ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּשֶׂה.
אָמַר רַבִּי (יוֹחָנָן) [חֲנִינָא] שֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פָּטַר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דַּאֲמַר קְרָא וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם, בְּהֵמָה אַחַת תַּחַת בְּהֵמוֹת הַרְבֵּה, וְאֵימָא (יונה ד׳:י״א) ״בְּהֵמָה רַבָּה״, אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא וְאֶת בֶּהֱמַת בֶּהֱמַת, אוֹ בְּהֶמְתָּם בְּהֶמְתָּם, מַאי בֶּהֱמַת בְּהֶמְתָּם שְׁמַע מִינָהּ חָד פָּטַר טוּבָא, וְרַבִּי חֲנִינָא טַעְמָא דְּמַתְנִיתִין קָמְפַרֵשׁ וְהָכִי קָאָמַר מַאי טַעְמָא פּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה, מִשּׁוּם דְּשֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פּוֹטֵר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
פַאנִּי קַד שַׁרַּפתֻ אַללִיֻוַאנִיִּין מִן בַּיְןִ בַּנִי יִסרַאאִיל בַּדַלַ כֻּלִּ בִּכּרֵ אַוַּלִ בַּטןֵ מִן בַּנִי יִסרַאאִיל פַיַצִירֻ לִיַ אַללִיֻוַאנִיֻוןַ
היות ואני כבר כבדתי את⁠־הלוים מבין בני ישראל, תמורת כל⁠־בכור פטר רחם מן בני ישראל, ונהיו הלוים, שלי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואני הנה לקחתי – ואני מהיכן זכיתי בהן מתוך בני ישראל – שיהו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי? על ידי הבכורות זכיתי בהן, ולקחתים תמורתם. לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם. [עד שלא הוקם המשכן נתנו העבודה בבכורות (משנה זבחים י״ד:ד׳) דהוא גד⁠{ו}⁠ל אחי⁠{ו} וחשוב שבבית.]⁠
הביאור המוסגר מופיע בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳. כ״כ רבנו שמעיה״.
ואני הנה לקחתי AND I, BEHOLD I HAVE TAKEN [THE LEVITES FROM AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL] – This means: And I – from where do "I" claim the right on them from among the children of Israel, that the Israelites should have to hire them (cf. Rashi on v. 8) for My service? It is through the firstborn – to whom I surely have a title – that I have a claim on them (the Levites) and so I take them in their (the firstborns') stead. For originally the service (the priestly functions) was performed by the firstborn, but when they (the Israelites and among them their firstborn too) sinned by worshipping the golden calf they became disqualified, and the Levites who had not worshipped the idol were chosen in their stead (cf. Zevachim 112b).
פס׳: ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל – זה שאמר הכתוב (דברים י׳:ח׳) בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי.
תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל – דוקא שיפטר
מכאן לויה שביכרה. (בכורות ג׳ ע״א) ע״ש.
מכאן לויה שבכרה בנה פטור מחמש סלעים:
ופרשת ואני {הנה} לקחתי – גם היא דבקה, כי יש בתורה פרשיות דבוקות בטעם, ואם הן מפורשות, כמו: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה (דברים ב׳:ט״ז), וכן: ויהי ביום דבר י״י אל משה (שמות ו׳:כ״ח).
לקחתי לי – מעלה גדולה ללוים.
בכור – דבק אל פטר.
והיו לי – מקודשים לי.
AND I, BEHOLD, I HAVE TAKEN THE LEVITES. The Levites have been greatly elevated.
FIRST-BORN. Bekhor (first-born) is connected to peter (openeth).⁠
Ibn Ezra comments thus because the canticle reading is, every first-born, openeth the womb.
AND THE LEVITES SHALL BE MINE. They shall be holy unto Me.
תחת כל בכור – לא היו הבכורים ראויים לנחלה שלא יהא להם עסק רק בעבודת הקב״ה ויהיו זריזים ומלומדים בה ומשנלקחו הלויים במקומן צוה הקב״ה שלא תנתן ללויים נחלה, אך המעשרות ינתנו להם ולפיכך נוטל הבכור פי שנים חלקו הראוי לו וחלק הראוי ללוי.⁠
בדומה בר״י בכור שור במדבר ג׳:י״ג.
תחת כל בכור, "in place of every firstborn;⁠" these firstborns also had not been intended to inherit ancestral fields, ever, as they were meant to be the priests in their respective families. When the Levites were appointed to perform the tasks previously meant to be performed by the firstborn, they forfeited their claim to ancestral heritage in the Land of Israel, and the firstborns, after redemption, could then lay claim to ancestral territory as did all the non firstborn.
ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו׳ – כבר ביארנו במה שקדם בפרשת בא אל פרעה שבכור אדם נוהג בחוצה לארץ; ואמנם בכור בהמה אינו נוהג אלא בארץ. ולזה פטרו הלויים הבכורות מישראל לפי המספר, ושאר הבכורות נתנו כל אחד מהם חמשת שקלים לאהרן ולבניו, והם חמשת סלעים של כסף צרוף, שהם כמו ארבע אוקיות שלנו. ואולם בכורות הבהמות, לפי שאין עיקרם נוהג בחוצה לארץ, לא נמנו, אבל לוקחו בכללות, הלויים ובהמתם תחת בכורות ישראל ובכורות בהמותיהם, מזולת מנין בבכורות הבהמות. ואמנם הוצרך להזכיר בכורות הבהמה, ואם אינם נוהגים בחוצה לארץ, לפי שהוא ראוי שהבכורות בעצמם שהוצלו מן הנגף בנגוף ה׳ כל בכור בהמה יותן בהם כבוד לה׳ באופן⁠־מה, ואם לא היה אפשר שיהיו קדושים בעצמם. ולזה אמר בכללות שכבר נלקחה לה׳ יתעלה בהמת הלויים תחת בכורות הבהמה. וכבר הרחבנו המאמר בזה בפרשת בא אל פרעה.
(יב-יג) והנה אחרי זה נעתק לתת מעלה וכבוד אל ארון האלהים בהבדל ביניהם במחנות הלוים אם בהבדלת מקום ואם בהבדלת שירות ואמר ואני הנה לקחתי את הלוים מאת בני ישראל תחת כל בכור וגו׳ כי לי כל בכור ביום הכותי וגו׳ – כי הנה היתה עצה נכונה מאד להבדיל את שבט הלוי מתוך בני ישראל כדי שימצא שבט אחד בכלל נקי וחפשי מעול דרך ארץ ופנוי מעבודת האדמה לתת עליו עול תורה להורות חקים ומשפטים בישראל וגם שיהיו מזומנים לעבודה מה שלא יתכן להיות כן בבכורות כי כלם יפנו איש אל שדהו ואל ארצו. אמנם לפי מה שכתבנו בשער כ״ג על ענין הבכורה שמאז ואילך השתדל יעקב בכל יכלתו לבטל כח הבכורה ולהעבירה אל צעיר הבנים והסכימה עמו דעת עליון [ג] לזה אמר עכשיו כי ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים חזר והקדוש אותם לו שהקדימה הראשונה כבר בטלה.
ע״י הבכורו׳ זכיתי בהם ולקחתי׳ תמורתן. פי׳ וא״ת ומהיכן זכיתי בלוי׳ מכלל כל ישר׳ עד שהיה ישר׳ מחוייבי׳ לשכור את הלוים לשרות במקומ׳ השיב ע״י הבכורו׳ זכיתי בהם ולקחתי׳ תמורתן פי׳ ע״י הבכורות שהיו שלי מן הדין שהרי הכתי כל בכור בארץ מצרי׳ והבכורו׳ של ישר׳ נוצלו והיו שלי לעבודתי וכשחטאו בעגל נפסלו ולא מצאתי שבט שלא עבדו מהם עבודת כוכבים כי אם שבט לוי לבדו לפיכך בחרתי אותם לעבודתי תמורתם וא״ת הא דפרש״י כאן וכשחטאו בעגל נפסלו דלא כמאן דהא בזבחים בפרק פרת חטאת אפליגי בקרא דוגם הכהנים הנגשים אל י״י ר׳ יהושע בן קרחה ורבי ר׳ יהושע בן קרחה אומר בבכורות קמיירי וכן שנינו עד שלא הוקם המשכן היו הבכורות מותרות והיתה העבודה בבכורות ורבי אמר בנדב ואביהוא קמיירי שכבר פסקה עבודתן של בכורות שמסיני נצטוו על הכהונה ושמשו נדב ואביהוא עד שהוקם המשכן אם כן הא דכתב רש״י ז״ל וכשחטאו בעגל נפסלו הבכורות דלא כמאן דאי כר׳ יהושע ב״ק לא פסקה עבודתן של בכורות עד שהוקם המשכן וכשהוקם המשכן אז נפסלו הבכורות ונבדלו הלוים לא מעת שנעשה העגל ואי כרבי הרי כבר נפסלו הבכורות קודם מעשה העגל שמסיני נצטוו על הכהונה ופסקה עבודתן של בכורות מאז והוצרכו נדב ואביהוא לשמש בכהונה תמורתן עד שהוקם המשכן יש לומר שכבר היה גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין הבכורו׳ שיחטאו בעגל וגזרה חכמתו שאז שלא יהיו הקרבנות שנעשו בהר סיני לקבלת התורה ע״י הבכורות שעתידין להפסל מפני שגנאי הוא אצלו שתהיה עבודת הקרבנות שנעשו לקבלת התורה ע״י אנשים שאחר זמן מועט יעבדו עבודת כוכבים ויפסלו מעבודתן ודברי רש״י ז״ל הן אליבא דרבי שאע״פ שנפסלו הבכורות קודם מעשה העגל כיון שפסולן לא היתה אלא בעבור העגל ראוי לומר וכשחטאו בעגל נפסלו א״נ אליבא דרבי יהושע דרבי יהושע נמי מודה דהא דנפסלו הבכורות לאחר שהוקם המשכן לא נפסלו אלא מפני שחטאו בעגל אלא שהמתין הדבר עד שהוקם המשכן ורש״י שאמר וכשחטאו בעגל נפסלו אינו רוצה לומר מיד וכבר הארכתי בזה בפרשת כי תשא ע״ש:
(יב-יג) וכדי שלא ישאר ספק בלב משה למה ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה לבני לוי לכן לבאר סבתו בא לו דבור אחר והוא אמרו ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וגו׳ רוצה לומר ואם כבר לקחתים קודם לזה והוא מעת שעשו ישראל את העגל ונכשלו בחטא ההוא הבכורות ולא נכשל בו שבט לוי לקחתי את הלוים לעבודתי כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי וגומר תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל כי הם הפסידו מעלתם בעת ההיא ולכך יהיו לו הלוים לעבוד עבודתי במקומם. כי הנה לי היה כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים שהצלתי אותם מהמות. ולכך הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם ועד בהמה ורצה בבהמה בקר וצאן לא בכור בהמה טמאה וחתם הדברים באמרו אני ה׳ ר״ל המשגיח בעניני בני אדם ולכן אגמול טוב אל הלוים ואעניש את הבכורות.
תחת כל בכור – לפדיון.
תחת כל בכור, as a redemption.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

(יב-יג) כָּל⁠־בכוֹר: הם ד׳, ב׳ ראשוני׳ כ״ף כָּל דגושה, וב׳ אחרונים רפים. [כָּל⁠־בְּכוֹר, כָּל⁠־, כָל⁠־, כָל⁠־].
ואני הנה לקחתי – דבק עם הפרשה שלמעלה, ושיעורו מה שאמרתי שיהיו הלוים נתונים לאהרן, הטעם הוא לפי שלקחתי אותם לי תחת כל בכור:
והיו לי – כדי שיהיו לי:
מתוך בני ישראל – מסבת חורשי עון ובעלי מזמות שבבני ישראל לקחתי את הלוים תחת בכור, דמשחטאו ישראל בעגל ונטפלו הבכורים עמהם לכן נפסלו (וועגען דער טריילאָזיגקייט ישראל׳ס נעהמע איך דיא לויים אנשטאטט), מתוך כמו ומרמה ותוך (תהלים י׳), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה (שם צ״ה), מתוך ומחמס יגאל נפשם (שם ע״ב) דתרגומו שקר, ולרש״י בעלי מזמות חורשי עון, כמו איש תככים (משלי כ״ט) מחשבה רעה הלנה בפנימית הלב.
והיו לי הלויים – אבל הלויים נשארו אז באמונתי (דיא לויים אבער בליעבען דיא מייניגען) ולא טעו מאחרי בעון העגל, פעל היה עם למ״ד אחריו יורה על קנין דבר כמו ויהי לי שור, ויצאה והיתה לאיש.
ואני – ה׳ הוא זה שלקח את הלויים מתוך העם וקשר עמם קשר מיוחד, שכן הלויים קנויים לה׳ יותר מכל האחרים.
קשר כזה היה קיים בעבר בין הבכור לה׳. כפי שכבר ביארנו (פירוש, שמות יג, ב), משמעות קידוש הבכורות היא כדלהלן: הבן הבכור בכל משפחה מייצג את העניין האלוקי, הווי אומר שהוא נושא באחריות למילוי רצון ה׳ בתוך חוג משפחתו. לפי זה, היסוד המשותף המאחד את כל צבאות ה׳ תלוי בבכור. הבכורות מאחדים את כל הקבוצות השונות, והופכים אותן לעם האחד והמאוחד של ה׳.
כאשר יסוד משותף זה קיבל ביטוי סמלי על ידי מקדש התורה, השוכן בקרב העם, היה צורך למנות שומרים למקדש; והבכורות, שכבר נתקדשו לה׳, היו מועמדים לכך כדבר המובן מאליו, מכיוון שהיו הנציגים הטבעיים של היסוד האלוקי המשותף.
אך ביום הגורלי של חטא העגל, הבכורות לא הוכיחו עצמם כמגיני התורה וכשומריה. מה שנדרש מהם נעשה על ידי הלויים; במקום הבכורות, נקהלו בני לוי להילחם לה׳. כבר אז הזהיר משה את הלויים לשמור על מעמדם בקרב העם כלוחמים למען התורה, והבטיח להם שבכך יזכו לברכת ה׳ (עיין פירוש, שמות לב, כט).
גם כאן אנו רואים את הלויים נלקחים על ידי ה׳ מתוך בני ישראל במקום הבכורות, וניתן להם ייעוד ״והיו לי״ – הווי אומר, להיות נציגי מקדשו בקרב העם.
לפי האמור עד כאן, השמירה והשירות שנקבעו ללויים הם ״משמרת משכן העדות״ (לעיל א, נג), ״משמרת אהרן״, ו״משמרת כל העדה״ (לעיל ג, ז); הווי אומר שהם ישמרו וישרתו בשם המקדש, בשם הכהנים, ובשם העדה. אולם מעל הכל הם ישרתו בשם ה׳; שכן הם קנויים לו. הוא שמינה אותם למקדשו וקבע להם תפקידים למען מקדש זה. ואלמלא הלויים, היו חובות אלו מוטלות על העדה כולה, על נציגיה הטבעיים [הבכורות], ועל הכהנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ואני הנה לקחתי – הוא טעם ופי׳ לצווי ה׳ הקודמת שצוה להפקיד את הלוים שיש בזה ג׳ שאלות, [א] הלא תחלה היה העבודה בבכורות ולמה יקח את הלוים תמורתם, [ב] למה שיצוה שיפדו הלוים את הבכורים ויתר הבכורים יתנו חמשת שקלים וכן נשאר מצוה לדורות שצריך לפדות את הבכורים, והלא כבר יצאו מקדושתם ע״י שנתנו לוים תחתם ולמה צריכים פדיון, [ג] מה שהלוים הבכורים לא פדו את בכורי ישראל כי די מה שפדו את עצמם ולמה? ע״ז משיב על הראשון שאני לקחתי את הלוים תחת הבכורים, ובזה נכלל ג״כ טעם הדבר, כי כבר בארתי באה״ש [כלל מא] שפעל עבר בוי״ו הבא אחר פעל עבר הוי״ו הוא לרוב וי״ו החבור לא וי״ו ההפוך וא״כ גם כאן פעל והיו הוא פעל עבר כמו פעל לקחתי ר״ל שלכן לקחתי אותם מפני שהלוים היו לי במעשה העגל כמ״ש ויאספו אליו כל בני לוי והבכורים לא היו לי:
והיו לי הלויים: ״לי״ לדורות, כדתניא בספרי פרשת בהעלותך, שלא יתחלפו לעולם כמו בכורים. ובמסכת בכורות (ה,א) נדרש זה מלשון ״והיו״ – בהוייתן יהיו, כן צריך לומר שם.
ולפי הפשט פירוש ״והיו לי הלויים״ כמו שביארנו בספר שמות פרשת כי תשא (לב,כו) ״מי לה׳ אלי״ – שהוא מופרש ומובדל לה׳ ולא לצרכי עצמו וביתו. כך המשמעות כאן – שיהיו עסוקים ומופרשים לגבוה.
ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בנ״י תחת כל בכור פטר רחם מבנ״י והיו לי הלוים – פירושו עפ״י מה דאמרו בספרי פ׳ בהעלותך סימן צ״ב כ״מ שנאמר לי קיים לדורות, והנה קיי״ל דאין תמורה עושה תמורה, וכן מע״ש נפדה ברחוק מקום, ולקוח בכסף מעשר אינו נפדה, וכמו דמפרש בזבחים ריש איזהו מקומן התם לא אלימא קדושתיה למתפס פדיוניה, וזה שאמר ואני לקחתי הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פ״ר, שהתם נתפסין בקדושתן תחת הבכורים, א״כ תו לא יהיו חוזרין ונפדין והיו לי הלוים קיימין בקדושתן לדורות. ודו״ק.
 
(יג) כִּ֣י לִי֮ כׇּל⁠־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כׇל⁠־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כׇל⁠־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד⁠־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
For all the firstborn are mine. On the day that I struck down all the firstborn in the land of Egypt I made holy to me all the firstborn in Israel, both man and animal. They shall be mine. I am Hashem.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימה
אֲרֵי דִּילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִּקְטַלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם אַקְדֵּישִׁית קֳדָמַי כָל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִּילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ.
For every firstborn is Mine; on the day that I slew every firstborn in the land of Mizraim, I sanctified before Me every firstborn in Israel from man to animal; they are Mine: I am the Lord.
כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה׳
אֲרֵי דִּילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִּקְטַלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם אַקְדֵּישִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִּילִי יְהוֹן אֲנָא ה׳
לִי – דִּילִי וגם קֳדָמַי
א. שלש תיבות ״לי״ בפסוק אבל אין תרגומן שווה: ״כִּי לִי כָּל בְּכוֹר״, ״מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ״ – ״דִּילִי״. אבל ״הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר״ – ״קֳדָמַי״, מה טעם השינוי?
בשתי הראשונות לִי משמעה שֶׁלִּי. בכגון זה התרגום הקבוע הוא דִּילִי, בין באדם כגון ״וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא״ (בראשית לא מג) ״דִּילִי הוּא״ אבל גם ביחס לה׳ כגון, ״כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ״ (שמות יט ה) ״אֲרֵי דִּילִי כָּל אַרְעָא״. לכן תרגם גם כאן ״כִּי לִי כָּל בְּכוֹר״ – ״אֲרֵי דִּילִי כָּל בּוּכְרָא״, ״מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ״ – ״דִּילִי״. ואולם לִי במשמע אֵלַי, לְצָרְכִּי, מתורגמת כך רק ביחס לאדם, כגון ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ״ (בראשית יד כב) ״הַב לִי נַפְשָׁתָא״, ״וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה״ (בראשית כג ט) ״וְיִתֵּן לִי יָת מְעָרַת כָּפֵילְתָא״. אבל לִי הנאמרת אצל הקב״ה מתורגמת קֳדָמַי לכבוד שמים, דוגמת ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״ כמבואר שם. לכן תרגם ״הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר״ – ״אַקְדֵּישִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא״ [ולא: לִי, לצרכי].⁠
כעין זה בפסוק ״וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ... לִי הֵם... יִהְיוּ לִי״ (בראשית מח ה) ״דִּילִי אִינּוּן... יְהוֹן קֳדָמַי״, עיין שם.
הַכָּאָה – מחא אבל במכת בכורות – קטל
ב. בכל מכות מצרים תרגם הַכָּאָה בפועל ״מחא״ כגון ״וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם״ (שמות ג כ) ״וְאֶמְחֵי יָת מִצְרָאֵי״. רק במכת בכורות תרגם בפועל ״קטל״ כבפסוקנו ״בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר״ – ״בְּיוֹמָא דִּקְטַלִית כָּל בּוּכְרָא״ להטעמת ״שהרג את בכוריהם״ (הגדה של פסח), כמבואר בפסוק ״וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר״ (שמות יב יב) ״וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא״. וכן כאן ״בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר״ – ״בְּיוֹמָא דִּקְטַלִית כָּל בּוּכְרָא״.
ארום לשמי אנון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
כל ב⁠((ו))⁠כ⁠[ו]⁠ריה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ב⁠((ו))⁠כ⁠[ו]⁠ריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכ׳⁠ ⁠⁠״.
ביומא די קטלת כל בוכריה בארעא דמצרים אקדשת לשמי כל ב⁠((ו))⁠כ⁠[ו]⁠ריה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ב⁠((ו))⁠כ⁠[ו]⁠ריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכ׳⁠ ⁠⁠״.
בישראל מן בני אנשא ועד בעירה לשמי יהוון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון״) גם נוסח חילופי: ״הנון כדן״.
אמר י״י.
ארום דילי כל בוכרא {בבני ישראל} (בארעא דמצרים) ביומא דקטלית כל בוכרא בארעא דמצרים אקדישית קדמי כל בוכרא בישראל מאינשא ועד בעירא דילי יהון אנא י״י.
For every first-born among the sons of Israel is Mine, from the day when I slew every first-born in the land of Mizraim; I have sanctified before Me every first-born in Israel; from man to animal, they are Mine: I am the Lord.
כִּי לִי כָּל בְּכוֹר וגו׳ כְּמָה דְתֵימָא: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר וגו׳ (שמות י״ג:ב׳).
לִי יִהְיוּ אֲנִי ה׳ – לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר (במדבר ג׳:י״ב), שׁוֹמֵעַ אֲנִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וְאֵילָךְ לֹא יִהְיוּ הַבְּכוֹרוֹת קְדוֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר: יִהְיוּ, מְלַמּד שֶׁהֵם צְרִיכִים פִּדְיוֹן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כַּמַא לִיַ כֻּלֻּ בִּכּרֵ פִי יַוְמֵ אַהלַכּתֻ כֻּלֻּ בִּכּרֵ פִי בַּלַדִ מִצרַ אַקדַסתֻ לִיַ כֻּלִּ בִּכּרֵ פִימַא בַּיְןַ בַּנִי יִסרַאאִיל מִן אִנסַאןֵ אִלַי׳ בַּהִימַתֵ כַּדַ׳אךַּ יַצִירֻ לִי הַאֻלַאאִ אַנַא אַללָּהֻ שַׁרַּפתֻהֻם
כמו, אשר שלי כל⁠־בכור, ביום אשר השחתתי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור בתוככי בני ישראל מאדם עד בהמה, ככה יהיו אלה שלי, כי אני בורא⁠־העולם כבדתי אותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

פס׳: כי לי כל בכור – בג׳ מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ. במצרים מה הוא אומר (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור. במדבר מה הוא אומר (במדבר ח׳:י״ז) כי לי כל בכור. בכניסתן לארץ הוא אומר (שמות י״ג:י״ב) והיה כי יביאך ה׳ אלהיך. והעברת כל פטר רחם לה׳.
ביום הכותי כל בכור – להגיד מה גרם.
לי יהיו – כהויתן יהו.
כ״ד מתנות כהונה. (חולין קל״ג):
עשרים וארבעה מתנות כהונה הם.
וכולם לאהרן ולבניו בכלל ובפרט וברית מלח. פי׳ כי בפרשה קרח כתיב לכל קדשי בני ישראל לך נתתים הוא כלל. ואח״כ פרט הכתוב וזה יהיה לך מקודש הקדשים לכל מתנותיהם וברית מלח כתיב בסיפא דקרא ברית מלח עולם הוא:
וכלם לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח. ואלו הן עשר במקדש. וארבע בירושלים. ועשר בגבולין. י׳ במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם ודאי. אשם תלוי. וזבחי שלמי צבור. ולוג שמן של מצורע. ומותר העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ושירי מנחות. וד׳ בירושלים. הבכורה. והבכורים. ומורם מתודה ואיל נזיר. ועורות קדשים. וי׳ בגבולין. תרומה. ותרומת מעשר. וחלה. וראשית הגז. ומתנות. ופדיון הבן. ופדיון פטר חמור. ושדה אחוזה. ושדה חרמים. וגזל הגר: פירושם חטאת. כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר ושאר חטאות כגון האוכל חלב ודם בשוגג או מחלל את השבת בשוגג על אחת מן המצות שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כל חטאת שניתן דמה בחוץ. אבל חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ושל כהן משיח ופר העלם דבר של צבור לשריפה הן עומדין. חטאת העוף. כיצד היה מולק אותו
חותך השדרה. פי׳ השדרה:
חותך השזרה ומפרקת כלה עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו. ובעולה שנים או רוב שנים ומזה מדמה על קיר המזבח והבשר נאכל לכהנים. אשם ודאי. ואשם נזיר. אשם מצורע. אשם מעילות. נפש כי תמעול מעל. אשם שפחה חרופה שנאמר (ויקרא י״ט:כ׳) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והביא את אשמו מכל אלו מקריב את הדם ואת האמורים והנותר נאכל לכהנים לזכרים שנאמר (שם ז) זאת תורת האשם כל זכר בכהנים יאכל אותה. אשם תלוי כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אי זה מהן אכל זהו אשם תלוי והאמורין והבשר לכהנים. זבחי שלמי צבור. אלו כבשי עצרת שנאמר (שם כג) ושני כבשים בני שנה (לז׳) [לזבה] שלמים. הדם והאמורין נקטר והשאר לכהנים. לוג שמן של מצורע. מצורע שנתרפא מביא כבש אשם ולוג שמן עמו מזה ממנו שבע פעמים ונותן על בוהנות ידיו ורגליו של מצורע ועל תנוך אזנו והנותר מן הלוג נוטלו הכהן. מותר העומר הנקרב בט״ז בניסן קומץ ממנו מלא קומצו למזבח והנותר לכהנים. שתי הלחם של עצרת חמץ ולחם הפנים מצה נאפים מערב שבת ונערכים בשבת. ולשבת הבאה מביאין אחרים ונאכלין הראשונים. שירי המנחות של מנחת מחבת ומנחת מרחשת וכן חלות וכן רקיקי מביאין לכהן וקומץ מלא קומצו למזבח והנותר נאכל לכהנים. ד׳ בירושלים הבכור. בכור בהמה טהורה בעדרו. ואפילו לכהן היה מקריב חלבו ודמו במזבח. והבשר נאכל לכהנים בירושלים כשהוא תם. אבל בעל מום נאכל לכהן בבל מקום שירצה. ואם רוצה להאכיל ממנו לישראל מותר. הביכורים
היה יורד לתוך שדהו וראה תאנה שבכרה אשכול שביכר קושרו בגמי או במשיחה וכו׳ כצ״ל:
היה יורד לתוך שדהו (ודשנו) גמר הפרי מביאין בטנא ואם היה רחוק מירושלים מיבשן. דתנן הקרובים מביאין תאנים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים. וקורא מן (דברים כ״ו:י״א) הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב. נאכלין לכהנים. המורם מן התודה. מי שהתנדב תודה סתם היה מביא כבש ומביא עשרים עשרונות י׳ חמץ וי׳ מצה שלשת מינין חלות. ורקיקין. ורבוכה. הכל ארבעים חלות נותן מהן ד׳ לכהנים שנאמר (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנה אחד מכל קרבן. ומן הכבש נותן חזה ושוק לכהנים. והנותר מן החלות ומן הכבש נאכל לבעלים. ומורם מאיל נזיר שסתם נזירות שלשים. ובמלאת ימי נזרו מביא קרבן חלות ורקיקים. ומבשל מן האיל בדוד שנאמר (במדבר ו) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ומניחן על כפי הנזיר. ומניח כהן ידו תחת יד בעלים ומניף. ונאכלין לכהנים עם חזה ושוק של איל. עורות קדשים. (ויקרא ז׳:ח׳) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. וכן עורות תודה ושלמים ומעשר ופסח. י׳ בגבולין תרומה גדולה תרי ממאה. תרומת מעשר אחד מעשרה שהיה הלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. החלה הנפרשת מן העיסה משיעור מ״ג בצים וחומש ביצה. (דברים י״ח:ד׳) וראשית גז צאנך תתן לו. שעור משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל. המתנות. שנאמר (שם) וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח. פדיון הבן. שכל מי שנולד לו בן זכר מאשה בתולה ואע״פ שיש לו בנים חייב לפדותו בחמש סלעים שנאמר (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חדש תפדה. ולאחר שנטלן הכהן ורוצה להחזירם הרשות בידו.
פדיון פטר חמור כצ״ל:
פדיון פטר (רחם) שנאמר (שמות י״ג:י״ג) ופטר חמור תפדה בשה. ואם אינו פודהו עורפהו בקופיץ מאחוריו. שנאמר (שם) ואם לא תפדה וערפתו ואחר שעורפו קוברו. ולמה עורפו אמרו חכמים הוא רוצה לאבד ממון הכהן לפיכך יאבד ממונו. שדה אחוזה. שהמקדיש שדה אחוזה שירש מאבותיו ורוצה לפדותה קודם היובל כל שדה שנזרעת כור שעורים היה פודה בחמשים שקל כסף ואם פחותה אם יתירה היה נותן לפי חשבון זה
ואם עבר היובל ולא פדאה יוצאת לכהנים ביובל כצ״ל.
ואם עבר היובל ולא פדה (נעשה) לכהנים. שדה חרמים. שאם היה אחד מישראל אומר שדה זה יהיה בחרם שוב לא היה לו למכרה או לפדותה שנאמר (במדבר י״ח:י״ד-ט״ו) כל חרם בישראל לך יהיה. ונאמר (ויקרא כ״ז:כ״ח) כל חרם אשר יחרים איש לה׳ מכל אשר לו וגו׳ גזל הגר כגון שגזל אדם לגר ותבעו לדין ונשבע לו ומת הגר ואח״כ נודע לו שנשבע לשקר חייב להחזיר הגזל לכהן שנאמר (במדבר ה) ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה׳ לכהן וגו׳ זה הממון. כל אלו נאמרו בברית מלה. שנאמר (שם יח) כל תרומות הקדשים אשר (יקדישו) [ירימו] בני ישראל וגו׳. ברית מלח עולם הוא בכלל שנאמר (שם) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי כלל המתנות פרט אלו המפורשות שכתבנו ארבעה ועשרים מתנות כהונה. סליק״ו:
כי לי כל בכור – והטעם: כי גם הבכורים לי הם.
ביום הכתי – טעמו: זמן,⁠
כלומר: ולא ״ביום״ ממש, שהרי המעשה אירע בלילה.
ורבים כמוהו.⁠
בדומה פירש ראב״ע במדבר ח׳:י״ז.
לי יהיו – טעמו: לי הם ולי יהיו, כי כל בכור מאדם יפדה, וכן כל בכור בהמה טמאה.
FOR ALL THE FIRST-BORN ARE MINE. Its meaning is, for also the first-born are Mine.
ON THE DAY THAT I SMOTE. This means at the time that I smote.⁠
The first-born were smitten at night. See Ex. 11:4,5.
There are many such cases.⁠
Where day means time.
MINE THEY SHALL BE. This means they are Mine and they shall be Mine,⁠
The verse opens in the present (for all the first-born are Mine) and concludes with the future (Mine shall they be).
for all human first-born and similarly the first-born of unclean cattle
The reference is only to first-born asses.
shall be redeemed.
כי לי כל בכור {וגו׳} בישראל
בכ״י מינכן 52: בני ישראל כל בכור.
– שהוספתי עליהם גם משאר ישראל, שהצלתים בשעת מכת בכורות. אי נמי שהכתי בכורי מצרים בשביל ישראל, דין הוא שיתנו לי בכוריהם לשרתני. ואמרו רבותינו (במדבר רבה ג׳:ה׳): שלפי שחטאו בעגל נפסלו מן העבודה, ובני לוי שלא חטאו נלקחו במקומם, כדכתיב בפרשת והיה עקב שמספר מעשה העגל, ומיד כתיב אחריו: בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳).
ונראה שלפי
כך בכ״י מינכן 52: שלפי. במהדורת גד הוצע לתקן: שלפני.
אותו מעשה הבד⁠{י}⁠לו, דכתיב: והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו {את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני}⁠
ההשלמה ע״פ ר״י בכור שור דברים י׳:ח׳. בכ״י מינכן 52 כתוב רק: וגו׳.
(יחזקאל מ״ד:ט״ו).
ולפי הפשט נראה: שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה, כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב״ה, שיהו זריזין ומלומדין בה. ובכור נוטל פי שנים בנחלה, ולפיכך לקח הקב״ה לוים במקומן, וצוה שלא יתנו להם נחלה.
FOR ALL THE FIRSTBORN IN ISRAEL ARE MINE – That I did more for them than the rest of the Israelites, since I saved them at the time of the Plague of the Firstborn. Alternatively, that I struck the firstborns of Egypt for the sake of the Israelites, it is appropriate that they should give me their firstborns to serve me. Our Rabbis said (Bemidbar Rabbah 3:5): Since [the firstborns] sinned with the [Golden] Calf, they were disqualified from the Service, and the children of Levi who did not sin were taken in their place, as it says in [the Torah portion of] Vehayah Ekev, which speaks of the story of the [Golden] Calf, and immediately following says: “At that time Hashem set apart the tribe of Levi” (Deuteronomy 10:8).
It seems that due to that story they were separated, as it is written: “But the Priests the Levites, the sons of Zadok, that kept the charge of My sanctuary when the children of Israel went astray from Me, they shall come near to Me to minister unto Me” (Ezekiel 44:15).
According to the simple interpretation it seems that those who served in the Tabernacle were not fit for inheritance, so that they only place their focus on the service of the Blessed Holy One that they should be zealous and trained in [the service]. [However,] a firstborn receives a double portion of the inheritance, and therefore the Blessed Holy One took the Levites in their place, and commanded that they not be given inheritance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כי לי כל בכור – מקודם היתה העבודה בבכורות.
ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל – אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור, מפני היותם היותר נכבדים, ובהיותם בלתי ראויים להנצל ממכת מדינה, כענין ״פן תספה בעון העיר״ (בראשית י״ט:ט״ו). ואני הצלתים במה שהקדשתים לי, בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט, כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה. ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין, כאמרו ״וכל בכור אדם בבניך תפדה״ (שמות י״ג:י״ג), ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה. ועכשיו שחטאו מאסתים, ולקחתי הלויים תחתיהם לפדיון ״והיו לי הלוים״ (פסוק י״ב) לעבודה.
מאדם עד בהמה לי יהיו – מכאן ולהבא, האדם לפדיון והבהמה לזבח.
אני ה׳ – לא שניתי (על פי מלאכי ג׳:ו׳), כשמאסתי הבכורות, כי זה ההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו. וכן כשרציתי שיפדו הלויים את הבכורות בדור הזה, ולא כן להבא, כי אמנם בדור הזה הם ראויים לכך ולא כן להבא.
כי לי כל בכור, as the Temple service used to be the duty of the respective firstborn in each family.ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, although at the time when the firstborn in Egypt were killed, the Jewish firstborn had been guilty of death also, as had been the firstborn of that entire generation. They were singled out for this penalty as they were the most honoured people of their time, and as such served as role models for others. There was no special merit due to which they would have been spared, as in Genesis 19,15 where the angels warned Lot not to remain in Sodom lest he too would be killed on account of the company he kept.
God, in sanctifying them, i.e. placing them on a spiritually elevated pedestal so that they would not partake in all manner of secular pursuits, justified sparing them at that time. Now that, due to the sin of the golden calf, they had forfeited this spiritually elevated status, they had to be “redeemed” in order to resume life on a more mundane level than that for which they had been destined. This is the meaning of וכל בכור אדם תפדה, “you shall redeem every human male firstborn.” (Exodus 13,13).
We must not make the mistake of thinking that seeing that this verse was written before the sin of the golden calf, that the firstborn had already been subject to redemption at that time, i.e that God had despised them as not fit to offer the sacrificial offerings. On the contrary, the “redemption” of which Exodus 13,13 speaks, i.e.⁠
without a simultaneous substitution of others in their place,
was only in order to permit these firstborn to also pursue a regular lifestyle when they would not be performing service in the Temple, etc. Without “redemption” every object that has been sanctified is out of bounds for any mundane use whether passive or active, as it would constitute a demeaning of its holiness. (compare Chulin 137)
מאדם עד בהמה לי יהיו, from now on, humans have to be redeemed, animals to be slaughtered and their blood and fat offered on the altar.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

כי לי כל בכור וגו׳ – שואל אני שאלה אחת וזה תוארה אם נתן ה׳ ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א״כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו׳. וכי בזמן ההוא נתן ה׳ לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה׳ סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא״כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ״ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו׳. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ״מ קשה למה יטיל ה׳ עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה.
אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה׳ ללוים ולא עבדות כמ״ש (במדבר ט״ז:ט׳) המעט מכם כי הבדיל ה׳ וגו׳. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית׳ שאע״פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ״מ סוף שישארו רע״ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה׳ שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה׳ שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה׳ שקלים, ע״ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו׳ ע״כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א׳ בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

כי לי כל בכור – וסבת קדושת הבכורים מזמן הכותי כל בכור בארץ מצרים, כמו שכתוב שם קדש לי כל בכור וכו׳ (שמות י״ג ב׳):
ביום הכתי – אין הוראתו יום ממש כי באמת מכת בכורות היתה בלילה, אבל פירושו על הזמן, וכן רבים:
לי יהיו – בעבור האתנח שבמלת בהמה, יתכן כוונת הכתוב שמאמר לי יהיו חוזר על הלוים שבפסוק הקודם, וביאורו ומטעם זה ראוי לפי הדין שיהיו לי הלוים:
כי לי כל בכור – פי׳ אבל בכורי הלויים ישארו לי כמקדם ולא יכנסו בכלל שאר הלויים להיותם פדיון על בכורי ישראל, כי אין בכור פודה בכור, ודיים להפקיע א״ע, כי אז במצרים הקדשתים לי ובקדושתם הראשונה נשארו תמיד, ובקדושת בכור יהו נשארים לי, ולא מבחינת פדיון בכורי ישראל, וזהו שסיים לי יהיו; ומפני שאמר תחלה ולקחתי את הלויים, שמשמעותו כל שבט לוי אף בכוריהם יהיו לפדיון בכורי ישראל, לשלול זה אמר אחריו כי לי כל בכור (יעדאָך אבער געהארט מיר יעדער ערסטגעבארנע), ומצאנו מלת כי על שלילת משמעות מאמר הקודם, כמו לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים; ולסבת מאמר זה נמצאו בכורי ישראל עודפים על לויים שאינם בכורים. ולפירוש המפרשים מאמר התורה סתום בלא נתינת טעם החלפת לויים תחת בכורים, ולדבריהם מאמר מתוך בני ישראל מיותר, כמו שלא הזכירו (בפ׳ מ״א ופ׳ מ״ה), גם לפירושם והיו לי הלויים הוא להבא, ולי יהיו שאחריו הוא מוסב גם כן על הלויים והאחד למותר; והרביעי שבמלת הלויים הפסיקו ממלת מתוך מסכים למ״ש וכדעת רבותינו.
לי יהיו – חוזר ללוים (רמבמ״ן).
will belong to Me (li yihyu, lit. “they will belong to Me”). This refers back to the Levites (Mendelssohn).⁠
{Translator's note: According to the commentary (by Aaron Jaroslav) in Mendelssohn’s Netivot ha-Shalom, the placement of the major disjunctive etnaḥta at the phrase ad behemah (“and of the animals”) indicates that the subsequent stand-alone phrase li yihyu refers back to “the Levites” of the preceding verse. Jaroslav seems to be implying that the second half of v. 13 might otherwise have been understood to mean, “Both the people and the animals will belong to Me, the Lord”—which is in fact the way Ibn Ezra and Sforno understood it. Jaroslav adds that the verse is to be interpreted as saying, “It is for this reason that the Levites will belong to Me,” and that Mendelssohn’s German translation of the text (sie sind also mein, “they are thus Mine”) accords with this view.}
כי לי כל בכור – השווה שמות יג, טו.
לי יהיו – בהעברת העבודה במקדש מהבכורות ללויים, לא פוסקת קדושת הבכורות. על אף העברה זו, הם עדיין מוקדשים לה׳. ההעברה רק מבטלת את מעמדם כנציגי האומה במקדש, אולם מעמדם בתוך המשפחה נותר על כנו, והם ממשיכים לייצג את קניין המשפחה לה׳. כמו כן נמשכות קדושת בכור בהמה טהורה וקדושת פטר חמור, והן מורות שמזון ורכוש המשפחה קנויים לה׳. לכן דורש ר׳ יוחנן ״לי יהיו״ – ״בהוייתן יהו״ (בכורות ה.); הווי אומר שקדושת הבכורות שהחלה ביציאת מצרים נמשכה ללא הפסק: ״קדשו ולא פסקו״ (שם ד:). זאת בניגוד לדעת ריש לקיש שקדושת הבכורות חזרה עם כניסתם לארץ (עיין פירוש, שמות יג, ה).
הקדשתי לי כל בכור בישראל – הקדשת הבכור אינה מבטאת מציאות פיזית; אלא יש לה חשיבות מוסרית ולאומית גדולה ביותר. לפי זה, בכור בהמה נוהג רק בישראל; לבכור יש קדושה רק בתחום⁠־קדושה שהוא יהודי בלבד. אם לנכרי יש חלק בבהמה – בין בבהמה האם בין בוולד – לא חלה קדושת בכורה: ״כל זמן שיד נכרי באמצע פטורה מן הבכורה״ (בכורות ב:).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כי לי כל בכור – ולתשובת השאלה הב׳ והג׳ אומר כי לי כל בכור שבכ״ז נשארו הבכורים מקודשים לי כמ״ש במד׳ שכ״מ שאומר לי הוא דבר קיים לעולם, כי ביום הכותי כל בכור הקדשתי אותם לי – ועי״כ לי יהיו, ישארו לי גם לעתיד וצריכים פדיון:
הקדשתי לי וגו׳: דהפדיון שנצטוו בפרשת בא (שמות יג,יג) לא היה אלא כדי להתירם להשתמש גם לחול, אבל מ״מ מופרשים היו לעבודת הכהונה.
לי יהיו: לדעת הספרי ד״לי״ – לדורות, פירוש ״לי יהיו״ – דעד היום יש בבכור סגולה מיוחדת משארי אחיו, אלא שנפסלו לעבודה.
כי לי כל בכור ביום הכותי כו׳ לי יהיו אני ה׳ – פירוש, באופן שאני אהיה השם, אבל כיון שהקטירו לעגל וכחשו ואמרו, כי אני אין ה׳ לכן אינם שלי. והנה הוי אמינא, דבבמה שאין שם כהונה נוהג ולא לויה, סד״א, דהעבודה תהא נוהג בבכורות, לכן אמר מאדם עד בהמה לי יהיו, שבכור אדם לא נתקדש רק באופן אחד עם הבכור בבהמה, וכמו שאין בכור בהמה קרב בבמה קטנה, דהנידר ונידב קרב בבמה קטנה, הא בכור לא, כן בכור אדם אינו קדוש בבמה קטנה, ולכן שם נכנסו הלוים תחתיהם, ותו אין מעלה לבכור כלל. ובגמ׳ זבחים קי״ח מהו דתימא לבעי קידוש בכורות כמעיקרא כו׳. ודו״ק.
לי יהיו – איתמר, ר׳ יוחנן אמר, קדשו בכורות במדבר ולא פסקו [עד שנכנסו לארץ], מאי טעמא, א״ר אלעזר, דאמר קרא לי יהיו – בהווייתם יהיו.⁠
הרבותא בזה אע״פ דכתיב בפרשה בא והיה כי יביאך ה׳ אל הארץ והעברת פטר רחם. וטעם הדבר שקדשו גם במדבר, מפני שמצוה זו חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחו״ל, והמשך הלשון והיה כי יביאך והעברת בא לדרשה אחרת, כמבואר לפנינו במקומו בפ׳ בא.
(בכורות ה׳.)
 
(יד) {חמישי} ‹פפ› ל=פרשה סתומהוַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses in the wilderness of Sinai, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרמב״ןטור הפירוש הארוךשיעורי ספורנורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמה
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְּסִינַי לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe in the wilderness of Sinai, saying:
ומליל י״י עם משה במדברה דסיני למימר.
ומליל י״י עם משה במדברא דסיני למימר.
And the Lord spoke with Mosheh in the wilderness of Sinai, saying:
[ו] בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים ס״ח:ז׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ יְחִידִים אֶלָּא הִפְרֵיתִי אוֹתָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָן וַעֲשִׂיתִים בָּתִּים שֶׁיֵּשְׁבוּ בָּהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּיצַד, דָּוִד הָיָה יְחִידִי וְעָשִׂיתִי אוֹתוֹ בַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה׳ (ירמיהו כ״א:י״ב). וְאַהֲרֹן הָיָה יְחִידִי וְעָשִׂיתִי אוֹתוֹ בַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה׳ (תהלים קל״ה:כ׳), בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה׳ (תהלים קל״ה:י״ט). וְאַף יִשְׂרָאֵל יְחִידִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְעַמְךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וגו׳ (שמואל ב ז׳:כ״ג), וְהִרְבָּה אוֹתָן הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וגו׳ (דברים א׳:י׳), הֱוֵי: מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב וגו׳, שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת לְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁבְּשֵׁשֶׁת יָמִים בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם, מִשִּׁשָּׁה וּלְכָאן מַהוּ עוֹשֶׂה, אָמַר לָהּ מַעֲלֶה סֻלָּמוֹת וּמוֹרִיד סֻלָּמוֹת, פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה עָשִׁיר יַעֲנִי וּפְלוֹנִי שֶׁהָיָה עָנִי יַעֲשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר וגו׳ (שמואל א ב׳:ז׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר לֹא הֱשִׁיבָהּ כֵּן, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהּ מְזַוֵּג בְּעוֹלָמוֹ זִוּוּגִים וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי יִשָּׂא פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי וּמוֹשִׁיבָן בְּבָתֵּיהֶן. אָמְרָה לוֹ יְכוֹלָה אֲנִי לְזַוֵּג אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד, שָׁתַק רַבִּי יוֹסֵי וְהָלַךְ לוֹ, מֶה עָשְׂתָה, הֵבִיאָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְזִוְּגָתַן זֶה לָזֶה, אָמְרָה לָהֶם פְּלוֹנִי יִשָּׂא פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ עִמָּהֶן בַּלַּיְלָה נָפְלָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶן וְעָמְדוּ וְהִכּוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, לַבֹּקֶר הָלְכוּ אֶצְלָהּ דֵּין רֵישֵׁיהּ פָּצוּעַ, וְדֵין יָדֵיהּ פָּצוּעַ. שָׁלְחָה בִּשְׁבִיל רַבִּי יוֹסֵי וְסִפְּרָה לוֹ הַמַּעֲשֶׂה, אָמַר לָהּ אִם הַדָּבָר הַזֶּה קַל הוּא בְּעֵינַיִךְ קָשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳, מַהוּ אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְדָן אוֹתָם וּמֵבִיא זֶה מִמָּקוֹם אֶחָד וְזֶה מִמָּקוֹם אַחֵר וּמוֹשִׁיבָן בְּבַיִת אֶחָד. מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, שֶׁהוּא מוֹצִיאָן מִבָּתֵּיהֶם אֲסוּרִים בְּעַל כָּרְחָן וּמְזַוְּגָן. בַּכּוֹשָׁרוֹת, אִם אֵינָן זוֹכִין בּוֹכִין, וְאִם זָכוּ מְשׁוֹרְרִין.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, שֶׁהוּא מְזַוֵּג לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹתָן.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב, מִי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן בָּתִּים, וְאֵין יָחִיד אֶלָּא לָשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמָה דְתֵימָא: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם (בראשית כ״ו:י׳), וְאוֹמֵר: וּמִי כְעַמְךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:כ״ג), וְהוּא מוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים בַּעֲלֵי תּוֹרָה, אוֹסְרִים וּמַכְשִׁירִים, הֱוֵי: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים ס״ח:ז׳). אַךְ סוֹרְרִים, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ, יוֹצְאִין מֵהֶם בָּנִים עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תהלים ס״ח:ז׳), וְאֵין צְחִיחָה אֶלָּא לְשׁוֹן צָמָא, כְּמָה דְתֵימָא: צִחֵה צָמָא (ישעיהו ה׳:י״ג), וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: צְחִיחָה, שֶׁהֵן צְמֵאִים בְּלֹא תוֹרָה, הֵיךְ מָה דְתֵימָא: לֹא רָעֵב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמַא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי ה׳ (עמוס ח׳:י״א), דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, מִי הָיָה זֶה עַמְרָם וְיוֹכֶבֶד, בִּזְכוּת לְהוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִוֵּג יוֹכֶבֶד לְעַמְרָם בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲמֹד מֵהֶם גּוֹאֵל וְיִגְאַל יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיָּרְדוּ יְחִידִים לְמִצְרַיִם בְּשִׁבְעִים נָפֶשׁ, וַעֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו׳ (שמות א׳:ז׳), מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, עַל שֶׁהִרְחִיקוּ עַצְמָן מִן הַזְּנוּת הוֹצִיאָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה וגו׳ (שיר השירים ד׳:י״ב), גַּן נָעוּל, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, גַּל נָעוּל, אֵלּוּ נְשֵׁי הָאֲנָשִׁים, מַעְיָן חָתוּם, אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְכוּתָם אֲנִי גוֹאֵל אֶת בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים (שיר השירים ד׳:י״ג), בִּזְכוּת כֵּן שְׁלָחַיִךְ: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה (שמות י״ג:י״ז), הֱוֵי: בִּזְכוּת הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּכּוֹשָׁרוֹת, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לֹא הוֹצִיאָם אֶלָּא בְּחֹדֶשׁ כָּשֵׁר לָצֵאת, לֹא בְּתַמּוּז מִפְּנֵי הַשָּׁרָב, וְלֹא בְּטֵבֵת מִפְּנֵי הַצִּנָּה, אֶלָּא בְּנִיסָן שֶׁהוּא כָּשֵׁר לָצֵאת בּוֹ לַדֶּרֶךְ, לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא צִנָּה קָשָׁה, וְאִם תֹּאמַר תִּשְׁרֵי הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ עוֹנוֹת גְּשָׁמִים, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּכּוֹשָׁרוֹת, אוֹתָן שֶׁהָיוּ בּוֹכִין, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה: וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה (שמות ב׳:ו׳), וְכֵן: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ב׳:כ״ג), הֲרֵי הֵם מְשׁוֹרְרִין עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ט״ו:א׳), הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּכִיָּה וְשִׁירָה יֵשׁ כָּאן, הַמִּצְרִיִּים בּוֹכִים מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְּזוּזִים, שֶׁבְּזָזוּם יִשְׂרָאֵל וְרִיקְנוּ בָּתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות י״ב:ל״ו), וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשׁוֹרְרִים, שֶׁהָיוּ טְעוּנִים בִּזַּת שׂוֹנְאֵיהֶם, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: אֲדוֹנוֹ שֶׁל עֶבֶד בּוֹכֶה שֶׁבָּרַח עַבְדּוֹ לְפָנָיו, וְעֶבֶד מְשׁוֹרֵר שֶׁנִּפְנָה מִן הַשִּׁעְבּוּד, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים בּוֹכִין שֶׁבָּרְחוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם (שמות י״ד:ה׳), וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה שֶׁנִּפְנוּ מִן הַשִּׁעְבּוּד, הֱוֵי: בַּכּוֹשָׁרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: בְּאֵיזֶה זְכוּת יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָמַר רַבִּי חִילְפַיי בִּזְכוּת יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע י״ב:ה׳).
דָּבָר אַחֵר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים בִּזְכוּת הַנָּשִׁים, הָאִמָּהוֹת הַכְּשֵׁרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּכּוֹשָׁרוֹת. בְּכִשְּׁרוֹן אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בַּכּוֹשָׁרוֹת, בַּיָּפוֹת וּכְשֵׁרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, בִּזְכוּת הַכְּשֵׁרִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם יָצְאוּ, וּמִי הָיוּ הַכְּשֵׁרִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם, אֶלָּא זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי הָיוּ עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָלִין עַצְמָן, לְפִיכָךְ משֶׁה מְקַלְּסָן בְּסוֹף מִיתָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ (דברים ל״ג:ט׳), הֱוֵי: בִּזְכוּת הַכְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶם יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם.
דָּבָר אַחֵר: בַּכּוֹשָׁרוֹת, בִּזְכוּת מַה יָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִפְנֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כ״ט:מ״ו), עַל מְנָת: לְשָׁכְנִי בְּתוֹכָם (שמות כ״ט:מ״ו), הֱוֵי: לֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁכָּן. וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי בִּזְכוּת מָה יָצְאוּ, שֶׁמָּא בִּזְכוּת אֹהֶל מוֹעֵד יָצְאוּ אַף הֵם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לֹא, אֶלָּא בִּזְכוּת עַצְמָן יָצְאוּ, לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּא לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר הוּא מַזְכִּיר אֹהֶל מוֹעֵד וִיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במדבר א׳:א׳), מַזְכִּיר מִיָּד: לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (במדבר א׳:א׳), לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם אֶלָּא בִּזְכוּת אֹהֶל מוֹעֵד, אֲבָל בְּנֵי לֵוִי שֶׁיָּצְאוּ בִּזְכוּת עַצְמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּא לִמְנוֹתָן אֵינוֹ מַזְכִּיר בְּפָרָשָׁתָן לֹא אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא יְצִיאַת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ קַאאִלַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה במדבר סיני, לאמר.
(יד-לט) כאשר בודקים את מספר הלויים בפרטיו, אנו מוצאים אותם כ״ב אלף וש׳. אח״כ נפלה תוספת זו מן הסכום הכללי כאמרו כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף (במדבר ג׳:ל״ט). וטענו הראשונים כי הם היו בכורות. ומצות פדיון הבכורות מהלויים היה בגורל פומבי גם אם סכומו חזר פעמים רבות, לא ספר את מי שהוטל עליו ראשונה.
וטעם וידבר י״י אל משה במדבר סיני – בעבור שהזכיר: ביום דבר י״י את משה בהר סיני (במדבר ג׳:א׳), חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלויים בהר סיני, כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני, ביום צוותו על מעשה המשכן, אבל הלויים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד, כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל (במדבר א׳:א׳).
והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים, כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (במדבר ג׳:ל״ט), ומבן שלשים שנה כולם שמונת אלפים (במדבר ד׳:מ״ח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל, הפחות שבכולם, ועדיין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם. וזה תמה, איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי י״י כשאר כל העם. ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו׳): כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצרים את חייהם בעבודה קשה (שמות א׳:י״ד) כדי למעטם, היה הקב״ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, כמו שאמר: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א׳:י״ב), וכאשר נאמר עוד בגזרת: אם בן הוא והמתן אותו (שמות א׳:ט״ז), וירב העם ויעצמו מאד (שמות א׳:כ׳). כי היה הקב״ה אומר: נראה דבר מי יקום ממני ומהם.⁠
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, וכן בירמיהו מ״ד:כ״ח. בדפוס ליסבון: ״או מהם״.
השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ד:כ״ח.
אבל שבטו של לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ, ולא עלו למעלה כשאר השבטים. ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם, כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באכלוסין, נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף, ולוי שהוא שבט חסידיו לא יתמעט במגפה.
AND THE ETERNAL SPOKE UNTO MOSES IN THE WILDERNESS OF SINAI. The reason for this statement is that since Scripture said above in the day that the Eternal spoke with Moses in Mount Sinai,⁠
Above, (1).
it refers back and says [here] that the command for counting the Levites was not given in Mount Sinai; for only the choosing of the [four] children of Aaron [as priests] took place in Mount Sinai on the day that He commanded Moses about the making of the Tabernacle, but he was not given the command about the choosing of [all] the Levites [as ministers to the priests] at Mount Sinai, but in the wilderness of Sinai in the Tent of Meeting, just like the commandment mentioned [above] concerning [the counting of] the children of Israel [about which it is clearly stated that it was in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting].⁠
Above, 1:1.

Now the tribe of Levi was not like all the other tribes, for [even though they were counted] from a month old and upward
(15) here.
[unlike the other tribes who were counted only from the age of twenty years and over], they were still only twenty and two thousand,⁠
Further. (39).
and from thirty years old and over they were all together [only] eight thousand [and five hundred and fourscore].⁠
Ibid., 4:48.
Thus, their number from twenty years old and over does not reach even a half of the [number of the] smallest of [the other] tribes of Israel!⁠
The smallest tribe was that of Menasheh, which numbered — from the age of twenty and over — 32,200 (above, 1:35). Thus the Levites, who numbered 8000 men above the age of thirty, certainly do not reach half of the numbers of Menasheh, even after taking into consideration a few more thousand between the ages of twenty and thirty.
And they did not as yet carry the ark, [that we should say] that its holiness took a toll of them!⁠
According to tradition, the carrying of the ark involved great risk. Any of the Kohathites who was unworthy of carrying it immediately suffered a punishment; so also anyone who attended to it with an unwilling heart (Bamidbar Rabbah 5:1). But, as Ramban points out, when this census of the Levites was taken, they were not yet carrying the ark, since they only journeyed from Mount Sinai on the twentieth of Iyar. So the question reappears, why were their numbers so few?
This is indeed astonishing, that His servants and His pious ones should not be blessed of the Eternal
Isaiah 65:23.
as were the rest of the people!
Therefore I am of the opinion that this is a confirmation of what our Rabbis have said,⁠
Tanchuma Va'eira 6. See also Ramban on Exodus 5:4.
that the tribe of Levi was not [subject to] the enslavement of Egyptian bondage and the rigorous work [that was imposed on the rest of the tribes]. Now since the children of Israel's lives were made bitter by the Egyptians with hard work
Exodus 1:14.
in order to diminish them, the Holy One, blessed be He, increased them [miraculously] to overcome the decree of the Egyptians, just as He said, And as they afflicted them, so they multiplied and so they grew,⁠
Ibid., (12).
and just as it is said also with reference to the decree that if it be a son, then ye shall kill him
Ibid., (16).
and the people multiplied, and waxed very mighty
Ibid., (20).
— since the Holy One, blessed be He, said: "We shall see whose words shall stand, Mine or theirs. "
Jeremiah 44:28. See Vol. I, p. 457.
But the tribe of Levi [which was not subject to bondage] reproduced and increased in a normal way, and therefore they did not become as numerous as the other tribes. Perhaps also [their small numbers were] on account of the anger of the patriarch [Jacob] towards them,⁠
Genesis 34:25-30, and 49:5-7.
for the tribe of Shimon which now had a large population
See above, 1:23, where the verse numbers them at fifty-nine thousand and three hundred.
decreased, so that at the time of their entry into the Land [they numbered only] twenty-two thousand [and two hundred
Further, 26:14.
— whereas most of the other tribes increased in the same period, or decreased relatively slightly]; similarly, Levi, the tribe of His pious ones,⁠
See Deuteronomy 33:8.
was not decreased in the plague [caused because of Peor,⁠
Further, 25:9.
and yet at the time of entry into the Land they numbered only one thousand more
Ibid., 26:62.
than their present twenty-two thousand! Thus we see that it was the anger of the patriarch which affected the numbers of both Shimon and Levi.]
וידבר י״י אל משה במדבר סיני – כתב הרמב״ן בעבור שאמר למעלה ביום דבר י״י אל משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צוואת הפקידה של הלויים בהר סיני כי בהיות (בחירת) תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן אבל הלויים לא נצטווה בבחירתם אלא במדבר סיני. והנה לא היו הלויים כשאר השבטים כי מבן חודש ומעלה לא היו רק כ״ב אלף ומבן ל׳ שנה ח׳ אלפים ועדיין לא נשאו הארון שנאמר שהיה הארון מכלה בהם והטעם מפני שלא היו בעבודת פרך ולכך לא היו גם כן בברכת כן ירבה וכן יפרוץ ואולי היה מפני כעסו של יעקב עליהם כי גם שמעון שהיה עתה מרובה באוכלסין נתמעט בכניסתו לארץ לכ״ב אלף:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני, "Hashem spoke to Moses in the desert of Sinai.⁠" Nachmanides writes that seeing that the last communication by God to Moses had been introduced with the words ביום דבר ה' את משה בהר סיני, "on the day that God had spoken with Moses on Mount Sinai,⁠" the Torah draws attention to the fact that this most recent communication took place in the desert of Sinai, when Moses was not in the lofty regions where he had existed for 40 days without bread and water.
[I wonder at the difference in the nuance of וידבר את משה, and וידבר אל משה, the former perhaps suggesting a more intimate relationship between God and Moses while the latter was on the mountain. Ed.]
At any rate, the Torah wants us to know that the appointment of the Levites as a tribe more holy than the others had not surfaced or been revealed to Moses already on Mount Sinai, i.e. before the sin of the golden calf. Only the sons of Aaron, as part of the tribe of Levi, had already been designated as possessing a holier status at Mount Sinai, even though they had not been told about it at that time.
The Levites were different from the other tribes even in the manner in which they were counted. Whereas the general census of the other tribes began with males who had attained the age of 20, the male Levites were included in the count as soon as they had attained the age of one month. Even so, their total number amounted only to some 22000. They were counted from one month old although they could not perform their function until they had attained the age of 30. According to Nachmanides, at the time of the count of the Levites only some 8000 had attained the age of 30. At the time when the count took place the Holy Ark had not yet been carried, as since being placed in the Tabernacle (holy of holies) the Israelites had not moved from their encampment around Mount Sinai. Moreover, moving the Holy Ark was forbidden on pain of death. The reason why the Levites numbered relatively few members was that while in Egypt, the members of that tribe never had to perform hard labour, for just as Joseph at the time had exempted the priestly caste in Egypt from having to sell their property in order to secure food supplies from his storage chambers, the Egyptians had recognized already then that the Levites were to the Israelites what the priests were to the Egyptians. The phenomenal increase in the numbers of the other tribes had been God's reward, compensation to them for the Egyptians having tried to hold down their birthrate by imposing a cruel regime on them, one involving back-breaking labour.
It is also possible that the tribe of Levi was not so blessed, as Yaakov on his deathbed had failed to accord them the generous blessings he had bestowed on the other sons. Although the tribe of Shimon, at this stage, had become quite numerous, in spite of having shared Levi's fate in Yaakov's blessings, by the time the Israelites entered the Holy Land, their numbers had been drastically reduced also.
(יד-טו) וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני לאמר, פקוד את בני לוי וגו׳. לפיכך אמר ׳במדבר סיני׳, לפי שפסק למעלה (פסוק א) ב׳ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה׳ את משה בהר סיני׳, שהיה בהר סיני:
בפסוקים הקודמים (ה–יג) נאמר באופן כללי שהלויים מיועדים לשרת במקדש. עתה הם נמנים לבית אבותם ולמשפחותם. כל ״בית״ מקבל, כפקודתו, חלקים מסוימים של המקדש, ונקבע לו מקומו במחנה סביב המשכן.
במדבר סיני – גם כאן, כמו בפסוק לעיל (א, א), מזכיר הכתוב את המקום בו נעשה המפקד. הזכרה זו מורה על חשיבות מפקד זה: יש לה קשר פנימי לתורה, ואין לה כל משמעות מדינית חיצונית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

במדבר סיני: כבר נתבאר (לעיל א,א) דבא ללמד שהמקום גרם לזה הציווי. שכך היה כבוד השכינה ההולכת לפני ישראל כמלך לפני חילו במלחמה, ויש לו גדוד שומרי ראשו ביחוד. כך היו הלוים. והנה לא כתיב כאן ״באהל מועד״, שהדיבור נמשך חוץ לאהל מועד כמו שיבואר.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני לאמר פקד וכו׳ – בויקרא כתוב בריש הספר, שדבר אליו מאהמ״ע, ואח״כ כתוב בכל מקום וידבר ה׳ אליו, וכאן כתוב שנית במדבר סיני. וטעמו דלרשב״ל, דסבר דקדשו בכורות במדבר ופסקו, וכל ל״ח שנה עד שנכנסו לארץ לא נתקדשו בכורים, לכן כתב רק זה הפעם במדבר סיני ולא היו קדושים טרם הדיבור מעת יציאת מצרים, דבג׳ מקומות קדשו בכורות כו׳. ולר׳ יוחנן צ״ל דהא קאמר, דבכור בהמה טהורה ג״כ נפקעו ע״י בהמות טהורות דהלוים, יעוין ריש בכורות, וזה לא היה אח״כ רק אותו זמן. ופשוט, ודו״ק.
 
(טו) פְּקֹד֙ אֶת⁠־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כׇּל⁠־זָכָ֛ר מִבֶּן⁠־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃
"Count the children of Levi by their fathers' houses, by their families. You shall count every male from a month old and upward.⁠"
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
(טו-לט) פקודי שבט לוי – במדבר ד׳:ל״ד-מ״ט, במדבר כ״ו:נ״ז-ס״ב
מְנִי יָת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן כָּל דְּכוּרָא מִבַּר יַרְחָא וּלְעֵילָא תִּמְנֵינוּן.
Number the sons of Levi, after the house of their fathers, by their families; every male from a month old and upward shalt you number them.
סכום ית בנוי דלוי לבית אבהתהון לזרעייתהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
כל דכורה מן בר ירח ולעיל תסכם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תסכם״) גם נוסח חילופי: ״תמני״.
יתהון.
מני ית בני לוי לבית אבהתהון לגניסתהון כל דכורא מבר ירחא ולעילא תמנינון.
Number the sons of Levi according to the house of their fathers and their families; every male from a month old and upward shalt you number them.
[ז] פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי – לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי וגו׳ (במדבר א׳:מ״ט), וְכָאן הוּא אוֹמֵר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם לְטוֹבָתָן שֶׁל בְּנֵי לֵוִי לֹא נִמְנוּ עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַתְּ מוֹצֵא שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וגו׳ (במדבר י״ד:כ״ט), וְאִלּוּ נִמְנָה שֵׁבֶט לֵוִי עִמָּהֶם הָיוּ בַּגְּזֵרָה, שֶׁכָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים וגו׳ (במדבר י״ד:כ״ט), אֲבָל לֹא נִמְנוּ עִמָּהֶם וְנִכְנְסוּ לָאָרֶץ. וְלָמָּה זָכוּ שֶׁנִּכְנְסוּ כֻּלָּן לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בְּמִצְרַיִם כָּךְ הָיוּ צַדִּיקִים בַּמִּדְבָּר וְנָתְנוּ נַפְשָׁם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵימָתַי עָשׂוּ כֵּן, בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, מַה כְּתִיב: וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וגו׳ (שמות ל״ב:כ״ו), וּכְשֵׁם שֶׁעָמְדוּ בִּימֵי משֶׁה כָּךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ מְלַמְּדִים יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעַבְדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳ כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וגו׳ (יהושע כ״ד:ל״א), מִי הָיוּ הַזְּקֵנִים הַלָּלוּ, רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּשֵׁם רַבּוֹתֵינוּ אָמַר אֵלּוּ הָיוּ בְּנֵי לֵוִי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בֶּן רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם אַבָּא סְמוּקְיָד אֶלְדָד וּמֵידָד הָיוּ, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחַר יְהוֹשֻׁעַ. וּמִנַּיִן שֶׁנִּכְנַס שֵׁבֶט לֵוִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אָמַר ה׳ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר (במדבר כ״ו:ס״ה), אֵלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר כ״ו:ס״ה), מִן הַמַּשְׁמָע שֶׁל מִקְרָא אַתָּה שׁוֹמֵעַ שֶׁלֹא נִשְׁתַּיֵּיר אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ, אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַתָּה קוֹרֵא וּמוֹצֵא שֶׁנִּכְנַס אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְעַל יָדוֹ נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִבְּנֵיהֶן שֶׁל אוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו׳ (יהושע י״ט:נ״א), מַהוּ כֵּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב וגו׳, וְאַתְּ מוֹצֵא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר אֶלְעָזָר, אֶלָּא בָּא אֶלְעָזָר לְלַמֵּד עַל שִׁבְטוֹ, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס הוּא כֵּן נִכְנְסוּ הֵם, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן [ברייתא דרבי ישמעאל מדה ח]: כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלַל כֻּלּוֹ יָצָא, וְאַף אֶלְעָזָר הָיָה בִּכְלָלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּגְּזֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְיָצָא מִכְּלָלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַשֵּׁבֶט, אִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹא נִכְנַס כָּל הַשֵּׁבֶט אַף אֶלְעָזָר לֹא נִכְנַס, וְאִם אַתְּ אוֹמֵר שֶׁנִּכְנַס, אַף כָּל הַשֵּׁבֶט נִכְנָס.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר רַבִּי אַבָּא, אֲנִי שָׁאַלְתִּי וְלָמַדְתִּי אוֹתָהּ לִפְנֵי רַבִּי אַבָּא הוּנָא הַכֹּהֵן בַּר רַבִּי אָבִין וְאָמַרְתִּי לוֹ תֵּדַע לְךָ שֶׁנִּכְנְסוּ כָּל שֵׁבֶט לֵוִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לוֹ מִן הַמִּקְרָא: אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וגו׳, וְאָמַר לִי כְּלוּם נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה אֶלָּא עַל בְּנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר מִי שֶׁהָיָה פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה נִכְנַס, אֱמֹר שֶׁהָיָה אֶלְעָזָר פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ הֲרֵי אָנוּ מוֹצְאִים שֶׁהָיָה נָשׂוּי אִשָּׁה עַד שֶׁהוּא בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה (שמות ו׳:כ״ה), וְאָמַר לִי רַבִּי הוּנָא אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהָיָה בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים, כְּלוּם הָיְתָה הַגְּזֵרָה אֶלָּא עַל בֶּן עֶשְׂרִים, וְאָמַרְתִּי לוֹ וַהֲרֵי הָיָה עַד שֶׁלֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה מְשַׁמֵּשׁ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו׳ (במדבר ד׳:ט״ז), וּמָצִינוּ שֶׁלֹא הָיָה רְשׁוּת לְאֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים לִכָּנֵס וּלְשַׁמֵּשׁ בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה וגו׳ (במדבר ד׳:ל״ט), הֱוֵי נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁהָיָה אֶלְעָזָר עַד שֶׁלֹא נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה בֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר, מִיָּד הוֹדָה לוֹ רַבִּי הוּנָא לְרַבִּי תַּנְחוּמָא שֶׁנִּכְנְסוּ כָּל שֵׁבֶט לֵוִי לָאָרֶץ, לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הוֹאִיל שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵין נִכְנָסִין וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי נִכְנָסִין, כְּשֶׁתָּבוֹא לִמְנוֹתָן עֲשֵׂה הֶפְרֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לְבֵינֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וגו׳ (במדבר א׳:מ״ט), אִי אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָם עִם יִשְׂרָאֵל אֲבָל אַתָּה מוֹנֶה אוֹתָן לְעַצְמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי וגו׳.
[ח] כָּל זָכָר – לָמָּה כָּל זָכָר, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר כָּל נְקֵבָה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה מִן הַזְּכָרִים, אָמַר דָּוִד: הִנֵּה נַחֲלַת ה׳ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן (תהלים קכ״ז:ג׳), הִנֵּה נַחֲלַת ה׳ בָּנִים, אֵלּוּ הַזְּכָרִים, וְאִם בָּאוּ הַנְּקֵבוֹת אַף הֵן שָׂכָר.
מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם – לָמָּה מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, וְכִי מִבֶּן חֹדֶשׁ יְכוֹלִים לִשְׁמֹר אֹהֶל מוֹעֵד, הֲרֵי הוּא עַצְמוֹ מְבַקֵּשׁ לְמִי שֶׁיִּשְׁמְרֶנּוּ, וְלָמָּה הוּא מוֹנֶה מִבֶּן חֹדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי הוּנָא הַכֹּהֵן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר זְעֵירָא, בִּשְׁבִיל לִכְפֹּל לָהֶם שָׂכָר, לָמָּה, שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שֶׁאֵינָן קְרֵבִים לְשָׁרֵת אֶלָּא מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה, וְלָמָּה הוּא מוֹנֶה אוֹתָן מִבֶּן חֹדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מְקַבְּלִים שָׂכָר וּבָאִים עַד שֶׁהֵם מִבֶּן חֹדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי הוּנָא הַכֹּהֵן אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר זְעֵירָא אַתְּ מוֹצֵא כָּתוּב בִּשְׁמוּאֵל: וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו (שמואל א ז׳:ט״ו), וְכִי כָּל יְמֵי חַיָּיו שָׁפַט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל, וַהֲרֵי כָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא הָיוּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וְאַתָּה מוֹצֵא שְׁתַּיִם שֶׁהָיָה יוֹנֵק, וְאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיָה עֵלִי קַיָּם וְשׁוֹפֵט, בָּהֶם לֹא הָיָה שְׁמוּאֵל יָכוֹל לִשְׁפֹּט לִפְנֵי רַבּוֹ, וּשְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל, הֲרֵי אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם, נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם עוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים, הֱוֵי לֹא נָשָׂא נְשׂוּאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עֶשֶׂר שָׁנִים, וּכְתִיב: וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי מַכְתִּיב עָלָיו כֹּל יְמֵי חַיָּיו, שֶׁיְקַבֵּל שָׂכָר כָּל יָמִים שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם. וְאַף שֵׁבֶט לֵוִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיִּמְנֶה אוֹתָן מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מִתְחַשֵּׁב לָהֶם עַד שֶׁהֵם מִבֶּן חֹדֶשׁ, הֱוֵי: מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם.
דָּבָר אַחֵר: מִבֶּן חֹדֶשׁ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם, לָמוּד הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת מוֹנֶה בַּשֵּׁבֶט הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁהֵם קְטַנִּים, מִנַּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שֶׁיֵּרֵד לְמִצְרַיִם אוֹתָהּ שָׁעָה סָפַר אֶת בָּנָיו, נִמְצְאוּ כֻּלָּם שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ (בראשית מ״ו:כ״ו), וּשְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל יוֹסֵף וְיוֹסֵף, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְתִשְׁעָה, וְהוּא אוֹמֵר: כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים (בראשית מ״ו:כ״ז), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לָמוּד הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְנוֹת הַשֵּׁבֶט הַזֶּה עַד שֶׁהֵם בִּמְעֵי אִמָּן.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בַּר רַבִּי הַשָּׂרָף הַזֶּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לָצֵאת עַד שֶׁמְּסַפְּגִין אוֹתוֹ, כָּךְ יוֹכֶבֶד הָיְתָה אִמָּהּ מְעֻבֶּרֶת בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיְתָה בִּמְעֵי אִמָּהּ וְנִמְנְתָה עָלֶיהָ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עַד שֶׁאִמָּהּ נִכְנֶסֶת לְפֶתַח מִצְרַיִם יָלְדָה אוֹתָהּ, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר עָלֶיהָ: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה (דברים י׳:כ״ב), וְאַף מִבְּנֵי בָּנֶיהָ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם, לָמָּה הוּא כֵן, לְפִי שֶׁהַשֵּׁבֶט הַזֶּה חָבִיב הוּא לְעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּל הַשְּׁבָטִים לֹא נִבְחַר אֶלָּא הַשֵּׁבֶט הַזֶּה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן (שמואל א ב׳:כ״ח).
אָמַר רַבִּי לֵוִי אַתְּ מוֹצֵא דְּבָרִים הַרְבֵּה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם וּבֵרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, בָּרָא שִׁבְעָה יָמִים וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (בראשית ב׳:ג׳). בָּרָא שָׁנִים וּבֵרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳ (ויקרא כ״ה:ב׳). בָּרָא שָׁבֻעִים וּבֵרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כ״ה:י׳). בָּרָא אֲרָצוֹת וּבֵרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּמִיד עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ (דברים י״א:י״ב). וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ אַרְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ (יואל ד׳:ב׳). בָּרָא רְקִיעִים וּבֵרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, זֶה עֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת (תהלים ס״ח:ה׳). בָּרָא אֻמּוֹת וּבֵרַר לוֹ אַחַת מֵהֶם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְךָ בָּחַר ה׳ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים י״ד:ב׳). בָּרָא שְׁבָטִים וּבֵרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, זֶה שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיִּפְקְדֵם מִבֶּן חֹדֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַבְּבָן בְּיוֹתֵר. אֵיתִיבִין אִם טְעָמִים אֵלּוּ הָיָה צָרִיךְ לִמְנוֹתָן מִבֶּן יוֹם אֶחָד, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָמָּה צָרִיךְ לִמְנוֹתָם מִבֶּן חֹדֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בֶּן יוֹם בֶּן קַיָּמָא אֲבָל בֶּן חֹדֶשׁ יָדוּעַ שֶׁהוּא בֶּן קַיָּמָא, לְפִיכָךְ מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נִמְנוּ מִבֶּן חֹדֶשׁ לְפִי שֶׁלֹא נִמְנוּ הַלְוִיִּם מִנְיָן הַזֶּה אֶלָּא לִפְדוֹת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, וּכְשֵׁם שֶׁהַבְּכוֹרִים נִפְדִים מִבֶּן חֹדֶשׁ כָּךְ הַלְוִיּם נִמְנוּ מִבֶּן חֹדֶשׁ.
[טו] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח (תהלים צ״ב:י״ג). מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ צִלָּהּ רָחוֹק, כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים רָחוֹק. מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ עוֹשֶׂה תְּמָרִים וְעוֹשָׂה נוֹבְלוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֵן בְּנֵי תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֵן עַמֵּי הָאָרֶץ. מַה תְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בָּהֵן נוֹבְלוֹת שֶׁאֵין נִכְנָסִין לָאוֹצָר, וְעוֹשָׂה תְּמָרִים וְהֵן נִכְנָסִין לָאוֹצָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵן בַּמִּדְבָּר, מֵהֶן נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמֵהֶן לֹא נִכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח. מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ אִם נִקְצְצָה אוֹ נֶעֶקְרָה אֵין עוֹלָה תַּחְתֶּיהָ אַחֶרֶת, וְכָךְ הָאֶרֶז, כְּשֶׁהוּא נִקְצָץ אוֹ נֶעֱקָר, אֵינוֹ מַחֲלִיף לְפִיכָךְ נִמְשָׁלִים הַצַּדִּיקִים לַתְּמָרָה וְלָאֶרֶז. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח. מַה הַתְּמָרָה הַזּוֹ עוֹשָׂה תְּמָרִים וְעוֹשָׂה קוֹצִים, וְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִגְנֹב הַתְּמָרִים, הַקּוֹצִים שֶׁבָּהּ שׁוֹלְטִים בּוֹ, כָּךְ הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים בְּנֵי תּוֹרָה, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר עַצְמוֹ מֵהֶם, נוֹפֵל בַּגֵּיהִנָּם וְלוֹקֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה. לָמָּה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח. מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁהִפְרִישׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים. וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ לְתָמָר. לוֹמַר לְךָ, מַה תָּמָר אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, כָּךְ שֵׁבֶט לֵוִי אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִי לַי״י אֵלַי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות ל״ב:כ״ו). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, שְׁתוּלִים בְּבֵית י״י בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהלים צ״ב:י״ד). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁלֹּא הָיוּ זָזִין מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי (שם ק״א:ו׳). לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁתוּלִים בְּבֵית י״י, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֶזְרָה חֲסֵרָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. מַהוּ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתְךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ (תהלים ס״ה:ה׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהֵן לִגְיוֹנוֹתַי שֶׁאֵינָן זָזִין מִבֵּיתִי, לֵךָ וּסְפוֹר אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
[טז] פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וְגוֹ׳ (שם ס״ח:ז׳). מַעֲשֶׂה בְּמַטְרוֹנָה אַחַת שֶׁשָּׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא, בְּכַמָּה יָמִים (וכו׳, תנחומא כי תשא ה). אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא וְגוֹ׳. מִי הֵם אֵלּוּ. זֶה עַמְרָם וְיֹכֶבֶד אִשְׁתּוֹ, שֶׁבִּזְכוּתָן הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאֲסוּרִים מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זִוֵּג יֹכֶבֶד לְעַמְרָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲמִידוּ מִבְּנֵיהֶם גּוֹאֵל לְיִשְׂרָאֵל וּמַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְיַעַמְדוּ וְיִגְאֲלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַשֵּׁבֶט הַזֶּה לָמוּד הוּא לִהְיוֹת מַעֲמִיד גּוֹאֲלִים לְיִשְׂרָאֵל, לְכָךְ סְפוֹר אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. וּבְמָקוֹם אַחֵר כְּתִיב: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִּפְקֹד. בְּשָעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל. מַה כְּתִיב שָׁם: וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי״י אֵלַי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות ב׳:כ״ו). לְכָךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם אָמַר, לָמוּד הוּא הַשֵּׁבֶט הַזֶּה לִהְיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁהֵן קְטַנִּים. מִנַּיִן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שֶׁיֵּרֵד לְמִצְרַיִם, אוֹתָהּ שָׁעָה סָפַר יַעֲקֹב וּבָנָיו וְנִמְצְאוּ כֻּלָּם שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ (בראשית מ״ו:כ״ו), וּשְׁנֵי בָנָיו שֶׁל יוֹסֵף וְיוֹסֵף, הֲרֵי שִׁבְעִים חָסֵר אֶחָת. וְהוּא אוֹמֵר, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים (שם פסוק כז). אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לָמוּד הַשֵּׁבֶט הַזֶּה לִהְיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתוֹ עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמָּן. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן, הַשָּׂרָף אֵינוֹ מַסְפִּיק לָצֵאת עַד שֶׁמַּסְפִּיגִים אוֹתוֹ, כָּךְ יֹכֶבֶד, הָיְתָה אִמָּהּ מְעֻבֶּרֶת מִמֶּנָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְהָיְתָה בִּמְעֵי אִמָּהּ וְנִמְנֵית עָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עִם שֶׁאִמָּהּ נִכְנְסָה לְפֶתַח מִצְרַיִם, יָלְדָה אוֹתָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ. וְאַף בְּנֵי בָנֶיהָ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, רִבּוֹנִי, בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אֲנִי מוֹנֶה אוֹתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, יָכֹל אֲנִי לַעֲמֹד וּלְסַבֵּב בְּחַצְרוֹתֵיהֶם וּבְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם וְלִסְפֹּר כָּל אֶחָד מֵהֶן, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי, כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלִּי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, הָיָה מֹשֶׁה הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וְהַשְּׁכִינָה מַקְדֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לוֹ כָּל זִכְרֵי הַבַּיִת, חֲמִשָּׁה אוֹ עֲשָׂרָה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּאֹהֶל הַזֶּה. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי י״י, כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת לוֹ.
[יז] פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי – הָיָה הַשֵּׁבֶט הַזֶּה חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחֹר אוֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמואל א ב׳:כ״ח). כֵּיצַד, בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָמִים וּבָרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: יָמִים יֵצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם (תהלים קל״ט:ט״ז). אֵיזֶה הוּא. אָמַר רַבִּי לֵוִי, זֶה יוֹם שַׁבָּת. בָּרָא שָׁנִים וְלוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי״י (ויקרא כ״ה:ב׳). בָּרָא שְׁבוּעִים וְלוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (שם פסוק י), זֶה יוֹבֵל. בָּרָא אֲרָצוֹת וּבָרַר אַחַת מֵהֶן, זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אוֹתָהּ תָּמִיד (דברים י״א:י״ב). וְכָךְ קָרָא אוֹתָהּ אַרְצִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ (יואל ד׳:ב׳). בָּרָא רְקִיעִים וּבָרַר לוֹ אַחַת מֵהֶן, זֶה עֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹלוּ לָרוֹכֵב בַּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ (תהלים ס״ח:ה׳). בָּרָא שִׁבְעִים אֻמּוֹת וּבָרַר לוֹ אַחַת מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּךָ בָּחַר י״י לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים י״ד:ב׳), גּוֹי כָּשֵׁר. וְאַתָּה כָּשֵׁר, וּבְךָ בָּחַר י״י. וְלָמָּה בָּחַר בָּהֶן. לְפִי שֶׁאָהַב אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֹהֲבֵם נְדָבָה (הושע י״ד:ה׳). וּכְתִיב: כִּי מֵאַהֲבַת י״י אֶתְכֶם וְגוֹ׳ (דברים ז׳:ח׳). בָּרָא שְׁבָטִים, בָּחַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, זֶה שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָחֹר אוֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכַהֵן (שמואל א ב׳:כ״ח). לְכָךְ הוּא מְחַבְּבוֹ יוֹתֵר וְאָמַר לְמֹשֶׁה בְּכָל פַּעַם וּפַעַם, פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
כָּל זָכָר – לָמָּה אָמַר כָּל זָכָר וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שָׁם נְקֵבָה. מִפְּנֵי שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה מִן הַזְּכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל זָכָר. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, הִנֵּה נַחֲלַת י״י בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבֶּטֶן (תהלים קכ״ז:ג׳). הִנֵּה נַחֲלַת י״י בָּנִים, אֵלּוּ הַזְּכָרִים. שָׂכָר פְּרִי הַבֶּטֶן. וְאִם בָּאוּ נְקֵבוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף הֵן שָׂכָר. וְלָמָּה מְנָאָן. לְפִי שֶׁהֵן טְכָסִין שֶׁלּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ שָׂמֵחַ בִּטְכָסִין שֶׁלּוֹ הַרְבֵּה, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁכָּל שֵׁבֶט לֵוִי מְמוּעָט. וְלָמָּה הָיוּ מוּעָטִין. לְפִי שֶׁרוֹאִין פְּנֵי הַשְּׁכִינָה הַרְבֵּה, בִּשְׁבִיל כָּךְ הָיוּ מְמוּעָטִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וּבְשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה, בִּקְּשׁוּ מֵהֶן וְלֹא מָצְאוּ, שֶׁהָיוּ מוּעָטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם (עזרא ח׳:ט״ו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת כְּבוֹדִי, הָיוּ כָּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי (שמות ל״ג:כ׳). אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁאַחְזִיר שְׁכִינָתִי לְצִיּוֹן, אֲנִי נִגְלֶה בִּכְבוֹדִי עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהֵן רוֹאִין אוֹתִי וְחַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב י״י צִיּוֹן (ישעיהו נ״ב:ח׳). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת (תהלים מ״ח:ט״ו). וְאוֹמֵר: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה י״י קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ (ישעיהו כ״ה:ט׳).
[Siman 15]
(Numb. 3:14-15) “And the Lord spoke to Israel in the Sinai Desert, saying enroll the Children of Levi….” This text is related (to Ps. 92:13), “The righteous one shall flourish like the palm.” Just as the palm [casts] its shadow at a distance
Because the long trunk of the palm has no branches.
; so the reward of the righteous is at a distance [from them].⁠
Numb. R. 3:1; Gen. R. 40:1; M. Pss. 92:11; cf. above, Gen. 3:9.
Just as the palm produces [ripe] dates and produces unripenable dates; so it is with Israel. It has Torah scholars within it, and it has ignoramuses ('amme ha'arets) within it. Just as the palm has within it unripenable dates, which never enter the storehouse, yet produces ripe dates, and these do enter the store house; so it was with Israel in the wilderness. Some of them did enter the land of Israel; yet some of them did not enter. (Ps. 92:13), “The righteous one shall flourish like the palm, [he shall thrive like a cedar in Lebanon].” Just as with the palm, if it is cut down or uprooted, another does not grow up in its stead; so also with the cedar, when it is uprooted or cut down, it does not grow again.⁠
Cf. M. Pss. 92:11, according to which the cedar is unlike the palm in that its trunk can grow new shoots.
The righteous are therefore to be compared with the palm and with the cedar.⁠
Numb. R. 3:1, explains more fully that, like the palm and the cedar, the righteous cannot be replaced when they die.
(Ps. 92:13) “The righteous one shall flourish like the palm.” Just as the palm produces dates and produces thorns, [so that] whenever anyone seeks to steal the dates, the thorns prevail against him; so it is with the righteous and the sages, the masters of Torah. Whoever does not preserve his soul from them falls to geiheinnom and is stricken in this world. Why? (Avot 2:10:) “Because their bite is the bite of a fox, their sting is the sting of a scorpion, their hiss is the hiss of a serpent, and all their words also are like coals of fire.” (Ps. 92:13) “The righteous one shall flourish like the palm.” [The passage] speaks about the tribe of Levi, in that the Holy One, blessed be He, set them apart because of their good works. And why are they compared to a palm? To tell you that just as the palm has only one heart, so too the tribe of Levi only has one heart for the Holy One, blessed be He, as stated (Exodus 32:26), “And [Moses] said, ‘Whoever is for the Lord, to me!’ And all of the sons of Levi gathered to him.” What is written next (in vs. 14)? “Planted in the house of the Lord; they shall prosper in the courts of our God. [These words are] to teach you that they never moved from the Temple, as stated (in Ps. 101:6), “My eyes are on the faithful in the land that they may dwell with Me. The one who walks in the way of the blameless shall minister to Me.” It is therefore stated (in Ps. 92:14), “planted in the house of the Lord,” where no help was lacking for them, as stated (ibid., cont.), “they shall prosper in the courts of our God.” What is the meaning of “in the courts?” This text is related (to Ps. 65:5), “Fortunate is the one You choose and bring near to dwell in Your courts. May we be sated with the goodness of Your house, Your holy Temple.” The Holy One, blessed be He, said, “In as much as they are My legions who do not move from My house,⁠
Lat.: legiones; Gk.: legeones.
go and number them.” It is therefore stated (in Numb. 3:15), “Enroll the Children of Levi….”
[Siman 16]
(Numb. 3:15:) “Enroll the Children of Levi….” This text is related (to Ps. 68:7), “God causes individuals to dwell in a home.” A certain matron
Lat.: matrona.
asked R. Jose ben Halafta, “In how many days [did the Holy One, blessed be He, create the world?” He said to her, “In six days, as stated (in Exod. 31:17), ‘for in six days the Lord made heaven and earth.’”
Gen. R. 68:4; Lev. R. 8:1; Numb. R. 3:6; PRK 2:4; below, Numb. 9:9; cf. above, Gen. 1:2.
She said to him, “Ever since the world was created, what does He do?” “He sits [there] arranging marriages and issuing decrees. So He says, ‘So-and-so shall marry so-and-so.’” (Ps. 68:7), “God causes individuals to dwell in a home.” Who are they? This was Amram and his wife Yochebed, since through their merit the Holy One, blessed be He, brought Israel out of Egypt, where they had been enslaved with clay and bricks.⁠
The Exodus theme is suggested by what follows in Ps. 68:7): HE BRINGS OUT THE PRISONERS INTO PROSPERITY, Cf. M. Pss. 68:4.
What did the Holy One, blessed be He, do? He married Yochebed to Amram in order to raise up from them a redeemer for Israel and from them to raise up high priests. It is therefore stated (ibid.), “God causes individuals to dwell in a home.” The Holy One, blessed be He, said, “In as much as this tribe is accustomed to be raising up redeemers, go and number them.” (Numb. 3:15:) “Enroll the Children of Levi….” But it is written in another place (i.e., in Numb. 1:49), “However, you shall not enroll the tribe of Levi, nor shall you take a census of them.”
Cf. Numb. R. 3:7.
When Israel had made the calf, what is written there (in Exod. 32:26)? “So Moses stood up in the gate of the camp and said, ‘Whoever is for the Lord, to me!’ And all of the sons of Levi gathered to him.” Hence the Holy One, blessed be He, said to Moses, (in the words of Numb. 3:15), “Enroll the Children of Levi.” R. Judah bar Shallum said, “The Holy One, blessed be He, is accustomed to numbering [the children of] this tribe in every case while they are young.⁠
Numb. R. 3:8.
How is it shown? When the Holy One, blessed be He, told Jacob to go down to Egypt, at that time he numbered Israel and his children; and all of them were found [to number] sixty-six, as stated (in Gen. 46:26), “And all the souls of the House of Jacob that came that came to Egypt… were sixty-six.” [In addition were] Joseph's two sons, plus Joseph, for a total of seventy minus one. But it says (in vs. 27), “all the souls of the House of Jacob, which came to Egypt, were seventy.” R. Levi said that R. Samuel bar Nahman said, “The Holy One, blessed be He, customarily numbers this tribe while they are in their mother's womb.”
Gen. R. 94:9 and M. Pss. 92:12.
R. Berekhyah the Priest said, “There is not enough resin to flow out before they collect it.⁠
Rt.: SPG; cf. the Gk.: spoggos (“sponges”).
So it was in the case of Jochebed. Her mother was pregnant with her; and while she was in her mother's womb, she was numbered together with her.” Resh Laqish said, “While her mother was entering the gate of Egypt, her mother gave birth to her. The statement is therefore made concerning seventy souls (in Gen. 46:27).” And also concerning her children's children, the Holy One, blessed be He, said to Moses (in Numb. 3:15), “you shall enroll every male from the age of a month and upward.” Moses said to him, “Am I able to persevere and go around into their courtyards and into the midst of their houses to number each and every one of them, when You say (ibid.), ‘every male from the age of a month and upward?’”
Numb. R. 1:9.
The Holy One, blessed be He, said to Moses, “You do your [part], and I will do my [part].” R. Judah bar Shalom the Levite said, “Moses would go and stand at the gate of the tent [in question]. Then the Divine Presence would draw near and say to him, ‘There are five infants in this tent; there are ten infants in that tent.’” Where is it shown? Where it is stated (in Numb. 3:16), “So Moses enrolled them according to the word (literally, according to the mouth) of the Lord, as he had been commanded,” [i.e.,] just as the Divine Presence told him.
[Siman 17]
(Numb. 3:15:) “Enroll the Children of Levi.” This tribe was dearer to the Holy One, blessed be He,⁠
Numb. R. 3:8.
than all the tribes, as stated (in I Sam. 2:28), “And I chose him from all the tribes of Israel to be My priest….” How so? The Holy One, blessed be He, created days and chose one of them for Himself, as stated (in Ps. 139:16), “days were formed, and one of them was His own.”
English translations vary widely, but this interpretation is quite literal and fits the sense of the midrash.
And which is it? R. Levi says, “This is the Sabbath.” He created years and chose one of them for Himself, i.e., the seventh, as stated (in Lev. 25:2), “Then the land shall observe a Sabbath for the Lord.” He created weeks [of years] and chose one of them for Himself, i.e., the Jubilee, as stated (in Lev. 25:10), “And you shall sanctify the fiftieth year.” He created countries, and chose one of them for Himself, [i.e.,] the land of Israel, as stated (in Deut. 11:12), “A land for which the Lord your God always cares.” And so the Holy One, blessed be He, calls it His land, as stated (in Joel 4:2), they have divided up My land. He created firmaments and chose one of them for Himself, i.e., ‘aravot,⁠
Aravot’ is the name of the seventh heaven.
as stated (in Ps. 68:5), “Build a way for the One who rides in the 'aravot; the Lord is His name.” He created seventy peoples and chose one of them for Himself, i.e., Israel, as stated (in Deut. 7:6), “the Lord your God has chosen you to be for Himself a treasured people,” a worthy (KShR) nation, and you are worthy (KShR). Now (according to Deut. 7:6), “the Lord your God has chosen you….” Why did He choose you? Because He loved you, as stated (in Hos. 14:5), “I will love them generously”; and it is written (in Deut. 7:8), “Because the Lord loved you.” He created tribes and chose one of them for Himself, i.e., the tribe of Levi, as stated (in I Sam. 2:28), “And I chose him from all the tribes of Israel to be My priest….” He therefore especially cherishes him. So he says to Moses each time (as in Numb. 3:15), “Enroll the Children of Levi [….]” “Every male.” Why did he say, “every male,” and not mention the noun, female? Because the glory of God arises from the males. [Ergo,] “every male.” David has stated (in Ps. 127:3), “Behold, sons are the heritage of the Lord”; i.e., the males. “The fruit of the womb, a reward,” for if females come, says the Holy One, blessed be He, “they also are a reward.” And why does he enroll them [each and every time]? Because they are His troops,⁠
Gk.: taxeis.
and the King has much joy in His troops. Moreover, you find that the whole tribe of Levi was diminished (in number). And why were they diminished? Because they see the Divine Presence much. So also when Israel came up from the captivity, they did not find any of them, because they had been diminished, as stated (in Ezra 8:15), “so I viewed the people and the priests, but I found there none of the Children of Levi.” The Holy One, blessed be He, said, “In this world they were destroyed, because they had seen the Divine Presence, since it is stated (in Exod. 33:20), “For no human shall see Me and live.” But in the future to come, when I restore my Divine Presence to Zion, I will be revealed in My glory over all Israel. Then they shall see Me and live forever. Thus it is stated (in Is. 52:8), “for eye to eye they shall see the return of the Lord to Zion.” And not only that, but they shall point out My glory to each other with the finger, while saying (in the words of Ps. 48:15), “For this God, our God...” It also says (in Is. 25:9), “And in that day they shall say, ‘See, this is our God; we waited for Him and He delivered us]; this is the Lord; we waited for Him. Let us rejoice and be glad in His salvation.’”
[יז] פקוד [את] בני לוי וגו׳ (במדבר ג׳:ט״ו). זש״ה צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג), מה התמרה הזו צלה רחוק, כך מתן שכרן של צדיקים רחוק, מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה נובלות, כך הן ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ, מה התמרה הזו יש בהן נובלות שאינן נכנסים לאוצר, ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר, כך ישראל כשהיו במדבר, מהן נכנסו לארץ ישראל, ומהן לא נכנסו.
ד״א צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזו אם נקצצה או נעקרה, אין עולה תחתיה אחרת, וכן הארז כשהוא נעקר או נקצץ אינו מחליף, לכך נמשלו הצדיקים בתמר ובארז.
[ד״א] צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה קוצים, כל מי שמבקש לגנוב התמרים, הקוצים שולטים בו, כך הצדיקים כל מי שאינו משמר נפשו מהם לוקה, למה שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, ואף כל דבריהם כגחלי אש.
[ד״א] צדיק כתמר יפרח מדבר בשבטו של לוי, שהפרישן הקב״ה במעשיהם הטובים, מה כתיב אחריו, שתולים בבית ה׳ בחצרות אלהינו יפריחו (תהלים צ״ב:י״ד), ללמדך שלא היו זזים מבית המקדש, שנאמר עיני בנאמני ארץ [לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני] (שם ק״א:ו׳), לכך נאמר שתולים בבית ה׳, שלא היתה עזרה חסירה מהם, שנאמר בחצרות אלהינו יפריחו, מהו בחצרות, זש״ה אשרי תבחר ותקרב [ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (שם ס״ה:ה׳), אמר הקב״ה הואיל והם לגיונותי לך וספור אותם, לכך נאמר פקוד את בני לוי וגו׳.
[יח] פקוד את בני לוי. זש״ה אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים ס״ח:ז׳), שאלה מטרונא אחת את ר׳ יוסי בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב״ה את העולם, אמר לה לששת ימים, שנאמר כי ששת ימים עשה ה׳ (שמות ל״א:י״ז), אמרה לו ומשנברא העולם מה הוא עושה, יושב ומזווג זיווגים, וגוזר גזירות, ואומר פלוני ישא פלונית, שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה, מי היה זה, זה עמרם ויוכבד אשתו, שבזכותם הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, מה עשה הקב״ה, זיווג את יוכבד לעמרם, כדי להעמיד מהם גואל לישראל, ולהעמיד מהם כהנים גדולים, לכך נאמר אלהים מושיב יחידים ביתה, אמר הקב״ה הואיל והשבט הזה למוד הוא להיות מעמידים גואלים, לך וספור אותם פקוד את בני לוי.
[יט] ד״א פקוד את בני לוי. ובמקום אחר כתיב אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא וגו׳ (במדבר א׳:מ״ט), אלא אמר הקב״ה הואיל והם נתנו את נפשם עלי, לך ספור אותם לבדם, ואימתי נתנו נפשם על הקב״ה, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר י לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי] (שמות ל״ב:כ״ו), א״ל הקב״ה למשה הואיל והן עומדין במומיהן, לך ספור אותם, פקוד את בני לוי. ר׳ יהודה בר שלום אומר למוד הוא השבט הזה, להיות מונה אותו הקב״ה בכל מקום עד שהן קטנים, מנין שבשעה שאמר הקב״ה ליעקב שירד למצרים, אותה שעה סיפר את ישראל ובניו ונמצאו כולם ששים וששה, [שנאמר (ו)⁠כל הנפש וגו׳ ששים ושש (בראשית מ״ו:כ״ו)], ושני בניו של יוסף ויוסף, הרי שבעים חסר אחד, והוא אומר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (שם שם:כ״ז), אמר רב לוי אמר רבי שמואל בר נחמן למוד הוא השבט הזה שהקב״ה מונה אותן עד שהן במעי אמן, אמר רבי ברכיה [הכהן ברבי] השרף הזה אינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו, כך יוכבד היתה אמה מעוברת ממנה, והיתה במעי אמה, ונמנה עליה. אמר ריש לקיש עד שאמה נכנסת בפתח מצרים ילדה אותה, לכך נאמר בשבעים נפש, ואף בני בניה אמר הקב״ה למשה כל זכר מבן חדש ומעלה [תפקדם] (במדבר ג׳:ט״ו), א״ל משה יכול אני להיות עומד ומסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד ואחד מהם, שאתה אומר כל זכר מבן חדש ומעלה, א״ל הקב״ה למשה את עשה את שלם ואני עושה את שלי, אמר ר׳ יהודה הלוי בר שלום היה משה הולך ועומד על פתח האהל והשכינה מקדמת ואומרת לו חמשה תינוקות יש באהל הזה, עשרה תינוקות יש באהל הזה, מנין שנאמר ויפקוד אותם משה על פי ה׳ כאשר צוה (שם שם:ט״ז), כשם שהשכינה אומרת לו.
[כ] פקוד את בני לוי (שם שם:ט״ו). השבט הזה היה חביב לפני הקב״ה ביותר, ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה, שנאמר ובחור אותו [מכל שבטי ישראל לי לכהן וגו׳] (שמואל א ב׳:כ״ח), כיצד ברא לו הקב״ה ימים ובחר לו אחד מהם, שנאמר ימים יוצרו ולו אחד בהם (תהלים קל״ט:ט״ז), ואיזה הוא, אמר ר׳ לוי זה יום השבת. ברא שנים ובירר לו אחד מהם, זו שביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳ (ויקרא כ״ה:ב׳). ברא שבועים ובירר לו אחד מהם, זה היובל, שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה (שם שם:י׳). ברא ארצות ובחר לו אחד מהם ארץ ישראל, שנאמר ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה [תמיד עיני ה׳ אלהיך בה] (דברים י״א:י״ב), [וכך הקב״ה קורא אותה ארצו שנאמר ואת (ארצו) [ארצי] חלקו] (יואל ד׳:ב׳). ברא רקיעים ובחר לו אחד מהם זה ערבות, שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים ס״ח:ה׳). ברא אומות ובחר לו אחד מהן זה ישראל, שנאמר בך בחר ה׳ אלהיך להיות לו לעם סגולה (דברים ז׳:ו׳), גוי בשר ואתה בשר, ובך בחר ה׳ אלהיך וגו׳, למה בחר אתכם הקב״ה לפי שאהב אתכם, שנאמר כי מאהבת ה׳ אתכם (שם שם:ח׳). ברא שבטים ובחר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר ובחור אותו [מכל שבטי ישראל וגו׳] (שמואל א ב׳:כ״ח), לפיכך הוא מחבב אתכם ביותר, ואומר למשה בכל פעם פקוד את בני לוי. [כל זכר]. למה אמר כל זכר, ולא מזכיר שם נקבה, מפני שכבודו של אלהים עולה מן הזכרים, כל זכר, אמר דוד הנה נחלת ה׳ בנים שכר פרי הבטן (תהלים קכ״ז:ג׳), [נחלת ה׳ בנים] אלו הזכרים, [שכר פרי הבטן] ואם באו הנקבות אף הם שכר, ולמה פוקד אותם בכל פעם ופעם, שהם טכסיס שלו, והמלך שמח בטכסיס שלו הרבה. ואתה מוצא שכל שבטו של לוי הוא ממועט, ולמה היה ממועטין, שהיו רואין את השכינה, ואף כשעלו ישראל מן הגולה לא מצאו מהן שהיו מועטין, שנאמר ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם (עזרא ח׳:ט״ו), אמר הקב״ה בעולם הזה היו מתכלין על שהיו רואין את כבודי, שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳), אבל לעולם הבא כשאחזיר שכינתי לציון, אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם, שנאמר כי עין בעין יראו (ישעיהו נ״ב:ח׳), ולא עוד אלא מראים את כבודי זה לזה באצבע, ואומרים כי זה אלהים אלהינו (תהלים מ״ח:ט״ו), ואומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו [ויושיענו] זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ״ה:ט׳).
[17] (Numb. 3:15:) ENROLL THE CHILDREN OF LEVI…. This text is related (to Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH LIKE THE PALM, <LIKE A CEDAR OF LEBANON SHALL HE GROW>. Just as the palm <casts> its shadow <only> at a distance
Because the long trunk of the palm has no branches.
; so the reward of the righteous is at a distance <from them>.⁠
Tanh., Numb. 1:15; Numb. R. 3:1; Gen. R. 40(41):1; M. Pss. 92:11; cf. above, Gen. 3:9.
Just as the palm produces <ripe> dates and produces unripenable dates; so it is with Israel. It has Torah scholars within it, and it has ignoramuses ('amme ha'arets) within it. Just as the palm has within it unripenable dates, which never enter the storehouse, yet produces ripe dates, and these do enter the store house; so it was with Israel in the wilderness. Some of them did enter the land of Israel; yet some of them did not enter.
Another interpretation (of Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH LIKE THE PALM, <LIKE A CEDAR OF LEBANON…. > As with the palm, if it is cut down or uprooted, another does not grow up in its stead; so also with the cedar, when it is uprooted or cut down, it does not grow again.⁠
Cf. M. Pss. 92:11, according to which the cedar is unlike the palm in that its trunk can grow new shoots.
The righteous are therefore to be compared with the palm and with the cedar.⁠
Numb. R. 3:1, explains more fully that, like the palm and the cedar, the righteous cannot be replaced when they die.
[Another interpretation] (of Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH LIKE THE PALM. Just as the palm produces dates and produces thorns, <so that> whenever anyone seeks to steal the dates, the thorns prevail against him; so it is with the righteous. Whoever does not preserve his soul from them is stricken. Why? (Avot 2:10:) BECAUSE THEIR BITE IS THE BITE OF A FOX, THEIR STING IS THE STING OF A SCORPION, THEIR HISS IS THE HISS OF A SERPENT, AND ALL THEIR WORDS ALSO ARE LIKE COALS OF FIRE.
[Another interpretation] (of Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH LIKE THE PALM. <The passage> speaks about the tribe of Levi, in that the Holy One set them apart because of their good works. What is written next (in vs. 14 [13])? PLANTED IN THE HOUSE OF THE LORD; THEY SHALL PROSPER IN THE COURTS OF OUR GOD. <These words are> to teach you that they never moved from the Temple, as stated (in Ps. 101:6): MY EYES ARE ON THE FAITHFUL IN THE LAND [THAT THEY MAY DWELL WITH ME. THE ONE WHO WALKS IN THE WAY OF THE BLAMELESS SHALL MINISTER TO ME]. It is therefore stated (in Ps. 92:14 [13]): PLANTED IN THE HOUSE OF THE LORD, where no help was lacking for them, as stated (ibid., cont.): THEY SHALL PROSPER IN THE COURTS OF OUR GOD. What is the meaning of IN THE COURTS? This text is related (to Ps. 65:5 [4]): BLESSED IS THE ONE YOU CHOOSE AND BRING NEAR TO DWELL IN YOUR COURTS. MAY WE BE SATED WITH THE GOODNESS OF YOUR HOUSE, YOUR HOLY TEMPLE. The Holy One said: In as much as they are my legions,⁠
Lat.: legiones; Gk.: legeones.
go and number them. It is therefore stated (in Numb. 3:15): ENROLL THE CHILDREN OF LEVI….
[18] (Numb. 3:15:) ENROLL THE CHILDREN OF LEVI…. This text is related (to Ps. 68:7 [6]): GOD CAUSES INDIVIDUALS TO DWELL IN A HOME. A certain matron
Lat.: matrona.
asked R. Jose ben Halafta: In how many days did the Holy One create the world? He said to her: In six days, as stated (in Exod. 31:17): FOR IN SIX DAYS THE LORD MADE <HEAVEN AND EARTH>.⁠
Tanh., Numb. 1:16; Gen. R. 68:4; Lev. R. 8:1; Numb. R. 3:6; PRK 2:4; below, Numb. 9:9; cf. above, Gen. 1:2.
She said to him: Ever since the world was created, what does he do? He sits <there> arranging marriages and issuing decrees. So he says so-and-so shall marry so-and-so. It is so stated (in Ps. 68:7 [6]): GOD CAUSES INDIVIDUALS TO DWELL IN A HOME. Who was this <so-and-so>? This was Amram and his wife was Jochebed, since through their merit the Holy One brought Israel out of Egypt, where they had been enslaved to clay and bricks.⁠
The Exodus theme is suggested by what follows in Ps. 68:7 [6]): HE BRINGS OUT THE PRISONERS INTO PROSPERITY, Cf. M. Pss. 68:4.
What did the Holy One do? He married Jochebed to Amram in order to raise up from them a redeemer for Israel and from them to raise up high priests. It is therefore stated (ibid.): GOD CAUSES INDIVIDUALS TO DWELL IN A HOME. The Holy One said: In as much as this tribe is accustomed to be raising up redeemers, go and number them. (Numb. 3:15:) ENROLL THE CHILDREN OF LEVI….
[19] Another interpretation (of Numb. 3:15): ENROLL THE CHILDREN OF LEVI. But it is written in another place (i.e., in Numb. 1:49): HOWEVER, YOU SHALL NOT ENROLL THE TRIBE OF LEVI, NOR SHALL YOU TAKE A CENSUS OF THEM.⁠
Tanh., Numb., 1:16, cont.; cf. Numb. R. 3:7.
It is simply that the Holy One said: In as much as they have given their souls to me, go and number them separately. Now when had they given their souls to the Holy One? When Israel had committed that act (of the golden calf). It is so stated (in Exod. 32:26): SO MOSES STOOD UP IN THE GATE OF THE CAMP [AND SAID: WHOEVER IS FOR THE LORD, <COME> TO ME. THEN ALL THE CHILDREN OF LEVI GATHERED UNTO HIM]. The Holy One said to Moses: In as much as they are standing in their blemishes,⁠
Bemumehen. Cf. Buber, n. 154, who notes that the Oxford MS, Michael 577, No. 155 (described on pp. 141-142 of his introduction), reads, betsidqam, i.e., “in their righteousness.” Buber, however, prefers the better-attested reading, bemumehen, which can also mean “by some things of theirs” and which he interprets as the equivalent of “by their vow.” Still the simple translation, “in their blemishes” could mean that the Levites were deficient in not having been enrolled for the Holy One and that their enrollment now made them whole.
go and number them. (In the words of Numb. 3:15): ENROLL THE CHILDREN OF LEVI. R. Judah bar Shallum says: The Holy One is accustomed to numbering <the children of> this tribe in every case while they are young.⁠
Numb. R. 3:8.
How is it shown? When the Holy One told Jacob to go down to Egypt, at that time he numbered Israel and his children; and all of them were found <to number> sixty-six, [as stated (in Gen. 46:26): AND ALL THE SOULS… WERE SIXTY-SIX.] In addition were Joseph's two sons, plus Joseph, for a total of seventy minus one. But it says (in vs. 27): ALL THE SOULS OF THE HOUSE OF JACOB, WHICH CAME TO EGYPT, WERE SEVENTY. R. Levi said: R. Samuel bar Nahman said: The Holy One customarily numbers this tribe while they are in their mother's womb.⁠
Gen. R. 94:9 and M. Pss. 92:12.
R. Berekhyah [the Priest Berabbi] said: There is not enough resin to flow out before they collect it.⁠
Rt.: SPG; cf. the Gk.: spoggos (“sponges”).
So it was in the case of Jochebed. Her mother was pregnant with her; and while she was in her mother's womb, she was numbered together with her. Resh Laqish said: While her mother was entering the gate of Egypt, her mother gave birth to her. The statement is therefore made concerning seventy souls (in Gen. 46:27). And also concerning her children's children, the Holy One said to Moses (in Numb. 3:15): [YOU SHALL ENROLL] EVERY MALE FROM THE AGE OF A MONTH AND UPWARD. Moses said to him: Am I able to persevere and go around into their courtyards and into the midst of their houses to number each and every one of them, when you say (ibid.): EVERY MALE FROM THE AGE OF A MONTH AND UPWARD?⁠
Numb. R. 1:9.
The Holy One said to Moses: You do your <part>, and I will do my <part>. R. Judah bar Shallum the Levite said: Moses would go and stand at the gate of the tent <in question>. Then the Divine Presence would draw near and say to him: There are five infants in this tent; there are ten infants in that tent. Where is it shown? Where it is stated (in Numb. 3:16): SO MOSES ENROLLED THEM ACCORDING TO THE WORD (literally: ACCORDING TO THE MOUTH) OF THE LORD AS HE HAD BEEN COMMANDED, <i.e.,> just as the Divine Presence told him.
[20] (Numb. 3:15:) ENROLL THE CHILDREN OF LEVI. This tribe was particularly dear to the Holy One.⁠
Tanh., Numb. 1:17; Numb. R. 3:8.
But why out of all the tribes was none chosen except this one, as stated (in I Sam. 2:28): AND I CHOSE HIM [FROM ALL THE TRIBES OF ISRAEL TO BE MY PRIEST….] How so? The Holy One created days and chose one of them for himself, as stated (in Ps. 139:16): DAYS WERE FORMED, AND ONE OF THEM WAS HIS OWN.⁠
English translations vary widely, but this interpretation is quite literal and fits the sense of the midrash.
And which is it? R. Levi says: This is the Sabbath. He created years and chose one of them for himself, i.e., the seventh, as stated (in Lev. 25:2): THEN THE LAND SHALL OBSERVE A SABBATH FOR THE LORD. He created weeks <of years> and chose one of them for himself, i.e., the Jubilee, as stated (in Lev. 25:10): AND YOU SHALL SANCTIFY THE FIFTIETH YEAR. He created countries, and chose one of them for himself, <i.e.,> the land of Israel, as stated (in Deut. 11:12): A LAND FOR WHICH THE LORD YOUR GOD CARES; [THE EYES OF THE LORD YOUR GOD ARE ALWAYS UPON IT. [And so the Holy One calls it his land, as stated (in Joel 4[3]:2): THEY HAVE DIVIDED UP {HIS} [MY] LAND.] He created firmaments and chose one of them for himself, i.e., Aravot,⁠
‘Aravot is the name of the seventh heaven.
as stated (in Ps. 68:5 [4]): BUILD A WAY FOR THE ONE WHO RIDES IN THE 'ARAVOT; THE LORD IS HIS NAME. He created peoples and chose one of them for himself, i.e., Israel, as stated (in Deut. 7:6): THE LORD YOUR GOD HAS CHOSEN YOU TO BE FOR HIMSELF A TREASURED PEOPLE, a nation of flesh, and you are flesh.⁠
BSR. Cf. the parallel in Tanh., Numb. 1:17: “a worthy (KShR) nation, and you are worthy (KShR).”
Now (according to Deut. 7:6): THE LORD YOUR GOD HAS CHOSEN YOU…. Why did he choose you? Because he loved you, as stated (in vs. 8): BECAUSE THE LORD LOVED YOU. He created tribes and chose one of them for himself, i.e., the tribe of Levi, as stated (in I Sam. 2:28): AND I CHOSE HIM [FROM ALL THE TRIBES OF ISRAEL….] He therefore especially cherishes you. So he says to Moses each time (as in Numb. 3:15): ENROLL THE CHILDREN OF LEVI <….> [EVERY MALE.] Why did he say: EVERY MALE, and not mention the noun, female? Because the glory of God arises from the males. <Ergo:> EVERY MALE. David has stated (in Ps. 127:3): BEHOLD, SONS ARE THE HERITAGE OF THE LORD; THE FRUIT OF THE WOMB, A REWARD. [SONS ARE THE HERITAGE OF THE LORD,] i.e., the males. THE FRUIT OF THE WOMB, A REWARD,] for if females come, they also are a reward. And why does he enroll them each and every time? Because they are his troops,⁠
Gk.: taxeis.
and the king has much joy in his troops. Moreover, you find that the whole tribe of Levi was diminished (in number). And why were they diminished? Because they had seen the Divine Presence. So also when Israel came up from the captivity, they did not find any of them, because they had been diminished, as stated (in Ezra 8:15): SO I VIEWED THE PEOPLE AND THE PRIESTS, BUT I FOUND THERE NONE OF THE CHILDREN OF LEVI. The Holy One said: In this world they were destroyed, because they had seen the Divine Presence, since it is stated (in Exod. 33:20): FOR NO HUMAN SHALL SEE ME AND LIVE. In the world to come, however, when I restore my Divine Presence to Zion, I will be revealed in my glory over all Israel. Then they shall see me and live forever. Thus it is stated (in Is. 52:8): FOR EYE TO EYE THEY SHALL SEE <THE RETURN OF HE LORD TO ZION>. And not only that, but they shall point out my glory to each other with the finger while saying (in the words of Ps. 48:15): FOR THIS GOD, OUR GOD. It also says (In Is. 25:9): AND IN THAT DAY THEY SHALL SAY: SEE, THIS IS OUR GOD; WE WAITED FOR HIM [AND HE DELIVERED US]. THIS IS THE LORD; WE WAITED FOR HIM. LET US REJOICE AND BE GLAD IN HIS SALVATION.
[21] (Numb. 3:40:) AND THE LORD SAID UNTO MOSES: ENROLL EVERY [FIRST-BORN] MALE…. Let our master instruct us: When an infant is born at eight months, does one profane the Sabbath for it?⁠
Tanh., Numb. 1:18; Numb. R. 4:3.
Thus have our masters taught: When an infant is born at eight months one does not profane the Sabbath for it, cut its umbilical cord, bury its placenta, or move it from place to place; however, its mother does lean over it to suckle it.⁠
TShab. 15[16]:5; Shab. 135a.
And in the case of one moving it on the Sabbath, it is as though he were moving a stone. <When there is> doubt <whether it is> an eight-month infant or a seven-month infant, one does not profane the Sabbath for it, cut its umbilical cord, bury its placenta, or move it from place to place. But if it is a sure thing that it is <an infant of> seven months, one does profane the Sabbath for it, cut its umbilical cord, bury its placenta, and move it from place to place. And why does one profane the Sabbath for one born, when it is born at seven <months from conception>? Because it is capable of life. However, in the case of one born at eight <months>, it has not <completed> its months and is not capable of life. For that reason one does not profane the Sabbath for it. They asked R. Abbahu: Where is it shown that one born at seven months will live?⁠
yYev. 4:2 (5d); Gen. R. 14:2; 20:6.
He said to them: In the Greek
YWNYT. Cf. Gk.; Iones.
language zeta
This letter name sounds like word, zete, a Gk. pres. pl. imperative, which means, “live.”
is hepta (the Greek number seven); eta
This letter sounds like the Gk. word, ite, a pres. pl. imperative, which means, “go.” The corresponding imperfect form (ete) is even closer.
is okto (the Greek number eight). Now which is <an infant> of eight months? Anyone whose hair and nails are undeveloped. R. Simeon b. Gamaliel says: whoever does not live thirty days has not <completed> his months, but is a miscarriage.⁠
Shab. 135b; Yev. 36b, 80b.
And on what did the knowledge of Rabban [Simeon ben] Gamaliel depend? On the word of Torah, because the first-born were only redeemed after thirty days, [as stated] (in Numb. 18:16): AND THEIR REDEMPTION MONEY — FROM A MONTH OF AGE <AND OLDER> YOU SHALL REDEEM THEM. Therefore, the Holy One said to Moses that the first-born should only be redeemed FROM A MONTH OF AGE <AND OLDER>. Where is it shown? From what they have read on the matter (in Numb. 3:40): AND THE <LORD SAID UNTO MOSES: > ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL A MONTH OF AGE AND OLDER….
[22] [(Numb. 3:40:) ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE.] This text is related (to Is. 43:4): BECAUSE YOU ARE PRECIOUS IN MY EYES, YOU ARE HONORED, AND I LOVE YOU. The Holy One said to Jacob: Jacob, you are exceedingly precious in my eyes.⁠
Tanh., Numb. 1:19; Numb. R. 4:1.
Why? Because I, as it were, have installed your image
Gk.: eikonion.
on my glorious throne, and in your name the angels praise me and say (in Ps. 41:14 [13]): BLESSED BE THE LORD, THE GOD OF ISRAEL,⁠
Israel here is the patriarch Jacob, not the people.
<FROM EVERLASTING TO EVERLASTINGS Ergo (in Is. 43:4): BECAUSE YOU ARE PRECIOUS IN MY EYES, YOU ARE HONORED.
Another interpretation (of Is. 43:4): BECAUSE YOU ARE PRECIOUS. The Holy One said: Jacob, you are precious in my eyes because I and my angels were, as it were, standing over you when you set out for Paddan-Aram and when you came back. It is so stated (in Gen. 28:10-13): AND JACOB SET OUT…. WHEN HE CAME ACROSS A CERTAIN PLACE…. <THEN HE DREAMED THAT THERE WAS A LADDER PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS; AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD WERE ASCENDING AND DESCENDING ON IT.> AND BEHOLD, THE LORD STOOD OVER HIM…. R. Hosha'ya said: Blessed is the one born of woman who has seen the King and his household
Lat.: familia.
standing over him and ministering to him. But where is it shown in reference to his coming back? Where it is stated (in Gen. 32:2 [1]): SO JACOB WENT ON HIS WAY, AND THE ANGELS OF GOD MET HIM. So much for the angels, but where is it shown for the Divine Presence? (Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN…. It is therefore stated (in Is. 43:4): BECAUSE YOU ARE PRECIOUS IN MY EYES.
[Another interpretation (of Is. 43:4): BECAUSE YOU ARE PRECIOUS IN MY EYES, YOU ARE HONORED.] The Holy One said: You are precious in my eyes, because to all the those nations I gave no numbering (minyan), but to you I did give a numbering. It is comparable to a king of flesh and blood who had a lot of granaries, but all of them were dirty and full of darnel; so he was not meticulous about numbering. <There was,> however, this granary <which had> beautiful wheat. I therefore want to be meticulous in numbering how many kors
One kor is equivalent to somewhat under 400 liters.
there are, how many sacks there are in it, <and> how many measures there are in it. Similarly this king is the Supreme King of Kings, the Holy One; and this granary (goren) is Israel, since it is stated (in Is. 21:10): MY THRESHING, AND THE PRODUCT (literally: THE CHILD) OF MY THRESHING FLOOR (goren). It also says (in Jer. 2:3): ISRAEL IS THE LORD'S SANCTUARY, [THE BEGINNING OF HIS HARVEST]. The child of his house is Moses, as stated (in Numb. 12:7): NOT SO WITH MY SERVANT MOSES; [HE IS TRUSTED IN ALL MY HOUSE]. The Holy One said to him: The nations are comparable to thorns, as stated (in Is. 33:12): AND THE PEOPLES SHALL BECOME BURNINGS OF LIME, THORNS CUT DOWN <THAT ARE BURNED IN THE FIRE>. Therefore, you shall not be meticulous about numbering them, but Israel is righteous, as stated (in Is. 60:21): AND ALL OF YOUR PEOPLE ARE RIGHTEOUS. It also says (in Cant. 4:7): YOU ARE BEAUTIFUL ALL OVER, MY BELOVED, [AND THERE IS NO BLEMISH IN YOU]. Therefore, be meticulous in counting Israel. Moses did so. He numbered them <to determine> how many kors there were, as stated (in Numb. 1:2): TAKE A CENSUS….; how many sacks there were, as stated (in Numb. 2:4): HIS HOST AND THOSE OF THEM ENROLLED; and how many measures there were, as stated (in Numb. 3:40): ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE.
[23] Another interpretation (of Numb. 3:40:) ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE. This text is related (to Cant. 6:8-9): THERE ARE SIXTY QUEENS, EIGHTY CONCUBINES, AND MAIDENS WITHOUT NUMBER; <BUT ONLY> ONE IS MY DOVE, MY PERFECT ONE…. <The matter> is comparable to a certain merchant,⁠
Gk.: pragmateutes (“business representative”).
who had glass beads,⁠
Tanh., 1:20; Numb. R. 4:2.
which he would bring to market; but he paid no attention to their number (minyan), because he had brought them out without counting (minyan) <them>. So when he came in to put them away, he put them away without counting. Because they were <made> of glass, he did not pay attention to them. However, he had a certain string
Lat.: linea.
of fine pearls;⁠
Gk. margelis.
and this he would take and bring out with a count, then put away with a count. Similarly, as it were, the Holy One said <in regard> to the nations of the world: I have not given them a count, because none of them is important to me, as stated (in Is. 40:17): ALL THE NATIONS ARE AS NOTHING BEFORE HIM; THEY ARE CONSIDERED BY HIM AS LESS THAN NOTHING AND VOID. But as for you, you are my children, as stated (in Is. 46:3): THE ONES WHO HAVE BEEN BORNE BY ME FROM BIRTH, CARRIED FROM THE WOMB. I therefore count you on every occasion. It is therefore stated (in Numb. 3:40): ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE. Ergo (in Cant. 6:8-9): THERE ARE SIXTY QUEENS […, AND MAIDENS WITHOUT NUMBER]; <BUT ONLY> ONE IS MY DOVE, MY PERFECT ONE…. This is Israel.
[24] Another interpretation (of Numb. 3:40:) ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE. The Holy One said: Because of the love for Israel I have altered the <natural> order of the world.⁠
Tanh., Numb. 1:20, cont.: Numb. R. 4:5.
How? I had written in my Torah that an ass should be redeemed with a lamb, as stated (in Exod. 34:20): BUT THE FIRSTLING OF AN ASS YOU SHALL REDEEM WITH A LAMB (seh). But I did not do so. Instead I redeemed a lamb (seh) with an ass. The Egyptians are likened to an ass, where it is stated (in Ezek. 23:20): WHOSE FLESH IS LIKE THE FLESH OF ASSES; and Israel is called a lamb (seh), where it is stated (in Jer. 50:17): ISRAEL IS A SCATTERED FLOCK (seh). Then I slew the first-born of the Egyptians and sanctified the first-of Israel, as stated (in Numb. 8:17): FOR EVERY FIRST-BORN AMONG [THE CHILDREN OF ISRAEL] BELONGS TO ME, [HUMAN AND BEAST; ON THE DAY THAT I SMOTE ALL THE FIRST-BORN IN THE LAND OF EGYPT I SANCTIFIED THEM FOR MYSELF. He therefore said to him (in Numb. 3:40): ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL.]
[25] [(Numb. 3:40:) ENROLL EVERY FIRST-BORN MALE.] But look, I brought out two hundred and seventy-three first-born, who were found to be in excess of the <number of> the Levites at the time that Moses numbered them.⁠
Tanh., Numb. 1:21; Numb. R. 4:7. According to Numb. 3:43, there were 22,273 first-born, while Numb. 3:39 put the number of Levites at 22,000. The problem for Moses was that he had been commanded (in Numb. 3:44-45) to replace all the first-born with Levites.
R. Judah and R. Nehemiah differ.⁠
Numb. R. 4:10; ySanh. 1:4 (19c).
R. Judah says: This is what Moses did: He took {two hundred and seventy-three} [twenty-two thousand] lots
Gk.: pittakia (“tickets”); Lat.: pittacia (“ticket”).
and wrote "Levi,⁠" on each of them. Then he took two hundred and seventy-three more lots and wrote "five sela'im"
A sela‘ equals one sacred or two common shekels. Thus five sela‘im matches the payment of five shekels required in Numb. 3:46-47.
<on each of them>. He mixed them up and put them in an urn.⁠
Gk.: kalpe. For more details about such an urn, see Yoma 39a.
Then the father of a first-born would put his hand into the urn. If there came up in his hand a lot on which was written "Levite,⁠" he was redeemed (by a Levite) and exempted from the five sela'im; but if there came up in his hand a lot on which was written "five sela'im,⁠" he handed over five sela'im. These are the words of R. Judah. R. Nehemiah says: There is still a difference of opinion on the matter, because one could say to him: There is no lot here on which "Levite" is written.⁠
Sanh. 17a.
That is the reason it did not come up in my hand. Instead this is what Moses did: He took lots according to the number of all the first-born, and wrote "Levite" on them. Then again he took other chits according to their number and wrote "five sela'im on them. He mixed them up and put them in an urn. Then the father of a first-born would reach into the urn. If a lot with "Levite" came up in his hand, he knew that a Levite had redeemed him, and had exempted him from the five sela'im; but if a lot with "five sela'im" came up in his hand, [he handed over five sela'im]. Then the officer said to him: Was there not another lot there on which "Levite" was written? So you are not worthy of being redeemed by a Levite.
[26] [Another interpretation] (of Numb. 3:40:) ENROLL (rt.: PQD) EVERY FIRST-BORN MALE. There is <a use of> the root PQD for the first born, as stated (ibid.): ENROLL (rt.: PQD) EVERY FIRST-BORN MALE.⁠
Tanh., Numb. 1:21, cont.; Numb. R. 4:4.
There is <a use of> the root PQD for children (in I Sam. 2:21): FOR THE LORD VISITED (rt.: PQD) HANNAH; SO SHE CONCEIVED AND BORE THREE SONS <AND TWO DAUGHTERS>. There is <a use of> the root PQD for watching over (in Job 10:12): AND YOUR PROVIDENCE (rt.: PQD) HAS WATCHED OVER MY SPIRIT. There is <a use of> the root PQD for peace (in Is. 60:17): AND I WILL APPOINT PEACE AS YOUR OVERSEER (rt.: PQD).
(טו-טז)

רמז תרצ

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים צ״ב:י״ג) ״צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח״ מַה תְּמָרָה זוֹ צִלָּה רָחוֹק, כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים רָחוֹק. מַה תְּמָרָה זוֹ עוֹשָׂה תְּמָרִים וְעוֹשָׂה נוֹבְלוֹת, [כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶן בְּנֵי תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ. מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָהֶן נוֹבְלוֹת] שֶׁאֵינָן נִכְנָסִין לְאוֹצָר [וְעוֹשָׂה תְּמָרִים וְהֵן נִכְנָסִין לְאוֹצָר], כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר מֵהֶן נִכְנְסוּ [לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל] וּמֵהֶן לֹא נִכְנְסוּ. מַה תְּמָרָה זוֹ אִם נִקְצְצָה אוֹ נֶעֶקְרָה אֵין עוֹלָה תַחְתֶּיהָ אַחֶרֶת, וְכֵן הָאֶרֶז כְּשֶׁהוּא נֶעֱקַר אוֹ נִקְצָץ אֵינוֹ מַחֲלִיף, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים כִּתְמָרָה וָאֶרֶז. מַה תְּמָרָה זוֹ עוֹשָׂה תְּמָרִים וְעוֹשָׂה קוֹצִים, וְכָל מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִגְנֹב הַתְּמָרִים הַקּוֹצִים שׁוֹלְטִין בּוֹ, כָּךְ הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת נַפְשׁוֹ מֵהֶן נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם וְלוֹקֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לָמָּה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. ״צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח״ מְדַבֵּר בְּשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁהִפְרִישָׁן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו ״שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ״, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא הָיוּ זָזִין מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ק״א:ו׳) ״עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי״, לְכָךְ נֶאֱמַר ״שְׁתוּלִים בְּבֵית ה׳⁠ ⁠⁠״, שֶׁלֹּא הָיְתָה הָעֲזָרָה חֲסֵרָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ״. [מַהוּ ״בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ״] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שם ס״ה:ה׳) ״אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהֵן לִגְיוֹנוֹתַי לֵךְ וּסְפֹר אוֹתָם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שם ס״ח:ז׳) ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה״, שָׁאֲלָה מַטְרוּנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסִי בֶּן חֲלַפְתָּא וְכוּ׳ (כָּתוּב בִּתְהִלִּים תשצ״ד).
דָּבָר אַחֵר: ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״ זֶה עַמְרָם וְיוֹכֶבֶד אִשְׁתּוֹ, שֶׁבִּזְכוּתָם הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּטִיט וּבִלְבֵנִים, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִוֵּג יוֹכֶבֶד לְעַמְרָם כְּדֵי לְהַעֲמִיד מֵהֶן גּוֹאֵל לְיִשְׂרָאֵל וּלְהַעֲמִיד מֵהֶם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְכוּ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהַשֵּׁבֶט הַזֶּה לָמוּד הוּא לְהַעֲמִיד גּוֹאֲלִים, לֵךְ וּסְפֹר אוֹתָם.
רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם אָמַר לָמוּד הוּא הַשֵּׁבֶט הַזֶּה לִהְיוֹת מוֹנֶה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁהֵן קְטַנִּים, [מִנַּיִן], שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שֶׁיֵּרֵד לְמִצְרַיִם אוֹתָהּ שָׁעָה סָפַר אֶת (יִשְׂרָאֵל) [יַעֲקֹב] וּבָנָיו וְנִמְצְאוּ כֻּלָּם שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה, וְיוֹסֵף וּבָנָיו הֲרֵי שִׁבְעִים חָסֵר אֶחָד, וְהוּא אוֹמֵר ״כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים״, [אָמַר רַבִּי לֵוִי] אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי לָמוּד הוּא הַשֵּׁבֶט הַזֶּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָן עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמָּן. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן הַשָׂרָף הַזֶּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לָצֵאת עַד שֶׁמַּסְפִּיגִין אוֹתוֹ, כָּךְ יוֹכֶבֶד הָיְתָה אִמָּהּ מְעֻבֶּרֶת מִמֶּנָּה וְהָיְתָה בִּמְעֵי אִמָּהּ וְנִמְנָה עָלֶיהָ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ עִם שֶׁאִמָּהּ נִכְנֶסֶת בְּפֶתַח מִצְרַיִם יָלְדָה אוֹתָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר עָלֶיהָ (דברים י׳:כ״ב) ״בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ״, וְאַף בְּנֵי בָּנֶיהָ כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם, אָמַר מֹשֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִכַּמָּה שָׁנִים אֲנִי מוֹנֶה אוֹתָם, אָמַר לוֹ מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה יָכוֹל אֲנִי לִהְיוֹת עוֹמֵד וּמְסַבֵּב בְּחַצְרוֹתֵיהֶם וּבְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם וְלִסְפֹּר כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֹשֶׁה עֲשֵׂה אַתָּה אֶת שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת שֶׁלִּי.

רמז תרצא

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַבִּי שָׁלוֹם הָיָה מֹשֶׁה הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לוֹ עַל פֶּתַח [אָהֳלֵיהֶם] וְהַשְּׁכִינָה מַקְדֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת לוֹ כָּךְ וְכָךְ תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּאֹהֶל הַזֶּה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה׳ כַּאֲשֶׁר צֻוָּה״, כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת לוֹ.
הַשֵּׁבֶט הַזֶּה הוּא חָבִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹתֵר, וְלָמָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים לֹא נִבְחַר אֶלָּא הַשֵּׁבֶט הַזֶּה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבָחוֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״, אֶלָּא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָמִים וּבָרַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ט:ט״ז) ״יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם״ וְאֵי זֶה [הוּא] יוֹם הַשַּׁבָּת. בָּרָא שָׁנִים וְלוֹ אֶחָד [מֵהֶם], שֶׁנֶּאֱמַר [(ויקרא כ״ה:ב׳) ״וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳⁠ ⁠⁠״. בָּרָא שָׁבוּעִים וְלוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר] ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״. בָּרָא אֲרָצוֹת וּבָחַר אַחַת מֵהֶן זוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״א:י״ב) ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דּוֹרֵשׁ אֹתָהּ״. בָּרָא רְקִיעִים וּבָחַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ח:ה׳) ״סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״. בָּרָא [שִׁבְעִים] אֻמּוֹת וּבָחַר לוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז׳:ו׳) ״בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳. בָּרָא שְׁבָטִים וּבָחַר לוֹ אֶחָד מֵהֶם זֶה שֵׁבֶט לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבָחוֹר אֹתוֹ״, לְפִיכָךְ הוּא מְחַבֵּב אוֹתָם בְּיוֹתֵר, וְאוֹמֵר לְמֹשֶׁה בְּכָל פַּעַם פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. לָמָּה אָמַר כָּל זָכָר וְלֹא מַזְכִּיר שֵׁם נְקֵבָה, [מִפְּנֵי שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה מִן הַזְּכָרִים שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל זָכָר״, לְכָךְ] אָמַר דָּוִד ״הִנֵּה נַחֲלַת ה׳ בָּנִים״, אֵלּוּ הַזְּכָרִים וְאִם בָּאוּ הַנְּקֵבוֹת אַף הֵם (שם) ״שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן״. וְלָמָּה פּוֹקֵד אוֹתָם בְּכָל פַּעַם וּפַעַם, לְפִי שֶׁהוּא טַכְסִיס שֶׁלּוֹ וְהַמֶּלֶךְ שָׂמֵחַ בְּטַכְסִיס שֶׁלּוֹ הַרְבֵּה. וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁכָּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְמֹעָט, וְלָמָּה הָיוּ מֻעָטִין, לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת הַשְּׁכִינָה. וְאַף כְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה [בִּקְּשׁוּ מֵהֶן] וְלֹא מָצְאוּ (מֵהֶן), שֶׁהָיוּ מֻעָטִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ מֻעָטִין עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת כְּבוֹדִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ג:כ׳) ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁאַחֲזִיר שְׁכִינָתִי לְצִיּוֹן אֲנִי נִגְלֶה בִּכְבוֹדִי עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְרוֹאִים אוֹתִי וְחַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ב:ח׳) ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא מַרְאִין זֶה לָזֶה בְּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת״, וְאוֹמֵר (ישעיהו כ״ה:ט׳) ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה״ וְגוֹ׳.
עֻד בַּנִי לַאוִי לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם לִעַשַׁאאִרִהִם כֻּלֻּ דַ׳כַּרֵ מִן אבּןִ שַׁהרֵ פַצַאעִדַא תַּעֻדֻהֻם
מנה את⁠־בני לוי, לבתי אבותם לפי משפחותם, כל⁠־זכר, מבן חדש ומעלה תספור אותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

מבן חדש ומעלה – משיצא מכלל נפלים הוא נימנה ליקרות שומר משמרת הקדש. א״ר יהודה ב״ר שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט), עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנת בשבעים נפש, שכשאתה מוצא
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34 (לפני שתוקן). בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״מונה״.
חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחד, והיא השלימה את המניין.
מבן חדש ומעלה [NUMBER THE CHILDREN OF LEVI … EVERY MALE] FROM A MONTH OLD AND ONWARDS – As soon as it passed the age of a non-viable child (a full month was regarded as the utmost time such a child can live) it can be counted to come under the term "keeper of the holy charge". – R. Judah the son of R. Shalom said: It is quite the usual thing with this tribe to be included in a census from their very birth, for it is said, "[And the name of Amram's wife was Jochebed, the daughter of Levi], whom her mother bore to Levi in Egypt" (Bemidbar 26:59) – which is explained to mean that she bore her just as she entered the gates of the border-city of Egypt and yet she is counted among the seventy souls which came down with Yaakov into Egypt (cf. Bereshit 46:27 and Rashi thereon), because if you count their number [as set forth in Bereshit 46:8–27] you will find that they were one short of seventy, and it was she whose name is not mentioned there who made up the number seventy (cf. Tanchuma Bemidbar 16).
פס׳: פקוד את בני לוי – בתחלה אמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳. וחזר ואמר פקוד את בני לוי. אלא מלמד שידע הקב״ה שישראל חוטאין והוא גוזר עליהן (שם יד) במדבר הזה יתמו ושם ימותו
וביקש להוציאן מן הגזרה. ע״כ מנאן בפני עצמם:
ובקש להוציאן מן הגזרה.
כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם – חיבה נוספה להן שישראל נמנו מבן עשרים שנה ומעלה והלוים מבן חדש:
כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם – לפי שהיו באים לפטור את הבכורות שחייבין פדיון מבן חדש ומעלה, לכן גם מניינם מבן חדש.
כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם COUNT EVERY MALE FROM THE AGE OF ONE MONTH UP: Since the Levites were to replace the firstborns and the firstborns are liable for redemption once they are one month old. For that reason, [all] the Levites [even] from the age of one month up were to be counted.⁠
Rashbam is explaining why the Levites were counted from the age of one month, if the rest of the people were counted only from age twenty years and above (1:3). His explanation is opposed to Rashi who says that the Levites receive special treatment because their holiness really is from birth. They are counted from age one month and above, because only at age one month do we assume that a baby will survive. Like Rashbam, see Hizq. So also Levine.
מבן חדש ומעלה – עד שוב המחברת, או על קרוב מהמקום
כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: המקום.
הראשון זה אל זה, והמשכיל יבין.
FROM A MONTH OLD AND UPWARD. Until the sun and moon are once again in conjunction,⁠
If the child was born on the New Moon (rosh chodesh) (Rabbi Joseph Tov Elem).
or until the moon returns to its approximate place of departure
If the child was born at any other time of the month.
and its original position and its present place are near each other.⁠
For when a child is not born on a New Moon, it is very difficult to visually determine when he is exactly a month old.
The intelligent person will understand this.⁠
That a complete lunar cycle has astrological significance.
מבן חדש ומעלה – שיצאו מכלל נפלים, וכן הבכורים מבן חדש.
FROM A MONTH OLD AND UPWARD – as they have left the status of stillborn, and so too firstborns [are counted] from one month old.
מבן חדש ומעלה תפקדם – שהרי אינן נמנין לצאת למלחמה רק לפטור בהם את הבכורות ישראל ודין בכור פדויו מבן חדש.⁠
שאוב מרשב״ם.
מבן חדש ומעלה תפקדם, "you will count them from one month and up.⁠" The reason why they were not counted from twenty years and up is that they would not participate in any wars, and from 30 days of age and up they could be used to redeem firstborns of the other tribes. A first born son of any tribe became viable at the age of 30 days.
מבן חדש ומעלה תפקדם – אמרו במדרש זהו שאמר הכתוב (תהלים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, מה תמרה זו צלה רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק, מה היא עושה תמרים ועושה נובלות אף ישראל יש בהם בני תורה ויש בהם עמי הארץ, מה היא עושה נובלות שאין נכנסין לאוצר ויש בה תמרים שנכנסין לאוצר כך ישראל במדבר מהם נכנסו לארץ ישראל ומהם לא נכנסו.
מבן חדש ומעלה תפקדם, "you shall number them from one month up.⁠" Our sages in Tanchuma Bamidbar 15 refer to Psalms 92,13 where the righteous is described as blooming like a date palm, saying that the reason that David chose this metaphor was that the shade of a palm tree can reach very far from its trunk. In other words, most of the time, sitting immediately under that tree you do not get much shade. They compare this to the reward the righteous receives for his righteousness. It is not immediate but delayed just like the full effect of the shade cast by the palm tree. Another similarity between the date palm and the people of Israel is that just as the date palm produces both dates (edible) and unripe or underdeveloped useless offshoots, so the Jewish people produce both righteous people, Torah scholars as well as ignorant people not worth preserving in God's storage chambers. Some Israelites were deemed worthy to enter God's treasure chamber, i.e. the land of Israel, others were not.
כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף – הנה החכם אבן עזרא טען על זה כי כשיחוברו הפרטים הם יותר שלש מאות, ואם כן לא עדפו בכורי ישראל. והשיב כי האמת דברי הקבלה שאין בכור מפקיע בכור, והיה בפרטי פקודי הלוים שלש מאות בכורים, לכן לא הכניסם בסוג הסכום. ואני תמה על זה: כי למה הכניסם במספר הפרטים. ואם
כך תיקן לאסט. בכ״י המבורג 8: ״או״.
הכניסם במספר הפרטים למה {לא} הכניסם בסוג הכלל. ועוד למה לא ביאר זה הכתוב, שהיה לו לומר כל זכר מבן חדש ומעלה זולת הבכורים שנים ועשרים אלף. ודעתי אחרת ולא אוכל לפרש.
והנה צוה למנותן מבן חדש ומעלה לצבוא צבא לפדות בהם את הבכורות כמו שכתוב בפירוש.
(טו-מג) ומפני זה צוה מיד למשה פקוד את בני לוי שימנה אותם לעבוד עבודתם. ובמדרש (במדבר רבה ג׳) נותן טעם למה חזר הכתוב לזכור משפחות הגרשני בהיות שכבר זכרם למעלה. ואמרו שהיה זה לפי שנזכרה למעלה מיתת בני אהרן ובני׳ לא היו להם יכול אף בלוים כן לכך חזר משפחותיה׳ להגיד שכלם העמידו משפחות.
והנה אמר וידבר ה׳ בדבור הזה במדבר סיני להגיד שאע״פ שמזמן העגל נבחר שבט לוי לעבודת הקדש הנה לא צוה יתברך שימנה אותם ויפקוד עבודתם לבתי אבותם אלא במקום הזה כי נתאחר זכרונו כדי לסמוך ענינו אצל מספר ישראל ולזה נאמר כאן שמצות מנין הלוים היתה במדבר סיני ששם היה מנין שאר השבטים:
וראוי לחקור בזה בשמונה דברים.
האחד למה נמנו הלוים מבן חדש ומעלה ולא נמנו כן ישראל אלא מבן עשרים. ותשובת זה היא שהיו הלוים תחת הבכורות והבכור היה נפדה מבן חדש ומעלה כמ״ש ופדויו מבן חדש ומעלה וכן בכאן נמנו מבן חדש ומעלה הבכורות לכן נמנו הלוים כלם כאן מבן חדש ומעלה שכבר היה יוצא מגדר הנפל.
הב׳ למה נצטוה משה לבדו על מנין הלוי׳ ולא נצטוה עמו אהרן בזה ג״כ כמו שנצטוו שניהם על ענין ישראל. והתשובה בזה היא להתרחק מן החשד כי אליו באו כסף פדויי העודפים ואולי שלזה נאמר על משה בזאת הפקידה פעמים רבות ע״פ ה׳ ולא נאמר במנין השבטים.
הג׳ למה אמר בלוים לבית אבותם למשפחותם כמ״ש בשאר השבטי׳ ומלבד זה זכר בלוים שמות משפחותיהם ולא זכר כן בבני ישראל. והתשובה בזה היא כי הלוים היתה עבודתם כפי משפחותיהם כי משא בני קהת לא היה כמשא בני גרשום ומפני זה הוצרך בלוים לזכור משפחותיהם אבל בישראל לא היה דבר מזה ולכך לא נזכרו בשבטים שמות המשפחות.
הד׳ למה היו הלוים מבן חדש ומעלה כ״ב אלף והיו פקודיהם מבן שלשים שנה ומעלה שמונת אלפים ולפי זה לא יעלו מבן כ׳ שנה ומעלה לחצי שבט מישראל היותר קטון ופחות שבכלם ועדין לא נשאו את הארון שהיה מכלה בהם וזה תימה רב שלא היו עבדי ה׳ ויראיו ברוכים כשאר העם.
והרמב״ן נסתפק בתשובת זה עם מה שזכרו חז״ל (שמות רבה ה׳) ששבט לוי לא היה בשעבוד ועבודת פרך במצרים ולכך בישראל לפי שמררו את חייהם בעבודה קשה נאמר בהם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל שבט לוי כמו שלא נשתעבדו כן לא נתברכו וזה דרך דרש הוא.
אבל כפי הפשט נראה לי שרבוי עם בני ישראל היה להשגחת השם ולצורך רב מפני שבהיותם מועטים לא יוכלו לכבוש את הארץ ולעבד׳ ולשמרה. ותרבה עליהם חיית השדה למעוטם ולכך היה מהשגחת השם להרבות אותם בדרך נס וכמ״ש (דברים י׳ כ״ב) הוא תהלתך והוא אלהיך וגומר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה׳ אלהיך ככוכבי השמים לרוב. שהיה הפלא שבמאתים ועשר שנים שישבו במצרים נתרבו כל כך כדי שיכבשו הארץ וימלאוה ובעבור ששבט לוי צפה הקב״ה שהיה עתיד להתיחד בעבודת הקדש ושיתפרנסו מן המעשר ולא יהיה להם חלק ונחלה בחלוקת הארץ לכך גזרה חכמתו יתברך שלא יתרבה שבט לוי כשאר השבטים כי אם יהיו רבים לא יהיה להם לחם לאכול ולא נחלה לשבת בה לכך היה רבוים כפי צרכם ר״ל כפי צורך עבודתם לא יותר מזה.
הה׳ איך אמר הכתוב מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף ובפרטן אתה מוצא כ״ב אלף ושלש מאות. ובתשו׳ זה אמרו במדרש (במדבר רבה ד׳) שלפי שמנאן לפדות בכורי ישראל והיו בלוים שלש מאות בכורות ואין בכור פודה בכור לכן נחסרו מהמספר הכולל וזכר הכתוב לבד כ״ב אלף.
הו׳ למה זכר ראשונה ממחנות הלוים צד ימה שהוא המערב ובאחרונה זכר המזרח בהפך מה שעשה בדגלים והתשובה על זה שלא התחיל מן המזרח מפני שלא היתה שם משמרת הלוים רק לאהרן ולבניו הכהנים ולמשה רבינו שהי׳ כהן הכהנים כי להיות מרע״ה בקרב ישראל מלך היה חונה לצד המזרח משום ויצא מלכם לפניהם כמו שהיה דגל יהודה לאותה סבה עצמה לצד מזרח הנה אם כן היה מזרח מחנה הלוים מיוחד אל המלך כמזרח דגלי בני ישראל ולשכונת משה ואהרן שם היו בני יהודה ובני יששכר וזבולון חכמים שנא׳ לא יסור שבט מיהודה. ומבני יששכר יודעי בינה ומזבלון מושכים בשבט סופר. ואחר זה זכר ללוים צד המערב שם השכינה ושם משא יריעות האהל ומכסהו מעורות אלים מאדמים ועורות תחשים והמסכים וקלעי החצר כי זהו יסוד הבית וכללותו. ושם בדרום בני קהת שהם היותר נכבדים שבלוים ונתן להם למשא הארון והשלחן והמנורה ומזבח הזהב. ולצפון שם בני מררי כי הוא הקטן והיה משאם קרשי המשכן ויתדותיו בריחיו ואדניו וכל כליו.
הז׳ למה אמר בבני קהת שומרים משמרת הקדש ולא אמר כן בגרשום ומררי. והלא בלוי נאמר בכלל שומרים משמרת הקדש. והתשובה בזה היא שלמעלה נאמר שהלוים ישמרו משמרת הקדש ומשמרת כל העדה שאותה שמירה היא שלא יכנס שם איש זר אמנם כאן לא נאמר בני קהת שומרי משמרת הקדש מאותה בחינה אלא בבחינת משאם שהיו הדברים היותר מקודשים שבמקדש וכמו שאמר הארון והשלחן והמנורה. ולפי שהיה המשא הקדוש הזה לבני קהת ביחוד נאמר בהם כאן בלבד שיהיו שומרים משמרת הקדש רוצה לומר כלי ההיכל וכלי קדש הקדשים.
הח׳ למה נאמר אחרי בני קהת וקודם מספר ומשא בני גרשום ובני מררי ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. והנה אלעזר היה נשיא כל נשיאי הלוים. והיה ראוי שיזכור זה מנשיאותו אחר זכרון עניני שלשתם גרשום קהת ומררי להיות הנשיאות כולל בהם. והתשובה לזה היא שמפני שנשיאות אלעזר היה לענין הארון והשלחן והמנורה ושאר כלי המקדש שהיו נושאים בני קהת שהיו עיניו ולבו של אלעזר שם כל הימים על שמירתם ונסיעתם לכן יחד נשיאות אלעזר על משא בני קהת ולא על משא גרשום. ועל מררי יזכור הכתוב אחר זה שהיה נשיאו איתמר בן אהרן ולכך לא זכר הכתוב את נשיאות אלעזר על בני מררי כי לא היו מנשיאותו ולא גרשום גם כן. וכן תמצא בסדר נשא שזכר הכתוב שאיתמר היה פקיד על עבודת גרשום ועל עבודת מררי ונמצא שהיה אלעזר פקיד בלבד על עבודת בני קהת.
ובמדרש אמרו (שם פ׳ ג׳) למה היו בבני מררי שני נשיאי׳ לפי שמקהת יצאו כהנים ולוים. ממשה יצאו הלוי׳ ומאהרן הכהנים. ונמנה אלעזר עם בני קהת לפי שגם הוא היה נושא שמן המאור אבל איתמר מפני שלא היה נושא דבר עם בני גרשום ולא עם בני מררי. לכן לא נמנה עמהם לנשיא כי לא היה משותף עמהם במשא.
גם נוכל לומר שזכר הכתוב כאן שהיה נשיא בני קהת אליצפן בן עוזיאל. ולפי שלא יאמר אומר ולמה לא נתרעם קרח עליו הוצרך הכתוב לומר כאן שלא היה נשיאותו של אליצפן החלטי בדבר הזה כי הנה היה אלעזר נשיא נשיאי הלוי ובפרט היה פקיד על שומרי כלי הקדש שהיו בני קהת ואליצפן נשיאם.
הנה אם כן מפני בני קהת ונשיאם נזכר כאן נשיאות אלעזר והתבאר מזה שהיו במחנה הקדוש הזה עשר מעלות מהנשיאים זה גדול מזה. כי הנה בדגלים היה לצד צפון דגל מחנה דן ונשיאו אחיעזר בן עמי שדי והוא הנשיא הא׳ כשנתחיל מאותו צד. והנשיא הב׳ יותר נכבד ממנו היה אלישמע בן עמיהוד נשיא דגל אפרים לצד המערב. ונשיא הג׳ נכבד ממנו היה לצד הדרום אליצור בן שדיאור נשיא דגל ראובן. והנשיא הרביעי נכבד ממנו היה לצד המזרח נחשון בן עמינדב נשיא דגל מחנה יהודה. והנשיא הה׳ נכבד במעלה וקדוש׳ היה צוריאל בן אביחיל נשיא לבני מררי להיותו נושא כלי המשכן והיה לצד צפון למחנות הלוים. והנשיא הו׳ נכבד ממנו אליסף בן לאל נשיא בית אב לגרשני כפי משאו מיריעות המשכן ומכסהו. והנשיא הז׳ נכבד ממנו הוא אליצפן בן עוזיאל נשיא לבני קהת שהיה משאם כלי קדש הקדשים. והנשיא השמיני יותר נכבד ממנו הוא אלעזר בן אהרן שהיה נשיא נשיאי הלוי. והנשיא התשיעי יותר נכבד ממנו היה אהרן הכהן הגדול שהיה על כלם נגיד ומצוה עניניהם. והנשיא העשירי הזה מרע״ה שעל פיו יחנו ועל פיו יסעו והוא הי׳ לצד מזרח כמלך בגדוד.
הרי לך עשר מעלות מהנשיאים במחנה הקדוש הזה דוגמת עשר מעלות מהשכלים הנבדלים העומדים על אדון כל הארץ גבורי כח עושי דברו. והותרה עם מה שפירשתי השאלה הט׳:
ואמר פקוד את בני לוי – לפי שלא מנאן עד עכשיו ולא היו בכלל ישראל. לפיכך צוה עכשיו למצותם לבדם להורות על מעלתם. כאומרם כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. ועוד לפי שמספר ישראל היה מבן עשרים. ומספר הלוים היה מבן חדש ומעלה. ועכ״ז לא עלה מניינם אלא כ״ב אלף. ויש לתמוה איך שבט נבחר קדוש ה׳ היו מעט מכל השבטים. והיה ראוי להיות בהפך. והרמב״ן ז״ל נתן טעם לזה דוק ותשכח שאמר שזה היה. מפני ששבט לוי לא היה להם עבודת פרך במצרים כמאמרם ז״ל. אבל ישראל היו פרים ורבים שלא כמנהג העולם. וכאשר יענו אותו כן ירבה. וזה דוחק הקצרה יד ה׳ להרבות לשבט לוי בשביל זה. ולכן חזר אליו ואמר ואולי היה מכעם הזקן. ושבט שמעון בכניסתן לארץ לא היו אלא כ״ב אלף וזה דוחק ג״כ. כי אם כבר נתרבו ואח״כ בעון שטים נתמעטו. לא היה זה מכעס הזקן. ודעתי בזה כי שבט לוי ממצרים נבחר מצד קדושתם ומעלתם. לפי שהיו גזע נבחר עוסקי׳ בתורה ובמסורת הברית שמסר להם יעקב אביהם. מצד קבלת אברהם ויצחק ושם ועבר. ולכן נבחרו ורצה השי״ת שיהיו שמשים לו ועומדים בהיכלו. ולכן אמרו כי זה היה נמצא יותר בקהת. לפי שהוא היה מקהיל קהלות ברבים לדרוש להם תורת ה׳. וזהו קהת כמו ולו יקהת עמים. ולכן אמר יעקב בסודם. בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד הא׳ הוא לוי יבא. כאומרו ויפתח האחד את שקו. וכן ברכו משה יורו משפטיך ליעקב. ואחר שהם היו עוסקים בתורת ה׳ יומם ולילה שנקראת תושיה. היתה מתשת כחם לפי שהיו כסריסים. כמאמרם ז״ל אשר פריו יתן בעתו זה עונת ת״ח מליל שבת לליל שבת. וזהו כה אמר ה׳ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. שהם ממתינים מליל שבת לליל שבת. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. ולכן נתן השי״ת לשבט הלוי שמירת המקדש. באופן שבסבת זה לא היו להם בנים כחצי שבט הממועט. ובשמירת המקדש שהיו שלמים ודבקים בה׳ יותר מברבוי הבנים. לפי שחשקה נפשם בתורה יותר מבאשת נעורים. והתורה יש בה כל תענוגים והכסף והזהב לפי שהוא כבוד מכל כלי חמדה. ולכן חתם הפרשה ואמר כל זכר מבן חדש ומעלה כ״ב אלף. לפי שהלוי מבן חדש שוה יותר מהישראלי מבן עשרים. ומבן שלשים היה שוה יותר מאחר של חמשים. ומבן חמשים שוה יותר מאחר של פ׳. ולכן ישוב מצבא העבודה. וישב באהל החכמה והעצה. וכל זה תשלום הדגלים כי כמו שצוה בדגלים לישראל יהודה במזרח. וראובן בדרום. כן צוה בלוים גרשון למערב. והקהתי לדרום. ומררי לצפון. משה אהרן ובניו מזרחה. בענין שיהיו מסודרים כסדר הדגלים. ולפי שרצה ליקח את הלוים תחת הבכורות. צוה לפקוד הבכורות וליקח הלוים במקומם. וזהו פקוד כל בכור זכר וגו׳. וכן קח את הלוים תחת כל בכור וגו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

כשיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרוא שומרי משמרת הקודש וכו׳. נראה מה שנקרא ״[שומרי] משמרת הקודש״ (פסוק כח), פירוש כי הוא נקרא ׳לגיון של מלך׳ (רש״י לעיל א, מט), ו״ברוב עם הדרת מלך״ (משלי יד, כח), ולפיכך נקראו ״שומרי משמרת הקודש״ משעה שיצאו מכלל נפלים:
להיות נמנה מן הבטן. ודוקא שם (להלן כו, נט) נמנה מן הבטן, לפי שודאי לא היה נפל, שהרי כשנכתבה התורה בימי משה (ב״ב טו.) כבר יצאת מספק נפל, לפיכך מנה את יוכבד מיד. אבל כאן דספק נפל הוא, לא מנה אלא משיצא מכלל נפל:
ילדה אותה ונמנית. וא״ת והרי לעיל דכתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. וי״ל שכאן מדבר בודאי שלא היה נפל והיו כלו חדשיו לכך נמנה משנולדה קודם שלשים יום: [גור אריה] ודוקא שם נמנה מן הבטן לפי שודאי לא היה נפל שהרי כשנכתבה התורה בימי משה כבר יצאת מספק נפל לפיכך מנה את יוכבד מיד. ואע״פ שנמנו כאן ע״פ רוח הקודש, לא היה רוצה למנות אותם שודאי כלו חדשיהם משום לא פלוג:
She bore her, yet she is counted. You might ask: Previously the Torah writes "from the age of one month and above" (Bamidbar 1:49) meaning that when they can no longer be categorized as stillborn they were counted. The answer is that here she certainly was not considered stillborn because [it was clear from birth that] she had completed her months [of gestation], therefore she was counted from the time of birth, before thirty days. (Gur Aryeh) It was specifically there that she was counted in the womb because she certainly was not to be considered stillborn — because when the Torah was written in the days of Moshe she had already passed the stage where there was a question that she might be considered stillborn. Therefore Yocheved was counted immediately. In addition, even though they were counted here through Divine Inspiration, he did not want to count them until they had completed one month in order not to make distinctions.
כל זכר מבן חודש וגו׳ – טעם מבן חודש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו, ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם, יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז ואת בניהם הקים ה׳ תחת אבותיהם שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה׳ במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו׳ והיו לי הלוים פירוש הוחלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם.
כל וכר מבן חודש ומעלה, every male above the age of one month. The reason the Levites were counted from the age of one month is that they replaced the firstborn who also were viable at the age of one month. The reason the firstborn had to ransom himself was that a Levite was going to take his place and he had to redeem himself from his former obligation, i.e. sanctity, an obligation which was due to his birth as a firstborn. You may well ask why the firstborn Levites nowadays do not have to redeem themselves. The reason is that the Levites who replaced the firstborn at that time had been appointed by God to replace the firstborn of all future generations. Their sanctity was of a permanent nature. Perhaps the Torah alludes to this with the repetition of the words in verse 12: הנה לקחתי את הלוים... והיו לי הלוים. "I have taken the Levites….and the Levites shall be Mine.⁠" The second word הלוים seemed redundant otherwise.
מבן חדש ומעלה – כי טעם המנין הזה כדי שיפטרו את הבכורות, לפיכך ימנו מיד שיצאו מכלל נפלים, כמו שכתוב בבכורים ופדויו מבן חדש תפדה (לקמן י״ח ט״ז), אבל במנין השני כשימנו אל עבודתם ואל משאם לא ימנו כי אם מבן שלשים שנה הראוים לעבודה:
פקד וגו׳ – כבר אמרנו (לעיל א, ב) ששבט לוי הוא כדוגמת בית ישראל בזעיר אנפין; וכמו בית ישראל, אף הוא מחולק לקבוצות. בני יעקב יצרו בתי אבות (שבטים), ובניהם חזרו ויצרו ענפי משפחות; כך שהאומה כולה נחלקה לשבטים (ראובן, שמעון, לוי וכו׳) שיצאו מבני יעקב, ושבטים אלה חזרו ונחלקו למשפחות (משפחת החנכי, משפחת הפלאי וכו׳ [השווה להלן כו, ה והלאה]) שהשתלשלו מבניהם של בנים אלה. באותו האופן, שלושת בני לוי (גרשון קהת ומררי) יצרו שלושה בתי אבות של לויים, ובניהם (לבני, שמעי, וכו׳) יצרו את משפחות הלויים.
מבן חדש ומעלה תפקדם – הלויים נמנים מבן חודש ומעלה, כאשר הוולד יוצא מכלל ספק נפל. הדבר מראה, שייעודם כלויים כולל הרבה יותר מאשר עשייה גרידא של העבודה שנקבעה להם כאן. עבודה זו – שמירת המקדש בעת החניות והמסעות – אינה אלא פועל יוצא וביטוי מעשי לייעודם הכללי. לצורך כניסתם הממשית לעבודה זו הם יימנו שוב (להלן פרק ד), ובמפקד זה יימנו מבן שלושים שנה ומעלה. יוצא אפוא, שהמפקד מבן חודש ומעלה קשור לייעוד כללי יותר, אשר יש בו מעֵבר לשירות מעשי זה. על כרחך זהו ייעוד שאפילו צעיר לימים עשוי להיות כשר לעבוד בו; על כל פנים, זה חייב להיות ייעוד שהאדם זקוק לחינוך לקראתו משחר ילדותו ונערותו ואילך.
ואכן שבט לוי לא רק שומר על משכן התורה, העשוי מעץ וזהב, תכלת ושש; אלא הוא שומר ומלמד את התורה עצמה, ומגן על קיומה. נמצא שהלויים משרתים, כדי לזרז ולסייע לקיום המעשי בחיים של כל אותם אידיאלים הבאים לידי ביטוי במשכן החומרי שהופקד בידיהם (עיין ברכת משה לשבט לוי [דברים לג, ט–יא]).
ייעוד כללי זה מוטל על כל בן לוי זכר מהחודש הראשון לחייו ואילך, וחינוכו לקראתו צריך להתחיל משהוא נעשה לראשונה מודע לסביבתו.
מלבד שירותם בבניין המשכן וכליו, משרתים הלויים גם בתוך המשכן. שתי צורות שירות אלו שונות זו מזו באופיין. השירות בבניין המשכן נקרא ״משמרת המשכן״, ״משמרת אהרן הכהן״, ו״משמרת כל העדה״. לפי זה הוא נעשה בשם המקדש, בשם הכהנים, ובשם העדה. אף על פי כן, כפי שאמרנו לעיל (על פסוק יב), הוא נעשה בראש ובראשונה בשם ה׳. בניגוד לכך שירות הלויים בתוך המקדש נעשה אך ורק בשם ה׳.
על שירות הלויים בתוך המקדש נאמר: ״ושרת בשם ה׳ אלקיו״ (דברים יח, ז), ודורשים חז״ל: ״איזהו שירות שבשם הוי אומר זה שירה״ (ערכין יא.). שכן שירה היא שירות בשם ה׳, תרתי משמע: המשורר שר בשם ה׳ ובציוויו, והוא נושא את שם ה׳ על שפתיו.
כך יורדים חז״ל לעומק משמעות השירה שהלויים ליוו בה את קרבנות הציבור. דוד, אסף ובני קרח שוררו שירה ברוח הקודש. שירתם, היוצאת מפי הלויים, היא שירוּת בשם ה׳, פשוטו כמשמעו. המשורר מדבר בשם ה׳. הוא אומר את מה שה׳ עצמו היה אומר לנו, אילולא עשה את המשורר לכלי פעולתו, השרה עליו את רוח קודשו, ושם מילתו על לשונו. כפי שאומר ״נעים זמירות ישראל״ במבט לאחור על חייו ופעליו כמשורר: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר⁠־בִּי וּמִלָּתוֹ עַל⁠־לְשׁוֹנִי״ (שמואל ב כג, א–ב). בה בעת, השפעתו של המשורר באה בכוח שם ה׳, שאותו הוא נושא על שפתיו. שכן זו כל עצמה של שירתו: הנחת שם ה׳ על כל בחינות האדם והעולם; הוא רואה כל בחינה מנקודת המבט של שם זה (עיין גם פירוש, בראשית מט, כב; שמות טו, א).
בשירות זה של שירה במקדש, רשאים ליטול חלק גם קטנים מבני לוי: ״אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלויים אומרים בשיר״ (ערכין יג:).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

פקוד את בני לוי – אחרי ההקדמה הזאת בא הצווי לפקוד את הלוים כדי לדעת כמה עודף מספר הבכורים על הלוים, והיה תכלית הצווי לדעת סכום הכולל לא לדעת את הפרטים לכן אמר פה לבית אבותם למשפחותם, ואצל בני ישראל אמר למשפחותם לבית אבותם כי שם התחיל מלמטה מן המשפחות ועלה אל הבית אבות, ופה פקד מלמעלה למטה מן הבית אבות אל המשפחות כמ״ש בפ׳ בא [סי׳ יז], ואמר שנית תפקדם – ר״ל שאיני מבקש רק לדעת מספר הכולל שזה גדר פקידה והבדלו מן ספירה, כמ״ש בפירושי לש״ב ולא נז׳ כאן לא לגלגלותם ולא מספר שמות, וחז״ל אמרו שמרע״ה עמד בפתח אהליהם ובת קול אמרה כך וכך תינוקות יש בבית הזה ועז״א אמר שנית תפקדם שהוא הבטחה לא צווי, ר״ל אני מבטיחך שתדע מספר כללם, ועז״א:
פקוד את בני לוי: כאן לא כתיב ׳שאו את ראש׳. וידוע הטעם במדרש רבה (א,יא). ולדברינו לעיל (א,ב) אין כאן שינוי, דכאן לא מיירי בראשים, אלא במנין אנשי השבט, משום הכי כתיב ״פקוד״ כמו שם ״תפקדו״.
לבית אבותם למשפחותם: הקדים לומר ״בית אבותם״, דיחס שם אביהם גרם להם, כמבואר במדרש רבה (ו,ג) במנין בני גרשון ריש פרשת נשא (להלן ד,כא), דשם הקדים גם כן ״בית אבותם״ ל״למשפחותם״. מיהו במדרש לא עמדו על זה המקרא. {ונראה מפירוש רש״י קדושין (סו,ב) בד״ה כהנת ׳לוי שנשא כהנת׳ וכו׳, משמע דסבירא ליה דזה למדים מדכתיב בלויים ״לבית אבותם למשפחותם״, ד׳בית אב׳ לענין יחס תלוי בתר ׳משפחה׳, דנקרא לענין גאולה וירושה אחר בית אב דוקא ולא אחר האם, כן לענין יחס, בית אב הוא מזרע האב ולא מזרע האם. ומה דאיתא בפירוש רש״י שם ״למשפחותם לבית אבותם״ טעות סופר הוא, וצריך לומר ״לבית אבותם למשפחותם״}.
והנה לא הזכיר כאן שיהיה ״במספר שמות״. משום שלא היו יראים מנגף, כדאיתא בב״ב (ז,ב): אמר ריש לקיש, רבנן לא צריכי נטירותא, שנאמר ״ולי מה יקרו רעיך אל וגו׳ אספרם מחול ירביון״ (תהילים קלט,יח), מאי קאמר, אילימא וכו׳, אלא הכי קאמר, אספור למעשיהם של צדיקים מחול ירבון, וק״ו, ומה חול שמועט מגין על הים וכו׳ (עכ״ל). הבינו חז״ל בזה המקרא שני פירושים, חדא, ״אספרם״ – היינו מעשיהם, שהרי בשביל זה כל אחד שקול נגד הרבה, וא״כ נעלם מספרם. שנית, ״אספרם״ – אספור את ראשם ואיני ירא מנגף, כי ״מחול ירביון״, מה חול מגין על הים וכו׳. והלויים היו ריעי הקב״ה כביכול.
 
(טז) וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל⁠־פִּ֣יעַל⁠־פִּ֣י
• יש ספרים=עַל⁠־פִּ֣י באות פ״א גדולה
יְהֹוָ֑הי״י֑ כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃
Moses numbered them according to the word of Hashem, as he was commanded.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםמלבי״םנצי״במשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וּמְנָא יָתְהוֹן מֹשֶׁה עַל מֵימְרָא דַּייָ כְּמָא דְּאִתְפַּקַּד.
And Moshe numbered them according to the word of the Lord, as he had been commanded.
וסכם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסכם״) גם נוסח חילופי: ״ומנן״.
יתהון משה על פם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פם״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠פום״.
גזירת ממרה די״י היך מה דאיתפקד.
ומנא יתהון משה על פם מימרא די״י היכמה דאיתפקד.
Moses therefore numbered them according to the mouth of the Word of the Lord, as he had been commanded.
[ט] וַיִּפְקֹד אֹתָם משֶׁה עַל פִּי ה׳ וגו׳ – אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אוֹמֵר לִי שֶׁאֶמְנֶה אוֹתָן מִבֶּן חֹדֶשׁ, יָכוֹל אֲנִי לִהְיוֹת מְחַזֵּר וּמְסַבֵּב בְּחַצְרוֹתֵיהֶם וּבְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם וְלִסְפֹּר כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁאַתְּ אוֹמֵר לִי: כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ עוֹשֶׂה שֶׁלָּךְ וַאֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁלִּי.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם הָיָה משֶׁה הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לוֹ עַל פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וְהַשְּׁכִינָה מְקָרֶבֶת וְאוֹמֵר לוֹ חֲמִשָּׁה תִּינוֹקִים יֵשׁ בַּבַּיִת הַזֶּה, חֲמִשָּׁה תִּינוֹקִים יֵשׁ בָּאֹהֶל הַזֶּה, עֲשָׂרָה תִּינוֹקִים יֵשׁ בָּאֹהֶל הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּפְקֹד אֹתָם משֶׁה עַל פִּי ה׳ וגו׳, כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת לוֹ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

פַעַדַּהֻם מֻושִׁה עַלַי׳ קַוְלִ אללַה כַּמַא אֻמִרַ
אזי ספר אותם משה, על פי מאמר ה׳ כפי-שהוא קבל צווי.⁠
(מאת ה׳.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

על פי י״י – אמר משה לפני הקב״ה: היאך אני נכנס לבתי כולם ולתוך אהליהם לדעת מיניין יונקיהם, אמר לו הקב״ה: עשה אתה שלך ואני אעשה שלי. הולך משה ועומד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באוהל הזה. לכך נאמר: על פי י״י.
על פי ה' [AND MOSHE NUMBERED THEM] ACCORDING TO THE WORD OF HASHEM – Moshe said to the Holy One, blessed be He, "How can I enter their tents to ascertain the number of their babes?!⁠" Thereupon the Holy One, blessed be He, replied to him, "You do your share and I will do Mine!' Moshe accordingly went and stationed himself at the entrance of each tent, the Shechinah having gone there beforehand, and a divine voice issued from the tent, saying, "So-and-so many babes are in this tent". It is on this account that it states, "[and Moshe numbered them] according to the word (by the mouth) of Hashem" (Bemidbar Rabbah 3 9).
פס׳: ויפקוד אותם משה – בוא וראה בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות שהרי לגרשון משפחת הגרשוני פקודיהם שבעת אלפים ושש מאות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

לדעת מנין יונקיהם. וקשה, וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאהל שלהם נמנו על פי ה׳, ונראה שפירושו כי גנאי הוא לתלמיד חכם שיכנס לאהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם לדעת מנין יונקיהם:
היאך אני נכנס. [גור אריה] וקשה וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאהל שלהם נמנו ע״פ ה׳. ונראה שפירושו כי גנאי לת״ח שיכנס לאהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם כו׳:
How can I enter. (Gur Aryeh) This raises a difficulty: Was it due to the effort involved that he did not wish to enter their tents? In other words, was that [the reason why] they were counted according to the word of Hashem? It appears that the explanation is that because it is dishonorable for a scholar to enter a tent where there are women, therefore he said "How can I enter into their tents…?⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויפקד אותם משה על פי ה׳ – שידע המפקד ע״י ה׳ והבת קול:
כאשר צווה: פירוש, כמו בשעת הציווי היתה רוח הקודש בשפע חלה על משה, כך בשעת מנין היה ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ – באותו שפע היה הולך מאהל לאהל ויודע מה בתוכו, והוא בכלל הדבור, ועוד עיין בסמוך פסוק כ״ג.
ויפקוד אותם משה עפ״י ה׳ כאשר צוה – יתכן דכתיב במספר ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם, דלא נמנו רק עשיריות לא אחדים, לכן בכל המספר לא נזכר אחדים, והוא כי כל ראש מבני ישראל נתן מספר אנשיו, והיו שרי עשרות, ומכל מספר הקטן עשו מספר הכולל, ופחות מעשרה לא היה ראש עליהן בלבד לכן כתיב לצבאותם, שאין מחנה פחותה מעשרה, כמבואר ירושלמי פ״ק עירובין, ובמספר הלוים מבן חדש ומעלה, שמשה נכנס אל פתח האהל וב״ק יוצאת ואומרת כך תינוקות, לא נמנו ג״כ אחדים וכאשר צוה במספר ישראל, משא״כ במנין הבכורים נזכרו אחדים. ודו״ק.
 
(יז) וַיִּֽהְיוּ⁠־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי⁠־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃
These were the sons of Levi by their names: Gershon, and Kohath, and Merari.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ב
וַהֲווֹ אִלֵּין בְּנֵי לֵוִי בִּשְׁמָהָתְהוֹן גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי.
And these were the sons of Levi by their names: Gershon and Kehath and Merari.
והוון אלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
בנוי דלוי בשמהתהון גרשון וקהת ומררי.
והוון איליין בני לוי בשמהתהון גרשון וקהת ומררי.
And these were the sons of Levi by their names: Gershon, Kehath, and Merari.
[י] וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם וגו׳ – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה, פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵלֶּה, מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, כָּאן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם, מַה פָּסַל, פָּסַל בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁעָבְדוּ לָעֵגֶל.
וַהַאֻלַאאִ כַּאנֻוא בַּנִי לַאוִי בִּאַסמַאאִהִם גִ׳ירשֻׁון וַקִהַאתּ וַמִרַרִי
ואלה היו בני לוי בשמותם: גרשון וקהת ומררי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

גרשון – כי הוא הבכור. ובדברי הימים (דברי הימים א ו׳:א׳) נמצא עם מ״ם תחת נו״ן.
GERSHON. For he was the first-born. In Chronicles the name is spelled with a mem
Gershom.
in place of a nun (I Chron. 6:1).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

גֵּרְשוֹן וּקְהָת: הגימ״ל דגושה. [גֵּרְשׁוֹן].
בשמתם – שיזכיר שמות המשפחות בפרט, וזה לפי שהיתה עבודתם כפי משפחותיהם כמפורש בסמוך, אבל במנין בני ישראל לא היה צריך להזכיר שמות המשפחות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויהיו – מתחיל מבית אבותם ויורד מלמעלה למטה אל המשפחות שגרשון היה הבית אב ולבני ושמעי הם המשפחות:
ויהיו וגו׳ בשמותם: תיבת ״ויהיו״ מיותר. ועיין מה שכתבתי בספר בראשית (ט,יח). אלא בא ללמד שבני לוי נזהרו להיות ״בשמותם״ שהיו נקראים, ולא כשארי שבטים שכמה נשתנו, כמבואר בפרשת פינחס.
 
(יח) וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי⁠־גֵרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי׃
These are the names of the sons of Gershon by their families: Libni and Shimei.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאברבנאלמנחת שימלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן לְזַרְעֲיָתְהוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי.
And these are the names of the Beni Gershon after their families: Lebni and Shemei.
ואלין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואלין״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
שמהת בני לוי לזרעייתהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייוותהון״.
לבני ושמעי.
ואילין שמהת בני גרשון לגניסתהון לבני ושמעי.
And these are the names of the Beni Gershon, according to their families, Libni and Shemei.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן וגו׳ – רְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין הַלְוִיִּם, שֶׁנִּתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל מִשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּהֶם לִמְנוֹת שְׁמוֹתָם, מַה שֶׁלֹא עָשָׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם וגו׳, וְכֵן: וּבְנֵי קְהָת וגו׳ (במדבר ג׳:י״ט), וְכֵן: וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וגו׳ (במדבר ג׳:כ׳), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תוספתא תענית ג׳:ב׳): אֵלּוּ שְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת שֶׁהִתְקִין משֶׁה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁעָמַד דָּוִד וְעָשָׂה אוֹתָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לִכְהֻנָּה וּלְוִיָּה.
וַהַדִ׳הִ אַסמַאאֻ בַּנִי גִ׳ירשֻׁוןַ לִעַשַׁאאִרִהִם לִבּנִי וַשִׁמעִי
ואלה שמות בני גרשן לפי משפחותם: לבני ושמעי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואלה שמות בְֽנֵי⁠־גרשון: הבי״ת בגעיא. [בְּֽנֵי⁠־גֵרְשׁ֖וֹן].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

 
(יט) וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל׃
The sons of Kohath by their families: Amram, and Izhar, Hebron, and Uzziel.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאברבנאלמנחת שימלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וּבְנֵי קְהָת לְזַרְעֲיָתְהוֹן עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל.
And the Beni Kehath after their families: Amram and Izhar, Hebron and Uzziel.
ובנוי דקהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל.
ובנוי דקהת לגניסתהון עמרם ויצהר וחברון ועזיאל.
And the Beni Kehath by their families, Amram, Jizhar, Hebron, and Uzziel.
וַבַּנֻו קִהַאתּ לִעַשַׁאאִרִהִם עַמרַאם וַיצהַאר חִבּרֻון וַעֻזִיאִיל
ובני קהת לפי משפחותם: עמרם ויצהר חברון ועזיאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

קְהָת: הקו״ף בשוא לבדו, ויעשה כן כולם. [קְהָת].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

 
(כ) וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃
The sons of Merari by their families: Mahli and Mushi. These are the families of the Levites according to their fathers' houses.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאברבנאלמלבי״ם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיָת לֵוִי לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן.
And the Beni Merari by their families, Mahali and Mushi; these are the families of the Levites after the house of their fathers.
וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם
וּבְנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיָתְהוֹן מַחְלִי וּמוּשִׁי אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיָת לֵוִי לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן
״אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי״ – ״זַרְעֲיָת לֵוִי״. אבל להלן ״וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי״ (פס׳ לב) ״לֵיוָאֵי״, עיין שם הטעם.
ובנוי דמררי לזרעייתהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״לזרעייותהון״.
מחלי ומושי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אלין ... דלוי״) נוסח אחר: ״אליין הנון לזרעייותהון ליואי״.
אלין אינון זרעייתהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתהון״) גם נוסח חילופי: ״זרעייות״.
דלוי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלוי״) גם נוסח חילופי: ״ליואי״.
לבית אבהתהון.
ובנוי דממרי לגניסתהון מחלי ומושי אילין הינון גניסת ליואי לבית אבהתהון.
And the Beni Merari by their families, Machli, and Mushi: these are the families of the Levites after the house of their fathers.
וַבַּנֻו מִרַרִי לִעַשַׁאאִרִהִם מַחלִי וַמֻשִׁי הַדִ׳הִ עַשַׁאאִרֻ אַללִיֻוַאנִיִּיןַ לִבֻּיֻותִ אַבַּאאהִם
ובני מררי לפי משפחותם: מחלי ומושי, אלו משפחות הלוים לבתי אבותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

 
(כא) לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּֽי׃
Of Gershon was the family of the Libnites, and the family of the Shimeites: these are the families of the Gershonites.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייומלבי״םמשך חכמה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

לְגֵרְשׁוֹן זַרְעִית לִבְנִי וְזַרְעִית שִׁמְעִי אִלֵּין אִנּוּן זַרְעֲיָת גֵּרְשׁוֹן.
Of Gershon were the family of Libni and the family of Shemei; these are the families of Gershon.
לגרשון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לגרשון״) גם נוסח חילופי: ״לבנוי דג׳⁠ ⁠⁠״.
זרעייתה
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דשב׳⁠ ⁠⁠״.
דבנוי דלבני וזרעייתה דבנוי דשמעי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אלין אינון זרעייתה״) נוסח אחר: ״אליין הנון זרעייותהון״.
אלין אינון זרעייתה דבנוי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרעייתה דבנוי״) גם נוסח חילופי: ״זרעיית בנוי״.
דגרשני.
לגרשון גניסת לבני וגניסת שמעי איליין הינון גניסת גרשון.
Of Gershon, the family of Libni, and the family of Shemei; these are the families of Gershon.
[יא] לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וגו׳ – לָמָּה צָרִיךְ לַחֲזֹר מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם וַהֲלוֹא כְּבָר אֲמוּרִים לְמַעְלָה, לָמָּה צָרִיךְ הַכָּתוּב לְכָךְ, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר וגו׳ וַיָּמָת נָדָב וגו׳ (במדבר ג׳:ב׳-ד׳), אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לְאַהֲרֹן אַרְבָּעָה בָנִים לֹא הֶעֱמִידוּ מִשְׁפָּחוֹת אֶלָּא הַשְּׁנַיִם אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, יָכוֹל אַף בַּלְוִיִּם כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לְגֵרְשׁוֹן שְׁנֵי בָנִים וְלִקְהָת אַרְבָּעָה בָנִים וְלִמְרָרִי שְׁנֵי בָנִים שֶׁמָּא לֹא הֶעֱמִידוּ כֻּלָּם מִשְׁפָּחוֹת, לְכָךְ חָזַר הַכָּתוּב כְּשֶׁבָּא לִמְנוֹת בְּנֵיהֶם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי, חָשַׁב שֶׁהֶעֱמִידוּ כָּל בְּנֵיהֶם מִשְׁפָּחוֹת שֶׁהָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים.
לִגִ׳ירשֻׁון עַשִׁירַתֻ לִבּנִי וַעַשִׁירַתֻ שִׁמעִי הַדִ׳הִ עַשַׁאאִרֻהֻם
לגרשון: משפחת לבני ומשפחת שמעי, אלו הם משפחותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

לגרשון משפחת הלבני – כלומר: לגרשון היו הפקודים, משפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך.
לגרשון משפחת הלבני OF GERSHON, THE FAMILY OF THE LIBNITES – that is to say: Of Gershon, those who were numbered were the family of the Libnites and the family of the Shimites; and the section concludes with the statement "those who were numbered of them were so-and-so many" (v. 22).
לגרשון משפחת הלבני – פירושו: אלו שתי משפחות מספרם כן.
OF GERSHON WAS THE FAMILY OF THE LIBNITES, AND THE FAMILY OF THE SHIMEITES. Its meaning is, these two families numbered the following amount.⁠
7,500. In other words, verses 21 and 22 form one unit.
לגרשון משפחת הלבני כלומר לגרשון היו הפקודים משפח׳ הלבני ומשפחת השמעי פקודיה׳ כך וכך. פי׳ האי קרא לא אתא לאשמעינן המשפחות של גרשון מי ומי הן שכבר שמענו זה מקר׳ דלעיל מיניה דכתי׳ ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי אלא לאשמועינן שמשפחת הלבני ומשפחת השמעי פקודיהם היו כך וכך כאלו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחות הגרשוני היו פקודיהם מבן חדש ומעלה שבעת אלפים וחמש מאות מפני שהאריך הספור חזר וכתב פעם שני׳ פקודיה׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כלומר לגרשון היו הפקודים משפחת הלבני ומשפחת השמעי כך וכך. פירוש, שאין הכתוב בא לומר המשפחות של גרשון מי ומי הם, דזה כבר כתיב (פסוק יח) ״בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי״, אלא פירוש הכתוב שמשפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך, ומנין המשפחות אתא לאשמועינן (כ״ה ברא״ם). והא דלא קאמר ׳משפחת הלבני ושמעי כך׳, ולמה כתב ״לגרשון וגו׳⁠ ⁠⁠״, ללמוד שאין צריך למנות כל משפחה ומשפחה בלבד, לכך קאמר ״לגרשון משפחת השמעי והלבני״ ביחד, דאין למנות רק השבט. והא דכתיב המשפחה, היינו כדלעיל (פ״א אות ג) שעל ידי המשפחות היה נודע אם מגרשון או מקהת הוא, שאם הוא מוחזק ממשפחה שהיא ידוע שהיא מגרשון – נמנה מגרשון, וכן באחרים:
משפחת הלבני. יש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ למה כתיב ב׳ פעמים הרי כתיב לעיל מיניה ואלה שמות בני גרשון וגו׳. ומתרץ, הראשון לפרש מי היו בניו, והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקדיהם כך וכך. ולפי גרסא שלפנינו נמי פירושו הכי, שלא בא להשמיענו מי היה משפחותיו דהא כבר ידענו זה, אלא האי קרא בא לאשמועינן שמשפחת לבני ושמעי פקדיהם היו כך וכך, כאילו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחת הגרשוני היה הפקודים כך וכך:
פקודיהם כך וכך. דק״ל לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני, וזה אינו דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון. לכ״פ כלומר לגרשון היו וכו׳. מצאתי:
The family of Livni. There are texts that read "the first was to explain who his children were". Rashi is answering the question: Why does the Torah write this twice, since above it is written "these are the names of Gershon's sons…" (v. 18)? He answers that the first time was to explain who his children were, and the second was to say that for Gershon the family of Livni and the family of Shim'i numbered so many and so many. According to our text one may also explain, that the verse does not come to inform us who his families were, since we already knew this. Rather this verse comes to inform us that the count of the families of Livni and Shim'i were so many and so many — as if it had said "Of Gershon the family of Livni and the family of Shim'i which are the families of Gershon — their numbers were so many and so many.⁠"
Their numbers were so many and so many. Rashi is answering the question: The term "Of Gershon, the family of Livni" implies that Gershon was from the family of Livni and this is not the case, because the family of Livni was from the family of Gershon. Therefore he explains "Meaning, of Gershon those who were counted…"
לגרשון משפחת הלבני – דבק אל הפסוק שלמטה, וביאורו שתי משפחות גרשון שהם משפחת הלבני ומשפחת השמעי היו פקודיהם במספר כל זכר ז׳ אלפים וחמש מאות:
הלבני השמעי – אינם שמות העצם ולכן באו בה״א הדעת כי הם שמות היחס:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

לגרשון – אמר זה שנית להודיע שכל אלה העמידו משפחות ושלא היו משפחות עליונות רק אלה:
לגרשון משפחת וכו׳ פקודיהם במספר כל זכר כו׳ פקודיהם שבעת אלפים וחמש מאות – הא דכפל בו פקודיהם, יתכן, שהמספר היה שוה, שמחצה מזה היה משפחת לבני ומחצה מזה היה משפחת שמעי, והיה כל משפחה לשלשת אלפים וז׳ מאות וחמשים. ובקהת לא נאמר כלל פקודיהם, לפי שאהרן לא היה בהמנין. ופשוט.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×