כ״ה לעיל פמ״ו אות לז. ובלק״ט כאן ויפל יוסף על פני אביו, שזו הבטחה דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך.
נדפס בבית המדרש ח״ה צד נד. משבלי הלקט הלכות תפלה. וראה לעיל אות א.
ראה לעיל פמ״ו אות קעז. התחלת המאמר וסופו. ולקמן אות ד.
בלק״ט וישק לו נשיקה של פרידה. ובספר צרור המור כאן, וישק לו מכאן אמרו זו נשיקת פרישות מכאן ״שצריך״ אדם לנשק את מתו על פרישתו. ובשכל טוב וישק לו מלמד ״שמותר״ לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור. וראה מ״ש בביאור ענין נשיקת המת לעיל פכ״ג אות כו. ובתרגום יוב״ע וירושלמי ובספר הישר כאן.
בכת״י ילקוט נר השכלים ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים אמר הקב״ה ליוסף אני איני יכול לשמור על הצדיק ואתה שומרו חייך שיקצר מימיך עשר שנים, שמונה שנים בשביל שאמרו לו אחיו עבדך אבינו יעקב (ויהודה לפי שאחיו הגדול כאביו) שמונה פעמים ולא מיחה בהם ושתים בשביל שאמר ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים וגו׳ ויחנטו הרופאים. והחשבון לא מדויק. ראה מ״ש לעיל פמ״ד אות צב. בבאור וצרף לכאן. ובענין חניטת הרופאים מבואר בספר חסידים מק״נ צד שפג. כתיב ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנט את אביו את עבדיו הצדיקים ראוי הצדיק שלא יעסקו בו אלא צדיקים כו׳ כתיב ויעשו בניו לו כאשר צום שצוה שבניו ישאוהו ולא בני בניו, כי נשאו נשים מכנענים ומה בכך שבשביל כך לא רצה שיגעו במטתו והלא כתיב ויצו יוסף את הרופאים לחנט את אביו הרי נגעו בו ובני בניו לא יגעו במטתו, ואם תאמר (ובהערות שם; ואולי צ״ל וא״ל) דחנטה אי אפשר אם לא יגעו בו אבל במיטה איפשר על ידי בניו, ויש אומרים ויצו יוסף את עבדיו הרופאים לא נאמר כי עבדיו לא היו רופאים אלא שצוה לעבדיו שיהיו עם הרופאים להזהירם שלא יגעו בגופו של יעקב אלא בניו, והרופאים מורין לבניו לעשות לו כך וכך, ועבדיו רואים שלא יחסרו דבר שבניו לא יראוהו, ד״א כך אמר ויצו יוסף את עבדיו הגרים הצנועים עם הרופאים שהרופאים יחנטו והעבדים ישמרו שלא יחשדו אותם החרטומים, וישאלו ממנו עתידות כמו הנשאל בגלגולת או שמעלה בזכורו כי מצריים דרכם לשאול באוב, ויאמרו כיון שיעקב נביא ויודע מה יקרא באחרית הימים מוטב שנשאל מן הנביא שיודע מה שבאחרית הימים יהי׳ כדכתיב ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
כן מבואר גם בפי׳ רדי״א כאן והחנטה היא הוצאת המוח, והלב, והכבד, וכן המעיים, והמררות מתוך הגוף וימשחו הגוף מבית ומחוץ בשמן אפרסמון וימלא הקרבים מבית ומחוץ ממיני בשמים, המיבשים לחלוחית הגוף, וצריך בכל יום להחליף הבשמים, ובתוך ימים ישאר הגוף יבש, וקשה על מתכונתו, מבלי שנוי אבר מאיבריו, ונראה המת כאלו ישן ולא יתעפש, ולא יסרח, ולא יתרחקו ממנו בני אדם, ועם זה הבשר והעור יותכו מעט מעט, עד שישארו העצמות לבד, והעד שיוסף נחנט ג״כ שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי כבר כלה הבשר. והתוס׳ יו״ט פ״ד דפסחים מ״ט מביא דברי האברבנאל אלה, וראה שם ברמ״ז ובלקוטים שבמשניות מה שכתבו בענין זה. אמנם בזהר ח״א רנ. מבואר דס״ל שלא הוציאו בני מעיו בשעת החניטה וז״ל תא חזי כתיב ויצו יוסף וכו׳ ויחנטו הרופאים את ישראל סלקא דעתך כשאר בני נשא הוה חניטא דא איתימא בגין אורחא הוא דעבדו. הא כתיב וימת יוסף בן וגו׳ וישם בארון במצרים הא לא אזלו עמיה בארחא דהא תמן אתקבר וכתיב ויחנטו אותו. אלא ארחא דמלכין איהו בגין לקיימא גופייהו חנטי לון במשח רבות עלאה על כל משחין מעורב בבוסמין ושאיב ליה בגופא יומא בתר יומא בההוא משחא טבא ארבעין יומין דכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים. בתר דאשתלים דא קיימא גופא שלים זמנין סגיאין בגין דכל ההוא ארעא דכנען וארעא דמצרים מכלה גופא ומרקיב ליה לזמן זעיר מכל שאר ארעא ובגין לקיימא גופא עבדי דא ועבדי חניטא דא מגו ומברא. מגו דשוויין ההוא משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה דגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין, ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא הכי אצטריך דגופא דאבהן איהו והוה בקיומא בגופא ונפשא כגוונא דא ליוסף דאיהו דוגמא דגופא ובקיומא דגופא דכתיב ויחנטו אותו, בקיומא דנפשא דכתיב ויישם בארון במצרים. ובשו״ת חת״ס חיו״ד סי׳ של״ו מפרש דברי הזהר שלא פתחו בטן יעקב ולא הוציאו בני מעיו, דאיך אפשר לעשות כן חניטה לשפוך שמן אפרסמון לתוך הגוף מלא קיא צואה ע״כ א״א בלי הוצאת בני מעים הפנימים אך ביעקב כתיב ויגוע וגו׳ וכ׳ הרמב״ן סוף פ׳ חיי שרה (ראה בב״ר לעיל פכ״ה אות כט.) שנתמקמק בחולי מעיים כמו עשרה ימים ויותר עד שהמק בשרו והוא על רגליו והיה נקי מכל רפש וצואה לו היו יכולים להכניס אפרסמון דרך טבורו. ויש להעיר ע״ז מדברי הרשב״א בשו״ת ח״א סי׳ שס״ט דמותר לתת סיד על גבי כל מת למהר עיכול הבשר ואין כאן משום בזיון ולא משום צער ״והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון״. ובשכ״ט כאן חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים דכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך, (
ירמיה לד, ה.) אלא שבישול חנטת המתים ע״י (אור) [האש] ובשול חנטת הפירות ע״י האש [האור]. ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו. (וראה בתויו״ט שם מ״ש לחדש דשורפין על המלכים היינו חניטה עיי״ש ואחרים חלקו עליו, וכוון לאחד מן הקדמונים בעל שכל טוב). ובילקוט כת״י אור האפלה ויחנטו הרופאים את ישראל החנוטים הם שמשקים את המת קצת סממנים חריפים יבשים שעוקרים ממנו שארית הרטיבות ומפרקים אותם כדי שלא יבאיש ולא יתליע אלא יצטמק ויתיבש. (תרגום מערבית). ובספר צרור חמור וצוה לחנוט את אביו בענין שיהיה גופו קיים, וזה יורה על מה שאמרו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ולא לחנם כתב בו חניטה יותר מבשאר אבות. וראה לעיל פמ״ז אות קמה. בבאור ומ״ש לעיל פי״ט אות קנז. לענין אם החנוטים מטמאין.
מובא בס׳ צרור המור כאן. וראה במו״נ ח״א פי״ט.
ב״ר פ״ק ו. ובספר צרור המור מביא מאמר זה בהרחבת דברים. א״ר אבהו את מוצא שבעים יום יש בין אגרות המן לאגרות מרדכי שאגרות המן היו בי״ג בניסן שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בי״ג בו. ואגרות מרדכי היו בכ״ג בסיון שנאמר ויקראו סופרי המלך בחודש השלישי הוא חדש סיון בכ״ג יום בו, ולמה כן כנגד שבעים יום שבכו מצרים את יעקב שנאמר ויבכו אותו מצרים ע׳ יום. ובמנח״י מוסיף ביאור שמצרים היתה אז תחת ממשלת הפרסיים והאגרת השנית שהיהודים ינקמו מאויביהם היתה ראויה להכתב קודם, ובזכות יעקב נתלו למצרים שבעים יום. ומובא דרש ר׳ אבהו באגדת אסתר פ״ח ח. ובהערות רש״ב כותב על דברי ר׳ אבהו לא מצאתי המקור ונעלם ממנו דברי הירושלמי וב״ר הנ״ל.
ובשכ״ט שבעים יום לכבוד ע׳ נפש שבאו למצרים, מלמד שעכשיו היו כולם בעלי בתים והיו הולכין וקושרין מספד בית איש יומו. ובס׳ פענח רזא ובפי׳ הר״י מוינה ויבכו אותו ע׳ יום כנגד ע׳ נפשות שירדו מצרימה ואולי כל אחד מהם בכה יומו עם בניו ובני בניו. וכ״ה בחזקוני.
מובא בכת״י תימני שו״ת עה״ת. ובילקוט מדרשים תימני ויבכו אותו מצרים שבעים יום, מפני שיש במצרים ע׳ לשון כל לשון בכו יום. ודרש זה בסגנון אחר מבואר במדרש תדשא פ״י ע׳ אומות מבני נח. ד״א כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד שנאמר ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ובמדרש במדב״ר פי״ד יב. שבעים שקל בשקל הקדש, כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד שנא׳ ויבכו אותו מצרים שבעים יום. וראה לעיל פי״ג אות מג. משמו״ר פי״ח וצרף לכאן.
ראה רש״י כאן. ובשכ״ט וימלאו לו ארבעים יום שהיו חונטין אותו בכל יום ויום עד משלם מ׳ יום, כי כן ימלאו ימי החנוטים, כדי שיבלעו הסממנין בגוף. ויבכו אותו מצרים שבעים יום, מ׳ של חנטה, ול׳ אחר חנטה. ובמדרש אגדה ויבכו אותו מצרים שבעים יום. ארבעים דחנטה ושלשים יום דחפירה. נראה דצ״ל דהספידה או דבכיה.
המפרשים נדחקו לפרש ובספר מתת-יה ובתוספות דברים במנח״י כותב לפרש שעל משה רבינו לא בכו אלא האנשים ולא הנשים כמו שהוא בספרא שמיני מכילתא דמילואים סי׳ ל״ז ובאדר״נ נו״א פי״ב ובפדר״א פי״ז. ועל כן כתיב ויתמו, שאין דרך האנשים לבכות זמן רב, אבל ביעקב בכו גם הנשים ולא תמה הבכיה גם אחר ימי הבכיה, וקורא לנשים בוכים סתם, לפי שהן היו המקוננות, עי׳ מ״ק כח: ע״כ.
לגדלת, לאומנת של המלכה. וכ״ה בויק״ר סוף פי״ט. ובכת״י מדרש החפץ, וידבר יוסף אל בית פרעה אבל הוא לא נכנס שאין אדם נכנס למלכות אלא בלבוש מלכות ועדיין הוא אבל שכל זמן שהמת על פני הארץ ולא נקבר עדיין הוא אבל עליו וכו׳ ובשכל טוב לאמור מה לאמור אלא כך אמר להם אתם ראויין לומר לו שאין אני ראוי לבא לפלטין של מלך בבגדי אבל, וכה״א כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק
(אסתר ד׳ ב׳). וכ״ה בכת״י מושב זקנים לפי שהיה אבל וקרוע בגדים ולבוש שק כו׳ וכך שלח אליו. ובמנחה בלולה דברו נא אולי הרשות היה מוצרך משום סוס ורכב אשר עלו שלא היו יכולים לצאת בלי רשות המלך. ראה לעיל פמ״ה אות עב.
מובא בצרור המור כאן.
איתשיל אשבועתך, תשאל לחכמים שיתירוהו לך (רש״י). והתוס׳ כתבו על מה שאמר ואיתשלי נמי אדידך ותימה הלא לא היה יכול לישאל על נדרו כי אם מדעתו של פרעה כו׳ ושמא אוקמיה במלתא דגיזום בעלמא שגיזמו כך מיהו לא היה יכול לישאל עליו אי לא ניחא ליה לפרעה. וראה
נדרים סה. ובר״ן ותוס׳ ורא״ש. ובשו״ת הריב״ש סימן קפ״ו מביא דברי הרשב״א בגיטין בשם ר״ת דדווקא בנודר מחמת טובה שעשה לו חבירו אין מתירין לו שלא מדעתו, והביא קצת ראיה מההיא דפרק ואלו נאמרין דאמר לו פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך ואמאי לא אהדר ליה אין מתירין אלא בפניו ויעקב אבינו כבר מת אלא ש״מ כיון שלא קבל טובה מפני שבועה זו מתירין שלא בפניו. ולי נראה שאינו ראיה כלל דהיינו מאי דאהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע״ג דלא ניחא לך כלומר כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך, שלא ברצונך כיון שהוא לתועלתך כן על שבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר. ושם בתשובה סי׳ ש״ע כותב דברים אלה ומוסיף ואדרבה מהתם ראיה שאין מתירין אלא ברצונו דאם לא כן היה ראוי שירא פרעה מיוסף שישאל על נדרו שהרי לא מצינו שעשה לו טובה ליוסף בשביל שבועתו זאת. וראה לקמן אות טז. ובמפרשי הע״י מה שהאריכו בענין זה. ובשו״ת מהרי״ט ח״ב סי׳ קי״ח. ובלק״ט שלח לו אבי השביעני לאמר, אם אקיים שבועתי זו, אני עומד בשבועתך, ואם לאו כשם שאני עובר על שבועת אבי, כך אני עובר על שבועה שהשבעתני. ובשכ״ט כשם שאתה מביאני לעבור על שבועת אבא כו׳. ובפי׳ הרא״ש עה״ת בהדר זקנים. וכ״ה בכת״י מושב זקנים על דברי רש״י. ותימה דמה הנאה היה לו ליוסף שיעבור על שתי שבועות, וי״ל ודאי היה לו תועלת לעבור שבועה ראשונה שנשבע לפרעה כי כך אמר יוסף אני נשבעתי ב׳ פעמים ומסתמא יותר חלה השבועה אשר נשבעתי לאבא מרי איש בריתי לקיים כבודו, מאותו שבועה שנשבעתי לאיש אשר לו ערלה, וא״כ טוב לי לעבור על שבועה ראשונה, ובזה יעבירוהו מהיות מלך כי כן כתוב בנימוסי מצרים ששום אדם לא ימלוך אם לא ידע ע׳ לשונות, ומאחר שיעבירוהו לא אמצא מונע, בעבור כי ימליכוני תחתיו, לפי שאני בקי בע׳ לשון, ואז אקים את השבועה אשר נשבעתי לאבי, נמצא שלא אעבור על שתי שבועות, חלילה וחס לזרעיה דאבא. ומדברי הריב״ש מבואר דגירסתו בגמ׳ ואע״ג דלא ניחא לך. וכ״ה בכת״י ילקוט ת״ת א״ל איתשיל נמי אשבועתא דידך ואע״פ דלא ניחא לך. וכ״ה בילקוט המכירי תהלים מזמור פא. (ח״ב כו). והתחלת המאמר בסוטה ראה לעיל פמ״א אות קג. ובהשמטות.
ראה לעיל אות טו. בבאור מדברי הריב״ש ומכאן מבואר ראיה לשיטת ר״ת.
בר״ה כו. אמר רבי כשהלכתי לכרכי הים, היו קורין למכירה כירה, למאי נפקא מינה, לפרושי אשר כריתי לי. וכ״ה בתרגום הסורי דזבנת לי. ובלק״ט לעיל מט, כא. ואין כירה אלא מכירה. וברד״ק בשם י״מ מלשון קנין ובאונקלוס דאתקנית לי. וביוב״ע דחפרית לי. וכ״ה בשכ״ט וברש״י מלשון כי יכרה איש בור. וכן פי׳ האע״ז הרמב״ן והרד״ק.
סוטה יג. שמו״ר פל״א טז. פס״ר פ״א. פדר״א פל״ח. מובא לעיל פל״ו אות יב. ובתנחומא ויחי י. יעקב קרא לבנו אמר ליוסף ושכבתי עם אבותי, אמר ליה באיזה מקום, א״ל בקברי אשר כריתי וכי חופר קברות היה יעקב אלא ללמדך כשמת יצחק אמר יעקב אפשר שיקבר עשו הרשע בקבורת צדיקים, מה עשה הביא כל כספו וזהבו ועשה מהן כרי אמר לעשו, מה אתה מבקש הכרי הזה או הקבר הזה, נטל עשו את הכרי ויעקב נטל אותה מערה. ובשמו״ר שם כריתי כרי של דינרין נתתי לעשו. ומבואר מכל הנ״ל שדורש כריתי מלשון כרי. ובתנ״י וישלח יא. מה עשה יעקב כיון שהעבירו בניו וצאנו לארץ ישראל עמד ומכר כל מה שהביא בידו מחוצה לארץ, ועשאו כריות של זהב אמר לעשו יש לך חלק עמי במערת המכפלה ומה אתה מבקש ליקח כריות אלו של זהב, או לחלוק עמי, התחיל עשו אמר מה אני מבקש מן המערה הזו זהב זה אני מבקש, ומנין שמכר יעקב כל מה שהביא מחוצה לארץ ונטלו עשו. שכן יוסף אמר, אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקבר אשר כריתי לי. וראה לעיל פכ״ה אות טז. רכא. פל״ה קי. ופל״ו יב. ובילקוט המכירי משלי כח, כב. ובמבוא שם צד יד. ו. ולא ציין לתנ״י וישלח ותנחומא ויחי הנ״ל.
במדרש תנאים דברים לג, ז. בשינוים. ומלשונו שם משמע דהלימוד הוא מסוף הפסוק שמה תקברני אני נקבר שם ואין אחר נקבר שם. ומדרש הספרי משמע דהלימוד הוא מלשון לי בשבילי. וראה בענין דרש זה לקמן אות צג. וראה לעיל אות פמ״ט אות תא.
תנ״י הוספה לשלח טז. וראה לעיל פי״ב ט. פכ״ג ד. פכ״ו ג. ומדרש הגדול דברים ב, ז. (הסגלה).
מכילתא בשלח פתיחתא. ספרי בהעלותך פי׳ קו. תנחומא בשלח ב. לק״ט שמות יג, מח. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ג צד רעו. מירושלמי סוטה פ״א ה״י. אין באחיו גדול ממנו, שהיה מלך הרי במדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובה במדה מדדו לו שנקבר הוא ג״כ בגדולים דמי לנו לענין כבוד קבורה ליעקב בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל (רש״י). ובקה״ר פ״ז יעקב מת בארץ מצרים מי ראוי להטפל בו לא הקב״ה שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה בא יוסף וחטף לו את המצוה דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו. וראה לעיל פמ״ו אות כח. כט. ובדרשת אבן שועיב בשם הרמב״ן (ראה לעיל פמ״ט אות תג.) והששי (מה שיש ללמוד מפרשה זאת) לוית המת עד שיקבר ומתאבלים אחריו דכתיב באבנר והמלך דוד הולך אחרי המטה ושאר העם לפניו ולאחריו וכן בנשים כמו שאמרו מקום שנהגו לצאת אחר המטה נשים יוצאות לפני המטה יוצאות. וכו׳ וכן ביעקב ויעל יוסף לקבור את אביו וגו׳ וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו וגומר. ובפי׳ רבינו בחיי ויעל יוסף לקבור את אביו. מצינו ט׳ כתות שעלו עמו לקברו. א׳ ויעל יוסף לקבור את אביו. ב׳ ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלו השרים. ג׳ זקני ביתו. ד׳ וכל זקני ארץ מצרים. ה׳ וכל בית יוסף, אשתו ושפחותיו ובניו ועבדיו. ו׳ ואחיו אחי יוסף כלן. ז׳ ובית אביו הגדולים זולתי הטף. ח׳ ויעל עמו גם רכב. ט׳ גם פרשים. ראה בהשמטות ומלואים לקמן אות לא.
פרקים אלו נדפסו בנספחים לסדר אליהו זוטא לרמא״ש צד נב. מכת״י פדר״א ולפנינו בפדר״א פל״ט יש שתי שורות מסורסות שאין להם מובן ״נמצא מחנה ישראל וכל הארץ מביאין רעבון לחם למחנה של יוסף״ והרד״ל בביאורו נתקשה הרבה וכפי הגירסא הנ״ל הדברים מבוארים. ונ״ל דצריך לתקן ארבעים ושלשה אלף כהדרש לקמן אות כה.
המשך המאמר לקמן אות כח. מ״ש מעיקרא, דאקדמינהו למצרים מקמיה אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו (רש״י). נהגו בהן כבוד, שילכו לפניהם.
בב״ר מביא דרש זה על הפסוק ויעל יוסף וגו׳ ונראה דכוונתו לדרוש המשך הפסוקים דרכב ופרשים עלו למלחמה אם יעכב מי שהוא בידם לקבור את יעקב במערת המכפלה. וראה לקמן אות כח. מגמ׳ סוטה כולם למלחמה באו היינו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ובוודאי ידע מזה יוסף ואחיו ולכן הביא אתו רכב ופרשים. וראה לקמן אות ל. ובמדרש אגדה ויעל עמו גם רכב גם פרשים מלמד על המלחמה באו. וכ״כ הרמב״ן כאן ויעל עמו גם רכב גם פרשים כי ידע זדון עשו ובניו, וכן היה מעשה כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון וזולתו מספרי הקדמוניות כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפשום עם מבחר גבוריו והביאום למצרים ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא ומלך על מדינת כתים ברומא ובסוף המליך על ארץ איטלייא והוא אשר מלך ראשון על רומה והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה וגם רבותינו הזכירו מזה הענין מקטטת עשו במערה.
במדרש החפץ כת״י מסיים מנין גם. וראה לעיל אות כב. ובילקוט אור האפלה שם כותב כבר הודעתיך שרכב ומרכבה הם ארבע סוסים רתומים יחד ויש להם גלגלים וצירים הממהרים במהלכם ועומדים עליה חבורה למלחמה כשעליהם מגן ואם היה אותו מגן מברזל נקראת רכב ברזל כמו שנאמר כי רכב ברזל היה להם (תרגום מערבית). ראה לעיל פמ״א אות צח. ובגנזי שכטר ח״א צד רלב.
בירושלמי סוטה פ״א ה״י יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו כו׳ אמר רבי יצחק כבוד חי העולמים היה עמהן. ובמפרשי הירושלמי שדורש לשון מחנה כבד מאד היינו מחנה אלהים. וכ״ה במדרש הגדול ויהי המחנה כבד מאד א״ר יצחק גדול העולם היה שם. וכן מביא בש״נ במנח״י מכי״ת. ולפמ״ש בס׳ העקדה כאן ויעל עמו כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. נראה שפירש כן דברי הב״ר כפי הגירסא הנ״ל שהלימוד הוא מתחלת הפסוק ויעל עמו רכב. ואולי דרשו כן גם לשון ויעל שהוא לשון יחיד ובכל התרגומים בלשון רבים לרמז על חי עולמים שעלה עמהן. ובכת״י מדרש הביאור ויהי המחנה כבד מאד אמר ר׳ יצחק מספד גדול היה שם וזה נגד כל המקורות הנ״ל. וראה לעיל פכ״א אות נד. דורש כן משתה גדול גדול עולמים היה שם.
ב״ר פ״ק. תנחומא ויחי יז. תנ״י שם יח. שיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י. פסיקתא דר״כ פ״י (פה.) וראה לקמן אות כח. ובמדרש הגדול גורס ראוי היה אותו מקום לדוש כאטד. וראה לק״ט ושכ״ט.
אטד קוצים שעושים מהם גדר.
לידוש כאטד, ביפ״ת מפרש שדרכו להיות נרמס כדכתיב ותעבוד חית השדה ותרמוס את החוח. וראה לקמן אות כט. בבאור מ״ש מכת״י אקספורד. איזוריהם התירו. בב״ר שם אזורי מתניהם, וביפ״ת שהיא דרך אבילות, וכן
קשרי כתפיהן התירו הפי׳ שהלכו חלוצי כתף כמו שחולצין על הנשיא (עי׳ מוע״ק פ״ג מ״ז ולא חולצין.
ושבת קה:). ורש״ב בהערות לתנ״י מביא מהמעריך כי דרך הערביים להגביה בגדיהם באזור בשעת מלאכה ולכן אלו שלשלו בגדיהם לכבודו. גם מנהגם לעשות בתי ידים לחלוקיהם רחבים וארוכים מאד ובשעת מלאכה מגביהין אותן וקושרין זו בזו באחורי כתפיהן ועתה התירום ושלשלום לכבודו.
זקפו קומתן, שקמו מפניו דרך כבוד.
לעיל אות כז. ובשיטה חדשה פצ״ז במנח״י. תנחומא ויחי יז. תנ״י שם יח. פסיקתא דר״כ פ״י (פה.) וכי גורן וכי דרך לאסוף אטדים ולעשות מהן גורן. שמקיפין לו אטד, גדר של קוצים. ל״ו כתרים, י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים בעשו נמנו כו׳ וכתרו של יוסף הרי ל״ו (רש״י). ובתנחומא שם אלו הכנענים שנטלו כתריהן והקיפו ארונו של יעקב. ובשיטה חדשה שם מוסיף כגרן זה שמקיפין אותו באטד. ובלק״ט אלא מלמד שבאו עליהן בני ישמעאל ובני קטורה ושבעה עמים למלחמה כו׳. ובשכ״ט מוסיף ועשו ובניו. ובמדרש אגדה וכי יש גורן לאטד אלא מלמד שעשו עצמם כגרן לפני המטה.
בספר תבואות הארץ לר״י שווארץ צד צג. כותב על הפסוק עד גרן האטד אשר בעבר הירדן יש לדקדק מה עסקם בעבר הירדן המזרחי הלא דרך המלך הוא ממצרים לעיר חברון בארץ כנען דרך באר שבע כמו שירדו מצרימה ומה להם לסבב כל המדבר הגדול וארץ אדום ומואב עד שבאו לעבר הירדן. ומבאר שם באריכות דאין הכוונה לעבר הירדן המזרחי אלא לעבר הירדן הדרומי. וד״ר אהרן מארקוס בספרו מקדמוניות צד ס. מאריך להוכיח כן כמ״ש בתבואות הארץ ומהלל את חידושו דגורן האטד היה בא״י בעבר הירדן המערבי, ומבאר כי בזמן ההוא היו מימי הירדן נמשכים מים המלח והלאה. עד ים סוף המזרחי כאשר נכרו עקבותיו הקדומים עד היום, נמצא לפ״ז שבמחוז ההוא היה עבר הירדן (מערבי) אמיתי כמו עבר הירדן מול יריחו. ואני תמה שלא ראו שמפורש כן באחד מן הראשונים על אתר בחזקוני כאן כותב, אשר בעבר הירדן היא ארץ כנען כלומר יושבי ארץ סיחון ועוג ראו את האבל בגורן האטד בארץ כנען שהיו קורין לו בעבר הירדן, שכשם שאותם היושבים בארץ כנען שהוריש יהושע קורין לעבר סיחון ועוג עבר הירדן כך אותם היושבים בארץ סיחון ועוג קורין לארץ כנען עבר הירדן כדכתיב בפרשת מטות כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה. וכן כותב הרשב״ם בדברים פ״א ולא בעבר הירדן שהוא לצד ירושלים שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר שהיו בו ישראל. ובספר כפתור ופרח פמ״ח צד תרנט. מוכיח מדברי הרמב״ם ועוד ראיות דמה שאמרו במשנה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל עבר הירדן זה הוא מקום בא״י היינו עבר הירדן מערבה. הבאתי דבריו לעיל פל״ה אות סו. (וראה מ״ש בהשמטות ומילואים בסוף חלק זה). ונראה שלזה כוון בעל שכל טוב בין הירדן ובין מצרים היינו עבר הירדן המערבי כהפירושים הנ״ל ולא עבר הירדן המזרחי שהוא בארץ סיחון ועוג. אמנם לפי הדרש לקמן אות לט. מוכח דפירשו כפשוטו דעבר הירדן זה היינו מזרחי. וכ״כ בפי׳ רבינו מיוחס עה״ת למדנו שהקיפו את ארץ ישראל כמו שהקיפו אבותינו במדבר ומצד שנכנסו משם הכניסוהו. ומה שכתב בקדמוניות שם ישתומם כל רואה עבר הירדן מאי בעי הכי הלא הירדן הוא רחוק מחברון דרך מהלך יום לאחוריו וכו׳, לדעתי אין זו קושיא כלל דהרי יכול להיות דהעמים שישבו אז בדרך הישרה בין מצרים לבאר שבע וחברון לא נתנו להם לעבור דרך ארצם ובפרט מחנה גדול כזה. ויכול להיות עוד סבות שונות שאינן ידועות לנו היום שמנעו אותם מלכת בדרך הישרה והוכרחו ללכת בדרך אחרת. ראה ברמב״ם פ״ה מהל׳ קידוש החודש ה״ט שכותב דהיו מקומות בארץ ישראל שלא היה אפשר לשלוחים מירושלים לבוא לשם מפני שהיה חירום בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה, או מפני שהיו הכותים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן ע״כ. על אכו״כ בזמנים הקדומים ההם, וממצרים לחברון מסתבר לומר שהיו ג״כ גורמים כאלה שהפריעו אותם בדרכם. ובספר חצי מנשה מכת״י ראשונים גרן האטד יש לו צל כמ״ש ויאמר האטד אל העצים באו חסו בצילי לכן דרך לנטע אטד סביב הגרן לחסות תחת צלו או הגרן יעשו סביביו אטד וקוצים כדי שישמור הגרן. כ״י אקספורד בשם ר׳ משה הלוי וז״ל שם ישבו תחילה קודם ירידתן למצרים והנה עלה כולו קמשונים ואטדים וזכרו כל הקורות אותם וקבעו שם (לאכל) [לאבל] ע״כ. ומדבריו מוכח דס״ל דגורן האטד היה בארץ כנען כמפרשים הנ״ל.
ראה בתיב״ע כאן. ולעיל אות כח. ולעיל פמ״ט אות רעז.
ראה לעיל אות כח. ובספר דרשת אבן שועיב בשם הרמב״ן, והשביעי, הבכי וההספד על המת דכתיב ויספדו שם מספד גדול וכתיב ויבכו אותו מצרים וגו׳ וכן מצינו באברהם לספוד לשרה ולבכותה ורבותינו ז״ל קבלו שבעה להספד וג׳ לבכי שלשים יום לגיהוץ כי באלו הזמנים מקבל שנוי הגוף אבל האבות והצדיקים אין מקבל הגוף שלהם שנוי דכתיב במשה לא כהתה עינו וגו׳ וזה לאחר מיתה העידה התורה שאם בחיים היה זה אין זה כל כך שבח כי כמה זקנים אינם משתנים בזקנותם. ויש בתלמוד הרבה מזה שלא היו משתנים במיתתן. וראה בהשמטות מ״ש מדברי ר״ח שיש ט׳ מיני הספד.
המהרש״א מפרש דהלבישו הסוסים שחורים כאלו גם הם בוכים. ובס׳ צרור המור אפילו סוסים ואפילו חמורים בכו, ואולי רמזו סוסים על כנען דכתיב ואת סוסיהם תעקר, וחמורים על המצריים שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. ובספר משך חכמה מפרש מה שאמרו אפילו סוסים אפילו חמורים עפ״מ דמבואר בספרי ותוספתא סוטה לקמן אות עב. דכיון שמת יעקב חזר הרעב למקומו וכתיב וינהלם בסוסים כו׳ ולזה אמרו דגם סוסים וחמורים הרגישו במותו של יעקב.
כן הוא בב״ר פ״ק ומנין לאבל שהוא שבעה ר׳ אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמדין דבר קודם מתן תורה, ריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא ומפתח אהל מועד כו׳. ראה לעיל פ״ז אות לח. המשך המאמר. ובש״נ במנח״י מב״ר כ״י תימני גורס ״וכי למדין״, וכ״כ מפרשי הירושלמי וב״ר, וכן מבואר במדרש הגדול כאן דזהו שאלה בלשון בתמיה וז״ל ויעש לאביו אבל שבעת ימים מנין לאבל שהוא שבעה, ר׳ אבא מיתי לה מיוסף התיבון וכי למדין מדבר שהוא קודם למתן תורה ר״ל משום בר קפרא כו׳ ועיקרא דמילתא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להן לישראל שבעת ימי אבל כנגד שבעת ימי המשתה. וסוף לשונו ועיקרא דמילתא כוונתו לדברי הרמב״ם פ״א מהל׳ אבל שכ׳ ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע״פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז׳ ימי אבילות וז׳ ימי המשתה. ונראה מדבריו דמפרש טעמו של הירושלמי ע״פ דברי הרמב״ם דאין למדין מקודם מ״ת משום דניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכ״כ ביפ״ת בב״ר וביפה מראה לפרש לשון הירושלמי והב״ר וכ״כ מפרשי הרמב״ם דכוונתו לפרש כן הירושלמי הנ״ל. א) וראה בתוס׳
במועד קטן כ. ד״ה מה. מבואר דמפרשי ג״כ כגירסא הנ״ל שכ׳ ומויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי דהתם קודם קבורה, (ראה בהשמטות ומלואים בסוף הספר הבאתי שיטת הראשונים החולקים ע״ז) ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מתן תורה. וכ״כ בשיטה על מוע״ק לתלמידו של רבינו יחיאל מפריש מנין לאבילות שבעה בירושלמי איכא דמוכח ליה מהא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ופרי׳ וכי למדין מקמי תורה כלומר אין למדין מקודם הדבר [הדבור]. ב) ובשאלתות דר׳ אחא פ׳ ויחי סי׳ לה. שאילתא דאילו מאן דמית ליה מיתא מיחייב למסב עליה באבלותא שבעה יומין דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ודילמא שאני יעקב משום דהוי חשוב עבדו ליה מילתא יתירה אלא מהכא כו׳ ובפי׳ העמק שאלה כותב דהשאלתות מפרש שאלת הירושלמי דמקשה ולמדין מקודם מתן תורה שהוא חוק ולא יעבור דילמא השעה צריכה לכבודו של יעקב לנהוג אבל שבעת ימים, שהרי גם בכיה יתירא הוי ליה שבעים יום. וכעי״ז בגמ׳ מוע״ק כא. שאני משה דתקיף אבליה. וכדברי השאלתות שאני יעקב דאדם חשוב הוי. ויש להביא סמוכין לגי׳ הנ״ל ולפירוש הראשונים מלשון הירושלמי סוטה פ״ז ה״ב מובא לעיל פכ״ד אות קעה. דמביא ראיה מקרא דגבי לבן יגר שהדותא ודוחה ״ואין תימר קודם למתן תורה, הרי פרשת וידוי מעשר הרי הוא לאחר מתן תורה״. ראה מ״ש שם בבאור. ובמפרשי הירושלמי דהפירוש שאין למדין קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה. ד) כן יש להוכיח מדברי הב״ר פנ״ז ג. ר׳ יוחנן אומר איוב מעולי הגולה היה וישראלי היה ומדרשו בטבריה, לפיכך היה למד ממנו הילכות אבלים כו׳. וכ״ה בירושלמי פ״ג דמוע״ק ה״ז דר׳ יוחנן לומד דיני קריעה מאיוב, ומבואר דהמדרש מפרש דלכן לומד הלכות אבילות מאיוב משום שהיה ישראל ואחר מ״ת אבל לאידך מ״ד דהוה קודם מ״ת אין ללמוד ממנו הלכות אלו. ה) ובספר כפתור ופרח פמ״ב הבאתי דבריו לעיל פי״ז אות לו. לענין הקושיא למה לא מנו מוני המצות לאו דלא יקרא עוד את שמך אברהם, כותב לתרץ וכבר אמרו רז״ל תנחומא פ׳ בא ראויה היתה התורה להתחיל מהחדש הזה. מבואר מדבריו דסובר כשיטת המדרש דאין לנו ללמוד הלכות עד פרשת החדש הזה שהיא מצוה ראשונה שנצטוו עליה. ראה לעיל פ״א אות נא. נב. בבאור מ״ש בדברי השהש״ר מהא דאין לומדין מקודם מ״ת. ו) ויש להעיר מ״ש בספרי האחרונים פי׳ חדש בלשון ירושלמי ולמדין דבר קודם מ״ת בניחותא לא בלשון בתמיה, ועפ״ז רוצים לתרץ כל הקושיות שהקשו מכ״מ על כלל זה דאין למדין מקודם מ״ת. וידידי ר׳ ש. ח. קוק בירחון שערי ציון חוברת ט-יב שנת תרצ״ו כוון ג״כ לזה והאריך לבאר ולבסס פירוש זה ומביא ממדרשי חז״ל והראשונים שהבאתי לקמן אות לד. שלומדים אבלות שבעה מקרא שלפנינו. ומדברי הרמב״ן בספרו תורת האדם ענין התחלת אבילות שכותב ובירושלמי סמכינן לה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ומחי׳ הר״ן מוע״ק כ. שכותב אבילות שבעה בירושלמי סמכינן לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ואמרינן במדרש דמשה תקן להם לישראל ז׳ ימי אבילות ומיהו אסמכתא הוא דמדאורייתא אינו אלא יום אחד ומדלא העירו כלום מדחיית הירושלמי מוכח שפירשו כן בניחותא. ויש להביא ראיה לזה מדברי הרמב״ן בנימוקיו על התורה בפ׳ ויצא ״כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומה שלמדו מכאן נמי בירושלמי גם כן בב״ר שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה אבל בגמרא שלנו לא למדוה מכאן. ודרשוה מויעש שלמה את החג״. ודבריו צ״ע למה לענין אין מערבין שמחה בשמחה כן סמכו בירושלמי מקרא זה ובאבילות דחו שאין למדין מקודם מ״ת נימא ג״כ הרי סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים כמו בז׳ ימי המשתה, וא״נ דהרמב״ן מפרש לשון הירושלמי בניחותא כדמוכח מלשונו בתורת האדם דבריו עולים שפיר. אמנם יש לדחות דהרמב״ן מפרש ג״כ וכי למדין בלשון בתמיה וכהפי׳ שכתבתי בהשמטות ומלואים דאין ללמוד מצוה מן התורה מדבר שזה רק מנהג האומות ומפרש מה שלמדו בירושלמי מוע״ק מקרא מלא שבוע זאת ולא דחו כמו באבילות משום דכאן כוונתם רק לאסמכתא בעלמא משא״כ באבילות הרי הדגישו מניין לאבל ״מן התורה״ וצ״ע. ובס׳ דרשת אבן שועיב פ׳ ויחי מביא בשם הרמב״ן דבר השמיני (מה שיש ללמוד בפרשה זו) האבלות דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ורבותינו ז״ל קבלו הדברים שהאבל אסור בהן בשבעת ימי אבילות ובתוך שלשים יום ובתוך שנה ואין זה מקומו. ז) אמנם ילה״ר לפירוש זה מגירסת הב״ר דפוס וינציא ש״ה מובא בש״נ במנח״י ״לימדן״ דבר קודם מ״ת וזה מוכח כהפי׳ בניחותא. (וראיתי מביאים גירס׳ מס׳ נזר הקודש ולמדין דבר ״זה״ מקודם מתן תורה. ויש לפרש גם נוסח זה בניחותא). עוד ילה״ר לפירוש זה בירושלמי במוע״ק פ״א ה״ז מבואר דר׳ יעקב בר אחא הוא שלומד אין מערבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת ובפ״ג דמוע״ק ה״ה אחרי שאומר ולמידין מקודם מ״ת ר׳ יעקב בר אהא בשם ר׳ זעירה שמע לה מן הדה ומפתח כו׳ (ובב״ר מבואר ריש לקיש משם בר קפרא מייתי לה מהכא ומפתח) וא״נ דמקשה בלשון בתמיה א״כ זה נראה כסתירה לר׳ יעקב בר אחא דלומד בעצמו לעיל דין דאין מערבין שמחה בשמחה מקודם מ״ת, אמנם אם נפרש בניחותא אין קושיא די״ל שר״א בשם ר״ז מביא עוד לימוד. ואין זה ראיה דחולק על ר׳ אבא שלומד מקרא דקודם מ״ת. וראה מ״ש בהשמטות ומלואים בסוף חלק זה דכלל זה דאין למדין מקודם מ״ת יש לו יסוד גם בסוגיות הבבלי ומ״ש לברר הלכה זו.
ראה לעיל אות לג. ובהשמטות ומילואים לחלק זה. ובתנחומא ויחי יז. ויעש לאביו אבל שבעת ימים מכאן שאבל שבעת ימים. ובתנ״י שם יח. מכאן שאבילות ז׳ ימים. ובשיטה חדשה בב״ר פצ״ז במנח״י ויעש לאביו אבל שבעת ימים ומנין שהאבל שבעת ימים (שהוא א׳) [שנאמר] ויעש לאביו אבל שבעת ימים. כ״ה בש״נ מכתי״א הגירסא שנאמר וז״נ. וכ״ה באבות דר״נ נו״ב פ״א (ד.) אבל ז׳ מנין שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ובדברים רבה פ״ט א. ומנין אתה למד לאבל שבעה ימים אר״א ב״א שכן מצינו ביוסף ויעש לאביו אבל שבעת ימים והשבת עולה מן המנין אריב״ז בשם ר״ל יש לך ללמוד ממקום אחר. ובמשנת רבי אליעזר פ״כ (שעא.) גדולה היא השבת, שאין האבל רשאי להתנחם עד שתעבור עליו השבת, שנא׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכ״ה במכלתא דרשב״י כי תשא צד קסב. ובילקוט כת״י נר השכלים ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבילות שבעה בכי שלשה [שלשים] חניטות ארבעים. (וראה מענין אבילות שבעה בש״א לא, יג. ויצומו שבעת ימים. ובספר יהודית ט״ז, כד. ובן סירא כב, יב.) ושיטת מדרשים הנ״ל שס״ל דלמדין מכאן אבלות שבעה מובאת גם בספרי הראשונים. בס׳ שערי שמחה לרי״ץ אבן גיאת הלכות אבל צד מח. ואמר רב האי אין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע״פ שאומר אסתנס אני חדא דלא קמ״ל (צ״ל קימא לן כמבואר בתורת האדם לרמב״ן) כרבן גמליאל דאמר אנינות לילה דרבנן, לאו דרבנן היא ואע״ג דכתיב שבעת ימים (תאבל) לילות בכלל ימים. הביא דבריו בספר תורת האדם להרמב״ן. וראה בגנזי קדם לדר׳ לוין ח״א צד ס. ואוצה״ג ברכות פירושים צד כא. והרי״ף סוף פ״ב
דברכות טז: מביא ג״כ שיטה הנ״ל וכותב ומחזיא מלתא דס״ל להני רבואתא דז׳ ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מלתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין מלתא כו׳ והני שבעה יומי גופייהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן (מוע״ק כ) אלא אהאי קרא אסמכינהו רבנן דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. והרא״ש
ברכות טז: מביא דבריו וכן בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תמ״ו מביא דברי הרי״ף ובסי׳ תת״ו מביא דעת יש מפרשים הנ״ל, ומובאת שיטה הנ״ל גם במחזור ויטרי צד רמד. וכ״ה ברש״י
נזיר טו: אלא רבנן תקנו ז׳ דסמכו אקרא כדכ׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ומכל הנ״ל יש לה״ר להפי׳ שהבאתי לעיל אות לג. בדברי הירושלמי ולמדין דבר מקודם מ״ת היינו בניחותא. וראה מ״ש בענין זה בהשמטות ומלואים בסוף חלק זה.
בש״ס כתי״מ הגי׳ כל שבעה ימים נפשו של אדם מתאבלת עליו וליתא שם הראיה מקרא שלפנינו. וכן באגה״ת וילקוט שמעוני ובדפוס שונצינו ליתא כמ״ש בדקד״ס שם. והגירסא שלפנינו נכונה דהרי מקרא נפשו עליו תאבל אין ראיה על שבעה ימים. ובתרגום יוב״ע באיוב יד. כב. ונפשו עליו תאבל ונפשו שבעתא יומי אבלא עלוי מתאבלא בבית קבורתא. וראה ב״ר פ״ק ז. עד תלתא יומין נפשא תייבה על קברה. ויש להעיר ע״ז מהמבואר בגמ׳ שם מת שאין לו מנחמין הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו. ופרש״י שאין לו מנחמין אין לו אבלים שיהיו צריכין לנחמן. במקומן במקום שמת שם. וכן בשו״ת הגאונים שערי צדק שער ב׳ סימן ו׳ נשאל רב פלטוי גאון על מה שאמרו במקומו באיזה מקום אמרו אם במקום שיושב בבית הכנסת או בביתו והשיב כך אמרו חכמים אר״ח נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו ול״ש יש לו מנחמין ואם (בגאוניקא צד לז. גורס או אין לו, כמבואר בגמ׳) אין לו מנחמין באין ויושבין במקום שנפטר שנפשו מתיישבת כשבאין בני אדם ו״ושבין במקום (כמעשה שהביאו בגמ׳ שם) כו׳ כיון שבא ויושב במקום שנפטרה נשמתו שם היא מתנחמת. ומדברי תיוב״ע מוכח דהנפש מתאבלת על הקבר וצ״ע. ועי׳
יומא פז. שו״ר בריקאנטי כאן אחר שמביא מאמר הנ״ל כותב, עוד אמרו שבעת ימי האבל הנפש חוזרת מכוכו לביתו ומביתו לכוכו ואין לה רשות ללכת לפני השכינה עד שבעת ימים. ולפ״ז אין סתירה מדברי התיב״ע. וראה ברמב״ם פי״ג מהל׳ אבל ה״ד ובהשגות שם ומדברי השע״צ מוכח כדברי הראב״ד בהשגות. ומכאן נראה לי מקור לדברי הר״מ פי״ד מהל׳ אבל ה״ז שכ׳ יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. ונו״כ לא כתבו שום מקור ע״ז. ולי נראה שהמקור מגמ׳ הנ״ל ולפ״ד הגאונים שגם הנשמה מתנחמת א״כ לזה כוון שניחום אבלים גמילות חסד עם המת כמו עם החי. ולפ״ז נ״מ להלכה באם האבל אינו יושב במקום שנפטר המת אז לא שייך דבר זה וצ״ע.
כ״ה בתנ״י ויחי יח. ותנחומא שם יז. ובשיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י כנגד שבעת ימי המשתה. ובילקוט שמעוני גורס בסוף כל עומת שבא כן ילך. ובשכ״ט כנגד ז׳ ימי המשתה וכה״א ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים קהלת ז, יד. ובירושלמי כתובות פ״א ה״א מובא לעיל פכ״ט אות עח. משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל. ובמדרש הגדול משה רבינו תיקן להם שבעת ימי אבל כנגד שבעת ימי המשתה.
ראה לעיל פ״ז אות לח.
כ״ה בכת״י ילקוט אור האפלה ואמרו שהירדן נבקע להם כשהגיע ארונו של יעקב אליו הה״ד הים ראה וינס מה ראה ראה ארונו של יוסף הירדן יסוב לאחור שראה ארונו של יעקב, וירא יושב הארץ ראה שעמדו מי הירדן מפני ארונו של יעקב לפיכך עמדו וגמלו להם חסד שנ׳ על כן קרא שמה אבל מצרים. וראה לעיל אות כט. בבאור וצרף לכאן.
ראה לעיל אות לא. ובכת״י ילקוט ת״ת מביא מפסיקתא ובזכות זה ניצולו מן הפורענות דכתי׳ ויסב אלהים את העם. ולפנינו בפסיקתא פ״י ליתא הראיה מן הפסוק ויסב אלהים את העם וגו׳ ולפי הדרש מבואר הפי׳ דניצלו מן הפורענות ארבעים שנה שנתעכבו ישראל במדבר. ועפ״ז נראה לפרש גם לשון הב״ר פ״ק י. ע״י שהראו באצבע ניצולו מן הפורענות ואינו מבואר איזה פורענות ומפרשי הב״ר לא ביארו כלום ולפי הנ״ל מובן שפיר. ונראה דגם בירושלמי לעיל אות כז. ראוין לידוש כאטד יש ג״כ לפרש בדרך זו דהכוונה שתיכף בשעה שיצאו ישראל ממצרים ראוין היו לידוש כאטד ובזכות זה נתעכבו ישראל במדבר.
ראה לעיל אות כז. וש״נ.
באצבע הראו, כל מקום שנאמר זה מורה באצבע כמו שדרשו
(מנחות כט.) גבי זה יתנו והחדש הזה לכם (מכלתא בא פ״א וש״נ) וכוונתם לספר בשבח יעקב שראוי לעשות לו אבל כבד ומספד מר (יפ״ת).
בסגנון אחר שם רמט. אסתכלו הא דבזמנא דיעקב קיים בעלמא לא אית עמא דשלטא על בנוי וידעו דהא ישתעבדו בהו בישראל זמנין סגיאין, כיון דמית יעקב חדו דאסתכלו מה יהא בסופא עד דמטו לגורן האטד דאיהו גזרה דדינא שליטא אט״ד בגימטריא יד כמה דאת אמר
(שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳ אמאי אקרי אטד אלא מה אטד נפקי כובין להאי סטרא ולהאי סטרא הכי נמי י״ד נפקי מניה אצבעאן להאי סטרא ולהאי סטרא כו׳ על כן קרא שמה אבל מצרים, ודאי אבל כבד זה למצרים ולא לאחרא. ושם רנ: ויבאו עד גורן האטד, מאן גורן האטד אלא הכא אתרמיז שולטנותא דמצראי דתעדי, גרן האטד דא ממנא שולטנא דמצראי דאתעדי מקמי שולטנותא דישראיל דהא חמו גרן כמה דאת אמר
(מלכים א׳ כ״ב) מלובשים בגדים בגרן ועל דא ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד וגו׳ על כן קרא שמה אבל מצרים עד היום הזה דודאי ממצרים הוה אוף הכא לאו דיהודאי נינהו אלין בכיין אף על גב דמיתו ביה יהודאי כו׳, וכיון דמיתו קדשא בריך הוא מכפר חובייהו.
תנחומא ויחי יז. שיטה חדשה ב״ר פצ״ז במנח״י. וראה לעיל אות ה.
ראה לעיל פמ״ט אות תו. ובתנ״י שם המשך המאמר היאך צום אמר להם יהודה יששכר וזבולון יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין מן המערב, דן ואשר ונפתלי מן הצפון, יוסף אל יטעון שהוא מלך ואתם צריכין לחלוק לו כבוד ולוי אל יטעון, למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען את הארון חי העולמים אינו טוען ארונו של מת אם עשיתם כן וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם הקב״ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה אותם שנאמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום. מה כתיב אחריו וישאו אותו בניו ארצה כנען. וכ״ה בתנחומא שם יב. וראה בספר והזהיר ויקרא קלח: ובכת״י מושב זקנים אך קשה שרש״י פירש לוי לא ישא שעתיד לישא ארון הקודש, והלא לוי נשא עצמות יוסף, שהיה במחנה לווייה, וי״ל שנישא מעצמו שנאמר נוהג כצאן יוסף, ועוד תימה דרש״י פירש לעיל דלוי לא ישא ויוסף לא ישא מפני שהוא מלך, ואפרים ומנשה נשאו במקומם, א״כ לא קיימו צואת אביהם כדפי׳ הר״י.
בדרשת אבן שועיב ויחי יח: בשם הרמב״ן והחמישי, נשיאת[ו] על הכתף דכתיב וישאו אותו בניו לא בבהמות כי הנצרך לכך הוא עונש דכתיב ומעת אשר סר אמציה מאחרי ה׳ ויקשרו עליו קשר בירושלים וינס לכישה וגומר וישאו אותו על הסוסים. וי״ל מכאן מקור למ״ש הרמב״ם פ״ד מהל׳ אבל ה״ב וסובלים את המת על הכתף עד בית הקברות.
ראה לעיל פמ״ז אות קכו. ובס׳ דרשת אבן שועיב ויחי יח: מביא בשם הרמב״ן והשני, מצוה לקיים דברי המת דכתיב ויעשו בניו לו כן כאשר צום.
ואי לא איעסק ביה יוסף כו׳ כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו לבדו את השם של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהם העול שלא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו מתעסקים בו. והכתיב וישאו אותו בניו, אלמא אף הם היו מתעסקים במשאו ובקבורתו ובפסוק כתיב אחרי קברו את אביו תלה הדבר בו שהוא היה עיקר הדבר, אמרו, אחיו ביניהם. הניחו לו, להתעסק בו כנגד כלנו. כבודו, של אבינו, במלכים, יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא (רש״י). ראה לעיל אות כא.
במדרש אגדה וכל העולים אתו שלא נכשל אחד מהם. ובפסיקתא רבתי פ״ו כה. אמר רבי אלעזר לכבודו של בשר ודם כך נעשה כל מצרים שעלו עם יעקב לקבורתו עלו עם יוסף ויעל יוסף וגו׳ לא נפסק של אחד מהם. ובז״א מגיה לא נפסק אזור או מנעלו של אחד מהם ודריש וישב יוסף וגו׳ וכל העולם אתו לקבור וגו׳ שלא חסר א׳ מהם. וכ״כ הרמב״ן. ובספר מנחה בלולה הוא ואחיו וכל העולים רמז שלא נפקד מהם איש במלחמה כמו שספרו ג״כ חז״ל ממלחמתו. ובצרור המור כותב משום שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ובשכ״ט אחרי קברו את אביו מלמד שלא שב אחד מהם עד שקברוהו.
ראה בתיוב״ע כאן ולקמן פסוק כ. ובתנ״י שמות ב. ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, מה ראו, ראו כל ימים שהיה יעקב קיים הי׳ יוסף סועד עמהם, והיו אוכלים על שלחנו, וכיון שמת יעקב לא אכלו על שלחנו, שנאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, שאמרו יש רעה טמונה בלבו של יוסף והשיב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ומובא בילקוט המכירי תהלים מזמור קמז. (קמב:). ובספר צרור המור כאן מביא מאמר זה ממקור אחר וז״ל ובמדרש אמרו ויראו אחי יוסף מה ראו, רבי אבא בר כהנא אמר לפי שכשהיה יעקב קיים היה יוסף אוכל אצל אביו ואחיו ופעמים הם אוכלים בביתו, וכיון שמת אביו שלח לכל אחד ואחד לביתו ויוסף לא עשה זה אלא מענוה, אמר כל זמן שהיה אבי קיים היה גוזר עלי להסב בראש והייתי עושה בכח גזרתו ואיני נענש, ועכשיו אקרא אותם ואשב בראש ראובן שהוא הבכור. או למעלה מיהודה שהמלכות שלו, והם נתיראו ואמרו כבר מת אבינו ושינה דעתו עלינו. והמשך המאמר לקמן אות נב. וראה לקמן אות נ. בבאור ממשנת ר׳ אליעזר. וברש״י בלק״ט שכ״ט ומדרש אגדה כאן.
בב״ר פ״ק רבי יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור, א״ר תנחומא הוא לא נתכון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. וראה במבוא לתנ״י צד יא: פד: ובמשנת רבי אליעזר פ״ז צד קל. אמר ר׳ שמעון, בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום, מן התורה מניין, שנא׳ והייתם נקיים מה׳ ומישראל כו׳ וכן הוא אומר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, מה ראו, אמר ר׳ יצחק ראו את יוסף כשחזר מלקבור אביו, הלך והציץ בתוך הבור, והוא לא נתכוון אלא לש״ש, אמר כמה נפלאות עשה לי הקב״ה שהצילני מן הבור הזה, והם לא ידעו מה היה בלבו, ואמרו לו ישטמנו. ר׳ לוי אומר ראו שלא זימנן לסעודה והוא לא נתכוון אלא לש״ש, כל זמן שהיה אביו קיים היתה כל הסעודה לרצון אביו, עכשו אמר, אינו בדין שאשב למעלה מהן. והם לא ידעו מה היה להן, כיון שראו שלא זימנן, אמרו לו ישטמנו יוסף. לפיכך צריך לנחמן, שנ׳ וינחם אותם וידבר על לבם. ובלק״ט ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, מה ראו, אלא בעלייתם אל א״י נטה יוסף מן הדרך והלך וצפה בבור שהשליכוהו אחיו, אמרו עדיין השנאה בלבו. והשב ישיב לנו, האחד שהשלכנו אותו בבור, והשני שמכרנו אותו. את כל הרעה, שאמרנו טרוף טורף יוסף. ובשכ״ט בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן ונטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו. וראה בתרגום הסורי ויראו, חזי אחוהי דיוסף ארי מית אבוהון ״ודחלו״, ונראה שהדרש בתנחומא ומה ראו עתה שפחדו דורש ג״כ ויראו מלשון יראה. וכלשון הכתוב להלן יט. אל תיראו. וראה תוס׳
ר״ה ג. ד״ה אלא.
ראה בבעה״ט כאן.
מובא בספר צרור המור כאן המשך מהמאמר מובא לעיל אות מט. בבאור. וכ״ה בתנ״י מובא שם יש רעה טמונה בלבו.
כ״ה בתיב״ע וירושלמי כאן. ובתנחומא פ׳ צו. ז. מה עשו הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו אביך צוה לפני מותו לאמר כו׳. וכ״ה בילק״ש ובלק״ט וברש״י כאן לבני בלהה. ובכת״י ילקוט מדרשים תימני ויצוו אל יוסף בלהה שהיה מכבדה כאמו. ובשכ״ט צוו לבלהה אומנותו לאמר ליוסף. ובספר חמדת ימים התימני ויצוו אל יוסף על ידי סרח בת אשר ויש שפירש על ידי אפרים. וראה בחזקוני כאן מביא את התרגום ירושלמי ולשונו צריך תיקון. ובמשנת רבי אליעזר (הוצאת ענעלאו) פ״ד צד עו. ויצוו אל יוסף לאמר וגו׳ אמרו לבלהו [לבלהה]. ומענין הדבר שבכ״י מדרש החפץ שבידי סוף פ׳ ויחי מביא את דברי משנת רבי אליעזר אלו וז״ל אביך צוה מה צוה ליוסף אמרו במשנתו של ר׳ אליעזר זו בלהה. וראה במבוא למשנת רבי אליעזר צד לה. בהערה ג. מעיר ענעלאו שבמדרש החפץ מוזכר שם ספר כזה ולא יכול למצוא את המקום, והדבר ברור שבעל מדרש החפץ כוון למשנת רבי אליעזר הנדפס שמפורש בו מאמר זה.
ירושלמי פאה פ״א ה״א, מסכת כלה פ״ו, ב״ר פ״ק, ויק״ר פ״ט ט. דברים רבה פ״ה טו. תנחומא תולדות א. ויחי יז. צו ז. שופטים יח. תנ״י צו ו. משנת רבי אליעזר פ״ד עו. וראה לעיל פי״ח אות קסג. וש״נ. ובירושלמי שם א״ר שמעון בן גמליאל בא וראה, כמה קשה הוא, אבק לה״ר, שדברו הכתובים דברי בדאי, כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו, הדא הוא דכתיב ויצוו אל יוסף לאמר, אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו׳, ולא אשכחן דפקד כלום. ובב״ר שם ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וגו׳ תני רשב״ג אומר גדול השלום שאף השבטים דברו דברים בדוים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים הה״ד ויצוו אל יוסף לאמר וגו׳ והיכן צוה לא מצינו שצוה. ובמדרש אגדה צו ז, יב. אמר רשב״ג גדול הוא השלום שהוסיף פסוק אחד מן התורה שלא היה כו׳ מעצמם אמרו אותם. והרי״ף ב״מ כג: כותב על הא דאמרינן בגמ׳ שם הני תלת מילי עבידי רבנן דמשני בדיבוריהו כו׳ ומסתברא לן דהאי דלא חשוב הא [דמותר לשנות מפני השלום שנאמר כה תאמרו ליוסף וגו׳] בהדי הנך תלת מילי, משום דהאי לא איצטריכא ליה דמצוה היא כי איצטריכא ליה הנך דרשות. וראה תוס׳
ב״מ כג: וכ״ה בפסיקתא בבית המדרש ח״ו צד לו. ובלק״ט כאן, ולק״ט ויקרא מט. מחזור ויטרי צד שפ. ובאמונות ודעות מאמר ה׳ פ״ו. ובסגנון אחד בכת״י ילקוט אור האפלה, אנא שא נא פשע אחיך ועתה שא נא לפשע. פשע שתי פעמים, מיכאן שהחוטא על חברו חייב לפייסו בדברים פעמים רבות.
מובא בילק״ש כאן. וראה שם בזי״ר ולקמן אות נט. בבאור.
בשכ״ט לפשע עבדי אלהי (אחיך) [אביך] כלומר ועתה שאין אביך בחיים ואין אתה נושא לו פנים, עשה בשביל אלהי אביך שאחיך עבדיו הם.
מובא בספר צרור המור כאן. וראה לעיל אות נז.
תנ״י שמות ב. ובילק״ש ויבך יוסף על שחשדוהו. ובלק״ט ויבך יוסף בדברם אליו, אם על ידי שליח דברו אליו, נתמלא עליהם רחמים, הם עצמם לא כל שכן, לפיכך אמרו כל המרחם על הבריות ידוע שהוא מזרעו של אברהם יצחק ויעקב, וכל מי שהוא אכזר על הבריות, אינו מהם. ובצרור המור בשם מדרש ואולי בכה יוסף לפי שנראה לו שאחיו חשדוהו בדבר כזה, ולפי שלא השיב דבר לשליח אלא שבכה וראו בזה שלבו שוה עמם. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו אליו חטאנו לך חטאה גדולה שמכרנוך לעבד, ולכן מדה כנגד מדה הננו לך לעבדים. ובחמדת הימים ויבך יוסף בדברם אליו למה בכה שחשדו ששוטם להם וכתיב לא תקום ולא תטור את בני עמיך ק״ו אחיו, וכן כהן גדול שהשביעוהו שלא ישנה עבודה הוא פורש ובוכה שחשדוהו במינות והן פורשין ובוכין דחושד כשרים לוקה בגופו ולמה לא מחל יוסף לאחיו וכבר אמרו אנא שא נא לפשע אחיך דת״ר אין מוחלין לאדם אלא בפניו והן לא שלחו אלא על ידי שליח ולא אמרו שמעצמן אלא אביך צוה.
תעלא, שועל. בעידניה, אם תראה שעתו מוצלחת. תעלא, קרית ליה, ליוסף אצל אחיו, מאי בצירותיה, משאר אחיו (רש״י). והמשך המאמר אלא אי אתמר הכי אתמר וישתחו ישראל על ראש המטה לעיל פמ״ח אות קלז.
ראה לעיל פל״ו אות יג. וש״נ.
ראה לעיל אות נט. בבאור.
אמרו לו אחד רצית לעבד כלומר בנימין הרי כולנו לך לעבדים.
ראה לעיל פמ״ב אות ס. סו. ובסדר אליהו רבה פכ״ד. מכלתא דרשב״י בשלח צד לט. ובלק״ט שמות יג, יט. וטעם הדרש כמבואר בתרגומים כאן.
ראה לעיל פ״ל אות יא. ובתנ״י ויצא יט. התחת אלהים אני א״ל הקב״ה חייך בלשון שאמרת התחת אלהים אני בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך התחת אלהים אני. וראה בתרגום יוב״ע וירושלמי ורש״י כאן. ובלק״ט כי התחת אלהים אני, אמר להם אני בנו של יעקב שאמר התחת אלהים אנכי. ובשכ״ט התחת אלהים אני יעקב אמר לרחל בלשון תימה, התחת אלהים אנכי אבל יוסף אמר לאחיו בלשון ודאי, כי התחת כלומר מעין דרכיו של הקב״ה יש בי, בשם שהקב״ה עובר על פשע, כך אני עובר על פשע. וראה בס׳ מדרשי התורה לאשתרוק. ובס׳ צרור המור כאן מביא בשם מדרש, השיב להם אל תיראו כי התחת אלהים אני להרע לכם, אחר שאתם קיומו של עולם כאומרם ז״ל י״ב שעות ביום, י״ב שעות בלילה, י״ב מזלות, י״ב חודש בשנה, י״ב אבנים עתידים להיות על לבו של אהרן, י״ב למספר שבטי ישראל. וכי אלוה אני שאוכל לסלק סדרו של עולם, הוי כי התחת אלהים אני. ובאע״ז מביא אמר הגאון כי התחת אלהים אני כאילו אני במקום אלהים שנפלתם לפני ותאמרו אנחנו עבדיך. וראה באונקלוס כאן ארי דחלא. וכן בתיב״ע. ובספר מנחה בלולה כותב אונקלוס תרגם התחת אלהים אני ארי דחלא דה׳ אנא ונראה לי זרות גדול וקשה לישבו על הפסוק. וצ״ל דמתרגם לפי הענין. וכ״כ בנל״ג דח״ו לומר שהיתה לפניו הנוסחא חתת.
ראה לעיל פכ״ו אות קטז. מספרי דברים ב. התוכחה מביאה לידי שלום וש״נ. וראה בתיוב״ע כאן. ובספר חסידים מק״נ צד תלז. אתם חשבתם עלי רעה למה הוצרך זה אלא כך אמר אלו לא נעשה לטובה הייתם צריכים מחילה, אבל כיון שהאלהים חשבה לטובה לכם ולי, הרי ממני אינכם צריכים מחילה, אבל מן הקב״ה אתם צריכים מחילה מי שיחשוב רעה אע״פ שלטובה נהפוך אלהים חשבה לטובה ע״י חלומות. ומבואר מדבריו ג״כ דמה שאמר להם ואתם חשבתם עלי רעה היה בזה תוכחה. ורבינו יוסף בכור שור בפ׳ ויגש מה, ד. כותב אל תעצבו כי למחיה לכם ולכל העולם שלחני אלהים וגזירת המקום היתה ואם כיוונתם לאכול בשר חזיר עלה בידכם בשר טלה כי לא יאונה לצדיק כל און, ובזאת ניכר כי הקב״ה חפץ בכם ומגלגל טובות על ידכם. ומוכח מדבריו דס״ל דלא צריכים שום מחילה וסליחה. ויש להעיר על דבריו מהמבואר
בנזיר כג. דמי שמתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך כפרה וסליחה. ויש לבאר הדבר עפ״מ דמבואר בזהר חדש מדרש הנעלם על איכה בסופו (צג.) ויבך יוסף בדברם אליו כו׳, חובא ליה עבדו, והוא מכפר כולא, ומכפר על חובייהו, כיון דאיהו מחיל, מאן אית ליה לתבעה על חובייהו. ועפ״ד יש לבאר קושיא הנ״ל דגם כאן בחטא השבטים צריכים כפרה וסליחה למי שחטאו היינו ליוסף והוא הרי מוחל להם וכיון שבאמת יצא לכולם טובה ממעשיהם לכן אין עליהם שום חטא משא״כ באוכל חזיר וכו׳ הרי חטא לשמים וצריך כפרה וסליחה מן השמים וראה בשמונה פרקים להרמב״ם פ״ו, דאיסור שבין אדם לחבירו כגון גזל אסור במחשבה משא״כ באיסור שבין אדם למקום כגון חזיר אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר, וכו׳ וכן בכל חטא שבין אדם לחבירו יש בו גם חטא בין אדם למקום כמבואר בספרי זוטא נשא ה, ו. וברמב״ם פ״א מהל׳ תשובה ה״א דצריך וידוי וכפרה. וצ״ל דכאן שאני וכמ״ש הרשב״ם חשבה לטובה הב״ה גרם לכם ואתם לא פשעתם בי כי לטובתכם נתכוון הב״ה. וראה בספר מדרשי התורה לאשתרוק (ובס׳ אוה״ח כאן כותב כדברי הבכור שור והאחרונים הקשו עליו מגמ׳ נזיר הנ״ל ולא העירו מהנ״ל) ויש להוסיף עוד ביאור דוודאי אחי יוסף נתחרטו מכבר על מעשיהם ועשו תשובה על חטאם וכמבואר בזהר חדש סוף פ׳ תשא (מו.) ת״ח כל בר נש דתב בתיובתא קמי מאריה ודחיל כל יומא מההוא חובא דעבד קב״ה מחיל ליה ולא גבי מניה דהא אחוי דיוסף דחילו סגי נפל עלייהו כד חזי דאסתלק אבוהן לעילא (ראה לעיל אות נ.) וחזו גרמייהו בגלותא על ההוא חובא עד דאמר להו יוסף אל תיראו לא תדחלו ודאי מעונשא בהאי זמנא כו׳ ע״כ. וכדי לנחמם אמר להם יוסף שאין עליהם מלכתחלה שום חטא מכיון שידע שכבר התחרטו ועשו תשובה על חטאם.
ראה לעיל אות סו.
נדפס בספר פליטת סופרים צד לט. ומובא בס׳ הדר זקנים, למען עשה, כתיב בה״א ולמה לפי שאמר להם יוסף לא ממני היה הדבר אלא הקב״ה עשה להחיות עם רב.
כ״ה בפס״ר פכ״ט (קלח.) ומענין זה בפס״ר פ״ל (קמב.) יוסף גמלו אותו אחיו רעה ובקשו להורגו וכשבאו לידו גמלם טובה והוא בעצמו ניחם אותם שנאמר וינחם אותם וידבר על לבם. ובפס״ר פכ״ט (קלח.) אף יוסף הנביא אמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (
תהלים פ, ב.) אמר להם הקב״ה ביוסף אתם מבקשים אותי, כיוסף אני נעשה לכם, מה עשה יוסף לאחיו, נחם אותם ודבר על לבם, אף אתם נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים. ובפס״ר פי״ב (מט:) ויוסף מנחם את אחיו וזנם וכילכלם וינחם אותם וידבר על לבם אנכי אכלכל אתכם. ובמדרש תהלים מזמור ג, ג. ושוב שאלו מהו דכתיב והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף (
ש״ב יט, כא.) אמר ליה ר׳ יונתן מה הייתם אומרים לו בבבל, אמר לו כך אנו אומרים, כיון שבא שמעי אצל דוד, אמר ליה ומה יוסף הצדיק אחיו גמלוהו רעה, והוא גמלם טובה, כך אני גמלתיך רעה, גמול עמי טובה כיוסף א״ל ר׳ יונתן יפה אתם אומרים. וראה תנ״י וישב כ. ולעיל פמ״ז לו. ובזהר ח״א קפד. מי יתנו כאח לי כיוסף על אחוי דאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם יהב לון מזונא וזן להו בכפנא בגין כך מי יתנך כאח לי. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ד פט״ו צד רסד.
ראה לעיל פמ״ז אות טז. ובספרי עקב פי׳ לח. ביתר ביאור. ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו ממנו שני רעב שנ׳ ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן, בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן, א״ר אלעזר בר׳ שמעון רואה אני את דברי ר׳ יוסי מדברי ר׳ אבא שזה קידוש השם שכל זמן שצדיקים בעולם ברכה בעולם נסתלקו צדיקים מן העולם, נסתלקה ברכה מן העולם.
ראה לקמן אות עח.
ב״ר פ״ק. תנ״י שמות ב. וישב ח. ויחי טז. תנחומא שם טו. פס״ר פ״ד. סדר אליהו רבה פ״ו. אגדת בראשית פע״ג (ע״ב). משנת רבי אליעזר פ״ז צד קלא. ובמדב״ר פי״ד ח. ובב״ר שם ועתה אל תיראו וגו׳ וידבר על לבם וכי יש לך אדם שמדבר על הלב, אלא דברים שהן מנחמין את הלב, אמר להם נמשלתם כעפר הארץ, מה עפר הארץ מי יכול לסייף את עפר הארץ. נמשלתם כחית השדה, ומי יכול לסייף את חית השדה. נמשלתם כככבים מי יכול לסייף את הככבים. עשרה ככבים בקשו לאבד ככב אחד ולא יכלו לו, שנים עשר שבטים מה אני יכול לשנות סדרו של עולם, מפני שהם כנגד שנים עשר שעות ביום, וכנגד שנים עשר מזלות ברקיע, א״ר שמלאי אתם הגוף ואני הראש תבואתה לראש יוסף, אין נסיב גופא מה רישא טב, ולא עוד אלא עד שלא ירדתם לכאן היו קוראים אותי עבד, ומאחר שירדתם לכאן הודעתי הוגניסים (יחוסי) שלי, אם כן אני הורג אתכם אתמהה, אם הורג אני אתכם, הם אומרין אין לשמור אמנה עם זה עם אחיו לא שמר אמנה עם מי הוא משמר אמנה. הן אומרין לא היה אחיו אלא כת של בחורים ראה וקרא אותן אחיו, תדע לך שהרי הוא בסוף הביא עליהן עילה והרגן אמר מה אני נעשה אנטידיקוס (בעל דין בלשון רומי, ערוך) לאבא אבא מוליד ואני קובר, מה אני נעשה אנטידיקוס להקב״ה הקב״ה מברך ואני ממעט הדא הוא דכתיב וינחם אותם כו׳. ומאמר זה מובא במשנת רבי אליעזר פ״ז צד קלא. וכנראה ממקור אחר, ולשון המדרש הגדול נובע ממשנת ר״א ומלשון המשנת ר״א מבואר דניחמן בשבעה דברים א) נר א׳ לא יכול לכבות עשרה. ב) לכוכבי השמים, לעפר הארץ ולחול הים שאינו יכול לכלות אותם. (בב״ר יש במקום חול הים חית השדה). ג) אינו יכול להיעשות אנטידיקוס לאבא ולהקב״ה. ד) נמשל לראש אם אין הגוף קיים על מה הראש מולך. (הוא מביא הראיה מפסוק ולקדקד נזיר אחיו [תהינה לראש יוסף] ובמנח״י כוון לזה שהעיר על הב״ר שלא הביא ראיה מפסוק זה). ה) נמצאתי מאבד הוגניס (יחוס) שלי. ו) עם אחי לא שמר ברית ועמנו הוא שומרו. ז) אני שקרן לפני המצריים כו׳ ראה כת של בחורים ואמר אחי הן. ובלק״ט מביא עוד דרש ד״א אמר להם יעקב אבינו בירך אותנו איש איש כברכתו, אם ברכת אחד ממנו בטלה, כולם מתבטלות, כיון שהכירו דברים של אמת, מיד נתנחמו. ובכת״י מושב זקנים וש״ר כאן כ׳ על דברי רש״י ומה עשרה נרות לא יוכלו לכבות נר אחד וכו׳ ותימה וכי דרך נר לכבות את חברתה. אלא י״ל עשן י׳ נרות כו׳ כי כן דרך העשן לכבות.
ראה לעיל פ״ו אות עא. ובדרשת אבן שועיב כאן בשם הרמב״ן, והתשיעי, הנחמה שלא יתקשה על מתו יותר מדאי דכתיב וינחם אותם וידבר על לבם, כי הבכי והאבלות הראוי הוא עבודת השם ית׳ והרבוי הוא כקורא תגר על משפטי השם אלו הם תשעה דברים שהם מפורשים בכתובים.
ספרי וזאת הברכה פי׳ שנז: וראה לק״ט שמות ו, טז. יוסף ויהושע, ביהושע כד, כט. נאמר שחי מאה ועשר שנים.
לפנינו בגמ׳ ברכות
וסוטה יג. ליתא הקושיא איני רק בש״ס כת״י מצרים בבית נתן ובדק״ס מביא דכ״ה גם בכ״י פ׳. ובמנוה״מ נר א׳ כלל ג׳ ח״ב פ״א ובאה״ת. ובריא״ז שבשלטי גבורים סביב להרי״ף משמע שמפי׳ ר״ח הוא. ובלק״ט כאן ויחי מאה ועשר שנים אוי לה לרבנות שקוברת את בעליה שהרי יוסף קטן שבשבטים היה חוץ מבנימין ומת קודם לכולם. לכן הבאתי דרש זה כאן. והמהרש״א וש״מ נתקשו מה הכוונה שנהג עצמו ברבנות על יוסף הצדיק. ולפ״מ שהבאתי לעיל פמ״ד אות צב. מפרקי דר״א וממשנת דרבי אליעזר מבואר דמה שנהג עצמו ברבנות היינו ששמע שמונה עשר פעם יהודה אמר לו אדני ועבדיך ועבדיך בשעה אחת ולא גער בו. גם בפדר״א פל״ט מבואר דמהאי טעמא נתקצרו שנותיו י׳ שנים. ולפ״ז י״ל שפיר דזה הוא ג״כ כוונת הגמ׳. וראה לעיל פמ״ג אות ע. מילקוט המכירי. עוי״ל דהכוונה כהדרש לעיל אות עג. שאמר אנכי אכלכל, וברש״י ברכות שם מפרש יוסף מת קודם לאחיו דכתיב וימת יוסף וכל אחיו. ובמדרש תדשא פ״ח מונה שני הצדיקים וימות השבטים מתי נולדו ומתו. יוסף נולד כ״א לחודש השביעי ומת בן ק״י שנה מלמד שלא היה אחד מהשבטים יותר משניו של לוי ולא פחות משל יוסף. וכן בסדר עולם זוטא מונה שנות השבטים שיוסף חי פחות מכולם ויש שינוים ביניהם.
ראה לעיל אות עח. בבאור דיוסף נתקצרו שנותיו עשר שנים משאר אחיו ולא האריך ימים כמותם א״כ איך דורש עליו שזכה לעטרת שיבה, ונראה לי דכוונתו לפסוק משלי טז, יז. עטרת זקנים בני בנים. ולא בא לדרוש אריכות ימים אלא מה שזכה לראות בני שלשים מה שלא זכו אחרים.
בשכ״ט זשה״כ ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו שהיו קודם להתגדל בני שלשים לאפרים בחיי יוסף, ולמנשה לא היו אלא בני שניים. וכ״כ בתחלת הפסוק בני שלשים דהווין רביעי ליוסף. וכ״כ האע״ז, ומפרשיו נסתבכו בדבריו וברור דכוונתו כמ״ש בשכ״ט. וכן מבואר במדרש במדב״ר פמ״ד ה. ז. פר אחד וגו׳ איל אחד וגו׳ שעיר עזים אחד וגו׳ הרי ג׳ כנגד ג׳ דורות שראה יוסף מן מנשה שנטלו חלק בארץ שנאמר גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף. ומפורש ג״כ דלמנשה היו בני בנים וס״ל דלאפרים היה דור אחד יותר. ובכת״י מושב זקנים גם בני מכיר בן מנשה, וא״ת מאי נפקא מינה, וי״ל שמגיד לנו שברכתו של יעקב נתקיימה מה שאמר ואחיו הקטן יגדל ממנו לכך אמר לאפרים בני שלשים. ולמנשה לא יותר כי אם שנים, הרי נתקיימה ברכתו. וראה לעיל פמ״ח אות לט. ובתוס׳ שאנץ בש״ס ווילנא
בסוטה יג. דמכיר נולד בימי יעקב. ובלק״ט לעיל מח. ו. ויש להעיר כי יש נוסחאות שהמ״ם של שלשים רבתי, ובמנחת שי כותב דבכל הספרים המדוייקים ליתא וכן בכ״י ואף לא בספרי הדפוס הישנים ורק בנוסח אחד מצא כן, וראה בהערות לפער״ז מבאר הטעם למה רבתי.
כן מבואר בתיב״ע כאן וראה במדרש תהלים מזמור לה. בברכיי אני נעשה סינדיקנוס לילדים הנימולים על ברכיי. וברמ״א יו״ד סי׳ רסה.
ראה בתיב״ע כאן. ולעיל פמ״ח אות קל. וש״נ. ובמדרש הגדול דורשי רשומות אומרים מסורת היה בידיהן שמי שהוא בא ואמר להן פקוד פקדתי הוא יגאל אתכם כו׳.
ראה לקמן אות פט. ובדרשת אבן שועיב כותב ד״א במדרש פקוד להווה, יפקוד לעתיד, שרמז להם הגלות, כי בכולם יפקוד השם לישראל ויעשה למען שמו הגדול כמו שאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד רמז לארבעה מלכיות ושב יעקב זה מלכות בבל, ושקט ממלכות מדי ופרס, ושאנן ממלכות יון, ואין מחריד ממלכות אדום. הנה הבטיח בכל המלכיות. ובספר מנחה בלולה פקד יפקד שהגואל יהיה שנותיו פ׳ בעת הגאולה.
פדר״א פמ״ח, במדב״ר קרח סוף פי״ח ותנחומא קרח שם. וראה לעיל פי״ב אות כג. פכ״ו אות פא. פל״ב אות עג. ובפדר״א מביא הפסוק פקד פקדתי אתכם
(שמות ג).
כ״ה ברבעה״ת כאן פקד כמנין פקד יחסר הבורא מן הגלות שלא יהיו במצרים אלא רד״ו. וכ״ה בהדר זקנים ופער״ז, וברב״ח ובדרשת אבן שועיב בשם מדרש, ובהדר זקנים כותב וקשה דבספרים כתיב פקד חסר וא״ו וי״ל שמא יש אם למקרא וקרינן פקד בחולם ולא פקד בקמץ. ובפער״ז מביא דרש עוד בסגנון אחר, פקוד יפקוד חולם של פקד היא תחת ו׳ למלאות מספר התיבה כמנין קץ שרמז להם הקץ כי אליו גילהו יעקב וזהו וישבע יוסף, שלא לגלות לזולתם. ובשכ״ט ואלהים פקד יפקד אתכם, כלומר תלה הגאולה ברבים, לפי שידע ברוח הקודש שעתיד הקב״ה לדלג על הקץ ולקצרו בשביל צעקתן של רבים, לכך אמר פקד יפקד אלהים אתכם.
מובא בבעל הטורים כאן בלשון ״באגדה יש״. וראה בתרגום יוב״ע כאן. ובס׳ משך חכמה מוסיף על דרש הנ״ל וגם אם יאמר להם הנביא שיעלו לארץ אחרת הוא נביא שקר רק שיאמר שיעלו לארץ אשר נשבע לאבותינו וכמו שהיה במשה רבינו. וראה לעיל אות פו. בבאור.
בצרה״מ כאן השבע השביע, השביעם שישביעו לבניהם. ובשכ״ט מהו לאמר אלא אמר להם כמו שהשביע אבינו אותי וקיימתי שבועתו, כך תקבלו עליכם שבועתי ותקיימוה.
ראה לעיל אות פד. ומובא בחמדת ימים כאן.
מזכיר הפקידה לצורך ליקוט עצמותיו ולהעלותם לארץ.
ראה לעיל פמ״ז אות קיט. בבאור וש״נ.
מכילתא בשלח פתיחתא, מכילתא דרשב״י צד מ. פסיקתא דר״כ פ״י. ובב״ר מביא הדרש של המכילתא בשמות בלשונו כי שם כתוב אתכם ולא פה, שומע אני מיד, שיעלו את עצמותיו לארץ כנען מיד אחרי מותו ומ״ש פקד יפקד אין זה מקושר עם העלת עצמותיו. ת״ל אתכם. ובילק״ש ולק״ט ושכ״ט בשמות שם נוסף זה תרי עשר. ובמכילתא הוצאת חש״ה צד פ. בהערות מביא דכן מבואר גם בכתי״מ עצמותי מזה שנים עשר ולפי גירסא זו מרומז דרש זה גם בפסוק שלפנינו. ובהערות לתרגום הפשיטא בעברית כותב כי הועתק בטעות ברבה כאן מן המכילתא וז״א כי כן דרך הב״ר בהרבה מקומות להביא דרשות מהמכילתא ושאר מקורות ואין כאן שום טעות, ובפרט להגי׳ דלומד מזה שנים עשר אבל בזה צדק כי נוסחת הפשיטא פה והעליתם את עצמותי מזה ״אתכם״. היא שגרת הלשון משמות. וכן צ״ל על מ״ש בפי׳ בכור שור כאן בסוף ויחי והעליתם את עצמותי מזה אתכם יודע היה שכל גופי השבטים יעלו ולפיכך אמר אתכם, אבל על עצמו היה ירא לפי שהוא גדול ויקברוהו מצרים בכבוד גדול וירא שמא יניחוהו שיאמרו הרי הוא נקבר בכבוד. וצ״ל שכתב כן משום שגרת הלשון בשמות כרגיל כן בהרבה מקומות בפירושי הראשונים. או דחסר הציון לשמות ורוצה כאן לפרש לשון אתכם שנאמר שם. וראה לעיל פמ״ו אות כח. מירושלמי סוטה פ״א ה״י. וספרי זאת הברכה פי׳ שמח.
מאמר זה ממכילתא מביא הרמב״ן בפירוש התורה מט, לא. ומשם הועתק למכילתא דרשב״י בשלח יג, יח. וכ״ה במדרש הגדול כאן, וראה לעיל אות יח. יט. ומכאן מבואר דלא כשיטת היובלים פמ״ו וצוואת השבטים שגם עצמות השבטים נקברו במערת המכפלה דהיתה להם קבלה שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות. וראה לעיל פמ״ח נה. שיוסף חשב שרחל תקבר במערת המכפלה. ותימא מ״ש בילקוט אור האפלה כת״י כאן, והעליתם את עצמותי מזה אתכם, דמה יוסף שהוא זוכה להקבר במערה ולא יקבר אלא בעיר שכם שניתנה לו חלק בכורה. וראה זח״ב קמא:
ובשכ״ט והעלתם חסר י׳ רמז שלא יתעסקו בו שאר שבטים אלא משה לבדו.
לעיל אות צד.
סוטה יג: וב״ר פפ״ה ג. וש״נ. ובכת״י מושב זקנים וישבע יוסף את בני ישראל לאמר, תימה למה לא צוה בניו להוליך עצמותיו לארץ ישראל, אבל צוה לבני אחיו, וי״ל שכן יש במדרש שאמר לאחיו במקום שלקחתם אותי החזירוני משכם לקחתם אותי לשכם החזירוני וכן עשו שנאמר ואת עצמות יוסף כו׳ וכן אמ׳ בבבא מציעא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזירו ואפי׳ למדי, ובשכם נמכר ושם החזירוהו.
לעיל אות צו.
בילקוט המכירי תהלים מזמור קיא. הגירסא למה שבשבועה השביע יוסף. וראה שמו״ר פ״כ התחיל משה צווח הגיעה השעה שאמרת פקד יפקוד וגו׳, וקה״ר פ״ז ב. מת יוסף במצרים מי ראוי להטפל בו לא השבטים שהשביע אותם שנאמר וישבע יוסף בא משה וחטף לו את המצוה כו׳.
ראה לעיל אות עב. זח״א ריב: זח״ב טז. רכ.
ראה לעיל אות ה. ובכת״י מושב זקנים ויחנטו את יוסף. ב׳ בהאי פרשה ויחנטו ישראל ויחנטו את יוסף, כדאיתא
בכתובות עב. דספד יספדונייה דידל ידלוניה. בשביל שיוסף חנט את אביו חנטוהו ג״כ.
כדי שיתברכו מימיו, תמיד לפי שאין ארץ מצרים שותה מימי גשמים, אלא כולה עשויה יאורים וחריצים מנילוס עד סוף המדינה כמה פרסאות ונילוס עולה ומשקה כו׳. בקברניט של מלכים, בקבורות של מלכים ולשון יוני הוא (רש״י). וכ״כ בערוך ע׳ קברניט. ובהערות רש״ב לפסיקתא פ״י (פו.) מגיה לברינט, שכן נקרא היכל גדול ונורא מאד למקום קבורתם שהיה דרך מלכי מצרים הקדמונים לבנות לעצמם. ובתנחומא בשלח ב. עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס כו׳ ר׳ נתן אומר בקבורת המלכים היה יוסף קבור שנא׳ ויחנטו אותו. ובתוספתא פ״ד דסוטה סרח בת אשר כו׳ אמרה לו למשה בנילוס נהר היה קבור יוסף שעשו לו מצריים שפוד של מתכת וחיברום בעץ, כו׳, י״א בקברי מלכים קבור, ובדברים רבה פי״א ה. הוליכה אותו (סגולה) לנחל אמרה לו במקום הזה עשו ארון של ת״ק ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים וכן אמרו לפרעה רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם, העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת. וכ״ה ברבינו בחיי כאן בשם רז״ל לפי שהמצריים רצו להצניעו שלא ימצאוהו אחיו לעולם ועשו לו ארון של מתכת ונתנוהו בנילוס וזהו שכתוב ויישם בארון במצרים. ובמדרש הגדול כאן ויישם בארון במצרים. בנילוס שלמצרים נתנוהו ואם תאמר שבקרקע נתנוהו היה לו ללמוד מאביו אלא שנתנוהו בים בשביל שיתברך מימיו. ובשכ״ט במצרים עשו לו ארון של מתכות ושקעוהו בנהר נילוס, כדי שלא ידעו בו המצרים ויעשוהו לאלוה. ובכת״י מושב זקנים ויישם בארון במצרים. כדי שיהיה להם מצוי בצאתם משם, א״נ להודיע שקברוהו כדרך המלכים בארון שהדורות הראשונים לא היו קוברים מיתיהם בארונות זולתי מלכים לבדם. וראה באונקלוס כאן וי״ג טמנוהו. ובזח״ב מו. אית דאמרי בין מלכי מצרים היה ומתמן סליק ליה. ובכת״י ילקוט אור האפלה ויישם בארון במצרים היה ראוי לו[מר] ויושם, אלא שהעמיקו לארונו עשר אמות בתוך נינוס [נילוס] הים כדי שלא יעבדו אותו מצרים וכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, ולפיכך כתיב ויישם בארון במצרים.
ראה בזהר ח״ב ריד: כתיב ויישם בארון תרין יודין. וראה במנחת שי כאן. ורש״י
מנחות ל. מדרש זה בשם ״צוואת נפתלי בן יעקב לבניו״ הדפיס ווערטהיימער מכת״י בירושלים בשנת תרמ״ט בסוף ספר היכלות לר׳ ישמעאל כהן גדול, מכת״י ובשנת תרנ״ד הדפיסו בספרו בתי מדרשות בית שני בשם ״אגדה בבני יעקב״ מכת״י אחר. ויש הרבה שינויים בין זה לבין הראשון שעמד עליהם בהערותיו כן ציין מקורות לחז״ל. והמאמר הנ״ל הוא עפ״י המקור האחרון. ובאותו הזמן בקירוב, הדפיס גם ד״ר גאסטער מדרש זה על פי כמה כתבי יד, וכידוע ישנו ספר צוואות השבטים אשר חכמים שונים הוכיחו שספר זה נכתב במקורו בעברית ומתורגם אח״כ ליונית ע״י נוצרים שזייפו בו הרבה דברים והכניסו הוספות כרצון לבם ורוחם. והמקור העברי נאבד מאתנו. ובשנת תר״ס ותרס״ו נדפסו במ״ע הצרפתי מכ״י שנמצא בהגניזה ע״י שכטר קטעים בארמית מצוואות השבטים המקבילים לצוואות לוי. בשנה שעברה נדפס ספר צוואות השבטים בתרגום עברי בס׳ ״הספרים החיצוניים״ כרך ראשון בעריכת כהנא ואחרים תל-אביב תרצ״ז. (תרגומים בשפות ארמנית. סלבית, אנגלית גרמנית נדפסו מכבר). הפרק הנ״ל מתאים בחלקו הגדול למקור היוני. על אודות עיקר ספר צוואת השבטים אע״פ שלא נזכר כלל בספרי הראשונים אין להביא מזה ראיה כהדעות שאינו ממקור עברי כי ידוע שיש הרבה מדרשי חז״ל שנאבדו במשך הזמן ולא נזכרו מהראשונים. ומצאתי מאמר במדרש שהיו להשבטים מסורות עתיקות מיעקב שלא נכתבו בתורה. בבמדבר רבה פי״ג יג. ״והיה מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו כל מה שעתיד ליארע לכל שבט עד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם״. ובדעתי אי״ה לפרסם במק״א מקורות בספרות המדרשית לצוואת השבטים המפיצים אור חדש על החומר החשוב והקדום שבצוואת השבטים. וראה לעיל פמ״ט אות ו.
במאמר הנ״ל מסיים ספר בראשית גם בתנחומא ישן ובתנחומא דפוס קושטא וויניציא. וכן בשיטה חדשה לב״ר ובילקוט שמעוני. ובעל לקח טוב מסיים והמקום יקיים לנו קרא דכתיב הנה ימים באים נאם ה׳ ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה׳ אשר העלה (ואשר הביא) את בני ישראל מכל הארצות
(ירמיה טז יד) ויתקיים מקרא שכתוב והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד (
ישעיה יא, י.). וראיתי להביא כן לשונות הסיום שבילקוטים כתבי יד שבידי, א) בכת״י מדרש החפץ, ירומון יקומון, אמרי אמרי, ושירי ישורון, לקושר קשרים, יגונן יחונן, עבדיו ידידיו, להשלים מאורים, חמשה ספרים. (ומענין הדבר שלשון זו נדפס בזהר סוף בראשית ושם יש מקודם לזה תם ונשלם ספר בראשית תהלה לבורא עולם ביומי שית). ובמדרש החפץ מוסיף השלמתי ספר הישרים, שבח ותעצומים, לצור עולמים שהאלהי האלהים שנשקף ממרומים, אני זכריה הרופא נקלותי וקטנתי מכל היקומים, נשלם חומש בראשית בעזרת שדי ברוך הוא וברוך שמו. ב) בכת״י מדרש הביאור השלמתי ספר בראשית, שהוא ספר הישר, בעזרת אלהי האלהים ברוך הוא. צדיק הוא וישר. אני סעדיה בן דוד לפי קוצר דעתי הוא מאושר. אשאלה מאת ה׳ שהוא מעולה על כל מלך ושר, יעזרני להשלים האחרונים ויהיה כולו מאושר. ג) בכת״י ילקוט אור האפלה תם ספר הישר בעזרת צדיק וישר. ד) בכת״י ילקוט אלביחאני, נשלם חומש הישרים, בעזרת גומל חסדים, ב׳ שסיעני לה. ה) בכת״י ילקוט מדרשים תימני, סליק פירוש ספר בראשית בעזרת מגיד אחרית מראשית. ו) בכת״י ילקוט ת״ת, ת׳ם׳ ב׳נ׳ל׳ך׳ ו׳א׳ע׳י׳ א׳נ׳ס׳ (ר״ת ברוך נותן ליעף כח (
ישעיה ס, כט.), ולאין אונים עצמה ירבה
(איוב מ, כט), אמן נצח סלה). ז) ובמדרש הגדול מסיים, הרחמן יאיר עינינו במאור תורתו, וירים קרנינו וישמחינו בישועתו, ויזכינו לחזות בנעמו ולבקר בהיכלו, אמן כן יאמר רחום.