×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר י״זתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) אֱמֹ֨ר אֶל⁠־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן⁠־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת⁠־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת⁠־הָאֵ֖שׁ זְרֵה⁠־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃ (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי⁠־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ (ו)  בוַיִּלֹּ֜נוּ כׇּל⁠־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת עַל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת⁠־עַ֥ם יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל⁠־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ט) {רביעי} גוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶֽם׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת⁠־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן⁠־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל⁠־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי⁠־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃ (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל⁠־תּ֣וֹךְד הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת⁠־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל⁠־הָעָֽם׃ (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין⁠־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃ (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל⁠־דְּבַר⁠־קֹֽרַח׃ (טו) וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה אֶל⁠־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ (טז) {חמישי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כׇּל⁠־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת⁠־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל⁠־מַטֵּֽהוּ׃ (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל⁠־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃ (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר⁠־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת⁠־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃ (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כׇּֽל⁠־נְשִׂיאֵיהֶ֡םה מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃ (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃ (כג) וַיְהִ֣י מִֽמׇּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה⁠־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃ (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת⁠־כׇּל⁠־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶֽל⁠־כׇּל⁠־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ (כה) {ששי} ווַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת⁠־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי⁠־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃ (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ (כז)  זוַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל⁠־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּח׃ (כח) כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל⁠־מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב ‹פפ› ל=אין פרשה
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד אֶל⁠־תּ֣וֹךְ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן.
• ל!=אֶל⁠־תּ֣וֹך (חסר שווא באות כ״ף סופית)
• הערת דותן
ה כׇּֽל⁠־נְשִׂיאֵיהֶ֡ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו?; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח
• ל=כָּֽל⁠־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם (שתי געיות בתיבות המוקפות)
• קורן=כׇּל⁠־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם וכך במג״ה.
ו ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ז ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ח אָבָֽדְנוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים
• ל?!=אָבָֽדְנּוּ (נקודת דגש באות נו״ן?)
E/ע
הערותNotes
(א-ג) כי קדשו – היה מקום לחשוב שמקריבי הקטורת הקדישו תחילה את המחתות לכלי שרת, וקדושה זו לא בטלה, אף על פי שנעשה במחתות שימוש שלא כדין. אולם בפסוק ג נאמר: ״כי הקריבם לפני ה׳ ויקדשו״, ומשם נראה שהקדושה חלה רק על ידי ההקרבה לפני ה׳. אולם הרמב״ן מעיר שלפי ההלכה הנוהגת בדרך כלל, הקרבה אסורה כזו אין בכוחה להחיל קדושה על חפץ. ושמא הביאור הוא כך: ״קדשו״ – הן נשארו קדושות למטרה שהוקדשו אליה. שכן ״הקריבם לפני ה׳⁠ ⁠״, כדי שבאמצעותם ה׳ יַראה באיזו כהונה הוא חפץ. מטרת ההקרבה הושגה, אף על פי שהמקריבים קיפחו בה את חייהם. אך בזה שהמטרה הושגה יש חשיבות למקדש ה׳ ולעתידו, והקדושה המוסרית הנובעת מן המקדש תלויה בזיכרון דבר זה. לפיכך, כדרך שמחתות אלה שימשו להשגת מטרה קדושה זו, כך הן תישארנה מוקדשות לשמירת מה שהושג באמצעותן; ״ויקדשו״, הן נעשו קדושות במשמעות כפולה. הן נשארות מוקדשות למטרתן המקורית, לשמש כעדות לכהונה האמיתית; ומכיוון שזה נשאר ייעודן הקבוע, הן קשורות למטרות הקדושות של המקדש. לפיכך הן עצמן נעשות קדושות, ככל שאר החפצים הקשורים לעבודת המקדש. ואת האש זרה הלאה – האש שהוקרבה במחתות איננה לרצון, ודווקא משום כך יש לשמור על המחתות כמזכרת נצח שהקרבן שהוקרב בהן נדחה. את מחתות וגו׳ – הכתוב מקדים את המושא לנשוא [״ועשו״] כדי להדגיש במיוחד את המושא, משום שהכתוב חפץ להדגיש את אופי המחתות כ״אות״: המחתות תישארנה ״אות״, הבא ללמד ולהזהיר. במחתות אלה נעשו המקריבים לחטאים בנפשותם שלהם! הם חטאו לעצמם והביאו לחורבנם! הכתוב כאן קושר את החטא שחטאו לעצמם לייעוד המחתות להיות ציפוי למזבח: ״את מחתות החטאים וגו׳ ועשו אתם״ וגו׳. משמעות קשר זה היא כך: ברדיפתם אחר הכבוד, הם ביקשו לערער את עבודת המזבח שנצטוותה מאת ה׳. בניסיונם לעשות כן הם קיפחו את חייהם, וחורבנם רק שימש לחזק את המזבח שנוסד על ידי ה׳ (עיין פירוש, תהילים מב, א). (ה) להקטיר קטרת – הסברה נותנת ש״קטרת״ כאן אינה מורה על קטורת במובן הרגיל, אלא היא כוללת כל דבר שנמסר לאש המזבח ומוקטר לפני ה׳. כך ״קְטֹרֶת אֵילִים״ (שם סו, טו). שכן קטורת במובן המצומצם של המילה לעולם אינה קרבה על מזבח הנחושת; לפיכך, לא ייתכן שאזהרה הקשורה למזבח זה מתייחסת לקטורת כזאת. כאשר דבר וגו׳ – משה דיבר אל קרח במצוות ה׳ (לעיל טז, ה–ז), ודבריו כללו גם אזהרה לקרח: מוטב שלא ימסור עצמו להכרעת ה׳; שכן אותה הכרעה עשויה להיות גורלית עבור אדם כקרח שאינו זכאי לכהונה. וכשם שהאזהרה התקיימה אצל קרח, כך תתקיים אצל כל אדם בלתי מורשה שיעז לקרב אל המזבח ככהן. מאוחר יותר, התקיימה אזהרה זו גם במלך עוזיהו (דברי הימים ב כו, טז והלאה). (ו) אתם המתם וגו׳ – מהאמור להלן (פסוק יז והלאה) נראה, שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוקית. מותם של החמישים ומאתיים איש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן. הם לא היו משוכנעים שבחירת אהרן לכהונה הייתה אך ורק על פי גזירת שמים. הם לא האמינו שלגזירה זו לא הייתה כל זיקה לעניין אישי כלשהו, ושכל תכליתה הייתה להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה׳ בחר באהרן כדי לתת חשיבות אישית לאחיו משה, ושהחמישים ומאתיים איש נענשו בגלל הפגיעה האישית במשה ואהרן. העדה סברה, שאילו משה ואהרן היו מוחלים על עלבונם, היו יכולים – ואף חייבים – למנוע את מותם של כה הרבה אבות למשפחות. הם לא הבינו את המציאות האמיתית של האירוע, נבצר מהם לתפוס שמחילה לא הייתה מתקנת את החטא, שהיה צורך בהכרעה אלוקית, ושרק כך ניתן היה להציל ולקיים את המפעל האלוקי אשר משה ואהרן היו רק כלים בשירותו. (י-יג) הרמו וגו׳ – טענת העם בוודאי הייתה כל כולה הטלת אשמה אישית, ובמענה, אמר ה׳ למשה: אם רצונכם בכך, הסירו עצמכם מהם, ואכלה את ההמונים המתקוממים עליכם. אך משה ואהרן לא סרו; אלא נפלו על פניהם לפני ה׳. הם לא פעלו על פי הכוונה שההמונים המתקוממים ייחסו להם. הם לא תבעו את מות אלה שפגעו בהם, ומיאנו להיות שלוחי המוות בקרב עם ה׳. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר נידון למוות, נתן ביטוי להתמסרות לה׳ בלב ונפש בקטורת העולה אל ה׳, וכך עמד בין המתים והחיים כשליח כפרה וישועה. בכך הראה אהרן לעם את טיבו האמיתי ואת טיבה האמיתי של שליחותו: לפדות ולנצח את המוות. (יז) דבר וגו׳ וקח מאתם מטה מטה לבית אב – כפי שכבר נאמר לעיל (א, ב), שבטי ישראל קרויים ״מטות״ (פשוטו כמשמעו: ״ענפים״), משום שהם יוצאים כענפים מגזע משותף אחד. לפיכך, שנים עשר המטות שנלקחו כאן מהנשיאים מבטאים יפה את שבטי ישראל. אולם מאחר שכל שבט מעביר לבניו תכונות ייחודיות משלו במסגרת מערכת הערכים של כלל האומה, הרי שכל שבט מהווה ״בית אב״ בפני עצמו בתוך בית ישראל האחד המשותף. מכאן, שהשבטים קרויים ״מטות״ בגלל הצד השווה לכולם, וקרויים ״בתי אבות״ מפאת המיוחד שבכל שבט ושבט. העובדה ששנים עשר בתי האבות יוצגו כאן על ידי שנים עשר מטות, מותירה מקום להסתפק: האם למרות ההבדלים שביניהם, צריכים כל השבטים להיחשב כשווים לגבי העניין העומד עתה להכרעה, מכיוון שיש תכונות יסודיות שכולם שותפים בהן; או שמא על אף התכונות שכולם שותפים בהן, אין להחשיבם כשווים, מאחר שלכל שבט ושבט יש תכונות ייחודיות המבדילות אותו מכל האחרים. (יח) ואת שם אהרן וגו׳ – כבר אמרנו (ויקרא כב, ט) שהכהנים מעולם לא חדלו מלהשתייך לשבט לוי. גם הם לויים, שכן הכהונה אינה אלא לוִייה בדרגת שלמותה הגדולה ביותר, ״הַלוִייה״ בה״א הידיעה! לפיכך צריך שבט לוי לראות בשבט הכהנים רק את החלק המובחר של כלליותו הבלתי מתחלקת, בעוד שהכהן צריך לראות עצמו כמי שנשלח לקיים את תפקיד הלויים בדרגתו הגבוהה ביותר. לכן אהרן אינו אלא ראש לבית לוי, ומטהו הוא מטה לוי. (יט) והנחתם וגו׳ – המטות – במשמעות כפולה: המקלות, והשבטים – יונחו ״לפני העדות אשר אועד לכם שמה״. דומה הדבר כאילו השאלה תימסר להכרעת העדות, והתשובה תינתן מתוך נקודת המבט של העדות. בכך ייאמר לעם: זו אינה שאלה של חשיבות אישית, כפי שהם סברו בטעות (פירוש פסוק ו). אלא העניין נוגע לעדות ה׳, שהיא התנאי להשראת שכינת ה׳ בקרב העם, ועדות זו ופעולתה בקרב העם היא העומדת כאן לדיון. מה שייקבע הוא המטה – הענף באילן האומה הישראלית – שה׳ מצאו ראוי להיות נבחר, והוא נבחר בגלל תכונותיו המיוחדות המכשירות אותו לייצג את העדות ולחזק את עבודת העדות בקרב העם. (כ) והיה וגו׳ – מי שמטהו יפרח – מטהו נבחר על ידי ה׳, שכן ה׳ מצא בו את הנבט לפריחה ולנשיאת הפרי העתידיות של העדות בקרב העם. בה בעת מצוין בעל מטה זה כַּ״נושא״ [״נשיא״] הראוי של השבט הנבחר. והשכתי מעלי וגו׳ – ״שכך״ פירושו: להרגיע ולהשקיט דבר סוער והומה (השווה בראשית ח, א [עיין פירוש שם] ואסתר ב, א). החשיבות שהוענקה לאהרן עוררה את תלונות העם עליכם. אך תלונות אלה הן באמת עלי, שכן אני הוא שהענקתי כבוד זה לאהרן. לפיכך מהומת התלונות עליכם חוזרת כביכול עלי. אולם דבר זה ייפסק עתה, מכיוון שיתוודע ויתגלה שכהונת אהרן היא מעשה של בחירת ה׳, ושהסיבות שהביאו לבחירה זו הן נקיות מכל משוא פנים כלפי הנבחר. (כא) ומטה אהרן וגו׳ – כלפי חוץ, מטה אהרן לא היה שונה ממטות שאר הנשיאים; הוא היה ״בתוך מטותם״ – מטה גרידא כמו האחרים. (כב) לפני ה׳ – להכרעת ה׳. (כג) מטה אהרן לבית לוי – כך נבחר שבט לוי מתוך שאר השבטים, ובה בעת נבחר אהרן מתוך שאר הלויים (עיין פירוש פסוק יח). ויצא פרח וגו׳ – ״פרח״ (הקרוב ל״פרה״ [השווה פירוש, בראשית א, יא–יג]) מורה על עצם הפרח, וכן על הפריחה [היינו תהליך הגדילה וההתפתחות של הפרח]; לפיכך הפועל ״פרח״ פירושו בעיקר כמשמעות השנייה: לפרוח. בנוגע ל״ציץ״, כל הראיות תומכות בהנחה שהוא מציין את הצמיחה הראשונה בלבד. ״ציצים״ הם הניצנים הנדחקים לצאת החוצה. לפיכך אין כל הצדקה לומר ש״ציץ״ כאן מורה על שלב מתקדם של פריחה. אולם תכונתו המיוחדת של עץ השקד היא פריחתו עוד לפני שהוא מצמיח עלים. תכונה זו נראית בעצי השקד אף יותר מאשר בעצי התפוח (עיין שבת פח.) או בשאר עצי הפרי שיש בהם גרעינים. בקושי רואים בעץ השקד היווצרות עלים כלשהי וכבר הוא עומד בכל תפארת פריחתו. לפיכך, לדעתנו, ״ויצץ ציץ״ פירושו: ״להוציא עלים״ [כלומר, ענפים דקיקים הנושאים עלים]. מטה אהרן פרח כאן כענף של עץ השקד, תוך שהוא נותן ביטוי לרעיונות הנידונים כאן. ונבאר דברינו: האם אין כל ענפי עצי הפרי דומים זה לזה? כולם מוציאים עלה, פרח ופרי. אותה האדמה נושאת את כולם. מי הגשמים המשקים אותם באים לכולם מאותו המקור. אותה הרוח מנשבת בכולם, וכולם גדלים ומתפתחים בקרני השמש. אף על פי כן, עץ השקד בולט מבין כל חבריו בשדה. ובמה ייחודיותו? ב״שקידה״, שממנה נגזר שמו; בזריזות, במסירות נלהבת ובמרץ הוא עושה את חובתו, ובכך מקדים את כל אחיו האילנות. בעוד הם עדיין נמלכים בדעתם, הוא כבר סיים את עבודתו, ומתחיל מיד בתכלית – הווי אומר הפריחה המוציאה את הפרי; כל תכלית הפריחה היא להוציא פירות. לצורך הפרי מוציא לאחר מכן עץ השקד את עליו, ולאותה מטרה הוא מכין ומכוון את כל השרף שלו. ובכן, האם אין זה תיאור מושלם של רוח הלויים, אשר בזכותה זכה שבט לוי להיות נציג התורה במקדש? שכן רק הלויים נענו לקריאת ״מי לה׳ אלי״ (שמות לב, כו) ונאספו סביב משה; ורוח זו תהיה נחלה למבחר משפחת הלוי – אהרן ובניו (השווה פירוש, שמות כה בסוף). בה בעת, באה כאן לידי ביטוי הבטחה מנחמת, מאחר שעץ השקד מקדים את האחרים רק בפריחתו ובהבשלת פריו. הוא הולך בראש חבריו בשדה ומקדים אותם בהתפתחות, אך הם, גם כן, הולכים לבסוף בעקבותיו. וכן גם הלויים ובני אהרן צועדים בראש בהתפתחות הרוחנית ובדרך החיים, ושאר השבטים נקראים ללכת בעקבותיהם ולהגיע לאותה רמה רוחנית. (עיין פירוש שמות [עמ׳ תפד במהדורתנו], שם פירשנו את תיבת ״ציץ״ שבפסוקנו כ״אבקנים שבהם אבקת הפרחים״. אך אנו מסופקים אם פירוש זה מדויק, מכיוון שבעת שהפריחה מופיעה, האבקנים כבר נמצאים במקומם; האבקנים אינם שייכים לשלב מאוחר יותר של ההתפתחות [כפי שמשמע מסדר פסוקנו: ״ויצא פרח ויצץ ציץ״, שלכך אנחנו מתרגמים כאן ״ויצץ ציץ״ (בתרגום הלועזי): ״וצמחו בו ענפים דקים״].) (כה) ויאמר וגו׳ – כדרך שלוחות העדות מעידים על מוצאה האלוקי של התורה, כך מעיד מטה אהרן על מוצאה האלוקי של בחירת אהרן: רק על יסוד בחירת ה׳ משמשים אהרן ובניו ככהנים במקדש התורה. מטה אהרן הונח לצד לוחות העדות במקדש, ומכאן אנו למדים את משמעות בחירת בני אהרן והלויים: בני אהרן נבחרו מתוך הלויים, והלויים נבחרו מתוך העם, ובכך שמר העם על מרחק ממקדש התורה, הרחקה שאינה אלא המשך להגבלה שנזכרה בספר שמות (יט, י–יג). אותה הגבלה נהגה במתן תורה, ובאותו מעמד ניתנו גם הלוחות כעדות נצחית לתורה. מטרת ההגבלה הייתה להראות שהתורה באה אל העם ולא התפתחה מתוך העם. כבר הראינו שם את משמעותה העמוקה של עובדה זו, שבה תלוי כל אופי התורה כנצחית ובלתי ניתנת לשינוי שאין לחללה. אך אותה הגבלה נמשכת בחניית בני אהרן והלויים סביב מקדש התורה ובהעמדת העם במרחק ממקדש זה, ובכך נקבע לדורות עולם שמקור התורה הוא מחוץ לתחום האדם, ושתוקפה אינו תלוי בזמן או במקום. הצורך בקביעת עובדה זו ילך ויגבר במשך הזמן. שכן כל מעמדות העם היהודי – ללא קשר למשלח ידם או לעיסוקם – נקראים ללמוד את התורה, לקבל את מרותה, ולקיים את מצוותיה, והתורה עתידה להשלים את שליחותה בקרב העם. התורה תמלא כל רוח וכל לב, תיתן צורה לכל מחשבה ולכל רגש, לכל השקפה ולכל מעשה; ורוח העם, השואבת כוח מהתורה והמתחזקת מדור לדור, תתקרב יותר ויותר אל רוח התורה. בסופו של דבר יצטמצם וייעלם המרחק שבין חזון התורה לבין קיומו בקרב העם, וכך תלך ותקטן החוצפה שבטענת קרח ״כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳⁠ ⁠״. וככל שחזון זה יתממש יותר, כן יש יותר מקום לחשוש שמא האדם ימרוד במקור הארתו, ומתוך כפירה במוצאה האלוקי של התורה, יחשיב את התורה ליצירה של השכל האנושי. כך יחדלו העם מלהיות תלמידי ועבדי התורה, ויעזו לעשות עצמם לאדוני ומבקרי התורה. משום כך ניתנה מצוות הגבלה, הנוהגת בכל הזמנים. היא שומרת את העם בריחוק מהעדות וממקדשה באמצעות הלויים והכהנים, ומזהירה אף את הגדול שבחכמי התורה, השוגה באהבתה תמיד: גם הוא חייב לתפוס את התורה באובייקטיביות המוחלטת שלה. שכן התורה היא אלוקית ואין לקרב אליה, ואפילו לכהנים יש רשות לקרב אל עדות התורה רק בבגדים סמליים של עבודתם ורק אחרי קידוש ידיים ורגליים. לאורך כל הדורות, יוצאת אזהרת ההגבלה מסיני ומכרזת: ״רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנגשים את ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳!⁠״ (שמות יט, כא–כב). (כז-כח) ויאמרו וגו׳ – כל המאורעות האלה – אשר הגיעו לפסגתם בעדות מטה אהרן – השיגו את מטרתם. העם הבינו שרק בני אהרן והלויים רשאים לקרב אל המקדש, ושהגבלה זו נצטוותה על ידי ה׳, והיא מושרשת בקדושת העדות; לפיכך פחדו שימותו אם יתקרבו בשוגג או באונס. הם ראו עצמם על סף המוות, במצב של גוויעה – שהוא שלב המעבר אל המוות, ובחרדתם תיארו היטב את השביל הצר והמסוכן שבו כל יהודי חייב לצעוד בנוגע למקדש ה׳. כל אדם הוא ״קרב״ – אך אסור שיהיה ״קרב״ יתר על המידה! המקדש לא הוקם כדי להיות מקום לטקס פולחני סגור של הכהנים. כל אדם נקרא לגשת אליו – אך אסור לו להתקרב יותר מדי. אכן, תורת ה׳, שעדותה מונחת במקדש, משולה לאש; כמאמר חז״ל: ״קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן״ (ספרי, דברים לג, ב). אדם חייב להתקרב, אך בהתקרבותו עליו לשמור על המרחק הנדרש. אמנם למעשה, המרחק שבין כהן לזר אינו גדול כל כך כמו שדמיין העם בחרדתו. לגבי הקריבה למשכן ה׳ אין הבדל ביניהם; שכן כל ביאה ריקנית להיכל, שלא לצורך עבודה כפי שנצטוותה, אסורה גם לכהן, וגם הוא חייב מיתה בידי שמים אם נכנס לקודש הקודשים שלא לצורך (עיין פירוש, ויקרא טז, ב). לעומת זאת, לצרכי המקדש – לבנות, לתקן ולהוציא את הטומאה – גם זר יכול להיכנס להיכל אם יש צורך בכך (עירובין קה.; עיין משנה למלך, סוף הלכות ביאת מקדש). רק לגבי מעשה עבודה יש חילוק בין כהן לזר: זר העושה עבודה במזיד חייב מיתה בידי שמים, וגם אז, במקרים מסוימים בלבד (עיין פירוש להלן יח, ג–ז).מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144