(א)אוַיְדַבֵּ֥ריְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖האֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר׃(ב)אֱמֹ֨ראֶל־אֶלְעָזָ֜רבֶּן־אַהֲרֹ֣ןהַכֹּהֵ֗ןוְיָרֵ֤םאֶת־הַמַּחְתֹּת֙מִבֵּ֣יןהַשְּׂרֵפָ֔הוְאֶת־הָאֵ֖שׁזְרֵה־הָ֑לְאָהכִּ֖יקָדֵֽשׁוּ׃(ג)אֵ֡תמַחְתּוֹת֩הַֽחַטָּאִ֨יםהָאֵ֜לֶּהבְּנַפְשֹׁתָ֗םוְעָשׂ֨וּאֹתָ֜םרִקֻּעֵ֤יפַחִים֙צִפּ֣וּילַמִּזְבֵּ֔חַכִּֽי־הִקְרִיבֻ֥םלִפְנֵֽי־יְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖הוַיִּקְדָּ֑שׁוּוְיִֽהְי֥וּלְא֖וֹתלִבְנֵ֥ייִשְׂרָאֵֽל׃(ד)וַיִּקַּ֞חאֶלְעָזָ֣רהַכֹּהֵ֗ןאֵ֚תמַחְתּ֣וֹתהַנְּחֹ֔שֶׁתאֲשֶׁ֥רהִקְרִ֖יבוּהַשְּׂרֻפִ֑יםוַֽיְרַקְּע֖וּםצִפּ֥וּילַמִּזְבֵּֽחַ׃(ה)זִכָּר֞וֹןלִבְנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֗ללְ֠מַ֠עַןאֲשֶׁ֨רלֹֽא־יִקְרַ֜באִ֣ישׁזָ֗ראֲ֠שֶׁ֠רלֹ֣אמִזֶּ֤רַעאַהֲרֹן֙ה֔וּאלְהַקְטִ֥ירקְטֹ֖רֶתלִפְנֵ֣ייְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑הוְלֹֽא־יִהְיֶ֤הכְקֹ֙רַח֙וְכַ֣עֲדָת֔וֹכַּאֲשֶׁ֨רדִּבֶּ֧ריְהֹוָ֛היְ־הֹוָ֛הבְּיַד־מֹשֶׁ֖הלֽוֹ׃(ו)בוַיִּלֹּ֜נוּכׇּל־עֲדַ֤תבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙מִֽמׇּחֳרָ֔תעַל־מֹשֶׁ֥הוְעַֽל־אַהֲרֹ֖ןלֵאמֹ֑ראַתֶּ֥םהֲמִתֶּ֖םאֶת־עַ֥םיְהֹוָֽהיְ־הֹוָֽה׃(ז)וַיְהִ֗יבְּהִקָּהֵ֤להָֽעֵדָה֙עַל־מֹשֶׁ֣הוְעַֽל־אַהֲרֹ֔ןוַיִּפְנוּ֙אֶל־אֹ֣הֶלמוֹעֵ֔דוְהִנֵּ֥הכִסָּ֖הוּהֶעָנָ֑ןוַיֵּרָ֖אכְּב֥וֹדיְהֹוָֽהיְ־הֹוָֽה׃(ח)וַיָּבֹ֤אמֹשֶׁה֙וְאַהֲרֹ֔ןאֶל־פְּנֵ֖יאֹ֥הֶלמוֹעֵֽד׃(ט){רביעי}גוַיְדַבֵּ֥ריְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖האֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר׃(י)הֵרֹ֗מּוּמִתּוֹךְ֙הָעֵדָ֣ההַזֹּ֔אתוַאֲכַלֶּ֥האֹתָ֖םכְּרָ֑גַעוַֽיִּפְּל֖וּעַל־פְּנֵיהֶֽם׃(יא)וַיֹּ֨אמֶרמֹשֶׁ֜האֶֽל־אַהֲרֹ֗ןקַ֣חאֶת־הַ֠מַּחְתָּ֠הוְתֶן־עָלֶ֨יהָאֵ֜שׁמֵעַ֤להַמִּזְבֵּ֙חַ֙וְשִׂ֣יםקְטֹ֔רֶתוְהוֹלֵ֧ךְמְהֵרָ֛האֶל־הָעֵדָ֖הוְכַפֵּ֣רעֲלֵיהֶ֑םכִּֽי־יָצָ֥אהַקֶּ֛צֶףמִלִּפְנֵ֥ייְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖ההֵחֵ֥להַנָּֽגֶף׃(יב)וַיִּקַּ֨חאַהֲרֹ֜ןכַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣רמֹשֶׁ֗הוַיָּ֙רׇץ֙אֶל־תּ֣וֹךְדהַקָּהָ֔לוְהִנֵּ֛ההֵחֵ֥להַנֶּ֖גֶףבָּעָ֑םוַיִּתֵּן֙אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶתוַיְכַפֵּ֖רעַל־הָעָֽם׃(יג)וַיַּעֲמֹ֥דבֵּֽין־הַמֵּתִ֖יםוּבֵ֣יןהַֽחַיִּ֑יםוַתֵּעָצַ֖רהַמַּגֵּפָֽה׃(יד)וַיִּהְי֗וּהַמֵּתִים֙בַּמַּגֵּפָ֔האַרְבָּעָ֥העָשָׂ֛ראֶ֖לֶףוּשְׁבַ֣עמֵא֑וֹתמִלְּבַ֥דהַמֵּתִ֖יםעַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃(טו)וַיָּ֤שׇׁבאַהֲרֹן֙אֶל־מֹשֶׁ֔האֶל־פֶּ֖תַחאֹ֣הֶלמוֹעֵ֑דוְהַמַּגֵּפָ֖הנֶעֱצָֽרָה׃(טז){חמישי}וַיְדַבֵּ֥ריְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖האֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר׃(יז)דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֗לוְקַ֣חמֵֽאִתָּ֡םמַטֶּ֣המַטֶּה֩לְבֵ֨יתאָ֜במֵאֵ֤תכׇּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙לְבֵ֣יתאֲבֹתָ֔םשְׁנֵ֥יםעָשָׂ֖רמַטּ֑וֹתאִ֣ישׁאֶת־שְׁמ֔וֹתִּכְתֹּ֖בעַל־מַטֵּֽהוּ׃(יח)וְאֵת֙שֵׁ֣םאַהֲרֹ֔ןתִּכְתֹּ֖בעַל־מַטֵּ֣הלֵוִ֑יכִּ֚ימַטֶּ֣האֶחָ֔דלְרֹ֖אשׁבֵּ֥יתאֲבוֹתָֽם׃(יט)וְהִנַּחְתָּ֖םבְּאֹ֣הֶלמוֹעֵ֑דלִפְנֵי֙הָֽעֵד֔וּתאֲשֶׁ֛ראִוָּעֵ֥דלָכֶ֖םשָֽׁמָּה׃(כ)וְהָיָ֗ההָאִ֛ישׁאֲשֶׁ֥ראֶבְחַר־בּ֖וֹמַטֵּ֣הוּיִפְרָ֑חוַהֲשִׁכֹּתִ֣ימֵֽעָלַ֗יאֶת־תְּלֻנּוֹת֙בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֔לאֲשֶׁ֛רהֵ֥םמַלִּינִ֖םעֲלֵיכֶֽם׃(כא)וַיְדַבֵּ֨רמֹשֶׁ֜האֶל־בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֗לוַיִּתְּנ֣וּאֵלָ֣יו׀כׇּֽל־נְשִׂיאֵיהֶ֡םהמַטֶּה֩לְנָשִׂ֨יאאֶחָ֜דמַטֶּ֨הלְנָשִׂ֤יאאֶחָד֙לְבֵ֣יתאֲבֹתָ֔םשְׁנֵ֥יםעָשָׂ֖רמַטּ֑וֹתוּמַטֵּ֥האַהֲרֹ֖ןבְּת֥וֹךְמַטּוֹתָֽם׃(כב)וַיַּנַּ֥חמֹשֶׁ֛האֶת־הַמַּטֹּ֖תלִפְנֵ֣ייְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑הבְּאֹ֖הֶלהָעֵדֻֽת׃(כג)וַיְהִ֣ימִֽמׇּחֳרָ֗תוַיָּבֹ֤אמֹשֶׁה֙אֶל־אֹ֣הֶלהָעֵד֔וּתוְהִנֵּ֛הפָּרַ֥חמַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ןלְבֵ֣יתלֵוִ֑יוַיֹּ֤צֵֽאפֶ֙רַח֙וַיָּ֣צֵֽץצִ֔יץוַיִּגְמֹ֖לשְׁקֵדִֽים׃(כד)וַיֹּצֵ֨אמֹשֶׁ֤האֶת־כׇּל־הַמַּטֹּת֙מִלִּפְנֵ֣ייְהֹוָ֔היְ־הֹוָ֔האֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖ייִשְׂרָאֵ֑לוַיִּרְא֥וּוַיִּקְח֖וּאִ֥ישׁמַטֵּֽהוּ׃(כה){ששי}ווַיֹּ֨אמֶריְהֹוָ֜היְ־הֹוָ֜האֶל־מֹשֶׁ֗ההָשֵׁ֞באֶת־מַטֵּ֤האַהֲרֹן֙לִפְנֵ֣יהָעֵד֔וּתלְמִשְׁמֶ֥רֶתלְא֖וֹתלִבְנֵי־מֶ֑רִיוּתְכַ֧לתְּלוּנֹּתָ֛םמֵעָלַ֖יוְלֹ֥איָמֻֽתוּ׃(כו)וַיַּ֖עַשׂמֹשֶׁ֑הכַּאֲשֶׁ֨רצִוָּ֧היְהֹוָ֛היְ־הֹוָ֛האֹת֖וֹכֵּ֥ןעָשָֽׂה׃(כז)זוַיֹּֽאמְרוּ֙בְּנֵ֣ייִשְׂרָאֵ֔לאֶל־מֹשֶׁ֖הלֵאמֹ֑רהֵ֥ןגָּוַ֛עְנוּאָבַ֖דְנוּכֻּלָּ֥נוּאָבָֽדְנוּח׃(כח)כֹּ֣להַקָּרֵ֧ב׀הַקָּרֵ֛באֶל־מִשְׁכַּ֥ןיְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖היָמ֑וּתהַאִ֥םתַּ֖מְנוּלִגְוֺֽעַ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב‹פפ› ל=אין פרשה
ג‹סס› ל=פרשה פתוחה
דאֶל־תּ֣וֹךְ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן. • ל!=אֶל־תּ֣וֹך (חסר שווא באות כ״ף סופית) • הערת דותן
הכׇּֽל־נְשִׂיאֵיהֶ֡ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו?; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח • ל=כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם (שתי געיות בתיבות המוקפות) • קורן=כׇּל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם וכך במג״ה.
ו‹פפ› ל=פרשה סתומה
ז‹פפ› ל=פרשה סתומה
חאָבָֽדְנוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים • ל?!=אָבָֽדְנּוּ (נקודת דגש באות נו״ן?)
E/ע
רש״ר הירש
הערותNotes
(א-ג)כי קדשו – היה מקום לחשוב שמקריבי הקטורת הקדישו תחילה את המחתות לכלי שרת, וקדושה זו לא בטלה, אף על פי שנעשה במחתות שימוש שלא כדין. אולם בפסוק ג נאמר: ״כי הקריבם לפני ה׳ ויקדשו״, ומשם נראה שהקדושה חלה רק על ידי ההקרבה לפני ה׳. אולם הרמב״ן מעיר שלפי ההלכה הנוהגת בדרך כלל, הקרבה אסורה כזו אין בכוחה להחיל קדושה על חפץ. ושמא הביאור הוא כך: ״קדשו״ – הן נשארו קדושות למטרה שהוקדשו אליה. שכן ״הקריבם לפני ה׳ ״, כדי שבאמצעותם ה׳ יַראה באיזו כהונה הוא חפץ. מטרת ההקרבה הושגה, אף על פי שהמקריבים קיפחו בה את חייהם. אך בזה שהמטרה הושגה יש חשיבות למקדש ה׳ ולעתידו, והקדושה המוסרית הנובעת מן המקדש תלויה בזיכרון דבר זה. לפיכך, כדרך שמחתות אלה שימשו להשגת מטרה קדושה זו, כך הן תישארנה מוקדשות לשמירת מה שהושג באמצעותן; ״ויקדשו״, הן נעשו קדושות במשמעות כפולה. הן נשארות מוקדשות למטרתן המקורית, לשמש כעדות לכהונה האמיתית; ומכיוון שזה נשאר ייעודן הקבוע, הן קשורות למטרות הקדושות של המקדש. לפיכך הן עצמן נעשות קדושות, ככל שאר החפצים הקשורים לעבודת המקדש.ואת האש זרה הלאה – האש שהוקרבה במחתות איננה לרצון, ודווקא משום כך יש לשמור על המחתות כמזכרת נצח שהקרבן שהוקרב בהן נדחה.את מחתות וגו׳ – הכתוב מקדים את המושא לנשוא [״ועשו״] כדי להדגיש במיוחד את המושא, משום שהכתוב חפץ להדגיש את אופי המחתות כ״אות״: המחתות תישארנה ״אות״, הבא ללמד ולהזהיר. במחתות אלה נעשו המקריבים לחטאים בנפשותם שלהם! הם חטאו לעצמם והביאו לחורבנם! הכתוב כאן קושר את החטא שחטאו לעצמם לייעוד המחתות להיות ציפוי למזבח: ״את מחתות החטאים וגו׳ ועשו אתם״ וגו׳. משמעות קשר זה היא כך: ברדיפתם אחר הכבוד, הם ביקשו לערער את עבודת המזבח שנצטוותה מאת ה׳. בניסיונם לעשות כן הם קיפחו את חייהם, וחורבנם רק שימש לחזק את המזבח שנוסד על ידי ה׳ (עיין פירוש, תהילים מב, א).(ה)להקטיר קטרת – הסברה נותנת ש״קטרת״ כאן אינה מורה על קטורת במובן הרגיל, אלא היא כוללת כל דבר שנמסר לאש המזבח ומוקטר לפני ה׳. כך ״קְטֹרֶת אֵילִים״ (שם סו, טו). שכן קטורת במובן המצומצם של המילה לעולם אינה קרבה על מזבח הנחושת; לפיכך, לא ייתכן שאזהרה הקשורה למזבח זה מתייחסת לקטורת כזאת.כאשר דבר וגו׳ – משה דיבר אל קרח במצוות ה׳ (לעיל טז, ה–ז), ודבריו כללו גם אזהרה לקרח: מוטב שלא ימסור עצמו להכרעת ה׳; שכן אותה הכרעה עשויה להיות גורלית עבור אדם כקרח שאינו זכאי לכהונה. וכשם שהאזהרה התקיימה אצל קרח, כך תתקיים אצל כל אדם בלתי מורשה שיעז לקרב אל המזבח ככהן. מאוחר יותר, התקיימה אזהרה זו גם במלך עוזיהו (דברי הימים ב כו, טז והלאה).(ו)אתם המתם וגו׳ – מהאמור להלן (פסוק יז והלאה) נראה, שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוקית. מותם של החמישים ומאתיים איש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן. הם לא היו משוכנעים שבחירת אהרן לכהונה הייתה אך ורק על פי גזירת שמים. הם לא האמינו שלגזירה זו לא הייתה כל זיקה לעניין אישי כלשהו, ושכל תכליתה הייתה להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה׳ בחר באהרן כדי לתת חשיבות אישית לאחיו משה, ושהחמישים ומאתיים איש נענשו בגלל הפגיעה האישית במשה ואהרן. העדה סברה, שאילו משה ואהרן היו מוחלים על עלבונם, היו יכולים – ואף חייבים – למנוע את מותם של כה הרבה אבות למשפחות. הם לא הבינו את המציאות האמיתית של האירוע, נבצר מהם לתפוס שמחילה לא הייתה מתקנת את החטא, שהיה צורך בהכרעה אלוקית, ושרק כך ניתן היה להציל ולקיים את המפעל האלוקי אשר משה ואהרן היו רק כלים בשירותו.(י-יג)הרמו וגו׳ – טענת העם בוודאי הייתה כל כולה הטלת אשמה אישית, ובמענה, אמר ה׳ למשה: אם רצונכם בכך, הסירו עצמכם מהם, ואכלה את ההמונים המתקוממים עליכם. אך משה ואהרן לא סרו; אלא נפלו על פניהם לפני ה׳. הם לא פעלו על פי הכוונה שההמונים המתקוממים ייחסו להם. הם לא תבעו את מות אלה שפגעו בהם, ומיאנו להיות שלוחי המוות בקרב עם ה׳. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר נידון למוות, נתן ביטוי להתמסרות לה׳ בלב ונפש בקטורת העולה אל ה׳, וכך עמד בין המתים והחיים כשליח כפרה וישועה. בכך הראה אהרן לעם את טיבו האמיתי ואת טיבה האמיתי של שליחותו: לפדות ולנצח את המוות.(יז)דבר וגו׳ וקח מאתם מטה מטה לבית אב – כפי שכבר נאמר לעיל (א, ב), שבטי ישראל קרויים ״מטות״ (פשוטו כמשמעו: ״ענפים״), משום שהם יוצאים כענפים מגזע משותף אחד. לפיכך, שנים עשר המטות שנלקחו כאן מהנשיאים מבטאים יפה את שבטי ישראל. אולם מאחר שכל שבט מעביר לבניו תכונות ייחודיות משלו במסגרת מערכת הערכים של כלל האומה, הרי שכל שבט מהווה ״בית אב״ בפני עצמו בתוך בית ישראל האחד המשותף. מכאן, שהשבטים קרויים ״מטות״ בגלל הצד השווה לכולם, וקרויים ״בתי אבות״ מפאת המיוחד שבכל שבט ושבט. העובדה ששנים עשר בתי האבות יוצגו כאן על ידי שנים עשר מטות, מותירה מקום להסתפק: האם למרות ההבדלים שביניהם, צריכים כל השבטים להיחשב כשווים לגבי העניין העומד עתה להכרעה, מכיוון שיש תכונות יסודיות שכולם שותפים בהן; או שמא על אף התכונות שכולם שותפים בהן, אין להחשיבם כשווים, מאחר שלכל שבט ושבט יש תכונות ייחודיות המבדילות אותו מכל האחרים.(יח)ואת שם אהרן וגו׳ – כבר אמרנו (ויקרא כב, ט) שהכהנים מעולם לא חדלו מלהשתייך לשבט לוי. גם הם לויים, שכן הכהונה אינה אלא לוִייה בדרגת שלמותה הגדולה ביותר, ״הַלוִייה״ בה״א הידיעה! לפיכך צריך שבט לוי לראות בשבט הכהנים רק את החלק המובחר של כלליותו הבלתי מתחלקת, בעוד שהכהן צריך לראות עצמו כמי שנשלח לקיים את תפקיד הלויים בדרגתו הגבוהה ביותר. לכן אהרן אינו אלא ראש לבית לוי, ומטהו הוא מטה לוי.(יט)והנחתם וגו׳ – המטות – במשמעות כפולה: המקלות, והשבטים – יונחו ״לפני העדות אשר אועד לכם שמה״. דומה הדבר כאילו השאלה תימסר להכרעת העדות, והתשובה תינתן מתוך נקודת המבט של העדות. בכך ייאמר לעם: זו אינה שאלה של חשיבות אישית, כפי שהם סברו בטעות (פירוש פסוק ו). אלא העניין נוגע לעדות ה׳, שהיא התנאי להשראת שכינת ה׳ בקרב העם, ועדות זו ופעולתה בקרב העם היא העומדת כאן לדיון. מה שייקבע הוא המטה – הענף באילן האומה הישראלית – שה׳ מצאו ראוי להיות נבחר, והוא נבחר בגלל תכונותיו המיוחדות המכשירות אותו לייצג את העדות ולחזק את עבודת העדות בקרב העם.(כ)והיה וגו׳ – מי שמטהו יפרח – מטהו נבחר על ידי ה׳, שכן ה׳ מצא בו את הנבט לפריחה ולנשיאת הפרי העתידיות של העדות בקרב העם. בה בעת מצוין בעל מטה זה כַּ״נושא״ [״נשיא״] הראוי של השבט הנבחר.והשכתי מעלי וגו׳ – ״שכך״ פירושו: להרגיע ולהשקיט דבר סוער והומה (השווה בראשית ח, א [עיין פירוש שם] ואסתר ב, א). החשיבות שהוענקה לאהרן עוררה את תלונות העם עליכם. אך תלונות אלה הן באמת עלי, שכן אני הוא שהענקתי כבוד זה לאהרן. לפיכך מהומת התלונות עליכם חוזרת כביכול עלי. אולם דבר זה ייפסק עתה, מכיוון שיתוודע ויתגלה שכהונת אהרן היא מעשה של בחירת ה׳, ושהסיבות שהביאו לבחירה זו הן נקיות מכל משוא פנים כלפי הנבחר.(כא)ומטה אהרן וגו׳ – כלפי חוץ, מטה אהרן לא היה שונה ממטות שאר הנשיאים; הוא היה ״בתוך מטותם״ – מטה גרידא כמו האחרים.(כב)לפני ה׳ – להכרעת ה׳.(כג)מטה אהרן לבית לוי – כך נבחר שבט לוי מתוך שאר השבטים, ובה בעת נבחר אהרן מתוך שאר הלויים (עיין פירוש פסוק יח).ויצא פרח וגו׳ – ״פרח״ (הקרוב ל״פרה״ [השווה פירוש, בראשית א, יא–יג]) מורה על עצם הפרח, וכן על הפריחה [היינו תהליך הגדילה וההתפתחות של הפרח]; לפיכך הפועל ״פרח״ פירושו בעיקר כמשמעות השנייה: לפרוח. בנוגע ל״ציץ״, כל הראיות תומכות בהנחה שהוא מציין את הצמיחה הראשונה בלבד. ״ציצים״ הם הניצנים הנדחקים לצאת החוצה. לפיכך אין כל הצדקה לומר ש״ציץ״ כאן מורה על שלב מתקדם של פריחה. אולם תכונתו המיוחדת של עץ השקד היא פריחתו עוד לפני שהוא מצמיח עלים. תכונה זו נראית בעצי השקד אף יותר מאשר בעצי התפוח (עיין שבת פח.) או בשאר עצי הפרי שיש בהם גרעינים. בקושי רואים בעץ השקד היווצרות עלים כלשהי וכבר הוא עומד בכל תפארת פריחתו. לפיכך, לדעתנו, ״ויצץ ציץ״ פירושו: ״להוציא עלים״ [כלומר, ענפים דקיקים הנושאים עלים]. מטה אהרן פרח כאן כענף של עץ השקד, תוך שהוא נותן ביטוי לרעיונות הנידונים כאן. ונבאר דברינו: האם אין כל ענפי עצי הפרי דומים זה לזה? כולם מוציאים עלה, פרח ופרי. אותה האדמה נושאת את כולם. מי הגשמים המשקים אותם באים לכולם מאותו המקור. אותה הרוח מנשבת בכולם, וכולם גדלים ומתפתחים בקרני השמש. אף על פי כן, עץ השקד בולט מבין כל חבריו בשדה. ובמה ייחודיותו? ב״שקידה״, שממנה נגזר שמו; בזריזות, במסירות נלהבת ובמרץ הוא עושה את חובתו, ובכך מקדים את כל אחיו האילנות. בעוד הם עדיין נמלכים בדעתם, הוא כבר סיים את עבודתו, ומתחיל מיד בתכלית – הווי אומר הפריחה המוציאה את הפרי; כל תכלית הפריחה היא להוציא פירות. לצורך הפרי מוציא לאחר מכן עץ השקד את עליו, ולאותה מטרה הוא מכין ומכוון את כל השרף שלו. ובכן, האם אין זה תיאור מושלם של רוח הלויים, אשר בזכותה זכה שבט לוי להיות נציג התורה במקדש? שכן רק הלויים נענו לקריאת ״מי לה׳ אלי״ (שמות לב, כו) ונאספו סביב משה; ורוח זו תהיה נחלה למבחר משפחת הלוי – אהרן ובניו (השווה פירוש, שמות כה בסוף). בה בעת, באה כאן לידי ביטוי הבטחה מנחמת, מאחר שעץ השקד מקדים את האחרים רק בפריחתו ובהבשלת פריו. הוא הולך בראש חבריו בשדה ומקדים אותם בהתפתחות, אך הם, גם כן, הולכים לבסוף בעקבותיו. וכן גם הלויים ובני אהרן צועדים בראש בהתפתחות הרוחנית ובדרך החיים, ושאר השבטים נקראים ללכת בעקבותיהם ולהגיע לאותה רמה רוחנית. (עיין פירוש שמות [עמ׳ תפד במהדורתנו], שם פירשנו את תיבת ״ציץ״ שבפסוקנו כ״אבקנים שבהם אבקת הפרחים״. אך אנו מסופקים אם פירוש זה מדויק, מכיוון שבעת שהפריחה מופיעה, האבקנים כבר נמצאים במקומם; האבקנים אינם שייכים לשלב מאוחר יותר של ההתפתחות [כפי שמשמע מסדר פסוקנו: ״ויצא פרח ויצץ ציץ״, שלכך אנחנו מתרגמים כאן ״ויצץ ציץ״ (בתרגום הלועזי): ״וצמחו בו ענפים דקים״].)(כה)ויאמר וגו׳ – כדרך שלוחות העדות מעידים על מוצאה האלוקי של התורה, כך מעיד מטה אהרן על מוצאה האלוקי של בחירת אהרן: רק על יסוד בחירת ה׳ משמשים אהרן ובניו ככהנים במקדש התורה. מטה אהרן הונח לצד לוחות העדות במקדש, ומכאן אנו למדים את משמעות בחירת בני אהרן והלויים: בני אהרן נבחרו מתוך הלויים, והלויים נבחרו מתוך העם, ובכך שמר העם על מרחק ממקדש התורה, הרחקה שאינה אלא המשך להגבלה שנזכרה בספר שמות (יט, י–יג). אותה הגבלה נהגה במתן תורה, ובאותו מעמד ניתנו גם הלוחות כעדות נצחית לתורה. מטרת ההגבלה הייתה להראות שהתורה באה אל העם ולא התפתחה מתוך העם. כבר הראינו שם את משמעותה העמוקה של עובדה זו, שבה תלוי כל אופי התורה כנצחית ובלתי ניתנת לשינוי שאין לחללה. אך אותה הגבלה נמשכת בחניית בני אהרן והלויים סביב מקדש התורה ובהעמדת העם במרחק ממקדש זה, ובכך נקבע לדורות עולם שמקור התורה הוא מחוץ לתחום האדם, ושתוקפה אינו תלוי בזמן או במקום. הצורך בקביעת עובדה זו ילך ויגבר במשך הזמן. שכן כל מעמדות העם היהודי – ללא קשר למשלח ידם או לעיסוקם – נקראים ללמוד את התורה, לקבל את מרותה, ולקיים את מצוותיה, והתורה עתידה להשלים את שליחותה בקרב העם. התורה תמלא כל רוח וכל לב, תיתן צורה לכל מחשבה ולכל רגש, לכל השקפה ולכל מעשה; ורוח העם, השואבת כוח מהתורה והמתחזקת מדור לדור, תתקרב יותר ויותר אל רוח התורה. בסופו של דבר יצטמצם וייעלם המרחק שבין חזון התורה לבין קיומו בקרב העם, וכך תלך ותקטן החוצפה שבטענת קרח ״כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ ״. וככל שחזון זה יתממש יותר, כן יש יותר מקום לחשוש שמא האדם ימרוד במקור הארתו, ומתוך כפירה במוצאה האלוקי של התורה, יחשיב את התורה ליצירה של השכל האנושי. כך יחדלו העם מלהיות תלמידי ועבדי התורה, ויעזו לעשות עצמם לאדוני ומבקרי התורה. משום כך ניתנה מצוות הגבלה, הנוהגת בכל הזמנים. היא שומרת את העם בריחוק מהעדות וממקדשה באמצעות הלויים והכהנים, ומזהירה אף את הגדול שבחכמי התורה, השוגה באהבתה תמיד: גם הוא חייב לתפוס את התורה באובייקטיביות המוחלטת שלה. שכן התורה היא אלוקית ואין לקרב אליה, ואפילו לכהנים יש רשות לקרב אל עדות התורה רק בבגדים סמליים של עבודתם ורק אחרי קידוש ידיים ורגליים. לאורך כל הדורות, יוצאת אזהרת ההגבלה מסיני ומכרזת: ״רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנגשים את ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳!״ (שמות יט, כא–כב).(כז-כח)ויאמרו וגו׳ – כל המאורעות האלה – אשר הגיעו לפסגתם בעדות מטה אהרן – השיגו את מטרתם. העם הבינו שרק בני אהרן והלויים רשאים לקרב אל המקדש, ושהגבלה זו נצטוותה על ידי ה׳, והיא מושרשת בקדושת העדות; לפיכך פחדו שימותו אם יתקרבו בשוגג או באונס. הם ראו עצמם על סף המוות, במצב של גוויעה – שהוא שלב המעבר אל המוות, ובחרדתם תיארו היטב את השביל הצר והמסוכן שבו כל יהודי חייב לצעוד בנוגע למקדש ה׳. כל אדם הוא ״קרב״ – אך אסור שיהיה ״קרב״ יתר על המידה! המקדש לא הוקם כדי להיות מקום לטקס פולחני סגור של הכהנים. כל אדם נקרא לגשת אליו – אך אסור לו להתקרב יותר מדי. אכן, תורת ה׳, שעדותה מונחת במקדש, משולה לאש; כמאמר חז״ל: ״קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן״ (ספרי, דברים לג, ב). אדם חייב להתקרב, אך בהתקרבותו עליו לשמור על המרחק הנדרש. אמנם למעשה, המרחק שבין כהן לזר אינו גדול כל כך כמו שדמיין העם בחרדתו. לגבי הקריבה למשכן ה׳ אין הבדל ביניהם; שכן כל ביאה ריקנית להיכל, שלא לצורך עבודה כפי שנצטוותה, אסורה גם לכהן, וגם הוא חייב מיתה בידי שמים אם נכנס לקודש הקודשים שלא לצורך (עיין פירוש, ויקרא טז, ב). לעומת זאת, לצרכי המקדש – לבנות, לתקן ולהוציא את הטומאה – גם זר יכול להיכנס להיכל אם יש צורך בכך (עירובין קה.; עיין משנה למלך, סוף הלכות ביאת מקדש). רק לגבי מעשה עבודה יש חילוק בין כהן לזר: זר העושה עבודה במזיד חייב מיתה בידי שמים, וגם אז, במקרים מסוימים בלבד (עיין פירוש להלן יח, ג–ז).מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.
