×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא ד׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {חמישי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮א לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי⁠־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה׃ (ג) אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן⁠־בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַיהֹוָ֖הי״י֖ לְחַטָּֽאת׃ (ד) וְהֵבִ֣יא אֶת⁠־הַפָּ֗ר אֶל⁠־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְסָמַ֤ךְ אֶת⁠־יָדוֹ֙ עַל⁠־רֹ֣אשׁ הַפָּ֔ר וְשָׁחַ֥ט אֶת⁠־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (ה) וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר וְהֵבִ֥יא אֹת֖וֹ אֶל⁠־אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ו) וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־אֶצְבָּע֖וֹ בַּדָּ֑ם וְהִזָּ֨ה מִן⁠־הַדָּ֜ם שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶת⁠־פְּנֵ֖י פָּרֹ֥כֶת הַקֹּֽדֶשׁ׃ (ז) וְנָתַן֩ הַכֹּהֵ֨ן מִן⁠־הַדָּ֜ם עַל⁠־קַ֠רְנ֠וֹת מִזְבַּ֨ח קְטֹ֤רֶת הַסַּמִּים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת׀ כׇּל⁠־דַּ֣ם הַפָּ֗ר יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל⁠־יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֔ה אֲשֶׁר⁠־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ח) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֵ֛לֶב פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ אֶת⁠־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה עַל⁠־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כׇּל⁠־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַקֶּֽרֶב׃ (ט) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת⁠־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת⁠־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל⁠־הַכָּבֵ֔ד עַל⁠־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה׃ (י) כַּאֲשֶׁ֣ר יוּרַ֔םב מִשּׁ֖וֹר זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְהִקְטִירָם֙ הַכֹּהֵ֔ן עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָעֹלָֽה׃ (יא) וְאֶת⁠־ע֤וֹר הַפָּר֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־בְּשָׂר֔וֹ עַל⁠־רֹאשׁ֖וֹ וְעַל⁠־כְּרָעָ֑יו וְקִרְבּ֖וֹ וּפִרְשֽׁוֹ׃ (יב) וְהוֹצִ֣יא אֶת⁠־כׇּל⁠־הַ֠פָּ֠ר אֶל⁠־מִח֨וּץ לַֽמַּחֲנֶ֜ה אֶל⁠־מָק֤וֹם טָהוֹר֙ אֶל⁠־שֶׁ֣פֶךְ הַדֶּ֔שֶׁן וְשָׂרַ֥ף אֹת֛וֹ עַל⁠־עֵצִ֖ים בָּאֵ֑שׁ עַל⁠־שֶׁ֥פֶךְ הַדֶּ֖שֶׁן יִשָּׂרֵֽף׃ (יג) וְאִ֨ם כׇּל⁠־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכׇּל⁠־מִצְוֺ֧ת יְהֹוָ֛הי״י֛ אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ׃ (יד) וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן⁠־בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (טו) וְ֠סָמְכ֠וּ זִקְנֵ֨י הָעֵדָ֧ה אֶת⁠־יְדֵיהֶ֛ם עַל⁠־רֹ֥אשׁ הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְשָׁחַ֥ט אֶת⁠־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (טז) וְהֵבִ֛יא הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר אֶל⁠־אֹ֖הֶל מוֹעֵֽד׃ (יז) וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶצְבָּע֖וֹ מִן⁠־הַדָּ֑ם וְהִזָּ֞ה שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ אֵ֖ת פְּנֵ֥י הַפָּרֹֽכֶתג׃ (יח) וּמִן⁠־הַדָּ֞ם יִתֵּ֣ן׀ עַל⁠־קַרְנֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ אֲשֶׁר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת כׇּל⁠־הַדָּ֗ם יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל⁠־יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֔ה אֲשֶׁר⁠־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (יט) וְאֵ֥ת כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃ (כ) וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֔רד כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְפַ֣ר הַֽחַטָּ֔את כֵּ֖ן יַעֲשֶׂה⁠־לּ֑וֹ וְכִפֶּ֧ר עֲלֵהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לָהֶֽם׃ (כא) וְהוֹצִ֣יא אֶת⁠־הַפָּ֗ר אֶל⁠־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׂרַ֣ף אֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר שָׂרַ֔ף אֵ֖ת הַפָּ֣ר הָרִאשׁ֑וֹן חַטַּ֥את הַקָּהָ֖ל הֽוּא׃ (כב) אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכׇּל⁠־מִצְוֺת֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֱלֹהָ֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא⁠־תֵעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם׃ (כג) אֽוֹ⁠־הוֹדַ֤ע אֵלָיו֙ חַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א בָּ֑הּ וְהֵבִ֧יא אֶת⁠־קׇרְבָּנ֛וֹ שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים זָכָ֥ר תָּמִֽים׃ (כד) וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל⁠־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשָׁחַ֣ט אֹת֗וֹה בִּמְק֛וֹם אֲשֶׁר⁠־יִשְׁחַ֥ט אֶת⁠־הָעֹלָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ חַטָּ֖את הֽוּא׃ (כה) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל⁠־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת⁠־דָּמ֣וֹ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל⁠־יְס֖וֹד מִזְבַּ֥ח הָעֹלָֽה׃ (כו) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבּוֹ֙ יַקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה כְּחֵ֖לֶב זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֖וֹ וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (כז) {ששי} וְאִם⁠־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֺ֧ת יְהֹוָ֛הי״י֛ אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם׃ (כח) א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קׇרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל⁠־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃ (כט) וְסָמַךְ֙ אֶת⁠־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת⁠־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָעֹלָֽה׃ (ל) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל⁠־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת⁠־כׇּל⁠־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל⁠־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (לא) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵ֘לֶב֮ מֵעַ֣ל זֶ֣בַחו הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָ֑הי״י֑ וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (לב) וְאִם⁠־כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קׇרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה׃ (לג) וְסָמַךְ֙ אֶת⁠־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת⁠־הָעֹלָֽה׃ (לד) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל⁠־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת⁠־כׇּל⁠־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל⁠־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (לה) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבָּ֣הּז יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב⁠־הַכֶּ֘שֶׂב֮ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל⁠־חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר⁠־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א יִשְׂרָאֵל֮ הקלדה=יִשְׂרָאֵ֘ל
• עיין בהערת הנוסח בתחילת פרשת ״כי תשא״
ב יוּרַ֔ם =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (בפתח) וכך ברויאר ומג״ה.
• דפוסים=יוּרָ֔ם (בקמץ)
ג אֵ֖ת פְּנֵ֥י הַפָּרֹֽכֶת =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (טפחא ומרכא וסילוק)
• דפוסים=אֵֽת⁠־פְּנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת (תיבה מוקפת בגעיה וטפחא, וסילוק)
ד וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֔ר =א(ס),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <רביע? לא כן אלא בזקף קטן>
• דפוסים=וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֗ר (בטעם רביע)
ה וְשָׁחַ֣ט אֹת֗וֹ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (נקודת אחת לטעם רביע) וכן גורסים ברויאר ודותן.
• הקלדה=אֹת֔וֹ (שתי נקודות לטעם זקף קטן), כנראה טעות ע״פ BHS בעקבות הדפוסים; וכך הוא בקורן.
• ברויאר, מג״ה, סימנים, מכון ממרא
ו מֵעַ֣ל זֶ֣בַח =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (מונח ומונח)
• דפוסים=מֵעַֽל⁠־זֶ֣בַח (תיבה מופקת בגעיה ומונח)
ז וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבָּ֣הּ =ל1?,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבָּ֣ה (חסרה נקודת המפיק באות ה״א)
• בכתי״ל נראה גם כמו טעם פשטא מעל הבי״ת
E/ע
הערותNotes
(ב) נפש – על שם נפש רמזנו למעלה (פרשה ב, א), ולכן בכל הפרשיות שזוכר בה חלוקי הקרבנות הבאין על חטא, אמר ״נפש״, שבעבור היתה נשמת אדם לנפש שנקשרה בגוף, יקרו לה השגגות והחטאים.
תחטא – כמו קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ, טז). כי אין ״חטא״ אלא לשון הסרה מן הדרך, שנוטה מדרך האמת והולך בדרך שקר. כי הדרכים שהורה לנו הקב״ה הם דרכי האמת, והדרך שכנגדו המצוי גם הוא, נקרא דרך שקר, כמו ״דרך שקר הסר ממני, ותורתך חנני״ (תהלים קיט, כט), כי יש בכל דבר שני דרכים הפוכים זו מזו, כמו קדושה וטומאה, עבודה ומנוחה, נדיבות וכילות, רחמים ואכזריות. והחכמה העליונה תּוֹרֶה לאדם הדרך אשר ילך בה בכל דבר.⁠1 וכשנוטה ממנה והולך בדרך שכנגדה נקרא חוטא. ויש נוטה בזדון כי יצרו תקפו, ויש חוטא בלי דעת סבור שעושה כהוגן, כגון נתחלף לו חלב בשומן, אחותו באשתו, או שטעה ולא ידע שחלב זה אסור, לא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת. ואין כן [מלת] ״עון״ שנופל על הַמְּעַוֵת את היושר כמו ״וישר הֶעֳוֵיתִי״ (איוב לג, כז), ושתי אלה במחשבה, כמו ״ולישרי לב שמחה״ (תהלים צו, יא), ולהפך ״עקשי לב״ (משלי יא, כ), הַמְּעַוְתִים היושר כגון ״חושב רעה״,⁠2 שחוטא בזדון על פי מחשבתו. ואין זה קרוי ״שקר״ אלא ״שוא״. על זה נאמר ״הוי מושכי העון בחבלי השוא״ (ישעיה ה, יח), וזה חוטא תמיד בזדון כי מהפך אור לחשך. על כן אמרו רבותינו3 ז״ל ״חטאים אלו השגגות, ועונות הם הזדונות״. כלומר בלשון חטא תתכן גם השגגה, כי אי אפשר לפרש אין חטא אלא שוגג, שכמה פעמים נכתב על הזדון כמו ״אנא חטא העם הזה חטאה גדולה״ (שמות לב, לח), ״גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות״ (שמו״ב יב, יג), ודומיהן שהן על המזידים. אלא כמו שאמרנו יש חוטא במזיד ויש בשגגה. ולפי שחטא נופל גם על המזיד, נאמר כאן ובכל הפרשה בשגגה, ובספר גן נעול (בית א חדר ב חלון ב וג) התבארו דברים אלו.
מכל מצות ה׳ – שב על כי תחטא, שהחטא היא הנטיה שנטתה מכל מצות ה׳.
אשר לא תעשינה – עשין ולאוין קרויים מצות, כי על העשין צוה לעשותן, ועל הלאוין צוה להזהר מהן. וראיה [לכך] ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר וגו׳ ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב, טז). ולפי שאמר ״מכל מצות ה׳⁠ ⁠⁠״ הכולל עשין ולאוין, חזר ופרש שנטתה ״ממצות ה׳ אשר צוה שלא תעשינה״, והוא הלך ועשה. ולמדנו שאין חטאת באה על ביטול מצות עשה, אפילו יש בבטולה מזיד כרת כגון פסח ומילה. וכן קבלו רבותינו4 שאין חטאת באה על לא תעשה אלא על אותן שזדונן כרת, ובברייתא דתורת כהנים5 למדו כלן מעבודת אלילים שנאמר בה ״תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה״ (במדבר טו, כט), הוקשו כלם לעבודת אלילים, מה עבודת אלילים דבר שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל שחייבין על זדונה כרת, יש על שגגתו חטאת.
ועשה מאחת מהנה – לפי שאמר ״מכל מצות ה׳ ״, פירש שאין ענינו שיחטא מכלן, אלא מאיזו מהן שיהיה שבעשותו אחת מהנה חייב חטאת.
מאחת מהנה – היה לו לומר ״אחת מהנה״, או ״ועשה מהנה״. ויפה פרשוהו בתורת כהנים ״ר׳ שמעון אומר ועשה אחת (כלומר אם היה אומר ועשה אחת מהנה), יכול עד שיכתוב את כל השם? עד שיארוג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר ׳מאחת׳. אי ׳מאחת׳ יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחד? וכו׳ תלמוד לומר ׳ועשה אחת׳ (כלומר שהי׳ לו לומר לבד ועשה מהנה), הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת״.
(ג) הכהן המשיח – הכהן הגדול.
יחטא – שיעשה דבר מאשר לא תעשינה בשגגה.
לאשמת העם – שבחטאו יאשמו גם העם, ויפה אמרו רבותינו6 הושוה משיח לצבור, מה צבור אינן חייבין פר אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה? אף משיח אינו חייב פר בשגגת מעשה לבדו, כגון נתחלף לו חלב בשומן, אלא בהעלם דבר שיטעה בהלכה, ויעשה כהוראתו. ולמדוהו מן ״לאשמת העם״, שאם חטא על פי הוראתו, הרי זה גם אשמת העם שסומכים עליו ועושים כהוראתו, כי הוא הכהן הגדול ותורה יבקשו מפיו,⁠7 אבל חטא בשגגת מעשה לבד, אין העם נכשל על ידו. ורשב״ם ז״ל כתב ״חכמים דרשו הרי משיח כצבור, אך לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר ׳יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל׳8 וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים, אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו יחטיא גם העם עמו, והקריב על חטאתו״ [עכ״ל]. ורש״י ז״ל כתב ״כשכהן הגדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו להתכפר עליהן להתפלל בעדם ונעשה מקולקל״.
והקריב – והקדיש.
אשר חטא – כמו ״יחטא״ שעשה דבר אשר לא יֵעָשֶׂה, וכן אמרו רבותינו9 שאעפ״י ששוה משיח לצבור שצריך העלם דבר, אינו דומה להן במעשה. שאם הורו בית דין וטעו ועשו הקהל חייבין, אבל הורה משיח ועשו העם אינו חייב, עד שיעשה הוא כהוראתו, שהרי הכתוב אומר ״אשר חטא״. וטעמו נראה לי לפי שעל הוראת בית דין אמר ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״ (דברים יז, יא), הרי הם מחטיאים בהוראתם את העם, אבל משיח אין העם חייבין לעשות כהוראתו.
פר בן בקר – אמרו חכמים10 יכול זקן, תלמוד לומר ״בן״. אי בן יכול קטן, תלמוד לומר ״פר״. הא כיצד זה פר בן ג׳.
לחטאת – כשיקדישנו יאמר שהוא לחטאת, וכך שמו בעבור שהוא לכפר על חטא.
(ד) לפני ה׳ – בצפון, כי ״פתח אהל מועד״ הוא לפני ה׳, אך הוסיף ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ לרמוז על צד הצפון, כמפורש בפרשת צו שמקום שחיטת החטאת כשחיטת העולה. ולפי שתיכף לסמיכה שחיטה, תהיה הסמיכה גם היא לפני ה׳ בצפון.
ראש הפר – ״ראשו״ היה לו לומר, ודרשו רבותינו11 לרבות פר יום הכפורים לסמיכה.
לפני ה׳ – בצפון, כמו שפרשנו.
(ה) ולקח הכהן המשיח – מצוה בו, ואם קבל כהן הדיוט, כשר.
מדם הפר – ״דמו״ היה לו לומר, וקבלו רבותינו12 ז״ל מדם הנפש, לא מדם הבשר ולא מדם התמצית. כי שמות הבעלי-חיים הם על נפשותיהם ופעולותיהם,⁠13 ופרשנוהו בספור מעשה בראשית, לכן מ״דם הפר״ אינו אלא דם שנפשו תלויה בו.
אהל מועד – הוא ההיכל כמו שפרשנו (פרשה א ג).
(ו) וטבל והזה – אילו נאמר ״והזה הכהן באצבעו מן הדם״ היינו שומעים שיטבול אצבעו פעם אחת במזרק שהדם בו. עכשיו שפירש ״וטבל והזה״, למדנו שעל כל הזאה טבילה, אעפ״י שיש בטבילה אחת להזות ממנו כמה פעמים. וכן אמרו בתורת כהנים ״וטבל והזה״, על כל הזאה טבילה.
לפני ה׳ – אמרו חכמים14 ״יכול על כל הבית? כלומר לאיזו צד שבהיכל שהוא רוצה? תלמוד לומר ׳את פני פרכת׳, כלומר לצד מערב ששם הפרכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. יכול על פני הפרכת כלה? כלומר לצפון או לדרום הפרכת, תלמוד לומר ׳הקדש׳, מלמד שמכוין כנגד בין הבדים, כלומר באמצע הפרכת המכוון כנגד מקום הארון, ומזה כנגד בין הבדים מבחוץ.
(ז) על קרנות – על כל קרן יתן, וזהו מתן ארבע.
מזבח קטרת הסמים – לפי הפשט נראה לי לפי שמצוה לתת מדם פר זה על קרנות מזבח הפנימי, והקטרת אימוריו הוא על מזבח העולה כמפורש בסמוך (פסוק י׳). אמר הטעם לפי שאין מזבח הפנימי כמזבח הנחשת שהוא לעולה ולזבח, אלא מיוחד הוא למזבח קטרת הסמים, שצוה בפרשת ״ואתה תצוה״ להקטיר עליו בבקר ובערב, ולהקטרה זו לבדה הוא, לא להקטרת אימורין ופדרים של קרבנות, כמו שכתוב שם ״לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו״ (שמות ל, ט), ואחריו נאמר ״וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם״ (שם שם ד׳). ואינו ממעט רק הקטרה ונסך, לא מתנת דם של קרבנות פנימיים, כמו דם פר משיח ועדה ושעירי עבודת אלילים. ולא נזכרו שמה, לפי ששם הכתוב מדבר בקרבן חובה, והוא דם פר ושעיר יום הכפורים לבדו, שצריך אהרן לכפר עליו אחת בשנה, אבל פר משיח ועדה שאינן חובה אלא באין על חטא, לא נזכרו. ולכן כאן שנזכרו אמר על מתן דמם ״מזבח קטרת הסמים״, להורות למה נותן דמם על קרנותיו, ואימוריהן אינו מקטיר עליו? לפי שאין עליו שום הקטרה, רק קטרת סמים של מצוה בבקר ובערב. ומזה אנו למדין לפר ושעיר של יום הכפורים, אע״פ שדמם נתן בפנים, אימוריהן נקטרים על מזבח העולה. כי להלן כתוב ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״ (פרשה טז, כה), ולא פירש היכן, אם על מזבח הפנימי או על מזבח החיצון, כי סמך על המפורש בפר משיח, שקראו ״קטרת סמים״ אעפ״י שדמו נתן עליו. וביאר שיקטיר אימוריו על מזבח העולה, לפי שאין עליו שום הקטרה רק קטרת סמים; ובפר יום הכפורים15 פירש רש״י ז״ל ״יקטיר המזבחה, על מזבח החיצון, דאילו בפנימי כתוב עליו לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה״. ודבריו נכונים, ומדברינו התבאר הענין.
ואת כל דם הפר – שְׁיָרֵי הדם.
הפר – ״דמו״ היה לו לומר, אמרו רבותינו לרבות פר יום הכפורים לשפיכה.
פתח אהל מועד – זה יסוד מערבי המכוון נגד פתח ההיכל.
(ח) ואת כל חלב פר החטאת – ״⁠ ⁠׳חלבו׳ היה לו לומר. מה תלמוד לומר ׳פר׳? לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים וליותרת״ מפירוש רש״י ז״ל. אבל לשון הברייתא בתורת כהנים ״לרבות (חלב) פר של יום הכפורים לשתי כליות וליותרת הכבד״. וזאת הנוסחא נכונה, שהרי הקטרת החלב מפורש ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״, אבל כליות ויותרת אינן מפורשין, וכמו שאמרנו (פרשה ג ט׳) שכל מקום שנאמר ״חלב״ סתם, אינו אלא תותב קרום ונקלף, ואין בכללו כליות ויותרת. ולכן צריכין להלמד מפר הפנימי של משיח, וכאן אמר ״חלב״ סתם, לפי שפירש ״את החלב המכסה״ וגו׳, שהן חלבים ממש, והן עיקר האימורין, כמו שפרשנו (שם טז), ואח״כ פרט גם הכליות והיותרת בפני עצמן.
ירים ממנו – אצל אימורי שלמים אמר ״והקריב״, כמו שאמרנו (שם ג) לפי שטעונין תנופה. ובחטאת שאינן טעונין תנופה אמר ״ירים״, ונופל על חלק שהוא לגבוה, שמתעלה על שאר חלקי הפר. וכן על קומץ המנחה אמר ״והרים״. וכן על החלה כתוב ״חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, כ), ועל תרומת מעשר ״בהרימכם את חלבו ממנו״ (שם יח, ל), לפי שהחלה מתעלה על העיסה כלו, והתרומה על הכרי כלו להיות קדש לכהן.
ממנו – מן המחובר שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו. כן פירש רש״י ז״ל.
(י) כאשר יורם משור זבח השלמים – פירש רש״י ז״ל ״מאותן אימורים המפורשים בשור זבח השלמים. וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן? אלא להקישו לשלמים. מה שלמים לשמן אף זה לשמו. ומה שלמים שלום לעולם אף זה שלום לעולם״ [עכ״ל]. וכפי הפשט יראה לפי שפר זה בא על חטאת הכהן המשיח, ולא נאמר בהקטרת אימוריו ״אשה ריח ניחח לה׳ ״, הייתי אומר שאינו ריח ניחוח? על כן הקישן לאימורי שלמים, כמו שהשלמים הבאין משמחה להודות לה׳ ערבים לפניו, כך אימורי פר זה חביבים, ויעלו לרצון על מזבחו. ואם תדקדק זהו עצמו מה שאמרו ״מה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם״. והרי זה למד ונמצא מלמד על שלמים שלקיחת האמורין שלהם היא תרומה, שנאמר ״כאשר יורם״. (יא) ואת עור הפר – לפי שנאמר בעולה ״והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה״, אמר בחטאת זו שיניח עורה עליה.
ואת כל בשרו – שלם.
על ראשו – שהוא כמו מותז בשחיטה, מכל מקום אינו צריך להפרידו מן הגוף כמו שצריך לעשות בעולה, שאמר ״ואת ראשו ואת פדרו״.⁠16
ועל כרעיו – דבוקים בבשרו, לא כמו בעולה שאמר ״והקרב והכרעים ירחץ במים״.⁠17
וקרבו ופרשו – הקרבים בלי רחיצה, אלא עם הפרש שבתוכן, מניח הכל כמו שהוא, לפי שאין מהן דבר לגבוה.
ופרשו – הוא הרעי שבתוך המעים, ונקרא כן לדעתי לפי שמתפרש ויוצא מכל חי.
(יב) והוציא את כל הפר – זה שפרשתי כל חלקי האברים שבפר, לומר לך שלא יפשיט ולא ינתח, אלא יוציאנו שלם לבית השריפה. ולכן קוראו ״פר״ שאם הוא מנותח אין שֵׁם ״פר״ עליו. וכן אמרו בברייתא דתורת כהנים ״ואת עור הפר וגו׳ והוציא״, מלמד שהוא מוציא כלו והוא שלם. אבל בחוץ ינתחנו כדרך שמנתח את העולה וישרפנו. שהרי מן ״והוציא את כל הפר״ היינו שומעים שיוציאנו שלם ולמה נכתב ״ואת עור הפר ואת כל בשרו וגו׳ על ראשו ועל כרעיו״, מה ראשו וכרעיו האמורים להלן ע״י נתוח, אף כאן ע״י נתוח. ושמא תאמר מה להלן ע״י הפשט אף כאן ע״י הפשט? תלמוד לומר ״וקרבו ופרשו״ שאינו צריך לרחוץ קרביו וכרעיו, וכמו כן אינו צריך להפשיטו.
למחנה – חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, וכמו שלמדו בתורת כהנים.
מקום טהור – לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך שם אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר שיהא המקום טהור.
אל שפך הדשן – מקום ששופכין בו את הדשן המסולק מן המזבח, כמו שנאמר ״והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור״ (ויקרא ו, ד). ואע״פ שנאמר שם ״מקום טהור״ הוצרך לומר גם כאן ״מקום טהור״, להודיענו שמדבר על מקום דשן המזבח, לא שפך דשן חול.
על עצים באש – בהקטרת העולה נאמר ״על העצים אשר על האש״, העצים הכשרים למערכה. וכאן נאמר ״עצים״18 שהכל כשרין אפילו קש תבן וגבבא.
באש – ולא בסיד ולא ברמץ.
על שפך הדשן ישרף – על מקום שמוכן לשפוך שם הדשן, ואעפ״י שבשעת שריפתו אין שם דשן, וכן מתורגם בלשון אונקלס.
(יג) ואם כל עדת ישראל ישגו – אלו סנהדרין. ומלת ״עדת״ שרשו ״יעד״, המלועז ״בשטימן״,⁠19 וכמו שבארנו (פרשה א׳ א׳), וכן כל כנסיה האסופה שמתכונין כלם לדבר אחד נקראת ״עדה״, כלומר אנשים שנועדו יחדיו לעשות דבר. ולכן הסנהדרין הנאספים להורות בין דם לדם ובין דין לדין קרויים ״עדה״. וכן ״אלהים נצב בעדת אל״ (תהלים פב, א), ״עד מתי לעדה הרעה הזאת״ (במדבר יד, כז), שנועדו כלם כאחד להוציא דבה על הארץ. וכן ישראל כלם כשהן נועדים לעשות מצוה, נקראים כלם ״עדת ישראל״, כמו ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל״ (שמות יב, ו). וכן ״ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה״ (במדבר כד, יז), שכלם נועדים ליראה את ה׳ ולעבדו במצותיו. אם כן כאן הדבר שקול. וזהו ששנינו בתורת כהנים ״עדת ישראל, יכול בכל העדה הכתוב מדבר? תלמוד לומר כאן ׳עדה׳, ולהלן נאמר ׳עדה׳, ׳ושפטו העדה... והצילו העדה׳20 מה עדה האמורה להלן בית דין, אף כאן בית דין. אי מה ׳עדה׳ האמורה להלן בית דין של כ״ג, אף כאן של כ״ג? תלמוד לומר ׳עדת ישראל׳ העדה המיוחדת שבישראל, זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית״. כלומר הואיל והדבר שקול היה לו לומר ״ואם כל הקהל״ או ״כל קהל ישראל ישגו״, כמו ״ונעלם דבר מעיני הקהל״ (ויקרא ד, יג). אבל נאמר ״עדת ישראל״ ללמוד מעדה דלהלן, כך נ״ל.
ישגו – בכהן משיח נאמר ״יחטא״, וכן בנשיא, וכן בהדיוט. ובסנהדרין לא נאמר ״חטא״, לפי שכלן אינן חייבין עד שיעשו, והמעשה הוא החטא. אבל סנהדרין חייבין על הוראתן אעפ״י שלא עשו הם עצמן, ואין כאן חטא, אלא שגגה, כמו ״כשגגה שֶׁיוֹצָא מלפני השליט״ (קהלת י, ה), שהוא שגגת הדעת שטעו בהוראה, והורו שלא כהלכה.
ונעלם דבר מעיני הקהל – כמו ״וה׳ העלים ממני״ (מל״ב ד, כו), ומלת ״קהל״ על מאסף אנשים, אותן שהם עם אחד נקראים ״קהל״, כי נקהלים יחד לכל דבר שיקרה ביניהם, כמו ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״ (בראשית לה, יא), ״הקהל חקה אחת״ וגו׳ (במדבר טו, טו). ובהקהל העם אינן מסכימים תמיד לדבר אחד, אלו למלחמה ואלו לשלום, לא כהוראת ״עדה״. ואם כן ״קהל״ הנאמר כאן לפי פשוטו [נאמר] על העם כלו וכולל בית דין וצבור. והעלם דבר הוא שלא ידעו משפט המעשה. וכבר אמרנו ששגגת הוראה תלוי בבית דין. ופירוש הכתוב לדעתי כך הוא. אם ״עדת ישראל״ שהן הסנהדרין ישגו בהוראה, כגון ששאלו הקהל פיהם בדבר תורה, ושגו העדה, ואם כן נעלם דבר ההלכה מעיני הקהל כלו, הן בית דין הן צבור, ועשה הקהל ע״פ שגגה זו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה; אז חייבין בית דין וקהל בפר חטאת, וכל יחיד ויחיד שעשה על פיהן פטור. ויוצא מזה שאין בית דין חייבין עד שיעשו הקהל ע״י העלם דבר. אבל אם ידע אחד מן העושין שטעו בית דין, ואעפ״כ עשה על פיהן, או שחטא בשגגת מעשה לבדו בדבר שהורו בית דין, חייב העושה חטאת. וכן למדנו שהמעשה תלוי בקהל, שהרי סמך ״ועשו״ אל ״ונעלם דבר מעיני הקהל״ שהן כלל ישראל. וכל הפירוש הזה כהלכה, שכן שנו בתורת כהנים ״הורו בית דין ועשו,⁠21 יכול יהו חייבין? תלמוד לומר ״הקהל ועשו״. הוראה תלויה בבית דין והמעשה בקהל. ובריש הוריות שנינו ״הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן וכו׳ חייב, פירוש חייב חטאת בפני עצמו מפני שלא תלה בבית דין.
דבר – אמרו רבותינו22 ״⁠ ⁠׳ונעלם דבר׳, ולא שתעלם מצוה כלה״. וכן שנינו בהוריות ״הורו בית דין לעקור את כל הגוף, אמרו אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודת אלילים בתורה, הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת חייבין וכו׳ שנאמר ׳ונעלם דבר׳, דבר ולא כל הגוף״. ובגמרא אמרו שהוא גזירה שוה ״דבר דבר״ מזקן ממרא שנאמר ״לא תסור מן הדבר״.⁠23 והטעם שאם עקרו כל הגוף אינו קרוייה ״הוראה״, זיל קרי בי רב הוא. וכן אמרו שם, ״אמר שמואל לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו״, שאם צדוקים מודים בו אינו בכלל הוראה. וזהו ונעלם דבר, כי דבר המפורש בתורה עד שהצדוקין מודים בו אין זה נעלם מהם, כי הוא מפורש לעיניהם.
מעיני – מעיני משפט השכל.
ואשמו – העדה והקהל, אלו על שגגתם ואלו על חטאתם. ומלת ומלת ואשם, שיאשם24 עצמו שעשה ככה, ויצטער על מעשהו, ומעצמו נשמע שיודע עתה חטאתו. גם ״לאשמת העם״ יתפרש ככה, שיחזיק עצמו אשם מאד בעבור שהוא הכהן גדול בעל בעמיו. וראב״ע ז״ל פירש ״וכן משפט הכהן גדול, ואם איננו נזכר. כי אם לא הודע אליו חטאתו לא יקריב פר חטאת... והזכיר עם כל עדת ישראל ׳ונודעה החטאת׳, שהכהן יתכן שיודיעום25 ואין מי יודיע לכהן רק מעצמו״ [עכ״ל]. ולא ידעתי למה כשישגה כהן גדול בדיני תורה לא יורוהו חכמי ישראל שקבלו משפט ההלכה.
(יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה – אם ״ואשמו״ ענינו שיודעים ששגו ורוצים בכפרה, נכתב ״ואשמו״ על שנודע להם מדעתם, ואחריו ״ונודעה החטאת״ ע״י אחרים, אם הראו להם חכמים בישראל שהורו להתיר האסור. ויותר נראה ששב על הקהל, כלומר שנודע לבית דין שחטאו הקהל על פיהם. כי לדעת שחטאו הקהל הוא לחכמים, לא לכל הקהל, על כן לא נאמר ״ונודעה להם החטאת״ כמו שכתוב בנשיא ויחיד בשגגת מעשה, כי כאן נודע החטאת לבית דין, והבית דין אומרים לקהל שטעו ושגו ושצריכין להביא כפרה על חטאתם:
עליה – בנשיא נאמר ״אשר חטא בה״, כי הנשיא הוא העושה, אבל בית דין חייבין על ההוראה והקהל הם העושים, שעשו ע״פ בית דין, כתוב ״עליה״.
והקריבו הקהל – והקדישו.
הקהל – בברייתא ובמשנה26 נחלקו תנאים כמה פרים מביאין. יש אומרים כל שבט נקרא קהל ומביא, ויש אומרים קהל מביאין ובית דין מביאין, ויש אומרים בית דין ולא קהל מביאין.
(טו) זקני העדה – מן המיוחדים שבסנהדרין. ר׳ יהודה אומר חמשה, ר׳ שמעון אומר שלשה.⁠27
ידיהם – לשון רבים ידי כל יחיד ויחיד, כן דרשו בתורת כהנים, ופרשנוהו בפירוש ״וסמך״ הנאמר בעולת בקר.
ושחט את הפר לפני ה׳ – בצפון.
(יז) הפרכת – לפי הפשט אין צורך לומר פרכת הקדש, שמעשה שני הפרים שוין, אבל רבותינו ז״ל דרשוהו.⁠28 (יח) באהל מועד – בהיכל, ולמעלה פירש שהוא מזבח קטרת הסמים, ואין צורך להזכירו פעם שנית. (יט) ואת כל חלבו – מתן שבע ומתן ארבע חזר ופירש, אעפ״י שמפורשים בפר כהן משיח. לפי הפשט לפי שהן שתי חטאות חלוקות, זו למשיח, וזו לצבור, ואין מתן דמן נוהג בחטאת יחיד, אין עבודות האחד ידועות מן השני. אבל הסרת האימורין, שנוהגין בכל החטאות גם בנשיא גם ביחיד, ולפי ששוין בכל לא הוצרך לחזור ולהכתב כאן.
המזבחה – מזבח העולה המפורש בפר משיח.
(כ) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת – ״כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות שפירש שם ולא פירש כאן, ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסל, לפי שמצינו בנתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת״. מפירוש רש״י ז״ל. וזה נכון כשטתנו למעלה (פרשה ג, ט), שלא אמר כאן ״ואת כל חלבו יסיר כאשר יוסר מזבח השלמים״, כמו שנהג בנשיא ויחיד האמורים בפרשה, לפי שכאן מפורש ״ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת״, שהוא פר כהן משיח, ובו מפורשים גם יותרת וכליות. ולפי שכולל גם אלה, הוצרך לומר ״חלבו״ בכנוי, לכלול כלם. שכל מקום שנאמר ״חלב״ סתם אינו אלא חלב ממש. ולפי שאנו למדין פר העדה מפר משיח בכל המעשים שמהסרת החלבים ואילך, על כן אמר ״ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת״. כי פר העדה נקרא בכל הפרשה ״פר״ סתם, וכן פר כהן משיח נקרא ״פר״ סתם עד שמזכיר הקטרת חלבים, שאמר ״ואת כל חלב פר החטאת״ וגו׳. ופירושו: וַעֲשֵׂה לפר זה עוד שאר עבודות שלא נתפרשו בו, ומה הן, כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, אלו המפורשין בפר החטאת, שהוא מהקטרת החלבים ואילך יעשה גם לפר העדה.
וכפר עליהם הכהן – על העדה ועל הקהל. והוראת ״וכפר״ פרשנו (פרשה א, ד).
ונסלח להם – כן כתוב בכל הפרשיות אצל הכפרה, כי הסליחה עם ה׳, ומבטיח כשיכפר עליהם הכהן בקרבן זה, יסלח לחטאתם ולעונותם. כמו ״וסלחת לעוני״ (תהלים כח, יא), ״סלח נא לעון העם הזה״ וגו׳ (במדבר יד, יט). כי בכל השגגות יש גם קצת עון, שלא נזהר כראוי בכבוד ובמורא השם, ובא לכלל חטא מִשִׁכְּחָה או משגגת תלמוד.⁠29 וע״י הקרבן יסלח השם לעונו, ויכפר על חטאתו. ובפר כהן משיח לא זכר כפרה וסליחה, לא בעבור שהוא הזורק והמקטיר, כי גם בפר י״ום הכפורים הוא העובד, וכתוב ״וכפר בעדו ובעד ביתו״ (ויקרא טז, יא). ואולי לפי ששתי הפרים עבודתם בכהן גדול, והוקשו זו לזו. גם כפרת פר העדה בעדו ובעד כל ישראל, וכמו ששנינו בהוריות30 ״הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור״, שגם הוא בכללן, לא הוצרך לומר כן בפרו.
(כא) כאשר שרף את הפר הראשון – במקום הדשן, ועל עצים באש, ומנותח לנתחים. ואעפ״י שכבר אמר ״ועשה לפר כאשר עשה״, הייתי אומר שעל המעשים הנעשים בפנים נאמר, לא על הנעשים מחוץ למחנה.
חטאת הקהל הוא – לא נאמר במשיח פר המשיח ״הוא״, ולא בנשיא ולא בהדיוט, לבד בפר העדה, לפי שהבית דין הורו בשגגה, והעם עשו על פיהם, הוצרך לומר ששתיהן צריכין להתכפר בפר זה. וזהו ״הקהל״, כי קהל כולל עדה וצבור.
הוא – הפר.
(כב) אשר נשיא יחטא – רבותינו דרשו31 לשון אשרי, ״אמר ר׳ יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו, אם על שגגתו מביא חטאת קל וחמר שמתחרט על זדונו. אם נשיא שלו מביא חטאת, קל ומר הדיוט. וכפי הפשט אמר ראב״ע שהוא ״הפוך, וכן הוא אשר יחטא הנשיא. וכאילו אומר ואם אשר יחטא הוא נשיא״. ורשב״ם ז״ל פירש ההפוך כאילו אמר ״נשיא אשר יחטא, כמו ואשר נתן כתר מלכות בראשו (אסתר ו, ח), כמו וכתר מלכות אשר נתן בראשו״ ואין ראיתו ברורה.
נשיא – הוא המלך. וכן ״ועבדי דויד נשיא להם לעולם״ (דהי״ב לד, כד). ויש נשיא שבט כמו ״נשיא אחד ליום״ (במדבר ז, יא). ואמרו בברייתא32 יכול נשיא שבט כנחשון? תלמוד לומר ׳ועשה אחת מכל מצות ה׳ אלהיו׳, ולהלן במלך נאמר ׳למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו׳ (דברים יז, יט). מה להלן נשיא שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו, אף נשיא האמור כאן שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו״. ודבריהם אמת, גם הדעת נוטה כן, שהתורה קבעה בשלשה הפרשיות חלוקי קרבנות לשלשה חוטאים שגדלם השם על עמו. האחד, הכהן גדול שנאמר עליו ״והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה״;⁠33 והשני, הבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שנאמר עליהם ״ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, לא תסור מן הדבר״34 וגו׳. והשלישי, המלך שנאמר עליו ״שום תשים עליך מלך״35 וגו׳ שתהא אימתו עליך.⁠36 אבל נשיא שבט או נשיא בית אב, לא מצינו שנאמרו בהם מצות פרטיות יותר על המצות שנצטוו בו כל ישראל. וראב״ע ז״ל אמר הוא נשיא שבט או נשיא בית אב, ואין טעם בדבריו.
ה׳ אלהיו – אמרנו בשם רבותינו37 שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו, אך מצינו לשון זה בנביאים, כמו ״חל נא את פני ה׳ אלהיך״ (מל״א יג, ו), ואליהו אמר ״ה׳ אלהַי״ (מל״א יז, כ), לפי שהן מיוחדים מכל העם ברוח אלהים שעליהם, ומתייחד שמו של הקב״ה הקב״ה עליהם, כמו ״אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב״,⁠38 וכן ״אלהי ישראל״,⁠39 לפי שהם לו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״.⁠40 וכן המלך צלחה עליו רוח אלהים, וראוי לומר ״ה׳ אלהיו״, שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו. ולפי שגם נשיא שבט אפשר שיהיה איש אלהים שיתכן לומר עליו ה׳ אלהיו, למדו מן ה׳ אלהיו הנאמר להלן. ורשב״ם ז״ל פירש: ״ה׳ אלהיו, כלומר אם ירא שמים הוא, ולא במזיד אלא בשוגג״. ואיני מבין זה, כי בפירוש יאמר ״בשגגה״, ואם לרמוז שצריך שלא יעשה במזיד, כבר כתוב ״אשר לא תעשינה בשגגה״, ואמרו חכמים41 ״יצא מומר שאינו שב מידיעתו״.
ואשם – כשנודע לו חטאו, מאשים עצמו ורוצה להתכפר, כי השגגה גם היא לאשמה תחשב לאדם. שאם היא שגגת מעשה, סבור שהוא היתר והוא חלב וכיוצא, לא היה לו למהר ולאכול או לעשות טרם ישאל על הדבר. ואם סבור שהוא מותר, כל שכן ששגגת תלמוד עולה זדון,⁠42 והיה לו לישאל את פי מורה, ולכן יאשם עצמו על שגגתו.
(כג) או הודע אליו חטאתו – פירש רש״י ז״ל כמו אם הודע הדבר, כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) [עכ״ד]. ולפירושנו על ״ואשם״ שמאשים עצמו על המעשה, ואין זה רק אחר ידיעתו שחטא, אמר או הודע אליו ע״י אחרים. וכן נראה דעת הרשב״ם ז״ל שאמר ״או הודע כמו אם הודע כך רגילין לפרש, ואני אומר ואשם או הודע אליו ע״י אחרים״. וכן הלכה, שאם הוא לא ידע שאכל חלב, ובאו אחרים ואומרים ״חלב אכלת״, או סבור שחלב זה מותר ובאו ואמרו לו שהוא אסור חייב קרבן. אפילו עד אחד, אפילו אשה ושפחה. אבל כשמכחיש ואומר ״לא אכלתי״ כגון שנשכח ממנו, או ש״אכלתי והיה שומן״, אפילו שנים מעידים שהיה חלב פטור. וזהו ששנו בתורת כהנים ״⁠ ⁠׳הודע אליו׳, ולא שאמרו לו אחרים. יכול אעפ״י שאינו מכחיש? תלמוד לומר ׳או הודע אליו׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל] כלומר הודע משמעותו ע״י אחרים, ואליו משמעותו שהודיעוהו חטאו, פרט למכחיש שאינו יודע גם עתה.
חטא בה – שֶׁיִוָּדַע לו במה חטא. אבל נדה ואחותו עמו בבית, ואינו יודע באיזו מהן שגג, חלב ונותר לפניו ואינו יודע מה אכל, אינו חייב. ויש מרבותינו שאמרו43 פרט למתעסק.
שעיר עזים זכר תמים – שעיר עזים בידוע שהוא זכר, והוסיף זכר לעכב, שלא תטעה שמותר להביא שעיר עזים, ואם ירצה מביא שעירת עזים כהדיוט, הוסיף ״זכר״ לעכב.
תמים – בחלוקי החטאות צריך להזהיר בכל אחד מהן שיהיה תמים.
(כד) במקום אשר ישחט את העולה – בפר משיח ופר עדה לא אמר כן, וכלם צריכין צפון, כמו שפירש ב״צו את אהרן״,⁠44 כי שם נאמר ״והביא את הפר אל פתח אהל מועד״,⁠45 והוא העזרה וכשאומר אחריו ״ושחט את הפר לפני ה׳ ״, הרי זה צפון, וכן בפר העדה. אבל בשעיר נשיא ושעירה וכשבת יחיד לא נאמר שיביא חטאתם אל אהל מועד, הוצרך לומר שטעונה שחיטה בצפון כמו העולה. ואם מפורש להלן ״במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת״, אמרו חכמים46 שנכתב עוד לקבעו חובה.
חטאת הוא – בפר משיח כתוב ״פר בן בקר וגו׳ לחטאת״, וכן בפר עדה, אבל כאן לא נאמר כן, אמר ״חטאת הוא״. ורבותינו דרשו47 ״חטאת הוא, לשמו כשר שלא לשמו פסול״.
(כה) הכהן – כהן הדיוט.
מזבח העולה – לא על המזבח הפנימי כפר משיח ועדה.
דמו – שירי הדם.
(כו) כחלב זבח השלמים – כאותן אימורים המפורשים בבקר ובעז של שלמים. לפי שאמר ״חלבו״ הוצרך לומר ״כחלב זבח השלמים״, בעבור יותרת הכבד ושתי הכליות המפורשים שם, שהרי היא חטאת חיצונה ואינו דומה לְפָּרֵי החטאת האמורים למעלה. (כז) ואם נפש אחת – לא בא למעט שנים או שלשה או מאה שחטאו בשגגה שיהיו פטורים, אלא שכל השוגגין מעם הארץ נחשב כל אחד לעצמו, וקורא אני עליו ״ואם נפש אחת״, ומביא כל אחד את חטאתו.
מעם הארץ – מי שלא גדלו השם על אחיו, אעפ״י שהוא שר וגדול, בכלל עם הארץ הוא. ואין בישראל אנשי אלהים במצות השם, כי אם הכהן הגדול המשוח בשמן המשחה, והמלך אשר יבחר השם, ובית דין הגדול עם המופלא שהן במקום שבעים זקנים ומשה על גביהן. ולכן הורו בית דין ולא היה שם המופלא שבבית דין פטורין,⁠48 כמו ששנינו בהוריות ובתורת כהנים. ושלשה אלה הם המושלים בעם, הכהן הגדול לכל דבר המזבח והמקדש, ובית דין הגדול להורות ולשפוט בין דם לדם בין דין לדין, והמלך ביכלתו המוחלט. וכל האחרים הם תחת יד אלה, והם נקראים ״עם הארץ״, אפילו הכהנים והלוים ושרי הצבאות וכיוצא.
בַּעֲשֹׂתָהּ אחת ממצוות ה׳ – במשיח כתוב ״ועשה״, ובעדה ״ועשו״, ובנשיא ״ועשה״, וכאן נאמר ״בעשותה״ ששב על הנפש, למעט נפש אחרת, שהיא לבדה תעשה הדבר שחייבין עליו חטאת. וזהו שלמדו רבותינו49 מכאן העושה כלה ולא העושה מקצתה. כיצד שנים אוחזין במלגז ולוגזין, בכרכר ושובטים, בקולמוס וכותבין, בקנה והוציאוה לרשות הרבים, פטורין.
ואשם – בעל הנפש ההיא כשידע שגגתו.
(כח) או הודע אליו – ע״י אחרים, ופרשנוהו למעלה.
שעירת עזים – נקבה, והוסיף ״תמימה נקבה״ שלא תאמר שרשאי להביא נקבה, וכל שכן שעיר, אלא חובה היא.
(כט) במקום העולה – בצפון, ורבותינו דרשוהו.⁠50 (ל) כל דמה – ולמעלה אמר ״ואת דמו״, ודרשו רבותינו51 עליו, ולפרש פשוטו של מקרא באתי. (לא) כאשר הוסר – מפורש בשעיר נשיא.
לריח ניחח לה׳ – לא נאמר כן בשלשה חטאות האמורים למעלה, כי התורה כתבה מליצות שונות בפרשיות הללו, וכלם מורים הלכות גדולות, ובא זה ולמד על זה. כמו בשעיר נשיא לבד נאמר ״אשר חטא בה״, ללמד שִֶׁיָּוַדע לו במה חטא, וכלן למדין הימנו. ביחיד נאמר ״בעשותה אחת״, פרט לשנים שעשו, וכלן למדין הימנו, במשיח נאמר ״מאחת מהנה״, שאינו צריך לגמור המלאכה כלה, וכלן למדין הימנו. וכן כל השנויים הבאים בהן האחד מלמד על חברו. וכן ״לריח ניחח לה׳ ״, כלן למדין הימנו שעולים לריח ניחוח. ולכן בראש הענין אמר ״נפש כי תחטא״ וגו׳ כלל, ואח״כ פרט ״אם הכהן המשיח״, לכלול בכלל כל האמורין בענין ללמוד האחד מן השני בכל הדברים שלא הבדילה תורה ביניהם בפירוש, כגון זו פר וזו שעיר וזו שעירה או כשבה, אלו נתן דמן בפנים ואלו בחוץ וכיוצא.
(לב) ואם כבש – ״אם הביא ממין כשב לחטאת, יביא נקבה״ ראב״ע ז״ל. ולמעלה (פרשה ג, יב), כבר פרשנו שהכתוב לא הקפיד בכך.
יביא יביאנה – יפה נדרש בתורת כהנים.
(לג) ושחט אתה לחטאת – לא נאמר כן בראשונות. ואמרו רבותינו52 שתהא שחיטתה לשם חטאת, וכן ״ולקח הכהן מדם החטאת״, שיהא קבול דמה לשם חטאת, ״וכפר עליו הכהן מחטאתו״, שתהא כפרה לשם חטאת. מכאן אמרו שחט שלא לשמה, קבל שלא לשמה, הלך שלא לשמה, זרק שלא לשמה, פסול. ושאר החטאות למדין מזה כמו שכתבנו.
במקום – בצפון, ופרשנוהו למעלה.
(לה) חלב הכשב – החלבים עם האליה תמימה ויותרת ושתי הכליות. כן חטאת מן הכשבים טעונה אליה.
על אשי ה׳ – לא נכתב כן בכל האימורים, אלא סתם שיקטירם על המזבח. וכאן למד כשיקטירם על המזבח יערוך אותם על העצים אשר על האש, כדרך שצוה בעולת הבקר שהם אשי ה׳, וכולן למדין ממנו. ורש״י ז״ל פירש ״על מדורת האש העשויות לשם, פואיילוש53 בלעז״ [עכ״ל]. דומה לפירושנו שלא יביא אש זרה ויערוך עליה עצים מביתו, אלא על אשי ה׳.
מהדורת ישיבת ישיבת ההסדר ראשון לציון, בעריכת הרב משה צוריאל ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 גן נעול, מהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 116.
2 מליצה על פי נחום א, יא.
3 יומא לו, ב.
4 רמב״ם, הל׳ שגגות א, ב.
5 דבורא דחטאות פרשה א, ז.
6 הוריות ז, ב. תורת כהנים, דבורא דחובה, ב, ב.
7 מליצה על פי מלאכי ב, ז.
8 דברים לג, י.
9 תורת כהנים.
10 תורת כהנים.
11 תורת כהנים.
12 זבחים כה, א.
13 אמרי שפר, מהד׳ ספרי המור, עמ׳ 106-107.
14 תורת כהנים.
15 ויקרא טז, כה.
16 ויקרא א, יב.
17 ש ם א, יג.
18 בלי אות ה״א הידיעה.
19 לקבוע.
20 במדבר לה, כד-כה.
21 חברי הסנהדרין, הם בלבד שעשו וחטאו.
22 הוריות ג, ב. ודף ד, א.
23 דברים יז, יא.
24 שיאשים.
25 שהרי הוא מורה התורה.
27 תורת כהנים, דבורא דחטאות, פרק ו.
28 זבחים מא, ב.
29 כתב הרמב״ם בהל׳ שגגות (ה, ו): ״שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה״.
30 ז, א.
31 הוריות י, ב.
32 הוריות י, א וכן יא, א-ב.
33 ויקרא כא, י.
34 דברים יז, י-יא.
35 שם יז, טו.
36 כתובות יז, א.
37 הוריות י, א.
38 שמות ג, ו.
39 בראשית לג, כ.
40 שמות יט, ו.
41 הוריות ב, א.
42 אבות ד, יג.
43 הוריות ה, א.
44 ויקרא ו, ב. צריך עיון מה התכוין רבינו כאן. ולכאורה רצונו לציין לדין כהן משיח (ויקרא ד, ג).
45 ויקרא ד, ד.
46 ״הכתוב שנה עליו לעכב״ (פסחים סא, א) ועוד שש מקומות בתלמוד.
47 זבחים י, ב.
48 רמב״ם, הל׳ שגגות, יב, ב.
49 שבת צב, ב.
50 זבחים מח, ב.
51 תורת כהנים, דבורא דחטאת, י, ד.
52 זבחים י, א.
53 תרגם הרב יוסף אלחנן גרינברג, בספרו ״לעזי רש״י בתנ״ך״: מדורות.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×