R. N.H. Wessely Vayikra 4 – ר' נ"ה וויזל ויקרא ד‏ – Mikraot Gedolot

E/ע

הערותNotes

(ב) נפש – על שם נפש רמזנו למעלה (פרשה ב, א), ולכן בכל הפרשיות שזוכר בה חלוקי הקרבנות הבאין על חטא, אמר ״נפש״, שבעבור היתה נשמת אדם לנפש שנקשרה בגוף, יקרו לה השגגות והחטאים.
תחטא – כמו קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ, טז). כי אין ״חטא״ אלא לשון הסרה מן הדרך, שנוטה מדרך האמת והולך בדרך שקר. כי הדרכים שהורה לנו הקב״ה הם דרכי האמת, והדרך שכנגדו המצוי גם הוא, נקרא דרך שקר, כמו ״דרך שקר הסר ממני, ותורתך חנני״ (תהלים קיט, כט), כי יש בכל דבר שני דרכים הפוכים זו מזו, כמו קדושה וטומאה, עבודה ומנוחה, נדיבות וכילות, רחמים ואכזריות. והחכמה העליונה תּוֹרֶה לאדם הדרך אשר ילך בה בכל דבר.⁠¹ וכשנוטה ממנה והולך בדרך שכנגדה נקרא חוטא. ויש נוטה בזדון כי יצרו תקפו, ויש חוטא בלי דעת סבור שעושה כהוגן, כגון נתחלף לו חלב בשומן, אחותו באשתו, או שטעה ולא ידע שחלב זה אסור, לא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת. ואין כן [מלת] ״עון״ שנופל על הַמְּעַוֵת את היושר כמו ״וישר הֶעֳוֵיתִי״ (איוב לג, כז), ושתי אלה במחשבה, כמו ״ולישרי לב שמחה״ (תהלים צו, יא), ולהפך ״עקשי לב״ (משלי יא, כ), הַמְּעַוְתִים היושר כגון ״חושב רעה״,⁠² שחוטא בזדון על פי מחשבתו. ואין זה קרוי ״שקר״ אלא ״שוא״. על זה נאמר ״הוי מושכי העון בחבלי השוא״ (ישעיה ה, יח), וזה חוטא תמיד בזדון כי מהפך אור לחשך. על כן אמרו רבותינו³ ז״ל ״חטאים אלו השגגות, ועונות הם הזדונות״. כלומר בלשון חטא תתכן גם השגגה, כי אי אפשר לפרש אין חטא אלא שוגג, שכמה פעמים נכתב על הזדון כמו ״אנא חטא העם הזה חטאה גדולה״ (שמות לב, לח), ״גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות״ (שמו״ב יב, יג), ודומיהן שהן על המזידים. אלא כמו שאמרנו יש חוטא במזיד ויש בשגגה. ולפי שחטא נופל גם על המזיד, נאמר כאן ובכל הפרשה בשגגה, ובספר גן נעול (בית א חדר ב חלון ב וג) התבארו דברים אלו.
מכל מצות ה׳ – שב על כי תחטא, שהחטא היא הנטיה שנטתה מכל מצות ה׳.
אשר לא תעשינה – עשין ולאוין קרויים מצות, כי על העשין צוה לעשותן, ועל הלאוין צוה להזהר מהן. וראיה [לכך] ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר וגו׳ ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב, טז). ולפי שאמר ״מכל מצות ה׳⁠ ⁠⁠״ הכולל עשין ולאוין, חזר ופרש שנטתה ״ממצות ה׳ אשר צוה שלא תעשינה״, והוא הלך ועשה. ולמדנו שאין חטאת באה על ביטול מצות עשה, אפילו יש בבטולה מזיד כרת כגון פסח ומילה. וכן קבלו רבותינו⁴ שאין חטאת באה על לא תעשה אלא על אותן שזדונן כרת, ובברייתא דתורת כהנים⁵ למדו כלן מעבודת אלילים שנאמר בה ״תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה״ (במדבר טו, כט), הוקשו כלם לעבודת אלילים, מה עבודת אלילים דבר שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל שחייבין על זדונה כרת, יש על שגגתו חטאת.
ועשה מאחת מהנה – לפי שאמר ״מכל מצות ה׳ ״, פירש שאין ענינו שיחטא מכלן, אלא מאיזו מהן שיהיה שבעשותו אחת מהנה חייב חטאת.
מאחת מהנה – היה לו לומר ״אחת מהנה״, או ״ועשה מהנה״. ויפה פרשוהו בתורת כהנים ״ר׳ שמעון אומר ועשה אחת (כלומר אם היה אומר ועשה אחת מהנה), יכול עד שיכתוב את כל השם? עד שיארוג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר ׳מאחת׳. אי ׳מאחת׳ יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחד? וכו׳ תלמוד לומר ׳ועשה אחת׳ (כלומר שהי׳ לו לומר לבד ועשה מהנה), הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת״. (ג) הכהן המשיח – הכהן הגדול.
יחטא – שיעשה דבר מאשר לא תעשינה בשגגה.
לאשמת העם – שבחטאו יאשמו גם העם, ויפה אמרו רבותינו⁶ הושוה משיח לצבור, מה צבור אינן חייבין פר אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה? אף משיח אינו חייב פר בשגגת מעשה לבדו, כגון נתחלף לו חלב בשומן, אלא בהעלם דבר שיטעה בהלכה, ויעשה כהוראתו. ולמדוהו מן ״לאשמת העם״, שאם חטא על פי הוראתו, הרי זה גם אשמת העם שסומכים עליו ועושים כהוראתו, כי הוא הכהן הגדול ותורה יבקשו מפיו,⁠⁷ אבל חטא בשגגת מעשה לבד, אין העם נכשל על ידו. ורשב״ם ז״ל כתב ״חכמים דרשו הרי משיח כצבור, אך לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר ׳יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל׳⁸ וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים, אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו יחטיא גם העם עמו, והקריב על חטאתו״ [עכ״ל]. ורש״י ז״ל כתב ״כשכהן הגדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו להתכפר עליהן להתפלל בעדם ונעשה מקולקל״.
והקריב – והקדיש.
אשר חטא – כמו ״יחטא״ שעשה דבר אשר לא יֵעָשֶׂה, וכן אמרו רבותינו⁹ שאעפ״י ששוה משיח לצבור שצריך העלם דבר, אינו דומה להן במעשה. שאם הורו בית דין וטעו ועשו הקהל חייבין, אבל הורה משיח ועשו העם אינו חייב, עד שיעשה הוא כהוראתו, שהרי הכתוב אומר ״אשר חטא״. וטעמו נראה לי לפי שעל הוראת בית דין אמר ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״ (דברים יז, יא), הרי הם מחטיאים בהוראתם את העם, אבל משיח אין העם חייבין לעשות כהוראתו.
פר בן בקר – אמרו חכמים¹⁰ יכול זקן, תלמוד לומר ״בן״. אי בן יכול קטן, תלמוד לומר ״פר״. הא כיצד זה פר בן ג׳.
לחטאת – כשיקדישנו יאמר שהוא לחטאת, וכך שמו בעבור שהוא לכפר על חטא. (ד) לפני ה׳ – בצפון, כי ״פתח אהל מועד״ הוא לפני ה׳, אך הוסיף ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ לרמוז על צד הצפון, כמפורש בפרשת צו שמקום שחיטת החטאת כשחיטת העולה. ולפי שתיכף לסמיכה שחיטה, תהיה הסמיכה גם היא לפני ה׳ בצפון.
ראש הפר – ״ראשו״ היה לו לומר, ודרשו רבותינו¹¹ לרבות פר יום הכפורים לסמיכה.
לפני ה׳ – בצפון, כמו שפרשנו. (ה) ולקח הכהן המשיח – מצוה בו, ואם קבל כהן הדיוט, כשר.
מדם הפר – ״דמו״ היה לו לומר, וקבלו רבותינו¹² ז״ל מדם הנפש, לא מדם הבשר ולא מדם התמצית. כי שמות הבעלי-חיים הם על נפשותיהם ופעולותיהם,⁠¹³ ופרשנוהו בספור מעשה בראשית, לכן מ״דם הפר״ אינו אלא דם שנפשו תלויה בו.
אהל מועד – הוא ההיכל כמו שפרשנו (פרשה א ג). (ו) וטבל והזה – אילו נאמר ״והזה הכהן באצבעו מן הדם״ היינו שומעים שיטבול אצבעו פעם אחת במזרק שהדם בו. עכשיו שפירש ״וטבל והזה״, למדנו שעל כל הזאה טבילה, אעפ״י שיש בטבילה אחת להזות ממנו כמה פעמים. וכן אמרו בתורת כהנים ״וטבל והזה״, על כל הזאה טבילה.
לפני ה׳ – אמרו חכמים¹⁴ ״יכול על כל הבית? כלומר לאיזו צד שבהיכל שהוא רוצה? תלמוד לומר ׳את פני פרכת׳, כלומר לצד מערב ששם הפרכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. יכול על פני הפרכת כלה? כלומר לצפון או לדרום הפרכת, תלמוד לומר ׳הקדש׳, מלמד שמכוין כנגד בין הבדים, כלומר באמצע הפרכת המכוון כנגד מקום הארון, ומזה כנגד בין הבדים מבחוץ. (ז) על קרנות – על כל קרן יתן, וזהו מתן ארבע.
מזבח קטרת הסמים – לפי הפשט נראה לי לפי שמצוה לתת מדם פר זה על קרנות מזבח הפנימי, והקטרת אימוריו הוא על מזבח העולה כמפורש בסמוך (פסוק י׳). אמר הטעם לפי שאין מזבח הפנימי כמזבח הנחשת שהוא לעולה ולזבח, אלא מיוחד הוא למזבח קטרת הסמים, שצוה בפרשת ״ואתה תצוה״ להקטיר עליו בבקר ובערב, ולהקטרה זו לבדה הוא, לא להקטרת אימורין ופדרים של קרבנות, כמו שכתוב שם ״לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו״ (שמות ל, ט), ואחריו נאמר ״וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם״ (שם שם ד׳). ואינו ממעט רק הקטרה ונסך, לא מתנת דם של קרבנות פנימיים, כמו דם פר משיח ועדה ושעירי עבודת אלילים. ולא נזכרו שמה, לפי ששם הכתוב מדבר בקרבן חובה, והוא דם פר ושעיר יום הכפורים לבדו, שצריך אהרן לכפר עליו אחת בשנה, אבל פר משיח ועדה שאינן חובה אלא באין על חטא, לא נזכרו. ולכן כאן שנזכרו אמר על מתן דמם ״מזבח קטרת הסמים״, להורות למה נותן דמם על קרנותיו, ואימוריהן אינו מקטיר עליו? לפי שאין עליו שום הקטרה, רק קטרת סמים של מצוה בבקר ובערב. ומזה אנו למדין לפר ושעיר של יום הכפורים, אע״פ שדמם נתן בפנים, אימוריהן נקטרים על מזבח העולה. כי להלן כתוב ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״ (פרשה טז, כה), ולא פירש היכן, אם על מזבח הפנימי או על מזבח החיצון, כי סמך על המפורש בפר משיח, שקראו ״קטרת סמים״ אעפ״י שדמו נתן עליו. וביאר שיקטיר אימוריו על מזבח העולה, לפי שאין עליו שום הקטרה רק קטרת סמים; ובפר יום הכפורים¹⁵ פירש רש״י ז״ל ״יקטיר המזבחה, על מזבח החיצון, דאילו בפנימי כתוב עליו לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה״. ודבריו נכונים, ומדברינו התבאר הענין.
ואת כל דם הפר – שְׁיָרֵי הדם.
הפר – ״דמו״ היה לו לומר, אמרו רבותינו לרבות פר יום הכפורים לשפיכה.
פתח אהל מועד – זה יסוד מערבי המכוון נגד פתח ההיכל. (ח) ואת כל חלב פר החטאת – ״⁠ ⁠׳חלבו׳ היה לו לומר. מה תלמוד לומר ׳פר׳? לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים וליותרת״ מפירוש רש״י ז״ל. אבל לשון הברייתא בתורת כהנים ״לרבות (חלב) פר של יום הכפורים לשתי כליות וליותרת הכבד״. וזאת הנוסחא נכונה, שהרי הקטרת החלב מפורש ״ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה״, אבל כליות ויותרת אינן מפורשין, וכמו שאמרנו (פרשה ג ט׳) שכל מקום שנאמר ״חלב״ סתם, אינו אלא תותב קרום ונקלף, ואין בכללו כליות ויותרת. ולכן צריכין להלמד מפר הפנימי של משיח, וכאן אמר ״חלב״ סתם, לפי שפירש ״את החלב המכסה״ וגו׳, שהן חלבים ממש, והן עיקר האימורין, כמו שפרשנו (שם טז), ואח״כ פרט גם הכליות והיותרת בפני עצמן.
ירים ממנו – אצל אימורי שלמים אמר ״והקריב״, כמו שאמרנו (שם ג) לפי שטעונין תנופה. ובחטאת שאינן טעונין תנופה אמר ״ירים״, ונופל על חלק שהוא לגבוה, שמתעלה על שאר חלקי הפר. וכן על קומץ המנחה אמר ״והרים״. וכן על החלה כתוב ״חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, כ), ועל תרומת מעשר ״בהרימכם את חלבו ממנו״ (שם יח, ל), לפי שהחלה מתעלה על העיסה כלו, והתרומה על הכרי כלו להיות קדש לכהן.
ממנו – מן המחובר שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו. כן פירש רש״י ז״ל. (י) כאשר יורם משור זבח השלמים – פירש רש״י ז״ל ״מאותן אימורים המפורשים בשור זבח השלמים. וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן? אלא להקישו לשלמים. מה שלמים לשמן אף זה לשמו. ומה שלמים שלום לעולם אף זה שלום לעולם״ [עכ״ל]. וכפי הפשט יראה לפי שפר זה בא על חטאת הכהן המשיח, ולא נאמר בהקטרת אימוריו ״אשה ריח ניחח לה׳ ״, הייתי אומר שאינו ריח ניחוח? על כן הקישן לאימורי שלמים, כמו שהשלמים הבאין משמחה להודות לה׳ ערבים לפניו, כך אימורי פר זה חביבים, ויעלו לרצון על מזבחו. ואם תדקדק זהו עצמו מה שאמרו ״מה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם״. והרי זה למד ונמצא מלמד על שלמים שלקיחת האמורין שלהם היא תרומה, שנאמר ״כאשר יורם״. (יא) ואת עור הפר – לפי שנאמר בעולה ״והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה״, אמר בחטאת זו שיניח עורה עליה.
ואת כל בשרו – שלם.
על ראשו – שהוא כמו מותז בשחיטה, מכל מקום אינו צריך להפרידו מן הגוף כמו שצריך לעשות בעולה, שאמר ״ואת ראשו ואת פדרו״.⁠¹⁶
ועל כרעיו – דבוקים בבשרו, לא כמו בעולה שאמר ״והקרב והכרעים ירחץ במים״.⁠¹⁷
וקרבו ופרשו – הקרבים בלי רחיצה, אלא עם הפרש שבתוכן, מניח הכל כמו שהוא, לפי שאין מהן דבר לגבוה.
ופרשו – הוא הרעי שבתוך המעים, ונקרא כן לדעתי לפי שמתפרש ויוצא מכל חי. (יב) והוציא את כל הפר – זה שפרשתי כל חלקי האברים שבפר, לומר לך שלא יפשיט ולא ינתח, אלא יוציאנו שלם לבית השריפה. ולכן קוראו ״פר״ שאם הוא מנותח אין שֵׁם ״פר״ עליו. וכן אמרו בברייתא דתורת כהנים ״ואת עור הפר וגו׳ והוציא״, מלמד שהוא מוציא כלו והוא שלם. אבל בחוץ ינתחנו כדרך שמנתח את העולה וישרפנו. שהרי מן ״והוציא את כל הפר״ היינו שומעים שיוציאנו שלם ולמה נכתב ״ואת עור הפר ואת כל בשרו וגו׳ על ראשו ועל כרעיו״, מה ראשו וכרעיו האמורים להלן ע״י נתוח, אף כאן ע״י נתוח. ושמא תאמר מה להלן ע״י הפשט אף כאן ע״י הפשט? תלמוד לומר ״וקרבו ופרשו״ שאינו צריך לרחוץ קרביו וכרעיו, וכמו כן אינו צריך להפשיטו.
למחנה – חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, וכמו שלמדו בתורת כהנים.
מקום טהור – לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך שם אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר שיהא המקום טהור.
אל שפך הדשן – מקום ששופכין בו את הדשן המסולק מן המזבח, כמו שנאמר ״והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור״ (ויקרא ו, ד). ואע״פ שנאמר שם ״מקום טהור״ הוצרך לומר גם כאן ״מקום טהור״, להודיענו שמדבר על מקום דשן המזבח, לא שפך דשן חול.
על עצים באש – בהקטרת העולה נאמר ״על העצים אשר על האש״, העצים הכשרים למערכה. וכאן נאמר ״עצים״¹⁸ שהכל כשרין אפילו קש תבן וגבבא.
באש – ולא בסיד ולא ברמץ.
על שפך הדשן ישרף – על מקום שמוכן לשפוך שם הדשן, ואעפ״י שבשעת שריפתו אין שם דשן, וכן מתורגם בלשון אונקלס. (יג) ואם כל עדת ישראל ישגו – אלו סנהדרין. ומלת ״עדת״ שרשו ״יעד״, המלועז ״בשטימן״,⁠¹⁹ וכמו שבארנו (פרשה א׳ א׳), וכן כל כנסיה האסופה שמתכונין כלם לדבר אחד נקראת ״עדה״, כלומר אנשים שנועדו יחדיו לעשות דבר. ולכן הסנהדרין הנאספים להורות בין דם לדם ובין דין לדין קרויים ״עדה״. וכן ״אלהים נצב בעדת אל״ (תהלים פב, א), ״עד מתי לעדה הרעה הזאת״ (במדבר יד, כז), שנועדו כלם כאחד להוציא דבה על הארץ. וכן ישראל כלם כשהן נועדים לעשות מצוה, נקראים כלם ״עדת ישראל״, כמו ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל״ (שמות יב, ו). וכן ״ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה״ (במדבר כד, יז), שכלם נועדים ליראה את ה׳ ולעבדו במצותיו. אם כן כאן הדבר שקול. וזהו ששנינו בתורת כהנים ״עדת ישראל, יכול בכל העדה הכתוב מדבר? תלמוד לומר כאן ׳עדה׳, ולהלן נאמר ׳עדה׳, ׳ושפטו העדה... והצילו העדה׳²⁰ מה עדה האמורה להלן בית דין, אף כאן בית דין. אי מה ׳עדה׳ האמורה להלן בית דין של כ״ג, אף כאן של כ״ג? תלמוד לומר ׳עדת ישראל׳ העדה המיוחדת שבישראל, זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית״. כלומר הואיל והדבר שקול היה לו לומר ״ואם כל הקהל״ או ״כל קהל ישראל ישגו״, כמו ״ונעלם דבר מעיני הקהל״ (ויקרא ד, יג). אבל נאמר ״עדת ישראל״ ללמוד מעדה דלהלן, כך נ״ל.
ישגו – בכהן משיח נאמר ״יחטא״, וכן בנשיא, וכן בהדיוט. ובסנהדרין לא נאמר ״חטא״, לפי שכלן אינן חייבין עד שיעשו, והמעשה הוא החטא. אבל סנהדרין חייבין על הוראתן אעפ״י שלא עשו הם עצמן, ואין כאן חטא, אלא שגגה, כמו ״כשגגה שֶׁיוֹצָא מלפני השליט״ (קהלת י, ה), שהוא שגגת הדעת שטעו בהוראה, והורו שלא כהלכה.
ונעלם דבר מעיני הקהל – כמו ״וה׳ העלים ממני״ (מל״ב ד, כו), ומלת ״קהל״ על מאסף אנשים, אותן שהם עם אחד נקראים ״קהל״, כי נקהלים יחד לכל דבר שיקרה ביניהם, כמו ״גוי וקהל גוים יהיה ממך״ (בראשית לה, יא), ״הקהל חקה אחת״ וגו׳ (במדבר טו, טו). ובהקהל העם אינן מסכימים תמיד לדבר אחד, אלו למלחמה ואלו לשלום, לא כהוראת ״עדה״. ואם כן ״קהל״ הנאמר כאן לפי פשוטו [נאמר] על העם כלו וכולל בית דין וצבור. והעלם דבר הוא שלא ידעו משפט המעשה. וכבר אמרנו ששגגת הוראה תלוי בבית דין. ופירוש הכתוב לדעתי כך הוא. אם ״עדת ישראל״ שהן הסנהדרין ישגו בהוראה, כגון ששאלו הקהל פיהם בדבר תורה, ושגו העדה, ואם כן נעלם דבר ההלכה מעיני הקהל כלו, הן בית דין הן צבור, ועשה הקהל ע״פ שגגה זו אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה; אז חייבין בית דין וקהל בפר חטאת, וכל יחיד ויחיד שעשה על פיהן פטור. ויוצא מזה שאין בית דין חייבין עד שיעשו הקהל ע״י העלם דבר. אבל אם ידע אחד מן העושין שטעו בית דין, ואעפ״כ עשה על פיהן, או שחטא בשגגת מעשה לבדו בדבר שהורו בית דין, חייב העושה חטאת. וכן למדנו שהמעשה תלוי בקהל, שהרי סמך ״ועשו״ אל ״ונעלם דבר מעיני הקהל״ שהן כלל ישראל. וכל הפירוש הזה כהלכה, שכן שנו בתורת כהנים ״הורו בית דין ועשו,⁠²¹ יכול יהו חייבין? תלמוד לומר ״הקהל ועשו״. הוראה תלויה בבית דין והמעשה בקהל. ובריש הוריות שנינו ״הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן וכו׳ חייב, פירוש חייב חטאת בפני עצמו מפני שלא תלה בבית דין.
דבר – אמרו רבותינו²² ״⁠ ⁠׳ונעלם דבר׳, ולא שתעלם מצוה כלה״. וכן שנינו בהוריות ״הורו בית דין לעקור את כל הגוף, אמרו אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודת אלילים בתורה, הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת חייבין וכו׳ שנאמר ׳ונעלם דבר׳, דבר ולא כל הגוף״. ובגמרא אמרו שהוא גזירה שוה ״דבר דבר״ מזקן ממרא שנאמר ״לא תסור מן הדבר״.⁠²³ והטעם שאם עקרו כל הגוף אינו קרוייה ״הוראה״, זיל קרי בי רב הוא. וכן אמרו שם, ״אמר שמואל לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו״, שאם צדוקים מודים בו אינו בכלל הוראה. וזהו ונעלם דבר, כי דבר המפורש בתורה עד שהצדוקין מודים בו אין זה נעלם מהם, כי הוא מפורש לעיניהם.
מעיני – מעיני משפט השכל.
ואשמו – העדה והקהל, אלו על שגגתם ואלו על חטאתם. ומלת ומלת ואשם, שיאשם²⁴ עצמו שעשה ככה, ויצטער על מעשהו, ומעצמו נשמע שיודע עתה חטאתו. גם ״לאשמת העם״ יתפרש ככה, שיחזיק עצמו אשם מאד בעבור שהוא הכהן גדול בעל בעמיו. וראב״ע ז״ל פירש ״וכן משפט הכהן גדול, ואם איננו נזכר. כי אם לא הודע אליו חטאתו לא יקריב פר חטאת... והזכיר עם כל עדת ישראל ׳ונודעה החטאת׳, שהכהן יתכן שיודיעום²⁵ ואין מי יודיע לכהן רק מעצמו״ [עכ״ל]. ולא ידעתי למה כשישגה כהן גדול בדיני תורה לא יורוהו חכמי ישראל שקבלו משפט ההלכה. (יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה – אם ״ואשמו״ ענינו שיודעים ששגו ורוצים בכפרה, נכתב ״ואשמו״ על שנודע להם מדעתם, ואחריו ״ונודעה החטאת״ ע״י אחרים, אם הראו להם חכמים בישראל שהורו להתיר האסור. ויותר נראה ששב על הקהל, כלומר שנודע לבית דין שחטאו הקהל על פיהם. כי לדעת שחטאו הקהל הוא לחכמים, לא לכל הקהל, על כן לא נאמר ״ונודעה להם החטאת״ כמו שכתוב בנשיא ויחיד בשגגת מעשה, כי כאן נודע החטאת לבית דין, והבית דין אומרים לקהל שטעו ושגו ושצריכין להביא כפרה על חטאתם:
עליה – בנשיא נאמר ״אשר חטא בה״, כי הנשיא הוא העושה, אבל בית דין חייבין על ההוראה והקהל הם העושים, שעשו ע״פ בית דין, כתוב ״עליה״.
והקריבו הקהל – והקדישו.
הקהל – בברייתא ובמשנה²⁶ נחלקו תנאים כמה פרים מביאין. יש אומרים כל שבט נקרא קהל ומביא, ויש אומרים קהל מביאין ובית דין מביאין, ויש אומרים בית דין ולא קהל מביאין. (טו) זקני העדה – מן המיוחדים שבסנהדרין. ר׳ יהודה אומר חמשה, ר׳ שמעון אומר שלשה.⁠²⁷
ידיהם – לשון רבים ידי כל יחיד ויחיד, כן דרשו בתורת כהנים, ופרשנוהו בפירוש ״וסמך״ הנאמר בעולת בקר.
ושחט את הפר לפני ה׳ – בצפון. (יז) הפרכת – לפי הפשט אין צורך לומר פרכת הקדש, שמעשה שני הפרים שוין, אבל רבותינו ז״ל דרשוהו.⁠²⁸ (יח) באהל מועד – בהיכל, ולמעלה פירש שהוא מזבח קטרת הסמים, ואין צורך להזכירו פעם שנית. (יט) ואת כל חלבו – מתן שבע ומתן ארבע חזר ופירש, אעפ״י שמפורשים בפר כהן משיח. לפי הפשט לפי שהן שתי חטאות חלוקות, זו למשיח, וזו לצבור, ואין מתן דמן נוהג בחטאת יחיד, אין עבודות האחד ידועות מן השני. אבל הסרת האימורין, שנוהגין בכל החטאות גם בנשיא גם ביחיד, ולפי ששוין בכל לא הוצרך לחזור ולהכתב כאן.
המזבחה – מזבח העולה המפורש בפר משיח. (כ) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת – ״כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות שפירש שם ולא פירש כאן, ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסל, לפי שמצינו בנתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת״. מפירוש רש״י ז״ל. וזה נכון כשטתנו למעלה (פרשה ג, ט), שלא אמר כאן ״ואת כל חלבו יסיר כאשר יוסר מזבח השלמים״, כמו שנהג בנשיא ויחיד האמורים בפרשה, לפי שכאן מפורש ״ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת״, שהוא פר כהן משיח, ובו מפורשים גם יותרת וכליות. ולפי שכולל גם אלה, הוצרך לומר ״חלבו״ בכנוי, לכלול כלם. שכל מקום שנאמר ״חלב״ סתם אינו אלא חלב ממש. ולפי שאנו למדין פר העדה מפר משיח בכל המעשים שמהסרת החלבים ואילך, על כן אמר ״ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת״. כי פר העדה נקרא בכל הפרשה ״פר״ סתם, וכן פר כהן משיח נקרא ״פר״ סתם עד שמזכיר הקטרת חלבים, שאמר ״ואת כל חלב פר החטאת״ וגו׳. ופירושו: וַעֲשֵׂה לפר זה עוד שאר עבודות שלא נתפרשו בו, ומה הן, כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, אלו המפורשין בפר החטאת, שהוא מהקטרת החלבים ואילך יעשה גם לפר העדה.
וכפר עליהם הכהן – על העדה ועל הקהל. והוראת ״וכפר״ פרשנו (פרשה א, ד).
ונסלח להם – כן כתוב בכל הפרשיות אצל הכפרה, כי הסליחה עם ה׳, ומבטיח כשיכפר עליהם הכהן בקרבן זה, יסלח לחטאתם ולעונותם. כמו ״וסלחת לעוני״ (תהלים כח, יא), ״סלח נא לעון העם הזה״ וגו׳ (במדבר יד, יט). כי בכל השגגות יש גם קצת עון, שלא נזהר כראוי בכבוד ובמורא השם, ובא לכלל חטא מִשִׁכְּחָה או משגגת תלמוד.⁠²⁹ וע״י הקרבן יסלח השם לעונו, ויכפר על חטאתו. ובפר כהן משיח לא זכר כפרה וסליחה, לא בעבור שהוא הזורק והמקטיר, כי גם בפר י״ום הכפורים הוא העובד, וכתוב ״וכפר בעדו ובעד ביתו״ (ויקרא טז, יא). ואולי לפי ששתי הפרים עבודתם בכהן גדול, והוקשו זו לזו. גם כפרת פר העדה בעדו ובעד כל ישראל, וכמו ששנינו בהוריות³⁰ ״הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור״, שגם הוא בכללן, לא הוצרך לומר כן בפרו. (כא) כאשר שרף את הפר הראשון – במקום הדשן, ועל עצים באש, ומנותח לנתחים. ואעפ״י שכבר אמר ״ועשה לפר כאשר עשה״, הייתי אומר שעל המעשים הנעשים בפנים נאמר, לא על הנעשים מחוץ למחנה.
חטאת הקהל הוא – לא נאמר במשיח פר המשיח ״הוא״, ולא בנשיא ולא בהדיוט, לבד בפר העדה, לפי שהבית דין הורו בשגגה, והעם עשו על פיהם, הוצרך לומר ששתיהן צריכין להתכפר בפר זה. וזהו ״הקהל״, כי קהל כולל עדה וצבור.
הוא – הפר. (כב) אשר נשיא יחטא – רבותינו דרשו³¹ לשון אשרי, ״אמר ר׳ יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו, אם על שגגתו מביא חטאת קל וחמר שמתחרט על זדונו. אם נשיא שלו מביא חטאת, קל ומר הדיוט. וכפי הפשט אמר ראב״ע שהוא ״הפוך, וכן הוא אשר יחטא הנשיא. וכאילו אומר ואם אשר יחטא הוא נשיא״. ורשב״ם ז״ל פירש ההפוך כאילו אמר ״נשיא אשר יחטא, כמו ואשר נתן כתר מלכות בראשו (אסתר ו, ח), כמו וכתר מלכות אשר נתן בראשו״ ואין ראיתו ברורה.
נשיא – הוא המלך. וכן ״ועבדי דויד נשיא להם לעולם״ (דהי״ב לד, כד). ויש נשיא שבט כמו ״נשיא אחד ליום״ (במדבר ז, יא). ואמרו בברייתא³² יכול נשיא שבט כנחשון? תלמוד לומר ׳ועשה אחת מכל מצות ה׳ אלהיו׳, ולהלן במלך נאמר ׳למען ילמד ליראה את ה׳ אלהיו׳ (דברים יז, יט). מה להלן נשיא שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו, אף נשיא האמור כאן שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו״. ודבריהם אמת, גם הדעת נוטה כן, שהתורה קבעה בשלשה הפרשיות חלוקי קרבנות לשלשה חוטאים שגדלם השם על עמו. האחד, הכהן גדול שנאמר עליו ״והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה״;⁠³³ והשני, הבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שנאמר עליהם ״ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, לא תסור מן הדבר״³⁴ וגו׳. והשלישי, המלך שנאמר עליו ״שום תשים עליך מלך״³⁵ וגו׳ שתהא אימתו עליך.⁠³⁶ אבל נשיא שבט או נשיא בית אב, לא מצינו שנאמרו בהם מצות פרטיות יותר על המצות שנצטוו בו כל ישראל. וראב״ע ז״ל אמר הוא נשיא שבט או נשיא בית אב, ואין טעם בדבריו.
ה׳ אלהיו – אמרנו בשם רבותינו³⁷ שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו, אך מצינו לשון זה בנביאים, כמו ״חל נא את פני ה׳ אלהיך״ (מל״א יג, ו), ואליהו אמר ״ה׳ אלהַי״ (מל״א יז, כ), לפי שהן מיוחדים מכל העם ברוח אלהים שעליהם, ומתייחד שמו של הקב״ה הקב״ה עליהם, כמו ״אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב״,⁠³⁸ וכן ״אלהי ישראל״,⁠³⁹ לפי שהם לו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״.⁠⁴⁰ וכן המלך צלחה עליו רוח אלהים, וראוי לומר ״ה׳ אלהיו״, שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו. ולפי שגם נשיא שבט אפשר שיהיה איש אלהים שיתכן לומר עליו ה׳ אלהיו, למדו מן ה׳ אלהיו הנאמר להלן. ורשב״ם ז״ל פירש: ״ה׳ אלהיו, כלומר אם ירא שמים הוא, ולא במזיד אלא בשוגג״. ואיני מבין זה, כי בפירוש יאמר ״בשגגה״, ואם לרמוז שצריך שלא יעשה במזיד, כבר כתוב ״אשר לא תעשינה בשגגה״, ואמרו חכמים⁴¹ ״יצא מומר שאינו שב מידיעתו״.
ואשם – כשנודע לו חטאו, מאשים עצמו ורוצה להתכפר, כי השגגה גם היא לאשמה תחשב לאדם. שאם היא שגגת מעשה, סבור שהוא היתר והוא חלב וכיוצא, לא היה לו למהר ולאכול או לעשות טרם ישאל על הדבר. ואם סבור שהוא מותר, כל שכן ששגגת תלמוד עולה זדון,⁠⁴² והיה לו לישאל את פי מורה, ולכן יאשם עצמו על שגגתו. (כג) או הודע אליו חטאתו – פירש רש״י ז״ל כמו אם הודע הדבר, כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) [עכ״ד]. ולפירושנו על ״ואשם״ שמאשים עצמו על המעשה, ואין זה רק אחר ידיעתו שחטא, אמר או הודע אליו ע״י אחרים. וכן נראה דעת הרשב״ם ז״ל שאמר ״או הודע כמו אם הודע כך רגילין לפרש, ואני אומר ואשם או הודע אליו ע״י אחרים״. וכן הלכה, שאם הוא לא ידע שאכל חלב, ובאו אחרים ואומרים ״חלב אכלת״, או סבור שחלב זה מותר ובאו ואמרו לו שהוא אסור חייב קרבן. אפילו עד אחד, אפילו אשה ושפחה. אבל כשמכחיש ואומר ״לא אכלתי״ כגון שנשכח ממנו, או ש״אכלתי והיה שומן״, אפילו שנים מעידים שהיה חלב פטור. וזהו ששנו בתורת כהנים ״⁠ ⁠׳הודע אליו׳, ולא שאמרו לו אחרים. יכול אעפ״י שאינו מכחיש? תלמוד לומר ׳או הודע אליו׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל] כלומר הודע משמעותו ע״י אחרים, ואליו משמעותו שהודיעוהו חטאו, פרט למכחיש שאינו יודע גם עתה.
חטא בה – שֶׁיִוָּדַע לו במה חטא. אבל נדה ואחותו עמו בבית, ואינו יודע באיזו מהן שגג, חלב ונותר לפניו ואינו יודע מה אכל, אינו חייב. ויש מרבותינו שאמרו⁴³ פרט למתעסק.
שעיר עזים זכר תמים – שעיר עזים בידוע שהוא זכר, והוסיף זכר לעכב, שלא תטעה שמותר להביא שעיר עזים, ואם ירצה מביא שעירת עזים כהדיוט, הוסיף ״זכר״ לעכב.
תמים – בחלוקי החטאות צריך להזהיר בכל אחד מהן שיהיה תמים. (כד) במקום אשר ישחט את העולה – בפר משיח ופר עדה לא אמר כן, וכלם צריכין צפון, כמו שפירש ב״צו את אהרן״,⁠⁴⁴ כי שם נאמר ״והביא את הפר אל פתח אהל מועד״,⁠⁴⁵ והוא העזרה וכשאומר אחריו ״ושחט את הפר לפני ה׳ ״, הרי זה צפון, וכן בפר העדה. אבל בשעיר נשיא ושעירה וכשבת יחיד לא נאמר שיביא חטאתם אל אהל מועד, הוצרך לומר שטעונה שחיטה בצפון כמו העולה. ואם מפורש להלן ״במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת״, אמרו חכמים⁴⁶ שנכתב עוד לקבעו חובה.
חטאת הוא – בפר משיח כתוב ״פר בן בקר וגו׳ לחטאת״, וכן בפר עדה, אבל כאן לא נאמר כן, אמר ״חטאת הוא״. ורבותינו דרשו⁴⁷ ״חטאת הוא, לשמו כשר שלא לשמו פסול״. (כה) הכהן – כהן הדיוט.
מזבח העולה – לא על המזבח הפנימי כפר משיח ועדה.
דמו – שירי הדם. (כו) כחלב זבח השלמים – כאותן אימורים המפורשים בבקר ובעז של שלמים. לפי שאמר ״חלבו״ הוצרך לומר ״כחלב זבח השלמים״, בעבור יותרת הכבד ושתי הכליות המפורשים שם, שהרי היא חטאת חיצונה ואינו דומה לְפָּרֵי החטאת האמורים למעלה. (כז) ואם נפש אחת – לא בא למעט שנים או שלשה או מאה שחטאו בשגגה שיהיו פטורים, אלא שכל השוגגין מעם הארץ נחשב כל אחד לעצמו, וקורא אני עליו ״ואם נפש אחת״, ומביא כל אחד את חטאתו.
מעם הארץ – מי שלא גדלו השם על אחיו, אעפ״י שהוא שר וגדול, בכלל עם הארץ הוא. ואין בישראל אנשי אלהים במצות השם, כי אם הכהן הגדול המשוח בשמן המשחה, והמלך אשר יבחר השם, ובית דין הגדול עם המופלא שהן במקום שבעים זקנים ומשה על גביהן. ולכן הורו בית דין ולא היה שם המופלא שבבית דין פטורין,⁠⁴⁸ כמו ששנינו בהוריות ובתורת כהנים. ושלשה אלה הם המושלים בעם, הכהן הגדול לכל דבר המזבח והמקדש, ובית דין הגדול להורות ולשפוט בין דם לדם בין דין לדין, והמלך ביכלתו המוחלט. וכל האחרים הם תחת יד אלה, והם נקראים ״עם הארץ״, אפילו הכהנים והלוים ושרי הצבאות וכיוצא.
בַּעֲשֹׂתָהּ אחת ממצוות ה׳ – במשיח כתוב ״ועשה״, ובעדה ״ועשו״, ובנשיא ״ועשה״, וכאן נאמר ״בעשותה״ ששב על הנפש, למעט נפש אחרת, שהיא לבדה תעשה הדבר שחייבין עליו חטאת. וזהו שלמדו רבותינו⁴⁹ מכאן העושה כלה ולא העושה מקצתה. כיצד שנים אוחזין במלגז ולוגזין, בכרכר ושובטים, בקולמוס וכותבין, בקנה והוציאוה לרשות הרבים, פטורין.
ואשם – בעל הנפש ההיא כשידע שגגתו. (כח) או הודע אליו – ע״י אחרים, ופרשנוהו למעלה.
שעירת עזים – נקבה, והוסיף ״תמימה נקבה״ שלא תאמר שרשאי להביא נקבה, וכל שכן שעיר, אלא חובה היא. (כט) במקום העולה – בצפון, ורבותינו דרשוהו.⁠⁵⁰ (ל) כל דמה – ולמעלה אמר ״ואת דמו״, ודרשו רבותינו⁵¹ עליו, ולפרש פשוטו של מקרא באתי. (לא) כאשר הוסר – מפורש בשעיר נשיא.
לריח ניחח לה׳ – לא נאמר כן בשלשה חטאות האמורים למעלה, כי התורה כתבה מליצות שונות בפרשיות הללו, וכלם מורים הלכות גדולות, ובא זה ולמד על זה. כמו בשעיר נשיא לבד נאמר ״אשר חטא בה״, ללמד שִֶׁיָּוַדע לו במה חטא, וכלן למדין הימנו. ביחיד נאמר ״בעשותה אחת״, פרט לשנים שעשו, וכלן למדין הימנו, במשיח נאמר ״מאחת מהנה״, שאינו צריך לגמור המלאכה כלה, וכלן למדין הימנו. וכן כל השנויים הבאים בהן האחד מלמד על חברו. וכן ״לריח ניחח לה׳ ״, כלן למדין הימנו שעולים לריח ניחוח. ולכן בראש הענין אמר ״נפש כי תחטא״ וגו׳ כלל, ואח״כ פרט ״אם הכהן המשיח״, לכלול בכלל כל האמורין בענין ללמוד האחד מן השני בכל הדברים שלא הבדילה תורה ביניהם בפירוש, כגון זו פר וזו שעיר וזו שעירה או כשבה, אלו נתן דמן בפנים ואלו בחוץ וכיוצא. (לב) ואם כבש – ״אם הביא ממין כשב לחטאת, יביא נקבה״ ראב״ע ז״ל. ולמעלה (פרשה ג, יב), כבר פרשנו שהכתוב לא הקפיד בכך.
יביא יביאנה – יפה נדרש בתורת כהנים. (לג) ושחט אתה לחטאת – לא נאמר כן בראשונות. ואמרו רבותינו⁵² שתהא שחיטתה לשם חטאת, וכן ״ולקח הכהן מדם החטאת״, שיהא קבול דמה לשם חטאת, ״וכפר עליו הכהן מחטאתו״, שתהא כפרה לשם חטאת. מכאן אמרו שחט שלא לשמה, קבל שלא לשמה, הלך שלא לשמה, זרק שלא לשמה, פסול. ושאר החטאות למדין מזה כמו שכתבנו.
במקום – בצפון, ופרשנוהו למעלה. (לה) חלב הכשב – החלבים עם האליה תמימה ויותרת ושתי הכליות. כן חטאת מן הכשבים טעונה אליה.
על אשי ה׳ – לא נכתב כן בכל האימורים, אלא סתם שיקטירם על המזבח. וכאן למד כשיקטירם על המזבח יערוך אותם על העצים אשר על האש, כדרך שצוה בעולת הבקר שהם אשי ה׳, וכולן למדין ממנו. ורש״י ז״ל פירש ״על מדורת האש העשויות לשם, פואיילוש⁵³ בלעז״ [עכ״ל]. דומה לפירושנו שלא יביא אש זרה ויערוך עליה עצים מביתו, אלא על אשי ה׳. מהדורת ישיבת ישיבת ההסדר ראשון לציון, בעריכת הרב משה צוריאל ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות)

הערות

¹ גן נעול, מהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 116.

² מליצה על פי נחום א, יא.

³ יומא לו, ב.

⁴ רמב״ם, הל׳ שגגות א, ב.

⁵ דבורא דחטאות פרשה א, ז.

⁶ הוריות ז, ב. תורת כהנים, דבורא דחובה, ב, ב.

⁷ מליצה על פי מלאכי ב, ז.

⁸ דברים לג, י.

⁹ תורת כהנים.

¹⁰ תורת כהנים.

¹¹ תורת כהנים.

¹² זבחים כה, א.

¹³ אמרי שפר, מהד׳ ספרי המור, עמ׳ 106-107.

¹⁴ תורת כהנים.

¹⁵ ויקרא טז, כה.

¹⁶ ויקרא א, יב.

¹⁷ ש ם א, יג.

¹⁸ בלי אות ה״א הידיעה.

¹⁹ לקבוע.

²⁰ במדבר לה, כד-כה.

²¹ חברי הסנהדרין, הם בלבד שעשו וחטאו.

²² הוריות ג, ב. ודף ד, א.

²³ דברים יז, יא.

²⁴ שיאשים.

²⁵ שהרי הוא מורה התורה.

²⁶ הוריות דף ה ע״א.

²⁷ תורת כהנים, דבורא דחטאות, פרק ו.

²⁸ זבחים מא, ב.

²⁹ כתב הרמב״ם בהל׳ שגגות (ה, ו): ״שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה״.

³⁰ ז, א.

³¹ הוריות י, ב.

³² הוריות י, א וכן יא, א-ב.

³³ ויקרא כא, י.

³⁴ דברים יז, י-יא.

³⁵ שם יז, טו.

³⁶ כתובות יז, א.

³⁷ הוריות י, א.

³⁸ שמות ג, ו.

³⁹ בראשית לג, כ.

⁴⁰ שמות יט, ו.

⁴¹ הוריות ב, א.

⁴² אבות ד, יג.

⁴³ הוריות ה, א.

⁴⁴ ויקרא ו, ב. צריך עיון מה התכוין רבינו כאן. ולכאורה רצונו לציין לדין כהן משיח (ויקרא ד, ג).

⁴⁵ ויקרא ד, ד.

⁴⁶ ״הכתוב שנה עליו לעכב״ (פסחים סא, א) ועוד שש מקומות בתלמוד.

⁴⁷ זבחים י, ב.

⁴⁸ רמב״ם, הל׳ שגגות, יב, ב.

⁴⁹ שבת צב, ב.

⁵⁰ זבחים מח, ב.

⁵¹ תורת כהנים, דבורא דחטאת, י, ד.

⁵² זבחים י, א.

⁵³ תרגם הרב יוסף אלחנן גרינברג, בספרו ״לעזי רש״י בתנ״ך״: מדורות.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון