×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ל׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל⁠־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה⁠־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם⁠־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃ (ב) וַיִּֽחַר⁠־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר⁠־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי⁠־בָֽטֶן׃ (ג) וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל⁠־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם⁠־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃ (ד) וַתִּתֶּן⁠־ל֛וֹ אֶת⁠־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃ (ה) וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃ (ו) וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן⁠־לִ֖י בֵּ֑ן עַל⁠־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃ (ז) וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ (ח) וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם⁠־אֲחֹתִ֖י גַּם⁠־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃ (ט) וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת⁠־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃ (י) וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃ (יא) וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה [בָּ֣א גָ֑ד] (בגד) וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃ (יב) וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ (יג) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאׇשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃ (יד) {רביעי} וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר⁠־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל⁠־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל⁠־לֵאָ֔ה תְּנִי⁠־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃ (טו) וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת⁠־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת⁠־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ (טז) וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן⁠־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶ֒רֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ (יז) וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃ (יח) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽרא׃ (יט) וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן⁠־שִׁשִּׁ֖י לְיַעֲקֹֽבב׃ (כ) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי⁠־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃ (כא) וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃ (כב) וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת⁠־רַחְמָֽהּ׃ (כג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־חֶרְפָּתִֽי׃ (כד) וַתִּקְרָ֧א אֶת⁠־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהֹוָ֛הי״י֛ לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃ (כה) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת⁠־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל⁠־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל⁠־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃ (כו) תְּנָ֞ה אֶת⁠־נָשַׁ֣י וְאֶת⁠־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת⁠־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃ (כז) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם⁠־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרְכֵ֥נִיג יְהֹוָ֖הי״י֖ בִּגְלָלֶֽךָ׃ (כח) {חמישי} וַיֹּאמַ֑ר נׇקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר⁠־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃ (ל) כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר⁠־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהֹוָ֛הי״י֛ אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥הד גַם⁠־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃ (לא) וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן⁠־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא⁠־תִתֶּן⁠־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם⁠־תַּֽעֲשֶׂה⁠־לִּי֙ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃ (לב) אֶֽעֱבֹ֨רו בְּכׇל⁠־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כׇּל⁠־שֶׂ֣ה׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכׇל⁠־שֶׂה⁠־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃ (לג) וְעָֽנְתָה⁠־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי⁠־תָב֥וֹא עַל⁠־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר⁠־אֵינֶ֩נּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃ (לד) וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃ (לה) וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת⁠־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הָֽעִזִּים֙ז הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר⁠־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכׇל⁠־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד⁠־בָּנָֽיו׃ (לו) וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת⁠־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃ (לז) וַיִּֽקַּֽח⁠־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹןח וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַמַּקְלֽוֹת׃ (לח) וַיַּצֵּ֗ג אֶת⁠־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרְהָטִ֖יםט בְּשִֽׁקְת֣וֹתי הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃ (לט) וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל⁠־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃ (מ) וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּ֠ן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל⁠־עָקֹ֛ד וְכׇל⁠־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת⁠־ל֤וֹיא עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל⁠־צֹ֥אן לָבָֽן׃ (מא) וְהָיָ֗ה בְּכׇל⁠־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת⁠־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרְהָטִ֑יםיב לְיַחְמֵ֖נָּהיג בַּמַּקְלֽוֹת׃ (מב) וּבְהַעֲטִ֥יףיד הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃ (מג) וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי⁠־לוֹ֙טו צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א יִשָּׂשכָֽר =ש,ש1,ק3?,ו,ה וכמו כן בתיגאן ובדפוסים (נקודת הדגש מטושטשת בכתי״ק3, והיא נבלעת בתוך רגלה של השי״ן בכתי״ש1 אבל ברורה)
• ל?!=יִשָׂשּכָֽר (חסר דגש באות שי״ן הראשונה? דגש באות שי״ן השניה?) והמקליד תיקן בלי להעיר
• ל1?!=יִשְׁשָּׂכָֽר
• ש2=יִשְּׂשָׂכָֽר
• הערת ברויאר
ב לְיַעֲקֹֽב =ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=לְּיַעֲקֹֽב (למ״ד דגושה)
• הערות דותן והמקליד
ג וַיְבָרְכֵ֥נִי =ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=וַיְבָרֲכֵ֥נִי (חטף)
• הערת ברויאר
ד אֶֽעֱשֶׂ֥ה ל=אֶֽעֱשֶׂ֥ה בגעיה ימנית
ה אִם⁠־תַּֽעֲשֶׂה⁠־לִּי֙ ל=אִם⁠־תַּֽעֲשֶׂה⁠־לִּי֙ בגעיה ימנית
ו אֶֽעֱבֹ֨ר ל=אֶֽעֱבֹ֨ר בגעיה ימנית
ז כׇּל⁠־הָֽעִזִּים֙ ל=כׇּל⁠־הָֽעִזִּים֙ בגעיה ימנית
ח וְעַרְמ֑וֹן =ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=וְעֶרְמ֑וֹן (סגול במקום פתח באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ט בָּרְהָטִ֖ים =ל1,ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=בָּרֳהָטִ֖ים (בחטף קמץ)
• הערת ברויאר
י בְּשִֽׁקְת֣וֹת =ש,ק3,ו וכמו כן בתאג׳ חבשוש.
• א(ס),ל,ל1,ש1=בְּשִֽׁקֲת֣וֹת (חטף) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון (עם הערה).
• הערת ברויאר
יא וַיָּֽשֶׁת⁠־ל֤וֹ =ל,ש,ש1,ק3,ו (״וישת״ מוקפת ובגעיה)
• ל1=וַיָּשֶׁת⁠־ל֤וֹ (אין געיה)
• דפוסים=<וַיָּ֨שֶׁת ל֤וֹ> (״וישת״ בטעם קדמא)
יב בָּרְהָטִ֑ים =ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=בָּרֳהָטִ֑ים (בחטף קמץ)
• הערת ברויאר
יג לְיַחְמֵ֖נָּה =א(ס),ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו <⁠״לְיַחְמֶנָּה״ מתג וחטף פתח וסגול? אינו כן אלא בלי מתג והחית בשוא לבד והמם בצרי וכמנחת שי>
יד וּבְהַעֲטִ֥יף יש ספרים=וּבְהַעֲטִ֥יף באות פ״א סופית גדולה (לטריס)
טו וַֽיְהִי⁠־לוֹ֙ ל=וַֽיְהִי⁠־לוֹ֙ בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(א)
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי
וַחֲזָת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלֵידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמַרַת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מָיְתָא אֲנָא
כפל מלת לָא
א. בדרך כלל אונקלוס נמנע מלכפול לשונו בפסוק אחד. אבל מחמת דלות הלשון הארמית תרגם כאן שתי מלות השלילה לֹא ואַיִן בכפל תיבת לָא: ״כִּי לֹא יָלְדָה״ – ״אֲרֵי לָא יְלֵידַת״ וגם ״וְאִם אַיִן״ – ״וְאִם לָא״.⁠1 ודוגמתו ״כי לא המטיר ה׳... ואדם אין״ (בראשית ב ה) ״אֲרֵי לָא אַחֵית ה׳... וַאֲנָשׁ לֵית״.⁠2
ת״א כטעמים
ב. וְאִם-אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי שטעמו מלרע הוא לשון הווה, לכן תרגם ״מָיְתָא אֲנָא״. אבל להלן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֝ל (בראשית מח ז) שטעמו מלעיל הוא לשון עבר, ומתורגם ״מֵיתַת עֲלַי רָחֵל״.⁠3
(ב)
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן
וּתְקֵיף רוּגְזָא דְּיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הֲמִנִּי אַתְּ בָּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם ה׳ תִּבְעַן דִּמְנַע מִנִּיךְ וַלְדָּא דִמְעִי
סילוק שאלה רטורית
השאלה הרטורית ״הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי״ (רש״י: וכי במקומו אני?), אינה יכולה להתרגם כלשונה משום כבוד שמים, ״כאילו היה אפשר שיהיה אדם במקום אל, חלילה״.⁠4 לכן פירש אונקלוס את כוונתה ותרגם את השאלה כמוסבת לרחל: ״הֲמִנִּי אַתְּ בָּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם ה׳ תִּבְעַן״ (הממני את מבקשת? הלא מלפני ה׳ תבקשי!). אבל את שאלת יוסף ״הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי״ (בראשית נ יט) תרגם באופן שונה מן הטעם המבואר שם.
(ג)
וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה
וַאֲמַרַת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוֹל לְוָתַהּ תְּלִיד וַאֲנָא אֲרַבֵּי וְאַתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ
וְתֵלֵד – מעצמה?
א. ״וְתֵלֵד על בִּרְכַּי״ – ״תְּלִיד וַאֲנָא אֲרַבֵּי״ [ולא: וּתְלִיד בו״ו] ״שאין בידה לילד מעצמה שתאמר לו בא אליה והיא תלד, דשמא תהיה עקרה גם היא. וכוונתה לומר: כשתלד, תלד על ברכי״.⁠5
ביאור מליצה סתומה
ב. ״וְתֵלֵד על בִּרְכַּי״ היא מליצה חסרת מובן לכן כתב רש״י ״על ברכי – כתרגומו ואנא ארבי״. ואמנם ת״א ״תְּלִיד וַאֲנָא אֲרַבֵּי״ מבאר שהכוונה לשתי פעולות: היא תלד ואני אֲגַדֵּל את הילד, כמו ״אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם״ (איכה ב כב) וברש״י: ״הילדים אשר טפחתי וְגִדַּלְתִּי״. וכן תרגם ״יֻלְּדוּ על בִּרְכֵּי יוסף״ (בראשית נ כג) ״אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף״.
(ו)
וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן
וַאֲמַרַת רָחֵל דָּנַנִּי ה׳ וְאַף קַבֵּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר עַל כֵּן קְרָת שְׁמֵיהּ דָּן
דָּנַנִּי – קרא ותרגום
א. בהערת מסורה לת״א נרשם: ״דָּנַנִּי קרא ותרגום״.⁠6 נראה שכוונת ההערה להעמיד על פסוקנו שהוא היחיד מכל מופעי דו״ן/די״ן שבתורה ובו התרגום הארמי זהה לעברי: דָּנַנִּי. כנגד זאת בכל האחרים פועל ״דון״ מתורגם בתצורה ארמית כגון ״דָּן אָנֹכִי״ (בראשית טו יד) ״דָּאֵין אֲנָא״.⁠7 אבל מה שכתב ״נתינה לגר״: ״תרגם דָּנַנִּי כלשון ארמי מפני שרחל דברה ארמית שאמרה בֶּן אוֹנִי (בראשית לה יח). גם נַפְתּוּלֵי הוא לשון ארמית״ – רחוק.
ב. ״דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי״ – ״וְאַף קַבֵּיל צְלוֹתִי״. אבל לעיל ״כִּי שָׁמַע ה׳ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי״ (בראשית כט לג) ״אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם ה׳״, עיין שם הטעם.
(ח)
וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי
וַאֲמַרַת רָחֵל קַבֵּיל בָּעוּתִי ה׳ בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי חַמֵּידִית דִיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהֵיב לִי וּקְרָת שְׁמֵיהּ נַפְתָּלִי
תיאור יחסי משפחה תקינים לכבוד האבות
א. כשהמקרא מתאר בלשון חריפה את יחסי בני הבית והמשפחה, התרגום מרכך את חריפות הביטוי לכבוד האבות. יש שהשינוי הוא בהמתקת הלשון בלבד, אבל לפעמים גם בשינוי העניין כבפסוקנו: המלים ״נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עם אֲחֹתִי״ מתפרשות כנסיון התגברות רחל על לאה,⁠8 אבל אונקלוס מתרגם בלשון תפילה: ״קַבֵּיל בָּעוּתִי ה׳ בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי״ (קבל ה׳ בקשתי בהתחנני בתפילתי), ״שלא יִשמע להמון כאילו היתה קטטה בין האחיות״.⁠9 ואילו ״עִם אֲחֹתִי גם יָכֹלְתִּי״ מתורגם ״חַמֵּידִית דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהֵיב לִי״ (חמדתי שיהיה לי ילד כאחותי, גם ניתן לי). נמצא שלעומת הכתוב המתאר את היחס בין שתי האחיות כמאבק וכנצחון, אונקלוס מתארו כמשאלת לב שנתמלאה.⁠10
נַפְתּוּלֵי – בדמיון צלילי לתפילה
ב. התרגום בלשון תפילה מיוסד על הדמיון הצלילי שבין ״נפתולי״ לתפילה וגם על מגמת אונקלוס לתאר את אישי התורה כמתפללים.⁠11 גם בתרגום ״התחת אלהים אנכי״ (פסוק ב) הוסיף ת״א תפילה אצל רחל אף על פי שלא נזכרה בכתוב. עם זאת, כנראה מחמת דלות הלשון הארמית, לא הצליח לשמור על ההבעה המשותפת ״נפתולי, נפתלתי״, שלא כבתרגום ״בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי״ (יג) ״תּוּשְׁבְּחָא הֲוָת לִי אֲרֵי בְכֵין יְשַׁבְּחֻנַּנִי״ השומר על הצימוד הלשוני (״לשון נופל על לשון״).
(יא)
וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד [כתיב: בגד] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד
וַאֲמַרַת לֵאָה אֲתָא גָד וּקְרָת יָת שְׁמֵיהּ גָּד
תרגום כקרי ולא ככתיב
תרגם ״בָּא גָד״ – ״אֲתָא גָד״ בשתי תיבות כקרי, כדרכו.⁠12 והמיוחס ליונתן תרגם ״אָתָא מַזְלָא טָבָא״, וכן פירש רש״י: ״בא גד – בא מזל טוב״. וביאר ספורנו ״זה בא במקרה כי לא היתה כונתי להביא זה לעולם לולי שעמדתי מלדת״. אבל בתרגומי ארץ ישראל דרשו ״גד״ מפועל גד״ע: ״אָתָא גַדָא טָבָא דְעָתִיד לְמַגְדְעָא מִשְׁתּוּיֵיהוֹן דְאוּמַיָא״ (ת״י ות״נ).
(יג)
וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר
וַאֲמַרַת לֵאָה תּוּשְׁבְּחָא הֲוָת לִי אֲרֵי בְכֵין יְשַׁבְּחֻנַּנִי נְשַׁיָּא וּקְרָת יָת שְׁמֵיהּ אָשֵׁר
בְּאָשְׁרִי בבינוני מתורגם בעבר
א. ״בְּאָשְׁרִי״ בבינוני משמעו בהיותי מאושרת (כמו בְּחָפְזִי (תהלים קטז יא) בהיותי נחפז). אבל אונקלוס תרגם ״תּוּשְׁבְּחָא הֲוָת לִי״ בעבר, כי לאחר שעמדה מלדת היתה לידה זו לשבח ולתפארת.⁠13
אִשְּׁרוּנִי בעבר מתורגם בעתיד
ב. ״כִּי אִשְּׁרוּנִי״ בעבר מתורגם ״יְשַׁבְּחֻנַּנִי״ בעתיד, כדרך לשון שירה המהפכת את הזמנים. אבל מכיוון שהוסיף ״בְכֵין יְשַׁבְּחֻנַּנִי״ (לכן ישבחוני) פירש ״נפש הגר״ שכוונתה לומר: ״ידעתי שהנשים צחקו עלי בהביאי את צרתי לחיק בעלי ולי אין צורך להבנות ממנה. אבל מרוב חשקי שיהיו רוב השבטים ממני או ממשפחתי, צחוקם היה לי לתהילה (תּוּשְׁבְּחָא). לכן עתה בבן השני יְשַׁבְּחֻנַּנִי נְשַׁיָּא ויאמרו יפה עשית ובחכמה, שהקמת ליעקב ששה בנים שהן מחצית שבטי יה״.
ג. ״אִשְּׁרוּנִי״ – ״יְשַׁבְּחֻנַּנִי״, שרו לי הלל, כמו ״אָז יָשִׁיר״ (שמות טו א) ״בְּכֵין שַׁבַּח״.
ד. מליצת ״אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת״ מתורגמת ״יְשַׁבְּחֻנַּנִי נְשַׁיָּא״ על דרך ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת... בָּנוֹת בֹּטְחוֹת״ (ישעיהו לב ט).
(יד)
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ
וַאֲזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי חֲצַד חִטִּין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיתִי יָתְהוֹן לְלֵאָה אִמֵּיהּ וַאֲמַרַת רָחֵל לְלֵאָה הָבִי כְעַן לִי מִיַּבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ
למה לא נקט בתלמוד כדמתרגמינן יַבְרוּחִין?
״דוּדָאִים״ – ״יַבְרוּחִין״ הוזכר גם בגמרא: ״וימצא דודאים בשדה, מאי דודאים? רב אמר: יברוחי. לוי אמר: סיגלי. ר׳ יונתן אמר: סביסקי״ (סנהדרין צט ע״ב). וקשה: מדוע לא נקט התלמוד ״כדמתרגמינן״ כדרכו בשמונה עשר מקומות בהם פירש כת״א?⁠14 וכן יש לתמוה על רש״י כאן שפירש ״דודאים – סיגלי, עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמין״, ומדוע לא פירש כת״א?
לשאלה השנייה ניתן אולי להשיב מדברי רש״י לתלמוד שם: ״יברוחי – כדמתרגמינן, ולא איתפרש מאי היא״. כלומר, אע״פ שגם רש״י גרס ״יַבְרוּחִין״, מכיוון שלא ידע לזהות מהו ״יברוחי״, העדיף לבאר כדעת לוי ״דודאים – סיגלי״ שלדעת רש״י הוא יסמין.⁠15 ואולם השאלה הראשונה צריכה עיון.⁠16
(טו)
וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ
וַאֲמַרַת לַהּ הַזְעֵיר דִּדְבַּרְתְּ יָת בַּעְלִי וְתִסְּבִין (ח״נ: וּלְמִסַּב) אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי וַאֲמַרַת רָחֵל בְּכֵן יִשְׁכּוֹב עִמִּיךְ בְּלֵילְיָא חֲלָף יַבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ
קַחְתֵּךְ – דִּדְבַּרְתְּ, וְלָקַחַת – וְתִסְּבִין
א. אף על פי שבדברי לאה באים שני פעלים משורש לק״ח אין תרגומם שווה: ״המעט קַחְתֵּךְ את אישי וְלָקַחַת גם את דודאי בני״ – ״הַזְעֵיר דִּדְבַּרְתְּ יָת בַּעְלִי וְתִסְּבִין אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי״.
טעם ההבדל נתבאר ברש״י (בראשית מג טו): ״בדבר הנקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״.⁠17 כלומר בארמית הפועל ״נסב״ נתייחד ללקיחת חפצים הנעשית באחיזה וטלטול, לכן לקיחת הדודאים – ״וְתִסְּבִין״. אבל ״לקיחת״ אנשים שאינה נעשית בידים מתורגמת בפועל ״דבר״, שפירושו: הנהיג. ומכאן ״קחתך את אישי״ – ״דִּדְבַּרְתְּ יָת בַּעְלִי״.
וְלָקַחַתְּ בנוכחת או וְלָקַחַת כמקור?
ב. לפי נוסח המסורה, ״וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי״ היא צורת מקור. מכאן מתורגם ברוב הנוסחים ״וּלְמִסַּב״ כנוסח שעמד גם לנגד עיני רש״י שכתב: ״ולקחת גם את דודאי בני – בתמיה: ולעשות עוד זאת, ליקח גם את דודאי בני?! ותרגומו: ולמיסב״. אבל בחילופי נוסחים מצינו ״וְתִסְּבִין״, ותקחי, וכן גרסת התאג׳. נוסח זה היה גם לנגד עיני רד״ק שדחה אותו: ״וְלָקַחַת – מקור. רצונו לומר: ותרצי לקחת. ואילו היה כדברי המתרגם שתרגם: וְתִסְּבִין, היתה התי״ו דגושה כמשפט, כמו: וְלָקַחַתְּ בידך (מלכים א יד ג)״. יסוד הוויכוח הוא ניקודה של התיבה במקרא: האם הוא וְלָקַחַתְּ נוכחת, בדיגוש התי״ו (וְתִסְּבִין) או וְלָקַחַת, מקור, ובתי״ו רפויה (וּלְמִסַּב), כניקוד המסורה.⁠18
(טז)
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא
וְעָל יַעֲקֹב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּנְפַקַת לֵאָה לְקַדָּמוּתֵיהּ וַאֲמַרַת לְוָתִי תֵיעוֹל אֲרֵי מֵיגַר אֲגַרְתָּךְ בְּיַבְרוּחֵי דִּבְרִי וּשְׁכֵיב עִמַּהּ בְּלֵילְיָא הוּא
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה – נכנס לאהלו
בדרך כלל אונקלוס מתרגם ״ביאה מן השדה״ בלשון כניסה כגון, ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה״ (בראשית לד ז) ״עָלוּ מִן חַקְלָא״, וכן כאן: ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה״ – ״וְעָל יַעֲקֹב מִן חַקְלָא״, כי הבא מהשדה נכנס לביתו. ולכאורה התרגום קשה כי מלשון ״ויבא יעקב מן השדה... ותצא לאה לקראתו״ משתמע שלאה פגשה ביעקב טרם שנכנס לאהלו. על פי זה מתבקש לתרגם ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה״ – ״וַאֲתָא יַעֲקֹב מִן חַקְלָא״; משהגיע וטרם נכנס לבית, יצאה לאה לקראתו. אבל מת״א ״וְעָל יַעֲקֹב״ נשמע שלאחר שנכנס, יצאה לקראתו להוציאו מאהלו ואין זה מדרך המוסר.⁠19 ומסתבר שלכן הוסיף המיוחס ליונתן ״וּשְׁמַעַת לֵאָה קַל נְהִיקֵיהּ דְחַמְרָא וִידַעַת דְהָא יַעֲקֹב אֲתָא וּנְפַקַת לֵאָה לְקַדָּמוּתֵיהּ״ (ותשמע לאה קול נעירת חמורו ותדע שיעקב בא ותצא לאה לקראתו), שלא לתאר את לאה נכנסת לאהל יעקב.
קרוב לומר שאונקלוס תרגם ״וְעָל יַעֲקֹב״ מטעם לשוני: ״לצאת ולבוא״ הם הפכים כי יציאה היא הפך הכניסה, השווה: ״לא אוכל עוד לצאת ולבוא״ (דברים לא ב) ״לְמִיפַּק וּלְמֵיעַל״, ״ברוך אתה בְּבֹאֶךָ וברוך אתה בצאתך״ (דברים כח ו) ״בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵיעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ״. הואיל וגם כאן נאמר ״ותצא לאה״ בניגוד ל״ויבא יעקב״ – תרגם ״וְעָל יַעֲקֹב... וּנְפַקַת לֵאָה״, בלשון כניסה ויציאה.⁠20 אכן בפסוק הבא רמז ת״א לכוונתה הטהורה של לאה.
(יז)
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי
וְקַבֵּיל ה׳ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה וְעַדִּיאַת וִילֵידַת לְיַעֲקֹב בַּר חֲמִישָׁי
כוונתה הטהורה של לאה
להרחקת ההגשמה מסלק אונקלוס ״שמיעה״ מהבורא, ובשני אופנים: ״שמיעת״ צעקה המופנית אל ה׳ מתורגמת כקבלת תפילה. כנגד זאת ״שמיעה״ המציינת את ידיעת ה׳ על שהתרחש בעולם מתורגמת בלשון ״שְׁמִיעַ קֳדָם״, כגון בהולדת שמעון ״כי שמע ה׳ כי שְׂנוּאָה אנכי״ (בראשית כט לג) ״אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם ה׳ אֲרֵי סְנוּאֲתָא אֲנָא״, עיין שם.
היות שגם כאן לא נזכר שלאה התפללה לה׳ ופשוטו של הפסוק ״וישמע אלהים אל לאה״, ה׳ שמע את דבריה ליעקב ״אֵלַי תָּבוֹא״ – היה לו לתרגם גם כאן ״וּשְׁמִיעַ קֳדָם ה׳ יָת לֵאָה״ ומדוע תרגם ״וְקַבֵּיל ה׳ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה״?
אכן חז״ל פירשו שדבריה ״אֵלַי תָּבוֹא״ כתובעת בפה, היו לשם שמים (ב״ר עב ה):
ותצא לאה לקראתו – מלמד שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו. ותאמר אלי תבוא – א״ר אבהו: צפה הקב״ה שלא היתה כוונתה אלא לשם שמים להעמיד שבטים לפיכך הוצרך הכתוב לומר ״וישמע אלהים אל לאה״.

כדי להדגיש את כוונתה הטהורה של לאה, שבעת פנייתה ליעקב התפללה גם לה׳, תרגם אונקלוס ״וְקַבֵּיל ה׳ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה״, בתוספת תפילה שאינה מוזכרת בכתוב.⁠21
(כ)
וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן
וַאֲמַרַת לֵאָה יְהַב ה׳ יָתֵיהּ לִי חוּלָק טָב הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵיהּ דְבַּעְלִי לְוָתִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵיהּ שִׁתָּא בְנִין וּקְרָת יָת שְׁמֵיהּ זְבֻלוּן
זֵבֶד טוֹב – חולק טב או זבדא טבא?
א. הלשונות היחידאיים ״זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב״ נתרגמו באונקלוס ״יְהַב ה׳ יָתֵיהּ לִי חוּלָק טָב״ ובעקבותיו הלכו גדולי המפרשים.⁠22 לדעת רמב״ן אונקלוס קשר זְבָדַנִי עם ״צֵדָה לַדָּרֶךְ״ (בראשית מה כא) ״זְוָדִין לְאוֹרְחָא״: ״אמרה שהבן הזה עשאו השם לה צדה טובה וחלק טוב כי בעלה יהיה עיקר דירתו עמה לרוב בניה״. אבל במסורה לת״א נרשם: ״אית דמתרגמין זבד ה׳ יתי זבדא טבא״.
ב. ת״א פירש ״הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי״ מלשון ״בֵּית זְבֻל״ (מלכים א ח יג), מעון: ״הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵיהּ דְבַּעְלִי לְוָתִי״. וכן ברש״י.
ג. ״יְהֵי מְדוֹרֵיהּ דְבַּעְלִי לְוָתִי״, אצלי, כמו ״וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ״ (בראשית לט טז) ״לְוָתַהּ״ (יא״ר).
(כב)
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ
וְעָל דּוּכְרָנַהּ דְרָחֵל קֳדָם ה׳ וְקַבֵּיל צְלוֹתַהּ ה׳ וִיהַב לַהּ עִדּוּי
סילוק היזכרות מהבורא, תיאור רחל כמתפללת
א. אונקלוס מסלק הִיזָכְרוּת המיוחסת לה׳ בין מטעם דתי – כי מי שזוכר עלול לשכוח – וגם להרחקת ההגשמה. לכן לעיל ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ״ (בראשית ח א) תרגם ״וּדְכִיר ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא פתרון דקדוקי: היפוך הפָּעיל לסביל, עיין שם. ואולם אצלנו ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל״ תרגם ״וְעָל דּוּכְרָנַהּ דְרָחֵל קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויבוא זכרון רחל לפני ה׳) בפתרון תחבירי: תחת הנושא ״אלהים״, בת״א הנושא הוא הזכרון. לדעת מפרשיו, זהו סגנון חגיגי שנתייחד בתרגום ל״זכרון״ ה׳ הנקשר בדווקא לתפילה. והואיל ות״א מטעים את תפילת רחל אף על פי שלא נזכרה בכתוב כתרגומו כאן ״וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים״ – וְקַבֵּיל צְלוֹתַהּ ה׳⁠ ⁠⁠״,⁠23 נקט אצלה לשון ״וְעָל דּוּכְרָנַהּ דְרָחֵל״. וכן תרגם ״וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (במדבר י ט) ״וְיֵיעוֹל דּוּכְרָנְכוֹן לְטָבָא קֳדָם ה׳ אֱלָהֲכוֹן״, כי גם שם התרועות מצטרפות עם התפילות. וכן תיוב״ע בתפילת חנה: ״וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ״ (שמואל א א יא) ״וְיֵיעוֹל דוּכרָנִי קֳדָמָך״.⁠24
ומן הראוי לציין שבניגוד לת״א, חז״ל לא נמנעו מלייחס לבורא פעילות זכירה כגון בראש השנה ״אתה זוכר מעשי עולם״, ״זוכר הברית״, וכן בברכה על הקשת ״זוכר הברית ונאמן בבריתו״. כנגד זאת מטבע הלשון ״יעלה ויבוא... זכרוננו... לפניך״, מייצגת את הרעיון שבת״א: הבורא אינו ״זוכר״, אלא הזכרון הוא שבא לפניו.
ב. ״וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״ – ״וִיהַב לַהּ עִדּוּי״ התבאר לעיל כט, לא.
(כג)
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי
וְעַדִּיאַת וִילֵידַת בָּר וַאֲמַרַת כְּנַשׁ ה׳ יָת חִסְדָּי (ח״נ: חִסּוּדָּי)
מהו איסוף חרפה?
א. רש״י ורשב״ם פירשו ״אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי״ – הטמין. וראב״ע בביאורו הראשון פירשו מלשון כריתה.⁠25 אבל אונקלוס תרגם ״כְּנַשׁ ה׳ יָת חִסְדָּי״ לשון כינוס וקיבוץ, כתרגום הקבוע של פועל ״אסף״ כגון, ״וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו״ (במדבר יא לב) ״וּכְנַשׁוּ יָת סְלָיו״, ״וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו״ (בראשית כה ח) ״וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּיהּ״, והסכים עמו רמב״ן: ״והנכון דעת אונקלוס שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם, מלשון ויאספו את השליו... ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים... ויאמרו אסיפה בחרפה, שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות״.
ב. ״חֶרְפָּתִי״ – ״חִסְדָּי״ יתבאר להלן בפסוק ״כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ״ (בראשית לד יד) ״אֲרֵי חִסְדָּא הִיא לַנָא״. והטעם שתרגם חִסְדָּי [ולא: חִסְדִּי ביחיד] ״כי לא על חרפה אחת היתה אומרת אלא על הרבה כמו שהביא רש״י״.⁠26
(כו)
תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ
הַב יָת נְשַׁי וְיָת בְּנַי דִּפְלַחִית יָתָךְ בְּהוֹן וְאֵיזֵיל אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתְּ יָת פּוּלְחָנִי דִּפְלַחְתָּךְ
בָּהֵן – בְּהוֹן או בְּהֵין?
א. ״עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן״ – ״בְּהוֹן״. בהערת מסורה נרשם ״בָּהֵן דמיתרגם בְּהוֹן ג׳ באוריתא וסימן: תְּנָה, לְנַתֵּר בָּהֵן, וְהֵצַר״.⁠27 וכוונתה: בשאר פסוקי התורה כגון ״וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת״ (לז) ״הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט״ (בראשית יט כט), ״אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר״ (שמות לז טז) מתורגם בְּהֵין. זולת פסוקנו וכן ״לְנַתֵּר בָּהֵן״ (ויקרא יא כא) ״וְהֵצַר לְךָ... עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ... אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן״ (דברים כח נב) שבהם התרגום בְּהוֹן. ואולם מלבד שהשינוי אינו מובן, הוא מופיע רק בדפוס סביוניטה, אבל בכל כתבי היד (שפרבר) וכן בתאג׳ צורת בְּהֵין אינה מתועדת, והתרגום הקבוע הוא בְּהוֹן.
הלך – יהך או אזל?
ב. בפסוק הקודם תרגם ״שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי״ – ״וַאֲהָךְ לְאַתְרִי״ בפועל ״יהך״. אבל בפסוקנו תרגם ״תְּנָה אֶת נָשַׁי... וְאֵלֵכָה״ – ״וְאֵיזֵיל״ בפועל ״אזל״. לטעם ההבדל עיין לעיל ״הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה״ (בראשית כד נח) ״הֲתֵיזְלִין עִם גֻּבְרָא הָדֵין״.
(כז)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ
וַאֲמַר לֵיהּ לָבָן אִם כְּעַן אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ נַסִּיתִי וּבָרְכַנִּי ה׳ בְּדִילָךְ
לטעם ״נִחַשְׁתִּי״ – ״נַסִּיתִי״ ולא כתרגומו ״לֹא תְנַחֲשׁוּ״ (ויקרא יט כו) ״לָא תְנַחֲשׁוּן״, עיין להלן ״כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ״ (בראשית מד טו) ״אֲרֵי בַדָּקָא מְבַדֵּיק״.
(כח)
וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה
וַאֲמַר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאַתֵּין
פעלים המתורגמים פָּרֵישׁ
פועל ״נקב״ בא במקרא בשתי הוראות: [א] עשה חור כגון, ״וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ״ (מלכים ב יב י) ״צְרוֹר נָקוּב״ (חגי א ו) ואין דוגמתו בתורה; [ב] קבע, ציין, הודיע במפורש כגון ״נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם״ (עמוס ו א). ״נקב״ בהוראה זו מתורגם ״פרש״ כבפסוקנו ״נקבה שכרך״ – ״פָּרֵישׁ אַגְרָךְ״, ודומה לו ״הָאֲנָשִׁים... אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת״ (במדבר א יז) ״דְּאִתְפָּרַשׁוּ בִּשְׁמָהָן״.⁠28
ובאמצעות ״פרש״ תרגם גם ״חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״ (שמות לב טז) ״מְפָרַשׁ עַל לוּחַיָּא״, ״לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ (ויקרא ה ד) ״לְפָרָשָׁא בְסִפְוָן״, ״פִּתּוּחֵי חֹתָם״ (שמות כח יא) ״כְּתָב מְפָרַשׁ״, ״לְפַלֵּא נֶדֶר״ (ויקרא כב כא) ״לְפָרָשָׁא נִדְרָא״, ״הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר״ (דברים א ה) ״שָׁרִי מֹשֶׁה פָּרֵישׁ״ – כולם בהוראת קביעה מפורשת. לכן תרגם גם ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כד טז) ״וְדִיפָרֵישׁ שְׁמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, כי משמעו קובע, מציין במפורש. אבל ״לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ״ (במדבר כב יא) ״אֵיתַא לוּט לִי יָתֵיהּ״, כי לדעת ת״א הוא משורש ״קבב״ כמבואר שם.⁠29
(כט)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי
וַאֲמַר לֵיהּ אַתְּ יְדַעְתְּ יָת דִּפְלַחְתָּךְ וְיָת דַּהֲוָה בְּעִירָךְ עִמִּי
מקנה יעקב – גֵּיתָא, מקנה לבן – בְּעִיר
מִקְנֶה יעקב מתורגם גֵּיתָא כגון ״וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ... לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו״ (בראשית לא יח) ״וּדְבַר יָת כָּל גֵּיתוֹהִי״. אבל מִקְנֶה לבן מתורגם בְּעִיר, כבפסוקנו ״וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי״ – ״בְּעִירָךְ״. וכך בתום שש שנות עבודתו בצאן ״וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם״ (בראשית לא ט) ״בְּעִירָא דַּאֲבוּכוֹן״, עיין שם הטעם.
(ל)
כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה׳ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי
אֲרֵי זְעֵיר דַּהֲוָה לָךְ קֳדָמַי וּתְקֵיף לִסְגֵּי (ח״נ: לְמִסְגֵי) וּבָרֵיךְ ה׳ יָתָךְ בְּדִילִי וּכְעַן אִמַתִי אַעֲבֵיד אַף אֲנָא לְבֵיתִי
הבחנה בין תואר לפועל
א. ״וַיִּפְרֹץ לָרֹב״ הוא תואר ותרגומו ״וּתְקֵיף לִסְגֵּי״ כמו ״אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב״ (בראשית לב יג) ״מִסְּגֵי״. ולא כנוסחי וּתְקֵיף לְמִסְגֵי, שהשתבשו עם ״וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב״ (בראשית ו א) ״לְמִסְגֵי״, שהוא פועל.⁠30
תרגומי רֶגֶל
ב. ת״א מבחין במשמעי רֶגֶל: [א] בהוראת אֵבר ההליכה כברוב המקראות מתורגם כצורתו כגון, ״רֶגֶל תַּחַת רָגֶל״ (שמות כא כד) ״רִגְלָא חֲלָף רִיגְלָא״; [ב] במשמע פַּעַם מתורגם זִמְנָא כגון, ״כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים״ (במדבר כב כח) ״תְּלָת זִמְנִין״; [ג] לְרֶגֶל בהוראת בְּשֶׁל, בִּגְלַל, מתורגם בְּדִיל כבפסוקנו: ״וַיְבָרֶךְ ה׳ אֹתְךָ לְרַגְלִי״ – ״בְּדִילִי״, כמו ״וַיְבָרֲכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ״ (כז) ״בְּדִילָךְ״. אבל ״וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה... וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים״ (בראשית לג יד) ״לְרֶגֶל עֲבִידְתָּא... וּלְרֶגֶל יַנְקַיָּא״, עיין שם הטעם.⁠31
(לב)
אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי
אַעִבַּר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵין אַעַדִּי מִתַּמָּן כָּל אִמַּר נְמוֹר וּרְקוֹעַ וְכָל אִמַּר שְׁחוֹם בְּאִמְּרַיָּא וּרְקוֹעַ וּנְמוֹר בְּעִזַּיָּא וִיהֵי אַגְרִי
מה היה תנאו של יעקב?
א. המפרשים נחלקו בהבנת תנאו של יעקב וכן בביאור מלים בודדות שבכתוב. ונראה שכך הוא פשט הכתובים: הואיל ורוב צמר הכבשים הוא לבן כעולה מהכתוב ״שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים״ (שיר השירים ו ו) וברש״י: ״שניך דקות ולבנות וסדורות על סדורן כצמר וסדר עדר הרחלים״ (שיר השירים ד ב), אבל רוב העזים הן כהות כנאמר ״שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים״ (שיר השירים ד א) – הציע יעקב להסיר את כל הבהמות שצבען אינו רגיל, ורק את בעלי הצבע הבלתי רגיל שיוולדו מכאן ואילך מן הרחלים הלבנות ומהעזים החומות אותם ביקש לקבל בשכרו.⁠32 עם זאת יעקב הטעים ״הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים״ היינו את הקטנים בלבד,⁠33 ״אבל לא כבש ותיש ועז, ולא עקודים. והוא הסיר אף העקודים והזכרים זקנים שהעמיד להוליד מהם כדכתיב וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים. וזהו רמאות גדול שהרי לא היה התנאי כך, ולכך עשה יעקב את המקלות מפוצלין״ (חזקוני).
אין התרגום מוסיף מלת אוֹ
ב. רש״י פירש ״נָקֹד – מְנֻמָּר בחברבורות דקות. טָלוּא – לשון טלאי, חברבורות רחבות״. נמצא ש״נָקֹד וְטָלוּא״ משמעו נָקֹד או טָלוּא. אבל אונקלוס תרגם ״נָקֹד וְטָלוּא״ – ״נְמוֹר וּרְקוֹעַ״ כי אין דרכו להוסיף תיבת ״או״. השווה: ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ״ (שמות כא טו וברש״י: או זה או זה) ״וּדְיִמְחֵי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ״.
ג. ״וְטָלוּא״ – ״וּרְקוֹעַ״, וכן ״וּטְלֻאִים״ (לט) ״וּרְקוֹעִין״ מפועל רַקַּע בערבית, שעניינו כתמים. ומכאן בגמרא ״מודה רב ברקועתא״ (בבא קמא קיח ע״ב) ״פירוש מטולאים, מקצתם שחורים ומקצתם לבנים״.⁠34
אִימְרָא – תרגום משותף לשֶׂה ולכֶבֶשׂ
ד. מחמת דלות הלשון הארמית, השמות שֶׂה וגם כֶּבֶשׂ מתורגמים אִימְרָא: ״תָּכֹסּוּ על השה״ (שמות יב ד) ״עַל אִימְרָא״, וגם ״כבשים בני שנה״ (שמות כט לח) ״אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא״. לכן הוצרך לתרגם ״וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים״ – ״וְכָל אִמַּר שְׁחוֹם בְּאִמְּרַיָּא״, והפסיד כוונת הכתוב שבקטנים מדובר.
שְׁחוֹם – גוון אדום
ה. ״חוּם״ – ״שְׁחוֹם״. ראב״ע ורד״ק פירשו ״וְכָל שֶׂה חוּם״ – שָׁחוֹר מגזרת חֹם. אבל רש״י ורמב״ן פירשוהו כגוון אדום והוכיחו מתרגום ״וְכָל אִמַּר שְׁחוֹם״, מגזרון חַמָּה שאורה אדום.⁠35 עם זאת אין להוכיח מן התרגום את שכרו המדוייק של יעקב שנחלקו בו רש״י ורמב״ן.⁠36
והיה שכרי – בעתיד או גם כעת?
ו. האם ״וְהָיָה שְׂכָרִי״ הוא להבא בלבד, כרש״י: ״אותן שיולדו מכאן ולהבא. ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך״, או גם על הקיימים עתה: ״והיה שכרי – ואלה שכרי״, כדעת מדקדק גדול המובא בראב״ע? לכאורה ת״א ״וִיהֵי אַגְרִי״ מסייע לרש״י, כי אילו סבר כראב״ע היה לו לתרגם ״וִיהוֹן אַגְרִי״. וצ״ע.
(לג)
וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי
וְתַסְהֵיד עֲלַי (ח״נ: בִּי) זָכוּתִי בְּיוֹם מְחַר אֲרֵי תֵיעוֹל (ח״נ: תְהַךְ) עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ כֹּל דְּלָיְתוֹהִי נְמוֹר וּרְקוֹעַ בְּעִזַּיָּא וּשְׁחוֹם בְּאִמְּרַיָּא גָּנוֹבָא הוּא עִמִּי
עָנָה – הֵשִׁיב לשאלה, עָנָה בְּ- הֵעִיד
א. עָנָה במשמע הֵשִׁיב עַל שְׁאֵלָה מתורגם אֲתֵיב כגון ״ויען עפרון החתי את אברהם״ (בראשית כג י) ״וַאֲתֵיב עֶפְרוֹן״. אבל עָנָה בְּ- משמעו הֵעִיד ומתורגם ״סהד״ כגון, ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״ (שמות כ יב) ״לָא תַסְהֵיד בְּחַבְרָךְ״, ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״ (דברים יט טז) ״לְאַסְהָדָא בֵּיהּ סַטְיָא״. וכן תיוב״ע ״אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ״ (ירמיהו יד ז) ״אִם חוֹבָנָא אַסְהִידוּ בָנָא״. על פי זה תרגמו מקצת נוסחים ״וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי״ – ״וְתַסְהֵיד בִּי זָכוּתִי״. ואולם ברוב הנוסחים: ״וְתַסְהֵיד עֲלַי זָכוּתִי״. אפשר שהחילוף משקף פרשנות שונה: לגרסת ״וְתַסְהֵיד עֲלַי זָכוּתִי״, צִדְקָתִי תעיד עלי כי צָדַקְתִּי. אבל ״וְתַסְהֵיד בִּי זָכוּתִי״, צדקתי עצמה תחייבני ותרשיעני לומר גָּנוּב הוּא אִתִּי; בבואך למשפט בשביל שכרי – תעיד צדקתי עצמה נגדי לחייבני.⁠37
כִּי תָבוֹא – מיהו שיבוא?
ב. ״כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי״, מי יבוא? לפי רש״י זוהי צִדקת יעקב: ״כי תָּבֹא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך״ ולפירושו תָבוֹא הוא נקבה נסתרת. אבל לפי רד״ק לבן הוא הנושא: ״כלומר אתה תראה שתעיד בי צדקתי כשתבוא אלי על שכרי לראות מה הוא״, ואם כן תָבוֹא הוא לנוכח זכר.
רבים פירשו שגם ת״א ״אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי״ מוסב על צדקתי, כרש״י.⁠38 אבל יותר נראה שכוונתו ללבן: ״אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי״ כשתכנס על שכרי, בשביל שכרי.⁠39 ודקדק לתרגם ״תָבוֹא״ – ״תֵיעוֹל״ (תכנס) ולא ״תֵּיתֵי״, לציון חמדנות הממון של לבן: בניגוד לכתוב ״לא תָבֹא אל ביתו לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ, בחוץ תַּעֲמֹד״ (דברים כד יא-יב) שתרגומו ״לָא תֵּיעוֹל לְבֵיתֵיהּ״ (לא תכנס), לבן מוחזק כמי שבוודאי יכנס לבית יעקב עבור ממון, וזהו ״אֲרֵי תֵיעוֹל״. אבל לנוסחי ״וְתַסְהֵיד עֲלַי זָכוּתִי בְּיוֹם מְחַר אֲרֵי תְהַךְ עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ״ הנושא הוא זָכוּתִי (צדקתי) כי ״תהך״ באונקלוס נאמר במונחים מופשטים. גם שאר התרגומים הארמיים פירשו תָבוֹא מוסב על לבן.⁠40
(לד)
וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ
וַאֲמַר לָבָן בְּרַם לְוַי יְהֵי כְפִתְגָּמָךְ
לתרגום ״הֵן״ – ״בְּרַם״ עיין לעיל ״יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט״ (בראשית יח כה) ״בְּרַם יַעֲבֵיד דִּינָא״. ״לוּ יְהִי״ – ״לְוַי יְהֵי״ התבאר לעיל ״אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי״ (בראשית כג יג).
(לה)
וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו
וְאַעְדִּי בְיוֹמָא הַהוּא יָת תֵּישַׁיָּא רְגוֹלַיָּא וּרְקוֹעַיָּא וְיָת כָּל עִזַּיָּא נְמוֹרָתָא וּרְקוֹעָתָא כֹּל דְּחִיוָר בֵּיהּ וְכָל דִּשְׁחוֹם בְּאִמְּרַיָּא וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי
א. יעקב הסכים להסרת הנְקֻדִּים בלבד, כאלה שעל גופם נקודות לבנות. אך לא להסרת הָעֲקֻדִּים – הנקודים ברגליים בלבד.⁠41 ואולם לבן רמהו והסיר ״כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ״ גם את ״התישים הָעֲקֻדִּים״ שנקראו כך על שם שעוקדים אותם ברגליהם (רד״ק) וזהו שתרגם ״תֵּישַׁיָּא רְגוֹלַיָּא״.
נתן – יהב, נתן ביד – מסר
ב. בתרגום הצירוף ״נתן ביד״ אונקלוס מבחין בין מליצות לבין דברים כפשוטם: רק ״נתן ביד״ במשמע הנחת דבר בכפו של הזולת, מתורגם נת״ן/יה״ב,⁠42 כגון: ״וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ״ (בראשית מ יג) ״וְתִתֵּין כָּסָא דְּפַרְעֹה בִּידֵיהּ״. אבל צירופי ״נתן ביד״ במשמעות העברה לתחום שלטונו של הזולת, מתורגמים באמצעות מס״ר כמבואר לעיל בפסוק ״בידכם נִתָּנוּ״ (בראשית ט ב) ״בְּיַדְכוֹן מְסִירִין״. על פי זה מתבקש לתרגם ״וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו״ – ״ומסר״. אבל אונקלוס תרגם ״וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי״, ללמד על אופיו וחשדנותו של לבן; הוא ביקש לבדוק את כל התיישים והעזים והכבשים בעצמו, ורק אז ״ויהב ביד בנוהי״, נתן כל אחד ואחד לבניו.⁠43
(לו)
וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת
וְשַׁוִּי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינוֹהִי וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רָעֵי יָת עָנָא דְלָבָן דְאִשְׁתְּאָרָא
דֶּרֶךְ המציין מרחק מתורגם אוֹרַח כמבואר בפסוק ״אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ״ (בראשית כד כז) ״אֲנָא בְּאוֹרַח תַּקְנָא״. אבל כאן ״דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ הוא לציון הזמן, לכן תרגם ״מַהְלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין״. וכמוהו ״וירדף אחריו דרך שבעת ימים״ (בראשית לא כג) ״מַהְלַךְ שִׁבְעָה יוֹמִין״, ויבואר עוד בפסוק ״דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (שמות ג יח).
(לז)
וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת
וּנְסֵיב לֵיהּ יַעֲקֹב חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבָן וּדְלוּז וְדִדְלוּב (ח״נ: ודדלוז ודלוב) וְקַלֵּיף בְּהֵין קִלְפִין חִיוָרִין קִלּוּף חִיוָר דְּעַל חוּטְרַיָּא
כמה מקלות לקח יעקב?
א. ״מַקַּל לִבְנֶה״ – ״חוּטְרִין דִּלְבָן״. אילמלא ת״א ופיסוק הטעמים, אפשר היה לחשוב שיעקב לקח לו מקל אחד שהיה עשוי מלִבְנֶה וְלוּז וְעַרְמוֹן. תרגומו ״חוּטְרִין דִּלְבָן״ ברבים, מלמד שפירש ״מַקַּל לִבְנֶה״ כשם קיבוצי בהתאמה להמשך ״וַיְפַצֵּל בָּהֵן״, ״וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת״, ״וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת״. ואולם על פי תרגומו אין לדעת כמה מקלות לקח מכל סוג, ואילו לפי הטעמים וַיִּֽקַּֽח-ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹן ברור, שלקח מקל אחד מכל מין, וכן ברש״י.⁠44 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״מַקַּל לִבְנֶה״ – ״חוֹטֶר דְפָרַח לָבָן״ ביחיד.
לִבְנֶה – שם אילן, לבן – צבע
ב. ת״א מבחין בין ״מַקַּל לִבְנֶה״ – ״חוּטְרִין דִּלְבָן״, שם אילן (כרש״י: עץ הוא ושמו לבנה, כמה דתימא (הושע ד יג) תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה), לבין ״מַחְשֹׂף הַלָּבָן״ – ״קִלּוּף חִיוָר״ כשם צבע.⁠45
מקל – זכר ונקבה
ג. לפעמים אונקלוס מתרגם צורות ממין זכר בלשון נקבה כבפסוקנו: ״מַקַּל לִבְנֶה לַח״ – ״חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבָן״ [ולא: רְטִיבִין]. לדעת ״באורי אונקלוס״ הטעם הוא להבחין בין דברים חזקים לחלשים: אמנם מַקֵּל – חוּטְרָא, לשון זכר. אבל זהו רק במקל חזק העשוי להכאה דוגמת מקלו של בלעם ״ויך את האתון במקל״ (במדבר כב כז) ״וּמְחָא יָת אֲתָנָא בְּחוּטְרָא״. אבל כאן תרגם ״חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבָן״, מקלות לִבְנֶה לחות, ללמד שהיו אלה מקלות חלשים.⁠46
שיבוש מעתיקים ומדפיסים
ד. ״וְלוּז״ – ״וּדְלוּז״ של לוז, אבל ״וְעַרְמוֹן״ – ״וְדִדְלוּב״ והדל״ת השניה שורשית, כי עַרְמוֹן הוא דְלוּב. אבל מעתיקים ומדפיסים שלא הכירו את השמות הארמיים של העצים נשתבשו, ומכאן בכתבי יד אחדים כתוב ״דדלוז ודדלוב״, ובאחד ״דלוז ודלוב״.⁠47
מַחְשֹׂף, וַיְפַצֵּל, מְחֻסְפָּס מתורגמים קל״ף
ה. ״וַיְפַצֵּל בהן פְּצָלוֹת״ – ״וְקַלֵּיף בְּהֵין קִלְפִין״. מחמת דלות הלשון הארמית הוכרח לכפול לשונו ולתרגם מַחְשֹׂף וגם וַיְפַצֵּל בלשון קילוף. וכן להלן ״הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל״ (לח) ״חוּטְרַיָּא דְקַלֵּיף״.⁠48 אכן במקרא פִּצֵּל משמעו ״הסרת הַקֶּלֶף מן העץ בעודו לח״ (רד״ק, ״שרשים״, פצל). ואולם בלשון חז״ל פִּצֵּל בא בהוראת בִּקֵּעַ, הִפְרִיד לַחֲלָקִים אֲחָדִים, כגון ״ארבע סניפין של זהב היו שם מפוצלין מראשיהן״ (משנה מנחות יא ו). וכן הבחין גם רש״י שבפירושו לתורה כתב: ״פצלות – קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר״, כת״א. אבל בפירושו לש״ס פירש כלשון חז״ל, כגון: ״כאילת שכל זמן שמגדלת קרניה מפצילות, בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד״ (יומא כט ע״א), ״הענפים... שמתפצלין לכאן ולכאן״ (סוכה יג ע״א).
חֲשִׂיפָה היא קילוף
ו. ״מַחְשֹׂף הלבן״ – ״קִלְפִין חִיוָרִין״, כי חֲשִׂיפָה היא קילוף עצים כמפורש בכתוב: ״חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ״ (יואל א ז) וברש״י: ״חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ – קלוף קליפות העץ והשליכו עד הלבינו זמורות הגפן״.
(לח)
וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ
הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת
וְדַעֵיץ יָת חוּטְרַיָּא דְקַלֵּיף בְּרָטַיָּא אֲתַר בֵּית שִׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתְיָן עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלְהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי
וְדַעֵיץ – לשון תחיבה
א. ״וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת״ – ״וְדַעֵיץ יָת חוּטְרַיָּא״, וברש״י: ״ויצג – תרגומו וְדַעֵיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמית״. ואף על פי שהַצָּגָה מתורגמת בדרך כלל בלשון הֲקָמָה (העמדה) כגון, ״וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ״ (בראשית מג ט) ״וַאֲקֵימִינֵּיהּ קֳדָמָךְ״, ״וַיַּצִּגֵם לפני פרעה״ (בראשית מז ב) ״וַאֲקֵימִינּוּן קֳדָם פַּרְעֹה״, מכיוון שמקלות אינם עומדים מעצמם הוצרך לתחוב אותם בקרקע. ויש מי שפירש ״וְדַעֵיץ״ כתחיבה פתאומית, כדי לגרום להתעברות הבהמה.⁠49 ועיין לעיל ״סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה״ (בראשית כח יב) ״סוּלְמָא נְעִיץ בְּאַרְעָא״ בהפרש שבין ״דעץ״ ל״נעץ״.
תוספת אֲתַר
ב. ״בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם״ – ״אֲתַר בֵּית שִׁקְיָא דְמַיָּא״, כדרכו להוסיף אֲתַר להבהרה, כגון ״אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן״ (ויקרא ד יב) ״לַאֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא״, ״גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה״ (במדבר כב כד) ״אַתְרָא דְּגָדֵירָא מִיכָּא וְגָדֵירָא מִיכָּא״ (יא״ר).
ג. ״בְּשִׁקֲתוֹת״ – ״בֵּית שִׁקְיָא״ התבאר לעיל ״כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה״ (בראשית יג י) ״אֲרֵי כוּלֵיהּ בֵית שִׁקְיָא״.
ד. לתרגום ״אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת״ – ״אֲתַר דְּאָתְיָן עָנָא לְמִשְׁתֵּי״, ראה הערת המסורה ״בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״ (בראשית כא יז) ״בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן״.
(לט)
וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ
הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים
וְאִתְיָחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא (ח״נ: לְחוּטְרַיָּא) וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין
טלואים הם ברודים
מן ההקבלה ״עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים״ עם ״עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים״ (בראשית לא י) למד ראב״ע לפרש ״וטלואים הם הברודים כי שם כלל הוא״. זו גם דעת ת״א אלא שדייק בתרגומו: ״טְלֻאִים״, שם כללי לחברבורות, מתורגם ״רְקוֹעִין״, כתמים, כמבואר לעיל ״נָקֹד וְטָלוּא״ (פסוק לב) ״נְמוֹר וּרְקוֹעַ״. אבל ״וּבְרֻדִּים״ מוסיף לתאר את צורת החברבורות שהיו מפולשות, לכן תרגם ״וּפַצִּיחִין״ כמבואר שם.
(מ)
וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן
וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵישׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוֹם בְּעָנָא דְּלָבָן וְשַׁוִּי לֵיהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עָרֵיבִנּוּן עִם עָנָא דְּלָבָן
פְּנֵי הַצֹּאן – לִפְנֵי הצאן, אֶל עָקֹד – כָּל עָקֹד
א. אונקלוס מפרש ״וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן״ – לִפְנֵי הצאן, לכן תרגם ״וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא״, בראש הצאן. ומכיוון שלפי זה ״וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד״ הוא משפט חסר מובן, תרגם ״אֶל עָקֹד״ כאילו הוא ״כל עָקֹד״, כבהמשך הפסוק ״וְכָל חוּם״. ושיעור הכתוב הוא: את העדרים הנקודים שכללו כל עקוד וכל חום בצאן לבן, הפריד יעקב ושמם לפני הצאן. וזהו שתרגם ״וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן״ – ״וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵישׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוֹם בְּעָנָא דְּלָבָן״.⁠50
וַיָּשֶׁת – וְשַׁוִּי, וְלֹא שָׁתָם – וְלָא עָרֵיבִנּוּן
ב. ״וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים״ – ״וְשַׁוִּי לֵיהּ עֶדְרִין״, כתרגום הקבוע לפועל ״שית״, כגון ״וְאֵיבָה אָשִׁית״ (בראשית ג טו) ״וּדְבָבוּ אֲשַׁוֵּי״. אבל ״וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן״ – ״וְלָא עָרֵיבִנּוּן עִם עָנָא דְּלָבָן״, בפועל ״ערב״ המתאים יותר לעניין.⁠51
לְבָד, מִלְּבַד – בָּר, לְחוֹד
ג. ״לְבַדּוֹ״ – ״בִּלְחוֹדוֹהִי״. אונקלוס מבחין בשתי הוראות של לְבָד או מִלְּבַד: בהוראת חוּץ מִן, נוֹסָף עַל, מתורגם בָּר כגון ״מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן״ (בראשית כו א) ״בָּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה״, ״הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף״ (שמות יב לז) ״גֻּבְרָא רִגְלָאָה בָּר מִטַּפְלָא״. וכן ״מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ״ (במדבר כט ו), ״לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי״ (דברים ג ה) ״בָּר״. אבל לְבָד בהוראת לְחוּד, לֹא יַחַד, מתורגם לְחוֹד, כגון ״וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד״ (שמות כז ט) ״וּתְלָפֵיף... לְחוֹד״.
והעיר ״לחם ושמלה״ (לשמות כא ג): כל לשון לְבַד ולשון רַק מתורגם לְחוֹד. אבל עם הכינויים לְבַדּוֹ, לְבַדָּם וכדומה, מתורגם עם בי״ת השימוש: בִּלְחוֹדוֹהִי, בִּלְחוֹדֵיהוֹן כבפסוקנו ״וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ״ – ״בִּלְחוֹדוֹהִי״. וכן ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״ (בראשית ב יח) ״בִּלְחוֹדוֹהִי״, ״וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם״ (בראשית מג לב) ״לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן״.
(מא)
וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת
וְהָוֵי (ח״נ: וַהֲוָה, וִיהֵי) בְּכָל עִידַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכְּרָתָא וּמְשַׁוֵּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בְּרָטַיָּא לְיַחָמוּתְהוֹן בְּחוּטְרַיָּא
וְהָיָה בעבר – וְהָוֵי בהווה
א. בכמה נוסחים תרגמו ״וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן״ – וַהֲוָה, בעבר. אבל הנכון הוא ״וְהָוֵי בְּכָל עִידַּן״ בהווה, לציון תדירות הפעולה וכהערת המסורה לפסוק ״וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים״ (בראשית ב י) שמנתה את פסוקנו בין תשעה של ״וְהָיָה דמתרגם וְהָוֵי״.⁠52
תוספת עִידַּן
ב. אונקלוס תרגם ״בכל יַחֵם״ – ״בְּכָל עִידַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא״, בעונת היחום, על פי המפורש להלן ״וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן״ (בראשית לא י) ״בְּעִדַּן דְּאִתְיַחֲמָא עָנָא״, וכדרכו להוסיף נסמך לתוספת ביאור כמו ״נתתי כסף השדה״ (בראשית כג יג) ״אִיתֵּין כַּסְפָּא דְּמֵי חַקְלָא״.
הַמְקֻשָּׁרוֹת – מְבַכְּרָתָא, רש״י ורמב״ן
ג. ״הצאן הַמְקֻשָּׁרוֹת״ – ״מְבַכְּרָתָא״ וכן בפסוק הבא ״וְהַקְּשֻׁרִים ליעקב״ – ״וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב״. גם רש״י הסכים עם ת״א שכתב: ״הַמְקֻשָּׁרוֹת, כתרגומו: הבכירות״ אבל הוסיף: ״ואין לו עד במקרא להוכיח עליו״. ואולם רמב״ן כתב ״קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ כי זה סיבת הבריאות... והתרגום אמר בכיריא ולקישיא, כי כן הדבר״. כלומר, באלה ״שאבריהן קשורים״ תרגם מְבַכְּרָתָא כי מחמת בריאותן היו מבכירות.⁠53 ומהר״ם מרוטנבורג ב״דעת זקנים״ פירשו מלשון קשר, שהיה המנהג לקשור סימן בבכורות ״מפני חביבותן כדי להכירן ושלא להחליפן״ על דרך הכתוב ״וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה״ (בראשית לח כח).
(מב)
וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב
וּבְלַקִּישׁוּת עָנָא לָא מְשַׁוֵּי וְהָוַן (ח״נ: וַהֲווֹ) לַקִּישַׁיָּא לְלָבָן וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב
לַקִּישַׁיָּא וּמַלְקוֹש
א. הואיל ועיטוף הוראתו חולשה, כגון ״נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף״ (תהלים קז ה), ״הָעֲטוּפִים בְּרָעָב״ (איכה ב יט), פירש אונקלוס ״הָעֲטֻפִים ללבן״ – ״לַקִּישַׁיָּא לְלָבָן״, החלושות והמאוחרות. ועל פי תרגומו פירש רש״י ״יוֹרֶה וּמַלְקוֹש (דברים יא יד) – ולשון מַלְקוֹשׁ דבר המאוחר כדמתרגמינן וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן – לַקִישָׁא״.
לַקִּישַׁיָּא וריש לקיש
ב. גם האמורא ריש לקיש פירש ״הָעֲטֻפִים״ כת״א: ״ר׳ יוחנן אמר: בַּכִּירַיָּא דלבן. ריש לקיש אמר: לַקִּישַׁיָּא דלבן״ (ב״ר עג י). מכאן היו שניסו לקשור בין ביאורו לַקִּישַׁיָּא לשמו רֵישׁ לָקִישׁ, ורחוק.⁠54
וְהָיָה הָעֲטֻפִים – וְהָוַן בנקבה
ג. ״וְהָיָה הָעֲטֻפִים״ ביחיד נסתר, מתורגם ״וְהָוַן״ בנסתרות מוסב לצֹאן מין נקבה, כמו ״וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת״ (בראשית לג יג). ולא כנוסחי ״וַהֲווֹ״ לנסתרים.
ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, מאת הרב רפאל בנימין פוזן, באדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 וכן ״היש ה׳ בקרבנו אם אַיִן״ (שמות יז ז) ״אִם לָא״. ומאותו הטעם גם מלות השלילה אַל ולֹא מתורגמות לָא אפילו בפסוק אחד כמבואר בפסוק ״לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע״ (שמות כג א).
2 על חיסור תיבות למניעת כפל עיין גם ״אל נא״ (בראשית יט ז).
3 כרשב״ם: ״מתה אנכי – טעמו למטה שהוא פּוֹעֵל, אבל מתה עלי רחל טעמו למעלה, שהוא לשעבר״. וכעין זה לעיל ״וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה״ (בראשית כט ו) ״אָתְיָא״ ורש״י שם. וראה ״חליפות שמלות״.
4 ״אוהב גר״, נתיב יח. אבל המיוחס ליונתן מסלק את השאלה הרטורית גם מרחל ומתרגם כמשפט חיווי: ״עַד דְאַנְתְּ בַּעְיָא מִנִי בְּעִי מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (עד שאת מבקשת ממני בקשי מלפני ה׳). וראה בפסוק ״השפט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח כה) על סילוק שאלות רטוריות בת״א.
5 ״מרפא לשון״.
6 קליין, מסורה, עמ׳ 71.
7 כנגד לשון המקרא ששתי משפחות הנרדפים שפט-שופט-משפט / דן-דיין-דין משמשות בה זו לצד זו, כגון: ״דינו לבקר משפט״ (ירמיהו כא יא); ״דין ומשפט יתמכו״ (איוב לו יז), שפ״ט אינו בארמית כל עיקר, וכל הפעלים והשמות בה גזורים מן דו״ן. כיוצא בזה נעדר שורש שפ״ט מלשון חז״ל, בעוד ״⁠ ⁠׳דן״⁠ ⁠׳ או ״דיין״ שגורים בלשון המשנה, והרי זו דוגמה מאלפת להשפעת הארמית על לשון חז״ל.
8 כגון רד״ק: ״נתהפכתי ונשתדלתי עם אחותי. ויש מפרשים נתחזקתי עם אחותי, כי החוט כשיכפל יהיה יותר חזק״, ובדומה גם ברש״י ושאר מפרשים.
9 ״אוהב גר״, נתיב יג. אבל יש שפירשו שהשינוי הוא לכבוד שמים כי ״נפתולי אלהים״ עלול להשמע כאילו דחקה את הקב״ה [כמיוחס ליונתן: מְדַחֲקָא דְחִיקִית קֳדָם ה׳ בִּצְלו, דחוק דחקתי לפני ה׳ בתפילה]. לכן ת״א ״נפתולי אלהים נפתלתי״ כמקרא קצר וכאילו אמרה: שמע אלהים נפתולַי (=תפילתי) אשר נפתלתי (=התפללתי). ואע״פ שלא נזכר שרחל התפללה, אונקלוס נסמך על תרגומו לעיל ״התחת אלהים אנכי״ (פסוק א) ״המני את בעיא הלא מן קדם ה׳ תבען דמנע מניך ולדא דמעי״ (הממני את מבקשת? הלא מלפני ה׳ תבקשי שמנע ממך ולד מעים). ועל אותה תפילה שיעקב זרזה להתפלל, אומרת רחל ״קביל ה׳ בעותי״. כנרמז גם בהמשך הפסוק: ״עם אחתי גם יכלתי״ – ״חמידית דיהי לי ולד כאחתי אף אתיהיב לי״ (חמדתי שיהיה לי ילד כאחותי וגם ניתן לי). היכן חמדה? שנאמר ״ותקנא רחל באחותה״ (״מרפא לשון״, שהוסיף: חַמֵּידִית כאן הוראתו חיובית כמו בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי (שיר השירים ב ג), שקנאה במעשיה הטובים). גם ״עם אחותי״ נתפס בת״א כמקרא קצר ושיעורו: מה שחמדתי להיות עם אחותי – עמה במדרגה שיהיה לי בן – גם ניתן לי ונתמלאה בקשתי (״באורי אונקלוס״). ואע״פ שדן כבר נולד, מכיוון שרחל השתוקקה לריבוי ילדים כלאחותה לאה, צריך לפרש ״חַמֵּידִית דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהֵיב לִי״ חמדתי שיהיה לי ילד שני כלאחותי.
10 וכן, לתיאור יחסי משפחה תקינים אצל האבות, שינה גם בפסוקים הבאים שנתבארו במקומם: ״חֲמָסִי עליך״ (בראשית טז ה) ״דִּין לִי עֲלָךְ״, ״וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו״ (בראשית לב כג) ״וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵיהּ״, ״ישתחוו לך בני אביך״ (בראשית מט ח) ״יְהוֹן מַקְדְּמִין מִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אֲבוּךְ״, ״ברכת אביך גברו על ברכת הורי״ (בראשית מט כו) ״בִּרְכָתָא דַּאֲבוּךְ יִתוֹסְפָן עַל בִּרְכָתָא דְּלִי בָרִיכוּ אֲבָהָתִי״, ״ואביה ירק ירק בפניה״ (במדבר יב יד) ״וְאִילוּ אֲבוּהָא מִיזָּף נְזַף בַּהּ״. ועיין גם בחילופי הנוסחים אצל צפורה אשת משה ״אחר שִׁלּוּחֶיהָ״ (שמות יח ב) ״בָּתַר דְּשַׁלְּחַהּ״ או ״בָּתַר דְּפַטְרַהּ״ ובביאורנו שם.
11 על מעלת תפילה בת״א ראה ״לקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד כו). על דרכו לתרגם בדמיון צלילי [שנתבארה בהרחבה לעיל ״לרוח היום״ (בראשית ג ט) ״לנוח״] עמד גם רש״י כאן: ״ואונקלוס תרגמו לשון תפלה; כלומר: נפתולי אלהים נפתלתי – בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי; נפתלתי – נתקבלה תפלתי״ [כך הנוסח ברש״י (ברלינר). אבל ב״עוטה אור״ (עמ׳ 12) וב״ינחנו״ הביאו הגהת ר׳ אפרים זלמן מרגליות בקונטרס ״שם אפרים״ שגרס ברש״י: ״ואונקלוס תרגם לשון תפלה; כמה בקשות הרביתי לפניו בתפילתי ובעתירתי להיות כאחותי. גם יכולתי – נתקבלה תפלתי״ ובכך פירש שינוי הלשונות ברש״י המיוסד על ת״א: ״בקשות״ הוא לשון ״בעותא״, ״בתפילתי ובעתירתי״ הוא לשון ״באתחננותי בצלותי״, ועיין שם שדנו בדבריו].
12 כמבואר בפסוק ״אשר לא יעדה״ (שמות כא ג).
13 ״מרפא לשון״.
14 כגון ״יום תרועה״ (במדבר כט א) ״יוֹם יַבָּבָא״, ועיין שם.
15 אבל רמב״ן חלק בין על הזיהוי של רש״י וגם על נטותו מדעת ת״א: ״דודאים – סיגלי ובלשון ישמעאל יאסמין. כך מצאתי בפירוש רש״י. ואינו כן, כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו... וסיגלי אומרים שהם ״כנפסגא״ שאמרו בהן מברכין עליהם בורא עשבי בשמים. אבל אין זמנם בימי קציר חטים, אולי מצאם שם במקרה. והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן יברוחין״. וכן כתב ראב״ע: ״דודאים אמר המתרגם יברוחין, וכן יקראו בלשון ישמעאל״.
16 אמנם מהר״ץ חיות הראה שבמדרש ב״ר ישנם כמה ביאורים הלקוחים מת״א מבלי לציין ״כדמתרגמינן״ ולכן החליט ״כי אונקלוס היה כל כך מפורסם בין ישיבות חכמי בבל עד שלא הוצרכו להזכיר את שמו״ (״אמרי בינה״ סימן ד, בתוך: כל ספרי מהר״ץ חיות, ב, ירושלים תשי״ח, עמ׳ תתקו). ואינה ראיה: ״כדמתרגמינן״ נתייחד לתלמוד הבבלי כי ת״א נערך בבבל. אבל ב״ר הוא מדרש ארץ ישראלי ובו אכן אין שגור ״כדמתרגמינן״.
17 ועיין בביאורנו שם מה טעם המתין רש״י לפרש הכלל בפרשת מקץ ולא פירשו כבר כאן.
18 מדיון זה מתברר שת״א עשוי לסייע לקביעת מסורות ניקוד שבמקרא. ודוגמתו להלן ״ואשלחך״ (בראשית לא כז). אבל רבים ממפרשי אונקלוס קיימו נוסח ״ותסבין״ כגון יא״ר (לבראשית ד יא) ו״מרפא לשון״ שפירש על פי רא״ם: ״התמיהה לא תפול אלא על מעשה אחר מעשה או על רצון אחר רצון לומר: ׳עשית זאת ועוד תעשי זאת?!׳ לא שיאמר ׳עשית זאת, ועוד תרצי זאת ?!׳⁠ ⁠⁠״. ו״אוהב גר״ הוסיף: ״אונקלוס תרגם: ותסבין. תקן הלשון להקל ההבנה, כי ״ולקחת״ שבעברי הוא לשון קצרה, ומשפטו: ותחפצי לקחת. והמעתיקים לא ירדו לסוף דעתו, וחשבו כי ותסבין הוא טעות... והגיהו ״ולמיסב״ – מקור כמו העברי, והשחיתו כוונת אונקלוס״.
19 כרד״ק: ״ומה שיצאה לאה לקראתו, מדרך המוסר עשתה זאת, לפי שיעקב לא ידע בדבר והיה הולך כדרכו לבית רחל, ולא היה מדרך המוסר שתוציאנו לאה מבית אחותה אחר שנכנס לשם״. בדומה גם ב״אור החיים״. וכבר נתבאר שהארמית מבחינה בין בָּא במשמע הגיע למקום פלוני, קָרַב, שתרגומו ״אֲתָא״ לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם ״עָל״ (עיין לעיל ז א).
20 ודוגמתו ״ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו״ (בראשית כז ל) ״וַהֲוָה בְּרַם מִיפָּק נְפַק יַעֲקֹב מִן קֳדָם יִצְחַק אֲבוּהִי וְעֵשָׂו אֲחוֹהִי עָל מִצֵּידֵיהּ״. וראה שם ביאורנו.
21 וכן בירושלמי, סוטה ג ד (יט ע״א): ״וישכב עמה בלילה הוא. אמר רבי אבהו כביכול היה במחשבה, הוא לבדו (הקב״ה) היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים״.
22 רש״י: ״זבד טוב – כתרגומו״, רשב״ם ״זבד – לשון חלק ומנה יפה לפי העניין״, ראב״ע: ״זבדני אלהים – כטעם נתן לי חלק ואין לו אח במקרא״.
23 עיין לעיל ״כי שָׁמַע ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כט לג).
24 על פי ״באורי אונקלוס״, ״נפש הגר״, ״חליפות שמלות״ ו״עוטה אור״ (עמ׳ 93). וראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ז – ״זכר״.
25 רש״י: ״אסף – הכניסה במקום שלא תראה״ [ופירש רא״ם: ״לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה, מפני שאז תראה חרפתה יותר״]. רשב״ם: ״כמו ואספתו אל תוך ביתך. הכנסת והטמנת את חרפתי״. ראב״ע: ״אסף אלהים את חרפתי כטעם כרת, וכן ונאסף שמחה וגיל (ישעיהו טז י). ואחרים אמרו, כי השם ראה החרפות שהי׳ הנשים מחרפות אותי בעבור היותי עקרה, וכאילו נאספו ונתחברו אצל השם״.
26 ״פרשה מפורשה״ שתמך בנוסח ״חִסּוּדָי״ בסמך דגושה.
27 קליין, מסורה, עמ׳ 72.
28 כמשמעו העברי של ״פרש״ בבנין פָּעַל או פֻּעַל שמשמעו באר, הסביר, כגון ״לִפְרֹשׁ להם על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כד יב), ״כי לא פֹּרַשׁ מה יעשה לו״ (במדבר טו לד). על ״פרש״ בהפעיל (אַפְעֵל) עיין ״ויבדל אלהים״ (בראשית א ד) ״וְאַפְרֵישׁ ה׳⁠ ⁠⁠״.
29 ולא כרש״י שהשווה ביניהם: ״ונקב שם – אינו חייב עד שיפרש את השם״, ״קבה לי – זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש״.
30 ״באורי אונקלוס״.
31 אבל בבאים תרגם על פי העניין כמבואר במקומם: ״וַתַּגַּע לְרַגְלָיו״ (שמות ד כה) ״לִקְדָמוֹהִי״, ״הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ״ (שמות יא ח) ״עַמָּא דְעִמָּךְ״, ״הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם״ (דברים יא ו) ״דְּעִמְּהוֹן״, ״מִבֵּין רַגְלֶיהָ״ (דברים כח נז) ״מִינַּהּ״.
32 רד״צ הופמן כשיטת רש״י.
33 ספורנו: ״הסר משם כל שה – הקטנים ולא הגדולים למען יולידו קצתם בדומה ויפלו לחלקי״, רד״ק ״שרשים״ ערך שה: ״וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן״ (יחזקאל מה טו) – הקטן מן הכבשים ומן העזים הוא שיקרא שה״.
34 ראה : ״ערוך״ ו״ערוך השלם״, ערך רקע.
35 רמב״ן: ״וכל שה חום – פירשו בו (הראב״ע, והרד״ק) שחור, כי השחרות מפני החום. ואיננו נכון בעיני, כי רוב הכשבים שחורים... ואם כן יהיו כולם ליעקב. והנכון דעת אונקלוס ״שחום״, והוא קרוב לאדום וקורין אותו רו״ש, וכן פרש״י. ויהיה חום מגזרת ואור החמה (ישעיהו ל כו), שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת״.
36 לדעת רש״י שכרו כלל שני גוונים בעיזים ואחד בלבד בכבשים: ״נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי״. אבל רמב״ן חולק: ״ולפי דעתי כי כל נקוד וטלוא בכשבים וכל חום בהם היה שכרו״, כלומר שלושה גוונים בכבשים ושנים בעיזים.
37 על פי ״הרכסים לבקעה״ המוכיח שכל עָנָה בְּ- משמעו עדות מרשיעה כגון ״הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם״ (ישעיהו ג ט) מרשיעה אותם, ״וַה׳ עָנָה בִי״ (רות א כא) חייבני והרשיעני, ״יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ״ (איוב טו ו). וכן בלשון חז״ל ״מעידין ב-״ הוא לחובה כגון ״מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז״ (משנה מכות א א) ״מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות״ (משנה מכות א ג) לעומת ״מעידין על״ שייתכן גם לזכות כגון ״אין מעידין אלא על פרצוף פנים״ (משנה יבמות טז ג), ״זה אומר חברי כהן וזה אומר חברי כהן... עד שיהו שלשה כדי שיהו שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה״ (תוספתא, כתובות ב ב).
38 ״נתינה לגר״, ״אהבת יהונתן״. אבל ראה ״נפש הגר״ שדחה דבריהם.
39 כמו ״הנך מת על האשה אשר לקחת״ (בראשית כ ג), ״הרכסים לבקעה״.
40 כגון המיוחס ליונתן ״וְתַסְהֵד בִּי זַכְוָותִי לְיוֹם מָחְרָא אֲרוּם תִּהְוֵי עַל אַגְרִי״ שמשמעו: ״וענתה בי צדקתי ביום המחרת. אימתי? כאשר תהיה אצל חשבון שכרי אשר מגיע לי לפניך, או אז תענה צדקתי״ (״אהבת יהונתן״). ובחילופי נוסחים: ״אֲרוּם תֵּיתֵי עַל אַגְרִי״, כשתבוא, והיא היא. ת״נ: ״ארום תיעול למקבלה אגרי קדמך״. פשיטתא: ״כד תעול על אגרי״, ובתרגומי הגניזה: ״ויסהדן בי זכוותי יומה הדין ארום אעול למקבל אגרי קדמך״ המפרש במקום ״כי תבוא״, כשאבוא (אכנס) לקבל שכרי לפניך.
41 כדברי ״אור החיים״: ״יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקודים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגיע לריק כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם. וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. והרמאי לבן נתחכם ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא. עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו, תפחנה עצמותיו! כי לא כן היה התנאי, שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא? ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקודים, כי ממה שהסירם לבן גילה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אומרו וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים (לט) וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב. ועל לבן נאמר (משלי ה כב) וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ״.
42 בעתיד ובציווי – ״נתן״, אבל בעבר – ״יהב״ מן הטעם שנתבאר לעיל ״מה תתן לי״ (בראשית טו ב).
43 השווה ראב״ע: ״ויסר ביום ההוא – לבן הסיר. וישם – גם הוא לבן״⁠ ⁠׳, הבא לשלול את הדעה שהביא קודם לכן, ולפיה יעקב הסיר את העזים. מכל מקום, שלא כדרכו לומר ״בציווי״ בכל פעולה הנעשית בדרך כלל על ידי עבדים ומשרתים, כגון: ״ויאסר יוסף מרכבתו (בראשית מו, כט) – על ידי ציווי, כמו: ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו יד)״; ראב״ע מטעים כאן שכל הפעולות נעשו בידי לבן. וכעין זה גם ״ויתן ביד עבדיו״ (בראשית לב יז) ״ויהב ביד עבדוהי״, עיין שם.
44 רש״י: ״מקל לבנה – עץ הוא ושמו לבנה. לוז – ועוד לקח מקל לוז״.
45 ״לבן״ – חיוור כמו ״וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ״ (ישעיהו כט כב), לא ילבינו פניו. ״לְבוּשֵהּ כִּתְלַג חִוָּר״ (דניאל ז ט), לבושו כשלג לבן. וממנו גם ״חור כרפס ותכלת״ (אסתר א ו), ״בלבוש מלכות תכלת וחור״ (אסתר ח טו) – אריג לבן, כמגילה יב ע״א: ״מאי חוּר? שמואל אמר מילת לבנה הציע להם״ וברש״י: ״מילת לבנה – חור לשון חיוור״. וכן כתב ראב״ע לאסתר א ו: ״חור – עין (=צבע) והוא לבן, מגזרת חֹרֵי יְהוּדָה (ירמיהו כז כ) וככה בלשון ארמית״. וכוונתו: בניגוד לשפלים הקרויים ״חשוכים״ כגון ״חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים״ (משלי כב כט), האצילים נקראים ״חוֹרים״, על שם שהם מאירים כצבע הלבן.
46 מסוג זה גם ״לא נֻכּוּ״ בזכר (שמות ט לב) המתורגם ״לָא לְקָאָה״ בנקבה. וכן להפך: רוּחַ בנקבה, מתורגם ״כְּרוּחֵי מִטְרָא דְּנָשְׁבִין״ (דברים לב ב) בזכר, לציין את חוזקה, עיין שם.
47 יא״ר ו״מרפא לשון״.
48 נמצא שתרגם שלש מלים יחידאיות בתורה במלים משורש קל״ף: וַיְפַצֵּל, מַחְשֹׂף וכן ״מְחֻסְפָּס״ (שמות טז יד) ״מְקַלַּף״. דוגמאות נוספות לדלות לשונית ראה בפסוק ״קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ״ (בראשית לא יח).
49 הרב זונדל קרוזר בחומש ״אור החמה״ (ירושלים תשס״ג), שהוכיח מרש״י: ״וַיֵּחַמְנָה – הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה ויולדת״. אבל אולי שינה לכבוד יעקב, כי מתרגום ״וַאֲקֵים יָת חוּטְרַיָּא״ היה משתמע שהערים על לבן באופן קבוע (אף על פי שלפי הנסיבות היה רשאי לעשות כן). לכן תרגם ״וְדַעֵיץ יָת חוּטְרַיָּא״, כפעולה חד פעמית וכחזקוני: ״ומכאן ואילך לא הציג מקלות״, ולא כספורנו: ״והיה מציג המקלות לעיני הצאן״. וכן שינה בפסוקים הבאים שנתבארו במקומם: ״אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם״ (בראשית לג טו) ״אֶשְׁבּוֹק״, ״רק צאנכם ובקרכם יֻצָּג״ (שמות י כד) ״שְׁבוּקוּ״, ״הַצֵּג עַל הָאָרֶץ״ (דברים כח נו) ״לַאֲחָתָא״.
50 כל המתרגמים התקשו בביטוי ״אל עָקֹד״. השומרוני והשבעים תרגמו ״איל עקוד״ ולכך נוטה גם המיוחס ליונתן שתרגם ״וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא מַשְׁכֹּובִיתָא״ (ובח״נ: מַשְׁכּוֹכִיתָא שהוא האיל בראש העדר כבבא קמא נב ע״א: המוכר עדר לחבירו, כיון שמסר לו משכוכית – קנה. מאי משכוכית? ר׳ יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא). ונראה שפירשו ״אל עָקֹד״, לשון כח וחוזק כמו ״יֶשׁ לְאֵל יָדִי״ (בראשית לא כט וברש״י: יש כח וחיל בידי). וראה רד״צ הופמן. דוגמא נוספת לתרגום חריג של אֶל היא ״באו אל נח״ (בראשית ז ט) ״עִם נֹחַ״.
51 המיוחס ליונתן ות״נ משתמשים בפועל דומה – ״ערבב״.
52 ובוודאי שאין לתרגם וִיהֵי שהוא לשון עתיד. וראה ״פרשה מפורשה״ לרב צוברי.
53 אולי כוונת רמב״ן ״שאבריהן קשורים״, היינו שהסחוס שבין העצמות התמלא וכן העצמות עצמן הפך ״מקום שמוחו של תינוק רופס״ (מנחות לז ע״א).
54 חכם אחד נתלה בחידושו המבריק של מהר״ץ חיות (מבוא התלמוד, פרק יז) שבין חכמי המשנה והתלמוד היו שנקראו על שם הלכה שנמסרה מפיהם, כגון ר׳ יצחק מגדלאה שפירש ״והוא שעשויין כמגדלים״ (ב״מ כה ע״א) וכן ר׳ זהומאי שאמר ״כשם שמזוהם פסול לעבודה כך פסול לברכה״ (ברכות נג ע״ב). מכאן הציע שגם ר׳ שמעון בן לקיש נקרא על שם פירושו ״לקישיא דלבן״. אבל הרב ראובן מרגליות (״לחקר שמות וכינויים בתלמוד״ ירושלים תש״ך, עמ׳ ה-ו) דחה דבריו: חידושו של מהר״ץ חיות נאמר רק בחכמים שנמסרה מהם הלכה אחת ואלה נקראו ע״ש מאמרם. אבל ביחס לריש לקיש שכל הש״ס מלא מדבריו, אין לדברים שחר. מה עוד שבויק״ר ל ג נמסרה דרשה זו בשם ר׳ יצחק בן חלקיה. כמוהו כתב גם ר״י קאפח (״כתבים״ א, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ 72). והוסיף: קריאת בעל שמועה ע״ש מאמרו נרמזת גם ב״מורה נבוכים״ (מורה נבוכים מורה נבוכים א מג) בביאור המונח כנף, ובערבית ״גנאח״ ״והיא הפעם היחידה שהביא הרמב״ם ביאור בשם ר׳ יונה אבן ג׳נאח״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×