×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) שְׁ⁠מַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨⁠ה עֹבֵ֤ר הַיּ⁠וֹם֙ אֶת⁠־הַיַּ⁠רְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּ⁠דֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּ⁠דֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁ⁠מָֽיִם׃
Hear, Israel! You are to pass over the Jordan this day, to go in to dispossess nations greater and mightier than yourself, cities great and fortified up to the sky,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןהדר זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתְּ עָבַר יוֹמָא דֵין יָת יַרְדְּנָא לְמֵיעַל לְמֵירַת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִּיפִין מִנָּךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָּא.
Hear, Israel: you are this day (about) to pass over the Jordana, to enter, to drive out nations greater and stronger than you, and (to take possession of) cities, great and fortified to the height of heaven;
שמעו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמעו״) גם נוסח חילופי: ״שמועו״.
כען ישראל אתון עברין [יומא הדין]⁠
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[הדין]״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ית ירדנה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.
למיעול
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיעול״) גם נוסח חילופי: ״{למי}⁠על״.
למירת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למרות״.
אומין רברבין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רברבין״) גם נוסח חילופי: ״{רבר}⁠בן״.
ותקיפין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותקיפין״) גם נוסח חילופי: ״{ותקי}⁠פן״.
מנכון וקוריין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקוריין״) גם נוסח חילופי: ״קרווין״.
רברבן ותלילן עד צית שמיא.
שמעו ישראל אתון עברין יומא דין ית יורדנא למיעול למירות עממין רברבין ותקיפין מנכון קירוין רברבן וכריכן עד צית שמיא.
Hear, Israel: you are this day (about) to pass Jordana to enter in and possess (the country of) nations greater and stronger than you, and cities many, and fortified to the height of heaven.
[ח] שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָם, רַבָּנָן אָמְרֵי בּוֹא וּרְאֵה כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא עֲשָׂאָן אֶלָּא עַל הַמַּיִם, כֵּיצַד, עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם עָשָׂה לָהֶם נִסִּים בַּיְאוֹר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ הַמִּצְרִיִּים וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַנָּהָר, הַמִּצְרִי שׁוֹתֶה דָּם וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא עָשָׂה לָהֶם נִסִּים אֶלָּא עַל הַמַּיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קי״ד:ג׳), מַה רָאָה רַבִּי נְהוֹרַאי אָמַר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ רָאָה חָקוּק עַל הַמַּטֶּה וְנִקְרַע. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כִּבְיָכוֹל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה וְנִקְרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאוּךָ מַיִם יָחִילוּ (תהלים ע״ז:י״ז). בָּאוּ לְמָרָה כְּשֶׁעָלוּ מִן הַיָּם וְהָיוּ הַמַּיִם מָרִים, עָשָׂה שָׁם לָהֶם נִסִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹרֵהוּ ה׳ עֵץ וגו׳ (שמות ט״ו:כ״ה). בַּסֶּלַע עָשָׂה לָהֶם נִסִּים בַּמַּיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וגו׳ (במדבר כ׳:ח׳). בַּבְּאֵר עָשָׂה לָהֶם נִסִּים וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל (במדבר כ״א:י״ז). אָמַר לָהֶם משֶׁה הֱווּ יוֹדְעִין כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה אֶלָא עַל הַמַּיִם, וְאַף בְּשָׁעָה שֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ עָתִיד הוּא לַעֲשׂוֹת לָכֶם נִסִּים בְּמֵי הַיַּרְדֵּן.
[ט] דָּבָר אַחֵר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם (תהלים מ״ד:ב׳), מַהוּ בְּאָזְנֵינוּ, אֶלָּא אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שָׁמַעְנוּ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְמשֶׁה בַּסְּנֶה, אָמַרְתָּ לְמשֶׁה בַּסְּנֶה גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנַי שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהַכְעִיס אוֹתִי, אֶלָא גּוֹאֵל אֲנִי אוֹתָם. וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, דִּכְתִיב: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וגו׳ (שמות ג׳:ז׳), מַהוּ כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה יוֹדֵעַ אֲנִי מַה כְּאֵב הֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳), וְאַף עַל פִּי כֵן: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם (שמות ג׳:ח׳), הֱוֵי תְּנָאִין שֶׁהִתְנֵיתָ עִם משֶׁה, וּכְשֵׁם שֶׁהִתְנֵיתָ עִמּוֹ כָּךְ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ. מַהוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, זֶה משֶׁה שֶׁנִּקְרָא אָב לְכָל הַנְּבִיאִים. אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם (תהלים מ״ד:ג׳), אָמַר לָהֶם מִמַּה שֶּׁעָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי לְסִיחוֹן וּלְעוֹג שֶׁהָיוּ גְדוֹלִים, אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁכְּשֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן מַהוּ עוֹשֶׂה לִשְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, הֱוֵי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן.
[י] דָּבָר אַחֵר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל – מָה רָאָה לוֹמַר לָהֶן כָּאן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, רַבָּנָן אָמְרֵי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת, אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אִבַּדְתְּ אַחַת שִׁמְרִי אֶת הַשְּׁנִיָּה. כָּךְ קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, אִבְּדוּ אֶת נַעֲשֶׂה, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶן משֶׁה, אִבַּדְתֶּם נַעֲשֶׂה, שִׁמְרוּ נִשְׁמַע, הֱוֵי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל.
[יא] דָּבָר אַחֵר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן – אָמַר לָהֶם, כְּשֶׁתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן דְּבָרִים אֲחֵרִים יִתְחַדְּשׁוּ, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִין כְּשֵׁם שֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר וִהְיִיתֶם חוֹטְאִים וְהָיִיתִי מְבַקֵּשׁ עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. אָמַר לָהֶן כְּשֶׁעֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹת אֶתְכֶם לֹא נִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיכֶם סָנֵגוֹרְיָא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה׳ וָאֹמַר ה׳ אֱלֹהִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וגו׳ (דברים ט׳:כ״ו).
אִעלַם יַאִיסרַאאִיל אַנַּךַּ גַּאאִזֻ אַלּאַרדֻןַ לִתַּדכֻ׳לַ וַתַּחֻוזַ אֻמַמַא אַכּתַּ׳רַ וַאַעטַ׳םַ מִנךַּ פִי קֻרַי׳ כַּבִּירַתֵ חַצִינַתֵ תֻדַאנִי אַלסַּמַאאַ
דע, אהה ישראל! כי אתה חוצה את הירדן, בכדי שתכנס ותנחל אמות יותר-ויותר-עצומות ממך, בקריות גדולות מבצרות המתקרבות לשמים.
גדלים ועצומים ממך – אתה עצום והם עצומים ממך.
גדלים ועצמים ממך [NATIONS] GREATER AND MIGHTIER THAN YOURSELF – You are mighty but they are still mightier than you (cf. Rashi on Devarim 11:24).
פס׳: שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן – בשכר שמע ישראל אתה עובר היום:
אתה עובר היום – בזמן הזה.
או טעמו: חשוב כי אתה עובר היום.
THOU ART TO PASS OVER THE JORDAN THIS DAY. At this time.⁠
That is, soon. Israel did not pass over the Jordan the day that Moses spoke to them. Hence Ibn Ezra's comment.
Or it means, imagine that you are passing over today.
אתה עבר היום – לזמן אחר.
דבר אחר: חשוב כאילו אתה עבר היום.⁠
שאוב מאבן עזרא.
אתה עובר היום, "you are crossing this day;⁠" this is not to be understood literally, but means: "in the immediate future.⁠"An alternate interpretation of these words: "you are being considered as if crossing the Jordan already on this day.⁠"
וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא יחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי (דברים ח׳:י״ז), ואמר: שמע ישראל דבר אמת מפי, כי הגוים האלה הם גדולים ועצומים יותר ממך, ואיך תנצחם במלחמה, ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום בשמים, ואיך תכבוש אותם, ועוד ששם עם
כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״עם״.
גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם, ואתה שמעת מימים ראשונים שלא יתיצב אדם בפניהם.⁠
כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״לפניהם״.
וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה כי לא תוכל לעבור אליהם כלל עד שתדע בלבך שהשם הוא העובר לפניך שהוא אש אוכלה, והוא ישמידם ויכניעם, לא כח ועוצם יד שנתן לך, אבל יד י״י עשתה זאת בתקיפים שבהם. וזה רמז למה שהיה: וי״י השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים (יהושע י׳:י״א), וכך אמר שם: ולא היה כיום ההוא לפניו
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״לפניו״.
ואחריו כי י״י נלחם לישראל (יהושע י׳:י״ד).
והערים הבצורות שהזכיר כאן רמז לחומת יריחו שנפלה לפני הארון, וזהו שאמר דוד: כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מ״ד:ד׳) – ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם בהרוגי המלחמה שנתן להם כח עליהם. וזהו שאמר הכתוב עוד: ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם
כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, לונדון 5703, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י מינכן 137, וכן בנוסח שלנו: ״מפניהם״.
אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב׳:ט׳) – ייחד האמורי שהיה עצום בהם והשם הוא המשמיד אותו.
And then Moses reverted to bring yet another proof that you should not think 'my power and the might of my hand etc.,'
(17).
and he said Hear, O Israel
Further, 9:1.
a true word from my mouth, that these nations are greater and mightier than thyself,⁠
Further, 9:1.
and how will you vanquish them in battle? Besides, they have cities great and fortified up to the high heavens,⁠
Further, 9:1.
and how will you capture them? Moreover, there is a people great and tall, the sons of the Anakim, whom thou knowest
Ibid., (2).
from the spies who saw them, and of whom thou hast heard
Ibid., (2).
from days of yore that no man can stand up against them. And when all this becomes clear to you, you should realize and believe from this day on that you will be unable to go over [the Jordan to do battle] before them at all until you know in your heart that the Eternal thy G-d is He Who goeth over before thee as a devouring fire, and He will destroy them, and He will bring them down.⁠
Ibid., (3).
It is not the power and the might of hand He gave you, but the hand of G-d that did this to the mighty ones among them. This is an allusion to what is stated, and the Eternal cast down great stones from heaven upon them,⁠
Joshua 10:11.
and similarly it is said there, And there was no day like that before it or after it, that the Eternal hearkened unto the voice of a man; for the Eternal fought for Israel.⁠
Ibid., (14).
The reference to the fortified cities he mentioned here
Further, 9:1.
is an allusion to the wall of Jericho that fell before the ark. This is what David said, For not by their own sword did they get the Land in possession, neither did their own arm save them; but Thy right hand, and Thine arm, and the light of Thy countenance, because Thou wast favorable unto them
Psalms 44:4. This psalm is ascribed to the sons of Korach ((1)). However, according to the Talmud (Baba Bathra 14b) it is David who wrote the Psalms, including among them the work of the elders, such as the sons of Korach, etc. Hence Ramban correctly writes of this psalm "that David said.⁠"
the right hand of G-d and His [left] arm fought against their mighty ones, and the light of His countenance that was favorable unto them [the Israelites] gave them power over those who were slain in battle. Scripture refers to this in saying further, And I destroyed the Amorite before them, whose height was like the height of the cedars, and he was strong as the oaks; yet I destroyed his fruit from above, and his roots from beneath.⁠
Amos 2:9.
He [the prophet Amos] singled out the Amorite because it was the mightiest [nation] among them, and it was G-d Who destroyed it.
שמע ישראל אתה עובר היום – מה שכתו׳ בלשון שמע. משל למלך שנתן לאשתו ב׳ מרגליות ואבדה ממנה האחת אמר לה תשמרי היטב השנית. כך ישראל אמרו נעשה ונשמע וכשעשו העגל נעשה כמו שאבדו נעשה שהרי עברו על מה שאמר הקב״ה לא תעשה לך פסל (שמות כ׳:ג׳) ולפיכך מזכירם שמע שישמרו נשמע ולפי׳ נקט לשון שמע וכן שמע ישראל ה׳ אלהינו וכו׳ (דברים ו׳:ד׳).
אתה עובר היום – אינו הכרח שיהיה טעמו בדקדוק, כי יש יום שענינו זמן רחב מאד, כמו בעת ההיא, וכן עתה.
שמע ישראל אתה עובר היום את וגו׳ – ביאר להם שהגוים שהם באים לרשת הם גדולים ועצומים מישראל ושם בני ענקים שלולי יד השם יתעלה לא יוכל איש להתיצב לפניהם עם שהם בערים גדולות בשמים לרוב גובה הבירות והמגדלים והמבצרים אשר שם ולזה צריך אתה לדעת שלא יהיה נצוחך אותם מצד עצמך אך השם יתעלה הוא המשמיד אותם מפניך.
(1-2) ואמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק והוא מבואר כי אין בכחך לעשות חיל עמהם כלל.
(1) The difficulties in this Parshah stem from the apparent lack of logical sequence in which it is written.
1) When Moses says he climbed the mountain to receive the tablets, (9,8-10) he repeats in verse 11, that God gave him two stone tablets. Why?
2) After reviewing the whole golden calf episode, including the time spent on the mountain to obtain forgiveness, Moses suddenly refers to "your sin which you committed, I took and burned it in fire.⁠" (9,21) Why this chronologically misleading verse at this point? He had burned the golden calf immediately he had come down from the mountain!
3) Why does Moses inject the sin of the spies in the middle of the account of the golden calf? (9,23) This had been dealt with in chapter 1, 22-46!
4) Why does Moses wait till verse twenty five to relate the forty days of pleading he did for his people?
5) Why is the giving of the second set of tablets reported prior to the report about obtaining forgiveness?
6) Why does Moses refer to the move to Masserah and Aaron's death in the middle of this report, an event which occurred thirty nine years later?
7) Mentioning the special function of the tribe of Levi, and the fact that they would not participate in the sharing out of the land, seems quite out of place here?
1) In order to understand the sequence of Moses' address, one must bear in mind that the sin of the golden calf really made Israel liable to three distinct kinds of punishments, or at least to one penalty, if that meant the destruction of the nation that had been disloyal. If the sentence were to be commuted, at least some of the privileges enjoyed prior to that sin would be revoked, in addition to any penalties imposed. In our case, the fact that God did not decree loss of favoured nation status, heavy financial penalties, or deprivation of freedom of movement when He commuted the death sentence, is proof of the extraordinary degree of pardon granted. When viewed in this light, Moses' points will appear quite logical in their sequence. Moses who had first described Israel's greatest hour, and had complimented them, now had to contrast this with their sin. By mentioning that God did indeed give him the set of tablets at the end of forty days on the mountain, Moses proved that God had thereby given evidence that His original plan to provide visible evidence of His nearness to the Jewish people, had not been aborted. At that point God had to tell Moses to rush back to the people quickly in view of what was taking place within the camp.
2) After that, Moses refers to the severe nature of the sin as evidenced by the type of punishment decreed. The sin is described in six stages. A) At the end of forty days on the mountain, at the very moment when my stay on the mountain was being crowned with success by my receiving the tablets, the most grievous sin was committed. B) The people not only worshipped a golden calf, but they had fashioned it themselves; it had not even existed previously. C) The punishment decreed, collective destruction, indicates how seriously the sin was viewed. D) The facts, when I saw them, were every bit as terrible as what God had told me while I was still on the mountain. I smashed the tablets; they did not drop from my hands. E) The effort needed to obtain forgiveness, included forty days without food or drink.
F) Gods anger extended even to Aaron, who, though pure in motivation, had allowed himself to become the tool that brought that calf into existence.
3) Concerning Aaron, Moses uses the term le-hashmido, God wanted to wipe him out including his children. Moses then states "your sin which you committed, the calf that I took,⁠" in order to state clearly that Aaron's death or the death of his two sons was not due to his having personally participated in the sin of the golden calf. Aaron's innocence had been clear to Moses already at the time he smashed the tablets; therefore it had to be mentioned at this juncture. If further proof were needed of the people's frequent disobedience, the attempt to enter Canaan despite Gods warning not to do so after the return of the spies, is ample evidence. There can be no greater kind of disobedience than that. Disobedience does not require some tangible symbol, or some leader around whom the people would gather and whom they would hold responsible for failure to implement their wishes successfully.
4) Moses demonstrates the power of prayer, which began before his descent the first time. At that time he had succeeded in preventing hashmadah, the wholesale destruction of the people, (see Exodus 32,14, "God comforted Himself regarding the evil He had said He would do to His people") Moses wanted to show that he had prayed in three stagess, and that his prayers had been accepted progressively. He had addressed himself to three problems.
1) hash-madah
2) hash-chatah
3) i.e. "do not turn to the obstinacy of this people and its sin.⁠" Item one is immediate death of the entire nation. Item two is the eventual demise of the whole nation. Item three would cover the long term effects in the disturbed relationship between Israel and its God.
ועצומי ממך אתה עצום והם עצומים ממך. דאל״כ ממך למה לי היה די לומר לרשת גוים גדולים ועצומים דומיא דערים גדולות ובצורות:
שמע ישראל וגו׳ עד ויאמר ה׳ אלי. אחרי שמשה אדוננו יעד את העם בג׳ מיני השכר אשר זכר והסיר וסלק כל ספק שיקרה עליהם ועל כל אחד ואחד מהם וביאר להם שאין ראוי שייחסו הצלחתיהם לכחם וגבורתם ולאלהים אחרים בא עתה להזהירם ג״כ שלא ייחסו אותם לצדקתם לאמר שבזכות מעשיהם הטובים ירשו ארץ ולכן אמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים שאתה בעצמך יודע שהם גדולים ועצומים ממך והערים גדולות ובצורות בשמים והוא דבור על דרך הפלגה כמו שכתב הרב המורה בחלק שני פ׳ מ״ז כי לגבהם אמר בשמים ולפי שחוזק האומה תלוי אם בעם בכללו ואם בחוזק הערים שלא יוכלו האויבים לכבשם ואם בשרי הצבא אם הם גבורים. רשם בזה שלשה הדברים ההם באמרו גוים גדולים ועצומים. ערים גדולות ובצורות.
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו׳ – עם גדול ורם וגו׳. וידעת היום כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא וגו׳. אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני ה׳ וגו׳. אחר שכבר סלק להם הספק הנזכר. בא עתה לומר להם שהיה ירא מהם שיעלה בלבם שטות אחרת. לחשוב ולומר שבצדקתם ירשו את הארץ. ולזה אמר שמע ישראל. והבן וקבל מה שאני אומר לך. כי יש לך לדעת שאתה עובר את הירדן לרשת גוים גדולים ועצומים אשר אי אפשר בחיל ובכח להורישם. וזה שאמר אשר אתה ידעת מי יתיצב לפני בני ענק. אבל השם העובר לפניך הוא ישמידם למען שמו ולא בעבורך. ואולי תאמר כי בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם לא תאמר כן כי לא בצדקתך וביושר לבבך. שרמז בזה כי אולי שאע״פ שלא יהיו בהם פעולות טובות מצדקה ומעשים טובים. יהיה בהם יושר ותמימות הלב. לזה אמר לא בצדקתך וביושר לבבך. אחר שאתה חושב מחשבות ועלילות בלבבך. ואומר שהגוים רבים. ושהארץ אינה טובה במזונות. ושהשם מוריש אותם בעבור צדקתך. וכן רמז באומרו וידעת היום כי ה׳ אלהיך. השלשה דברים שאמרנו למעלה שיש להם לידע. שהיכולת שלו. ויש לו שלוחים להורישם. ושהשלוחים לא יסבו בלכתם אלא שיעשו שליחותו. כנגד היכולת אמר וידעת היום כי ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך ולו היכולת. וכנגד השלוחים אמר אש אוכלה שעושה מלאכיו אש לוהט להפרע מהם. וכנגד שיעשו שליחותם בלי איחור ושינוי. אמר והאבדתם מהר בלי איחור בסבת שלוחיו. ואולי אע״פ שיודו כי לו היכולת. יאמרו כי זכותם עמדה להם. לזה אמר אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני ה׳ כי לא בצדקתך ה׳ נותן לך את הארץ הטובה. כי לא די שאינך צדיק. אלא שאתה עם קשה עורף.
שמע ישראל וגו׳, וידעת היום וגו׳, אל תאמר בלבבך וגו׳, לא בצדקתך וגו׳, וידעת כי לא בצדקתך וגו׳. ר״ל, הִתְרַצֶה לידע שאינך בא שמה לרשתה בצדקתך וביושר לבבך, לפי שאתה עם קשה עורף, איני רוצה להזכיר כל רעותיך בפרט, רק זו בכלל שאתה ׳קשה עורף׳.
[׳קשה עורף׳]:
אמר הגאון, כי ׳קשה עורף׳ הוא לבלתי שמוע אל האיש המייסרו על דבר אחד גם כי ירבה אליו ראיות טובות, אוסטינציאונ״י בלע״ז
[ostinazione] – עקשנות.
, והוא שיש לו קישוי בעורף שאינו רוצה לפנות לאיש ואל שיחו:
אתה עצום וכו׳. דאם לא כן, ״ממך״ למה לי. וקשיא, כיון שישראל עצומים גם כן, כל כך הוא חידוש אם ישראל חלשים והם עצומים מהם, כאשר החידוש שישראל עצומים והאומות עוד עצומים מהם. ויש לומר, שישראל לא בכח ובגבורת מלחמה נצחו האומות, אלא עם גבורת השם יתברך, והשתא הוא חדוש גדול שאמר ׳אתה עצום והם עצומים ממך׳, ואפילו הכי נצחתם אותם לא בכח ולא בחיל:
אתה עצום כו׳. דאם לא כן מאי ממך, בלרשת גוים גדולים ועצומים סגי:
You are powerful, etc. Otherwise why does it say, "than you"? It would suffice to say, "to come inherit nations great and powerful.⁠"
שמע ישראל אתה עובר וגו׳ – אומרו שמע ישראל פירוש תנו דעתכם למאמר זה שאני אומר לכם אתה עובר מה רצוני לומר לכם בזה אתה עובר והשכילו כוונתי במאמר זה מה הוא, והוא עליו השלום נתכוון להעירם על מה שאירע אליו שהוא אינו עובר, ולזה אמר אתה לומר ולא אני, והטעם כאומרם ז״ל (מד״ר כאן) וז״ל לפתוח להם פתח שיבקשו עליו רחמים ע״כ, וחש שמא לא יבינו את דבריו והקדים לומר שמע פירוש הבן, ואומר היום נתכוין לומר שההפרש שיש בינם לבינו שהם עוברים והוא אינו עובר הוא דוקא היום אבל בזמן אחר יעבור גם הוא כאומרם ז״ל (זוהר ח״ב ק״כ.) בפסוק כימי צאתך וגו׳ כי לעתיד משה יכניס את ישראל לארץ ישראל.
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, "Hear, O Israel: you are going to cross the river Jordan this day.⁠" The word שמע in this context means "pay attention to this statement.⁠" What did Moses want the Israelites to pay attention to, seeing this was not the date on which they would cross the Jordan, something which was quite clear to them? Moses wanted to draw a line between them and himself. Whereas on this day he knew that he would not cross the Jordan, they knew that they were slated to cross the Jordan. By saying אתה, "you,⁠" Moses implied "you and not I.⁠" According to Devarim Rabbah 3,11 Moses phrased this line so that the Israelites would understand that they should plead with God on his behalf to permit him to cross the river Jordan. Moses was afraid the Israelites would not get the hint; therefore he emphasized the word היום, "this day,⁠" meaning that the difference between them was only on that day, i.e. that they would cross now whereas he would not. There would, however, come a time when he too would be allowed to cross the Jordan as we learned in the Zohar volume two page 120 on the verse כימי צאתך מארץ מצרים (Michah 7,15). We deduce from that verse that Moses will lead the Israelites into the Holy Land at the time discussed by the prophet.
שמע ישראל – אחרי שהוכיח להם כי השם הוא הנותן כח לעשות חיל, חזר להביא על זה ראיה אחרת מכבוש עממים שהם גדולים ועצומים ממך, ואין אתה יכול להתיצב לפניהם, אלא ה׳ אלהיך יעבור לפניך:
אתה עבר – אתה מוכן לעבור:
לרשת – מושך עצמו ואחר עמו, לרשת גוים לרשת ערים:
בשמים – נדמים כאילו גבהו עד שחקים:
הפרק הקודם הביא לידיעתם את הסכנה הטמונה באושרם, אם מתוך הטובה ישכחו את חובתם. שכן ככל שאושרם יגדל יותר, כך יגדל החיוב להיות לברכה עם כל ברכה שנתקבלה, ולקיים את רצון ה׳ במצבי עושר. גורלם הטוב יהיה בסכנה אם ישכחו את ה׳ אשר נתן להם את אושרם; אם יישענו על כוחם שלהם ועל חסדם של כוחות הטבע, שהם עושים אותם לאלילים וזונים אחריהם; ואם יראו באלה את המקור והתנאי לגורלם הטוב. ברגע שהם יחדלו מלהיות עַם תורת ה׳, תילקח מהם ארץ תורת ה׳, והם ילכו לאבדון כדרך שהגוים אבדו בעוברם על תורתו המוסרית של ה׳.
פרק זה הוא המשך לרעיונות אלה. תחילה (פסוקים א–ו) הוא מזכיר לישראל את מפלת הגויים, כדי ללמדם לקח כפול:
א. על אף כוחם העצום, יאבדו הגויים עקב השחתתם המוסרית, משנתמלאה סאתם ונשלם עוונם (עיין בראשית טו, טז). לא באומץ לבם ובעליונותם יגברו הכובשים (שהם באמת חלשים ומועטים מן הנכבשים) על הגויים. אלא ה׳ גזר שלתורתו המוסרית תהיה שליטה עליונה על עתיד האנושות, והוא ה״אש אוכלה״ המכלה את הבלתי מוסרי. הכובשים אינם אלא כלים ביד ה׳, והם יכולים לכבוש רק את מה שה׳ כבר דן להשמדה.
ב. כדרך שאומץ לבם של ישראל אינו גורם חשוב במפלת הגויים, כך זכותם המוסרית של ישראל אינה גורם חשוב בירושתם את ארצם. ישראל אינם רשאים להיות זחוחי דעת, ולדמות בנפשם שכמו שזכותם הספיקה להוריש להם את ארץ העמים, כך תספיק להם זכות זו גם להחזיק בידם את ירושת הארץ. אפילו אם ישראל אינו רע כאותם עמים, עדיין איננו טוב במידה מספקת כדי לעמוד בתנאים לירושת הארץ. שכן ישראל עומד לרשת את הארץ לא בזכות עצמו אלא בזכות אבותיו ובזכות ההבטחה שהבטיח ה׳ לאבות. זכות האבות וההבטחה שניתנה להם, דיין לתת לישראל את ארץ הגויים. אך ישראל יוכל להחזיק בארץ רק בזכות עצמו, וזו זכות שעדיין אינה מספקת, שכן ישראל עודנו ״עם קשה עורף״.
שמע ישראל – הדברים שעומדים להיאמר כאן הם ההפך ממה שניתן היה לשפוט מן המראה החיצוני של המאורעות. שכן מהמאורעות היה נראה שעם ישראל הם גיבורים ואמיצי לב וכבר הגיעו לשלימות מוסרית. התורה מפריכה את שני אלה; לפיכך ״שמע!⁠״
לבא – משמעותו העיקרית של ״בוא״ היא לבוא הביתה, להגיע למקום שאליו הוא שייך (השווה פירוש, בראשית כד, סב).
לרשת גוים וגו׳ ערים וגו׳ – ״ירש״ קרוב ל״גרש״. לפי זה ״ירש״ פירושו: להוציא אדם בכוח מרכושו ולהשתלט על רכושו במקומו (השווה פירוש, שם כא, י). לשון ״ירש״ משמשת הן בנוגע לאדם והן בנוגע לדבר הקנוי לו. אפשר? ״לרשת״ את בעל הרכוש, ואפשר ״לרשת״ את רכושו. כך גם כאן: ״לרשת גוים״ ו״לרשת ערים״.
ובצרת (עיין פירוש, שם יא, ו): הן אינן בהישג יד ואין גישה אליהן.
בשמים – הן נראות כמסולקות מן הארץ.
שמע ישראל אחר שהזהיר אותם שבעת הצלחתם בארץ לא יתלו זה בכחם ועצם ידם ולא בהשפעת המזלות והכוכבים, יזהיר אותם על עת שיכנסו אל הארץ ויכבשו ז׳ עמים [שזה בודאי לא יתלו לא בכחם ולא בכחות טבעיות] שלא יתלו זה בצדקתם, וז״ש אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וכו׳ ר״ל שעתה בודאי לא תתלה זה בכח ידך ובגבורתך כי ידעת שבדרך הטבע א״א שתכבשם, אם מצד עצמם שהם גדולים ועצומים, אם מצד ערי מבצריהם ערים גדולות ובצורות בשמים:
שמע ישראל: החל דרוש חדש, להרחיב הענין הקודם שסיים אשר במה שישכחו לברך ברכת המזון והיא השגחת ה׳, יבואו לידי עבודה זרה וביטול תורה לגמרי, ומזה יבואו לחורבן הארץ לגמרי. ושני דברים הללו מתמיהים, וקשה להאמין איך אפשר לחוש שנבוא לידי עבודה זרה, שבאותו הדור היו רחוקים מזה הרעיון, וגם האיך אפשר שתהא הארץ חרבה ושוממה.
(הקדמה) ג) החלק השלישי של המצות הכלליות (פרק ט׳:א׳ — י״א:כ״ה)
החלק השלישי מתחיל, כמו החלק הראשון, ב״שמע ישראל״ וגם הוא, כמו הראשון, כולל חמשיה, אשר כל אחת מהן היא פרשה פתוחה או סתומה, חוץ מן הראשונה הנכתבת בתורה בצורת שתי פרשיות, כנראה מפני אריכות הסיפור ההיסטורי אשר בה. הנאום ההיסטורי הזה מתחיל בפסוק ט׳:ז׳, ומגיע עד י׳:י״א, שהוא סיום הפרק הראשון. גם הפרק השני המרבה לזרז על אהבת ה׳ ויראת ה׳ הוא ארוך למדי, אבל בכל זאת אינו נכתב בתורה אלא בצורת פרשה אחת.
פרשה ראשונה. אחרי שמקודם הוזהרו ישראל מלבטוח בכח עצמם, הרי מוזהרים הם עכשו בפרשה זאת, לא לראות את עצמם כצדיקים. במבט ראשון אין זה עון גדול, אבל בכל זאת מביא הוא לידי תוצאות רעות. אדם המייחס את חסדי המקום לצדקתו, אינו רואה את עצמו אסיר⁠־תודה, כנראה לו לאדם, כאילו ה׳ גמל לו רק מה שמגיע לו בדין. הוא מתלונן ומתמרד כלפי ה׳, בשעה שאינו רואה את הצלחתו מזהירה כל כך, כמו שהוא ראוי לה לפי דעתו. בגאוה ובוז הוא מתיחס אל רעהו, הנראה בעיניו כאילו אינו צדיק כמוהו. הוא שבע רצון מעצמו ואינו רואה את נגעי עצמו ואת חסרונותיו, אינו שואף להשתלם, כיון שרואה את עצמו כאדם שלם.
על כן מזהירה התורה בתוקף מפני דמיונות כאלה, ומאריכה בהבאת דוגמאות מתוך התקופה האחרונה של העם, כדי להוכיח להם, שאפילו כיבוש הארץ אינו בזכות צדקתם אלא בחסדו ובנאמנותו של הקדוש ברוך הוא.
(1-3) שלשת הפסוקים הראשונים מהוים פתיחה לאזהרה המתחילה עם פסוק ד, שלא לראות את כיבוש הארץ כשכר צדקתם הם. על כן פותח הכתוב בהערה, שכיבוש עמים גדולים ועצומים כאלה אינו אפשרי אלא בעזרת ה׳, ולא יוכלו ישראל לייחס אותו לכח עצמם.
לרשת גוים – כלומר, לגרש את הגוים ממורשתם (דברים ב׳:י״ב).
ערים – גם מלה זאת נשואה מ״לרשת״, וכן ״עם גדול״, השוה א׳:כ״ח.
בני ענק – השוה א׳:כ״ח וגם במדבר י״ג:ל״ג.
הוא העובר לפניך – א׳:ל׳.
אש אוכלה – כיון שהוא אש אוכלה וגם אל קנא (דברים ד׳:כ״ד) הוא מעניש את העמים ההם על רשעתם (פסוק ה׳) ומשמיד אותם.
מהר – ראה את פירושנו לפסוק ז׳:כ״ב.
כאשר דבר – בשמות כ״ג:כ״ג, ל״ד:י״א.
ובצורות בשמים – עיין לפנינו בפסוק כזה ר״פ דברים (א׳ כ״ח) וצרף לכאן.
 
(ב) עַֽם⁠־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּ⁠נֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤⁠ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְ⁠אַתָּ֣⁠ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔⁠ב לִפְנֵ֖י בְּ⁠נֵ֥י עֲנָֽק׃
a people great and tall, the sons of the Anakim, whom you know, and of whom you have heard say, "Who can stand before the sons of Anak?⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עַם רַב וְתַקִּיף בְּנֵי גִּבָּרַיָּא דְּאַתְּ יְדַעְתָּא וְאַתְּ שְׁמַעְתָּא מַן יִכּוֹל לִמְקָם קֳדָם בְּנֵי גִּבָּרָא.
a people great and mighty, the sons of the giants whom you knowest, and (of whom) you have heard (it said), Who can stand before the sons of the giants?
עם רברבין ותקיפין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם רברבין ותקיפין״) גם נוסח חילופי: ״עמא רבא ותקיפא״.
בנוי דענק גיבריה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיבריה״) גם נוסח חילופי: ״גיברה״.
די אתון חכמתון ואתון שמעתון מן יכיל למיקם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיקם״) גם נוסח חילופי: ״למקום״.
קדם בנוי דענק גיבריה.
עם חסין וגיוותן הי כגינבריא דאתון ידעתון ואתון שמעתון מן ייכול למיקם קדם בנוי דעפרון גיברא.
A people (are they) strong and tall as the giants whom you know, and of whom you have heard (say), Who can stand before the sons of the giants?
קַוְםֹ כַּבִּירֹ רַפִיעֹ בַּנֻו אַלגַבַּאבִּרַתִ כַּמַא עַלִמתַּ וַסַמִעתַּ מַן דַ׳א יַקֻום בַּיְןַ יַדַי אַלגַבַּאבִּרַתִ
קהל גדול, רם, בני הגבורים, כמו שידעת ושמעת, אשר מי-יכול לעמוד לפני-הגבורים.
פס׳: עם גדול ורם בני ענקים – כמה שמות יש להם ענקים רפאין נפילים זמזומים. ענקים – שמעניקים את החמה בקומתם. רפאים – שהכל רפים לפניהם, זמזומים –
של מה שזוממין. היינו מה שחושבין:
שכל מה שזוממין עושין. נפילים – שהכל נופלים לפניהם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכנגד שרי הצבא אמר עם גדול ורם בני ענקים ר״ל שבני ענקים שהיו בימים הראשונים אנשים מעטים אבל חזקים ותקיפים אמר הם רבים עתה בכמות ובאיכות. וזהו אמרו עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק ר״ל אתה ידעת מימי קדם ואתה שמעת מפי המרגלים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עַֽם⁠־גדול: במקף ומאריך. [עַֽם⁠־גָּד֥וֹל].
עם גדול וגו׳ אתה ידעת ואתה שמעת – קשה אם ידע מה חשיבות לזכרון השמיעה אחר שידע, עוד למה אמר ב״פ אתה ואתה ולא הספיק לומר אתה ידעת ושמעת. אכן הכוונה היא שמדבר עם ב׳ כתות, כת גדולה בכמות הם עם בני ישראל, וכת גדולה באיכות הם יהושע וכלב שהם גדולי ישראל ובפרט יהושע שמוכן למלך על ישראל, והתחיל לדבר עם הגדולים שהם יהושע וכלב ואמר אתה ידעת שהם ידעו ידיעה ברורה ברגלם את הארץ, וכנגד המון ישראל אמר ואתה שמעת מפי המגידים, ובזה נתישבו הדקדוקים.
עם גדול ורם בני ענקים, "a people great and tall the sons of giants.⁠" If the Israelites were aware of the nature of these people as is evident from the words אשר ידעת, "whom you know,⁠" what was the point in Moses mentioning their attributes? Why did he say twice אתה…ואתה? It would have sufficed to write אתה ידעת ושמעת. The answer is that Moses addressed two groups of people. The first and numerically by far the largest group were the עם בני ישראל. The second group who comprised only Joshua and Caleb were the spiritual elite of the people, especially Joshua who was to be the leader of the people, ready to rule over them. Moses began to address the elite, especially Joshua saying to him: אתה ידעת", "you know (from personal experience),⁠" as he had specific knowledge of the people of Canaan having spied out the land some 38 years earlier. As to the multitude of Israelites, Moses said ואתה שמעת "and you have heard about it.⁠"
עם גדול – ענינו לרשת עם גדול:
אתה ידעת ואתה שמעת – ידעת מימי קדם, ושמעת מפי המרגלים:
עם גדול ורם – יש מקום להסתפק אם ״גדול״ פירושו גבוה בקומתו או מרובה במספרו. ומאחר ש״גדול״ נזכר כאן לצד ״רם״, הכוונה כאן כנראה לפירוש הראשון (עיין במדבר יג, כב ופירוש שם). נראה שכל האוכלוסייה הכנענית הייתה מצאצאי הענקים, ויש בכך ראיה לפירוש הראשון. כך נאמר גם בעמוס (ב, ט) על כלל האוכלוסייה הכנענית: ״וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת⁠־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ״ וגו׳.
עם – אם מצד ראשי הצבא שלהם שהם עם גדול ורם וכו׳ שאתה ידעת שא״א לכבשם בדרך הטבע:
על זה החל לומר דרוש חדש הנה ״אתה עובר וגו׳⁠ ⁠⁠״: אתה ידעת: מדעתך ושכלך. ״ואתה שמעת״ מפי שארי אומות העולם החזקים ממך שגם הם חושבים אשר ״מי יתייצב וגו׳״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(ג) וְ⁠יָדַעְתָּ֣ הַיּ֗⁠וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא⁠־הָעֹבֵ֤ר לְ⁠פָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְ⁠לָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְ⁠ה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְ⁠פָנֶ֑יךָ וְ⁠הֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְ⁠הַֽאֲבַדְתָּם֙וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (חטף פתח באות אל"ף) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=וְהַֽאַבַדְתָּם֙ (חסרות נקודות החטף באות אל"ף)
• הערות דותן וברויאר ודותן
מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥⁠ר יְהֹוָ֖הי״י֖ לָֽךְ׃
Know therefore this day, that Hashem your God is He who goes over before you as a devouring fire; He will destroy them, and He will bring them down before you; so you shall drive them out, and make them perish quickly, as Hashem has spoken to you.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמן
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְתִדַּע יוֹמָא דֵין אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא עָבַר קֳדָמָךְ מֵימְרֵיהּ אִישָׁא אָכְלָא הוּא יְשֵׁיצֵינוּן וְהוּא יְתַבְּרִנּוּן קֳדָמָךְ וּתְתָרֵיכִנּוּן וְתוֹבֵידִנּוּן בִּפְרִיעַ כְּמָא דְּמַלֵּיל יְיָ לָךְ.
But know this day that the Word of the Lord your God, He it is who goes over before you, He who is a burning fire, He will consume them, He will break them down before you, and you will soon drive them out, as the Lord has told you.
ותידעון יומא הדין ארום י״י אלהכון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דאיקר ... קדמיכון״) נוסח אחר: ״שכינת יקריה עבר קדמך״.
דאיקר
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאיקר״) גם נוסח חילופי: ״דיקר״.
שכינתיה מדברה קדמיכון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיכון״) גם נוסח חילופי: ״ביניכון״.
אשה אכלה מתאכלה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דאיקר ... מתאכלה״) נוסח אחר: ״הוא דמעבר קודמיכון אשא דאכלא אש׳⁠ ⁠⁠״.
הוא ישיצי יתהון והוא יכנע יתהון קדמיהון ותירתון יתהון ותסופון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותסופון״) גם נוסח חילופי: ״ותישיצון״.
יתהון בפריע
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בפריע״) גם נוסח חילופי: ״בופ׳⁠ ⁠⁠״.
היך מה די מלל י״י לכון.
ותינדעון יומא דין ארום י״י אלקכון שכינת יקריה מטיילא קדמיכון מימריה אישא אכלא הוא ישיצינון והוא יתריכינון מן קדמיכון ותתריכינון ותובדינון בסרהוביא היכמא דמליל י״י אלקכון לכון.
Know, therefore, today that the Lord your God, whose glorious Shekinah goes before you, whose Word is a consuming fire, will destroy them and drive them out before you; so shall you drive them out, and destroy them quickly, as the Lord your God hath said to you.
וַאעלַם מִןַ אליַוְם אַןַ אללַהַ רַבַּךַּ נֻורֻהֻ גַּאאִזֹ בַּיְןַ יַדַיְךַּ כַּנַארֵ אכִּלַתֵ הֻוַ יֻנפִדֻ׳הֻם וַיַהזִמֻהֻם בַּיְןַ יַדַיְךַּ פַתֻקרִצֻ׳הֻם וַתֻבִּידֻהֻם סַרִיעַא כַּמַא וַעַדַךַּ אַללָּהֻ
ודע מן היום, כי ה׳ אלהיך, אורו עובר בין-ידיך, כמו אש אוכלת לכרסם בכחם ויבריח אותם מבין-ידיך, אזי תכרסם בכחם, ותאביד אותם, במהירות, כפי-שהבטיח לך ה׳.
פס׳: וידעת היום – בשכר וידעת. הוא העובר לפניך:
והאבדתם מהר – כל מלחמות שתלחמו בהם תנצחום במהירות, בלא טורח סוללה ומצודות ימים רבים. ומכל מקום לא תוכל לכלותם – את כולם,⁠
כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרות המלים: את כולם.
מהר פן תרבה עליך חית השדה (דברים ז׳:כ״ב), כי לא אניח לכם להלחם על כולם בשנה
כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ (במקום ״בשנה״): בפעם.
אחת (שמות כ״ג:כ״ט). לא תוכל (דברים ז׳:כ״ב) – לשון התראה, כמו: לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים י״ז:ט״ו), לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז).⁠
כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסר הביאור על ״לא תוכל״.
והאבדתם מהר YOU WILL DESTROY THEM QUICKLY: You will quickly be victorious in any wars that you have with them, without the type of long-term effort required for building a mound and siege works.⁠
Rashbam uses the phrase סוללה ומצודות here to describe the engines of war. Sometimes he uses the phrase דייק וסוללות. See commentary and notes to Num 13:19, and to Deut 20:19.
On מצודה as siege engines, see Eccl 9:12.
Still (7:22) “You should not (לא תוכל) destroy them,” i.e., [destroy] all of them, “quickly, else the wild beasts would multiply to your hurt.” [To that end,] I will not allow you to fight all of them in one year.⁠
Rashbam is addressing the perceived contradiction between the promise of our verse – that the Israelites will destroy their enemies quickly – and the statement in 7:22 that the Israelites are not allowed (or perhaps will not be able) to destroy their enemies quickly. Rashbam’s solution is that each war will be quick and relatively effortless. In that sense the conquest will be quick. But the individual wars with the different monarchs in Canaan will be spread out over a relatively longer period of time.
The phrase לא תוכל [in 7:22 does not mean “you will not be able”; it means “you should not.” It] is an admonition. Similarly [the phrase לא תוכל should be seen as meaning “you are not allowed,” in the phrase] (Deut 17:15) “You are not allowed (לא תוכל) to set a foreigner over you,” or [in the phrase] (Deut 12:17) “You are not allowed (לא תוכל) to eat in your settlements.”
The contradiction described above in note 20 is most problematic if 7:22 really means that the Israelites will not be able to conquer the Canaanites quickly. Rashbam therefore says here that that verse means that the Israelites are simply not allowed, for their own good, to conduct their individual wars too close to each other.
A number of classical exegetes point out that the phrase לא תוכל in the Torah often means “you may not,” not “you cannot.” See e.g. iE to Deut 17:15, 21:16 and 22:3; Rashi to Deut 12:17; PT BB 8:4 (16b). See also BDB, s.v. יכל, meaning 1d. See also a similar comment in Augustine’s Quaestiones in Heptateuchem, ad Deut 17:15 (p. 291 in Corpus Chrstianorum, Series Latina, vol. 33).
אש אכלה – במהירות, על כן אמר: מהר.
AS A DEVOURING FIRE. Quickly.⁠
When God destroys his enemies he does so quickly.
Scripture therefore goes on to say quickly
Scripture therefore goes on to say, so shalt thou drive them out, and make them to perish quickly.
.
וידעת היום כי ה׳ אלהיך {וגו׳} אש אוכלה {הוא} ישמידם {והוא} יכניעם
בכ״י מינכן 52: יכניעם וישמידם.
– להבין כי הקב״ה שהוא אש אכלה, יכניעם וישמידם, ולא יועיל לנגדו גדולתם וגבורתם.
וידעת היום כי ה׳ אלהיך {וגו׳} אש אוכלה {הוא} ישמידם {והוא} יכניעם – KNOW THEREFORE THIS DAY THAT HASHEM YOUR GOD {etc.} IS A DEVOURING FIRE {HE} WILL DESTROY THEM {AND HE} WILL BRING THEM DOWN – to understand that the Blessed Holy One, who is a devouring fire, will bring them down and destroy them, and their greatness and power will not be effective against Him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) [וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם – כמו: הוא יכניעם והוא ישמידם.⁠
כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בדפוסים נוסף כאן: ״יכניעם – ״.
ענין שפלות, מן: הראית כי נכנע אחאב מלפני
כן בכ״י פריס 222, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, לונדון 5703, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא: ״מפני״.
(מלכים א כ״א:כ״ט), או: אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ״ו:מ״א), וכן כולם. והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז ורוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שאמר: ויהי כשמוע כל מלכי
כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מלכי״.
האמרי {וגו׳} וכל מלכי הכנעני {וגו׳} וימס לבבם ולא היה בם {עוד}⁠
המלה חסרה בכ״י פרמא 3255, פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, לונדון 5703, דפוס ליסבון.
רוח מפני בני
כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בני״.
ישראל (יהושע ה׳:א׳).
ויתכן כי הוא ישמידם ירמוז אל גוים גדולים, ויכניעם – ירמוז אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל, אבל היו נחבאים בהרים ובערים הבצורות, כמו שאמר: ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת
כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, לונדון 5703: ״ויכרות״.
את הענקים מן ההר מן חברון ומן
כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י לונדון 5703, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״מן״.
דביר {מן ענב}⁠
המלים חסרות בכ״י פרמא 3255, פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, לונדון 5703, דפוס ליסבון.
ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע (יהושע י״א:כ״א) – כלומר בעריהם. וכן: וילך יהודה אל חברון
כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בפסוק: ״אל הכנעני היושב בחברון״.
ויכו את ששי ואת
כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״את״.
אחימן ואת תלמי (שופטים א׳:י׳).]⁠
הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(3) HE WILL DESTROY THEM, AND HE WILL BRING THEM DOWN. The meaning thereof is that "He will bring them down and He will destroy them" [because, obviously, they could be destroyed after having been brought down, but not vice versa]. The expression 'yachni'eim' (He will bring them down) denotes "humiliation,⁠" as in the usage, Seest thou how Ahab 'nichna' (humbleth himself) before Me?;⁠
I Kings 21:29.
if then perchance their uncircumcised heart 'yikana' (be humbled),⁠
Leviticus 26:41.
and so all [similar expressions]. And the purport thereof is that these peoples were very frightened of Israel. With a trembling heart,⁠
Deuteronomy 28:65.
low spirit and feebleness of hands
Jeremiah 47:3.
they went out [against them in battle], as it is stated, And it came to pass, when all the kings of the Amorites, that were beyond the Jordan westward, and all the kings of the Canaanites, that were by the sea, heard how the Eternal had dried up the waters of the Jordan etc. that their heart melted, neither was there spirit in them any more, because of the children of Israel.⁠
Joshua 5:1.
It is possible that the expression He will destroy them alludes to the nations greater and mightier than thyself
Above, (1).
and He will bring them down refers to the sons of the Anakim,⁠
(2).
for despite all their might and height, their hearts were more humbled than [those of] the rest of the people and they did not go into battle at all, but were hiding in the mountains and in the fortified cities, as it is said, And Joshua came at that time, and cut off the Anakim from the hill-country, from Hebron, from Debir, from Anab, and from all the hill-country of Judah, and from all the hill-country of Israel; 'with' their cities Joshua utterly destroyed them,⁠
Joshua 11:21.
that is to say he destroyed them "in" their cities [indicating that the Anakim never entered the battlefield]. Similarly, it is said, And Judah went against the Canaanites that dwelt in Hebron etc. and they smote Sheshai, and Ahiman, and Talmai.⁠
Judges 1:10. Here likewise it is stated that the Anakim were "in" Hebron, indicating that they were fearful of entering the field of battle.
אש אוכלה – כאש אוכלה, כי ממנהג האש שתכלה הכל במהירות, ולכך אמר והורשתם והאבדתם מהר.
אש אוכלה, "consuming fire.⁠" The meaning is: "like consuming fire.⁠" The reason for the simile is that fire consumes instantly. This is why Moses adds: "you will dispossess them quickly and destroy them.⁠"
אבל תשכיל וידעת את לבבך בלי שום ספק כי ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר י״י לך.
ואינו מספק שאתה לא תדע בשלמות שהמלחמה הזאת היא לה׳ ואתם תחרישון כי בידוע היה אצלכם שאינה בגבורתכם וזהו אמרו וידעת היום הי ה׳ אלהיך הוא העובר לפניך והוא ישמיד אותם כי הוא אש אוכלה שבמהירות יעשה הפועל בהם כאש בשרפה הוא יכניעם לפניך ויורישם במהרה ויאבדם כאשר דבר ה׳ אלהי אבותיך לך. הנה כל זה הוא ברור אצלי שאתה יודע ומכיר בו ולא תסתפק בכל דבר מזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וידעת היום – הוצרך לומר היום, להעירם שלא עד אחר בואם אל הארץ וירשו עם גדול וגו׳ אז יצדיקו זה אלא מהיום ידעו ויצדיקו דבר זה שהוא העובר וגו׳.
וידעת היום, "and you know as of this day, etc.⁠" Moses emphasizes the word "this day" to remind the people that they will not acquire this knowledge only after the conquest but they know as a fact already now that God will pass ahead of them, etc. It was important that the people should acknowledge this as fact prior to it actually having happened.
וידעת – וכנתברר לך גודל העם וחוזק הערים, תודה בעצמך שאין אתה יכול לעבור אליהם ולנצחם, ותדע אם כן כי השם ישמידם, לא כחך ועוצם ידך:
הוא העבר לפניך – להלחם בשבילך, כענין שאמר דוד כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מ״ד ד׳):
אש אכלה – כאש אוכלה:
הוא ישמידם והוא יכניעם – יתכן כי הוא ישמידם ירמוז אל גוים גדולים ועצומים, ויכניעם אל בני ענקים, כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל, אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, שנאמר ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון וכו׳ ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע (יהושע י״א כ״א), כלומר בעריהם:
מהר – תואר הפועל כאילו כתוב במהירות, והכונה שינצחו בלא טורח סוללה ומצור ימים רבים, ומכל מקום לא תוכל לכלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה, כי לא אניח לכם להלחם על כולם בפעם אחת:
העבר לפניך – א״ת מימרי׳ אישא אכלא, להרחיק ההגשמה. ואחרים יוסיפו כ״ף הדמיון והראוי כאש אכלה, ולפירושם לשון המקרא אינו מסודר, והראוי ה״א העובר לפניך הוא אש אכלה, ולא להקדים מלת הוא למלת העובר. ול״נ כי מלת העובר הוא פעל יוצא לשני, כמלת היוצא השדה (לקמן י״ד) שהוא כמו המוציא (וכמ״ש הראב״ע שם), דומה לזה העיר היוצאת אלף שהוא במקום המוציאה אלף, וכן וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות י״ג) שהוא כמו מוליך, וכמשת״א שם מדבר קדמיהון, וכן כאן העובר כמו המעביר לפניך אש אכלה, וטעמו הוא שלח לפניך מלאך או צרעה וכדומה מן הדברים אשר יכלם וישחיתם.
אש אכלה – השווה לעיל ד, כד.
הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך – מאחר שהמשפט האלוקי דן אותם להשמדה, הוא (ה׳) ישפיל אותם לפניך; הוא ישלול מהם את גבורתם ואת מריים כענקים, כדי שתוכל לנצח אותם.
וידעת – הוא פעל עבר בוי״ו החבור ור״ל וא״כ בודאי ידעת היום שכבוש זה אינו בכח ידך או בכח המערכה רק שה׳ אלהיך הוא העובר לפניך, וא״כ איני צריך להזהירך שלא תאמר כחי ועצם ידי עשה רק אני מזהיר אותך שלא תאמר בצדקתי הביאני:
וידעת היום וגו׳: תדע בודאי כי כן הוא, ולא יפול בלבבך שום ספק.
הוא ישמידם: את מי שנכנס למלחמה. ״והוא יכניעם״ את הנשארים בארץ.
הוא ישמידם וגו׳ – דומה למה שכתב בפרשת משפטים מעט מעט אגרשנו וגו׳, ישמיד רובם ויכניע הנשארים עד שתפרה (וזה יהיה בזמן קרוב), ואז תורישם מכל וכל ותשמידם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(ד) {שלישי} אַל⁠־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְ⁠ךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף יְהֹוָה֩י״י֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם׀מִלְּ⁠פָנֶ֘יךָ֮ לֵאמֹר֒ בְּ⁠צִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהֹוָ֔הי״י֔ לָרֶ֖שֶׁת אֶת⁠־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑⁠את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּ⁠וֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּ⁠ה יְהֹוָ֖הי״י֖ מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּ⁠נֶֽיךָ׃
Don't say in your heart, when Hashem your God has thrust them out from before you, saying, "For my righteousness Hashem has brought me in to possess this land"; because Hashem drives them out before you because of the wickedness of these nations.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמן
לָא תֵּימַר בְּלִבָּךְ בִּדְיִתְבַּר יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן מִן קֳדָמָךְ לְמֵימַר בְּזָכוּתִי אַעֲלַנִי יְיָ לְמֵירַת יָת אַרְעָא הָדָא וּבְחוֹבֵי עַמְמַיָּא הָאִלֵּין יְיָ מְתָרֵיךְ לְהוֹן מִן קֳדָמָךְ.
You shalt not (therefore) speak in your heart when the Lord your God has broken them before you, saying: For the sake of my righteousness has the Lord brought me in to inherit this land; but for the wickedness of these nations the Lord drives them out before you.
לא תאמרון בלבביכון בזמנה די ישיצי מימרה די״י אלהכון יתהון מן קדמיכון למימר בזכוותן אעיל יתן ממרה למירת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ית ארעא הדה ובחוביהון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובחוביהון״) גם נוסח חילופי: ״ובחובי״.
דאומייה האליין מימרה די״י
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מטרוד״.
טרד יתהון מן קדמיכון.
לא תימרון בליבכון כד ידחי י״י אלקכון יתהון מן קדמיכון למימר בזכותי אעלני י״י למירת ית ארעא הדא ובחובי עממיא האילין י״י מתרכהון מן קדמיכון.
Speak not in your heart when the Lord your God hath driven them away from before you, saying, For the sake of my righteousness hath the Lord brought me in to inherit this land; for on account of the sins of these people the Lord driveth them out before you.
בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה׳ – לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ. הֲרֵי שָׁלֹשׁ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא עָשִׂיתִי לֹא בִשְׁבִיל אַבְרָהָם וְלֹא בִשְׁבִיל יִצְחָק וְלֹא בִשְׁבִיל יַעֲקֹב, בִּשְׁבִיל מָה עָשִׂיתִי, בִּשְׁבִיל שְׁמִי הַגָּדוֹל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיהו מ״ח:י״א) ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. שְׁנֵי פְעָמִים כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּמִצְרַיִם גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּשְׁבִיל שְׁמִי, ״וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ״, אַף בֶּאֱדוֹם כֵּן, ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי״.
וַלַא תַּקֻל פִי נַפסִךַּ אִדַ׳א דַפַעַהֻם אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ אִד׳ בִּצַלַאחִי אַדכַ׳לַנִי אַללָּהֻ לִאַחֻוזַ הַדַ׳א אַלּבַּלַדַ וַבִּטֻ׳לםִ אֻולַאִךַּ אַלּאַמַם אַללָּהֻ קַארִצַ׳הֻם מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ
ולא-תאמר בנפשך, באם הסגיר אותם ה׳ אלהיך, בין-ידיך, כי מפני שאני צדיק, הכניסני ה׳ בכדי לקבל את הארץ הזאת לאחזתי, ומפני חמסנות האמות האלו׳ ה׳ מאביד אותם מבין-ידיך.
אל תאמר בלבבךצדקתי ורשעת הגוים גרמו.
אל תאמר בלבבך SAY NOT IN YOUR HEART – "My righteousness and the wickedness of these nations brought it about that I possess the land;
פס׳: אל תאמר בלבבך בהדוף ה׳ – והלא רשעים היו שנאמר כי ברשעת הגוים האלה אלא לגבי צדקתכם לא היו רשעים כלומר אין צדקותיך שוה לחייב את אלו לגרשם מפניך. לכך נאמר אל תאמר בלבבך אבל רשעים היו לפני הקב״ה שנא׳ כי ברשעת הגוים האלה. למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך. כפי הצדקה הרי אלו רשעים. אבל כפי מעשיך לא היו אלה רשעים שיגורשו מלפניך על שום מעשיך ומעשיהם לא גורשו אלא למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך:
אל תאמר בלבבך – כשיהדוף י״י אלהיך אותם מלפניך, שני דברים גרמו לי לנחול הארץ הזאת: אילו האומות נתחייבו ברשעתם להתגרש מן הארץ, ומה שאני זוכה בה יותר מאומה אחרת, כי
כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרה מלת: כי.
בצדקתי הביאני י״י – יותר משאר אומות, הואיל כי ברשעת הגוים האלה י״י מורישם.
אל תאמר בלבבך DO NOT SAY TO YOURSELVES: When God thrusts
Rashbam paraphrases the phrase בהדוף ה'‏ as כשיהדוף ה'‏. Perhaps he does this in order to make it very clear that the prefix ב is used in two different ways in this verse: in the word בהדוף it means “when,” and in the words בצדקתי and ברשעת it means “because of.”
them [i.e., the inhabitants of Canaan] from your path, [do not then say]:
Two things have caused me to inherit this land. (1) These nations, through their wickedness, deserved to be expelled from the land. And (2) the reason that I, more than any other nation, deserve it, is that “It is because of my virtue that God brought me,” more than any other nation, [to inherit the land], now that “the LORD is dispossessing the inhabitants of the land because of their wickedness.”
אל תאמר {וגו׳} בצדקתי {וגו׳} וברשעת {וגו׳} – כלומר: הא והא גרמה לי,⁠
בכ״י מינכן 52: לו.
כי לא גרם לך צדק⁠[ת]⁠ך, אלא רשעם. כי מתוך רשעתם היה דעתי להשמידם, ואמרתי לאבות אתננה לזרעם, ועכשיו נתמלאה סאתם (בבלי סוטה ט׳.), ואתננה לכם, אבל לא בצד⁠{ק}⁠תך.
אי נמי: לא תאמר בצדקתי {וגו׳} וברשעת {וגו׳} באו, והנה: ברשעת הגוים {האלה} ה׳ מורישם.⁠
פירוש זה של ר״י בכור שור אינו לגמרי ברור, אך סביר להניח שהוא מפרש כמו שמאוחר יותר פירושו הביאור ושד״ל שהאות ו׳ של ״וברשעת״ היא ו׳ הניגוד (כלומר ״אל תאמר בלבבך בצדקתי...⁠״, בעוד שלפי האמת ״ברשעת הגוים האלה...⁠״).
כדמפרש בקרא אחרינא: זכור אל תשכח את אשר הקצפת – ואז לא תאמר: בצדקתי, ומזכיר והולך את אשר עשו.⁠
השוו רשב״ם.
אל תאמר {וגו׳} בצדקתי {וגו׳} וברשעת {וגו׳} – DO NOT SAY {etc.} FOR MY RIGHTEOUSNESS {etc.} AND BECAUSE OF THE WICKEDNESS {etc.} – Meaning to say: this and that caused me [to inherit]. Because your righteousness did not cause you, but rather their wickedness. Because due to their wickedness it was My intention to destroy them. And I told the forefathers I will give it to their descendants, and now their measure has been filled [i.e. the sufficient measure of sin has been reached by the nations] (Bavli Sotah 9a:11), and I will give it to you, but NOT BECAUSE OF YOUR RIGHTEOUSNESS.
Or alternatively: Do not SAY BY MY RIGHTEOUSNESS {etc.}, BUT RATHER BECAUSE OF THE WICKEDNESS OF {etc.} they came [to inherit], and behold: BECAUSE OF THE WICKEDNESS {OF THESE} NATIONS HASHEM DRIVES THEM OUT. As is explained in the latter verse:⁠
According to this reading, "the latter verse" refers to verse 7. [Alternatively, it could refer to verse 5, and then the colon would be replaced by a period, and the continuation would constitute its own interpretation and be placed on verse 7.]
זכור אל תשכח את אשר הקצפת – REMEMBER DO NOT FORGET HOW YOU ANGERED – and then you shall not say BY MY RIGHTEOUSNESS, and it goes on and mentions what they did.
אל תאמר בלבבך – אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי (דברים ח׳:י״ז), רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזהיר: לא תחשוב כי עשה השם עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם
כן בכ״י פריס 223, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2: ״להם״.
כן, רק ברשעת הגוים האלה. והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ, על כן חזר וביאר: לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה, ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת אתה את הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.
ורבינו שלמה כתב: אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך. ואיננו נכון.
ויש על השואל לשאול שהרי אמר: כי מאהבת י״י אתכם (דברים ז׳:ח׳), והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו (תהלים י״א:ה׳). אם כן גם בצדקתם ירשו הארץ. והתשובה כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את י״י מיום היותם במדבר.
SPEAK NOT THOU IN THY HEART. After cautioning that you should not think 'my power and the might of my hand hath gotten me this wealth.'
Above, 8:17.
but instead you are to know that the power over the vanquished was given to you by G-d, and that [the victory over] their mighty ones and fortified cities that you will have conquered [was made possible by] G-d in His Glory Who did it for you in a generally known miracle from Him, he further warned them, "Do not think that G-d did all this for you because of your righteousness; rather, He has done so for you only because of the wickedness of these nations.⁠"
(5).
Now this is a cause for the destruction of these nations, but he gave no reason for Israel's possession of the Land. Therefore he reverted and explained, Not for thy righteousness
(5).
that you will be righteous in conduct, nor even because of the upright heart that you will have, but only because of the wickedness of these nations will they be destroyed, and because of [His] oath to your fathers will you possess the Land, for your sin cannot annul the gift He gave to your fathers since He gave it to them by an oath. And Rashi wrote: "Speak not thou in thy heart — my righteousness and the wickedness of these nations caused me [to possess the Land]. Not for thy righteousness.⁠" But this is not correct.⁠
Rashi explained that they were not to think that a combination of their righteousness and the wickedness of the nations was a cause of one thing — their coming into the possession of the Land. On this Ramban comments that the verses indicate instead that there are two separate warnings here: "Do not think that because of your righteousness you are coming to possess the Land, and do not think that because of the wickedness of these nations they are driven out from it" (Mizrachi).

Now one should ask, "Has he not said, But because the Eternal loved you,⁠
Above, 7:8.
thus establishing that they are beloved on high, and, [as we know], G-d loves only those who are good, for the wicked and him that loveth violence His soul hateth,⁠
Psalms 11:5.
and if so, [it is justifiable that] they come to possess the Land also for their [own] righteousness [so, how can he say here Not for thy righteousness, etc.]?⁠" The answer is that there he speaks of Israel in general, and here he reproves that particular generation that has been rebellious against the Eternal from the day they were in the wilderness.
אל תאמר בלבבך – פירש״י אל תאמר צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי כי לא צדקתך גרם לך רק רשעת הגוים לבד גרם. וכתב הרמב״ן ואיננו נכון. ופי׳ הוא לא תחשוב כי עשה עמך כל זה בצדקתך כי לא עשה כן רק ברשעת הגוים האלה והנה נתן טעם באבדון הגוים האלה ברשעם ולא נתן טעם ברשת ישראל את הארץ על כן חזר וביאר:
אל תאמר בלבבך, "do not say, even in your heart, etc.⁠" Rashi says that the meaning of the verse is that you may be tempted when you observe how God puts all these people to flight before you to credit your success to a combination of your righteousness and their wickedness. Moses warns you not to credit anything to your righteousness, but that only their wickedness caused them to lose their land. Nachmanides does not agree with this interpretation, i.e. that the Israelites' righteousness did not have any bearing on their success. Moses is telling the people that whether righteous in deed, or even righteous in their hearts, this could not have been a reason for God to dispossess another nation of their heritage. It was only their wickedness that is due to their suffering the fate that will unfold in another few weeks after Moses' death. He underlines,
הביאני – ד׳ במסורה בצדקתי הביאני ה׳. במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל. הביאני אל בית היין. הביאני המלך חדריו. זהו שדרשו חז״ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזהו במראות אלהים הביאני שכלם היו נביאים וזכו למראה וכן במתן תורה הביאני אל בית היין פי׳ לפני הר סיני ונתן לי התורה שנדרשת בשבעים פנים הביאני חדריו והראני השמים ושמי השמים.
אל תאמר בלבבך בהדוף י״י אלהיך וגו׳ – ביאר לך כי לא בצדקתך ירשו הארץ אך ברשעת הגוים ההם כי לולי רשעתם לא ענשם השם יתעלה בזה העונש כי מעשה ידיו כלם ולזה אמר לאברהם כי לא שלם עון האמורי עד הנה ולפי שלא תספיק זאת הסבה לבד בהורשת הארץ לישראל ביאר שזה הטוב היה לישראל מצד ברית השם יתעלה עם האבות לא בצדקת ישראל לבדה כי לא היתה עדין באופן שתספיק בכמו זאת ההשגחה הנפלאה והנה היה התועלת בזה אולי אם יחשבו ישראל כי צדקתם היתה סב בירושת הארץ עם רשעת הגוים ההם הנה בראותם כי כל הגוים עובדי עבודה זרה לא ייראו אם יעשו כמעשיהם שיורשו מן הארץ כי אינם צדיקים מהם בדרך שיתן להם השם יתעלה הארץ בצדקתם אך עתה שידעו כי רשעת הגוים היתה הסבה בזה ולא היתה הארץ לישראל כי אם מצד ההשגחה הפרטית אשר היה דבוקה באבות יש לירוא שברשעתם תאבד הארץ מהם על ידי שאר הגוים כשתהיה להם מצד ההשגחה הכללית.
התועלת האחת עשרה הוא מה שהודיע לישראל כי לא בצדקתם ירשו ארץ אך ברשעת הגוים ההם מצורף עם ברית השם יתעלה תמיד עם האבות ונתן להם ראייה כי לא בצדקתם היה זה לפי שכבר היו ממרים עם השם יתעלה תמיד כמו שספר להם והיה ראוי שיעזבם השם יתעלה ולא ישתדל בהשלמתם לולי ברית השם יתעלה עם האבות ולזה הוא מבואר שלא היה זה הטוב לישראל כי אם בסבת האבות כי לא היו ראויים בהתחלה אל שישגיח השם יתעלה בהשלמתם בזה האופן הנפלא אך על כל פנים תצטרך לירושת הארץ בזה האופן צדקת ישראל כמו שזכר במקומות רבים שאם ישמרו מצות התורה יבואו וירשו את הארץ ולזאת הסבה גם כן זכר שנתאחרו במדבר בסבת מרים. והנה התועלת בזה כדי לזרז ישראל שישמרו מצות השם יתעלה כמו שביארנו אצל ביאורינו אלו הדברים בזאת הפרשה.
ואם תאמר אם כן נתבאר שהיה זכותי גדול אשר למעני עשה והרי זה כח יפה מהראשון אל תאמר בלבבך בהדוף י״י אות׳ מלפניך לאמר בצדקתי הביאני י״י לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה י״י מורישם מפניך.
אל תאמר בלבבך צדקתי ורשע׳ הגוים גרמו לא בצדקתך אתה בא לרש׳ כי ברשע׳ הגוי׳ הרי כי משמש בלשון אלא. פי׳ לא יקשה עליך ממה שכתב תחלה אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני י״י לרשת וברשעת הגוים האלה דמשמע דלא צדקתך ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואח״כ כתב לא בצדקתך אלא ברשעת הגוים האלה כי אין פי׳ אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאנו י״י וברשעת הגוים האלה לא זה ולא זה אלא הכי פירושא אל תאמר בלבבך ששניהן יחד גרמו אלא רשעת הגוי׳ לבד ההוא שגרמה ולא צדקתך ומה שכתב לא מרובכם מכל העמי׳ חשק י״י בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים אלא מאהבת י״י אתכם ומשמרו את השבעה ולא תפול אהבת השם אלא על שומרי מצותיו כבר פירש הרמב״ן ז״ל ששם ידבר עם ישראל בכללם וכאן יוכיח הדור שהיו ממרים את י״י. ומה שטען ואמר ואיננו נכון וכוונתו בזה מפני שאין צדקתם ורשעת הגוים סבה לדבר אחד עד שיאמר אל תאמר ששניהם גרמו שהרי כתיב אל תאמר בצדקתי הביאני לרשת וברשעת הגוים מורישם דמשמע שצדקת׳ סבה לרשת ולא להוריש ורשע׳ הגוים סבה להוריש ולא לרשת אינה טענה מפני שרש״י ז״ל לא אמר אל תאמר צדקתי ורשעת הגוים יחד גרמו לרשת או להוריש עד שיטעון שאין שניהם יחד סבה לרשת או להוריש ואיך יעלה על הדעת שיהיו שניהם סבה כי רש״י ז״ל לא אמר רק אל תאמר שניהם גרמו ויהיה פירושו על הכבוש שלא גרמו הכבוש שניהם יחד רק ישראל מצד צדקתם זכו לרשת והגוים מצד רשעתם נתחייבו להתגרש ופירושו לא בצדקתך זכית לירש אלא ברשעת הגוים נתחייבו הגרוש משם ונשאר המקו׳ הפקר וכל הקוד׳ בו זכה ומאחר שאתם הקודמי׳ זכית׳ בו:
אבל אני חושש שמא תאמר בלבך בהדוף ה׳ אלהיך אותם מלפניך ר״ל שהמה אבדו את הארץ ואתה תירשנה שהתחברו בזה ב׳ סבות. סבה אחת לאבדם הם את הארץ והוא ברשעתם. וסבה הב׳ לשאתם תירשוה ולא אומה אחרת והוא בצדקתך וזהו אמרו בצדקתי הביאני ה׳ לבוא לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך כי כן דרך בני אדם ליחס הצלחותיהם לעצמם בצד מן הצדדים אם בגבורה ואם בכח מן ההשתדלות וכאשר יראו שהדברים נשגבים מכחם ייחסום לעצמם לזכותם ולצדקתם. והזהיר משה אותם שלא יאמרו כן ר״ל בצדקתי הביאני ה׳ וברשעתם ה׳ מורישם מפניך לפי שאין מאמרם זה אמתי בכללו והוא אמרו לא בצדקתך הנה במה שאמרת צדקת מצד וכזבת מצד. הנה צדקת במה שאמרת שהעמים אבדו הארץ ברשעתם כי כן הוא באמת.
אל-תאמר בלבבך בהדף – כשתראה שתנצחם שלא כמנהג העולם, ותכיר שהוא פועל אלהי,
אל תטעה לומר: בצדקתי הביאני... לרשת – וכדי שאירש הארץ מהרה בזכותי, הדף אותם מהרה.
וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך – והנה הסבה שהוא נלחם היא ברשעתם, לא כדי שתירש אתה מהרה.
אל תאמר בלבבך בהדוף, when you see that you enjoy victory against all odds, so that you realise this victory has to be credited to your enjoying a heavenly assist, do not commit a terrible error.
בצדקתי הביאני...לרשת, that God did all this on account of your being a model of righteousness, and that furthermore the speed with which all this occurred was on account of
ברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך, that the Lord dispossessed them on account of their wickedness, because He wanted His retribution against these people to be orchestrated by your destroying them. This would be the very opposite of what David prayed for when he thought God was punishing him. He prayed that the judgment should not be executed by man but that he preferred to be punished by G;d directly, not by one of His surrogates, especially one of his peers. (Samuel II 24,14)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לא בצדקתך אל תאמר בלבבך צדקתך ורשעת הגוים גרמו וכו׳. פירוש, הא דכתיב ״לא בצדקתך וברשעת הגוים״, ולבסוף כתיב (ראו פסוק ה) ״כי אם ברשעת הגוים״, אלא כך פירושו, לא בצדקתך ורשעת הגוים יחד, אלא רשעת הגוים [לבדה], כדמסיק (כ״ה ברא״ם). וקשיא על פירושו, דהא צדקת ישראל ענין בפני עצמו, דהוא גורם לירושה שיהיו ישראל יורשים הארץ, ורשעת הגוים סבה שיהיה מוריש אותם, ואם כן איך יאמר ״לא בצדקתך וברשעת הגוים כי אם רשעת הגוים״, דמשמע רשעת הגוים הוא סיבה לירושה, שהרי הכתוב אמר לא בצדקתך ורשעת הגוים יחד גרמו, כי אם ברשעת הגוים. וזה לא יתכן, כי הכתוב נותן לכל אחד ואחד ענין בפני עצמו; כי אצל ״בצדקתך״ כתב (פסוק ה) ״לא בצדקתך אתה בא לרשת״, ואצל רשעת הגוים כתב (שם) ״וברשעת הגוים מורישם״. וכך הוי לפרש, לא בצדקתך אתה יורש וברשעת הגוים מורישם, אלא ברשעת הגוים אתה מוריש, ולמען הקים השבועה אתה יורש, וכך הוי ליה לפרש לקרא. ומדכתב רש״י ׳לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים׳, משמע דרשעת הגוים גם כן סבה לירושה
:ויש לומר, דודאי קרא איירי בגרמת הביאה, אף על גב דכתיב ״לא בצדקתך אתה בא לרשת וברשעת הגוים אתה מוריש״, כך פירושו, לא היה גרמת ביאתכם לארץ שבשביל צדקתכם אתם באים לרשת ובשביל רשעת הגוים אתה מורישם, אלא גרמת ביאת הארץ – רשעת הגוים ושבועת האבות, רשעת הגוים להורישם ושבועת האבות לרשת. ומה שדחקיה לזה לכלול יחד צדקת ישראל ורשעת הגוים, כדי שלא יקשה לך, למה הוצרך כלל להזכיר רשעת הגוים, דהוי ליה לומר ׳לא בצדקתך אתה בא לרשת אלא למען הקים השבועה׳, אלא שבא להזכיר כל גרמת הביאה, ולפיכך אמר לא היה גרמת הביאה צדקתך ורשעת הגוים וכו׳:
וברשעת: אין מאריך בוי״ו.⁠
ההערות לפסוקים ד-כח בפרקנו: וכן לפרק י פסוק ח ופסוק ב: נמצאים בכ״י א לאחר ׳שמר ושמעת׳ (יב כח = א, דף 220 ע״א).
[וּבְרִשְׁעַת֙].
צדקתי ורשעת הגוים גרמו. רצ״ל דברישא דקרא כתיב אל תאמר בלבבך וגו׳ בצדקתי הביאני וברשעת הגוים וגו׳, דמשמע דלא צדקתם ולא רשעת הגוים גרמו לרשת, ואח״כ כתיב לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים האלה וגו׳. לכך פירש דה״פ רישא של קרא אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמו, ר״ל דשניהם גרמו, אלא רשעת הגוים לבד גרמה להתגרש, ונשאר המקום הפקר, וכל הקודם זכה בו ואתם הקודמים זכיתם בו. ומה שאמר (לעיל ז׳:ח׳) מאהבת ה׳ אתכם ומשמרו את השבועה, ולא תפול אהבת השם אלא על שומרי מצותיו, כבר פי׳ הרמב״ן ששם מדבר עם ישראל בכללן, וכאן מוכיח הדור שהיו ממרים את ה׳:
My righteousness and the wickedness of the nations was the cause. Rashi is answering the question: In the beginning of the verse it is written, "Do not think ... Because of my righteousness and because of the wickedness of these nations, etc.,⁠" which implies that neither of these reasons caused the Jewish People to inherit. Yet afterwards it is written, "Not because of your righteousness ... rather because of the wickedness of these nations, etc.⁠"! Therefore, Rashi explains the verse as follows: The beginning of the verse, "Do not think ... Because of my righteousness and because of the wickedness of these nations was the cause,⁠" means not to think that both reasons were the cause. "Rather the wickedness of these nations,⁠" alone, caused them to be expelled. Then the land was abandoned, and the first to come could take possession of it. Since you are the first to come, you could take possession of it. [You might ask:] the verse above says, "Rather, out of Adonoy's love for you and out of His keeping the oath (7:8),⁠" and Adonoy's love only applies to those who keep his commandments [therefore they should deserve to inherit the land in their own right]! Ramban has already explained [the answer]: The verse above refers to the Jewish People in general [throughout history], but here he is rebuking the generation that rebelled against Hashem.
אל תאמר בלבבך וגו׳ בצדקתי הביאני וגו׳ וברשעת הגוים וגו׳ לא בצדקתך וגו׳ כי ברשעת וגו׳ – הקושי׳ מבואר כי אם הוכיח שלא יתנו הטעם לרשעת הגוים מדוע חזר ונתנו לטעם? גם למה שינה בדבורו כמדבר לנוכח וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך ולא אמר כמדבר בעדו ה׳ מורישם מפני כאשר כתב בראש בצדקתי הביאני? עוד חזר ושלש וידעת כי לא בצדקתך וגו׳? אלא אאמין שסוף הפסוק מענה לראשו וכך ביאורו. אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני והדבר אינו כן אלא האמת שלרשעת הגוים ה׳ מורישם מפניך ולא בצדקתך. ואם תאמר אם כן שהקדוש ברוך הוא מורישם ברשעתם ולא בצדקתי למה הי״ת נתן לנו ארצם כי לא נתייחד בזה זכות המקבל לחטא הנגרש היה לו להורישה לעם אחר הראוי והזכאי? והואיל ונתנה לנו אם כן אין הדבר כן אלא מפני צדקתינו? על כן תירץ כי בחר בישראל להורישם הארץ מבין שאר האומות אף אם אינם זוכים למען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבותיך וגו׳ והואיל והדבר כן תדע בבירור כי לא בצדקתך וגו׳:
אל תאמר וגו׳ – קשה בשלמא מה שצוה בבל יאמרו בצדקתם מצינו שסתרו בדבריו אלא מאמר וברשעת הרי גם הוא מסכים והולך כאומר בסמוך כי ברשעת וגו׳ ואם כן למה יצוה להם בבל תאמר. ואולי שחש שיחשבו שלא אסר להם מאמר בצדקתי אלא כשלא יגמרו אומ׳ וברשעת אבל כשיאמרו גם כן וברשעת וגו׳ אין איסור הגם שיאמרו בצדקתי, תלמוד לומר אל תאמר בצדקתי הגם שתגמרו אומר וברשעת וגו׳.
אל תאמר בלבבו, "Do not say in your heart, etc.⁠" We can appreciate that the Israelites were not to credit their own righteousness as the reason they dispossessed the inhabitants of the land of Canaan and therefore Moses had to warn them not to do so. However, why were they not to credit their possession of the land to the sins of the Canaanites when the Torah itself gives this as the reason in verse 5? Perhaps Moses was afraid that the Israelites would think that they were only forbidden to take exclusive credit for conquering the land by ascribing it to their righteousness. However, as long as they would acknowledge that both their own righteousness coupled with the wickedness of the local inhabitants had led to those inhabitants being expelled or killed, this would be acceptable, Moses said that no thought of their own righteousness was acceptable under any circumstances.
אל תאמר בלבבך – הנה כבר הבאתיך להודות כי רק בה׳ תעשה חיל ולא מכח עצמך, אולם אני מתיירא עתה שמא תחשוב אמת כי ה׳ הוא העובר לפני, אבל זהו חלף צדקתי ויושר לבבי, כי אני זכיתי לנפלאות האלה:
וברשעת הגוים האלה – אינו מחובר בטעם עם בצדקתי הביאני, כי הם דברי העם שאולי יאמרו כן, אבל אלה דברי משה, כמו שיעיד מלת מפניך שהוא לנוכח ישראל, וכך אמר להם משה, אני מתיירא שתאמרו בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת, ותבקשו למצוא ראיה לאמתת דבריכם מרשעת הגוים, כי תדינו גזירה שווה לאמר, כמו שהגוים האלה שנתחייבו כלייה אינו אלא בעבור רשעתם, כן אני שאנחול את ארצם אינו אלא בעבור צדקתי, ואם תחשוב כך אפשר שירום לבבך, ומתוך כך תשכח את ה׳ אלהיך:
וברשעת הגוים האלה – הנכון כדעת רמבמ״ן {ביאור דברים ט׳:ה׳}, לא כרש״י ורשב״ם, שאם כן מִפָנַי היה לו לומר. והנה וי״ו וברשעת ענינה התנגדות (quum, mentre, tandis que) ודוגמתה (למטה פסוק כ״ט) והם עמך ונחלתך, וכן מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי (בראשית כ״ו:כ״ז), למה תקראנה לי נעמי וה׳ ענה בי (רות א׳:כ״א), איך תאמר אהבתיך ולבך אין אתי (שופטים ט״ז:ט״ו), {מה תתן לי ואני הולך ערירי (בראשית ט״ו:ב׳), וכן בראשית י״ח:י״ג וכו׳,}
ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), כ״י קולומביה X 893.
מה לך לספר חקי וגו׳ ואתה שנאת מוסר (תהלים נ׳:ט״ז-י״ז).
בהדף – ״הדף״: לדחוף (עיין במדבר לה, כ,כב); ״הדף מ⁠־״ לדחוף מעליו (עיין ישעיהו כב, יט).
בצדקתי – כאן ובפסוק הבא, ״צדקה״ היא הניגוד הגמור ל״רשעה״. ״צדקה״ היא נאמנות למצוות ה׳. הפירוש המילולי של ״רשעה״ הוא פעולה בשרירות לב, מרי, פריקת עול המצווה. ״רשע״ קרוב ל״רשה״, ״רשא״ (השווה פירוש, שמות כג, א).
אל תאמר בלבבך – ר״ל אחר שיהדוף ה׳ את העמים, ואתה תירש את הארץ תחתם, תאמר שמה שהדף אותם הוא ע״י רשעתם, ומה שאתה היורש את הארץ ולא אחר, הסבה לזה הוא צדקתך:
אל תאמר בלבבך וגו׳: הזהיר הרבה להוציא מלבבם שתי טעויות: הטעות הראשונה, שלא יהיו בטוחים בעצמם שלא יהיו נכשלים בעבודה זרה, והיא אזהרת חז״ל (אבות ב,ד) ׳אל תאמין בעצמך עד יום מותך׳, דהאמנה בעצמו גורם שלא להיות נזהר בדברים הקרובים להיכשל ולבא לידי עבירה, וזה באמת אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (יז, א-ב) ׳ניזיל אפיתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה׳. (והא דקאמר חבריה ׳ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפיה ליצרין ונקבל אגרא׳, אינו אלא משום שהיו עוסקין בתורה, כמבואר שם, וכמו שכתבתי לעיל (דברים ג,כו) לענין שישבו בגיא מול בית פעור. וגם אך ההכרח הביא לידי כך כדי לעבור מעבודה זרה שיש אזהרה ״אל תקרב וגו׳⁠ ⁠⁠״, אבל בלא זה ודאי אסור לבטוח על עצמו ולהתקרב לדברים שמביאים לידי עבירה). הטעות השנית: שלא יהיו בטוחים בהקב״ה שלא יחרב וישום את ארץ ישראל בשום אופן אפילו יעבדו עבודה זרה שהרי הוא יתברך חפץ מאד בישוב א״י.
על זה אמר ״בצדקתי הביאני ה׳⁠ ⁠⁠״, והוא בטוח בי שלא אחטא, א״כ גם אני יכול לבטוח בזה. ״וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך״ – כל כך גבר חפץ ה׳ בישוב א״י, עד שבכל רשעת הגוים שהיתה גם עד כה, לא הוריש אותם ולהניח א״י שממה, אלא ״מפניך״ – שמצא אותך זכאי וצדיק, אבל אם גם אתה תחטא בעבודת כוכבים, הלא לא תימצא אומה אחרת טובה ממך, ולהניח את א״י שממה זה אי אפשר כמו שלא הוריש את ז׳ אומות עד כה.
וברשעת הגוים וגו׳. לדעת רמבמ״ן אין פירושו כדעת רש״י זה וזה גורם, רק וברשעת כמו והם עמך ונחלתך כלומר ונהפוך הוא כי ברשעת וגו׳, ובאמת שאם כדעת רש״י היל״ל מורישם מפני ולא מפניך אלא שאם כדברי רמבמ״ן מה צורך להוסיף אח״כ לא בצדקתך וגו׳ כי אם ברשעת, וטוב לסבול הקושי הראשון שהרי כמוהו מצינו פסוקים רבים.
אל תאמר בלבבך – ח׳:י״ז, ז׳:י״ז.
בהדוף – ו׳:י״ט.
בתרגום השבעים המקורי חסר החלק השני, ״וברשעת... מפניך״. קל להבין שהשמיטוהו מפני שראו בזה סתירה לפסוק ה. רוב המפרשים והמתרגמים הבינו את הפסוק, כאילו היה מקדים מה שנאמר בפסוק ה, כלומר ״והלא ברשעת הגויים האלה ה׳ מורישם מפניך״.
מבקרי המקרא רואים בפיסקא זו הגהה מאוחרת. אבל אין להסביר כלל מה היתה כוונת ה״הגהה״ הזאת, האומרת אותו הדבר שנאמר כבר בפסוק ה; ואם נייחס אותה ל״אל תאמר״, היא סותרת את הפסוק ה.
אבל הפירוש הנכון הוא פירוש רש״י ורשב״ם. הכתוב אומר: אל תחשוב שמשני טעמים זכית לרשת את הארץ, גם בצדקתך וגם ברשעת הגוים, לא כן, אלא רשעת הגוים היא הסיבה הראשית שהביאה לידי גירושם, ומה שזכית אתה דווקא לקבל את ירושת המגורשים הללו, אין זה אלא הודות לשבועת האבות. היה הכרח להוסיף בפסוק ד׳ ״וברשעת וגו׳⁠ ⁠⁠״, שהרי לא יתכן שישראל יעלו על דעתם שה׳ ישמיד גוים שלא חטאו רק בזכות צדקתם של ישראל. אם כן, על כל פנים, השמדת העמים היא תוצאה של רשעתם. רק יתכן שישראל יעלו על דעתם שצדקתם היא הסיבה לכך שהם זכו לקבל את ירושת העמים ההם (הביאני ה׳ לרשת).
אמנם צריך ביאור, מפני מה כתוב ״מפניך״ ולא ״מפני״ (כמו הביאני, מדבר בעד עצמו). אולם כיון שהפסקא ״וברשעת וגו׳⁠ ⁠⁠״ מובנת מאליה (מפני שמשפטי ה׳ הם בצדק, אינה נזכרת אלא כמשפט⁠־נשוא בלתי⁠־ישר); כלומר: הלא גם אתה בעצמך תאמר, שברשעת הגוים הם מגורשים.
 
(ה) לֹ֣א בְ⁠צִדְקָתְ⁠ךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְ⁠בָ֣בְ⁠ךָ֔ אַתָּ֥⁠ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת⁠־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּ⁠רִשְׁעַ֣ת⁠׀ ⁠הַגּ⁠וֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּ⁠ה יְהֹוָ֤הי״י֤ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּ⁠נֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת⁠־הַדָּ⁠בָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהֹוָה֙י״י֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְ⁠אַבְרָהָ֥ם לְ⁠יִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃
Not for your righteousness, or for the uprightness of your heart, do you go in to possess their land; but for the wickedness of these nations Hashem your God drives them out from before you, and that He may establish the word which Hashem swore to your fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
לָא בְזָכוּתָךְ וּבְקַשִּׁיטוּת לִבָּךְ אַתְּ עָלֵיל לְמֵירַת יָת אֲרַעְהוֹן אֲרֵי בְּחוֹבֵי עַמְמַיָּא הָאִלֵּין יְיָ אֱלָהָךְ מְתָרֵיךְ לְהוֹן מִן קֳדָמָךְ וּבְדִיל לְקַיָּימָא יָת פִּתְגָמָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
Not for your righteousness or the integrity of your heart do you go in to possess their land, but for the guilt of these nations the Lord your God does drive them out before you, and that He may confirm the word which he swore to your fathers, to Abraham, to Izhak, and to Jacob.
לא בזכוותכון ובקשיטות
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובקשיטות״) גם נוסח חילופי: ״ובישירות״.
לבביכון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבביכון״) גם נוסח חילופי: ״לביכון״.
אתון עללין למירת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עללין למירת״) גם נוסח חילופי: ״עלין למירות״.
ית ארעהון ארום בחוביהון דאומייה האליין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״י״י ... וליעקב״) נוסח אחר: ״ממריה דיי׳ עם אברהם ועם יצ׳ ועם יע׳⁠ ⁠⁠״.
י״י אלהכון טרד יתהון מן קדמיכון ומן בגלל למקיימה ית פתגם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתגם״) גם נוסח חילופי: ״פיתגמא⁠(׳)״.
די קיים י״י לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב.
לא מטול זכוותכון ובתריצות ליבכון אתון עללין למירות ית ארעהון ארום בחובי עממיא האילין י״י אלקכון מתריך יתהון מן קדמיכון ומן בגלל לקיימא ית פיתגמא דקיים י״י לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב.
Not for your righteousness, or the integrity of your heart, will you be brought in to possess their land, but for the sins of these people the Lord your God driveth them away before you; and that the Lord may establish the word which He swore to Abraham, Izhak, and Jacob, your fathers.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לֹא בְצִדְקָתְךְ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךְ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת
בתחילה הקיפו ששה ימים כנגד ששה צדיקי אמת
בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצוּ יִשְׂרָאֵל לִכְבֹּשׁ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, הִקִּיפוּ אוֹתָהּ שִׁשָּׁה יָמִים, פַּעַם אַחַת בְּכָל יוֹם, כְּנֶגֶד אוֹתָם שִׁשָּׁה צַדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם.
ובשבת ז׳ פעמים כנגד צדיק
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁבַע פְּעָמִים, כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד צַדִּיק, שֶׁהוּא זָן אֶת כֻּלָּם וּמְקַיֵּם אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב (משלי ט) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. וְכָתוּב (שם ו) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. הוּא הַיְסוֹד וְהָעִקָּר שֶׁל כָּל אוֹתָם צַדִּיקִים,
ואילולי הצדיקים לא היו יכולים לכבשה וזהו דלא בצדקתך
וְאִם לֹא זְכוּתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים - לֹא יָכְלוּ לְכָבְשָׁהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים ט) לֹא בְצִדְקָתְךְ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךְ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת כוּ׳, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֶיךְ לְאַבְרָהָם כוּ׳
(זוהר חדש כי תשא)
בַּל לַיְסַ בִּצַלַאחִךַּ וַצִחַתִ קַלבִּךַּ פַקַט אַנתַּ סַאאִרֹ לִחַוְזִ בַּלַדִ הִם לַכִּן מַעַ טֻ׳לםִ אֻולַאִךַּ אַלּאַמַם אַללָּהֻ רַבֻּךַּ קַארִצֻ׳הֻם מִן בַּיְןִ יַדַיְךַּ וַלִכַּיְ יַפִיַ בִּאלקַוְלִ אַלַּדִ׳י קַאלַהֻ לִאבַּאאִךַּ אַבּרַהַםַ וַיצחַקַ וַיַעַקֻובַּ
אלא שלא בלבד מפני שאתה צדיק וישר בלבך אתה הולך בדרך לקבל את ארצם לאחזה, אלא שביחד עם חמסנותם של אלו האמות ה׳ אלהיך, מאביד אותם מבין-ידיך, ולמען יעמוד באמירה אשר אמר אותה לאבותיך, אברהם ויצחק ויעקב.
לא בצדקתך אתה בא לרשת, כי ברשעת הגוים וגו׳ – הרי כי משמש בלשון אלא.
לא בצדקתך אתה בא לרשת … כי ברשעת הגוים NOT FOR YOUR RIGHTEOUSNESS … YOU GO TO POSSESS [THEIR LAND], but (כי) for the wickedness of these nations. – Here you have the word כי used in the sense of "but".
לא בצדקתך וביושר לבבך – שהרי זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו׳. אפס אחד משני הדברים אמת, כי ברשעתם הפסידו נחלתם. ומה שאתה זוכה בה, לא בצדקתך, אלא למען הקים את הדבר
בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין (במקום ״הדבר״): השבועה (והשוו לירמיהו י״א:ה׳).
וגו׳.
[That is not the case.] (Verse 5) “It is not because of your virtue and your rectitude ...” since [you have not been overly virtuous]. (Verse 7) “Remember, never forget, how you provoked [the LORD your God].”
Rather, [only] one of those two reasons is true. They lost their ancestral land through their wickedness. But the fact that you will inherit it, (verse 5) “is not because of your virtue,” but in order “to fulfill the oath... .”
The precise flow of ideas in these verses is not smooth. Verse 4 apparently says, “Do not say that these two factors – our righteousness and the Canaanites’ wickedness – are what led to our getting the land.” The simplest understanding of verse 4, taken in isolation, would be “Neither of those factors is the cause.” But verse 5 makes it clear that the wickedness of the nations truly is a factor. Rashbam accordingly explains that verses 4-5 mean only “It is not the case that both of these reasons are factors. Rather only one of them is.”
Rashi’s explanation of these verses is terse but it is probably the same as Rashbam’s. Nahm. understands Rashi in that way, and then dismisses that understanding in a perfunctory manner ("ואיננו נכון"). See also Luzzatto who writes that Mendelssohn and Nahm. interpret the verse correctly but Rashi and Rashbam did not.
Luzzatto and his predecessors prefer to say that the end of vs. 4 constitutes the response of the narrator, and is not part of what the people will say. So also NJPS: “Say not to yourselves, ‘the Lord has enabled us to inherit this land because of our virtues’; it is rather because of the wickedness of those nations... .” The letter vav in the word וברשעת poses difficulty for Luzzatto’s understanding. On the other hand, the last word of vs. 4, מפניך, seems inappropriate for Rashbam’s understanding. (If the end of vs. 4 represents the people’s thoughts the text ought to read מפני.) Tigay in NJPSC rejects the understanding of NJPS and goes back to Rashbam’s explanation.
See also Weinfeld’s discussion of the ways in which some moderns have attempted to emend the text to smooth the flow of ideas (Anchor, p. 406).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ה) וטעם: ולמען הקים את הדבר – שאמר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט״ו:ט״ז).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

(5) AND THAT HE MAY ESTABLISH THE WORD WHICH THE ETERNAL SWORE UNTO THY FATHERS. The purport thereof
Since the merits of that generation were not sufficient to bring them victory, the question arises, "Why could not the entry into the Land be delayed for a worthier generation?⁠" Ramban suggests that the verse before us gives an answer to this question.
is that He had said and they shall serve them; and they shall afflict them four hundred years.⁠
Genesis 15:13.
And in the fourth generation they shall come back hither.⁠
Ibid., (16). Therefore it could not be postponed to a later generation.
לא בצדקתך וביושר לבבך וגו׳ כי ברשעת הגוים האלה – נראה כי אילו היו צדיקים לא היו מגורשים משם וא״כ מה יהיה בשבועת האבות, אבל הענין כי הגוים הרשעים ראויים שיתגרשו משם ואף אם היו צדיקים לא ישארו בארץ, כי הארץ פקדון בידם מזמן הבטחת האבות, והקב״ה יוכל להיטיב עמהם לתת להם ארץ אחרת כי לה׳ הארץ ומלואה, אבל זאת אי אפשר להם שישארו שם למען הקים את הדבר.
לא בצדקתך וביושר לבבך וגו'...כי ברשעת הגוים האלה, "not due to your righteousness or the uprightness of your heart, etc....but due to the wickedness of these nations, etc.⁠" This verse causes us to think that if only the Canaanites had been righteous they would not have been dispossessed, would not have been driven out of the land of Canaan. In that event, what would have happened to God's oath to our patriarchs? The situation is as follows: seeing that these nations are wicked they deserve to be exiled from that land. Even if they had been righteous they would not have been allowed to remain in that land seeing the land had been assigned to them only as a פקדון, an object to be held in trust for the real owners. Ever since the time of the patriarchs the "real" owners are their descendants the Jewish people. God, however, is able to give these people some other land seeing that the whole earth belongs to Him. This particular land they could not hold on to seeing God had already promised it to someone else. Therefore, regardless of the righteousness of the inhabitants of that land they would have to be transferred elsewhere.
לא בצדקתך – שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו ישר בלב רק ברשעת הגוים ההם אבדו ובעבור שבועת אבותיך ירשת הארץ כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה לכם. ואם ישאל השואל והלא כתיב כי מאהבת השם אתכם והנה הם אהובים מלמעלה והשם לא יאהב רק הטובים א״כ גם בצדקתם ירשו ארץ יש להשיב כי השם מדבר שם עם ישראל בכללם וכאן מוכיח הדור ההוא שהיו ממרים עם השם מיום היותם במדבר:
לא בצדקתך, "not on account of your righteousness;⁠" as mentioned before, be it in deed or even also in thought; the only reason these people will lose their land and lives is their confirmed wickedness. An additional reason why they lose their lands to you, and not to another nation, is the oath Hashem had sworn to your forefathers to give this land in due course to their descendants. In the event that someone might counter that we have a specific verse in the Torah stating that God had chosen us because we are beloved by Him, and how could this be unless we had been righteous? Surely, God does not love a wicked rebellious people, and if so our righteousness must have played a role in our being victorious in our assault on the Canaanites! The answer is that our sins cannot annul an oath sworn by God to our forefathers, seeing that He had given the gift of this land to them reinforced by an oath. Hashem does not only love the good people, so that one could claim that they had had a share in receiving this land as a reward for their goodness. Besides, Moses reminds the people that whereas previous generations of Israelites might have been good, this present generation had been rebellious from the word "go!⁠" How could they even dream that their goodness had played a role in their receiving the gift of this land! Moses now proceeds to illustrate the point he has just made.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והכוונה שצדקו יחדו משפטי השם יתעלה בגרש גוים חטאים מן הארץ ולהביא צדיקים תחתם כי באמת לא בצדקתך ויושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם ואם שאינו עושה עול להם כי ברשעת הגוים האלה י״י אלהיך מורישם מארצם. אמנם אתה נכנס במקומם למען הקים את הדבר אשר נשבע י״י לאבותיך. וכבר נתברר זה הענין מאומרו כי לא שלם עון האמרי עד הנה (בראשית ט״ו:ט״ז). הנה שנתברר שלא באת בכחך לרשת את ארצם לא בכח הגופיי ולא בכח הנפשיי הנכבד ממנו.
האמנם כזבת במה שאמרת שאתה זכית בה לצדקתך כי אינו כן וזהו שאמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם שהיא ההקדמה האחת כי אם ברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך שהיא ההקדמה השנית שהנחת. וא״ת אם הם אבדו את הארץ ברשעם א״כ למה נתנה לנו אם לא היה בצדקתנו דע לך שזכית בה מפני שבועת האבות למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב מפני זה ירשת וזכית בארץ הזאת לא בצדקתך כי לא נתחברו רשעת הגוים וצדקת ישראל רק רשעת הגוים ושבועת האבות וכבר נאמר זה במעמד בין הבתרים כשנשבע השי״ת לאברהם לתת לזרעו את הארץ. אמר (פ׳ לך) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה. להגיד שעון האמרי סבב שיסחו מן הארץ לא צדקת ישראל הנה א״כ זכר שלא יבאו לרשת את הארץ לא בכח גופני ולא בכח נפשיי.
לא בצדקתך אתה בא לרשת – כי אמנם מה שאתה יורש הארץ אינו בזכותך, באופן שאין ראוי שילחם ה׳ לכם למען תירשו מהרה.
כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלהיך מורישם מפניך – שרצה שתהיה נקמתו בם על ידך שתחרימם בעונם, כאמרו ״ויאמר השמד״ (דברים ל״ג:כ״ז), על היפך ״וביד-אדם אל אפלה״ (שמואל ב כ״ד:י״ד).
ולמען הקים – וכדי שבקיום מצותו תזכה לרשת, על דרך ״ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל״ (מלכים ב י׳:ל׳). וכל זה עשה ״למען הקים״ מה שנשבע לאבות.
ולמען הקים, so that as a result of observing the commandments the nation would merit to inherit the land. We find another instance where, as a result of complying with a command by God to wipe out the family of Achav, God not only confirmed Jehu as king but extended his dynasty for four generations. (Kings II 10,30)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לא בצדקתך – פירוש לא בצדקתך אתה ראוי לרשת הארץ, אבל על כל פנים דור כשר היו באי הארץ, וכן תמצא שאמר להם ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם וגו׳, אלא שלא היו שלמים לתת להם הארץ לזכותם אם לא היתה ברית אבות, והגם שברית אבות לא היתה מועלת לרשת הארץ אם היו רשעים ודור המדבר יוכיח, וכמו שכתב הראב״ד בפירוש המשנה בפ״ב דעדיות ששנינו האב זוכה לבן וכו׳ ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש ע״כ, וכתב הראב״ד וז״ל שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד אותו דור וכו׳ כדורו של יהושע וכו׳ ע״כ, הרי שצריך גם כן דור זכאי אף על פי כן לא היה בזכותם שיעור אשר יזכו בשבילו לרשת את הארץ אם לא היתה ברית אבות, וכפי זה אומרו לא בצדקתך וגו׳ פירוש הגם שאתם עדה שלמה אין כח בזכותכם להשיג דבר זה, והחליט לומר לא בצדקתך להעיר שלא הועילה צדקותם אפילו לסייע כי ברית אבות מספקת אלא הועיל כשרון מעשיהם לבל ימנע הטוב מהם.
כי ברשעת וגו׳ ולמען וגו׳ אשר נשבע וגו׳ – ולא הספיק באחת מהנה, כי בלא רשעת הגוים לא היה ה׳ מורישם שלא על פי המשפט, וברשעת לבד אין ראויים ישראל ליטול ארצם. או אפשר כי פירוש מורישם הוא מאבדם ולזה צריך רשע שזולת הרשע לא הו׳ ה׳ גוזר עליהם (לקמן כ׳ ט״ז) לא תחיה כל נשמה.
לא בצדקתך, "Not because of your righteousness, etc.⁠" Moses meant that the Israelites' righteousness was not a reason for allowing them to dispossess other nations. This did not mean, however, that they were not a spiritually upright generation. Moses said something similar to the people in Deut. 4,4 when he attributed their being alive to their having cleaved to God. Such conduct does not, however, mean that other nations were to be killed on account of the Israelites' goodness. Had there not been a covenant with the patriarchs, God could not have justified expelling and killing the Canaanites on account of the Israelites. At the same time, the oath sworn by God to the patriarchs by itself would also not have resulted in the Israelites' victory over the Canaanites if they had not been wicked. We have a Mishnah in Eydiot 2,9 which states that "although a father confers upon his son certain attributes (genes) such as handsome appearance, intelligence, etc. etc., there is a limit to the effectiveness of such transfer of parental genes after a number of generations. The Mishnah bases this statement on Isaiah 41,4 קורא הדורות מראש, "He (God) determines ahead of time for how long the father can transmit his genes to successive generations.⁠" Raavad comments as follows on this statement. "God foresees whether a generation is deserving, and if so He allows these genes to be transmitted from father to son until a deserving generation arises such as the generation of Joshua. Thus far Raavad. From this we learn that in addition to God's promise to the fathers it is also essential that their descendants be worthy of that promise. Accordingly, Moses told the people that their righteousness was not enough by itself to bring about their conquest of the Holy Land. In fact their righteousness did not even help the oath to Abraham to be fulfilled. The only thing it was good for was to ensure that their conduct was no impediment to the good that God had promised being fulfilled now.
בי ברשעת הגוים…ולמען הקים…אשר נשבע, "for due to the wickedness of those nations…and in order to keep the oath which God swore, etc.⁠" None of these reasons would have sufficed by itself. Had the Canaanite nations not been wicked God would not have had a legal excuse to dispossess them. Their wickedness by itself was not reason enough to give their land to the Israelites unless the Israelites had also proved worthy to take that land. It is also possible that the meaning of the word מורישם is "He destroys them.⁠" If that is so, these people certainly had to be wicked as God would not decree upon them what He did in Deut. 20,16: "you must not allow a soul of theirs to remain alive.⁠"
לא בצדקתך – אין הדבר כן אלא עיקר הכונה העליונה בהוריש את הגוים האלה הוא בעבור רשעתם, כי נתמלאה סאתם, ואין השמדתם תלויה בדבר אחר זולתי ברשעתם, אולם מתוך שגזר להורישם ותשאר ארצם מבלי יושב, הנה רצה שתזכה בה אתה יותר מאומה אחרת בעבור שכך נשבע לאבותיך, ואלמלא הבטיח כן לאבות, לא היה זכותך כדאי לרשת את ארצם, והמופת הברור שלא בצדקתך אתה בא לרשת את הארץ, שהרי עם קשה עורף אתה, כמו שיאמר בסמוך:
ולמען הקים את הדבר – אין להקשות ממה שאמר למעלה (ז׳ ח׳) כי מאהבת ה׳ אתכם, למדנו שהם אהובים למקום, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם יירשו ארץ, כי שם לא זכר דבר מירושת הארץ, ורק בא לתת טעם למה בחר ה׳ בם מכל העמים, וזה ודאי בעבור אהבתו אותם כמו שפירשנו שם, אבל לא ימשך מזה שהנוחלים את הארץ יהיו צדיקים גמורים, כי באמת עם קשה עורף היו וכמה פעמים המרו את ה׳, ולכן אין בהם זכות לבא לרשת את הארץ לולי נשבע ה׳ לאברהם לאמר, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט״ו ט״ז):
ובישר לבבך – ״ישר לבב״ הוא הרוח המופנית רק אל מה שעולה בקנה אחד עם החובה. ״צדקה״ הוא כשרות המעשים; ״ישר לבב״ הוא נאמנותם של רגשותינו. כל אחד מאלה יכול להתקיים בלא חברו, בעוד שרק שניהם ביחד יוצרים את האדם המוסרי באמת. אולם בך אין אף אחת מתכונות אלה במידה מספקת.
כי ברשעת וגו׳ – כניסת הניצחון שלך לארץ תלויה בשני גורמים: התמלאות הסאה של רשעת הגויים שבגללה נידונו לכליה, וההבטחה שניתנה לאבותיך והציבה אותך במקומם.
לא – תדע כי אם צדקת בצד א׳ שמה שהדף אותם הוא ע״י רשעתם לא צדקת בצד האחר, כי מה שמביא אותך לרשת, אינו ע״י צדקתך רק למען הקים את השבועה שנשבע להאבות:
על זה משיב משה רבינו דשני הדמיונות האלה כוזבים: לא בצדקתך וביושר לבבך: ידוע דיש ׳צדיק׳ ע״פ הרגלו עד שנעשה טבע ואינו בא מהר לידי עבירה, ויש שהוא ׳ישר לב׳ בטבע שאינו צריך להגביר דעתו על יצרו. ואמר משה רבינו כי ״לא בצדקתך ולא ביושר לבבך״ בטח ה׳ בכם.
כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלהיך: הוסיף משה רבינו לומר ״אלהיך״ שמשמעו – על פי השגחתו עליך נעשתה רשעת הגוים האלה. כדתניא בתורת כהנים פרשת אחרי: ומנין שלא היתה אומה שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים וכו׳. ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם ת״ל וכו׳. ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו, שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם ת״ל וכו׳. ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם כל המעשים הללו, ת״ל ״אשר אני מביא אתכם שמה״. הרי מבואר דהשגחת ה׳ על ישראל לטובה גרמה שיתעבו הכנענים מעשיהם ביותר כדי שתמלא סאת דינם. ועיין מה שכתבתי בספר בראשית (יט,א) דכך היא המדה. וא״כ בטלה הטענה השניה שבטחו ישראל שאי אפשר שישום הקב״ה את ארץ ישראל מדלא הוריש את הכנענים עד כה, דבאמת לא נתמלאה סאתם ו״לא שלם עון האמורי״ עד שהגיע זמן שיכנסו ישראל לארץ, ואז גרם הקב״ה שיתעבו הכנענים מעשיהם ביותר. הא אילו היו מעשיהם מכבר מתועבים ביותר, היתה הארץ קאה אותם אפילו אם היתה הארץ שממה. וכן אם יחטאו ישראל ביותר אין בטחון להם שלא יגלו ותהיה הארץ שממה כמו שנאמר בתוכחה.
ולמען הקים וגו׳: ולא מחמת שהוא יתברך בטוח עליך שלא תטמא את הארץ בעבודת כוכבים, אלא משום שכבר הבטיח בשבועה, על כן גרם להם שיגיעו הכנענים למדת הדין.
לא בצדקתך – לא היית צדיק במעשיך.
וביושר לבבך – וגם לבך לא היה ישר והגון לפני ה׳. אחרי כן באות הוכחות על שני הדברים על פי עובדות היסטוריות. מעשים רעים — מעשה העגל (פסוק ח׳ והלאה), לב רע — התנהגות המעידה על קטנות אמונה ועל מרי נגד ה׳ (פסוק כ׳ והלאה).
ולמען הקים וגו׳ – הוא הנימוק מפני מה זכו דווקא ישראל לקבל את ארצם של העמים המגורשים.
 
(ו) וְ⁠יָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְ⁠צִדְקָֽתְ⁠ךָ֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱ֠לֹהֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְ⁠ךָ֜ אֶת⁠־הָאָ֧רֶץ הַטּ⁠וֹבָ֛ה הַזֹּ֖⁠את לְ⁠רִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם⁠־קְ⁠שֵׁה⁠־עֹ֖רֶף אָֽתָּ⁠ה׃
Know therefore, that Hashem your God doesn't give you this good land to possess it for your righteousness; for you are a stiff-necked people.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן
וְתִדַּע אֲרֵי לָא בְזָכוּתָךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ יָת אַרְעָא טָבְתָא הָדָא לְמֵירְתַהּ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדָל אַתְּ.
Know, then, that not for your righteousness will the Lord your God give you this good land to possess it, for you are a hard-necked people.
ותידעון ארום לא בזכוותהון י״י אלהכון יהב לכון ית ארעא טבתה הדה למירת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
יתה ארום עם קשין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קשין״) גם נוסח חילופי: ״קשי״.
קדל למקבלה אולפן אתון.
ותינדעון ארום לא בזכותכון י״י אלקכון יהיב לכון ית ארעא משבחא הדא למירתה ארום עם קשי קדל אתון.
Know, therefore, that it is not on account of your merit that the Lord your God giveth you this glorious land to possess it; for a hard-necked people are you.
פַתַּיַקַּן אַנַּהֻ לַיְסַ בִּצַלַאחִךַּ אַללָּהֻ רַבֻּךַּ מֻעטִיךַּ הַדַ׳א אַלּבַּלַדַ אַלגַיִּדַ לִתַּחֻוזַהֻ אִד׳ אַנתַּ שַׁעבֹּ צַעבֻּ אַלרִּקַאבִּ
ושיהיה ברור לך, שלא בצדקתך ה׳ אלהיך, נותן לך את הארץ הזאת הטובה להאחז בה, כי אתה עם קשה הערף.
פס׳: וידעת – כי לא בצדקתך.
ג׳ פעמים למה. פי׳ ג׳ פעמים כתוב הלשון צדקת:
שלשה פעמים למה. אמר רבינו טוביהו בר׳ אליעזר ז״ל אמר להם משה לא צדקתך כצדקת אברהם שאמרתי לו (בראשית יג) קום התהלך בארץ לארכה וגו׳. ולא כצדקת יצחק שאמרתי לו (שם) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה [ולזרעך וגו׳]. ולא כצדקת יעקב שאמרתי לו (שם כח) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. באברהם כתיב (שם יח) לעשות צדקה ומשפט. ביצחק כתיב (שם כו) ויזרע יצחק בארץ ההיא. ולהלן הוא אומר (הושע י) זרעו לכם לצדקה וגו׳. ביעקב כתיב (בראשית ל) וענתה בי צדקתי שלא נחשד על הגזל:
פס׳: כי עם קשה עורף אתה – זכור אל תשכח. מלמד שחייב אדם לזכור עונותיו להתודות עליהן שמתוך כך חוזר בו שנאמר זכור אל תשכח. וכן הוא אומר (ויקרא כי) והתודו את עונם ואת עון אבותם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

וידעת כי לא בצדקתך וגו׳ – ביאר להם כי לא בצדקתם יתן להם השם יתעלה הארץ לפי שהם עם קשה ההעתק מהפחיתיות אשר גדלו עליהם במצרים ויורה זה כי מעת צאתם ממצרים עד בואם לערבות מואב היו תמיד ממרים עם השם יתעלה וזה כי בהיות משה בהר חורב לקבל התורה סרו ישראל מהר מאמונת השם יתעלה עם מה ששמעו באזניהם עשרת הדברים מהשם יתעלה באמצעות הקול הנפלא ועשו להם עגל מסכה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולאמת מה שאמר מחוסר כחו הנפשיי אמר וידעת כי לא בצדקתך וגו׳. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את י״י אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם י״י ובחורב הקצפתם את י״י וגו׳. בעלותי ההרה וגו׳, כל הפרשה וגו׳ – הנה שזכר לו את הראשונות אשר הכעיסו על דברי התורה והמצוה ובירר לו בהם מיעוט צדקתו ויושר לבבו. והודיע אותם כי לא יהיה כן תמיד. רצוני שיעבור השם יתעלה על חטאים גדולים כהם ונסלח להם כמו שהיה במדבר כי הנה הוא היה מצוי שם ונתחזק מאד בפניהם גם שלא היה אז להם עסק האשה ההיא השלטת כי איננה. ולזה היתה התשובה מחטאם הנקלה. אמנם אחרי כן בהתחדש להם מציאותה ונטות לבם אחריה לגמרי יהיו חטאיהם יותר חזקים ותשובתם יותר כבדה ויותר קשה והנביאים אשר ימצאו ביניהם לא יספיקו להוכיחם ולמנעם ויהיה אבדנם הכרחי. והוא מה שאמרוהו חז״ל במדרש ההוא שזכרנו ראשונה אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן דברים אחרים יתחדשו והם התחזקם בעסקי׳ המדומים והחלישם בנפשיים כמו שאמרנו ולזה לא תהיה סבורים בעצמכם כשם שהייתם במדבר חוטאים ואני מבקש עליכם רחמים. כי אחר שלא הייתם מוטבעים ומושקעים ביתר העסקים אפילו על אותו מעשה של עגל אשר היה מהראוי לכלות אתכם בקשתי סנגוריא על צד היותר שאפשר ואתפלל אל י״י ואומר י״י אלהים אל תשחת עמך וגו׳. ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש מי שימסור נפשו עליכם כמו שמסרתי אני בכל אשר הייתי לפניכם עד אשר לא חסרתם דבר ברוב פשעיכם שפשעתם לפניו. והוא מה שיתבאר יפה כשנתבונן בכוונתו בפרשה הזאת אשר היא באמת קשת הביאור לפי מה שבאו דבריה לכאורה מבולבלין ובלתי שומרים סדר מציאותם גם בזכור ענינים שאינן נראין מענינם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים ז״ל שיחוש לזה ואני אזכרם אחד לאחד.
והוכיח אליהם שלא יירשו ארץ בצדקתם ממה שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד לא צדיקים. וזהו אמרו וידעת כי לא בצדקתך ה׳ אלהיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה ר״ל והראיה המוכחת שלא בצדקתך אתה יורש אותה לפי שאתה עם קשה עורף ואיה צדקתך א״כ. הנה התבאר מזה שאין יתור בפסוק. וא״כ הותר בזה הספק השביעי.
כי עם-קשה-ערף אתה – שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשי העורף. כי אמנם קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו, אף על פי שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד. וזה, כי לא יפנה אל המורה, כאלו ערפו קשה וגיד ברזל, באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה, אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז.
כי עם קשה עורף אתה, being stiff-necked and righteous simultaneously is a non starter, as these two character qualities are mutually exclusive. Being stiff-necked means to follow the dictates of one’s own heart, one’s own opinions instead of accepting the yoke of the Creator’s commandments as being supreme. Such a person will reject even theories which have been proven beyond doubt if they conflict with what he deems good or convenient for himself. The simile of a “stiff-necked” person or people described someone who appears unable to turn around and face his teacher, as his neck is too stiff.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וידעת כי לא וגו׳ זכור אל תשכח וגו׳ – קשה מה מוכיח ממה שעבר בזמנים שהיו בהם רשעים לזמן זה שאפשר שצדקתם שהם עומדים בה היום, תספיק להם לרשת את הארץ ויכולין לומר בצדקתי הביאני ה׳, אכן הכוונה היא כי ממה שהיו רואים בזמן שהיו ממרים את ה׳ בדרך ביאתם לארץ ואף על פי כן היו נוסעים ובאים לרשתה מעתה ביאתם היא לצד ברית אבות ואין ראיה ממה שהם באים לארץ שבזכותם הם באים.
וידעת כי לא בצדקתך... זכור אל תשכח, "Know therefore that not because of your righteousness …Remember and do not forget!⁠" What did Moses hope to accomplish by admonishing the Israelites about their having had stiff-necked wicked people amongst them in the past? Perhaps their present righteousness would suffice to let them inherit the land and even to be able to point to their righteousness as the reason for this. Moses' reason may have been that the people reflected that even at the times they had been rebellious this did not result in their march towards the Holy Land coming to a halt. They had explained this anomaly to themselves by reasoning that God had to fulfill His oath to the patriarchs. Moses therefore wanted to make it plain that their own righteousness was essential in bringing about fulfillment of that oath. If they were to backslide they could still forfeit the promise to inherit the land.
וידעת – ואם תרצה לדעת במופת שאינך צדיק, די לך לזכור את אשר הקצפת את ה׳ עד הנה, ותבין מזה שאתה עם קשה עורף:
עם קשה ערף – שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשה העורף, כי אמנם קשה הערף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו אעפ״י שיודיעהו איזה מורה צדק בראייה ברורה שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד, וזה כי לא יפנה אל המורה, כאלו ערפו קשה וגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה, אבל ילך אחר שרירות לבו כמאז (רע״ס).
וידעת – בהכירך את עצמך, אתה יודע שמידת קשי⁠־העורף שתמיד הצגת, מנוגדת בתכלית לדרישות מידתאופי הצדק.
וידעת – ותדע שביאתך לרשת אינו ע״י צדקתך, כי עם קשה ערף אתה:
וידעת היום: תחקור ותעמוד על הידיעה הברורה שאין מקום לבטוח בכם מצד צדקות שבאו מהרגל טוב ולא מיושר לב, כי לא כן, ולהיפך ״כי עם קשה עורף אתה״ – טבע שלכם קשה לישבר ביותר, וכמאמרם בביצה (כה,ב) ׳ישראל עזים הן׳ ואינם ניחתים מפני כל.
אין זה מספיק אם ישראל יאמרו שאינם צדיקים, אלא הם חייבים לחרות הכרה זאת בלבם על פי עובדות היסטוריות, שלא בזכות עצמם קבלו את הארץ, כי אדרבה הם היו תמיד קשי עורף וממרים נגד ה׳. הכרה זאת חייבת לדרבן אותם להיות צדיקים, כדי שיהיו ראוים לארץ הטובה הזאת.
 
(ז) זְ⁠כֹר֙ אַל⁠־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר⁠־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת⁠־יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּ⁠דְבָּ֑ר לְ⁠מִן⁠־הַיּ֞⁠וֹם אֲשֶׁר⁠־יָצָ֣אתָ׀ ⁠מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד⁠־בֹּֽאֲכֶם֙ עַד⁠־הַמָּ⁠ק֣וֹם הַזֶּ֔⁠ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃
Remember, don't forget, how you provoked Hashem your God to wrath in the wilderness. From the day that you went forth out of the land of Egypt, until you came to this place, you have been rebellious against Hashem.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
הֱוִי דְּכִיר לָא תִתְנְשֵׁי יָת דְּאַרְגֵּיזְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּמַדְבְּרָא לְמִן יוֹמָא דִּנְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוֹן קֳדָם יְיָ.
Be mindful, and forget not that you did provoke the Lord your God to wrath in the wilderness; from the day that you camest out from the land of Mizraim until you have come to this place, you have been rebellious before the Lord.
אדכרו
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדכרו״) גם נוסח חילופי: ״{אדכ}⁠רון״, וגם נוסח חילופי: ״הוון זהירין״.
לא תנשון ית מה דארגזתון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דארגזתון״) גם נוסח חילופי: ״דיא׳⁠ ⁠⁠״.
ית מימרה די״י אלהכון במדברה למן יומא דנפקתון פריקין מן ארעא דמצרים עד מיעלכון עד אתרה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתרה״) גם נוסח חילופי: ״לאת׳⁠ ⁠⁠״.
מסרבין הוויתון קדם י״י.
הוו דכירין לא תתנשון ית דארגזתון קדם י״י אלקכון במדברא למן יומא דנפקתון מארעא דמצרים עד מיתיכון עד אתרא הדין מסרבין הוויתון קדם י״י.
Be mindful and forget not how you have provoked unto anger before the Lord in the wilderness, from the day that you went out of the land of Mizraim until you came to this place, and have been perverse before the Lord.
מַמְרִים הֱיִיתֶם
משה שהוכיח לישראל כמה ויכוחים ומריבות ובאהבה
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק - זֶה מֹשֶׁה, שֶׁהוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בְּכַמָּה וִכּוּחִים, בְּכַמָּה מְרִיבוֹת, שֶׁכָּתוּב (דברים א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ׳, (שם ט) מַמְרִים הֱיִיתֶם וְגוֹ׳, (שם) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם וְגוֹ׳. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב דּוֹפֵק.
וְעִם כָּל זֶה שֶׁמֹּשֶׁה הוֹכִיחַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, בְּאַהֲבָה הָיוּ כָּל דְּבָרָיו, שֶׁכָּתוּב (דברים ז) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךְ, (שם יד) וּבְךְ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךְ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם וְגוֹ׳, בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם, (שם ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳. וְעַל זֶה (שם כז) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךְ. (שם ז) כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם.
(זהר דברים דף רפו:)
פַאד׳כֻּר וַלַא תַּנסַ מַא אַסכַ׳טתַּ אַללַהַ רַבַּךַּ פִי אלּבַּרִּ וַדַ׳לִךַּ מִן יַוְםִ כַ׳רַגתַּ מִן מִצרַ וַאִלַי׳ אַן גִאְתֻם אִלַי׳ הַדַ׳א אַלּמַוְצִ׳עִ לַם תַּזַאלֻוא מֻכַ׳אלִפִיןַ לִלָּהִ
אזי, זכור ולא-תשכח מה שהרגזת בצורה המעוררת נקם את ה׳ אלהיך, במדבר השומם, וזאת מיום שיצאת מן מצרים ועד-שבאתם אל המקום הזה, עדין אתם אינכם שומעים בקול ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

למן – הלמ״ד פירשתי (ראב״ע דברים ד׳:ל״ב) שהוא נוסף.
במדבר – אחר שנסעו מחורב.
The lamed prefixed to le-min (from)⁠
Le-min literally means "to from.⁠" Hence Ibn Ezra's comment.
in le-min ha-yom (from the day) is superfluous. There are many such instances.⁠
Of superfluous letters in Scripture. See Vol. 1, p. XVII.
IN THE WILDERNESS. After they journeyed from Horeb.⁠
For Moses goes on to castigate them in the next verse for the sins they committed in Horeb.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

אשר הקצפת במדבר – אחר שנסעו מחורב.⁠
שאוב מאבן עזרא.
אשר הקצפת במדבר, "how you made the Lord your God angry in the desert;⁠" this occurred already immediately after the people had broken camp after over 11 months at Mount Sinai. (Ibn Ezra)
את אשר הקצפת – פ״א כפולה לומר קצף אחר קצף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

והוכיח שהיו עם קשי ערף ממעשיהם במדבר בדרך כלל. וזהו זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר למן היום אשר יצאתם מארץ מצרי׳ עד בואכם עד המקום הזה שתמיד בכל הדברים ממרים הייתם עם ה׳ ולפי שהיה המאמר הזה כללי פרט אותו בזכרו מעשה העגל שהוא המוכיח אותם על חוסר צדקתם ורשם אדונינו משה במעשה הרע הזה ח׳ דברים המורים על כובד החטא וקשיו:
וא״ת שאינו כן. זכור אל תשכח מעשיך הראשונים אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת ממצרים.
זכר אל-תשכח – ויעיד על היותך עם קשה עורף, כי הנה חזרתם להקציף פעם אחר פעם, ככלב שב על קאו (ע״פ משלי כ״ו:י״א), אף על פי שבכל פעם ראיתם את מוסר ה׳ אלהיכם ואת גדלו.
זכור אל תשכח, Moses adds proof to his characterising the Jewish people as being stiff-necked by reminding them of how many times during his stewardship of the nation they had angered God, so that it reminds one of a dog which returns to his own excrement finding it attractive. This happened again and again although each time they had been subjected to disciplining by God, and they learned more about His greatness on each occasion.
וכן הביא ראיות על הסדר עד ׳ומלתם את ערלת לבבכם׳ (להלן י טז) על חטאים שחטאו בקשיות עורף.
והתחיל מעון העגל ואמר ובחורב הקצפתם ויתאנף ה׳ בכם להשמיד אתכם – כולכם לגמרי.
[עניין לוחות ראשונות באמצע סיפור החטא]:
בעלותי ההרה וגו׳, ויתן ה׳ אלי את שני לוחות וגו׳, ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה׳ אלי את שני לוחות וגו׳. מה עניין זה לכאן (פסוק יא), והלוא אמר לעיל (פסוק י) ׳ויתן ה׳ אלי׳ וגו׳. אלא אמר להם משה לישראל, ׳ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה׳ שהיה יודע הקב״ה שכבר חטאתם ועשיתם את העגל, נתן אלי הלוחות בעבור השמידכם, כי כל זמן שהשטר קיים – הייתם חייבים לא כלייה אחת אבל מאה, שכתוב בדברות בלוחות (שמות כ ד) ׳לא תעשה לך פסל׳ וגו׳ ואתם עברתם בו, השטר ההוא קיים – היה ידו בראשונה להמית אתכם
ע״פ להלן (יז ז).
, ולכן נתנם אלי גם שהיה הקב״ה יודע שכבר עשיתם את הרע בעיניו להכעיסו, למען יהיה לעד שחייבתם השמד וכליה.
ויאמר ה׳ אלי קום רד וגו׳, ויאמר ה׳ אלי ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. שאין להם עוד תקנה, שאין הקב״ה משחית את הדבר עד שאין עוד יותר תקנה, דכתיב (בראשית ו יב) ׳וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה׳
ראה שיעורים שם ובמצויין שם.
, לכן הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול, כבר מצא דרך לקיים שבועתו עם האבות בי.
ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש. שהיה אותה העטרה שהתנצלו מהר חורב
ראה נדפס לשמות (יט טז-יז) ושם (כ טו-יז), ומבואר שמעלת ׳פנים בפנים׳ [שהוא ׳עדיים מהר חורב׳ כמבואר בפירוש שה״ש (ה יג)] נאצל לישראל מן האש והקולות וברקים.
, ושני לוחות הברית על שתי ידי, כל זה אמר משה לישראל להראותם כמה קטיגורים היו להם: ראשונה – שהקב״ה מסר השטר אחרי חטאתם לחתוך את דינם ולהשמידם לולא משה בחירו. [ב׳,] מצא דרך לקיים שבועת האבות זולתם. ׳וההר׳ היה ׳בוער באש׳ לעֵד גם כן כמו שהיו הלוחות, ולולא הוא בחיר ה׳ שלמד סניגוריא עליהם, ראשונה – במה ששבר [הלוחות] ויתנפל ויתפלל וכו׳.
ואתפוש וגו׳. בתחילה היה נושאם על שתי ידיו – וידיו פרושות דרך כבוד, ואחר כך [הוריד] ידיו הפרושות ותפש [שני הלוחות] בם, וישליכם וישברם.
ואתנפל וגו׳, כי יגורתי מפני האף והחימה שאמר להשמיד אתכם מכל וכל לגמרי. וישמע ה׳ אלי וגו׳.
ובאהרן וגו׳, ואת חטאתכם וגו׳ ואשרוף. לתקן המעוות.
כל זה אמר להראותם איכה מעולם תיקן עוותתם – והם תמיד החריבו התיקון ההוא.
ולשרוף מתכת זהב שיהיה שרוף לעפר באמת הוא פלא
ראה שיעורים לשמות (לב כ).
:
למן היום אשר יָצָאתָ: בתיקו׳ ס״ת ישן יצאת, במפתח יצאתם, ע״כ. וזה פשוט מהמסורת שבאה בפ׳ בא וכן אומרת, יצאתם ב׳ וסי׳ אשר יצאתם ממצרים, לא כארץ מצרים. [אשר⁠־יצאת].
במדבר – תחילה אמר כך בדרך כלל, ואח״כ בא לפרט מה שהקציפו בחורב ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה ובקדש ברנע בענין המרגלים, וחתם במה שהתחיל ממרים הייתם:
העובדה שהם לא הגיעו לרמה המוסרית הנדרשת לייעודם הגדול מוכחת עתה (פסוקים ז–כט; להלן י, א–יא) על ידי סקירה של חטאיהם בשנות המסע במדבר. נקודת המרכז של חטאים אלה היא חטא העגל, בעוד ששאר החטאים נזכרים עמו רק בדרך אגב. שכן חטא העגל מוכיח יותר מכל דבר אחר כמה רחוק היה העם מהרמה הנדרשת לקיום התורה. התורה נאלצה, כביכול, לכבוש לעצמה את העם שנועד לשאת אותה לאורך כל הדורות ולקיימה בכל עת ובכל שעה. לפיכך, מתחילה נשאה עיניה התורה מעבר לישראל של ההווה, אל ישראל של העתיד.
אולם בסקירה זו קיים יסוד אחד שבולט במיוחד. זה עתה נאמר לעם שיוכלו לכבוש את הארץ המובטחת להם אף על פי שאינם ראויים לכך בזכות עצמם, אך הם לא יוכלו להמשיך להחזיק בארץ אם לא יהיו ראויים לכך מצד זכותם המוסרית (עיין פסוקים א–ו; לעיל ח, יט–כ). סקירה זו מראה להם באופן ברור, שאינם יכולים לשבת בשלווה בשאננות מוסרית, ולחוש בטוחים מכוח ההבטחה שניתנה לאבותיהם. ההבטחה לאבות – שגוי גדול יקום מצאצאיהם, שיתברכו בו כל משפחות האדמה – עתידה להתקיים אפילו אם דור שלם של העם ילך לאבדון, ויישאר רק אדם אחד הנאמן לחובתו והמסוגל להמשיך את ייעודה של ברית האבות (פסוק יד).
אין שום ציבור או יחיד, ולא משנה עד כמה חשוב תפקידם למלאכת ה׳ עלי אדמות, היכולים להיות כל כך יהירים עד שיעלה בדעתם שמלאכת ה׳ לא תוכל להתקיים בלעדיהם, וממילא יש באפשרותם לחטוא ללא שייפרע מהם. המאמר ״בקרבי אקדש״ חל על האומה כשם שהוא חל על יחידי האומה (השווה פירוש ויקרא י, ג). בהתקדמותה לעבר מטרותיה, חולפת השגחת ה׳ על פני דורות שלמים ועל פני יחידים מבני האומה, אשר בסופו של דבר הם בני חלוף, יהיו גדולים ככל שיהיו. גם אהרן נקרא להיפרד מתקופתו להיקבר בהר ההר, ואילו העם החונה בעמק המשיך במסעו אל יעדיו הנוספים (להלן י, ו–ז). וכאשר הזכיר משה את מיתת אחיו, אולי חשב גם על עצמו ועל מותו הקרב ובא. מותו מזהיר כל אדם מישראל בעתיד: אל תשכח שאפילו משה לא היה אדם שאי אפשר בלעדיו להמשך ההנהגה של מטרות ה׳. גם משה מת על פסגתו של הר, ואילו העם המשיך בדרכו אל עתידו.
זכר אל תשכח – זכור זאת תמיד, כדי שלא תבוא לשוכחו.
הקצפת – ״קצף״ הוא הביטוי הכללי ביותר לחרון אף. ״כעס״, הקרוב ל״כחש״, הוא תחושת הצער על הפגיעה באמיתותה של הוויה; הווי אומר, תחושת הצער המתעוררת על ידי הידיעה שדבר מסוים איננו כפי שהוא צריך להיות. ובדומה לכך, ״קצף״, הקרוב ל״כזב״, הוא תחושת הרוגז על התנהגות שאיננה מתאימה למה שנדרש. מבחינה זו, ״קצף״ קרוב גם ל״יצב״ ו״קצב״, שכן האדם הקוצף מעמיד את היציב והקבוע אל מול המציאות המאכזבת (עיין גם פירוש, בראשית מא, י; ויקרא ה, כא–כב).
ממרים הייתם עם ה׳ – במקומות אחרים ״מרה״ תמיד בא עם מושא ישיר [כגון ״ותמרו את פי ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל א, מג)], או עם ״ב⁠־״ [כגון ״אל תמר בו״ (שמות כג, כא)]. לפי זה, ״ממרים הייתם עם ה׳⁠ ⁠⁠״ לא יכול להתפרש: ״מריתם בה׳⁠ ⁠⁠״; אלא פירושו: ״הייתם במצב של מרי עם ה׳⁠ ⁠⁠״; הווי אומר, מעולם לא הייתם לגמרי עם ה׳, תמיד הייתה בחינה שהסרתם מרשותו של ה׳. אולם משתמעת מכך גם הנחמה שמעולם לא מרו בה׳ בכל לבם. גם כאשר היו ״ממרים״, היו ״עִם ה׳⁠ ⁠⁠״, אך גם כאשר היו ״עִם ה׳⁠ ⁠⁠״, היו ״ממרים״.
זכור – ולראיה שאתה עם קשה ערף תזכור שתמיד הקצפת את ה׳ בין בצאתך מא״מ בין במשך הזמן עד היום הזה, ותחלה מביא ראיה מה שהקציפו ביום צאתם מא״מ, שעז״א:
זכור אל תשכח: תניא בתו״כ פרשת בחוקותי: וכן הוא אומר ״זכור אל תשכח את אשר הקצפת״, יכול בלבך, כשהוא אומר ״אל תשכח״ הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים ״זכור״ שתהא שונה בפיך. וא״כ משמעות הלשון: ״זכור״ – באופן שלא יהא נשכח, והוא – במה שתזכור בפה. וכבר מבואר הכרח זכירה זו, כדי שלא יהא אדם בטוח בעצמו, ויהיה נזהר בעבירה קלה כבחמורה, שלא יבא מן הקלה אל החמורה.
ממרים הייתם עם ה׳: גם בהיות גילוי שכינה עמכם הייתם ממרים, ומכ״ש בשעה שלא יהיה גילוי שכינה עמכם.
כדי להגיע לידי הכרה זאת (פסוק ו׳), חייבים ישראל לזכור תמיד את העובדות ההיסטוריות, המוכיחות אותה.
זכור אל תשכח – כמו כ״ה:י״ז,י״ט.
למן היום – ד׳:ל״ב.
עד המקום הזה – הכוונה בזה למקום הנאום הזה, ד׳:מ״ו.
ממרים... עם – כלומר ממרים בהתנהגותם עם. השוה ״תמים... עם״ י״ח:י״ג. משפט זה נשנה בפסוק כ״ד וגם ל״א:כ״ז, בשאר מקומות כתוב ״מרה״ עם ב׳ השימוש.
זכור אל תשכח – תניא, אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיךוכיוצא בזה דריש בתו״כ כאן כמה ענינים דכתיב בהו זכור, כמו זכור את יום השבת, אי זכור יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים (פ׳ תצא) אי זכור יכול בלב כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, ע״כ. ומכל אלה הדרשות הובאה דרך אגב בתלמודנו רק זכירת עמלק (מגילה י״ח.). ורמב״ן בסה״מ במנין המצות מ״ע ז׳ כתב בהמשך הדברים וז״ל, וכן עוד דרשו זכור את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך יכול בלבך וכו׳, ולא ידעתי אם היא אזהרה למקציפים עצמם, כלומר לאנשי דור המדבר, ואולי היא מצוה לדורות לדעת חסד אלהים וכו׳, וא״כ ראוי למנותה מצוה מן המצות, עכ״ל. ובעל מגילת אסתר הסכים לזה, וע״ע בנמוקי רמב״ן בענין זכירת מרים (תצא כ״ד ט׳).
והנה לא אדע בכלל מה תכונת המצוה הזאת, מה יזכור ומתי יזכור, כי הלא כמה וכמה פרשיות בתורה שבא בהם מענין הקצפת ישראל, כמו בפ׳ בשלח מרצונם לשוב למצרים ומלקיטת המן בשבת ומעשה העגל ומתאוננים ומרגלים ומחלוקת קרח ודבר פעור ועוד.
ונראה הבאור ע״פ מה שנבאר לקמן ס״פ תצא בענין זכירת עמלק דשיעור שכחה י״ב חודש, וא״כ הכא דכתיב אל תשכח, הכונה דבמשך השנה צריך להזכיר כל הענינים, והיינו לקרות בם.
ויוצא מזה דהנכון כשיטת רש״י שהביאו התוס׳ במגילה י״ז ב׳ דכלל ענין קריאת התורה הוא מדאורייתא, יען כי כל הפרשיות שחשבנו ובדומה אליהם החיוב לקרות בהם ממצות זכור את אשר הקצפת וכו׳.
ומה שהקשו התוס׳ לרש״י הא עזרא תיקן קריאת התורה, לדעתי לא קשה, יען כי מדאורייתא אין קבוע להם זמן ורק במשך השנה צריך לקרותם מטעם שיעור שכחה כמש״כ, וגם יש פרשיות שאין חיוב קריאתם מה״ת כמו ספר בראשית וכדומה, ובא עזרא ותיקן לקרות כל התורה כולה ועל הסדר ע״פ שבתות השנה כמו שחלוקה וסדורה אצלנו.
ולכן מה שכתבו התוס׳ שם ובברכות י״ג א׳ ואחריהם נמשכו כל הראשונים ואחרונים דרק פרשת זכור דמחיית עמלק הוי מדאורייתא צריך עיון ותלמוד רב, כי הלא עיקר היסוד דפ׳ זכור הוי מדאורייתא הוא מדכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ודרשינן במגילה י״ח א׳ זכור יכול בלב ת״ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור בפה, אבל הן ממקום שהובאה דרשה זו לגמרא והוא מתו״כ המצויין לפנינו שם הלא מפורש באו דרשות כאלה על כמה פרשיות בתורה וכמו שהעתקנום במלואם למעלה. ובאמת אין כל טעם למה שהשמיט הרמב״ם זכירות אלו, וקבע למצוה רק זכירת מחיית עמלק, אחרי כי כפי המבואר אין יתרון לזכירת עמלק על זכירות אלו מכיון שכולם ממקור אחד יהלכון, וצ״ע ותלמוד רב.
ועיין בשו״ת ש״א ס״ס י״ג כתב דלא קיי״ל חיוב זכירות אלו, דאחרי שבאו בספרי וסתם ספרי ר׳ שמעון לא קיי״ל כותי׳, יעו״ש. והנה על כגון זה נאמר שגיאות מי יבין, כי הלא ברייתא זו מפורש באה לא בסתם ספרי כי אם בסתם ספרא – תורת כהנים – כמו שהעתקנו מתו״כ פ׳ בחקתי וסתם ספרא ר׳ יהודה, ולבד זה הנה דרשה אחת מברייתא זו והיא לענין זכירת עמלק באה בסתמא דגמרא מגילה י״ח א׳ כמו שהבאנו, וקבעוה להלכה, ובקיום מקצתה להלכה הלא קיימת כולה, ואין קץ לפליאה.
. (תו״כ ר״פ בחקתי, ויקרא כ״ו:ג׳)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144