Bereshit 24 – בראשית כד‏ – Mikraot Gedolot

[רכז] ¹ויצא יצחק לשוח בשדה, מהיכן יצא מגן עדן. (מדרש)

[רכח] ²ויצא יצחק לשוח בשדה, תניא וכו׳ יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה שנא׳ תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים ק״ב:א׳). (ברכות כו:)

[רכט] ³לשוח בשדה, וא״ר אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב וגו׳ (מיכה ד׳:ב׳), ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל (בראשית כ״ח:י״ט). (פסחים פח.)

[רל] ⁴לשוח בשדה לפנות ערב, וכי לא הוה ליה ביתא או מקום אחר להתפלל אלא אותה השדה היה אשר קנה אברהם סמוך למערה כו׳ ובשעתא דהוה יצחק עאל גביה חמא שכינתא עליה וסליק ריחין עלאין קדישין ובגיני כך הוי מצלי תמן וקבעיה לצלותיה. (זח״ב ל״ט ע״ב)

[רלא] ⁵וישא עיניו וירא, אתה מוצא שהצדיקים מתרוממין בעיניהם שנאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל (בראשית כ״ב:י״ג), וכן וישא אברהם את עיניו וירא והנה שלשה אנשים (בראשית י״ח:ב׳), ביצחק ויצא יצחק וגו׳ וישא עיניו וירא. (תנחומא וישב ו.)

[רלב] ⁶והנה גמלים באים, יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו, יצחק בא זיווגו אצלו שנא׳ ויצא יצחק לשוח בשדה וגו׳ והנה גמלים באים. יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כ״ח:י׳). (בראשית רבה סח)

1. מובא בילק״ש ח״א רמז קט. וכ״ה בהדר זקנים, ובחזקוני מגן עדן שהיה שם משעת העקדה עד עכשיו ג׳ שנים. ועי׳ לעיל מאמר רכב.

2. לעיל פי״ט מאמר קס. בבאור וש״נ וצרף לכאן, ויש להוסיף מכלתא בשלח מסכת ב׳ פ״ב, מכלתא דרשב״י שמות יד. י. תנחומא בשלח ט. פדר״א פט״ז, מדרש תהלים פ׳ ק״ב, ובמדרש במדב״ר פ״ב יצחק ״קבע״ תפלת המנחה, ואין שיחה אלא תפלה שנאמר אשפך לפניו שיחי (תהלים קמב, ג.) וכן הוא אומר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי (ש״ב נח. יח) וכ״ה בב״ר פ״ס. ובדקדוקי סופרים וכן בבית נתן מביא הגירסא בגמ׳ ברכות שם שנאמר אשפך לפניו שיחי וכ״כ התוס׳ בע״ז ז: הגירסא בגמ׳ ברכות וכ״ה בשאלתות פ׳ לך עיי״ש בש״ש, ובגמ׳ ע״ז ז. דתניא ר״א אומר שואל אדם צרכיו, ואחר כך יתפלל, שנאמר [תהלים קב] חפלה לעני כי יעטף, ולפני ה׳ ישפך שיחו וגו׳, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ר׳ יהושע אומר יתפלל, ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר [שם קמב] אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד, ובתו׳ בע״ז שם וכן בתוס׳ רבינו אלחנן לע״ז ובתוס׳ ר״י החסיד ושטמ״ק לברכות שם, וביתר ביאור בריטב״א ע״ז שם כ׳ הא דאמרינן אין שיחה אלא תפילה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה איכא למידק דבפ׳ תפלת השחר אמרינן איפכא יצחק תקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה שנאמר אשפוך לפניו שיחי וי״ל דתרוייהו איתנהו דהתם גמרינן דלשוח דיצחק אינה שיחה בטלה ולא טיול ולא תיקון אילנות מלשון אחד השיחים אלא לשון תפלה כדכתיב אשפוך לפניו שיחי או ישפוך שיחו דכיון דאשכחן ליה לשון תפלה ליכא לאוקמא בטיול ודבר אחר, והכא גמרינן דישפוך שיחו הוא תפלה קבועה דרבים ולאו צרכי יחיד דהא ודאי תפלת יצחק מסתמא תפלה מנחה קבועה היתה וצרכי רבים ולא שאלת צרכיו כי לא היה הוא צריך לשום דבר וגם תפלת החסידים לעולם על הרבים ולא על עצמם כנ״ל. והתוס׳ בע״ז כ׳ קצת בסגנון אחר משום דכתיב לפנות ערב ולפנות משמע שכן היה דרכו בכל ערב והיינו תפלת מנחה. וצ״ע שלא הביא בגמ׳ מקרא המוקדם בתהלים אשיחה ואהמה ובפרט דמפורש ערב ובקר וצהרים, והתוס׳ בברכות שם תי׳ באופן אחר דמצינו כיו״ב בכמה מקומות, עו״כ שם יצחק תקן תפלת המנחה ואע״ג דאמרינן (יומא כח:) צלותיה דאברהם מכי שחרי כתלי וי״ל אחרי שתקנה יצחק ובערוך ערך ״שחר״ כ׳ צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי פי׳ תפלת האבות כולם ולא הזכיר אברהם אלא מפני שהוא עיקר וכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב משעה שיכנס השמש במערב ובאותה העת מתחילין הכותלים שבמזרח להשחיר וזו השיחה תפלת הצהרים כדת המסורה לו מאביו, מאברהם ניקום ונגמור כלומר אברהם קיים המצות ועדיין לא נתנה תורה ואין לנו ללמוד אלא ממנהג הנביאים כגון דניאל וכיו״ב מפני שנהגו בהלכה למשה מסיני. ובשכל טוב לשוח בשדה לפנות ערב להתפלל לפני בוראו שהיה מוראו תמיד על פניו שלא ינסהו, לפיכך הוסיף על מעשה אביו שאביו היה מתפלל בבקר לבד וזה הוסיף וקבע תפלת המנחה, ועי׳ מחזור ויטרי צד קנב. ובצרור המור כ׳ רמז מלשון הכתוב לשוח בשדה וישא עיניו דמקודם לזה בשעת התפלה היו עיניו למטה. ובאגדת בראשית פע״ו כיון שראה יצחק שכך חביבה היא תפלת המנחה לא יצא אלא בה שנאמר ויצא יצחק וגו׳ והרשב״ם כאן כ׳ לפרש ע״פ פשוטו לשוח בשדה, כדכתיב וכל שיח השדה. כלומר לטעת אילנות ולראות עניני פועליו. ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם לראות אם המה גמלי אביו שהוליך העבד. וכ״כ בפער״ז ד״א לשוח בשדה ליטע שיחים ואילנות והרמז בזה שיצא לקראתה להעמיד ממנה זרע כשר כי אדם עץ השדה, וע״ד היש בה עץ.

3. לעיל פכ״ב מאמר קעא. הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו. (רש״י) ועי׳ לעיל מאמר רכב. ובגמ׳ ברכות לד: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, בבקעה שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר (רש״י) ובתוס׳ כ׳ וא״ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה י״ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרינן (בפסחים פ״ח.) לא כיצחק שקראו שדה וכו׳ א״נ בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים: ועי׳ לקמן מאמר רל. והב״ח או״ח סי׳ צ״ז כ׳ דהפי׳ בין אילנות כמו תחת אחד השיחים. ובילקוט כת״י אור האפלה ויתכן שהשדה הזה הוא בית מדרש כמו שאמרו באשת מנוח והיא יושבת בשדה אמרו אפשר אתתא רבתא כצולפנית תשב לבדה בשדה אלא אין שדה אלא מדרש. ועי׳ לעיל פכ״א מאמר פו.

4. לעיל מאמר רכט. וראה בזח״א כא. קכח. קנז: זח״ג רכד. רמב. זהר חדש נ: קיד.

5. ראה לעיל פי״ח מאמר לא. פכ״ב מאמר קמב. בבאור וש״נ.

6. בב״ר פס״ה כי הקרה ה׳ לפני וחרנה אמר אם לזווגך המציא לך ככתוב הקרה נא לפני היום וכתיב וירא והנה גמלים באים, למאכלך על אחת כו״כ.

וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָּאָה בְּחַקְלָא לְמִפְנֵי רַמְשָׁא וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַּמְלַיָּא אָתַן.

Yitzchak went out to pray in the field towards evening. He raised his eyes and suddenly, camels were approaching.

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים

וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָּאָה בְחַקְלָא לְמִפְנֵי רַמְשָׁא (ח״נ: לְעִידָּן רַמְשָׁא, לְעִדָּן מִפְנֵי רַמְשָׁא) וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַמְלַיָּא אָתַן

מדוע תרגם לָשׂוּחַ כתפילה?

א. מחמת הצירוף ״לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, פירשו רשב״ם וראב״ע לָשׂוּחַ מלשון שִׂיחַ, עץ נמוך: ״לָשׂוּחַ, ללכת בין השיחים״ (ראב״ע), ״לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו״ (רשב״ם). אבל אונקלוס תרגם ״לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״ – ״לְצַלָּאָה בְחַקְלָא״ כתפילה, ובעקבותיו גם ברש״י: ״לשוח – לשון תפלה, כמו יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (תהלים קב א)״. ייתכן שרש״י העדיף לגזור לָשׂוּחַ מ״שיח״ במשמע הרהור ודיבור [כמו ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ״ (תהלים קיט קמח)], כי מן השם שִׂיחַ במשמע אילן אין שום גזירת פועל במקרא.⁠¹ ומכיוון שלא נזכר שהיה שם אדם שעמו שוחח יצחק פירשו ת״א ורש״י שיחה זו כתפילה.⁠² אבל ייתכן טעם נוסף: קו כללי בת״א הוא לתאר את האבות כמתפללים כדי להעלות את ערך התפילה.⁠³

ב. ״לִפְנוֹת עָרֶב״ – ״לְמִפְנֵי רַמְשָׁא״ אבל ״לִפְנוֹת בֹּקֶר״ (שמות יד כז) ״לְעִידָּן צַפְרָא״, עיין שם הטעם.

נשיאת עין – זְקִיפָה, נשיאת רגל – נְטִילָה, נשיאת יד – הֲרָמָה.

ג. ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו״ – ״וּזְקַף עֵינוֹהִי״. אונקלוס מתרגם נשיאת עין – זְקִיפָה, נשיאת רגל – נְטִילָה ונשיאת יד (וכן נשיאת קול) – הֲרָמָה. וכן העירה המסורה⁴:

כל היכא דמתרגם ישא דקול – ארמא. דעינא – זיקפא. דריגלא – נטילא.

מה טעם השינוי? פועל ״נשא״ בא במקרא בשתי הוראות: כתנועה אֲנָכִית (מלמטה למעלה) במשמע הֵרִים, הִגְבִּיהַּ, דוגמת ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ״ (תהלים קלד ב) – הַגְבִּיהוּ ידיכם, ״שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה״ (ירמיהו ד ו) – הָרִימוּ הדגל [ובהשאלה גם ״וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״ (בראשית כט יא) – הִגְבִּיהַּ קולו], וכתנועה אופקית (לרוחב) במשמע טִלְטֵל, הֶעֱבִיר, הֶעֱתִיק מִמָּקוֹם לַמָּקוֹם, כגון ״וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן״ (בראשית נ יג) – הֶעֱבִירוּ אותו, ״וְאַל תִּשְּׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ (ירמיהו יז כא) – אל תעבירו מרשות לרשות.

והנה בדרך כלל ״נשא״ מתורגם בפועל ״נטל״. כך ״נשא״ במשמע הֵרִים, הִגְבִּיהַּ כגון, ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״ (שמות יט ד) ״וְנַטֵּילִית יָתְכוֹן״, אבל גם ״נשא״ במשמע הֶעֱבִיר, טִלְטֵל כגון, ״וישאו אֹתוֹ בניו ארצה כנען״ (בראשית נ יג) ״וּנְטַלוּ יָתֵיהּ״. נמצא ש״נטל״ הארמי מקביל ל״נשא״ העברי כבפסוק ״וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם״ (ישעיהו סג ט).⁠⁵

אבל כאשר לפועל ״נשא״ נוסף אבר-גוף כגון ״נשא עיניו״, ״נשא ידיו״, ״נשא רגליו״ מבחין המתרגם: בפסוקנו ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו״ תרגם ״וּזְקַף עֵינוֹהִי״, ולעומתו ״וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו״ (בראשית כט א) ״וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי״, ואילו ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו״ (ויקרא ט כב) – ״וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי״. בכך מציין התרגום לא רק את כיוון התנועה אלא גם את שיעור ההגבהה ואת עוצמתה:

״נְשִׂיאַת רַגְלַיִם״ עיקרה לציין את קלות הרגלים לקראת ההליכה (כרש״י: ״וישא יעקב רגליו – משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת״) וזו ״נשיאה״ המשלבת תנועה אופקית (קדימה) ואנכית (הגבהת הרגלים), לכן תרגם בה ״וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו״ ״וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי״ כתרגומו הקבוע ל״נשא״ המשלב שני כיוונים: קדימה וגם למעלה.

כנגד זאת ״נְשִׂיאַת עֵינַיִם״ היא הֶפֶךְ להשפלת עינים שקדמה לכך, ולכן תרגומה בלשון זקיפה שהיא תנועה אֲנָכִית דוגמת ״וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים״ (תהלים קמה יד).⁠⁶ הואיל וביצחק נאמר ״ויצא יצחק לשוח בשדה״ ותרגומו ״לְצַלָּאָה בְחַקְלָא״ לשון תפילה, ודרך המתפלל לכבוש פניו בקרקע,⁠⁷ תרגם ״וישא עיניו וירא והנה גמלים באים״ – ״וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא״, המביע את את המעבר החד מעינים מושפלות לעינים התלויות לגובה. וכן בפסוק הבא ״ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק״ – ואף כאן נשיאת העינים באה כניגוד להשפלת עיניה מטעמי צניעות – תרגם ״וּזְקַפַת רִבְקָה יָת עֵינַהָא״. ומכאן כל ״נְשִׂיאַת עֵינַיִם״ מתורגמת בלשון זקיפה שהוא הפך לעינים המושפלות. וכן קבע ר׳ אליהו בחור ב״מתורגמן״ (ערך זקף): ״כל לישנא נשיאות עינים – תרגום בלשון זקיפא״.⁠⁸

ואולם ״נשיאת יד״ שאינה בהכרח מתיחתה כלפי מעלה (זקיפה), אלא הגבהתה בלבד, מתורגמת בלשון הֲרָמָה שהיא הגבהה מסוימת אבל לא הרמה אנכית. ולמשל ״וַיָּרֶם משה את ידו ויך את הסלע״ (במדבר כ יא) משמעו, משה הגביה את ידו ולא שמתחה, לכן תרגם ״וַאֲרֵים מֹשֶׁה יָת יְדֵיהּ״. וכן תרגם ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם״ – ״וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי״: הפסוק עוסק במצוות נשיאת כפים, ומצינו במשנה (סוטה לח ע״א) ״כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהן, ובמקדש – על גבי ראשיהן. חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ״. לכן אהרן הכהן הגדול ״מרים״ את ידיו בלבד ואינו זוקפן. וכן כל ״נשא יד״ מתורגם הֲרָמָה ולא זְקִיפָה כגון ״שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי... נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד״ (שמואל ב כ כא) ״אֲרִים יְדֵיהּ בְּמַלְכָּא״.⁠⁹

ואילו בצירוף ״נשא פנים״ שעניינו מַשּׂוֹא פָּנִים מתורגם ״מִסַּב אַפִּין״ כמבואר בפסוק ״נשאתי פניך״ (בראשית יט כא) ״נְסֵיבִית אַפָּךְ״.⁠¹⁰

1. וכן כתב ״הרכסים לבקעה״: ״הייתכן לומר מעץ – לָעוּץ, ומגן לָגון?⁠״.

2. ולא כרמב״ן (פסוק סב) ״ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו״, שלא נזכרו בכתוב.

3. כמבואר בפסוק ״אז הוחל לקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד כו) ״בְּכֵין בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְּנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״.

4. לנדויאר, מסורה, עמ׳ 87.

5. וכן בלשון חז״ל: ״על נטילת לולב״ – לקיחה והגבהה, ״על נטילת ידים״ – הגבהתן. כנגד זאת ״הבכור נוטל פי שנים״ (משנה בכורות ח ט) הרי נטילה במשמע לקיחה והעברה מרשות לרשות. עוד על ״נשא״ ועל חילופי נשא/נסע ראה בפסוק ״אלה מסעי״ (במדבר לג א).

6. וכן בארמית המקראית ״וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי״ (וזקוף יוקע עליו, עזרא ו יא). ומכאן בלשון ימינו זָקִיף – מתוח וישר, וכן ת״א ״קמה אלומתי וגם נצבה״ (בראשית לז ז) ״וְאַף אִזְדְּקֵיפַת״.

7. יבמות קה ע״ב: ״המתפלל צריך שיתן עיניו למטה״.

8. גם ״זקף עיניו״ שבלשון חכמים כגון ״זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם״ (ספרי דברים, פ) שאוב מן הארמית.

9. והואיל ואצל יַד שגור הֲרָמָה ולא זְקִיפָה כגון בדברי אברהם למלך סדום ״הֲרִמֹתִי יָדִי אל ה׳ אל עליון״ (בראשית יד כב) ״אֲרֵימִית יְדִי בִּצְלוֹ״, גם נְשִׂיאַת יָד לשבועה או תפילה זוהי הֲרָמָה כגון ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי״ (שמות ו ח) וברש״י: ״הֲרִימוֹתִיהָ להשבע בכסאי״, ואינו אומר זקפתיה. אבל: ״ומפני מה ידו של אל״ף זקוף מצדו ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שכתוב בו אמת, ואמת יש לו רגלים ושקר אין לו רגלים״ (בתי מדרשות ח״ב, מדרש אותיות דר״ע [נוסח ב׳]).

10. בתורה ״נשא פנים״ הוא מעניין מַשּׂוֹא פְּנִים כמבואר שם. אבל בנ״ך מופיע ״נשא פנים״ גם במשמעויות נוספות ודקות ההבחנה מתגלית יפה בשני תרגומים של יוב״ע: הפסוק ״ואיך אשא פני אל יואב״ (שמואל ב ב כב) ומשמעו לא אוכל לעמוד לפניו בקומה זקופה, מתורגם ״ואיכדין אזקוף אפי״. ואולם את הכתוב בעקבות נצחונו של גדעון על המדינים ״ולא יספו לשאת ראשם״ (שופטים ח כח) תרגם ״ולא אוסיפו לארמא רישיהון״, לא רק שלא זקפו את ראשם, גם לא העזו להרימו. על ״נשא ראש״ ראה ״ישא פרעה את ראשך״ (בראשית מ יג), ועל ״נשא נפש״ ראה ״ואליו הוא נשא את נפשו״ (דברים כד טו).

ונפק יצחק למצלוייה באפיה ברא [ל]⁠עדוני^א רמשא ונטל עיינוי וחמה והא גמלין אתין.

א. כך תוקן בכ״י ניאופיטי 1. במקור נכתב ״בעדוני״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[ל]⁠עדוני״) גם נוסח חילופי: ״לעדן״.

ונפק יצחק לצלאה באנפי ברא לעידוני רמשא וזקף עינוי וחמא והא גמלייא אתיין.

And Izhak went forth to pray upon the face of the field at the time of evening; and he lifted up his eyes, and saw, and, behold, the camels were approaching.

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב – אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ (תהלים ק״ב:א׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה וגו׳ (תהלים נ״ה:י״ח).

ויצא יצחק לשוח בשדה – האבות תקנו שלשה תפלות, ¹אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר (בראשית י״ט:כ״ז). ויצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כ״ד:ס״ג), ואין לשוח אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים ק״ב:א׳). יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום (בראשית כ״ח:י״א), ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל וגו׳ [ואל תפגע בו] (ירמיהו ז׳:ט״ז).

1. אברהם תיקן תפילת שחרית. ברכות כ״ו ע״ב.

פכ׳רג׳ ליצלי פי אלצחרא ענד תולי אלליל פרפע עיניה פנט׳ר^א פאד׳א בג׳מאל מקבלה.

א. פנט׳ר] פנצ׳ר ב

ויצא להתפלל בשדה עם פנות הלילה, ונשא עיניו והביט והנה גמלים באים.

לשוח – לשון תפלה, כמו: ישפך שיחו (תהלים ק״ב:א׳).

לשוח TO MEDITATE – this means "to pray" (Bereshit Rabbah 60:14), as we find "[A prayer of the afflicted …] when he pours forth his plaint" (Tehillim 102:1).

ויצא יצחק לשוח בשדה – ¹אין שיחה אלא תפלה. ²שנאמר אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמ״ב:ג׳).

1. אין שיחה אלא תפלה. ב״ר וילקוט שם. ברכות כ״ו ע״ב. ע״ז דף ז׳ ע״ב. וכן ת״א לצלאה.

2. שנא׳ אשפוך לפניו שיחי. כ״ה בגמרא שם. ובמדרש ב״ר וילקוט שם מובא הכתוב ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים ק״ב א׳) וכן ערב ובקר וצהרים אשיתה (שם נ״ה י״ח).

ויצא יצחק – מחברון:

לשוח בשדה לפנות ערב – להתפלל לפני בוראו שהיה מוראו תמיד על פניו שלא ינסהו, לפיכך הוסיף על מעשה אביו, שאביו היה מתפלל בבקר לבד, וזה הוסיף וקבע תפלת המנחה, כדדרשינן, ועיקר מלת שיח אינה אלא תפלה, שנאמר אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמב ג), וכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו (שם קב א):

לפנות ערב – בעונת המנחה, כדדרשינן בתפלת השחר של אברהם:

וישא עיניו וירא והנה גמלים באים – הכיר שהם גמליו:

ולפי שבא משם ביום ההוא, ולא היה יודע מה היו עושים פועלים שלו {ש}⁠היו נוטעים גנות ופרדסים, וילך יצחק לשוח בשדה – כדכתיב: וכל שיח השדה (בראשית ב׳:ה׳), כלומר: לטעת אילנות ולראות עניני פועליו.

ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים, והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד.

Since he had arrived from Beer-lahai-roi only that day and did not know what his laborers, who were planting gardens and orchards, were doing, ISAAC WENT lasuah IN THE FIELD. [Lasuah should be understood] like the word siah, in the phrase (Gen. 2:5), "No plant (siah) of the field.⁠" In other words, he went to plant trees and to see the work of his laborers.⁠¹

Then, when he was in the field, he saw CAMELS APPROACHING. He walked towards them to see if they were his father's camels, the ones that the servant had taken with him on his trip.

1. Again Rashbam takes issue with Rashi’s explanation. Rashi, following Onq., Ber. 26b, Bereshit Rabbah 60:14 and PDRE 16, says that lasuah means to pray. Rashbam connects it to the word, siah – shrub.

לשוח – ללכת בין השיחים.

[ויפה תרגמו הזקנים (אונקלוס בראשית כ״ד:ס״ג), ויפה הסמיכו, והוא הקרוב אל הדעת.]⁠^א

לפנות ערב – קרוב מביאת השמש, והפך: לפנות בקר (שמות י״ד:כ״ז). ובפרשת כי תצא אפרשנו באר היטב (ראב״ע דברים כ״ג:י״ב).

א. ההוספה בכ״י פריס 177, לוצקי 827, ופרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

AND ISAAC WENT OUT TO MEDITATE. The word la-su'ach (to meditate) means to walk among the trees.⁠¹

AT THE EVENTIDE. Close to sunset. The opposite of li-fenot erev (at the eventide) is lifnot boker (before the dawning of the day). I will give a full explanation of these terms in the Torah portion Ki Tetze.⁠²

1. See Gen. 2:5, si'ach ha-sadeh (shrub of the field).

2. Deut. 21:10 – 25:19. Cf. Ibn Ezra's comment on Deut. 23:12, where he notes li-fenot erev means before evening.

ויצא יצחק – ויצא מן העיר אשר נכנס ללון שם יצא בדרך מקרה לאותו הדרך שהיתה באה בו רבקה.

והוא יצא לשוח בשדה – כלומר לטייל בין השיחים.

לפנות ערב – לעת שפונה השמש והוא עת ערב שדרך בני אדם לצאת לטייל בין השיחים, והנה הוא הולך בשדה ונשא עיניו אל הדרך וראה גמלים באים, ויצא מן השדה אל הדרך לקראתם לראות אם היה העבד, זהו שאמרה רבקה: לקראתנו.

ויצא יצחק, he left the town where he had spent the night. He went without knowing it, on the same route that Rivkah his wife to be was traveling on the way to meet him. He had gone out

לשוח בשדה, to walk among the bushes,

לפנות ערב, at the time when the sun turns down towards the horizon. This is the time of day when many people go for a walk among the shrubs and bushes. While he was thus walking, he raised his eyes looking further along the route he was walking on and he saw גמלים באים, and he veered off his path to walk toward them to check if this was Avraham’s servant Eliezer who was walking at the head. This is what Rivkah meant when she referred to the man who was walking לקראתנו, (verse 65).

ויצא יצחק – בתוך דרכו בין מקום מושבו והבאר הגיע אל מקום שנתעכב שם לפני שקיעת החמה כדי ללון, ושוב יצא מן המקום אל {מקום} קרוב [למקום] מלונו כדי להתהלך ולעבוד {את ה׳ יתעלה} בשדה בחפצו בהתבודדות כדרכו ודרך נביאי ה׳¹. [או] הגיע אל מקום מושבו אצל אברהם ע״ה בחזרתו מן הבאר, ושוב יצא אל השדה בחזרתו בחפצו בהתבודדות שהיה בה [אצל] הבאר, ובדרכו ובשעת יציאתו לפנות ערב ראה גמלים באים².

1. צג. ידועה דרשת חז״ל המובאת ברש״י שיצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר ׳ויצא יצחק לשוח בשדה׳, וכן כתב הרמב״ם בהלכות מלכים (ט:א) וז״ל: ׳ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום׳. ברור שאומרו ׳לפנות היום׳ מרמז לפסוקינו שבו נאמר ׳לפנות ערב׳ [וכן השוה דברי רבנו מימון זקנו ב׳אגרת הנחמה׳ שיוחסה אליו (מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ יח-יט) שכתב: ׳ויצחק אבינו היה שוקד על תפלת מנחה, והיה מצפה לתחילת השעה השביעית והיה מתפלל בה, כמו שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב׳]. ונראה שגם דברי רבנו מתאימים לזה, ואין סתירה בין ההתבודדות שתיאר רבנו לתפלה שביארו כאן רבותינו. והשוה דברי רבנו בספר המספיק בפרק על תפלת צבור (מהד׳ דנה עמ׳ 189) שכתב שהתפלה תתעלה על ידי התבודדות ע״ש. ואמנם לפי דרכו הפשטנית אין רבנו מדגיש ענין תיקון תפילת מנחה שלא נזכר בכתוב. וראה מש״כ להלן פר׳ ויצא (כח:יא) בהערות.

2. צד. לשון פיסקא זו קצת מסורבל וראה אשר העיר המהדיר בזה, ומכל מקום המשמעות ברורה, שבא לבאר מהו ׳ויצא יצחק׳ – מהיכן יצא.
נראה לי בכוונת רבנו, שבהתבודדות לפרק זמן קטן יחסית כזה אין בהפסקתה עיכוב ומניעה לעבודתו בהשתלמות כאילו היה מפסיק נסיעתו לבאר, שכבר ביאר רבנו שלא היה מפסיק מלילך לשם אילו פגשוהו בדרכו אז.

ויצא יצחק – מהיכן יצא? מגן עדן שהיה שם משעת העקידה עד עכשיו שלש שנים.

לשוח בשדה – לשון שיח השדה (בראשית ב׳:ה׳), תחת אחד השיחים (בראשית כ״א:ט״ו) כלומר לנטוע אילנות ולראות עניין פועליו.⁠¹

דבר אחר: לשון שיחה, לדבר לאיש הצורך לדבר עמו.

1. שאוב מרשב״ם.

ויצא יצחק, "Yitzchok went forth;⁠" (he left his house) seeing that the Torah does not specify from where "Yitzchok went out,⁠" our sages have understood it to mean that he left Gan Eden, where he had spent the last three years after undergoing the akeydah on Mount Moriah. (Compare our comments page 164 on Genesis 22,19)

לשוח בשדה, "to the shrubs in the field.⁠" The word is familiar to us from Genesis 2,5: שיח השדה, "vegetation of the field,⁠" it is also familiar to us from Genesis 21,15: תחת אחת השיחים, "under one of the bushes" where Hagar abandoned her son Yishmael who was about to die. An alternate exegesis: it is related to the word: שיחה, "conversation;⁠" it then means that Yitzchok went into the field to converse with God (pray).

ויצא יצחק לשוח בשדה – מהכא אמרי׳ בברכות (כו:) דיצחק תיקן תפילת בין הערבים שהיא תפילת מנחה. ואין שיחה אלא תפילה שנ׳ לפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים קב:א). וקשי׳ דאלו אמרי׳ בע״ז (עבודה זרה ז:) ישאל אדם צרכיו וא⁠[ח]״כ יתפלל שנ׳ תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו (תהלים קב:א). ואין שיחה אלא תפילה שנ׳ לשוח בשדה. (ותימ׳) [ותירץ] רבי׳ יצחק (עי׳ תוספות עבודה זרה ז: ד״ה ואין שיחה) דודאי אי לאו קרא דאשפוך שיחו הוה אמינא דיצחק לטייל הלך. להכי קאמ׳ אין שיחה אלא תפילה. ובע״ז (עבודה זרה ז:) קאמ׳ אין שיחה אלא תפילה כדאמ׳ לא בשאר צרכיו אלא י״ח ברכות שהרי יצחק היה לו לבקש על צרכים כעני. וכי מאחר שלא בעי למימר לטייל. על [כרחך] י״ח ברכות התפלל. ה״ר יעקב.

ד״א לשוח בשדה – פי׳ ליטע שיחים ואילנות.

ד״א לשוח – לדבר עם איש אשר הוצרך.

ד״א ויצא יצחק לשוח בשדה – תימה דא׳ בפ׳ אין עומדין (ברכות לד:) אמ׳ רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בפקתא^א. וי״ל דכאן היה בהר המוריה כדאמרי׳ בפסחי׳ (פסחים פח.) לא כיצחק שקראו שדה. אי נמי י״ל פקתא היא בקעה במקום שרגילין בני אדם לעבור והולכי דרכי׳ (תוספות ברכות לד: ד״ה חציף עלי). ר׳ יהודה שירליוון.

א. כן הנוסח בערוך ״פקתא״ ובמספר כ״י של הבבלי. בדפוס וילנא: ״בבקתא״. בגיליון כ״י אוקספורד 103 של פענח רזא הוסיף הסופר: ״פקתא ?פב״ה? שדה או רחוב.⁠״

לשוח בשדה – פירשו חז״ל מכאן שתקן תפלת מנחה, ותימה האמר רב כהנא ס״פ אין עומדין חציף עלי מאן דמצלי בפקתא וי״ל שזה הי׳ הר המורי׳, וכן אמרינן בפסחים לא כיצחק שקראו שדה, א״נ פקתא ר״ל בקעה שרגילים בני אדם והולכי דרכים לעבור שם, מהר״ר יהודה.

ד״א לשוח – ליטע שיחים ואילנות והרמז בזה שיצא לקראתה להעמיד ממנה זרע כשר כי אדם עץ השדה, וע״ד היש בה עץ.

לשוח בשדה – להלך בין השיחים כלומר להשתעשע ולטייל בין האילנות לרוח היום, זהו לשון הפשט.

וע״ד המדרש לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו. ומכאן ארז״ל יצחק תקן תפלת מנחה.

וע״ד הקבלה לשוח בשדה המתפלל לשם המיוחד הוא מזכיר הכנוי ומתוך הכנוי מוצאו. וזהו לשון לשוח בשדה וכן (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום, כי השיחה בשדה הפגיעה במקום וזהו לשון (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואל תפגע בי. (איוב כ״א:ט״ו) ומה נועיל כי נפגע בו. וכל הפעולות מיוחסות אל הכינוי ומוציא אל הפועל בכח השם המיוחד. וז״ש ירמיה (ירמיהו ח׳:י״ד) כי ה׳ אלהינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה׳, לו לא נאמר אלא לה׳, והבן זה.

לשוח בשדה, "to meditate in the field.⁠" According to both Ibn Ezra and David Kimchi these words mean: "to stroll amongst the shrubs.⁠" Yitzchak had gone for a stroll to enjoy nature.

A Midrashic interpretation based on Bereshit Rabbah 60,14. The word לשוח means "to pray,⁠" as it does in all instances where it occurs. Well known examples are Psalms 102,1 תפלה לעני כי-יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, "A prayer of the lowly man when he is faint and pours forth his plea before the Lord.⁠" Our sages in Berachot 26 have derived their view that Yitzchak inaugurated the daily Minchah prayer from this verse.

A kabbalistic approach: The words לשוח בשדה teach that when someone prays to the One and only God he employs a כנוי, "a pronoun" of God's name. In other words, one is not to enunciate the four-lettered name of God י-ה-ו-ה. Having used a substitute name for God (out of reverence for the "real" name), one will "find" God. This is the mystical dimension of the words לשוח בשדה. We find something similar with Yaakov in Genesis 28,11 where the Torah describes such a prayer as occurring in the evening, ויפגע במקום, the word במקום being the substitution for the real name of God. We employ this substitute in the Haggadah of Pesach when we recite ברוך המקום, meaning "blessed be the Lord.⁠" Whenever the verb פגע appears it occurs with the preposition ב such as in Jeremiah 7,16 ואל תפגע בי, or in Job 21,15 ומה נועיל כי נפגע בו. All the activities of God are ascribed to such substitute names, כנויים, when they are still in the theoretical stage, whereas they are ascribed to the "real" name of God when they have reached the operative stage. We find confirmation of this in Jeremiah 8,14 כי ה' אלוהינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה', "for the Lord our God has doomed us, He has made us drink a bitter draft, for we have sinned against God.⁠" Significantly, the verse does not end with "for we have sinned against Him,⁠" as we would have expected but the prophet says "against God.⁠" This means that up until the moment God actually executed His judgment on us, a "substitute" attribute rather than His Essence was involved. It is worth reflecting on this.

ויצא יצחק – מהיכן יצא מג״ע ורבקה נשאה עיניה למרום וראתה שעתיד עשו לצאת ממנה ונזדעזעה ונפלה לארץ כדכתיב ותפול מעל הגמל ונעשית מוכת עץ ונשרו בתוליה לארץ ובאו העופות וכיסו דמה. וכשנכנס (נ״ל להגיה וכשכנסה) יצחק ולא מצא לה בתולים כעס עליה וסיפרה לו כל המאורע והוא לא האמינה אלא אמר שאליעזר נגע בה. וישבע לו אליעזר שלא נגע בה אפי׳ באצבע קטנה. וא״ל יצחק לאליעזר כן תהיה בג״ע שלא נגעת בה ויאמר לו אליעזר אדוני כן יהיה ובשבועת אלהי ישראל נקי אנכי. ובא עמי ואראך המקום שנפלה שם הלכו יחד ומצאו אותו עץ ודם סביב לו שהיה מכוסה ולכך זכו העופות לכיסוי הדם. מיד ידע יצחק שהיא טהורה ושאליעזר צדיק גמור. אמר הקב״ה למלאכי השרת הכניסו אליעזר בג״ע נכנס בג״ע והוא אליעזר בן נמרוד והיינו דאמר ר׳ יוסי יהי חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו.

לשוח בשדה – לשון תפלה. אע״ג דאמרינן חציף אינש דמצלי בבקתא שאני הכא שהיה בהר המוריה כדאמרינן לא כיצחק שקראו שדה. א״נ בבקעה שהוא פרוץ מקום עוברים ושבים אבל בשדה אין לחוש:

לשוח בשדה, "to pray in the field.⁠" The expression שיח means "prayer.⁠" Although the sages have said that it is bad manners for someone to pray in the outdoors, this case was special seeing the location was Mount Moriah, as our sages are on record that Yitzchok referred to God as שדה, "field.⁠" [the field being the source of all nutrition for man and beast on earth. Ed.]

Alternately, what the sages disapproved of was prayer in the בקעה an open area frequented by travelers who would be a distraction to the person concentrating on his prayer. A שדה, an open field not frequented by people would not be a source of distraction, and offering one's prayers there would be approved by the sages.

לשוח בשדה – היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב.

לפנות ערב – ב׳ במסורה הכא ואידך והיה לפנות ערב ירחץ במים רמז למה שאחז״ל טובלים מן המנחה ולמעלה דמה הכא מנחה שיצחק תקן תפלת המנחה אף התם נמי מנחה.

ויצא יצחק לשוח בשדה – מהכא משמע שיצחק תיקן תפילת (ערבית) [מנחה] ואין שיחה אלא תפלה שנ׳ (תהלים ק״ב א׳) לפני י״י ישפוך שיחו. וקשה דאלו בע״ז (ז׳ ב׳) אמרינן לעולם ישאל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל, שנ׳ תפלה לעני כי יעטוף ולפני י״י ישפוך שיחו, ואין שיחה אלא תפלה שנ׳ לשוח בשדה. ותי׳ הר׳ ר׳ יצחק דודאי אי לאו קרא דישפוך שיחו, ה״א דיצחק הלך לטייל, להכי קאמר דאין שיחה אלא תפלה. ובע״ז קאמר אין שיחה אלא תפלה כדאמר לא בשאר צרכיות אלא י״ח ברכות שהרי יצחק [לא] היה לו לבקש על צרכי העני וכי מאחר דלא בעי למימר לטייל, ע״כ י״ח ברכות התפלל, הר״י.

ד״א לשוח בשדה – תימה דאמר ס״פ אין עומדין (ברכות ל״ד ב׳) אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וי״ל דכאן היה בהר המוריה כדאמר בפסחים (פ״ח א׳) לא כיצחק שקראו שדה. א״נ היא בקעה במקום שרגילין בני אדם לעבור והולכי דרכים.

לשׂוח בשדה – להתפלל. והוא מענין ׳ולפני ה׳ ישפֹּך שיחו׳ (תהלים קב, א).

לפנות עָרב – סמוך לשקיעת החמה.

ויצא יצחק להתפלל בשדה סמוך לשקיעת החמה, ונשא עיניו וראה והנה גמלים באים.

התועלת השלושה עשר הוא בדעות, והוא שכבר נתישר מתנועות הכוכבים על שיש שם מניע קודם להם, הוא האלוה. ולזה תמצא ביצחק שהתפלל לה׳ יתעלה בעת הערב, כי אז יתבאר לאנשים שהשמש הוא מתנועע, ויחוייב מזה שיהיה שם מניע קודם לו יניעהו. ולזאת הסיבה בעינה התפלל אברהם לה׳ יתעלה בעת זריחת השמש. וזה, כי הכוכב אשר אפשר יותר שיטעו בו האנשים שיהיה אלוה הוא השמש, כי פעולותיו בזה העולם השפל מפורסמות תכלית הפרסום, ולזה טעו בו הרבה מהקודמים וחשבו בו שהוא האלוה. ולזה בחרו האבות הקדושים העתים אשר יתבאר לאנשים שהשמש הוא מתנועע, להתפלל לה׳ יתעלה; וזה, כי בעת הזריחה והעריבה יתבאר תכלית הביאור שהשמש הוא מתנועע, כי הוא זורח ביום האחד בזולת מקום זריחתו ביום השני, וכן הענין בשקיעה; ואם היה גלגל השמש קיים והארץ מתנועעת, כמו שחשבו אנשים, היתה זריחת השמש תמיד במקום אחד מהאופק, וכן הענין בשקיעתו; ולזה הוא מבואר שזריחת השמש ושקיעתו תורה על שהשמש הוא מתנועע, רוצה לומר גלגל השמש. והנה אברהם בחר עת הזריחה לזאת הסיבה. וכשראה יצחק שפועַל השמש הולך וחזק בזה העת — והוא הצד אשר חשבו בעבורו הקודמים שיהיה השמש הוא האלוה — בחר עת שקיעת השמש להתפלל לה׳ יתעלה, לפי שאז יחלש פועַל השמש, וזה ממה שיורה שאין השמש הוא האלוה, כי לא ייתכן באלוה שיהיה חזק פעם וחלוש פעם. ואולם יעקב בחר להתפלל לה׳ יתעלה אחר שקיעת השמש — לפי מה שהבינו קצת רבותינו ז״ל ממה שאמר: ׳ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש׳ (כח, יא) — לפי שאז יֵרָאוּ כוכבים רבים, וזה ממה שיורה שאינם אלוהות, כי לא יתכן שתִּשְׁלַם מאלוהות רבים הנהגת עולם אחד⁠־במספר; וזה, כי ההנהגה בדבר אחד⁠־במספר יחוייב שתהיה מסודרת מאחד⁠־במספר. ולזה הוא מבואר שהוא ראוי שיהיו כל הכוכבים עלולים מעילה אחת, הוא האלוה, כי המאמר בשיהיה אחד מהם הוא הראשון והאחרים משרתים לו הוא מבואר הביטול, כי הם כולם מטבע אחד; עם שזה המאמר הוא גם כן מבואר הביטול, לפי מה שביארנו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳ (פרק ח). והנה עם זה, כלל זה העת שהתפלל בו יעקב ההוראה בשהכוכבים הם כולם מתנועעים, כי יֵרָאֶה כשהשלים השמש הסיבוב היומי שלא יֵרָאוּ הכוכבים הקיימים הזורחים בערב האחד שישובו לזרוח בערב השני, אבל יֵרָאוּ גבוהים על האופק, וזה ממה שיורה שאין התנועה הנראית להם שוה לתנועה הנראית לשמש. ואילו היו הכוכבים קיימים והארץ מתנועעת, היתה התנועה הנראית לכוכבים כולם שוה. והנה תמצא שלזאת הסיבה ציוה ה׳ יתעלה בהבאת הקרבן בראש חדש ובראש השנה, כי אלו העתים יורו על שהכוכבים מתנועעים, ושזאת התנועה תלך בסיבוב. וזה, כי בראש חדש ידבקו השמש והירח, ואחר יעבור הירח את השמש עד שישוב להתדבק עימו בראש חדש השני. וכן מקום זריחת השמש ושקיעתו בראש השנה תשוב במקום שהיתה בראש השנה השנית באופן ההוא שהיתה בשנה הקודמת. כאילו תאמר שתטה מעט מעט אל הדרום עד שתהיה בתכלית הנטייה הדרומית; עוד תטה מעט מעט אל הצפון עד שתהיה בתכלית הנטיה הצפונית; עוד תתקרב אל משוה היום, עד שתדבק בו בראש השנה.

לשוח לשון תפלה כמו ישפוך שיחו. בראשית רבה ובברכות פ׳ תפלת השחר וקשה דמהכא משמע דישפוך שיחו משמע בתפלה יותר מלשוח בשדה ואלו בפ״ק דעבודת כוכבים שנינו ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל שנאמר תפלה לעני כי ועטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלמא מלת לשוח משמע טפי בתפלה יותר מישפוך שיחו. והתוספות תרצו בזה דאי מקרא דלשוח ה״א שיצא בשדה לדבר עם שום אדם ולא לתפלה ואי מלפני ה׳ ישפוך שיחו ה״א דלשון תפלה היא אבל אינה תפלה קבוע ת״ל קרא דלשוח דכתיב ביה לפנות ערב ולפנות משמ׳ שכך היה דרכו בכל ערב והיינו תפלת המנחה עכ״ד. ואינו מחוור דאם כן צ״ל דפי׳ אין שיחה אלא תפלה דפרק תפלת השחר הוא שאין שיחה זו מלשון דבור שבין אדם לחברו אלא מלשון תפלה ופי׳ אין שיחה אלא תפלה דפרק לפני אידיהן הוא שאין שיחה זו תפלה בעלמא אלא תפלה קבוע ועוד דמשמעות אין שיחה אלא תפלה אינו אלא לאפוקי מלשון דבור כסתם שיחה בכל מקום לא לאפוקי מתפלה בעלמא ומה שפרש״י גבי לפני ה׳ ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה ופירש שמונה עשרה לא מלשון אין שיחה אלא תפלה הוציא זה אלא מיתורא דקרא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף וכתיב בתריה ולפני ה׳ ישפוך שיחו שאין שיחה אלא תפלה ותרתי למה לי והוצרך לומר שהראשונה היא תפלה בעלמא והשנית היא תפלת י״ח וזהו שכתב אחר זה עטיפת נפשו ודאגת לבו יתפלל תחלה והדר לפני ה׳ ישפוך שיחו שמנה עשרה אבל בפרק תפלת השחר כתבו התוספות כיוצא כזה מצינו במגילה גבי ויהי אומן את הדסה ואין הדסים אלא צדיקים דכתיב ויהי אומן את הדסה ובפרק חלק אומר להיפך ונראה שהרגישו בחולשת התי׳ שתרצו בפ״ק דעבודת כוכבים והניחו הענין בתיקו:

והנה בבא יצחק יצא לשוח בשדה לפנות ערב וכבר ארז״ל והוא האמת שלשוח הוא לשון תפלה וראוי לבאר למה היה יוצא להתפלל לפנות ערב עד שקבלו חז״ל שאברהם תקן תפלת שחרית ויצחק תפלת מנחה ויעקב תפלת ערבית. והסב׳ בזה שהקדמונים היה טעותם ואמונתם בחשבם שהכוכבים היו אלהי עולם אין עוד לבדם והשמש הוא האלוה הגדול לפי שפעולותיו בזה העולם השפל הם מפורסמות תכלית הפרסום ואחריו הירח ושאר הכוכבים ולכן בחרו האבות הקדושים להתפלל לש״י באותם העתים שיתבאר לאנשים שהשמש הוא מתנועע ונעתק העתק גלוי ומפורסם מאד וזה כי בעת העריבה והשקיעה והזריחה יתבאר תכלית הביאור שהשמש הוא מתנועע כי הוא זורח ביום אחד זולת מקום זריחתו ביום שני וכן הענין בשקיעה ולזה הוא מבואר שזריחת השמש ושקיעתו תורה על שהשמש מתנועע ויתחייב שיהיה לו מניע ולכן אברהם תקן תפלת השחר להודות לאל מניע הגלגל בתנועתו היומית המחייבת זריחת השמש בכל יום. ויצחק תקן תפלת המנחה בעת שקיעת השמש לפי שאז יחלש כחו והוא ממה שיורה שאין השמש הוא האלוה כי לא יתכן באלוה שיחזק פעם ויחלש פעם ולכן היה מתפלל לאל המשקיע אותו בהנעתו ויעקב בחר להתפלל אחר שקיעת החמה כמ״ש ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש לפי שאז יראו כוכבים רבים והשמש נסתר וזה ממה שיורה שאין אחד מהם אלהות כי לא יתכן שתשלם הנהגת העולם האחד במספר מאלהות רבים כי ההנהגה בדבר אחד במספר יחוייב שתהיה מסודרת מאלוה אחד במספר ולזה יתחייב שיהיו הכוכבים עלולים מעלה אחת וכבר זכר זה הרלב״ג בפירושו לתורה בתועלת הי״ג בזה המקום. וכפי הפשט יתכן לפרש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב שהיה הזמן קיץ ולפנות ערב יתקרר האויר ויוצאים בני אדם מבתיהם לשדה לדבר זה עם זה ולראות באבי הנחל. וכן יצא הוא וחבריו לדבר ולהשתעשע שם מלשון אשיחה ותתעטף רוחי ונשא עיניו וירא והנה גמלים באים כי להיות המרחק רב לא הכיר את אליעזר ולא את האשה אבל בלבד ראה הגמלים והלך לקראתם.

ויצא יצחק לשוח – נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה׳ בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, אף על פי שכבר התפלל בבאר לחי ראי, וקודם שהתפלל נענה, על דרך ״מן היום {הראשון} אשר נתת את לבך להבין ולהתענות... נשמעו דבריך״ (דניאל י׳:י״ב).

והנה גמלים באים – ובצאתו לשוח היה דרכו לקראתם, כאמרו ״ההלך בשדה לקראתנו״ (פסוק ס״ה), וזה כי בשובו מבאר לחי ראי לביתו, היה דרכו מן הצפון לדרום, והבאים מחרן לבית אברהם היה דרכם מן המזרח למערב. לפיכך בנטותו מדרכו שהיא מן הצפון אל הדרום והלך לצד מזרח אל דרך הגמלים הבאים מארץ בני קדם, חשבה רבקה שהיה הולך לקראתם.

ויצא יצחק לשוח, he had detoured from his regular path to the field in order to pour out his heart to God in prayer. He did not want to be interrupted in his devotion by passing travelers whom he would have to greet. This was in spite of the fact that he had already prayed in Beer lachay Ro-i. His prayer had been answered already, in accordance with Daniel 10,12 מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהענות...נשמעו דבריך, “for from the first day you set your mind to get understanding, practicing abstinence before your God, your prayer was heard and I have come because of your prayer.”

והנה גמלים באים, when he had gone out to pray, the camels were already headed in his direction. This is what Rivkah referred to when she asked about the man walking “toward us?” (verse 65) This is because when Yitzchok returned from Beer lachay Ro-i to his house he was walking from the north to the south. People coming from Charan (Aram Naharaym) headed for Avraham’s house would be traveling from the east to the west. This is why after having deviated from his route which would have taken him from north to south, and walking in an easterly direction instead, Yitzchok would be walking in the direction from which the camels were approaching, from the land known also as ארץ בני קדם the land belonging to the people of the East. He had reason to believe that Rivkah would come from that direction.

[א] ויצא יצחק לשוח בשדה

[1] ברכות פרק רביעי דף כו ע״ב (ברכות כו:)

[2] פסחים פרק שמיני דף פח ע״א (פסחים פח.)

[3] האלילים פרק ראשון דף ז ע״ב (ע״ז ז:)

לשוח לשון תפילה. והקשו (תוספות בברכות כו ע״ב) דכאן מביא ראיה מן ״תפלה לעני״ (תהלים קב, א) שהוא לשון תפילה, ואילו בפרק קמא דע״ז (ז ע״ב) משמע איפכא, דמביא ראיה כי ״שיחו״ הוא תפילה מלשון ״לשוח בשדה״, ונראה לומר דכך פירושו – דהכתוב אפשר לפרש ״לשוח בשדה״ ללכת תחת אחד השיחים, וקאמר (ברכות כו ע״ב) ׳אין שיח אלא תפילה ולפני ה׳ ישפוך שיחו׳, דהתם לא מצינו לפרש הכי מלשון אילן, והתם הוי מצינו לפרש מלשון דבור, וקאמר (ע״ז ז ע״ב) ד׳אין שיחה אלא תפילה׳ ולא לשון דבור, דהא ״לשוח בשדה״ לא מצי לפרש לשון דבור. אבל אין לומר דהתם נפרש מלשון דבור וכאן ללכת תחת אחד השיחים, דאין מדה זאת בתורה, דילפינן סתום מן המפורש (יומא נט.), ולכך ילפינן סתם דהכא מן המפורש דהתם, וילפינן סתם דהתם מן מפורש דהכא:

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב – רז״ל (ברכות כו:) למדו מכאן שיצחק תיקן תפלת מנחה שהוא לפנות ערב סמוך להערב שמש ומכאן סמך למה שאמרו רז״ל (ברכות ו:) לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה, ואע״פ שאברהם ויעקב תקנו גם תפלת שחרית וערבית, מ״מ לא מצינו שנענו מיד ותכף, אבל בתפלת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד, כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה (שם ח.) ולכך הלך להתפלל תפלה זו בשדה. שאם נתן לו ה׳ השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמ״ש (בראשית כ״ו:י״ב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים, ומיד כאשר התפלל עליה כתיב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפלה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפלה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו, ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפלת המנחה, וטעמו של דבר לפי שמדת הדין מקטרג דווקא בלילה וע״כ תפלת ערבית הסמוכה ללילה, וכן תפלת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה, אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפלה זו שום קטיגור.

טעם אחר – לכך היתה תפלה זו סמוך להערב שמש, לפי שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, ע״כ הודיע לנו הכתוב שבאה רבקה סמוך להערב שמש, להודיע שקודם הערב שמשה של שרה כבר זרחה שמשה של רבקה, כדי שלא יחסר העולם מן נשים צדקניות אלו שהם לעולם כגלגל חמה, וכדי שלא יחסר נר דלוק באהל וענן קשור עליו וברכת העיסה וק״ל.

לשון תפלה כמו ישפוך שיחו. וקשה דעל ישפוך שיחו (תהלים ק״ב:א׳) פירשו (עבודה זרה ז:) כמו לשוח בשדה. והתוספות (ברכות כו:) תירצו כי כן סוגיית הגמ׳ שהרי מצינו גבי אסתר שמביא ראי׳ שהיא צדקת (מגילה יג.) מדכתיב (אסתר ב׳:ז׳) ויהי אומן את הדסה וכתיב (זכריה א׳:ז׳) והוא עומד בין ההדסים מה התם צדיקים אף כאן וכו׳ ובסנהדרין (צג.) מביא ראיה מאסתר וכו׳ אבל אין נ״ל. וי״ל דתרוייהו צריכי דאי מהתם הוה אמינא דיבור ולא תפלה דהא לעיל באותו פסוק (תהלים שם) כתיב תפלה לעני אבל לשוח בשדה עם מי דיבר אלא ע״כ תפלה קבע ואי מהכא הוה אמינא לשוח הוי מלשון בנות שוח (משנה דמאי א׳:א׳) כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה משום הכי מביא ראיה מישפוך שיחו. [עכ״ל מהרש״ל]:

A term for prayer, as in, "He pours out his prayer.⁠" Question: For the verse ישפוך שיחו (Tehillim 102:1), the Gemara in Avodah Zarah 7b uses the verse over here לשוח בשדה as a source that שיח means prayer [as if our verse was the source]?! Tosafos answer (in Berachos 26b) that this is the way of the Gemara. For we see that the Gemara (Megillah 13a) proves Esther was righteous because it is written about her (Esther 2:7), "He brought up Hadassah,⁠" and it is written (Zechariah 1:7), "And he was standing among the hadassim.⁠" Just as in Zechariah 1:7 it refers to the righteous, so too in Esther 2:7. Yet, in Sanhedrin (93a) the Gemara brings the proof the other way around. But this does not seem right to me. Rather, the answer is: Both verses are needed [to prove that שיח means prayer.] With ישפוך שיחו alone, we would think that שיח means speech, not prayer, since that same verse already said תפלה לעני. But לשוח בשדה [must mean prayer, for] with whom was Yitzchok speaking? Perforce, he established [the afternoon] prayer. And with לשוח בשדה alone, we would think that לשוח means as it does in Demai 1:1: "בנות שוח (white figs).⁠" I.e., Yitzchok went for a walk among the trees in the field. This is why Rashi brings a proof from ישפוך שיחו. (Maharshal)

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב – פירש ראב״ע ז״ל ״ללכת בין השיחים״. וטעמו רחוק, לגזור פועל משם.⁠¹ גם רשב״ם ז״ל אמר ש״בא יצחק באותו היום מבאכה של באר לחי רואי שהרי יצחק יושב בארץ הנגב ששם באר לחי רואי. ולפי שבא משם ביום ההוא ולא היה יודע מה עושים פועלים שלו, שנטעו גנות ופרדסים יצא יצחק לשוח בשדה כלומר לטעת אילניו כמו וכל שיח השדה ולראות עניני פועליו״. וגם פירוש זה רחוק מטעם הכתוב. ואיך ילך לפנות ערב לנטוע אילנות? והאמת כפשוטו כי לשוח מן כי ״ישפוך שיחו״² ו״כי שיח וכי שיג לו״,⁠³ ״כל היום היא שיחתי״.⁠⁴ {ומצינו ״ישיחו בי יושבי שער״.⁠⁵ וכן לשוח מקור מבנין הקל כמו ללון וללון. ואולי אלה שבבנין הנוסף⁶ על הדבור. וחז״ל פירשו⁷ על תפלה, ובמשנה אמרו ״בן תשעים לשוח״ ופירשנו⁸ שתמיד עוסק ברנה ובתפלה}

וכן לשוח כמו ״ישפוך שיחו״ שיצא מן העיר שהיה שם להתפלל בשדה. וכן היה מנהגם כמו ״ויטע אשל בבאר שבע״.⁠⁹ והיתה תפלת המנחה שהיא לפנות ערב וזהו דעת רבותינו¹⁰ ז״ל ודבריהם אמת. ואולי שטעם הכתוב רומז שיצחק היה במר נפש ומתאוה לדעת ההצליח י״י דרך העבד אם לא; והתפלל אל השם ושפך לפניו שיחו שימהר לשמחו בבשורה טובה. ועודנו עומד לפני י״י והנה רגלי מבשר משמיע טוב. גם רמב״ן ז״ל פירש המלה כן שאמר ״כי יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם״. אבל דעת רבותינו ז״ל יותר כפי פשוטו של מקרא.

וישא עיניו וירא והנה גמלים באים – ולא הכירם עדיין של מי הם כי מרחוק ראום, על כן לא נכתב ״והנה גמלי אביו באים״ או ״והנה גמליו באים״. ולכן היה הולך לקראתם לראות אם הם אותן שהוא מצפה עליהן ולכן ראתה רבקה ״איש ההולך בשדה לקראתנו״. אלא שהכתוב קצר ומובן מן הענין.

1. שם עצם.

2. תהלים קב, א.

3. מל״א יח, כז.

4. תהלים קיט, צז.

5. שם סט, יג.

6. נטיית פיעל.

7. ברכות כו, ב.

8. יין לבנון, על אבות, פרק חמישי, סוף משנה כא, עמ׳ 677.

9. בראשית כא, לג.

10. ברכות כו, ב.

לשוח – מן שיר יאמר לשור במחולות (שמואל א י״ח:ו׳), ומשורש פיח יאמר יפיח לו (תהלים י״ב:ו׳), כן מן ישפך שיחו (תהלים ק״ב:א׳) יאמר לשוח. והמפרש¹ לטייל בין השיחים דבר זר פירש, היתכן לומר מן עץ לעוץ, ומן גן לגון, ומן כרם לכרום וכיוצא?⁠² ואם דברי רש״י ז״ל³ מפי חז״ל⁴ לא ישרו בעיניו, למה לא פירש לדבר עם רעהו בשדה⁵ מענין גדול ומסויים, שכן במשמעות שיחה גם הוא, כמו שיחו בכל נפלאותיו (תהלים ק״ה:ב׳), ודברי נפלאותיך אשיחה (תהלים קמ״ה:ה׳) ודומיהן.

1. רשב״ם, ״כלומר: לטעת אילנות ולראות עניני פועליו״, אבן עזרא, ״ללכת בין השיחים״, רד״ק ״כלומר לטייל בין השיחים״.

2. גם רנ״ה ויזל השיג על הרשב״ם ״וטעמו רחוק, לגזור פועל משם״, אך ראה הרכסים לבקעה בראשית מ״ח:ט״ז, ובאבן כספי שם – וידגו, פעל מ״דג״, והוא הדין שיוכל לומר ״ויבהמו״, מ״בהמה״, ובכלל כי מכל שם נוכל לעשות שמונה בנינים, והשוה לכאן.

3. ״לשון תפלה, כמו: ישפך שיחו״.

4. מדרש רבה ״אין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו (תהלים ק״ב:א׳)״.

5. כן פירש רמב״ן (פסוק ס״ב) ״ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם״. וראה חזקוני.

לשוח בשדה – לשון תפלה כמו ישפוך שיחו (תהלים ק״ב א׳), וכן שיחו בכל נפלאותיו (שם ק״ה), אבל מלשון שיח השדה שהם האילנות, לא מצאנו בכל התנ״ך הפועל נגזר ממנו, ואין מצוי רק השם שיח:

לפנות ערב – כשהערב פונה ובא, כי כל שש שעות אחר חצות נקראים ערב:

והנה גמלים באים – ועדיין לא הכירם בעבור המרחק, ולכן לא כתוב וירא את הגמלים, אבל, לפי שידע שאביו שלח גמליו לארם נהרים, נטה מן הדרך שהיה בה והלך לקראתם, כמו שכתוב אח״כ ההולך בשדה לקראתנו:

לשוח בשדה – שוח לרבי שלמה פאפענהיים מגזרת שח או סח שהנחתה על העתקה והשתנות ענין, כמו ונסחתם מעל האדמה, משמרת הבית מסח (מלכים ב י״א), כלומר הסח דעתו מן השמירה ובלשון חכמינו הסח הדעת, מסיח לפי תמו, ונגזר מזה שם שיח להוראת העסק הנעשה שלא לשם העסק עצמו רק לפנות הדעת ולהעתיק הרעיון שכבד עליו (געמיטהס פעראֶנדערונג), ומזה הענין כאן לשוח בשדה פירוש לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי או ממה שנעשה עליו לטורח ולמשא; ויבוא ג״כ שימוש שיח על התנועה שתסתייע הנפש ע״י הדבור, או שיהיה הדבור מחמת צער פנימי כמו, אשיחה במר נפשי, אשיחה ותתעטף רוחי, עדותיך שיחה לי, כולם עשות עסק בדבור כדי להקל המוחש הפנימי העצום, ולהוציאו לחוץ מרוב עיונו בו תמיד, ומזה פירשוהו רבותינו כאן לשון תפלה ערש״י.

לשוח – ל׳ שיח (ואע״פ ששיח תמיד ביו״ד הנה כמוהו שים ושום, לין ולון) ענין הגיון ותפלה, כמו אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהלים נ״ה:י״ח) אשיחה ותתעטף רוחי (שם ע״ז:ד׳) עם לבבי אשיחה (שם שם ז׳) אבל מלשון שיח השדה לא מצאנו פועל.

to pray (la-suaḥ). The Hebrew is related to siaḥ (even though siaḥ always has a yod; similar pairs of roots are sim and sum, lin and lun), signifying meditation and prayer, as in:

• “I will complain [asiḥah, i.e., “pray”] and moan, and He has heard my voice” (Ps. 55:18);

• “When I muse [asiḥah] thereon, my spirit faints” (Ps. 77:4);

• “I will commune [asiḥah] with my own heart” (ibid., v. 7).

We never find a verb form, however, derived from the expression siaḥ ha-sadeh (“shrubbery of the field”) [and therefore Ibn Ezra erred in interpreting la-suaḥ as “to walk among the bushes”].

לשוח (שממנו מתקבל ״שיחים״ – אילנות וצמחים) מציין צמיחה פנימית של רוח ורגש, מחשבה ותחושה (השווה ״שוש״ ל״צוץ״; ״שמח״ ל״צמח״). כיוצא בזה, ״התפלל״ פירושו: לרוות את עצמותו הפנימית במחשבות ורגשות של טוהר ויושר (= ״התבלל״). חז״ל (בראשית רבה ס, יד) מפרשים את ״שיחה״ כאן כ״תפילה״, כמו ב״שְׁפֹךְ שִׂיחַ״ (עיין תהלים קב, א).

גמלים באים, גמלים פונים לכיוון ביתו.

והיתה עוד סיבה: ויצא יצחק לשוח בשדה: כבר פירשו חז״ל (ברכות כו,ב) שהוא היה מתפלל¹ מנחה. ועל כרחך אין הפירוש ״בשדה״ כמשמעו, שהרי אסור להתפלל בשדה, כדאיתא בברכות סוף פ״ה (לד,ב) ׳חציף עלי מאן דמצלי בביקתא׳, אלא כדאיתא במסכת פסחים ריש פרק האשה (פח,א) ד״בשדה״ היינו הר המוריה שקראו ״שדה״², וכך כתבו התוספות בברכות שם, וכמו שכתבתי לעיל (יב,יז) דבשביל שמדת יצחק היתה עבודה שהוא שורש לפרנסה, על כן קרא אותו מקום שהוא שער השמים ״שדה״ – המסוגל לפרנסה. ואין הכוונה שהיה יצחק עומד אז בהר המוריה³, אלא הוא התפלל תחת אילן וכדומה, ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא ״שדה״, והתפלל אז על הפרנסה, שבכלל זה הוא השגת אשה שהיא צרכי האדם, ונקראת ג״כ פרנסה כלשון הגמרא ׳פרנסת נשואין׳, והזמין ה׳ לפניו באותה שעה את אשתו, וזהו ״וישא עיניו וגו׳⁠ ⁠⁠״.

{גמלים באים: וממילא מוכח שהראיה גרמה לו ללכת לקראתם, וכמבואר בסמוך.}

1. וכן ברש״י כאן.

2. ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב״... לא כאברהם שכתוב בו (ב-הר המוריה) ״הר״, שנאמר ״אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה״. ולא כיצחק שכתוב בו ״שדה״, שנאמר ״ויצא יצחק לשוח בשדה״.

3. אך רש״י בפסחים כתב: הר המוריה ו״שדה״ דיצחק ו״בית אל״ דיעקב, כולם בהר הבית התפללו.

לשוח – להפנות מכל עסקיו ולכוין מחשבותיו לשמים הלך בודד לשדה, מסכים עם מה שאמרו רז״ל יצחק תקן תפלת מנחה; או גם כן לתור אחרי מחשבתו, כי הלא בימי בחוריו היה וממתין מיום ליום {ל}⁠אשת חיקו, וזה דבר טבעי, ובודאי בעבור זה אין להוציא לעז על יצחק.

ויצא יצחק לשוח בשדה. כנראה שדעת חז״ל שדרשו אין שיחה אלא תפלה קדמונית היא באומתינו, שכן מצינו השומרונים שהוציאו חיוב תפלת הבקר (צלי צפר) מוישכם אברהם בבקר, (ולמצלאה בבראי) מויצא יצחק לשוח בשדה וגו׳ — ועוד אומר אני שכן המקרא מוכיח מב׳ טעמים — הא׳ שאם פירושו ההליכה והטיול מה לו להוציאו בלשון שיחה שאינו נהוג — והב׳ שאם שיחה לשון טיול מה בא ללמדנו ואיזה תכלית נכבד ביציאתו זאת עד שיודיענה? — ובפרשם שיחה מל׳ תפלה לא זזו מחקי לשוננו גם מלשונות אחרים שכלם ייחדו הדבור וההליכה בשם אחד, וירמזו על התפלה בשם דבור כי הדבור העולה על כלם הוא הדבור אל האלהים, וכן בלשונותינו Orare עניינו התפלה והדבור וכן pregare והדומים לו בלשונות צרפת ואנגליז מוצאם. precare

לשוח – לפי הפשיטא ואחרים פירושו להתהלך, כאילו כתוב לשוט. אך יותר טוב לפרש לשוח כמו לשיח, כמו לחשוב, להרהר, ואין זה רחוק מביאורם של התרגומים — לצלאה, כלומר להתפלל.⁠¹ הוא היה שקוע בהרהורים, כפי שקורה גם בשעת התפילה.

לפנות ערב – בשעה שהיום פונה ללילה — זמן מנחה.

1. וכן בבראשית רבה ס׳:י״ד (המ׳).

לשוח בשדה – תניא, יצחק תיקן תפלת המנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק״ב) תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו.⁠¹ (שם כו:)

1. דריש לשוח מלשון דבור והגה, כמו אשיח בפקודיך (תהלים קי״ט), שיחו בכל נפלאותיו, ועוד הרבה, וזה הוא משום דעיקר המובן משורש שיח מורה רק על דבור או הגיון, ולא מצאנוהו בשום מקום שיהי׳ מובנו טיול, ולכן בהכרח אין הפירוש כאן כמו שרגילים לפרש – לטייל בשדה, ופירוש חז״ל הוא עומק פשוטו של הלשון ואמתתו. –
והנה בע״ז ז׳ ב׳ איתא, שואל אדם צרכיו ואח״כ יתפלל, שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו, ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ולכאורה הוא פלא, דכאן למד להוראת הלשון לשוח בשדה שהוא ענין תפלה מפסוק ישפוך שיחו ושם למד לבאור הלשון ישפוך שיחו דהוי לשון תפלה מפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. ועיין בתוס׳ כתבו דכך דרך הדרשות, ולדוגמא, במגילה י״ג א׳ ויהי אומן את הדסה, אין הדסה אלא צדיקים דכתיב (זכריה א׳) והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין צ״ג א׳ דריש הפסוק והוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה, ויש להוסיף עוד, בסוטה י״ג ב׳ עה״פ דפ׳ ברכה ולגד אמר ברוך מרחיב גד כי שם חלקת מחוקק ספון, מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד, כלומר משום דמשה נקרא מחוקק, ובב״ב ט״ו א׳ דריש כי שם חלקת מחוקק ספון, מכאן דמשה נקרא מחוקק, כלומר דסמיך על הדרשא שמשה נקבר בנחלת בני גד, הרי שתי דרשות אלו מלמדות אחת על חברתה. וכן במ״ר ריש פ׳ ויצא, ויצא יעקב כיון שיצא משם פנה זיוה פנה הודה וכו׳ וכמו ברות א׳ ותצא מן המקום אשר היתה שמה, ושם ברות דרשו כזה על הפ׳ ותצא הנ״ל והביאו ראי׳ מן ויצא יעקב, כמבואר, וכן בפירש״י ר״פ ויצא ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו (יהושע ט״ז) ובפסוק ופגע ביריחו כתב כמו ויפגע במקום. – ובעיקר הענין דתפלות אבות תקנום עיין מש״כ לעיל בפ׳ וירא פ׳ י״ט כ״ז. –
וע׳ בתוס׳ פסחים ק״ז א׳ חקרו ועמלו הרבה לפרש שורש שם תפלת מנחה וטעם שם זה, וכתבו טעמים רחוקים, ולי נראה פשוט, דכמו תפלות שחרית וערבית נקראות על שם מצב תקופת ואויר היום, שחרית – ע״ש שחר, ערבית – ע״ש ערב, כך מנחה נקראת ע״ש אויר היום באותו הזמן, והוא כי השם מנחה יונח על שפלות וירידה, כמו והי׳ כאשר יניח ידו, וידוע דמשהגיע זמן תפלת המנחה מתחלת השמש להשפל ולירד, ועל שם זה נקראת התפלה, וכמו תפלת שחרית וערבית. וע״ע מענין שם זה בס׳ אבודרהם.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון