וַיֻּישַׂם [קרי: וַיּוּשַׂם]
לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר
וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי לְמֵיכַל וַאֲמַר לָא אֵיכוֹל עַד דַּאֲמַלֵּיל פִּתְגָּמָי וַאֲמַר מַלֵּיל
תרגום סביל בפעיל
א. ״
וַיֻּישַׂם לפניו״ בבניין סביל
(הֻפְעַל), הוא סוג של מקרא קצר שראב״ע קורא לו ״הבנין שלא נזכר שם פועלו״, ואולם על פי העניין הכוונה לצורת פָּעִיל. לכן כמו שתרגם ״
וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ״
(בראשית מג לב) ״
וְשַׁוִּיאוּ לֵיהּ״, תרגם גם כאן ״
וַיֻּישַׂם לפניו״ – ״
וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי״ בפעיל ובלשון רבים. וכמוהו גם ״
יֻקַּח נא מעט מים״
(בראשית יח ד) ״
יִסְּבוּן כְּעַן זְעֵיר מַיָּא״, ״אם כֹּפֶר
יוּשַׁת עליו״
(שמות כא ל) ״אִם מָמוֹן
יְשַׁווֹן עֲלוֹהִי״, ״אחרי
הֻכַּבֵּס את הנגע״
(ויקרא יג נה) ״בָּתַר
דְּחַוַּרוּ יָת מַכְתָּשָׁא״. בכל אלה הדברים לא נעשו מאליהם, ואונקלוס המתרגם בפעיל רומז לנושא שלא נתפרש.
1
כנגד זאת כאשר תפקידה של צורת הסביל הוא להטעים את המושא [ולא את הנושא], גם אונקלוס מתרגם בסביל, כגון בפסוקים ״
וַיֻּגַּד לרבקה את דברי עשו״
(בראשית כז מב), או ״
וַיּוּשַׁב את משה ואת אהרן אל פרעה״
(שמות י ח). בשני אלה אישיות המגיד או המשיב היא חסרת כל חשיבות והנושאים האמיתיים הם דברי עשו ומשה ואהרן לכן תרגם בסביל: ״
וְאִתְחַוַּה לְרִבְקָה״, ״
וְאִתָּתַב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״.
דוגמה בעלת חשיבות הלכית נמצאת בפסוק ״מצות
יֵאָכֵל את שבעת הימים״
(שמות יג ז). לא האדם האוכל עומד במרכז הפסוק, אלא הדבר הנאכל, המצה. כלומר, אין אדם חייב לאכול מצות במשך שבעה ימים, אולם אם בא לאכול לחם, הריהו מותר רק בלחם מצה. לכן תרגם ״פַּטִּירָא
יִתְאֲכִיל יָת שִׁבְעָה יוֹמִין״.
דִּבַּרְתִּי, דַּבֵּר – מלל, דָּבָר – פִּתְגָּם
ב. במשפט ״לא אֹכַל עד אם
דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי ויאמר
דַּבֵּר״ שלוש תיבות משורש דב״ר, אבל תרגומם שונה: הפעלים דִּבַּרְתִּי, דַּבֵּר מתורגמים אֲמַלֵּיל, מַלֵּיל. אבל דָּבָר – שם עצם – מתורגם פִּתְגָּם. מכאן ״
דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי״ – ״
דַּאֲמַלֵּיל פִּתְגָּמָי״. וכן ״אלה
הַדְּבָרִים אשר
דִּבֶּר משה״
(דברים א א) ״אִלֵּין
פִּתְגָּמַיָּא דְּמַלֵּיל מֹשֶׁה״.
2
וראוי להוסיף שפִּתְגָּם היא מלה פרסית במשמע צַו, פְּקוּדָה, כבפסוק ״וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ״
(אסתר א כ).
3 אבל בארמית הורחבה לדָבָר במשמע דִּבּוּר, מַאֲמַר, מִלָּה וגם בהוראת עִנְיָן, מַעֲשֶׂה וכל שלושה המשמעים מתורגמים פִּתְגָּם: צַו כגון, ״והיה כאשר תָּרִיד״
(בראשית כז מ) ״וִיהֵי כַּד יִעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל
פִּתְגָּמֵי אוֹרָיְתָא״
(והיה כאשר יעברו בניו על מצוות התורה), דִּבּוּר כגון, ״כִּשְׁמֹעַ עשו את
דברי אביו״
(בראשית כז לד) ״כַּד שְׁמַע עֵשָׂו יָת
פִּתְגָּמֵי אֲבוּהִי״, וכן עִנְיָן, מַעֲשֶׂה כגון, ״אשר עשו את
הדבר הרע הזה״
(דברים יז ה) ״יָת
פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין״.
4
כנגד זאת הצירוף ״עַל דְּבַר״ שמשמעו בִּגְלַל, בְּשֶׁל, מתורגם בקביעות ״עַל עֵיסַק״ כגון ״על
דבר שרי״
(בראשית יב יז) ״עַל
עֵיסַק שָׂרַי״, וראה עוד שם.
5
ג. כתב יא״ר
(בראשית כד ז) שכאן נכון לתרגם ״וַיֹּאמֶר
דַּבֵּר״ – ״
מַלִּיל״ בחיריק [ולא: מַלֵּיל], כי הוא סוף פסוק. אבל בכל הנוסחים ובתאג׳ מתורגם גם כאן מַלֵּיל.
1. ולא כ״נתינה לגר״ ו״אור התרגום״ שהוצרך לתרגם וְשַׁוִּיאוּ להבחנה בין הקרי לכתיב. וגם לא ככלל הטכני של ״עוטה אור״ (עמ׳ 76): הֻפְעַל מתורגם תמיד ברבים ולכן גם ״וְכִי
יֻתַּן מַיִם״
(ויקרא יא לח) ״וַאֲרֵי
יִתְיַהֲבוּן מַיָּא״. על היפוך סביל לפעיל ראה גם בפסוקים ״
וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו״
(שמות כז ז) ״
וְתָעֵיל יָת אֲרִיחוֹהִי״, ״וַאֲשֶׁר
יִזֶּה מִדָּמָהּ״
(ויקרא ו כ) ״
וּדְיַדֵּי מִדְּמַהּ״, ״
הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה״
(במדבר ל ג) ״
יְקַיֵּים קְיָם״.
2. ומצינו דָּבָר המתורגם דִּין: ״כי יהיה להם
דבר בא אלי״
(שמות יח טז) ״כַּד הָוֵי לְהוֹן
דִּינָא״, עיין שם הטעם.
3. וכן העידה הגמרא
במגילה ט ע״א: ״מאי תרגום שכתבו מקרא איכא? אמר רב פפא: ונשמע פתגם המלך״.
4. וכן ראב״ע אסתר א כ: ״פתגם – כמו דָּבָר, וכן בקהלת ובארמית״. השווה קהלת ח יא: ״אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם״.
5. על פי ״נפש הגר״, מבוא לכרך א, עמ׳ 3.