×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. יהושעYehoshua
  2. שופטיםShofetim
  3. שמואל אShemuel I
  4. שמואל בShemuel II
  5. מלכים אMelakhim I
  6. מלכים בMelakhim II

  7. ישעיהוYeshayahu
  8. ירמיהוYirmeyahu
  9. יחזקאלYechezkel

  10. הושעHoshea
  11. יואלYoel
  12. עמוסAmos
  13. עבדיהOvadyah
  14. יונהYonah
  15. מיכהMikhah

  16. נחוםNachum
  17. חבקוקChavakkuk
  18. צפניהZephanyah
  19. חגיChaggai
  20. זכריהZekharyah
  21. מלאכיMalakhi
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    7. ו6
    8. ז7
    9. ח8
    10. ט9
    11. י10
    12. יא11
    13. יב12
    14. יג13
    15. יד14
    16. טו15
    17. טז16
    18. יז17
    19. יח18
    20. יט19
    21. כ20
    22. כא21
    23. כב22
    24. כג23
    25. כד24
    26. כה25
    27. כו26
    28. כז27
    29. כח28
    30. כט29
    31. ל30
    32. לא31
    33. לב32
    34. לג33
    35. לד34
    36. לה35
    37. לו36
    38. לז37
    39. לח38
    40. לט39
    41. מ40
    42. מא41
    43. מב42
    44. מג43
    45. מד44
    46. מה45
    47. מו46
    48. מז47
    49. מח48
    50. מט49
    51. נ50
    52. נא51
    53. נב52
    54. נג53
    55. נד54
    56. נה55
    57. נו56
    58. נז57
    59. נח58
    60. נט59
    61. ס60
    62. סא61
    63. סב62
    64. סג63
    65. סד64
    66. סה65
    67. סו66
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    12. יב12
    13. יג13
    14. יד14
    15. טו15
    16. טז16
    17. יז17
    18. יח18
    19. יט19
    20. כ20
    21. כא21
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל⁠־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי⁠־חֶ֤סֶד נֶאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי⁠־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃
    The righteous perish, and no man lays it to heart. And godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    צַדִּיקַיָא מַיְתִין וְלֵית אֱנַשׁ דִמְשַׁוִי דְחַלְתִּי עַל לֵב וְגַבְרֵי גַמְלֵי חִסְדָא מִתְכַּנְשִׁין וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מִן קֳדָם בִּישְׁתָּא דַעֲתִידָא לְמֵיתֵי מִתְכַּנְשִׁין צַדִּיקַיָא.

    רמז תפו

    הצדיק אבד ואין איש שם על לב – ת״ר כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם, רשע בא לעולם רעה בא לעולם שנאמר בבא רשע בא גם בוז, אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם שנאמר באבוד רשעים רנה, צדיק אבד מן העולם רעה בא לעולם שנאמר הצדיק אבד וגו׳ כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם שנאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו. שנו רבותינו כשנהרג רבן שמעון ורבי ישמעאל אמר להם ר׳ עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות שאילו טובה עתידה לבא בדורנו לא היו מקבלים (אלא) רבי ישמעאל ורבן שמעון, ועכשו גלוי וידוע לפני שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבא בדורנו ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב.
    וקד באד מנהם אלצאלחון וליס אחד ירד באלה אלי כ׳יר וד׳וו אלפצ׳ל ינצ׳מון וליס מן יפהם ואנמא אנצ׳מאמהם מן קבל אלשרור
    הצדיק אבד – כגון יאשיהו.
    ואין איש שם על לב – למה נסתלק.
    באין מבין – אין בנותרים מבין מה ראה הקב״ה לסלקו.
    כי מפני הרעה – העתידה לבא על הדור נאסף הצדיק.
    The righteous man such as Josiah.
    but no one takes it to heart why he departed.
    with no one understanding what the Holy One, blessed be He, saw to take him away.
    that because of the evil destined to befall the generation, the righteous man perished.
    וכולם עורים שאינן יודעים הרעה העתידה לבא על ישראל, ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק – כשרואים שצדיקי הדור נאספים, אינם מכירים שגזירה רעה עתידה לבא עליהם.
    ומפני הרעה שעתידה לבאא על הציבור נאסף הצדיק – שלא יראה הרעה ויצטער עליה, לפיכך נאספים בשלום מפני הרעה.
    א. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778 הושמט (אולי ע״י הדומות): ״עליהם ומפני הרעה שעתידה לבא״.
    הצדיק – אלה מעשה הרועים, הצדיקים אבדו, ואין איש שם על לב לאמר, מדוע יאבדו הצדיקים ויחיו אלה הרשעים, והנה זה פי׳ הנביא, נאסף הצדיק עד שלא יראה הרע הבא על ישראל, ועל עיר הקודש.
    The righteous perisheth, etc. There is nothing but the deeds of these evil shepherds; the righteous are gone, And no man layeth it to heart to consider, why do the righteous perish, and those wicked people remain alive; but the prophet gives the answer to this question: The righteous is taken away from the evil to come, that he should not see the evil that is coming over Israel and the holy city.
    ואין איש מהם שם על לב – לאמר מה זה, הלא צדיק היה זה. והיה להם לחשוב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כענין ולא תראינה עיניך ברעה, לא אביא הרעה בימיו, ואתה תבא אל אבתיך בשלום. ולכך מיהר הצדיק למות בקוצר ימים כדי שלא תראינה עיניו ברעה וקרוב לבא עת הרעה עליהם וימיה לא ימשכו.
    באין מבין – שאין בהם מבין ומרגיש שמפני הרעה נאסף – אלא אוכלים ושותים ושמחים.
    הצדיק – הפסוק כפול במלות שונות. ואינו אומר על צדיק מיוחד אלא על הצדיקים שעברו מן הדור ההוא.
    וכן אמרו: אנשי חסד נאספים – פירוש: נאספים אל עמם.
    ובאמרו: אבד – לא ר״ל שהצדיק אבד במותו, כי לעצמו לא אבד, אבל נשמתו בחיים ערבים טובים מחיי הגוף, אלא אבד מדורו כי להם היא האבידה.
    ואין איש שם על לב – שיוכיח ישראל על המעשים הרעים האלה.
    או פירוש: ואין איש שם על לב – כפירוש באין מבין, שטעמו דבק עם: כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כלומר הצדיק ואנשי חסד נאספו מן הדור טרם זמנם מפני הרעה העתידה לבא על הדור ההוא, ושלא יראו הם ברעה ההיא, כמו שאמרה חולדה הנביאה על פי הדיבור ליאשיהו: הנני אוסיפך אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראנה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה (דברי הימים ב ל״ד:כ״ח). ואין איש שם על לב – ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, שלא יראה ברעה.
    הצדיק אבד – בעבור שזכר כי צאן בני ישראל אובדות היום בסבת צופים ורועים רעים, שעיקר זה על מנשה וזרעו עד סוף צדקיה, גם על נביאי השקר שהיו שם שלא ראו הגברת החיה הראשונה, יזכור כי הצופים והרועים הטובים שהיו לפנים בישראל כבר מתו ואבדו, ובפרט רמז בזה על חזקיה ובני עצתו, כי כבר ניבא לו חרבן יהודה אחריו, והוא אמר טוב דבר י״י כי יהיה שלום ואמת בימי (ישעיהו ל״ט:ח׳). וכבר הודעתיך לפנים, כי חזקיה היה חתום וחתימה לגדלתנו בבית ראשון. עד שלהעיר על זה נכתבה מ״ם למרבה המשרה חתומה וסתומה.
    וכשימות הצדיק בעיר אין איש שם על לב שתמה זכותו ולא תגן עליה׳, וכן היו אנשי חסד נאספים מביניהם באין מבין רוצה לומר מבלי היות מי שיבין ויתן אל לבו שמפני הרעה העתידה לבוא עליהם נאסף הצדיק ומתעצב על זה, ואפשר שניבא ישעיהו בזה ג״כ על מיתת יאשיהו ואנשי חסד שבדורו שנאספו מן העולם כדי שלא יראו בחרבן ירושלים כמ״ש לו חולדה הנביאה (מלכים ב כב, כא) הנני אוסיפה אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך על הרעה אשר אני מביא על המקום הזה, ועל זה אמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ואמרו במכילתא מסכים לזה שנו רבותינו כשנהרג רשב״ג ורבי ישמעאל אמר להם רבי עקיבא לתלמידיו התקינו עצמיכם לפורענות שאלו טובה עתידה לבוא בדורנו לא היו מקבלין אותה אלא רבי ישמעאל ורבן שמעון ועכשיו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורנו ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב. ע״כ. ומפני שאמר הצדיק אבד ביאר הנביא שהאבדון הוא בערך העם שאבדו זכותו כי הוא אינו נאבד וכמ״ש חכמי׳ ז״ל בפ״ק דמגילה (מגילה טו, א) הצדיק אבד לדורו אבד משל למרגלית וכולי.
    באין מבין – בין תבין את אשר לפניך בפירוש רד״ק כי נראה מפירושו דגריס ואין בוא״ו וכן יש להסתפק בתרגום יונתן אמנם בכל הספרים בבי״ת וכן במסורת נמסר י״ג פסוקים דכתיבין בהון ואין ואין באמצעות פסוק ואין זה מהם.
    נאסף הצדיק – האל״ף בחטף סגול בכל ספרים כ״י ודפוסים ישנים וכן במסורת נאסף ג׳ ב׳ פתחים וא׳ קמץ וסי׳ אני נאסף אל עמי פרשת ויחי. כאשר נאסף אהרון פרשת פנחס. כי מפני הרעה נאסף הצדיק. קדמאה קמץ ע״כ. וכולם האל״ף בחטף סגול וכן הובאו בשרשים.
    נאספים – ענין מיתה כמו יאסף אהרן (במדבר כ׳:כ״ד).
    הצדיק אבד – כאשר הצדיק נאבד מן העולם אין איש שם על לב להתבונן בדבר למה הומת מה עשה.
    ואנשי חסד – עי״ז נאספו הרבה אנשי חסד בעבור שאין מי מבין אשר מפני הרעה נאסף הצדיק הראשון למען לא יראה בהרעה המעותדת לבוא כי על כי לא היה מי מדגיש בדבר ולא שב לה׳ לזה הרבו למות עוד למען ירגישו או למען לא יראו גם המה בהרעה.
    הצדיק אבד – ישעיהו שמת.
    ואין איש שם על לב – אין אדם מתבונן על הרעות שמיתת הצדיק גורמת לאנשי דורו, וכן אנשי חסד אחרים מתים, בלי שיהיה אדם שיבין כי הצדיק נאסף מפני הרעה, קודם שתבא הרעה, על דרך כי לא נצמתי מפני חשך (איוב כ״ג:י״ז).
    אין שם על לב, אין מבין – הבדל בין שימה על לב להבנה מבואר (למעלה מ״ד:י״ט, מ״ו:ח׳).
    הצדיק אבד – הם אומרים נסבאה שכר נשתה יין, כי מה יהיה קיצנו הלא הצדיק אבד ואין איש שם על לב – כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, וגם אנשי חסד גומלי חסד נאספו ומתו באין מבין מדוע מתו והם היו צדיקים, אבל לית דין ולית דיין (הצדיק הוא במצות שבין אדם למקום, עליו אין משימים לב כלל, ואנשי חסד לחבריהם, על מיתתם ישימו לב, עליהם יספדו ויתאבלו וישימו לב מדוע מתו, אבל אין מבין מדוע מתו כי מקרה אחד לכל ומותר האדם אין) כי מפני הרעה נאסף הצדיק – הם אומרים שהצדיק נאסף מפני הרעה שהיה לו בחייו, שישב בצום ותענית והיה חסר כל ולכן נאסף קודם זמנו.
    היות ובפרק הקודם אמר הנביא שמתוך שמנהיגי העם עסוקים במאכל ובמשתה אין דבר ה׳ בפיהם שיזהירו את העם, אומר כעת הנביא1, הַצַּדִּיק2 אָבָד מן העולם3 וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב להתבונן בדבר4 למה הוא הסתלק5 ומה עשה6, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים אל עמם7 טרם זמנם8 בְּאֵין בגלל שאין מי9 שֶׁמֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה העתידה לבוא10 על הדור11 נֶאֱסַף הַצַּדִּיק כדי שלא יראה את הרעה ויצטער עליה12:
    1. ר״י קרא כאן וכן לעיל נו, יא.
    2. לדעת מצודת דוד מדבר באופן כללי כאשר הצדיק נאבד מן העולם. לדעת רש״י ואברבנאל ניבא ישעיהו על מיתת יאשיהו ואנשי חסד שבדורו שנאספו מן העולם כדי שלא יראו בחורבן ירושלים. ורד״ק מבאר שאינו אומר על צדיק מיוחד אלא על הצדיקים שעברו מן הדור ההוא, ובאומרו ״אבד״ לא רצה לומר שהצדיק אבד במותו, כי הצדיק במיתתו לא אבד ונשמתו נמצאת בחיים ערבים טובים מחיי הגוף, אלא אבד מדורו כי להם היא האבידה.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת דוד.
    5. רש״י, מצודת דוד.
    6. מצודת דוד. ואבן עזרא מבאר ואין איש שם על לב לומר מדוע יאבדו הצדיקים ויחיו הרשעים.
    7. רד״ק. כלומר מתים (מצודת ציון).
    8. רד״ק.
    9. מצודת דוד. ורש״י מבאר ואין בנותרים מבין מה ראה הקב״ה לסלקו.
    10. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
    11. רש״י, רד״ק.
    12. ר״י קרא, רד״ק. והיות שלא היה מי שהרגיש בדבר ולא שב לה׳, לזה הרבו למות עוד אנשי חסד כדי שירגישו בכך או כדי שגם הם לא יראו את הרעה (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שהרשעים אומרים נסבאה שכר ונשתה יין כי מה יהיה קיצנו כי מקרה אחד לצדיק ולרשע שהרי הצדיק אבד, וגם אנשים גומלי חסד נאספו ומתו באין מבין מדוע מתו למרות שהיו צדיקים, אבל לית דין ולית דיין, הצדיק הוא במצוות שבין אדם למקום עליו אין משימים לב כלל, ואנשי חסד לחבריהם על מיתתם ישימו לב מדוע מתו ויספדו ויתאבלו, אבל אין מבין מדוע מתו כי מקרה אחד לכל ומותר האדם אין, והם אומרים שהצדיק נאסף מפני הרעה שהיה לו בחייו, שישב בצום ותענית והיה חסר כל ולכן נאסף קודם זמנו. ובמדרש, ת״ר כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם, רשע בא לעולם רעה בא לעולם שנאמר (משלי יח, ג) ״בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז״, אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם שנאמר (משלי יא, י) ״וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה״, צדיק אבד מן העולם רעה בא לעולם שנאמר (כאן) ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם שנאמר (בראשית ה, כט) ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן״. שנו רבותינו כשנהרג רבן שמעון ורבי ישמעאל, אמר להם ר׳ עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות, שאילו טובה עתידה לבוא בדורנו לא היו מקבלים אלא רבי ישמעאל ורבן שמעון, ועכשו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורנו ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר ״הצדיק אבד ואין איש שם על לב״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ב) יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל⁠־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃
    He enters into peace; they rest in their beds, each one that walks in his uprightness.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    יְהָכוּן שְׁלָם יְנוּחוּן עַל אֲתַר בֵּית מִשְׁכָּבֵיהוֹן עָבְדֵי אוֹרַיְתֵהּ.

    רמז תפז

    יבא שלום ינוחו על משכבותם – אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע צדיק פלוני בא, אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ואמרים לו יבא שלום ינוחו על משכבותם. אמר רבי אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו.
    אחת אומרת לו יבא שלום – ואחת אומרת לו הולך נכוחו.
    ואחת אומרת יבא שלום ינוחו על משכבותם – בשעה שהרשע נפטר מן העולם שלש כתוב של מלאכי חבלה יוצאים לקראתו. אחת אומרת לו אין שלום אמר י״י לרשעים (ישעיהו מ״ח:כ״ב), ואחת אומרת לו למעצבה תשכבון (ישעיהו נ׳:י״א), ואחת אומרת לו לך ורד והשכבה את ערלים. גדול השלום שנתן בחלקן של צדיקים שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם.
    ואנמא הם באלסלאם ילקאהם ויסתקרון פי מצ׳אג׳עהם כל מן סאר חיאלה.
    יבא שלום – כי כן אמר הקב״ה: יבא הצדיק הזה אל אבותיו בשלום ולא יראה ברעה.
    וינוחו על משכבותם – בהיות הרעה, זה שהיה הולך נכוחו – ביושרו, כמו עשות נכוחה (עמוס ג׳:י׳).
    He shall come in peace for so says the Holy One, blessed be He, Let this righteous man come to his forefathers in peace, and let him not see the evil.
    they shall rest in their resting place when the evil occurs, he who was walking נְכֹחוֹ, in his uprightness. Comp. "To act rightly (נְכֹחָה)" (Amos 3:10).
    יבא שלום ינוחו על משכבותם – מי שהלך נכוחו – מי שהלך בישרותו בעודו קיים.
    יבא וגו׳ – הצדיקים בשלום על קברם, כטעם בשלום תמות (ירמיהו ל״ד:ה׳) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט״ו:ט״ו).
    ינוחו על משכבותם – כל מי שהולך נוכח השם, כטעם אחרי י״י אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳), וי״א השלום יבא עם ההשקט וינוחו על משכבותם.
    הולך נכוחו – תחת נכחו, כי משקלי השמות משתנים.
    יבא שלום He shall enter into peace, etc. The righteous shall come in peace to his grave; comp. Thou shalt die in peace (Jer. 34:5); And thou shalt go to thy fathers in peace (Gen. 15:15).
    ינוחו על משכבותם הלך נכחו They that walk before Him, shall rest in their beds.⁠1 Comp. אחרי יי אלהיכם תלכו ye shall walk after the Lord your God (Deut. 13:5). Some explain the verse thus: Peace and tranquillity shall come to them, and they that walk, etc.⁠2
    נִכְחוֹ ═ נְכֹחוֹ Before Him. The form of nouns varies.⁠3
    1. A. V., They shall rest in their beds, each one walking in his uprightness.
    2. According to the first explanation בשלום ═ שלום in peace, and the subject הצדיק the righteous must be supplied, which is the subject to יבא as well as to ינוחו; to the latter in a collective sense. According to the second explanation שלום is the subject to יבוא, and שלום together with השקט tranquillity (which must be supplied), the subject to the plural form ינוחו, they shall rest. But whence we have to get the supplementary השקט is not explained.
    3. Ibn Ezra supposes here the form נֹכַח ═ נֶכַח, although it is not found in Scripture. Comp. Ibn Ezra on 9:3, Note 4.
    יבא שלום – שיבא בשלום הצדיק אל אבותיו.
    ינוחו – אנשי החסד על משכבותם – שלא יראו ברעה.
    הלך נכחו – הלך בישרו. נכוחה ויושר אחד הם. כמו עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. שם ישר נכח עמו.
    הלך נכחו – כמו נכח י״י דרככם. ביישור המקום דרככם. כלומר המקום מישר דרככם ותצליחו.
    יבא שלום – כשנאסף הצדיק טרם זמנו לטובתו הוא כמו שאמר: מפני הרעה (ישעיהו נ״ז:א׳), ועוד כי במותו יבא למנוחה טובה ויבא בשלום, כי טרם הרעה ימות בשלום, כמו: ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט״ו:ט״ו).
    ינוחו על משכבותם – החסידים שזכר, במותם ינוחו במרגוע גדול. והמיתה תכונה בשכיבה, כמו: ושכבתי עם אבותי (בראשית מ״ז:ל׳), כי אף על פי שיובן ממנו שכיבה כמשמעה, והיא שכיבת הגוף בקבר, אף על פי כן באותה שכיבה תהיה מנוחה לנפש, כי לשון שכיבה גם כן כענין מנוחה, כמו: לא שכב לבו (קהלת ב׳:כ״ג), ועורקי לא ישכבו (איוב ל׳:י״ז).
    הולך נכוחו – השלום שזכר יבא נכח הצדיק בהאספו, כלומר בשלום מת ולשלום יבא במותו, וכאלו השלום יצא לקראתו.
    והחכם רבי אברהם פירש: לכל מי שהולך בחייו נכח השם יהיה לו במותו השלום והמנוחה.
    וכן אמר בזה עליו ועל גדולי עצתו: יבוא שלום ינוחו על משכבותם וגו׳ – כטעם ואתה תבוא אל אבתיך בשלום וגו׳ (בראשית ט״ו:ט״ו) קודם ועבדום וענו אותם (בראשית ט״ו:י״ג).
    ואמר ינוחו ואמר הלך נכחו – בשנוי רמיזות וכנוים, והכל נכון.
    אבל מה שאמר: כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נ״ז:א׳), כמו שאמר ליאשיה לכן הנני אספך אל אבתיך ונאספת אל קברתיך בשלום (מלכים ב כ״ב:כ׳), הרי כן כוון נותן התורה באמרו ואתה תבא אל אבתיך בשלום (בראשית ט״ו:ט״ו), אף על פי שלא זכר שם לשון מפני או ענין סבה. ואולם זה המין מן הסבות, הוא ענין שצריך עיון, וביאר כל מה שאמר בזה שהוא כולל ענינים שונים רבים ורבים אוצר י״י יבוא.
    אבל הצדיק בעצמו יבא שלום שיבוא לעולם הנשמות בשלום, וכנגד אנשי חסד נאספים אשר זכר אמר ינוחו על משכבותם לפי שכל אחד הולך נכחו כלומר הולך לעולמו בדרך הראויה לו כפי מעשיו. וה״ר אברהם אבן עזרא פירש שהנה הצדיק יבא בשלום וכן אנשי חסד ינוחו על משכבותם לפי שכל אחד מהם היה הולך בחייו נכוחו של הקדוש ברוך הוא, ומדברי רש״י לקחו שפי׳ הולך נכוחו זה שהיה הולך נכחו בישרו כמו ולא ידעו עשות נכוחה. ואפשר לפרש שגם זה מהתוכחה לנביאי השקר והמנהיגים הרעים שזכר שאע״פ שהצדיק אבד ואנשי חסד נאספים מן הארץ אינם מבינים כי מפני הרעה נאסף הצדיק והחסיד, אבל היו תמיד אומרים לעם לבא שלום כלומר שלא יבא עליהם האויב אבל יהיה שלום בארץ והם ינוחו על משכבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ודבריהם שקר וכזב כי השלום לא יבא אבל הוא הולך נכחו ומסתלק מהם.
    הלך נכחו – במדרש הנעלם פרשת חיי שרה אמר ר׳ יצחק הנשמה הולכת נכחה למקום העדן הגנוז לה מאי משמע א״ר יהודה מהאי משמע נכחה כתיב בה״א ובספרים שלנו כתוב נכחו בוא״ו.
    נכוהו – ענין יושר כמו בארץ נכוחות יעול (ישעיהו כ״ו:י׳).
    יבוא שלום – מוסב למעלה לומר כי כן אמר המקום יאסף הצדיק ויבוא בשלום אל הקבר ולא יראה בהרעה.
    ינוחו – אנשי החסד ישכבו במנוחה על משכבותם בקבר.
    הולך נכוחו – כי כל אחד היה הולך בדרך הנכוחה ואין מהדין שיראה בהרעה.
    יבוא שלום – הצדיק נכנס למקום השלום (על דרך באו מקדשה {איכה א׳:י׳}), ואנשי חסד שהזכיר למעלה ינוחו על משכבותם אבל אתם דור עקש ופתלתל דעו כי רעה נגד פניכם.
    הלך נכחו – דבק למעלה, יבא שלום מי שהיה הולך בדרך נכוחה, על דרך עיניך לנכח יביטו (משלי ד׳:כ״ה), ויעל העם העירה איש נגדו (יהושע ו׳:כ׳).
    יבוא – השם משיב להם הצדיק אבד כדי שיבא שלום שם בעולם השלום, ואנשי חסד נאספו כדי שינוחו שם בעולם המנוחה הם לא נאבדו, כי כ״א מהם הולך נכוחו נוכח המקום המיועד לתשלום גמולו, אבל
    כי כן אמר הקב״ה1, יָבוֹא הצדיק הזה אל אבותיו2 בְּשָׁלוֹם אל הקבר3 ולא יראה ברעה4; אנשי החסד5 יָנוּחוּ – ישכבו במנוחה6 עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בקבר7 בעת הרעה8, כי כל אחד מהם היה9 הֹלֵךְ נְכֹחוֹ – ביושרו10, ואין מהדין שיראה ברעה11:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. רש״י, מצודת דוד.
    3. אבן עזרא, מצודת דוד. כי ימות בטרם הרעה ובמותו יבוא למנוחה טובה (רד״ק).
    4. רש״י, מצודת דוד.
    5. רד״ק, מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת דוד.
    8. רש״י.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת ציון. אבן עזרא מבאר נוכח ה׳, כלומר אחרי ה׳. רד״ק מבאר השלום יבוא לצדיק בהאספו, ואמר זאת כנגד בני דורו הרעים שאמר להם (בפס׳ הבא) קרבו הנה למשפט על מעשיכם הרעים. אברבנאל מבאר הולך לעולמו בדרך הראויה לו כפי מעשיו. ומלבי״ם מבאר שכל אחד מהם הולך נוכח המקום המיועד לתשלום גמולו.
    11. מצודת דוד. ובמדרש, אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבש״ע צדיק פלוני בא, אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ואמרים לו ״יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״, אמר רבי אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלוש כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו אחת אומרת לו ״יָבוֹא שָׁלוֹם״ ואחת אומרת לו ״הֹלֵךְ נְכֹחוֹ״ ואחת אומרת ״יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״, בשעה שהרשע נפטר מן העולם שלוש כתות של מלאכי חבלה יוצאים לקראתו, אחת אומרת לו אין ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהוָה לָרְשָׁעִים״ (לעיל מח, כב) ואחת אומרת לו״ לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן״ (לעיל נ, יא) ואחת אומרת לו לך ורד ״וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים״ (יחזקאל לב, יט), גדול השלום שנתן בחלקן של צדיקים שנאמר ״יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ג) וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ⁠־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑הא זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃
    But draw near here, you sons of the sorceress, the seed of the adulterer and the harlot.
    א. עֹנְנָ֑ה א=עֹנֲנָ֑ה (חטף)
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וְאַתּוּן אִתְקְרָבָא הַלְכָא עַם דָרָא דְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין דְמִנִצְבַת קוּדְשָׁא נִצְבַתְהוֹן וְאִינוּן מְנַאֲפִּין וּמְזַנָן.
    ואנתם פתקדמו אלי ת׳ם יא ד׳וי אלפאלאת ונסל אלפג׳ור ואלזנא.
    (ג-ד) חילקה פרשה. זו את הזימה לשנים: זנות ומשכב זכר. אשר לזנות, הקדימה אותה תחילה ואמרה שהיא מגונה, והיא משולה לקרקע, שזורעים אותה פעם אחר פעם.
    וכינוי הזונה עוננה מעניין התבוננות בעננים ובקשת סימן טוב. לפי שהיא מסתכלת בדרכים ובשווקים אולי תמצא ותפגוש מי שיבוא אליה, כמאמר שלמה פעם בחוץ פעם ברחובות (משלי ז׳:י״ב). אחרי כן היא נעשית אשה למי שאינה כשרה לו, ולא הוא לה. על כן נאמר מנאף. ואף על פי שהיא עמו לבה סולד ממנו. לכן נאמר ותזנה. ועוד לפי שהתורה גזרה להרחיק ילדיה ממנה, לפיכך אמר בתחילת הדיבור קרבו הנה. משום שכאשר הורחקו הושלכו מפתח הבית. ועוד, כי הנואף והנואפת וילדיהם אינם נושאים ראשם, כאמרו וחרפתו לא תמחה (משלי ו׳:ל״ג). על כן אמר כאן על מי תתענגו. והרחיב את הדיבור (?) על מי תרחיבו פה, תאריכו לשון שלוש פעמים. ואחר זה הסתפק ולא גינה את הזנות יותר מכך, מכיוון ששלמה הרחיב בה את הדיבור בפרשת כי בחלון ביתי (משלי ז׳:ו׳), וכפי שביארנו בפירוש משלי וכיוצא בו. וגם כן מפני שפגעים רבים באים על בני אדם בגללה, כפי שביארה התורה.
    קסמת הד׳ה אלקצה אלפסאד קסמין אלזנא ואלפסק. פאמא אלזנא פקדמתה אולא וקאלת פיה⁠(א) אנה מנכר [לקובח] אלארץ׳ אלתי יכרר פיהא זרעה⁠[א] וסמא⁠[ת]⁠הא עוננה פי מעני אל⁠[ת]⁠פאאל לא⁠[נה]⁠א תתשוף פי אלסרק ואלאסואק עסי אן תקע ותצאדף עלי מן יאתיהא כמא קאל שלמה פעם בחוץ פעם ברחובות. ת׳ם תציר אלי מן ליס הי לה בחק ולא הו להא פלד׳לך קיל מנאף. ומע מא הי מעה פקלבהא נאשז ענה פלד׳לך קאל ותזנה. ואיצ׳א לאן אלתוריה חכמת עלי אלולד באלאבעאד פענהא קאל פי צדר אלכלאם קרבו הנה ומע אבעאד לקו׳ ען באב אלבית ואיצ׳א אלזאני ואלזאניה ואלולד לא ירפעון רוסהם כק׳ וחרפתו לא תמחה ומנהא קאל ההנא על מי תתענגו. ובאלנאב (?) על מי תרחיבו פה תאריכו לשון ג׳ מראר ת׳ם אכתפא אן יד׳ם אלזנא באכת׳ר מן הד׳א למא קד כאן שלמה את׳סע פיה פי קצה כי בחלון ביתי ועלי מא שרחנאה פי תפסיר משלי ומא נחא נחו ד׳לך ואיצ׳א לאן מצאיבא כת׳ירה חלת באלנאס מן אג׳לה כמא בינת אלתוריה.
    ת׳ם אקבל אלי אלקסם אלת׳אני אלד׳י הו גשיאן אלד׳כור ואת׳סע פי ד׳מה אד׳ כאן לם יתסע פיה קבל ד׳לך ועלי אן אלתוריה קד נהת ענת ווצפת עקאבה פי אלמנזל וקבל ד׳לך אכ׳ברת באהל סדום ומא חל בהם עלי הד׳ה אלמעציה אלא אן אעתבאראת כאנת פי אמר אלזנא אוסע פנזל הד׳א אלקול ליזיד פי אלתאיוד מנהא. וקולה הנחמים באלים פסרתה תסכ׳ין והו מת׳ל קולה ולא יחם לו וקולה גם אם ישכבו שנים וחם להם ומת׳ל אמרהם באלכבאש כמא מת׳ל אלאמראה בכבשה לקול נתן ויקח את כבשת האיש הרש פקאל אנהם יתסכ׳נון בהד׳ה אלכבאש בדל אלשג׳ר אלמת׳מרה יעני אלנסא ומא קד חללה אללה לך עלי מא [הו] משאהד מן את׳מארהם. ופי חאל מא יצרפון נטפתהם אלי חאל גיר מצרפהא ג׳עלהם כאנהם יקתלון נפוסא לקו׳ שוחטי הילדים בנחלים. והד׳ה אלאודיה ואלצכ׳ור הי אעצ׳א מן אלאנסאן מא תקער מנהא פעמק ישבה באלאודיה ומא אכפהר מנהא פג׳סא שבה באלצכ׳ור. ופסרת בחלקי נחל חלקך מרד אלכ׳דוד מת׳ל יעקב איש חלק ואצל אללפט׳ה אללין ואלמלוסה מת׳ל קולה אמריה החליקה וחלק משמן חכה וקו׳ הם הם גורלך עלי מא ישאהד מן אהל הד׳א אלשאן אנהם ליס ללאבד יעאשרון עשירהם בל מא דאם עלי חאלה תלך. וג׳על מג׳אלסהם ושראבהם ופואכההם מנכרה אד׳ כלהא אנמא תעד׳ למעציה כקו׳ גם להם שפכת נסך. פקאל העל אלה לא אנחם קול מסתפט׳ע אלזנא אלד׳י קיל פיה סוסים מוזנים העל אלה לא אפקד בם ואלג׳ור אלד׳י קיל פיה שמנו עשתו וגו׳ העל אלה לא אפקד ואלמחאל אלד׳י קאל פיה חץ שחוט לשונם וגו׳ העל אלה לא אפקד. וקו׳ על הר גבוה ונשא הו מא ישאהד אנהם קד יכ׳תארון מנהם כל תליע וג׳סים.
    ולמא תוסט אלקול ד׳כר פיה משכב נ׳ מראר שמת משכבך הרחבת משכבך אהבת משכבם וכל מא מר פי הד׳א אלפן פצח אד׳ קאל ואחר הדלת והמזוזה וליס לנא ד׳לך פי אלאנסאן אלא פי מוצ׳עין פמה ואספלה פאמא אלפם קאל פי אלחיואן דלתי פניו מי פתח ואלספל קאל פיה כי לא סגר דלתי בטני ולמא לקב אלעצ׳ו באסם אלדלת לקב מא פיה זאדה מן אלג׳אנבין במזוזה פקאל הנאך שמת זכרונך אסם אלד׳כר פציח. ואכ׳ברהם באן מן אסתעמל ד׳לך מנהם פקד באן מן רבה כ׳ק׳ כי מאתי גלית ותעלי. וקד צאר וליהם במא עאהדהם כק׳ ותכרת לך מהם באצ׳מאר ותכרת ברית. פאת׳סע פי ד׳ם הד׳ה אלמעציה ליואזן מא תקדם מן ד׳ם אלזנא. פאן ט׳ן ט׳אן אן הד׳ה אלקצה פי עבאדה אלאות׳אן ואן אלים מעבודאת מת׳ל אלילים וקו׳ בחלקי נחל הי אלמלס מן אלחג׳ארה מת׳ל קולה חלקי אבנים ואן אלשחיטת ילדים הו מא כאנו יקרבון להם מן נסלהם וכד׳לך נסך [ומנחה] אלמד׳כורין [נקול לה] אן ד׳לך לא ילאאם אלאול ואיצ׳א לאן פיה משכב ג׳ מראר ואיצ׳א למא וצפתה מן דלת ומזוזה ואיצ׳א לאן בעץ׳ אלאולין בל כת׳יר מנהם קד קאל כל המחמם עצמו לבטלה עליו הכתוב אומר שחטי הילדים בנחלים.
    קד קדמת איצ׳א מן תפסיר מא נזלה אללה פי אלמת׳כלין עלי אלנאס מן הוי היורדים מצרים הוי בנים סוררים ואקול ההנא איצ׳א אן הד׳א אלמוצ׳ע למא כאן מוצ׳ע עט׳ה ללעצאה מן אלאמה וקד ד׳כר אלכבאיר ראי אן יתבעהא בד׳ם אלתוכל עלי אלנאס לילא תתכל אלאמה כמא פעל בעצ׳הא פי עצר אלשעבוד עלי בעץ׳ אלמלוך או בעץ׳ אלאמם מן דון אלאסמה וכמא פעל בעצ׳הא פי עצר יחזקיה וקבלה פי עצר אחז עלי מא בינת פובך׳ ההנא מן יפעל מת׳ל ד׳לך אן יבעת׳ו באדהאן לשפא או טרפה ללמלוך לאן לפט׳ה ותשורי מתצרפה מן קולה ותשורה אין להביא ואנמא כ׳צץ אלדהן ואלעטר לאנה עלי אלאכת׳ר יג׳לב מן אלשאם אלי מצר אלבאן ואדהאן ואלמרכבה וכמא פעלו לפרעה כד׳לך פעלו למלך אשור. פק$יב אן יכון קולה ההנא ותשלחי ציריך יעני אשור ותשפילי עד שאול יעני מצר לאן אלד׳האב אליהא מחכי אבדא בלפט׳ה ירידה.
    ויסתקים אן אלד׳י ד׳כרה בקול חית ידך הוא אלכ׳יל כאנו יג׳לבונהא מן מצר פלמא וג׳דוהא לם ירתעדו מן רבהם כמא קאל מצאת על כן לא חלית.
    ת׳ם קאל להם ומן אלקום אלד׳ין כ׳פתמוהם חתי אסתענתם באשור ומצרים פאן קלתם נעם הם אהל יכאפון כד׳בתם. ואת מי דאגת וגו׳ הד׳א נט׳יר קולה לנא פי אלגלות מי את ותיראי מאנוש ימות עלי מא שרחתה. ת׳ם קאל ממן תכ׳אפין ואנא לכם מד׳ כנתם ממהלא ונאצרא מד׳ דהרכם נט׳יר קולה ותשכח ה׳ עושיך עלי מא בינתה.
    ת׳ם קאל פאן כנתם טלבתם אלפלג׳ עלי כ׳צומכם באלחג׳ה לא צדקתם. וצדקתך הו יתצרף מן נצטדק פמא תפלג׳ון בשי הו אכת׳ר מני הו כקול אביה והנה עמנו בראש האלהים וכהניו וקאל אסא כי אין עמך לעזור וקאל יהושפט אלהינו הלא תשפט בם.
    וינצרף קולה בזעקך אלי אן יכון פי וקת אלישועה כל מן תוכל מן בני אסראיל עלי אלאמם לא ינפעה שיא בל יפנון כלהם ולא יבקי אלא אלואת׳קון בה כמא קאל והחסה בי ינחל ארץ ועלי מא קאל צפניה והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה׳ או מן תאב מן אולאיך אלד׳ין כאנו תוכ׳לו לתכרירה אול אלקצה באלתובה פיכון אלבאקון יחד׳רון אולארהם בעצ׳הם בעצ׳א מן אלתוכ׳ל עלי אלנאס כקולה ואמר סלו סלו.
    ומעני [סלו] אלאכ׳לאץ צפאה אלניה לרב אלעאלמין כקולה סלו לרכב בערבות ביה שמו ומא אוצ׳ח בה אן הד׳ה אלאכ׳לאץ פי אלקלב יכון קולה מסלות בלבבם ויעתקד אן כל מן יעתקד דון אללה פהו מכשול כמא כנת שרחת פי קצה וכשלו בם רבים וצאר פי אכ׳ר הד׳ה אלקצה אלתי ד׳כרת טרף מן אלתובה ליכ׳תמהא.
    פקאל כי כה אמר רם ונשא וגו׳ פסרת מרום אלסמא עלי מא קד תקדם ועברת ולהחיות לב נדכאים תקויה למא כאנת חיוה קלב אנמא הי קוה.
    ופסרת יעטף ישתמל מת׳ל ועמקים יעטפו בר אלד׳י הו מת׳ל לבשו כרים הצאן ומת׳ל גבעות תחגרנה אלמתקד׳מין לה.
    ואכ׳רג׳ת הסתר ואקצוף סרא וט׳אהרא לאן לפט׳ה קצף ליסת הי נפסהא ט׳אהרא בל הי נפסהא סכ׳ט אלא אנהא סכ׳ט ט׳אהר. אבתדא פי הד׳א אלקול בתפצ׳יל אלכ׳אשעין לאמר כאן אנכר עלי אלקום אלמקדם ד׳כרהם אלמת׳כלין עלי אלכ׳יל ואלג׳באברה ואמרהם ברד׳ אלמתכלין עליה⁠[א] פערפהם אנה ליס ימכנהם בשי מן תלך אלאלאת כקולה הנאך והושעתים בה׳ אלהיהם ולא אושיעם בקשת ובחרב אד׳ פי זואלהא יכון אלכ׳שוע כקולה פינא פי וקת אלישועה אנא נאצר אלכ׳אשעין בתרך אלכ׳יל עני ורוכב על חמור והכרתי רכב מאפרים. וקאל הנא אני סמית מסכנא לי מוצ׳ע באלסמא ואלקדס פי אלארץ׳ לאני פוק אלסמא אוריכם אמרי נאזלא עלי אלקדס כמא קאל פי סיני מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וקאל פי אלקדס והאש ירדה מן השמים ולד׳לך קאל מרום וקדוש. ואלכ׳אשע יסמא צ׳עיפא מן כאן צ׳עיפא עלי אלחקיקה ויסמא כ׳אשעא מן כאן קויא ויתד׳אלל לרבר.
    ופסרת ואת מע מענאה סכנאה מעהם אד׳ ליס עלי סביל סכנאה פי אלסמא ולא פי אלארץ׳ בל אנמא ד׳לך ליחייהם ויקוי קלובהם פקט להחיות רוח ולהחיות לב. וברא בשפלים פי מצלחתהם לאנהם אלמד׳כורון אולא והם אלנדכאים עלי מא סבילה אן ינעת אלאקרב. ווצף מן רחמתה ללעבאד אלד׳ין כ׳לקהם אנה לא יטאלבהם אבדא מע אלתובה כאנך תקול מעני קולה כי לא לעולם אריב ולא אעאקב עלי כל חאל ואלעלה כי רוח מלפני יעטף כמא כאנת אלעלה פי [קולה] בעון בצעו. ואלטמע פהו עלי צ׳רבין אמא אן יטמע לנפע או דפע צ׳רר וכד׳אך במן יתוכ׳ל עלי אלמלוך יקול אללה פקד צ׳רבתה לד׳לך באטנא וט׳אהרא פמן אלצ׳רבאת אלבאטנה אן כאן אלמעאקבה פראדא פי אלאמראץ אלמנג׳סה מת׳ל זיבות וצרעת אלתי ליס אלמהא מנטקי ואנמא הו שריעי ואלט׳אהרה מת׳ל אלחמיאת ואלאפאת [אלתי אלמהמא] אלמערופה ענד אלמבתלי ואד׳א כאן אלמעאקבה אמה פמן אלבאטן כ׳ראב אלקום ורפע אלנבוה אלתי לא יקום אלמנטק או תרי ומן אלט׳אהר זואל אלמלך ותבדיד אלשמל אלד׳י לא יכ׳תלף אחד פאנהא מצאיב אלאמה.
    וקולה וילך שובב בדרך לבו יעני מא דאמו מתמאדיין פי כ׳טאיאהם פהד׳ה אלאלאם תתעאקבהם ועלי מא קדם פי אלתוריה ואם תלכו עמי קרי ת׳ם אסתת׳ני עלי אלרג׳וע בקולה דרכיו ראיתי וארפאהו יעני אני ראית אחואלהם אלת׳אניה נט׳יר קולה פי נינוה וירא אלהים את מעשיהם פיג׳ב אן ארפאהו. ואלשפא עלי צ׳רבין ללפראד עלי ט׳אהרה וללאמה מן ג׳לותהא ג׳מע אלשמל ואלמלך כקולה כי אעלה ארוכה לך ואלתסייר אלד׳י קאל פיה ואנחהו פהו ללעליל אלנהצ׳ה ואלמשי פי אלאסואק וללג׳מאעה ג׳מעהם מן כל בלד ורד׳הם אלי אלוטן. ואלעזא ללגמיע וללפראד תג׳דיד נעמה. ויסתקים אן נקול אן מעני תסמיתה נפסה כ׳אלק אלנטק לאסבאב ארבעה מנהא לא יריד אלכלאם ואנמא יריד אלנסק ואלרצ׳א ואיצ׳א לאן אלתאיב אחד אחדאד רג׳ועה אלכלאם כקולה קחו עמכם דברים ואיצ׳א עלי אלתאיב רג׳ועה בכלמה יתכלם בהא ואיצ׳א ליערפה אן רד נעמתה סהל עלי רבה בכלמה ובאלחרי אנה כ׳לק אלכל בכלמה. ותכרארה שלום שלום באזא לרחוק ולקרוב ואלעלה פי ד׳לך לאן אלעצאה עלי צ׳רבין אלבאלג פי אלמעאצי וגיר אלבאלג פקד ימכן אן יכון אלרחוק אלממען לסול מכת׳ה ואלקרוב הוא אלקריב אלעהד בהא וקד ימכן אן יכון אלרחוק הו אלבעיד מן אלהלאך ממא לם יגרק פי אלכ׳טא ואלקרוב אנה מן אסתגרק פיה וקרב אלי אלהלאך עלי מא קאל ותקרב לשחת נפשו ואלג׳מיע תאיבון וקאל ען אלכל ורפאתיו יעני אגפר ללג׳מיע לאן רפואה ההנא גפראן כקול חזקיהו ה׳ הטוב יכפר בעד ואג׳יב וישמע ה׳ אל חזקיהו וירפא את העם.
    ופי לגה אבאינא עליהם אלסלאם לשון רפואה סבע מעאני הד׳ה אלתי תקדמת וסת אכ׳ר מנהא רפואה חלאוה אלמא כקולה וירפאו המים עד היום הזה ורפואה אצלאח אלאנא אלמכסור קולה כאשר ישבר את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפא ורפואה נג׳דה ועז פי אלחרב קולה למצר לשוא הרבית רפואות ורפואה בנא מוצ׳ע מהרוס קולה ען אליהו עליה אלסלאם וירפא את מזבח ה׳ ההרוס ורפואה הי אלצדק קולה חיי בשרים לב מרפא ורפואה הי תלזיק אלכלאם אלבאטל קול איוב רופאי אליל כלכם.
    וג׳מיע מא בשר בה פי הד׳ה אלקצה פהו לג׳מיע אלאמה ואנתהי אלי אלפרקה אלראבעה פבעצ׳הא כ׳רג׳ ען אלרין ובעצ׳הא אקאם פיה מנאפקא יט׳אהר באקי אלאמה במא ליס יעתקדה קאל פיהם אקואלה מורדה עלי לסאנה שביה באלאקואל אלאולי אלמנסובה אלי רבה ולמא צדר בה אין שלום פיהם אולא הנאך כאנת נסבה אלכלאם אלי אללה פקאל אמר ה׳ והנא מנסוב אלי נביה וקאל אלנבי אמר אלהי. אפתתח וקאל והרשעים.
    נח ת׳ם אן אלסלאם אלד׳י כאן בשר בה אלצאלחין ומעונה אלסלאם מן אלעקאב מנע האולי מנה כק׳ אין שלום ומע ד׳אך לם ימנע ועט׳הם וארתג׳אעהם בל אמר בד׳לך בקול פצח קרא בגרון ואנמא זאד פיה אל תחשך לאן אלוהם והם אלואעט׳ תרכהם לאיאסה מן רג׳ועהם פקאל לה אל תחשך. ויסתקים אן יכון תמת׳יל כשופר פי אלבוק אלמסמוע ופי אלדליל אלמקול. ואראד בקולה עמי ובית יעקב בעצ׳א לא אלכל. ואכ׳בר ען נפאקהם אנהם ממא יט׳הרון אלנאס באלכ׳יר יסאלונה דאימא ת׳ם יבתהלון אלי אלכ׳אלק אן יט׳הר אלחק ויצ׳ע כרסיה ללקצ׳א כאנהם ממן יתבאשר באלחכם מן כת׳רה מא אצלח עמלה ד׳לך קו׳ ואותי יום יום ידרשון והד׳א נט׳יר מא קאל עמוס הוי המתאוים את יום ה׳ הו מעני נצף אלפסוק אלאול ואמא נצפה אלת׳אני אלד׳י הו ישאלוני משפטי צדק מענאה אנהם יכאדון אן יחאכמו רבהם ירידון מנה אן יציבהם סעה או ידעוה ממא יט׳הרון ללנאס אנהם צאלחון לד׳לך קאל קרבת אלהים יחפצון מת׳ל ונקרב בעל הבית אל האלהים.
    ת׳ם כשף ען תדמרהם ד׳אך אד׳א הם צאמו או צלו פקאל אנמא תצומון לאחדי ת׳לאת׳ כ׳לאל אמא לטלב אלתכסב ואלט׳לם לקולה תמצאו חפץ או ליצול בעצ׳כם עלי בעץ׳ בה פיה קאל הן לריב ומצה תצומו או לתתצלפו בה ענד רבכם פיה קאל להשמיע במרום קולכם וכמא עלמת אן איזבל אנמא צאמת לתכסב אלט׳לם בקתל נבות וקום יהויקים אנמא צאמו ליט׳הרו נסכא ליצובו בה ואחאב אנמא צאם ללקום עד׳רא ענד רבה וכד׳לך כל מן יחסן מן אלמנאפקין פאנמא יחסן לאחדי הד׳ה אלת׳לאת׳.
    ואתבע הד׳א אלמוצ׳ע בטאעה וצפהא וועד מן בעץ׳ ת׳ואבה באשיא יקד׳ר מן יסמעהא אן כל ג׳ז מנהא מפרד לטאעה בעינהא אד׳ ירי אג׳זא אלטאעאת מתפרקה ואג׳זא אלת׳ואב מבדדה פי מא בינהמא. פינבגי אן נקדם אן כל ג׳ז מן אלאג׳זא מג׳מועה לכלהא אעני לכל טאעאת ואבתדא באנכאר אלצום בגיר אלאסתוא פקאל הכזה.
    פסרת ונחך מן נחית כצאן עמך ופסרת צחצחות קחטא מן צחה צמא אלד׳י הו קחט ועטש וקיל אנה אראד בקולה וקראת לשבת ענג בטול המלאכה וכבוד שבת ענג או יעד׳ ד׳לך כלה ממצוא חפצך ודבר דבר אלא תאמר פיה באמר אי לא תאמר גירך אן יפעל לך מא לא יחל לך פעלה. נפי אולא אן יכון אלצום טאעה לעינה ואכ׳בר באנה אנמא יראד בה אלאסתעאנה עלי אלטאעה כמא וצף דניאל פאן כאן ליס יפעל אלא אחד אלאת׳נין פאן אלטאעה הי צום אלמרתצ׳י כמא שרח זכריה וישלח בית אל שראצר אלי אכ׳רה. פשבה קואמה וראסה מדלא באלפפיר והו נוע מן אלברדי יכון במצר תעמל מנהא אלקראטיס והו עריץ׳ לה ראס מדלא אבדא כקולה הלכוף כאגמון ראשו ערפנא אן ד׳אך אלברדי אלמנכס כמא אנה לא ת׳ואב לה ללברדי עליה כד׳אך לא ת׳ואב ללצאים בלא ניה. ואכ׳תצר אן ישבה סאיר אלתואבע מן אלאפעאל ולכן קיאסה הד׳א באלתואב לא אג׳ר לה ואלמסח עליה כשער עלי אלבהאים ואלרמאד כרמאד אלתנור כמא לא ג׳זא עלי הד׳ה אלאשיא עלי ג׳מיע ד׳לך כד׳אך לא ג׳זא לה. וכמא אכ׳בר באן אלצום עלי הד׳ה אלג׳הה לם ירצ׳אה כקולה הכזה יהיה צום אבחרהו כד׳אך נהי ען תסמיתה באלמעני כקולה הלזה תקרא צום ויום רצון לה׳. וג׳על ללמומנין ולמן ירג׳ע אליה מן כפרה בדלא מן אלצום אלמרסל אד׳ אראדו אלקרב מנה כ״א פנא מן אלטאעאת נמודג׳א לג׳מיע אלטאעאת וכתב עליהא כ״א פנא מן אלנעמה נמודג׳א לסאיר אנואע אלסעאדה וג׳על כל [נוע מן הד׳ה] אלטאעאת בדל אלצום אד׳ אפתתח הלא זה צום אבחרהו. $מנהא ז׳ פי אלעדל ואלאנצאף אלאול פתח חרצובות רשע והו אן יחל אלמומן עזימה אלט׳לם מן קלבה. ואלב׳ התר אגודות מוטה מא כאן קד חכם לה בה עלי סביל אלג׳ור יטלקה וסמאה אגודות לאנה יכון באג׳תמאע. ואלת׳אלת׳ ושלח רצוצים מן $אן קד ארתצ׳ה מן אלנאס פאסתעברה יעתקה. ואלראבע וכל מוטה תנתקו יריד איה ט׳לאמה ג׳אר אלמר פתנאולה ירד׳ה עלי אלמט׳לס. ואלכ׳אמס אם תסיר יזיל אלחאכם אלג׳איר מילה.
    ואלסאדס שלח אצבע יתגאמזון אלכ׳אצמון בין ידיה פאנהא כ׳אליה (??) ואלסאבע ודבר און לא ישהד אלשהוד פצ׳ולא במא לם ינעמו אלוקוף עליה. מא יג׳ב מן הד׳ה אלסבעה יג׳ב אסתעמאלה פי גיר מג׳אלס אלחכם.
    פהו יתבעהא ז׳ ה׳ פי אלעדל ואלאחסאן אול ד׳לך אסעאם אלג׳איע קיל הלא פרס לרעב ואלת׳אני אל⁠[…] פי מן הו מחתאג׳ אלי מאוא פי מנזל קאל פיה ועניים מרודים תביא בית.
    ואלת׳אלת׳ כסוה אלעריאן קאל פיה כי תראה ערום וכסיתו ואלראבע תזויג׳ מן יחתאג׳ אלי ד׳לך מן אלאיתאם קאל פיה ומבשרך לא תתעלם ואלכאמס עזא כל מציבה באלכלאם במת׳ל מא יצלח לה קאל ותפק לרעב לחמך יג׳על נפעה כנפע אלג׳איע לאנה כרר ונפש נענה ליואזנה בה. ומנהא את׳נתאן פי אצלאח והמא יכונאן ללעלמא ואהל אלתדביר אחדהמא רד מא כאן קד תשאעת׳ מן אמר אלעלום ואלדין לילא ינדרס קאל פיה ובנו ממך ואלאכ׳ר מן אלסנן אלחסנה אלתי תת׳בת עלי טול אלזמאן ותנחפט׳ בה אלמלח קאל ענהא מוסדי דור ודור ואלסבעה אלבאקיה פי שריעה אלסבת […]
    הנני. ואלז׳ ציאנתה מן אלמצאיב אד׳א הי שאפת מג׳אוריה קאל ענה וזרח בחשך אורך נט׳יר מא יקול לגמיענא כי הנה החשך יכסה ארץ. ואלח׳ יקלב בה אלאחואל אלנכרה אלי סהולה וצלאח קאל ען ד׳לך ואפלתך כצהרים. ואלט׳ יופק לה חסן אלתדביר דאימא כמא קאל ונחך י״י ולד׳לך קאל פיה תמיד. ואלי׳ יתבארך אלנאס בה אן יכון אלג׳וע אד׳א חדת׳ פי [אל]⁠בלד סלם הו וחאשיתה כק׳ והשביע בצחצחות נפשך. ואלי״א ועצמותיך יחליץ ותנאזע קוה אלעט׳אם קוה אלד׳את עלי תפסיר בעצם היום הזה וקוה אלקראבה עלי תאויל עצמי ובשרי אתה אלד׳י קאל לבן [ל]⁠יעקב וקוה אלאעואן ואן כאנו גרבא עלי מת׳ל מא קאל ישראל לדוד הננו עצמך ובשרך אנחנו. ואלי״ב והיית כגן רוה יכון סארא בנעמתה שאכרא לרבה עליהא. ואלי״ג וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו יורת׳הא לכ׳לפה ומא בעדה פלא תנקטע ולא תנקרץ׳. ואלי״ד וקרא לך גדר פרץ יסמוה אלנאס סאד׳ אלת׳גר ומעני ד׳לך אד׳א עצא קומה פאל⁠[…]$ בהם ת׳גרה מן עקובה סד׳הא הו בד⁠[…] תיה כבעץ׳ מא קאל פי משה לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו. ואלט״ו משובב נתיבות לשבת יציר יסתתיב אלנאס ויסתרג׳עהם מן אלכ׳טא כבעץ׳ מא ק׳ [ען] אהרן ורבים השיב מעון.
    ואלי״ו אז תתענג על ה׳ מענאה א⁠[נה] יעטיה אללה סואלה פי נפסה ואן לם יפצח בה בלפט׳ה כק׳ וה⁠[תענג] על י״י ויתן לך משאלות לבך. ואלי״ו והרכבתיך על במתי א⁠[רץ] מענאה אן יט׳פרה באעדאה אנפסהם כק׳ ואתה על במו⁠[תימו] תדרוך ובלדאנהם איצ׳א קולה ירכיבהו על במתי ארץ. [ואל]⁠ארבעה אלבאקיה לתמאם כ״א מא כאן יצחק דעא בה לי⁠[עקב] פי אלנעמה קאל ען ארבעתהא והאכלתיך נחלת יעקב [אביך] ונחלת יעקב הו מא דעא לה יצחק ויתן לך האלהים מט⁠[ל וג׳] ינצ׳ם אלי טל השמים ג׳מיע אלברכאת אלסמאויה ואלי [משמני] הארץ אלברכאת אלתי פי אלארץ׳ וליס הי נבאת בל הי […] או גירהמא ואלי רב דגן ג׳מיע אלחבוב ואלי תירוש אלת׳מאר ואלמיוע ואמא באקי מא דעא ליעקב מן יעבדוך עמים פקד דכ׳לת פי קולה והרכבתיך על במתי ארץ. פמא כאן מן הד׳ה אלכ״א פנא מן סעאדאת אלאכ׳רה פהי באלוא […] $ י ומא כאן פי דאר אלדניא פהי עלי סביל אלאיאת אלמעג׳[זאת] אלתי יפעלהא אללה ללצאלחין פי אוקאת ומא אסתקאם [מן] הד׳ה אלכ״א באבא אן יכון בשארה ללאמה פי וקת אלישועה פליעתקד כד׳אך פסבחאן אלמבצר עבאדה וג׳וה אלתובה ומא יפעלונה בעדהא וג׳אעל בעץ׳ אלטאעאת ובעץ׳ אלג׳זא מת׳לא ונמודג׳א לכליה כל אצל [וכל פרע] מנהא וצאר ממא שרחנאה אלי כלאם תוביך׳ וג׳יע פהו אסתרג׳אע להאולי אלד׳ין כפרו ואסתצלאח איצ׳א ללמומנין אד׳א סמעוה.
    ואתם קרבו הנה – הנותרים משנסתלקו הצדיקים, ותקבלו פורענותכם.
    בני עוננה – בני כשפים.
    זרע – שהזכר מנאף, ותזנה – הנקבה.
    And you, draw near here The survivors after the righteous have departed, and receive your sentences.
    children of sorcery Heb. בְּנֵי עֹנְנָה, children of sorcery.
    children who commit adultery That the male commits adultery.
    and played the whore the female.
    ואתם – הנשארים אחריו.
    קרבו הנה – התקבצו עצמיכם לפורענות.
    בני עוננה – אנשי מכשפות, כמו מעונן ומנחש (דברים י״ח:י׳).
    ותזנה – וזנתה.
    ואתם קרבו – למשפט, עמי בית ישראל, יאמר י״י.
    בני עוננה – כמו ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב׳:ו׳).
    זרע מנאף – הוא האב.
    ותזנה – האם.
    והטעם הבנים והבנות רעות.
    Draw near, Ye my people, house of Israel, for judgment. The Lord addresses Israel.
    בני עוננה Ye sons of the sorceress. Comp. ועננים and sorcerers (2:6).
    זרע מנאף The seed of the adulterer, that is, of the adulterous father.
    ותזנה And the whore, the adulterous mother.⁠1 The sense of the whole is: Men and women, both are bad.
    1. ותזנה is either an elliptical phrase and of her that is a whore or a noun (זונה ═ תזנה) with the prefix וְהַ ═ וַ and the.
    ואתם – הנותרים אחריהם.
    קרבו הנה – למשפט.
    בני עוננה – ומכשפה לא תחיה.
    זרע מנאף – שזנתה אמכם המכשפה תחת אישה. בכל מקום זנות אצל כשפים. כי יפתה איש בתולה, מכשפה לא תחיה. עד זנוני אמך וכשפיה. המוכרת גוים בזנוניה ומלכים בכשפיה. אף כאן עוננה ותזנה.
    ואתם קרבו הנה – אמר כנגד בני דורו הרעים: קרבו הנה למשפט על מעשיכם הרעים.
    בני עוננה – שאמותיכם מעוננות ומכשפות, כי הכשוף נמצא ברוב בנשים, ואבותיכם מנאפים ואמותיכם זונות, ואיך תהיו אתם טובים.
    ועוננה – תאר, וכן: ועוננים כפלשתים. אם שרשם עון, ואם שרשם ענן, הם בינוני.
    ותזנה – ר״ל ותזנה אמכם, כן היו בני הדור ההוא רעים בני רעים, ועל הדרך הזה אמר הושע: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו (הושע ד׳:י״ד).
    ואחרי שהוכיח את הנביאים ואת הפרנסים הוכיח את העם באומרו ואתם קרבו הנה בני עוננה כי קראם כן לפי שהיו מעוננים וכן קראם זרע מנאף ותזנה, ואין פירושו זרע מנאף מצד האב ותזנה מצד האם כדברי רד״ק, אבל פירושו כדברי רש״י זרע שהזכר ממנו הוא מנאף והנקבה ממנו היא מזנה, ואפשר לפרש תי״ו ותזנה לנכח כנגד הזרע שזכר כאלו אמר ואתם קרבו הנה למשפט בני עוננה שאמותיהם היו מעוננות כי רוב הכישוף נמצא בנשים הנה הכישוף הוא לכם בירושה כי אתם זרע מנאף מפאת אבותיכם ולכן ותזנה אתה בעצמך. ולפי שאנשי דורו היו מתענגים כמו שזכר אתיו אקחה יין והיו מתלוצצים ומרחיבים פה כנגד הנביא כי על הרוב בעלי התענוג הם מתלוצצים לכן אמר כנגדם
    הנה – לפה.
    עוננה – ענין כשוף כמו מעונן ומנחש (דברים י״ח:י׳).
    ואתם – הואיל ונסתלקו הצדיקים קרבו אתם הנה למשפט ולקבל הרעה.
    בני עוננה – אתם בני מעוננה כי ברוב נמצא הכישוף בנשים.
    זרע מנאף ותזנה – זרע של מנאף ותזנה כי האב היה נואף והאם היתה זונה.
    ואתם קרבו הנה – אחר שאמר כי הצדיק הלך למשכן השלום התחיל מוכיח את הנשארים שהם רשעים ועובדי אלילים.
    בני עננה – לשון ועוננים כפלשתים (למעלה ב׳:ו׳), כלומר בני מכשפה, ומצינו הכשפים נזכרים אצל הזנות, עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים (מלכים ב ט׳:כ״ב), מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים (נחום ג׳:ד׳).
    זרע מנאף ותזנה – ראב״ע ורד״ק ורוזנמילר וגיזניוס פירשו זרע שאביו היה מנאף ואמו זנתה, ורש״י פירש זרע שהזכר מנאף והנקבה זונה, נראה שהוא עושה זרע נפרד, לא סמוך, כדי שלא ידבר בגנות הקדמונים, אך אין לנוס מזה, שאמר בני עוננה, והאמת כי כן המנהג בלשון הקדש וגם בלשון ערבי לומר רשע בן רשע גם על מי שאביו צדיק. והנכון בעיני כדברי דון יצחק {אברבנאל} זרע של מנאף, ועל כן גם אתה תזנה. וטעם הנאוף והזנות על עבודת האלילים.
    מנאף ותזנה – מצד שתסור מאחרי אישה ידובר עליה בזנות, ומצד המעשה עצמה יבא פעל נאף וע״כ אצל הזכר בא פעל נאף בכ״מ (רק במקום שידובר על זנותו מעל ה׳ ומצותיו, ובכ״מ שבא פעל זנה אצל האיש נקשר עמו עבודת אלילים), ואצל הנקבה ישמש בפעל זנה או נאף. ופה ר״ל מנאף הזכר ותזנה האם מעל אישה. ואמר בני עננה זרע מנאף, כי הניאוף על ידו נזרע זרעם בתתם שכבתם לזרע לטמאה בם, והעוננות בכוכבים היה בעת לדתם שע״ז יצדק שם בנים.
    ואתם קרבו הנה למשפט,
    בני עננה כי היו נואפים ומזנים לעבודת האלילים, כמ״ש המורה, שכן היה כל עניני ע״ז לזנות ולנאף, והבנים שנולדו מן הניאוף הלז היו מיחסים אותו לאליל פלוני וכוכב פלוני, והיו מעוננים עת לדתם שנולד במזל פלוני, תחת משטר כוכב ידוע, ע״ז קראם בני עוננה מצד העת שיצאו לאויר העולם, וזרע מנאף מצד עת שנזרעו בבטן אמם, שהאב מנאף ותזנה האם.
    ואומר הנביא כנגד בני דורו הרעים1, וְאַתֶּם הואיל ונסתלקו הצדיקים2, קִרְבוּ הֵנָּה למשפט3 על מעשיכם הרעים4 ותקבלו פורענותכם5 בְּנֵי עֹנְנָה – כשפים6, זֶרַע של7 אב8 מְנָאֵף וַתִּזְנֶה האם9:
    1. רד״ק.
    2. מצודת דוד.
    3. לקבל הרעה (מצודת דוד).
    4. רד״ק.
    5. רש״י.
    6. רש״י. והזכיר בלשון נקבה כי על פי רוב נמצא הכישוף בנשים (רד״ק, מצודת דוד).
    7. מצודת דוד.
    8. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד.
    9. אבן עזרא. שהאבות היו נואפים והאמהות היו זונות (רד״ק, מצודת דוד), ואם כן איך תהיו אתם טובים?! (רד״ק). מלבי״ם מבאר שהיו נואפים ומזנים לעבודת האלילים, שכן כל עניני הע״ז היו לזנות ולניאוף, ואת הבנים שנולדו מהניאוף היו מייחסים לאליל פלוני וכוכב פלוני, והיו מעוננים עת לדתם שנולד במזל פלוני תחת משטר כוכב ידוע, ולכן קראם בני עוננה מצד הזמן שיצאו לאויר העולם, וזרע מנאף מצד הזמן שנזרעו בבטן אמם שהאב מנאף ותזנה האם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ד) עַל⁠־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל⁠־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלוֹא⁠־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי⁠־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃
    Against whom do you sport yourselves? Against whom do you make a wide mouth and draw out the tongue? Are you not children of transgression, a seed of falsehood,
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    עַל מַן אַתּוּן מִתְפַּנְקִין וְקָדָם מַן תִּפְתְּחוּן פּוּמְכוֹן תִּסְגוּן לְמַלָלָא רַבְרְבָן הֲלָא אַתּוּן יַלְדֵי מְרוֹד זַרְעָא שִׁקְרָא.
    עלי מן תתדללון ועלי מן תוסעון אפואהכם ותטילון אלסנתכם אליס אנתם אולאד אלג׳רם נסל אלבאטל.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

    על מי תתענגו – מאחר ששבתם מאחרי, על מי תשענו להתענג בטובה. אילו זכיתם, אז תתענג על י״י (ישעיהו נ״ח:י״ד), אבל עכשיו על מי תתענגו.
    על מי תרחיבו פה – כשאתם מתעתעים ומלעיבים בנביאיו.
    On whom will you [rely to] enjoy yourselves Since you have turned away from following Me, on whom will you rely to enjoy yourselves with good. Had you merited, you would then enjoy yourselves with the Lord, but now, on whom will you rely to enjoy yourselves?
    against whom do you open your mouth wide when you scorned and mocked His prophets.
    כשתלכו בגלות, על מי תתענגו וגו׳.⁠א
    יִלְדֵי פשע – ילדותי פשע, שכל ילדות ונערות שלהם בפשע. אילו נקוד יַלדי בפתח, הייתי אומר שהוא כמו נערי, ועתה יו״ד ננקדת בחירק.
    זרע שקר – שכל מעשיהם שקר ומהתלות.
    א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כשתלכו בגלות על מי תתענגו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
    על מי תתענגו – לבקש מה שעשה עמנו טוב.
    Against whom do you sport yourselves, to ask what good he has done unto us.
    על מי תתענגו – סבורים אתם שאני אביכם שאתם מתענגים ומתחטאים עלי.
    הלא זנתה אמכם ולא ארחם על בניה כי בני זנונים המה. והוא שאומר הלא אתם ילדי פשע זרע שקר – ולא בניי אתם.
    תרחיבו פה תאריכו לשון – לדבר כנגדי כאילו אני אביכם.
    על מי תתענגו – כמו שאמר: אתיו אקחה יין וגו׳ (ישעיהו נ״ו:י״ב), שהיו מתענגים במאכל ובמשתה והיו מרחיבים פה ומאריכים לשון על נביאי י״י ומתלוצצים עליהם, כמו שאמר למעלה בפרשת: הוי עטרת גאות (ישעיהו כ״ח:א׳), ואמר: שמעו דבר י״י אנשי לצון (ישעיהו כ״ח:י״ד), על עצמכם היה לכם להרחיב פה, שאתם ילדי פשע זרע שקר.
    ילדי – היו״ד בחירק שלא כמנהג אלא בפתח.
    על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון התלוצצו על עצמיכם שאתם ילידי פשע זרע שקר. ורש״י פירש על מי תתענגו מלשון אז תתענג על ה׳, יאמר אילו זכיתם אז תתענגו על ה׳ אבל מאחר ששבתם מאחריו על מי תשענו להתענג בטובה, ולפי זה ראוי לפרש ועל מי תרחיבו פה תאריכו לשון בענין התפלה והתחנונים שאחרי ששבתם מאחרי ה׳ על מי תרחיבו פה תאריכו לשון להתפלל בעד צרכיכם והוא מלשון ותתפלל על ה׳.
    ומפני שהעבודה זרה נמשלה לזנות לכן בהוכיחם על העבודה זרה שהיו עובדים אמר
    הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. ׳ותאמר מילדי העברים זה׳ - אין זה אסופי נולד מזנות באופן שיהיה מוכן לבגוד, כאמרו יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. [פירוש שמות (ב ו)]:
    על מי – מאחר ששבתם מעלי על מי תבטחו להתענג בטובה כי אם זכיתם הייתם בוטחים עלי אבל עכשיו על מי תבטחו.
    על מי תרחיבו פה – על מי תשענו להרחיב פה לשאול כל המחסור.
    תאריכו לשון – לשאול כל הצורך וכפל הדבר פעמים ושלש במ״ש וכדרך הנבואה.
    ילדי פשע – מולידים פשע וזורעי שקר ר״ל כל מעשיכם פשע ושקר ומהו הזנות הנמצא בכם.
    על מי תתענגו – הנכון כפירוש רש״י, על מי תשענו בשמחה, מלשון והתענג על ה׳ {תהלים ל״ז:ד׳}, והכוונה על האלילים, מה הם חשובים אותם שאתם מתענגים בהם? וכן נראה דעת יונתן שתרגם הראשון על, והשני קדם.
    על מי תרחיבו פה תאריכו לשון – ומי הוא וכמה הוא גדול האל שאתם מבעטים בו ומלעיגים עליו ועל נביאיו.
    הלוא אתם ילדי פשע זרע שקר – כאלו בעון נולדתם, כלומר הרי אתם כממזרים, וזה ענין זרע שקר, זרע שהוא מתיחס בשקר לבעל אמו, כי איננו אביו, והכוונה בכל זה כי עזבו תורת אבותם ונהפכו כאלו אינם בניהם.
    על מי תתענגו – נגד בני עוננה, אומר על מי תבטחו כי תתענגו לאמר אקחה יין נסבאה שכר, וכי על העינון והניחוש שנחשתם שנולדתם במזל מוצלח תבטחו?
    על מי תרחיבו פה נגד זרע מנאף אומר איך תרחיבו פה ללוצץ לאמר אכול ושתה כי מחר נמות ועוד תאריכו לשון להאריך הדבור ולכפלו, והלא היה לכם להתבושש מפגם מולדתכם, כי אתם ילדי פשע מצד האם שזנתה,
    וזרע שקר מצד האב שנאף.
    ומאחר ששבתם מאחרי1, עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ – תשענו להתענג בטובה?2 עַל מִי תַּרְחִיבוּ – תשענו להרחיב3 פֶה לשאול כל מחסורכם4 כשאתם מתעתעים ומלעיבים בנביאי ה׳?!⁠5 על מי6 תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן לשאול כל צורככם?!7 וכי על העינון והניחוש שניחשתם שנולדתם במזל מוצלח תבטחו?! ואיך תרחיבו פה להתלוצץ ולומר אכול ושתה כי מחר נמות?⁠8, הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי – מולידים9 פֶשַׁע זֶרַע – וזורעי10 שָׁקֶר11:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. כמו שאמר (לעיל נו, יב) ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר״ (רד״ק), אילו זכיתם ״אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה״ (לעיל נח, יד), אבל עכשיו על מי תתענגו?! (רש״י, מצודת דוד). ורד״ק מבאר שהיו מתענגים במאכל ובמשתה והיו מרחיבים פה ומאריכים לשון על נביאי ה׳ ומתלוצצים עליהם.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת דוד.
    5. רש״י.
    6. אברבנאל.
    7. וכפל הדבר פעמים ושלוש במילים שונות כדרך הנבואה (מצודת דוד).
    8. מלבי״ם.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. ומלבי״ם מבאר היה לכם להתבייש בפגם מולדתכם, כי אתם ילדי פשע מצד האם שזינתה וזרע שקר מצד האב שנאף.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ה) הַנֵּֽחָמִים֙ בָּאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כׇּל⁠־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃
    you that inflame yourselves among the terebinths, under every leafy tree, that slay the children in the valleys under the clefts of the rocks?
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    דְפַלְחִין לְטַעֲוָתָא תְּחוֹת כָּל אִילַן עַבּוּף נִכְסֵי יִנְקַיָא בְּנַחֲלַיָא תְּחוֹת שְׁקִיפֵי כֵיפַיָא.
    הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים – אמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני י״י אשר עשה וגו׳, רבי יצחק בשם רבי אמרי אמר כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אשי אמר כאלו עובד ע״א כתיב הכא תחת כל עץ רענן – וכתיב התם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן.
    אלמתסכ׳נין באלכבאש בדל אלשג׳ר אלמת׳מרהֿ ד׳אבחי אלאולאד פי אלאודיהֿ תחת כהוף צכ׳ורהא.
    אחר זה פנה לחלק השני שהוא משכב זכר, והאריך בגנותו, כי לא הורחב הדיבור בו לפני כן. ואף על פי שהתורה אסרה אותו, ותיארה עונשו בתורה שניתנה בסיני. וקודם לכן סיפרה על אנשי סדום מה שבא עליהם בגלל עברה חמורה זו. אלא שתוכחות-מוסר בעניין הזנות נאמרו ביתר הרחבה. על כן בא מאמר נבואה זו להוסיף ולהרחיקנו ממנה.
    ומה שאמר הנחמים באלים פירשתיו מלשון חימום. והוא מעין אמרו ולא יחם לו (מלכים א א׳:א׳). וכאמרו גם אם ישכבו שנים וחם להם (קהלת ד׳:י״ב). והמשיל עניינם לאלים, כדרך שהמשיל את האשה לכבשה, כאמרו ויקח את כבשת האיש הרש (שמואל ב ב׳:ד׳). ואמר שהם מתחממים בכבשים אלה במקום אילנות עושי פרי, כלומר הנשים. ומה שהתיר לך ה׳ כפי שרואים מפירותיהן. וכשהם מוציאים טיפת הזרע שלא כדרכה, עשאם כאלו הם הורגים נפשות, כאמרו שוחטי הילדים בנחלים. ונחלים וסלעים אלו הם אברים באדם: אבר שהוא חלול ועמוק הומשל לנחלים. ואבר המתקשה ומתעבה הומשל בסלעים.
    הנחמים באלים – יש אומרים כי הוא מלשון ׳יחם׳1 על דרך ״הנצבים האלה״ (מלכים א ה׳:ז׳), אלא שהחי״ת אינה מקבלת דגש;⁠2 ויש אומרים3 כי הוא מן הכפולים מלשון ״וחם לאדני המלך״ (מלכים א א׳:ב׳).
    1. היינו עניין של ״יחם הצאן״ (בראשית ל׳:מ״א). כך חיוג׳ ערך ׳יחם׳, ריב״ג במחברות ערך ׳יחם׳ ובאללמע עמ׳ 164 (רקמה עמ׳ קפח), ראב״ע ורד״ק על אתר. במשמעות זו מפרש את פסוקנו גם מנחם בערך ׳חם׳. גם לפי הבנה זו, הבניין הוא נפעל.
    2. זה נימוקו של ריב״ג במחברות ובאללמע שם, בניגוד לנימוקו של חיוג׳.
    3. גם רס״ג בתרגומו ובפירושו (בליקוטים שבמהדורת דרנבורג) מפרש במשמע הזה. אף ריב״ג באצול ערך ׳חמם׳ רואה ניתוח זה כאפשרי, והשווה נדה יג ע״א. לפי אלפסי בערך ׳נחם׳ יש כמה בסיסים הומונימיים ל׳נחם׳, והפועל שלפנינו הוא עניין להתוועדות כעניין ״מתנחם לך להרגך״ (בראשית כ״ז:מ״ב).
    הנחמים באלים – המתחממים בשכבת זרע תחת האלים, הם אלה ואלון.
    שוחטי הילדים – לקרבן עבודה זרה.
    סעיפי – נקרות הצורים וכן: סעיף סלע עיטם (שופטים ט״ו:י״א).
    You who inflame yourselves among the terebinths Who stimulate themselves with semen under the אֵלִים, they are the terebinth and the oak.
    who slaughter the children for a sacrifice to the idols.
    clefts Heb. סְעִפֵי, the clefts of the rocks. Comp. "to the cleft (סְעִיף) of the rock" (Shofetim 15:11).
    הנחמים באלים – המתנהגים באלים, איזה אלה ואלון ראויה לעבודה זרה.
    הנחמים – לשון ראייה, כמו וחמון ישראל (תרגום המיוחס ליונתן שמות י״ד:ל׳).
    שוחטי הילדים בנחלים – לשם עבודה זרה.
    תחת סעיפי הסלעים – עכשיו הולך ומספר כל המקומות, ומודיעך שלא הניחו ישראל מקום שלא עבדו שם עבודה זרה, תחת כל עץ רענן ותחת סעיפי הסלעים.
    {הנחמים –} מן יחם.⁠א (ערוגת הבושם חלק א׳ עמ׳ 55 בשם ״וכן רשב״ם״)
    א. בעל ערוגת הבושם אינו מצטט כאן את רשב״ם בצורה מילולית: ״ודקדוק נחמים מן יחם ולא מן חמם, וכן חברו מנחם עם ויחמו הצאן (בראשית ל׳:ל״ט) וכן רשב״ם.⁠״
    הנחמים – הטוב בפירושים, שידבר על ע״ז, ויהיה הנחמים על משקל הנצבים (בראשית מ״ה:א׳), מבנין נפעל, מגזרת בכל יחם הצאן (בראשית ל׳:מ״א), והנה הוא דבק עם ילדי פשע והנה כתוב, ובחטא יחמתני אמי (תהלים נ״א:ז׳).
    שוחטי – לע״ז כמו ואשחט אותם (בראשית מ׳:י״א) כמעשה הזונה שתהרג ילדיה.
    בחלקי – מגזרת חלוקי אבנים (שמואל א י״ז:מ׳), והטעם שיבקשו אבנים חלקותא לציירם להיות פסילי׳.
    א. כן בכ״י פרמא 2217.
    הנחמים באלים The best of the various explanations of this phrase is that it refers to idolatry;⁠1 הנחמים Who are conceived, similar in form to הנצבים that stood (Gen. 45:1), is the Niphal of יחם to conceive; comp. בכלּ יַחֵם whensoever (the stronger cattle) did conceive (Gen. 30:41). This expression is the description of children of transgression (ver. 4); comp., And in sin did my mother conceive me (Ps. 51:7).
    שחטי הילדים Slaying the children in honour of the idols; comp. ואשחט and I pressed2 (Gen. 40:11). They act like a harlot that kills her children.
    בחלקי Among the smooth stones. Comp. חלוקי אבנים smooth stones (1 Sam. 17:40). Among the smooth stones of the stream is thy portion. They seek for smooth stones to shape them into idols.
    1. The noun אלים signifies here trees under which idols were worshipped. See Rashi and Targum ad locum.
    2. Ibn Ezra read שֹחֲטֵי instead of שֹׁחֲטֵי.
    הנחמים באלים – באשיריהם הם מתנחמים על ילדיהם ששוחטים לעבודה זרה. שאילו היו מתים בענין אחר היו בוכים ומתאבלים עליהם. אבל עכשיו ששוחטים אותם לעבודה זרה מתנחמים באשיריהם במה שהקריבום להם. והוא פירוש הזנות שכשזנתה אמם. והוא שמהפך לשונו ללשון נקבה ואחרי שהעם מדמה לאם מדבר בהם בלשון רבים כגון הנחמים באלים, ובלשון נקיבה מכאן ואילך.
    הנחמים – הנה ראינו בספרי הנביאים שהמשילו ישראל עובדי עבודה זרה לאשה שהיא מזנה תחת בעלה, ודברי יחזקאל ברוב על זה הדרך, וכן תחילת דברי הושע על הדרך הזה׳ ועל הדרך הזה ענין פרשה זו, וזהו ענין הנחמים באלים, שמת משכבך (ישעיהו נ״ז:ז׳) – אהבת משכבם, וכל לשון הפרשה.
    הנחמים – מבנין נפעל, שרשו: יחם, מן: בכל יחם הצאן (בראשית ל׳:מ״א). משכב הזכר והנקבה אמר בלשון חמימות, כמו: יחמתני אמי (תהלים נ״א:ז׳), והיה בכל יחם הצאן (בראשית ל׳:מ״א), ויחמו הצאן (בראשית ל׳:ל״ט), ליחמנה במקלות (בראשית ל׳:מ״א).
    באלים – ופירש אחר כך, תחת כל עץ רענן, כי אלים כלל לעצים, כי כן היה דרכם לעבוד עבודה זרה תחת העצים הרעננים שענפיהם ועליהם לחים.
    שוחטי הילדים – היא עבודה זרה שהיו זובחים לה הבנים, וכן אמר יחזקאל הנביא: ובשחטם את בניהם לגלוליהם (יחזקאל כ״ג:ל״ט), והיו עושים זה בנחלים, מקום שהיו שם סלעים תחת הסעיפים.
    ופי׳ סעיפים – שיני, וכן: בסעיף סלע עיטם (שופטים ט״ו:ח׳), כמו שן סלע, נקרא כן לפי שהוא לסלע כמו הסעיף לאילן.
    (ה-ו) הנחמים – שרשו יחם, כטעם כלם יחמו כתנור (הושע ז׳:ז׳).
    באלים – הם אילנות, כמו מאלים אשר חמדתם וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״ט), ורצה הנביא לזכור פרטים מרעתם מכאן עד: ותשפילי עד שאול (ישעיהו נ״ז:ט׳), ובפרט בשני הפסוקים האלה הראשונים זכר עון הנחלים ששם אילנות כטעם ערבי נחל (איוב מ׳:כ״ב) והם היו שתים רעות יחד, והוא המשגל בענין רע ושפיכת הנסך ועשית הזבח, וכן שתי אלה יעשו בהר גבוה, כמ״ש אחר כך: על הר גבוה וגו׳ (ישעיהו נ״ז:ז׳). ושחיטת הילדים הנזכרת בכאן, שענינה היה להסתר תחת סעיפי הסלעים שעל שפתי הנחלים, היא בעבור הממזרים שהיו יולדות שם הנשים הזונות תחת בעליהם, כמו שידוע אצלנו מעשים בכל יום. ולכן כאשר זנו עם הנשים תחת כל עץ רענן כנהוג, ותלדנה הנשים שם גם כן, ישחטו הילדים בשפת הנחלים תחת סעיפי הסלעים ויטביעום שם.
    הנחמים באילים תחת כל עץ רענן ונחמים שרשו יחם מלשון יחמתני אמי, בכל יחם הצאן, ואילים קרא לעצים כי היה דרכם לעבוד על זה תחת העצים הרעננים שענפיהם ועציהם לחים, וכן היו שוחטי הילדים בנחלים כמו שאמר יחזקאל ובשחטם את בניהם לגלוליהם והיו עושים זה בנחלים תחת סעפי הסלעים כי הם היו המקומות המיוחדים לזה וסעפי הסלעים הם קרנות הצורים.
    שחטי הילדים – בשי״ן ימנית והכי איתא בנדה פ׳ כל היד ובמסכת כלה המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים שנאמר שחטי הילדים בנחלים וגו׳ אל תקרי שוחטי אלא סוחטי ע״כ. כלומר דאי משום לישנא דשחיטה בלחוד לא הוה משתמע מוציא שכבת זרע לבטלה אבל לישנא דסחיטה שהוא לשון עצירה רמוז הכי ודרשינן קרא ומסורת דכל הסוחט כאילו שוחט ומדברי הראב״ע בפי׳ התורה על פסוק ואשחט אתם אל כוס פרעה נראה שהיה קורא שחטי הילדים בשי״ן שמאלית שכן כתב שם ואשחט אתם כמו שחטי הילדים ואף כאן כתב שחטי כמו ואשחט אתם אל כוס פרעה ובכן הוסרה תמיהת המדקדק עליו בשרשים שרש שחט זה לשונו. א״א ותימה גדולה על הראב״ע שפירש ואשחט כמו שחטי הילדים והרי הוא בשי״ן שמאלית בכל הספרים לפי שהוא לשון סחיטה ע״כ. ומשכתבתי כל זה מצאתי בספר מקור חיים שהסכים לדברי וכתב כלשון הזה נראה שהחכם ן׳ עזרא היה קורא שחטי בסבולת כמו סמ״ך וכן כתב בפירוש ישעיהו וכן אמרו במסכת נדה אל תיקרי שוחטי אלא סוחטי ע״כ. שמח לבי בדבריו.
    הנחמים – מלשון חמימה.
    באלים – שם אילן סרק כמו כי יבושו מאלים וכו׳ (ישעיהו א׳:כ״ט).
    רענן – ענין לחות ורטיבות כמו בשמן רענן (תהלים צ״ב:י״א).
    בנחלים – ענין עומק וגיא וכן ויחפרו עבדי יצחק בנחל (בראשית כ״ו:י״ט).
    סעיפי – כן נקרא שן הסלע כמו אל סעיף סלע (שופטים ט״ו:י״א) והוא מושאל מענף היוצא מן האילן אשר יקרא סעיף כמ״ש וכלה סעיפיה (ישעיהו כ״ז:י׳).
    הנחמים – המתחממים עצמן תחת אילן אלה העשוי לעכו״ם.
    תחת כל עץ רענן – ורצה לומר שחברו את עצמן לעכו״ם ולפי שהמשיל המקרא עובדי העבודת כוכבים לזונה אמר לשון הנופל במשכב האשה כמ״ש ובחטא יחמתני אמי (תהלים נ״א:ז׳).
    שוחטי הילדים – לפני העבודת כוכבים.
    בנחלים – כן היה דרכם לשחטם בעמקים אשר תחת סעיפי הסלעים כי העבודת כוכבים העמידו על סעיף הסלע במקום גבוה.
    הנחמים באלים – נחמים נפעל משרש יחם, מן ויחמו הצאן {בראשית ל׳:ל״ט}, יחמתני אמי {תהלים נ״א:ז׳}.
    באלים – לשון אֵלָא, והבי״ת כבי״ת ליחמנה במקלות {בראשית ל׳:מ״א} והכוונה שתאות המשגל (כלומר תאות הזנות, שהיא עבודת האלילים) באה להם אצל האילנות, וכמו שמפרש תחת כל עץ רענן, כי בראותם אילן יפה מתאוים לעבוד תחתיו לאלילים. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו באלים כמו באלילים.
    שחטי הילדים בנחלים – זובחים בניהם לעבודה זרה, כענין ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול (יחזקאל ט״ז:כ׳), ובשחטם את בניהם לגלוליהם (שם כ״ג:ל״ט), ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים (תהלים ק״ו:ל״ז), ונראה שאין זו שריפת הבנים למולך, אלא זביחה ממש, כי נראה שלא יבוא לשון שחיטה וזביחה על השרפה, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו על השרפה למולך, ומצאנו במלכים {מלכים ב כ״א:ו׳} ובדברי הימים כי מנשה העביר את בניו באש {דברי הימים ב ל״ג:ו׳}.
    בנחלים תחת סעפי הסלעים – אולי כן היה משפט העבודה זרה ההיא שיזבחו לה ילדים בנחלים הם העמקים, ותחת סעפי הסלעים, ואולי היו שופכים דם בניהם בנחל על פני השדה ובין הסלעים, ובמחשבתם שיבואו השדים או האלילים וישתו דמם, כענין ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳), את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה (שם שם ה׳).
    סעפי – הפ״א רפה, ועיין מה שהוספתי למעלה בסוף סימן י״ז {שד״ל ישעיהו י״ז:ו׳}.
    באלים – כמו הבו לה׳ בני אלים, הכחות הנשגבות, ושוחטי תואר להאלים, האלים הם שוחטי הילדים.
    הנחמים – מבאר מ״ש ילדי פשע, היו מתחממים להוליד בנים מאלים האלילים העומדים תחת עץ רענן – שהיו אומרים שהאלילים שתחת העצים באו עליהם ומהם הולידו, כי היו אומרים שהאלילים חושקים את בנות האדם, ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם,
    שחטי ר״ל האלים השחטים את הילדים בנחלים – כי אח״ז היו אומרים שהאלים צוו להם לשחוט את הילדים שהולידו מהם תחת סעיפי הסלעים לקרבן, כי בזה יתקדשו הילדים ויעלו על במתי עב, כידוע בעבודת הצאבה מקורות ימי קדם והבליהם ובזה נדמה כאילו האלים שוחטים את הילדים, כי היו שוחטים אותם בפקודתם לפי הבליהם.
    הַנֵּחָמִים – המתחממים1 בָּאֵלִים – תחת האלים2 העשויים לעבודת כוכבים3, תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן4, שֹׁחֲטֵי5 הַיְלָדִים לקרבן6 לפני העבודת כוכבים7 בַּנְּחָלִים8 תַּחַת סְעִפֵי – שיני9 הַסְּלָעִים10:
    1. רש״י, מצודת דוד. ולפי שהמשיל המקרא עובדי העבודת כוכבים לזונה אמר לשון הנופל במשכב האשה, כמו״ש (תהלים נא, ז) ״וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי״ (רד״ק, מצודת דוד). רש״י מבאר שהיו מתחממים בשכבת זרע. ומלבי״ם מבאר שהיו מתחממים להוליד בנים מהאלילים העומדים תחת כל עץ רענן, שהיו אומרים שהאלילים שתחת העצים באו עליהם ומהם הולידו, כי היו אומרים שהאלילים חושקים את בנות האדם, ויבואו בני אלהים אל בנות האדם וילדו להם.
    2. הם עצי אלה (רש״י, מצודת דוד) ואלון (רש״י), והם אילנות סרק (מצודת ציון).
    3. מצודת דוד.
    4. כלומר שחיברו את עצמן לעכו״ם (מצודת דוד). ואמר ״תחת כל עץ רענן״ שכן היה דרכם לעבוד עבודה זרה תחת העצים הרעננים שענפיהם ועליהם לחים (רד״ק).
    5. אבן עזרא גרס שוחטי בשי״ן שמאלית כמו (בראשית מ, יא) ״וָאֶשְׂחַט אֹתָם״. ובמדרש, אמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) ״וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה״ וגו׳, רבי יצחק בשם רבי אמי אמר כאילו שופך דמים שנאמר ״הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים״ אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, רב אשי אמר כאילו עובד עבודת אלילים, כתיב הכא ״תחת כל עץ רענן״ וכתיב התם (דברים יב, ב) ״עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן״ (ילקוט שמעוני).
    6. רש״י.
    7. רד״ק, מצודת דוד.
    8. עניינו עומק וגיא (מצודת ציון).
    9. רד״ק, מצודת דוד. ונקרא כך לפי שהוא לסלע כמו הסעיף לאילן (רד״ק, מצודת ציון).
    10. שכן היה דרכם לשוחטם בעמקים אשר תחת סעיפי הסלעים, כי העמידו את העבודת כוכבים על סעיף הסלע במקום גבוה (רד״ק, מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שהיו אומרים שהאלים ציוו עליהם לשחוט את הילדים שהולידו מהם לקרבן, כי בזה יתקדשו הילדים ויעלו על במתי עב, ובזה נדמה כאילו האלים שוחטים את הילדים, כי היו שוחטים אותם בפקודתם לפי הבליהם.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארשב״ם המשוחזראבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ו) בְּחַלְּקֵי⁠־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם⁠־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃
    Among the smooth stones of the valley is your portion. They, they are your lot. Even to them you have poured a drink-offering, you have offered a meal-offering. Should I pacify Myself for these things?
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בִּשְׁעִיעוּת כֵּיף נַחֲלָא חוּלָקִיךְ אַף תַּמָן אִינוּן עַדְבָךְ אַף לְהוֹן נְסֵיכְתְּ נַסְכִין אֲסֵיקְתְּ קוּרְבָּנִין הַעַל אִלֵין יְתוּב מֵימְרִי.
    ופי מרד אלכ׳דוד קסמכס ופי מהמא הם כד׳אך חצתכם להם איצ׳א תצבון אלמזאג׳ ותקדמון אלהדאיא אפעלי הד׳א אצפח לכם
    וביארתי בחלקי נחל חלקך – חלקת הלחיים, כמו יעקב שהיה איש חלק (בראשית כ״ז:י״א). ושורש הלשון – רַכּוּת וחַלקוּת, כאמרו אמריה החלקיה (משלי ז׳:ה׳) וחלק משמן חכה (שם ח׳:ג׳).
    ומה שאמר הם הם גורלך כפי שרואים באנשים מסוג זה שלא לנצח מתרועעים הם עם רעיהם, אלא כל זמן שהם במצב זה.
    וגינה מושביהם, משתיהם ופירותיהם, לפי שלא הוכנו כולם אלא לדבר עבֵרה, כאמרו גם להם שפכת נסך.
    ואמר העל אלה אנחם להורות על שערוריית הזנות, שעליה נאמר סוסים מוזנים וגו׳ העל אלה לא אפקד (ירמיהו ה׳:ח׳-ט׳). והחמס שעליו נאמר שמנו עשתו וגו׳ העל אלה לא אפקד (ירמיהו ה׳:כ״ח-כ״ט). והרכילות, שעליה נאמר חץ שחוט לשונם. וגו׳ העל אלה לא אפקד בם (ירמיהו ט׳:ז׳-ח׳).
    בחלקי נחל חלקך – האבנים החלקות, שמהן נעשים הפסילים, כמו שיש וכיוצא בו.⁠1
    1. השווה מנחם ערך ׳חלק׳, וראב״ע על אתר.
    בחלקי נחל – בחלוקי אבנים אשר בנחל.
    חלקך – בהם ירגמו אותך.
    הם הם גורלך – להעצב בהם. למה? כי גם להם שפכת נסך.
    העל אלה אנחם – מלהרע ליך.
    Of the smooth [stones] of the valley [Lit. of the smooth ones of the valley, i.e.,] among the smooth stones that are in the valley.
    your portion With them they will stone you.
    they, they are your lot to be saddened with them. Why? For to them too you have poured out libations.
    in the face of these shall I relent from doing harm to you?
    ומניין אף במישור, שנאמר: בחלקי נחל חלקך – נחל היא בקעה, כמו אל נחל איתן (דברים כ״א:ד׳).
    ויש פותרין: בחלקי נחל – אבנים שבנחל.
    גם להםא שפכת נסך העלית מנחה – שהיו עובדים לעצים, דכתיב: הנחמים באלים (ישעיהו נ״ז:ה׳). וגם לאבנים, דכתיב: בחלקי נחל חלקך גם להםב שפכת נסך.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״הם״.
    ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״הם״.
    גם להם שפכת נסך – העל אלה אנחם – על הרעה שאעשה לך, ויש אומרים שהוא מבנין התפעל, כאילו אמר מה תנחומים יהיו לי, ואין צורך.
    אנחם Shall I regret,⁠1 the evil with which I intend to afflict thee. Some consider אנחם to be Hithpael and explain it: Could I receive comfort? But it is not necessary to depart from the usual meaning of אֶנׇּחֵם.⁠2
    1. A. V., Should I receive comfort in these?
    2. Shall I alter my mind? Shall I regret? Comp. Ibn Ezra on Gen. 6:6.
    בחלקי נחל – כמו חלקת השדה.
    חלקך – כמו חלק בחלק יאכלו. מלשון גורלך.
    אנחם – מן הרעה.
    בחלקי נחל – כשהיו מוצאין אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים לה, על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: זקף לבנה והשתחוה לה.
    חלקי – שם תואר לאבן חלקה, כמו: חלוקי אבנים (שמואל א י״ז:מ׳) אלא שהם שני משקלים, ובשניהם הלמ״ד דגושה.
    הם האבנים חלקך וגורלך, הפך: י״י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהלים ט״ז:ה׳), ואמר חלקי ואמר חלקך, לצחות הלשון, לשון נופל על הלשון.
    אנחם – מבנין נפעל, כמו: וינחם י״י על הרעה (שמות ל״ב:י״ד).
    אמר: העל אלה – כלומר אם על אלה המעשים הרעים אוכל להנחם על הרעה מלהביאה להם.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    (ו) ואמרו: בחלקי נחל חלקך – כטעם חלקך (במדבר י״ח:כ׳), כי הכל שרש אחד וענין אחד.
    ואמנם אומרו בחלקי נחל חלקך כפי המפרשים שגם היה להם מין ע״ז אחר שכאשר היו מוצאים אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים אותה על דרך שאמרו חכמים ז״ל (סנהדרין קז, ב) זקף לבנתא וסגיד לה, שעל זה אמר בחלקי נחל חלקך הם גורלך וחלקי שם תאר לאבן כמו חלוקי אבנים ואמר לשון נופל על הלשון בחלקי נחל חלקך שהיה חבלם וחלקם חלוקי אבנים והמה היו גורלם ולהם היו מנסכים נסך מעלים מנחה ולהיות הדברים האלה נמאסים בעצמם אמר הנביא בשם השם העל אלה אנחם, והפירוש הזה אין דעתי יכולה להולמו כי איך יעלה על הדעת שלכל אבן שימצאו בנחל חלקה או שעירה יעבדו וישתחוו ומה שאומרו זקף לבנתא וסגיד לה לא היה אלא להכעיס, גם יקשה אומרו חלקך הם הם גורלך כי מאי זה אופן יהיו גורלם וחלקם ואיך ישפכו נסך ויעלו מנחה לאבן, גם אומרו העל אלה אנחם יקשה מאד כי אם אמר זה על מיני העבודות שזכר היה לו לאומרו אחרי זכרון העבודות כולם שיזכרו אחרי זה ולמה יחדו לחלקי נחל, אבל פי׳ הכתו׳ אצלי הוא שחוזר למ״ש למעלה בסמוך שוחטי הילדים בנחלים ועל אותם הנחלים שהיו שוחטין שם ילדיהם אמר בחלקי נחל חלקך לפי שהבנים הם חלק האדם, ועל הבנים אשר שחטו בחלקי הנחל ואבניו אמר הם גורלך כי גורלם הרע הביאם להמית ילדיהם בתוך אבני הנחל, ועל שפיכת דם ילדיהם שהיו שוחטין שם אמר גם להם שפכת נסך העלית מנחה כי בשחיטת הילדים והשפך דמם על האבנים היה כאילו היה מנסך אותו דם שמה ומגופי הילדים מעלה מנחה לאותם האבנים, ועל שחיטת הילדים ומיתתם אמר העל אלה אנחם כי מאנה הנחם נפשו בשחיטתם ילדיהם באבני נחל לענין ע״ז.
    בחלקי נחל – באבני נחל ויקראו כן ע״ש שהמה חלקים כמ״ש חמשה חלקי אבנים מן הנחל (שמואל א י״ז:מ׳) ולקצר לא אמר אבני וסמך על המבין.
    גורלך – ענינו כמו חלק וכן וגורל לבוזזינו (ישעיהו י״ז:י״ד) ע״ש שע״פ רוב יחולק בגורל.
    אנחם – ענין הפוך מחשבה.
    בחלקי נחל חלקך – בחרת לך חלק באבני הנחל לעבדם עבודת אלהות.
    הם וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
    שפכת נסך – היית מנסך לפניהם יין והעלית להם מנחה.
    העל אלה אנחם – וכי מהראוי שעל העושים מעשים כאלה יתהפך מחשבתי מרעה לטובה.
    בחלקי נחל חלקך – אחר שהזכיר בנחלים, הזכיר גם כן מיני עבודה שהיו עובדים לנחלי מים, והתחיל בלשון לעג בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך, ומלת בחלקי כמו חַלֻקֵי אבנים (שמואל א י״ז:מ׳), אמר חלקך ונחלתך הוא בחלוקי הנחל, כלומר חול ואבנים, מקום שלא יזרע ולא יצמיח, ואותן האבנים הם הם גורלך, כי בהם בָחַרְתְ לנחלה לך, כלומר את בָחַרְתְ לך החלק הרע אשר אין חפץ בו, והוא עָבְדֵך את האלילים, אשר לא יועילו ולא יצילו, ופירש למה הזכיר המשל הזה, כי גם להם שפכת נסך העלית מנחה, וגם לנחלי מים היית עובדת. ורש״י פירש בחלקי נחל חלקך שירגמו אותך באבני הנחל, ולא יתיישב לפי זה גם להם שפכת נסך שמדבר עוד על החטא ולא על העונש. וראב״ע רד״ק, Lowth, Grotius, ורוזנמילר פירשו על האבנים ״הַחֲלָקוֺת״ שהיו עושים מהן פסילים, אך אבני הנחל קטנות הן מעשות מהן פסילים, ומה צורך לחזור אחר אבני הנחל לעשות מהן פסילים, והלא צריכים לפסול אותן ולעשותן בצורת פסל, ומה תועלת בהיותן ״חֲלָקוֺת״ בטבען? וגיזניוס פירש בעמקים החלקים שאינם נעבדים היית בוחרת לעבוד שם את האלילים, ומלבד כי לא מצאנו חלקי נחל על ההוראה זאת, הנה לפי זה מליצת הם הם גורלך אך למותר. והוא מפרש גם להם שפכת נסך, גם שפכת להם נסך, ומפרש להם לאלים שזכר למעלה, וגם כל זה אך למותר, כי אחר שאמר ששחטו להם הילדים, מה צורך להזכיר ששפכו לפניהם נסך? ולודוביקוס De Dieu ואחריו J. G. Bosseck פירשו בחלקי נחל חלקך על עבודת נחלי מים, וגיזניוס דוחה זה מפני שלא נמצא מזה רמז בכתבי הקדש, אך אין לא ראינו ראיה.
    בחלקי נחל חלקך – לשון הנופל על הלשון.
    העל אלה אנחם – אשקוט ואנוח ולא אקצוף, וכל לשון נחמה עקרו מנוחת הרוח.
    בחלקי – הב׳ הוא ב׳ הזמן המשמש עם המקור, בעת יחלוק הנחל את חלקך, אז האלים הם גורלך (עיין ההבדל בין חלק וגורל למעלה יז יד, ופה הנחל לוקח חלק עמך מסך ילדיך, ובעבור כן תחשוב יפלו האלים בגורלך), ומלת להם מוסב על הילדים שבפסוק הקודם.
    בחלקי, עת יחלוק הנחל חלקך – ר״ל עת תתן חלקך אל הנחל, שהוא שתתן לו הילדים שילדת כי תשחטם שם בנחל,
    הם הם גורלך תחשוב באולתך שעי״כ עלו האלים בגורלך, שע״י שתשחט הילדים בנחל יכרתו לך האלים ברית,
    וגם להם שפכת נסך גם להילדים ששחטת שפכת נסך, כי האמינו שהילדים שנשחטו להאליל נתקדשו ועלו אל ממלכת האלים, ונסכו להם אח״כ נסכים ואיך אנחם על מעשים מתועבים כאלה?
    בְּחַלְּקֵי – בחלוקי אבנים אשר1 בַּנַחַל בחרת את2 חֶלְקֵךְ3 לעבוד בהם עבודת אלהות4, הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ – חלקך5 להעצב בהם על כי6 גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ7, והֶעֱלִית להם8 מִנְחָה, הַעַל – וכי מהראוי שעל העושים מעשים רעים9 כָּאֵלֶּה אֶנָּחֵם – אתהפך10 ממחשבתי11 להרע לך?!12:
    1. רש״י, אבן עזרא.
    2. מצודת דוד.
    3. ואמר ״בְּחַלְּקֵי״ ואמר ״חֶלְקֵךְ״, לצחות הלשון, לשון נופל על הלשון (רד״ק).
    4. מצודת דוד. כי היו מבקשים אבנים חלקות לציירם שיהיו פסילים (אבן עזרא), וכשהיו מוצאין אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים לה כמו שאמרו רז״ל (סנהדרין קז:) זקף לבנה והשתחוה לה (רד״ק). ורש״י מבאר שהאבנים אשר בנחל הם חלקך כי בהם ירגמו אותך והם גורלך כי שפכת להם נסך.
    5. מצודת ציון. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
    6. רש״י.
    7. דהיינו היית מנסך לפניהם יין (מצודת דוד).
    8. מצודת דוד.
    9. רד״ק, מצודת דוד.
    10. מצודת ציון.
    11. מצודת דוד.
    12. רש״י. דהיינו וכי אהפוך את מחשבתי מרעה לטובה? (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר בעת שתתן חלקך אל הנחל שתשחוט שם את הילדים שילדת תחשוב באיוולתך שזהו גורלך שהעלו האלים שע״י שתשחט הילדים בנחל יכרתו לך האלים ברית, וגם לילדים ששחטת שפכת נסך, כי האמינו שהילדים שנשחטו להאליל נתקדשו ועלו אל ממלכת האלים, וניסכו להם אח״כ נסכים, ואיך אנחם על מעשים מתועבים כאלה?.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ז) עַ֤ל הַר⁠־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם⁠־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃
    Upon a high and lofty mountain you have set your bed. There also you went up to offer sacrifice.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    עַל טוֹר רָם וּמְנַטֵל שַׁוֵית אֲתַר בֵּית מֵישְׁרִיךְ אַף לְתַמָן סְלֵיקְתָּ לְדַבָּחָא דְבָח.
    ועלי כל ג׳בל שאמך׳ סני מנהם קד צירתם מצ׳ג׳עכם וצעדתם הנאך לתקתלו קתלא.
    ואמרו על הר גבוה ונשא הוא מה שרואים, שהם בוחרים מתוכם כל גבה קומה ובעל גוף.
    [שמת משכבך – משכב ניאופך לעבודה זרה, על ההרים הרמים.]⁠א
    א. הביאור בסוגריים המרובעים (שכנראה מהווה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הביאור חסר בכ״י לוצקי 778, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653.
    you placed your couch The couch of your adultery to idolatry on the high mountains.
    ומניין שאף על ההרים הרמים ששם היו עובדים עבודה זרה (דברים י״ב:ב׳), דכתיב: על הר גבוה ונשא שמת משכבך.
    שמת משכבך – כזונה שתזנה במקום מגולה, והטעם בפרהסיא.
    Upon a lofty and high mountain, etc. Like a harlot that commits adultery in an open place, that is, publicly.
    על הר גבוה – כמו שאמר: על ההרים הגבוהים ותחת כל עץ רענן (דברים י״ב:ב׳).
    משכבך – כבר פירשתיה שהוא כנוי לעבודה זרה שהיו עובדים.
    גם שם – לא חששת לטורח העליה, היה הכל נקל לך לאהבתך העבודה ההיא.
    על הר גבה – לפעמים.
    וכמו שזכר שהיו עובדים בנחלים כן זכר שהיו עובדים על הר גבוה ונשא ועל העבודה ההיא אמר שמת משכבך. עוד זכ׳ שבמקום המזוזה שצוה השם שישימו על דלתות ביתם שמו הפסל והוא אומרו
    שמת משכבך – עשית משכב לזנות ר״ל שם העמדת עבודת כוכבים ולפי שנמשלה לזונה אמר לשון הנופל בזונה.
    גם שם – על גובה ההר.
    על הר גבה ונשא שמת משכבך – סוף הפסוק פירוש תחלתו, והזכיר משכב על שם שעבודת האלילים נמשלת לניאוף.
    על הר – שהיו מאמינים שיש בני אלים שוכנים בנחל, ויש השוכנים על הרים הגבוהים, ולכן עלית גם על הר גבוה ונשא לזנות גם שם לאלילים.
    וכמו שהזכיר שהיו עובדים בנחלים כן הזכיר שהיו עובדים עבודה זרה בהרים באומרו1, עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ לזנות2, גַּם שָׁם על גובה ההר3, לא חששת לטורח העליה4 וְעָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח:
    1. אברבנאל. שהיו מאמינים שיש בני אלים השוכנים בנחל ויש השוכנים על ההרים הגבוהים (מלבי״ם).
    2. רצונו לומר שם העמדת עבודת כוכבים, ולפי שנמשלה לזונה אמר לשון הנופל בזונה (מצודת דוד). והלשון ״משכבך״ הוא כינוי לעכו״ם (רש״י, רד״ק). ואבן עזרא מבאר כזונה שתזנה במקום מגולה, כלומר שעבדו ע״ז בפרהסיא.
    3. מצודת דוד.
    4. כי היה הכל נקל לך לאהבתך העבודה ההיא (רד״ק).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ח) וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרׇת⁠־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃
    And behind the doors and the posts you have set up your symbol; for you have uncovered, and have gone up from Me. You have enlarged your bed and chosen of them whose bed you love, whose hand you saw.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וַאֲחוֹרֵי דֶשֶׁא וּמְזוּזָתָא שַׁוֵית דוּכְרָן טַעֲוָתִיךְ הֲוֵית דַמְיָא לְאִתְּתָא דִרְחִימָא עַל בַּעֲלָהּ וּטְעַת בָּתַר נוּכְרָאִין אַפְתֵּית אֲתַר בֵּית מֵישְׁרָךְ וְגָזַרְתְּ לִיךְ מִנְהוֹן קְיַם רְחֵימְתְּ אֲתַר בֵּית מַשְׁכַּבְהוֹן אֲתַר בְּחַרְתְּ.

    רמז תפח

    ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – שנו רבותינו הגליונים וספרי מינים אין מצילין אותם מפני הדליקה. ר׳ יוסי אומר אף בחול קודר האזכרות שבהם ויגנזו והשאר ישרפו. אמר רבי טרפון יקפח את בניו שאם יבאו לידי שאני שורפן עם האזכרות שבהם, שאפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע״א ואין נכנס לבתיהם של אלו. שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין, ועליהם אמר ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. א״ר ישמעאל ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו, ועליהם אמר דוד הלא משנאיך י״י אשנא, וכשם שאין מצילין אותן מן הדליקה כך אין מצילין אותן מן הנהר ומן המפולת ולא מדבר המאבדן.
    וורא אלמצראע ואלמלבן מנהם צירתם ד׳כורכם וד׳לך אד׳ אנכשפתם עני פצעדתם ואוסעתם מצ׳ג׳עכם ועאהדתם בעצ׳הם מן אחבבתם מצ׳אג׳עתהם ואלנט׳ר אלי אידיהם.
    וכשהגיע לאמצעית הדיבור הזכיר בו משכב שלוש פעמים: שׂמת משכבך (ישעיהו נ״ז:ז׳), הרחבת משכבך, אהבת משכבם. ובמידה שהוא נכנס לעניין זה, בה במידה הוא מפרש דבריו, כי אמר ואחר הדלת והמזוזה. ואין לנו באדם דלת ומזוזה אלא בשני מקומות: פיו ותחתוניותו.
    אשר לפה אמר על בעלי חיים דלתי פניו מי פתח (איוב מ״א:ו׳). ועל תחתוניות שלו אמר כי לא סגר דלתי בטני (שם ג׳:י׳). ואחר שכינה את האבר דלת כינה את העודף עליו מזוזה. ואמר כאן שמת זכרונך וברור שהוא שם האַמּה.
    והודיעם שמי שיעשה זאת מהם כבר נתרחק מאלהיו, כאמרו כי מאתי גלית ותעלי. וכבר נעשה ידיד להם בכך שכרת עמהם ברית כאמרו ותכרת לך מהם בהעלמת ותכרת ברית. והאריך בגנות עברה חמורה זו לשם איזון עם גנות הזנות שקדמה.
    ואם יסבור סובר שפרשה זו עניינה עבודה זרה, ואלים הם פסלים כמו אלילים, ומה שאמר בחלקי נחל (ישעיהו נ״ז:ו׳) הן אבנים חלקות כאמרו חלקי אבנים (שמואל א י״ז:מ׳), ושחיטת ילדים הוא מה שהיו מקריבים להם מזרעם וכן נסך ומנחה (ישעיהו נ״ז:ו׳) הנזכרים, [נאמר לו] כי זה אינו עולה יפה עם הקודם. ועוד שמלת משכב חוזרת שלוש פעמים. ועוד בגלל דלת ומזוזה שפירשתי. ועוד לפי שמקצת מן הראשונים, ויותר נכון רבים מהם, אמרו כל המחמם עצמו לבטלה עליו הכתוב אומר שחטי הילדים בנחלים (ישעיהו נ״ז:ה׳).
    ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – ריח הקטורת,⁠1 כמו שנאמר ״זכרו כיין לבנון״ (הושע י״ד:ח׳); ועל הקורבן נאמר ׳אזכרתה׳ (ויקרא ב׳:ב׳).
    כי מאתי גלית ותעלי – רחקת ממני, כלומר עזבת את עבודתי.⁠2
    יד חזית – בחרת לך מקום,⁠3 רוצה לומר מקום עבודת האלילים.
    1. כך גם ראב״ע על אתר, ודעה זו מצוטטת על ידי רד״ק על אתר בשם ׳י״מ׳. רס״ג על אתר (גם בתרגום וגם בליקוטים שבמהדורת דרנבורג) מפרש ׳זכרונך׳ במשמעות של ׳זָכָר׳, והתוכחה כולה מוסבה על ״משכב זכור״, וראה את דברי אבן בלעם להלן על פסוק יו״ד. כך גם אלפסי ערך ׳זכר׳, אלא שהוא מייחס דכר זה לציור אלילים ממין זכר. רד״ק על אתר מפרש במשמעות של ׳זֵכֶר׳, דהיינו, שעושים זכר לאלילים, ולא למצוות ה׳, כגון המזוזה.
    2. ריב״ג באצול ערך ׳גלה׳ אומר כך: ״ומעני כי מאתי גלית ותעלי בנת עני וג׳לחת פי כ׳לאפי וכשפת אלקנאע פיה כמא קיל פי צ׳ד הד׳א והו [פי] מעני אלאנצ׳וא ואלאסתכנאן הצילני מאויבי ה׳ אליך כסיתי אי אליך אנצ׳וית ותחת ט׳לך אסתכננת״. ובעברית: ״ופירוש ׳כי מאתי גלית ותעלי׳ – רחקת ממני והמשכת במרייך נגדי וגלית את המסווה בדבר זה, כמו שנאמר במשמעות ההפוכה, היינו משמעות של בקשת מפלט וחסות ׳הצילני מאויבי ה׳ אליך כסיתי׳ (תהלים קמ״ג:ט׳), כלומר, אצלך ביקשתי מפלט ותחת צלך חסיתי״. לאמר: המלה ׳גלית׳ משמשת במשמעות מושאלת של לשון ׳גלה׳ הרגיל. גם רס״ג, ראב״ע ורד״ק על אתר מפרשים את ׳גלית׳ במשמעות של הסרת כיסוי, אם כי בהקשר אחר.
    3. כך תרגומו של יונתן על אתר: ״אתר בחרת״; ׳יד׳ נתפרש ׳מקום׳ אצל מנחם וריב״ג באצול ערך ׳יד׳, ראב״ע ורד״ק על אתר; ׳חזית׳ היינו הסתכלות, במטרה לבחירת אותו מקום לע״ז. כאמור, רס״ג מפרש את הכול לעניין משכב זכור, וכך גם ׳יד׳.
    ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – לפי שהוא מדמה אותה לאשה מנאפת אשר נואפיה צופים וממתינים לפני פתח ביתה, והיא, בשכבה אצל בעלה, לבה וזכרונה אל הדלת והמזוזה איך תפתח ותצא אליהם.
    כי מאתי גלית ותעלי – אצלי היית שוכבת וגלית הכיסוי שהיינו מכוסים יחד, ותעלי – מאצלי.
    ותרחיבי משכבך – לקבל בו נואפים הרבה.
    ותכרת לך – ברית מהם.
    אהבת משכבם – כשחזית לך יד ומקום להראות להם אהבתך.
    יד – אַיְישי בלעז, וכן: ראו חלקת יואב אל ידי (שמואל ב י״ד:ל׳).
    And behind the door and the doorpost you have directed your thoughts Since he compares her to an adulterous woman, for whom her paramours look and wait before the door of her house, while she, lying beside her husband, directs her heart and her thoughts to the door and the doorpost, how she will open the door and come out to them.
    for while with Me, you uncovered [us] and went up You were lying beside Me, and you removed the cover with which we were covered together, and you went up from beside Me.
    you widened your couch to accommodate many adulterers.
    and made for yourself a covenant with them.
    you loved their couch when you chose for yourself יָד, a place, to demonstrate to them your love.
    a place Heb. יָד, aise or ajjse in Old French, a side. Comp. "See Joab's field is near mine (עַל יָדִי)" (II Sam. 14:30).
    ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך כי מאתי גלית ותעלי הרחבת משכבך ותכרת לך מהם – את דומה לאשה מנאפת שתחת אישה תקח זרים ומטמינתם, ומזנה אליהם אחורי הדלת והמזוזה. וכשבעלה שוכב עמה במטה היאא מגלה הכסוי ששניהם מתכסין בו והולכת לה אל הנואף שהטמינה אחורי הדלת ומזנה עמו. אף את אחורי הדלת והמזוזה של בית המקדש שמת זכרונך כמו שנאמר ביחזקאל:⁠ב בתתם ספם אלג ספי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם (יחזקאל מ״ג:ח׳).
    כי מאתי גלית ותעלי – כאשה מנאפת שמגלה הבגד מעליה כששוכבת אצל בעלה והולכת ומנאפת עם הנואף שהטמינה אחורי הדלת והמזוזה.
    הרחבת משכבך – כאשה מנאפת, שכשאישה ישן עמה במיטה מצד זה, והיא דוחקת אותו להרחיב משכבה מצד השיני, לתת מקום לנואף.
    ותכרת לך מהם – ברית משכבם.
    יד חזית – ראית מקום ושעה לזנות אחרי הבעלים.
    א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״היא״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״דכתיב״.
    ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5: ״אצל״. בנוסח שלנו: ״את״.
    ואחר הדלת – גם כן בסתר.
    שמת זכרונך – כמו וזכרו כיין לבנון (הושע י״ד:ח׳), וממנו אזכרתה (ויקרא ב׳:ב׳).
    כי מאתי {גלית} – כמו זונה, כי גלית עצמך מאתי, שהייתי מסתיר אותך.
    ותעלי – לזנות בפרהסיא.
    הרחבת משכבך – הטעם שיכיל המשכב אנשים רבים.
    ותכרת לך מהם – תחת ותכרתי, וכמוהו ותעשי הרעות ותוכל (ירמיהו ג׳:ה׳), ותכרתי לך ברית מהם, שבחרת להיותם אנשי בריתך.
    {אהבת משכבם} – אותם שאהבת שישכבו עמך.
    {יד חזית} – בכל מקום שראית, (כמו בכל מקום אשר תראה) (דברים י״ב:י״ג).
    Behind the doors also, etc., that is, also privately.
    זכרונך Thy scent.⁠1 Comp. וזכרו the scent thereof (Hos. 14:8); אזכרתה a sweet savour (Lev. 2:2).
    Thou hast discovered thyself, etc., that is, thou hast behaved like a harlot. גלית מאתי Thou hast discovered thyself of me,⁠2 who covered thee.⁠3
    Thou art gone up, to commit whoredom publicly.
    Thou hast enlarged thy bed, to fit it for more than one.
    ותכרת is here used instead of ותכרתי as ותוכל instead of ותוכלי thou couldest (Jer. 3:5). ותכרת לך מהם And made thee a covenant with them. Thou hast chosen for thy friends those,
    אהבת משכבם whose bed thou lovedst,⁠4 whom thou desiredst to lie with thee.
    יד חזית In every place which thou sawest.⁠5 It has the same meaning as בכל מקום אשר תראה in every place, which thou seest (Deut. 12:13)
    1. A. V., Thy remembrance.
    2. A. V., Thou hast discovered thyself to another than me.
    3. That is, God told them not to go after vain things, but they abandoned His advice and worshipped idols.
    4. A. V., Thou lovedst their bed.
    5. A. V., Where thou sawest it.
    ואחר הדלת והמזוזה – בפחות שבמקומות ובמצומצם.
    שמת משכב זכרונך – שהיה לך לזכור לעולם. כענין הביאני המלך חדריו... נזכירה דודיך וגו׳. שעשית עבודות עבודה זרה עיקר ושלי טפלות.
    כי מאתי גלית ותעלי – על הר גבוה ונשא לשום משכבך שם,
    ושם הרחבת משכבך ותכרת לך מהם – מן האלים ועצי רענן שבהרים הגבוהים למשכב דודים.
    אהבת משכב – ההרים והנחלים.
    יד – ומקום חזית ובחרת לך בהם. ולכך השלכת משכב דודיי אחר הדלת והמזוזה ולא זכרת את דודיי.
    ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – שמת דבר ממין העבודה שתזכרי תמיד העבודה, הפך: וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך (דברים ו׳:ט׳), אני נתתי לך מצות מזוזה שתזכרי תמיד עבודתי, ואת הנחת עבודתי בעבור עבודת אלהים אחרים, ושמת להם זכרון אחר הדלת והמזוזה, והנחת הזכרון שנתתי לך לזכרני תמיד.
    וי״מ זכרונך – מן: זכרו כיין לבנון (הושע י״ד:ח׳), אזכרתה לי״י (ויקרא ו׳:ח׳), כלומר שמת קטרת לעבודה זרה אחר הדלת והמזוזה.
    כי מאתי גלית ותעלי – כי מאתי גלית עצמך, אני צויתי לך עבודתי במקום סתר: מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ׳:כ׳), לא בנין אבנים גבוה, וצויתי: לא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ׳:כ״ב), ואת עשית בהפך לאלהים אחרים, במקום מגולה על ההרים הרמים.
    הרחבת משכבך – אני אמרתי לא תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה (דברים י״ב:י״ג) כי אם במקום אשר יבחר י״י (דברים י״ב:י״ד) אלהיך באחד שעריך, ואת הרחבת משכבך במקומות רבים כי מספר עריך היו אלהיך יהודה (ירמיהו ב׳:כ״ח).
    יד חזית – בכל מקום ומקום אשר ראית, הפך: בכל מקום אשר תראה (דברים י״ב:י״ג), כי אני צויתי לך זה שלא תלמדי ממעשי הגוים שהם מקריבים בכל מקום, ועשית הפך מצותי בכל דבר.
    זכרונך – הוא צורת צלם מה מאנשים ידועים וחשוקים אצלם לזמה, כמ״ש יחזקאל ותוסף על תזנותיה ותרא אנשים מחקה על הקיר וגו׳ (יחזקאל כ״ג:י״ד). וזה היה הפלגת פעל רע והערת המדמה והזוכר כמ״ש זכרונך, וכן כונת ישעיה בכאן.
    ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך כי מאתי גלית ר״ל כי הרחקת עצמך ממני וממצותי ולכן במקום שאמרתי לך השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה עשית את בהפך שהעלית על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן וזהו ותעלי הרחבת משכבך שהרחיבה והרויחה מקום העבודה וכמאמר הנביא (ירמיה ב, כח) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה וע״ז אמר הרחבך משכבך, ותכרת לך מהם ר״ל כרת לך ברית ובחרת מהם מה שרצית ואהבת משכבם לא מקום מיוחד כמו שצויתיך אבל יד חזית ר״ל המקום אשר ראית לך הפך אמרו בכל מקום אשר תראה. ורש״י פי׳ ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך לפי שהוא מדמה אותה לאשה מנאפת אשר מנאפים צופים וממתינים לפני פתח ביתה והיא במשכבה אצל בעלה וזכרונה אצל הדלת והמזוזה איך תפתח ותצא אליהם כי מאתי גלית ותעלי אצלי היית שוכבת וגלית הכסוי שהיינו מכוסים בה יחד ותעלי מאצלי ותרחיבי משכבך לקבל נאופים הרבה ותכרת לך ברית מהם אהבת משכבם כשחזית לך יד ומקום נאות להורות להם אהבתם כמו ראו חלקת יואב על ידי (שמואל ב יד, לא) ע״כ. הנה התבארו הכתובים כלם על הע״ז אשר המשיל בזנות.
    ואמנם חז״ל פי׳ הכתובים האלה כולם על גלוי עריות ועל הזנות שהיו שטופים בו וכן במס׳ נדה פ׳ כל היד (נדה יג, א) א״ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה׳ אשר עשה, ר״י דבי ר׳ אמי אמר כאלו שופך דמים שנאמר הנחמי׳ באילים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, רב אשי אמר כאלו עובד ע״ז כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ע״כ.
    ואחרי שהוכיחם הנביא על העבודות הזרות שהיו עובדים ואם על גלוי העריות והנאוף שהיו בתוכם הוכיחם עוד בששמו בטחונם במלכי הגויים ומהשם הסירו לבם ועז״א
    ותכרת לך – בקמץ חטוף מפני המקף.
    והמזוזה – הם העומדים אצל חלל הפתח מזה ומזה.
    גלית – מלשון גלוי.
    ותעלי – ענין הסתלקות כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו).
    יד – מקום.
    חזית – ענין ראיה כמו ותחז בציון עינינו (מיכה ד׳:י״א).
    ואחר הדלת והמזוזה – לפי שהוא מדמה אותה אל אשה זונה אמר לשון הנופל בזונה שנואפים צופים וממתינים לה אחר הדלת לבה זכרונה אל העומדים אחר הדלת והמזוזה ורצה לומר בעוד היותך במקדש ה׳ שמת זכרונך ללכת אל בית העבודת כוכבים.
    כי מאתי גלית ותעלי – אצלי היית שוכבת גלית הכסות שהיינו מכוסים יחד ותעלי מאצלי ללכת אל הנואפים.
    הרחבת משכבך – עשית לך מקום משכב רחב לקבל בו נואפים הרבה ר״ל עבדת לעבודת כוכבים הרבה.
    ותכרת – כרת לך מהם ברית אהבה.
    אהבת משכבם – אהבת שישכבו עמך בכל מקום אשר ראית ואף בפרסום רב.
    ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך – עשית צלמי אלילים לזכרון בבואך ובצאתך בביתך (דוגמת וכתבתם על מזוזות ביתך {דברים ו׳:ט׳}).
    כי מאתי גלית ותעלי – נראה לי גלית מן הפעלים המשמשים שמוש תאר הפעל, כמו מהרו שכחו מעשיו (תהלים ק״ו:י״ג), וימהרו ויורידו איש את אמתחתו ארצה (בראשית מ״ד:י״א), ומלת ותעלי ענין התרחקות, כמו העלו מסביב למשכן קרח (במדבר ט״ז:כ״ד), ואולי הקריאה וַתֵּעָלִי מבנין נפעל, גלית ותעלי, ״רָחַקְתְּ״ מעלי בגלוי ובפרהסיא. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו כי מאתי ״רָחַקְתְּ״, וגלית משכבך, ועלית על משכבך, והרחבת משכבך.
    הרחבת משכבך – לקבל בו רבים.
    ותכרת לך מהם – המפרשים כלם פירשו ותכרתי לך ברית עם קצת מהם, וגיזניוס מודה כי קשה הדבר שיבא לשון כריתת ברית בלא את, עם, או לְ אחריו, גם מלת לך יתרה ואין כמוה בלשון כריתת ברית, גם מלת מהם קשה, וגם למה יאמר שכרתה ברית עם קצת האלילים ולא עם כלם? ואני אומר שהוא מלשון ולא נכרית מהבהמה (מלכים א י״ח:ה׳), והטעם הרחבת משכבך ושכבת עם כל הבא לידך, עד שחסרו לך נואפים, וזה קרוב לענין מה שכתוב ותזנים וגם לא שבעת (יחזקאל ט״ז:כ״ח), ולפי זה היה ראוי לנקד וַתַּכְרֵת, ומכל מקום יש כאן זרות, כי ותכרת בלא יו״ד בסוף אינו אלא זכר.
    אהבת משכבם יד חזית – נראה לי כפירוש רש״י אהבת לשכב עמהם כשראית יד ומקום, כלומר בכל מקום ובכל זמן שנזדמן לך משכבם, אהבת אותו ולא נכלמת.
    יד – לשון מקום, וכאן ענינו כפירוש רש״י aise.
    מהם, משכבם – הכנוי חוזר על הדודים, ואם לא פרָשו.
    זכרונך – הבשמים והלבונה שנושאת על צוארה נקראים זכרון, זכרו כיין לבנון מאתי גלית, גלית מכסה המשכב, ונמצא גילוי עם יחוס שממנו (למעלה לח יב) דורי נסע ונגלה מני.
    ותכרת – נסתר לנקבה מוסב על המשכב, המשכב כרתה והפרידה אותך מהם מן הנואפים יד חזית, יד, אצל, כמו יד הנהר, יד הירדן, ליד דרך, ליד שערים. וחזית, גבול. את שאול עשינו חוזה, בית אבנים יחזה, משכבם מאצל הגבול.
    ואחר – מדמה אותה במשל האשה הזונה שיוצאת בלילה ממשכב בעלה אל הזונים העומדים אחורי הגדר, שתניח זכרונה שהם הלבונה והבשמים שעל צוארה אחרי הדלת והמזוזה כדי שלא ירגיש בה בעלה כי מאתי גלית ותעלי כי גלית משכבי שהיית שוכבת אצלי ותעלי על ראש ההר אל הזונים הרחבת משכבך מדמיה לזונה שמשכבה רחב, רק יען שאינה יכולה לקחת את הזונים לשם כי בעלה עמה במטה לכן תצא מן המשכב הרחב לשכב עם הנואפים במשכב קצר שהכינו הם אצל הגדר, וז״ש הנה הרחבת משכבך אבל יען ותכרת לך מהם המשכב תכרת ותבדיל אותך מן הזונים, לכן אהבת משכבם של הזונים, אשר היא יד חזית – יד ואצל החזית והגדר, (והנמשל שתחת שבעודך עובד האל היה לך כל טוב ושפע רב, עזבת מקור חיים לחצוב לך בארת נשברים).
    ולפי שדימה אותם לאישה זונה אמר, התנהגת כאישה שנואפים מצפים וממתינים לה1, וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ וליבך לצאת אל הנואפים הממתינים שם2, כִּי מֵאִתִּי – אצלי היית שוכבת3 וְגִּלִּית הכיסוי שהיינו מכוסים יחד4, וַתַּעֲלִי מאצלי5 ללכת אל הנואפים6, כאישה מנאפת7 הִרְחַבְתְּ את מקום8 מִשְׁכָּבֵךְ לקבל בו הרבה נואפים9, וַתִּכְרָת – וְכָרַתְּ10 לָךְ מֵהֶם ברית אהבה11 שבחרת שיהיו אנשי בריתך12, אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם שישכבו עמך13 יָד – בכל מקום אשר14 חָזִית – ראית15 ואף בפרסום רב16:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. רש״י, מצודת דוד. ורצה לומר בעוד היותך במקדש ה׳ שמת זכרונך ללכת אל בית העבודת כוכבים (מצודת דוד). רד״ק מבאר שבמקום המזוזה הניחו דבר לזכרון העבודה זרה, והוא ההיפך ממה שציוותי על מצוות מזוזה שתזכרו תמיד את עבודתי, כמו שכתוב (דברים ו, ט) ״וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ״, ואת הנחת את עבודתי בעבור עבודת אלהים אחרים ושמת להם זכרון אחר הדלת והמזוזה והנחת הזכרון שנתתי לך לזכרני תמיד. ויש מפרשים (הובא ברד״ק) ״זכרונך״ כמו ״זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן״ (הושע יד, ח) או ״אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה״ (ויקרא ו, ח) דהיינו שמת קטורת לעבודה זרה אחר הדלת והמזוזה. ומלבי״ם מבאר ש״זכרונך״ הם הלבונה והבשמים שעל צווארה, ומדמה אותה במשל האשה הזונה שיוצאת בלילה ממשכב בעלה אל הזונים העומדים מאחורי הגדר והניחה זכרונה מאחרי הדלת והמזוזה כדי שלא ירגיש בה בעלה. ובמדרש, ״ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך״ שנו רבותינו, הגליונים וספרי מינים אין מצילין אותם מפני הדליקה, ר׳ יוסי אומר אף בחול קודר האזכרות שבהם ויגנזו והשאר ישרפו, אמר רבי טרפון יקפח את בניו שאם יבואו לידי שאני שורפן עם האזכרות שבהם, שאפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהם של אלו, שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין, ועליהם אמר ״וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ״, א״ר ישמעאל קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שְׁמִי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד (תהלים קלט, כא) ״הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהוָה אֶשְׂנָא״, וכשם שאין מצילין אותן מן הדליקה כך אין מצילין אותן מן הנהר ומן המפולת ולא מדבר המאבדן (ילקוט שמעוני).
    3. רש״י.
    4. רש״י, מצודת דוד.
    5. רש״י, מצודת דוד.
    6. מצודת דוד. אבן עזרא מבאר ותעלי לזנות בפרהסיא. אני צוויתי לך לעבוד עבודתי במקום סתר שנאמר ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי״ (שמות כ, כ), וצוויתי (שם) ״וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי״ שלא תעשה בניין אבנים גבוה, ואת עשית בהיפך, עבדת לאלהים אחרים במקום מגולה על ההרים הרמים (רד״ק).
    7. שבעלה ישן עימה במיטה מצד זה והיא דוחקת אותו להרחיב משכבה מצד השני לתת מקום לנואף (רש״י).
    8. מצודת דוד.
    9. רש״י, מצודת דוד. רצונו לומר עבדת לעבודת כוכבים הרבה (מצודת דוד). ורד״ק מבאר ״הרחבת משכבך״ אני אמרתי (דברים יב, יג-יד) ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה״, ואת הרחבת משכבך במקומות רבים ״כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה״ (ירמיהו ב, כח).
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. אבן עזרא.
    13. מצודת דוד.
    14. אבן עזרא, מצודת דוד.
    15. רש״י, מצודת דוד.
    16. מצודת דוד. רד״ק מבאר ״יד חזית״ בכל מקום ומקום אשר ראית, ההיפך מהאמור (דברים יב, יג) ״בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה״, כי אני ציוויתי לך זה שלא תלמדי ממעשי הגויים שהם מקריבים בכל מקום, ועשית היפך מצוותי בכל דבר.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ט) וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד⁠־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד⁠־שְׁאֽוֹל׃
    And you went to the king with ointment, and increased your perfumes, and sent your ambassadors far off, even down to the nether-world.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    כַּד עֲבַדְתְּ לִיךְ אוֹרַיְתָא אַצְלַחְתְּ בְּמַלְכוּתָא וְכִדְאַסְגֵית לִיךְ עוֹבָדִין טָבִין סַגִיאָה מַשִׁרְיָתִיךְ וּשְׁלַחְתְּ אִזְגַדָךְ עַד מֵרָחִיק וְאַמְאֵיכְתְּ תַּקִיפֵי עַמְמַיָא עַד לִשְׁאוֹל.
    ואמא אנת פאטרפת אלמלוך באלאדהאן וכת׳רת להם עטרך וארסלת אליהם בפיוג׳ך אלי בעד והבטת אליהם אלי אלג׳חים.
    כבר הקדמתי גם כן לבאר מה שניבא האל על הנשענים בבני אדם בפרשת הוי היורדים מצרים (ישעיהו ל״א:א׳), הוי בנים טורדים (ישעיהו ל׳:א׳), ואומר כאן גם כן, שהפרק הזה, מחמת שהוא פרק תוכחה לסוררים שבאומה, וכבר הזכיר העברות החמורות, ראה לסמוך להם גנות ההישענות על בני אדם כדי שלא תבטח האומה – כמו שעשו מקצת ממנה בזמן השעבוד – על אחד המלכים או אחת האומות, לבד מן האל. וכמו שעשו מקצת ממנה בימי חזקיה, ולפני כן בימי אחז, כפי שביארתי. ונזף כאן במי שעושים כזאת ששולחים שמנים לתרופה או מנחה למלכים. כי ותשורי נגזרת מלשון ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳).
    וייחד הדיבור על השמן והבשמים לפי שעל הרוב מביאים מארץ ישראל למצרים לבונה ושמנים ומרכבה. וכמו שעשו לפרעה כך עשו למלך אשור.
    וקרוב שדיבורו כאן ומשלחי ציריך עד מרחוק כוונתו לאשור. ותשפילי עד שאול כוונתו למצרים. לפי שההליכה אליה, מצויינת תמיד בתיבת ירידה.
    ותשרי למלך בשמן – הענקת בשמים למלכים כתשורות; פועל עתיד.⁠1 ומשורש זה ״ותשורה אין להביא״ (שמואל א ט׳:ז׳).⁠2
    1. במשמעות זו פירשו ׳שור׳ גם רס״ג, ריב״ג במחברות ובאצול ערך ׳שור׳, וראב״ע על אתר. חיוג׳ ערך ׳שור׳ (לפי הסבר דבריו על ידי ריב״ג במחברות ערך ׳שור׳), דונש בתשובות על רס״ג מס׳ 3 וראב״ע על אתר (כפירוש שני) מפרשים במשמעות של ראייה, כלומר, הלכת לראות את השמץ. ריב״ג באצול שם וכן רד״ק על אתר מפרשים גם במשמעות של הליכה. מנחם בערך ׳שר׳ – במשמעות של סיכה. אפשר כי אבן בלעם הוסיף ניתוח פורמלי וציין, כי לפנינו פועל עתיד בגלל הכתיב ׳ותשרי׳ שאינו שקוף כל צורכו.
    2. בפירושו לבמדבר כב ז אומר אבן בלעם: ״ותשורה אין להביא לאיש האלהים אי חק אלרויה״ – ׳ותשורה אין להביא לאיש האלהים׳ (שמואל א ט 7), כלומר דמי ראייה״; ואין אנו יודעים מה דעתו האחרונה.
    ותשורי למלך בשמן – ואני מתחלה גדלתיך, והיית מקבלת פני מלכיך בכל מיני תפנוקים. ותשורי – לשון ראיית פנים, כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז), וכן ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳) – דורון הקבלת פנים.
    ותשלחי ציריך – שלוחייך למרחוק – לגבות מס ממלכי האומות.
    ותשפילי – את חזקי האומות עד שאול, כן תרגמו יונתן.
    And you brought a gift to the king with oil Heb. וַתָּשֻׁרִי. Originally, I aggrandized you, and you would greet your king with all sorts of delights. וַתָּשֻׁרִי is an expression of an audience. Comp. "I see him (אֲשׁוּרֶנוּ) but he is not near" (Bemidbar 24:17). [Also], "And there is no present (תְּשׁוּרָה) to bring" (I Sam. 9:7), [i.e.,] a gift for an audience.
    and you sent your ambassadors Your messenger afar to collect tribute from the heathen kings. ([Manuscripts and Keli Paz read:] the kings of the nations.)
    and you humbled the laws of the heathens (of the nations [Mss. and Keli Paz]) to the grave. Jonathan rendered it in this manner.
    ותשורי למלך בשמן – כעניין שאמר הושע:⁠א וברית עם אשור יכרותו ושמן למצרים יובל (הושע י״ב:ב׳).
    ותשלחי ציריך עד מרחוק – כעניין שאמר יחזקאל: ואף כי תשלחנה לאנשיםב באים ממרחק אשר מלאך שלוח אליהםג והנה באו לאשר רחצת כחלת עיניךד ועדית עדי (יחזקאל כ״ג:מ׳). ותשפילי עד למאד – מאותה שעה ששלחת ציריך עד מרחוק שיבואו אלייך למשכב דודים הושפלת עד שהיה בך הפך מן הנשים בתזנותייך (יחזקאל ט״ז:ל״ד). ששאר זונות המנאפים משלחים אחריהם, ואת לא עשית כן אלא ותשלחי ציריך עד מרחוק.
    א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הושע״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לאנשים״.
    ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״להם״.
    ד. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״וכחלת עינייך״.
    ותשורי וגו׳ – והנה עוד רעה אחרת, לא די שעבדת לע״ז, עד ששגרת דורון למלך אשור או למצרים להשען עליו, והנה ותשורי מגזרת ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳).
    ויאמר רבי משה הנגיד ז״ל: כי ותשורה דמי המראה והנבואה. גם נכון הוא להיות ותשורי כמו אשורנו, הלכת לראות.
    בשמן – כי מארץ ישראל יוליכו השמן.
    ציריך – הם השלוחים.
    ותשפילי – נפשך, עד שאול.
    ותשרי וגו' And thou gavest,⁠1 etc. There is yet another evil, says the Lord, to Israel; thou hast not only worshipped idols, thou hast also sent presents to the kings of Assyria or Egypt, and hast relied on them.⁠2 As to the meaning of ותשרי and thou gavest a present, comp. ותשורה and a present (1 Sam. 9:7); R. Moses Hannagid3 derives תשורה from שור to see, and explains it to signify the fees for the vision and prophecy; according to this explanation ותשרי may be compared with אשורנו I shall see him (Num. 24:17), and explained thou didst go to see him.
    With oil. Oil was exported from Israel.
    ציריך Thy messengers.
    זתשפילי And didst debase thyself.
    1. A. V., And thou wentest.
    2. Comp. c. xxx. and xxxi.; Hos. 14:4; 2 Kings 16:8, 17:4.
    3. R. Moses Hannagid is probably identical with R. Moses Hakkohen. Hannagid means the prince, and is a title given to men of distinction.
    ותשורי – ותבאי. כמו תשורי מראש אמנה שהוא תאשורי מלשון תמוך אשורי במעגלותיך והאלף החסרה. כמו וימש חשך, ויאמש. לא יהל שם ערבי, יאהל.
    ותשלחי ציריך – להביא בשמים ורקוחים להתיפות כנגדם.
    ותשפילי עד שאול – ותעמיקי להתקרב אליהם.
    ותשרי למלך בשמו – ותשורי פירש רב סעדיה ז״ל מענין תשורה שהוא מנחה.
    ואני פירשתיו בספר השרשים כמו: ותלכי. וכן: תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד׳:ח׳), ישור על אנשים (איוב ל״ג:כ״ז), וכן: שרותיך ומערביך (יחזקאל כ״ז:כ״ה), וכן בדברי רבותינו ז״ל: שיירא העוברת ממקום למקום.
    למלך – בפתח הלמ״ד לידיעה, ר״ל מלך אשור שהוא היה מושל בכל הארצות בימים ההם. אמר: לא די שעבדת אלהים אחרים אלא שסלקת בטחונך ממני ובטחת בזרוע בשר ודם, ועל זה נאמר: ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן י״י יסור לבו (ירמיהו י״ז:ה׳), שאלו היו עובדים כוכבים ודעתם לאל, שהוא הסבה הראשונה, ועובדים השמש והירח לכבודו ועובדים צורותם לעבודה היה רע, כמו שאמר: לא תעשון אתי אלהי כסף וגו׳ (שמות כ׳:י״ט), אלא עוד עשו רעה שהסירו לבם ובטחונם מהאל ובטחו במלך אשור ואחר כן נפלו בידו.
    ואמר בשמן – כי שמן היו מוליכים מארץ ישראל, כמו שנאמר עליה: ארץ זית שמן (דברים ח׳:ח׳), ואמר: יהודה וארץ ישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך (יחזקאל כ״ז:י״ז), ואמר: ושמן למצרים יובל (הושע י״ב:ב׳).
    ותרבי רקחיך – שהיית שולחת להם למנחה שמן רוקח, עשית ממנו הרבה לשלוח למלך אשור להיות לך לעזר.
    ציריך – שלוחיך, שלחת אותם במנחה עד מרחוק, כי ארץ אשור רחוקה היא מארץ ישראל.
    ותשפילי – השפלת עצמך עד שאול, ובזית בשלחך אל ארץ רחוקה לבקש עזר.
    ואפשר שיהיה תשפילי – פעל עומד, וכן השפילו שבו (ירמיהו י״ג:י״ח), כלומר שפלת עד שאול בעבור המעשים הרעים.
    ויונתן תרגם הפסוק כן: כד עבדת לך אורייתא וגומר.
    ולכן סיים: ותשרי למלך – רוצה לומר מלך אשור.
    וענין תשרי – מתשורה. ואין עיקר כונת אלה הנביאים לזמת הנשים עם אנשי בבל, רק לחשק הגברים מעמנו לכרות להם ברית ואחוה עם בני אשור, והם החריבום באחרית. וממין זה מלאו הנביאים ספריהם.
    וטעם גלית – משרש גלה וזה כטעם איזה רוח עבר י״י וגו׳ (מלכים א כ״ב:כ״ד).
    מאתי – כמו ממני כלומר גלית עצמך ועלית לאוהבים אחרים.
    יד חזית – הטעם ראית מקום נאות לך לפי מחשבתיך.
    ותשורי למלך בשמן וגו׳ ופי׳ רב סעדי׳ שהוא מלשון תשורה שהוא מנחה, והרד״ק פי׳ מענין הליכה או ראייה כמו תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד, ח), ישור על אנשים, ולמ״ד למלך היא בפתח לידיעה רומז למלך אשור שהיה מושל בכל הארצות בימים ההם יאמר הכתוב לא די שעבדת אלהים אחרים אלא שהסירות בטחונך ממני ותבטחי על בשר ודם והיית שולחת למלך אשור מנחות להשגב בו, ולפי שהיה בא״י שמן רב כמ״ש ושמן למצרים יובל (הושע יב, ב) והיו עושים שם מיני רקוחים ובשמים הרבה לכן אמר ותשורי למלך בשמיך ותרבי רקוחיך ששלחת לו שמן ורקוחים הרבה להיות לך לעזר ותשלחי ציריך עד מרחוק כלומר שלחת שלוחיך עם המנחה לארץ אשור שהיא רחוקה מא״י ותשפילי עד שאול רוצה לומר השפלת את עצמך ובזית את שמך בשלחך אל ארץ אחרת לקבל עזר, ואפשר לפרש ותשפילי שלא הועילה להם המנחה כי בסוף באו להשפלה ואותו מלך אשור החריבם, ולפי שהיו שולחים דרך רחוקה אותה מנחה וצירים לכן אמר
    ציריך – במקצת ספרים צריך חסר יו״ד וכן נמסר עליו לית וחסר.
    מרחק – ברוב הספרים חסר וא״ו ופליגי עליה במסורה עיין במקרא גדולה בשמואל א׳ כ״ו.
    ותשורי – מלשון תשורה ודורון כמו ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳).
    רקוחיך – בשמים מעשה רוקח וכן רקחי המרקחת (דברי הימים א ט׳:ל׳).
    ציריך – מלאכיך כמו וציר בגוים שולח (עבדיה א׳:א׳).
    שאול – בור הקבר.
    ותשורי – ר״ל לא די שעבדת עבודת כוכבים אלא שסולקת בטחונך ממני ושלחת תשורה למלך אשור בדורון של שמן ותרבי לשלוח לו בשמים מעשה רוקח למען יהיה בעזרתך.
    ותשלחי – שלחת מלאכיך אליו עד אשור הרחוקה מארצך.
    ותשפילי – השפלת נפשך עד שאול בהראות הכנעה מרובה.
    ותשרי למלך בשמן – נראה לי כי מאחר שהמשיל העם החוטא לאשה זונה, אמר שהיא הולכת לקדם פני המלכים מרוקחת בשמן טוב וכל מיני מרקחות, וזה סימן לחזק מצחה מצח אשה זונה אשר לא תכלם מפני כל. ובמלת מלך יש גם כן רמז לאלילים (עיין למעלה ל״ז:י״ג).
    ומלת למלך – נראה לי ענינה לכל מלך, כמו לַיום {במדבר כ״ח:ג׳} שענינו לכל יום, לַדור {תהלים כ״ב:ל״א} לכל דור.
    ותשרי – לשון הליכה, וכן בלשון ערבי, ומזה תשורי מראש אמנה {שיר השירים ד׳:ה׳}, ומזה שיירה (רד״ק).
    ותשלחי צריך עד מרחק – להביא לך דודים.
    ותשפילי (לשלוח) עד שאול – דרך הפלגה, אם במעמקי הארץ היו נואפים, היית חוזרת אחריהם.
    ותשרי – מענין הבטה מרחוק ותבט עיני בשורי.
    ותשרי – מספר איך הלכה מדחי אל דחי, שאחר שיצאת ממשכב בעלה החלה להיות קדשה ומזומנת לזנות, עד שחשבת מחשבות איך לזנות עם המלך, וקשטת עצמך לתכלית זה בשמן המור, כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור, ואחר ההכנה הזאת ותשלחי ציריך להמליץ בעדך ולהלל אותך בית פרעה, עד שהשפלת עצמך עד שאול כי אח״כ היית מופקרת לכל, החלות לזנות עם הגדולים ולא עלה בידך ולכן היית קדשה לכל עובר ושב (וזה נמשל איך זנו מאחרי אלהיהם וכרתו ברית עם מלכי אשור ומצרים, ואח״כ הושפלו גם לפני מלכים קטנים).
    ולא די שעבדת עבודת כוכבים אלא שסילקת בטחונך ממני1 ובטחת בזרוע בשר ודם2, וַתָּשֻׁרִי – ושלחת תשורה3 לַמֶּלֶךְ אשור4 בַּדורון של5 שֶּׁמֶן6, וַתַּרְבִּי לשלוח לו7 מנחה8 רִקֻּחָיִךְ – בשמיים מעשה רוקח9 למען יהיה בעזרתך10, וַתְּשַׁלְּחִי – ושלחת אליו11 צִרַיִךְ – שלוחיך12 עַד אשור13 מֵרָחֹק – הרחוקה מארצך14, וַתַּשְׁפִּילִי – והשפלת נפשך15 עַד שְׁאוֹל – בור הקבר16 בהראותך הכנעה מרובה17:
    1. מצודת דוד.
    2. ובזה עשו רעה נוספת שהסירו ליבם ובטחונם מהאל ובטחו במלך אשור ואחר כך נפלו בידו (רד״ק).
    3. מצודת דוד. כמו דורון (מצודת ציון). רבינו סעדיה גאון ביאר שהיא מנחה (מובא ברד״ק). רש״י מבאר מלשון ראיית פנים כמו (במדבר כד, יז) ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״. רד״ק מבאר ״ותשורי״ ותלכי, מלשון שיירה. ומלבי״ם מבאר מלשון הבטה מרחוק כמו (תהלים צב, יב) ״וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי״.
    4. רד״ק, מצודת דוד. ואמר ״למלך״ הלמ״ד בפתח לידיעה, ר״ל מלך אשור שהוא היה מושל בכל הארצות בימים ההם (רד״ק).
    5. מצודת דוד.
    6. ואמר ״בשמן״ כי שמן היו מוליכים מארץ ישראל (אבן עזרא, רד״ק).
    7. מצודת דוד.
    8. רד״ק.
    9. מצודת ציון.
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד.
    12. רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון.
    13. מצודת דוד.
    14. רד״ק, מצודת דוד.
    15. אבן עזרא, מצודת דוד. ואפשר לפרש ותשפילי שלא הועילה להם המנחה כי בסוף באו להשפלה ואותו מלך אשור החריבם (אברבנאל).
    16. מצודת ציון.
    17. מצודת דוד. תרגום יונתן ורש״י ביארו את הפסוק באופן שונה, ולפי ביאורם הנביא מתאר את הצלחת ישראל כאשר עבדו את ה׳, והקב״ה אומר להם ״ותשורי למלך בשמן״ דהיינו שאני מתחילה גדלתיך, והיית מקבלת פני מלכיך בכל מיני תפנוקים, ותשלחי ציריך למרחוק לגבות מס ממלכי האומות, ותשפילי את חזקי האומות עד שאול. מלבי״ם מבאר כי הפסוק הוא המשך המשל איך הלכה אותה אישה בוגדת מדחי אל דחי שאחר שיצאה ממשכב בעלה החלה להיות קדשה ומזומנת לזנות, עד שחשבה מחשבות איך לזנות עם המלך, וקישטה עצמה לתכלית זה בשמן המור, ואחר ההכנה הזאת ״ותשלחי ציריך״ להמליץ בעדך ולהלל אותך בית פרעה, עד ״שהשפלת עצמך עד שאול״ כי אח״כ היית מופקרת לכל, החלת לזנות עם הגדולים ולא עלה בידך ולכן היית קדשה לכל עובר ושב, והנמשל, איך זנו מאחרי אלהיהם וכרתו ברית עם מלכי אשור ומצרים, ואח״כ הושפלו גם לפני מלכים קטנים.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (י) בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל⁠־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃
    You were wearied with the length of your way; yet you did not say, 'There is no hope'. You found a renewal of your strength; therefore you were not affected.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּסַגִיאוּת אוֹרְחָתִיךְ לָאֵית לָא אֲמַרְתְּ לְמִתַּב נִכְסִין סַגִיאִין אַסְגֵית עַל כֵּן לָא סַבַּרְתְּ לְמֵיתָב.
    ובכת׳רהֿ סעיך קד תעבת ולם תקולי בס ואלחיואן אלד׳י טלבתה ידך וג׳דתה ולד׳לך לם תרתעדי.
    וייראה נכון, שמה שהזכיר חית ידך הם הסוסים, שהיו מביאים ממצרים. וכשהשיגום לא חרדו מאלוהיהם, כמו שאמר מצאת על כן לא חלית.
    חית ידך מצאת על כן לא חלית – כאשר מצאת את מזונך ודי מחייתך, לא נבהלת.⁠1 המתרגם2 פירש פסקה זו שלא לפי הראוי, היינו שהיטה אותה לעניין משכב זכור, והרי הפסקה נוגעת לעבודת האלילים בעליל; הלא תראה את הפסוק גם להם שפכת נסך העלית מנחה וגם גם שם עלית לזבח זבח. הוצאת הכתוב ממשמעו הנראה לעין והעמסת משמע שאין לייחס לו, על ידי פירוש רחוק, הוא פשע, מה גם שהחטא ש<המפרש> מזכיר3 הוא נדיר באומה, ואין עליו כל ידיעה פרט לרמז דק בפסוק ״וגם קדש היה בארץ״ (מלכים א י״ד:ד׳). ומדברי השם יתברך העל אלה אנחם ניתן להוכיח, כי הם מתייחסים לעבודת האלילים, כי אי אפשר שהכול יסכימו על אותו מנהג, שאותו הזכיר המפרש, עד שירגז ה׳ עליהם רוגז כזה. אבל עבודת האלילים היתה נפוצה אצלם, ולא היו נרתעים ממנה בהסכמה4 מצד הכול, מן המלך ועד המון העם, ועל כך אמר ה׳ ״העל אלה אנחם״.
    1. לפי פרפרזה זו של אבן בלעם, ברור שפירוש ׳חית׳ במשמעות של ׳מחיה׳, והשווה לזה אלפסי ערך ׳חי׳ וריב״ג באצול ערך ׳חיה׳. אין זה מן הנמנע, כי עניין ׳כפאיה׳ (=די) מייצג מעין דרשה: ידך – דיך.
    2. הכוונה לרס״ג אשר תרגם את הפרשה הזאת כתוכחה על משכב זכור, והשווה לפירושו הארוך בליקוטים שבמהדורת דרנבורג, עמ׳ 126–128.
    3. כלומר חטא של משכב זכור.
    4. הגירסא ׳באצפאק׳ ברורה בכתב היד, ומצד העניין אין כל צורך לתקן ׳באתפאק׳ כפי שהציע דרנבורג.
    ברוב דרכך יגעת – נתעסקת בצרכיך, למלאות תאותך להרבות הונך.
    לא אמרת נואש – אתיאש מאילו ולא אחוש עוד לעסוק בהן, כי בתורה ובמצות אתן לב.
    חית ידך מצאת – צורכי ידך מצאת, הצלחת במעשיך.
    על כן לא חלית – לא נחלה לבך לדאג אל עבודתי לעסוק בתורה.
    חית – לשון ערבי הוא, צורך.
    With the length of your way you became wearied You engaged in your necessities, in the filling of your lust, to increase your wealth.
    you did not say, "Despair.⁠" I will despair of these and I will no longer care to engage in them, but I will pay my attention to Torah and precepts.
    The power of your hand you found Heb. חַיַּת, the necessity of your hand you have found; you have succeeded in your deeds.
    therefore, you were not stricken ill Your heart was not stricken ill to worry about My service, to engage in the Torah. חַיַּת is an Arabic word, meaning necessity.
    חיית ידך מצאת על כן לאא חלית – כחךב מצאת, שלא פרעתי מכם שהארכתי לכם אפי, על כן לא חלית. חיית ידך – הוא לשון כח, כמו: ויאספו פלשתים לחיה (שמואל ב כ״ג:י״א).
    א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״לא״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״כן ידך״.
    ברוב דרכך יגעת – מרוב דרכים ששנית, והנה יגעת, ולא אמרת נואש לבי, כמו ונואש ממנו שאול (שמואל א כ״ז:א׳), רק אמרת אולי תועיל יגיעתי.
    חית – כמו כח, והטעם דבק עם יגעת, על כן לא חלית.
    In the greatness of thy ways, which thou didst frequent, and in which thou hast wearied thyself, without saying: נואש there is no hope, my heart is despairing;⁠1 (comp. שאול ונואש ממני and Saul shall despair of me (1 Sam. 27:2)); thou thoughtest that thy exertion might still be of some use.
    חית The life, that is, the strength. Thou hast found the life of thine hand, when thou hadst wearied thyself; therefore thou wast not grieved.
    1. Ibn Ezra supplies the masculine noun לבי, my heart, as the subject to נואש.
    לא אמרת נואש – לקוין בהם.
    ומי גרם לך שחית ידך – חיותך והנאתך מצאת – בהם לפי רעתך שאמרת אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי. וכענין ונשבע לחם ונהיה טובים שאמרו דורו של ירמיהו.
    על כן לא חלית – ולא יגעת בעבודתם.
    ברוב דרכך יגעת – אלו רצית היית נושעת במנוחה בארצך, אלו הלכת בדרכי האל יתברך, ועתה כי מרדת בו הוצרכת לבקש עזר ויגעת ברוב דרכים.
    לא אמרת נואש – כמו האדם היגע בדרכים שיאמר: נואש לבי מלכת בדרכים האלה, אשב ואנוח, לא אמרת את כן, אלא ערב היה לך כל הטורח ההוא, על כן לא חלית ולא כאבת בטורח ההוא מאהבתך ללכת בדרכי העמים ולסור מדרך י״י.
    פי׳ חית ידך – חיי כחך, כלומר מצאת דבר שהיה ערב לך כמו המזונות שהם חיי האדם וכחו.
    חית – סוג זה השרש מטעם חיות, אם נפרש חי כמו וארפכשד חי (בראשית י״א:י״ב), או חיה כמו וחיית אתה וביתך (ירמיהו י״ח:י״ז), ולכן נקראת הבהמה חיה, וכן ארבע צורות הבהמות ארבע חיות, וכן ארבע חיות (יחזקאל א׳:ה׳), וכן כתוב וחית פלשתים (שמואל ב כ״ג:י״ג), על מחנה קהלת פלשתים, לכן אמרו בכאן חית ידך נכון על קהלת אשור, וגם נכון שיהיה מענין מחיה כטעם כי למחיה שלחני (בראשית מ״ה:ה׳), כלומר מצאת מחיתך עם בני אשור לפי כונתך.
    וטעם על כן לא חלית – על דרך משל כי מי שימצא תמיד מחיתו והמזונות המורגלים לו לא יחלה לעולם, כי אם על דרך זרות.
    ברב דרכך יגעת לא אמרת נואש רוצה לומר ברוב הדרכים האלה ששלחת אין ספק שיגעת הרבה ועכ״ז לא אמרת נואש, האם חית ידך מצאת ע״כ לא חלית כלומר האם חיי וצרכי כחך מצאת בדרכים ההם שעל כן לא חלית ולא יגעת בהם ובעבור שהיו בני ישראל עושים זה בסתר והיו מכחישים ענין המנחה והשלוחים שהיו שולחים למלך אשור לכן אמר הנביא בשם
    חית ידך מצאת – במקצת ספרי הדפוס כתוב ידך וצ״ל ידך כי הוא לנקבה ואם און בידך הרחיקהו.
    נואש – מלשון יאוש ועזיבת הדבר כמו ואמרו נואש (ירמיהו י״ח:י״ב).
    חית – ענין כח ובריאות וכן עד חיותם (יהושע ה׳:ח׳).
    חלית – מלשון חולי ומכאוב.
    ברוב דרכך – במה שהלכת הרבה בדרכי לבך לבקש עזר ממלך אשור הנה נתייגעת הרבה בזה ועכ״ז לא אמרת אתייאש עצמי מלבקש עזרה ממנו לפי רוב הטורח.
    חית ידך מצאת – על כי מצאת ממנו כח ידך כי זרוע לך ברכב ובפרשים לכן לא נעשית חולה וכואב עם כל הטורח כי קבלת בשמחה.
    ברב דרכך יגעת – בעל אוצר השרשים פירש דרך כנוי לתשמיש, וכן נכון לפי הענין, ונוטה לזה תרגום החכם יש״ר {יצחק שמואל ריגייו}.
    נואש – בינוני נפעל משרש יאש, ראוי לי ליאש את לבי ולהרחיקו מדרך זה.
    חית ידך מצאת – מצאת ידך וכחך חיה ובריאה לעשות עוד כאשר עשית.
    על כן לא חלית – לא דאגת לעתיד, כמו ואין חולה מכם עלי (שמואל א כ״ב:ח׳). ואחד מתלמידי אומר שאולי הקריאה הנכונה חית ירך ברי״ש, מלשון ונפלה ירכה (במדבר ה׳:כ״ז) כנוי לרחם.
    חית ידך – בריאות היד, כל הגוף מת רק היד עודנה חיה, על כן לא חלית.
    ברב דרכך – הגם שיגעת ברב דרכך שהלכת לחפש את הזונים ולא מצאת חפצך, מ״מ לא אמרת נואש ולא נתיאשת, כי חית ידך מצאת בעוד שמצאת והרגשת כי ידך חי,
    על כן לא חלית לא היית חולה בעיני עצמך הגם שרגליך וגופך כבר היו עיפים כ״ז שעוד יד אחת היה חי בקרבך לא שקטת ממעשיך הרעים, (הנמשל, הגם שעי״כ נהרסה ארצם וגלו ונתפזרו ועברו עליהם כמה רעות כל זמן שעוד היו מקצתם עדיין על אדמתם לא הרגישו במכאוב הגויה הכללית שהיא כלל המדינה ולא עזבו מלדרוש עזרת נכר ולעבוד את אלהיהם)
    בְּרֹב – במה שהלכת הרבה1 דַּרְכֵּךְ – בדרכי ליבך לבקש עזר ממלך אשור, הנה2 יָגַעַתְּ – נתייגעת הרבה בזה3, ועם כל זה4 לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ – אתייאש מלבקש עזרה ממנו לפי רוב הטורח5, רק אמרת אולי תועיל יגיעתי6, חַיַּת – כח7 יָדֵךְ מָצָאת ממנו8 עַל כֵּן לֹא חָלִית – נעשית חולה וכואבת למרות כל הטורח9, עָרֵב היה לך כל הטורח ההוא מחמת אהבתך ללכת בדרכי העמים ולסור מדרך ה׳10:
    1. מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. מצודת דוד. ואלו רצית היית נושעת במנוחה בארצך אילו הלכת בדרכי האל יתברך, ועתה כי מרדת בו, הוצרכת לבקש עזר ויגעת ברוב דרכים (רד״ק).
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד. אלא ערב היה לך כל הטורח ההוא (רד״ק).
    6. אבן עזרא.
    7. אבן עזרא, מצודת ציון. ורש״י מבאר צורך ידך.
    8. מצודת דוד. כלומר מצאת דבר שהיה ערב לך כמו המזונות שהם חיי האדם וכוחו (רד״ק).
    9. מצודת דוד.
    10. רד״ק. רש״י מבאר את הפסוק בדרך שונה, ״ברוב דרכך יגעת״ נתעסקת בצרכיך למלאות תאוותך להרבות הונך ולא התייאשת ולא חשבת לעזוב דרך זו ולעסוק בעבודת ה׳ ותורתו, הצלחת במעשיך ולא נחלה ליבך לדאוג על עבודתי לעסוק בתורה. מלבי״ם מבאר הגם שיגעת ברוב דרכך שהלכת לחפש את הזונים ולא מצאת חפצך, מ״מ לא התייאשת, ״כי חית ידך מצאת״ כי הרגשת שידך עדיין חיה, על כן לא היית חולה בעיני עצמך, כלומר, הגם שרגליך וגופך כבר היו עייפים, כל זמן שעוד יד אחת היתה חיה בקרבך לא שקטת ממעשיך הרעים, והנמשל, הגם שנהרסה ארצם וגלו ונתפזרו ועברו עליהם כמה רעות, כל זמן שמקצתם עדיין היו על אדמתם לא הרגישו במכאוב הגוויה הכללית שהיא כלל המדינה ולא עזבו מלדרוש עזרת אל נכר ולעבוד את אלהיהם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יא) וְאֶת⁠־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא⁠־שַׂ֖מְתְּ עַל⁠־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃
    And of whom have you been afraid and in fear, that you would fail? And as for Me, you have not remembered Me or laid it to your heart. Have I not held My peace even of long time? Therefore you do not fear Me.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וְיַת מַן יְצֵיפְתְּ וְקָדָם מַן דְחֵילְתְּ אֲרֵי אַסְגֵית לְמַלָלָא כַדְבִין וּפוּלְחָנִי לָא אַדְכַּרְתְּ וְלָא שַׁוֵית דְחַלְתִּי עַל לִבִּיךְ הֲלָא אֲנָא יְהָבִית אַרְכָּא מֵעַלְמָא דְאִם תְּתוּבִין לְאוֹרַיְתָא וְלִקֳדָמַי לָא תַבְתְּ.
    ומן ד׳א אלד׳י אהתממת בה או כ׳פתה אד׳ תכד׳בין ואיאי פלם תד׳כרי ולם תרדי אלי באלך אלא אני אלממהל וכ׳אצהֿ מן דהרך ואיאי לא תכ׳אפין.
    אחרי כן אמר להם: ומי העם אשר יראתם מהם עד שביקשתם עזרה מאשור וממצרים? אם תאמרו: כן, ראוי להתיירא מהם, תכזבו. ואת מי דאגת ותיראי דומה למה שאמר לנו בגלות מי את ותיראי מאנוש ימות (ישעיהו נ״א:י״ב), כפי שביארתי.
    אח״כ אמר: ממי תיראי כאשר אני מאריך לכם אפי מאז היותכם, ועוזרכם מעולם, כאמרו ותשכח ה׳ עושך (ישעיהו נ״א:י״ג) כפי מה שביארתי.
    ואת מי דאגת – ממי נתייראת.
    כי תכזבי – כי פסקת ליך מעבודתי ובגדת בי, כמו לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א), כל האדם כוזב (תהלים קט״ז:י״א), פַֿלַיְיַנַץ. וכן כל לשון כזב – מי שבוטחין עליו והוא כוזב ובוגד.
    הלא אני מחשה – שהחשיתי על כמה פשעיםא שפשעת בי.
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד פוק׳ 127, סינסינטי 653, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״פעמים״.
    And whom did you dread Of whom were you afraid?
    that you failed Heb. תְּכַזֵּבִי, that you ceased to worship Me and you betrayed Me. Comp. "Whose water shall not fail (יְכַזְּבוּ)" (infra 58:11). Comp. also "Every man is a traitor (כֹּזֵב)" (Tehillim 116:11). Falajjnc in Old French, to fail. Likewise, every expression of כָּזָב means one upon whom people rely, and he fails and betrays them.
    Indeed, I am silent I kept silent in the face of many transgressions that you transgressed against Me.
    ואת מי דאגת ותיראי כי תכזבי – כשכחשת בי.
    אותיא לא זכרת ולא שמת על לבך הלא אני מחשה מעולם כשכחשת בי ואותי לא זכרת, ובגדת ואמרת בלבבך שאני מחשה על חטאותיך מעולם שלא שילמתי לך כדרכך וכמעללייך, והוא גרם לךב שאותי לא תיראי.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ואותך״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לך״.
    ואת וגו׳ – למה הוצרכת לדאוג מאויב ולירא מאויב עד שהוצרכת לכזב, ולא זכרת אותי.
    הלא אני מחשה – לפי דעתי שהוא פועל יוצא לשנים פעולים, והטעם כי אני משתיק באמת מי שיכזב, כן אני וכן הייתי, ויתכן היות את מי דאגת, מתי יראת ממני, והראשון הוא הנכון, ויש אומרים שטעם מחשה כטעם החשיתי (מלכים ב י״ד) שאסבול, כאדם שישתוק.
    And of whom hast thou been afraid, etc. What hadst thou to fear from an enemy and to be afraid of him for, so as to lie, and not to think of me.
    מחשה is a causative verb, and means silencing. אני מחשה ומעולם I silence, even of old,⁠1 those that lie; this I am doing now, and have always done. It is, however, possible to explain the words ואת מי דאגת ונו' when hast thou feared me, etc.;⁠2 but I prefer the first explanation. Some compare אני מחשה with החשתי I have holden my peace (42:14), and explain it I held my peace, I forbore; it is in that case an anthropomorphism.
    1. A. V., Have not I held my peace even of old.
    2. One can hardly see how the meaning when can be found in the words מתי ;ואת מי is perhaps a corruption of את מי, and the meaning of Ibn Ezra's remark would in that case be, for whom hast thou been afraid of me ?
    {ו}⁠את מי מהם דאגת ותיראי כי תכזבי – לי ותשקרי בבריתי. שמא מיראתם שהיו חזקים וגדולים ממני כיזבת לי ותדבקי בהם,
    ואותי לא זכרת – בעבדך אתם לשום אל לבך שאנקם ממך.
    הלא אני מחשה – ומחריש לשונאי ומעולם אני ואותי לא תיראי – שעיניי פקוחות על כל דרכייך.
    ואת מי דאגת – ממי פחדת ותירא.
    כי תכזבי – אם תרצי לכזב ולאמר שלא עשית אלה המעשים שזכרתי, ממי פחדת, כי אותי לא זכרת כשהיית עושה המעשים הרעים, ולא שמת על לבך, כי לא היית חושבת שאני רואה מעשיך, אם כן לא פחדת ממני, למה תכזבי? טוב הוא שתתוודי עליהם.
    הלא אני מחשה – הלא אני שתקתי לך, והארכתי אפי ולא הענשתיך מיד.
    ומעולם – ומקדם מדתי כן עם בריותי, שאני מאריך אפי עליהם.
    ואותי לא תיראי – אבל את לא יראת אותי, כי אם יראת אותי לא היית עושה המעשים הרעים, ואם לא יראת אותי בעת המעשה לא תיראי אותי בעת התוכחה, שתכזבי ותאמרי לא עשיתי רע.
    דאגת – זה הלשון מיוחד בעברי על התוגה מפחד על דבר עתיד אפשרי אצלו שיהיה, וכן היתה עדתינו דואגת מבני אשור.
    כי תכזבי – הטעם כמו ויכחשו אויביך לך (דברים ל״ג:כ״ט), ולכן סמך לזה הלא אני מחשה וגו׳, כטעם והלוים מחשים לכל העם (נחמיה ח׳:י״א) ולכן אמר השם לעמנו הלא אני מעולם ומקדם מחשה ומשתק לכל מדבר, ולמה תדברי כזבים לאויביך מיראה מהם, ואותי לא תראי.
    ואת מי דאגת ותיראי כי תכזבי כלומר ממי את יראה שהרי אותי לא זכרת עד שתפחדי ממני וגם לא שמתני על לבך, ואומרו הלא אני מחשה ומעולם ואותי לא תיראי פירשו המפרשים הנה לא זכרתני ולא עליתני על לבך לפי שאני מחשה ושותק למעשיכם ואת סבורה שהוא להעדר הידיעה ושכן היה מעולם וזהו אומרו ומעולם ואותי לא תיראי רוצה לומר שנפסקה ידיעתי לגמרי מעולם ומתוך כך אותי לא תיראי, ונראה לי שמחשה הוא כמו מחסה שהשי״ן והסמ״ך מתחלפים יאמר הלא אני מחסה ומעוז הייתי לך ומעולם היה זה לכם ואיך אותי לא תיראי.
    מחשה ומעלם – במסורת הדפוס ג׳ ב׳ מלא וא׳ חסר ע״כ ולא פירש יותר. והמדפיס כתב זה מלא וא״ו אבל בכמה ספרים מדוייקים כ״י וגם בדפוס ישן חסר וכן מצאתי מפורש במסורת כ״י ומעולם ג׳ ב׳ מלא וחד חסר וסימן ומעולם לא שמעו. בטרם הרים. ואת מי דאגת בתראה חסר.
    דאגת – מלשון דאגה ופחד.
    תכזבי – ענין עזיבת הדבר כמו תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו ט״ו:י״ח).
    מחשה – ענין שתיקה כמו החשיתי מעולם (ישעיהו מ״ב:י״ד).
    ואת מי דאגת – ר״ל הנה כ״ז היה בחנם כי ממי פחדת ותיראי אשר עזבת בטחונך בי ולא זכרת אותי ר״ל וכי יש מי בעולם אשר לא תגבר ידי עליו.
    לא שמת על לבך – כי טוב לחסות בה׳ וכפל הדבר במ״ש.
    הלא אני מחשה – באמת אני משתיק את כל הקמים עליך ומעולם בא הדבר ממני ולא מעזר האומות ועכ״ז לא תיראי מפני כי אם מן הקמים עליך.
    ואת מי דאגת ותיראי כי תכזבי – ממי דאגת וממי יראת, לחשוב ולהבין כי לבסוף תכזבי, לשון אשר לא יכזבו מימיו (למטה נ״ח:י״א), כלומר לא דאגת ולא יראת, ולא חשבת כי תכזבי.
    הלא אני מחשה – הייתי מחריש ושותק, וגם מזמן כביר הייתי מחשה, על כן אותי לא תיראי.
    וגיזניוס פירש מיראת מי בגדת בי, ואין לפירוש זה טעם, וכי עלתה על לב שעבדו עבודה זרה לאונסם? ועד כאן הוא מצייר אותם כאשה החוזרת מרצונה אחר הנואפים. ורד״ק ולודוביקוס De Dieu ורוזנמילר פירשו כי תכזבי שתכחישי מה שעשית, אמנם שם כזב ענינו הפך שם כחש, כזב הוא האמירה על לאו הן, וכחש על הן לאו.
    דאגת, ותיראי – הדאגה היא מחשבות להסיר ענין שלבו נוקפו עליו כמו ואם לא מדאגה מדבר וגו׳ פן יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כב כד), והיראה, הוא מפני שונא אחד שיכול לעשות לו רע.
    ואת מי דאגת – אומר אליה כאל אשה זונה פרוצה שלטת, שאינה יראה עוד מבעלה כלל,
    ממי דאגת או ממי תיראי (הדאגה הוא שדואג פן יאבד את אהבת אוהבו והיראה מפני העונש) ומבאר נגד את מי דאגת, את אין לך לדאג פן ע״י נאופיך לא אהיה עוד אישך ואתן לך ספר כריתות. כי הלא תכזבי – הלא את בעצמך תכזבי לאמר שאיני בעלך כלל,
    ואותי לא זכרת עוד וגם עת תזכרני בפיך לא שמת על לבך ונגד ותיראי אומר את מי תיראי, הלא אין לך לירא מפני העונש כי אני מחשה ולא מעתה כי אני מחשה מעולם ואיני מעניש אותך וכן לא תיראי מפני יראת הרוממות כיראת בעל על האשה כי אותי לא תיראי ר״ל את עושה הכל בלא דאגה ובלא יראה מפני, ואינך מתחרטת על מעשיך בשום פעם.
    וכל זה שעזבת אותי היה בחינם1, וְאֶת מִי – וממי2 דָּאַגְתְּ – פחדת3 וַתִּירְאִי ונתייראת4 כִּי תְכַזֵּבִי – תעזבי אותי5 והפסקת לעבוד אותי?!⁠6 וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ כשהיית עושה המעשים הרעים7 ובגדת בי8, לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ כי טוב לחסות בה׳9, הֲלֹא באמת10 אֲנִי מַחְשֶׁה – משתיק את כל הקמים עליך11, וּמֵעֹלָם בא הדבר ממני ולא מעזר האומות12, וְעם כל זה13 אוֹתִי לֹא תִירָאִי כי אם מן הקמים עליך, וכי יש מי בעולם אשר לא תגבר ידי עליו?!14:
    1. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שהנביא פונה לעם בשם ה׳ כאל אשה זונה פרוצה שאינה יראה עוד מבעלה כלל, באומרו את אין לך לדאוג פן ע״י נאופייך לא אהיה עוד אישך ואתן לך ספר כריתות, כי הלא את בעצמך תכזבי לומר שאיני בעלך כלל, ואת עושה הכל בלא דאגה ובלא יראה מפני, ואינך מתחרטת על מעשיך בשום פעם.
    2. רד״ק.
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. רש״י.
    5. מצודת ציון. ר״י קרא מבאר כחשת בי. רש״י מבאר הפסקת.
    6. רש״י.
    7. רד״ק.
    8. רש״י, ר״י קרא.
    9. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת דוד. רש״י מבאר אני מחשה ששתקתי על כמה פשעים שפשעת בי. והארכתי אפי ולא הענשתיך מיד (רד״ק).
    12. מצודת דוד. רד״ק מבאר ומאז ומתמיד מידתי כן עם בריותי שאני מאריך אפי עליהם.
    13. מצודת דוד.
    14. מצודת דוד. רד״ק מבאר אבל את לא יראת אותי, כי אם יראת אותי לא היית עושה המעשים הרעים, ואם לא יראת אותי בעת המעשה לא תיראי אותי בעת התוכחה שתכזבי ותאמרי לא עשיתי רע.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יב) אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת⁠־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃
    I will declare your righteousness. Your works also — they shall not profit you.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲנָא חֲוֵיתִי לָךְ עוֹבְדִין טְבִין דְאִינוּן זַכְוָן לִיךְ וְאַתְּ אַסְגֵית לִיךְ עוֹבָדִין בִּישִׁין דְלָא יִחֲנוּן לִיךְ.
    אני אלד׳י אפלג׳ בחג׳תך ואמא אעמאלך הד׳ה פלא תנפעך.
    אח״כ אמר: אם תבקשו לנצח אנשי ריבכם במופת חותך, לא תצדקו. וצדקתך נגזר מן נצטדק (בראשית מ״ד:ט״ז) – לא תזכו בניצחון בדבר שהוא גדול ממני, כמו שאמר אביה והנה עמנו בראש האלהים וכהניו (דברי הימים ב י״ג:י״ב) וכמו שאמר אסא כי אין עמך לעזור (שם י״ד:י׳) ואמר יהושפט אלהינו הלא תשפט (שם כ׳:י״ב).
    אני אגיד צדקתך – אני תמיד מגיד לך דברים שאם תעשי אותם תצדקי.
    ואת מעשיך – שאת עושה שלא ברצוני, לא יועילוך – בעת רעתך.
    I tell your righteousness Constantly, I tell you things to do, so that you will be righteous.
    and your deeds that you do against My will shall not avail you at the time of your distress.
    אני אגיד צדקתךא – ברצוני ובגילת נפשי הייתי מגיד צדקותיך אילו ידעתי שתפשת מעשים טובים.
    אבל מעשייך לא יועילוך – לא עשית מעשים טוביםב שיועילו לך.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״צדקותיך״.
    ב. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״טובים״.
    אני אגיד צדקתך – בפה.
    ואת מעשיך ולא יועילוך – בעבור שמעשיך רעי׳, שבטחת על זולתי י״י.
    צדקתך Thy righteousness in words.
    And thy works they shall not profit thee, because they are bad; thou hast trusted to others beside me.
    (יב-יג) {ו}⁠לא יועילוך – צדקתך ומעשיך, שבזעקך יצילוך קבוציך – אותם אלוהות שקבצת אליך לעזרך.
    ואת כלם ישא רוח – ויקח הבל – שאף לעצמם לא יועילו.
    והחסה בי – שייכנע מלפניי וישוב אלי.
    אני אגיד – אע״פ שתכזבי את, ותאמרי צדיקה אני, אני אגיד הצדקה שעשית, והם המעשים הנזכרים. התאמרי כי הם מעשים טובים?
    ואת מעשיך – ואגיד מעשיך שעשית, ולא יועילוך המעשים שעשית כאשר חשבת, אבל יזיקוך.
    אני אגיד צדקתך – כפי מחשבתם שהיו חושבים לעשות צדק גמור, כי היו כורתים ברית עם בני אשור כמו שקדם לזה הנביא כמה פעמים, וכלל דברי זה הנביא וכן כלם בענין חרבן בית ראשון, כי בימי חזקיה לא רצו הנביאים שיכנעו למלך אשור, והפך זה בימי צדקיהו, כי לכל זמן הרצון השם, אבל בשום זמן לא רצה השם שיבטחו וישענו בבני אשור רק בשם ית׳, אם כן היה ראוי לנביאים שיוכיחו עמנו תמיד כי היו בוטחים באשור, ואף רבים בימי חזקיה כל שכן בימי צדקיה היו כן, והיו קבוצים ונקהלים בני עמנו להועץ ולשלוח למלך אשור תשורות ומרקחות כמ״ש ותשרי למלך וגו׳, ולכן סיים זה ישעיה להם בשם האל.
    ולכן אני אגיד צדקתך ואת מעשיך ולא יועילוך כלומר הדברים שאת עושה ומכנה אותם בצדקתך אני אגידם וכן אגיד את מעשיך אלה ולא יועילוך המנחות והצירים ששלחת למלך אשור ולא יעמדו לך בעת צרתך.
    יועילוך – מלשון תועלת.
    אני אגיד צדקתך – אני מגיד לך במה תמצא צדקה ממני ואת המעשה אשר תעשה וזהו לחסות בה׳ לא בעזר העובדי כוכבים.
    ולא יועילוך – אבל כל דברי אינם מועילים לך כי אינך פונה אליהם.
    אני אגיד צדקתך – כשהייתי מחשה ומחריש היית בועטת בי, עכשו אגיד ואפרסם דרכיך ומעשיך, כלומר לא אחריש עוד, ואז מעשיך לא יועילוך להצילך מידי.
    צדקתך – דרך לעג, אגיד מה היתה צדקתך.
    ואת מעשיך – ואגיד את מעשיך, שאינם מעשי צדקה אלא מעשים רעים, ולא יועילו לך לזכות בדין.
    אני אגיד – ר״ל למה תדאג ואיך תירא מפני הלא אני מגיד לך צדקתך מלמדך לעשות דברים שתצדק בהם,
    ואת מעשיך הטובים ומ״מ ולא יועילוך כי את חפצה בהפקר לא בצדקת המעשים, אבל דע כי הגם שעתה אינך יראה מפני, אבל
    אֲנִי תמיד1 אַגִּיד – מגיד לך2 צִדְקָתֵךְ – דברים שאם תעשי אותם תצדקי3, וְכן אֶת מַעֲשַׂיִךְ אשר תעשי4, וְאולם כל דברי5 לֹא יוֹעִילוּךְ – מועילים לך כי אינך פונה אליהם6 מפני שאת חֲפֵצָה בהפקר ולא בצדקת המעשים7:
    1. רש״י.
    2. רש״י, מצודת דוד.
    3. רש״י.
    4. וזהו לחסות בה׳ ולא בעזר העובדי כוכבים (מצודת דוד).
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת דוד.
    7. מלבי״ם. ורש״י מבאר ואת מעשיך שאת עושה שלא ברצוני לא יועילוך בעת רעתך. אבן עזרא מבאר מעשיך לא יועילוך בעבור שמעשיך רעים שבטחת על זולת ה׳. ורד״ק מבאר אע״פ שתכזבי את ותאמרי צדיקה אני, אני אגיד הצדקה שעשית והם המעשים הנזכרים, התאמרי כי הם מעשים טובים? ואגיד את מעשיך שעשית, ולא יועילוך המעשים שעשית כאשר חשבת אלא יזיקוך.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יג) בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת⁠־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא⁠־ר֖וּחַ יִקַּח⁠־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל⁠־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר⁠־קׇדְשִֽׁי׃
    When you cry, let those that you have gathered deliver you; but the wind shall carry them all away. A breath shall bear them off. But he that takes refuge in Me shall possess the land and shall inherit My holy mountain.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אַצְוָחִי כְעַן אִם יִפְרְקוּנִיךְ עוֹבָדֵי שִׁקְרִין דַהֲוֵית מִתְעַסְקָא בְהוֹן מִיַנְקוּתִיךְ וְיַת כּוּלְהוֹן יִטוֹל רוּחָא יְהוֹן כִּלְמָא וּדְרָחֵיץ עַל מֵימְרִי יַחְסִין אַרְעָא וְיֵירַת טוּרָא דְקוּדְשִׁי.
    בזעקך יצילוך קבוציך – כינוסו וכינוס בניו יצילוך שנאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו.
    ואת כלם ישא רוח יקח הבל – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו.
    והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי – זה יעקב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. כתיב ושם האיש אלימלך, אמר רבי יהושע בן קרחה ח״ו שאפילו מצאו סובים לא יצאו, אלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך.
    ואד׳א צרכ׳ת ליכ׳לצוך מג׳מועין פאן ג׳מיעהם יחמלהם אלריח מת׳לא ויאכ׳ד׳הם אלהבא ואלמסתכן בי ינתחל אלבלאד ויחוז ג׳בל קדסי.
    (יג-יד) ומאמרו בזעקך חוזר למה שיארע בזמן הישועה. שכל אלה מבני ישראל, שיישענו על האומות, לא יועילו כלום. יתר על כן, יכלו כולם, ולא יוותרו כי אם הבוטחים בו, כמו שאמר והחוסה בי ינחל ארץ, וכמו שאמר צפניה והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה׳ (צפניה ג׳:י״ב). או מי שיחזור בתשובה מאלה שבטחו [באומות] לפי שחזר והזהיר על התשובה בראש הפרשה. ואז יזהירו הנותרים את בניהם, אלו לאלו, שלא לבטוח בבני אדם, כאמרו ואמר סלו סלו.
    בזעקך יצילוך קבוציך – יקומו נא קבוצות אלילים ופסיליםא אשר קיבצת ויצילוך בזעקך מצרתך, הלא את כולם ישא רוח ולא יוכלו להציל.
    א. כן בכ״י. בדפוסים נוסף כאן: ״ומכחישי תורה״.
    When you cry out, let your collections save you Let the collection of your idols and your graven images [and those who deny the Torah] that you collected, rise and save you when you cry out from your distress. Indeed, wind will carry all of them off, and they will not rise, neither will they be able to save.
    בזעקך יצילוך קיבוציך – כסבורה את שיצילוך קיבוציךא – עבודה זרה, שלא הנחתם עבודה זרה בכל מקום שלא עבדתם אותה, את כולם ישא רוח יקח הבל.
    א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כסבורה את שיצילוך קיבוציך״.
    בזעקך יצילוך קבוציך – אלה שקבצת להושיעך, והנה קבוציך תאר השם, כמו למודי י״י (ישעיהו נ״ד:י״ג).
    ואת כולם ישא רוח יקח הבל – (אותם) דרך משל שיאבדו ולא יראו ישועת השם.
    והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי – והנה הוא דבק עם הפרשה הנכתבת למעלה כל שומר שבת (ישעיהו נ״ו:ו׳).
    קבוציך Thy companies, which thou hast brought together for thy assistance. קבוציך lit., those gathered by thee, is an adjective, in form like למודי taught of (54:13).⁠1
    But the wind shall carry them all away, etc. This is a figurative expression for they will perish and not see the salvation which is coming from the Lord.
    And he that putteth his trust, etc. We see here how this chapter is connected with the preceding; comp. whosoever keepeth the Sabbath etc. (56:6).⁠2
    1. That is, the pupils of. Comp. c. iii. Note 5.
    2. Ibn Ezra seems to consider the keeping of the Sabbath as a sign of our trust in the Lord, since he finds in the words and he that putteth a trust in me a reference to the words that keepeth the Sabbath from polluting it.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

    בזעקך – עתה תראי אם יועילוך מעשיך כשתזעקי מרעת האויבים, תראי איך יצילוך קבוציך, ר״ל העמים שהיית מקבצת לעזור לך, והיית נושאת מנחה להם להיות לך לעזרה, עתה תראי אם יצילוך, כי הם יחריבוך, כי מלך אשור החריב א״י, והנה הם לא הצילו עצמם כשבא לירושלים בעם כבד.
    ואת כולם ישא רוח – כמו הרוח שישא המוץ קל מהר, כן מתו כולם ברגע אחד.
    והחוסה בי – והוא חזקיהו וסיעתו, ינחל ארץ, לא כמו שחשב מלך אשור ללכוד ירושלם.
    ויירש הר קדשי – הוא ירושלם. ואף על פי שענין זה על חזקיהו, נכלל בו גם כן עניין כל אדם. וכל קבוץ האדם לא יועיל לו בזעקו מצרתו, כי כל קבוצי האדם בעולם הזה הוא רוח והבל, ויראת י״י היא אוצרו, והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי – העולם הבא נקרא ארץ חיים והר הקדש, ומכשול העולם הזה הוא העון, והרמתו היא התשובה.
    ואמר: אבל בזעקך – אלי כלומר לשם, אז יצילך קבוציך ותחבולותיך – על ענין מלכי אשור או זולתם אם להכנע להם ואם להלחם עמך, ובכלל כי כל השתדלות שתוכלי לעשות לא יועילוך אם לא תזעקי ותתפללי תפלת ערוכה אלי, כמו ואת מעשיך לא יועילוך. והכלל הוא כי השם חפץ בתחבולות הנבון אך שישען בשם, וזה ענין יקר מאד.
    וטעם ואת כלם – רמז לבני אשור הרמוזים כמה פעמים בזאת הפרשה.
    יקח הבל – הטעם יקחם הבל.
    והוא אמרו בזעקך יצילוך קבוציך רוצה לומר נראה כשתזעקי מתוך המצור ורעת האויב אם יצילוך קבוציך רוצה לומר העמים שהיית מקבצת והיית נושאת להם מנחה להיות לך לעזרה עתה תראי אם יצילוך כי הם יחריבוך וכן היה שמלך אשור עצמו החריב את השבטים, ואמר אח״כ ואת כלם ישא רוח והקבוצים ההם ג״כ את כלם ישא רוח ירמוז למפלת סנחריב בבואו על ירושלם והחוסה בי כמו חזקיהו וסיעתו ינחיל ארץ ויירש הר קדשי שהוא ירושלם. ואפשר לפרש שאמר בזעקך יצילוך קבוציך על מלכי אשור ומצרים כמו שפירשתי ושלא יירשו הם העה״ז כי מהרה תצא רוחם וישובו לאדמתם ואחרי מותם ההפסד יקח הבל שלא ישאר לנפשם זכר והשארות אחרי מותם אבל תמות נפשם כנפש הבהמה ואמנם כל אדם החוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי שהוא העה״ב, והאיש אשר כזה החוסה בי אינו כנביאי השקר ומנהיגי הרשע שזכר צופיו עורים כלם שלא יזהירו את העם ולא יוכיחוהו אבל בהפך שהוא
    בזעקך – יש ספרים שהעי״ן בשוא לבדו.
    בזעקך – ענין קבוץ ואסיפה על כי באה בזעקת המאסף וכן מה לך כי נזעקת (שופטים י״ח:כ״ג).
    הבל – דבר שאין בו ממש.
    והחוסה – ענין בטחון.
    ויירש – מלשון ירושה.
    בזעקך – בעת תאספי רכב ופרשים מצבא העובדי כוכבים הבאים לעזרתך מול האויב וכי יצילוך הקבוץ שקבצת בתמיה.
    ואת כולם וכו׳ – אבל את כולם ישא הרוח ויפוצו על פני האדמה והבל יקחם ר״ל יכלו מן העולם במעט סיבה ואיה אם כן בטחונך.
    והחוסה בי – משא״כ החוסה בי הנה ארצו תשאר לו לנחלה ועיר ציון הר קדשי ישאר לו לירושה ולא יזיזנו האויב משם ועל חזקיהו נאמר שבטח בה׳ ולא זז ממקומו לא כמו שחשב סנחריב.
    בזעקך – ואז כשתזעקי מצרה יקומו נא ויצילוך אותם שקבצת סביבותיך, דודיך אשר אהבת, הם האלילים, וכל זה דרך לעג.
    יקח הבל – הֲבַל פה, רוח קל, וכן כל הֶבֶל עקרו הבל פה.
    ינחל ארץ ויירש הר קדשי – אין הכוונה שישוב מן הגלות לארץ ישראל, אך היא מליצה על המצב המוצלח והקיים, כמו וענוים יירשו ארץ, שכון ארץ ורעה אמונה, בני עבדיך ישכונו (תהלים ל״ז:י״א, ל״ז:ג׳, ק״ב:כ״ט).
    ישא רוח יקח הבל – הרוח ישאם למרחוק עד שיאבדו מפניך, ולא שיצטרך ע״ז רוח גדולה וחזקה כי גם הבל ודבר קל יקחם ממקומם מרוב חולשתם שאין בם ממש.
    ינחל ארץ ויירש הר קדשי – הירושה תציין הורקת הקנין מרשות המוריש לרשות היורש עד שהמוריש יִוָרֵש ונשאר בלא הקנין הזה, ובא בהפעיל כי תוריש גוים על הגירוש מן הרשות, והנחלה תציין המשך הקנין בידו לזרעו אחריו ותמצא מטעם זה שם נחלה על עצמיים הגיונים. נחלו פתאים אולת. אך שקר נחלו אבותינו. וכן מצאנו פעל ירש על שם נחלה כל בת יורשת נחלה. ולכן אמר שינחל ארץ, ומוסיף כי גם ירש עוד רשות האויבים. ולא זאת הארץ כי גם הר קדשי שחשוב יותר.
    בזעקך עת תזעקי שיצילך קבוציך – עת תבא עליך צרה ותזעקי אל הקיבוצים האלה מן הזונים עמך שיצילו אותך אז תראי כי את כולם ישא רוח ורק החוסה בי ינחל ארץ.
    עתה תראי אם יועילוך מעשיך כשתזעקי מרעת האויבים1, בְּזַעֲקֵךְ כאשר תאספי לעזרתך מן האויב רכב ופרשים מצבא עובדי הכוכבים, האם2 יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ – הקיבוץ שקיבצת?!3 יקומו נא קבוצות אלילים ופסילים אשר קיבצת ויצילוך בזעקך מצרתך, הלא הם לא יוכלו להצילך4 וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא הָרוּחַ5 עד שיאבדו מפניך6 ויפוצו על פני האדמה7, יִקַּח אותם8 הָבֶל9, וְרק10 הַחוֹסֶה – הבוטח11 בִי יִנְחַל אֶרֶץ12וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי13 ולא יזיזנו האויב משם14:
    1. רד״ק.
    2. מצודת דוד. מצודת ציון מסביר ש״בזעקך״ הוא ענין קיבוץ ואסיפה. רש״י רד״ק ומלבי״ם מבארים בשעה שתזעק.
    3. מצודת דוד. ר״ל העמים שהיית מקבצת לעזור לך והיית נושאת להם מנחה שיהיו לך לעזרה, עתה תראי אם יצילוך, כי הם יחריבוך, שהרי מלך אשור החריב את ארץ ישראל ואותם עמים לא הצילו אפילו את עצמם כשבא מלך אשור לירושלים בעם כבד (רד״ק).
    4. רש״י.
    5. דהיינו כמו הרוח שישא המוץ קל מהר, כן מתו כולם ברגע אחד (רד״ק).
    6. מלבי״ם.
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. ולא שיצטרך עבור זה רוח גדולה וחזקה, כי גם הבל ודבר קל יקחם ממקומם מרוב חולשתם שאין בם ממש (מלבי״ם). ורצה לומר יכלו מן העולם במעט סיבה ואיה אם כן בטחונך?! (מצודת דוד).
    10. מלבי״ם.
    11. מצודת ציון.
    12. דהיינו ארצו תישאר לו לנחלה (מצודת דוד).
    13. דהיינו ירושלים עיר ציון הר קדשי תישאר לו לירושה (רד״ק, מצודת דוד).
    14. ועל חזקיהו נאמר, שבטח בה׳ ולא זז ממקומו לא כמו שחשב סנחריב ללכוד את ירושלים (מצודת דוד). ואע״פ שענין זה על חזקיהו, נכלל בו גם כן עניין כל אדם, שכל קיבוץ האדם לא יועיל לו בזעקו מצרתו, כי כל קיבוצי האדם בעולם הזה הוא רוח והבל, ויראת ה׳ היא אוצרו, ״והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי״ העולם הבא נקרא ארץ חיים והר הקודש, ומכשול העולם הזה הוא העוון, והרמתו היא התשובה (רד״ק).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יד) וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ⁠־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ⁠־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃
    And He will say, "Build up, build up, clear the way. Remove the stumbling block out of the way of My people.⁠"
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וְיֵימַר אַלִיפוּ וְאַזְהָרוּ אַפְנוֹ לֵב עַמָא לְאוֹרַח תִּקָנָא סְלִיקוּ תַקְלַת רַשִׁיעַיָא מֵאוֹרַח כְּנִשְׁתָּא דְעַמִי.
    ויקול אכ׳לצוהא אכ׳לצוהא ונג׳לו טרקהא וארפעו אלמעאת׳ר מן טריק קומי.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

    (יד) ועניין סלו – להאמין אמונה טהורה בריבון העולמים, כאמרו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים ס״ח:ה׳). ומה שיורה שאמונה זו בלב הוא אמרו מסלות בלבבם (תהלים פ״ד:ו׳).
    ויש להאמין, שכל המאמין בזולת ה׳, הריהו מכשול, כמו שביארתי בפרשת וכשלו בם רבים (ישעיהו ח׳:ט״ו). ונקבע בסוף פרשה זו שהזכרתי מקצת מן התשובה כדי לחתום בה.
    ואמר סלו סלו – ציווי מן הכפולים, ועניינו סילוק אבנים וניקוי.⁠1
    1. השווה ראב״ע על אתר.
    ואמר סלו סלו – כה יאמר הנביא בשמי לעמי: כבשו כבשו מסלה סלולה, פנו יצר הרע מדרכיכם.
    הרימו מכשולא – סקלו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם, הם הרהורי רשע.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד פוק׳ 127, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בנוסח שלנו. בכ״י לוצקי 778: ״מכשל״.
    And he shall say, "Pave, pave" So will the prophet say in My name to My people, "Pave, pave a paved highway, clear away the evil inclination from your ways.⁠"
    remove the obstacle Remove the stones upon which your feet stumble; they are wicked thoughts.
    ואמר סלו סלו – הקב״ה אומר להם סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי – זה יצר הרע.
    סולו – כמו: מסילה, דרכו דרך הטוב.⁠א
    א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״סולו כמו מסילה.. הטוב״.
    ואמר – האומר או הקורא או הכרוז.
    סולו סולו – המסילה סקלו מאבן (ישעיהו ס״ב:י׳). וטעם פעמים, שהקורא יקרא כן פעם אחר פעם.
    מדרך עמי – שהיו עובדי השם, על כן בסוף הפרשה אין שלום אמר י״י לרשעים (ישעיהו מ״ח:כ״ב).
    ואמר And it will be said. Lit., and shall say the subject, האומר he who will say, הקורא he who will call, or הכרוז the proclamation is to be supplied.⁠1
    סלו Remove the stones from the path. The repetition of סלו indicates, that this proclamation is to be made repeatedly.
    My people, that is, those that worship the Lord; comp., there is no peace to the wicked (ver. 21).⁠2
    1. Comp. Ibn Ezra on 2:4, Note 5.
    2. The expression עמי my people must, therefore, be limited to the good of the people of God; only for them are all these happy events predicted.
    ואמר – החסה בי בראותו כי אני אני הוא סלו סלו – המסלה סקלו מאבן.
    הרימו מכשול – אותם האשירים והמזבחות והמצבות והאלילים.
    מדרך עמי – שהן להם למכשול ולאבן נגף והיכנעו ושובו לאלהי השמים.
    ואמר סלו סלו – החוסה בי יאמר במגפת האויב: סלו סלו פנו דרך, כי המכשול שהיה בדרכים הורם, והוא האויב, שלא היו יכולים ישראל לבא ירושלם מפני האויב.
    אמר: פנו להם הדרך עתה והרימו המכשול – אם יש בדרכים אבני מכשול הרימו אותם, כי המכשול הגדול והוא האויב כבר הוסר. והצווי אינו לאנשים מיוחדים אלא למי שיהיה, וכן: ראה ריח בני (בראשית כ״ז:כ״ז) אמור למלך ולגבירה (ירמיהו י״ג:י״ח), חזקו ידים רפות (ישעיהו ל״ה:ג׳), והדומים להם, ואמר שיפנו להם דרך ויבא עתה ישראל בהשקט ובבטחה.
    וענין סלו ומסלה – שמרימים הדרכים באבנים שמשימים בדרכים שהם מקולקלות בטיט.
    וי״מ סלו – מה שמסירין האבנים מן הדרכים שלא יכשלו בהם בני אדם העוברים בדרכים והבהמות.
    ואמר סלו – הטעם ואז יאמר, כי זה דבק עם והחוסה בי וגו׳ ויירש הר קדשי (ישעיהו נ״ז:י״ג), ורמז ואמר אם לשם ואם לאי זה אומר שיהיה במצות השם.
    וטעם סלו – עשו מסילות.
    יאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי רוצה לומר שיסירו המונעים המעכבים והם הרהורי לבם הרע ויהיה סלו סלו מגזרת סלו סלו המסלה סקלו מאבן (ישעיה סב, י) ופנו דרך הוא מענין קול קורא במדבר פנו דרך ה׳ (שם מ, ג), וענין כל זה הוא מה שפירש באומרו הרימו מכשול מדרך עמי. ואפשר לי לפרש שסלו סלו הוא מגזרת סלו לרוכב בערבות (תהלים פח, ו), סלסלה ותרוממך, וענין זה כי כל אשר בשם ישראל יכנה ראוי לו שישער מעלת הש״י ויתבונן נפלאות תמים דעים אם בסדר הדברים הטבעיים וטבעיהם כחותיהם וסגולותיהם ואם בשמים שמים לה׳ שישור שחקי׳ כי גבהו ותנועתם התמידית וסדורם המופלא וכמ״ש חז״ל (שבת עה, א) כל מי שאינו מחשב תקופו׳ ומזלות עליו הכתוב אומר (ישעיה ה, יג) ואת פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, ומלבד כל זה ישכיל ענין השכלים הנבדלים והשפעתם מהראשון יתברך, אבל כבר היו מבני אדם שבהשערה ובהתחכמות הזה נפלו במהמורות בל יקומו בחשבם שמפני רוממותו יתברך היה בלתי משגיח בפרטי העולם השפל וכמ״ש עליהם המשורר (תהלים קלט, כא) אשר יומרוך למזמה כלומר שיחסו לו יתברך רוממות לתכלית רע והוא לסלק השגחתו, ולזה אמר החוסה בהש״י לאנשי דורו סלו סלו פנו דרך רוצה לומ׳ רוממו ה׳ אלהינו וגדלוהו אבל לא תסלקו מפני זה השגחתו פנו דרך שלא תשימו מונעים בדרך השגחתו ולא תאמרו שלא תעבור השגחתו ממרום על השפלים הנה דרך ה׳ להשגיח ולהשפיע למטה פנו אותו ולא תיחסו לו מונעים ובזה תרימו מכשול מדרך עמי האומרים אין ה׳ רואה אותנו מה בצע כי שמרנו משמרתו, ואמר שיעשו זה לפי שהקב״ה בעצמו ביאר הפנה הזאת הוא אומרו
    ואמר סלו סלו – הלמ״ד דגושה בשניהם.
    סלו – מלשון מסילה ודרך כמו ויסלו עלי ארחות אידם (איוב ל׳:י״ב).
    פנו – ענין הסרה.
    הרימו – ענין הפרשה וכן תרומה לה׳ (שמות ל׳:י״ג).
    ואמר – חזקיה שחסה בי יאמר סלו סלו ר״ל עשו מסילה ודרך כבושה.
    פנו דרך – מן המכשולות.
    הרימו – הפרישו אבני מכשול מן הדרך שילכו בו בני עמי כי לא יפחדו עוד מן האויב כי מת ואיננו.
    (הקדמה) פרקים נ״ז:י״ד – ס״ג:י׳ – המשך הנבואות על הגאולה העתידה.
    (יד) ואמר – חוזר למעלה (נ״ו:ח׳) נאום ה׳ אלהים מקבץ נדחי ישראל, והנביא אומר עכשו כי אז יאמר ה׳ סלו סלו המסלה וישובו נדחי ישראל לארצם בשלום.
    סלו – חוזר לדרך הכתוב אחריו וענינו הגביהו הגומות שבדרך, ותהיה הדרך ישרה, סלו מלשון סלו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳), סלסלה ותרוממך (משלי ד׳:ח׳).
    פנו דרך – ואחר שתהיה הדרך סלולה וישרה, פנו אותה מכל דבר שיוכל לעכב ההליכה עליה.
    ואמר – מתחיל ענין חדש שאחר שדבר (נ״ה ו׳) על התשובה והפסיק באמצע הענין (מן נ״ו ט׳ עד הנה) מספור רוע הדור ורוע המנהיגים, שב לאמר כי ה׳ יסלול דרך לקבל החוטאים האלה בתשובה סלו – במקום שאין דרך סולו דרך חדש, ובמקום שיש דרך רק שאח״כ נתקלקל פנו דרך – ובמקום שהדרך עוד מתוקן רק שנמצאו עליו אבני מכשול הרימו מכשול מדרך עמי – (ר״ל אותם שלא ידעו דרך ה׳ כלל למדו אותם, ואף אותם שידעו ושכחו, ואף אותם שלא שכחו רק שיצרם היה להם למכשול)
    וְבעת מגפת האויב1 אָמַר – יאמר החוסה בי2, סֹלּוּ סֹלּוּ – עשו מסילה ודרך כבושה3 פַּנּוּ דָרֶךְ מן המכשולות4, כי המכשול שהיה בדרכים הוּרָם5, ואם יש בדרכים אבני מכשול6 הָרִימוּ את הַמִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי כי המכשול הגדול שהוא האויב כבר הוסר, ויבואו עתה ישראל בהשקט ובבטחה7, כי לא יפחדו עוד מן האויב כי הוא מת ואיננו8:
    1. רד״ק.
    2. רד״ק, מצודת דוד. והוא חזקיה המלך שחסה בה׳ (מצודת דוד). רש״י ור״י קרא ביארו שהקב״ה יאמר כן, והמכשול הוא יצר הרע דהיינו פנו את היצר הרע מדרכיכם. מלבי״ם מבאר כי כאן מתחיל עניין חדש, שאחר שדיבר על התשובה (לעיל נה, ו) והפסיק באמצע העניין (מפרק נו, ט עד הנה) מסיפור רוע הדור ורוע המנהיגים, שב לומר כי ה׳ יסלול דרך לקבל החוטאים האלה בתשובה, ״סלו״ במקום שאין דרך סולו דרך חדש, ובמקום שיש דרך רק שהיא התקלקלה ״פנו דרך״, ובמקום שהדרך עוד מתוקנת רק שנמצאו עליה אבני מכשול ״הרימו מכשול מדרך עמי״, רצונו לומר, אותם שלא ידעו דרך ה׳ כלל למדו אותם, ואף אותם שידעו ושכחו, ואף אותם שלא שכחו רק שיצרם היה להם למכשול.
    3. מצודת דוד. ורד״ק מבאר שמרימים הדרכים ע״י אבנים שמשימים בדרכים שהם מקולקלות בטיט. ויש מפרשים (הובא ברד״ק) ״סלו״ מה שמסירין האבנים מן הדרכים שלא יכשלו בהם בני אדם והבהמות העוברים בדרכים (רד״ק).
    4. מצודת דוד.
    5. והוא האויב, שלא היו יכולים ישראל לבוא לירושלים מפני האויב (רד״ק).
    6. רד״ק.
    7. רד״ק.
    8. מצודת דוד.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (טו) כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת⁠־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל⁠־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃
    For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, whose name is Holy, "I dwell in the high and holy place with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר רָמָא וּמְנַטְלָא דְשָׁרֵי בִשְׁמַיָא וְקַדִישׁ שְׁמֵהּ בְּרוּמָא שְׁרֵי וְקַדִישָׁא שְׁכִנְתֵּהּ אֲמַר לְמִפְרַק לִתְבִירֵי לִבָּא וּלְמַכִּיכֵי רוּחָא לְקַיָמָא רוּחַ מַכִּיכִין וּלְמִסְעַד לֵב תְּבִירִין.
    כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו – אמר ר׳ יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו בצדו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. בתורה דכתיב כי י״י אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט גר יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא וגו׳ וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות, ואומר עושה שמים וארץ וגו׳ עושה משפט לעשוקים, וכתיב השמים כסאי וגו׳ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, י״י מלך עולם ועד, מה כתיב אחריו תאות ענוים שמעת י״י.
    ואת דכא ושפל רוח – מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, וכן הוא אומר רוח י״י עלי יען משח י״י אותי לבשר ענוים, וכן מצינו במשה רבינו ומשה נגש אל הערפל מי גרם לו ענותנותו שנאמר והאיש משה ענו מאד, ואומר ואת כל אלה ידי עשתה וגו׳, ואומר זבחי אלהים רוח נשברה. וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה שנאמר גבה עינים ורחב לבב וגו׳, וכל מי שהוא גבה לב קרוי תועבה שנאמר תועבת י״י כל גבה לב, וע״א קרויה תועבה ולא תביא תועבה אל ביתך כשם שע״א מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה.
    ואת דכא ושפל רוח – ר׳ הונא ורב חסדא חד אמר אני את דכא ושפל רוח, וחד אמר אתי דכא ושפל רוח, ומסתברא כמ״ד אני את דכא ושפל רוח שהרי הקב״ה הניח הרים וגבעות והטה שכינתו על הר סיני וירד למטה.
    ואעלמו אן כד׳א קאל אלרפיע אלסני אלת׳אבת אלי אלאבד אלקדוס אסמה אנא אסכן אלסמא ואלקדס ומע אלצ׳עיף וכ׳אשע אלרוח לאחיי רוח אלכ׳אשעין ואקוי קלב אלצ׳עפא
    ואמר כי כה אמר רם ונשא וגו׳. פירשתי מרום שמים, על פי מה שקדם. וביארתי ולהחיות לב נדכאים חיזוק, כי אין חיות הלב אלא כוח.
    ואמר כאן הנה קראתי משכן לי: מקום בשמים ומקדש בארץ. כי אני בשמים ממעל אראה לכם ציוויי היורד על מקדשי, כמו שאמר על סיני מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד׳:ל״ו). ואמר על המקדש והאש ירדה מהשמים (דברי הימים ב ז׳:א׳). ולפיכך אמר מרום וקדוש. והעניו נקרא דכא, זה שהוא חלש באמת. ויקרא שפל, זה שהוא חזק ומכניע לבו לאלהים.
    פרשתי ואת – עם, עניינו שהוא שוכן עמהם, מפני שאין זה על דרך שהוא שוכן בשמים ולא בארץ. אבל הוא כדי להחיותם ולחזק לבבם בלבד. להחיות רוח ולהחיות לב. והתחיל בשפלים למען טובתם, כי הם הנזכרים בתחילה והם הנדכאים, כדרכו לתאר את הקרוב.
    מרום וקדוש – אני שוכן, ומשם אני עם דכא ושפל רוח – שאני מרכין שכינתי עליו.
    שפלים ונדכאים – סובלי עוני וחלאים.
    "With the lofty and the holy ones" I dwell, and thence I am with the crushed and the humble in spirit, upon whom I lower My Presence.
    humble...crushed Suffering from poverty and illnesses.
    מרום וקדוש – אף על פי שמרום וקדוש אשכון, עיני את דכא ושפל רוח – עם מי שמשפיל רוחו לפניי ונכנע ושב בתשובה להחיות רוח שפלים.
    רם ונשא – שמו.
    שוכן עד – עד עולמי עד, עד שלא יוכל אדם לספור, והטעם נצח.
    וטעם שוכן – כי כל הנבראים יש להם תנועה גם לכוכבים תנועה כנשמה.
    מרום וקדוש אשכון וגו׳ – והטעם כי אשכון עם המלאכים למעלה, ועם דכא שהוא בארץ, (וטעם אשכון) להחיות רוח שפלים, או אשכון מרום להחיות אלה השפלים.
    רם ונשא The high and lofty. He whose name is high and lofty.⁠1
    עולמי עד═עד Innumerable worlds; עד signifies that which cannot be counted; eternity.⁠2 That resteth for ever. This is a distinctive attribute of God, since all creatures move, the stars also change their places, and even the soul.⁠3
    I dwell in the high and holy place, with the angels above. ואת דכא ושפל רוח And with him that is of a contrite and humble spirit on earth, I dwell, to revive the spirit, etc.; or, I dwell in the high and holy place above with the angels in order to give life to those humble people on earth.⁠4
    1. Instead of attributing the properties high and lofty directly to God, Ibn Ezra connects them with the name of God, in order to attenuate the anthropomorphism.
    2. Ibn Ezra repeatedly gives this paraphrase of עד, but does not explain how it is drawn from the word עד. It would be equally strange to suppose that עד is the beginning of a sentence which is to be supplied, namely, עד שלא יוכלו לספור; a similar ellipsis is suggested by Ibn Ezra, for the phrase עולם ועד עולם═עולם ועד Comp. Ibn Ezra on Ex. 15:18; Ps. 9:6.
    3. The Hebrew text has the words גם לכוכבים יש תנועה כנשמה also the stars move like the soul; but it can hardly be found what Ibn Ezra meant by these words. We have, perhaps, to read גם לנשמה instead of כנשמה, as has been emended for the translation, or בשמים in the heavens. In the latter case, the meaning of the phrase would be, that even the stars, which are, according to the opinion of Ibn Ezra, more stationary and durable than the earth and the creatures below, move about in their exalted places.
    4. According to the first explanation we have to repeat the verb אשכון after ואת דכא ושפל רוח; according to the second the verb להחיות must be supplied.
    כי כה אמר רם ונשא... מרום וקדוש אשכן – ועם דכא ושפל רוח – הנכנע מפניי אשכן להחיות רוחו ולחזק לבו בצרה המדוכא מפני אויביו.
    כי כה אמר – מאמר הנביא.
    שוכן עד – שוכן לעולם, וטעם: שוכן עד – כי כמו שיקרא שוכן מי שמתמיד עמידתו במקום, כן יקרא האל ית׳ שוכן עד לפי שמתמיד השגחתו בנבראים.
    וקדוש שמו – כמו ששמעתי שהיו קוראים אותו השרפים: קדוש י״י צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳), מה יאמר האל? מרום וקדוש אשכון.
    ואת דכא ושפל רוח – ואף על פי שאשכון עם מרומים וקדושים, והם הגלגלים והמלאכים, כן אשכון עם התחתונים, עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח, להחיות רוחם ולבם. אע״פ שהם בצרה פעמים, לא תחשבו שאיני משגיח עליהם. וכן ישראל שעתידין להיות זמן ארוך בגלות והם שפלים ונדכאים, אני עתיד להחיותם כי הם כמו מתים בגלות מרוב הצרות.
    מרום – כלומר עם היותי שוכן במקום מרום וקדוש, אני שוכן גם כן עם דכא ושפל רוח, שהוא תכלית המטה, ובאר מה ענין שכינתו ית׳ את דכא ושפל רוח והוא שיחיה אותם, וכל זה על ישראל שיוצאים מגלות בבל וישיבם לירושלים וכן אמר יחזקאל.
    כי כה אמר רם ונשא שקראו רם בערך השמים שהוא מניע אותם ואמר ונשא בערך השכלים הנבדלים שהוא גבוה מעל גבוה וביאר שהוא יתברך נבדל מהם לפי שהוא קדמון והם מחודשים, והוא אומרו שוכן עד וקדוש שמו כי עד מורה על ההתמדה והנצחיות והיה מאומרו יתברך מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח רוצה לומר אמת הוא שאני אשכון מרום מניע הגלגל העליון וקדוש סבת כל השכלים הנבדלים הקדושים אבל ג״כ אני שוכן את דכא ושפל רוח שהוא האדם לא מפני חמריותו וגופו כי אם מפאת נפשו ושכלו והוא אומרו להחיות רוח שפלים והם הענוים והחסידים ולהחיות לב נדכאים והם המדוכאים בגלות, והענין כולו שעם כל רוממותו לא תסתלק השגחתו מהתחתונים וכן אמרו בפ״ק דמגלה (מגילה לא, א) א״ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו בצדו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה דכתיב (דברים י, יז) כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים וכתיב בתריה (שם יח) עושה משפט גר יתום ואלמנה, שנוי בנביאים דכתיב (ישעיה נז טו) כי כה אמר רם ונשא וכתיב בתריה (שם) ואת דכא ושפל רוח, ומשולש בכתובים דכתיב (תהלים סח, ה) סלו לרוכב בערבות וכתיב בתריה (שם ז) אבי יתומים ודיין אלמנות, ואמר שכיון שהדבר כן שהשגחתו דבקה בשפלים ובנדכאים בגלות דעו לכם
    ואת דכא – עיין מ״ש בפרשת כי תצא על פצוע דכה.
    עד – ענינו נצח וכן בטחו בה׳ עדי עד (ישעיהו כ״ו:ד׳).
    דכא – כתות ומשובר.
    ושפל רוח – כן נקרא העניו.
    נדכאים – כתותים.
    כי כה אמר וכו׳ – מוסב למעלה לומר טוב לחסות בה׳ כי הוא משגיח בכל כי כה אמר ה׳ המרומם והמנושא השוכן נצח כי לא יתואר בו תנועה כאשר בנבראים.
    וקדוש שמו – שמו מקודש ונבדל ואין ערוך אליו.
    מרום וכו׳ – ר״ל וזהו אמריו אשר יאמר אני שוכן במקום במקום קדוש עכ״ז אני עם הדכא ושפל רוח להשגיח להחיות רוח שפלים וכו׳.
    כי כה אמר רם ונשא – הזכיר התארים האלה מפני שהוא רוצה לומר אחר כן להחיות רוח שפלים.
    שכן עד וקדוש שמו – נראה לי האל אשר שמו הוא שוכן עד וקדוש, ועד וקדוש תארי המקום אשר הוא שוכן בו, ועד כמו מרום, וכמו שמפרש מרום וקדוש אשכון, והנה לא מצאנו עד אלא על בלתי בעל תכלית הזמן, אמנם כמו שמלות הרבה משמשות ביחד על הזמן ועל המקום (כמו אחר, לפנים, אחור, קדם, אחרון, קדמון, הֵנה, כה, עד אנה, והלאה, ומעלה), כן מלת עד באה כאן על הבלתי בעל תכלית במקום, כלומר בגובה, והוא שמי השמים. ואולי גם במליצת הררי עד (חבקוק ג׳:ו׳) הכוונה על הגובה, וכן אתה רואה כי מלת עד כשהיא מלת הטעם היא מורה על הזמן ועל המקום בשוה. וכן מלת עולם נראה לי שגם היא נאמרת לא על הזמן בלבד, אלא גם על המקום, כלומר על גובה בלתי מוגבל, כגון גבעות עולם (בראשית מ״ט:כ״ו), במות עולם (יחזקאל ל״ו:ב׳), פתחי עולם (תהלים כ״ד:ז׳), וכן עולם חסד יבנה (תהלים פ״ט:ג׳) נראה לי שהכוונה בו על השמים הנזכרים בסוף הפסוק. ועל הדרך הזה נראה לי שהושאל אחר כך שם עולם להורות על כלל הבריאה (mundus), כי תחלה הונח על הזמן הנעלם ובלתי מוגבל, לשעבר או להבא, ואחר כך הושאל על המקום בלתי מוגבל, והוא כלל המציאות.
    מרום וקדוש אשכון – כאן תחלת דברי האל, אני שוכן במקום מרום וקדוש, ואני שוכן עם כל זה את דכא, עם דכא ושפל רוח.
    כי כה אמר רם ונשא – הגם שמרום וקדוש אשכון מ״מ אשכון את דכא ושפל רוח – שהוא הבעל תשובה, ר״ל כי על התשובה ואפשריותה עוררו שלש טענות,
    א. מצד שה׳ רם ונשא – כי יאמר הלא יעורך החטא לפי ערך מי שחטאו כנגדו, ואחר שה׳ רם ונשא לבלתי תכלית יחויב שיהיה עונש הממרה נגדו ג״כ לבלי תכלית ואין יכופר עונו בתשובה
    ב. טענו מצד שהוא שכן עד בלתי משתנה בשום שינוי, ואיך ישתנה ע״י תשובת החוטא מלא רוצה לרוצה
    ג. טענו מצד שקדוש שמו שאחר שהוא קדוש איך יתרצה למי שטמא א״ע ויצא מקדושתו, במה יתקן את אשר עוות, משיב להם, כי הגם שמרום וקדוש אשכן, מ״מ אשכן את דכא ושפל רוח,
    מרום נגד רם ונשא,
    וקדוש נגד קדוש שמו,
    ואשכון נגד שוכן עד, ר״ל כי אלה שלשה הטענות לא לבד שלא יחייבו שלא אקבל את הדכא השב לפני, כי בהפך שלש הטענות עצמם יחייבו שאקבל בתשובה כי הטענה מצד שהוא רם ונשא היא תחייב שיקבל ה׳ את השב המתחרט, כי בערך גדולתו שהוא רם ונשא אין נקי לפניו, וגם שמים לא זכו בעיניו, ואם עונות ישמר יה מי יעמוד, הלא בערך גדולתו אין נמצא שיצא ידי חובתו, ובהכרח יקבל בתשובה. ומצד הטענה הב׳ שהוא בלתי משתנה ושהוא קדוש, זה עצמו יחייב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמו שבאר זה למעלה (קאפיטול נ״ה) וא״כ אלה הטענות נותנים ומחייבים את התשובה,
    ואת דכא ושפל רוח – ר״ל כי השב יהיה משני סבות, או ע״י יסורים שהביא ה׳ עליו, וזה נקרא דכא, או ע״י שרוחו שפלה ונתן אל לבו לשוב מעצמו, וזה נקרא שפל רוח נגד שפל רוח אומר להחיות רוח שפלים – ונגד דכא אומר להחיות לב נדכאים – כי הלב הוא הכלי החיצוני הנדכא, והרוח הוא הפנימי המחשביי השפל בעצמו.
    ואומר להם הנביא1, טוב לחסות בה׳ כי הוא משגיח בכל2, כִּי כֹה – כך3 אָמַר ה׳ שהוא4 רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד – לנצח5 וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ6, אמת הוא כי7 מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן8, וְאולם עם כל זה9 משם אני10 אֶת – עִם11 הָדַּכָּא12 וּשְׁפַל הָרוּחַ13 להשגיח14 לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים15:
    1. רד״ק.
    2. מצודת דוד.
    3. תרגום יונתן.
    4. מצודת דוד.
    5. כי לא יתואר בו תנועה כאשר בנבראים (אבן עזרא, מצודת דוד). וכן יקרא האל יתברך שוכן עד לפי שמתמיד השגחתו בנבראים (רד״ק).
    6. דהיינו שמו מקודש ונבדל ואין ערוך אליו (מצודת דוד). ורד״ק מבאר שאומר הנביא ״וקדוש שמו״ כמו ששמעתי שהיו קוראים אותו השרפים קדוש ה׳ צבאות. ובמדרש, אמר ר׳ יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענוותנותו בצידו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בתורה דכתיב (דברים י, יז) ״כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים״, וכתיב בתריה (שם בפס׳ יח) ״עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה״, שנוי בנביאים שנאמר (כאן) ״כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא״ וגו׳ וכתיב בתריה ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״, משולש בכתובים דכתיב (תהלים סח, ה) ״סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״ וכתיב בתריה (שם פס׳ ו) ״אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת״, ואומר (תהלים קמו, ו) ״עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ ולאחר מכן (שם פס׳ ז׳) ״עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים״ וגו׳, וכתיב (לקמן סו, א) ״הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי״ ולאחר מכן כתוב (שם פס׳ ב׳) ״וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ״, וכתיב (תהלים י, טז) ״יְהוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד״, מה כתיב אחריו? (שם פס׳ יז) ״תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהוָה״ (ילקוט שמעוני).
    7. אברבנאל.
    8. עם מרומים וקדושים, והם הגלגלים והמלאכים (רד״ק). כלומר אשכון עם המלאכים למעלה (אבן עזרא).
    9. רד״ק, מצודת דוד.
    10. רש״י.
    11. רש״י.
    12. הכתות ומשובר (מצודת ציון).
    13. כך נקרא העניו (מצודת ציון). ובמדרש, מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, וכן הוא אומר (לקמן סא, א) ״רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים״, וכן מצינו במשה רבינו (שמות כ, יז) ״וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל״... וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה שנאמר (תהלים קא, ה) ״גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״, וכל מי שהוא גבה לב קרוי תועבה שנאמר (משלי טז, ה) ״תּוֹעֲבַת יְהוָה כָּל גְּבַהּ לֵב״, ועבודת אלילים קרויה תועבה שנאמר (דברים ז, כו) ״וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״, וכשם שעובד אלילים מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה (ילקוט שמעוני). ועוד במדרש, רב הונא ורב חסדא, חד אמר אני את דכא ושפל רוח (כביכול הקב״ה מרכין שכינתו אליו), וחד אמר אתי דכא ושפל רוח (הקב״ה מרים אליו את הדכא), ומסתברא כמ״ד אני את דכא ושפל רוח שהרי הקב״ה הניח הרים וגבעות והיטה שכינתו על הר סיני וירד למטה (ילקוט שמעוני, סוטה ה.).
    14. מצודת דוד.
    15. הם סובלי עוני וחלאים (רש״י). כלומר אע״פ שאשכון עם מרומים וקדושים, אשכון גם עם התחתונים עם מי שהוא בהם דכא ושפל רוח להחיות רוחם וליבם, ואע״פ שהם בצרה לפעמים אל תחשבו שאיני משגיח עליהם, וכן ישראל שעתידין להיות זמן ארוך בגלות והם שפלים ונדכאים אני עתיד להחיותם כי הם כמו מתים בגלות מרוב הצרות (רד״ק). מלבי״ם מבאר שמשיב על שלושת הטענות שעוררו על התשובה: א׳ מצד שה׳ ״רם ונשא״ מתחייב שיהיה עונש הממרה נגדו ג״כ לבלתי תכלית ואיך יכופר עוונו בתשובה, ב׳ מצד שה׳ ״שוכן עד״ לא יתכן שישתנה רצונו ע״י תשובת החוטא מלא רוצה לרוצה, ג׳ מצד ש״קדוש שמו״ איך יתרצה למי שטימא את עצמו ויצא מקדושתו, ומשיב כי הגם שאני ״מרום וקדוש אשכון״ מ״מ ״אשכון את דכא ושפל רוח״, כלומר אלה שלשה הטענות לא רק שלא יחייבו שלא אקבל את הדכא השב לפני, אלא להיפך שלושת הטענות עצמם יחייבו שאקבל בתשובה, כי הטענה הראשונה מצד שה׳ רם ונשא אין נקי לפניו ובערך גדולתו אין נמצא שיצא ידי חובתו, ובהכרח יקבל בתשובה, ועל הטענה השניה והשלישית מצד שהוא בלתי משתנה ושהוא קדוש זה עצמו יחייב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמבואר לעיל (פרק נה), וא״כ אלה הטענות נותנות ומחייבות שיקבל ה׳ את התשובה.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (טז) כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְצ֑וֹף כִּי⁠־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃
    For I will not contend forever. I will not always be angry. For the spirit that enwraps itself is from Me, and the souls which I have made.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי לָא לְעַלְמָא אִתְפְּרַע בְּדִין וְלָא לְאַפְרֵשׁ יְהֵי רוּגְזִי אֲרֵי רוּחִי מֵתַיָא אֲנָא עֲתִיד לַאֲתָבָא וְנִשְׁמָתָא אֲנָא עֲבָדֵית.
    כי רוח מלפני יעטוף – אמר רבי יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (כתוב ברמז רי״ט).
    ואנא לא אלי אלדהר אכ׳צמכם ולא אלי אלגאיהֿ אסכ׳ט עליכם לאן ארואחכם מן בין ידי שמלתכם ונסמתכם אנא צנעתהא.
    וביארתי יעטף לשון יכסה כלבוש, כמו ועמקים יעטפו בר (תהלים ס״ה:י״ד), שהוא כמו לבשו כרים הצאן (תהלים ס״ה:י״ד), וכמו גבעות תחגרנה (תהלים ס״ה:י״ד), שקדמו לו.
    (טז-יז) וברחמי האל על עבדיו שבראם אמר, שלא יענישם לעולם, אם יעשו תשובה. כאילו תאמר שעניין אמרוֹ לא לעולם אריב ולא אענישם בשום פנים. והסיבה, כי רוח מלפני יעטף כמו שהיתה הסיבה בפסוק בעון בצעו. והבצע הוא על שני פנים: או שיחמוד לתועלת או להרחקת נזק. כך הוא במי שבוטח במלכים. אמר האל: כבר הכיתיו על כך בסתר ובגלוי. מכלל המכות הנסתרות, כשהעונש הוא ביחידים, בחוליים מטמאים, מעין זיבות וצרעת, שסבלן אינו על פי השכל אלא על פי התורה. והמכות הנגלות, מעין קדחת ונגעים, שסבלן ידוע למיוסר. וכשהנענש אומה, הרי הנסתר הוא חורבן העם וסילוק הנבואה, שרק השכל מבחין בהם. מכלל המכות הנגלות, חדלון המלוכה ופיזור העם, שאין חולק על כך שהם פגעים לאומה.
    ומה שאמר וילך שובב בדרך לבו רצה לומר, שכל זמן שהם מתמידים בחטאיהם, יבואו עליהם הצרות בזו אחר זו, כמו שקדם בתורה ואם תלכו עמי קרי (ויקרא כ״ו:כ״א).
    כי רוח מלפני יעטף – מובנו נטייה וסטייה, כלומר הרוחות1 נוטות מאצלי2 ... וגם ״יעטף שית [חמס למו״ (תהלים ע״ג:ו׳), המשמעות: כל מקום] שנטו וכל [צד] שפנו [עשו רשע]. ויש אומרים ״והיה העטופים״ (בראשית ל׳:מ״ב) [פירושו תולדת] הסתיו, בגלל נטייתם [וסטייתם מן התולדה הטבעית],⁠3 וזו דרך [התרגום הארמי באמרו ״ויהון] לקישיא״ היינו האבי⁠[ביים...].⁠4 זו אמיתת העניין... וראיתי דברים בתוך5 [דיואן שמואל הנגיד] ראשיתם ״אשר נטה [שחקים עלי ארצו] כקו⁠[בה]״. אמר בתואר <המתייחס ל>ה׳ יתברך [״ואת תעטוף קשורים] ואת תקשור עטופים״,⁠6 בניגוד למעשה הטבעי. <ברם>, [זהו] תואר שלא יתואר בו ה׳: [לא נאמר שהוא] י⁠[כול] ל⁠[השיב יום אתמו]⁠ל ולא שהוא בלתי מסוגל ל⁠[כך] באשר דבר זה נמ⁠[נע]; ומגונה הוא לומר: האם יו⁠[כל] ה׳ לעשות את הנמ⁠[נע] או האם אינו יכול. ובתשובה [זו] השיב אחד הפילוסופים7 ל⁠[מישהו ששאל] האם ה׳ יכול להכניס את העולם לתוך [טבעת כך שלא יצט]⁠מצם העולם ולא תתרחב [הטבעת כלל]. ואין תועלת לתאר את ה׳ [שהוא יכול לשים] את הקשורים עטופים ואת העטופים – קשורים, כי זה מן הדברים שאין [להם לא משמעות ולא ה]⁠שגת דעת. וחיי, לו...מה שהקשה את דבריו... מולדת האביב...עד שיוולדו ב... כל דבר הדומה לזה...המתואר בו ה׳...ודקות יצירותיו...זה הטוב ביותר, לו הבין...בו.
    1. ו׳הרוחות׳ כאן במשמעות ״נשמות׳, ה׳נוטות׳ מאצל ה׳ אל בני האדם.
    2. בתוך כתב-היד הבסיסי של פירוש אבן בלעם נגמר כאן הטקסט. מכאן ואילך מושלם הדיון לפי כתב יד אחר, שיש בו הרבה לקונות, וכן על פי דיון מקביל אצל ריב״ג באצול ערך ׳עטף׳. גם רס״ג, אמונות ודעות סוף מאמר ב׳, נזקק לעניין. מכל מקום, יש לנהוג זהירות בטקסט המשוחזר כאז.
    3. שדרכם ללדת באביב.
    4. אם אמנם יש להשלים: ׳אלרב⁠[יעי]׳ = ׳האביביים׳, הרי זה מכוון כנגד ׳בכיריא׳ שבתרגום, ואלו ׳לקישיא׳ הם מולדת הסתיו.
    5. ההשלמות נעשו בסיועו של קטע המיוחס לתנחום הירושלמי שפורסם על ידי א״א הרכבי, בתוך חדשים גם ישנים, כרך 10, ורשא 1896, עמ׳ 25.
    6. השיר כולו פורסם על ידי ח׳ שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר ראשון, ירושלים-תל-אביב תשכ״א2, עמ׳ 143.
    7. השווה רס״ג, אמונות ודעות, מ״ב פי״ג.
    כי לא לעולם אריב – אם אני מביא יסורין על האדם, אין תחרותי עליו לאורך ימים ולא קצפי לנצח.
    כי רוח מלפני יעטףא – כאשר רוח האדם שהוא מלפני שניתן בו מאתי יעטףב – יודה ויכנע על מעלו, כמו העטופים ברעב (איכה ב׳:י״ט), בעטף עולל (איכה ב׳:י״א). והנשמות שאני עשיתי.
    כי רוח מלפני – כי זה משמש בלשון ׳כאשר׳, כמו כי תראה (שמות כ״ג:ה׳), כי תבא (דברים י״ז:י״ד), כלומר כשרוחו נעטפת והוא נכנע, אני מבטל ריבי וקצפי מעליו.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד פוק׳ 127, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260, ובנוסח שלנו: ״יעטוף״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, אוקספורד פוק׳ 127, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260, ובנוסח שלנו: ״יעטוף״.
    For I will not contend forever If I bring afflictions upon a person, My contention with him is not for a long time, neither is My anger forever.
    when a spirit from before Me humbles itself Heb. יַעֲטוֹף. When the spirit of man, which is from before Me, humbles itself, confesses and humbles itself because of its betrayal. Comp. "humbled (הָעֲטוּפִים) with hunger" (Lam. 2:19), "when the small child and the suckling are humbled (בֵּעָטֵף).⁠" And the souls which I made.
    when a spirit from before Me Heb. כִּי. This instance of the word כִּי is used as an expression of "when.⁠" Comp. "When you see (כִּי תִרְאֶה)" (infra 58:7); "When you come (כִּי תָבוֹא)" (Devarim 26:1). That is to say, when his spirit is humbled, and he is humbled, I terminate My quarrel and My anger from upon him.
    כי לא לעולם אריב – אין רצוני בכך לריב עם מעשה ידיי, ולא לנצח אקצף – עם האדם.
    כי רוח מלפניי יעטף – מעשה שרוח האדם מלפני יעטף – פתרון יעטף – יכנע על הרעה, כמו: בהתעטף עלי נפשי (יונה ב׳:ח׳).
    ונשמות אניא עשיתי – בהכנעם לפניי גם אני שב מקצפי וניחם על הרעה.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״שאני״.
    כי לא לעולם אריב – עם ישראל.
    ולא לעולם אקצף – כי אני בראתי הרוחות, והנה ראוי להיות כי רוח מלפני יעטוף.
    ונשמות אני עשיתי – (כי) הטעם כפול.
    והנה יעטוף – מגזרת לעני כי יעטף (תהלים ק״ב:א׳).
    (תהלים ק״א:א׳).
    I will not contend with Israel.
    Neither will I be always wroth; for I have created the spirits, and the spirit that comes from me should be humble.⁠1
    The souls which I made. Repetition of the same idea.
    יעטף Should be humble.⁠2 Comp. כי יעטף לעני of the afflicted, when he is humble (Ps. 102:1)
    1. This is the reason why God will not be always wroth; He expects that the souls, His own work, shall approach Him with humility and prayer, and He will no more be wroth.
    2. A. V., For the spirit should fail before me. When he is over-whelmed.
    כי לא לעולם אריב – את הרשע כי בשובו אלי וחיה.
    כי רוח האדם מלפני יעטף – אני נפחתי בו נשמת חיים ומעשי ידיי כלם. לכך אני מרחם עליהם ואיני נוקם ונוטר בשובו אלי.
    כי לא לעולם אריב – מיום היותם לי לעם ועד עתה הייתי במריבה עמהם, הם חוטאים ואני קוצף עליהם, ולא תהיה זאת המריבה והקצף לעולם, כי אסיר לב האבן מהם ועשיתי אשר בחקי ילכו.
    כי רוח מלפני יעטוף – הרוח מלפני הוא, והוא יעטוף וילבש הגוף ויכבוש אותו ללכת בדרך הטובה.
    וכפל הענין ואמר: ונשמות אני עשיתי – כמו שאמר: מלפני, כי אין בנשמה מטבע הארץ כמו הגוף שהוא מטבע הארץ, לפיכך הוא חוטא והולך אחר תאות הבהמות, וימשוך הרוח אחריו. ולא תהיה כן לעולם, אלא יכיר האדם כי הנשמות מלפני הם ואני לבדי עשיתי אותם, ואין בהם מטבע הארץ, ומלאו דעה את י״י. וזה מיום שאעלה אותם מהגלות ואחיה אותם מתמותת הגלות.
    ויונתן תרגם הפסוק על תחית המתים: ארי לא לעלמא וגו׳.
    (טז-יח) אריב – הטעם עם ישראל.
    כי רוח וגו׳ – זה הוא נתינת טעם וסבה להיותו בלתי מתמיד בריבו וקצפו עם ישראל החוטאים עד שהגלם, ועתה ישיבם בבית זה, וזה הטעם כמו שהראה להם משה רבינו ע״ה כי יצר לב האדם רע מנעריו (בראשית ח׳:כ״א). רוצה לומר כי רוח החיים הנה הוא מלפני עוטפת אותם, כלומר אני בראתיה בגופם כמו שיפרש יותר ונשמות אני עשיתי וגו׳. והכלל אני הוא הפועל לזה, ולו הבחירה, ולכן על כל פנים יחטא לפעמים וכי יחטא אכהו, וכי ישוב מדרכיו הרעים ארפאהו, וכן מנהגו של עולם עם השם ית׳, אך בכל זה סודות וסודות והכל אוצר י״י יבוא.
    כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף לפי שרוחם ונשמתם ממני יצאה ואחמול עליהם וזהו כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.
    ויש מי שפירש שהש״י אמר לנביא שעם היותו רם ונשא ידבק שכינתו והשגחתו בבני אדם לא לצרכו יתברך כי אם לתועלתם ושהוא בענין הנפש שהיא רוח השפלים שהיא לא תחול בגוף לצרכה כי אם להשלים האדם המורכב וזהו להחיות רוח שפלים, וכן הוא הדבוק האלהי לתועלת האדם, ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, א - סג, ב) ובמקומות אחרים (עו״ז ה, א - נדה יג, ב) א״ר אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ובמאמר ישועות משיחו אשר עשיתי בביאור המאמרים שזכרו חז״ל בעניני משיח בארתי במאמר הזה כוונות עליונות ואחת מהן היא מה שקבלו המקובלים שתהיה ביאת המשיח אחר שיצאו מאוצרו של הקב״ה שקראו בחידותיהם גוף כל הנשמות המוגבלות והמסודרות ממנו יתברך שיגיעו בעולם על הגאולה ואין המקום הזה להאריך בביאורו. וי״מ כי רוח מלפני יעטוף על הרוח החיוני שהוא מושפע מן הגלגל שהוא לפני השם אבל הנשמות השכליות אינם מושפעות אלא ממנו יתברך והוא אומרו אני עשיתי, והכלל שהגאולה מחוייבת בהכרח אם לרחם על ישראל שהם מעשה ידיו של הקב״ה ואם לפי שתמלא הארץ דעה את ה׳ ויהפוך אל עמים שפה ברורה באופן שהמין האנושי כולו יגיע לתכליתו בהשגת אמונת הש״י ולא תהיה תולדות׳ לבטלה ונשמת׳ לריק, ואולי שלזה ג״כ כיוון באומרו כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי על כלל בני אדם שבזמן הגאולה ישתלמו נפשותיהם.
    כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף. שובנו אלהי ישענו והפר כעסך - מכאן ולהבא, כאמרו (לעיל נד ט) ׳כן נשבעתי מקצוף עליך׳, הלעולם תאנף בנו - להענישנו תמיד, על היפך כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב. [פירוש תהלים (פה ה-ו)]: כי לא לנצח ישכח אביון - כאמרו וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף. [פירוש תהלים (ט יט)]: נפש תורך - ישראל, שהם הומים כתור מתוך צער ומתפללים, חיית ענייך – ההמון, אל תשכח לנצח - כאמרו וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף. [פירוש תהלים (עד יט)]:
    אריב – מלשון מריבה.
    אקצוף – מלשון קצף וכעס.
    יעטוף – מלשון עטיפה ולבישה.
    כי לא לעולם אריב – כי המריבה אשר אני עושה עם החוטא להענישו בגמול מעשיו הנה לא תתמיד לעולם.
    ולא לנצח וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
    כי רוח וכו׳ – כי רוח האדם מלפני בא לו ועטפה אותו והנשמות כולם הלא אני עשיתי ולכן ראוי לי לרחם עליהם.
    כי רוח מלפני יעטוף – לא יתכן שאקצוף לעולם עם בריותי, כי הרוח העוטף ומתלבש בגופם, שהגוף כלבוש אליו (כמו ועמקים יעטפו בר, תהלים ס״ה:י״ד), מלפני הוא, ואני עשיתי הנשמות (רד״ק, דון יצחק {אברבנאל}, Clericus), או כי מלפני ומאתי הוא שהרוח מתלבש בגוף, כלומר אני בראתי הגוף שהוא מלבוש הרוח, וגם הנשמות אני עשיתי, והנה אנכי בורא הגוף והנשמה יחדיו (תלמידי מוהר״ר שמואל שלמה אולפיר), והנה הרוח והנשמה שהזכיר כאן, הכוונה בהם בלא ספק על העצם הפשוט החי לנצח, וכטעם והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳), וכמו (דניאל ז׳:ט״ו) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, ואין הכוונה כמו בשאר מקומות על הנשימה, ולפיכך אמר ונשמות בלשון רבים, מה שלא נמצא בכל המקרא. ושאר המפרשים פירשו יעטוף מן תפלה לעני כי יעטוף (תהלים ק״ב:א׳), ורוזנמילר ולפניו Keisel פירשו כשיעטוף הרוח בצרה, אני עושה לו נשמה, אני מוציאו לרוָחה (כטעם וינפש). וגיזניוס פירש כי הרוח והנשמות שעשיתי יעטפו ויגועו מלפני, כטעם רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע״ח:ל״ט).
    כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף – יש הבדל בין לעולם ובין לנצח לעולם מציין הזמן הנצחי המתנענע שהוא הזמן הידוע לנו, אם ההמשך הזמני עד סוף ימי עולם שהוא עד שימצא המציאות הנתונה תחת הזמן. עד שמים כעשן נמלחו ותכלה המציאות הלז המוחש. אם ההמשך הזמני המקיף את אחד מן הנמצאים משך ימי חייו, ועבדו לעולם. אבל לנצח מציין הזמן הנצחי הבלתי מתנענע, הזמן אשר הוא למעלה מן הזמן, אשר לא יצדק בו מושג הזמן רק לפי השגתנו, כמו האלהי והנשמה וכל הדברים הרוחני׳ אשר הם למעלה מן הזמן, והמקום. נעימות בימינך נצח. כגללו לנצח יאבד. מבלי משים לנצח יאבדו. ואומר אבד נצחי. יאמר כי הריב והעונש אל הגוף אינו לעולם כל חיי האדם. והקצף אינו לנצח כל חיי הנפש אשר היא נצחיית. ועיין מ״ש בבאורי (ירמיהו ג׳ ה׳, תהלות קג ט׳).
    רוח ונשמות – בארתי בפי׳ בראשית, כי לפעמים תהיה נשמה קטנה מרוח, אם ידבר רק על הנשמה אשר באפיו כל אשר נשמה באפו, ובזה פרשתי (למעלה מ״ב:ה׳) נותן נשמה לעם עליה וכו׳ אבל כשידבר בבחינת העצם הנשגב הנקרא רוח ונשמה תהיה נשמה מדרגה גדולה מאד, על החלק האלהי הנצחי הנשגב השוכן באדם כלוא בגויה עד עת תפרד ותשוב למקומה. ובזה מצייר פה הרוח חיים המתלבש ומתעטף בגוף האדם הוא מלפני. אבל הנשמות אני בעצמי עשיתי אותם פועל ידי וחלקי, לא רק מלפני.
    כי לא – לפעמים יעניש ה׳ את האדם ורב עמו, ונגד זה אומר כי לא לעולם אריב ולפעמים אינו מענישו רק קוצף עליו ומסתיר פניו ממנו ושומר חמה נגד זה אמר ולא לנצח אקצוף – והדלתות מגבילים כי לא לעולם אריב כי רוח מלפני יעטוף לא יוכל להענישו לעולם מצד חסדו עם הגוף כי הרוח החיוני בא מלפניו, ואיך ידכאהו לעולם,
    ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי וגם הקצף הנסתר והסתרת פנים א״א שיהיה לנצח כי לא יכול לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק אלוה, שאני עשיתי אותה, ואיך אקצוף ואשמור העון לנצח.
    כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב עם החוטא להענישו בגמול מעשיו1, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף2, כִּי רוּחַ האדם3 מִלְּפָנַי באה לו4 יַעֲטוֹף – ועטפה אותו5, וּנְשָׁמוֹת – והנשמות כולם הלא6 אֲנִי עָשִׂיתִי, לכן ראוי לי לרחם עליהם7:
    1. מצודת דוד. ואם אני מביא יסורים על האדם, אין ריבי עימו לאורך ימים ולא קצפי לנצח (רש״י). אבן עזרא מבאר לא לעולם אריב עם ישראל. רד״ק מבאר מיום היותם לי לעם ועד עתה הייתי במריבה עמהם, הם חוטאים ואני קוצף עליהם, ולא תהיה זאת המריבה והקצף לעולם, כי אסיר לב האבן מהם ועשיתי אשר בחוקי ילכו.
    2. מלשון כעס וקצף (מצודת ציון). וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד. רש״י מבאר ״כי״ מלשון כאשר, כלומר כשרוחו נעטפת (מל׳ כניעה כמו (איכה ב, יט) ״הָעֲטוּפִים בְּרָעָב״) והוא נכנע, אני מבטל ריבי וקצפי מעליו. רד״ק מבאר הרוח מלפני הוא, והוא יעטוף את הגוף ויכבוש אותו ללכת בדרך הטובה.
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת דוד. וכפל העניין ואמר ״ונשמות אני עשיתי״ כמו שאמר ״מלפני״, כי אין בנשמה מטבע הגשמיות כמו הגוף שהוא גשמי ולכן הוא חוטא והולך אחר תאוות הבהמות ומושך את הרוח אחריו, ולא יהיה כך לעולם, כי יכיר האדם שהנשמות מלפני הם ואני לבדי עשיתי אותם, ואין בהם מטבע הארץ, ומלאו דעה את ה׳, וזה מיום שאעלה אותם מהגלות ואחיה אותם מתמותת הגלות (רד״ק). ויונתן תרגם הפסוק על תחית המתים, כי את רוח המתים אני עתיד להשיב, ונשמות אני עשיתי. מלבי״ם מבאר שדלתות הכתוב מגבילות, ואמר ״כי לא לעולם אריב כי רוח מלפני יעטוף״ כלומר ה׳ לא יוכל להעניש לעולם מצד חסדו עם הגוף כי הרוח החיוני בא מלפניו ואיך ידכאהו לעולם, ״ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי״ וגם הקצף הנסתר והסתרת פנים אי אפשר שיהיה לנצח כי לא יוכל לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק אלוה שאני עשיתי אותה, ואיך אקצוף ואשמור העוון לנצח. ובמדרש, אמר רבי יוסי, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר ״כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יז) בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃
    For the iniquity of his covetousness I was angry and smote him. I hid Myself and was angry, and he went on backsliding, in the way of his heart.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּחוֹבֵי מָמוֹנְהוֹן דַאֲנָסוּ הֲוָה רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וְאַלְקֵיתִינוּן סַלֵיקִית שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן וְטַלְטֵלְתִּינוּן בַּדְרֵית גַלְוַתְהוֹן עַל דְטָעוּ בָתַר הִרְהוּר לִבְּהוֹן.
    בעון בצעו קצפתי ואכהו – רבי אדא בר כהנא אמר אלו שלוקים בנגעים לא על חנם הכיתי אותם אלא בעון בצעו הדר תועביה לתוכיה. כמא דאת אמר ככלב שב על קיאו. רבי יהושע בן לוי אמר הדר שטיא לשטיותיה, כמא דאת אמר כסיל שונה באולתו.
    ואלפריק מנכם בד׳נב טמעה סכ׳טת עליה פצ׳רבתה סרא וט׳אהרא ומא דאם עאתיא פי ראי נפסה.
    ותרגמתי הסתר ואקצף – בסתר ובגלוי, כי מילת קצף היא עצמה אינה בגלוי אלא חימה, אך היא חימה גלויה.
    החל בדיבור זה לתת יתרון לשפלים מפני שגינה את האנשים, שנזכרו קודם, הבוטחים על סוסים וגיבורים וציוום לדחות את הבוטחים בהם. והודיעם שלא יועילום במאומה אותם כלי מלחמה. כאמרו שם והושעתים בה׳ אלהיהם ולא אושיעם בקשת ובחרב (הושע א׳:ז׳) כי בחדלונם תהיה ענוה. כמו שאמר עלינו בעת הישועה, שהוא עוזר לענוים בעזיבת הסוסים, עני ורוכב על חמור (זכריה ט׳:ט׳), והכרתי רכב מאפרים (שם ט׳:י׳).
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

    הסתר ואק⁠[צף] – [פועל בעתיד] במקום מקור, כי הראוי שתתחבר צורת המקור אל המ⁠[קור הראשון, ושיעורו]: ״הסתר וקצוף״.⁠1 ה⁠[מובן] שיסתיר את [רחמיו] מהם ויקצוף [עלי]⁠הם.⁠2
    1. כך ריב״ג באללמע עמ׳ 310 (רקמה עמ׳ שכו).
    2. בדומה לזה, במשמעות של הסתרת פנים, פירשו ראב״ע ורד״ק על אתר.
    כי בעון בצעו – גזילתו.
    קצפתי – תחלה, ואכהו, הסתר – פניי תמיד מצרתו, ואקצוף, ועל כי הלך שובב בדרך לבו. וסרס המקרא וכך נדרש: בעון בצעו וילך שובב בדרך לבו קצפתי ואכהו.
    For the iniquity of his thievery Heb. בִּצְעוֹ, his thievery.
    I became wroth at the beginning and I smote him, always hiding My face from his distress and I was wroth for he went rebelliously in the way of his heart. Transpose the verse and explain it thus: For the iniquity of his thievery and the fact that he went rebelliously in the way of his heart, I became wroth and smote him.
    ואם בעון בצעו קצפתי ואכהו לשעבר הסתר ואקצף מפני שהלך שובב בדרך לבו.
    בעון – ואכהו – שב אל עמי הנזכר למעלה, או אל דכא ושפל רוח (ישעיהו נ״ז:ט״ו), ואכהו פועל יורה על זמן עומד, כי אין סימן לו בלשון הקדש.
    הסתר – הסתרתי פני והכיתיהו ביד, דרך משל, עד שלא ארחם עליו, והנה הסתר שם הפועל.
    {וילך שובב} – הוא הלך שובב מתנצח ומתגבר ושב אל דרכו הרעה, ומלת שובב לגנאי.
    ואכהו And smote him, namely, my people (ver. 14), or him that is of a contrite and humble spirit (ver. 15). It is the imperfect, for which the Hebrew language has no special form.⁠1
    I hid me. I hid my face when I smote him with my hand. It is a figurative expression for I smote him without pity. הסתר lit., to hide is infinitive.
    וילך שובב He went on returning,⁠2 with frowardness and obstinacy, in the way of his heart, that is, in his evil ways. שובב is used in a bad sense.⁠3
    1. Comp. Ibn Ezra on 1:21, and Note 43.
    2. A. V., He went on frowardly.
    3. שובב is derived from שוב to return, to repeat, and means repeating perseveringly, but is always used in the Bible in a bad sense, while the verb שוב is chiefly used in a good sense: to cause to return to God or to the good way.
    בעון בצעו קצפתי – עליו ואכהו הסתר ואקצף – להסתר פני ממנו. ודרך כעס אולי ישים על לב לשוב ולא שם על לב אלא הלך שובב – ותועה בדרך לבו – התועה.
    בעון בצעו – שהיה חומד ועושק, כי עון החמס גדול ואף על פי שאין בו מיתה, ומה שלא חייבה עליו תורה מיתה לפי שאין עון זה נמצא ברוב כי הוא מפסיד סדר הישוב לפיכך מונעים אותו בני אדם, אבל כשהעון הזה מתפשט במדינה לא תוכל לעמוד ותחרב מפני החמס, והמבול בא לעולם מפני החמס כמו שכתוב: כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו׳:י״ג).
    הסתר – פירוש: הסתר פנים, כמו שאמר: ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים ל״א:י״ח) מהם.
    וילך שובב – מורד, שמרד בי ובעבודתי ופנה אחרי אלהים אחרים כמו שהתעהו לבו.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

    (יז) וטעם הסתר – כטעם אסתירה פני מהם (דברים ל״ב:כ׳).
    ואם בעון בצעו של ישראל קצפתי ואכהו בגלות והסתרתי פני מהם וזהו הסתר ואקצוף והוא גם הוא הלך שובב בדרך לבו, הנה עכ״ז נכמרו נחומי עליו
    בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי. ועשיתם את חקותי - ענין השביעית והיובל, ואת משפטי תשמרו - בענין המכר והמקנה למנין היובל וזולתו, שלא תהיה שום אונאה, וישבתם על הארץ לבטח - שלא תגלו ממנה, על היפך וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם (ויקרא כו מג), ועל היפך בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי1. [פירוש ויקרא (כה יח)]: צדק צדק תרדוף - כשתתן לך שופטים, אתה הממנה את השופטים, בְּחַר את היותר שופטי צדק וכו׳, למען תחיה וירשת - תצטרך לזה יותר בארץ, כי חסרון זה ימנע הירושה בה, כאמרו בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי. [פירוש דברים (טז כ)]:
    1. שעבירות בממון גורמים ל׳קצף׳, ו׳קצף׳ מורה על גלות, כמבואר בפירוש רבינו בויקרא (כה יח, כו יא), דברים (טז כ), תהלים (קו לב), וראה מש״כ בזכריה (א ב).
    בצעו – ענין גזל וחמס כמו שונאי בצע (שמות י״ח:כ״א).
    שובב – ענין מרד וסרוב כמו מדוע שובבה העם הזה (ירמיהו ח׳:ה׳).
    בעון בצעו – בעבור עון הגזל קצפתי עליו והכתיו ולא על חנם.
    הסתר ואקצוף – הסתרתי פני ממנו לבל אראה בצרתו ועוד הקצפתי עליו להכביד עליו הצרה.
    וילך שובב – כי אף בעוד נסתרתי פני היה הולך לפני בסרוב ומרד ובדרך תאות לבו ולכן הרביתי עוד לקצוף.
    בעון בצעו – בעון שהיה רודף תמיד אחר הנאתו, אחר הערב והמועיל לו לבדו, כלומר שלא היה אוהב רק את עצמו, וזה שרש פורה כל המעשים הרעים.
    בצעו – מלשון מה בצע {בראשית ל״ז:כ״ו}, מה הנאה.
    הסתר ואקצוף – כשקצפתי עליו הסתרתי פני ממני.
    וילך שובב – ועל ידי הסתרת פני ממנו בגלות, באין חזון ואין אותות ומופתים, הוסיף ללכת שובב בדרך לבו, וכטעם ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך כי הסתרת פניך ממנו (למטה ס״ד:ו׳), ומקרא שאחר זה ראיה לפירושי. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו ואף על פי כן הלך שובב בדרך לבו. ואמר בעון בצעו בכנוי הנסתר כנגד ישראל, כדרך שסיים למעלה עוד אקבץ עליו לנקבציו {ישעיהו נ״ו:ח׳}.
    וילך שובב – שובב הוא שם המקרה של השובבות, מציירו בדרך הפשטה, השובבות הנמצאת בדרך של לבו הולך ונפרד מאתו.
    בעון בצעו קצפתי – כי הלא מה שקצפתי עליו הוא רק בעון בצעו, ובסור העון ע״י תשובה יסור הקצף קצפתי ואכהו הסתר ואקצף זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, שלפעמים קצפתי ואכהו והענשתיו על חטאו, ולפעמים הסתר ואקצף קצפתי עם הסתרת פנים שאיני מענישו רק אסתיר פני ממנו, מ״מ איך שיהיה הלא לא עשיתי זאת רק בעון בצעו, ובעת וילך שובב בדרך לבו בעת ילך מאתו השובבות וציוריו הרעים אשר נשרשו בדרך לבו, עת יעזוב שובבתו, אז
    בַּעבור1 עֲוֹן בִּצְעוֹ – גזילתו2 של ישראל3 קָצַפְתִּי עליו4 וְאַכֵּהוּ – והִכִּתִיו, ולא על חינם הִכִּתִיו5, הַסְתֵּר – הסתרתי פני ממנו לבל אראה בצרתו6, וְאֶקְצֹף – ועוד קצפתי עליו להכביד עליו הצרה7 אולי ישים על לב לשוב, אך הוא לא שם ליבו לכך8 ובעוד הסתרתי פני9 וַיֵּלֶךְ – היה הולך לפני10 שׁוֹבָב – בסירוב ומרד11 בְּדֶרֶךְ תַּאֲוַת12 לִבּוֹ ולכן הרביתי עוד לקצוף13, והנה עם כל זאת נכמרו רחמי עליו14:
    1. מצודת דוד.
    2. רש״י, מצודת דוד. שהיה חומד ועושק, כי עוון החמס גדול אע״פ שאין בו מיתה, ומה שלא חייבה עליו התורה מיתה הוא לפי שאין עוון זה נמצא ברוב, כי הוא מפסיד סדר הישוב ולפיכך מונעים אותו בני אדם, אבל כשהעוון הזה מתפשט במדינה לא תוכל לעמוד המדינה ותחרב מפני החמס, והמבול בא לעולם מפני החמס כמו שכתוב (בראשית ו, יג) ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם״ (רד״ק).
    3. אברבנאל.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד. וזה היה בגלות (אברבנאל).
    6. מצודת דוד. ורד״ק מבאר שפירושו הסתר פנים כמו שנאמר (דברים לא, יח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי״.
    7. מצודת דוד.
    8. ר״א מבלגנצי.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. מצודת ציון. שמרד בי ובעבודתי ופנה אחרי אלהים אחרים כמו שהתעהו ליבו (רד״ק).
    12. מצודת דוד.
    13. מצודת דוד.
    14. אברבנאל. רש״י מבאר שהמקרא מסורס וכך פירושו, בעוון בצעו ושהלך שובב בדרכי ליבו קצפתי ואכהו. ומלבי״ם מבאר הלא מה שקצפתי עליו הוא רק בעוון בצעו, ולפעמים קצפתי והענשתיו על חטאו ולפעמים רק הסתרתי פני, ובסור העוון ע״י תשובה יסור הקצף.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יח) דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃
    I have seen his ways, and will heal him. I will lead him also, and requite with comforts him and his mourners.⁠"
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אוֹרַח תְּיוּבְתְּהוֹן גַלְיָא קֳדָמַי וְאֶשְׁבּוֹק לְהוֹן וַאֲרַחֵם עֲלֵיהוֹן וַאֲשַׁלֵם תַּנְחוּמִין לְהוֹן וּלְמִתְאַבְּלִין עֲלֵיהוֹן.
    דרכיו ראיתי וארפאהו – ואסיניה. ואנחהו ואניחוניה.
    ואשלם נחומים לו ולאבליו – אלו אבריו המתאבלים עליו.
    ת׳ם למא ראית מד׳אהבה אוג׳בת אן אשפיה ואסירה אנא וארד עזאא עליה ועלי אלמתחזנין לה.
    אח״כ הוציא מן הכלל את העושה תשובה באמרו דרכיו ראיתי וארפאהו. כלומר, ראיתי מצבם השני, בדומה למה שאמר על נינוה וירא אלהים את מעשיהם (יונה ג׳:י׳). ואז ראוי שארפאהו.
    והרפואה על שני פנים: ליחידים, כפשוטו. ולאומה: קיבוץ גלויות וכינון המלוכה, כאמרו כי אעלה ארוכה לך (ירמיהו ל׳:י״ז), ושינחה אותם כאמרו ואנחהו. לגבי החולה, שיעמוד מחוליו ויתהלך בשווקים. ולעדה – שיקבצנה מכל הארצות ויחזירנה לארץ מולדתה. והנחמה לכלל וליחידים היא חידוש טובה.
    דרכיו ראיתי – כשהוא נכנע מלפניי.⁠א
    וארפאהו ואנחהו – אוליכו בדרך מרפא. או ואנחהו – לשון הנחה ומרגוע.
    לו ולאבליו – למצטערים עליו.
    א. כן בכ״י. בדפוסים נוסף כאן: ״שבאתהו צרה״.
    I saw his ways when he humbled himself before Me, when troubles befell him.
    and I will heal him, and I will lead him Heb. וְאַנְחֵהוּ. I will lead him in the way of healing. Alternatively, וְאַנְחֵהוּ is an expression of rest and tranquility.
    him and his mourners to those who are troubled over him.
    דרכיו ראיתי וארפאהו – כיון שראיתי דרכיו ששב בתשובה, אף אני דרכיו ראיתי וארפאהו.⁠א
    ואנחהו – בדרך הטובה.
    ואשלם ניחומים לו ולאביליו – שהתאבלו עליו כשקצפתי עליו ואכהו.
    א. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778 הושמט (אולי ע״י הדומות): ״כיון שראיתי... וארפאהו״.
    דרכיו ראיתי – הנה זאת לאות על יושר פירוש הספר, כאשר ראיתי דרכיו, או שעשה תשובה, או טעמו כמו כי יצר לב האדם רע (בראשית ח׳:כ״א).
    וארפאהו – כי כחולה היה, כי אין כח לחולה שילך.
    ואשלם נחומים לו – שאנחמהו על החולי שעבר עליו.
    ולאבליו – הם אוהביו כדרך האבלים על החולה במותו.
    I have seen his ways, etc. This verse proves that my opinion concerning this book is right.⁠1 His ways, that is, his repentance, or his innate evil inclination; comp. for the imagination of man's heart is evil from his youth (Gen. 8:21).⁠2
    And I will heal him, and I will lead him also. He is like an invalid, that has no strength to go by himself.
    And I will restore comforts unto him for the calamity that had befallen him.
    And to his mourners, that is, to his friends; people usually begin to mourn when they see their sick friend dying.⁠3
    1. The punishment of the Israelites, which consisted, according to Ibn Ezra, in the Babylonian exile and their slow improvement, are described here in the past tense: Was I wroth, he went on frowardly in the way of his heart, I have seen his ways, but the promised deliverance in the future tense: and will heal them, etc.; Ibn Ezra infers from this that at the time when the prophet uttered this prophecy, the Babylonian exile was already expiring, and that the prophet consequently did not live in the time of King Hezekiah, but was a contemporary of the Persian King Cyrus, and of Zerubbabel.
    2. According to both explanations the expression דרכיו his ways is different from the preceding ררך לבו the way of his heart, which refers to his evil doings. By his ways the prophet means, according to Ibn Ezra, either his proper ways, the ways which he should go, that is, the way of repentance, or his natural character, his natural weakness in resisting temptation.
    3. That is, before he is actually dead. Israel was in exile, and was considered by his friends as already entirely lost, without hope of recovery. Ibn Ezra explains by this comparison the expression ולאבליו and to his mourners, which is only used in case of death.
    (יח-יט) וכאשר ראיתי דרכיו כי לב הותל הטהו ואילו אעשה לו כדרכיו אני מכלהו הראיתי לו כחי וגבורתי. כי אני מחצתי והכיתי ואני ארפא.
    וארפאהו ואנחהו – מדרך לבו הרעה לדרך הטובה והישרה.
    ואשלם ניחומים לו – כאשר יימשך אחריי ללכת בדרכיי ולדבקה בי.
    בורא ניב שפתים – אשר שם פה לאדם הוא שם דבר בפי לקרוא להם לשלום מאתו ולנחמם, לו ולאבליו לקרובים ולרחוקים.
    וגם רפאתיו – ממכה שהכיתיו בקצפי.
    דרכיו ראיתי – ראיתי דרכיו כי אינו עומד זמן ארוך בדרך טוב שלא יחטא וישוב, וכיון שהכתיו והגלתיו זמן רב אשוב וארפאהו – ר״ל רפואת הנפש, כמו: רפאה נפשי (תהלים מ״א:ה׳), ושב ורפא לו (ישעיהו ו׳:י׳), אסלח לעונו.
    ואנחהו – בדרך הטוב, כלומר איישר לבו שלא יחטא עוד.
    ואשלם נחמים לו ולאבליו – על הצרות ועל הרעה שסבל בגלות אשלם לו נחומים, כלומר טובות שינחם בהם, ויותר לאבליו – לאותם שהתאבלו בגלות על חרבן ירושלם, כמו שאמר: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו ס״ו:י׳).
    ויונתן תרגם דרכיו ראיתי – ארח תיובתהון גלי קדמי, ותרגם: לו ולאבליו – להון ולמתאבלין עליהון.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

    ודרכיו ראיתי שהלך למרחקי ארץ בגלות ועמד בתורתו ורבים מהם קדשו את שמי ברבים ולכן ארפאהו מעונותיו וגלותו ואנחהו ואשיבהו לארצו, ועל הצרות שעברו בגלות עליו אשלם נחומים לו ולאבליו
    ואנחהו – ענין הנהגה כמו ולא נחם אלהים (שמות י״ג:י״ז).
    נחומים – מלשון נחמה.
    ולאבליו – מלשון אבילות וצער.
    דרכיו ראיתי – וכאשר ראיתי דרכיו הראוים לו אשר שב ללכת בהם ונחם על הרעה.
    וארפאהו – אז רפאתיו מן המכות הפקודות עליו.
    ואנחהו – אוליכו בדרך הישר לטוב לו.
    ואשלם – אתן לו טובה הרבה שיהיה לו תשלומין תנחומין על הרעה שעברה עליו.
    לו ולאבליו – אשלם לו תנחומין ולכל המתאבלים והמצטערים בצרתו.
    דרכיו ראיתי – אף על פי שהסתרתי פני ממנו, ראיתי דרכיו, והנני רוצה לרפוא לו, ולהנחותו בדרך טובה, על ידי חזרת השגחתי עליו.
    דרכיו ראיתי – אני רואה על דרכיו שהוא הולך בהם עתה,
    וארפאהו ואנחהו – ר״ל בעת כי קצפתי ואכהו ביסורים אז וארפאהו ובעת שרק הסתר ואקצוף ע״י הסתרת פנים ולא הכיתיו שא״צ רפואה אז ואנחהו – ולא אסתיר פני ממנו עוד, ואשלם נחומים לעומת הצער שהיה לו ולאותם שהיו מתאבלים עמו על צרותיו.
    וכאשר את1 דְּרָכָיו רָאִיתִי ששב בתשובה2 ונכנע מלפני3 ומתחרט על הרעה שעשה4, וְאֶרְפָּאֵהוּ – אז רפאתיו מן המכות הפקודות עליו5 וְאַנְחֵהוּ – ואנהיג אותו6 בדרך הטובה7 והישרה לטוב לו8, וַאֲשַׁלֵּם לו טובה הרבה שתהיה לו לתשלומי9 נִחֻמִים10 לוֹ וְלַאֲבֵלָיו11 – ולכל אלה אשר התאבלו והצטערו עימו בצרתו12 כשקצפתי עליו והכיתי אותו13:
    1. מצודת דוד.
    2. אבן עזרא.
    3. רש״י.
    4. מצודת דוד.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת ציון. רש״י מבאר אוליכנו בדרך מרפא, והוסיף כי ניתן לפרש גם מלשון הנחה ומרגוע. ואבן עזרא מבאר ״ארפאהו ואנחהו״ כי היה כחולה ולא היה לו כח ללכת.
    7. ר״י קרא.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד.
    10. על הרעה שעברה עליו (מצודת דוד).
    11. ובמדרש, בוא וראה, ״וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ״ וכתוב אחריו ״דְּרָכָיו רָאִיתִי וָאֶרְפָּאֵהוּ וַאֲנְחֵהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו״, ומפרש ״וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב״ הינו אף על פי שהרשעים עושים כל מה שעושים בזדון והולכים בדרך לבם, ואחרים עושים בהם התראה ואינם רוצים להקשיב להם, עם כל זה בשעה שחוזרים בתשובה ולוקחים הדרך הטובה של תשובה הרי רפואה מוכנה לפניהם, ועתה יש להסתכל אם על חיים מדבר הכתוב או על מתים מדבר הכתוב, כי תחילת הכתוב אינה סופו וסופו אינו כתחילתו, בתחילת הכתוב מראה על חיים שאומר ״וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ״ וסופו מראה על מתים שאומר ״וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו״, אלא הכתוב מדבר בעוד שהאדם הוא בחיים, וכך הוא ״וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ״ משום שיצר הרע שבו חזק ומתגבר בו ועל כן הולך שובב ואינו רוצה לשוב בתשובה, ורואה הקדוש ברוך הוא דרכיו שהולך ברע בלא תועלת, אומר הקדוש ברוך הוא אני צריך לאחוז אותו בידו, זה שנאמר ״דרכיו ראיתי״ שהולך בחשך ורוצה אני לתת לו רפואה, וזה שנאמר ״וְאֶרְפָּאֵהוּ״, הקדוש ברוך הוא מביא בליבו דרך התשובה והרפואה לנשמתו...ומנהיג אותו בדרך הישרה כמי שאוחז בידו של אחר ומוציאו מתוך החשך, ועל האמור ״וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו״ שואל הרי נראה שמת הוא ואינו כתחילת הכתוב?! ומשיב כן ודאי שהוא מת, והוא עומד בחיים, שכיוון שהוא רשע נקרא מת, ומהו ״וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו״? אלא הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם בני האדם שכיוון שנכנס לשנת שלוש עשרה והלאה נותן עמו שני מלאכים ששומרים אותו, אחד מימינו ואחד משמאלו, כשהאדם הולך בדרך הישרה הם שמחים בו ומחזקים אותו בשמחה... וכשהולך בדרך עקומה הם מתאבלים עליו ... כיוון שהחזיק בו הקדוש ברוך הוא והנהיג אותו בדרך הישרה אז כתוב ״וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו״ ואשלם נחומים לו בתחילה שהוא מתנחם על מה שעשה בתחילה, ועל מה שעשה עתה וחוזר בתשובה, ואחר כך ״וְלַאֲבֵלָיו״ שהם המלאכים שהיו מתאבלים עליו כשעברו ממנו ועתה שחזרו אליו הרי נחומים לכל הצדדים, הם שמתנחמים על מעשיו והם שמתנחמים על צרותיו ואבלו, ועתה הוא חי ודאי, חי בכל הצדדים אוחז בעץ החיים וכיוון שאוחז בעץ החיים אז נקרא בעל תשובה (ביאור בעל הסולם על זהר פרשת משפטים).
    12. רש״י, מצודת דוד, מלבי״ם. והיו אלו אוהביו (אבן עזרא).
    13. ר״י קרא. רד״ק מבאר ראיתי דרכיו כי אינו עומד זמן ארוך בדרך טובה שלא יחטא וישוב, וכיון שהכתיו והגלתיו זמן רב אשוב וארפאהו רפואת הנפש שאסלח לעוונו, ואנחהו בדרך הטוב, כלומר איישר ליבו שלא יחטא עוד, ועל הצרות ועל הרעה שסבל בגלות אשלם לו נחומים, כלומר טובות שינחם בהם, ויותר אשלם לאבליו שהתאבלו בגלות על חורבן ירושלים כמו שאמר (לקמן סו, י) ״שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״. אברבנאל מבאר דרכיו ראיתי שהלך למרחקי ארץ בגלות ועמד בתורתו, ורבים מהם קידשו את שמי ברבים, ולכן ארפאהו מעוונותיו וגלותו ואנחהו ואשיבהו לארצו, ועל הצרות שעברו בגלות עליו אשלם נחומים לו ולאבליו. ומלבי״ם מבאר בעת שקצפתי ואכהו ביסורים אז וארפאהו, ובעת שרק הסתרתי פני ולא הכיתיו שאינו צריך רפואה אז ואנחהו, ולא אסתיר פני ממנו עוד ואשלם לו ניחומים לעומת הצער שהיה לו ולאבליו.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יט) בּוֹרֵ֖א [נִ֣יב] (נוב) שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃
    "Peace, peace, to him that is far off and to him that is near,⁠" says Hashem that creates the fruit of the lips, "and I will heal him.⁠"
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    דִבְרָא מַמְלַל סִפְוָן בְּפוּם כָּל אֱנָשָׁא אֲמַר נְבִיָא שְׁלָמָא יִתְעֲבֵד לְצַדִּיקַיָא דִנְטָרוּ אוֹרַיְתִי מִלְקָדְמִין וּשְׁלָמָא יִתְעֲבֵד לְתָבַיָא דְתָבוּ לְאוֹרַיְתָא קָרִיב אֲמַר יְיָ וְאֶשְׁבּוֹק לְהוֹן.
    בורא ניב שפתים – אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו אני יודע שהוא מטורף, מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום. ואמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב, ופליגא דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך, ורבי יוחנן האי לרחוק מאי דריש ביה רחוק מעבירה מעיקרא, קרוב קרוב לדבר עבירה מעיקרא ונתרחק ממנה.
    גדול השלום שנתן לעושי תשובה שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב.
    קאל אללה כ׳אלק נטק אלשפתין סלאמא סלאמא ללבעיד ואלקריב ואנא אשפיהם
    ויהיה נכון לומר, שמה שהוא קורא לעצמו בורא ניב שפתים – הוא לארבע סיבות. האחת – שלא נתכוון בו למלים אלא להגייה ולרצון. ועוד, לפי שאחד מגדרי החוזר בתשובה הוא הדיבור, כאמרו קחו עמכם דברים (הושע י״ד:ג׳). ועוד כי החוזר בתשובה חייב לומר מלה של דיבור. ועוד להודיעו שהחזרת טובתו קלה היא אצל אלוהיו, והיא תלויה בדיבור. וזה עולה יפה, כי האל ברא הכול בדיבור.
    ומה שהכפיל שלום שלום כנגד לרחוק ולקרוב. הסיבה לכך שהסוררים הם על שני פנים: המרבה בעברות חמורות ושאינו מרבה. ואפשר שהרחוק הוא המרבה על שום אריכות זמנו בעברות, והקרוב הוא הקרוב בהן מצד הזמן.
    ואפשר שהרחוק הוא הרחוק מן הכיליון, כיוון שלא העמיק בחטאים. והקרוב הוא מי ששקע בהם ונתקרב אל הכיליון, כמאמר הכתוב ותקרב לשחת נפשו (איוב ל״ג:כ״ב). והכול חוזרים בתשובה, ועליהם אמר ורפאתיו. כלומר, אסלח לכול. לפי שרפואה כאן כפרה, כמאמר חזקיהו ה׳ הטוב יכפר בעד (דברי הימים ב ל׳:י״ח), ונענו לו. וישמע ה׳ אל יחזקיהו וירפא את העם (שם ל׳:כ׳).
    ובלשון אבותינו, עליהם השלום, שבע משמעויות ללשון רפואה: זו שקדמה ושש אחרות. מהן: רפואה – מתיקות המים. כאמרו וירפו המים עד היום הזה (מלכים ב ב׳:כ״ב).
    ורפואה – תיקון כלי שבור, כאמרו כאשר ישבר את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד (ירמיהו י״ט:י״א).
    ורפואה – עזרה וגבורה במלחמה. כאמרו למצרים לשוא הרבית רפואות (שם מ״ו:י״א).
    ורפואה – בניין מקום הרוס. כאמרו על אליהו, עליו השלום, וירפא את מזבח ה׳ ההרוס (מלכים א י״ח:ל׳).
    ורפואה – היושר. כאמרו חיי בשרים לב מרפא (משלי י״ד:ל׳).
    ורפואה – בדותות של דברים בטלים, כמאמר איוב רופאי אליל כלכם (איוב י״ג:ד׳).
    בורא אני לו ניב שפתים – חדש. כלפי שבאתהו צרה עד עתה והכל קראו עליו תגר, יקראו לוא שלום שלום.
    לרחוק ולקרוב – שניהם שוין, מי שנתיישן והורגל בתורתי ועבודתי מנעוריו, ומי שנתקרב עתה מקרוב לשוב מדרכו הרעה, אמר י״י ורפאתיו – מחליו ומחטאיו.
    א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד פוק׳ 127, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״לו״.
    [I] create the speech of the lips I create for him a new manner of speech. In contrast to the trouble that befell him, and everyone was degrading him, they will call, "Peace, peace.⁠"
    to the far and to the near Both are equal; he who aged and was accustomed to My Torah and My worship from his youth, and he who drew near now, just recently to repent of his evil way. Said the Lord, "I will heal him of his malady and of his sins.⁠"
    בורא ניב שפתים – הריני בורא לו שם חדש שיאמרו הבריות: ראו איש פלוני שב מרשעו ומדרכו הרעה, כמה נאים מעשיו עתה.
    וגם אני קורא לו: שלום שלום לרחוק – שנתרחק ממני לשעבר ונתקרב עכשיו.
    ולקרוב – שהיה קרוב לעבירה ונתרחק.
    אמר י״י ורפאתיו – לכל אחד מהם.
    בורא – כל המפרשים אמרו כי השם הוא בורא, ותחסר מלת אמר, לולי שאין ראוי לחדש, כי הייתי אומר שהוא לשון בריאה מגזרת ובורא חושך (ישעיהו מ״ה:ז׳).
    ומלת ניב – כמו פרי, כמו תנובות שדי (דברים ל״ב:י״ג), והטעם הדיבור, וכן פירושו אמרו שלום לרחוק ולקרוב, הודיעו שכבר רפא השם את ישראל, והטעם ורפאתיו.
    בורא The Creator. It is generally explained to refer to God, and the verb אמר said is supplied. Were it allowed to depart from the common explanation, I should suggest to take בורא in the sense of decreeing; comp. ובורא חשך (45:7).⁠1
    ניב Fruit Comp. תנובות fruits (Deut. 32:13). By fruit of the lips the speech is meant. The meaning of the whole verse is: Proclaim, Peace, peace to him that is far off, and to him that is near; announce, that the Lord has already saved Israel, because ורפאתיו I have indeed healed him.⁠2
    1. Comp. Ibn Ezra on 45:7, 40:28, Note 61, and on Gen. 1:1.
    2. ורפאתיו admits of two explanations; it can be past with ו conjunctive, and I have healed him, or past with ו conversive, I will heal him. Ibn Ezra seems to be in favour of the first explanation.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

    בורא – ואהיה מחדש דבר שפתים, שיאמר בפי הכל: שלום שלום, ולא יזכר שם מלחמה בעולם. וזה יהיה אחר מלחמה גוג ומגוג.
    ופי׳ לרחוק ולקרוב – לרחוק מירושלם ולקרוב לה, ולפי שהמלחמה ההיא תהיה בירושלים סמך השלום אליה.
    ורפאתיו – שב לישראל, כמו שפירשנו: וארפאהו (ישעיהו נ״ז:י״ח).
    ויונתן תרגם הפסוק כן: דברא ממלל שיפוון בפום כל אנשא, אמר נבייא שלמא יתעביד לצדיקיא דנטרו אוריתי מלקדמין, ושלמא יתעבד לתביא דתבו לאוריתי קריב אמר י״י ואשבוק להון.
    ויש מחלוקת בדברי רז״ל בדבר זה, ומקצתם פירשו בהפך זה, ופירשו: רחוק – בעלי תשובה, ופירשו: קרוב – הצדיקים, ולמדו מזה ואמרו גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים, שנאמר: לרחוק ולקרוב, ברישא רחוק והדר קרוב, ופירשו רחוק מי שהיה רחוק ונתקרב, וקרוב מי שהיה קרוב כבר.
    בורא ניב שפתים – הטעם שהשם צוה לישעיה שיאמר להם דבר שפתים, כלומר דבור חיצוני.
    שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו׳ – וגם הם שפתי השם. ולכן כתוב אמר י״י, כי הכל אחד בענין, רוצה לומר השם ית׳ ונביאו.
    ואהיה בורא ומחדש ניב ודבר שפתים והוא שיאמר כל אדם שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו כלומר לרחוק מירושלם ולקרוב לה כי ישובו ויקבלו רפואת הגאולה כל הנדחים בקצוות הארץ.
    בורא נוב – ניב קרי.
    בורא – כל דבר חדש יקרא בריאה.
    ניב – ענין דיבור כמו ינוב חכמה (משלי י׳:ל״א) והוא מלשון תנובות שדי (דברים ל״ב:י״ג) כי הדבור הוא פרי הלשון.
    בורא – ניב שפתים אחדש אני לו ניב שפתים מחודש לא כמו לשעבר שהכל קנתרו אותו בדבריהם כי מעתה כולם יאמרו לו שלום שלום והכפל לחזק.
    לרחוק ולקרוב – בין להרחוק ממנו בין להקרוב לו בשפתי כולם אחדש למולו דברי שלום.
    אמר ה׳ ורפאתיו – ר״ל כן אמר ה׳ וכן היה כי נרפא מן המכות ומן העדר השלום (מלת ורפאתיו אמר במקום ה׳ כאלו הוא המדבר).
    בורא ניב שפתים – הוא תאר לשלום, ושיעור הכתוב כך הוא, אמר ה׳ שלום שלום לרחוק ולקרוב, שלום שהוא בורא ניב שפתים, כלומר שהוא נותן פתחון פה לאבל היושב דומם. ודרך מליצת השיר הקדים התאר אל המתואר. כן פירשתי ביום ז׳ אב תקצ״ז. וקודם לכן בשנת תקצ״ב פירשתי דבק עם הפסוק הקודם, ולאבליו בורא (אני) ניב שפתים, אתן להם פתחון פה, כי האבל יושב דומם, וקשה לפירוש זה חסרון מלת אני. והמפרשים פירשו שה׳ יברא דבור חדש, שהכל יאמרו שלום שלום, וזה רחוק. וגיזניוס פירש כי ה׳ יחדש בפי ישראל תהלה ותודה אליו על מה שייטיב להם, וגם זה רחוק, כי ניב שפתים לא יובן ממנו אם הוא לשבח או לגנאי, ולשון ניב שפתים סתם לא יתיישב כאן כי אם לפי פירושי.
    לרחוק ולקרוב – לכלם יחדו.
    בורא ניב – חסר ב׳ בורא בניב, וה׳ שבסוף הכתוב הוא נושא המאמר.
    בורא – ה׳ אשר ברא כל המציאות ע״י ניב שפתים, שהוא ברוח פיו, אמר שלום לרחוק ולקרוב, ר״ל לצדיק ולבעל תשובה, וה׳ שבסוף הפסוק הוא נושא המאמר,
    ה׳ בורא ניב שפתים אמר שלום לרחוק ולקרוב ורפאתיו מחולי נפשו ומכאובות גופו, אבל.
    בּוֹרֵא – אחדש1 אני לו2 נִיב3 (נוב כתיב) שְׂפָתָיִם חדש4, לא כמו שהיה בעבר שכולם קנתרו אותו בדבריהם, כי מעתה כולם יאמרו לו5 שָׁלוֹם שָׁלוֹם6, בין7 לָרָחוֹק ממנו8 וְבין9 לַקָּרוֹב אליו אחדש בשפתיהם דברי שלום כלפיו, כך10 אָמַר יְהוָה, וּרְפָאתִיו מחוליו ומחטאיו11:
    1. מצודת דוד.
    2. רש״י.
    3. הוא ענין דיבור (מצודת ציון).
    4. רש״י.
    5. מצודת דוד. שעד עתה שהיתה לו צרה הכל קראו עליו תגר, ומעתה יקראו לו שלום שלום (רש״י).
    6. הכפל הוא לחיזוק העניין (מצודת דוד) . ויש מפרשים שאמר שני פעמים ״שלום שלום״ כי מדבר על דרכי התשובה ועל התפילה שיתפללו אנשי הגלות אל ה׳ שישים להם שלום, והוא יתברך ישיבם שלום לרחוק ולקרוב, וה״שלום״ הראשון הוא תפילת העם והשני היא תשובת ה׳ (אברבנאל).
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד.
    10. מצודת דוד.
    11. רש״י. ואמר ״ורפאתיו״ בל׳ עבר להודיעו שכבר ריפא ה׳ את ישראל (אבן עזרא). כלומר וכן עשיתי שרפאתי אותם מהמכות ומהעדר השלום (מצודת דוד). רד״ק מבאר אחדש דבר שפתים שיאמר בפי הכל שלום שלום ולא יזכר שם מלחמה בעולם, וזה יהיה אחר מלחמת גוג ומגוג, והשלום יהיה לרחוק מירושלים ולקרוב אליה, ולפי שהמלחמה ההיא תהיה בירושלים סמך השלום אליה, ורפאתיו לישראל. ויש מרבותינו שפירשו כי הרחוק הוא מי שנתיישן והורגל בתורתי ועבודתי מנעוריו, והקרוב הוא מי שנתקרב עתה לשוב מדרכו הרעה (רש״י, רד״ק בפי׳ השני, מלבי״ם), אמר ה׳ ורפאתיו מחולי נפשו ומכאובות גופו (מלבי״ם). ובמדרש, אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת, אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו אני יודע שהוא מטורף, מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם״, ואמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״, לרחוק ברישא והדר לקרוב, ופליגא דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך... גדול השלום שניתן לעושי תשובה שנאמר ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״ (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (כ) וְהָרְשָׁעִ֖יםא כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃
    But the wicked are like the troubled sea, for it cannot rest, and its waters cast up mire and dirt.
    א. וְהָרְשָׁעִ֖ים א=וְהָרֲשָׁעִ֖ים (חטף)
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וְרַשִׁיעַיָא כְּיַמָא דִטְרִיד דְבָעֵי לְמֵינַח וְלָא יָכִיל וְעָבְדִין מוֹהִי סִין וְטִין.
    והרשעים כים נגרש – אמר ר׳ אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא (שוברתו) [עוכרתו] שנאמר והרשעים כים נגרש ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קימעא (שוברתו) [עוכרתו] אדם שאין בו אלא רביעית אחת עאכ״ו.
    אמר רבי יוחנן היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש עליהם אחת עד שהוא שוברם ומה הוא בודק קנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך הקב״ה אין מנסה את הרשעים שאינם יכולים לעמוד שנאמר והרשעים כים נגרש, את מי הוא מנסה את הצדיקים שנאמר י״י צדיק יבחן (כתוב ברמז תרכ״ז).

    רמז תפט

    רמז תצ

    כתיב והאלהים נסה את אברהם – אמר ר׳ יוסי בר חנינא הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה כל זמן שהוא כותשה היא משתבחת וכל מה שהוא מקיש עליה היא משתמנת, בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה אינו מספיק עליה להקיש אחת עד שהיא פוקעת כך הקב״ה אין מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. אמר רבי אלעזר משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה הוי י״י צדיק יבחן זה אברהם. ד״א זה נח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק. ד״א נמשלו ישראל לחול שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים, ונמשלו עו״א לים הוי עמים רבים כהמות ימים וגו׳ והם מתיעצים על ישראל והקב״ה מתיש גבורתם, אמר ישעיה והרשעים כים נגרש מה הים הגל הראשון אומר (עדין) אני עולה ומציף את כל העולם כלו וכיון שהוא בא לחול הוא כורע לפניו ואין הגל השני למד מן הראשון. כך פרעה נתגלגל על ישראל והפילו הקב״ה, וכן עמלק וכן סיחון ועוג, וכן בלעם ובלק ואין אחד למד מחברו. וכן אתה מוצא שכל מי שנזדווג אל ישראל הוא נופל לפניהם נמרוד וחבריו לפני אברהם, אבימלך לפני יצחק. עשו לפני יעקב, פרעה והמצריים לפני ישראל עמלק סיחון ועוג ול״א מלכים לפני משה ויהושע, סנחריב לפני חזקיה, המן לפני מרדכי, אף לעתיד לבא גוג ומגוג לפני ישראל, ודוד צוח למה רגשו גוים.
    דבר אחר: והרשעים כים נגרש – מה הים הזה כל סירותיו על פיו כך סירותם של רשעים על פיהם, פרעה אמר מי י״י אשר אשמע בקולו, סיסרא לחץ את ישראל בחזקה בחרופין ובגדופין, סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות, נבוכדנאצר אמר מאן (הוא) אלהא די ישזבינכון מן ידי.
    ואמא אלטאלחון פהם כאלבחר אלמנטרד אלד׳י לא יסתטיע אלקראר פתכדר אמיאה באלחמאהֿ ואלטין.
    (כ-כא) וכל מה שבישר בפרשה זו מכוון לכלל האומה, והגיע לכת הרביעית. מקצתה יצאה מן הדת ומקצתה עמדה בה בצביעות. מראים עצמם לשארית האומה במה שאינם מאמינים. עליהם אמר הנביא דבריו הנאמרים מפיו הדומים לדיבורים הראשונים המיוחסים לאלהיו. וכשפתח שם עליהם בכתוב אין שלום, נתייחס הדיבור לאל ואמר אמר ה׳ (ישעיהו נ״ז:י״ט). וכאן מיוחס לנביאו. ואמר הנביא אמר אלהי. פתח ואמר והרשעים.
    והרשעים [כים נג]⁠רש – היינו דחיפה חזקה כה וכה,⁠1 ומובנו הראשוני גירוש. ו׳נגרש׳ בינוני נפעל.
    ויגרשו מימיו רפש וטיט – מימיו דחפו בוץ מסריח וטיט.⁠2
    1. השווה רס״ג על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳גרש׳ וראב״ע על אתר.
    2. השווה אלפסי ערך ׳גרש׳ ורד״ק על אתר.
    והרשעים – שאין נותנין לב לשוב.
    כים נגרש – הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים (ירמיהו ה׳:כ״ב), וכשמגיע שם הוא נשבר על כרחו, וכל זה רואה גל חבירו ואינו חוזר בו, כך הרשע רואה את חבירו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו. ומה הים רפשו וסריותו על פיו, כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון פרעה אמר מי י״י אשר אשמע (שמות ה׳:ב׳), סנחריב: מי בכל אלהי הארצות (מלכים ב י״ח:ל״ה), נבוכדנצר: אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד).
    כים נגרש – כים אשר נגרש, שגורש כל היום רפש וטיט.
    But the wicked who do not give a thought to repent.
    like the turbulent sea This seaits waves raise themselves high and strive to go out of the boundary of sand that I made as a boundary for the sea, and when it reaches there, against its will it breaks. The next wave sees all this, yet does not turn back. Similarly, the wicked man sees his friend being punished for his wickedness; yet he does not turn back. Also, just as the sea has its mud and its offensive matter on its mouth, [i.e., on its surface,] so do the wicked have their offensive matter in their mouth; e.g., Pharaoh said, "Who is the Lord?⁠" (Shemot 5:2). Sennacherib said, "Who are they among all the Gods of the lands...?⁠" (supra 36:20). Nebuchadnezzar said, "I will liken myself to the Most High" (supra 14:14).
    like the turbulent sea Like the sea, which is turbulent, that casts up all day mud and dirt.
    והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל – מרשעו, כים הזה שאינו שוקט אפילו עונה, שכל שעה ויגרשו מימיו רפש וטיט.
    והרשעים וגו׳ – והטעם שהשם ירפא צדיקי ישראל ולא הרשעים, כי הם כים שהוא נגרש תמיד, כמו ויגרשו מימיו, וקרוב מגזרת הנני גורש מפניך (שמות ל״ד:י״א).
    כי השקט לא יוכל – פירוש כים נגרש, הנה תחסר מלת שהוא (נגרש), כי נגרש תאר השם.
    ויגרשו מימיו – כמו ינועו.
    But the wicked are, etc. God heals the righteous of Israel, but not the wicked, because the latter are troubled, like the sea that is continually troubled. נגרש Troubled. It has the same meaning as ויגרשו and they moved, and is probably of the same root as גורש driving out (Ex. 34:11);
    it is explained by the words which follow: when it cannot rest. Before נגרש the relative (אשר═) שהוא is to be supplied;⁠1 for נגרש is an adjective.⁠2
    ויגרשו And they moved.⁠3
    1. Or the definite article בַּיָם הַנִּגְרָשׁ
    2. Comp. Ibn Ezra on 13:15, and Note 18.
    3. A. V., Whose waters cast up.
    (כ-כא) אבל הרשעים שלא נמשכו אחריי בנחותי אותם לדרך הטובה ומאנו והלכו להם בדרך לבם במרד ובמעל,
    כים שהוא נגרש – ומתפשט לעולם בגאון גליו לשטוף הכל.
    והרשעים – ואז יסופו הרשעים, כמו שאמר בנבואת מלאכי: והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגומר (מלאכי ג׳:י״ט).
    ופי׳ הפסוק נמשך טעמו עד אין שלום (ישעיהו נ״ז:כ״א), לפי שאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט), אבל הרשעים שהם כים נגרש אין שלום להם, אלא יספו כולם אז.
    ופירוש כים נגרש – כמו הים שהוא נגרש אל השפה כל רגע ורגע, כי השקט לא יוכל, אלא יבא גל אחר גל, לעולם לא ינוח, ובבאו אל השפה יגרשו מימיו רפש וטיט מקרקע הים אל היבשה. ודמה מעשי הרשעים לרפש וטיט כי לעולם לא ינוחו הרשעים מהרגש העולם עד שימותו, כמו שאמר: שם רשעים חדלו רגז (איוב ג׳:י״ז).
    והרשעים וגו׳ – גם זה ממאמר הנביא והשם, וזה רמז לבני אשור כי השם קרא ברגע אחד שלום על ישראל, ואין שלום לבני אשור, וזה בקום החיה השנית, וכן קדם לפנים פעם אחרת עליהם (ישעיהו מ״ח:כ״ב).
    נגרש – הוא שם נגזר ותאר, והעד ויגרשו מימיו.
    כי השקט לא יוכל – זה הוא במשל וכן בנמשל, כי שם רשע בעברי מונח על חוזק התנועה המקומית בעסקי העולם הזה כטעם ולא ימלט רשע את בעליו (קהלת ח׳:ח׳), ואלה ענינים דקים בלשון ובענין.
    ואמנם אויביהם הצרים אותם לא יהיו כן כי הרשעים ההם יהיו כים הנגרש שהשקט לא יוכל כן הם לא יוכלו לשקוט ויהיו מגורשים מהם רפש וטיט והוא רמז שימותו על פני השדה ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר
    נגרש – מלשון גרושין ותנודה.
    השקט – ענין מנוחה ומרגוע.
    יוכל – מלשון יכולת.
    רפש – הוא עפר לח כעין הטיט ואין לו דמיון במקרא ובדרז״ל לא יהיה אלא כרפשו (בבלי ב״ק ל׳).
    והרשעים – אבל הרשעים העומדים במרדם יתמידו בצרה כים הזה אשר בכל עת הוא נגרש מן הרוח ומתנדנד בגליו אל השפה כי לא יוכל להיות בהשקט ובמנוחה כי רוח קימעא מגרשו ומנדנדו.
    ויגרשו מימיו – ר״ל בבואו אל השפה יגרשו מימיו להלן את הרפש והטיט המצויים בשפת הים וכן הרשעים האלה יתמידו בצרה והם עוד יוסיפו סרה להכאיב לזולת.
    והרשעים כים נגרש – המפרשים פירשו לשון גירוש, וכן ויגרשו מימיו, ונראה לי שאין לשון גירוש מתיישב יפה כאן, מלבד שלא מצאנו גירוש בקל (חוץ מן הבינוני והפעול, ואין להביא מהם ראיה), ונראה לי כי גרש הנאמר כאן הוא ענין בפני עצמו, מלשון ועלתה כיאור כלה ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים (עמוס ח׳:ח׳), וטעם ונגרשה ונשקעה, תהיה הארץ מכוסה במים ובטיט כארץ מצרים כשהיאור עולה, וטעם כים נגרש, כים שמימיו עכורים.
    כי השקט לא יוכל – ואם היה שוקט היו מימיו נעשים צלולים, ועל ידי שהשקט לא יוכל, מימיו עכורין ברפש וטיט. וטעם המשל, כי כמו שאי אפשר למי הים שיהיו צלולים, כן רשעים גמורים אין להם רפואה, וזה כנגד מה שאמר ורפאתיו.
    והרשעים הבלתי שבים בתשובה הם דומים כים נגרש אשר השקט לא יוכל – כי הרוח הוא מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עון ולכל חטאת על לבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש, להשקיטה מזעפה, ולכן
    וְהָרְשָׁעִים – אבל הרשעים העומדים במרדם1 יתמידו בצרה2 כַּיָּם הזה אשר בכל עת הוא3 נִגְרָשׁ – מתנועע4 מן הרוח ומתנדנד בגליו אל השפה5, כִּי להיות6 בְּהַשְׁקֵט ובמנוחה7 לֹא יוּכָל, שכן רוח מועטת מגרשת ומנדנדת אותו, ובבואו אל השפה8 וַיִּגְרְשׁוּ – יניעו9 מֵימָיו את הַרֶפֶשׁ10 וָטִיט המצויים בשפת הים11:
    1. מצודת דוד. שאין נותנין לב לשוב (רש״י, מלבי״ם). ולכן ה׳ ירפא רק את צדיקי ישראל ולא את הרשעים (אבן עזרא).
    2. מצודת דוד.
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. אבן עזרא. מלשון גרושין ותנודה (מצודת ציון). ואז יסופו הרשעים, כמו שאמר בנבואת מלאכי (מלאכי ג, יט) ״כׇל זֵדִים וְכׇל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט״ וגו׳ (רד״ק).
    5. מצודת דוד. רש״י מבאר מה הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה ולצאת חוץ לגבול החול, וכשמגיע לשם הוא נשבר על כורחו, וגם כשרואה גל חבירו אינו חוזר בו, כך הרשע רואה את חבירו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו, ומה הים רפשו וסריותו על פיו, כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון פרעה שאמר (שמות ה, ב) ״מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע״, סנחריב אמר (מלכים-ב׳ יח, לה) ״מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת״, ונבוכדנצר אמר (לעיל יד, יד) ״אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״. ומלבי״ם מבאר שהרשעים דומים לים נגרש כי הרוח מעלה ציורים הרעים אשר השתרשו בנפשם לכל עוון ולכל חטאת על ליבם, והרוח הזה סוער בקרבם עד שיגרש מימיו רפש וטיט, כי יעכר שכלם ומדותיהם בעכירות התאוות והתכונות הרעות עד שבלתי אפשר שישיגו שלום הנפש להשקיטה מזעפה. ובמדרש, אמר רבי יוחנן, היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומה הוא בודק? קנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך הקב״ה אין מנסה את הרשעים שאינם יכולים לעמוד שנאמר ״והרשעים כים נגרש״, את מי הוא מנסה? את הצדיקים שנאמר (תהלים יא, ה) ״ה׳ צַדִּיק יִבְחָן״ (ילקוט שמעוני).
    6. מצודת דוד.
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. אבן עזרא.
    10. הוא עפר לח כעין הטיט (מצודת ציון). ודימה מעשי הרשעים לרפש וטיט, כי לעולם לא ינוחו הרשעים מהרגש העולם עד שימותו, כמו שנאמר (איוב ג, יז) ״שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז״ (רד״ק).
    11. וכן הרשעים האלה יתמידו בצרה והם עוד יוסיפו סרה להכאיב לזולת (מצודת דוד). והוא רמז שימותו על פני השדה ותולעתם לא תמות ואישם לא תכבה והיו דראון לכל בשר (אברבנאל).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (כא) אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃
    "There is no peace,⁠" says my God concerning the wicked.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    לֵית שְׁלָמָא אֲמַר אֱלָהּ לְרַשִׁיעַיָא.
    ולא סלאם קאל רבי ללכפאר.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

    אין שלום – כלפי שאמר לצדיקים ולבעלי תשובה: שלום שלום לרחוק וגו׳ (ישעיהו נ״ז:י״ט), חזר ואמר אין שלום לרשעים.
    There is no peace In contrast to what he said to the righteous and the repentant, "Peace, peace to the far, etc.,⁠" he returned and said, "There is no peace for the wicked.⁠"
    לאותם, אין שלום אמר י״י לרשעים.
    אין – על כן לא יהיה להם שלום, כי הם לא יוכלו השקט.
    There is no peace, etc. No peace shall be to them, because they cannot rest.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

    (כא) להם לא קרא אלהי לשלום.
    אין שלום אמר אלהי – כן הוא, והספרים שכתוב בהם: אמר י״י, טעות הוא, כי הראשון אשר בפרשה צאו מבבל (ישעיהו מ״ח:כ׳) הוא: אמר י״י (ישעיהו מ״ח:כ״ב), וזהו: אמר אלהי, והסימן: י״י אלהי.
    לפי שאין שלום אמר ה׳ לרשעים.
    וי״מ כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי ומתוך כך ישובו אלי וקרוב להם לתקן עותתם ולשוב לקונם ושלכן אמר דרכיו ראיתי וארפאהו שהם דרכי התשובה שיעשו אנשי הגלות ועל התפלה שיעשו גם כן אמר בורא ניב שפתים שלום שיתפללו אליו שישים להם שלום והוא יתברך ישיבם שלום לרחוק ולקרוב ושלכן אמר שני פעמים שלום שלום שהאחד הוא תפלת העם והשני היא תשובת האל.
    וי״מ כי לא לעולם אריב אע״פ שהיה מן הדין לדון את החוטא בעונש נצחי לא אעשה כן לפי שרוח מלפני יעטוף, רוצה לומר שהרוח החיוני שיעטוף את הגוף יצא מלפני והנשמות הטהורו׳ אני עשיתי אותם ולכן ראוי לי לרחם עליהם, ולזה אעפ״י שבעון בצעו קצפתי ואכהו לא תהיה המכה אכזרי אבל יהיה הסתר ואקצוף וכאשר דרכיו ראיתי ששב בתשובה ארפאהו מעונותיו ואנחהו כל ימי חייו עד מותו כדרך כל הארץ ואחר מותו אשלם נחומים לו והוא בשכר הרוחני שיזכה לעולם הבא וגם לאבליו אשלם נחומים כי בהיותו נושע תשועת עולמים בעולם הנשמות הנה אבליו יקבלו בזה תנחומין גדולים, וחכמי׳ ז״ל בפרק אין עומדין (ברכות לד, ב) אמרו אמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדין שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר ולקרוב, ופליגא דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך ור׳ יוחנן האי לרחוק ולקרוב מאי דריש ביה רחוק מעברה מעיקר׳ קרוב לדבר עברה מעיקרה ונתרחק ממנה עד כאן.
    אין שלום אמר אלהי – כן הוא והספרים שכתוב בהם אמר ה׳ טעות הוא כי הראשון אשר בפרשה צאו מבבל הוא אמר ה׳ וזהו אמר אלהי והסימן ה׳ אלהי רד״ק. (א״ה והמסורת עליו לית ואי כוותייהו דספרי דכתיבין אמר ה׳ תרי הוו).
    אין שלום וכו׳ – כלפי שאמר למעלה שאל מול השב יחדש אמרי שלום לזה אמר אבל על הרשעים הללו אמר אלהי שלא יהיה שלום להם כי כולם יקנתרו אותו בדברי ריב ומצה.
    אין שלום – אם כן מה שאמרתי שלום שלום לרחוק ולקרוב, אין לו מקום ברשעים הגמורים, אך הם יקבלו ענשם.
    אין שלום אמר אלהי לרשעים – כמו שאין שלום ברוחם כן אין שלום לכל אשר להם.
    והגם שאמר ה׳ ״שלום שלום״, כל זה לצדיקים, אבל על הרשעים1 אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים, כי כולם יקנתרו אותם בדברי ריב ומצה2, וכמו שאין שלום ברוחם כן אין שלום לכל אשר להם3:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. מצודת דוד.
    3. מלבי״ם.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×

    תפילה לחיילי צה"ל

    מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

    תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

    Prayer for Our Soldiers

    May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

    Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144