[רט]

צו את בני ישראל – כבר התבאר גדר הציווי בריש פ׳ צו ששם מובא גם כן מאמר זה, עיי״ש. וכבר כתב הרשב״ם (בפר׳ תצוה) שבציווי על תרומת המשכן כתיב ״דבר אל בני ישראל״ ובשמן אמר ״ואתה תצוה״ מפני שהשמן היה מצוה לדורות. ומה שכתב ״ויקחו אליך״, כל מקום שנאמר ״ויקחו״ הציבור הם הלוקחים (כמ״ש ביומא דף ג), ולמה אמר ״אליך״? מינה את משה לגזבר. ובמנחות (דף פו:) דרש ״אליך״ ולא לי, לא לאורה אני צריך, דרש כן ממה שכתב זה עוד הפעם בפ׳ תצוה. ומה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל ויסבון מן דילך הוא נגד הגמ׳.

[רי]

שמן זית זך כתית למאור – סתם ״שמן״ האמור בתנ״ך הוא שמן זית שאין לו שם לווי, לא כן שאר השמנים, יש להם שם לווי ואין נקראים ״שמן״ סתם. ואם כן מה שאמרו ״שמן זית״ ולא שמן שומשמין זה מבואר משם ״שמן״ ולפי זה מה שכתב פה ״שמן זית״, שם ״זית״ מיותר. [ולא נמצא כן בשום מקום רק במנורה ובשמן המשחה. וגם הלשון ״שמן זית״ בלתי מיושר כמו שלא יאמר ״יין גפן״ או ״יין ענבים״]. לכן דרש ״שמן זית״ – מזיתו ר״ל השמן עצמו אשר היה בעוד הפרי על הזית שהוא האילן והוא השמן היוצא מעצמו, שלא על ידי טעינה בקורה או באבנים. רק זה לבד כשר למנורה. ולפי מה שפירשנו כל מה שנאמר פה ובמנחות (דף פו) ג׳ זיתים הם וכולי לא מ״זך כתית״ יליף כפרש״י, רק משם ״זית״, כמו שאמר ״זית״ מזיתו. מכאן אמרו זית ראשון וכולי. ומדברי הרמב״ם (הל׳ אסורי מזבח) ורש״י בפירוש החומש מבואר שגרסו מגרגרו, וכן הוא בספרא. ועיין ברא״ם פה ובלחם משנה שם. [ולמה שכתבנו, יש לומר שהוא הדין שלשמן המשחה היה צריך שמן מזיתו דגם ביה כתוב ״שמן זית״. ומה שלא בארוהו מפני שלא נעשה לדורות רק בימי משה ע״ה] התנאי השני היא ״זך״. ובאר (במשנה ו) אין זך אלא נקי מכל תערובות שמרים, שגם השמן הראשון היוצא על ידי כתישה או טחינה, אפשר שימצא בו שמרים. ולכן אמר שיתן לתוך הסל, ולר׳ יהודה סביבות הסל, כדי שיצאו השמרים. וכן במ״ש ״לבונה זכה״ פירשו בספרא (לקמן פ״ח מ״ו) שתהיה ברורה. והתנאי השלישי הוא ״כתית״. ותנאי זה נמצא גם במנחות – ״בלולה בשמן כתית רביעית ההין״. וראיתי בספרי (פנחס פס׳ קמב) ״בשמן כתית״ – להוציא את השלוק. אין לי אלא למנחות. למנורה מנין? ת״ל ״ויקחו אליך שמן זית זך״ – להוציא את השלוק. מבאר שמה שכתוב ״כתית״ היינו שיצא השמן על ידי כתישה (או טחינה), לא על ידי שליקה (הוא הדין כבישה ובישול שפסול כמ״ש במשנה דמנחות דף פה:). ולפי זה אין לדייק ״כתית״ ולא טחון, שכתיתה וטחינה קרובים זה לזה כמו שנאמר ״ואכות אותו טחון היטב״, כי עיקר הכוונה להוציא שלוק ותפס כתיתה והוא הדין טחינה, וזה דעת התנא קמא. ור׳ יהודה חולק (במשנה ד׳) וסבירא ליה שלא היה טוחן. ונראה טעמו שסבירא ליה שבמנורה אין צורך למעט שלוק שזה מבואר מכל שכן שמן זית מזיתו, ועל ידי השליקה יוצא כל השמן כמו על ידי טעינה בקורות. ורק במנחות שאין צריך שמן מזיתו הייתי מכשיר שלוק כמו טען בקורה, לכן צריך ״כתית״. וכן דייק בספרי הנזכר למנורה מנין? תלמוד לומר ״ויקחו אליך שמן זית זך״ – להוציא את השלוק ר״ל ממ״ש שמן זית מזיתו מוציא גם שלוק ואין צריך ״כתית״ להוציא שלוק. לכן סבירא ליה לר׳ יהודה שבא ״כתית״ בדיוק להוציא טוחן. ואמר ״כתית למאור״ למעט מנחות שהייתי אומר מצד הסברה כיון שהמנחות הם לאכילה כל שכן שצריך ג׳ תנאים – מזיתו, וזך, וכתית. וזה אין לומר שכתית פסול במנחות דהא כתוב ״כתית״ גם במנחות ועל כרחך ממעט שבמנחות כשר אף שאינו כתית ומ״ש שם ״כתית״ אינו לחיוב, ובא רק למעט שלוק. ובגמ׳ מסיים מה ת״ל ״כתית למאור״ ולא כתית למנחות (וגי׳ הרא״ם היתה מה ת״ל למאור להכשיר שני במנחות) מפני החסכון. מהו חסכון? אר״א התורה חסה על ממונם של ישראל. והנה נטיתי מדרך המפרשים שבִדבָרַי יתישבו המון הקושיות שהקשה הרא״ם והלחם משנה (סוף הל׳ אסורי מזבח) וכמו שמבואר מדברי הספרא והספרי שממקורם שאבו בעלי הש״ס. ויתר דברי הספרא מובנים וכולו מועתק בגמ׳ מנחות (דף פו) ואין להאריך יותר. ומה שאומר ר׳ יהודה שטוען באבנים ונותן סביבות הסל, משום דגם במנחות יש להיות בלא שמרים מטעם מובחר נדריך. ומ״ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרשה י משנה ו) ״בשמן״ ״בשמן״ להכשיר בשמן השני והשלישי, וזה תמוה, הא ידעינן ממ״ש ״כתית למאור״ ולא למנחות, וכמו שהקשה הרא״ם והלחם משנה. נראה שבא להכשיר ב׳ מדרגות האחרונים, כי ממה שאמרו ולא כתית למנחות נדע להכשיר ג׳ שמנים שבראשון, וממילא הוא הדין ראשון שבשני שדומה לב׳ שבראשון, וכן ב׳ שבשני וא׳ שבשלישי שדומה לג׳ שבראשון. ולא נדע ג׳ שבשני וב׳ וג׳ שבשלישי, וזה מרבה מן ״בשמן״ ״בשמן״, ודו״ק.

[ריא]

להעלות נר – על הדלקת המנורה שמש תמיד בלשון ״העלאה״, ולמה לא בחר בלשון ״הדלקה״ או ״הבערה״ (כמו שכתוב (דברי הימים ב ד, כ) ״לבערם כמשפט״)? מזה גדרו חז״ל שלשון ״העלאה״ מציין אם גומר ההדלקה עד תאחז השלהבת בכל חלקי הפתילה ועולה היא למעלה. אבל ״דלק״ מציין הֵאָחֵז האור בקצהו, ו״בער״ מציין שתבער רוב הדבר, וזה אין צריך, רק שתהא שלהבת עולה, וכמו שאמרו התוס׳ (שבת דף כ ד״ה כדי). ובגמרא (שם ודף כא) תני ר׳ חייא שתהא שלהבת עולה מאליה ולא מחמת דבר אחר ופרש״י נראה שגרס כן בספרא. ופירושו: כי כלל בידינו דכל מקום שבנין הקל עומד אז ההפעיל (במקום שלא נמצא בנין הכבד) יוצא לשני, לא לשלישי (רק אם נמצא הקל והכבד וההפעיל שאז ההפעיל מוציא לשלישי). ואם כן פעל ״להעלות״ מוציא לשני, לא שתהא עולה על ידי דבר אחר, שזה יוצא לשלישי.

[ריב]

להעלות נר תמיד – כפי הפשט מלת ״נר״ היא שם הקיבוץ ור״ל כלל הנרות שבמנורה. אמנם, ממה שנזכר זה שני פעמים, אחד בפ׳ תצוה ואחד פה, ויש שינויים ביניהם, דרשו שמה שכתוב בפר׳ תצוה היא כפשוטו, על כלל הנרות הדולקות מערב עד בקר, ופירוש ״תמיד״ תמידות סדורי, בכל לילה. ומה שהוכפל פה בא בדיוק (כמבואר בכללים שכל מאמר הנשנה בא במובן המדויק) ורוצה לומר נר אחד, ו״תמיד״ היינו תמידות החלטי, בלי הפסק. ודרשו שנר אחד ידלק תמיד ביום ובלילה. ומפרש אחר כך ״לפני ה׳ תמיד״ שהוא הנר שהיא לפני ה׳ והיא נר מערב שדולק תדיר וממנו מתחיל ובו מסיים. ומה שכתב נכנס ומצא ב׳ נרות מזרחיית דולקים הועתק ממתניתין (פרק ו דתמיד) וכבר פירש הרע״ב (שם פרק ג) דסבירא ליה להאי תנא כר׳ אלעזר ב״ר שמעון דהנרות היו מונחים בין מזרח ומערב ונר השני של המזרחי קרוי ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ על שקרוב אל ההיכל מן המזרח שלפניו. ותחלה היה מטיב חמשה נרות והניח שתי נרות מזרחים (כמ״ש בפרק ג), אחר כך נכנס שנית להטיב ב׳ נרות ודשן את המזרחי והניח המערבי שאצלו, שהיא דלק בנס כל היום [ויש בזה עוד פירושים להרמב״ם לשיטתו ולהרשב״א בתשובה כשיטתו, ואכמ״ל] ומה שכתב מצאו שכבה, היינו לאחר שמעון הצדיק שלא היו ראוים לנס, היה מדשנו. ומ״ש שמדליקו ממזבח העולה כמו שלמד בספרא צו (א׳ ט״ז). ומ״ש ״תמיד״ – אף בשבת יתבאר (בסימן ריט).

[ריג]

מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד – פירשו שמה שכתוב ״מחוץ לפרוכת״ היינו שיהיה סמוך לפרוכת, שהגם שכתוב ״וישם את המנורה נוכח השלחן״ ושם כתוב ״וישם את השלחן מחוץ לפרוכת״ הייתי טועה שהיתה המנורה סמוכה לפתח. ונראה שבא לתת טעם על מה שכפל הדבר פה וכבר נאמרה בפר׳ תצוה (שמות כז, כא) – ״באהל מועד מחוץ לפרוכת״. כי משם נאמר שעיקר הנרות יהיו סמוכים לפרוכת ודי אם רוב המנורה נמשכת לפנים, כי מה שכתוב שם ״יערך אותו״ קאי על כל הנרות. לכן כפל הדבר פה, שמה שכתב פה ״להעלות נר תמיד״ קאי על נר המערבי שהוא השני מן הראשון שבמזרח כנ״ל בסימן הקודם, וידעינן שגם זה יהיה מחוץ לפרוכת. והנה השלחן בצפון ונגדו המנורה בדרום היו משוכים מן הכותל שני אמות ומחצה (כמ״ש ביומא דף לב ובמנחות דף צט). והשלחן היה ארכו י״ב טפחים לר׳ מאיר ועשרה לר׳ יהודה, ורוחב המנורה לפמ״ש הרמב״ם בפ״ג מהל׳ בית הבחירה הלכה י לא עלה לשמונה טפחים, ואם כן, אם היה מעמיד המנורה נוכח השלחן בשוה אליו נוכח צדו המזרחי יהיה משוך מן הכותל יותר משתי אמות ומחצה. לכן אמר פה שנית שיקרב הנר המיוחד לחוץ לפרוכת.

[ריד]

מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד – ובפ׳ תצוה אמר ״באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות״, וזה כפי הלשון שהפרוכת היה סוכך על ארון העדות. אמנם מה שכתוב כאן ״פרוכת העדות״ אינו בדקדוק. וכן למה הקדים ״מחוץ לפרוכת״ לשם ״אהל מועד״? והסדר הראוי שיאמר תחלה ״באהל מועד״ אחר כך יבאר באיזה צד של אהל מועד שהוא בצד שחוץ לפרוכת, לא בהפך. ועל כן דרשו שמלת ״העדות״ נמשך אל שם ״אהל מועד״, כי כבר בארנו שבפ׳ זו מה שכתב ״להעלות נר תמיד״ מדבר מנר המערבי ויכוין על תמידות החלטי, כי נר הזה דלק תמיד בנס. וכבר אמרו שמשמת שמעון הצדיק מצאו שכבה, כי הנס הזה המורה על קביעות אור השכינה לא היה, רק בזכות הכהן הגדול, וכמ״ש עוד בסדר ויקרא (סימן מ״ט), ולכן הזכיר פה ״יערך אותו אהרן״. ובפר׳ תצוה אמר ״יערך אותו אהרן ובניו״ כי שם מדבר מעריכת הנרות כולם, ואין הבדל בין אהרן ובניו. ופה שמדבר מעריכת נר תמיד, דהיינו נר המערבי, שידלק תמיד בנס, זה לא היה רק באהרן ובזכותו או בעת ששמשו כהנים גדולים שהיו צדיקים כאהרן. ולכן אמר כאן ״העדות באהל מועד״ כי שם ״אהל מועד״ מורה על יעידת השכינה כמ״ש ״באהל מועד אשר אועד לכם שמה״, ונר זה שיערוך מחוץ לפרוכת יהיה העדות באהל מועד, יעיד לכל באי העולם על ועידת השכינה שמה. וכמו שמפרש בגמ׳ (שבת דף כב, מנחות דף פו) מהו עדותה? אמר רבא, זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ובזה ידעו שאור השכינה שמה. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל ורש״י בפירושו הביאו דרוש זה כאן, ולא בפר׳ תצוה. וזה ראיה שעיקר הדרוש הוא פה דוקא מטעם שכתבתי. ואחר שפה דבר מעריכת אהרן עצמו שהבטיח שבחייו יתמיד הנס הזה, כמו שכתוב ״יערוך... אהרן״, הביא ראיה היטב וכי צריכים לנר?, שהלא בימי אהרן לא היו צריכים לנר כי היה עמוד האש על המשכן. וכן פר״ת מה שכתוב בשבת שם וכי לאורה הוא צריך, היינו אהרן. וגם למה שכתוב במנחות וכי לאורה אני צריך היינו שאין לומר שערכו לפניו נר לכבודו להאיר דהא במדבר הלך לפניהם בעמוד אש, וכמ״ש בקדושין (דף ?) מלך שמחל על כבודו וכולי והא ״וה׳ הולך לפניהם יומם״ והוא בכבודו האיר לכל, והיה הנר הזה רק לעדות על יעידת שכינתו באהל מועד.

[רטו]

יערך אותו אהרן – כבר כתבנו שמה שכתוב בפ׳ זו ״להעלות נר״ בלשון יחיד, וכן ״יערך אותו״, נדרש על נר יחידי שהיא נר מערבי. אמנם, מה שכתוב בפ׳ תצוה ״להעלות נר״ קאי על כל הנרות. ומה שתפס לשון יחיד מפני שהנרות נקבעים במנורה, כולם חשובים כנר אחד מצד המנורה העושה אותם כגוף אחד, וכמ״ש בפרק יא דכלים משנה ז קני מנורה טהורים, הפרח והבסיס טמאים, ובשעת חבורן הכל טמא. ופירש הרמב״ם שקני מנורה לא נקראו אלא בשם לויי אבל הפרח (היא העגולה שעליה תהיה הנר) והבסיס (הוא התושבות אשר בו הרגלים) הוא גוף המנורה. לפי זה בעת חבורם יחשבו כגוף אחד עם המנורה. אולם בכל זאת יקשה למה לא אמר ״להעלות נרות״ כמו שכתב תמיד ״בהעלותך את הנרות״ ״והעלה את נרותיה״? והשיבו בספרא לפי שכתוב ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ ומשמע שעיקר המצוה היא שיאירו כל הזמן, לא ההדלקה בעצמה (וכענין שחקרו לענין נרות חנוכה אם הדלקה עושה מצוה או הנחה) כי זה ההבדל בין ״העלאה״ ו״הדלקה״ ובין ״יאירו״, שאין מציין רק התמדת האור, לא ההעלאה והדלקה. ואם כן נוכל לטעות שיכול הכהן להדליק ז׳ הנרות מבחוץ ולהכניסם ולקבעם במנורה [דעת הספרא כר׳ נחמיה במנחות (דף פח:) דהנרות לא באו מן הככר והיו של פרקים, וכמ״ש רב ששת שם] ולכן אמר ״להעלות נר״ שלא יצדק עליהם שם יחיד רק כשהם קבועים במנורה. וידעינן שבשעת העלאה שהיא ההדלקה יהיה נר אחד ר״ל יהיו קבועים במנורה. ואמר שנית ״יערך אותו״ בלשון יחיד ולא אמר ״יערך אותם״ מפני שאז היה עדיין מקום לטעות שיכול לעשות ההדלקה בנרות בפני עצמם ולקבעם אחר כך במנורה. ומה שכתב ״להעלות נר תמיד״ בלשון יחיד הייתי מפרש שזה ללמד שכהן אחד לא יעלה שני נרות, רק כל נר צריך כהן בפני עצמה, ויכול שיהיו ז׳ כהנים נכנסים בז׳ נרות. לכן אמר בפ׳ תצוה ״יערך אותו אהרן ובניו״, שהעריכה, היא תיקון הנרות וסדורם, שגם זה יהיה ״אותו״ ר״ל הנרות הקבועים במנורה בפנים, שאז נקראו בלשון יחיד. וכן הא אמר ״אהרן ובניו״ שגם כהנים רבים לא יערכו רק אחד ר״ל נרות הקבועים במנורה שהם כנר אחד מצד המנורה המאחדת אותם כנ״ל. ועל שלא יוציא המנורה כולה לחוץ ויערך יש לימוד מיוחד במשנה יב.

[רטז]

יערך אות מערב עד בקר – מה שכתב ״מערב עד בקר״ היינו שישער שידלקו עד הבקר. והם חצי לוג לכל נר, שאף שבלילות הקצרות ידלקו על היום, לית לן בה. וממה שכתב ״יערך אותו״ ולא אמר ״יערכנו״, בכינוי, [וכלל אצלינו שמלת ״אותו״ נדרש תמיד] דרש אותו יערך מערב עד בקר, לא זולתו. כן אמר ביומא (דף טו) ובפסחים (דף נט) שלימוד זה הוא ממלת ״אותו״. ובמה שכתב שלא תהא עבודה אלא הם פרש״י בפסחים שם (ד״ה אותו מערב עד בקר) שלא תהיה עבודה כשרה להתחיל. וזה כתי׳ התוס׳ במנחות (דף פט ד״ה אין) שהקשו מהקטרת איברים ותרומת הדשן ותירצו דהקטרת איברים מתחלת מבעוד יום. אבל ביומא שם ובזבחים (דף יא) פירשו אין לך עבודה מעבודות שהן כשרות ביום ר״ל מעבודת היום, ובזה תירצו קושיא זו באופן אחר.

[ריז]

לפני ה׳ תמיד – כבר בארתי (צו סימן כ׳) שכל מקום שנאמר ״תמיד״ מרבה אף בשבת ובטומאה, עיי״ש. וזה נאמר במנורה ג׳ פעמים. ואמר בספרא דרוש זה ג׳ פעמים (סוף משנה ז, ופה, ובסוף פרשה זו משנה יב). ונראה שכיון דהכתוב דכאן מדבר על נר המערבי, כנ״ל, לכן הוסיף שני פעמים ״תמיד״ (א) לרבות שאם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, אף בשבת (ואף שלהרע״ב פי׳ מדליקו בערב הרא״ם לא פירש כן) (ב) לשאר נרות (ג) כיון שאמר ״על המנורה הטהורה״ מכלל שמקבלת טומאה, כמ״ש בסוף חגיגה במה שכתב ״על השלחן הטהור״ מכלל שהוא טמא, הוצרך לומר ״תמיד״ לרבות אף בטומאה.

[ריח]

על המנורה הטהורה – רוצה לומר שעריכת הנרות יהיה על המנורה עצמה, ולא יהיה דבר מפסיק בין הנרות להמנורה. ולכן אמר ״הטהורה״ כי אם היה יכול להפסיק בקיסמים ובצרורות לא היה קפידא בטהרת המנורה לענין הנרות שאין נוגעים בה, אבל כיון שצריך שיקבעם במנורה עצמה, מקבלים טומאה ולכתחילה צריך לזהר בטהרתם. ואם נאמר דסתמא דספרא ר׳ יהודה כר׳ יוסי בריה סבירא ליה, דמכשיר מנורה של עץ (כמ״ש במנחות דף כח), קא משמע לן גם כן שהמנורה, אף שהיא מעץ, מקבלת טומאה. ולא נאמר דכלי עץ העשוי לנחת היא. וכן מבואר בראב״ד (פרק ג מהל׳ כלים) וז״ל אלא משולחן של מקדש וממנורה שהקשו עליהם כלי עץ העשוי לנחת הוא ומשמע שהיה לו בגרסתו כן גבי מנורה. ומכל מקום דבריו צריכים עיון דסותר למ״ש במנחות (דף כט), עיי״ש. ורש״י בפירושו פירש על טהרה של מנורה, שיטהרה וידשנה מן האפר. ולדבריו מ״ש שלא יסמכם בקיסמים הוא ענין אחר.

[ריט]

יערך את הנרות לפני ה׳ – אמר זה ללמד שעריכת הנרות על המנורה יהיה לפני ה׳ בהיכל, לא בחוץ. כי למעלה (סימן רטו) למד שלא יכניס הנרות דולקים מבחוץ ויערכם בפנים על המנורה. ופה למד שלא יוציא המנורה לחוץ לערכם שם, שזה לא נודע משם. ומ״ש תמיד אף בשבת וכולי התבאר (בסימן ריז).

[רכ]

ולקחת סולת ואפית אותה – למה לא אמר ״ויקחו אליך״, דהא באים משל ציבור? ועל כרחך שמה שכתוב ״ולקחת״ אינו על ההבאה, כי ההבאה יכול להיות חטין, רק שהוא יקח מהן את הסולת ויאפה. וז״ש מנין אף חטין יקח? ת״ל ״ולקחת סולת״. ובגמ׳ מנחות (דף עו) ת״ל ולקחת מכל מקום״ ר״צ אף שהציבור לא לקחו סולת. וכבר כללנו (ויקרא סימן פ״ה) דכל שני פעלים הבאים זה אחרי זה שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כינוי. ואם כן מלת ״אותה״ מיותר. ופירושו שבא לומר שאין כן בשאר מנחות, ששם צריך שהציבור יקחו סולת, ורק בשתי הלחם [נ״ל צ״ל לחם הפנים] הותר זה מפני שצריך להביא כ״ד עשרון, והסולת מן התגר הוא ביוקר וחסה התורה על ממון של ישראל. כן פירשוהו בגמ׳ שם. והרמב״ם לא הביא דבר זה בהלכותיו כי היא רק עצה שלא להטריח על הציבור.

[רכא]

שתים עשרה חלות – כבר בארנו (אחרי סימן יז) שיש הבדל בין מספר ״שני״ ״שתי״ שבא בצורת הסמיכות ובין ״שנים״ ״שתים״ בצורת הנפרד. שכל מקום שבא בצורת הסמיכות מורה על שיווי הנמנים באיכות כמו שאמרו ״שני השעירים״ – שיהיו שוים. וכן ״שתי צפרים״ ״שני כבשים״. ולכן ממה שכתב ״שני עשרונים״ מוכיח השיווי, כי יכול לאמר ״שתים עשרונים״. אמנם, מה שכתב ״שתים עשרה חלות״ – שיהיו שוות אינו מוכיח מצורת המספר, כי לא מצאנו ״שנים עשר״ או ״שתים עשרה״ בנפרד. אבל היה להם היכר אחר במה שבא המספר קודם הנמנה, אז הסמיכות דוקא. ואם בא המספר אחר הנמנה, בא המספר כנשוא המאמר כמו ״פרים עשרה״ ״אלים שנים״, ובזה דינו כמספר הבא בצורת הנפרד. כי כבר בארתי (תזריע סימן יד?) שמספר הבא בצורת הסמיכות לא בא להודיע המספר כי היא מספר נודע, והבא בנפרד בא להודיע המספר, עיי״ש. ואם הדין שיכולים להיות בלתי שוים היה לו לומר ״ואפית אותם חלות״ רוצה לומר חלות חלות, אף בלתי שוים, וסך מספרם יהיה ״שתים עשרה״. וכשאמר ״שתים עשרה חלות״ דינו כמספר סמוך, שמורה שיווי הנמנים.

[רכב]

שני עשרונים יהיה החלה האחת – היה די לומר ״יהיה החלה״ ולמה הוסיף מספר ״אחת״? וכבר בארתי בסדר מצורע (סימן ?) בתורה אור באורך שכל מקום שבא מספר ״אחד״ על שם יחיד יש בו דרוש, ודריש שכל חלה תהיה אחת בפני עצמה. כי שם ״חלה״ נאמר עליה גם בעודה עיסה כמו שכתוב ״ראשית עריסותיכם חלה חלה תרימו״ [וכמו שכתבנו בסדר צו סימן ?] ועל זה אמר שכל אחד יהיה חלה אחת בפני עצמה. והנה מה שכתוב ״יהיה״ בלשון זכר היא זרות, ד״חלה״ היא שם נקבה. והיה לו לומר ״תהיה״. ועל כרחך מרמז שלאו דוקא החלה הזאת רק כן יהיה תמיד, שבזה בא מלה זו בלשון זכר – ״ויהי השמש באה״, שלחם בא גם בלשון זכר וכמ״ש התוס׳ במנחות (דף צד ד״ה שתי) ״ויהי כל הארץ״ ורמז גם לחם הפנים יהיה כן. ומובא במנחות (דף צד).

[רכג]

ושמת אותם – על סדר שעל השולחן היה לו לומר ״וערכת אותם שתים מערכות״, שכן אמר תמיד ״וערכת את ערכו״ (שמות מ ד), ״ויערך עליו ערך לחם״ (שם כג). וכן בארנו (צו סימן יב) שיש הבדל בין לשון ״שימה״ ובין לשון ״נתינה״, שה״שימה״ מציין לשמכוין הדבר בצמצום ובאומנות כפי הראוי. ומזה הוציאו חז״ל שבא לכלול כל האומנות של לחם הפנים מעת האפיה עד העריכה והעריכה בכלל. שהיו נותנים לדפוס כמ״ש ״ועשית קערותיו״ שהם הדפוסים, והיה לו ג׳ דפוסים וכמו שמפרש במנחות (דף צד). ושם מפרש איכת עשייתם באורך. ועל זה אמר לשון ״שימה״ שכולל שיכוין אותם בדפוסים שלהם עד שיהיו בשולחן שתים מערכות. וכבר בארנו (באילת השחר כלל קנא) שכל פעל הבא להשלים פעולת הפעל הראשון יבא בלא כינוי, והיה די לומר ״ושמת שתים מערכות״. ופירושו שיען שאמר שבעת הלישה תהיה כל חלה בפני עצמה אמר ״ושמת אותם״ בלשון רבים שמעת השימה בדפוס לאפות בתנור יוכלו להיות שתים שתים. והיה די לאמר ״ושמתם״ בכינוי, ומבואר אצלינו שמלת ״אותם״ בא תמיד למעט זולתם, וממעט שתי הלחם שנאפות אחת אחת, וכן פירשו בגמ׳ (דף צד:).

[רכד]

שתים מערכות שש המערכת – בארו שהוצרך לכתוב ג׳ המספרים, שאם לא יבאר מספר ״שש״ נאמר שה״שתים מערכות״ לא יהיו שוים ויכול להיות שמונה וארבע והוא הדין תשע ושלש וכיוצא. ואם לא יכתב מספר ״שתים עשרה״ נאמר שמה שכתב ״שתים מערכות שש המערכת״ היינו כאומר ושש המערכת, שיהיו שתי מערכות בפני עצמם כפי שירצה וחוץ מזה מערכה אחת של שש. (בילקוט גריס שלש שש שש ורש״י במנחות דף צח מביא גירסא שלש של שלש, והיה נכון שלש שלש שש. ובגמ׳ גריס שלש של שש שש והכל הולך למקום אחד) שהייתי טועה שהם שלש מערכות ממה שכתוב שנית ״שש המערכת״. ובמה שאמר אי שתים עשרה יכול ארבע וארבע וארבע אמר בגמרא אילו נאמר ״שתים עשרה חלות ומערכות״, ולא נאמר שתים ושש שאז היינו טועים שיעשה שלש של ד׳ ד׳. וכן אם יאמר מערכת ושש המערכת נאמר שיעשה שתים של שלש ואחד של שש. לכן אמר דוקא ״שתי מערכות״, ולא יותר.

[רכה]

על השולחן הטהור – כבר פירשתי (בסימן ?) שאמר שיהיה השולחן טהור (וקמ״ל דמקבל טומאה כמ״ש בחגיגה כו ובמנחות שף כט ודף צו:). ומבואר שהלחם מונח על השולחן, דאי לאו כן אינו מקבל טומאה מן השולחן כיון שמונח על הקנים. וזה שאמר על טהרו של שולחן. והנה בפ׳ תרומה כתיב ״וקשותיו ומנקיותיו אשר יוסך בהן״ ופירשו במנחות (דף צז) קשותיו אלו סניפים ומנקיותיו אלו קנים שמסככים בהם את הלחם. [וצריך עיון דבמעשה פ׳ תצוה כתוב ״ואת מנקיותיו ואת הקשוות אשר יסך בהן״ וכן כתוב ״וקשות הנסך״ ורש״י בפירוש החומש כתב דנחלקו בו רבותינו ועיין ברא״ם]. ועל כן אמרו ד׳ סניפים (כמו יתדות זהב עומדים בארץ וגבוהים למעלה מן השולחן הרבה והיה בהם כ״ח פצולים כמנין הקנים) וכ״ח קנים, י״ד לכל סדר. לארבעה חלות, לכל אחד שלשה קנים, ולעליונה די בשנים לפי שאין עליה משוי, והתחתונה אינו צריך כל עיקר לפי שמונח על טהרו של שולחן (מנחות צז).

[רכו]

ונתת על המערכת – פירושו על כל מערכת יתן לבונה כמו מה שאמר ״שש המערכת״ שפירושו כל מערכה ומערכה. וזה שאמר נאמר כאן ״מערכת״.... ובקרבן אהרן פירש מה שכתוב בפ׳ פקודי ״ויערך עליו ערך לחם״ שקראו בשם יחיד ופירושו עריכת לחם והיה באמת שתי מערכות.

[רכז]

לבונה זכה – ברור מכל פסולת. וכן ״שמן זית זך״ הנקי משמרים. וכן ״זכו נזיריה משלג״, השלג זך מכל תערובות.

[רכח]

והיתה ללחם לאזכרה – היה די לומר ״לבונה זכה לאזכרה״, רק שמלמד שהלבונה שייכת אל הלחם ואינה קרבן בפני עצמה. ובמה שכתב ״והיתה״ מבואר שהיא לעכובא ומזה נדע שמעכבת (כמ״ש במנחות דף כז) ושמפגלת ופוסלת אם חשב להקטירה חוץ לזמנה או חוץ למקומה, כמ״ש במנחות דף {י״א}. וסתמא זו כרבי דסבירא ליה במנחות (דף סב) לגבי כבשים ו⁠(דף צח) לגבי לבונה דפירוש ״על״ בסמוך כמו ״וסכות על הארון את הכפורת״. ומביא סמך לדבריו ממה שכתוב ״והיתה ללחם״ ולא אמר ״והיתה על הלחם״ וטעם מסברה כדי שלא ישברו את הלחם. וסתמא זו דלא כר׳ יהודה דסבירא ליה דאמת כלים בת חמשה ואם כן היה רוחבו של לחם הפנים ממלא כל השולחן ולא היה מקום להניח שם שני בזיכי לבונה כמו שנראה במשנה (דף צו), עיי״ש. וממה שמביא טעם וסברה לדבריו יש ראיה למה שכתבו התוס׳ בסוטה (דף לז) דגם לרבי יש לפרש ״על״ ממש רק היכא שיש טעם וסברה אמר ד״על״ בסמוך, עיי״ש. ועי׳ תוספות פסחים (דף סג: ד״ה לא). ועיין עוד בזה בירושלמי (פרק ז דפסחים הלכה א). ומ״ש במשנה ו ר׳ שמעון אומר נאמר כאן אזכרה וכולי כבר מובא בספרא ויקרא דבורא דנדבה (פרשה ט) ופרשתיו בטוב טעם (שם סימן קט), דרשהו משם.

[רכט]

ביום השבת ביום השבת – לפי הפשט פירושו בכל שבת כמו ״בבקר בבקר״. אמנם כבר התבאר בפר׳ צו (סימן מ) שכל מקום שכתוב ״בבקר בבקר״ ״ביום ביום״ דרשוהו חז״ל, עיי״ש הטעם. ודריש דחד אתי שיוקטרו הבזיכין בשבת, ורוצה לומר, והיתה ללחם לאזכרה אשה לה׳ ביום השבת, וחד – ביום השבת יערכנו.

[רל]

יערכנו – כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן רפט) שיש הבדל בין הכינוי ״יפקדו״ ״יפקדהו״ ובין הכינוי ״יפקדנו״. שכינוי ״-נו״ פורט הדבר יותר – רק אותו לבדו. וכן דייק ממה שכתוב ״יערכנו״ ולא ״יערכו״ שרוצה לומר יערוך אותו לבדו. ולמה שכתבו התוס׳ במנחות (דף צז ד״ה לא) ובשבת (דף קכג:) שהוא רק שבות, דרוש זה אסמכתא. ומה שאמר כל הכלים שהיו שם וכולי אזיל לשיטתו דסבירא ליה גם בנרות, דמזרח ומערב מונחים, כמו שכתבנו למעלה (סימן ריב). ועיין במנחות (דף צח). ומ״ש ואחר השבת היה נכנס כן הוא במנחות (דף צז).

[רלא]

מאת בני ישראל – כבר בארתי זה בפר׳ צו (סימן קנז). ומה שכתב ״ברית עולם״, לא נמצא זה אצל שום קרבן רק בלחם הפנים שהיה ענינו להמשיך שפע המזון על כל העולם ולחבר תרין עלמין על ידי הורדת השפע כנודע בדברי חכמי האמת, ואין כאן מקום להאריך.

[רלב]

והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש – מה שכתב ״ואכלוהו״ מוסב על הלחם שבא פה בלשון זכר כמו שכתוב ״ביום השבת יערכנו״, ד״לחם״ בא פעמים בלשון זכר כמו שאמרו בתוס׳ והתוספות יום טוב (ריש פרק שתי הלחם). ומ״ש ״והיתה״, בלשון נקבה, פרש״י והיתה המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה היא בכלל מנחה. אך לְמה רמז לשם ״מנחה״ ומה מלמדנו? אמר בספרא שבא ללמד שדינה כיתר מנחות שאפייתן ולישתן ועריכתן במקום קדוש, וכמ״ש התוס׳ במנחות (דף צה:), וזה דעת ר׳ יהודה שכל מעשיהם בפנים כיתר מנחות. [בגירסת הספרים יכול אף שתי הלחם, ונתקשה הקרבן אהרן שהוא נגד המשנה שלכולי עלמא לחם הפנים ושתי הלחם שוים בדין זה, וחדש גירסא שאין לה פנים כלל למעיין. ולפי דעתי צריך לומר מנין שאף שתי הלחם וכולי ודייק ממה שכתוב ״כי קדש קדשים״ שבכל מקום שאמר טעם זה בא ללמד דין כולל לכל מקום כמו שבארנו כמה פעמים. ומלמד שהוא הדין לשתי הלחם שהם גם כן קדש קדשים שדינם כמוהם.] ור׳ שמעון סבירא ליה דגם אפייתן בחוץ, וצריך עיון דבגמ׳ שם בקש במאי פליגי, ולא הביא דרשה דברייתא זו.

[רלג]

קדש קדשים הוא – הנה התבאר באילת השחר (כלל קלה) שכל מקום שאומר ״מנחה היא״ ״חטאת היא״ ״קדש היא״, מלת ״היא״ מיותר ונדרש תמיד. ופירשו חז״ל שתפס מלת ״הוא״ על כלל הלחם לדייק כל הלחם בלשון יחיד, כאילו כולו לחם אחד, ואחד מעכב את חבירו. שאם נפרסה אחת מהם כולם פסולות. וגם שפתח ״והיתה״ בלשון נקבה על המנחה (כנ״ל סימן הקודם) ודין המנחה בפתיתה, והוה אמינא שגם לחם הפנים כשר אם נפרס. לכן אמר ״הוא״ בלשון זכר על הלחם, שמתנאו שיהיה שלם, שזה ההבדל בין ״פת״ ובין ״לחם״ כמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן קכד).

[רלד]

הוא לו – מהראוי שיאמר ״הוא להם״, רוצה לומר לאהרן ולבניו, כמו שכתב ״ואכלוהו״ בלשון רבים. ומלת ״לו״ מורה לאהרן לבדו וזה אי אפשר דהא כבר אמר ״לבניו״. וזה שאמר יכול לו לבדו ת״ל לבניו. וכן אין לומר שבא מלת ״לו״ בל נטעה שהיא לבניו לבד, דהא כבר אמר ״לאהרן״, וזה שאמר או לבניו וכולי ת״ל לאהרן. הא כיצד?, רוצה לומר אם כן למה אמר ״הוא לו״? פירשוהו שמלמד שהוא לו לבדו לענין שיקח כל מה שירצה בלא חלוקה, והוא לו ולבניו לענין שיקחו בחלוקה. וכללא היא שכל מקום שאמר ״לאהרן ולבניו״ פירושו הכהן הגדול שעומד במקום אהרן והכהן הדיוט, כמו שפירשנו בפ׳ צו (סימן צט). וזה שאמר מה אהרן כהן גדול וכולי. ועיין באילת השחר (פל״ב). ומ״ש ״מאישי ה׳⁠ ⁠⁠״ וכולי התבאר בפ׳ צו (סימן לז). ומ״ש ״חק עולם״ – לבית עולמים רוצה לומר ולא בבמה.