לחלקו הראשון של פס׳ יט הוצעו שני פירושים:1 לפי פירוש אחד, שלוש מילים אלו הן המשך של הפסוק הקודם: ׳איש-ימינך׳ ו׳בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ׳ – לא נסוג ממך, (לפי פירוש זה נסוג הוא בבניין נפעל עבר לנסתר). והכוונה: אתה אמצת אותו (– אליך), והוא לא נסוג ממך, ועל כן שים נא ידך עליו לעזרו.2
החיסרון בפירוש זה הוא שעל פיו הפסוק נחלק לשני חלקים שונים: החלק הראשון חותם את הפסוק שלפניו, המדבר על יחיד נסתר בעבר, ואילו בחלק השני עובר המשורר לדבר בגוף ראשון רבים ולהתחייב על העתיד: כאשר תחיינו – אנו נקרא בשמך ונהללך על כך.
לפיכך הציעו פרשנים פירוש אחר לשלוש המילים הללו, הרואה את שני חלקי הפסוק הזה כמקבילים זה לזה בהקבלה חסרה:
בראש הפסוק יש להשלים מילה דומה ל׳תחינו׳, כגון ׳תושיענו׳, ואז פירוש חלק זה של הפסוק הוא ׳תושיענו ואנו לא נסוג ממך׳ (לפי זה נסוג הוא בבניין קל עתיד למדברים).3 לפי פירוש זה מכיל הפסוק בשלמותו התחייבות שלנו לדבקות בה׳ ולקריאה בשמו כאשר ה׳ יצילנו ויחיינו.
הפזמון החוזר החותם את בית ד מתפרש בהתאם לתוכנו של בית זה, והוא מהווה סיכום לתפילה הכלולה בו: ״הֲשִׁיבֵנוּ״ אליך, כפי שהיינו בשעה שנטעת אותנו בהיותנו ׳כנה׳ ובשעה שאמצת אותנו בהיותנו ׳בן׳. ״הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה״, היפך מה שנאמר בפסוק יז: ״מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ״.
החידוש בהופעתו הנוכחית של הפזמון החוזר ביחס להופעותיו הקודמות הוא בהוספת שם ה׳ בפנייה שבראשו: ״ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת״. בכך מקדים המשורר לקיים את התחייבותו ״תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא״, וכבר עתה הוא קורא בשם ה׳.
סיכום: עוד על מבנה המזמור
במבוא לעיון זה עמדנו על מבנה המזמור, ואמרנו שהוא מחולק לשני חלקים שונים מאד זה מזה באורכם, שכל אחד מהם מכיל שני בתים שווים באורכם. כל ארבעת הבתים במזמור נחתמים בפזמון החוזר.
שני החלקים הגדולים של המזמור שונים מאד באופיים: החלק הראשון סובב סביב אירוע מלחמתי מסוים, ואילו החלק השני עוסק במרחבי זמן גדולים הכוללים את העבר הרחוק (״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ״), את ההווה המתמשך (״אָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ״) ואת העתיד (״תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא״).
בכל זאת, יש מכנה משותף בין שני חלקי המזמור: כל אחד מהם מורכב מבית אחד של תחינה ומבית אחד של תלונה, אלא שהסדר הפנימי מתחלף בין שני החלקים, דבר שיוצר מבנה כיאסטי של המזמור השלם. הנה שרטוט מבנה המזמור (בהתאמה לדרך הופעתו בראש העיון):
התחינה בבית א אינה זהה לזו שבבית ד: שתי התפילות נאמרות בשלבים שונים של האירוע ההיסטורי המשמש מצע למזמור; שונות הנסיבות לאמירתן והמטרה המכוונת לכל אחת מהן; אף אורכן שונה מאד. ואף על פי כן הן מקבילות זו לזו מכוח תוכנן היסודי כתחינות. בניתוח בית ד (תת סעיף 3) אף מצאנו הקבלה ממשית בין מושא התפילות: אפרים ובנימין ומנשה בבית א מקבילים ל׳איש-ימינך׳ ו׳בן אדם׳ בבית ד.
אף התלונה שבבית ב שונה מזו שבבית ג, והשינויים ביניהן דומים לשינויים שציינו בין שתי התחינות (בנסיבות שבהן נאמרו, באורכן ועוד). ובכל זאת, מקבילות שתי התלונות זו לזו מכוח תוכנן היסודי כתלונות. בשתיהן מופיעה שאלה רטורית אופיינית לתלונה בספר תהילים: ״עד מתי״ בבית ב ו״למה״ בבית ג.
נמצא שמזמורנו מורכב משני סוגים של ביטוי דתי: תחינה ותלונה. מסגרתו של המזמור היא בתפילה פותחת ובתפילה מסיימת, ותוכו בנוי משתי תלונות.
ניתן להציע אפוא חלוקה של מזמורנו לשתי מחציות על פי שתי צורות הביטוי הללו: המחצית האחת, מחצית ׳התחינה׳ תכלול את בתים א ו-ד ויהיו בה 67 מילים; המחצית האחרת, מחצית ׳התלונה׳, תכלול את בתים ב–ג ויהיו בה 68 מילים.4
אף שבראש עיוננו למזמור מ״ד כללנו את מזמורנו בין מזמורי התלונה של העם בספר תהילים, יש הבדל עקרוני בין מזמורנו לבין מזמורי תלונה אחרים בספר תהילים כמו מ״ד ופ״ט. לא זו בלבד שהתלונה במזמורנו פחות מרה מזו שבמזמורים אחרים, אלא שהיא מוקפת משני צדדיה בתחינה. המשקל שנותן בעל המזמור לדברי התלונה שווה למשקל שהוא מעניק לדברי התחינה. בכך הוא מאזן בין שתי אלו, ודבר זה משייך את מזמורנו לשתי סוגות ספרותיות שונות בספר תהילים. בעשותו כן, הוא מרכך את תלונתו הקשה, והופכה לפנייה של תחנונים, הצופה פני אחרית ומפיחה תקוה טובה.
נספח: מאמרו של י״מ גרינץ על מזמורנו
בנספח זה נביא את עיקרי דבריו של י״מ גרינץ במאמרו ׳מזמור פ׳ ׳ שחלקם הובא בסעיף א (ראה הערה 6). במסגרת זו נחזור ונביא אף את הדברים שהובאו בשמו באותו סעיף, ונוסיף עליהם הערות ודיון, וכן נביא דברים נוספים שלו.5
1. ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל ... נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף...״
בראש החומש השלישי של ספר תהילים מצויה קבוצה של אחד-עשר מזמורים, ע״ג–פ״ג, המיוחסים בכותרתם לאסף, ומזמורנו הוא אחד מהם.6 תופעה בולטת במזמורים אלו היא זיקתם של אחדים מהם לאירועים בתקופות היסטוריות שונות, ולעתים לאירועים בתקופות קדומות כמו יציאת מצרים וכמו אירועים בתקופת השופטים.7 דבר זה יש בו כדי לשמש כלי עזר לפרשן באמצעות השוואת תוכנם וסגנונם של מזמורים אלו.
הנה דוגמה לדבר: מהי כוונת מזמורנו בדימוי של ה׳ לרועה עמו ולמי שנוהג אותם כצאן?8 דימוי זה מופיע בעוד שני מזמורים לאסף:
רשאים אנו להסיק אפוא, שכמו במזמורים ע״ז–ע״ח כך גם במזמור פ׳, הדימוי ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל... נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף״ רומז לתקופת יציאת מצרים – לנדודים במדבר כשה׳ נוהג את ישראל כעדר צאן.9
2. ״ישראל״ בהקבלה ל״יוסף״
אף את הכינוי ׳יוסף׳ ביחס לעם ישראל כולו אנו מוצאים בעוד שני מזמורים לאסף, ובשניהם כינוי זה נזכר בהקשר של יציאת מצרים. במזמור פ״א:
בפסוקים ה–ו ישנן שלוש צלעות מקבילות: ׳חוק / משפט / עדות׳ שאותם נתן ה׳ ל׳ישראל / יעקב / יהוסף׳ בעת שיצא (ה׳!) על ארץ מצרים.10
ואף במזמור ע״ז בפסוק טז מצאנו הקבלה זו:
מכאן מסיק גרינץ:
הרי שיש לנו שלושה מזמורים שמיוחסים לאסף, וכולם מדברים בתקופה הקדומה של האומה, וכולם קוראים לאומה: יוסף. אולם ברור שדבר זה אי-אפשר היה לו להיאמר בזמן ששלט מלך מיהודה (בימי דוד ושלמה) על כל ישראל, וכל שכן לא ביהודה שלאחר פילוג המלוכה, ואף לא במלכות הצפון.
אמנם מלכות זו נקראה רשמית ממלכת ישראל, ובתקופת ׳הנביאים האחרונים׳ אנו מוצאים שבמליצה משמש ׳יוסף׳ פעמים ככינוי למלכות זו...(– וכאן מובאים פסוקים להדגים זאת) אלא שיש הבדל בין כתובים אלה (– שהובאו בקטע שדילגנו עליו) לבין המזמורים שהבאנו: באלה (– בדברי הנביאים המאוחרים)... אין השם ׳יוסף׳ בא אצלם בסיפור מראשית ההיסטוריה הכוללת, בהקבלה ל׳ישראל׳ העם כולו, אלא ׳יוסף׳ מכוון בהם כנגד ׳יהודה׳, והוא כינוי למלכות הצפון... ואילו במזמורים שהזכרנו, ובמזמורנו בייחוד, כולל השם את כלל האומה.12
מדובר (– במזמורנו) בתקופה ובזמן שבו עדיין השבטים יוצאים למלחמה (– ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה...״) ואין מלכות על גבם, ובנימין עדיין אחוז ביוסף, ונמנה, כמו בשירת דבורה, מיד אחרי אפרים ולפני מנשה
(שופטים ה׳, יד): ״מִנִּי
אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ
בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ, מִנִּי
מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים...״.
פירוש הדבר הוא אפוא שמזמורנו הוא מלפני המלוכה, ובמובן רחב – מתקופת השופטים.
3. ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה״
ראיה נוספת לשיוכו של מזמורנו לתקופת השופטים מביא גרינץ מן הלשון בפסוק ג במזמורנו ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה״. הכינוי ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ מופיע בעוד ארבעה הקשרים במקרא:
א. בשמואל א ד׳, ד במלחמת אבן העזר:
וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים...
ב. בשמואל ב ו׳, ב (ובמקבילו דהי״א י״ג, ו) בתיאור העלאת הארון לירושלים:
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה
לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו.
ג. במלכים ב י״ט, טו (ובמקבילו ישעיהו ל״ז, טז) בתפילת חזקיהו בבית ה׳:
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמַר: ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים...
ד. בתהילים צ״ט, א:
ה׳ מָלָךְ, יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים, תָּנוּט הָאָרֶץ.
קיים הבדל בין הכרובים שעל גבי כפורת הארון, כפי שהיו עד בניין המקדש, לבין הכרובים במקדש שלמה, שעמדו על רצפת הדביר וסוככו בכנפיהם על הארון.13 הכרובים שעל גבי הארון טולטלו ביחד עם הארון בשעה שהיה יוצא ממקומו (בתקופת המדבר ובמקרים מסוימים עד ימי דוד), ואילו הכרובים שבמקדש, קבועים היו, ולא ניתן היה להוציאם ממקומם. לפיכך, בתקופה שעד בניין המקדש אפשר שהכינוי לה׳ ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ יתייחס אל ה׳ בשעה שהוא ׳יוצא׳ לפני עמו – בשעה שהם מוציאים את הארון; ואילו לאחר בניין המקדש כינוי זה מתייחס בהכרח אל ה׳ המשכין את כבודו במקדש בין כנפי הכרובים המחוברים אל רצפת הדביר.
לאילו כרובים מתייחסים הכתובים שהבאנו למעלה?
שני הכתובים הראשונים שהבאנו (א–ב), המתארים אירועים שלפני בניין המקדש, מתייחסים כמובן לכרובים שעל הכפורת, ואכן הקשרם של כתובים אלו הוא ביציאת הארון ממקומו: במלחמה כנגד הפלשתים הוא הוצא ממקומו בשִׁלֹה אל המלחמה באבן העזר, ואילו בהעלאתו לירושלים בידי דוד הוא הוצא ממקום משמרתו בקרית יערים.
הכתוב השלישי, הנאמר מפי חזקיהו מלך יהודה, מתייחס כמובן לכרובים הקבועים במקדש. חזקיהו נושא את תפילתו בבית ה׳
(מל״ב י״ט, יד), וכוונת מעשיו ותפילתו היא שה׳ השוכן במקום הזה ימנע את חילול שמו בכך שיושיע את עמו, את עירו ואת מקדשו מנפילה בידי סנחריב.
הכתוב הרביעי בתהילים צ״ט, א מתייחס אף הוא כפי הנראה לכרובים שבמקדש, שהרי בפסוק ב נאמר ״ה׳ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל, וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים״, ואם כן מדובר במזמור זה במלכות ה׳ על העמים שתיראה עליהם מתוך ירושלים והמקדש.
מעתה עלינו לשאול, לאילו כרובים מתייחס פסוק ב במזמורנו? עונה על כך גרינץ:
הלשון ״הוֹפִיעָה״... אמורה בעיקר הדבר בגילוי אלוהים לפעולה ולמשפט.14 אולם כשהיא באה בפנייה כזו שלפנינו, יחד עם הצירוף ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳, ובהמשך (בפסוק ג) מדובר על הליכת אלוהים לישועה לעם הקורא, מובנה קשור בהכרח בגילוי אלוהי מעל הארון היוצא למלחמה...
מזמורנו, המדבר ביציאת עם ושבטים למלחמה, וקורא ל׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳, יכול אפוא להלום רק השוואה לסיפור או לתקופה שמדברים בה בשמואל א ד׳, ד (– מלחמת אבן העזר), כשהכרובים עדיין מצומדים לכפורת והארון עדיין מוצא למלחמה... גם מטעם זה עומד מזמורנו בתקופת השופטים.15
אחרי חורבן שילה לא עמד הארון באפרים (– אלא בקרית יערים שביהודה ולאחר מכן בירושלים). מאז ירבעם בן נבט... לא היה בכל מלכות אפרים ארון עם כרובים, ואי אפשר היה לפנות אל אלוהים כאל ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳... וסוף סוף מאז דוד ושלמה היה בנימין קשור ביהודה ולא באפרים.16
4. ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ״
עתה עומד גרינץ על סדר השבטים הנזכרים בפס׳ ג ״אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה״:
השבטים היוצאים למלחמה הם כולם מבניה של רחל, אבל סדרם במזמור אינו לא לפי סדר לידתם (שבנימין נולד קודם לאפרים ומנשה; ואם אפרים ומנשה עומדים במקום ׳יוסף׳ ראויים הם לבוא תחילה), ולא לפי הסדר הגיאוגרפי מזמן ישיבתם בארץ (שבנימין דרומי מאפרים והיה ראוי להיות ראשון)...
הסדר במזמורנו הוא כסדר בשירת דבורה: שם נמנו השבטים בסדר גיאוגרפי מדרום לצפון, פרט לאפרים, שהוצא מכלל השאר להיות ראשון. הסדר בשני המקומות הוא לפי סדר הבכורה, והבכורה היא בתקופת השופטים ליוסף, ומשני בני יוסף – לאפרים.
הסבת בכורה זו – עתיקה היא... בדור המדבר עדיין מעמידים את ראובן תחילה (
במדבר א׳;
שם כ״ו), אבל בפועל אין ׳הבכורה׳ כבר אז לראובן... קשה יותר לכוון לזמן שאפרים נתעצם בו מעל מנשה הבכור. בסיפור ברכת יעקב את בני יוסף
(בראשית מ״ח) עדיין זו ברכה של יעקב לעתיד, אבל גם בפועל נגלה דבר זה כבר מוקדם מאד, בברכת משה: ״וְהֵם
רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם
אַלְפֵי מְנַשֶּׁה״
(דברים ל״ג, יז), ובהעמדת יהושע משבט אפרים כיורשו של משה... כבר בתקופת המדבר נקרא דגל בני רחל ״דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם״ (
במדבר ב׳, יח–כד). עדות לדבר (– של בכורת אפרים) היא כמובן גם העמדת המשכן בעיר שילה שבנחלת אפרים
(יהושע י״א) – עיר שלא היה לה כל ייחוס אבות (– שלא כמו בית אל).
5. זיהוי האירוע שעליו נוסד המזמור
עתה מנסה גרינץ לצמצם עוד יותר את זמנו של מזמורנו ולהתאימו לאירוע מסוים באותה תקופה:
אמרנו שהמזמור הוא בהכרח מתקופת השופטים: מהימים שעדיין לא היה מלך בישראל, ושבטים יצאו לקרב לבדם; שעה שעדיין היה בנימין מאוגד ליוסף; ועדיין הוצא הארון למלחמה. אבל נראה שאפשר לצמצם את זמן המלחמה ביתר דיוק...17
קשה להניח שהדבר אירע בעצם תקופת השופטים, היינו בתקופה שמדובר עליה בספר שופטים: בשום סיפור מהסיפורים בספר שופטים לא הוזכרה הוצאת הארון למלחמה. בספר זה גם לא נרמזה שום סיטואציה אחרת שהולמת את המאורע המסופר כאן (– יציאת שלושת השבטים בני רחל למלחמה).
נראה על כן, שיש רק סיטואציה אחת שתואמת יפה למה שמסופר או מרומז במזמורנו; מלחמת ישראל האחרונה בימי עלי בפלשתים. כבר עמדו על כך, שהוצאת הארון במלחמה זו היה בה משום חידוש גדול. הפלשתים אמרו: ״אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם״ (שמו״א ד׳, ז) וגם המפלה של ישראל מלפני זה, היתה בלתי רגילה. הם אמרו (שם ג): ״לָמָּה נְגָפָנוּ ה׳ הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים״. מלחמה זו התנהלה מאפרים, ובאפרים – בשילה – עמד הארון. אך גם ״אִישׁ בִּנְיָמִן״ בא לבשר לעלי על הסיום המר של המלחמה
(שמ״א ד׳, יב). ודבר פשוט להניח שבשעה זו של סכנה גדולה לשני שבטי רחל משתתף גם מנשה בקרב.
נשים גם לב, שהשם האלוהי שנקרא על הארון בשילה: ״ה׳ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים״ (שמו״א ד׳, ד) הוא בדיוק השם הבא במזמורנו: בפסוקים ה, ח, טו, כ: ״[ה׳] אֱלֹהִים צְבָאוֹת״; ובפסוק ב: ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים״.
6. שתי הערות על דברי גרינץ
דבריו של גרינץ משכנעים בעיקרם, אולם הם מעוררים שתי בעיות שיש לעמוד עליהן:
א. בתיאור ההתנחלות של ׳הגפן׳ שהוסעה ממצרים נאמר:
ה׳ים׳ הוא הים שבמערבה של ארץ ישראל, והנהר הוא נהר פרת המצוין בכמה מקומות במקרא כגבולה הצפון מזרחי של ארץ ההבטחה. האם תיאור זה של התפשטות הגפן מתאים לתקופת השופטים?
בדבריו הבאים של גרינץ ניתן למצוא תשובה על שאלה זו (בעמ׳ 120):
לשון זו עשויה להיחשב לשון גוזמה פיוטית בימים שלפני דוד. אבל גם המחבר אינו מדבר יותר מאשר ב׳קצירים׳ ו׳יונקות׳ היינו – בזלזלים (– כלומר: בענפים רכים בודדים). ובמובן זה אם אין ראיה לדבר (– שהייתה קיימת התיישבות ישראלית כלשהי במרחבים אלו) יש זכר לדבר בהתפשטות השבטים אשר
18 וזבולון;
19 במלחמות עתניאל בן קנז בכושן רשעתיים מלך ארם נהריים (
שופטים ג׳, ח–י) וכדומה.
ב. יסוד מרכזי בטענתו של גרינץ הוא הכינוי לה׳ ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ בפס׳ ב. לדעתו כינוי זה מתאים למלחמה שבה יצא הארון – וכזאת הייתה מלחמת אבן העזר בסוף תקופת השופטים. מזמורנו מתאר את תוצאותיה של מלחמה זו כאסון לאומי כבד, ואכן כזאת הייתה מלחמת אבן העזר: במלחמה זו חרבה שילה וחרב המשכן שבה, רבו מאד הנופלים מישראל, ובעקבותיה החל שעבוד של כל שבטי ישראל לפלשתים.
מלחמה זו מתוארת ב
שמואל א פרק ד׳ ובתהילים ע״ח ס–סד. ברם, אחת התוצאות החמורות של מלחמה זו, כפי שהיא מתוארת בשני המקומות הללו, הייתה נפילת ארון ה׳ בשבי פלשתים.
20 והנה, לדבר זה אין כל רמז במזמורנו! מה ההסבר לכך?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להבחין בין שני סוגים של מזמורי תלונה שנושא עם ישראל בספר תהילים: הסוג האחד כולל תלונות על כך שה׳, במעשים שעשה לעמו ולמקדשו, גרם לחילול שמו בעולם. לא האינטרס האנושי של ישראל בלבד הוא שנפגע מחמת מעשיו של ה׳ אלא בעיקר האינטרס של האל עצמו. כזו היא התלונה במזמור ע״ד המתאר את החורבן שהחריבו צוררי ה׳ את מקדשו:״עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח?!״ (פס׳ י) ומזמור התלונה הזה מסתיים בתפילה: ״קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם״ (פס׳ כב). כיוצא בו מזמור ע״ט שנושאו קרוב לזה של מזמור ע״ד: ״לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?!״ (פס׳ י). ואף מזמור זה מסיים בתפילה: ״וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ה׳״ (פס׳ יב).
הסוג האחר של מזמורי תלונה מתרכז בפגיעה הבלתי מוצדקת בעם ישראל. במזמורים מן הסוג הזה אין המתלונן מעלה כטיעון את חילול שמו של ה׳ שנגרם כתוצאה ממעשיו נגד ישראל (אף שדבר זה אכן קיים), אלא אך מתלונן על סבלם הקשה של ישראל. העם המתלונן, הפגוע מיחס ה׳ אליו והכואב את אסונו, מרוכז כולו בכאבו חסר הפשר והצידוק. במצב זה לא יהיה זה מתאים להעלות טיעונים על חילול השם, שכן לא מתוך השקפה רחבה, אוניברסלית, מתבונן המתלונן באירועים שארעוהו, אלא מתוך סבלו ומצוקתו שלו, ורק מתוכם.
כזה הוא מזמור מ״ד שבו עסקנו בעיון קודם, וכזה הוא גם מזמור פ״ט, המתלונן על הפרת הברית שכרת ה׳ עם דוד, באסון שפקד את אחד המלכים מבניו של דוד.21
לאילו משני הסוגים הללו עלינו לשייך את התלונה במזמורנו? אין ספק: כפי שראינו מניתוח המזמור כולו, התלונה הנשמעת במזמור פ׳ מרוכזת כולה בגורלו המר של עם ישראל, באסון שהביא עליו ה׳ באמצעות הגויים. אין במזמורנו כל רמז לטיעון על חילול השם.
מחמת אופייה זה של התלונה במזמורנו, אין בו מקום לדיון על שביית הארון בידי פלשתים. אירוע זה, עם כל חומרתו, מהווה פגיעה בשמו של ה׳ ובפרסום יכולתו בין הגויים, אך אינו נוגע לאסונם של ישראל ולסבלם.22 לפיכך הרמז היחיד הקושר את מזמורנו עם נוכחותו של הארון באותו אירוע שעליו נוסד המזמור מצוי בשלב התפילה שלפני המלחמה: ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה!״.
1. שני הפירושים הללו מוצעים כבר בדברי ראב״ע לפסוקנו ובדברי המאירי.
2. המאירי מוצא במילים אלו על פי פירוש זה נימה של תלונה: ״ולא נסוג ממך ומעבודתך עד שיהא ראוי להרחיקו כל כך״. והשווה לתלונה במזמור מ״ד, יח–יט: ״כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ... לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ״.
3. את השיקול של הקבלת שני חלקי הפסוק כתמיכה בפירוש זה מעלה המאירי: ״יש מפרשים ׳נָסוֹג׳ עתיד מבנין קל למדברים בעדם, כדי להלמו בקשר עם ׳תְּחַיֵּנוּ׳ ועם ׳בְשִׁמְךָ נִקְרָא׳ ״. וזוהי גם דעת צ״פ חיות.
4. הצעת מבנה בן שתי מחציות שוות באורכן, על בסיס צירוף פסקה פותחת עם פסקה מסיימת השוות בנושאן וצירוף שתי הפסקאות הפנימיות השוות בנושאן, נמצאת בעיוננו לנאום ה׳ שבראש פרשת וארא, עיונים בפרשות השבוע סדרה ראשונה סעיף ב5 (עמ׳ 174).
5. במהלך הבאת דבריו של גרינץ נהגנו חירות עריכה: את חלקם הבאנו בלשוננו שלנו, ואף כאשר ציטטנו את דבריו ערכנו בהם שינויים שונים. זאת על מנת להקל על הקורא.
6. מלבד 11 המזמורים הללו יש בספר תהילים רק עוד מזמור אחד, מזמור נ׳, שהוא לאסף.
7. מזמור ע״ז, יב–כא – יציאת מצרים; ע״ח כולו – מיציאת מצרים ועד ימי דוד; פ׳, ט–יב – יציאת מצרים וההתנחלות בארץ; פ״א, ה–יא – יציאת מצרים ומתן תורה; פ״ג, י–יב – תקופת השופטים – מלחמת דבורה ומלחמת גדעון; אף במזמור נ׳, ז–ח ישנו רמז להתגלות ה׳ בהר סיני; מזמורים ע״ד ו-ע״ט מתייחסים כנראה לחורבן ירושלים והמקדש.
8. מקור הדימוי בברכת יעקב לאפרים ומנשה (
בראשית מ״ח, טו–טז): ״הָאֱלֹהִים
הָרֹעֶה אֹתִי... יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים״. פעם שנייה נמצא הדימוי בברכת יעקב ליוסף
(בראשית מ״ט, כד) ״מִשָּׁם
רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״. ראב״ע הביא פסוק אחרון זה וכותב על כך: ״בעבור שהזכיר יעקב בברכותיו ׳מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל׳ על יוסף, על כן ׳נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף׳.״
9. וכאמור בסוף ההערה הקודמת, השימוש בדימוי ה׳ לרועה קשור בספר בראשית ליוסף, ובמזמורנו – בכינויו של עם ישראל כולו ׳יוסף׳.
10. כאן מעיר גרינץ כי ״בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם״ נסמך אל שמות י״א, ד: ״כֹּה אָמַר ה׳: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה
אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״. מה הם החוק / המשפט / העדות שניתנו לישראל ביציאת מצרים? לדעת גרינץ זהו חג הפסח שאליו רומז פסוק ד לפי פירושו. אולם לנו נראה שהכוונה לחוקי התורה שניתנו בהר סיני, כפי שמבואר בהמשך המזמור בפסוקים ט–יא בחזרה על הדיברות הראשונים מתוך עשרת הדברות.
דרשת חז״ל
(ראש השנה י׳ ע״א) כי ׳יהוסף׳ בפסוק ו הוא יוסף האיש, ו׳בצאתו על ארץ מצרים׳ הוא ביום שנתמנה משנה למלך מצרים, אינה כפשוטו של מקרא, כפי שמראה הקבלת הצלעות בפסוקים ה–ו.
11. הקטע כולו, החל מפסוק יב ועד לסוף המזמור, עוסק בניסים של יציאת מצרים, ובייחוד בבקיעת הים. המזמור מסיים בפסוק כא המקביל בסגנונו לפסוק טז ״נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן״.
12. כאמור בהערה 7 קדם את גרינץ בהבחנה זו יואל בריל בביאור לתהילים. הוא כותב: ״לפני מלוך מלך בישראל היו נקראים (– ישראל) בשם יוסף ובנו החשוב אפרים מטעמים שהזכרנו לעיל (– במזמור ע״ח, ט על הפסוק ׳בְּנֵי אֶפְרַיִם... הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב׳ הוא כותב: ׳שם אפרים על כלל ישראל לפני מלוך בית דוד, לפי שהשופט הראשון יהושע בן נון היה מזה השבט, גם בעבור המשכן שהיה בחלקו בשילה׳), ובימי דוד ושלמה היו נקראים בשם יהודה בעבור שהיו מזה השבט, ואחר מחלוקת ירבעם ורחבעם היה שם אפרים כינוי לכל עשרת השבטים ושם יהודה כינוי לשני השבטים יהודה ובנימין״.
13. תיאורם מופיע במל״א ו׳, כג–כח ובמל״א ח׳, ו–ז.
14. כאן מביא גרינץ את מראי המקום הבאים: תהילים נ׳, ב; צ״ד, א; איוב י׳, ג. בדברים ל״ג, ב מקביל ׳הופיע׳ ל׳זרח׳ ביחס להתגלות ה׳.
15. יציאת הארון בימי דוד בשמ״ב ו׳ לא הייתה קשורה במלחמה, ואף שבשמ״ב י״א, יא נזכר הארון שיצא למלחמה בימי דוד, אבל כמובן לא הייתה זו מלחמה של השבטים מבני רחל (הערת גרינץ).
16. פסקה אחרונה זו לקוחה מהערה 7 במאמרו של גרינץ עמ׳ 115. דברים אלו מכוונים לשלול דעה מעין זו שהובאה בסעיף א בשמו של פרופ׳ גרשון ברין שייחס את מזמורנו למלחמה של ממלכת ישראל הצפונית לפני חורבנה.
17. כאן דוחה גרינץ את הדעה שהעלו חוקרים שונים במהלך הדורות שבמזמורנו מדובר בשאול או באיש בשת (ראה הערה 7 לעיל): שאול לא יצא למלחמה בראש שלושה שבטים מבני רחל דווקא, מלבד זאת אין להניח שבימי שאול הוצא הארון לקרב, שכן הארון עמד כל אותו זמן בקרית יערים עד שהעלהו דוד להר ציון. וכל שכן שאין כל זה הולם את מלחמות איש בושת שישב בעבר הירדן.
18. יהושע י״ט, כד–לא; שופטים א׳, לא–לב.
19. דברים ל״ג, יט.
20. שמ״א ד׳, יא; תהילים ע״ח, סא.
21. נראה שהכוונה למות יאשיהו בקרב עם פרעה נכו במגידו.
22. לחילול השם שנגרם כתוצאה משביית הארון ולתיקונו ביד ה׳ בקרב הפלשתים מוקדשים פרקים ה׳–ו׳ בשמואל א.