×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) לַמְנַצֵּ֥חַ אֶל⁠־שֹׁשַׁנִּ֑ים⁠ אעֵד֖וּת לְאָסָ֣ף מִזְמֽוֹר׃
For the leader, upon Shoshannim. A testimony. A Psalm of Asaph.
א. ‹ר1› פרשה סתומה
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
לְשַׁבָּחָא עַל יָתְבֵי סַנְהֶדְרִין דִי מִתְעַסְקִין בְּסַהֲדוּת אוֹרַיְתָא עַל יְדוֹי דְאָסָף תּוּשְׁבַּחְתָּא.
For praise; concerning those who sit in the Sanhedrin who occupy themselves with the testimony of the Torah; composed by Asaph; a psalm.⁠1
1. Psalm: song.
למנצח אל שושנים – רועה ישראל האזינה. זה שאמר הכתוב (שיר השירים ב׳:ב׳) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. אמר רבי אחא אמר הקב״ה הרטיבו מעשיכם כשושנה הזאת. אמרו רבותינו הפרשה הזאת בימי יואל בן פתואל נתקיימה. ורבנן אמרי למה נקרא שמו פתואל שהיה מסלסל בשערו כבתולה. ר׳ יהושע הכהן בר נחמיה בשם רבי יצחק אמר אמר הנביא כלום אתה דן את האדם אלא שהוא אומר לא חטאתי שנאמר (ירמיהו ב׳:ל״ה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. (שמואל א ז׳:ו׳) ויאמרו שם חטאנו לה׳. (שם ח׳:ב׳) ויהי שם הבכור יואל. וכתוב אחד אומר (דברי הימים א ו׳:י״ג) שם הבכור אביה. ר׳ יהודה בר סימון ורבנן אמרי מה זה היה רשע אף זה היה רשע. ר׳ יהודה אומר משנהו כלאב ששינה את מעשיו. אמר רבי אחא הוא יואל הוא אביה.
למנצח אל שושנים וגו׳ רועה ישראל האזינה. מה שנת גאולה פרנסה אף שנת פרנסה גאולה, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, מה הגאולה פלאים אף הפרנסה פלאים, אמר רבי שמואל בר נחמני והפרנסה גדולה מן הגאולה שהגאולה על ידי מלאך שנאמר המלאך הגואל אותי, והפרנסה על ידי עצמו שנאמר האלהים הרועה אותי הוי רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, יוסף כנס משנות השובע לשנות הרעב אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העוה״ב, מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו שנאמר ויכלכל יוסף את אביו אף אנו כלכלנו לפי מעשינו, אמר רבי מנחם בשם רבי אבין מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה אף אנו גמלנוך רעות גמול אותנו טובות.
והד׳א מג׳ד שהאדה יסבח בה אלמואט׳בין מן אל אסף בלחן ילקב באלסוסן.
וזה שבח עדות שמשבח את המתמידים מבית אסף בלחן מכונה ״שושנים״.
וזה מזמור עדות ישירו בו המתמידים במשמרותם מבני אסף בנגינה המכונה שושן.
אל שושנים – אל ישראל.
עדות לאסף מזמור – מזמור של עדות שרמז להם בו שלש גליות והתפלל עליהם שהרי נאמר במזמור זה שלש פעמים השיבנו האר פניך ונושעה ורמז להם בו צרות העתידות לבא להם ממלכי ארם, שנאמר בימי בית יהוא: כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳).
to the roses To Israel.
a testimony, of Asaph, a song A song of testimony in which he alluded to the three exiles and prayed about them. For it is mentioned in this psalm three times: "Return us, cause Your countenance to shine, and we shall be saved,⁠" and in it, he alluded to the troubles that were destined to befall them in the days of the house of Jehu, from the kings of Aram. For it is stated: "for the king of Aram had destroyed them and made them like dust to trample" (Melakhim II 13:7).
שושנים – כלי שיר.
עדות – שהיה מתנבא על גלות ישראל, והיה מעיד עליהם בכך, ומזהירם שישובו בתשובה.
למנצח אל שושניםאל שושנים – או: על. שנה.
אמר ר׳ מרינוס כי עדות כמו עדי, דבר נכבד, וכמוהו: את הנזר ואת העדותא (מלכים ב י״א:י״ב).
א. כן בפסוק ובכ״י וטיקן 78, וטיקן 82. בכ״י פרמא 1870, מנטובה 13, לונדון 24896: ״ואת נזר העדות״.
FOR THE LEADER, UPON SHOSHANNIM (EL SHOSHANNIM). Our text could have read al Shoshannim (upon Shoshannim) (Psalms 69:1).⁠1 However, the psalmist decided to change al to el.⁠2
Rabbi Marinus says that edut (testimony) means the same as edi (jewels) (Ez. 16:11). It refers to a precious object.⁠3 The same is the case with the word edut (testimony) in and … the crown … and … the testimony (ha-edut) (2 Kings 11:12).⁠4
1. Our verse reads el shoshannim. Ps. 69:1 reads al shoshannim. Ibn Ezra points out that both have the same meaning. Hence, our verse could have read al shoshannim. See Ibn Ezra on Ps. 79:6 and 18:42.
2. Literally, Ibn Ezra uses the phrase “it changed,” saying that the psalmist changed al shoshannim, which was employed in Ps. 69:1, to el shoshannim.
3. Rabbi Marinus renders our verse as “For the leader, upon shoshannim. A precious poem. A Psalm of Asaph.”
4. Ibn Ezra renders (2 Kings 11:12) as: and … the crown … and … the [royal] jewels (ha-edut).
למנצח אל שושנים עדות לאסף מזמור – יש מפרשים: עדות – מן ועדית עדי. כלומר תפארת דבר ואיננו נכון.
והאמת כמו שכתבנו כי פתיחת המזמורים הם על עניני הנגון, לא נודע היום אצלנו.
וזה המזמור נאמר על זה הגלות.
בזה המזמור ניבא המשורר על גלות עשרת השבטים ותשועת פליטיהם בימי חזקיהו, ועל בנין בית שני וחורבנו, ובו התפלל עליהם ועל הגאולה העתידה. אמר:
(א-ב) לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים וגו׳, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל וגו׳. המזמור הזה מדבר בגלות עשרת השבטים עד כל גלותנו זה.
ויאמר, רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה. אתה במה שאתה רוענו, ו⁠[הרועה צאנו] ירעה בשכל מה שאין הצאן יודעים ומשכילים, כך גם אנחנו, אף על פי שאנו הצאן ואין לנו בעוונות דעה ובינה, אתה – מפאת שאתה רועה – ראוי לך ל⁠[... ...]: נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף. יאמר ׳יוסף׳ – לפי שממנו מלכי וממנו אפרכי1: יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה. אתה שאתה ׳יושב הכרובים׳ עתה, ׳הופיעה׳ לעתיד בזמן [יאשי]⁠יהו, שלא תשרה שכינתך אז בין הכרובים, שגנז הארון2:
1. של עשרת השבטים, והיינו שמלך על עשרת השבטים, ראה נדפס. והוא ע״פ לשון הגמרא במגילה (יב.).
2. לעומת הנדפס שמפרש על הזמן שטרם נגנז, כאן מפרש שמתפלל שלא תסתלק שכינה כשיגנז.
אל שושנים – על שושנים והוא כלי נגון עשוי בצורות שושנה.
עדות – מלשון עדי וקשוט וכן את הנזר ואת העדות (מלכים ב י״א:י״ב) ור״ל המזמור הזה היה לקשוט ולפאר לאסף.
למנצח – מזמור זה יסדוה בני אסף בימי עזרא ונחמיה ששבו מן הגולה ורצו לבנות ההיכל ואויביהם רצו להלחם אתם ולהשבית מלאכתם, והיו אז עניים ומרודים, וידמה שיבתם מבבל נגד שיבתם ממצרים, והמזמור נחלק לג׳ חלקים,
א. מתפלל שיושעו מצריהם החושבים להלחם נגדם,
ב. שירחיב גבולם בשלוה ופרנסה,
ג. שיקבץ נדחיהם ויעזרם על בנין המקדש, ובכל חלק סיים אלהים השיבנו והאר פניך ונושעה, ונגד ג׳ אלה הקדים שלשה תוארים מזמן הקודם.
ששנים עדות – אין להכריע אם נכון לקרא שתי שמות אלה סמוכים והם שם כלי שיר או שם שיר נודע בימי המחבר שע״פי נגינתו היו מזמרים גם מזמור זה, או אם ששנים לבדו שם כלי השיר והנגינה.
ועדות כמשמעו התראה ללכת בדרכי ה׳ טרם יחר אפו ויעניש, ע״ד וענתה השירה הזאת לפניו לעד וכן למעלה סימן על שושן עדות ואחריו כתוב ללמד (עיין מ״ש שם).
ולענין זמן חבור המזמור נ״ל שהוא אחר מלחמת פלשתים בהרי גלבע שהם על גבול מנשה הצפוני ופלשתים קבצו מחניהם אפקה (שמואל א׳ כ״ט:א׳) שלדברי החכם שווארץ בתבואות הארץ שלו היא על הגבול בין נחלת בנימין ואפרים, ומשם פשטו בנחלת מנשה מצפון, ובכן יצדק מה שכתוב (פסוק ג׳) לפני אפרים ובנימין ומנסה עוררה את גבורתך, ולא הזכיר שאר השבטים, ומפרשי זמננו מיחדים למזמור זה זמן מאוחר בימי הגלות ולא נראה, שאם חובר בימי גלות עשרת השבטים למה הזכיר בנימין והוא לא גלה עמהם, ואם בימי גלות יהודה למה הזכיר אפרים ומנשה והם כבר גלו זה מאתים שנה.
ואם לא נוכל להכחיש שאיזה מזמור נכתב בימי הגלות, מדוע נגזור אומר בעינים עצומות על כמה וכמה מזמורים שנכתבו בעת ההיא תחת בקש זקן חבורם בימי דוד או קרוב להם? ודוד שהיה נוסע עם אכיש למלחמה (ומי יודע מה היה עושה אם אכיש לא שלחו לארצו, שבודאי לא היה נלחם נגד בני עמו, ומן השמים נהיתה למען לא יראה כפוי טובה לאכיש) בלי ספק התפלל לה׳ על תשועת ישראל, ואולי חבר אז מזמור זה או חברו אסף עצמו על ענין זה (ועיין מ״ש ריש סימן מ״ט), ונסמך אל הקודם מפני פסוק אלהים צבאות השיבנו המשולש בו, ורומז (לפי דעת המסדר) לקבוץ גלויות.

מזמור פ׳

״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת״

מזמור בין תחינה לתלונה

מבנה המזמור:
א לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר.
אב
ברֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָההה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת
נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵףעַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.
יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.והֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה
וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.
גלִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה
עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָזתְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ
וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ.
דאֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּחאֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ
וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
גד
טגֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַטו2הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה
תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת
יפִּנִּיתָ לְפָנֶיהָטזוְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ
וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.
יאכָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ
וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל.יזשְׂרֻפָה בָאֵשׁ, כְּסוּחָה
יבתְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָםמִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.
וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ.
יחתְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ
יגלָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָעַל בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ.
וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.יטוְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ
ידיְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַרתְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.
וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.
טו1אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָאכה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ
הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
ראשי פרקים:
מבוא: מבנה המזמור
א. בית ראשון – שאלת זמנו של המזמור
1. מזמור מתקופת השופטים
2. מלחמת אבן העזר כרקע למזמורנו
ב. בית שני – מתחינה לתלונה
ג. בית שלישי – תלונה אחר תלונה
1. נושאו של בית זה והקשר בינו לבין קודמו
2. בין משל הגפן במזמורנו לבין משלים דומים בתוכחות הנביאים
3. עיצוב משל הגפן במזמורנו בהתאמה לשימוש בו כתלונה
4. בין התלונה בבית ג לזו שבבית ב
5. הפזמון החוזר לאחר בית ג
ד. בית רביעי – מתלונה לתחינה
1. התפילה על הגפן
2. פסוק יז – הנמקת הצורך בתפילה
3. התפילה על ישראל
4. סיום המזמור
סיכום: עוד על מבנה המזמור
נספח: מאמרו של י״מ גרינץ על מזמורנו

מבוא: מבנה המזמור

הדבר הקובע את מבנהו של מזמורנו הוא ׳הפזמון החוזר׳. פזמון חוזר הוא משפט החוזר בסופו של כל אחד מחלקי המזמור, ובכך קובע את חלוקתו של המזמור בדרך הברורה ביותר. לעתים נדירות חוזר הפזמון בצורה זהה בכל הופעותיו במזמור,⁠1 אולם בדרך כלל הוא עובר שינויים לאורך המזמור, וכך הדבר גם אצלנו. הבה נרשום את הפזמון החוזר במזמורנו על כל הופעותיו:
בסיום חלק א:דאֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּוְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
בסיום חלק ב:חאֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּוְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
בסיום חלק ג:טו1אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא
בסיום חלק ד:כה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
בשתי הופעותיו הראשונות ובהופעתו הרביעית מתרחבת לשון הפנייה אל ה׳ בפתיחת הפזמון החוזר: אלהים; אלהים צבאות; ה׳ אלהים צבאות. בשלוש הופעות אלה הצלע השנייה של הפזמון זהה: ״(וְ)⁠הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה״. בהופעה השלישית (פסוק טו) חל בפזמון החוזר קיצור ניכר: חלקו השני ״וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה״ מושמט לגמרי, ואילו בחלקו הראשון באות במקום המילה ״הֲשִׁיבֵנוּ״ שתי המילים ״שׁוּב נָא״. שינויים אלו, ובנוסף להם העובדה שבחלקו השני של פסוק טו אנו מצויים בגוף המזמור, בראש החלק הרביעי שלו, גרמו למפרשים רבים לראות במילים ״אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא״ חלק מן התפילה הבאה בהמשך פסוק זה ונמשכת עד סיום המזמור, וממילא לא ראו במילים אלו הופעה נוספת של הפזמון החוזר המסיים את החלק הקודם. דבר זה גרם לטשטוש מבנהו של מזמורנו – מבנה שאותו נתאר בהמשך העיון. מובן כי טענתנו, שחלקו הראשון של פסוק טו הוא פזמון חוזר שנועד לחתום את מה שלפניו, מחייבת לנמק את השינויים שחלו בו.
הפזמון החוזר מחלק אפוא את מזמורנו לארבעה חלקים, שלהלן נכנה אותם ארבעה ׳בתים׳.⁠2
בית א: פסוקים ב–ד
בית ב: פסוקים ה–ח
בית ג: פסוקים ט–טו1
בית ד: פסוקים טו2–כ
ניכר כי הבתים אינם שווים באורכם: שני הבתים הראשונים קצרים בהרבה משני הבתים האחרונים. עם זאת, שני הבתים הראשונים כמעט שווים זה לזה באורכם: 24 מילים בבית א ו-26 מילים בבית ב; אף שני הבתים האחרונים שווים: 42 מילים בבית ג ו-43 מילים בבית ד.
ממצאים אלו רומזים למה שניתן להבחין בו גם מתוך עיון ראשוני בתוכן המזמור, כי מזמורנו מחולק לשני חלקים גדולים שאינם שווים באורכם: החלק הראשון, הקצר, כולל בתוכו את בתים א–ב. נראה שהרקע העומד ביסודו הוא אירוע מלחמתי בין שבטי ישראל לבין שכניהם הגויים.
החלק השני והארוך סובב כולו סביב דימוי עם ישראל לגפן. דימוי זה נמשך מבית ג לבית ד, ובסוף הבית האחרון מתפרש גם המדומה, אף שזהותו הייתה ידועה לקורא כבר מתחילת השימוש בדימוי בפסוק ט.
כרגיל אנו שואלים: כיצד מבטא מבנה סכמטי זה שהצגנו כאן את כוונת המזמור, ומהי כוונה זו? מהו היחס בין שני חלקי המזמור, שההבדלים ביניהם כה ניכרים לעין? ומהו היחס בין כל שני בתים השייכים לאותו חלק במזמור? במילים אחרות, מהו הדבר המעניק לכל חלקי המזמור אחדות?
ועוד אנו שואלים, כיצד נגדיר מזמור זה: האם זהו מזמור תחינה הנאמר בעת צרה, ובו בקשה שה׳ יושיע את עמו מצרתו, כפי שנראה מן הפזמון החוזר ומחלקים נוספים במזמור; או שמא זהו מזמור תלונה על כך שה׳ זנח את עמו, כפי שנראה מן השאלות האופייניות לתלונה בספר תהילים ״עַד מָתַי״ (פס׳ ה) ו״לָמָּה״ (פסוק יג).
כדי לענות על שאלות אלו באופן שיעמידנו על כוונת המזמור בשלמותו, ועל דרך מימושה של כוונה זו באמצעות ארגון ארבעת בתיו, נבאר תחילה כל בית בפני עצמו.
1. כך לדוגמה במזמור ק״ז, שבו חוזר הפזמון ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״ בסופם של ארבעה בתים (אלא ששם יש תוספת לפזמון החוזר, והיא שונה מבית לבית).
2. על השימוש במונחים ׳בית׳ ו׳פסקה׳ בחלוקת המזמורים, ראה במבוא לספר. לא השתמשנו במזמורנו במונח ׳פסקה׳, משום שהפזמון החוזר יוצר חלוקה אובייקטיבית של המזמור ל׳בתים׳ גדולים.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ב) רֹ֘עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל׀ הַאֲזִ֗ינָהנֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ףיֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה׃
Give ear, O Shepherd of Israel, You that lead Joseph like a flock. You that are enthroned upon the cherubim, shine forth.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
פַּרְנָסָא דְיִשְׂרָאֵל אָצֵית דְמַדְבַּר הֵיךְ עָנָא אֲרוֹנָא דְיוֹסֵף דִשְׁכִינְתֵּיהּ שָׁרְיָא בֵינֵי כְרוּבַיָא הוֹפַע.
Caretaker of Israel, hear; you who guide the coffin of Joseph like a flock; you whose presence abides between the cherubim, shine forth.
רועה ישראל האזינה – מה שנת הגאולה פרנסה אף שנת הפרנסה גאולה. ומה הפרנסה בכל יום אף הגאולה בכל יום. ומה הגאולה פלאים אף הפרנסה פלאים. א״ר שמואל בר נחמני ואף הפרנסה גדולה מן הגאולה. שהגאולה על ידי מלאך שנאמר (בראשית מ״ח:ט״ז) המלאך הגואל אותי מכל רע. והפרנסה על ידי עצמו שנאמר (שם ט״ו) האלהים הרועה אותי. הוי רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. מה יוסף כינס משנת השובע לשנת הרעב אף אתה כונס אותנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. מה יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם שנאמר (שם מ״ז:י״ב) לחם לפי הטף. אף אתה כלכל אותנו לפי מעשינו. אמר ר׳ תנחומא בשם ר׳ אבין מה יוסף גמלו אותו אחיו רעות והוא גמלם טובה אף אנו גמלנו אותך רעות כביכול שעברנו על מצוותיך. אתה גמול לנו טובות. הוי נוהג כצאן יוסף.
נוהג כצאן – אמר אסף רבון העולמים אם חטאו לפניך כבני אדם אל תפרע מהם אלא כצאן שאין להם עון ואין להם עונש.
יושב הכרובים הופיעה – (ברמז תשנ״ט).

רמז תתכח

ארבע הופעות הן ראשונה במצרים שנאמר רועה ישראלה האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה – הופעה שניה במתן לתורה שנאמר הופיע מהר פארן, שלישית לימי גוג ומגוג שנאמר אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע, רביעית לימות המשיח שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע.
יא ראעי אסראיל אסמע לנא, יא קאיד אל יוסף כאלגנם טועא, יא סאכן אלכרובין אט׳הר.
רועה בית ישראל (ה׳ יתברך)! תשמע אותנו. המנהיג את בית יוסף כמו הצאן מרצונם החפשי! יושב הכרובים! תתגלה.
נוהג, מנהיג בית יוסף כצאן הנשמעות יושב הכרובים גלה. הוסיף כצאן למשמעת״ וכן כתב לעיל עח נב, ראה שם. ולא תרגם תיבת כרובים אלא הניחה כמו שהיא וכבר העירותי בפירושי רס״ג לתורה מהדורתי שמות כה הע׳ 10 כי כל כרובים שבמקרא שהכוונה בהם על כרובים שעל הארון לא תרגמם רבינו אלא הניחם כמו שהם במקרא. ושביריעות המשכן תרגם ״צורא״ ציורים, ושבבראשית ג כד תרגם מלאכים. ותרגם הופיעה ״גלה״ כי הוא משוך עם הפסוק הבא וכאלו כתוב ״גלה התגלות את גבורתך״ ואין הופיעה מוסב כלפיו יתעלה אלא כלפי גבורתו.
רעה ישראל – מנהיגם ופרנס שלהם.
יוסף – כל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא כלכלם בימי הרעב.
יושב הכרובים – כמה שנאמר: ונועדתי לך שם וגו׳ (שמות כ״ה:כ״ב).
הופיעה – הראה גבורתך.
O Shepherd of Israel Their leader and supporter.
Joseph All Israel are called by the name Joseph because he sustained and supported them in time of famine.
He Who dwells between the cherubim As it is said: "There I shall meet with you at appointed times, etc.⁠" (Shemot 25:22).
appear Demonstrate Your might.
הופיע – האיר החשוכים שבגלות.
רועה – בעבור שהזכיר יעקב בברכותיו: משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד) על יוסף, על כן: נוהג כצאן יוסף.
יושב הכרובים – שהיה הארון בתחלה בחלק יוסף, ואחר כן בחלק בנימן, ושניהם בני רחל, במחשבת בני יעקב הראשונה מנשיו, וכן כתוב בני רחל אשת יעקב (בראשית מ״ו:י״ט). על כן: רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל״א:י״ד), וכל ישראל נקראו בשם אפרים, וזה הוא: ויקרא בהם שמי (בראשית מ״ח:ט״ז).
או המשורר הזכיר מלחמה שהיתה לבני רחל עם גוים.
O SHEPHERD OF ISRAEL. Scripture reads O Shepherd of Israel because Jacob said From thence the shepherd of the stone of Israel (Gen. 49:24) when he blessed Joseph.⁠1 The psalm therefore goes on to say, Thou that leadest Joseph like a flock.⁠2
THOU THAT ART ENTHRONED UPON THE CHERUBIM. The psalmist speaks of the cherubim because the Ark was first placed in the portion of Joseph.⁠3 It was next placed in the portion of Benjamin.⁠4 Joseph and Benjamin were the sons of Rachel. Rachel, out of all of Jacob’s women, was first in Jacob’s mind.⁠5 Hence scripture refers to Rachel weeping for her children (Jer. 31:14). Similarly, all of Israel is called by the name Ephraim.⁠6 This is what scripture means by and let My name be named in them7 (Gen. 48:16). On the other hand, it is possible that the poet is referring to a war waged by the sons of Rachel against some nations.⁠8
1. Jacob referred to Joseph as “the shepherd of Israel” because Joseph sustained Israel. The psalmist applies the same figure of speech to God, who is the sustainer of Israel.
2. Israel is referred to as Joseph because Joseph sustained Israel. See Rashi on this verse.
3. In Shiloh. Shiloh was in the portion of Ephraim.
4. Jerusalem. Jerusalem was in the portion of Benjamin.
5. Rachel was Jacob’s true love, and the woman that Jacob wanted to marry. He married his other wives only as a consequence of his desire to marry Rachel.
6. Thus, Ephraim, Manasseh, and Benjamin in our psalm represent all of Israel.
7. Manasseh and Ephraim were the sons of Joseph.
8. In other words, our psalm speaks of the tribes descended from Rachel. It does not speak of all of Israel.
רעה ישראל – מעת שנחלקה מלכות ישראל נקרא ישראל יוסף ואפרים, כי הוא הבכור במקום ראובן (דברי הימים א ה׳:א׳). ואמר יעקב: ויקרא בהם שמי (בראשית מ״ח:ט״ז) – כלומר יקרא כל ישראל בשם יוסף, כמו שנקרא בשמי ישראל. ואחר שזכר יוסף ואפרים ומנשה שהם בני יוסף, כאלו זכר בנימין שהוא בן רחל, ובניה עקר ישראל, ונאמר על כל ישראל: הבן יקיר לי אפרים (ירמיהו ל״א:י״ט), ונאמר: רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל״א:י״ד). ואמר אתה שהיית רועה ישראל ונוהג אותם כצאן האזינה – תפלת עמך בגלות, וכמו שהיית יושב הכרובים לאהבת ישראל להועד שם כבודך להם, כן הופיע – בכבודך כמאז עליהם.
רועה ישראל. שאתה נוהג כצאן יוסף - שהיה בידו מלכות עשרת השבטים1: יושב הכרובים. בימי חזקיהו, שלא נגנז עדיין הארון וזולתו2: הופיעה. במפלת סנחריב3:
1. רד״ק: ׳מעת שנחלקה מלכות ישראל נקרא ישראל יוסף ואפרים, כי הוא הבכור במקום ראובן׳.
2. יושב הכרובים - כמו שנאמר (שמות כ״ה) ונועדתי לך שם וגו׳ (רש״י). יומא (נב:): משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל שנאמר +שמואל א׳ ו+ וכלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך ומי גנזו יאשיהו גנזו.
3. הופיעה - הראה גבורתך (רש״י).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

רעה ישראל – זה אחד מן ד׳ מילין רעה קמצין כתוב ה״א על פי המסורת וכן מצאתי בשני דפוסים ישנים ועיין מ״ש בישעיה סימן ס״ג.
הכרובים – במדוייקים כ״י וגם בדפוס ישן מלא וא״ו וכן נכון כי לא נמנה במסורת פרשת תרומה במנין החסרים.
הופיעה – ענין הארה כמו הופיע מהר פארן (דברים ל״ג:ב׳).
רועה – אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו.
נוהג – אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו.
יושב – אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה.
הופיעה – על הופעת וגילוי השכינה.
א. רועה ישראל האזינה – שבזמן העבר היית רועה אותם וממלא כל צרכיהם,
ב. נוהג כצאן יוסף – שנהגתם כצאן בין זאבים ולא פחדו, כמ״ש וינחם לבטח ולא פחדו ואת אויביהם כסה הים,
ג. יושב כרובים הופיעה – שאז בנית להם מקדש ושכנת בין בדי הארון על הכרובים וכן הופיעה גם עתה בבנין המקדש.
רעה ישראל – ראה שזאבים קמו על צאנך.
הופיעה – מזכיר פסוק הופיע מהר פארן (פרשת וזאת הברכה) שגם שם מדבר בתשועת ה׳ והשגחתו על עמו ולא במתן תורה (ועיין במשתדל).
(ב-ד)

א. בית ראשון – שאלת זמנו של המזמור

ברֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה
נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף
יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.
גלִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה
עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ
וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ.
דאֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
בפרפרזה מאד כללית של בית א ניתן לומר כי בבית זה ישנה פנייה לה׳ שיתגלה (– ״הוֹפִיעָה״) בגבורתו, ויושיע את עמו. נראה שפנייה זו נעשית לפני מלחמה, והנלחמים בה הם שלושת השבטים הנזכרים בשמותיהם: ״אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה״.
האם ניתן לקבוע את זמנו ההיסטורי של מזמורנו – באיזו תקופה נאמר? אם נוכל לקבוע זאת, אולי אף ניתן יהיה לקבוע בעקבות איזה אירוע ספציפי באותה תקופה נתחבר מזמורנו.
בדרך כלל שאלות מעין אלו הן משניות, ואינן נחוצות להבנת המזמור. מזמורי תהילים כתובים על פי רוב בלשון כללית, המכשירה אותם להיאמר גם במצבים דומים לאירועים שהובילו לכתיבתם. העמדת המזמור על אירוע מסוים עשויה לצמצם את תקפותו.
מאידך, ישנם מזמורים שתוכנם מעיד עליהם שיש להם תשתית היסטורית ספציפית: הם מכילים בתוכם סימנים ברורים לתקופה ולאירוע שבהם נאמרו. סימנים אלה מחייבים התייחסות פרשנית, וזיהויים עשוי לסייע בהבנת כוונתו הכללית של המזמור.
נראה כי הבית הראשון במזמורנו מציב בפני המעיין כמה רמזים היסטוריים כאלו, ופענוחם יהיה בעל חשיבות פרשנית רבה.
הרמז הבולט ביותר הוא כמובן הזכרתם של שלושת השבטים בני רחל – אפרים, בנימין ומנשה – כשבטים שהשתתפו באותה מלחמה. שותפות מעין זו, מתי הייתה אפשרית?
רמז שני שיש לתת עליו את הדעת הוא הפנייה אל ה׳ בראש המזמור בשלושה תארים שונים:
רֹעֵה יִשְׂרָאֵל
נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף
יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים
שני התארים הראשונים מקבילים זה לזה: רועה / נוהג כצאן; ישראל / יוסף. ובכן, מתי נקראו ישראל על שמו של יוסף? אף התואר השלישי ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ – מעורר תשומת לב: מתי ובאילו נסיבות מכונה ה׳ בתואר זה במקרא?
דעה רווחת בין חוקרי המקרא מייחסת את מזמורנו לאירוע מלחמתי בקורות ממלכת ישראל הצפונית בסמוך לפני חורבנה. כך לדוגמה כותב פרופ׳ גרשון ברין:⁠1
אם מתאשר האופי הצפוני של פרק פ׳, הרי ברור שהוא קודם לגלות ממלכת הצפון בידי אשור בשנת 720 לפה״ס, משום שאין בפרק אווירה של גלות; אדרבה, המשורר מביע בו את התקווה שהאל יצא שוב בראש הלוחמים כדי להילחם למען עמו. נמצא שיש כאן מסגרת התואמת ממלכה עצמאית היושבת על אדמתה. המשורר מבטא את מצבו הקשה של עמו בשעה קריטית בקורות הצפון, אולי בסמוך לשנים האחרונות לקיומה של ממלכת הצפון, לפני הגליית תושביה בידי אשור...⁠2 כלומר לפנינו יצירה העשויה לבטא את שנות מלכותו של הושע בן אלה, או של אחד המלכים שקדמו לו.⁠3
פרופ׳ י״מ גרינץ ז״ל הקדיש למזמור פ׳ מאמר מפורט שנכלל בקובץ מאמריו (אשר יצא לאור לאחר פטירתו) ׳מחקרים במקרא׳.⁠4 במאמר זה דוחה גרינץ את הדעה המקובלת המיוצגת בדברים שהבאנו בפסקה הקודמת, והוא מוכיח בדרך משכנעת כי מזמורנו הוא מתקופת השופטים.⁠5 גרינץ אינו מסתפק בזיהוי התקופה במובן הרחב, אלא טוען שניתן לצמצם את זמנו של מזמורנו למלחמה מסוימת שהתנהלה באחריתה של תקופה זו – למלחמת אבן העזר (שמואל א׳ פרק ד׳). בעקבות מלחמה זו חרבה שילה וישראל נשתעבדו לפלשתים ימים רבים.
בדברים הבאים להלן נזכיר בקיצור שתיים מהראיות שהביא גרינץ לדבריו. את רוב דבריו בסוגיה זו נביא בפירוט בנספח לעיון זה.

1. מזמור מתקופת השופטים

בראש מזמורנו נאמר:
ברֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה
נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף
יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה.
על פי ההקבלה בפסוק ׳יוסף׳ מקביל ל׳ישראל׳. מתי ניתן היה לקרוא לכלל העם ׳יוסף׳? אומר גרינץ:
ברור שדבר זה אי-אפשר היה לו להיאמר בזמן ששלט מלך מיהודה (בימי דוד ושלמה) על כל ישראל, וכל שכן לא ביהודה שלאחר פילוג המלוכה.
לכאורה, שתי תקופות באות בחשבון: התקופה שלפני המלוכה, כששבטי יוסף – אפרים ומנשה – היו החשובים בשבטי ישראל, או לאחר פילוג הממלכה, כאשר השם ׳ישראל׳ והשם ׳יוסף׳ באים כניגוד לשמה של הממלכה הדרומית ׳יהודה׳. אולם, טוען גרינץ:
[במזמורנו] מדובר בתקופה ובזמן שבו עדיין השבטים יוצאים למלחמה (– ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה...⁠״) ואין מלכות על גבם, ובנימין עדיין אחוז ביוסף, ונמנה, כמו בשירת דבורה, מיד אחרי אפרים ולפני מנשה (שופטים ה׳, יד): ״מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ, מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים...⁠״.
פירוש הדבר הוא אפוא שמזמורנו הוא מלפני המלוכה, ובמובן רחב – מתקופת השופטים.

2. מלחמת אבן העזר כרקע למזמורנו

בצלע השלישית של הפסוק שהבאנו לעיל מכונה ה׳ ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים״, והפנייה אליו היא בבקשה ״הוֹפִיעָה!⁠״. כותב על כך גרינץ:
הלשון ״הוֹפִיעָה״... אמורה בעיקר הדבר בגילוי אלוהים לפעולה ולמשפט. אולם כשהיא באה בפנייה כזו שלפנינו, יחד עם הצירוף ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳, ובהמשך (בפסוק ג) מדובר על הליכת אלוהים לישועה לעם הקורא, מובנה קשור בהכרח בגילוי אלוהי מעל הארון היוצא למלחמה...
אמרנו שהמזמור הוא בהכרח מתקופת השופטים: מהימים שעדיין לא היה מלך בישראל, ושבטים יצאו לקרב לבדם; שעה שעדיין היה בנימין מאוגד ליוסף; ועדיין הוצא הארון למלחמה. אבל נראה שאפשר לצמצם את זמן המלחמה ביתר דיוק...
קשה להניח שהדבר אירע בעצם תקופת השופטים, היינו בתקופה שמדובר עליה בספר שופטים: בשום סיפור מהסיפורים בספר שופטים לא הוזכרה הוצאת הארון למלחמה. בספר זה גם לא נרמזה שום סיטואציה אחרת שהולמת את המאורע המסופר כאן (– יציאת שלושת השבטים בני רחל למלחמה).
נראה על כן, שיש רק סיטואציה אחת שתואמת יפה למה שמסופר או מרומז במזמורנו; מלחמת ישראל האחרונה בימי עלי בפלשתים. כבר עמדו על כך, שהוצאת הארון במלחמה זו היה בה משום חידוש גדול. הפלשתים אמרו: ״אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם״ (שמו״א ד׳, ז) וגם המפלה של ישראל מלפני זה, הייתה בלתי רגילה. הם אמרו (שם ג): ״לָמָּה נְגָפָנוּ ה׳ הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים״. מלחמה זו התנהלה מאפרים, ובאפרים – בשילה – עמד הארון. אך גם ״אִישׁ בִּנְיָמִן״ בא לבשר לעלי על הסיום המר של המלחמה (שמ״א ד׳, יב). ודבר פשוט להניח שבשעה זו של סכנה גדולה לשני שבטי רחל משתתף גם מנשה בקרב.
נשים גם לב, שהשם האלוהי שנקרא על הארון בשילה: ״ה׳ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים״ (שמו״א ד׳, ד) הוא בדיוק השם הבא במזמורנו: בפסוקים ה, ח, טו, כ: ״[ה׳] אֱלֹהִים צְבָאוֹת״; ובפסוק ב: ״ישֵׁב הַכְּרֻבִים״.
1. עולם התנ״ך, תהילים כרך ב עמ׳ 48.
2. האיחור שהוא מאחר את מזמורנו עד הקצה האפשרי הזה נובע כנראה מרצונו להתאים את מזמורנו לכותרתו בתרגום השבעים ״על האשורי״, שאותה הביא בראש דבריו שם. קדמו לו בהשערה זו חוקרים נוספים, ראה בעמ׳ 115 במקום המצוין בהערה 6 שלהלן.
3. צ״פ חיות מאחר את המזמור עוד יותר, עד לימי יאשיהו ונפילתו לפני פרעה נכה במגידו. אולם האופי הלא-יהודאי של מזמורנו מכחיש את דבריו. יש לציין כי ׳מלך׳ ו׳ממלכה׳ לא הוזכרו במזמורנו, ורק ההנחה המוקדמת של פרשנים אלו שמזמורנו הוא מתקופת המלוכה הביאה אותם לפרש כי ״אִישׁ יְמִינֶךָ״ ו״בֶּן אָדָם״ הנזכרים בפסוק יח רומזים למלך ישראל. להלן נראה הצעה אחרת לגמרי לזיהוי תקופתו של המזמור, ואת פסוק יח נפרש בהתאם להצעה זו בהגיענו לבית ד.
4. ׳מחקרים במקרא׳, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 109–124. המאמר ׳מזמור פ׳⁠ ⁠׳ התפרסם לראשונה ב׳ספר יוסף ברסלבי׳ תש״ל, עמ׳ 45–61. יהושע מאיר גרינץ (1911–1976) שימש כמרצה למקרא באוניברסיטת תל-אביב מאז 1959. תחומי עיסוקו המדעי היו מגוונים, וכללו לא רק את המקרא אלא גם את תולדות ימי בית שני ואת הספרות המצרית העתיקה. גרינץ היה חוקר מקורי שלא הלך בתלם שבו הלכו רבים מעמיתיו. עיקר מאמציו הופנה לניתוץ הנחותיה של ביקורת המקרא, ובייחוד זו של ולהויזן וממשיכיו.
5. כפי שגרינץ עצמו כתב בהערות 3–4 במאמרו, קדמו לו בהשערה זו שניים: יואל בריל בביאורו לפס׳ ג במזמורנו, בפירושו לספר תהילים ׳זמירות ישראל׳ (אלא שבפועל נוטה בריל לאחר את מזמורנו לתקופת איש בושת. הצעה דומה העלה גם משה יצחק אשכנזי בביאורו למזמורנו בפירוש ׳הואיל משה׳: ״זמן חיבור המזמור נראה לי שהוא אחר מלחמת פלשתים בהרי גלבוע על גבול מנשה הצפוני״). השני שזיהה את מזמורנו עם תקופת השופטים הוא מאיר איש שלום. במבוא לפירושו לספר שופטים ׳מאיר עין׳ (וינה תרנ״א עמ׳ 1) כתב כן בקיצור, ובמאסף לחכמת ישראל ׳ביכורים׳ מחברת ב (וינה תרכ״ה, מאסף לשנת תרכ״ו), ביתר פירוט.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ג) לִפְנֵ֤י אֶפְרַ֨יִם׀ וּבִנְיָ֘מִ֤ן וּמְנַשֶּׁ֗העוֹרְרָ֥הא אֶת⁠־גְּבוּרָתֶ֑ךָ וּלְכָ֖ה לִישֻׁעָ֣תָה לָּֽנוּ׃
Before Ephraim and Benjamin and Manasseh, stir up Your might, and come to save us.
א. עוֹרְרָ֥ה א=עוֹרֲרָ֥ה (חטף)
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
קֳדָם אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין וּמְנַשֶׁה עוֹרֵר יַת כֹּחַ גְבוּרְתָּךְ עֲלָנָא וַעֲלָךְ מִן דִינָא לְמִפְרוֹק לָנָא.
Before Ephraim and Benjamin and Manasseh, stir up your mighty power for us; and it is right for you to redeem us.
לפני אפרים ובנימין ומנשה – חמשה דברים ישנים בעולם. הגבורה שנאמר עוררה את גבורתך. והקשת שנאמר (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור קשתך. והחרב שנאמר (זכריה י״ג:ז׳) חרב עורי על רועי. והזרוע שנאמר (ישעיהו נ״א:ט׳) עורי לבשי עז זרוע ה׳. והקנאה (שם מ״ב:י״ג) כאיש מלחמות יעיר קנאה. הוי לפני אפרים [ובנימין] ומנשה וגו׳. ולכה לישועתה לנו. אמר רבי חלקיה בשם ר׳ אבהו ולכה מלא כתיב שכל הישועה שלך היא. אלהים השיבנו והאר פניך ונושעה. אמר רבי אין לנו אלא הארת פניך.
לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך – חמשה דברים ישנים הם בעולם, הגבורה עוררה את גבורתך, הקשת עריה תעור קשתך, החרב חרב עורי על רועי, הזרוע עורי לבשי עוז זרוע ה׳, הקנאה כאיש מלחמות יעיר קנאה וכו׳ (כתוב ברמז פ״ב).
בחצ׳רהֵ אל אפרים ובנימין ומנשה אט׳הארא ג׳ברוותך, ואקבל אלינא במגות׳ה.
ובנוכחות בית אפרים ובנימין ומנשה תגלה את הגבורה שלך ותבוא אלינו עם ישועתך.
לפני, לפני בני אפרים ובנימין ומנשה התגלות גבורתך והבא לנו ישועתך. ותרגם עוררה התגלות, וכך תרגם מה תעירו בשיר השירים ח ד. וראה שם חמש מגלות מהדורתי.
לפני אפרים ובנימן ומנשה – כשיהו צריכים לתשועתך אף על פי שהן רשעים ואינן כדיי, עוררה את גבורתך.
למה? ולכה לישועתה לנו – לך נאה ועליך להושיע בין חבים בין זכים, כמה שנאמר למשה במצרים: ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳) – שתי ראייות הללו למה רואה אני שהם עתידים להכעיסני ואף על פי כן ראיתי את עניים מפני השבועה שנשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב.
אפרים – במלחמת ארם כשצר על שומרון ושלח מלאכים לאחאב כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם (מלכים א כ׳:ג׳).
מנשה – בימי יהואש בן יהואחז, שנאמר שם: כי ראה י״י בעני ישראל כי איבדם מלך ארם (מלכים ב י״ג:ז׳). והכהו שלש פעמים במלחמה, שנאמר: שלש פעמים הכהו יואש והשיב את ערי ישראל (מלכים ב י״ג:כ״ה). [בפירושים אחרים מצאתי: שנאמר שלש פעמים תכה את ארם ואשר השיב את ערי ישראל.]
בנימן – בימי אחשורוש שהיו מרדכי ואסתר בסכנה וכל הדור תלוי בהם.
ולכה לישועתה לנו – אין זה לשון הליכה אלא כמו ולךָ וכן הוא במסורת עם ולכה איפוא (בראשית כ״ז:ל״ז) דיעקב ולכה אין בשורה מוצאת (שמואל ב י״ח:כ״ב) שמלה לכה קצין תהיה לנו וגו׳ (ישעיהו ג׳:ו׳).
Before Ephraim, Benjamin, and Manasseh when they need Your salvation. Although they are wicked and undeserving, arouse Your might for them. But why? Because it is for You to save us. It is fitting for You and it is incumbent upon You to save, whether guilty or innocent, as it was said to Moshe in Egypt: "I have seen the affliction of My people" (Shemot 3:7). Why is the word for seeing repeated? I see that they are destined to provoke Me. Nevertheless, I have seen their affliction, because of the oath that I swore to Abraham, Isaac, and Jacob.
Ephraim in the war with Aram, when he besieged Samaria and sent emissaries to Ahab: "Your silver and gold are mine; your beautiful wives and children are mine" (Melakhim I 20:3).
Manasseh in the days of Jehoash the son of Jehoahaz, as it is said: "for He saw Israel's oppression, etc., for the king of Aram had destroyed them and made them like dust to trample" (Melakhim II 13:4,7). And he beat him in war three times, as it is said: "Joash overcame him three times and recovered the cities of Israel" (Melakhim II 13:25).
Benjamin in the time of Ahasuerus, when Mordechai and Esther were in danger, and all Israel depended on them.
and it is for You to save us Heb. ולכה. This is not an expression of going, but is like לְךָ, and so it is in the Masorah of: "and for you (ולכה) then" (Bereshit 27:37), of Jacob; "since for you (ולכה) there is no [reward] given for news" (II Sam. 18:22); "You have (לכה) a garment; be an officer to us, etc.⁠" (Yeshayahu 3:6).
לפני אפרים מנשה ובנימן – את אלה הזכיר, מפני שהיו בארץ ישראל.
לפני – הזכיר אפרים בתחלה כדרך יעקב, ושהוא היה בעל הדגל.
ולכה – כמו לך.
אמרו בעלי המסורת כי הוא מלא, והטעם ולכה ועליך הדבר להושיענו. וזה הפירוש איננו ישר בעיני.
BEFORE EPHRAIM AND BENJAMIN AND MANASSEH.⁠1 The psalmist mentioned Ephraim first.⁠2 He acted as Jacob did.⁠3 Furthermore, Ephraim possessed the banner.⁠4
AND COME. The word lekhah (come)⁠5 means the same as the word lekh (go)⁠6 (Gen. 26:16).⁠7 The Masoretes say that lekhah is the full spelling of lekha (upon you).⁠8 The meaning of u-lekhah li-shu’atah lanu (and come to save us) is “This thing is upon You”; that is, “it is upon You to save us.” This comment does not find favor in my eyes.⁠9
1. Manasseh and Ephraim were sons of Joseph. Benjamin and Joseph were sons of Rachel.
2. Even though Manasseh was the firstborn son of Joseph.
3. Jacob placed Ephraim before Manasseh, even though Manasseh was the firstborn. See Gen. 48:14–20.
4. The tribes of Benjamin, Manasseh, and Ephraim marched under the banner of Ephraim. See Num. 2:18–24.
5. Spelled lamed, kaf, heh.
6. Spelled lamed, kaf.
7. Or “come” in the context of our verse. According to this interpretation, lekhah is a variant of lekh, which is an imperative from the root heh, lamed, kaf.
8. According to the Masoretes, lekhah means “to you” or “upon you.” They maintain that lekhah (upon you) is the full spelling and lekha is its abridged spelling.
9. According to Ibn Ezra, u-lekhah li-shu’atah lanu means, “and come to save us.”
לפני אפריםולכה לישועתה לנו – תלך לפנינו להושיענו.
לפני אפרים. לפני פליטיהם שנשארו בארץ1: עוררה את גבורתך. על סנחריב וחילו: ולכה לישועתה לנו. שיהיו השבטים הנזכרים עם אחיהם במלכות בית דוד2, ויבואו לבית המקדש ברגלים וזולתם3:
1. (לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך, שהיו מעולים שבשבטים ראה רבינו בברא׳ מו יט).
2. שגם הם יצטרפו למלכות יהודה ולא יהיו מלכות נבדלת. לכאורה מפרש ׳ולכה׳ לשון הליכה ולא כרש״י ועצ״ע. ולכה ועליך הדבר להושיענו (אבע״ז, ע״ש).
3. ולא כמו שהיה קודם שגזרו מלכי ישראל שלא יעלו לרגל ולא עלו, ראה מלכים א׳ יב (כו) וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: (כז) אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה:(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן: (ראה מבוא ליונה שאסר לעשרת השבטים לעלות לירושלים).
לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה – והם העשרת שבטים שיגלה סנחריב – עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ. וזכר אלה הג׳ שבטים לבד, שמהם היו המלכים והשרים1:
1. בבראשית (מו יט) כתב: ׳יוסף ובנימין שהיו מעולים בשבטים וכו׳, וכן העיד באמרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך׳.
לפני אפרים – עיין מה שאכתוב במשלי סימן ד׳ על לפני אמי.
ולכה – בה״א והוא חד מן ד׳ ולכה כמו ולך על פי׳ המסורת והביאם ג״כ רש״י ז״ל וטעם הנגינה נמשך על מלת לישעתה שיש בה גלגל ואינה דבוקה למלת לנו כי הטעם מפריד ביניהם ואתי שפיר למאי דדריש ר׳ חלקי׳ בשם ר׳ אבהו ולכה מלא כתיב שכל הישועה כביכול שלך הוא שוחר טוב וב״ר פ״ט ודכוותי׳ דריש נמי ר׳ אבהו בפסוק יגל לבי בישועתך זה א׳ מן המקראות הקשין שישועתו של הקב״ה כביכול היא ישועתן של ישראל יגל לבי בישועתנו אין כתוב כאן אלא בישועתך אמר דוד ישועתך היא ישועתנו ודכוותי׳ בפסוק ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ודכוותי׳ דריש נמי בפסוק רמה קרני בה׳ כי שמחתי בישועתך דוק ותשכח. ועיין עוד מה שכתבתי בישעיה מ״ג ושמואל ב׳ ז׳ (ירמיהו ל״א) על פסוק למסלה דרך הלכתי וזוהר פ׳ קדושים דף צ׳ עמוד ב׳. ריקאנטי פרשת בראשית דף כ״ו כ״ח בחיי פרשת בשלח פסוק זה אלי ואנוהו.
לישעתה – מתחלפים הספרים ולפי המסורת חסר וא״ו כי הוא א׳ מן ו׳ חסרים בלישנא וסימן במ״ג תילים ל״ה ודוכתא אחריני.
ולכה – כמו ולך כך הוא במסרה ור״ל עליך.
לפני אפרים וגו׳ – ר״ל לצורך גאולתם עורר את גבורתך וגו׳.
ולכה – כמו ולך כן הוא ע״פ המסורה ור״ל עליך.
לפני – (חלק א׳) בקש שיעורר ה׳ גבורתו שהראה בימי קדם לפני אפרים ובנימין ומנשה – ויעזרם נגד צריהם הרוצים להרע להם, וידוע כי מאפרים ומנשה נפלו על חזקיה רבים, כנזכר בכתוב, עד שגלות נ״נ כלל יהודה ובנימין ואפרים ומנשה, ותפס ג׳ שבטים אלה שהם מבני יוסף, שהם העומדים נגד בני עשו, כמ״ש בית יוסף להבה ובית עשו לקש.
עוררה את גבורתך – שלעת עתה נראית כנרדמת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ד) אֱלֹהִ֥ים הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃
O God, restore us; and cause Your face to shine, and we shall be saved.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
אֱלָהָא אֲתֵיב יָתָנָא מִגָלוּתָנָא וְאַנְהַר זִיו סְבַר אַפָּךְ עֲלָנָא וְנִתְפְּרַק.
O God, bring us back from our exile, and shine the splendor of your countenance upon us, and we will be redeemed.
אללהם פאסתתבנא בנור וג׳הך ואגית׳נא.
ה׳! תשיב אותנו ותקבע אותנו במקומותינו באור פניך ותושיע אותנו.
אלהים, אלהים קבל תשובתינו באור פניך והושיענו.
השיבנו – בגלות בבל שהיה מרדכי שם.
return us from the Babylonian exile, where Mordechai was.
אלהים השיבנו – שיעזרנו לשוב אליו.
והאר פניך – אלינו, וזאת היא הישועה שנבקש.⁠א
א. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. ״וזאת... שנבקש״ חסר בכ״י מנטובה 13.
O GOD, RESTORE US. Help us to return to You.
AND CAUSE THY FACE TO SHINE. The meaning of this phrase is, “And cause Thy face to shine upon us.” This is the salvation that we seek.
אלהים השיבנו – השיבנו אליך כלומר הכן לבבינו אליך.
והאר פניך – כי בעת הקצף הוא מסתיר פנים ובעת הרצון מאיר הפנים ומשגיח לטובה.
אלקים השיבנו. על ידי חזקיהו: והאר פניך. להבין ולהורות תורה ומצוות על ידי חזקיהו שישתדל בזה: ונוושעה. תשועת עולמים1:
1. ביקש לעשות חזקיהו משיח?
ועל זה הגלות1 אמר, אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ מגלות, וְהָאֵר פָּנֶיךָ ללמדנו דעת2, ובזה האופן נִוָּשֵׁעָה, כי אין דרך אחר להיוושע, רק בהשכיל מעשה ה׳ כי נורא הוא, שאז ודאי נשוב בתשובה שלימה בהכירנו גדלו וטובו, הן נרצה הן לאו. וכן אמר ישעיהו (א יח) ׳לכו נא ונוכחה יאמר ה׳⁠ ⁠׳, כי בוודאי על כורחכם תשובו בתשובה, ו׳אם יהיו חטאיכם׳ וגו׳ (שם):
1. עד כה דיבר בגלות עשרת השבטים, ומכאן על גלותנו זה.
2. ראה מש״כ בבמדבר (ו כה) עה״פ ׳יאר ה׳ פניו אליך׳.
השיבנו – אליך.
והאר – הראה לנו פנים מאירות ושוחקות ונהיה נושעים.
אלהים השיבנו – שישובו לארצם ולא ינצחום אויביהם.
השיבנו – לקדמותנו, לשלום ושלות השקט כמו בראשית מלכות שאול.
והאר פניך – הראה לנו פנים מאירות, חלף מה שכתוב למטה (פסוק י״ז) מגערת פניך יאבדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ה) יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהִ֣ים צְבָא֑וֹתעַד⁠־מָתַ֥י עָ֝שַׁ֗נְתָּ בִּתְפִלַּ֥ת עַמֶּֽךָ׃
Hashem God of hosts, how long will You be angry against the prayer of Your people?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד אֵימָתַי לָא קָבַלְתָּא צְלוֹתָא דְעַמָךְ.
O LORD God Sabaoth, how long have you not accepted the prayer of your people!
יא רב אלג׳יוש אלי כם תקלא צלוהֵ קומך.
ה׳! אלוהי הצבאות! עד כמה תרחיק במיאוס את תפילת עמך.
ה׳ ה׳ אלהי הצבאות עד מתי תמאס תפלת עמך. תרגם עשנת ״תקלא״ ובמלה זו תרגם תגעל בויקרא כו יא-טו.
עד מתי עשנת – בצרות מלכי יון שהרעו מאד לישראל.
how long have You been wroth [This refers to] the troubles brought about by the Greek kings, who harmed Israel considerably.
עשנת – כמו: י⁠{ע}⁠שן אף י״י (דברים כ״ט:י״ט).
י״י – בעבור שמצאו רבים אלהים צבאות אמרו כי הוא שם אות בצבא שלו.
ועל דרך הפשט: שהוא דרך קצרה, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) שכן הוא והנבואה נבואת עודד הנביא, וככה: זה י״י אלהים אלהי צבאות שהם צבא השמים.
וטעם עשנת – פועל עומד, כמו: והר סיני עשן כולו (שמות י״ט:י״ח), כאילו עלה אליך עשן בעת תפלת עמך. והנה היתה התפלה כמו עשן, כדרך: עלה עשן באפו (שמואל ב כ״ב:ט׳).⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896: ״באפי״.
O LORD GOD OF HOSTS.⁠1 Many said that Tzeva’ot is a name.⁠2 [It means,] “He stands out in His hosts.”3 They said this because our verse reads Elohim Tzeva’ot (God Hosts).⁠4 However, according to the plain meaning of the text, the psalmist employs an abridged style.⁠5 Compare this to and the prophecy, Oded the prophet (2 Chron. 15:8).⁠6 The latter is short for, “and the prophecy, the prophecy of Oded the prophet.”7 Our verse is similar. The meaning of Adonai Elohim Tzeva’ot is, “O Lord God, God of the hosts.” The hosts refer to the hosts of heaven.⁠8
WILT THOU BE ANGRY [AGAINST] THE PRAYER OF THY PEOPLE. Ashanta (wilt Thou be angry)⁠9 is an intransitive verb. Compare this to Now Mount Sinai was altogether on smoke (ashan) (Exodus 19:18).
[The meaning of ashanta bi-tefillat ammekha (wilt Thou be angry [against] the prayer of Thy people) is,] “When Your people prayed, it was as if smoke arose in You.”10 The prayer was like smoke. It is similar to Smoke (ashan) arose up in His nostrils (Psalms 18:9).⁠11
1. Literally, Lord God Hosts. Hence the comments that follow.
2. Hebrew, shem. R. Sherem interprets this as short for shem to’ar, an adjective – in this case Ttzeva’ot is an adjective modifying Elohim. However, the parallel reading in Ibn Ezra’s comments on Exodus 3:15 uses a shem etzem, a proper noun. Ibn Ezra to Exodus 3:15 offers two interpretations for Tzeva’ot. 1. It’s a shem etzem. 2. It’s an adjective meaning, “He stands out in His hosts.” One is tempted to harmonize our text with that in Ex. and emend it to read, “Many say that Tzeva’ot is a name. Or [its meaning is], ‘He stands out in His hosts.’” Also see Chaggigah 16a.
3. Literally, “He is a sign among His hosts.”
4. According to this interpretation, YHVH Elohim Tzeva’ot contains three different names of God.
5. Elohim Tzeva’ot is short for Elohim Elohei tzeva’ot.
6. Translated literally.
7. In other words, and the prophecy is short for “and the prophecy, the prophecy of.”
8. The angels.
9. Literally, You smoked? Hence Ibn Ezra’s interpretation.
10. Literally, “to you.”
11. Smoke indicates anger.
י״י אלהים צבאות – חסר הנסמך, כאלו אמר אלהים אלהי צבאות, וכן הארון הברית (יהושע ג׳:י״ד).
עשנת – כמו יעשן אפך (תהלים ע״ד:א׳).
עשנת בתפילת עמך. כתפילת דניאל1 ועזרא ושאר צדיקי הדור2 שהתפללו על בנין בית שני:
1. שהתפלל על זה באריכות (דניאל כל פרק ט).
2. זכריה ואולי גם חגי. ועמי של ה׳ הם הצדיקים
ועל גלות בבל אמר, ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת, עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ וכעסת ולא תקבל תְפִלַּת עַמֶּךָ, [שאז] דניאל התפלל לה׳ (דניאל ט ג-יט), ולא נענה רק ברמז ובדברים כמוסים (שם פסוק כא-כד)⁠1:
1. וכ״כ לעיל (תהלים ע״ז:ג׳).
עשנת – כמו תעשן והוא ענין כעס כמו יעשן אפך (תהלים ע״ד:א׳).
עשנת – כעסת למאס תפלת עמך.
עשנת – מענין חרון אף, כמו אז יעשן אף ה׳.
[חלק ב׳]
עד מתי עשנת בתפלת עמך – שהתפללו ע״ז כמ״ש נחמיה ד׳ ג׳ ונתפלל אל אלהינו.
עשנת – יעשן אפך (למעלה ע״ד:א׳).
(ה-ח)

ב. בית שני – מתחינה לתלונה

הה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת
עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ.
והֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה
וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ.
זתְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ
וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ.
חאֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
מה בין שני הבתים הראשונים של מזמורנו? התשובה ברורה: בית א מכיל תפילה, והאוירה בו אופטימית. הקשר בין ה׳ לבין עמו מובע במונחים חיוביים.⁠1 בית ב מכיל תלונה, והאווירה בו קשה – הקשר בין ה׳ לעמו מובע בפעלים הבאים בהקשרים שליליים ביותר.
מיד לאחר הפניה אל ה׳ הבאה בראש בית זה, ״ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת״,⁠2 מופיעה שאלה רטורית, האופיינית לתלונה בספר תהילים:⁠3 ״עַד מָתַי...⁠״. כל המתואר בהמשכו של בית זה, מבחינת יחסו של ה׳ לישראל, נתון בעצם תחת השאלה הפותחת ״עַד מָתַי״:⁠4
עַד מָתַיעָשַׁנְתָּ (– קצפת) בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ?⁠5
(עַד מָתַי)הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה6
וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ?⁠7
(עַד מָתַי)תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ8
וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ?⁠9
שלוש שאלות ׳עד מתי׳ אלו נוגעות בשלושה תחומים שבהם פעל ה׳ כנגד עמו:
א. הוא מאן לקבל את תפילתם מחמת קצפו עליהם.
ב. הוא הביא עליהם ייסורים קשים ביותר שגרמו להם בכי מר וממושך.
ג. הוא נתן כוח לאויביהם ושם את ישראל ללעג בעיניהם.
עתה מתעוררת שאלה: במזמורי התלונה המוכרים לנו, באה התפילה תמיד לאחר התלונה, ותפקידה של התפילה הוא להזריח קרן אור (לעתים קלושה ולעתים בהירה) במחשכי התלונה, ולסיים בתקוה לעתיד.⁠10 אולם בחלקו הראשון של מזמורנו, באה התפילה לפני התלונה. מהו פשר הדבר?
נדמה שדיוננו בבית א בעקבות מאמרו של י״מ גרינץ פותח פתח לתשובה: בית א ובית ב משקפים שני שלבים שונים של האירוע ההיסטורי שעליו נוסד המזמור. אירוע זה הוא מלחמה שבה השתתפו השבטים בני רחל – כנראה מלחמת ישראל בפלשתים באבן העזר. בית א משקף אפוא את ערב המלחמה, את השלב שבו נשאו ישראל תפילה לנצחונם, והיו חדורים בתקוה כי רועה ישראל יושב הכרובים יופיע לפניהם בגבורתו, ויושיעם מאויביהם. בית ב, לעומת זאת, משקף את מצבם של ישראל לאחר מפלתם הכואבת באותה מלחמה, ועל כן הוא מביע תלונה מרה של ישראל כנגד ה׳, והתיאורים בו רוויי סבל וכאב.
מעתה תהא מובנת השאלה הפותחת בית זה ״עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ״. שאלה זו נשאלת בזיקה אל התפילה שבאה בבית א: ׳עד מתי תדחה בכעסך את התפילה שנשאנו לפניך ערב המלחמה (– זו שמופיעה בבית הקודם)?׳.
אף על פי כן, גם התלונה בבית ב מסתיימת בתפילה קצרה, כבכל מקום שבו מופיעה תלונה של ישראל בספר תהילים. תפילה זו כלולה בפזמון החוזר:
חאֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה.
תפילה זו, החותמת את בית ב, פותחת בפנייה כעין הפנייה שבראש בית זה ״אֱלֹהִים צְבָאוֹת״. אולם בהמשכה מופיעים ביטויים מנוגדים לביטויי התלונה שבגוף הבית:
״הֲשִׁיבֵנוּ״ – אליך, ואל יעשן בנו אפך, או: השיבנו לקדמתנו, כמו שהיינו בשעת שלוותנו בטרם נגפתנו לפני אויבינו.
״וְהָאֵר פָּנֶיךָ״ – אלינו, ולא כפי שהסתרת פניך ממנו עד עתה.
״וְנִוָּשֵׁעָה״ – מידי אויבינו הלועגים לנו.
וכאן ישאל השואל: והרי אותו פזמון חוזר מופיע גם בסיומו של בית א, ושם אין ניתן לפרשו בדרך שהוצעה כאן, שהרי בית א הוא תפילה בטרם הכרעת הקרב! אכן כך הדבר, וזו מסגולותיו של הפזמון החוזר בספרנו, שלא זו בלבד שהוא עובר לעתים שינויי לשון במהלך הופעותיו במזמור (כנאמר במבוא לעיוננו), אלא שגם פרשנותו הולכת ומשתנה בהתאם להקשר שבו הוא נתון בסיומו של כל בית ובית.
כיצד יתפרש הפזמון החוזר כשהוא בסיום התפילה להצלחה במלחמה שבבית א? אפשר שבדרך זו:
״אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ״ – לבתינו בשלום, כרועה זה המשיב את צאנו למקומו לאחר שהנהיגם במקום מרעה במדבר.
״וְהָאֵר פָּנֶיךָ״ – אלינו בכך שתעורר את גבורתך לפנינו.
״וְנִוָּשֵׁעָה״ – בכך שתנחילנו ניצחון במלחמה ותקבל את בקשתנו ״וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ״.
1. הקשר בין ה׳ לעמו מדומה לרעיית הרועה את צאנו (פס׳ ב). הבקשות המופנות אל ה׳ בבית א מנוסחות בסדרת פעלים המביעים יחס חיובי של ה׳ לעמו: האזינה, הופיעה, עוררה את גבורתך (לפני ישראל) ולכה לישעתה (לנו).
2. בעוד הפנייה אל ה׳ בראש בית א מתארת אותו כמי שמיטיב עם ישראל – ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל... נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף״, הפנייה בראש בית ב רומזת כנראה למצוקה בהווה, שבו ישראל נתון במלחמה, וה׳ אלוהי צבאות ישראל הנחילם בה מפלה.
3. ו׳, ד; ע״ד, י; צ״ד, ג.
4. אמנם אפשר לפרש שהשאלה ״עַד מָתַי״ מתייחסת אך ורק להמשכה ״עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ״, ואילו המשך הבית מנמק את השאלה הזאת: ׳שהרי – האכלתם לחם דמעה...׳. על פי פירוש זה כל המתואר בהמשך הוא הוכחה לכך שה׳ עשן בתפילת עמו. אולם הפירוש למעלה נראה פשוט יותר.
5. פירשנו מילים אלו בעקבות רבי ישעיה מטראני. ישנם פרשנים (ראב״ע) שפירשו שהתפילה עצמה הפכה להיות עשן – ביטוי לכעסו של ה׳.
6. אף כאן נפרש כרבי ישעיה: ׳האכלתם לחם בדמעה׳ – כלומר הם אכלו את לחמם מתוך בכי, ואולי גם נמסכו הדמעות בלחמם. ויש מפרשים שדמעתם הייתה לחמם כבתהילים מ״ב, ד ״הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה״.
7. ׳שליש׳ הוא כלי המכיל מידה הקרויה שליש, כמו בישעיהו מ׳, יב ״וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ״. לדעת ראב״ע הבי״ת שלפני המילה דמעות משרתת את המילה שליש, ׳ותשקמו דמעות בשליש׳. והרי זה מקביל למה שפירשנו בשם ר׳ ישעיה בראש ההערה הקודמת (וכך אכן פירש ר׳ ישעיה גם מילים אלו).
8. המילה ׳מדון׳ מופיעה במקרא ביחד עם המילה ׳ריב׳. ואם כן משמעות הפסוק היא ״שהם מריבים עמנו תמיד״ (רד״ק), ״שכל היום נלחמים בנו״ (מאירי).
9. ״לָמוֹ״ פירושו ׳להם׳, ולפיכך פירש ראב״ע שהמילה באה תחת המילה ׳לך׳ והיא ״כינוי בעבור כבוד ה׳... וטעם ׳ילעגו׳ – שלא תוכל לעזרנו״. וכך פירש גם רד״ק. על פי פירוש זה, אפשר שיש כאן רמז לנפילת הארון בשבי הפלישתים. אולם נראה כי הפשט הוא כדברי צ״פ חיות: ״לָמוֹ – יתייחס אל האויבים, וזהו הנקרא למ״ד של הנאה, כמו ׳לך לך׳ – להנאתך, וכן גם כאן: לרצונם, לנפשם״. ואם כן המושא ללעגם של אויבינו הוא אנו. בתרגום השבעים ובפשיטא בא תחת ׳למו׳ – ׳לנו׳, ואין לדעת אם כך הייתה גרסתם או שכך פירשו.
10. כך הדבר במזמורי התלונה מ״ד, ע״ט, פ״ט, וכך הדבר באמת אף במזמורנו, כפי שניווכח בהמשך עיוננו.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ו) הֶ֭אֱכַלְתָּם לֶ֣חֶם דִּמְעָ֑הוַ֝תַּשְׁקֵ֗מוֹ בִּדְמָע֥וֹת שָׁלִֽישׁ׃
You have fed them with the bread of tears and given them tears to drink in large measure.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
אוֹכַלְתָּא לְהוֹן לְחַם טְמִישׁ בְּדִמְעֲתָא וְאַשְׁקֵיתָן חֲמַר דִמְעָא תִּלְתָּי.
You fed them bread soaked in tears, and you made them drink the wine of tears in triple measure.
האכלתם לחם דמעה וגו׳ – ר׳ אלעזר אומר שלש דמעות הוריד עשו הרשע מעינו. א׳ מעינו הימין וא׳ מעינו השמאל והשלישית קשורה בעינו שנאמר ותשקמו בדמעות שליש. שלש אינו אומר אלא שליש. ר׳ ברכיה אומר שליש דמעה הוריד לכך בדמעות שליש אחד משליש דמעה. רבי אבין אמר ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי אמרה כנסת ישראל רבון העולמים בזכות שלש דמעות שהוריד אותו רשע השלטת אותו בכל העולם ונתת לו שלוה בעולם הזה. לכשתבוא לראות עלבון בניך שעיניהם זולגות בכל יום ודמעתם תדירה כלחם כענין שנאמר (תהלים מ״ב:ד׳) היתה לי דמעתי לחם וגו׳. על אחת כמה וכמה שתמלא עליהם רחמים.
ותשקמו בדמעות שליש – אמר רבי אלעזר שלש דמעות הוריד עשו מעיניו, אחד מעינו של ימין, ואחד מעינו של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו שנאמר ותשקמו בדמעות שליש, שלש אינו אומר אלא שליש. רבי אמר ואית דאמרי משמיה דרבי שמלאי אמרו ישראל לפני הקב״ה רבש״ע בזכות שלש דמעות שהוריד עשו מעיניו השלטתו מסוף העולם ועד סופו ונתת לו שלום בעולם הזה, אנו שדמעתנו תדירה ביום ובלילה כלחם עאכ״ו שתמלא עלינו רחמים, לכך נאמר האכלתם לחם דמעה (כתוב בשופטים ברמז ע״ה).
וקד גד׳יתהם מן טעאם אלדמוע, ואסקיתהם מן אלדמוע אכיאלא.
וכבר נתת להם להיות נזונים ממזון הדמעות. והשקית אותם מהדמעות מדות גדולות.
בדמעות, מן הדמעות מדות.
פירשתי שליש, מדה, כמו וכל בשליש1, ואפשר לומר קפיזא.
1. ישעיה מ יב.
פסרת שליש, כילא, מת׳ל וכל בשליש, וקד יקאל קפיז.
האכלתם לחם דמעה – במצרים.
ותשקימו בדמעות שָלִיש – בבבל שהיו שם שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים, זו למדתי מיסודו של רבי משה הדרשן, ויש לפתור על שם שמלכות יון היתה הצרה השלישית, ואם תאמר: רביעית היא שהרי פרס ומדי קדמו כל שבעים שנה של בבל אינן אלא גלות אחת.
ומנחם פירש: שליש – שם של כלי ששותין בו, וכן פירש: וכל בשליש עפר הארץ (ישעיהו מ׳:י״ב).
ורבותינו פירשו על שלש דמעות שהוריד עשו: ויצעק צעקה (בראשית כ״ז:ל״ד), הרי אחת, גדולה (בראשית כ״ז:ל״ד) – הרי שתים, ומרה (בראשית כ״ז:ל״ד) – הרי שלש. ועליהם זכה לחיות על חרבו: והיה כאשר תריד וגו׳ (בראשית כ״ז:מ׳).
You have fed them bread of tears in Egypt.
and You have given them to drink tears in large measure Heb. שליש. In Babylon, where they were for seventy years, a third (שליש) of the two hundred and ten of Egypt. I learned this from the work of Rabbi Moshe HaDarshan. It may also be interpreted as regards the kingdom of Greece, which represents the third trouble. If you ask, is that [not] the fourth, because Persia and Media came before, all the seventy years of the Babylonian exile are only one exile. Menachem (p. 175) interprets שליש as the name of a drinking vessel. So he explained: "and He measured with a 'shalish' the dust of the earth" (Yeshayahu 40:12). Our Sages explained it (Midrash Tehillim 80:4) as referring to the three tears that Esau shed, concerning whom it is said: "and he cried a cry" (Bereshit 27:34). That is one. "A great one.⁠" That is two. "And a bitter one.⁠" That is three. Because of them, he merited to live by his sword, as it is said: "and it will come to pass when you complain, etc.⁠" (Bereshit 27:40).
שליש – כוס שמחזיק לשליש קב, וכך: וכל בשליש עפר הארץ (ישעיהו מ׳:י״ב).
האכלתם – אמר ר׳ משה: תחת לחם דמעה.
ותשקמו בדמעות שליש – כמו בשליש והוא שם מדה, כמו: וכל בשליש (ישעיהו מ׳:י״ב). ויתכן כי זה דרך משל כי מאכלם ומשקיהם דמעה.
ובי״ת בדמעות – כמו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳:ה׳).
או בי״ת בדמעות ישרת אחרת ותשקמו דמעות.
או בדמעות הטעם שוה בשליש.
או תחסר אות בי״ת. וכן הוא האכלתם לחם דמעה. ועל איזה פירוש שיהיה הטעם בכי ישראל בגלות.
THOU HAST FED THEM WITH THE BREAD OF TEARS. Rabbi Moses says that he’ekhaltam lechem dim’ah1 (Thou hast fed them with the bread of tears) is to be interpreted as follows: “Thou hast fed them tears in place of bread.”
AND GIVEN THEM TEARS TO DRINK IN LARGE MEASURE. [The prepositional bet has to be rearranged.]⁠2 Va-tashkemo bi-de’ma’ot shalish3 (and given them in tears to drink a measure)⁠4 is to be read va-tashkemo de’ma’ot be-shalish (and given them tears to drink in a large measure).
Shalish is the name of a measure. Compare this to and comprehended the dust of the earth in a measure (ba-shalish) (Isaiah 40:12).
And given them tears to drink in large measure is most likely a metaphor that pictures Israel’s food and drink as consisting of tears.
The bet placed before the word de’ma’ot (tears) is similar to the bet of ve-lachami (of my bread) and to the bet of be-yayin (of the wine) in Come, eat of my bread (ve-lachami) and drink of the wine (be-yayin) which I have mingled (Prov. 9:5).⁠5
It is possible that the bet placed before de’ma’ot is to be placed before shalish.6
Va-tashkemo bi-de’ma’aot or va-tashkemo de’ma’aot have one meaning, and that is, “They were given drink in a great measure (be-shalish).”7
It is also possible that the word dimah is lacking a bet. The verse should be read as follows: “Thou hast fed them bread with tears (lechem be-dimah).”8 No matter which interpretation we accept,⁠9 our verse speaks of Israel crying in exile.
1. Rabbi Moses believes that the phrase “bread of tears” is rather strange. Hence his interpretation.
2. Be-de’ma’ot shalish is to be read de’ma’ot be-shalish. It should be noted that this line is omitted in Ha-Keter. Shalish means a measuring cup. Be-shalish means “in a measuring cup.” They were given drink in a measuring cup. Hence Ibn Ezra maintains that shalish should be read as be-shalish.
3. This is the case according to Ha-Keter.
4. This is the literal meaning of va-tashkemo bi-de’ma’ot shalish.
5. The bets of ve-lachami (of my bread) and be-yayin (of my wine) are superfluous. So, too, is the bet of bi-de’ma’ot.
6. Literally, “serves another word.” In other words, shalish is to be read be-shalish. Thus the bet placed before de’ma’ot serves a purpose. This comment appears to repeat what Ibn Ezra said at the opening of this note. Hence the omission of the latter in Ha-Keter. See note 34.
7. Whether we read dema’ot or be-demaot is irrelevant. However, the word shalish is to be interpreted as if it were written be-shalish.
8. In other words, dimah (tears) should be read as if it had a bet prefixed to it. According to this interpretation, he’ekhaltam lechem dim’ah (Thou hast fed them with the bread of tears) does not mean “Thou hast fed them tears in place of bread,” but “they cried while eating their bread.” Hence, there is no need for Rabbi Moses’s interpretation that he’ekhaltam lechem dim’ah (Thou hast fed them with the bread of tears) means, “Thou hast fed them tears in place of bread.” It should be noted that the various editions of Ibn Ezra read lechem dim’ah. However, we have followed Filwarg, who emends lechem dim’ah to lechem be-dim’ah.
9. Whether we read dema’ot or be-demaot.
האכלתם לחם דמעה – כמו: היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה (תהלים מ״ב:ד׳), כלומר כמו שהמאכל והמשתה חק האדם תמיד ביום ובלילה, כן הדמעה חקם תמיד.
בדמעות שליש – יש מפרשים: כמו הפוך, דמעות בשליש.
ושליש – הוא מדה גדולה, כמו וכל בשליש (ישעיהו מ׳:י״ב).
ויש מפרשים: כי על גלות בבל אמר שהיה שבעים שנה, שהוא שליש גלות מצרים שהיה מאתים ועשר שנים, סימן רד״ו שמה.
ויתכן לפרש: כי על זה הגלות נאמר שהוא גלות שלישי. ובי״ת בדמעות כבי״ת לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳:ה׳).
ובדרש: מהו שליש – בשכר שלש דמעות שהוריד עשו הרשע, שנאמר: ויצעק צעקה גדולה ומרה (בראשית כ״ז:ל״ד), השלטתו מסוף העולם ועד סופו. כשתבא לראות בעלבוננוא ושעבוד נפשנו על אחת כמה וכמה.
א. כן בכ״י מינכן 363. בכ״י פריס 207, פרמא 3239: ״בעלבונו״.
האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות [שליש]. במלכות מדי בדבר המן1:
1. רש״י כתב: ׳ ויש לפתור על שם שמלכות יון היתה הצרה השלישית, וא״ת רביעית היא שהרי פרס ומדי קדמו כל שבעים שנה של בבל אינה אלא גלות אחת׳, ונראה שרבינו מכוון לומר שמדי היא הגלות השלישית, ודו״ק.
הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ. ׳שליש׳ – מידה, כמו ׳וכל בשליש עפר ארץ׳ (ישעיה מ׳:י״ב)1. ורבותינו ז״ל (סנהדרין צז:) אמרו ׳שליש׳ – על שליש הגלות, שהיו כ׳ או כ״א שנה2:
1. כ״כ רד״ק.
2. בסנהדרין שם: ׳לא כרבי שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש׳, וראה רש״י שם וכאן, ורד״ק כאן. וצ״ע, כי שליש משבעים שנות גלות בבל הוא קצת יותר מכ״ג שנה. ואולי מנה מחורבן הבית עד שבעים לגלות יהויקים, שהם נ״ט.
שליש – שם מדה גדולה וכן וכל בשליש (ישעיהו מ׳:י״ב).
לחם דמעה – במקום הלחם האכלתם דמעה כי דמעת הבכי מונע תאות האכילה וכאלו משביע כדבר מאכל.
ותשקמו – השקית אותם בדמעות מלוא שליש ר״ל הדמעות הרוו צמאונם.
שליש – יל״פ כי שלש פעמים הגלם נבוכדנצר, ור״ל שלש פעמים האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות, או שנתקן בימי בלשצר שהיו שלשה מלכים לגלות בבל, או כיון על מצרים ובבל ומדי ג׳ גליות.
האכלתם לחם דמעה – מרוב ענים נדמה כאילו אוכלים לחם של הדמעות, לחם צר ומים לחץ, וכמו שנזכר רוב העוני שלהם בנחמיה סי׳ ה׳.
שליש – מלשון ושלשם על כלו (פרשת בשלח) הלא כתבתי לך שלשם (משלי כ״ב:ב׳) לשון גדולה, מדה רבה, וכן וכל בשליש עפר הארץ (ישעיה מ׳:י״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ז) תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭דוֹן לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ וְ֝אֹיְבֵ֗ינוּ יִלְעֲגוּ⁠־לָֽמוֹ׃
You make us a source of strife to our neighbors; and our enemies mock as they please.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
שַׁוִיתָנָא לִמְדָנָא לְשֵׁיבָבָנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָנָא יִתְלַעֲבוּן לְהוֹן.
You made us a source of contention for our neighbors, and our enemies will jeer at them.
וצירתנא מצאכ׳בין לג׳יראננא, ואעדאינא יהזוא בנא.
תעשה אותנו במריבה אצל השכנים שלנו. והאויבים שלנו לעגו לנו.
תשימנו, ושמתנו בעלי מדון לשכנינו.
תשימנו מדון – אתה שם אותנו מדון לשכינינו שהתגרו בנו יון.
You have made us the target of strife You have made us the target of strife to all our neighbors, for the Greeks have quarreled with us.
מדון – דשמואל (שמואל ב כ״א:כ׳).
תשימנו מדון – כמו ויהי ריב ומדון (חבקוק א׳:ג׳), כי זה שכן אומר בחלקי יהיה.
וטעם ילעגו למו – כינוי בעבור כבוד השם, שהוא הגפן שהסעת מלפנים, וכמוהו: אשר לא נשא לשוא נפשי (תהלים כ״ד:ד׳).
וטעם ילעגו – שלא תוכל לעזרני.
THOU MAKEST US A STRIFE. Madon means “strife.” Compare this to so that there is contention and strife (madon) (Hab. 1:3).⁠1 Each2 one of our neighbors says, “He shall be in my portion.”3
AND OUR ENEMIES MOCK AS THEY PLEASE. Lamo (as they please)⁠4 is to be understood as a euphemism.⁠5 It is employed out of respect of God’s honor, for Israel is the vine that God plucked out of Egypt in days of old (verse 9). This is similar to who hath not taken My name in vain (Psalms 24:4).⁠6 They mock [You by saying] that You are not able to save me.
1. Translated according to Ibn Ezra
2. Literally, “For each.”
3. Our neighbors strive with each other regarding how they should divide our land.
4. Literally, “themselves.” Ibn Ezra renders our clause as, “and our enemies mock themselves.”
5. “Mock themselves” is a euphemism for “mock You (God).”
6. My name is a euphemism for “His (God’s) name.” See Ibn Ezra on Psalm 24:4.
תשימנו מדון – שהם מריבים עמנו תמיד, כמו: איש ריב ואיש מדון לכל הארץ (ירמיהו ט״ו:י׳).
ילעגו למו – להם, לעצמם, והוא כנוי לאל יתעלה, כלומר ילעגו לך ויאמרו שלא תוכל להושיענו.
תשימנו מדון לשכנינו. שכתבו שטנה למלכי מדי נגד בנין הבית והעיר1: ילעגו למו. כאמרם (נחמיה ג לה) ׳אם יעלה שועל ופרץ (את) חומת אבניהם׳2:
1. בעזרא (ד ד) ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבלהים \{ומבהלים\} אותם לבנות:(ה) וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריוש מלך פרס: (ו) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם:
2. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים: {לד} וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ בַיּוֹם הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת: {לה} וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם: (פ) {לו} שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ כִּי הָיִינוּ בוּזָה וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל רֹאשָׁם וּתְנֵם לְבִזָּה בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה: {לז} וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תִּמָּחֶה כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים: {לח} וַנִּבְנֶה אֶת הַחוֹמָה וַתִּקָּשֵׁר כָּל הַחוֹמָה עַד חֶצְיָהּ וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת:
תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ. שגזרו ׳מאן דלא פלח וסגיד לצלמא׳ וכו׳ (ראה דניאל ג׳:ו׳), עד ש⁠[השליך] חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, ודניאל לגוב אריוותא: וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ. על התפילות שעושים:
מדון – מלשון דין.
למו – להם ר״ל עליהם.
מדון – בעלי דין ומריבה.
(ז-ח) תשימנו מדון לשכנינו – סנבלט וטוביה כמש״ש סימן ו׳.
ואויבינו ילעגו למו – לועגים על שכנינו, שי״ל מדון עם עם שפל וחלוש כמונו, וא״כ אלהים צבאות השיבנו לגדולה ועושר שהיינו בו מקדם.
תשימנו מדון וגו׳ – מריבים זה עם זה בבואם לחלק שללנו.
ילעגו למו – כמו אל ירומו למו (למעלה ס״ו:ז׳) לשון מיותר לחיזוק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ח) אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ וְהָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃
O God of hosts, restore us and cause Your face to shine, and we shall be saved.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומלבי״ם ביאור העניןשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֲתֵיב יָתָנָא מִגְלוּתָנָא וְאַנְהֵר זִיו סְבַר אַפָּךְ עֲלָנָא וְנִתְפְּרֵק.
God Sabaoth, bring us back from our exile, and shine the splendor of your countenance upon us, and we will be redeemed.
פיא אללה רב אלג׳יוש פרדנא בנור וג׳הך ואגת׳נא.
אם כן [שכך נהיינו] ה׳! אלוהי הצבאות! תחזיר אותנו באור פניך ותושיע אותנו.
אלהים, ה׳ אלהי הצבאות השיבנו באור פניך והושיענו.
השיבנו ונוושעה – מבני יון.
return us, etc., and we shall be saved from the Greeks.
וטעם לאמר פעם שנית אלהים השיבנו והאר – רמז ליהודה שגלה פעמים.
O GOD OF HOSTS, RESTORE US. Scripture states a second time1 God of hosts, restore us and cause Thy face to shine because it alludes to Judah, who was twice exiled. 2
1. God of hosts, restore us and cause Thy face to shine was stated in verse 4. Why repeat it in our verse?
2. Each verse applies to a different exile.
אלהים – פירשנוהו. ואמר זה הפסוק שלש פעמים כדרך המתפללא לכפול דבריו לחזק התחנה אבל בכל אחד יש שנוי מעט.
א. כן בכ״י פרמא 1872, פרמא 3239. בכ״י פריס 207 הושמט: ״אלהים פירשנוהו... המתפלל״.
אלהים צבאות. המולך על ׳צבאות׳ מעלה ומטה: השיבנו. בבית מקדשך נגד המערכת1: והאר פניך. להבין אותנו את תורתך על ידי עזרא2, כאמרו (נחמיה ח ד-ט) ׳ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ וגו׳, ויקראו בספר תורת האלקים מפורש וגו׳, והלוים מבינים3 את העם׳: וניוושעה. בזה תשועת עולמים4:
1. נגד אותם הצבאות. ראה זכריה באריכות.
2. כתוב ג׳ פעמים האר פניך, ופירש כל פעם על תקופה אחרת. וראה אבע״ז מש״כ בזה וכן רש״י בהקדמתו לפרק.
3. לשה״כ ׳המבינים׳.
4. ע״י התורה, שרק בזה יכול להיות תשועת עולמים, כמו שמצינו במתן תורה שאם היו מקבלים את התורה והמצוה בעודם בהכנה של העדי מחורב היו משיגים שלימות גוי קדוש ודוק״.
ואתה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וגו׳. ואמר ׳צבאות׳ כדעת רבי יוסי (שבועות לה:), שלא נאמר ׳צבאות׳ אלא על צבאות ישראל1:
1. ׳צד״י בי״ת מצבאות – הרי זה נמחק, רבי יוסי אומר, צבאות כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל׳. וראה מש״כ בבמדבר (י לו). וראה רד״ק כאן (פסוק טו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומלבי״ם ביאור העניןשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(ט) גֶּ֭פֶן מִמִּצְרַ֣יִם תַּסִּ֑יעַ תְּגָרֵ֥שׁ גּ֝וֹיִ֗ם וַתִּטָּעֶֽהָ׃
You plucked up a vine out of Egypt; You drove out the nations, and planted it.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
בֵּית יִשְׂרָאֵל דִמְתִילִין לְגוּפְנָא מִמִצְרַיִם אֲטֵלְתָּא תָּרֵכְתָא עַמַיָא מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וּנְצֵבְתִּנוּן.
The house of Israel, which is likened to a vine, you brought out of Egypt; you chased away the Gentiles from the land of Israel and planted them.
גפן ממצרים תסיע – מה הגפן הזה בוצרין אותה והיא שותקת דורכין אותה והיא שותקת ובסוף היין שלה משתה לאדם ומפלת אותו. כך ישראל לאומות העכו״ם. ומה הגפן הזה משליכין עליו גולגליות וארנוניות וסוף משהיין עולה על ראשו הוא לוקה על ראשו. כך ישראל שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו וגו׳. למה פרצת גדריה. כשם שהכרם הזה שנפרץ הכל עולין בו ובוזזין אותו. כך ישראל בבל מדי יון אדום בא שלטון בוזזו בא שר צבא בוזזו שנאמר וארוה כל עוברי דרך.

רמז תתכט

גפן ממצרים תסיע – מה הגפן הזו בוצרין אותה והיא שותקת דורכין אותה והיא שותקת ובסוף היא מגרה את קרנה וקרניה משתנין לאדם ומפילין אותו, כך ישראל לעו״א, מה הגפן משליכין עליה גולגליות וארנוניות ובסוף משהיין עולה על ראשו הוא לוקה, כך ישראל קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו. ריש לקיש אמר אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה לו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנין שבישראל, והיינו דשלחו מתם יבעון אתכליא רחמי על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא, וכן אתה אומר ובגפן שלשה שריגים. א״ר ירמיה בר אבא גפן אלו ישראל. שלשה שריגים אלו שלש רגלים שישראל עולים בכל שנה, והיא כפורחת עלתה נצה הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, הבשילו אשכלותיה ענבים הגיע זמנן של מצרים לשתות כוס התרעלה. גפן ממצרים תסיע, מה הגפן הגפן הזאת אינה נטעת ערבוביא אלא שורות שורות, כך היו ישראל חונים במדבר דגלים דגלים איש על דגלו באותות. מה הגפן הזו בולשין תחתיה ואחר כך נוטעין אותה, כך ישראל תגרש גוים ותטעה. מה הגפן הזו כל מה שאתה מפנה מפניה היא משבחת, כך הם ישראל פנית לפניהם שלשים ואחד מלכים. מה הגפן הזו שומרה עולה למעלה הימנה ומשמרה, כך ישראל שומרה עולה למעלה מהם ומשמרם שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה הגפן הזה נמוך מכל האילנות אף ישראל נמוכים בעולם הזה, אבל לעתיד לבא עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו. מה הגפן הזו שרביט אחד עולה ממנו והוא מכניע כל האילנות, כך ישראל צדיק אחד עומד מהם ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו שנאמר ויהי ה׳ את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ, וכתיב בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ. מה הגפן הזו יש בו יין ויש בו חומץ זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך ישראל מברכין על מדת הטוב הטוב והמטיב, ועל מדת הפורענות ברוך דיין האמת. מה הגפן הזו יש בו יין ויש בו חומץ יש בו ענבים ויש בו צמוקים כך הם ישראל יש בהם מקרא משנה הלכות ואגדות. מה הגפן הזו מי שאוכל ממנה בוסר שניו קהות עליו, כך כל מי שבא ומזדווג עם ישראל סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהן פרעה סיחון ועוג ושלשים ואחד מלכים. מה הגפן הזו העלין חפין על האשכולות, כך ישראל עמי הארץ חפין על בני תורה. מה הגפן הזו יש בו אשכולות גדולים וקטנים וכל אשכול הגדול מחברו נמוך מחברו, כך כל מי שגדול מחברו נמוך מחברו. מה הגפן הזו כל השונה מיינה פניו מצהילות, אף ישראל חכמת אדם תאיר פניו. מה הגפן הזו סמוכה על גבי קנים והיא חיה, כך הם ישראל אינם חיים אלא בזכות התורה שהיא כתובה בקנה. מה הגפן הזו סומכין אותה על גבי עצים יבשים והיא חיה, כך הם ישראל אינם חיים אלא בזכות אבותיהם אע״פ שמתו וזכרתי את בריתי יעקב. מה הגפן הזו נרפסת ברגל ואחר כך מעלין אותה על שלחן של מלכים, כך הם ישראל בעוה״ז על גבי חרשו חורשים ורפסה ברגליה תרמסנה דל כו׳. אחר כל השבח הזה למה פרצת גדריה כתאנה זו שעומדת בפרשת דרכים כל מאן דבעי עדי בה.
וג׳פן רחלת בהא מן מצר, טרדת אממא חתי גרסתהא.
וגפן שהסעת (כנסת ישראל) אותה ממצרים. וגרשת אומות [מפניה] כדי שתטע אותה [במקומם].
גפן ממצרים תסיע וגו׳ – חזר ורמז על גלות רומיים גפן ישראל אשר הסעת ממצרים עקרתה משם, כמו: ויסע כעץ תקותי (איוב י״ט:י׳) ואחר כך גירשת שבעה גוים ונטעתה בארצם.
You uprooted a vine from Egypt He went back and alluded to the exile of the Romans. The vine of Israel, which You uprooted from Egypt. You uprooted them from there, as: "He has uprooted (ויסע) my hope like a tree" (Iyyov 19:10). Afterwards, You drove out the seven nations and planted Israel in their land.
תסיע – הסעת, כמו: ויסיעו אבנים (מלכים א ה׳:ל״א), שעקרו אבנים מן ההר מנטיעתם. וכן עקרתא ישראל ממצרים, שהיו נטועים שם.
תגרש גוים – שבעה אומות.
א. בכ״י ס״פ: עקירת.
גפן – על לשון זמן עומד. והטעם הסעת והם ישראל כי כרם י״י צבאות (ישעיהו ה׳:ז׳).
וטעם תסיע – בעבור לכתם במדבר.
תגרש גוים – השבעה.
ותטעה – כמו: תביאמו ותטעמו (שמות ט״ו:י״ז).
THOU DIDST PLUCK UP A VINE. Tassi’a (Thou didst pluck) is in the present tense.⁠1 The meaning of tassi’a (Thou didst pluck) is, “You caused to travel.”2 The vine refers to Israel, for Israel is the vineyard of the Lord of Hosts (Isaiah 5:7). Scripture means, You “caused to travel,” because Israel traveled in the desert.
THOU DIDST DRIVE OUT THE NATIONS. The reference is to the seven nations.⁠3
AND DIDST PLANT IT. Compare this to Thou bringest them in and plan-test them (Exodus 15:17).
1. Ibn Ezra’s point is that tassi’a means “You caused to travel.” Strictly speaking, tassi’a is an imperfect. Hence Ibn Ezra’s comment.
2. Ibn Ezra renders our clause, “You caused a vine to travel out of Egypt.”
3. The seven nations that inhabited Canaan before the conquest by Joshua.
גפן ממצרים תסיע – המשיל כנסת ישראל לגפן, וכן אמר ישעיהו: כי כרם י״י צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו (ישעיהו ה׳:ז׳).
תסיע, תגרש – עתיד במקום עבר, וכמהו רבים. ואמר לשון נסיעה על הגפן, כמו ויסע כעץ תקותי (איוב י״ט:י׳).
(ט-יב) גפן ממצרים תסיע, תשלח קציריה עד ים.⁠1 הנה עשית נפלאות וגדולות להוציא את ישראל מ׳בית עבדים׳ ולהושיבם בארצך להיות לגפן אדרת2 עושה פירות בתורה ובמצוות, כמו הגפן שאינה ראויה כי אם לפירותיה שהם הנבחרים שבפירות, ואינה ראויה לשום מלאכה כלל3, ובזה ׳תשלח קציריה׳ ופירותיה למרחוק על ידי הנכרים הבאים לשמע האל יתברך, כענין מלכת שבא וזולתה:
1. תסיע תגרש גוים כי היתה הכוונה לגרש האומות ולהכניס את ישראל לארץ בלתי הריגת האומות: ר׳ במד׳ כג כב יא ארזי א ל י
2. ראה יחזקאל (יז ה) ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע קח על מים רבים צפצפה שמו:(ו) ויצמח ויהי לגפן סרחת שפלת קומה לפנות דליותיו אליו ושרשיו תחתיו יהיו ותהי לגפן ותעש בדים ותשלח פארות:(ז) ויהי נשר אחד גדול גדל כנפים ורב נוצה והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו להשקות אותה מערגות מטעה:(ח) אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה לעשות ענף ולשאת פרי להיות לגפן אדרת:(ט) אמר כה אמר אדני ידוד תצלח הלוא את שרשיה ינתק ואת פריה יקוסס ויבש כל טרפי צמחה תיבש ולא בזרוע גדולה ובעם רב למשאות אותה משרשיה:(י) והנה שתולה התצלח הלוא כגעת בה רוח הקדים תיבש יבש על ערגת צמחה תיבש:
3. ׳המשיל כנסת ישראל לגפן. וכן אמר ישעיהו (ה ז) כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו׳ (רד״ק) ומוסיף רבינו שיש ייחודיות נוספת בגפן שישראל דומה.
(ט-יד) ועל הגלות השלישי, החיה הרביעית, היא [ישמעאל]⁠1, אמר, גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ וגו׳, והם ישראל שהוצאתם ממצרים והביאותם אל ארץ ישראל, פִּנִּיתָ וגו׳, כָּסּוּ וגו׳, תְּשַׁלַּח וגו׳, לָמָּה עתה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ – יוונים וכותים2 [...]⁠3, יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר [אדום שדומה]⁠4 לחזיר פורש טלפיו וכו׳ (שוח״ט)⁠5: וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה. אומה אחרת היא, או יוון [או כדומה]⁠6 כי לא רומיים [בלבד] התחילו לרדות בנו:
1. במקום מחיקה, וצ״ל ׳אדום׳.
2. ראה מש״כ בזכריה (ט ח) ׳וחניתי לביתי – להגין על ביתי מצבא אלכסנדר, ומעובר ומשב – שהם הכותיים שביקשו להחריבו בהלשנותם׳. ונקראו הכותים ׳עובר ושב׳, וכן כאן נקראו כולם ׳עוברי דרך׳, ע״פ מש״כ בזכריה (ז יד) עה״פ ׳ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב׳, ופירש שם: ׳והארץ נשמה אחריהם – כאמרו (ויקרא כ״ו:ל״ב) והשימותי אני את הארץ׳. כלומר, שתהא שוממה מיושביה וגם הגויים שיהיו בה לא יצליחו בה, כדברי הרמב״ן (שמות כ״ו:ט״ז) ׳היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצינו מקבלת את אויבינו׳, ולכן הגויים לא יוכלו לקבוע מקומם בארץ השוממה ויישארו בגדר ׳עובר ושב׳.
3. מחיקה מכוונת, כמראה ׳רומיים׳.
4. מחיקה מכוונת.
5. ובב״ר (סה א): ׳ויהי בן ארבעים שנה, הה״ד יכרסמנה חזיר מיער וכו׳, למה הוא מושלה בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור – כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראית כאילו מצעת את הבימה׳.
6. מחוק. ובנדפס הוא ישמעאל.
גפן ממצרים – במדוייקים כ״י ודפוס ישן מלת גפן בימנית.
גפן – ישראל הנמשל לגפן הלוא אותם הוסעת והוצאת ממצרים.
תגרש – מא״י גרשת שבעה עממין ונטעת אותם במקומם.
תסיע, תגרש – ר״ל הסעת וגרשת פעם אחר פעם, לכן בא העתיד.
גפן – (חלק ג׳) בקש שיעזרם על בנין המקדש ויוציאם מעול מלכי פרס, ומזכיר יצ״מ שאז לקחת גפן ממצרים וגרשת ז׳ עמים, ונטעת אותם במקומם בקרן בן שמן.
תגרש גוים – היה לו לכתוב תגרש עצים, רק זה תדיר במשלים שבנביאים תוך המשל יוצאים באיזה דבר מן הדמיון למדומה, אולי להזכיר שניהם תמיד.
(ט-טו)

ג. בית שלישי – תלונה אחר תלונה

טגֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ
תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ.
יפִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ
וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ.
יאכָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ
וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל.
יבתְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם
וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ.
יגלָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ
וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.
ידיְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר
וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.
טו1אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא

1. נושאו של בית זה והקשר בינו לבין קודמו

כאשר אנו מגיעים לפסוק ט שבראש הבית השלישי של מזמורנו – ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ...⁠״ – נדמה עלינו שאנו מתחילים עניין חדש, שאין לו כל זיקה לחלקו הראשון של המזמור. כמה דברים מהותיים משתנים במעבר מן החלק הראשון של המזמור (בתים א–ב) לראש בית ג.
ראשית, הזמן: התפילה והתלונה בחלק הראשון נוגעות להווה, לשעת אמירתו של המזמור; בראש בית ג אנו מפליגים לזמן עבר, ליציאת מצרים ולהתנחלות בארץ.
שנית, הסוגה הספרותית: בית ג הוא כולו משל. הוא ממשיל את עם ישראל לגפן, והשינויים בקורות העם מדומים לשינויים במצבה של אותה גפן; דבר דומה לא נמצא בחלקו הראשון של המזמור.
שלישית, האווירה: בראש בית ג האווירה שונה מזו שבחלקו הראשון של המזמור: אין את אותה הרגשת דחיפות המאפיינת את התפילה ואת התלונה שבחלק הראשון, אלא הרגשת רחבות ונחת.
תחושה נינוחה זו שאנו חשים בראש בית ג קיימת רק בפסוקים ט–יב, אולם פסוקים אלו אינם אלא הקדמה נחוצה לפסוקים יג–יד הבאים בהמשך. ודווקא שני פסוקים אלו הם שקובעים את נושאו של בית ג כולו: בית ג הוא תלונה מרה של המשורר על יחסו של ה׳, נוטע הגפן ומטפחה בעבר, אל אותה גפן בהווה:
לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ...
ו׳למה׳ זה משמש כשאלה רטורית שאין לה כל תשובה.
גם במזמורי תלונה נוספים בספרנו אנו מוצאים שאת התלונה מקדים תיאור חסדיו של ה׳ עם ישראל בעבר. כך הדבר במזמור מ״ד, שחלקו הראשון (כשליש המזמור) מתאר את חסד ה׳ עם ישראל בירושת הארץ, כרקע לתלונה בחלקו השני על יחסו ההפוך של ה׳ אל עמו בהווה. כך גם במזמור פ״ט, שאת התלונה שבסוף המזמור על הפרת הברית עם בית דוד מקדים תיאור חסדי ה׳ עם דוד והברית שכרת עמו, תיאור התופס את חלקו הגדול של המזמור.
הטעם להקדמות אלו בכל המקומות שציינו ברור: עיקרן של התלונות במקומות אלו הוא לקבול על השינוי הקיצוני לרעה ביחסו של ה׳ אל ישראל, שינוי שאין לו הסבר.⁠1 וכך הדבר גם במזמורנו: לאחר התיאור הרחב של הטיפול והטיפוח של ה׳ את הגפן – את עם ישראל, זועקת השאלה-התלונה ״לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ...⁠״? מדוע שינית את יחסך לגפן זו מן הקצה עד הקצה, כשהגפן היא אותה גפן עצמה.
עתה, לאחר שהגדרנו את בית ג כתלונה, מתבררת שייכותו לחלקו הראשון של המזמור, וליתר דיוק, לבית ב שלפניו: שני הבתים הללו מכילים תלונות. האם יש קשר בין התלונות בשני בתים אלו? האם הן נסובות על אותו אירוע? ואם התשובה על כך חיובית, מדוע כה שונה עיצובן התוכני והסגנוני של שתי תלונות אלו?
על שאלות אלו נענה רק לאחר שנעסוק בכמה היבטים פרשניים הנוגעים לבית ג על שני חלקיו: המבוא המתאר את חסדי ה׳ עם ישראל בעבר והתלונה על יחסו אליהם בהווה.

2. בין משל הגפן במזמורנו לבין משלים דומים בתוכחות הנביאים

דימוי ישראל לגפן או לכרם רווח למדי בדברי הנביאים.⁠2 בשני מקומות בדברי הנביאים משמש דימוי זה, כמו במזמורנו, לתיאור שינוי שחל במצבם של ישראל. המקום הראשון הוא במשל הכרם בישעיהו ה׳, א–ז. מבחינת ההיקף הספרותי ומבחינת התוכן היסודי, רב הדמיון בין משל הגפן במזמורנו למשל הכרם בישעיהו, אולם הבדל בולט ביניהם בבחירת המשל: במזמורנו – גפן בודדת ובישעיהו – כרם שלם של גפנים.
ישעיהו ה׳,אאָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ:
כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן.
בוַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ
וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.
גוְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה
שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי.
דמַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ
מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?
הוְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי:
הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס.
ווַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת
וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר.
זכִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת – בֵּית יִשְׂרָאֵל,
וְאִישׁ יְהוּדָה – נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו
וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
המקום השני הוא בנבואת ירמיהו ב׳, כא. כאן מדובר, כמו במזמורנו, בגפן אחת ולא בכרם שלם, אולם ההיקף הספרותי מצומצם: המטאפורה של הגפן נמשכת על פני פסוק אחד בלבד, ותיאור הפורענות הבאה על הגפן (מה שנמצא גם במזמורנו וגם בישעיהו) חסר לגמרי:
ירמיהו ב׳,כאוְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת
וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?!
ההשוואה הקצרה שערכנו כאן בין שלושת המקומות נוגעת לפרטים שונים, אך אינה נוגעת בהבדל העקרוני החשוב המפריד בין מזמורנו לבין הנבואות בישעיהו ובירמיהו. ואולי אין לכנות זאת הבדל אלא היפוך מגמה.
גם במזמורנו וגם בנבואת ישעיהו פורץ בעל הגפן/הכרם את הגדר המגנה עליו, ובכך שם אותו למרמס ולמאכל לכל הנכנס. מדוע עושה בעל הגפן/הכרם כזאת?
שאלה זו הרי שואל משורר מזמורנו:
יגלָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ
וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ?
והשאלה במזמור נותרת ללא מענה, ועל כן הגדרנו אותה כתלונה על יחס ה׳ אל גפנו-עמו. אולם על שאלה זו בדיוק בא לענות ישעיהו. הנביא שואל אף הוא שאלה, ובשאלתו נמצאת התשובה לשאלת משוררנו:
דמַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ?
מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?
על שאלת ״לָמָּה פָּרַצְתָּ...⁠״ עונה הנביא ״מַדּוּעַ קִוֵּיתִי...⁠״. בישעיהו לא בעל הכרם הוא ששינה את יחסו אל כרמו, אלא הכרם הוא ש׳בגד׳ בבעליו, הכזיב את תוחלתו לראות ענבים, ובמקום זאת עשה באושים. פריצת גדרו של הכרם אינה אפוא אלא תגובת בעל הכרם הנבגד המעניש את כרמו על חטאו.
אף בנבואת ירמיהו נמצאת תשובה לשאלתו של משורר מזמורנו, ואף תשובה זו נאמרת בלשון שאלה ותמיהה קשה:
וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?
אולם במזמורנו, הגפן היא אותה גפן שהוסעה ממצרים וניטעה בארץ ישראל: היא לא בגדה בנוטעה ולא הכזיבה את תקוותו; הוא זה ששינה את יחסו אליה לרעה מן הקצה עד הקצה, ללא כל סיבה נראית לעין!
ובכן, לכאורה לפנינו ׳מחלוקת׳ וסתירה בין מזמורנו לנבואות ישעיהו וירמיהו בשאלה ׳מי אשם׳ במצבה הירוד של הגפן: האם היא עצמה אשמה בכך או שבעליה הוא האשם?
כמובן, ניתן להסביר זאת בכך שפער של שנים רבות, ואף של דורות רבים, מפריד בין מזמורנו לבין שתי הנבואות. הנסיבות בכל מקום שונות הן, ובשוני זה יש להסביר את ההיפוך שבין מזמורנו לבין הנבואות. אמנם אין לשלול דיון היסטורי מעין זה, על אף הקושי לברר את הנסיבות הרוחניות-דתיות המדויקות המשמשות רקע למזמורנו.
אולם נראה שלא בכך טמון הפתרון לסתירה בין מזמורנו לבין שתי הנבואות.
הפתרון הוא בשייכותו של מזמורנו לספר תהילים – הספר שבו מביע האדם את דברו מלמטה למעלה כלפי ה׳. לעומת זאת ספרי ישעיהו וירמיהו הם ספרי נבואה, שבהם דובר ה׳ באמצעות נביאיו אל האדם.
אם נשתמש במונחים הלקוחים ממשל הכרם של ישעיהו נוכל לומר זאת כך: הנבואה מכילה את ״שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ״ – שירת התוכחה ששר ׳הדוד׳ – ה׳, לכרמו – בית ישראל; מזמורנו, לעומת זאת, הוא ׳שירת התלונה של הגפן לדודה׳.
מן הפרספקטיבה הנבואית מתפרשים קורות עם ישראל על פי תורת הגמול: כאשר באה פורענות על ישראל, או כשעומדת היא לבוא, הנביאים מסבירים שהפורענות היא גמול צודק על חטאי ישראל ועל בגידתם בה׳.
מן הפרספקטיבה האנושית, לעומת זאת, חש לעתים עם ישראל כי הפורענות שבאה עליו מאת ה׳ אינה מוצדקת, והוא מביע את תלונתו לפני ה׳ בהתאם לדרך שבה הוא חווה את הפורענות.
אין זה בלתי אפשרי אפוא שאותו אירוע קשה עצמו בקורות עם ישראל יוליד דברי נבואה חמורים המצדיקים את הפורענות ותולים אותה בחטאי ישראל, ובו בזמן יוליד אותו האירוע דברי תלונה מרים של משוררי קודש המפנים את תלונתם אל ה׳, ודבריהם ייכללו אף הם בכתבי הקודש של האומה במסגרת ספר תהילים (או מגילת איכה). אין אנו טוענים כמובן שמזמורנו ונבואת ישעיהו נסובים על אותו אירוע עצמו, אלא רק זאת, שלא שינוי הזמן והנסיבות הם המפתח להיפוך ביניהם, אלא שייכותם לשני סוגים שונים ואף הפוכים של ביטוי דתי – הנבואה והתפילה.
חותמי כתבי הקודש כללו בספר תהילים מזמורי תלונה מרים וחריפים, כמו מזמור מ״ד ומזמור פ״ט, ובמידה פחותה בהרבה גם מזמורנו. בכך הם לימדונו כי תלונה הבאה מן הפרספקטיבה האנושית, כשהיא מבטאת חוויה אנושית אותנטית ונאמרת מפיהם של משוררי הקודש – אף היא ברוח הקודש נאמרה וראויה להיכלל בכתבי הקודש. וזאת, אף אם יש תשובה לתלונתם של ישראל, ותשובה זו תתגלה בדורות הבאים, או אפילו בדור זה עצמו, בידי נביא.
לפיכך רשאים אנו להתעלם מהבדלי התקופות והנסיבות שבין מזמורנו לבין נבואות ישעיהו וירמיהו, ולדון בכולם מנקודת מבט א-היסטורית כאילו נאמרו כולם באותו זמן עצמו.⁠3

3. עיצוב משל הגפן במזמורנו בהתאמה לשימוש בו כתלונה

ההבדל העקרוני שעמדנו עליו בין משל הגפן, המשמש בסיס לתלונה במזמורנו, לבין המשלים הדומים המשמשים כדברי תוכחה של הנביאים, יש בו כדי לבאר אף הבדלים פרטיים ביניהם. שכן הפרטים נגזרים מהמגמה הכללית של הדובר: האם כוונתו לייסר ולהוכיח בתוכחה נבואית, או שכוונתו היא לפרוש את תלונתו לפני ה׳.
מדוע בחר משורר מזמורנו להמשיל את ישראל לגפן אחת, ואילו ישעיהו ממשילם לכרם? בטרם נענה על כך, עלינו לבאר את פרטי המשל ואת כוונתו במזמורנו.
משל הגפן במזמורנו מודיע על עצמו כבר מראשיתו שהוא משל, ואף הנמשל ברור כבר ממילותיו הראשונות ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ״. אף שהשם ישראל לא נזכר כלל במשל, ברור לכול כי הכוונה לישראל ולא באמת לאיזו גפן.
תיאור התפשטותה של הגפן במזמורנו על פני ׳הרים׳ ו׳ארזי אל׳, ומ׳ים׳ ועד ׳נהר׳ נראה כה פנטסטי, עד שנשאלת השאלה האם יש קשר בין תיאור זה לבין מציאות ריאלית כלשהי? התשובה על כך היא שאכן קיים קשר כזה: התיאור במזמורנו מתאים לגפן הביתית שאותה מדלה האדם בירכתי ביתו והיא עולה ומטפסת ומכסה את הסוכה שעל גג הבית.
גפן מעין זו משמשת כדימוי לאישה הטובה במזמור קכ״ח – ״אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ״. עמדנו על כך בהרחבה בעיוננו למזמור זה סעיף ו, ושם גם תיארנו תופעה זו והבאנו אסמכתאות לקיומה מפסוקים במקרא ומדברי חז״ל. באותו עיון שאלנו מה הם המאפיינים של הגפן הביתית הזאת, שאינם קיימים בגפן הגדלה בשדה? מבין המאפיינים שציינו שם נזכיר שניים: ראשית, קיים יחס בלתי מובן בין חולשתו של הגזע הדק לבין ההתפרסות העצומה של ענפיו על פני שטח כל הגג. שנית, מפליאה יכולתה של גפן זו לטפס ולהגיע עד גובהו של גג הבית. גזעה הדק והחלש מיתמר ללא מגבלות, אמנם תוך שהוא נסמך על קיר הבית. מובן שכדי שהגפן תטפס עד הגג ותתפרס שם על תקרת הסוכה הניצבת על הגג, זקוקה הגפן לטיפולו של בעל הגפן, שידלה אותה על גבי קיר ביתו ועל גבי כלונסאות הסוכה.
נראה כי זהו הרקע למשל הגפן במזמורנו, וכשם שהגפן היא משל לעם ישראל, כך הבית שהיא מטפסת עליו הוא ארץ ישראל, וגגו של בית זה הם ההרים שצלה מכסה אותם, וכלונסאות הסוכה שעל גג הבית הם ׳ארזי אל׳.
עתה אנו שבים אל שאלתנו בעניין הבחירה בדימויים שונים של עם ישראל, לגפן במזמורנו ולכרם בנבואת ישעיהו.
הבדל גדול יש בין הגפן הביתית האחת הגדלה בירכתי ביתו של האדם, לבין הגפנים הרבות הגדלות בכרמו. הבדל זה אינו רק במראה החיצוני של שני סוגי הגפנים הללו, אלא גם בטיב טיפולו של האדם בשניהם ובמטרתו בטיפול זה.
הכרם הוא מקום עבודתו הקשה של האיכר. עבודות הכרם רבות ומגוונות הן, וחלקן נזכר בדברי ישעיהו: ״וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ... וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ״ ולהלן נזכרות שם גם עבודות נוספות: בניית גדר סביבו, זמירת הגפנים, עידור גומות סביבן וביעור עשבים רעים הגדלים בכרם. עבודה קשה ומתמשכת זו משקיע החקלאי בכרמו כדי שיוכל לבצור את ענבי כרמו ולהתפרנס מהם.
בתוכחה הנבואית של ישעיהו מתאים אפוא מאד דווקא משל הכרם. כוונת הנביא במשל זה להביע את כפיות הטובה של הכרם – בעליו השקיע בו עבודה כה קשה, על מנת שיוציא לו פירות טובים, אך הכרם נתן פירות באושים וגרם לבעליו מפח נפש ותסכול.
הגפן הביתית אינה מתאימה לתוכחתו של ישעיהו משתי סיבות: ראשית, היא אינה מצריכה עבודה קשה ומתמשכת כמו בכרם; שנית, גפן זו אינה ניטעת מסיבות כלכליות, לשם פירותיה, אלא בעיקר לשם צִלָהּ ויופיה. ממילא לא ניתן לבטא באמצעות גפן זאת את מפח הנפש הנובע מן הסתירה בין גודל ההשקעה למיעוט הפירות.
מסיבות אלו עצמן מתאימה דווקא הגפן הביתית לתלונה במזמורנו: הטיפול והטיפוח שמעניק בעל הגפן לגפנו הביתית היחידה אמנם אינם כרוכים בעבודה קשה ומייגעת, אך לעומת זאת מבטאים יחס אישי-אינטימי אליה. תפקידה של הגפן הוא להצל על הבית, ואת זאת היא עושה בעצמה, לאחר השקעה ראשונית שהשקיע בה בעליה. מכאן נבין את המעבר בפסוקים ט–יב מפעלים שנושאם החד-משמעי הוא ה׳: ׳תסיע׳, ׳תגרש׳, ׳ותטעה׳, ׳פנית׳, לסדרת פעלים שניתן לפרש כי נושאם הוא הגפן עצמה: ׳ותשרש, ׳ותמלא׳, ׳תשלח׳.
מבחנה של הגפן הזאת אינו דווקא בפירות שהיא נותנת, אלא במילוי תפקידה לסוכך על הגג באמצעות התפשטות הענפים. ואת זאת הרי עשתה הגפן בהצלחה: ״וַתְּמַלֵּא אָרֶץ, כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ... תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם...⁠״.
דווקא על רקע היחס האישי שמעניק בעל הגפן לגפנו, יחס של השקעה מתוך חיבה, ודווקא על רקע ההצלחה של הגפן במשימתה לכסות הרים בצלה, זועקת התלונה ״לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ...⁠״. מדוע נתהפך יחס החיבה שלך אליה לזניחה ולהפקרה? והרי הגפן היא אותה גפן עצמה שהסעת ממצרים, ומטרת נטיעתה באדמת ארצך נתקיימה בה!
לא ניתן היה להביע תלונה זו, כפי שתיארנוה לעיל, לו היה המשורר בוחר להמשיל את עם ישראל לכרם כמו בנבואת ישעיהו.
מדוע אפוא בוחר ירמיהו בנבואת התוכחה שלו להמשיל את ישראל לגפן בודדה כבמזמורנו, ולא לכרם כבנבואת ישעיהו? מטרת תוכחתו של ירמיהו שונה מזו של ישעיהו: אין הוא עורך השוואה בין העבודה המרובה שהשקיע הכורם לעומת אי-קבלת הפירות המקווים, השוואה שמבליטה את כפיות הטובה של הכרם ואת חוסר הכדאיות (הכלכלית) בהמשך החזקתו. ההשוואה שעורך ירמיהו היא בין היסודות התורשתיים המשובחים הקיימים בגפן הנבחרת, זו שנבררה מבין רבות אחרות (נראה שהכוונה לבחירת האבות לצורך ייסוד האומה), לבין הענפים ׳הנוכריים׳ שצמחו מגפן משובחת זו.
להבעת האכזבה של הנוטע מן ׳התאונה׳ הגנטית הזאת (– ״אֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי״) מתאימה דווקא גפן בודדת שנבחרה בקפידה מבין רבות אחרות.

4. בין התלונה בבית ג לזו שבבית ב

מה בין התלונה המובעת בבית ב של מזמורנו לזו המובעת בבית ג שלו? הבדלים אחדים מבדילים ביניהן, אך אנו נתמקד באחד: התלונה בבית ב, נראה שהיא נוגעת באירוע מסוים, זה שעליו נסובה התפילה שבבית א. הווה אומר: זוהי תלונה על המפלה במלחמה שדבר קיומה נרמז בחלקו הראשון של המזמור, וכבר עמדנו על כך בניתוח בית ב. התלונה בבית ג, לעומת זאת, מכוונת למצב לאומי מתמשך, שבו פרוץ גבולם של ישראל (״לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ״) ועמים שונים מרשים לעצמם לארות את פירות הגפן – ״וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ״.⁠4 עמים אחרים (״חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי״) פוגעים בגופה של הגפן בכך שהם אוכלים את ענפיה, כלומר הם נלחמים בישראל ואפשר שהם גם כובשים חלקים מן הארץ. כיוון שאין מדובר בבית זה בטראומה לאומית נקודתית כמו בבית הקודם, אלא במצב לאומי מתמשך, אין כאן ״לֶחֶם דִּמְעָה״ ולא ״בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ״, אולם יש כאן תחושה מרה של נטישה מתמשכת של הגפן והפקרתה לכול.
ובכן, האם יש קשר בין שתי התלונות בבתים ב ו-ג? התשובה נראית חיובית. המצב הלאומי המתמשך המתואר בבית ג הרי הוא תולדת אותה תבוסה מוחצת במלחמה, שנידונה בבית ב. אם אכן מלחמה זו היא מלחמת אבן העזר, יש בכך סיוע לדברינו. במלחמה זו הגיעו הפלשתים עד שילה שבהר אפרים והחריבו אותה ואת המשכן אשר בה, וגרמו להשמדת הצבא הישראלי שעמד מולם. בכך נפרצה הגדר שהגנה על הגפן – בית ישראל, ועם ישראל וארצו הפכו משועבדים לפלשתים.
מלחמה זו יצרה אפוא מצב לאומי חדש שעליו נסובה התלונה בפסוקים יג–יד במזמורנו. נמצא ששלושת הבתים א–ב–ג דנים אמנם באירוע אחד, אך הם מתייחסים לשלושה שלבים שונים שלו ומסודרים בסדר כרונולוגי: בית א – ערב המלחמה; בית ב – התבוסה במלחמה; בית ג – תוצאותיה הלאומיות המתמשכות.
1. בשני מזמורי התלונה ע״ד וע״ט אין אנו מוצאים הקדמות מן הסוג הנידון, משום שהתלונה במזמורים אלו אינה על שינוי יחסו של ה׳ לישראל אלא על כך שה׳, במעשיו לישראל, גורם לחילול שמו בין הגויים. וראה דברינו על שני סוגי התלונות בספר תהילים בסוף הנספח לעיון זה.
2. ראה הושע ט׳, י; שם י׳, א; יחזקאל י״ז, ו–ח, ובנוסף, שני המקומות שנדון בהם מיד להלן.
3. דיון עקרוני בשאלה התיאולוגית העולה ממזמורי התלונה בספר תהילים נמצא בחתימה של העיון למזמור מ״ד, ושם נאמרים דברים דומים לדברינו כאן מתוך עיון בדברי חז״ל.
4. א. ׳עוברי דרך׳ כדימוי של העמים השכנים לישראל מופיע פעמיים במגילת איכה: א׳, יב ״לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ...⁠״; ב׳, טו ״סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ...⁠״.
ב. דוגמה לאכילת פירותיה של הגפן-ישראל באופן ממשי בידי עמים שכנים מצויה בספר שופטים ו׳, ג–ד: ״וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו... וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ... וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר״.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(י) פִּנִּ֥יתָ לְפָנֶ֑יהָ וַתַּשְׁרֵ֥שׁ שׇׁ֝רָשֶׁ֗יהָ וַתְּמַלֵּא⁠־אָֽרֶץ׃
You cleared a place before it, and it took deep root and filled the land.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
פָּנִיתָא מִן קֳדָמֵיהוֹן כְּנַעֲנָאֵי וְשֵׁרָשְׁתָּא שׁוֹרָשֵׁיהוֹן וּמַלְאַת אַרְעָא.
You cleared out the Canaanites before them, and you uprooted their roots and filled the land.
בעד מא נג׳לת מן בין ידיהא, פאצלת אצולהא ומלאת אלארץ׳.
אחרי שפינית את האויבים מלפניה (מלפני הגפן הזאת שהיא כנסת ישראל). והפרדת את השורשים [נתת להם להסתעף] עד שהם מלאו את העולם.
פנית לפניה – את היושבים שם.
ותַשרש שרשיה – השרישה שרשיה.
You cleared before it those dwelling there.
פנית לפניה – אבנים וצרורות.
פנית – לסקלח מהאבנים והם הרשעים.
ותשרש – מבניין הכבד הנוסף להפרישא השרש, ומבניין הכבד להכרית השרש, כמו: ושרשך (תהלים נ״ב:ז׳).
א. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״להפרות״.
THOU DIDST CLEAR A PLACE BEFORE IT. You removed the stones – that is, the wicked.⁠1
AND IT TOOK DEEP ROOT. Va-tashresh (and it took deep root) is a hiphil. It means, “to cause the root to be implanted.”2 However, when the stem of va-tashresh comes in the pi’el, then it means “to uproot.” Compare this to ve-shereshkha (and pluck thee out) (Psalms 52:7).
1. The seven Canaanite nations.
2. I have followed Filwarg’s reading. Filwarg reads le-hashrish rather than le-hafrish, as it is in the printed editions. In other words, va-tashresh sharashehah means, “and it implanted its roots.” Ha-Keter reads le-hafrot sharashehah – “to make fruitful her roots.”
פנית לפניה – שלא עמד איש בפניהם (יהושע כ״א:מ״ד).
ותשרש – מבנין הפעיל – נתינת השרש. ומבנין פעל הדגוש – עקירת השרש, ובכל תבואתי תשרש (איוב ל״א:י״ב), ושרשך מארץ חיים (תהלים נ״ב:ז׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

פנית – ענין הסרה והפנוי מן המקום.
פנית לפניה – את העובדי כוכבים ההם ושרשת שרשיה של ישראל ותמלא את הארץ ממנה.
(י-יא) פנית לפניה – אח״כ פנית גם העמים שסביב א״י למען תוכל הגפן להתפשט, בין בשרשיה מתחת ובין למעלה שתמלא ארץ, עד שהרים כסו צלה והענפים שלה נדמו לארזים היותר חזקים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יא) כׇּסּ֣וּא הָרִ֣ים צִלָּ֑הּ וַ֝עֲנָפֶ֗יהָ אַֽרְזֵי⁠־אֵֽלב׃
The mountains were covered with its shadow, and the mighty cedars with its boughs.
א. כׇּסּ֣וּ לגבי הקמץ הקטן ראו מ״ש <בקמץ חטף מפני דגשות הסמ״ך> ובהערה לדעת מקרא כאן: <׳כסו׳ בבניין פועל של שורש ׳כסי׳ עבר לנסתרים והכ״ף מנוקדת קמץ קטן תמורת קיבוץ, וכן: כלו תפילו דוד בן ישי (לעיל עב כ).> והשוו גם משלי כד,לא.
ב. אַֽרְזֵי⁠־אֵֽל א=אַֽרֲזֵי⁠־אֵֽל (חטף)
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
חַפְיָן טוּרַיָא דְיִרוּשְׁלֶם טוּל בֵּית מַקְדְשָׁא וּבָתֵּי מֶדְרָשַׁיָא רַבָּנִין אָמְרִין אֲלִימִין דִמְתִילִין לְאַרְזִין תַּקִיפִין.
The mountains of Jerusalem cover the shadow of the temple, and the academies, say the scholars, are strong,⁠1 which are likened to mighty cedars.
1. The academies... strong: translation uncertain.
וגטא אלג׳באל ט׳להא, ואגצאנהא אלארוז אלאליה.
והצל של הגפן [הנ״ל בפסוקים הקודמים] כסה את ההרים והענפים שלה [של הגפן] כסו את הארזים הקדמוניים [מרוב גובהם של ענפי גפן].
ארזי אל, הארזים העבותים והרעננים. ראה לעיל לו ז. וכך תרגם בבמדבר כא יט נחליאל ״ואד אלאלי״ וכתב הראב״ע בפירושו לויקרא טז ח אמר הגאון עזאזל שם הר ונקרא כן בעבור שהוא תקיף כי טעם זכר ״אל״ כטעם הררי אל יקותיאל. וכיוצא בזה כתב בספרו אמו״ד מאמר ג פ״י. וכ״כ מבשר הבבלי בשם רבינו כי תוספת ״אל״ לשם הדבר הוא לציון תוספת תוקף וחוזק.
ופירשתי למה פרצת גדריה, אל תפרוץ, לפי שאין השאלה אלא בקשת רחמים וסלוק צרה ואינה בקשת סבה לדבר שכבר עבר. ופירשתי וארוה, יקטפוה, כמו שאומרים הערבים ״רטב יגינו״, וזו מן המלים המשומשות במשנה אומרים מלוא האורה וסלו1.
1. שביעית פ״א מ״ב. וכתב רבינו בביאור ״שבעים מלים״ והוא ידוע בתלמוד אמרו בקונה שלשה אילנות שיש לו מלוא האורה וסלו (בבא בתרא פב ב) ודומה לזה נשים באות מאירות אותה (ישעיה כז יא) והוא משל שאפילו הנשים שהן חלשות ״יג׳נוהא״ אורות אותה. וכך תרגם בישעיה שם.
וענפיה – כמו ארזי אל, ארזים חזקים כלומר מלכים אדירים.
and its branches were great cedars Heb. ארזי אל, like strong cedars, i.e., mighty kings.
ארזי אל – ארזים חזקים.
כסו – חסר בי״ת בצלה.
או דרך וערום כסה בגד (יחזקאל י״ח:ט״ז), והוא דרך צחות.
וטעם ארזי אל – כדרך כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳).
THE MOUNTAINS WERE COVERED WITH THE SHADOW. The word tzillah (its shadow) is missing a bet.⁠1 On the other hand, it might be similar to the word bagged (garment) in and hath covered the naked with a garment (Ez. 18:7).⁠2 Scripture is being poetic.
Arze el (mighty ceders) is similar to harere el (mighty mountains) (Psalms 36:7).⁠3
1. Tzillah should be read as if it were written be-tzillah. Our clause literally reads, The mountains were covered its shadow (tzillah).” If we place a bet before tzillah, our clause reads, “The mountains were covered with its shadow (be-tzillah).”
2. The word bagged in Ez. 18:7 is lacking a bet. The verse literally reads, And hath covered the naked a garment. If we place a bet before the word bagged, then the verse reads, “and hath covered the naked with a garment.” Ibn Ezra’s point is that in Hebrew poetry the preposition is occasionally omitted, as in our verse and in Ez 18:7.
3. El also had the meaning of “God.” Thus, arze el could conceivably be rendered “cedars of God.” Hence, Ibn Ezra points out that el here has the meaning of “mighty.” The same applies to Ps. 36:7.
כסו הרים צלה – כמו בצלה, וכן הנמצא בית י״י (מלכים ב י״ב:י״א).
וענפיה ארזי אל – כמו הארזים הגבוהים מאד, לפיכך קראם: ארזי אל. וכן כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), כי כל דבר שרוצה להגדיל סומך אותו לאל, וכן עיר גדולה לאלהים (יונה ג׳:ג׳), שלהבתיה (שיר השירים ח׳:ו׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כסו הרים – בקמץ חטף מפני דגשות הסמ״ך.
ארזי אל – האלף במאריך לב״א וכן הוא במדוייקים.
צלה – מלשון צל.
אל – ענין חוזק כמו ביד אל גוים (יחזקאל ל״א:י״א).
צלה – של עדת ישראל.
וענפיה – של העדה ההיא היו ארזים חזקים ר״ל משלו על כל הארץ וגדלו למעלה.
כסו – השרשים כסו את ההרים בצלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

צלה – בצלה.
וענפיה – היו עבים כארזי אל, כל שבט ושבט היה עצום כגוי מיוחד. או ר״ל וענפיה כִסּוּ הארזים הגבוהים שכל גבנוני ההרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יב) תְּשַׁלַּ֣ח קְצִירֶ֣הָ עַד⁠־יָ֑םוְאֶל⁠־נָ֝הָ֗ר יוֹנְקוֹתֶֽיהָ׃
She sent out her branches to the sea, and her shoots to the River.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
שְׁבֵשַׁת שִׁבְשִׁין (שְׁדַרַת תַּלְמִידָהָא) עַד יַמָא רַבָּא וְלִנְהַר פְּרָת יַנִיקָהָא.
You made branches grow, you sent out her pupils to the Great Sea, and her children to the river Euphrates.
ומדת עריקהא אלי אלבחר, ופראכ׳הא אלי אלנהר.
ונתת לשורשים להתפשט עד חוף הים ואת החוטים שיש ליד השורשים הגיעו עד הנהר.
תשלח, ושלחה שרשיה עד הים ואל נהר יונקותיה.תרגם קציריה ״ערוק״ שרשים וכן תרגם באיוב יד ט ועשה קציר. וחרגם יונקותיה ״פראך״⁠ ⁠׳ והם הנצרים הקטנים הצומחים משרשי האילנות.
תשלח קציריה – שלחה פאורותיה, כמו: ועשה קציר (איוב י״ד:ט׳).
עד ים – עד הים הגדול היה גבולה.
ואל נהר יונקותיה – רחבה של ארץ ישראל ממדבר ועד הנהר נהר פרת.
It sent forth its branches Heb. קצירה. It sent forth its branches, as: "and it will produce a branch (קציר)" (Iyyov 14:9).
until the sea Its boundary was until the Mediterranean Sea.
and to the river its tender shoots The width of Eretz Israel is from the desert to the Euphrates River.
קצירהא עד ים – מים סוף עדב ים פלשתים (שמות כ״ג:ל״א), שזה ארכה של ארץ ישראל.⁠1
ואל הנהר – זה רחבה, כמו: {ו}⁠ממדבר ועדג הנהר (שמות כ״ג:ל״א).⁠2
1. כן גם בפירוש לעיל תהלים ע״ב:ח׳.
2. בדומה ברש״י.
א. כן בפסוק. בכ״י ס״פ: ״קצינה״ (או קצצה).
ב. כן בכ״י ס״פ (וכן גם לעיל תהלים ע״ב:ח׳). בפסוק: ועד.
ג. כן בכ״י ס״פ, ובכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: עד.
תשלחעד ים – באורך מים סוף ועד ים פלשתים (שמות כ״ג:ל״א).
ואל נהר – נהר פרת ברוחב.
יונקותיה – הסעיפים הם הקטנים הדומים ליונקים. ויתכן להיות טעם ההרים והארזים שהיו ישראל ההרים הגבוהים והיערות.
SHE SENT OUT HER BRANCHES UNTO THE SEA. The psalmist speaks of the length of Israel.⁠1 It stretches from the Sea of Reeds to the Sea of the Philistines.⁠2
UNTO THE RIVER. The Euphrates. This refers to the width.⁠3
HER BRANCHES. Yonekoteha (her branches) means her young branches. The young branches are called yonekot4 because they that are similar to nurslings.
The mountains (verse 11) and cedars (ibid.) probably refer to the high mountains and forests that were [in the Land of] Israel.⁠5
1. South to north.
2. See Exodus 23:31.
3. This verse speaks of the width of Israel, west to east.
4. Yonekot means nurselings,
5. she-hayu be-yisra’el (that were in Israel) – Filwarg. In Mikra’ot Gedolot’s edition of Ibn Ezra this refers to Israel as the high mountains and forests.
תשלח קציריה – כל כך גדלה עד ששלחה קציריה עד ים.
והקצירים – הם הענפים הקשים. ויונקותיה – הם הענפים הרכים בני שנתם.
ופירוש עד ים – עד ים פלשתים והוא ארך ארץ ישראל.
ואל נהר – נהר פרת והוא רחבה של ארץ ישראל. כמו שכתוב: ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עדא הנהר (שמות כ״ג:ל״א), וכן כתוב: ומן הנהר נהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י״א:כ״ד).
א. כן בכ״י פרמא 1872, פרמא 3239, וכן בפסוק. בכ״י פריס 207: ״ועד״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

קצירה – ברוב המדוייקים חסר יו״ד אחר רי״ש.
תשלח – ענין התפשטות כמו ותשלח פארות (יחזקאל י״ז:ו׳).
קצירה – ענפיה כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳).
יונקותיה – ענפים יונקים ורכים כמו ויעל כיונק (ישעיהו נ״ג:ב׳).
תשלח – פשטה ענפיה עד ים פלשתים והוא האורך.
ואל נהר – זה נהר פרת והוא הרוחב.
תשלח – כמ״ש וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, למעלה ע״ב.
קציריה – ענפיה הארוכים כ״כ שצריך לקצרם לטוב האילן עצמו, וכן ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳).
עד ים – עד הים הגדול גבול מערבי של א״י.
ואל נהר – נהר פרת, גבול מזרחי לה (פרשת לך לך, סוף פרשת עקב, ותחלת ספר יהושע), וגם כאן מזכיר המדומה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יג) לָ֭מָּה פָּרַ֣צְתָּ גְדֵרֶ֑יהָ וְ֝אָר֗וּהָ כׇּל⁠־עֹ֥בְרֵי דָֽרֶךְ׃
Why have You broken down her fences, so that all those that pass by the way pluck her?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
לְמָא תַקֵפְתָּא גוּדְרָהָא וּמְכַסְחִין יָתָהּ כָּל עָבְרֵי אוֹרְחָא.
Why have you attacked her walls? and [now] all those who pass on the way are pruning her.
לא תת׳גר ג׳דארהא, פיג׳נוהא מארהֵ אלטרק.
אם כך אל תפרוץ בה [בגפן] פרצות. וכך יקטפו אותה עוברי אורח.
למה, אל תפרוץ נדריה כי אז יארוה עוברי דרך.
ופסרת למה פרצת גדריה.
לא תת׳גר, לאן אלמסאלה אנמא הי רחמה ואסתדפאע בלא ליס הי ען תעליל כ׳בר מצ׳י.
ופסרת וארוה, יג׳נוהא, כמא תקול אלערב רטב יג׳נו, והד׳ה מן אלאלפאט׳ אלמסתפאצ׳ה פי אלמשנה אד׳ יקולון מלא האורה וסלו.
למה – עתה פרצת גדריה – של אותה הכרם.
וארוה כל עוברי דרך – ליקטוה כל הבא, כמו: אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳), וכן בלשון משנה: כמלא אורה וסלו.
Why now?
have You breached its fences of that vineyard?
so that all wayfarers have plucked its fruit וארוה. All who came plucked it, as: "I gathered (אריתי) my myrrh with my spices" (Shir HaShirim 5:1). Similarly, in the language of the Mishnah (Mishna Sheviit 1:2): "as much space as is required by a picker (אורה) and his basket.⁠"
וארוה – לקטוה, כמו: אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳).⁠1
1. בדומה ברש״י.
למה פרצת – כמו פרץ גדרו (ישעיהו ה׳:ה׳).
וארוה – כמו אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳) – לקטתי, וכן נשים באותא מאירות אותה (ישעיהו כ״ז:י״א).
א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״נשים באות״.
WHY HAST THOU BROKEN DOWN HER FENCES. Paratzta gedereha (hast Thou broken down her fences) is similar to parotz gedero (break down the fence thereof) (Isaiah 5:5).
PLUCK HER Ve-aruhah (and pluck her) is similar to the word ariti (I have gathered) in ariti mori (I have gathered my myrrh) (Song of Sol. 5:1). Ariti means “I plucked.” This is similar to me’irot otah (pick it) (Isaiah 27:11).⁠1
1. Translated literally.
למה פרצת – שסלקת שמירתך מהם ולקטוה כל עוברי דרך – כמו שכתוב: והסתרתי פני מהם והיה לאכל (דברים ל״א:י״ז).
למה פרצת גדריה. להגלותה משם1:
1. שסילקת שמירתך מהם ולקטוה כל עוברי דרך, כמו שכתוב (שם לא, יז): והסתרתי פני מהם והיה לאכול (רד״ק).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

פרצת – ענין שבירה.
גדריה – כתליה.
וארוה – ענין לקיטה כמו אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳).
למה – עתה למה תחשב לאויב ופרצת גדריה וכל עוברי דרך מלקטים פריה ר״ל למה נתתם להפקר לכל.
וארוה – לקטוה.
(יג-יד) למה פרצת גדריה – כמ״ש פרץ גדרו והיה למרמס (ישעיהו ה׳) עד שתחלה ארוה כל עוברי דרך – שארו ולקטו הפירות, ואח״כ יכרסמנה חזיר מיער שבאו מחריבי ארצות נ״נ ושריו וקלקלו את הגפן לגמרי.
וארוה – מלשון כי טל אורות טלך (ישעיה כ״ו:י״ט) מנתקים עליה, ומזה ג״כ אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יד) יְכַרְסְמֶ֣נָּֽה חֲזִ֣יר מִיָּ֑עַרא וְזִ֖יז שָׂדַ֣י יִרְעֶֽנָּה׃
The boar out of the wood ravages it, that which moves in the field feeds on it.
א. לפי המסורה, האות ע׳ ב״מיער״ תלויה מעל קו הכתיבה.
תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
יְנוּבְרִנָהּ חֲזִיר דְמִן חוּרְשָׁא וְתַרְנְגוֹל בָּרָא יִתְפַּרְנֵס מִנָהּ.
The boar from the forest will root her up, and the wild cock will be sustained by her.
יכרסמנה חזיר מיער – זה המלך. וזיז שדי ירענה זה איסרטקולין. דבר אחר יכרסמנה חזיר מיער העי״ן תלויה. אם זכית מיאור. מה דגים שביאור אין עין הרע שולטת בהן שנאמר (בראשית מ״ח:ט״ז) וידגו לרוב. כך ישראל. ואם לאו מיער. מן חזירתא דחורשא. כיוצא בדבר אתה אומר (ישעיהו כ״א:א׳) משא מדבר ים. אם ים למה מדבר ואם מדבר למה ים. אלא אם זכיתם הרי הם כחיות הים שהן עולות ליבשה מיד מתות. ואם לאו הרי הם כחיות מדבר. הוי מדבר ים. דבר אחר מדבר ים אלו העכו״ם שנמשלו כחיות הים. הדא הוא דכתיב (דניאל ז׳:ג׳) ארבע חיון רברבן סלקן מן ימא. ר׳ פנחס ור׳ חלקיה בשם ר׳ סימון אמר לא פירש נביא בשביל מלכות רביעית אלא משה ואסף. משה אמר (ויקרא י״א:ז׳) את החזיר כי מפריס פרסה הוא. מה החזיר פורס טלפיו כלומר ראו שאני טהור. כך עשו הרשע גונב וגוזל וחומס ומראה כאילו הם דינים של אמת. אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער. רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי מעשה היה בשלטון אחד שדן ביום אחד מכשפין ונואפים ורוצחין. ואמר לסנקליט שלו שלשתן עשיתי בלילה אחת. הוי יכרסמנה חזיר מיער.
(טו-טז)
אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך – ר״נ בשם ר׳ יעקב דקסרין אמר אותו שאמר לאברהם (בראשית י״ח:י׳) שוב אשוב אליך. תהי ידך על איש שאמרת (שם ט״ו:ה׳) הבט נא השמימה. וראה ופקוד (שם כ״א:א׳) וה׳ פקד את שרה. שרופה באש כסוחה. ר׳ שילה ורבנן חד אמר שרופה כסוחה. ואחרינא אמר אינו אומר עקורה אלא כסוחה וכל דבר שנכסח מחליף. וכנה אשר נטע ימינך. תהי ידך על איש ימינך. תהי ידך מגנת על איש ימינך. רבי יצחק אמר תהי ידך מצויה להפרע מעשו הרשע אותה שבועה שנשבעת לו בימינך שנאמר (בראשית כ״ז:ל״ט) משמני הארץ יהיה מושבך. על בן אמצת לך ולא נסוג ממך שנאמר (שמואל א י״ב:כ״ב) לא יטוש ה׳ את עמו. ה׳ אלהים צבאות השיבני. אמר ר׳ יוחנן אנו אין לנו אלא הארת פניך הושיענו ונושע.
יכרסמנה חזיר מיער – זה עשו הרשע. וזיז שדי ירענה – אלו המלכיות.

רמז תתל

יכרסמנה חזיר מיער – זה רומולוס, וזיז שדי ירענה זה האיסקראטורין. ד״א וזיז שדי זה וזה. ד״א חזיר מיער העי״ן תלויה אם זכיתם מיאור כשם שאין חיות הים שולטות ביבשה כם אין שולטין בך, ואם לאו מן יער מן חיותא דחורשא, כיוצא בו אתה אומר משה מדבר ים, אם ים למה מדבר ואם מדבר למה ים, אלא אם זכיתם הרי הם כחיות הים שכיון שעולות ליבשה מיד הם מתות ואם לאו הרי הם כחיות המדבר, ר׳ פנחס ור׳ חלקיה בשם ר׳ סימון כל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער ומשה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה היא, למה מושלה כחזיר, אלא מה חזיר זה בשעה שהוא רובץ הוא פושט טלפיו כלומר ראוני שאני טהור, כך אומה זו גוזלת וחומסת ונראית כאלו מצעת בימה. מעשה בשלטון אחד בקסרין שהיה הורג המנאפים והגנבים והמכשפים, ואמרו סנקליטין שלו שעשה שלשתן בלילה אחד, כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותן, כיון שהגיע לארבעים שנה דמה עצמו לאביו, אמר אבא נשא אשה לארבעים שנה אף אני נושא למ׳ שנה, הה״ד ויהי עשו בן ארבעים שנה.
ויקרצ׳הא חתי אלכ׳נזיר אלברי, ווחש אלצחרא ירעאהא.
ואפילו חזירי היער [אם יהיה בגפן פירצה] אפילו הם יכרסמו אותה. וחיות השדה גם הם ירעו בה.
יכרסמנה, יכרסמנה אפילו חזיר היער וחיות השדה ירעוה. תרגם זיז ״וחש״ חיות השדה הפראיות, וכן תרגם לעיל נ יא.
וכך יכרסמנה, ישמידנה, היא מן המלים השמושיות בדברי האומה במסורת1 ולא הוכנסה למקרא עד כה.
1. אם כי אין בדברי חז״ל ״כרסם״ אלא ״קרסם״ פאה פ״ב מ״ז וכתב שם הרמב״ם בפירושו שהיא כמו כרסם. וראה גם מנחות עא ב וכ״כ רבינו בביאורו ל״שבעים מלים״ יכרסמנה פירושו ״יקרצ׳הא״ וכמו שאמרו במשנה... קרסמוה נמלים ועל דרך אי ההקפדה שבשמוש העברים שמחליפים את הקוף בכף וכמו שנאמר וכובע נחושת (שמואל א יז ה) ונאמר ונתן קובע נחשת (שם שם לה).
וכד׳אך יכרסמנה, יקרצ׳הא, הי מן אלאלפאט׳ פי כלאם אלאמה אלמנת׳ור לם תדכ׳ל פי אלקראן אלא ההנא.
יכרסמנה חזיר מיער – כמו שדה שכירסמוה נמלים בלשון משנה והוא לשון נתיקה.
מיער – העי״ן תלויה זכו ישראל הרי עֵשו אויבם כחית היאר שאין לה כח לעלות ביבשה ובזמן שהפורענות נגזר עליהם מתגבר כחית היער שהיא משחתת והורגת, וחזיר מיער זה עשו, דכתיב בה: אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה (דניאל ז׳:ז׳). ויש לו מקצת סמני טהרה, אף עשו יש לו זכות אבות.
וזיז שדי – כל רמש האדמה, ולשון זיז שהוא זז והולך.
ירענה – רועה עליה וענפיה ואוכלן.
The boar from the forest gnaws at it Heb. יכרסמנה, as: "A field that the ants have nibbled (קרסמוה)" (Peah 2:7), an expression of plucking out.
from the forest Heb. מיער. The "ayin" is suspended [as though it were written with an "aleph"]. If Israel is worthy, the enemies are like the beasts of the river, which have no strength to climb out upon the dry land; but when retribution is decreed upon them, he grows strong as the beast of the forest, which destroys and kills. The boar of the forest is Esau, as is written: "It devoured and broke in pieces and the rest it trampled with its feet" (Dan. 7:7). And it (the swine) has some signs of purity. Esau, too, has the merit of his fathers.
and the creeping things of the field Heb. זיז, all creeping things of the field. The expression זיז means anything that constantly moves from its place.
graze upon it Graze upon it and its branches and eat them.
וזיז שדי – עופות גדולים וקטנים.
יכרסמנה – מלה רבעיה, כמו: ירמסנה.
ויש אומרים: מלה מורכבת יכרת ממנה, כדרך: מלא כריסו מעדני (ירמיהו נ״א:ל״ד) וזה רחוק בעיני.
חזיר – חיה.
וזיז – עוף, והוא שם מין.
שדי – כמו שדה. והעד: יעלוז שדי וכל אשר בו (תהלים צ״ו:י״ב).
וטעם חזיר ועוף האומות הדומות לחיות ולעוף הדורס.
DOTH RAVAGE IT. Yekharsemennah (doth ravage it) comes from a four-letter root.⁠1 It means the same as yirmesennah (she was trodden under foot) (2 Kings 9:33).⁠2 Others say that yekharsemennah is a compound word. It is made up of the word yikkares3 (will fill its maw) and mi-mennah (with it).⁠4 It is similar to he hath filled his maw (khereso) with my delicacies (Jer. 51:34). However, I believe this interpretation to be farfetched.
THE BOAR. Animals.⁠5
THAT WHICH MOVETH. Ziv (that which moveth) means “birds.” Ziv is a collective name.⁠6
FIELD. The word sadai (field) means the same as sadeh (field) (Gen. 25:27). Let the field (sadai) exult and all that is therein (Psalms 96:12) is proof.
Boar and birds refer to the nations, who are like animals and birds of prey.
1. Its root is kaf, resh, mem, samekh.
2. In other words, yekharsemennah means, “it will trample it.”
3. Yikkares comes from the root kaf, resh, samekh. The latter is the root of the word keres (stomach).
4. According to this interpretation, yekharsemennah means “it will ravage it.”
5. Literally, “an animal.” Ibn Ezra’s point is that our clause intends to say that animals of the field shall ravage the vineyard.
6. It does not refer to a specific type of bird.
יכרסמנה – תרגום ירושלמי כי יחסלנוא הארבה – ארי יקרסם יתה גובא, ובמשנה: שקרסמוה נמלים, ענין כריתה, והקו״ף והכ״ף ממוצא אחד.
חזיר מיער – העי״ן תלויה. ויש בו דרש: אם זכו ישראל: מיאר כשם שאין חזיר מים שולט ביבשה ומיאר שולט ביבשה, כך לא ישלטו בהם אויביהם. ואם לא: מיער – מן חיותא דחורשא.
וזיז שדישדי כמו שדה, וכן יעלוז שדי (תהלים צ״ו:י״ב).
וזיז – שם כלל לחיות המדבר. וחזיר וזיז משל על אמות העולם האוכלים את ישראל בכל פה.⁠1
ובדרש: חזיר מיער – זה עשו הרשע. משה אמר: ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא (ויקרא י״א:ז׳) – מה החזיר הזה פושט טלפיו לומר כי טהור הוא כך עשו בונין להם דימסיאות ממה שהם חומסים וגוזלים, ודנים הגזלנים והחומסין לומר שהם דייני אמת. אמר ר׳ חלקיה בשם ר׳ סימון: מעשה היה בשלטון אחד שדן ביום אחד כשפנין ורצחנין ונואפין, ואמר לדוכוס שלו שלשתן עשיתי בלילה הזה, הויב יכרסמה מיער. ואם חזיר מיער נאמר על עשו, וזיז שדי נאמר על ישמעאל, כי שני הגוים האלה מושלים בישראל.
ובדרש: וזיז שדי – אמר ר׳ יהודה בר׳ סימון: הזיז הזה עוף גדול הוא, ובשעה שהוא פורש כנפיו מכהה גלגל חמה. הדא היא דכתוב: המבינתך יאבר נץ יפרש כנפיו לתימן (איוב ל״ט:כ״ו). ולמה נקרא שמו זיז שיש בו מכל מיני טעמים מזה ומזה.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ט׳:י״א.
א. כן בכ״י מינכן 363. בכ״י פריס 207: ״יחלסנו״.
ב. כן בכ״י פרמא 1872, פרמא 3239. בכ״י פריס 207: ״הויו״.
יכרסמנה חזיר. מלכות פרס1 שאינה הוגנת, כ׳חזיר׳ שאינו מוכן לטרוף ולכבוש2, ׳יכרסמנה׳ וישחיתנה בגזירות ביטול תורה ומצוות: וזיז שדי. מלכות ישמעאל וזולתה3: ירענה. אכלו שאר עמך ועורם בגזול אותם יום יום:
1. צ״ל אדום.
2. ׳הוגנת׳ היינו שאינה הגונה למלכות מרוב חולשתה, כי אין להם לא כתב ולא לשון׳. וראה פירוש ר״א מבלגנצי לזכריה (א ח) במראה האיש העומד בין ההדסים, שבו נמשלו ארבעה המלכויות בסוסים מצבעים שונים, וכתב שהסוסים הלבנים הם כנגד מלכות אדום החלשה מכולן, ואף שהיא חזקה, וכמבואר במחזה בדניאל, אין לה כח מצד עצמה, אלא מצד כל האומות שהצטרפו לאמונתה. וא״כ חולשתם עולה בקנה אחד עם זה שאין להם לא כתב ולא לשון, כי אין כוחם אלא מחמת שליטתם על עמים רבים המשתמשים בשפות שונות וכתבים שונים. וקרוב לרבינו מש״כ רש״י ׳וחזיר מיער הוא עמלק כמו דכתיב (בדניאל ז׳) אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה ויש לו (לחזיר) מקצת סימני טהרה אף עמלק יש לו זכות אבות׳.
3. וזיז שדי, שֵׁם כלל לחיות המדבר, וחזיר וזיז משל על אומות העולם האוכלים את ישראל בכל פה... ואם חזיר מיער נאמר על עשו וזיז שדי נאמר על ישמעאל, כי שני הגוים האלה מושלים בישראל (רד״ק), ואולי לכן כמו ישמעאל שעל פני כל אחיו ישכון באהלי קדר, ועי׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מיער – העי״ן תלויה ויש בו דרש באגדת תילים. ויקרא רבה פ׳ י״ג ומדרש חזית פסוק כמעט שעברתי מהם ואבות דרבי נתן פ׳ ל״ג ועיין מ״ש בפ׳ צו קודם וישם עליו את החשן ובשופטים י״ח.
יכרסמנה – ענין כריתה וכליון כי יחסלנו הארבה (דברים כ״ח:ל״ח) תרגמו ירושלמי ארי יקרסם יתיה גובא ובמשנה שדה שקרסמוה נמלים (משנה פאה ב׳) והקו״ף והכ״ף מתחלפים כי הם ממוצא אחד.
וזיז – מלשון הזזה ותנועה.
שדי – כמו שדה.
יכרסמנה – הנמשל לחזיר מיער למה יכרית ויכלה אותה.
וזיז – החיות הזזים בשדה כ״א ירעה בה ויאכל פריה.
יכרסמנה – ענין כריתה כמו שדה שקרסמוה נמלים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

יכרסמנה – מגזרת כסוס יכסמו את ראשיהם (יחזקאל מ״ד:כ׳) לשון גזיזה ובאה בו רי״ש נוספת כמו בשם שרביט מגזרת שבט.
וזיז – חיות השדה מזזות ונדות תמיד מחמת רוב חיות שבהם שע״כ נקראות חיות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(טו) אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֮ שֽׁ֫וּב נָ֥אהַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑הוּ֝פְקֹ֗ד גֶּ֣פֶן זֹֽאת׃
O God of hosts, return, we beseech You. Look from heaven, and behold, and be mindful of this vine,
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
אֱלֹהִים צְבָאוֹת תּוּב כְּדוּן אִסְתַּכֵּל מִן שְׁמַיָא וַחֲמֵי וְאִדְכַּר בְּרַחֲמֵי גוּפְנָא הָדָא.
God Sabaoth, turn now, look from heaven, and see, and remember this vine in mercy.
אלהים צבאות שוב נא וגו׳ – ר׳ מנחמא ורב נחמן בשם ר׳ עקיבא דקסרין פקוד מה שאמרת לשרה וה׳ פקד את שרה.
יא אללה רב אלג׳יוש תוב עלינא, אטלע מן אלסמא ואנט׳ר לנא, ואד׳כר הד׳א אלג׳פן.
ה׳! אלוהי הצבאות! תקבל תשובתינו ותשקיף משמים ותשמור לנו את הגפן הזאת.
ופקד גפן זאת – ישראל.
אלהיםשוב נא – עתה, כמו: הנה נא זקנתי (בראשית כ״ז:ב׳), אוי נא לנו (איכה ה׳:ט״ז). והכלל: כן פירוש כל נא שבמקרא, והוא בלשון ערבי הפוך, אין נופל על זמן עומד.
ובעבור שהזכיר צבאות אמר משמים.
וטעם זאת – כי זאת היא בעצמה שהסעת ממצרים.
O GOD OF HOSTS, RETURN, WE BESEECH THEE. The word na (we beseech Thee) means “now.” Compare this to Behold now (na), I am old (Gen. 27:2); and woe now (na) unto us (Lam. 5:16). The general rule is that the word na means “now” in all places in scripture. It is the reverse in Arabic. En1 means now [in Arabic].⁠2
Since scripture reads Hosts, it goes on to say from heaven.⁠3
The meaning of this vine is, “This is the very vine that You plucked from Egypt (verse 9).”
1. En is na spelled in reverse.
2. Literally, “en refers to present time.”
3. The Hosts are in heaven.
אלהים צבאות – פרשנוהו שהוא חסר הנסמך, כי צבאות אינו שם תאר לאל יתברך. והעד מקום הסמיכות י״י אלהי הצבאות. ופרושו: אלהי צבאות מעלה, כלומר כי במצותו הם הולכים ומושלים בעולם והוא אלהיהם, לא כדברי האומרים שהם אלהים. ומצאנו בדבר זה מחלקת בדברי רבותינו ז״ל: כי יש אומרים שהוא שם ואינו נמחק, ויש אומרים שאיננו שם ונמחק ולא נקרא צבאות אלא על שם צבאות ישראל.⁠א
שוב נא – שוב עתה אלינו וראה בלחצינו.
הבט משמים – כלומר אף על פי שאתה גבוה ונישא ואנחנו שפלים, הבט אלינו. וכן כתוב: כי רם י״י ושפל יראה (תהלים קל״ח:ו׳), ואמר: מרום וקדוש אשכן ואת דכא ושפל רוח (ישעיהו נ״ז:ט״ו).
ופקוד גפן זאת – שלא ירמסוה עוד החזירים.
ובדרש: הבט משמים – הלא אתה אמרת לאברהם אבינו: הבט נא השמימה וספור הכוכבים (בראשית ט״ו:ה׳), הבט משמים.
א. כן בכ״י פרמא 1872, פרמא 3239. בכ״י פריס 207: ״על שם י״י צבאות״.
הבט משמים [וראה ופקוד] גפן זאת. להצילה מגזירות האומות:
(טו-יז) אֱלֹהִים צְבָאוֹת וגו׳ וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת. לפחות בגלות אל תטשה ואל תעזבה מאכל לעוף השמים, ׳ופקוד׳ הכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ, [והוא] בית מקדשך, אשר זאת ה׳כנה׳, עַל בֵּן – בעבור הבן שאִמַּצְתָּה לָּךְ, והוא ישראל הנקרא ׳בן׳, עתה היא שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה1, כי [בעוונות] בית ישראל – נשרף ונכסח2. ואמרו ׳אמצת לך׳ הוא על דרך ׳וישמן ישורון ויבעט׳ (דברים ל״ב:ט״ו)3: מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ. החזיר מיער וזיז שדי4:
1. ׳כנה׳, שהיא בית המקדש, עתה היא שרופה, ולכן ׳שרופה׳ בלשון נקבה. וראה רד״ק.
2. בית המקדש. ובנדפס פירש ׳הבן אימצתה לך׳ על עשו בן יצחק שהחריב את בית המקדש.
3. שזה גרם לו לחטוא.
4. בנדפס הוסיף את ׳הבן׳, שלפירושו שם הוא עשו.
נא – עתה.
ופקד – ענין השגחה.
שוב נא – שוב עתה אלינו.
פקוד – השגיח על הגפן הזאת.
(טו-טז) הבט ופקד גפן זאת וכנה – שהגפן היה דרך לסמכו על עץ עב וזה נקרא כנה, ובעת שיתפשט ענפיו בגובה סומכים ומאמצים אותם אל בנין גבוה והוא עולה וגדל למעלה ראש, והעץ שנסמך עליו קורא כנה מלשון מכון ובנין, והבנין קורא בן – מבקש שיפקד את הגפן ואת הכנה והבנין, הגפן הם ישראל, והכנה הוא מלכות ב״ד, והבנין הוא המקדש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(טו)

5. הפזמון החוזר לאחר בית ג

נסיים את עיוננו בבית ג בדיון אודות הפזמון החוזר המופיע בסיומו בחלקו הראשון של פסוק טו. כזכור, מופיע כאן הפזמון בניסוח שונה משלוש החזרות האחרות שלו:
אֱלֹהִים צְבָאוֹת, שׁוּב נָא!
מדוע נשמט מן הפזמון הזה החלק השני – ״וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה״? ומדוע חל שינוי אף בחלקו הראשון, כך שבמקום ״הֲשִׁיבֵנוּ״ כמו בשאר הופעותיו, מופיע אצלנו ״שׁוּב נָא״?
נראה שטעם הדבר הוא באופיה של התלונה בבית זה. בבית הקודם נסובה התלונה על אירוע נקודתי, התבוסה במלחמה, ועל כן נאמר בסופו ״הֲשִׁיבֵנוּ״ לקדמתנו ו״וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה״ מידי אויבינו שגברו עלינו. אולם בבית ג נסובה התלונה על מציאות לאומית מתמשכת, שבה חש המשורר כי ה׳ נטש את עמו והפקירם, כאותו בעל גפן שפרץ את גדרה והפקירה למרמס לכל עובר דרך. במצב ירוד כזה אין התפילה ׳וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׳ מתאימה, שכן אין מדובר בתלונה על הסתר פנים זמני שניתן לתקנו בהארת פנים ובמעשה ישועה אחד. אף הבקשה ׳השיבנו׳ אינה במקומה: אנו מצויים במקומנו, אולם ה׳ עזבנו, ועל כן הבקשה המתאימה והנכונה במצב זה היא ״שׁוּב נָא!⁠״ שוב נא אל גפנך החביבה כמקדם, ושיבה זו עצמה תהא ישועתנו!⁠1 בקשה זו זוכה לפירוט במילים הבאות בראש הבית הבא: ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת״.
(טו-טז)

ד. בית רביעי – מתלונה לתחינה

בדיוננו על בית ב אמרנו כי התלונה בספר תהילים מסיימת תמיד בתפילה לשינוי המצב. זה גם תפקידו של בית ד הבא לאחר התלונה שבבית ג – לשאת תפילה נרגשת על הפסקת זניחתה של הגפן ועל שובו של בעליה אליה.

1. התפילה על הגפן

טו2הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה
וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת
טזוְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ
וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.
בחלק זה של בית ד נמשך הדימוי של ישראל לגפן. כנגד השאלה-התלונה ״לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ?⁠״ באה התפילה ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת!⁠״.
בהמשך תפילה זו מכונה הגפן בשני כינויים:
א. הכינוי הראשון מופיע בראש פסוק ט״ז:
וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ
כלומר, פקוד גפן זאת ופקוד כנה זו שנטעה ימינך. המילה ׳כנה׳ היא מילה יחידאית במקרא. יש המפרשים אותה כ׳גנה׳ (חילוף גימ״ל בכ״ף),⁠2 אולם כפי שראינו, כוונת מזמורנו להמשיל את ישראל לגפן אחת ולא ל׳גנה׳ שיש בה עצים רבים. על פי ההקשר, ׳כנה׳ היא נטיעה רכה,⁠3 והכוונה לאותה גפן שעליה נאמר ״תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ״, וכאן היא מכונה ״כַּנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ״. בהתאם לכך, יש מציעים לפרש שהמילה היא צורת הנקבה של המילה כַּן – בסיס,⁠4 שהרי הנטיעה היא הבסיס להתפתחות העץ.⁠5
ב. הכינוי השני של הגפן בא בהמשך אותו פסוק:
וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ
מילים אלו ממשיכות את הבקשה שבראש בית ד ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה״ – ׳הבט על בן זה שאמצת לך׳.⁠6 ׳בן׳ פירושו ענף של גפן, זמורה,⁠7 כמו בפסוק (בראשית מ״ט, כב) ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ שפירושו: יוסף הוא ענף של גפן פוריה על עין מים (ראה במפרשים שם).
׳אמצת׳ מקביל ל׳נָטְעָה יְמִינֶךָ׳ ואם כן פירושו ׳הבט על ענף הגפן (בן / כנה) אשר נטעת לך׳.⁠8 אולם אפשר שמשמעות המילים ׳אמצת לך׳ היא ׳חזקת לך׳, כמשמעות הרווחת של השורש אמ״ץ גם בבניין פיעל,⁠9 והכוונה לחיזוק ענף הגפן הרך לאחר נטיעתו, באמצעות הדלייתו על דבר יציב.⁠10
ראוי לציון כי תיאור הגפן בבית ג – בתלונה, מתייחס בעיקר לגפן הבוגרת, שהתפשטותה המופלאה היא המתוארת בבית זה;⁠11 ואילו בבית ד – בתפילה, הדגש הוא על השלב שבו הייתה הגפן נטיעה רכה (– כנה) או ענף בודד וחלש (– בן) שיש לאמצו – להדלותו על בסיס מוצק. טעם הדבר ברור: כוונת המתפלל בבית ד להזכיר לה׳ את אהבתו לגפנו מקדם, כאשר זו הייתה נטע רך ואהוב, וכאשר זכתה לטיפוח אישי מאת הנוטע (״נָטְעָה יְמִינֶךָ״; ״אִמַּצְתָּה לָּךְ״), כדי שיתקיים דבר הנביא (ירמיהו ב׳, ב) ״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ״; כוונת המתלונן בבית ג, לעומת זאת, היא לצייר את גודל הפורענות שבאה על הגפן כתוצאה מפריצת גדריה, ולצורך זאת יש לתאר דווקא את הגפן הבוגרת, שענפיה הגיעו אל קצוות הארץ.
1. רק בסיום הבית הרביעי, לאחר תפילה מפורטת ונרגשת שבה צייר המשורר במחשבתו את בוא הישועה ״תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא״, הוא מרגיש שניתן לשוב אל הפזמון החוזר במלואו, ואף להרחיבו באמצעות הפנייה המשולשת ״ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת״.
2. כך פירש ר״י אבן ג׳אנח בספר ׳רקמה׳ ובספר השורשים שלו ערך ׳כן׳, ודבריו הובאו בלא להזכיר את שמו בפירוש ראב״ע ובפירוש רד״ק.
3. כך פירשו רד״ק ורבי ישעיה על פי ההקשר.
4. כך פירשו רש״י ראב״ע ורד״ק, אמנם לא במשמעות שנציע מיד להלן. צורת הנקבה ׳כנה׳ במשמעות בסיס מופיעה בלשון חכמים במשנה כלים ז, ו.
5. בעברית החדשה משמשת המילה כנה בהקשר החקלאי כשמה של הנטיעה שעליה מרכיבים חלק של עץ אחר – הוא ׳הרוכב׳.
6. על פי פירוש זה בנויה התפילה במבנה כיאסטי כזה:
7. זוהי הַשְאָלָה: הענף היוצא מגזע העץ הרי הוא כבנו של העץ. בדרך זו פירשו ראב״ע, רד״ק, רבי ישעיה והמאירי. מעניין לציין כמה שמות הקשורים לגפן ולחלקיה מצויים במזמורנו: גפן, שורשיה, ענפיה, יונקותיה, כנה, בן. אף הפעלים הקשורים בטיפול בגפן והמופיעים בפרקנו רבים ומגוונים.
8. כך פירש את פסוקנו ר״ש ברמן בפירושו ׳אור בהיר׳ לספר ישעיהו לפסוק מ״ד, יד ״וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל״.
9. ישעיהו מ״א, יד ״אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי״.
10. בעברית החדשה משמשות המילים ׳לאמץ בן׳ במשמעות לצרף ילד למשפחה שאינה משפחתו הביולוגית, ולהכיר בו כבן חוקי של האיש והאשה שצרפוהו אליהם. ביטוי זה נלקח ממזמורנו, אולי גם מפסוק יח ״עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ״, אולם משמעותו המקורית נשתנתה.
11. אמנם גם בבית ג מוזכרת הנטיעה של הגפן – ״תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ״ – אולם זאת רק כמבוא הכרחי להמשך – לתיאור התפשטותה בכל מרחבי הארץ. הכינויים ׳כנה׳ ו׳בן׳ המציינים את השלב הראשוני של הגפן בשעת נטיעתה, חסרים בבית ג.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(טז) וְ֭כַנָּהא אֲשֶׁר⁠־נָטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל⁠־בֵּ֝֗ןב אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ׃
and of the stock which Your right hand has planted, and the branch that You made strong for Yourself.
א. וְ֭כַנָּה =ל-גדולות ומסורה ומ״ש וקורן (אות כ״ף גדולה)
• אלש1ת=וְ֭כַנָּה (אין אות גדולה)
ב. וְעַל⁠־בֵּ֝֗ן א=וְעַל⁠־בֵּ֝ן (השמטת נקודת הרביע)
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
וְעוֹבָרָא דִי נְצִיבַת יְמִינָךְ וְעַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְחַיֵלְתָּא לָךְ.
And the branch that your right hand planted, and the King Messiah whom you made mighty for yourself.
וכנה אשר נטעה ימינך – באיזה זכות העולם עומד, ר׳ אבא בר כהנא אומר בזכות מלכי בית דוד אשר הכינני, ר׳ לוי אמר בזכות התורה המכוננת בארון, ורבנן אמרין בזכות ישראל ותכונן את עמך ישראל לך עד עולם.
וחבלה גרסתהא בעזך, ואלגצן אלד׳י אידתה לך.
והשתיל שימינך נטעת אותה בעוז שלך. ואת הענף שאתה תמכת בו [שיהיה שלך].
וכנה, וזמורה אשר נטעת בעזך והענף אשר אמצת לך. תרגם כנה ״חבלה״ והוא שם מיוחד לזמורת עץ הגפן. וראה לעיל ב ז שם ביארתי כל שמושי ״בן״ לדעת רבינו. וראה גם במלון שבסוף הספר ושם נרשמו עשר צורות בשנוים.
ופירשתי ועל בן אמצת לך, ענף, כמו ילכו יונקותיו1 כנגד אמרו יונקותיה. ויהיה ענין השיבנו שלש פעמים, הראשון תשובה וכפרה, והשני שיבה אל הארץ ואל המקדש ולפיכך הסמיך לו אמרי ותטעיה וכן פנית לפניה ותשרש שרשיה, והשלישי שיבת השלטון והמלכות לפי שאמר לפניו איש ימינך.
1. הושע יד ז.
ופסרת ועל בן אמצת לך, גצן, מת׳ל קולה ילכו יונקותיו עראץ׳ לקולה יונקותיה. ויכון מעני השיבנו ת׳לאת׳ מראר אלאול אסתתאבה וגפראן, ואלת׳אני רג׳עה אלי אלבלאד ואלקדס ולד׳לך אתבעה בקולה ותטעיה ואיצ׳א פנית לפניה ותשרש שרשיה, ואלת׳אלת׳ עודהֵ אלדולה ואלמלך אד׳ יקול קבלה איש ימינך.
וכנה אשר נטעה ימינך – המבוססת והמיושבת. אשר נטעה ימינך – לשון והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג).
ועל בן אמצת לךועל בן – עשו שהיה חביב לאביו שהיה קורא אותו בני.
אמצת – גפן יעקב, לך – שנאמר: ואת אחיך תעבד (בראשית כ״ז:מ׳).
And of the foundation that Your right hand has planted Which is founded and established, which Your right hand has planted, an expression of: "and restore you to your office (כנך)" (Bereshit 40:13).
and over the son You have strengthened for Yourself And over Esau, who was a beloved son to this father, who would call him, "my son.⁠" You strengthened the vine of Jacob for Yourself, as it is said: "and You will serve your brother" (Bereshit 27:40). Now it is...
וכנה אשר נטעה ימינך – וגנה, היא ישראל.
וכנה – הם ישראל. והעד: אמצת לך.
ועוד אשר נטעה ימינך – כמו ותטעה (תהלים פ׳:ט׳), ותהיה מלת ופקוד (תהלים פ׳:ט״ו) מושכת אחרת אף על פי שהוא בפסוק אחר, כמו: כי אמר גר הייתי (שמות י״ח:ג׳) עם כי אלהי אבי בעזרי (שמות י״ח:ד׳).
כנה – תואר לגנה או לגפן שהיא מכוננת.
ויש אומרים: כי הכ״ף תחת גימל ולא מצאנו שהתחלפו רק שי״ן בסי״ןא ואותיות אהו״י.
ויש אומרים: כי בכנה – היה ראוי להיותו, על דרך: רבה צבאך (שופטים ט׳:כ״ט).
ור׳ יהודה הלוי מנוחתו כבוד אמר: כי הנו״ן חסר דגש בהתחברות שנים נוני״ן, כמו: הללוהו מבנין הכבד הדגוש לשון ציווי.⁠ב וככה אמר: וכן בן שמלת על לשון ציוויג כמו אל נא, צו את בני ישראל (במדבר כ״ח:ב׳), הפך יכרסמנה.
ומלת בן – סעיף, כמו: בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב).
א. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״בשי״ן״.
ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״ציוי״.
ג. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״ציוי״.
AND OF THE STOCK. The reference is to Israel, as And the branch that Thou madest strong for Thyself proves. Furthermore, which Thy hand hath planted is similar to and didst plant it (verse 9). In this case, the word u-fekod (and be mindful) (verse 15) does not only refer to gefen (vine) (verse 15), but also refers to the word ve-khannah (and of the stock), even though ve-khannah is in a different verse. It is like the word amar (he said) in ki amar ger hayyiti (for he said: “I have been a stranger”) (Ex:18:3), which is also to be placed before the phrase ki Elohe avi be-ezri (for the God of my father was my help) (Ibid. 18:4).⁠1
STOCK. The word kannah (stock) [in ve-khannah] describes garden or vine (verse 15). It describes them as established.⁠2
Some say that the kaf of kannah [in ve-khannah] is in place of a gimel.⁠3 However, we do not find the gimel and kaf interchanging. We only find the sin and samekh or the letters alef, heh, vav, and yod to interchange.
Some say that ve-khannah (and of the stock) should have been vocalized ve-khanneh,⁠4 like the word rabbeh (increase)⁠5 in Increase thine army (Judg. 9:29).
Rabbi Judah Ha-Levi, whose rest is glorious, says that a dagesh is not placed in the nun when two nuns come together.⁠6 Compare this to halleluhu (Praise Him) (Psalms 22:24) which is a an imperative in the pi’el, a form that receives a dagesh.⁠7 He similarly says that the word al in [al] ben (branch)⁠8 is [an imperative] like the word chal (entreat)⁠9 in chal na (entreat now) (Kings I 13:6) and tzav (command)⁠10 in tzav et bene Yisrael (command the children of Israel) (Num. 28:2). Our verse is the reverse of [the boar out of the wood] doth ravage it (verse 14).⁠11
The word ben means “a branch.” Compare this to Joseph is a fruitful branch (ben) (Gen. 49:22).
1. Ki Elohe avi be-ezri is to be read as if written: ki amar, Elohe avi be-ezri.
2. According to this interpretation, ve-khannah asher nate’ah yeminekha (and of the stock which Thy right hand hath planted) means, “And the established [shoot] which Thy right hand hath planted.”
3. In other words, kannah is a variant of ginnah (garden). According to this interpretation, our clause reads: “And the garden which Thy right hand hath planted.”
4. In other words, kannah is a pi’el imperative. It means “establish.”
5. Rabbeh is a pi’el imperative.
6. Rabbi Judah Ha-Levi is is trying to explain why kannah, which is a pi’el imperative, does not have a dagesh in it. He thus shows that when two similar letters come together the dagesh is omitted. A dagesh in kannah would double the nun, and scripture – as in the case of halle-luhu – did not place a dagesh in it in order to simplify enunciation. See next note. However, it should be noted that in our versions of psalms, kannah has a dagesh. It apparently did not in Rabbi Judah Ha-Levi’s version of psalms.
7. However, halleluhu does not have a dagesh in it.
8. Rabbi Judah Ha-Levi says that al is an imperative, based on the root ayin, lamed, heh, meaning “to go up.” According to Rabbi Judah Ha-Levi, our verse reads: “and bring up (nurture) the branch that Thou madest strong for Thyself.”
9. This is according to Ha-Keter. It is an imperative from the root chet, lamed heh.
10. An imperative from the root, tzadi, vav, heh.
11. Verse 14 deals with a ravaged field. Our verse deals with a flourishing field.
וכנה – לפי מקומו: נטיעה.
ויש אומרים: כי הוא כמו וגנה בגימ״ל, כי הכ״ף והגימ״ל ממוצא אחד.
ויש לפרש: כנה – כמו מכון, והדגש תמורת הנח. והיא ירושלם או בית המקדש, כמו שכתוב: מכון לשבתך פעלת י״י (שמות ט״ו:י״ז).
ועל בן – ענף, כמו: בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב).
אמצתה לך – כי כבר אמצת אותה לך, ועתה נטשתה אותה.
(טז-יז) וכנה [אשר נטעה ימינך]. ׳ופקוד׳ כמו כן הר הבית1: ועל בן אמצתה לך שרופה באש כסוחה. ׳ופקוד׳ על אדום בנו של אברהם ויצחק אשר ׳אימצת לך׳, כאמרו (בראשית כה כג) ׳ולאום מלאום יאמץ׳2, ׳פקוד׳ עוון ה׳כנה׳ הנזכרת שהיא ׳שרופה באש׳ ושהיא ׳כסוחה׳ בכשיל וכילפות3: מגערת פניך יאבדו. ה׳חזיר׳ וה׳זיז שדי׳ וה׳בן׳ הנזכר4:
1. ׳מילת ופקוד מושכת אחרת׳ (אבע״ז), ׳ויש לפרש כנה כמו מכון, והוא ירושלים או בית המקדש, כמו שכתוב (שמות טו יז) ׳מכון לשבתך פעלת ה׳⁠ ⁠׳ (רד״ק). כמש״כ תטעמו בהר נחלת, וראה רבינו שם.
2. על אותו הבן של אברהם ויצחק ש׳אמצת׳, כלומר החזקת אותו, עשית אותו אמיץ וחזק יותר מישראל. וראה רש״י: ׳ועל בן אמצת לך - ועל עשו שהיה בן חביב לאביו שהיה קורא אותו בני אמצת גפן יעקב לך שנאמר ואת אחיך תעבוד׳.
3. לשה״כ לעיל (עד ו) ׳בכשיל וכילפות יהלמון, שלחו באש מקדשך׳, וכל העניין על אדום ראה רבינו שם, ולכן פקוד על עשו שהוא הבן שאימצת והחזקת עלינו את עוון הכנה – המקדש שהחריב. כסוחה לשון לא תזמור (ויקרא כ״ה) ת״א לא תכסח (רש״י). אבע״ז: ׳וראה שזאת הבן היא שרופה באש כסוחה והכנה והבן שתיהם אובדות מגערת פניך הפך והאר פניך׳.
4. קצ״ע כי יוצא שהחזיר והבן אחד הם, ואילו זיז שדי הוא ישמעאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וכנה – כף רבתי.
וכנה – מלשון כן ובסיס.
אמצתה – מלשון אומץ וחוזק.
וכנה – מקום מושב הגפן אשר ימינך נטעה בה את הגפן והיא א״י.
ועל בן – ר״ל תן השגחתך על א״י ועל הבן אשר חזקת לך והוא ישראל.
וכנה – כמו מכון וכן ובן מלשון בנין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וכנה – לשון כן ובסיס, גזע יפה.
ועל כן – מלשון בן פרת יוסף (פרשת ויחי) ומוסב על ופקד שבפסוק הקודם. ולך ר״ל להשתעשע בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יז) שְׂרֻפָ֣ה בָאֵ֣שׁ כְּסוּחָ֑המִגַּעֲרַ֖ת פָּנֶ֣יךָ יֹאבֵֽדוּ׃
It is burned with fire, it is cut down. They perish at the rebuke of Your countenance.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
מִתּוֹקְדָא בְּנוּרָא וּמְפָרְכָא מִמְזוֹפִיתָא דְמִן קֳדָמָךְ יֵיבְדוּן.
[It is] being burned by fire and crushed; they will perish because of the rebuke that [comes] from your presence.
אלתי צארת מחרוקה באלנאר ומכסוחה, וכאדהמא מן זג׳רהֵ גצ׳בך יבידאן.
אלה [השתיל והענף הנ״ל בפסוק הקודם] שעשית אותם שרופים באש ונאכלו באש וכאילו הם מהחרון האף שלך מחוסלים.
שרפה, אשר נעשתה שרופה באש וכסוחה וכמעט שאבדו מגערת רגזך. ופניך כאן רוגזו.
עכשיו היא שרופה באש.
וכסוחה – לשון לא תזמר (ויקרא כ״ה:ד׳) – לא תכסח.
יאבדו – תמיד הם הולכים ואובדים מגערת פניך וזעפיך.
Burned with fire [and] cut off Heb. כסוחה, an expression of (Vayikra 25:4): "You shall not prune (תזמר), which Onkelos renders: לא תכסח.
they perish constantly; they continually perish from the rebuke of Your face and Your anger.
אשר המלכת עליה אומה הרשעה, שהיא שרופה באש וכסוחה – נכרתת. לא תזמר (ויקרא כ״ה:ד׳) מתרגמינן: לא תכסח (אונקלוס ויקרא כ״ה:ד׳).
מגערת פניך יאבדו – נבוכד נצר וזרעו.
שרופה – בלשון נקבה, כמו: פורת. וראה הכתוב למעלה ישרת גם כה, וכן הוא וראה שזאת הבן היא שרופה באש כסוחה.
והכנה והבן, שתיהם אובדות מגערת פניך, הפך והאר פניך.
IT IS BURNED. Serufah (burned) is a feminine.⁠1 Compare this to porat (fruitful) in ben porat (a beautiful branch) (Gen. 49:22).⁠2 The word u-re’eh (and behold) (verse 15), which is written above, also applies here. Our text is to be read as follows: “And see: this branch (verse 16) is burned with fire, it is cut down. The stock (verse 16) and the branch both perish at the rebuke of Thy countenance.” The aforementioned is the reverse of and cause Thy face to shine (verses 4 and 8).
1. Serufah describes ben (verse 17). Ben is a masculine. We would thus expect our text to read saruf.
2. Porat is a feminine. Nevertheless, it is paired with ben, a masculine.
שרפה באש – הבן, לשון נקבה, כמו בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב).
או טעמו לכנה (תהלים פ׳:ט״ז) שזכר או לגפן.
שרופה כסוחה – כרותה. תרגום לא תזמר – לא תכסח.
ובדרש דבי ר׳ שילא אמרי: אינה עקורה אלא כסוחה, וכל דבר שנכסח מחליף.
מגערת פניך יאבדו – ישראל שהם הגפן הם אובדים מגערת פניך, כלומר שהסתרת פניך מהם וגערת בם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כסוחה – ענין כריתה כי לא תזמור (ויקרא כ״ה:ד׳) תרגומו לא תכסח וכן קוצים כסוחים (ישעיהו ל״ג:י״ב).
שרופה באש – הלא הגפן ההיא שרופה היא באש וכרותה ממקומה והמה הולכים ואבודים מגערת כעסך.
שרופה ועתה היא שרופה באש וכסוחה – שכסחו את הכנה, ושרפו את הבנין, ואם כן ראוי כי החזיר והזיז שדי מגערת פניך יאבדו על שמחבלים את הגפן.
כסוחה – מגזרת קוצים כסוחים (ישעיה ל״ג:י״ב) לא תזמר מתורגם לא תכסח.
יאבדו – מוסב אפרים בנימין ומנשה הנ״ל.

2. פסוק יז – הנמקת הצורך בתפילה

שְׂרֻפָה בָאֵשׁ, כְּסוּחָה
מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ.
ראשיתו של פסוק יז מהווה המשך לתפילה שלפניו, בכך שהוא מתאר את מצבה העלוב של הגפן, שמחמתו הוצרכה התפילה הקודמת: ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת״ שהרי היא ״שְׂרֻפָה בָאֵשׁ, כְּסוּחָה (– מקוצצת)״.
מבחינת תוכנן, שייכות מילים אלו לתלונה שבבית ג, לפסוקים יג–יד, ויש בהן אף החמרה בתיאור מצבה של הגפן: לא זו בלבד שעוברי דרך אורים את פירותיה, וחזיר מיער וזיז שדי מכרסמים את ענפיה, אלא שהיא שרופה באש ומקוצצת. בשונה מפסוקים יג–יד, בתיאור במקומנו חסר ציון זהות הגורם – זה ששרף וכיסח את הגפן. אולם נראה שגורם זה מוזכר בהמשך פסוק י״ז: ״מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ״. מילים אלו עולות למעלה ולמטה, כלומר הן גם מבארות את הסיבה להיות הגפן שרופה וכסוחה, וגם מקדימות את המילה ״יֹאבֵדוּ״.
אף שהנמשל היה ברור לנו מתחילת המשל, בכל זאת ׳שלט׳ המשל בשני חלקי בית ג ובחלקו הראשון של בית ד. בפסוק יז חל המעבר ׳הרשמי׳ מן המשל של הגפן אל נמשלו – ישראל. פסוק זה נחלק לשני חלקים מקבילים: הראשון שייך עדיין למשל – ״שְׂרֻפָה (– הגפן) בָאֵשׁ, כְּסוּחָה״, ואילו השני מפרש שגפן זו היא עם – ״מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ״.
בפסוקים יח–יט מתחדשת התפילה שהחלה בראש הבית הרביעי, אך עתה היא תפילה על ״אִישׁ יְמִינֶךָ״ ו״עַל בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ״, ובעצם ׳עלינו׳ (– פסוק יט), ולא עוד על הגפן.
נמצא שבית ד נחלק לשני חלקים כמעט שווים באורכם – שני החלקים הם שתי תפילות, וביניהן מצוי ציר מרכזי, פסוק יז. תפקיד הציר המרכזי להעביר את הקורא מן התפילה הראשונה לזו השנייה:
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יח) תְּֽהִי⁠־יָ֭דְךָ עַל⁠־אִ֣ישׁ יְמִינֶ֑ךָ עַל⁠־בֶּן⁠־אָ֝דָ֗ם אִמַּ֥צְתָּ לָּֽךְ׃
Let Your hand be upon the man of Your right hand, upon the son of man whom You made strong for Yourself.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
תְּהֵי אַיְדָךְ עַל גְבַר דְקַיֵימְתָּא לֵיהּ בְּיַד יְמִינָךְ עַל בַּר נַשׁ דְחַיֵלְתָּא לָךְ.
Let your hand be on the man to whom you have sworn with your right hand, on the son of man whom you made mighty for yourself.
תהי ידך על איש ימינך – זה אברהם. ועל בן אמצת לך, זה יצחק, ולא נסוג ממך זה יעקב שנאמר כי לא יטוש ה׳ את עמו וגו׳.
ואט׳הר עזך עלי אמר תחת ימינך, ועלי כ׳ליפה איידתה לך.
ותגלה את העוז שלך על בן אדם שהוא תחת מרותך ועל ענף שאתה תמכת בו שיהיה שלך.
תהי, וגלה עזך על איש שהוא תחת ימינך ועל מלך אמצתו לך.
ובן אדם, הוא משיח ה׳ יתהדר ויתרומם בתוך עמו.
ובן אדם כ׳ליפהֵ אללה עז וג׳ל פי קומה.
תהי ידך על איש ימינך – תשית מכותיך על עשו שהוא איש העומד להפרע ימינך ממנו.
ועל בן אדם – אשר אמצת לך להיות מושבו משמני הארץ.
May Your hand be upon the man of Your right hand Deliver Your blows upon the manviz. Esauwho is destined to receive retribution from Your right hand.
upon the son of man whom You strengthened for Yourself that his habitation should be the fat places of the earth.
תהי ידך – לרעה. וכן כל יד שבמקרא, כמו: תהי {נא} ידך בי (שמואל ב כ״ד:י״ז). תהי מכתך1 על איש ימינך – זה עשו,⁠2 איש שדה (בראשית כ״ה:כ״ז), שיימנת ואִמצת לך – על ישראל.
1. בדומה ברש״י.
2. בדומה ברש״י.
תהי – כל יד ואחריו בי״ת לגנאי: והיתה יד י״יא (שמואל א י״ב:ט״ו) בהם, הנה יד י״י הויה במקנך (שמות ט׳:ג׳). ואם איננה בבי״ת היא לשבח: תהי ידך לעזרני (תהלים קי״ט:קע״ג), ויד י״י עלי חזקה (יחזקאל ג׳:י״ד), היתה עלי יד י״י (יחזקאל מ׳:א׳). וכן הוא תהי עזרתך על איש ימינך – פירש כי הכנה אשר נטעה ימינו, דרך משל. והנמשל הוא על ישראל או משיח בן אפרים.
וכנגד: ועל בן (תהלים פ׳:ט״ז), הזכיר: על בן אדם.
א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 1870, מנטובה 13 חסר: ״י״י״.
LET THY HAND BE UPON. At all times when the word yad (hand) is followed by a bet, it has a negative connotation. Compare this to then the hand of (yad) the Lord be against them (ba-hem)⁠1 (Samuel I 12:15) and behold, the hand of (yad) the Lord is upon thy cattle (Exodus 9:3). However, when the word yad is not followed by a bet,⁠2 it has a positive connotation. Compare this to Let Thy hand (yad) be ready to help me (Psalms 119:173), the hand (yad) of the Lord was strong upon me (Ez. 3:14), and the hand of (yad) the Lord was upon me (ibid. 37:1). The meaning of Let Thy hand be upon the man of Thy right hand is, “Let Your help be upon the man of Your right hand.” “The man of Your right hand” refers to “the stock which Thy right hand hath planted (verse 16).” The aforesaid is a metaphor. It3 represents Israel or the Messiah of the house of Ephraim.
Scripture uses the phrase ben Adam (son of man) because it earlier employed the term ben (the branch).
1. Samuel I 12:15 reads ba-khem (against you). If our texts of Ibn Ezra are not based on a scribal error, then Ibn Ezra quoted from memory and erred.
2. As in our verse.
3. The stock or the vine.
תהי ידך – להגן עליו.
על איש ימינך – ישראל, כי בימינך ובזרועך הגדול קניתו מבית עבדים.
על בן אדם – כפל דבר.
אמצת לך – שאמצת אותו כבר לך, שהיה עמך ואתה לו לאלהים.
תהי ידך על איש ימינך. כאמרו (להלן קי א) ׳שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך׳: ועל בן אדם אמצת לך. המשיח, כאמרו (דניאל ז יג-יד) ׳עם ענני שמיא כבר אינש אתי [וגו׳], וליה יהיב שולטן׳1:
1. מפסוק זה דייק מש״כ בשיעורים ובכ״מ בנדפס ובישעיה שמשיח הוא בן עולם הבא ודו״ק.
תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ. נחה בידך משיח צדקנו ׳איש ימינך׳ בכח1, אף על פי שהוא אולי לא היה חפץ להניח מדריגתו, שהוא בן העולם הבא, ולבוא בעולם הזה2: עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ. שאז יעשה מבן העולם הבא – ׳בן אדם׳:
1. ׳כאמרו (תהלים ק״י:א׳) ׳שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך׳⁠ ⁠׳ (נדפס), ותהיה עליו ימינך – שתכריח אותו לגאול אותנו גם בכח נגד רצונו.
2. ראה להלן בהקדמת פרק ק״י, ומה שצויין שם.
תהי ידך – התי״ו בגעיא. ועיין מ״ש במשלי כ״ו.
תהי ידך – מעתה תהיה ידך להגן על איש שהושעת בימינך.
ועל בן וגו׳ – הוא כפל ענין במ״ש כי היא היא ועל ישראל יאמר.
ידך – מכת ידך.
תהי – ונגד כנת ימינו, יש עתה איש ימינו, שהוא האויב שבא ג״כ בכח ימין ה׳ שנתן הגבורה בידו להחריב ארצות, ונגד הבנין שאמץ לו לחזק הגפן, יש בן אדם שאמץ לו להחריב ולהשחית, מבקש תהי מכת ידך על איש ימינך – כאילו יד ה׳ השמאלית תכה את האיש שחזק בידו הימנית.
איש ימינך – בן אדם – שאול בן הימיני ובן אדם אמצתה לך – לשון נופל על לשון עם על בן אמצתה לך שלמעלה, ובאמת אומץ לב גדול הראה שאול בפעם ההיא, ואע״פי ששמע שימות הוא ובניו במלחמה לא נכנע לפני פלשתים ולא שלח מלאכיו אליהם לשלום ולא התחפש והתנכר, רק השליך נפשו מנגד לכבודו וכבוד עמו, יתברך זכרו לעד בפי על איש נלבב.

3. התפילה על ישראל

יחתְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ
עַל בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ!
שתי שורות התפילה הללו עומדות בזיקה לשונית ועניינית לתפילה על הגפן בראש הבית הרביעי (בפס׳ טו–טז). משמעות המילים ״תְּהִי יָדְךָ עַל...⁠״ דומה כפי הנראה ל׳תהי ידך עם...׳ במשמעות של מתן יד לסיוע ולחילוץ של מי שזקוק לעזרה.⁠1 בקשה זו היא הסבר לבקשה שבראש הבית ״וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת״: וכיצד תהא פקידתה? על ידי כך שתהי ידך על הזקוקים לעזרתך.
ועתה נתבונן בשתי הקבלות לשוניות בין שתי התפילות:
פס׳ טז – הגפןפס׳ יח – ישראל
וְ(פקוד) כַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָתְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ
וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ.עַל בֶּן-אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ.
אל יטעה אותנו הדמיון הלשוני: ׳כנה׳ ו׳בן׳ בפסוק טז הם כינויים של הגפן בשלב היותה נטיעה רכה, ואילו בפסוק יח מדובר ב׳איש׳ ו׳בן אדם׳ שהם נמשליה של הגפן. ההקבלה הלשונית שלפנינו היא אפוא אמצעי אמנותי מתוחכם להקביל בין המשל לנמשל ולרמוז לזיקה שביניהם.
מיהם ׳איש ימינך׳ ו׳בן-אדם׳ שמדובר בהם בפסוק יח?
מפרשים רבים פירשו ביטויים אלו כמכוונים לעם ישראל בכללותו. אולם מה טעם לכנות את העם בלשון יחיד, בשמות ׳איש׳ ו׳בן אדם׳?⁠2 מפרשים אחרים פירשו כינויים אלו ביחס למלך ישראל,⁠3 אולם כבר נוכחנו כי מזמורנו הוא מתקופה קודמת למלוכה, ומלבד זאת, מלך לא הוזכר כלל עד עתה במזמור.
פירוש חדש ומקורי לפסוק יח כתב ד״ר משה זיידל ז״ל במאמרו ׳אדם – זה יוסף׳ שנכלל בספרו ׳חקרי מקרא׳.⁠4 להלן נביא קטעים ממאמר זה, במיוחד את מה שנוגע למזמורנו.
השם אדם סתם יש שהוא בא במקרא ככינוי ליוסף. דבר זה לִמדונו רבותינו בעלי המדרש בשמות רבה סוף פרשה כ: ״...׳וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם׳ (במדבר ט׳, ו) ואין אדם אלא יוסף (– כלומר, שהיו אלה נושאי ארונו של יוסף), שנאמר ׳אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם׳ וכתיב ׳וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף׳ ״.
הוכחתם מיוסדת על כיות (כיאסמוס) בשני פסוקים במזמור ע״ח:
ע״ח,סוַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם.
סזוַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף, וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר.
הרי ׳אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם׳ הוא ׳אֹהֶל יוֹסֵף׳. נמצא אדם – זה יוסף.
אדם זה יוסף, הנחה זו תשפוך אור גם על מזמור פ׳ בתהילים. מזמור זה הוא מיוחד בכך, שהמשורר מבקש עזרת ה׳ לאפרים ובנימין ומנשה – ואין בו זכר לשאר שבטים, וכדברי אבן-עזרא: ״המשורר הזכיר מלחמה שהייתה לבני רחל עם גויים״. וכבר מצאנו את שלושת השבטים האלה מאוחדים תחת דגל אחד במדבר, דגל מחנה אפרים. ראה במדבר ב׳, יח–כד. מתי הייתה מלחמה זו – אין בידינו לקבוע. ומאחר שהתפילה היא על אפרים ומנשה – בצירוף בנימין – על כן נזכר בתחילתה יוסף בהקבלה לישראל: ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה, לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ...⁠״.
ויש להניח ששמו של יוסף הוא ששם את משל הגפן בפי המשורר: ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ...⁠״ (פסוקים ט–יז), כי יוסף נמשל לגפן בברכת יעקב: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן...⁠״ (בראשית מ״ט, כב) שפירושו: גפן פוריה יוסף, גפן פוריה על עין מים. ובאותה הוראה של בן פורת בא גם ׳בן׳ במזמורנו: ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת, וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ״ (פסוקים טו, טז). בן הוא נרדף לכנה ולגפן. ונראה שבחר בשלושה שמות נרדפים כנגד שלושה השבטים שעליהם הוא עורך את תפילתו, וכמו שהוא בעצמו מפרש את הנמשל למשלו בפסוק יח: ״תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ, עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ״ – והם בנימין, אפרים ומנשה. ׳אִישׁ יְמִינֶךָ׳ הוא כנגד בנימין, איש-ימין = בן-ימין, בנימין, ו״אִישׁ יְמִינִי״ (אסתר ב׳, ה) הוא = בנימיני, או = בן-ימיני (ככתיבתו בשמואל א ט׳, כא); ׳עַל בֶּן אָדָם׳ – הם אפרים ומנשה שכן כל אחד מהם הוא בן-אדם, בן יוסף שנקרא אדם! ואמר בן-אדם בלשון יחיד בהקבלה ל׳בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ׳ בפסוק טז.
בהמשך מאמרו מראה זיידל כי הנחה זו ש׳אדם זה יוסף׳ ״נותנת בידנו מפתח לפתרון כמה מקראות סתומים שהתחבטו בהם המפרשים והמבארים״.⁠5 ובסיום מאמרו הוא מסביר את הקשר בין המילים ׳אדם׳ ו׳יוסף׳:
אך מהי משמעותו המיוחדת של הכינוי אדם, ומפני מה נתכנה בו יוסף? וצריכים אנו גם בזה לחז״ל האומרים בויקרא רבה ב, ח: ״אדם זה לשון חיבה ולשון אחוה ולשון ריעות״. וראה גיזניוס-בוהל ערך אדם שמלת אדמ בערבית הדרומית משמשת גם בהוראת חביב, ריע. וכבר באה מלת אדם כמקבילה למלת אהבה בהושע י״א, ד: ״בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה״...⁠6 ומי היה... בן אהוב כמו יוסף, שאביו אהב אותו מכל בניו (בראשית ל״ז, ג) ומי כמוהו נהג באחווה וברעות כלפי אחיו (שם נ׳, יט–כא)?
נמצא שהתפילה בסיומו של מזמורנו נושקת לתפילה שבראשו, ויוצרת מסגרת למזמור: כנגד התפילה שלא נתקבלה, ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ״, נושא משוררנו תפילה על פקידתם של אותם שלושה שבטים, ״תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ (איש-ימין – בנימין) עַל בֶּן-אָדָם (בן יוסף) אִמַּצְתָּ לָּךְ״.
1. בשמואל ב ג׳, יב אומר אבנר לדוד ״וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל״. אפשר ששם הכוונה לנתינת יד לשותפות, אך אפשר שהכוונה ׳וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ – לסייע ולעזור לך במה שאינך יכול לעשות בעצמך – לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל׳ (וראה שם פסוקים יז–יט).
בתהילים קי״ט, קעג מבקש המשורר: ״תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי״ וצריך להשלים במחשבה: תהי ידך עלי, או: עמי.
2. התשובה הנרמזת בדברי ראב״ע, כי הכינוי ׳בֶּן-אָדָם׳ לעם כולו נובע מהמשל שבו כונתה הגפן ׳בן׳, אינה מצדיקה בעינינו את כינוי העם בלשון יחיד.
3. ראשון המפרשים כך הוא כנראה ראב״ע. לצד פירושו שנזכר בהערה הקודמת, שהנמשל בפסוק הוא ישראל, הוא מוסיף: ״או על משיח בן אפרים״, ונראה שכוונתו למלך של ממלכת ישראל הצפונית בתקופת קיומן של שתי הממלכות.
4. מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ח עמ׳ קנז–קסו.
ד״ר משה זיידל (תרמ״ו–תשל״א) היה תלמידו ואהוב נפשו של מרן הראי״ה קוק זצ״ל עוד כששניהם היו בלטביה והרב קוק היה רבה של בויסק. הרבה מן האגרות החשובות שנתפרסמו באגרות הראי״ה נשלחו אל זיידל. בעצת הרב קוק למד זיידל שפות שמיות באוניברסיטאות אירופה, בגרמניה ובשווייץ. בתרצ״א עלה לארץ ושימש כמנהל בית המדרש למורות וגננות ׳מזרחי׳ בירושלים במשך כעשרים שנה.
מאמריו עוסקים בחקר המקרא ובלשון העברית. שני ספרים, הכוללים מאמרים של זיידל בשני תחומים אלו יצאו בהוצאת מוסד הרב קוק לאחר מותו: חקרי מקרא (תשל״ח) וחקרי לשון (תשמ״ו). כמו כן כתב זיידל פירוש לספר מיכה שיצא בסדרה דעת מקרא לספר תרי-עשר.
5. ואלו הפסוקים הנוספים על אלו המובאים למעלה שהוא מבאר על סמך הנחה זו: זכריה ט׳, א; הושע ו׳, ז; הושע י״ג, ב; עמוס ד׳, יג; מיכה ה׳, ד; מיכה ו׳, ח; ירמיהו ל״ב, כ. בהערות שבראש מאמרו מבאר זיידל גם כמה מאמרי חז״ל המבוססים על הזיהוי של אדם עם יוסף.
6. ואכן, חז״ל דרשו פסוק זה על יוסף. במסכת שבת פט ע״ב דורש ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן: ״ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב ׳בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה׳⁠ ⁠⁠״. וראה דבריו של זיידל על מדרש זה בהערה 1 במאמרו.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(יט) וְלֹא⁠־נָס֥וֹג מִמֶּ֑ךָּ תְּ֝חַיֵּ֗נוּ וּבְשִׁמְךָ֥ נִקְרָֽא׃
So shall we not turn back from You, revive us, and we will call upon Your name.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטעודהכל
לָא נָזוֹר מִבָּתַר דְחַלְתָּךְ תְּקַימִנָנָא וּבִשְׁמָךְ נִקְרֵי.
We will not turn away from the fear of you; you will sustain us and we will call on your name.
ולא נזיג ען טאעתך, פאחיינא ונדעוא באסמך.
ואנחנו לא נסור מהיראה שלך אם כך החייה אותנו ואנחנו נקרא בשמך.
ולא, ולא נסוג ממשמעתו ולכן החיינו ובשמך נקרא.
ולא נסוג ממך – ואל תגרום לנו להיות נסוגים ממך.
תחיינו – מן הגלות ונזכיר טובותיך וגבורתך ואז נקרא בשמך.
And let us not withdraw from You Do not cause us to withdraw from You.
grant us life from the exile, and we shall mention Your goodness and Your might, and then we shall call out in Your name.
לא נסוג – לא נטה ממך, כמו: נסוגו אחור (ישעיהו מ״ב:י״ז).
ולא נסוגא – כמו לא נשוב כי החולם והשֻרק מתחלפים, יקום אבי, ויקום לקול הצפור (קהלת י״ב:ד׳).
או יהיה מלת נסוג פועל עבר, כמו לשון יחיד, מגזרת נכונו ללצים שפטים (משלי י״ט:כ״ט). והטעם ישוב אל בן אדם (תהלים פ׳:י״ח) הנזכר למעלה, וכאשר תהי ידך לעזרו אז תחיינו כולנו.
א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״נסוג״.
SO SHALL WE NOT TURN BACK. Ve-lo nasog (so shall we not turn back) is similar to lo nashuv1 (we will not return) (Num. 32:18), for the cholam and the shuruk interchange. Compare this to Let my father arise (yakum) (Gen. 27:31), and and one shall start up (ve-yakom) at the voice of a bird (Eccl. 12:4). On the other hand, nasog (shall we turn back) might be a verb in the perfect. It is a singular.⁠2 It is related to the word nakhonu (are prepared)⁠3 in Judgments are prepared for scorners (Prov. 19:29). [According to this interpretation,] Nasog refers back to the son of man who is mentioned earlier (verse 18).⁠4
[QUICKEN THOU US.] When Your hand shall help him,⁠5 then You will quicken us, all of us.
1. In other words, nasog is a first-person kal imperfect, meaning “we will turn back.” First-person kal imperfects from roots which have an ayin as their middle root letters are vocalized with a shuruk.
2. In this case, nasog is a nifal.
3. Nakhonu is a nifal perfect.
4. This interpretation renders our clause as, “He was not turned back from You.”
5. The man of Your right hand (verse 18).
ולא נסוג – לא נשוב אחור ממך, כלומר מעבודתך.
תחיינו – מתמותת הגלות.
ובשמך נקרא – כי אתה גואלינו.
ולא נסוג ממך. כאמרו (ישעיה נד י) ׳וברית שלומי לא תמוט׳: תחיינו. בתלמוד תורתך, כאמרו (דברים לב מז) ׳כי הוא חייכם׳: ובשמך נקרא. להודיעו לכל באי העולם, כאמרו (שמות יט ו) ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, וכאמרו (ישעיה סא ו) ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳:
ובזה האופן לֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ, תְּחַיֵּנוּ אז בחיים השכליים – שהם החיים האמיתיים1, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא, כי נדרוש ברבים מפלאותיך אלינו ויכולתך וטוביך2:
1. בנדפס: ׳תחיינו – בתלמוד תורתך, כאמרו (דברים ל״ב:מ״ז) כי הוא חייכם׳.
2. ראה מש״כ לעיל (תהלים עט ו-ט).
תחיינו – י״ס תחינו ביו״ד א׳ לבד ועיין לעיל סימן ע״א ולקמן סימן פ״ה.
נסוג – ענין החזרה לאחור כמו ונסוג מאחר אלהינו (ישעיהו נ״ט:י״ג).
ולא נסוג – לא נשוב אחור ממך.
תחיינו – ר״ל הוציאנו מן הגלות ונקרא אז בשמך להודות לך.
(יט-כ) ולא נסוג ממך – ואנחנו לא נסוג מאמונתך, רק תחיינו בכל משך זמן הצרות האלה למען בשמך נקרא – ונאמר ה׳ צבאות השיבנו – ויען התפלל עתה על בנין המקדש הזכיר שם הויה שאין מזכירים אותו רק במקדש.
ולא נסוג ממך – אם חטאנו לא נוסיף.

4. סיום המזמור

יטוְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ
תְּחַיֵּנוּ, וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.
לחלקו הראשון של פס׳ יט הוצעו שני פירושים:⁠1 לפי פירוש אחד, שלוש מילים אלו הן המשך של הפסוק הקודם: ׳איש-ימינך׳ ו׳בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ׳ – לא נסוג ממך, (לפי פירוש זה נסוג הוא בבניין נפעל עבר לנסתר). והכוונה: אתה אמצת אותו (– אליך), והוא לא נסוג ממך, ועל כן שים נא ידך עליו לעזרו.⁠2
החיסרון בפירוש זה הוא שעל פיו הפסוק נחלק לשני חלקים שונים: החלק הראשון חותם את הפסוק שלפניו, המדבר על יחיד נסתר בעבר, ואילו בחלק השני עובר המשורר לדבר בגוף ראשון רבים ולהתחייב על העתיד: כאשר תחיינו – אנו נקרא בשמך ונהללך על כך.
לפיכך הציעו פרשנים פירוש אחר לשלוש המילים הללו, הרואה את שני חלקי הפסוק הזה כמקבילים זה לזה בהקבלה חסרה:
–––וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ
🠅|
תְּחַיֵּנוּוּבְשִׁמְךָ נִקְרָא.
בראש הפסוק יש להשלים מילה דומה ל׳תחינו׳, כגון ׳תושיענו׳, ואז פירוש חלק זה של הפסוק הוא ׳תושיענו ואנו לא נסוג ממך׳ (לפי זה נסוג הוא בבניין קל עתיד למדברים).⁠3 לפי פירוש זה מכיל הפסוק בשלמותו התחייבות שלנו לדבקות בה׳ ולקריאה בשמו כאשר ה׳ יצילנו ויחיינו.
הפזמון החוזר החותם את בית ד מתפרש בהתאם לתוכנו של בית זה, והוא מהווה סיכום לתפילה הכלולה בו: ״הֲשִׁיבֵנוּ״ אליך, כפי שהיינו בשעה שנטעת אותנו בהיותנו ׳כנה׳ ובשעה שאמצת אותנו בהיותנו ׳בן׳. ״הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה״, היפך מה שנאמר בפסוק יז: ״מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ״.
החידוש בהופעתו הנוכחית של הפזמון החוזר ביחס להופעותיו הקודמות הוא בהוספת שם ה׳ בפנייה שבראשו: ״ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת״. בכך מקדים המשורר לקיים את התחייבותו ״תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא״, וכבר עתה הוא קורא בשם ה׳.

סיכום: עוד על מבנה המזמור

במבוא לעיון זה עמדנו על מבנה המזמור, ואמרנו שהוא מחולק לשני חלקים שונים מאד זה מזה באורכם, שכל אחד מהם מכיל שני בתים שווים באורכם. כל ארבעת הבתים במזמור נחתמים בפזמון החוזר.
שני החלקים הגדולים של המזמור שונים מאד באופיים: החלק הראשון סובב סביב אירוע מלחמתי מסוים, ואילו החלק השני עוסק במרחבי זמן גדולים הכוללים את העבר הרחוק (״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ״), את ההווה המתמשך (״אָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ״) ואת העתיד (״תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא״).
בכל זאת, יש מכנה משותף בין שני חלקי המזמור: כל אחד מהם מורכב מבית אחד של תחינה ומבית אחד של תלונה, אלא שהסדר הפנימי מתחלף בין שני החלקים, דבר שיוצר מבנה כיאסטי של המזמור השלם. הנה שרטוט מבנה המזמור (בהתאמה לדרך הופעתו בראש העיון):
התחינה בבית א אינה זהה לזו שבבית ד: שתי התפילות נאמרות בשלבים שונים של האירוע ההיסטורי המשמש מצע למזמור; שונות הנסיבות לאמירתן והמטרה המכוונת לכל אחת מהן; אף אורכן שונה מאד. ואף על פי כן הן מקבילות זו לזו מכוח תוכנן היסודי כתחינות. בניתוח בית ד (תת סעיף 3) אף מצאנו הקבלה ממשית בין מושא התפילות: אפרים ובנימין ומנשה בבית א מקבילים ל׳איש-ימינך׳ ו׳בן אדם׳ בבית ד.
אף התלונה שבבית ב שונה מזו שבבית ג, והשינויים ביניהן דומים לשינויים שציינו בין שתי התחינות (בנסיבות שבהן נאמרו, באורכן ועוד). ובכל זאת, מקבילות שתי התלונות זו לזו מכוח תוכנן היסודי כתלונות. בשתיהן מופיעה שאלה רטורית אופיינית לתלונה בספר תהילים: ״עד מתי״ בבית ב ו״למה״ בבית ג.
נמצא שמזמורנו מורכב משני סוגים של ביטוי דתי: תחינה ותלונה. מסגרתו של המזמור היא בתפילה פותחת ובתפילה מסיימת, ותוכו בנוי משתי תלונות.
ניתן להציע אפוא חלוקה של מזמורנו לשתי מחציות על פי שתי צורות הביטוי הללו: המחצית האחת, מחצית ׳התחינה׳ תכלול את בתים א ו-ד ויהיו בה 67 מילים; המחצית האחרת, מחצית ׳התלונה׳, תכלול את בתים ב–ג ויהיו בה 68 מילים.⁠4
אף שבראש עיוננו למזמור מ״ד כללנו את מזמורנו בין מזמורי התלונה של העם בספר תהילים, יש הבדל עקרוני בין מזמורנו לבין מזמורי תלונה אחרים בספר תהילים כמו מ״ד ופ״ט. לא זו בלבד שהתלונה במזמורנו פחות מרה מזו שבמזמורים אחרים, אלא שהיא מוקפת משני צדדיה בתחינה. המשקל שנותן בעל המזמור לדברי התלונה שווה למשקל שהוא מעניק לדברי התחינה. בכך הוא מאזן בין שתי אלו, ודבר זה משייך את מזמורנו לשתי סוגות ספרותיות שונות בספר תהילים. בעשותו כן, הוא מרכך את תלונתו הקשה, והופכה לפנייה של תחנונים, הצופה פני אחרית ומפיחה תקוה טובה.

נספח: מאמרו של י״מ גרינץ על מזמורנו

בנספח זה נביא את עיקרי דבריו של י״מ גרינץ במאמרו ׳מזמור פ׳⁠ ⁠׳ שחלקם הובא בסעיף א (ראה הערה 6). במסגרת זו נחזור ונביא אף את הדברים שהובאו בשמו באותו סעיף, ונוסיף עליהם הערות ודיון, וכן נביא דברים נוספים שלו.⁠5

1. ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל ... נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף...⁠״

בראש החומש השלישי של ספר תהילים מצויה קבוצה של אחד-עשר מזמורים, ע״ג–פ״ג, המיוחסים בכותרתם לאסף, ומזמורנו הוא אחד מהם.⁠6 תופעה בולטת במזמורים אלו היא זיקתם של אחדים מהם לאירועים בתקופות היסטוריות שונות, ולעתים לאירועים בתקופות קדומות כמו יציאת מצרים וכמו אירועים בתקופת השופטים.⁠7 דבר זה יש בו כדי לשמש כלי עזר לפרשן באמצעות השוואת תוכנם וסגנונם של מזמורים אלו.
הנה דוגמה לדבר: מהי כוונת מזמורנו בדימוי של ה׳ לרועה עמו ולמי שנוהג אותם כצאן?⁠8 דימוי זה מופיע בעוד שני מזמורים לאסף:
ע״ז, כאנָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָבְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
ע״ח, נבוַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹוַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר.
רשאים אנו להסיק אפוא, שכמו במזמורים ע״ז–ע״ח כך גם במזמור פ׳, הדימוי ״רֹעֵה יִשְׂרָאֵל... נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף״ רומז לתקופת יציאת מצרים – לנדודים במדבר כשה׳ נוהג את ישראל כעדר צאן.⁠9

2. ״ישראל״ בהקבלה ל״יוסף״

אף את הכינוי ׳יוסף׳ ביחס לעם ישראל כולו אנו מוצאים בעוד שני מזמורים לאסף, ובשניהם כינוי זה נזכר בהקשר של יציאת מצרים. במזמור פ״א:
הכִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא
מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
ועֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ
בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם...
בפסוקים ה–ו ישנן שלוש צלעות מקבילות: ׳חוק / משפט / עדות׳ שאותם נתן ה׳ ל׳ישראל / יעקב / יהוסף׳ בעת שיצא (ה׳!) על ארץ מצרים.⁠10
ואף במזמור ע״ז בפסוק טז מצאנו הקבלה זו:
גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָבְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה.⁠11
מכאן מסיק גרינץ:
הרי שיש לנו שלושה מזמורים שמיוחסים לאסף, וכולם מדברים בתקופה הקדומה של האומה, וכולם קוראים לאומה: יוסף. אולם ברור שדבר זה אי-אפשר היה לו להיאמר בזמן ששלט מלך מיהודה (בימי דוד ושלמה) על כל ישראל, וכל שכן לא ביהודה שלאחר פילוג המלוכה, ואף לא במלכות הצפון.
אמנם מלכות זו נקראה רשמית ממלכת ישראל, ובתקופת ׳הנביאים האחרונים׳ אנו מוצאים שבמליצה משמש ׳יוסף׳ פעמים ככינוי למלכות זו...(– וכאן מובאים פסוקים להדגים זאת) אלא שיש הבדל בין כתובים אלה (– שהובאו בקטע שדילגנו עליו) לבין המזמורים שהבאנו: באלה (– בדברי הנביאים המאוחרים)... אין השם ׳יוסף׳ בא אצלם בסיפור מראשית ההיסטוריה הכוללת, בהקבלה ל׳ישראל׳ העם כולו, אלא ׳יוסף׳ מכוון בהם כנגד ׳יהודה׳, והוא כינוי למלכות הצפון... ואילו במזמורים שהזכרנו, ובמזמורנו בייחוד, כולל השם את כלל האומה.⁠12
מדובר (– במזמורנו) בתקופה ובזמן שבו עדיין השבטים יוצאים למלחמה (– ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה...⁠״) ואין מלכות על גבם, ובנימין עדיין אחוז ביוסף, ונמנה, כמו בשירת דבורה, מיד אחרי אפרים ולפני מנשה (שופטים ה׳, יד): ״מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ, מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים...⁠״.
פירוש הדבר הוא אפוא שמזמורנו הוא מלפני המלוכה, ובמובן רחב – מתקופת השופטים.

3. ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה״

ראיה נוספת לשיוכו של מזמורנו לתקופת השופטים מביא גרינץ מן הלשון בפסוק ג במזמורנו ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה״. הכינוי ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ מופיע בעוד ארבעה הקשרים במקרא:
א. בשמואל א ד׳, ד במלחמת אבן העזר:
וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים...
ב. בשמואל ב ו׳, ב (ובמקבילו דהי״א י״ג, ו) בתיאור העלאת הארון לירושלים:
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה
לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו.
ג. במלכים ב י״ט, טו (ובמקבילו ישעיהו ל״ז, טז) בתפילת חזקיהו בבית ה׳:
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמַר: ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים...
ד. בתהילים צ״ט, א:
ה׳ מָלָךְ, יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים, תָּנוּט הָאָרֶץ.
קיים הבדל בין הכרובים שעל גבי כפורת הארון, כפי שהיו עד בניין המקדש, לבין הכרובים במקדש שלמה, שעמדו על רצפת הדביר וסוככו בכנפיהם על הארון.⁠13 הכרובים שעל גבי הארון טולטלו ביחד עם הארון בשעה שהיה יוצא ממקומו (בתקופת המדבר ובמקרים מסוימים עד ימי דוד), ואילו הכרובים שבמקדש, קבועים היו, ולא ניתן היה להוציאם ממקומם. לפיכך, בתקופה שעד בניין המקדש אפשר שהכינוי לה׳ ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ יתייחס אל ה׳ בשעה שהוא ׳יוצא׳ לפני עמו – בשעה שהם מוציאים את הארון; ואילו לאחר בניין המקדש כינוי זה מתייחס בהכרח אל ה׳ המשכין את כבודו במקדש בין כנפי הכרובים המחוברים אל רצפת הדביר.
לאילו כרובים מתייחסים הכתובים שהבאנו למעלה?
שני הכתובים הראשונים שהבאנו (א–ב), המתארים אירועים שלפני בניין המקדש, מתייחסים כמובן לכרובים שעל הכפורת, ואכן הקשרם של כתובים אלו הוא ביציאת הארון ממקומו: במלחמה כנגד הפלשתים הוא הוצא ממקומו בשִׁלֹה אל המלחמה באבן העזר, ואילו בהעלאתו לירושלים בידי דוד הוא הוצא ממקום משמרתו בקרית יערים.
הכתוב השלישי, הנאמר מפי חזקיהו מלך יהודה, מתייחס כמובן לכרובים הקבועים במקדש. חזקיהו נושא את תפילתו בבית ה׳ (מל״ב י״ט, יד), וכוונת מעשיו ותפילתו היא שה׳ השוכן במקום הזה ימנע את חילול שמו בכך שיושיע את עמו, את עירו ואת מקדשו מנפילה בידי סנחריב.
הכתוב הרביעי בתהילים צ״ט, א מתייחס אף הוא כפי הנראה לכרובים שבמקדש, שהרי בפסוק ב נאמר ״ה׳ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל, וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים״, ואם כן מדובר במזמור זה במלכות ה׳ על העמים שתיראה עליהם מתוך ירושלים והמקדש.
מעתה עלינו לשאול, לאילו כרובים מתייחס פסוק ב במזמורנו? עונה על כך גרינץ:
הלשון ״הוֹפִיעָה״... אמורה בעיקר הדבר בגילוי אלוהים לפעולה ולמשפט.⁠14 אולם כשהיא באה בפנייה כזו שלפנינו, יחד עם הצירוף ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳, ובהמשך (בפסוק ג) מדובר על הליכת אלוהים לישועה לעם הקורא, מובנה קשור בהכרח בגילוי אלוהי מעל הארון היוצא למלחמה...
מזמורנו, המדבר ביציאת עם ושבטים למלחמה, וקורא ל׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳, יכול אפוא להלום רק השוואה לסיפור או לתקופה שמדברים בה בשמואל א ד׳, ד (– מלחמת אבן העזר), כשהכרובים עדיין מצומדים לכפורת והארון עדיין מוצא למלחמה... גם מטעם זה עומד מזמורנו בתקופת השופטים.⁠15
אחרי חורבן שילה לא עמד הארון באפרים (– אלא בקרית יערים שביהודה ולאחר מכן בירושלים). מאז ירבעם בן נבט... לא היה בכל מלכות אפרים ארון עם כרובים, ואי אפשר היה לפנות אל אלוהים כאל ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳... וסוף סוף מאז דוד ושלמה היה בנימין קשור ביהודה ולא באפרים.⁠16

4. ״לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ״

עתה עומד גרינץ על סדר השבטים הנזכרים בפס׳ ג ״אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה״:
השבטים היוצאים למלחמה הם כולם מבניה של רחל, אבל סדרם במזמור אינו לא לפי סדר לידתם (שבנימין נולד קודם לאפרים ומנשה; ואם אפרים ומנשה עומדים במקום ׳יוסף׳ ראויים הם לבוא תחילה), ולא לפי הסדר הגיאוגרפי מזמן ישיבתם בארץ (שבנימין דרומי מאפרים והיה ראוי להיות ראשון)...
הסדר במזמורנו הוא כסדר בשירת דבורה: שם נמנו השבטים בסדר גיאוגרפי מדרום לצפון, פרט לאפרים, שהוצא מכלל השאר להיות ראשון. הסדר בשני המקומות הוא לפי סדר הבכורה, והבכורה היא בתקופת השופטים ליוסף, ומשני בני יוסף – לאפרים.
הסבת בכורה זו – עתיקה היא... בדור המדבר עדיין מעמידים את ראובן תחילה (במדבר א׳; שם כ״ו), אבל בפועל אין ׳הבכורה׳ כבר אז לראובן... קשה יותר לכוון לזמן שאפרים נתעצם בו מעל מנשה הבכור. בסיפור ברכת יעקב את בני יוסף (בראשית מ״ח) עדיין זו ברכה של יעקב לעתיד, אבל גם בפועל נגלה דבר זה כבר מוקדם מאד, בברכת משה: ״וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה״ (דברים ל״ג, יז), ובהעמדת יהושע משבט אפרים כיורשו של משה... כבר בתקופת המדבר נקרא דגל בני רחל ״דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם״ (במדבר ב׳, יח–כד). עדות לדבר (– של בכורת אפרים) היא כמובן גם העמדת המשכן בעיר שילה שבנחלת אפרים (יהושע י״א) – עיר שלא היה לה כל ייחוס אבות (– שלא כמו בית אל).

5. זיהוי האירוע שעליו נוסד המזמור

עתה מנסה גרינץ לצמצם עוד יותר את זמנו של מזמורנו ולהתאימו לאירוע מסוים באותה תקופה:
אמרנו שהמזמור הוא בהכרח מתקופת השופטים: מהימים שעדיין לא היה מלך בישראל, ושבטים יצאו לקרב לבדם; שעה שעדיין היה בנימין מאוגד ליוסף; ועדיין הוצא הארון למלחמה. אבל נראה שאפשר לצמצם את זמן המלחמה ביתר דיוק...⁠17
קשה להניח שהדבר אירע בעצם תקופת השופטים, היינו בתקופה שמדובר עליה בספר שופטים: בשום סיפור מהסיפורים בספר שופטים לא הוזכרה הוצאת הארון למלחמה. בספר זה גם לא נרמזה שום סיטואציה אחרת שהולמת את המאורע המסופר כאן (– יציאת שלושת השבטים בני רחל למלחמה).
נראה על כן, שיש רק סיטואציה אחת שתואמת יפה למה שמסופר או מרומז במזמורנו; מלחמת ישראל האחרונה בימי עלי בפלשתים. כבר עמדו על כך, שהוצאת הארון במלחמה זו היה בה משום חידוש גדול. הפלשתים אמרו: ״אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם״ (שמו״א ד׳, ז) וגם המפלה של ישראל מלפני זה, היתה בלתי רגילה. הם אמרו (שם ג): ״לָמָּה נְגָפָנוּ ה׳ הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים״. מלחמה זו התנהלה מאפרים, ובאפרים – בשילה – עמד הארון. אך גם ״אִישׁ בִּנְיָמִן״ בא לבשר לעלי על הסיום המר של המלחמה (שמ״א ד׳, יב). ודבר פשוט להניח שבשעה זו של סכנה גדולה לשני שבטי רחל משתתף גם מנשה בקרב.
נשים גם לב, שהשם האלוהי שנקרא על הארון בשילה: ״ה׳ צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים״ (שמו״א ד׳, ד) הוא בדיוק השם הבא במזמורנו: בפסוקים ה, ח, טו, כ: ״[ה׳] אֱלֹהִים צְבָאוֹת״; ובפסוק ב: ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים״.

6. שתי הערות על דברי גרינץ

דבריו של גרינץ משכנעים בעיקרם, אולם הם מעוררים שתי בעיות שיש לעמוד עליהן:
א. בתיאור ההתנחלות של ׳הגפן׳ שהוסעה ממצרים נאמר:
יבתְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ.
ה׳ים׳ הוא הים שבמערבה של ארץ ישראל, והנהר הוא נהר פרת המצוין בכמה מקומות במקרא כגבולה הצפון מזרחי של ארץ ההבטחה. האם תיאור זה של התפשטות הגפן מתאים לתקופת השופטים?
בדבריו הבאים של גרינץ ניתן למצוא תשובה על שאלה זו (בעמ׳ 120):
לשון זו עשויה להיחשב לשון גוזמה פיוטית בימים שלפני דוד. אבל גם המחבר אינו מדבר יותר מאשר ב׳קצירים׳ ו׳יונקות׳ היינו – בזלזלים (– כלומר: בענפים רכים בודדים). ובמובן זה אם אין ראיה לדבר (– שהייתה קיימת התיישבות ישראלית כלשהי במרחבים אלו) יש זכר לדבר בהתפשטות השבטים אשר18 וזבולון;⁠19 במלחמות עתניאל בן קנז בכושן רשעתיים מלך ארם נהריים (שופטים ג׳, ח–י) וכדומה.
ב. יסוד מרכזי בטענתו של גרינץ הוא הכינוי לה׳ ׳יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים׳ בפס׳ ב. לדעתו כינוי זה מתאים למלחמה שבה יצא הארון – וכזאת הייתה מלחמת אבן העזר בסוף תקופת השופטים. מזמורנו מתאר את תוצאותיה של מלחמה זו כאסון לאומי כבד, ואכן כזאת הייתה מלחמת אבן העזר: במלחמה זו חרבה שילה וחרב המשכן שבה, רבו מאד הנופלים מישראל, ובעקבותיה החל שעבוד של כל שבטי ישראל לפלשתים.
מלחמה זו מתוארת בשמואל א פרק ד׳ ובתהילים ע״ח ס–סד. ברם, אחת התוצאות החמורות של מלחמה זו, כפי שהיא מתוארת בשני המקומות הללו, הייתה נפילת ארון ה׳ בשבי פלשתים.⁠20 והנה, לדבר זה אין כל רמז במזמורנו! מה ההסבר לכך?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להבחין בין שני סוגים של מזמורי תלונה שנושא עם ישראל בספר תהילים: הסוג האחד כולל תלונות על כך שה׳, במעשים שעשה לעמו ולמקדשו, גרם לחילול שמו בעולם. לא האינטרס האנושי של ישראל בלבד הוא שנפגע מחמת מעשיו של ה׳ אלא בעיקר האינטרס של האל עצמו. כזו היא התלונה במזמור ע״ד המתאר את החורבן שהחריבו צוררי ה׳ את מקדשו:״עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח?!⁠״ (פס׳ י) ומזמור התלונה הזה מסתיים בתפילה: ״קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם״ (פס׳ כב). כיוצא בו מזמור ע״ט שנושאו קרוב לזה של מזמור ע״ד: ״לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?!⁠״ (פס׳ י). ואף מזמור זה מסיים בתפילה: ״וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ה׳״ (פס׳ יב).
הסוג האחר של מזמורי תלונה מתרכז בפגיעה הבלתי מוצדקת בעם ישראל. במזמורים מן הסוג הזה אין המתלונן מעלה כטיעון את חילול שמו של ה׳ שנגרם כתוצאה ממעשיו נגד ישראל (אף שדבר זה אכן קיים), אלא אך מתלונן על סבלם הקשה של ישראל. העם המתלונן, הפגוע מיחס ה׳ אליו והכואב את אסונו, מרוכז כולו בכאבו חסר הפשר והצידוק. במצב זה לא יהיה זה מתאים להעלות טיעונים על חילול השם, שכן לא מתוך השקפה רחבה, אוניברסלית, מתבונן המתלונן באירועים שארעוהו, אלא מתוך סבלו ומצוקתו שלו, ורק מתוכם.
כזה הוא מזמור מ״ד שבו עסקנו בעיון קודם, וכזה הוא גם מזמור פ״ט, המתלונן על הפרת הברית שכרת ה׳ עם דוד, באסון שפקד את אחד המלכים מבניו של דוד.⁠21
לאילו משני הסוגים הללו עלינו לשייך את התלונה במזמורנו? אין ספק: כפי שראינו מניתוח המזמור כולו, התלונה הנשמעת במזמור פ׳ מרוכזת כולה בגורלו המר של עם ישראל, באסון שהביא עליו ה׳ באמצעות הגויים. אין במזמורנו כל רמז לטיעון על חילול השם.
מחמת אופייה זה של התלונה במזמורנו, אין בו מקום לדיון על שביית הארון בידי פלשתים. אירוע זה, עם כל חומרתו, מהווה פגיעה בשמו של ה׳ ובפרסום יכולתו בין הגויים, אך אינו נוגע לאסונם של ישראל ולסבלם.⁠22 לפיכך הרמז היחיד הקושר את מזמורנו עם נוכחותו של הארון באותו אירוע שעליו נוסד המזמור מצוי בשלב התפילה שלפני המלחמה: ״יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה!⁠״.
1. שני הפירושים הללו מוצעים כבר בדברי ראב״ע לפסוקנו ובדברי המאירי.
2. המאירי מוצא במילים אלו על פי פירוש זה נימה של תלונה: ״ולא נסוג ממך ומעבודתך עד שיהא ראוי להרחיקו כל כך״. והשווה לתלונה במזמור מ״ד, יח–יט: ״כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ... לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ״.
3. את השיקול של הקבלת שני חלקי הפסוק כתמיכה בפירוש זה מעלה המאירי: ״יש מפרשים ׳נָסוֹג׳ עתיד מבנין קל למדברים בעדם, כדי להלמו בקשר עם ׳תְּחַיֵּנוּ׳ ועם ׳בְשִׁמְךָ נִקְרָא׳⁠ ⁠⁠״. וזוהי גם דעת צ״פ חיות.
4. הצעת מבנה בן שתי מחציות שוות באורכן, על בסיס צירוף פסקה פותחת עם פסקה מסיימת השוות בנושאן וצירוף שתי הפסקאות הפנימיות השוות בנושאן, נמצאת בעיוננו לנאום ה׳ שבראש פרשת וארא, עיונים בפרשות השבוע סדרה ראשונה סעיף ב5 (עמ׳ 174).
5. במהלך הבאת דבריו של גרינץ נהגנו חירות עריכה: את חלקם הבאנו בלשוננו שלנו, ואף כאשר ציטטנו את דבריו ערכנו בהם שינויים שונים. זאת על מנת להקל על הקורא.
6. מלבד 11 המזמורים הללו יש בספר תהילים רק עוד מזמור אחד, מזמור נ׳, שהוא לאסף.
7. מזמור ע״ז, יב–כא – יציאת מצרים; ע״ח כולו – מיציאת מצרים ועד ימי דוד; פ׳, ט–יב – יציאת מצרים וההתנחלות בארץ; פ״א, ה–יא – יציאת מצרים ומתן תורה; פ״ג, י–יב – תקופת השופטים – מלחמת דבורה ומלחמת גדעון; אף במזמור נ׳, ז–ח ישנו רמז להתגלות ה׳ בהר סיני; מזמורים ע״ד ו-ע״ט מתייחסים כנראה לחורבן ירושלים והמקדש.
8. מקור הדימוי בברכת יעקב לאפרים ומנשה (בראשית מ״ח, טו–טז): ״הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי... יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים״. פעם שנייה נמצא הדימוי בברכת יעקב ליוסף (בראשית מ״ט, כד) ״מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״. ראב״ע הביא פסוק אחרון זה וכותב על כך: ״בעבור שהזכיר יעקב בברכותיו ׳מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל׳ על יוסף, על כן ׳נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף׳.⁠״
9. וכאמור בסוף ההערה הקודמת, השימוש בדימוי ה׳ לרועה קשור בספר בראשית ליוסף, ובמזמורנו – בכינויו של עם ישראל כולו ׳יוסף׳.
10. כאן מעיר גרינץ כי ״בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם״ נסמך אל שמות י״א, ד: ״כֹּה אָמַר ה׳: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״. מה הם החוק / המשפט / העדות שניתנו לישראל ביציאת מצרים? לדעת גרינץ זהו חג הפסח שאליו רומז פסוק ד לפי פירושו. אולם לנו נראה שהכוונה לחוקי התורה שניתנו בהר סיני, כפי שמבואר בהמשך המזמור בפסוקים ט–יא בחזרה על הדיברות הראשונים מתוך עשרת הדברות.
דרשת חז״ל (ראש השנה י׳ ע״א) כי ׳יהוסף׳ בפסוק ו הוא יוסף האיש, ו׳בצאתו על ארץ מצרים׳ הוא ביום שנתמנה משנה למלך מצרים, אינה כפשוטו של מקרא, כפי שמראה הקבלת הצלעות בפסוקים ה–ו.
11. הקטע כולו, החל מפסוק יב ועד לסוף המזמור, עוסק בניסים של יציאת מצרים, ובייחוד בבקיעת הים. המזמור מסיים בפסוק כא המקביל בסגנונו לפסוק טז ״נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן״.
12. כאמור בהערה 7 קדם את גרינץ בהבחנה זו יואל בריל בביאור לתהילים. הוא כותב: ״לפני מלוך מלך בישראל היו נקראים (– ישראל) בשם יוסף ובנו החשוב אפרים מטעמים שהזכרנו לעיל (– במזמור ע״ח, ט על הפסוק ׳בְּנֵי אֶפְרַיִם... הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב׳ הוא כותב: ׳שם אפרים על כלל ישראל לפני מלוך בית דוד, לפי שהשופט הראשון יהושע בן נון היה מזה השבט, גם בעבור המשכן שהיה בחלקו בשילה׳), ובימי דוד ושלמה היו נקראים בשם יהודה בעבור שהיו מזה השבט, ואחר מחלוקת ירבעם ורחבעם היה שם אפרים כינוי לכל עשרת השבטים ושם יהודה כינוי לשני השבטים יהודה ובנימין״.
13. תיאורם מופיע במל״א ו׳, כג–כח ובמל״א ח׳, ו–ז.
14. כאן מביא גרינץ את מראי המקום הבאים: תהילים נ׳, ב; צ״ד, א; איוב י׳, ג. בדברים ל״ג, ב מקביל ׳הופיע׳ ל׳זרח׳ ביחס להתגלות ה׳.
15. יציאת הארון בימי דוד בשמ״ב ו׳ לא הייתה קשורה במלחמה, ואף שבשמ״ב י״א, יא נזכר הארון שיצא למלחמה בימי דוד, אבל כמובן לא הייתה זו מלחמה של השבטים מבני רחל (הערת גרינץ).
16. פסקה אחרונה זו לקוחה מהערה 7 במאמרו של גרינץ עמ׳ 115. דברים אלו מכוונים לשלול דעה מעין זו שהובאה בסעיף א בשמו של פרופ׳ גרשון ברין שייחס את מזמורנו למלחמה של ממלכת ישראל הצפונית לפני חורבנה.
17. כאן דוחה גרינץ את הדעה שהעלו חוקרים שונים במהלך הדורות שבמזמורנו מדובר בשאול או באיש בשת (ראה הערה 7 לעיל): שאול לא יצא למלחמה בראש שלושה שבטים מבני רחל דווקא, מלבד זאת אין להניח שבימי שאול הוצא הארון לקרב, שכן הארון עמד כל אותו זמן בקרית יערים עד שהעלהו דוד להר ציון. וכל שכן שאין כל זה הולם את מלחמות איש בושת שישב בעבר הירדן.
18. יהושע י״ט, כד–לא; שופטים א׳, לא–לב.
19. דברים ל״ג, יט.
20. שמ״א ד׳, יא; תהילים ע״ח, סא.
21. נראה שהכוונה למות יאשיהו בקרב עם פרעה נכו במגידו.
22. לחילול השם שנגרם כתוצאה משביית הארון ולתיקונו ביד ה׳ בקרב הפלשתים מוקדשים פרקים ה׳–ו׳ בשמואל א.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהשיעורי הרב אלחנן סמטהכל
 
(כ) יְ֘הֹוָ֤היְ֘⁠־⁠הֹוָ֤הא אֱלֹהִ֣ים צְבָא֣וֹת הֲשִׁיבֵ֑נוּ הָאֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וְנִוָּשֵֽׁעָה׃
Hashem God of hosts, restore us; cause Your face to shine, and we shall be saved.
א. יְ֘הֹוָ֤היְ֘⁠־⁠הֹוָ֤ה =א (מקום הצינורית כשיטתו)
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומלבי״ם ביאור העניןעודהכל
יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת אָתֵיב יָתָנָא מִגָלוּתָא אַנְהַר זִיו סְבַר אַפָּךְ עֲלָנָא וְנִתְפְּרַק.
O LORD God Sabaoth, bring us back from exile; shine the splendor of your countenance upon us and we will be redeemed.
ה׳ אלהים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה – אמר רבי יוחנן אין לנו אלא הארת פניך בלבד די לנו שנאמר האר פניך ונושעה.
אללהם יא רב אלג׳יוש כד׳אך פרדנא בנור וג׳הך ואגית׳נא.
ה׳! אלוהי הצבאות! באופן הזה תשיב אותנו באור הפנים שלך ותושיע אותנו.
ה׳, ה׳ אלהי הצבאות כך השיבנו באור פניך והושיענו.
י״י אלהים צבאות – כאן נאמרו שלש אזכרות, ובאמצעי שתי אזכרות, ובראשון אזכרה אחת, הכל לפי חוזק הגליות והצרה והגאולה.
O Lord God of Hosts Here are mentioned three holy names, yet in the middle case two names and in the first case one name. All this is according to the intensity of the exile, the trouble, and the redemption (which shall surely come).
י״י – וטעם להזכיר זה אז נזכור מה שהיינו מתפללים. והזכיר השם הנכבד בפסוק הזה השלישי בעבור ובשמך נקרא (תהלים פ׳:י״ט), שהוא השם הנכבד והנורא שהוא לנצח, כאשר פרשתי בספר השם.
O LORD, GOD OF HOSTS, RESTORE US. Scripture mentions this to indicate that we will then remember the prayers that we uttered.⁠1 Scripture mentions God’s glorious name2 in this, the third verse, wherein the psalmist mentions Elohim tzeva’ot (God of Hosts),⁠3 because [the previous verse concludes with] and we will call upon Thy name. Thy name refers to the Lord’s glorious and feared name,⁠4 which, as I explained in The Book of the Name, is eternal.
1. The prayers that we prayed invoking Elohim tzeva’ot.
2. Scripture previously refers to God as Elohim tzeva’ot in verses 8 and 15. The psalmist refers to God in our verse as YHVH Elohim tzeva’ot. Hence Ibn Ezra’s comment.
3. The other two are verses 5 and 15.
4. The four-letter name of God, YHVH.
י״י אלהים האר פניך – כנגד מגערת פניך (תהלים פ׳:י״ז) שזכר.
ה׳. במידת רחמים על עמך: אלהים. לריב ריבם נגד כל הגוים: צבאות. שיפקוד על צבא המרום להסיר1 ממשלתם: השיבנו. לארצך: האר פניך. להביננו, כאמרו (ירמיה לא לב) ׳נתתי [את] תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה׳: וניוושעה. תשועת עולמים:
1. בדפו״ר ׳להעיר׳.
ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ, וקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ: הָאֵר פָּנֶיךָ להביננו – וְנִוָּשֵׁעָה, כי תימלא הארץ דיעה את ה׳, ׳והיה הנכשל ביום ההוא כדויד׳ (זכריה י״ב:ח׳). ולא נאמר ׳והאר פניך׳ עם וי״ו החיבור, כי לא נצטרך כדי שנוושעה ל׳השיבנו׳ ו׳האר פניך׳ יחד, כי תספיק לתשועה הארת הפנים ומאירת העיניים1, אולם הקיבוץ גלויות יהיה קודם הארת הפנים, ואחר כך הארת הפנים, ואחר כך תשועת עולמים:
1. שאילו היה מאור פנים – היתה הישועה גם בלי קיבוץ גלויות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומלבי״ם ביאור העניןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144