ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי וגו׳. חכמינו ז״ל במסכת מגלה (מגילה י״ד.) מנו חנה מכלל הנביאות, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וצליאת חנה ברוח נבואה מן קדם ה׳. ותרגם כל דבריה בהגדת העתידות, אם בעניני שמואל והתשועות שיעשה בישראל מיד פלשתים ובבני בניו שיהיו משוררים לה׳ עלי עשור ועלי נבל, ואם במלכי האומות עם כנסת ישראל ומלחמותיהם. ותרגם אין קדוש כה׳ על מלך סנחריב, ופסוק אל תרבו תדברו על נבוכדנצר מלכא, ופסוק קשת גבורים חתים על מלך יון, ופסוק שבעים בלחם נשכרו על בנוהי דהמן, ופסוק ה׳ ממית ומחיה והפסוקים הנמשכים אליו על גמול הצדיקים בגן עדן ועונש הרשעים בגיהנם, ופסוק ה׳ יחתו מריביו על גוג ומגוג ומלך המשיח. ואין ספק שחנה דברה עתידות הרבה, אם במה שאמרה וישב שם עד עולם כפי מה שדרשו חז״ל על ימי חיי שמואל, (מ״ש פר׳ ג׳) ובמה שאמרה עוד כל הימים אשר היה הוא שאול לה׳ כמו שדרשו (שם) אותו על ימי חיי שאול. וגם כפי הפשט אין המלט משנאמר שנבאה על מלכות שאול ועל מלכות דוד ע״ה, במה שאמרה ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו כמו שאבאר ב״ה. אבל מה היתה מדרגת׳ בנבוא׳, ואיך היתה מנבאה בהשתמשו׳ החושים שהוא בחלוף מה שהסכימו עליו המחברים כלם, ולמה אמר הכתוב ותתפלל חנה, וקראו הכתוב תפלה ולא כנה הדברים כאלה בשם נבואה, הנה הוא אצלי לפי שאין ספק שחנה אחרי שילדה את שמואל בסבתו קבלה הכנה רבה לנבואה שלא היה לה קודם לכן ונצנצה בה רוח הקדש, לא לשתתנבא במדרגה שלמה כישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, וכדבורה אשה נביאה שדבר אליה האלהים ובאה בשליחותו לברק, כמו שאמרה (שופטי׳ ד׳ ו׳) הלא צוה ה׳ אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור וגו׳, כי חנה לא הגיעה למעלה כזאת, אבל היה ענינה מדרגת המדברים ברוח הקדש כדוד ושלמה, ולכן היו דברים בהשתמשות החושים, ומהבחינה הזאת כנה אותם בשם תפלה ואמר ותתפלל חנה, כי היו הדברים בבחינת עצמה תפלה ותחנונים לאל יתברך ומצד שעשה הקדוש ברוך הוא את כל שאלתה ושכל הדברים אשר בקשה בתפלתה קוימו ויצאו דבריה נבואיים, ומזאת הבחינה כתבו חז״ל שהיתה חנה נביאה, כמו שמנו שם גם כן דוד ושלמה. ומאשר היתה תפלתה כאשר הביאה שמואל בנה אל המקדש, ראוי הוא שיפורשו הדברים בעניני שמואל ומעשיו לא במה שקרה אחרי מותו כדרך יונתן. והנ׳ אמר ותתפלל חנה ותאמר וגו׳, הנה התפלה בעצם ואמת היא בפסוק האחרון ה׳ יחתו מריביו. ולפי שאחז״ל (ברכות ל״ו ע״א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח״כ יתפלל, ראתה חנה לעשות כן, כי היא סדרה ראשונה שבחי המקום ואח״כ עשתה תפלתה, ולזה אמר ותתפלל חנה ותאמר, רוצה לומר שחנה התפללה תפלתה ואמרה קודם התפלה עלץ לבי בה׳ וגומ׳, הנה אמרו ותתפלל חנה אמרו על הפסוק האחרון, ואמרו ותאמר היא האמירה הקודמ׳ לכל התפלה בספר׳ שבחו של מקום. ואמרו המפרשים בפי׳ הפסוק לבי שהיה עצב עתה ישמח בה׳ וכבודי שהיה שוכן לעפר עתה ירום ויגבהה קרני ומלכותי. או יהיה רמה קרני לנגח את אויבי, וכן רחב פי על אויבי שהם פנינה וקרוביה לפי ששמחתי בישועתך, ואמר׳ זה לפי שהעקרה לבה עצב ודל כבודה וקולה לא ישמע. ואני אחשוב שאמרה זה כדי להשיב ראשונה לדברי אלקנה אשר דבר אליה, ושנית לדברי עלי אשר אמר אליה שם, וזה לפי שאלקנה אישה היה מדבר על לבה דברים ניחומים ולא היו מתישבים אצלה, כי הוא אמר אליה חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך וגו׳, לומר שתשמח עמו ולא תתעצב בהעדר הבנים, עוד אמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים להגיד שגדול כבודה עמו, ולהשיב לזה אמרה חנה עלץ לבי בה׳, רוצה לומר עם כל דברי בעלי שאמ׳ ולמה ירע לבבך, הנה לא שמח לבי עמו ועם דבריו אבל עתה בה׳ עלץ ושמח לבי, ואף שבעלה אמר הלא אנכי טוב לך להעיר על הכבו׳, והנה לא היה כן כי לא רמה קרני וכבודי כדבריו כי אם בה׳ עתה. ואם עלי הכהן קללני קללה נמרצת על שהיו שפתי נעות וקולי לא ישמע הנה עתה רחב פי על אויבי, והסבה בכל זה כי שמחתי בישועתך כי התשועה האלהית היא המשמחת המכבדת המרחבת את פיה לא דבר אחר. והבן הדברים שחנה אמרה שלא יחשוב אדם שהיתה שמחתה וכבוד׳ עם הילד אינו כן כי אם בה׳ ובתשועתו מאשר בא מאתו הנער, לא בבחינת הילד עצמו כי אם בבחינת הנותן אותו ית׳: