¹ ושם גם נידרש - בשעת ביאור הפרטים – לעמדת הביקורת.

² מכילתא; ראש השנה כ ע״א; תנחומא, פרשת בא, ו׳ (המ׳).

³ באשר לראשית השנה, הרי לגבי רוב המצוות חודש תשרי הוא החודש הראשון, ראה מאמרנו Der Anfang des Jahres, Abhandlung I, ורק לגבי אחדות מהן זהו חודש ניסן. עיין ריש מסכת ראש השנה, וראה בפירושו של רשר״ה לשמות י״ב:א׳ בסוף. דעתו של Wellhausen, שקביעת ראשית השנה באביב נעשתה רק עם גלות ישראל מארצם, כבר נסתרה במידה מספקת בפרק על החגים, בתוך Magazin 1879. גם מוסבר שם, מדוע נקראים חדשי השנה לעתים לפי מספרים סודרים ולעתים בשמות, כגון ״איתנים״, ״בול״, ״זיו״, ״אביב״.

⁴ בתחילת דבריו לפסוק ב (המ׳).

⁵ פסוק ג (המ׳).

⁶ ראש השנה כב ע״א (המ׳).

⁷ (347a) Ewald.

⁸ שם ד״ה אם ימעט הבית וד״ה מהיות (המ׳).

⁹ Nomen unitatis.

¹⁰ ויקרא י״ב:ו׳ (המ׳).

¹¹ קידושין מ״א: ועוד (המ׳).

¹² ״מלחמות היהודים״ ו׳:ט׳:ג׳ (סעיף 423).

¹³ במדבר כ״ח:ד׳ (המ׳).

¹⁴ ד״ה בין הערבים (המ׳).

¹⁵ להלן ל׳:ח׳ וראה גם כ״ז:כ״א, שם כתוב במקום זה מערב׳.

¹⁶ שמות ט״ז:י״ב (המ׳).

¹⁷ שמות ט״ז:ח׳ (המ׳).

¹⁸ שם י״ט:א׳ (המ׳).

¹⁹ להלן ט״ז:י״ג (המ׳).

²⁰ מלכים א י״א:כ״ו (המ׳).

²¹ בראשית ו׳:ט״ז (המ׳).

²² שם כ״ו:כ״ח (המ׳).

²³ במקרא מצוי גם לשון ״מנחת ערב״ (דניאל ט׳:כ״א, עזרא ט׳:ד׳-ה׳ ועוד), ושם צריך לבאר תיבת מנחה על ידי ״מנוחה״, ״קרירות״ וכתרגומו של אונקלוס ״לרוח היום״ (בראשית ג׳:ח׳) - למנח יומא (משום מה התעלם המחבר מלשון ״מנחת בקר״ – שמות כ״ט:מ״א, במדבר כ״ח:ח׳ – שקשה לפרשו כך (המ׳).

²⁴ השוה ׳בין הערבים׳ – שומע אני עם דמדומי חמה״ (מכילתא דר״י), אך לא מוכח שהדברים עולים בקנה אחד. ביאורים אחרים ל״בין הערביים״ הם: הזמן שלפני ואחרי שקיעת השמש (Ewald. Dillmann) או מסביב לשקיעת השמש (Hitzig) וראה סתירה-הפרכה מפורטת של דעה זו בתוך (Abhandlung I) – בהצעת Hitzig.

²⁵ דברים ט״ז:ו׳ (המ׳).

²⁶ בפירוש לספר ויקרא כרך ב, עמ׳ קא במהדורה העברית (המ׳).

²⁷ להלן פסוק כב (המ׳).

²⁸ דהיינו Wilder Lattich (חסה המ׳). או Wilde Endivie (ציקוריום, המ׳). ושניהם מצויים במצרים ובסוריה.

²⁹ למשנה פסחים ב׳:ו׳ ד״ה בתמכא.

³⁰ Meerrettich (ובלשוננו חזרת, המ׳).

³¹ וראה רש״י שם ד״ה נא ״צלי ואינו צלי״ (המ׳). בתרגמו Ungares כלל המחבר ז״ל את שני הפירושים (המ׳).

³² ״שמבשלין אותו בקדרה בלא מים ובלא שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו״ – לשון רש״י בפסחים שם ד״ה צלי קדר (המ׳).

³³ פסחים סה ע״ב (המ׳).

³⁴ משנה שם עד ע״א (המ׳).

³⁵ ברייתא שם (המ׳).

³⁶ רש״י ע״א, על פי המכילתא.

³⁷ דעתו של Dillmann שקטע זה במקור A לא נשתמר, אינה סבירה כבר מן הטעם הפשוט ש״העורך״ לא היה מתעלם מענין חשוב שכזה.

³⁸ ירמיהו ב׳:ב׳ (המ׳).

³⁹ שמות י״ב:כ״ז, ל״ד:כ״ה (המ׳).

⁴⁰ זבחים יא ע״א; תמורה יט ע״א ועוד (המ׳).

⁴¹ שמות ג׳:י״ד (המ׳).

⁴² שמות ג׳:י״ב (המ׳).

⁴³ להלן פסוק ל (המ׳).

⁴⁴ למעלה פסוק ג (המ׳).

⁴⁵ להלן י״ט:ו׳ (המ׳).

⁴⁶ למעלה פסוק י (המ׳).

⁴⁷ ויקרא ז׳:ט״ו (המ׳).

⁴⁸ למעלה פסוק ח (המ׳).

⁴⁹ השוה דברים ל״ג:ב׳ (המ׳).

⁵⁰ דברים י״ט:י״ד.

⁵¹ מבוא זה לא נתפרסם, שכן רד״צ הופמן נפטר קודם סיימו פירושו לספר דברים והוא ביקש לפרסם את המבוא רק עם סיום הפירוש. וראה בהקדמה שם, עמ׳ טז במהדורה העברית (המ׳).

⁵² Dillmann ומבקרים אחרים, עוד פחות סיבה יש להם לנתק פסוקים אלה מן ההקשר, שהרי מכל מקום הם טוענים שפסוקים אלה נתחברו מאוחר יותר.

⁵³ על תופעה דומה – ביחזקאל מ״ה:כ״א – ראה בתוך magazine (1897), בפרק על החגים.

⁵⁴ ראה במאמר המוזכר בהערה הקודמת.

⁵⁵ דברים ט״ז:ג׳, וראה רש״ר הירש שם.

⁵⁶ ויקרא ב׳:י״א. והשוה פירושי לספר ויקרא ב׳:י״ג (רמי״ר).

⁵⁷ ויקרא כ״ג:ל״ט (המ׳).

⁵⁸ באשר למשמעו של ״מקרא-קודש״, ראה בהרחבה בפירוש לספר ויקרא כ״ג:ג׳ (המ׳).

⁵⁹ ויקרא כ״ג:ג׳ (המ׳).

⁶⁰ ״הוא ולא מכשירין״, דברי רבא, שבת כד ע״ב (המ׳).

⁶¹ ירושלמי פסחים פ״ב ה״ד (המ׳).

⁶² השוה למשל במדבר כ״ח:ד׳ (המ׳).

⁶³ ראה בתוך Magazin 1879, בפרק על החגים, כנגד Wellhausen.

⁶⁴ יט, ו (המ׳).

⁶⁵ למשל, פסח - להלן פסוק מט, במדבר ט׳:י״ד, יום-הכיפורים – ויקרא ט״ז:כ״ט, עריות – שם י״ח:כ״ו, חטאת – במדבר ט״ו:כ״ט (המ׳).

⁶⁶ Dillmann ואחרים טוענים, שפיסקה זו אינה יכולה להיות מדבריו של מחבר הפיסקאות הקודמות, משום שהציוויים שבה אינם תואמים את הציוויים שבהן. לא מדובר כאן בכמות הבהמות שכל משפחה צריכה להקריב ולא בטיבן של בהמות אלה, ואף לא נאמר דבר באשר לבחירתן ביום עשור לחודש. מלבד זה ברור שהצורה ״הפסח״ בה״א-הידיעה מניחה את הפסח כקרבן שכבר ידוע לעם, ואמנם זה הולם את המקורות B וגם C שלפיהם העם מבקש להשתחרר לשם עריכת חגיגה במדבר. עד כאן דברי Dillmann. ואנחנו טוענים כדלהלן: איך שלא תסביר הביקורת לעצמה את קיומו של הפסח שלפני תקופת משה (השוה Dillmann עמ׳ 109 ואילך ועמ׳ 121), ברור שזהו חג אביב, כלומר חג אשר נחוג בזמן ידוע. והנה החג שבני ישראל מבקשים לחגוג, כביכול, במדבר הוא בלתי-תלוי בעונות השנה, שהרי משה נושא ונותן עם פרעה על שחרור העם למטרה זו בזמנים שונים, והמו״מ מתחיל כל פעם מחדש. אלו היה מו״מ זה עולה יפה, למשל בשעת מכת הערוב, כלומר שאמנם היה אז מושג השחרור הזמני, הרי זה לא היה בשום פנים בימי האביב. מן ההכרח אפוא להבין, שחג מבוקש זה היה חג-זבח כללי. והוא אמור היה להיערך במדבר, בעוד שהפסח נשחט במצרים, כפי שיוצא בבירור מפסוקנו. לבסוף, אין כלל להעלות על הדעת שב״וישחטו את-הפסח״ מדובר באיזה פסח שלפני תקופת משה, שהרי כטעם לחגיגת הפסח לדורות ניתנת בפסוק כג בפירוש הצלת בני ישראל ממכת הבכורות שבמצרים. אכן מודה Dillmann שהפסוקים כא ו-כז אינם תואמים, לפי הסברו, אבל זוהי אשמתו של ״העורך״, אשר חוזר בפסוק כא על דברים מתוך מקור B, בעוד שבפסוק כז הוא מוסר את הגרסה של מקור C. והרי זו תרופה אוניברסלית הפותרת כל בעיה מסוג זה.

⁶⁷ הפסוקים ג-יא (המ׳).

⁶⁸ והשוה תרגום אונקלוס: ״איתנגידו״ - המשיכו (המ׳).

⁶⁹ ״אין סף אלא אסקופה, שנאמר (יחזקאל מ״ג:ח׳) בתתם ספם את ספי וגו׳ וכתיב (ישעיהו ו׳:ד׳) ׳וינעו אמות הספים׳ – דברי רבי ישמעאל.

⁷⁰ והרי זו דעת ר׳ עקיבא במכילתא: ״אין סף אלא כלי, שנאמר (מלכים א ז׳:נ״ט) ׳והספות והמזמרות׳ (המ׳). וכן הוא בתרגום השבעים ובוולגטא.

⁷¹ פסוק ז (המ׳).

⁷² מוציאים אל הפועל (המ׳).

⁷³ פסוק יב ומכאן ראיה, שהפיסקה שלפנינו מניחה את קודמתה כידועה. השוה הערה 66 (המ׳).

⁷⁴ ויקרא י״ז:ג׳-ד׳. וראה מאמרנו ב-Magazin, בפרק על עבודת ה׳.

⁷⁵ פסוק יז (המ׳).

⁷⁶ במהדורה העברית עמ׳ עז (המ׳).

⁷⁷ פסוק א (המ׳).

⁷⁸ ״ויהי טוחן בבית האסורים״, שופטים ט״ז:כ״א (המ׳).

⁷⁹ ד, כב (המ׳).

⁸⁰ מסתבר, שכוונת רמב״ן שם למדרשים, כגון שמות רבה י״ח:ג׳ או ״שוחר טוב״ ק״ה:י׳ (המ׳).

⁸¹ ולא ידעתי מה ״בירור״ יש כאן, ועל כל פנים לא כך הבינו ראב״ע, רמב״ן ור״ע ספורנו שם (המ׳).

⁸² לכאורה הכוונה לד״ה ולכו עבדו וגו׳ כדברכם, ולא לד״ה כאשר דברתם (המ׳).

⁸³ שהרי רק ליוצאי מצרים היה ענין בכך לא לצאת למסע הארוך בלא הכנות נאותות, ואלו הדורות שלאחר מכן מן הסתם לא היו מבליטים דבר זה כל כך. והשוה Duenner בתוך Monatsschrift 1869, Graetz.

⁸⁴ קדמוניות היהודים ב׳:י״ד:ו׳.

⁸⁵ J.D. Mich. Ewald.

⁸⁶ מעשה גביהה בן פסיסא, סנהדרין צא עמ׳ (המ׳).

⁸⁷ II, 103.

⁸⁸ קדמוניות היהודים ב׳:ז׳:ו׳-ח׳.

⁸⁹ ויסף בן מתתיהו עצמו קורא לרעמסס במקום אחר (שם שם ט״ו:ו׳) ליטופוליס. יונתן בן עוזיאל מתרגם כאן ״פילוסין״ וכן גם בבראשית מ״ז:י״א. המבקרים מדברים על בילבאיס (Stickel), הרונפוליס (Hengstenberg, Ewald Keil), פה-רמסיס, שכונה בתאניס (Brugsch).

⁹⁰ לא ידעתי, איך יפרש את הפסוק טו דלעיל (המ׳).

⁹¹ גם יוסף בן מתתיהו מדבר על אודות שהייה של מאתיים וחמש עשרה שנה של ישראל במצרים (קדמונות ב׳:ט״ו:ב׳). ״ספר היובלות״ מונה 238 שנה. החדשים דוחים את המספר 430 או מתקנים אותו; השוה הערותיו של Dillmann בנושא זה. אך כבר הוא מצביע על כך שמספר המקרא ״מוגן״ הוא. – וראה למעלה פרק ו, הערה 10 (המ׳).

⁹² Vigilae,

⁹³ כאן המקום להידרש לתיאורים המצריים המתייחסים ליציאת בני ישראל ממצרים. יוסף בן מתתיהו שמר לנו שני תיאורים של הכהן המצרי מנטו אשר כתב על תולדות מצרים. רגילים לחשוב שכתב בימי המלך פטולומאוס פילדלפוס (260 לפני ספה״ע) בשפה היוונית. התיאור הראשון (״נגד אפיון״ 1,14) דן בשלטון ההיקסוס, בעוד שהשני (שם 1,26) דן בגירוש המצורעים ממצרים. התיאור הראשון מן הספר השני של Aegyptiaca מספר: אצלנו שלט מלך בשם טימאוס. בימי שלטונו פלשו בעקבות חרון אף אלוהי מצרים – איני יודע כיצד – אנשים מארצות המזרח, בני עם בלתי-ידוע אך בעלי אומץ רב, באורח פתאומי למצרים וכבשוה בנקל, בלא קרב. הם שעבדו את שרי המדינה, שרפו את הערים, השחיתו את מקדשי האלם, עינו את התושבים באכזריות יתירה – חלקם המיתו וחלקם מכרו, יחד עם הנשים והילדים, לעבדים. לבסוף הם בחרו מתוכם למלך באחד בשם סלטיס (Salatis). הוא מלך בממפיס, גבה מסים ממצרים העליונה והתחתונה והושיב מחילו בערים שהתאימו לכך. מאמץ מיוחד הוא הקדיש לביצור חלקי המדינה שבמזרח, והוא כדי למנוע פלישה אפשרית של האשורים, שהיו בעלי עוצמה רבה בעת ההיא. כיוון שמצא בנומוס הסיאטית אשר שכנה למזרחו של הנהר הבובאסטי עיר הולמת ביותר (היא הנקראת בפי נציגה של תורת אלילים עתידה בשם אוואריס), הוא ביצר אותה ביותר והציב בה חיל מצב – 240,000 איש נושאי נשק. לכאן הוא בא מדי שנה בעונת הקציר, אם כדי להביא אספקה למקום ואם כדי להפחיד את הזרים על ידי אימונם המאומץ של חייליו. הוא מת אחר שמלך 19 שנה. אחריו מלך במשך 44 שנה ביאון, אחריו אפכנאס שמלך 36 שנה ועוד שבעה חדשים, אחריו פופיס – 61 שנה ויניאס - 50 שנה וחודש. ואחר כל אלה אסיס שמלך 42 שנה ושני חדשים. אלה היו ששת המלכים הראשונים שלהם אשר ניהלו תמיד מלחמות וניסו להשחית את מצרים עד היסוד. שם העם הזה היה היקסוס, דהיינו מלכי הרועים, שכן היק פירושו בשפת הקודש (מצרית) מלך, סוס – רועה. וכך הוא משמע המלה גם בשפת החול. מצירוף שתי המלים נוצר השם היקסוס. יש שחושבים אותם לערבים (בכתב-יד אחד מצא יוסף בן מתתיהו שפירוש המלה היקסוס הוא רועים שבויי מלחמה, כי היק או האק פירושו במצרית שבויים, ופירוש זה נראה לו ליוסף בן מתתיהו סביר יותר). מלכי רועים אלה מלכו במצרים 511 שנה, אך אז התקוממו מלכי השיבאים ויתר המצרים נגד הרועים וניהלו נגדם מלחמה גדולה וארוכה. תחת המלך אליספראג-מוטוסיס ההיקסוס נוצחו, גורשו ממקומותיהם והושבו באזור אוואריס המשתרע על שטח מוגבל, אותו הקיפו הרועים עוד קודם לכן בחומה גדולה וחזקה כדי שרכושם וביזתם יישמרו היטב. טומוסיס, בנו של אליספראג-מוטוסיס ניסה לכבוש את האזור בעזרתם של 480,000 איש, ברם מכיוון שעד מהרה התייאש מהצלחה במצור זה, הגיע עם ההיקסוס לידי הסכם, שלפיו הם יעזבו את מצרים כאנשים חופשים, והם אמנם נסעו – אנשים נשים וטף, לא פחות מ-240,000 נפש דרך המדבר לסוריה. אך מכיוון שיראו מפני המעצמה האשורית אשר שלטה אז באסיה, התיישבו במה שנקרא היום יהודה והקימו שם עיר שיכלה לקלוט אלפים רבים כל כך, וקראו לה הירוסולימה (Hierosolyma).
במקום האחר כותב יוסף בן מתתיהו: מנטו אשר מבטיח לכתוב תולדות מצרים על ידי תרגום כתבי הקודש, מספר כיצד הגיעו אבותינו לאלפיהם הרבים למצרים והכניעו את תושביה, אבל מאוחר יותר עזבו את הארץ, כבשו את אשר נקרא עכשיו יהודה, יסדו שם את ירושלם ובנו את בית-המקדש. עד כאן הוא מסתמך על כתבים עתיקים. אך מכאן ואילך הוא מרשה לעצמו לעשות אגדות וסיפורים על אודות היהודים שלא ייאמנו, כשהוא מערב את אבותינו עם מצורעים שגורשו ממצרים בשל צרעתם ובשל מחלות אחרות. לצורך זה הוא מזכיר מלך בשם אמנופיס, שם שהוא המציא ועל כן אינו מעז לנקוב בשנות שלטונו, דבר שהוא מקפיד לעשותו בהקפדה יתירה אצל כל המלכים. אל אמנופיס זה הוא קושר את כל האגדות הללו, אבל שוכח שלפי דבריו-שלו כבר היו צריכות לחלוף 518 שנה מאז גירושם של הרועים, שכן כאשר אלה יצאו ממצרים, שלט שם טוטמוסיס. ממנו ועד סטוס עברו 393 שנה. סטוס מלך 59 שנה ובנו רמפסס 66 שנה. רק כאן הוא משחיל את אמנופיס המזויף ומספר: אמנופיס התאווה, כמו המלך הורוס בשעתו, לראות את האלילים. את שאיפתו זו גילה לאיש חכם שגם שמו היה אמנופיס, וממנו שמע שעליו לשלח תחילה מן הארץ את המצורעים והבלתי-טהורים, 80,000 במספר, ולשלוח אותם למחצבות-האבן שבמזרח הנילוס, כדי לעבוד שם עבודת פרך. בין המצורעים היו גם כהנים מלומדים אחדים. בינתיים התחרט אמנופיס ההוא על שיעץ למלך לגרש את המצורעים, כי חשש מפני חרון-אפם של האלילים על מעשה-עוול זה. ומכיוון שסמוך לאחר מכן היה לו גילוי שהמצורעים ישלטו - בתמיכתם של זרים - במצרים במשך 13 שנה, ולא העז לגלות את גילויו זה למלך. הוא המית את עצמו אבל, הניח ידיעה בכתב. ידיעה זו הבהילה את המלך מאוד. אחר שהמצורעים כבר עבדו שנים רבות במחצבות-האבן, פינה להם המלך, לפי בקשתם, את העיר אוואריס, עיר שפעם ישבו בה הרועים, אך עכשיו היתה שממה. בתיאורים העתיקים נקראת עיר זו בשם טיפון. כיוון שהמצורעים התישבו שם, בחרו להם כהן מן העיר הליופוליס בשם אוזאזיף לנשיא ונשבעו לו לציית לכל דבריו. הוא ציווה עליהם תחילה לא לסגוד עוד לאלילים, שלא להימנע עוד מאכילת בעלי-חיים שהמצרים סגדו להם כאלילים, אבל לשחוט אותם ולאכלם. ושלא להתחבר עם כל מי שאינו שייך אליהם, והוא נתן להם עוד חוקים רבים שהיו מנוגדים תכלית הניגוד לחוקי מצרים. אחר הוא ביצר את העיר בחומה ובריח וחימש אותה לקראת מלחמה באמנופיס. הוא גם שלח שליחים אל הרועים שבירושלם שגורשו על ידי טוטמוזיס, והזמין אותם להשתתף במלחמה במצרים. הרועים נענו להצעה זו בשמחה ובאו - 200,000 איש – לאוואריס. בהיזכרו בנבואה ההיא התייאש המלך אמנופיס, לקח את בעלי-החיים המקודשים אליו, הסתיר את פסילי האלילים, הביא את בנו סטוס בן החמש שנקרא גם רמסס על שם אביו רמפסס, אל ידיד כדי שיהיה בטוח שם. ואחר יצא למלחמה ו-30000,0 איש עמו. ואולם מרוב פחד מפני האלילים, לא העז לתקוף את האויב אלא נסוג עם כל צבאו ועם בעלי-החיים המקודשים לגלות מרצון בת י״ג שנים באתיופיה, ארץ שמלכה היה קשור אליו בקשרי הכרת-טובה. ואולם הסולימיטים, יחד עם המצורעים, התאכזרו למצרים שנותרו במקומותיהם אכזריות רבה ביותר – הם הציתו עריהם וכפריהם, הרסו את מקדשיהם והשתמשו בעץ של פסלי אליליהם כדי לבשל את בשר בעלי-החיים המקודשים. הכהנים נאלצו לשחוט את בעלי-החיים המקודשים במו ידיהם ואחר גורשו, כשהם ערומים. מייסדה של מדינה זו היה כהן לשעבר מהליופוליס, ששמו אוזרזיף על שם האליל אוזיריס שלו עובדים שם, אבל עכשיו קרא לעצמו משה (Moyses). בתום גלותו בת י״ג השנים בא אמנופיס עם בנו רמפסס מאתיופיה חזרה למצרים, כל אחד בראש צבא גדול, ניצחו את הרועים ואת המצורעים ורדפו אחריהם עד הגבול הסורי.
סופרים אחרים מימי-קדם כגון, Chaeremon ו-Lysimachos Apion, אצל יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון ב) וטציטוס (Hist. 5, 2-5) חזרו על תיאורו של מנטו באשר למצורעים, תוך כדי שינויים והוספות שקריות רבות, והציגו אותו כאמת לאמיתה. יוסף בן מתתיהו ניסה בחיבור הנ״ל להוכיח את חוסר אמיתותן של אגדות אלה.
יוסף בן מתתיהו מזהה את המצורעים של מנטו עם ההיקסוס ואת שניהם הוא מזהה עם בני ישראל. אחר כך הוא מצהיר על זיהוי המצורעים עם ההיקסוס כזיהוי היסטורי במהותו, זיהוי המתבסס על מסמכים היסטוריים מצריים עתיקים, בעוד שאין הוא רואה בזיהוים של שני אלה עם בני ישראל זיהוי אשר אין לו אף לדברי מנטו כל תימוכין במקורות מצריים שבכתב, ואשר סותר לכאורה את התיאור הראשון, אלא משום אגדת-עם שאין לה יסוד.
מלומדים רבים, מאוחרים יותר, זיהו אף הם את ההיקסוס עם בני ישראל וראו בשני התיאורים המצריים שני ניסוחים שונים של אגדת-עם אחת ויחידה. Hengstenberg ואחרים נוטים לדעה, שמנטו היה חי בתקופת קיסרי רומא, והם שוללים מתיאוריו כל מהימנות היסטורית. ברם, ראיותיהם אינן עומדות בביקורת, וצריך להודות שמנטו שאב את דבריו מאגדת-העם המצרית, אשר אמנם עיוותה את העובדות במידה רבה – מתוך שנאה לאומית את ישראל, אך עם זאת עשויים לתרום במידה מסוימת להשלמת תיאור המקרא או לביאורו.
הדעה השולטת היום אצל החוקרים היא שיש להבחין בין ההיקסוס ובין בני ישראל. לפיה ההיקסוס הם עם שמי אחד, או כפי שטוען Ewald, שבטים עבריים שחדרו למצרים עוד קודם לירידתם של בני יעקב למצרים. לפי Brugsch ההיקסוס הם Hak-u-Sasu, דהיינו נשיאים של השאזו או הערבים (במצרית הקדומה). לפי זה היתה אפוא מצרים נתונה במשך תקופה ארוכה למדי לשלטונם של שבטים ערביים. אפשר שהיה זה מלך ערבי, אשר בימי שלטונו הגיע יוסף למצרים, עלה בה לשלטון וכי דווקא גירושם של ההיקסוס ושובם לשלטון של מלכים מקומיים הם שהביאו לידי שעבודם של בני ישראל. ראה למשל Dillmann. Gen. p. 403 אך כבר נאמר לעיל שאין להנחה זו כל אחיזה במקרא. איך אפשר היה להניח עם Ewald, שבני ישראל הם קרובי ההיקסוס אשר באו למצרים מאוחר יותר, ואשר בעזרתם הצליחו מלכי מצרים המקומיים לגרש את השליטים הזרים, כשם שמאוחר יותר ניצחו קיסרי רומא את הגרמנים בעזרת שבטים גרמניים. אולם לאחר שבני ישראל העניקו למלכי מצרים שירות חשוב זה עלה, אצל הללו החשש, שבני ישראל יתרבו עד כדי היותם לסכנה למדינה, כמו המדכאים הקודמים, ההיקסוס, וחשש זה הביאם לדכא את בני ישראל ולשעבדם.
כאשר נתבונן בתיאור השני של מנטו, הרי אין כל ספק, שאגדת עם זו עוסקת ביציאתם של אבותינו ממצרים, ומנטו שמר עליה על אגדה זו אחר שחלו בה שינויים רבים. לא קשה להבין, כיצד עלה אצל המצרים רעיון הזהות של ישראל עם המצורעים, הן המצרים לקו בשחין, ומכה זו קשה היתה כל כך עד שאפילו חרטומי מצרים לא מצאו לה תרופה כלשהי. משום כך מאיים משה על בני ישראל בספר דברים (כ״ח:כ״ז המ׳) שה׳ יעניש אותם בשחין מצרים, שחין אשר לא ניתן לרפא אותו. המצרים זכרו מכה זו עוד זמן רב. והנה, במקום לספר להם שהם עצמם לקו בה, ונאלצו לשחרר את בני ישראל, הם החליפו את התפקידים. אמנם הם מודים שמצרים הם אלה שלקו בשחין-צרעת, אבל זיהו מצרים מצורעים עם בני ישראל שגורשו ממצרים. הקלה על מלאכת שינוי זו העובדה, שאל ישראל היוצאים הסתפח האספסוף, המוני מצרים. ומשהפכו ישראל למצרים מצורעים, עלו יתר יסודות האגדה מאליהם. המצרים מודים שהכניעו את בני ישראל ושעבדום ללא כל הצדקה, ובכך העלו את חרון אפם של האלילים. זה שבני ישראל השחיתו את מקדשי מצרים ופסילי אלוהיהם, נוטלת האגדה מן העובדה שאכן נעשו שפטים באלוהי מצרים, וגם מן העובדה ההיסטורית, שבכניסתם לארץ כנען השחיתו בני ישראל את מקדשי האלילים המקומיים ואת פסיליהם. גם לשם אוזיזוף שבאגדה המצרית יש משום רקע היסטורי. הרי זה תעתיק השם יוסף או יהוסף במצרית. המצרים ראו בהברה יו את שם האלוהים היהודי כמו שהוא מופיע גם בשמות רבים אחרים (כגון יהונתן), ושמו במקומו את שם אלילם אוזיריס או אוזאר. כך נוצר מן השם יו-סף השם אוזאר-זיף. ומכיוון שחותנו של יוסף היה כהן הליופוליטאני (כהן און), הפכה האגדה המצרית גם את אוזארזיף שלה לכהן הליופולטאני. אחר זיהו את יוסף עם משה, מכיוון שרק שני שמות עבריים אלה היו ידועים להם, ואולי גם משום שיהושע, כובשה של ארץ-ישראל, מצאצאי יוסף היה ועל שמו נקרא.
החוקרים החדשים מניחים בדרך כלל, על פי כיתובי מצבות, שרמסס השני מן השושלת ה-יט, שנקרא במצבות המצריות רמסו-מיאמון ובפי ההיסטוריונים היווניים העתיקים ססוטריס, הוא פרעה המשעבד, ובנו מרנפתא או מינפתא השני הוא אמנופיס שאצל מנטו – פרעה של יציאת מצרים. העובדה ששם אחת הערים שנבנו על ידי בני ישראל הוא רעמסס נותנת מקור להנחה, שנבנתה תחת שלטונו של המלך רעמסס. אך מכיוון שרעמסס הראשון היה ידוע אך במעט, בעוד שמצבות רבות הן עדות ברורה לפעילותו הרבה של רעמסס השני בתחום הבנייה, מניחים שהלה הוא זה שבנה את רעמסס, והוא גם אשר החל את שעבודם של בני ישראל. תקופת שלטונו הממושך (66 שנה על פי מנטו) ו-67 על פי E.Mahler, 1281-1348 לפני הספירה, השוה (Dillmann (E.L. p.5 הולמת גם את התיאור המקראי. המקום שבו ניצל משה על ידי בת המלך היה צוען (או תאניס), המקום שבו שהתה חצר המלך – על פי מצבות – לעתים מזומנות השוה (Brugsch Geschichte Aegyptens p. 549, Durch Gosen zum Sinai, p. 71 Ebers).
לאחרונה קובעים לרוב את זמן יציאת מצרים לתקופתם של שני השליטים האחרונים של השושלת ה-יט, או לתקופת עלייתו על כיסא המלכות של ראשון השושלת ה-כ, וט נכט, כאשר הסורי ארזו השתלט לזמן מה על מצרים, השוה Dillmann (p.6).

⁹⁴ פסוק לח (המ׳).

⁹⁵ פסוק מג ד״ה זאת חוקת הפסח (המ׳).

⁹⁶ רש״י על פי המכילתא (המ׳).

⁹⁷ משומדע, מלשון אונקלוס ״ואשתמודע יוסף לאחוהי ואנון לא אשתמודעוהו״, רמב״ן ע״א.

⁹⁸ השוה מכילתא ורש״י פסוק מה ד״ה שכיר.

⁹⁹ רמב״ם הל׳ איסורי ביאה פי״ד ה״ז (המ׳).

¹⁰⁰ תמיהני על שאין המחבר ז״ל הביא את דבר גמרא (זבחים פב ע״ב) ״⁠ ⁠׳תושב׳ – זה קנוי קנין עולם, ׳שכיר׳ – זה קנוי קנין שנים״ (המ׳).

¹⁰¹ יבמות עא ע״א (המ׳).

¹⁰² השוה אסתר ט׳:כ״ה (המ׳).

¹⁰³ רמב״ם הל׳ קרבן פסח פ״ט ה״א (המ׳).

¹⁰⁴ שם פ״י ה״ג (המ׳).

¹⁰⁵ מהרש״ד מווילנא אל תוציאו ותשברו (הערה בכת״י קשה לפענוח המ׳).

¹⁰⁶ השוה יונתן בן עוזיאל, בבלי פסחים כ״ח: ורש״י לפסוקנו.

¹⁰⁷ במדבר ט׳:א׳-ה׳ (המ׳).

¹⁰⁸ בראשית ז׳:ה׳-ט״ז (המ׳).

¹⁰⁹ יג, ד (המ׳).