¹ מכדרשב״י. בלק״ט ובשכ״ט: ״רבי שמעון בן יוחאי אומר כל מקום שנאמר ׳לאמר׳, הרי זה לשעה. ׳ואמרת אליהם׳, לדורות״. ראה במפרשי המכילתא שהאריכו בביאור מאמר זה ואכמ״ל, ומ״ש בתורה שלמה לעיל יב סו: לאמר לדורות.

² נדפס מכתב יד במבוא לתנ״י (דף סג). והתחלת המאמר: ״כן הוא אומר: ׳כרם היה לידידי בקרן בן שמן׳ (ישעיה ה א), ׳כרם׳ זה אברהם, ׳ויעזקהו׳ מישמעאל, ׳ויסקלהו׳ מעשו, ׳ויטעהו שרק׳ אלו בני יעקב, וכן הוא אומר: ׳ולשרקה בני אתנו׳ (בראשית מט יא)״. ומביא הפסוק שלפנינו משום שכאן נאמר בפעם הראשונה הלשון ׳דבר אל בני ישראל׳. וראה תו״ש לעיל ג קצד מפסיקתא דר״כ.

³ יש גירסא אחרת במכילתא: ״יום חמישי נסעו ממצרים ובאו עד רעמסס, וביום ששי [לאיתם, הגר״א], ובשבת שבתו שם, ובאחד בשבת שהוא רביעי לנסיעתן״. ושתי הגירסאות תלויות בשתי השיטות באיזה יום חל אז חמשה עשר בניסן, אם בחמישי או בע״ש. ראה מ״ש להלן טז ד, ובסדר עולם לרד״ב ראטנער פ״ה, ומ״ש רחש״ה כאן.
האקטורין - שרי המלחמה. פרותיזמיה - יום המיועד (ערוך). ובחזקוני: ״וישבו, אין אני רוצה שיחזיקום מצרים בדאים, שקבעו להם זמן דרך שלשת ימים נלך במדבר״. וראה להלן (אות כה) מ׳דברי הימים למשה׳. במכילתא דרשב״י: ״אמרו להן, כיון שיצאנו ממצרים יצאנו מרשות פרעה״. וגי׳ זו נכונה, ולשון המכילתא: וכשיצאנו כו׳, קשה לבאר. ובמ״ע מגיה: כשיצאנו כו׳. ורחש״ה מפרש שהוא בלשון בתמיהה. ולא הרגיש שהגי׳ הנכונה היא במכדרשב״י.

⁴ לעיל אות ג: התחילו מחוסרי אמנה שבישראל כו׳.

⁵ לעיל ג, ד. ולהלן טו צא בביאור המשך המאמר.

⁶ ראה תיב״ע ופירש״י כאן. גדודיות - כמין יתידות, עי׳ ערוך ע׳ גד. טרוטות - מצב אלו החירות לא היה זו אצל זו משוך באורך, אלא עומדין בהיקף כחצי גורן עגולה (מ״ע), ע׳ ערוך ע׳ טרטת ושב״י. מרובעות - בית מושב של אלו החירות היה מרובע ולא עגול, זית רענן. לפותחות - בזה ינחמנו מפרש: ״והיה להם עינים פתוחות כמו בני אדם״, וכ״ה בתיב״ע: ״ועיינין פתיחן״. וכ״ה בילקוט: ״ועינים להם פתוחות״. ובלק״ט ובשכ״ט: ״ועינים היה להם מפותחות, כמין זכר וכמין נקבה״. ובמ״ע מגיה: ״ועינים פתוחות היו להם״. ובמדרה״ג ומכדרשב״י: ״עינים היו להם והיו מפותחות, לא היו מעשה בשר ודם כו׳⁠ ⁠״. וראה בפי׳ באר אברהם.
ובשכ״ט כאן: ״למה נקראת ׳חירות׳, שהיו כעין דמויות חרותות ונקובות, ודומה לדבר ׳ויקוב חור בדלתו׳ (מ״ב יב י), וכן ׳חרות על הלוחות׳ (להלן לב טז). ובלשון רבותינו דומה לו: חרירה של מחט. וחירות הללו לא היו משופעות אלא גדודות וכו׳. ומדהוה לי׳ למיקרנהו חורות וקרי להו חירות שמעינן בהו תרתי; שמעינן בהו לישנא דחרירא כדאמרן, ושמעינן בהו לישנא דחירות״.

⁷ במדרש אגדה: ״ומאי ׳חירות׳, שנעשו בני חורין״. וכ״ה ברב״ח. ובזה ינחמנו מפרש ע״פ הגירסא: ״מקום חירותן של ישראל ששם נעשו בני חורין כו׳, כשהיה אדם רוצה לברוח ממצרים, כיון שבא לשם לא היתה הע״ז מניחתו, ועל כן מעולם לא היה עבד יכול לברוח אותו הדרך מרבו, וכשבאו ישראל לשם היתה הע״ז מניחם לילך ולא מיתה בידם וכו׳, והיתה הע״ז מאחרת לעשות רצון עובדיה.
אטלס - שוק, מקום מסחר. וראה מ״ש בתו״ש לעיל א קכז וצרף לכאן. [ובמ״ע כותב: ואולי דרש חירות לגנאי, מלשון חוריהם, ע׳ ערוך ע׳ חר. והסכים עמו רחש״ה. ונעלם מהם הדרש במדרש במדב״ר כ, להלן אות ח].

⁸ תנחומא בלק יז, ותנ״י שם כו, בהערות. ובמת״כ: ״נקרא פי כו׳, כאלו היה שמו כך, כדי להסתיר מעשה הזנות שעליה נקרא חירות. או י״ל ששמה פיתום כו׳, ועל שם הזנות, נוטריקון פי סתום, והוא ע״ד שאמר הכתוב: ׳אכלה ומחתה פיה׳ (משלי ל כ). וכאשר חנו שמה קראו ׳פי החירות׳ שלא להזכיר אצלם מעשה זנות מפני שהצניעו עצמם מזה״. וראה מ״ש הרא״מ כאן. ובחדושי רד״ל מגיה: ״ולפי שהצניעו את עצמן נקראו פי [צ״ל פני], ור״ל כדכתיב בר״פ מסעי (במדבר לג ח): ׳ויסעו מפני החירות׳ לשון כבוד, אבל ׳פי החירות׳ הוא לשון גנאי, אכלה ומחתה פיה״. ובפי׳ מהרז״ו שבימים קדמונים היתה תועבת הזנות מצורף לע״ז. וראה לעיל (אות ז) שיש לפרש כן גם דרש המכילתא: חירותן של מצרים.

⁹ בשכ״ט: ״ותניא אין חירות אלא מקום חיחותן של מצרים, שכך היה מנהגם, שכל אחד שבורח מאדוניו כיון שהגיע לחירות נעשה בן חורין״. ובחזקוני כאן: ״פרש״י: הוא פיתום, ועכשו נקרא ׳פי החירות׳ על שם שנעשו שם בני חורין ולא יכלו מצרים להרהר על חירותם של ישראל. כדאיתא במדרש: כך היה מנהגם של מצרים כל עבד שהיה בורח מרבו כיון שמגיע על פי החירות, הוא פיתום, מיד נעשה בן חורין״. ונראה שהיה לפניו דרש הנ״ל במדרש, כי המלים ׳כדאיתא במדרש׳, נמשכים למטה, כי הדרש הראשון הוא במכילתא. וברא״מ כאן: ״ושמעתי לפי שבאותו מקום היה עבודת כוכבים, שלא היה מניח עבד לברוח ממצרים, כמו שכתב רש״י בפסוק ׳אשר הצילו מיד מצרים׳: עד עכשו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, לפיכך נקרא שמו ׳פיתום׳, שפירושו פה סתום, עכשו שנתבטלה אותה עבודת כוכבים ולא מנעה אותם מלברוח ונתברר למצריים בזה שיצאו מעבדות והם בני חורין, ולפיכך לא מנעה אותן כמנהגה, קראו שמו פי החירות במקום פיתום״. ובאע״ז: ״לפני בעל צפון, אמרו כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת, וזהו ׳בעל צפון׳, שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה״. וכ״ה במדרשי התורה לר״ש אשתרוק. ובמכילתא יתרו מס׳ דעמלק פ״א: ״מתחלה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה סוגרת ומסוגרת״.

¹⁰ במדרש אגדה: ״בין מגדול, שנעשו להם נסים גדולים״.
מיומס - בילקוט ויניציא: ״מקום מרומם״, וי״ג: ״מקום מיוחס שלהם״. ורחש״ה: מלשון יון, חג שחגגו הסוריים ורומיים על חוף הים. וראה תו״ש בראשית מז יד. ובחמדת ימים התימני: ״בין מגדול, שם היתה גדולתן של ישראל״. במדרש אבכיר, מובא בילקוט שמעוני רלג: ״וישבו ויחנו לפני פי החירות, כאן נתקיים ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול׳. אמר הקב״ה: זו היא הבטחה שהבטחתי לו, יחזרו לאחוריהם, שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון, וכשחזרו נטלוהו, שנאמר (תהלים סח יד): כנפי יונה נחפה בכסף״. וראה תו״ש בראשית טו קע, מז מה. עי׳ פסחים (קיט:).
ובשפתי כהן כאן: ״ומצאתי מדרש שאמר: שליש הביא לבית פרעה, ושליש נגנז ונגלה לקרח וחזר ונגנז לישראל לעתיד לבא, ושליש גנזו בבעל צפון, שנאמר: ׳כנפי יונה נחפה בכסף׳, אמרו ז״ל: זו ביזת מצרים. כו׳ וכדי שלא יפול לבם בחזרה, נגלה להם המטמון כדי לשמחם ולחזק לבם״.

¹¹ יש גירסא: נשתייר מכל הייראות שלהן, להטעותם שהוא הציל את עצמו״. בספר זכרון על פירש״י: ״בכל הספרים המדוייקים שבידינו כתוב ׳משגיא׳ מלשון: ׳שגיא כח׳ כו׳, ולא מלשון שגגה. ויחסר ממדרשם: אל תיקרי משׂגיא אלא משׁגיא״. וכוון לדברי השכ״ט (יד ב): ״משגיא לגוים ויאבדם, אל תקרי ׳משׂגיא׳ אלא ׳משׁגיא׳, לשון שגיון״. וראה רש״י ויוב״ע, וזכור לאברהם והערות תו חיים בראש הס׳ (דף כה) שנעלם ממנו כל הנ״ל.
בשמו״ר טו רטו: ״וכל עכו״ם שבעולם אבדו, חוץ מבעל צפון שלהם, למה, בשביל להטעותן, לכך נאמר: ׳משגיא לגוים ויאבדם׳, כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקב״ה: וישובו ויחנו לפני פי החירות״. ראה להלן. ובחזקוני כאן: ״דבר אחר ׳לפני פי החירות׳, להטעות את פרעה שיהא סבור ׳נבוכים הם בארץ׳ ומתחרטים על שיצאו כשהם חוזרין לפני פי החירות, שהוא פיתום מקום שעבודם״. ובמדרש אגדה: ״לפני בעל צפון, ע״ז, ולמה הונח באותו מקום, לפי שכל ע״ז שבמצרים ניתכת, ואותה ע״ז לא ניתכה, לפי שלא רצה הקב״ה להתיכה, כדי שיאמר: בעל צפון הסכים על גזירתי, ולא הניח ללכת בני ישראל״. וברעבה״ת: ״נכחו תחנו, תמה להרב רבי יהודה, היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון, והא אמרינן (סנהדרין סג:): ׳אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע״ז פלונית׳, צ״ע. ולי נראה דדוקא לאדם, אבל להקב״ה לא, שהרי מצינו שהקב״ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר״ה ויום הכפורים, אע״פ שלישראל אסור (וכה״ג כתב רש״י ז״ל בר״ה (דף ל. ד״ה א״נ): דאבני בליליא וכו׳ ה״מ בנין בני אדם וכו׳, יע״ש). ועוד נ״ל דעדיין לא ניתנה התורה אין לחוש, אע״פ שכבר היא כתובה ומונחת לפני הקדוש ברוך הוא״. ועי׳ יו״ד סימן קמז, ולהלן כג יג. ובמרכה״מ מתרץ ע״פ הגי׳ במכילתא (לעיל אות ז): ״מקום חירותן של ישראל״. כלומר, שכעת נקראת ׳פי החירות׳ ע״ש חירות ישראל, ואינו שם עבודה זרה.
ובכת״י מדרש החפץ: ״כיון שהגיעו לים אמר הקב״ה למשה: אמור לישראל שיחנו לפני אלוה פרעה, שכשאני מבקש לאבד אומה, אני מבקש אלהיה תחלה, שנאמר: ׳וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות׳. בוא וראה שפרעה הרשע היה משתחוה לנילוס הנהר, הפכו הקב״ה לדם וטבעו במים, נפרע תחלה מן הנעבד ואחר כך מן העובד. מן המצרים היו משתחוים לצאן, שנאמר (לעיל ח כב): הן נזבח וגו׳, התחיל הקב״ה המכה בצאן תחלה, שנאמר (לעיל ט ו): וימת כל מקנה מצרים״.

¹² רד״ה מפרש: מדכתיב ׳נכחו תחנו׳, דרש דשם היו אוכלסין כנגד כל ישראל.

¹³ בשכ״ט שמות: ״ורבותינו דרשו״. ובהערות כותב: לא ידעתי מקורו. ולא ידע שמקורו הוא בתיב״ע כאן. ובהגדה נוסח תימן (דף כב): ״שהיו רשעים בישראל כו׳, והיו מלעיגין על משה ועל אהרן, מיד הביא הקב״ה עליהם דבר גדול בימי החשך וביקש משה עליהם רחמים. אמר לו הקב״ה: חייך שאני משייר לך דוגמא מהן. נשתיירו מכולם דתן ואבירם, שני אחים רשעים גמורים״. וראה ברש״י כאן: ״על בני ישראל״. וכ״כ לעיל ד כו, ובראשית כ יג. ומעין גנים איוב (עמ׳ מג, פו).

¹⁴ תיב״ע כאן.

¹⁵ מובא בפי׳ ר׳ מיוחס. באונקלוס: ״מערבלין״. וכ״ה בתרגום אסתר. ובשכ״ט: ״והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו), מעורבבת, אין היכר בין קול שמחה ובין קול הצעקה. וכן ת״א״ מערבלין במערבלא״. וראה רש״י כאן. בכת״י ילקוט רושיינא: ״נבוכים, סגורין, תרגום: מעורבלין. כלומר הולכין ובאין, כמו הפרי בארבל שמתארבל בתוכו ואינו יוצא, כן היו ישראל במדבר בין המצרים והים״. ובכת״י מדרש החפץ: ״נבכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר, שהן הולכין וחוזרין, הים לפניהם ואנו לאחוריהן. ולשון ׳נבוכים׳ לשון עירוב הוא״.

¹⁶ הגר״א אינו גורס ׳אמר משה הטען׳. ואינו גורס ׳ואמר פרעה ולא ידע מה׳. וכוון לגירסת מכדרשב״י כאן: ״דבר אחר ׳נבוכים׳, אמר פרעה משה הטען״. וטעם הדרש ׳נבוכים׳ מלשון טעות. וכ״ה בתרגום ירושלמי כאן. וראה להלן טז. ובלק״ט הגירסא כמו בדפוס, אלא שהשמיט סוף הדרש: אין נבוכים אלא משה. ובמו״נ (ח״ג פ״נ): ״לסלק מה שהיו האומות חושבים אז, ומה שיחשבו עד היום, שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו, כאמרו ׳נבוכים הם בארץ׳, וכן קוראים אותו הערביים עד היום, ר״ל המדבר ההוא קוראים אותו מדבר התעיה, ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך״. ובפי׳ לחכם קדמון: ״ואמר פרעה, ועל דעת הגאון ור״א: כדי שיאמר ככה״. ובתרגום רס״ג: ״למען יאמר פרעה״.

¹⁷ טעם הדרש: ׳נבוכים׳ מלשון בכיה. וכ״ה בחמדת ימים: ״דבר אחר, נאנחין ובוכין, שדרך איצטגנין משיג ולא משיג, ראה פרעה שעתידין לבכות גבי מרגלים, דכתיב (במדבר יד א): ויבכו העם בלילה ההוא״.

¹⁸ במכילתא נראה שהדרש קאי על המלים ׳ואמר פרעה׳ וזה דוחק, עי׳ בבה״ט. ובמכדרשב״י הגירסא: סגר עליהם המדבר אמר פרעה כו׳.

¹⁹ במדרה״ג ומכדרשב״י: ״דבר אחר ׳סגר עליהם המדבר׳, אמר פרעה: בעל צפון כינס עליהן חיות רעות ואין מניחות אותן לעבור. וכן היה. כיון שראו ישראל ים סוגר ושונא רודף, נשאו עיניהם למדבר, כינס עליהן הקב״ה חיות רעות ולא היו מניחות אותן לעבור, שנאמר: ׳סגר עליהן המדבר׳, אין סגירה אלא חיה רעה כו׳⁠ ⁠״. ובשמו״ר כא ה: ״והיה הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, שנאמר: סגר עליהם המדבר. אמר רבי ירמיה בן אליעזר אין ׳סגר׳ אלא חיות, שנאמר (דניאל ו כג): אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא״ (וכ״ה תנחומא שופטים ע). שם טו טו: ״ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, קרא לכל חיילותיו ואמר להם: אי אתם יודעים שבעל צפון כנס על ישראל כל האריות שבמדבר״. ובמדרש אגדה: ״נבכים הם, שאחוריהם היתה ארץ מצרים, וימינם ושמאלם יערים מלאות כל חיות רעות, ולפניהם הים״.

²⁰ מדרה״ג ומכילתא דרשב״י. ובתנחומא כאן: ״שהיה לבו ספק אם לרדף אם לא״. ובמדרש אגדה: ״וחזקתי את לב פרעה, שלא היה בלב פרעה לרדוף אחר בני ישראל, אבל הקב״ה נתן בלבם לרדוף אחר בני ישראל. שגזרו ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳ (לעיל א כב), לפיכך: ׳וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳ (פס׳ כז). וזהו שאמרו חז״ל: במדה שאדם מודד בה מודדין לו״. ומענין זה ברמב״ם (פ״ו מהל׳ תשובה ה״ג): ״לפיכך כתוב בתורה ׳וחזקתי את לב פרעה׳, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (לעיל א י): ׳הבה נתחכמה לו׳. נתן הדין למנוע תשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב״ה את לבו״. וראה מ״ש בספר המוסר לר״י בר׳ יהודה פ״ב מט״ז (דף סד), ובתו״ש לעיל א קג.

²¹ ספרי במדבר יח. ובמדרה״ג מסיים: ״קל וחומר למדת הטוב שהוא מרובה, שכל המתחיל במצוה נוטל שכרו בראש״.
וראה באע״ז כאן. ובפי׳ לקדמון אחד: ״וחזקתי, אתמה על ר׳ אברהם, למה לא הביט לפירוש הגאון הנכון, שאמר: ׳ואכבדה בפרעה׳ השני (בפסוק יז) הוא על טביעת הים, כי שם מפורש ׳ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבא⁠[ו] אחריהם׳, וזה הראשון: ׳וחזקתי את לב פרעה ואכבדה׳ הוא בעבור אותות ליל האחד ועשרים: ׳ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה׳ (פסוק כ), שהיה קודם אות הטביעה״. וברשב״א יבמות פ׳ הערל מפרש מ״ש ׳ובכל חילו׳, שלא נטבעו בים אלא חילו של פרעה, ולא המון עם מצרים. ׳וידעו מצרים׳, היינו ההמון של מצרים.

²² תנחומא כאן. ורחש״ה מציין ילקוט יחזקאל שע״ח, בשם רשב״י. ולא הרגיש שאע״פ שמצוין שם בילקוט ׳מכילתא׳, אין המקור ממכילתא שלפנינו. אמנם במדרה״ג מובא דרש זה יותר בהרחבה, ומביא הרבה פסוקים וראיות לרעיון זה. גם הראיה מקרא ירמיה טז יט. וכנראה שהיה להם מקור משותף. גם התחלת הדרש במדרה״ג: ״כשהקב״ה נפרע מן הרשעים״. וכ״ה בילק״ש: ״אמר רבי שמעון בן יוחאי אין שמו של הקב״ה מתקבל בעולם אלא כשהוא עושה משפט ברשעים, ואית לן קריין סגיאין כו׳⁠ ⁠״. וראה ילק״ש ח״ב תתטו.

²³ יש גרסאות: ״ולכך כתיב וידעו מצרים״, שהוא המשך לדרש הנ״ל אות כב. ובמדרה״ג כאן, בלק״ט ושכ״ט הוא דיבור בפ״ע.
בפס״ר פי״ב (נא:): ״הלא ידעת אם לא שמעת (ישעיה מה ח), מדבר כנגד עמלק וכנגד המן שבא מחלציו של עמלק, אמר הקב״ה: רשע שבעולם, נזדווגת לבניי, ׳גם לא ידעת׳ בנסים שעשיתי להם במצרים, היך כמה דכתיב: וידעו מצרים כי אני ה׳⁠ ⁠״. ובאגדת בראשית פע״ז: ״הנח לי מה שעשיתי למצרים, דכתיב: ׳וידעו מצרים כי אני ה׳⁠ ⁠״. ובמדרש תהלים פ״ט: ״נודע ה׳ משפט עשה (תהלים ט יז), בדין שעשה במצרים, שנאמר: וידעו מצרים כי אני ה׳⁠ ⁠״. במדרש אגדה: ״כי אני ה׳, לפי שאמר: מי ה׳, שלא הכירו להקב״ה, עתה ידעו כי הוא ה׳⁠ ⁠״.

²⁴ באות אמת מגיה: ״חיבתם״. ורחש״ה כותב: וטעמו נעלם ממני. יש להעיר שבמדרש הגדול ומכדרשב״י הגירסא: ״להודיע ׳שבחן׳ של ישראל, שלא אמרו לו למשה: היאך נחזור לאחורינו, שלא נשבור לב טף שעמנו, אלא האמינו והלכו אחרי משה״. ראה רש״י כאן, שהוא דיבור אחד עם הקודם. וכ״ה בשכ״ט. אמנם במדרה״ג, כמו במכילתא: ״דבר אחר״. וברב״ח: ״הגיד הכתוב שבחן של ישראל, ששמעו לקול משה, ולא אמרו: היאך נתקרב אצל רודפינו ואנו צריכין לברוח, אלא אמרו: אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם״.

²⁵ ראה ת״י, ורש״י. ובעה״ש ע׳ אקטורין: ״שרי מלחמה, וי״מ: סופרים ממהרים לכתוב, והסופרים שראו מוצאם ומסעם היו ממהרים לכתוב למלך״. דידכיות - כ״ה גי׳ כת״י א׳. ויש הרבה גרסאות: דירכאות, דורכיות, דורביות, דיתראות, דידכאות. ולהגי׳ האחרונה בערוך, מפרשים: צופים ושומרים. ובמדרה״ג: דידבאות. ובהערות: צ״ל ׳דידכאות׳, צירים משולחים שכל אחד מוסר השליחות לחבירו וחבירו לחבירו.
ובזהר ח״ב פ׳ בשלח (מו:): ״ויגד, מאן קאמר ליה, אלא הא אוקמוה, אבל חכמוי וחרשוי אתכנשו לגביה ואודעוהו כי ברח העם. ואמאי קאמרו דא, אלא חמו בחכמתא דילהון דהוו אזלי יממא וליליא, אמרו: ודאי ערקין אינון. ולא עוד, אלא דחמו דלא הוו אזלי באורח מישור, כמה דכתיב: וישבו ויחנו לפני פי החירות״.
ובדברי הימים למשה: ״ויצאו עמהם (עם ישראל) ממצרים עמים רבים, ואספסופים רבים עלו עמהם וישבו להם במדבר. ויאמר האספסוף: הלא משה אמר ׳דרך שלשת ימים נלך במדבר׳, ועתה נשכימה יחד מחר, אם יחזרו ישראל מוטב ואם לאו נעשה עמהם מלחמה. וכשהגיע למחר אמרו למשה שהיום הגיע, לפי שכבר עברו שלשת ימים, ואנחנו חוזרים. אמר להם משה: ה׳ עוז לנו, ׳לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם׳ (פס׳ יג). אמרו להם לישראל: בגדתם באדוניכם. אמר משה לישראל: עשו להם מלחמה. ויקומו ישראל ויהרגו בהם הריגה גדולה, והנשארים הלכו לפרעה ויגידו לו כי ברח העם״.
ובכת״י מדרש החפץ: ״דבר אחר, מן הערב [רב] חזרו אל פרעה והגידו לו כו׳, הגרים כנגע צרעת״.
ובשכל טוב: ״ויגד למלך מצרים, חסר ו׳, מלמד שעמלק הגיד לו״. ובתוס׳ בהדר זקנים: ״כי ברח, בגימטריא עמלק. ומ״ש איקטורין שלח עמהם, והם עמלקים״. ובהדר זקנים סוף פ׳ תצא: ״כדתניא במכילתין ׳ויוגד למלך מצרים׳, עמלק הגיד. אמר: פרעה מקדם ואני מאחור, אין מנוס״. וכ״ה באמרי נועם שם: ״כדתניא במכילתא ׳ויוגד למלך מצרים, עמלק הגידו׳. אמר פרעה: אני מקדם ואתה מאחור״. ולפני במכילתא ליתא להמלים האחרונות: אני מקדם וכו׳. ובשפתי כהן בשלח: ״ויוגד למלך מצרים, מצאתי כתוב שבעל צפון החרטומים עשאוהו בשמות ידועים למזלות צורת נחושת, והוא הגיד כי ברח. וכבר הוא ידוע מהמלחמה שעשה עמלק כי היה חכם גדול״.
וראה רש״י כאן: ״ליל שביעי ירדו לים״, ולהלן אות קכב מסדר עולם. וברמב״ן כאן שכן הוא במכילתא, וצ״ב. וראה מ״ש להלן אות קעג, לבאר באריכות דברי רש״י כאן. ובשכל טוב: ״וכל אותו הלילה הלכו בני ישראל בים עד הבקר, ומצרים אחריהם, ובבקר הממם וניערם, נמצא שביום שביעי של פסח שהוא יום מקרא קודש, שהושיע הקדוש ברוך הוא את ישראל מיד מצרים״.

²⁶ מובא ברבינו בחיי כאן בשם מדרש. ומענין זה בהדר זקנים כאן: ״ויש מדרש שבא עוז״א להקב״ה ואמר לו: רבונו של עולם, אמרת ׳ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה׳, ועדיין לא היו במצרים כי אם רד״ו שנים. א״ל הקב״ה: אעשה לך דין, בררו דיינים. טען הקב״ה: לא אמרתי שיהיו משועבדים ארבע מאות שנה אלא בארץ לא להם, ומנה משעה שנולד יצחק התחיל הגירות, ולא היו אלא בארץ אחרת, וכבר עברו מאותו זמן ארבע מאות שנה. ועוד אמרתי ׳ועבדום וענו אותם׳, אבל לא אמרתי שאם יעבדו שלא יקחו שכרם. ועוד שלחתי לאמר לפרעה שישלחם, העז פניו ואמר: לא ידעתי את ה׳, ורצה בכחו לעכבם. מיד באו הדיינים והשליכו עוז״א למטה, והיינו דכתיב (פס׳ י): ׳והנה מצרים נוסע׳ וכו׳, דהיינו שר של מצרים, מדכתיב ׳נוסע׳, ולא כתיב נוסעים״. וראה להלן סה.

²⁷ בפסיקתא חדתא (בביהמ״ד ח״ו): ״אתה מוצא שאמרו לפרעה ׳דרך שלשת ימים נלך במדבר׳, מה עשה פרעה, שלח עמהם שומרים, לאחר ג׳ ימים מה עשו ישראל, הרגו מהם הרבה, ומה שנשתייר חזרו והגידו לפרעה שברחו ישראל, שנאמר: ׳ויוגד למלך מצרים כי ברח העם׳, מה שהלכו ישראל בג׳ ימים חזרו השומרים ביום ומחצה, ופרעה הלך ג״כ יום ומחצה, הוא ששה״. ובכת״י מדרש החפץ: ״מי הגיד לו, שומרי דרכים. אמרו: עד כאן אתם אמרתם ׳דרך שלשת ימים נלך במדבר׳, עמדו ישראל והרגום ולא נשאר מהם אלא הפליטים שהגידו לפרעה״. בכת״י מעין גנים: ״אלו הקיטרין והן שומרי דרכים״.

²⁸ תנ״י בשלח אות ח. וראה לעיל יג ריט. ובפירוש לקדמון אחד, נדפס מכת״י: ״וטעם ׳ויהפך׳ למה שחשב מתחלה: ׳והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו׳ (לעיל א י), אף כי בשמעם כי הם חמושים. וזאת היא דעת הגאון, והיא מעט רחוקה. והנכון, שטעמו נהפך לבבם אחר שהשאילום בכל לבבם. ועוד שאמר להם פרעה ׳קומו צאו׳ (לעיל יב לא), ׳ותחזק מצרים׳ (שם לג). או יהיה טעם ׳ויהפך׳ בעבור החן, שהזכיר הכתוב כבר שנתן השם את חן העם בעיני מצרים (לעיל יא ג), נהפך עתה חנם ואהבתם לשנאת לב, איך הוכו על ידם המכות הגדולות ויצאו מאתם בתחבולות בכסף זהב ושמלות מתחת סבלות בניני הערים והמגדלות ושאר הפעולות. ואשר הוקשה על הגאון, שאמר כי עונש המצריים בעשר מכות בעבור שהשתתפו עם פרעה בהשלכת כל הבן הילוד היאורה, וכן עונשם בטביעת הים כי גם הם רדפו אחרי בני ישראל עמו להשמידם, ויאמר כי אין להם חטא משפט מות, כי הם מוכרחים מפרעה מלכם, כי הפסוק אומר בתחלה: ׳ויצו פרעה לכל עמו לאמר׳ (לעיל א כב), וב⁠[אחרונה: ׳ואת] עמו לקח עמו׳, והנה הם כדמות אנוסים. אולי יפקח עיניו ויראה, כי הכתוב אמר ׳ויעבידו מצרים׳, ׳וימררו את חייהם׳ (א, יג-יד). וכן בוידוי מקרא בכורים יספר המביא כל מה שהגיענו מהם ׳וירעו אותנו׳, ׳ויענונו ויתנו עלינו׳ (דברים כו ו). וכן אמר השם לאברהם: ׳ועבדום וענו אותם׳ (בראשית טו יג), ובאחרונה העיד הכתוב כי נהפך לבבם כלבבו לאמר: מה זאת עשינו״.

²⁹ לעיל יג רב. ובלקח טוב: ״ויהפך לבב פרעה ועבדיו, שלא היו יודעין מה היה להם. כיון שראו בכבודן התחילו מחנקין עצמן. לכן נאמר: מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו״. במדב״ר ג ו, ובילקוט המכירי תהלים (פרק כח): ״אדונו של עבד בוכה שברח עבדו לפניו, ועבד משורר שנפנה. כך המצריים בוכים שברחו ישראל, שנאמר: ׳ויוגד למלך מצרים כי ברח העם׳, וישראל אומרים שירה שנפנו מידם, הוי ׳בכושרות׳ (תהלים סח ז)״.
במדרה״ג ומכדרשב״י בדפוס, נוסף אחרי המלים ׳טובה באה עלינו׳: בתמיה. כלומר, וכי איזה טובה בא לנו ששלחנום. אמנם מגירסת מדרה״ג נראה שהפירוש הוא בניחותא: והלא בשבילן טובה באה עלינו. וכן מפורש דרש זה בתנ״י בשלח ו (מובא לעיל בביאור אות רב).
שם במדרה״ג: ״בית בור בר (שדה בור) כו׳, כך נעשה להן למצרים, לקו ושילחו וניטל ממונם, לכך נאמר: ויאמרו מה זאת עשינו״.

³⁰ כ״ה הגירסא בכתי״א וילקוט. ובדפוס הגירסא: ״דבר אחר ׳ויהפך׳, מגיד הכתוב שכשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותם של מצרים, שנאמר (יחזקאל לב יט): ממי נָעָמְתָּ רְדָה״. ובילקוט המכירי תהלים (פרק קה): ״בטלה מלכותן של מצריים, שנאמר: ויאמרו מה זאת עשינו וכו׳⁠ ⁠״. ובמדרה״ג ומכדרשב״י: ״בטלה מלאכתן של מצרים, ׳מעבדנו׳, מי עובדינו, עכשיו יהיו כל אומות העולם וכו׳⁠ ⁠״. והורביץ לא העיר שיש כאן שני שינוים: ׳מלאכתן׳, במקום ׳מלכותם׳, אע״פ שיש לומר שכוונה אחת לשתיהן. אמנם הדרש ׳מעבדנו׳, ׳מי עובדינו׳, היא נוסחא חדשה.
בשכ״ט: ״הרי כל האומות מקשות עלינו וכו׳⁠ ⁠״. וראה ילקוט שמעוני (ח״א רמא) ממדרש אבכיר: ״והיו יושבין לפניו כל מלכי מזרח ומערב״. ולהלן טו קטז, ולעיל ד טו: ״כבר באה מלכות מצרים לירידה״.

³¹ בהערות ללק״ט מציין: סנהדרין (קה:). ושם הגי׳: ״מבטלת שורה״. ולא העיר שבגמ׳ שם לא יליף כן מקרא זה, רק מאברהם, דכתיב (בראשית כב ג): ׳וישכם אברהם בבקר׳, ומבלעם, דכתיב (במדבר כב כא): ׳ויחבש את אתונו׳. והגי׳ ׳מקלקלת׳ מובאת בד״ס מכת״י. וראה במנח״י בב״ר פרק נה. ובחזקוני כאן: ״פירש״י הוא עצמו אסר, מכאן שהשנאה מקלקלת השורה״. ברש״י לפנינו ליתא. ונראה שצרף לשון הלק״ט לפירש״י. ובמדרשי התורה לר״ש אשתרוק: ״ויאסור את רכבו, אמרו רז״ל שנאה מקלקלת את השורה״. עיי״ש בהערות. ומדרש קדמון, מובא בגנזי קדם (ח״ו, דף כז): ״לעולם השמחה חוטפת את הלב והשנאה מקלקלת את השורה, שכן את מוצא בפרעה, דכתיב: ויאסור את רכבו וגו׳⁠ ⁠״.

³² בכתב יד מדרש החפץ: ״ויאסור את רכבו, הוא בעצמו, מרוב חבתו לרדוף ישראל כו׳, תבוא אסירה שאסר יוסף לקראת אביו ותעמוד על אסירה שאסר פרעה את מרכבתו לרדוף את ישראל״. וראה הדר זקנים (וירא ח) שהדרש הנ״ל נסמך על השינוי בכתוב, שגבי אברהם ובלעם כתוב לשון חבישה, וגבי יוסף ופרעה כתוב לשון אסירה. ובאע״ז כאן: ״ויאסר, בצווי, כמו ׳ויבן שלמה את הבית׳ (מלכים א׳ ו יד)״. ובפירוש לקדמון אחד: ״וידוע כי המרכבה בעלת ארבע⁠[ה] סוסים, כמו שאמר (שם י כט): ׳ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות [כסף], וסוס בחמשים ומאה״, והרכב אמר הגאון שהוא הסוס, או הסוסים המיוחדים לרכיבת המלך, על כן: ויאסור את רכבו״.

³³ ת״כ צו, מכילתא במילואים א ב, ספרי במדבר צג, ודברים פ״י טו, מ״ת שם, ב״ר מה ג, במדב״ר יח ב (חש״ה). מנהגין - י״ג מנהיגין כו׳ מקדימין. ובמדרה״ג: ״דרך מלכים להיות מהלכין בסוף וחיילותיהם תחלה״. בתנחומא שופטים יג: ״בשעה שיצאו ישראל ממצרים, מה כתיב שם, ׳ויוגד למלך מצרים כי ברח העם׳. מיד ׳ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו, ויקח שש מאות רכב בחור׳, עמד פרעה והלביש כל הסוסים ואפילו כל ההדיוטות אבנים טובות ומרגליות״.

³⁴ ראה תו״ש לעיל ט נט, ומ״ש במילואים שם סי׳ יט, לבאר באריכות מאמר זה. ויש להוסיף על מ״ש שם, דברי רבינו בחיי כאן: ״דרשו רז״ל במסכת סופרים: אמר ר״ש בן יוחאי טוב שבמצריים הרוג בשעת מלחמה, וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו. ודרשוהו מן הפסוק הזה. ובאור הדבר, כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך, אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור, שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום, ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם (דברים כ טז): ׳לא תחיה כל נשמה׳. אבל כשהוא בא כנגד הקב״ה, שהוא מכוין למרוד בו, כענין המצריים, אפילו שלא בשעת מלחמה מותר, לפי שהוא מלחמה לה׳, שהרי המצריים כיון שראו כבר במכת בכורות שהקב״ה בעצמו ובכבודו הוא המכה, ועכשיו חוזרין על הים, לא היתה כונתם אלא להלחם עם הקב״ה. ולכך אמר להם משה (פס׳ יד): ה׳ ילחם לכם. כלומר, כיון שעדין רודפים אחריכם, מעתה המלחמה לשם יתברך היא, ולכך נתחייבו להטביעם בים״.
ובחמדת ימים כאן: ״ומדרשו, ׳כשר שבגוים׳ זה עוג, שמל אברהם, וחזר משך בערלתו, והרגו משה, שבא להלחם בישראל. ׳יפה שבנחשים׳ זה בלעם המנחש, כו׳ שבא לקלל. ׳רצץ מוחו׳ שקיימו בו ישראל ארבע מיתות בית דין״.
נומיר - כלומר מספר, וקאי על הלגיונות של רומיים שהיו מכונים בשמות ונספרים במספר (מ״ע). והרבה גירסאות ופירושים יש במפרשי המכילתא על מלה זו. ובחמדת ימים: ״נמרין, ר״ל שאין לה תמורה תחתיו״.

³⁵ בספרי מטות פי׳ קנז: ״מה היה דבר בלעם, אמר להם: אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם לא אתם יכולים להם, שמא מרובים אתם מן המצרים, שנאמר: ויקח שש מאות רכב בחור״. וראה תנ״י בשלח טז. ובזח״ב פ׳ בשלח (נא:): ״ותאנא בההיא שעתא אתא רברבא שילטנא דממנא על מצראי, וכנש שית מאה רתיכין מקטרגין, ועל כל רתיכא ורתיכא שית מאה שילטנין ממנן קטיגורין, הה״ד: ויקח שש מאות רכב בחור וגו׳, וכי שש מאות רכב בחור לא הוו רכבי מצרים, מאי טעמא: ׳וכל רכב מצרים׳. אלא הכי תאנא, הוה סמא״ל אוזיף ליה שית מאה רתיכין מקטרגין לסייעא ליה, הה״ד: ויקח שש מאות רכב בחור כו׳⁠ ⁠״. ועי׳ זח״ג (רסט:), וזהר חדש שה״ש (עא:) באריכות.

³⁶ כ״ה באונקלוס. ובמדרש איכ״ר ג א: ״הלא כתבתי לך שלישים (משלי כב כ), דברים משולשים. ר׳ שמואל בר נחמני אמר מהו ׳שלישים׳ גבורים, כד״א: ׳ושלשים על כלו׳, ומתרגמינן: וגיברין ממנן על כולהון״. וכ״ה במדרש משלי כב. וראה רש״י דהי״א יא א, ותוס׳ גיטין (נו.), בכורות (מט.). בכתב יד ילקוט רושיינא: ״ושלישים, שרים גבורים, כמו ׳ויען השליש׳ (מל״ב ז ב)״. ובכת״י מדרש החפץ: ״ושלישם על כלו, אלו שרי הצבא, שכך מצינו בביאת ישראל אצל דוד, נתירא מהם שהיו גבורים ושרי הצבא עד ששרת שכינה על אחד מהם, שנאמר (דהי״א יב יט): ׳ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים׳. ד״א ׳ושלשים על כולו׳, גבורים הממונים עליהם״. ובפי׳ רבינו בחיי: ״כתרגומו: ׳וגברין ממנן על כלהון׳, כלומר שמנה שרי מאות ושרי אלפים להיותם ממונים על כל החיל העצום ההוא, ושינהיגו אותם״. ובשכל טוב: ״ושלשים דפרעה חסר יו״ד, שחסרה גבורתם ואבדו, שלישים וקרואים מלא יו״ד, שעדפה גבורתם ונצחו״. וראה להלן ממכילתא טו צב, וגנזי שכטר (ח״א עמ׳ שנא). ומכילתא דרבי שמעון בן יוחאי: ״הוא אומר: ׳ושלישים על כלו׳, אף אתה באותה מדה מדדת להם, ׳ומבחר שלשיו טבעו בים סוף׳ (להלן טו ד)״.

³⁷ יש גורסין: ״שהיו משולשין בכלי זיין״. וראה לעיל יג רסא. ובאע״ז כאן: ״דע כי המלך דומה כמו אחד בחשבון, על כן יקרא ׳משנה׳ אותו שהוא אחריו במעלה השנית, מגזרת שנים, ואשר הוא במעלה השלישית יקרא שלישי״. ובפי׳ רב״ח: ״או יאמר ׳ושלשים על כלו׳, כי כל החיל ההוא נחלקו לשלש כתות, ועל כן מצינו שנאבדו בים בשלש כתות, הוא שכתוב (פס׳ כח): ׳לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים׳, וכתיב (להלן טו ד): ׳מרכבות פרעה וחילו ירה בים׳. וכתיב (שם יט): כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים״. ובכת״י חמאת החמדה: ״ושלישים על כולו, הם במעלה השלישית, מעלת המלך, ומעלת המשנה, והיא מעלת שרי הצבאות, ויראה לי שהם השרים הלוקחים פרס מהמלך בשמם ונותנין לאנשי המלחמה, והם אמצעיים בין המלך וחיילותיו״.

³⁸ ראה תו״ש בראשית מא צח, מירושלמי כלאים פ״ח ה״ב. ועי׳ מדרש שה״ש (הוצ׳ גרינהוט) פ״א ט.

³⁹ במכדרשב״י: ״דבר אחר ׳ושלישים על כלו׳, לפי מרכבות הוציא עליהם חיילים. כיוצא בדבר כו׳⁠ ⁠״. ואינו גורס הלשון: ומנין היה פרעה יודע כו׳. ובכת״י מדרש החפץ: ״דבר אחר ׳ושלשים׳, שלשה על כל אחד ואחד, ויש אומרים שלשים לכל אחד ואחד, ויש אומרים שלוש מאות לכל מרכבה, והמרכבה שלש מאות. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר וכי מאין היה פרעה יודע כמה מתו בשלשת ימי החשך, אלא הוציא טמסון שלהן ולפי טמסון שלהן נתן עליהן מרכבות״. ולפנינו במכילתא חסר שם הדורש: ר׳ שמעון בן אלעזר. טומסין - בערוך ע׳ טמס: בלשון יונית ורומית ספר או פנקס. ורחש״ה: בלשון יונית רשימה או מגלה.

⁴⁰ ובזהר חדש שה״ש (עא:): ״עַל כַּלָּה כְּתִיב, דְּהָא עֵיטָא נָטַל עַל כַּלָּה, וּבְגִין לְשֵׁיצָאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וְכָלְהוֹ הֲווֹ זִינֵי מַשִּׁרְיָין עַל כַּלָּה, דַּהֲוַת נָטְלָא קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל״. וראה במנחת שי כאן.

⁴¹ בכת״י מדרש הביאור: ״ויחזק ה׳ את לב פרעה, שכשהכביד בתחלה כך הכביד בסוף, וכשהחזיק בתחלה כך החזיק בסוף״.

⁴² בלק״ט: ״לא היה חושש לרדוף אחריהם״. ובשבות יהודה: טעם הדרש מדלא כתיב ׳וירדוף אחריהם׳.

⁴³ בלק״ט: ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וכי עכשיו יוצאים, והלא כתיב (במדבר לג ג): ׳ממחרת הפסח יצאו בני ישראל׳, מהו ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמה׳, מגיד הכתוב שכשהיו המצריים רודפין אחרי ישראל, היו ישראל מרוממין ומפארין״. וראה אע״ז במדבר לג ג, ויקרא כג, יא. ובמכדרשב״י: ״מגיד הכתוב שכשהיו מצריים רודפין אחרי בני ישראל היו מנאצין ומחרפין ומגדפין, וישראל מפארין ומרוממין ומשבחין ומקלסין ומהללין ונותנין שיר שבח גדולה ותפארת ונצח והוד למי שהמלחמה שלו, כענין שנאמר (תהלים קמט ו): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״.

⁴⁴ כן מתרגם אונקלוס. ובפי׳ שד״ל מבאר כוונת האונקלוס: כי גלוי הראש היה אצלם מורה העדר היראה, וכסוי הראש היה סימן כניעות. ואחריו כ״כ באהבת יונתן על הת״י, ובספר אור התרגום (ירושלים תרצ״ה) בהקדמה. ולדעתי זה טעות, וברור שכוונת האונקלוס ׳בריש גלי׳, כלומר בפרהסיא, בפרסום רב גלוי לעיני כל, בראש חוצות, ואין זה ענין כלל לגלוי הראש. וכן הוא באונקלוס במדבר טו ל ׳והנפש אשר תעשה ביד רמה׳: ״בריש גלי״, כלומר, בפרהסיא. ואפילו לגירסא אחת במכילתא: ׳בראש׳ גלי, גם כן אותו הפירוש. ובתרגום ירושלמי כאן: ״פריקין״, כלומר, שפרקו מעל עצמן עול המצרים. וראה מ״ש בחורב, תשרי תרצ״ח. ובכת״י מדרש הביאור: :ביד רמה, כדרך שהמלכים יוצאים בגדולה. ד״א ׳ביד רמה׳, בראש גלוי, כשם שנגאלו בראשונה כך עתידין להגאל״. והכוונה כנ״ל.

⁴⁵ כ״ה בתיב״ע כאן. ובמכילתא דרשב״י וכתב-יד מדרש הביאור: ״ידו רמה על המצרים״. וראה להלן אות מד. ובשמות רבה טו יג (לעיל בתורה שלמה יב פסוק ב): ״לכ״ו דורות מלך הקדוש ברוך הוא במצרים כו׳, שנאמר: ובני ישראל יוצאים ביד רמה״.

⁴⁶ בז״ח שיר השירים (עא:): ״מאי ׳ביד רמה׳, אלא ביד רמה איהי יד, דכתיב בה (להלן יד לא): ׳וירא ישראל את היד הגדולה׳, ההיא יד גדולה איהי יד רמה״. וראה זהר ח״ב (יח:), ח״ג (קכה:), ז״ח (מד.), תק״ז (כ., לב:, קא.). ובתנ״י במבוא (ע:): ״ובני ישראל יוצאין ביד ׳רמה׳, גימטריא פסל מיכה״.

⁴⁷ במכדרשב״י: ״וירדפו מצרים אחריהם, מגיד הכתוב שלא נכשל אחד מהן כדי שלא ינחשו ויחזרו לאחוריהן״. ובתנחומא שופטים יג: ״מלמד שלא חלה אחד מהם, ולא מת אחד מהם, ולא נתיגע אחד מהם, לכך נאמר: כל סוס רכב פרעה״. ומובא בילקוט המכירי משלי כא. ובדפוס וינציא הגירסא בסוף המאמר: ״וזקני מדין נחשו וחזרו לאחוריהם״. וראה להלן מו מא ממכילתא.

⁴⁸ בשכ״ט: ״שכולן היו מליאי מצוות וזהב וכסף ושמלות ושכינה על גביהם״.

⁴⁹ בהערות מביא לשון סדר עולם פ״ה: ״אור לשביעי ירדו לים, לשחרית עלו ישראל מן הים ונשקעו מצרים, ויום חמישי בשבת היה, והוא היה יום טוב האחרון של פסח״.

⁵⁰ בשכל טוב: ״על הים, מתחננים בתפלה ובתחנונים כדי שיטבעו מצרים בים״.

⁵¹ הסמך מקרא שלפנינו ׳כל סוס רכב פרעה׳, יש לפרש על פי מה שמבואר לעיל (אות י) שבבעל צפון היה גנוזים אוצרות של יוסף. ודורש לישנא דקרא ׳כל סוס רכב פרעה וגו׳ לפני בעל צפון׳, שהמצרים עטרו סוסיהם מכסף וזהב שהיה מונח אצל בעל צפון. וראה לעיל אות לא. ות״י כאן: שרן על ימא כניסין מרגליין ואבנין טבן כו׳. וכ״ה בת״י במדבר לג ח: ״ואזלו על כיף ימא כנשין אונכין ומרגליין״. וראה בילק״ש כאן רמז רנד, ולהלן אות קס ממדרש זוטא, ובתו״ש להלן טו אות רמו.

⁵² במכדרשב״י: ״וישיגו אותם חונים על הים לפני בעל צפון, כיון שראה פרעה את בעל צפון שמח ואמר: הסכים בעל צפון לגזירתי, אני אמרתי לטבען בים, הסכים בעל צפון לגזירתי לטבעם במים. התחיל מזבח ומקטר לפני ע״ז שלו, שנאמר: לפני בעל צפון - ופרעה הקריב״. ובתנחומא בשלח ז: ״כיון שראו ששבו בני ישראל לאחוריהם וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון, אמר פרעה: בעל צפון הסכים על גזרתי לאבדם במים, התחיל לזבח לקטר ולנסך לע״ז, לכך נאמר: ופרעה הקריב״. ובלק״ט: ״הסכים בעל צפון על גזירתי, כשם שאמרתי אני: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳ (לעיל א כב), כך הוא הביאן להטביען בתוך הים, מיד התחיל לזבוח כו׳⁠ ⁠״. וראה בת״י כאן.

⁵³ במכדרשב״י: ״ומה שהלכו קטרין ביום ומחצה הילכו פרעה ביום אחד, הרי שני בשבת שלישי ורביעי. בסוף יום רביעי שהוא עשרים [לחדש], הקריב פרעה מחנותיו, והיה הענן והחשך כל ליל אחד ועשרים, שהוא ליל חמישי, והוא ליל שביעי של פסח, ובאשמורת הבקר טבעו המצרים, שנאמר (פס׳ כד): ויהי באשמורת הבקר וישקף ה׳ על מחנה מצרים״. ובאונקלוס: ״ופרעה קריב״. ובפי׳ לקדמון אחד: ״דעת המתרגם שהוא עומד, כמו ׳הרה תקריב׳ (ישעיה כו יז), ודעת הגאון שהוא יוצא והפעול מחנהו, ודעת הדרש שהקריב זבחים לאלוהו (כלעיל אות נג). וכדעת הגאון מבואר באע״ז: הקריב מחנהו״. וברד״ק בראשית יב יא ׳הקריב׳: פועל יוצא.

⁵⁴ מובא במדרש אגדה כאן. וראה לעיל (אות לא) ממכילתא: ״דרך מלכים להיות מנהגין בסוף, וחיילותיהם מקדמין לפניהם, אבל אני אקדם לפניכם, שנאמר: ופרעה הקריב״. ומובא ברש״י כאן. ובחמאת החמדה כת״י: ״ופרעה הקריב, ׳קרב׳ היה לו לכתוב, אלא כשהתנה עם עמו בעת שפִּתם לרדוף עמו, והשם חזק לבו, שהיה חלוק אם לרדוף אם לאו, וחזקו להכבד בו, הה״ד: ואכבדה בפרעה״.

⁵⁵ רב״ח מפרש שדרש זה של המכילתא קאי על המאמר שהבאתי ממכילתא לעיל אות נג, ובמדרש: הקריב את הפורענות עליו לפי שזבח וקטר לבעל צפון, לפי שראה אותם חונים לפני בעל צפון וחשב כי כחו סגרם במדבר ולא היו יכולין לצאת. וכן מפרש בשבות יהודה. אמנם מתנחומא בשלח: ״ופרעה הקריב, הקריב את הפורענות לבא עליו, והקריב את ישראל לתשובה״. וכן לשון המכדרשב״י: ״ופרעה הקריב, שהקריב את הפורענות לבא עליו״. נראה שהוא דרש בפני עצמו. וכן נראה מלשון הלקח טוב. ובחמדת ימים: ״ופרעה הקריב, שהקריב עצמו לפורענות, כיצד, מה שהלכו ישראל לג׳ ימים הלכו קטרין יום ומחצה, ופרעה הלך יום אחד, ויום ד׳ היה עשרים בחדש, בו הקריב מחנה שלו״. מבואר שמפרש שזה קאי על הדרש לעיל אות נה. ובמדרש תנאים דברים לב לד, על הפסוק: ׳כי קרוב יום אידם׳: ״קרב, זה קרבו של פרעה, שנאמר: ופרעה הקריב״. צ״ב טעם הדרש, ואולי נתכוון להדרש שלפנינו.

⁵⁶ להלן אות נח. ובתנחומא בשלח ח: ״ופרעה הקריב וכו׳, הקריב את ישראל לתשובה״. ובלקח טוב: ״ופרעה הקריב את ישראל לאבינו שבשמים, שנאמר: ׳וישאו בני ישראל את עיניהם׳, תלו עיניהם למרום״. ובמדרש חדש על התורה (דף רלא): ״ופרעה הקריב וגו׳, שהקריב את מצרים לצרה, והקריב את ישראל לתשובה, שנאמר: ויצעקו בני ישראל אל ה׳. והמשל אמר: ים כנגדם ושונא רודף, ודרך לברוח לא היה שם וכיון שראה בצרתן של ישראל עמד ומתפלל לפני הקב״ה, הה״ד: מה תצעק אלי כו׳⁠ ⁠״. ובזהר ח״ב בשלח (מז:): ״ופרעה הקריב, רבי יוסי אמר הא אתמר דקריב לון לתשובה כו׳. ויצעקו בני ישראל, מאן גרים האי דקריבו ישראל לגבי אבוהון דלעילא, פרעה, הה״ד: ופרעה הקריב״. ובזהר לך (פא:): ״ופרעה הקריב, דאיהי אקריב להו לישראל לתיובתא״,. ובפסיקתא חדתא (בבהמ״ד ח״ו): ״כתיב ׳ופרעה הקריב׳, מהו ׳הקריב׳, שהקריבם לתשובה״. ובכת״י מדרש הבאור: ״ופרעה הקריב כו׳, כיון שבא פרעה השליכו ע״ז מידיהם״. וראה להלן אות סו, ובויק״ר ריש פכ״א. ומדרש תהלים מזמור כז: ״בקרוב עלי מרעים, שנאמר: ופרעה הקריב״.

⁵⁷ לעיל נז.

⁵⁸ תו״ש בראשית יב קמא.

⁵⁹ שאם לא כן, מה היה שנשאו עיניהם לאחוריהם. שבות יהודה.

⁶⁰ בס׳ מנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב עמ׳ כ): ״ובו בלשון שישראל קורין להב״ה הוא עונה אותם כו׳. ישראל קראוהו בה׳, שנאמר: ויצעקו בני ישראל אל ה׳, והקב״ה ענה אותם בה׳, שנאמר: לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״.

⁶¹ תורמיות - עי׳ ערוך ע׳ טורמיות: ״חבורות״. ובשבות יהודה: ״שורות שורות״. וי״ג: ״טורמיות״. ובמדרה״ג: ״טורמאות״. ובחמדת ימים: ״טורמאות להבהיל ישראל״. וראה ברש״י כאן הוסיף: ״בלב אחד״. וכן בהדר זקנים: ״נוסע אחריהם, נוסעים בלב אחד״. ובלק״ט: ״כולן כאיש אחד״.
נוסעים אין כתיב כאן - וכ״ה באות סה. כבר כתבתי בכ״מ שסגנון זה ׳אין כתיב כאן׳, בא להוציא מנוסח אחר. וכן כאן בנוסח שמרוני: ״נטלים״. וכן באונקלוס ות״י. ובחזקוני: ״והנה מצרים נוסע אחריהם, הכתוב קורא אותם בלשון יחיד, כמו ׳ויבא עד חברון׳ (במדבר יג כב), וכן ׳האורב קם מהרה ממקומו׳ (יהושע ח יט), והם היו חמשת אלפים״.

⁶² דברים רבה א כב: ״לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמט ח), ׳נכבדיהם׳ אלו שריהם של מעלה. כשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם, והיו רואין שרן של מצרים פורח באויר. מניין, א״ר יצחק דכתיב: ׳והנה מצרים נוסע אחריהם׳, זה השר שלהן״. ובזהר ח״ב (יט:): ״אמר ר׳ יהודה כתיב ׳והנה מצרים נוסע אחריהם׳, ואמר רבי יוסי זה שר של מצרים הוא, ואת אמרת ׳וימת מלך מצרים׳, זה שר של מצרים. אמר רבי יצחק האי מלה קא מסייעא לההוא דלעילא, כתיב הכא: ׳והנה מצרים׳, וכתיב התם: ׳וימת מלך מצרים׳, מלמד דעכשיו לא היה מלך, דהורידוהו מגדולתו, ולפיכך כתיב ׳והנה מצרים׳, ולא כתיב ׳מלך מצרים׳. ומה דאמר ׳וימת׳, כמה דאת אמר: ׳כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך׳ (לעיל ד יט)״. ובמדרש ויושע, מובא ברב״ח כאן ובהד״ז: ״ויש מפרשים שהוא שרו של מצרים ושמו עוזא״. עוד שם: ״ויש מפרשים דהיה מצרים סבא, כלומר בן חם. אך דוחק שהאריך ימים כל כך (ראה להלן ר, ולעיל כו). וי״מ שהיה טפל אחד ששמו מצרים, ולפיכך באו ישראל ואמרו: כיון שטפל זה בא, בידוע שכולם באו״.

⁶³ מכדרשב״י כאן, ותנחומא בשלח ט: ״תפשו אומנות אבותיהן, וכשהן צועקין הקב״ה מצוי להם, שנאמר (דברים ד כט): ובקשתם משם את ה׳ א׳ ומצאת״. ובמכילתא הביאו הרבה ראיות מפסוקים שונים. ובקטעי מדרשים מכת״י הגניזה (עמ׳ קיז): ״ויצעקו בני ישראל אל ה׳, תפסו אומנות אביהם, וכשהן צועקין הקב״ה מצוי להם, הה״ד: ובקשתם משם את ד׳ אלהיך ומצאת וגו׳, שבשעה שרדפו המצריים אחרי ישראל עד הים וחנו מאחריהן, נמצא האויב אחריהם והים לפניהם, ראו ישראל את המצריים ונתיראו, התחילו לעשות תשובה גדולה וקראו להקב״ה בכל לבם, הה״ד: ויצעקו בני ישראל אל ה׳, ראה משה בצרתן של ישראל, עמד ונתפלל לפני הקב״ה, אמר לפניו: ריבון העולם, האויב מאחריהם והים מלפניהם והם נתונים בצרה, יהי רצון שתפנה להם ברצון״. ובמנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב דף כב): ״תפשו אומנות האבות בידם שהיא התפלה״. וראה לעיל אות נג, ולהלן סז. וברמב״ן כאן: ״ואונקלוס תרגם בכאן: ׳ויצעקו׳, ׳וזעקו׳. עשאו ענין תרעומת לומר שלא התפללו, אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים כלשון ׳ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך׳. וכמוהו ׳ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים׳ (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא: תפשו להם אומנות אבותם״. ובפירוש לקדמון אחד: ״פירוש הגאון נכון הוא, והוא על דעת חכמינו כי פירש ׳ויצעקו׳ כמו ׳ויצעקו אל ה׳ בצר להם׳ (תהלים קז ז). ועל הדבר השני שאמרו לו ׳המבלי אין קברים׳ אמר להם: ׳תחרישון׳, לא על תפלתם, ואין להרשיעם על זה, לפי שאין אדם נתפס על צערו״. ומבואר שלדעת המכילתא ׳ויצעקו׳ מלשון תפלה. ובספר זכרון בשם ר״י אבוהב מפרש שלא היתה תפלתם בתום לבב, אלא מנהג אבותיהם, כמצות אנשים מלומדה, שאין דרך המתפלל ומתחנן להטיח דברים ולומר ׳המבלי׳. וכ״כ בזית רענן ובגור ארי׳. וזה דוחק, כי דעת המכילתא שצעקה זו מלשון תפלה. ומה שאמרו ׳המבלי׳, כבר תרצו (להלן אות סט בת״י) ש׳רשיעי דרא׳ אמרו כן. וראה רמב״ן שם, ולהלן אות סז.

⁶⁴ לעיל אות סו. תנחומא שופטים יד. ומכדרשב״י יתרו (דף צט).

⁶⁵ תנחומא שופטים ג, וראה להלן אות צא, ומכילתא מס׳ דבחדש יתרו פ״ג. ובמדרש ויושע: ״אמרו חז״ל, בשעה שרדפו המצריים את בני ישראל יראו אותם ישראל, אחזום אימה ורעדה, אזי נמשלו ישראל ליונה, שבורחת מן הנץ וכשבאה לקנה מצאה שם נחש. כך ישראל, בשעה שראו את המצריים אמרו למשה משה רבינו: אנה נלך, הרי מצרים לאחרינו והים לפנינו. אז נשאו קולם בבכיה, ואף משה בכה עמהם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא״.

⁶⁶ בלקח טוב: ״לאחר שצעקו אל ה׳ הלכו ואמרו לו למשה כו׳⁠ ⁠״. וכ״כ בזי״ר, שתקנו הדבר בתפלה. וברמב״ן כאן מפרש דברי המכילתא: ״מאחר שנתנו שאור בעיסה, באו להם אצל משה, אמרו לו: ׳הלא זה הדבר אשר דברנו אליך׳ וגו׳, ושאור שבעיסה הוא היצר הרע. והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה׳ לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו, ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה״. ובלק״ט: ״כשם שמתו אחינו במצרים בשלשת ימי אפלה, למה לא מתנו שם, אלא לקחתנו למות במדבר להיות נבלותינו לחורב ביום ולקרח בלילה״. עו״ש ברמב״ן פ״י: ״ויצעקו בני ישראל אל ה׳ ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה׳ להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם שם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, אבל הנכון שנפרש שהם כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם; אמר כי הכת האחת צועקת אל ה׳, והאחרת מכחשת בנביאו ואינה בוחרת בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, ועל זאת כתיב (תהלים קו ז): וימרו על ים בים סוף״. ויש להעיר שכן מבואר בת״י כאן: ״ואמרו רשיעי דרא למשה כו׳⁠ ⁠״.
בדרשת אבן שועיב: ״כת אחרת שהיו מסופקים במשה ובנביאותו״. וכ״ה ברמב״ן: ״ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה׳ ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם, ואע״פ שראו האותות והמופתים, חשבו שעשה אותם בדרך חכמה, או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היו פרעה רודף אחריהם״. וראה להלן אות קב.
המבלי אין - כפל המלים לשון צחות. אבן עזרא כאן ובמדבר יב ב, ויקרא כו מד. רמב״ן שמות כב כב, בראשית יז יח.

⁶⁷ במשנת רבי אליעזר פ״ט (דף קעה), ואבות דרב נתן נוסח ב׳ (עח), ושמו״ר כא ז, להלן פסוק טו, לקח טוב במדבר (עמ׳ קז:), מדרש אגדה שלח (יד כב). וראה רש״י דברים א, ומדרש אגדה שם. וזח״ג (קסו.).

⁶⁸ מובא במנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ד, רכט). ועי׳ ברכות (יט.).

⁶⁹ מכילתא דרשב״י בשינויים. וראה להלן אות עג, וילקוט שמעוני ח״א קעו, מתנחומא.

⁷⁰ בפירוש רס״ג לשלש עשרה מדות (הוצ׳ עהרענרייך), ושם מביא: וכמו כן ביוסף שמכרו אותו אחיו לא מצאנו שהתחנן לפניהם, ומצאנו בכאן שאמר: ׳אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו׳ (בראשית מב כא). ראה מ״ש בתו״ש בראשית מב אות עט, ופ״ב אות קסו. ומסתבר שמקור הדבר הוא במדרש חז״ל. ובאע״ז כאן: ״הלא זה הדבר, איננו מפורש רק ידענו כי כן היה, כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא הי׳, ודבר הזה הוא בכלל ולא שמעו אל משה״. ובתרגום שמרוני הוסיפו בקרא לעיל ו ט: ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ויאמרו אל משה חדל נא ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר״. ראה מ״ש הר״י אברבנאל ומשתדל. ולא ידעו מדברי הרס״ג הנ״ל שזו מדה בתורה. ובפירוש לקדמון אחד: ״והגאון ור׳ אברהם אמרו שזה בכלל ׳ולא שמעו אל משה׳ (לעיל ו ט), ור״ש אמר בכלל ׳ירא ה׳ וישפוט׳ (לעיל ה כא)״.

⁷¹ בלק״ט: ״בא וראה חכמתו ותבונתו של משה רבינו כו׳⁠ ⁠״. בלק״ט לעיל ב י: ״ששה שמות נקרא לו למשה כו׳, ׳יקותיאל׳ שקיוו ישראל להקב״ה בימיו, שנאמר (לעיל ד לא): ׳ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל׳, וגם בשעה שאמר להם: אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳, קיוו לדיבורו״. ובויק״ר ריש פכ״א: ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא (תהלים כז א), ר״א פתר קרייא בים, ׳אורי׳ בים, שנאמר (פס׳ כ): ׳ויאר את הלילה׳. ׳וישעי׳, התיצבו וראו את ישועת ה׳. ׳ממי אירא׳, ויאמר משה אל תיראו״. וכ״ה במדרש תהלים מז׳ כז, ובפסיקתא דר״כ פכ״ז. ובזהר ח״ב (מז:): ״ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳. אמר רבי שמעון זכאה חולקיהון דישראל, דהא רעיא כמשה אזיל בגווייהו. כתיב (ישעיה סג יא): ׳ויזכור ימי עולם משה עמו׳. ׳ויזכור ימי עולם׳, דא קודשא בריך הוא. ׳משה עמו׳, (מכאן אוליפנא) שקיל הוה משה ככל ישראל. ואוליפנא מהא כי רעיא דעמא הוא ממש עמא כלהו, אי איהו זכי עמא כלהו זכאן, ואי איהו לא זכי עמא כלהו לא זכאן ואתענשו בגיניה, והא אוקמוה. ׳התיצבו וראו׳, לית לכו לאגחא קרבא, דהא קודשא בריך הוא יגיח קרבא בגיניכון, כמה דאת אמר: ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״.

⁷² יציבה כו׳ - מכילתא מס׳ דשירה סוף פרשה י, מכדרשב״י, מדרש תנאים וילך לא יד (קפב), ירושלמי סוטה (פ״א ה״ט) יז ע״ב, שמו״ר א כא, מדרש משלי יד א (חש״ה).
בשכל טוב: ״וראו את ישועת ה׳, היה משה מתכוין ברוח הקודש ויודע היה שהקב״ה נפרע ממצרים באותו יום, אבל אינו יודע באיזה פורענות, לפיכך אמר סתם״. וראה להלן אות עו: ״אמר להם למחר״. בלק״ט: ״מלמד ששרת עליהם רוח הקודש כו׳⁠ ⁠״. נראה מלשונו שזה דרש בפני עצמו, וכן מוכח ממכילתא דרשב״י: ״התיצבו וראו, אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקודש כו׳⁠ ⁠״, ולא הביא כלל תחלת הדרש. [ויפה עשה במ״ע שהציג בדרש המכילתא נקודה אחרי המלה היום. וחש״ה לא הרגיש בזה]. ויש גרסאות שונות: ״שרתה עליכם רוח הקדש״, ״ישלח עליכם רוח הקדש״ [ובמ״ע כוון קצת לגירסת הלקח טוב].
במכילתא יתרו מסכתא דבחדש פ״ג: ״רבי אליעזר אומר ׳הראיני את מראיך׳ (שה״ש ב יד), כענין שנאמר: התיצבו וראו את ישועת ה׳⁠ ⁠״. וכ״ה בשהש״ר ב לא. ובמנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב עמ׳ כא): ״ובבקיעת ים סוף כתיב: התיצבו וראו את ישועת ה׳, ר״ל התיצבו בתפלה ותושעו״. ובלק״ט נצבים (נ:): ״דבר אחר ׳אתם נצבים׳ (דברים כט ט), אמר להם משה בואו וראו ואגידה לכם על כמה יציבות התיצבתם. בתחלה על הים, כענין: התיצבו וראו את ישועת ה׳, ואח״כ התיצבתם לקבל את התורה, שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר״. [ומענין זה מה שאמר משה אל העם, מביא בקדמוניות היהודים (ספר שני, עמוד ע): ועמד בתוך ההמון ואמר אילו היו בני אדם שניהלו את עניניכם יפה עד היום, הרי לא היה זה מן היושר שלא להאמין שינהגו כך גם בעתיד, (לא כל שכן) שמעשה שגעון הוא להתיאש בשעה זו מהשגחתו של אלהים שממנו באו לכם, בלי שפיללתם, כל מה שהבטיח על ידי על הצלתכם ושחרורכם מעבדותכם, דוקא (עכשיו) כשבאתם במיצר באין מוצא, לפי דעתכם, צריכים הייתם לקוות לעזרת אלהים שפעל גם את זה וסגר אתכם במקום נידח זה, כדי להצילכם מהמצרים האלה שלדעתכם ולדעת אויביכם לא תהיה לכם הצלה כאן, ולהראותכם את כוחו ואת דאגתו לכם, כי אין אלהים שולח עזרתו לאהוביו בענינים פעוטים אלא במקום שהוא רואה כי אפסה לבני אדם כל תקוה להיטיב את גורלם, לפיכך בטחו בעוזר כזה, שהכוח לו לעשות גם את הדברים הקטנים לגדולים ולדון המון גדול כזה לחוסר אונים, ואל תבהלו מפני מערכותיהם של המצרים ואל תתיאשו מישועה, משום שהים וההרים מאחריכם אינם נותנים לכם דרך להמלט, כי ברצונו של אלהים יכולים ההרים ליהפך לכם למישור והים ליבשה].

⁷³ במכדרשב״י הגירסא: ״אמרו לו: אימתי אמר להם היום כו׳⁠ ⁠״. ובמהד׳ הורביץ אין שום גירסא אחרת. וזו גירסא נכונה המתאימה עם הגירסא שבמאמר עה. ופי׳ מלת ׳תורמיות׳ ראה לעיל אות סב.
באע״ז כאן: ״יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל, והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים; הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות״. ובפי׳ הטור: ״ואלו ראה האע״ז הדרש שדרשו רבותינו בפסוק ׳ושלשים על כלו׳ (פס׳ ז), שכנגד אחד מישראל הי׳ ג׳ מצרים, ואיכא למ״ד ש׳, לא היה מפליג עליו, ולא היה תימה. ומי הגיד לו שלא בא עמלק בעם כבד מאוד״.

⁷⁴ במכילתא בא מס׳ דפסחא פי״ב: ״כיוצא בדבר אתה אומר: ׳וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה׳ (דברים יז טז), והיכן אמר, כי אשר ראיתם וגו׳⁠ ⁠״. וראה במילואים כאן ביאור המאמר.

⁷⁵ ראה במילואים כאן.

⁷⁶ ברביד הזהב כותב שמדברי הזהר כאן יש לפשוט החקירה, מי שנשבע או נדר שלא יראה פני פלוני, אם מת הפלוני מותר לראותו במותו לצורך, כגון להתיר אשתו או לענין שירדו בניו לנחלה. ומביא שו״ת בית יעקב (סי׳ ו) שמפלפל בדברי הזהר הנ״ל. ואחריו בתורה תמימה כאן, כדרכו להעתיק בכ״מ דברי הרביד הזהב. ובמקור ברוך (ח״ד דף תתקצח). ולא ידעו שהשאלה מבוארת בשאלות ותשובות הגאונים - שערי תשובה (סימן ר): ״וששאלתם מי שנשבע שלא יכנס אצל אחיו וחלה או שמת, אם מותר להכנס אצלו או לקוברו, כך אנו רואים: כל זמן שאחיו חי לא יכנס אצלו ואפילו לבקרו, אבל אם מת אין זה נכנס אצלו ומותר הוא ליכנס לקוברו״. וכ״ה בתשובת הגאונים הרכבי סי׳ נד, ותה״ג ליק סי׳ נא. ועי׳ בבית האוצר (ח״א כלל ז) דמת לא מקרי אדם, ושו״ת ביכורי שלמה או״ח סי׳ כה, ורמב״ן דברים כא טז, ובשו״ת בית דוד סי׳ פ״א, ובהערותיו לתה״ג שערי תשובה. ויש להעיר בזה מקרא בראשית מו ד: ׳ואנכי אעלך גם עלה׳, וחזר לכנען כשהוא מת. ולכאורה מוכח מזה כשאדם עושה תנאי כזה עם חבירו והביאו מת, קיים התנאי, ועיי״ש בתו״ש אות ל: ״גם עלה, מהו ׳גם׳, אפילו מת״, מוכח שצריך ריבוי. וכן אולי לגבי הבטחת הקב״ה שאני. ובעיקר ראית הזהר מכאן צ״ע לפ״מ דמבואר לעיל (אות עז-עח) שקרא זה אתי לאיסור חזרה לישיבה בארץ, ואין הכוונה כלל כפשטא דקרא לאיסור ראיה. וראה מ״ש במילואים מהבכור שור.

⁷⁷ ראה לעיל אות עט. ואות עז-עח. ובזהר שם (מז.).

⁷⁸ ירושלמי תענית פ״ב ה״ה, תרגומים כאן. בפרקא דרבינו הקדוש (בג׳ ספרים נפתחים, כו) בסגנון אחר: ״ארבע כתות נחלקו ישראל על שפת הים. אחת אומרת נברח מנגדן, ואחת אומרת נפול, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה. זו שאומרת נברח, משה מפייסן ואומר להם: אל תיראו. זו שאומרת נפול, אמר להן: התיצבו וראו את ישועת ה׳. וזו שאומרת נחזור למצרים, אמר להם ברוח הקודש ואומר ׳כי אשר ראיתם את מצרים היום׳. וזו שאמרה נעשה מלחמה, משה מפייסן ואומר: ה׳ ילחם לכם״. וכ״ה ב׳חופת אליהו רבה׳ בראשית חכמה, וכבוד חופה, בשינויים קלים. וסגנון אחר בפרקי דרה״ק בספר הלקוטים (גרינהוט, דף מג, אות לה): ״שלש נעשו ישראל על הים״, ומשמיט ׳נברח מנגדן׳. וכ״ה במדרש ויושע: ״אמרו חז״ל כו׳ נעשו שלש כתות״. וכ״ה בכת״י אור האפלה. ובמנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ד, תקפז), וב׳תוספת טעם׳ בחמדת ימים: ״שלש כתות; ר״ל הכהנים אמרו נצווח כנגדן, הלוים אמרו נלחם בהם, ישראל אמרו נחזור למצרים, שכבר הלכו ממנה המצרים, ונירשם״.
נצווח כנגדן - בתרגום ירושלמי א׳: ״וחדא אמדה נבלבלה (וי״ג: נלבלבא) לקובליהון ונערביבה יתהון״. ובת״י ב׳: ״נלולוה לקובליהון כו׳⁠ ⁠״. ובתרגום ירושלמי מכת״י להלן טו ג, הגירסא: ״וחדא הות אמרה נמני לקובליהון ונערבב יתהון״. ובמחזור ויטרי (עמ׳ שז): ״ניצווח ונימני לקובליהון״. ובשכל טוב: ״נערבב אותם ונצווח כנגדם כו׳, נצווח כנגדם ונערבב אותם. אמר להם משה: ואתם תחרישון״. ויש לתקן כן גם בלק״ט. ובפרקי דרבינו הקדוש: ״נברח מנגדן״. ובמהד׳ גרינהוט: ״נצא כנגדן״. ונראה שעיקר הגירסא נצווח. והפירוש, כמבואר ספרי שופטים (פי׳ קצב): ״ואל תערצו (דברים כ ג), מקול הצווחה, כדרך שאומות העולם עושים מניפים ומריעים וצווחים ורומסים וכו׳⁠ ⁠״. וכ״ה בסוטה (מב.). ומבואר שא׳ מטכסיסי המלחמה שלהם היה שעשו צווחות כדי לערבב ולהבהיל את השונא, ועל זה דרשו ׳ואתם תחרישון׳. וכן נראה מהמבואר במכדרשב״י (יד יג) דורש קרא ׳ועליון יתן קולו׳ (תהלים יח יג), כנגד צווחות שלהן (כלומר, של המצרים). ובמכילתא שם דורש ׳ויהומם׳, כנגד צוחה שלהם. ובירושלמי סוטה (פ״ח ה״ג): ״ועליון יתן קולו, כנגד קול הקרנות שלהן״.
ובצרור המור כאן: ״ובירושלמי אמרי: מהם התפללו וצעקו, ומהם אומרים נלחם כנגדן, ומהם אומרים נשוב למצרים, ומהם אומרים נצחון כנגדן. כנגד הצועקים אמר: אל תיראו, התיצבו וראו וכו׳. וכנגד האומרים נצחון כנגדם בקולי קולות, אמר: ואתם תחרישון. ובמדרש אמרו כו׳ האחת האמינה וצעקה כו׳, הג׳ אמרה נפיל עצמנו לים כו׳. הכת שאמרה ׳ויצעקו׳, השיב להם הש״י: מה תצעק אלי וגו׳⁠ ⁠״. ומ״ש בשם ירושלמי, ליתא לפנינו בירושלמי תענית, ולפ״ד מבואר בירושלמי שהיו שתי כתות; אחת שצעקה והתפללה, ואחת שצעקה כנגד האויב לבלבל אותו.
וברבינו בחיי כאן מביא מדרש בסגנון אחר לגמרי: ״ואמרו במדרש: ד׳ כתות היו על הים. כת ראשונה לא היתה חפצה בישועה, ועליהם אמר משה: התיצבו וראו את ישועת ה׳, ועליהם אמר הכתוב (תהלים קו ז): ׳וימרו על ים בים סוף׳. כת שניה אומרת לחזור למצרים כו׳. כת ג׳ אומרת להלחם כו׳. כת ד׳ היו צועקים להקב״ה, שנאמר: ויצעקו בני ישראל אל ה׳, עליהם אמר: ׳ואתם תחרישון׳, ע״כ. ואונקלוס תרגם ׳ויצעקו׳: ׳וזעיקו׳, עשאו מלשון תרעומת כו׳, ומצינו בפירוש ׳ואת זעקתם שמעת על ים סוף׳ (נחמיה ט ט), וכן רבותינו ז״ל הבינו אותו מלשון תפלה ממה שכתבתי למעלה: ויצעקו, תפסו אומנות אבותיהם״.
ושיטה זו של המדרש, שכנגד הכת שצעקו לה׳ אמר ׳ואתם תחרישון׳, מבוארת גם בזהר ח״ב (מז:): ״תא חזי הכא כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל בההוא זמנא לא בעי קודשא בריך הוא דיתערון ישראל אתערותא לתתא כלל, דהא אתערותא לעילא היא, דהא אבהן אקדימו ואתערו אתערותא דא לעילא וזכותא דלהון קאים קמיה (ואתערו אתערותא דא), ולא בעא קודשא בריך הוא דישראל יתערון לתתא כלל (דהא באתרה לעילא הוה), הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, תחרישון ודאי, ולא תתערון מלה דלא אצטריך לכו״, עיי״ש. אמנם מה שכ׳ הק״ע בירושלמי שם, וכן בבירורי המדות במכילתא, שהפי׳ ׳נצווח כנגדן׳ קאי על התפלה, לא נכון, כי מלשון התרגומים והראשונים מבואר שהביטוי ׳נצווח כנגדן׳ הפירוש כמבואר בספרי וגמ׳ סוטה הנ״ל. ולהלן מספר הישר מבואר שכת רביעית אמרה: ״לבוא בתוך מצרים להומם״. מבואר גם כן שמפרש ׳נצווח כנגדם׳, כלומר לערבבם ולהומם.
שו״ר בפי׳ לא׳ מהקדמונים: ״והגאון (רס״ג) הלך אחרי הדרש לקרבתו מן הפשט, כי יש דרש שארבע כתים נעשו, אמר הגאון שבכלל ׳התיצבו׳ הכת שהיתה רוצה לברוח, ומי יתן ידעתי אנה יברח הבורח. וחכמינו אמרו: ואחת אומרת נפול לים, אמר להם: התיצבו וראו. וכן אמר בכת הרביעית, שהיתה רוצה להרבות דברים, ואמר לה משה: ׳ואתם תחרישון׳. ולא כן אמרו חכמינו, כי בדרש: ׳ואחת אומרת נצוח כנגדן׳, כדמות בעלי המלחמות. ואני ידעתי כי הגאון ברח מהלשון הכתוב בדרש, בעבור פירושו כי ׳ואתם תחרישון׳ שב אל הדבור השני, שהתרעמו ישראל על משה והוכיחוהו לאמר: ׳מה זאת עשית לנו׳, ׳חדל ממנו׳. ומי יתן והגאון היה מפרש הפשט לבד והדרש לבד מבלי עירוב. והוצרכתי לזה, כי תמצא הגאון לרוב ענותו ישתדל לקרב הדרש אל דרך הפשט ברוב פירושיו. ואין צורך, כי ידענו שחכמינו ידעו הפשט יותר מכל הבא אחריהם, ותמצאם לעולם יזכרוהו בכלל הפירושים הדרשיים״.
מה שתמה על דברי הגאון שכת אחת רצו לברוח כו׳, הבאתי לעיל שכן היא הגירסא בפרקא דרה״ק: אחת אומרת נברח. ומ״ש בפי׳ המלים ׳נצווח כנגדן׳, לא כרס״ג, כבר נתבאר לעיל. ומ״ש בהערות לתרץ שהרס״ג פי׳ המלים ׳נצווח כנגדן׳ כעין מ״ש הק״ע בפי׳ הירושלמי הנ״ל, זהו דוחק גדול. ובאע״ז: ״ואתם תחרישון, הפך ויצעקו בני ישראל״. וראה לעיל שני פירושים ב׳ויצעקו׳, אם זה לשון תפלה, או תערומת, כדעת האונקלוס.
בספר הישר כאן: ״ויתחלקו כל בני ישראל מפני מצרים לארבעה ראשים, ויתחלקו אל דבריהם, כי יראו את מצרים, ומשה ידבר אליהם אל כל אחד ואחד. הראש האחד: בני ראובן ושמעון ויששכר, ויאמרו להפיל את נפשם בים, כי יראו מאד מפני כל מצרים. ויאמר אליהם משה: ׳אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום הזה׳. הראש השני: בני זבולון ובנימין ונפתלי, ויאמרו לשוב מצרימה עם מצריים. ויאמר אליהם [משה]: ׳אל תיראו כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עולם׳. הראש השלישי: בני יהודה [ודן] ויוסף, ויאמר ללכת לקראת מצרים להלחם אתם. ויאמר אליהם משה: עמדו בעמדכם כי ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳. והראש הרביעי: בני לוי גד ואשר, ויאמר לבוא בתוך מצרים להומם. ויאמר אליהם משה: עמדו בתוך מעמדכם ואל תיראו אך קראו אל ה׳ להושיע אתכם מידם. ויהי אחר כך ויקם משה מתוך העם ויתפלל אל ה׳ ויאמר: אנא ה׳ אלהי כל הארץ הושיעה נא את עמך הזה אשר הוצאת ממצרים, ואל יאמרו כל מצרים כי יד גבורה להם. ויאמר ה׳ אל משה: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו״. (ופילון מביא חלוקת הכתות בסגנון אחר: כת א׳ ראובן ישכר זבולון ושמעון, כת ב׳ גד אשר דן, כת ג׳ לוי יהודה בני יוסף ובנימין).

⁷⁹ בשמו״ר ל כב: ״ויעמד יהושפט שופטים, וכשבאו בני עמון ומואב הן היו עומדים והקב״ה עושה מלחמתן, שנאמר (דברי הימים ב׳ כ טו): ׳כי לא לכם המלחמה כי לאלהים׳. כשם שאמר מרע״ה: ה׳ ילכם לכם. למה, מפני שעשו את הדין גרמו הישועה שתבא״. ובויק״ר כא א: ״וניער פרעה וחילו, מכאן ואילך אמר ישראל ׳אם תחנה עלי מחנה׳ של מצרים, ׳לא יירא לבי׳, ׳אם תקום עלי׳ מלחמתן של מצרים, ׳בזאת אני בוטח׳, בזאת שהבטחתני, שנאמר: ה׳ ילחם לכם״. וכ״ה בפסיקתא דר״כ (פ׳ כז). ובמדרש אגדה חקת: ״על כן יאמר בספר מלחמת ה׳ (במדבר כא יד), זה ספר ואלה שמות, שבו כתוב המלחמה שעשה הקב״ה עם מצרים, והמלחמה שעל הים, שנאמר: ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, זו מלחמת הים. ׳כי ה׳ נלחם להם במצרים׳, זו מלחמת מצרים״. וראיתי להביא כאן מ״ש באשכול (ח״ב דף סה): ״כתב רב סעדיה גאון ז״ל, י׳ פסוקים צבור קורא אותם ומתרגם אותם כשמגיע הקורא עליהם, ואח״כ חוזר הקורא וקוראם. אלו הם: ה׳ ילחם לכם, ויאמינו בה׳, ה׳ איש מלחמה, מי כמכה באלים ה׳, מקדש ה׳ כוננו ידיך, ה׳ ימלוך לעולם ועד, כי מחה אמחה את זכר עמלק, שוב מחרון אפך, ה׳ ה׳ אל רחום, תמחה את זכר עמלק וכו׳⁠ ⁠״. וראה אוצה״ג מגלה (דף 31).

⁸⁰ במדרש תהלים (מז׳ קיג): ״הללו את שם ה׳, הללו לשם שעשה לנו מלחמה, שנאמר: ה׳ ילחם לכם כו׳⁠ ⁠״. ובלק״ט וזאת הברכה: ״כענין ׳מגני וקרן ישעי׳ (תהלים יח ג), ׳ואשר חרב גאותך׳ (דברים לג כט), של הקב״ה גאותך היא, שאין אתה נלחם כנגד האומות כי אם הקב״ה נלחם לך, כענין: ה׳ ילחם לכם״. ובילקוט המכירי תהלים (יח נח): ״וכשראה יואב כך, עלה לראש המגדל שיראו ישראל, והרים קולו ואמר: ׳כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול׳ (שמואל א׳ יב כב), ה׳ ילחם לכם״. ובזהר ח״ב (יח:): ״ונלחם בנו, נבאו על מה דכתיב: ה׳ ילחם לכם״. ועי״ש (מז.).

⁸¹ מובא בלק״ט שם. ובמכילתא בשלח מס׳ דשירה פ״ה: ״כשישראל עושין רצונו הוא נלחם להם, שנאמר: ה׳ ילחם לכם וכו׳⁠ ⁠״. בספר כד הקמח, אות פורים: ״ומצינו בקריעת ים סוף: ׳ה׳ ילחם לכם׳, הול״ל: ׳אלהים ילחם לכם׳, כי מדת הדין היא הנלחמת והמחרבת ים, אבל בא לומר כי אפילו בנס הגדול הזה באבדן המצרים בים, מדת רחמים היתה משותפת עם מדת הדין כו׳, שניתנו לקבורה, ממה שכתוב (להלן טו יב): ׳נטית ימינך תבלעמו ארץ׳, והימין הוא מדת חסד״. מקור דבריו בזהר ח״ב (מז:), להלן אות קפז.

⁸² תנחומא שופטים יד. ובמכדרשב״י: ״רבי מאיר אומר ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, אם כשאתם עומדין ושותקין המקום עושה לכם נסים וגבורות, קל וחומר כשאתם אומרין לפניו שיר ושבח״. ובלק״ט: ״דבר אחר ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, אמר להם: אפילו אם אתם שותקין ה׳ ילחם לכם, כל שכן אם אתם מרבים בתפלה ונותנין שבח למקום. באותה שעה היה משה רבינו מרבה בתפלה, וישראל נותנין שבח ושיר וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, שנאמר (תהלים קמט ו): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״. כנראה הרכיב שתי הדרשות שבמכילתא אות פה-פו.
ובשהש״ר א יט: ״דמיתיך רעיתי, א״ר אליעזר, לבת מלכים שנשבית והיה אביה אומר לפדותה, והיתה מרמזת לשבאים ואומרה להם: לכם אני ושלכם אני ואחריכם אני. אמר לה אביה: מה את סבורה, שאין בי כח לפדותך, דומי, דמיתיך, דומי בשתיקה. כך בשעה שהיו בני ישראל חונים על הים וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חוגים על הים, והיו ישראל רומזים למצריים מפחדם ואומרים להם: אנו שלכם ולכם אנו ואחריכם אנו הולכים. אמר להם הקב״ה: מה אתם סבורים שאין בי כח לפדותכם דומו, דמיתיך, שתקתיך. הה״ד: ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״. בספר חסידים (מק״נ, סי׳ פט, עמוד נה): ״כל מי ששומע חרפתו או קללתו ושותק, הקב״ה נלחם באויביו, שנאמר: ה׳ ילחם לכם ואתם חחרישון״. ובמשך חכמה מפרש כעי״ז לשון המכילתא לעיל אות פב ״ואתם תחרישון, אפילו בזמן שאתם תחרישון ולא תהיה לכם שום טענה על ה׳, כמו שאמרו, לנו בושת הפנים, גם אז ה׳ ילחם לכם״.

⁸³ רבי דורש הפסוק בלשון שאלה ובתמיה. ובמכילתא דרשב״י: ״רבי אומר ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, המקום עושה לכם נסים וגבורות ואתם עומדין ושותקין. אמרו לו מה עלינו לעשות, אמר להם: הְיו מפארין ומרוממין, משבחין ומקלסין ומהדרין ונותנין שיר ושבח, גדולה, ותפארת והנצח וההוד למי שהמלחמה שלו. באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה: אשירה לה׳ כי גאה גאה״. ולפי הדרש לעיל אות פא, המלים ׳ואתם תחרישון׳ הם בלשון ציווי. ולפי הדרש אות פה, ׳ואתם תחרישון׳ אינו ציווי ולא תמיהה, אלא הגדת דברים. וכן הוא בתרגום הפשיטא: ״כד אנתון תהוון שלין״.

⁸⁴ ראה להלן אות קב. ובגמ׳ סוטה (לז:): ״באותה שעה היה משה מאריך בתפלה. אמר לו הקב״ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני. אמר לפניו: רבש״ע, ומה בידי לעשות. אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך וגו׳⁠ ⁠״. וכ״ה במכדרשב״י. ובשמו״ר כא ז: ״רבי אליעזר אומר, אמר לו הקב״ה למשה: עת לקצר ועת להאריך, בני שרוים בצער והים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה, דבר אל בני ישראל ויסעו״. וי״ג במכילתא: ״שהיה אומר לו הקב״ה למשה: משה, יש שעה לקצר״. ובאיפת צדק מגיה: ״שהיה ר׳ אליעזר אומר״. ראה להלן מכילתא טו כב, וקטעי מדרשים מכת״י הגניזה קיז.
ובמדרש תהלים הו״ב (עו א): ״אמר הקב״ה למשה: ידידיי הם טבועים בים, ואתה עומד להתפלל, דבר אל בני ישראל ויסעו״. ובדפוס: ״משה עמד בתפלה, אמר לו הקב״ה: משה, בני עומדים בצרה ואתה מאריך בתפלה, עת לקצור ועת להאריך, דבר אל בני ישראל ויסעו וגו׳⁠ ⁠״. ובויק״ר כח ז: ״והבאתם את עומר (ויקרא כג י), הה״ד (איוב ה ה): אשר קצירו וגו׳. ׳אשר קצירו׳ זה פרעה, ׳רעב יאכל׳ זה משה, ׳ואל מצינים יקחהו׳ לא בזיין ולא במגן אלא בתפלה ובתחנונים, הה״ד: ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי״. וכ״ה בפסדר״כ פ״ח, פס״ר פי״ח.
ובזח״ב (נב:): ״אמר רבי יצחק בשעתא דשרו ישראל על ימא חמו לכמה אכלוסין לכמה חיילין לכמה משיריין מעילתא ותתא, וכלהו בכנופיא עלייהו דישראל. שריאו בצלו מגו עאקו דלהון. בה שעתא חמו ישראל עאקו מכל סטרין, ימא בגלוהי דזקפן קמייהו, בתרייהו כל אינון אכלוסין כל אינון משיריין דמצרים, לעילא עלייהו כמה קטיגורין. שריאו צווחין לקב״ה, כדין כתיב: ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי״.
ובהדר זקנים: ״מה תצעק אלי, אמר לו הקב״ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלתך. והוא היה נחשון שנכנס בים תחלה, עד שבאו מי הים עד פיו, והיינו דכתיב (תהלים סט ב): ׳הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש׳, ואחר נחשון נכנס שבטו של בנימין, והיינו דכתיב (שם סח כח): ׳שרי יהודה רגמתם׳, לפי שנכנסו תחלה אחר שבטם. מיד אמר הקב״ה למשה: ׳מה תצעק אלי׳ להצילם מיד מצרים, זכותם וזכות אבותם כדאי להצילם״.
וברמב״ן כאן: ״אמר רבי אברהם כי משה כנגד כל ישראל שהיו צועקים לו, כמו שאמר: ויצעקו בני ישראל אל ה׳. וא״כ למה אמר ׳מה תצעק אלי׳, וראוי להם לצעוק. ואולי יאמר: מה תניחם לצעוק, דבר להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ׳ואכבדה בפרעה׳. ורבותינו אמרו שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואע״פ שאמר לו השם ׳ואכבדה בפרעה׳, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה׳ דרך יבחר. וזה טעם ׳מה תצעק אלי׳, שהיה צריך לשאול מה תעשה, ואין לך צורך לצעוק כי כבר הודעתיך ׳ואכבדה בפרעה׳, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל״. ובפירוש לקדמון: ״מה תצעק אלי, כבר הקדמתי שר׳ אברהם יחשוב שהוא [כצעקת] ישראל, שאמר הכתוב עליהם: ויצעקו, וידעת כו׳. ועוד נאמר, אם ר׳ אברהם יחשוב צעקת ישראל שצעקו על דרך תפלה, הנה כבר פסקו תפלתם והחלו להתרעם על משה. ואם יחשוב שהיא צעקת אנקה ויללה, הנה משה השתיקם והשקיטם, כי הכתוב הזכיר שמשה אמר ׳ואתם תחרישון׳, ולא הזכיר שצעקו עוד ולא התרעמו. ועוד, מה טעם לומר ׳מה תצעק׳ כנגד הקהל, ואחריו ׳דבר אל בני ישראל׳, והיה ראוי לומר: שמעתי את תפלתם דבר אליהם ויסעו. והגאון הביא ראיות כי משה התפלל וישראל התפללו, ואמר שחכמת השם ית׳ היתה להפסיק תפלת משה, כי אילו עזבו לכלות כל התפלה היו ישראל חושבים שבעבור תפלת משה לבד נושעו, לא גם בעבור תפלתם. ועוד, שלא ישענו על תפלתו ויסיר לבבם מהאל. והנה גם פה עירב הגאון פירושיו עם דברי חכמינו, והנה בדרש: ר״ש בן יהודה אומר כבר קדמה צעקתם לצעקתך״. וראה לעיל אות פא, וצרף לכאן.

⁸⁵ מכדרשב״י. ובשמו״ר כא: ״רבי מאיר אומר, אמר הקב״ה למשה אין ישראל צריכין להתפלל לפני. ומה אם אדם הראשון שהיה יחידי עשיתי יבשה בשבילו, שנאמר (בראשית א ט): ׳יקוו המים מתחת השמים׳, בשביל עדה קדושה שעתידה לומר לפני ׳זה אלי ואנוהו׳ (להלן טו ב), על אחת כמה וכמה״. ובמדרש אגדה: ״מה תצעק אלי, בשביל אדם וחוה פניתי את העולם מן המים וכו׳, ובשביל עדה קדושה שמחר עתידים לומר במעמד הר סיני ׳נעשה ונשמע׳ לא אעשה את הים יבשה״.

⁸⁶ מכדרשב״י כאן. ובמכילתא כאן ישנן הרבה דרשות באיזה זכות נקרע להם הים. ראה להלן אות צד*. ודרש זה מובא כאן מפני שלגירסא אחת מקושר הדרש עם הפסוק שלפנינו.

⁸⁷ שמו״ר כא ח. וראה להלן קב ממכילתא.

⁸⁸ במכדרשב״י: ״רבי שמעון בן יהודה איש כפר עירוס אומר כבר קדמה צעקתם לצעקתך, ׳וייראו מאד׳ וגו׳⁠ ⁠״. ובשמו״ר כא ד: ״תדע לך כשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה, שנאמר: ׳ופרעה הקריב׳. וכתיב: ויצעקו אל ה׳, התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום. אמר לו הקב״ה למשה: מה אתה עומד ומתפלל, כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן, שנאמר: מה תצעק אלי״. וכ״ה בתרגום ירושלמי כאן. ובסגנון אחר דרש זה שם (כא א): ״ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי, הה״ד (תהלים לד יח): ׳צעקו וה׳ שמע׳. מהו כן, אלא ב׳ ירושות הנחיל יצחק לב׳ בניו. הנחיל ליעקב הקול, וכה״א (בראשית כז כב): ׳הקול קול יעקב׳, והנחיל לעשו הידים, שנאמר: ׳והידים ידי עשו׳. ועשו היה מתגאה בירושתו, שנאמר (במדבר כ יח): ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב וגו׳. ויעקב מתגאה בירושתו, שנאמר (דברים כו ז): ׳ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו׳ כו׳. לכך כתיב: ׳צעקו וה׳ שמע׳, לפי שצעקו בני ישראל על הים, שנאמר: ויצעקו בני ישראל אל ה׳, שמע הקב״ה תפלתם ואמר למשה: ׳מה תצעק אלי׳, כבר שמעתי צעקתם, דבר אל בני ישראל ויסעו״. בדפוס ״צעקתך״. ובד״ו: ״צעקתם״. וכן הוא בכת״י אכספורד. וראה להלן אות צד.
ובפסיקתא רבתי פ״ט: ״וכן על הים, ועד שלא עמדו להתפלל (אומר) [אמר] להם מה אתם צועקים, כבר שמעתי (תפלתם) [תפלתכם], כמה שכתב: ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי״. וראה בילקוט המכירי תהלים פק״ו (פה.).
ובסדר אליהו רבה מכת״י (פ״ח ופ״ז): ״הא למדת שאין הקב״ה נעתר לגדולים עד שיתפללו קטנים תחלה, שכן אמר הקב״ה למשה: מה תצעק אלי״. צריך ביאור. ובפי׳ זיקוקין דנורא השמיט כל הקטע הזה. ונראה שהכוונה להדרש שלפנינו שהקב״ה קבל כבר צעקתם של בני ישראל, וזהו המשל שיתפללו קטנים תחלה, כלומר, שהקב״ה חפץ בתפלת רבים עצמם, ושלא יסמכו על תפלת הגדולים.
ובמדרש תהלים (סא): ״בכל מקום שישראל קראו להקב״ה ענה אותם כו׳, קראוהו כו׳ על הים ענה אותם, שנאמר: מה תצעק אלי כו׳⁠ ⁠״. ובמדבר רבה יב ד: ״ראה אותם על הים, היה מדבר עמם, שנאמר: ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי״.

⁸⁹ במכילתא דרשב״י: ״רבי אלעזר המודעי אומר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: על בני אתה מצויני, על בני ועל פועל ידי אני צריך צווי, כבר מוכנין הן לפני מששת ימי בראשית, שנאמר: כה אמר וגו׳⁠ ⁠״. וראה בפירש״י כאן שטעם הדרש הוא על המלה ׳אלי׳. וכן במדרשי התורה לר״ש אשתרוק, כלומר, עלי מוטל להושיעם. וכן נראה דעת האונקלוס שמתרגם ׳קבילת צלותך׳. ובזח״ב (נב:) ״ותאנא בספרא דצניעותא: ׳אלי׳, דייקא, בעתיקא תליא כלא, בה שעתא אתגלי עתיקא קדישא ואשתכח רעוא בכלהו עלמין עלאין כדין נהירו דכלא אתנהיר״. ושם (קעח:): ״מה תצעק אלי, ׳אלי׳ דייקא, דבר אל בני ישראל ויסעו, ויסעו דייקא״. ונראה לי שהכוונה ׳אלי דייקא׳, להדרש שלפנינו, וכפירש״י. וכן מ״ש ׳ויסעו דייקא׳ מכוון להדרש להלן קב. וכ״ה בזח״ב (מז:-מח.): ״מה תצעק אלי, ׳אלי׳ דייקא, ׳דבר אל בני ישראל ויסעו׳, ויסעו מלאסגאה מלין, לאו עידנא דצלותא השתא, ׳ויסעו׳, וכי לאן אתר פקד לון דינטלון, דהא על ימא הוו שראן, אלא אהדר לעילא, דכתיב ׳מה תצעק אלי׳, דהא כלהו באתר דא קיימי, וע״ד ׳ויסעו׳ מן דא, דלאו עדנא הוא״.

⁹⁰ לעיל פז.

⁹¹ לעיל צא, ולהלן צו.

⁹² מובא בשכל טוב, וא״י מקורו. ובמכילתא כאן: ״בשביל הבטחה שהבטחתי לאברהם אביכם אני אקרע לכם את הים כו׳, בזכות מצוה שעשה אברהם אני אקרע להם את הים. בזכות המילה אני אקרע את הים, שנאמר (ירמיה לג כה): ׳אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי׳, אמרת איזוהי ברית שהיא נוהגת ביום ובלילה, הוי אומר זו מילה (מדברי המכילתא ראיה למ״ש בתו״ש בראשית יז קא, מדברי הר״ח או״ז, שמצות מילה מקיים תמיד כל ימי חייו. וראה במילואים סוף פ׳ וירא אות לג). רבי אלעזר בן עזריה אומר בזכות אברהם אביהם אני קורע להם את הים כו׳. בזכות השבטים אני קורע להם את הים כו׳. כדיי היא האמנה שהאמין בי אברהם אביהם שאקרע להם את הים כו׳. בזכות העצמות של יוסף אני קורע להם את הים״. וראה פסיקתא, מוב׳ בילק״ש ח״ב תתצח.

⁹³ כ״ה במכדרשב״י: ״רבי (ישמעאל) [יהושע] אומר אין להן לישראל אלא נסיעה״. ובשמו״ר כא ח: ״רבי יהושע אומר, אמר הקב״ה למשה, אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. ׳ויסעו׳ יסיעו רגליהם מן היבשה לים ואתה רואה נסים שאעשה להם״.

⁹⁴ במכילתא דרשב״י: ״רבי אבטולס הזקן מושלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו והיה אפטרופוס ההוא מבקש מלפניו״. ובשמות רבה כא ח: ״רבי אבטוליס הזקן אמר, משל למלך שהיה לו בן והכעיסו וגזר עליו גזירה קשה, והיה הפדגוג מבקש על ידו״.
אבטילס - יש גורסים במכילתא: ר׳ אבטילוס, אבטולס, אבטוליס. וראה לעיל אות צא.
ובקטעי מדרשים מכתבי יד הגניזה (דף קט-קי), יש ׳ילמדנו׳ על פסוק ׳מה תצעק׳ (ההתחלה שם: ׳במה תצעק קורים אז ישיר׳, וראה שם ביאור הדברים): ״מה תצעק, ילמדנו רבינו, היה עומד מתפלל וטעה, מהוא סימנו, כך שנו רבותינו המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו כו׳. וכן אתה מוצא בשעה שאמר האלהים למשה שילך בשליחותו, ואמר לו: איך אלך. אמר לו האלהים: ואתה לך ואנכי וגו׳ (לעיל ד יב), למה, שאתה שלוחי ושלוחו של אדם כמותו. תדע לך, שכן מהו אומר לו, ׳ראה נתתיך אלהים לפרעה׳ (לעיל ז א), כשם שנקרא האלהים, כך קראו האלהים למשה, ואמר לו האלהים. אני נקראתי אלהים וחלקתי לך כבוד וקראתי אותך אלהים. וכשם שחלקתי לך כבוד, כך אף בניי שאתה הולך לגאול, כך חלקתי להם כבוד וקראתים אלהים, דכתיב (תהלים פב ו): אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון וגו׳, אלא הוי יודע שכבודן עלי יותר ממך. תדע לך, כיון שיצאו ישראל ממצרים יצא פרעה ורדף אחריהם. התחילו ישראל תולין עיניהן מתפללין לאלהים, דכתיב: ׳ופרעה הקריב׳. כיון שנתפללו ישראל, קדמה תפילתן לתפילת משה, כיון שבא משה להתפלל, אמר לו האלהים: משה, מה את סבור, שתפילתך חביבה יתר מתפילת בניי, חייך, כבר נתפללו בניי לפניי וקיבלתי תפילתן שלבניי, אלא אמור לבניי שיסעו. מנין, ממה שקרינן בענין ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק״. וראה שם מזמור קיז. ובילמדנו בדברים רבה לג א.

⁹⁵ בסנהדרין (קג:): ״ועבר בים צרה וגו׳, זה פסלו של מיכה״. פירש״י: ״כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא, והיינו דכתיב: ׳ועבר בים צרה׳. כשהעביר הקב״ה לישראל, עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל [הרמ״ה כותב ע״ז: ולא ידעי׳ מאי אטרחינהו לכולי האי]. ל״א, מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים [ולאו מילתא היא, דהא קרא מוכח דבתר הכי עבדיה, רמ״ה]״. והרמ״ה מפרש: ״עבר עמהם מיכה, שהיה עתיד לעשות פסל ולהצר להן לישראל כו׳. ויש לפרש דכולה מילתא לעתיד קא דרשינן לה, שלעתיד עתידה צרה לעבור עמהם בים, ואי זו, זה עונש פסלו של מיכה״. והנה מדברי המכילתא מפורש שהעיקר כפי׳ השני של רש״י. ובזהר ח״א (סח:): ״וי דלא אשתכח כמשה, דכתיב (ישעיה סג יא): ויזכור וגו׳ איה המעלם מים וגו׳. וכתיב: ׳ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי׳, דהא איהו בצלותא סליק לון מן ימא. ובגין דשוי גרמיה בצלותא עלייהו דישראל בימא, איקרי ׳המעלם מים׳, דאיהו אסיק לון מן ימא״.

⁹⁶ בזהר ח״ב (קע:): ״בזמנא דישראל אעברן לגבי ימא ובעא קב״ה למקרע לון ימא דסוף, אתא רהב, ההוא ממנא דעל מצרים, ובעא דינא מקמי קב״ה. אמר קמיה: מאריה דעלמא, אמאי את בעי למעבד דינא על מצרים, ולמקרע ימא לישראל, הא כלהו חייבין קמך וכל ארחך בדינא וקשוט. אלין פלחין כו״ם ואלין פלחי כו״ם, אלין בגלוי עריות ואלין בגלוי עריות, אלין אושדי דמין ואלין אושרי דמין. בההוא שעתא הוה קשה קמיה למעבר על ארח דינא. והא ישראל הוו נטלי על ימא, דכתיב: ׳ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו׳. והוה קשה קמיה למעבר על דינא ולמקרע לון ימא דסוף, ואלמלא דאשגח קב״ה בזכות אברהם דאקדים בצפרא למעבד פקודא דמאריה ורעותא דיליה כו׳, כלהו אתאבידו בימא״.

⁹⁷ לעיל אות פז, ולהלן מסוטה (לז.). ובמדרש אבכיר, מובא בילקוט שמעוני רלג: ״מה תצעק אלי, אמר לפניו: רבש״ע, למה אני דומה, לרועה שמסר לו רבו צאן ופשע בהן. העלן לראשי צוקין ולא היה יודע איך להורידן. נתעטף בבגדו והתחיל יושב ותמיה מה תהא עליהן. כך אם אני בא להחזירן למצרים הרי פרעה ומצריים, ואם אני מוליכן לדרום הרי בעל צפון, ואם אני מוליכן לצפון הרי מגדל, ואם אני מוליכן למזרח הרי ים״. ובגנזי קדם ח״ד שו״ת הגאונים מכת״י (נעתק מערבית): ״אמרו חכמ׳ בדברי האלהים למשה ׳מה תצעק אלי׳, לא זכר הכתוב [מה התפלל משה], ואמרו שאמר: רבש״ע, עמך ישראל שבורי לב, ולא עוד אלא כשראו את המצרים נוסעים אחריהם נשבר לבם ביותר והם מריבים, כי תפליא נסיך ועשה עמהם אות לטובה, והצילם מיד אויביהם ועזרם למענך, וזכור את אברהם שהשכים כעת הזאת לעקוד את בנו ולעשות את רצונך, וזכור את שבועתך שנשבעת לו בהר המוריה, שנאמר (בראשית כב טז): ׳בי נשבעתי נאם ה׳ כי יען אשר עשית׳, וזכור שבועתך ליצחק שנשבעת לו, שנאמר (שם כו ג): והקימותי את השבועה וגו׳. וזכור את שבועתך ליעקב, שנאמר (שם כח יד): והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳. ונטל ארונו של יוסף ואמר: בשביל החסיד הזה. לכך אמר לו הקב״ה: מה תצעק אלי״. ונראה שכוונו להמבואר במכילתא בפסוק שלפנינו, מה שדרש שבזכות אברהם יצחק ויעקב ויוסף וכו׳ נקרע להם הים, וזהו שאמרו שמשה הזכיר בתפלתו שיוושעו בזכותם. [ומענין תוכן תפלת משה, מבואר בקדמוניות היהודים (ספר שני עמ׳ ע): ואמר, גלוי וידוע לפניך שאין אנו יכולים להמלט ממצוקתנו לא בכוח ולא בשכל אנוש. אולם אם יש בכלל ישועה למחנה, שעזב לפי רצונך את מצרים, הרי בידך הוא להמציאה. ואנחנו התיאשנו מכל תקוה אחרת ומכל מקור ישועה, והננו שמים מפלטנו בישועתך בלבד ונושאים עינינו אליך, שיצא הדבר מלפני השגחתך למלט אותנו כרוב יכלתך מחרון אפם של המצרים. יבוא הדבר מהרה ויגלה לנו את כוחך. הקם את רוח העם, שנפלה ונשתבשה מאפס תקוה, והחזירנה לשלותה ולבטחונה בישועה, כי אין אנו שרויים בצרה מעבר לתחום יכלתך, כי לך הים ולך ההר הסוגר עלינו, שיוכל להפתח לכשתצווה לו, וגם הים ייהפך ליבשה וגם דרך האויר נוכל להמלט, כשיהיה רצון מלפני גבורתך, שנמלט באופן כזה].
ובכת״י מעין גנים: ״מה תצעק אלי, ומה צעקה צעק משה כו׳, נתפלל לפני הקב״ה ואמר: רבונן של עולמים, אתה אמרת ׳תעבדון את האלהים על ההר הזה׳ (לעיל ג יב), וכל דבר שיצא מפיך לטוב אפילו על תנאי אינו חוזר״.

⁹⁸ ראה לעיל צד. ובספר החסידים (מק״נ, דף רצט): ״כל הדובר אמת ואינו רוצה לחשוב שקר ולא לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב ושידבר אע״פ שלא יתכוין להם, כל מחשבותיו ודבריו יתקיימו, שנאמר (איוב כב כח): ׳ותגזר אמר ויקם לך׳, וכתיב (משלי טז י): ׳קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו׳, ׳קראים אל ה׳ והוא יענם׳ (תהלים צט ו). ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי׳, ולא מצאנו שצעק, אלא שהכין עצמו לצעוק״. וראה לעיל אות פז בבאור.

⁹⁹ מובא בפסקתא חדתא (בבית המדרש ח״ו, ואו״מ עמ׳ תפז). וראה להלן טו יב מסדר עולם: ״ויום חמישי בשבת היה״. ולהלן אות קעג.
ראה כעי״ז בפרקי דר״א (פרק נב) שלא רצו ישראל לחלל שבת במלחמת יריחו. ראה תורה שלמה בראשית א תל, ובהשמטות שם, הבאתי מהמבואר במגלת חשמונאים ומגלת אנטיוכוס שהיו אנשים שהחמירו לחלל שבת אף במלחמה. ובמילואים כאן.
ובכתב יד ילקוט קורדיסטן: ״כשבאו ישראל על שפת הים נשאו עיניהם וראו המצרים אחריהם, כי לא ידעו מה לעשות, הים סוגר והשונא רודף אחריהם, מיד התפלל משה, שנאמר (תהלים צ א): תפלה למשה איש האלהים ה׳ מעון וגו׳, ׳תפלה לעני כי יעטף׳ וגו׳ (שם קב א), מיד אמר לו הקב״ה: ׳דבר אל בני ישראל ויסעו׳. מה הוא ׳דבר׳, תשובה, אמר רבי, שבת היה אותו היום והיו מתיראים לירד ולחלל את השבת. אמר להם הקב״ה שיסעו, כי כן אמר למשה: ׳דבר אל בני ישראל ויסעו׳. מכאן סמכו רז״ל ואמרו דחויה שבת אצל סכנת נפשות. ואמרו כי השבת בפני המסוכן כחול הוא״.

¹⁰⁰ שמות רבה כא ח. ובקצת דפוסים: אמש היית אומר כו׳. וטעות דפוס, וצריך לומר: ״היו אומרים״. ובמ״ע, שהמלה ׳אמש׳ אשגירת לישנא הוא, וראוי להיות: שהם אומרים. ובשבות יהודה: ״דאמש הפירוש ברמשא״. וראה מ״ש לעיל אות צב מזהר ח״ב (קעח.): ״ויסעו דייקא״. ובשכל טוב: ״דבר אל בני ישראל, דברים דוברים אליכם, אמש היו אומרים ׳המבלי אין קברים במצרים׳, ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, יסיעו דברים האלו מלבם״.

¹⁰¹ לעיל אות פח, ולהלן אות קז. ובמדרש תהלים (מז׳ קיד): ״דבר אחר ׳הים ראה וינוס׳ (תהלים קיד ג), לא היה רוצה ליקרע [להיקרע]. למה, שהיו ממרים. אמר: הם ממרים ואני אקרע, שנאמר (תהלים קו ז): ׳וימרו על ים בים סוף׳. מיד גער בו הקב״ה, שנאמר (שם ט): ׳ויגער בים סוף ויחרב׳. כיון שראה כן, מיד ברח״.

¹⁰² ראה בתו״ש לעיל ג אות מד.

¹⁰³ במכילתא כאן: ״רבי יוסי הגלילי אומר, כשנכנסו ישראל לים, כבר הר המוריה נעקר ממקומו, ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד ונתון על גבי המזבח, ואברהם כאלו פושט ידו ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו״. ולפי הגירסא במכדרשב״י, נראה שמה שנאמר לו ׳ונטה את ידך׳, בזכות: וישלח אברהם את ידו וגו׳ (בראשית כב י).

¹⁰⁴ לעיל אות קב, ולהלן (פסוק כב) ממכילתא ויהי בשלח פ״ה: ״מיד אמר המקום למשה: ידידי טובע [טובעים] בים, והים סוגר, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה. אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות, אמר לו: ואתה הרם את מטך״.

¹⁰⁵ מובא ברב״ח כאן. וכ״ה בפסיקתא חדתא (בבית המדרש ח״ו, ואוצר מדרשים עמ׳ תפז). ובפי׳ הרא״ש בהד״ז כאן: ״נטה את ידך על הים, שמעתי מפי אבא מרי ע״ה שקריאת ים סוף לא נעשית במטה. והטעם, לפי שהיו מלעיבים ומלעיגים על משה מלאך ה׳ צבאות, והיו אומרים: מה כוחו ומה טיבו של משה, והלא הקטן ממנו, אלו היה מטה אלהים בידו, יעשה נסים ונפלאות כמוהו. אז ראה והשקיף אל קנא יושב בשמים וצוה למשה עבדו, ׳ואתה הרם את מטך׳, פי׳ הפרישהו ממך, לשון תרומה, ׳ונטה את ידך על הים ובקעהו׳. וכן עשה. וזהו שאמר הפסוק (להלן לא): ׳ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, אז הרגישו היכולת שהי׳ ביד משה בלתי מטה אלהים״.
ובחזקוני: ״ואתה הרם את מטך, לשון הסרה וסלוק, כמו ׳וממנו הורם התמיד׳ (דניאל ח יא), ׳הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה נז יד), ׳והרם העטרה׳ (יחזקאל כא לא), כלומר, הסר את מטך ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים, וכן הוא אומר: ויט משה את ידו על הים״.
ובזח״ב (רעא:): ״באו לים, בא רהב שרו של מצרים ושל ים. אמר הקב״ה למשה: ׳הרם ונטה ידך׳. כיון דאמר ׳הרם את מטך׳, מהו ׳ונטה את ידך׳, אלא ׳הרם את מטך׳ נגד רהב שרו של מצרים״.

¹⁰⁶ לעיל אות קב*. ובפדר״א (פרק מב): ״אמר הקב״ה למשה: משה, ׳נטה את ידך על הים ובקעהו׳. ונטה משה את ידו על הים ולא קבל עליו להבקע. והראהו ברית מילה וארון יוסף והמטה שחקוק עליו שם המפורש ולא קבל עליו להבקע. ושב משה להקב״ה ואמר: רבון כל העולמים, הים אינו שומע לי. מיד נגלה עליו הקב״ה בכבודו על הים וברח הים ורגזו המים וחלו ורעדו וירדו לתהומות, שנאמר (תהלים עז יז): ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו״.
ובתנחומא ישן במבוא (עז.) מכת״י: ״דבר אחר ׳יקוו המים אל מקום אחד׳ (בראשית א ט), ובאותו מקום יבא הים, ש׳תראה היבשה׳ ליוצאי מצרים, זהו דכתיב: ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה״.
ובמדרש חדש עה״ת (דף רלד): ״אמר לו הקב״ה: משה, נטה את ידך על הים ובקעהו וגו׳, נטה משה את ידו על הים, וראו המים שכינתו של הקב״ה ורגזו וחלו וירדו לתהומות, שנאמר: ראוך מים אלהים וגו׳⁠ ⁠״. ובילמדנו, מובא בילקוט שמעוני תשפב: ״שלט בים, כשבקש קרעו וכשבקש החזירו למה שהיה, נטה ידך על הים וישובו המים״.

¹⁰⁷ מובא בבית המדרש ח״ו.

¹⁰⁸ מובא בס׳ הליקוטים (גרינהוט, דף לח), ולעיל אות קז. ובמדרש תהלים (מזמור קיד): ״דבר אחר ׳הים ראה׳, ראה שם המפורש חקוק על המטה וברח, שנאמר: ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו״. ובזח״ב (מח:): ״ואתה הרם את מטך וגו׳, הרם את מטך די ביה רשים שמא קדישא, ארכין ידך בסטרא דשמא קדישא, וכיון דיחמון מיא שמא קדישא יערקון מניה ומקמיה (נ״א: קמיה). ועל דא ׳ונטה ידך׳ לסטרא חדא דסטרין אחרנין, דההוא מטה אצטריך לך למיין (נ״א: למילן) אחרנין. אמר רבי אלעזר חמינא דזמנין אתקרי האי מטה: מטה אלהים, ולזמנין אתקרי: מטה דמשה. אמר רבי שמעון (תרי הוו, והכי אוקימנא) בספרא דרב המנונא סבא שפיר קאמר, דכלא חד, בין תימא דקודשא בריך הוא ובין תימא דמשה והאי מטה לאתערא סטרא דגבורה. ועל דא ׳ונטה את ידך׳ ידא דשמאלא דאיהו בסטרא דגבורה״.
ובמדרש אגדה וישלח (לב יא): ״כי במקלי עברתי, רמז לו שעתידין בניו לעבור את הירדן כשם שעבר יעקב אבינו במקל, שנאמר ביהושע (ד כב): ׳ביבשה עבר ישראל את הירדן׳, וזה המקל אשר עברו בים בני ישראל, שנאמר: ׳הרם את מטך׳, וזה המקל עתיד שישאנו מלך המשיח, שנאמר: מטה עוזך ישלח ה׳ וגו׳ (תהלים קי ב)״. ראה בתורה שלמה בראשית לב אות טז.

¹⁰⁹ מכדרשב״י ותנחומא כאן. אבות דרב נתן נוס׳ א פל״ג, נוס׳ ב פל״ח, אבות פ״ה מ״ד, ובפי׳ הראשונים רש״י רמב״ם מאירי ועוד. מדרש הלל (בביהמ״ד ח״ה), מדרש תהלים (מז׳ קיד, קלו). בלק״ט ושכ״ט כאן. והרבה שינויים יש במנין עשרה נסים ובלימודים מהפסוקים. וראה מ״ש חש״ה. ויש להוסיף מדרש שלשה וארבעה (או״מ כת״י, ח״א נא). ומהמבואר בגנזי קדם ח״ד מתשובת הגאונים: ״עשרה נסים; הא׳ קפא ואמר להם הכנסו, אמרו מפחדים פן יפול בנו. הב׳ נדמו לערמות ולחמרים כאמרו ׳וברוח אפיך נערמו׳. השלישי היה (ברחובות) במבואות כאמרו ׳נצבו כמו נד׳, ונד ונוד אחד הם. הד׳ היה לפירורים כאמרו ׳אתה פוררת׳ (תהלים עד יג), מגזרת פרורין. הה׳ היה לטיט עבה, כאמרו ׳חומר מים רבים׳ (חבקוק ג טו). הו׳ היה כחומות כאמרו ׳והמים להם חומה׳ (פס׳ כב), והוא חסד מה׳, חמם אותו להם עד שלא יהי׳ להם קור ויהיה חמה. הז׳ נתיבש קרקעיתו כאמרו ׳הלכו ביבשה בתוך׳ (להלן טו יט). הח׳ נבע להם מים מתוקים עד ששתו הם ובהמותיהם. הט׳ צמחו עצים וצמחים למאכל הבהמות כאמרו: כבהמה בבקעה תרד רוח ה׳ וגו׳ (ישעיה סג יד). הי׳ היה לכַּפות י״ב, כאמרו ׳לגוזר ים סוף לגזרים׳ (תהלים קלו יג)״. וראה בפי׳ רב״ח פסוק כא ׳ויבקעו המים׳.
ובספר מוסר על פרקי אבות לר׳ יוסף בן יהודה (תלמידו של הרמב״ם, דף קמט): ״ובמכילתא דר״ש גרסי׳: עשרה נסים נעשו להם לישראל על הים; שנבקע הים, שנאמר (פס׳ כא): ׳ויבקעו המים׳. ונעשה כמין כפה, שנאמר (חבקוק ג יד): ׳נקבת במטיו ראש פרזיו׳. נחלק לשנים, שנאמר: ׳ואתה הרם את מטך׳. ונעשה טיט, שנאמר (שם טו): ׳חומר מים רבים׳. ונעשה יבשה, שנאמר (להלן טו יט): ׳ובני ישראל הלכו ביבשה׳. ונעשו גזרים, שנאמר (תהלים קלו יג): ׳לגוזר ים סוף לגזרים׳. ונעשה סלעים, שנאמר (שם עד יג): ׳שברת ראשי תנינים על המים׳. נעשה פירורין, שנאמר (שם): ׳אתה פוררת בעזך ים׳. נעשה ערימות, שנאמר (להלן טו ח): ׳וברוח אפך נערמו מים׳. יצאו להם מתוקין מתוך מלוחין וקפא הים, שנאמר (שם): ׳נצבו כמו נד נוזלים׳. ונעשה כמין זכוכית, שנאמר (ש״ב כב יב): חשרת מים עבי שחקים״. ולפנינו במכדרשב״י בשינויים. וראה במבוא לספרי ׳הרמב״ם ומכדרשב״י׳ דף יג.
ובמשנה אבות פ״ה מ״ג: ״עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקב״ה על המצרים במצרים״. ובמדרש שמואל מביא: ״אית דגרסי: עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, עשר מכות הביא הקב״ה על המצריים. וכוונתם אחת, הנסים היו מה שהצילם מן עשר מכות״. ובפירוש המיוחס לרש״י: ״וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, כנגדן עשה הקב״ה לישראל במצרים עשרה נסים, ועשרה על הים, והביא עשר מכות על המצריים במצרים, ועשר על הים כו׳, עשרה על הים לא נתפרשו לנו״. ובמגן אבות להרשב״ץ כותב על המשנה הנ״ל: ״ולא נתפרש לנו. ואני תמיה, שהרי הנסים שנעשו על הים הם מפורשים במדרש כו׳, אבל עשרה נסים שנעשו במצרים אינן צריכין פירוש, כי בכל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצריים במצרים, שהיו עשר, היה נס שניצלו ממנה ישראל, לפי שהיו מכות משולחות ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס״. במדרש הגדול לעיל יא א: ״תנן התם: עשר מכות הביא הקב״ה על המצרים במצרים ועשר על הים, עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. בשלמא עשר מכות במצרים מפורשין בתורה, אלא עשר על הים מנא לן, דכתיב (ש״א ד ח): ׳אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר׳, זה מדבר ים סוף. עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, שניצלו מעשר מכות, וכן מפורש מקצתן בתורה שלא אירעו בישראל, ומקצתן אינן מפורש, וילמד סתום מן המפורש״.
ויש הוספה ברש״י: ״ואני משה בר מתתיה מצאתי י׳ נסים נעשו לאבותינו על הים כתוב באבות דרב נתן״. ונ״ל שהכוונה במלים ׳לא נתפרשו לנו׳, כלומר, אין שיטה ברורה במנין עשרה נסים, כי הרבה שיטות יש בזה במדרשים.

¹¹⁰ בשכל טוב: ״אמרו רבותינו, לא עברו ישראל את הים משפה לשפה אלא להטביע את מצרים, נכנסו ישראל מצד זה ובו הצד בעצמו יצאו למדבר, כמין קשת״. מלשון ׳אמרו רבותינו׳ נראה שהיה כן לפניו במדרש. ומכאן ראיה שהרבה מדברי הלק״ט, שאין לנו עליהם מקור, המה ממקור מדרשי חז״ל. וענין הנ״ל באע״ז: ״ידענו כי אין ים סוף בין מצרים ובין ארץ ישראל, ואין צורך שיכנסו בים, רק צוה ה׳ לעשיות כך בעבור שיכנסו המצרים אחריהם ויטבעו. וממדבר איתם נכנסו ישראל אל הים ולמדבר איתם יצאו, כאשר אפרש (להלן טו כב)״. וראה בתו״ש לעיל אות כא. וכ״ה בתוס׳ ערכין (טו. ד״ה כשם) מה שפי׳ ״ר׳ בשם אביו ר׳ שמואל, שישראל לא עברו את הים לרחבו מצד זה לצד זה, שא״כ היו ממהרים ללכת אל א״י, אלא רצועה אחת עברו בים לאורך הים עד שפנו למדבר לצד אחד״. וכ״ה בשטמ״ק בשם הרא״ש, ולהלן קלח. וראה במהרש״א ורש״ש והגהות ריעב״ץ.
ובפי׳ לקדמון אחד: ״וטעם ׳ואני הנני מחזק׳, אמר הגאון, כי יחזק לבם בראותם עמוד הענן הבדיל ביניהם, יחשבו כי ישראל פחדו מהם, וירדפום. או יחזק לבם, שכאשר יבקע הים ויבאו בו ישראל, כי גם הם יבואו בו וינצלו כמוהם. או יחזק לבם, שכאשר יהיו שני המחנות מעבר לים יהיה להם מרחב להלחם בישראל ולהכותם לפי חרב. וכל אלה הפירושים אינם רחוקים. גם אמר הגאון כי טעם ׳הנני מחזק׳, שיוסיף השם במקרה חייהם כח שיסבול גופם המכות ולא ימותו מן הצער ולא מן עמוד האש וענן. וזה הפי׳ מעט רחוק, כי אין דרך הכתוב לומר חיזוק הלב על הענין הזה. אמר הגאון כי ׳ואכבדה בפרעה ובכל חילו׳, לגמול לכל אחד כפי חטאו שהרע לישראל, וכן ׳וידעו מצרים כי אני ה׳ בהכבדי׳, שכל אחד יודה לפי האמנתו בבורא על דרך מה שקיבלו ישראל משפע מעמד הרי סיני [כל אחד לפי כחו]. ואין צורך לכל זה לולי מדרש חכמים כו׳. וכבר הקדמתי כי הגאון מערב הדרש בפשטיו״.

¹¹¹ במדרש בילק״ש ח״ב תרב: ״וכן וידעו מצרים כי אני ה׳, אימתי, בהכבדי בפרעה״. וראה תו״ש לעיל ז נד. ובמכילתא בא מס׳ דפסחא פ״ז: ״מי שהתחיל בעבירה, ממנו התחלת הפורענות וכו׳. ואכבדה בפרעה ובכל חילו״ (מובא בתו״ש לעיל א קצט).
ובפי׳ לקדמון אחד: ״וידעו מצרים, אין לתמוה איך ידעו הטובעים, ודוד אמר: ׳לא המתים יהללו יה׳ (תהלים קטו יז), כי הנה הכתוב פי׳ אח״כ: ׳ויאמר מצרים אנוסה כי ה׳ נלחם׳. אם כן הוא קודם מותם, או ׳וידעו מצרים׳, הנשארים, על דעת ר׳ אברהם. אבל הגאון אמר וידעו על שפת הים והם בשערי מות, וכל שכן עם הוכחת ישראל להם, כי הנה כתוב (פס׳ ל): ׳וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׳. וזאת היא דעת חכמינו. ור׳ אברהם הרחיק זאת הדעת ואמר כי הכתוב מעיד ׳תבלעמו ארץ׳ ועוד ׳תהומות יכסיומו׳, ויפרש ׳וירא ישראל׳ שהוא שב אל שפת הים. וכן הוא: וירא ישראל על שפת הים את מצרים מת. ושני הפירושים אינם רחוקים מן הפשט והקבלה תנצח. וטעם ׳בהכבדי בפרעה׳, אמר ר״א לאות שהוא בעצמו טבע בעבור שמצא ׳ונער פרעה׳ (תהלים קלו טו), ועוד המשורר אסף אמר: ׳אחד מהם לא נותר׳ (שם קו יא). וכבר קדמוהו חכמינו, וזאת היא דעת ר׳ יהודה במדרש, שאמרו ׳לא נשאר בהם עד אחד׳, זה פרעה, דברי ר׳ יהודה, שנאמר: ׳וניער פרעה׳. וכבר הקדמתי שרוב הפשטים כלולים במדרשי חכמינו.

¹¹² הרי זה מקרא עשיר - הרבה פירושים יש לביטוי זה, והמסתבר, שפסוק זה מתבאר על ידי מקומות רבים בתנ״ך. וראה ירושלמי ר״ה פ״ב: ״דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר״. ובלק״ט מביא מקודם הדרש של אות קיד, ואח״כ המשל שבמאמר שלפנינו. ובשכ״ט מוסיף לבאר שזה הוא המשך המאמר. ראה להלן קכ.

¹¹³ כ״ה במכדרשב״י. ובשכ״ט: ״אם לינצל ואם ליאבד, לכך כתיב: ויסע מלאך האלהים וגו׳, כדי להגן עליהם. ׳וילך אחריהם׳ והשכינה עמדה לפניהם. ׳ויסע עמוד הענן מפניהם׳, שהיה הולך לפניהם. ולפי שקפצה שם בימת מדת הדין ומקטרגיה סילקו הקב״ה אותו היום מלפניהם וילך מאחריהם, העמיד בימת מדת הדין כנגד מצרים והמלאך ופני עמוד הענן להגן על ישראל מאחריהם ולהחשיך למצריים. דומה הדבר לאדם שהיה מהלך בדרך כו׳⁠ ⁠״. וראה להלן קטו. עוד שם: ״ויסע מלאך האלהים, והיתה שכינת קדשו מהלכת לפניהם באויר הקודש והנכבד, ומתוך האויר הנכבד היו רואים בראיית לבבם את היד הגדולה, ורואין איך הוא בעצמו עושה נוראות על הים, ומראין אותו באצבע, מכח ראיית לבבם ונשמותם שרואות את השכינה ממש דומין להן כאילו רואין ממש בעיניהם, ולכך הוא אומר (פס׳ לא): ׳וירא ישראל את היד הגדולה׳, ולכך הוא אומר (להלן טו ב): ׳זה אלי ואנוהו׳. כח הגשמה בריה היא כעין חגב בעל כנפיים, והיא רואה ומבנת את הגוף. כשהקב״ה היה מדבר עם הנביאים היה כבודו נראה לנשמותיהן שבתוך גופתם, והנשמה מראה ללב, והגוף היה מרגיש ומבין ויודע הדבר ושומעו באר היטב שמיעה ממש, אבל ראיית כבוד ממש לא נראה לנביא בעין, זולתי לנשמתו וללבו של נביא. אז העביר הקב״ה את מדת אלו לפני מחנה ישראל והוליכך מאחריהן, כדי להגן על ישראל וליפרע ממצרים״.
באע״ז: ״מלאך האלהים, הוא השר הגדול ההולך בענן, והוא הכתוב עליו (לעיל יג כא): ׳וה׳ הולך לפניהם יומם׳, וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, נסע עמוד הענן עמו. והאומר כי מלאך אלהים הוא הענן, יראה לנו אנה מצאנו עמוד הענן נקרא ׳מלאך האלהים׳. ואם המלאך הוא העמוד, למה אמר פעם אחרת ׳ויסע עמוד הענן מפניהם׳. ואם השיב לנו הטעם כפול, אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות, רק המספר כי כן היה המעשה אין ראוי לכפול״. וראה אע״ז לעיל ד כד.
וברמב״ן מביא דבריו וכותב: ״ועל דעתי זה שאמר הכתוב ׳ויסע מלאך האלהים׳ היה בתחלת הלילה. ו׳מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל׳ רמז לבית דינו של הקב״ה, שנקראת מדת הדין במקומות מן הכתוב, והוא השוכן בעמוד האש, ו׳הולך לפניהם לילה להאיר להם׳, וכן הזכיר האלהים. ויתכן שאינו נסמך אבל הוא ביאור. וראיתי במכילתא דר׳ שמעון בן יוחאי: שאל רבי יונתן בן יוחאי את ר׳ שמעון בן יוחאי, מפני מה בכל מקום כתיב: מלאך ה׳, וכאן ׳מלאך האלהים׳. אמר לו: אין ׳אלהים׳ בכל מקום אלא דין וכו׳. רמזו למה שאמרנו, והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, ונסע עוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, והנה שני העמודים מאחריהם״.
ובחזקוני: ״ויסע מלאך האלהים, הוא המוליך את עמוד הענן, ומתוך כך ׳ויסע עמוד הענן׳. ׳מלאך האלהים׳, הוא שנאמר: ׳וה׳ הולך לפניהם׳, ומפני שהוא שלוחו של הקב״ה קורא לו הכתוב ה׳. ד״א ׳ויסע מלאך׳, הכתוב סתם דבריו בתחלתו, שלא הודיע מי הוא המלאך ההולך לפניהם, ואחר כך פירש שהוא עמוד הענן, והיה החושך בין ישראל ובין מצרים, כמו שמפרש והולך״. ראה תו״ש בראשית טז מג.
ובפי׳ הרלב״ג כאן: ״ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, יתכן שקרא ׳מלאך האלהים׳ הכח השופע מאת השם יתעלה שישפע ממנו זה הפלא העצום, ר״ל עמוד האש ועמוד הענן. ואפשר שיהיה מלאך האלהים הנזכר בזה הפסוק הוא משה, כי הנביא יקרא מלאך כמו שקדם, ואחשוב שעשה זה לפי שיש לנביא רושם בחדוש האותות והנפלאות, כמו שהתבאר מספר מלחמות ה׳. ועוד, כי היה בזה תועלת לישראל שלא ייראו מפרעה ומעמו, כי הנביא שם עצמו במקום אשר היה בו מהסכנה יותר, ולזה הוא מבואר שהוא היה יודע בלי ספק שלא יקרם שום נזק בזה. ועוד, כי לפי שהנביא היה יותר מושגח לעוצם התדבקותו בשם יתעלה, הנה היה ראוי שיהיה הוא אחרון, כי כזה יעשה במלחמות שישימו מול פני המלחמה החזקה היותר גבורים. כו׳ וכזה תמצא ביהושע, שכאשר עברו ישראל את הירדן, יצאו אחרונים מן הירדן הכהנים נושאי ארון ברית ה׳⁠ ⁠״.

¹¹⁴ לעיל אות קיד בביאור, שהרמב״ן עה״ת מביא את המכילתא דרשב״י וגורס שר׳ יונתן בן יוחאי שאל מרשב״י. ומב״ר ראיה לגירסא זו.

¹¹⁵ מכדרשב״י ריש שמות. וראה תורה שלמה לעיל ג אות לה בבאור, ובגנזי שכטר (ח״ב דף שמו). ובמכילתא בשלח מס׳ דשירה פ״ב: ״כי גאה גאה, גאני וגאיתיו, גאני על הים, שנאמר: ויסע מלאך האלהים״.

¹¹⁶ כ״ה בכת״י אגדת בראשית, מובא בהערות בובר שם. ולפנינו בשינויים. וראה בתו״ש לעיל ג כו, ולעיל קיד. ובפרקי דר״א (פרק מב): ״אמר משה לפני הקב״ה: האויבים מאחריהם והים מלפניהם, לאיזה דרך יסעו, מה עשה הקב״ה, שלח למיכאל השר הגדול ונעשה לחומת אש בין ישראל ובין מצרים, והיו רצים לבוא אחרי ישראל ולא היו יכולים לבוא מפני האש״. ובזהר פ׳ נח (סא:): ״אמר רבי אלעזר, אפילו בההיא שעתא קב״ה הוה, כתיב הכא: מלאך ה׳ (דברי הימים א׳ כא), וכתיב התם: ׳המלאך הגואל אותי׳ (בראשית מח טז), וכתיב: ׳ויסע מלאך האלהים׳, הן לטב והן לביש קודשא בריך הוא שליט עלה״.

¹¹⁷ תחלת המאמר הוא גם במכילתא יתרו מס׳ דבחדש פ״ב, אבל סוף המאמר: כך עושה כו׳, ליתא שם. ובשיר השירים רבה ז א: ״או שמא אתם יכולים לעשות לנו כחולה (עיגול) שנעשה לאבותינו על הים, שנאמר: ויסע מלאך כו׳⁠ ⁠״. ושם ד ג: ״שכלם מתאימות, שהיו כולן מותאמות בין שכינה למלאך, הה״ד: ויסע מלאך האלהים ההולך וכו׳⁠ ⁠״. ובזח״ב (נא:): ״וילך מאחריהם, מ״ט מאחריהם, בגין דישתבחו לקמהא (נ״א לגבהא) מארי מגיחי קרבא, מארי בלסטראות, מארי רומחין וסייפין, ואתגלון קמהא דהא הוו אתיין משיריין אחרנין לאגחא קרבא בישראל מלעילא, וע״ד וילך מאחריהם״. וראה ז״ח שיר השירים (עב.). ובזח״ג (קסו:): ״בישראל כתיב: וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש וגו׳. כיון דאמרו ישראל: המבלי אין קברים במצרים וגו׳, ׳כי טוב לנו עבוד את מצרים׳, כביכול אתחלש דעתא. כתיב: ׳ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם׳, ויסע למעבד בהו נוקמין״.

¹¹⁸ ובספר חיי משה סיפור יג, בסופו: ״ואולי היה דמות ענן זה דמות מלאך אחד שהיה מסורבל בתכריך הענן להיות להם למורה, ׳כי לא יראני האדם וחי׳ (להלן לג כ)״. וראה ספרי זוטא במדבר (י לג) דורש: ״מלמד שהיו עמהם שבעה ענני הכבוד״, ומביא מקרא שלפנינו: ׳ויסע מלאך האלהים׳. ובתקוני זהר (קמב:): ״כד הוה נחתא שכינתא אתמר בה ׳ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל׳, ולא אמר ׳לפני העם׳, ובגין דא נטלו קנאה בלבייהו ואמרו ׳קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו׳ (להלן לב א), כגוונא דהוה אזיל קדמייכו״. ובזהר חדש (קא., עה.).

¹¹⁹ ראה תרגום אונקלוס ות״י, ומה שכתבתי בתורה שלמה לעיל י סז, עב. וברש״י (פסוק יט) מביא המכילתא שלפנינו. וכאן הוא מביא המכילתא דלעיל אות קיג. וראה לעיל אות קיח ממכילתא להלן יט ד, ורש״י דברים א לא, ד לז, לב יא.

¹²⁰ במכדרשב״י כאן חסר, והושלם במבוא עברי (דף טז) ע״פ המדרש הגדול. במדרש חדש עה״ת (דף רלב): ״אמרו לפניו רבונו של עולם, האויב מאחריהם והים לפניהם, כאיזו [כיצד] יסעו, מיד נתן חומת אש בין ישראל ובין מצרים ולא היו יכולין לבוא אחריהן מפני האש, שנאמר: ויבוא בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים וגו׳⁠ ⁠״.

¹²¹ ראה בתו״ש לעיל יב אות תקא, ומכדרשב״י י כא.

¹²² במדרש תהלים הו״ב בשינויים: ״פרצוף של אור לישראל ופרצוף של חשך למצריים, אמר דוד: אני אומר על אותו האור, שנאמר (תהלים כז א): לדוד ה׳ אורי״. וראה לעיל בתו״ש י סז, עג. תנ״י בא ג. ושם במבוא (עז): ״אף כאן התנה הקב״ה כו׳, ופעמים שישתמשו ביחד, כענין שנאמר: ויהי הענן והחשך ויאר״. וראה תו״ש בראשית א תמה. ובהד״ז פ׳ וארא ופ׳ בא, ובפי הריב״א.
ובתנחומא תצוה ד: ״אמר דוד: ה׳ אורי וישעי ממי אירא וגו׳ (תהלים כז א) וכו׳. רבי אלעזר בן פדת אומר, מדבר במלחמת מצרים. כשרצו אחר ישראל ראה מה כתיב שם: ׳ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה׳. אמר רבי אושעיה, כשראו ישראל כך אמרו: ה׳ אורי וישעי ממי אירא״. וכ״ה במדרש תהלים שם ג, ופסדר״כ פכ״ז, ויק״ר כא א: ״אורי, בים, שנאמר: ויאר את הלילה״. וראה מדרש אגדה תצוה קעג, ותורה שלמה לעיל י נט, ופי״ב תקיא.
ובשמו״ר יד ג: ״ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, כך היה הקב״ה שולח ענן וחשך ומחשיך למצרים ומאיר לישראל, כשם שעשה להם במצרים״.
בספר השרשים לר״י גנאח (דף יז): ״ויאר את הלילה, ולילה אור בעדני (תהלים קלט יא), שניהם הפך הענין הראשון, רצה לומר שהם מענין החשך, כמו שאמר במשנה (ריש פסחים): אור לארבעה עשר״. וכן בפי הרא״ש עה״ת בהד״ז כאן: ״ויאר את הלילה, פירוש ויחשיך, לכן ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳, שאין אדם נלחם בלילה. וכן לשון חז״ל: אור לארבעה עשר״. ובדעת זקנים שם: ״ויאר, החשיך למצרים, כמו ׳יפיץ ענן אורו׳ (איוב לז יא)״. ובאע״ז דוחה פי זה. ראה מ״ש על זה בתו״ש בראשית מד ה.
ובפי׳ לקדמון אחד: ״ויבוא, אמר הגאון כי הטעם בהבדל שני המחנות כדי שיחזק פרעה לרדוף או להשקיט לב ישראל מפחד האויב, או שיבואו כל ישראל בים לבדם וישארו כל המצריים בחוץ, או להחשיך המצריים כל הלילה, כמו מכת חשך שהיה במצרים, על כן ׳ויאר את הלילה׳. וכן פירש ר׳ יונה הספרדי, אע״פ שהגאון פי׳ עוד ׳ויאר׳, כמשמעו, כי ה׳ האיר בעמוד אש שלא מש מישראל כאשר החשיך למצריים. ור״א בחר בשני, כי הכתוב לא יוציא הנגדיים בלשון אחד, ומה שאמרו חכמים: אור לארבעה עשר, כבר אמרו (פסחים ג.): לישנא מעליא נקט. וחשב הגאון בפירושו הראשון כי ׳ויאר את הלילה׳ כמו ׳נארת ברית עבדך׳ (תהלים פט מ), ולא אבה הדקדוק״.
ובכת״י ילקוט מעין גנים: ״ויאר את הלילה, כמו ויחשך את הלילה״. ובשכ״ט מפרש: ״ויאר את הלילה, סילק האור מן הלילה, והוא מן המלין הבונין וסותרין״.

¹²³ במכילתא מתחיל: ״דבר אחר״. והדרש באות קכה הוא קודם, אע״פ שדרש זה הוא ע״פ פשט והראשון הוא ע״פ דרוש, מביאו בסגנון ׳דבר אחר׳. ונראה שהמכילתא רצתה להוציא מהדרש להלן אות קכח, שלא נפרש ׳ולא קרב זה אל זה׳ על המלאך שהיה בין מחנה ישראל למחנה מצרים, לא קרב אל מחנה מצרים לכלותם. ובמזרחי נדחק לפרש שבא להוציא מהדרש אות קכה. ובהד״ז וחזקוני: ״דבר אחר ׳ולא קרב זה אל זה׳, לא קרב עמוד האש שלפני מחנה ישראל אל עמוד הענן שלפני מחנה מצרים, אבל בבקר קרבו ונתערבו יחד לפני מחנה מצרים והממום״. ובז״ח (לב:): ״ביומא תנינא ׳ויהי מבדיל׳ (בראשית א ו), אפריש לישראל מנייהו, הה״ד: ולא קרב זה אל זה כל הלילה״. וראה בתו״ש לעיל י עה.

¹²⁴ תו״ש לעיל י סז.

¹²⁵ במדרש איכה רבה פתיחתא כד: ״אמר ר״ל בג׳ מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה ולא הניחן. כו׳ בים: ולא קרב זה אל זה״. ובבראשית רבתי (דף נו): ״אמר רבי שמעון, בג׳ מקומות כו׳⁠ ⁠״. וזהר ח״א (נז: קנב. רסב:), ח״ב (קע:), ז״ח שה״ש (עא:, סו., קי., צה.). בגמ׳ מגלה שם התחלת המאמר: ״ואמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר ׳כי טוב׳ בהודאה זו, לפי שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, ואמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב וכו׳⁠ ⁠״. והפי׳ הפשוט בגמרא ׳מעשה ידי טובעים בים׳, הכוונה למצריים, שהם ג״כ מעשה ידיו של הקב״ה. וכן מבואר בפי הר״ש בן היתום למועד קטן (דף קכ): ״דאמרינן בשעה שנטבעו מצריים בים בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני המקום. אמר להן: מעשה ידיי טבועים בים ואתם אומרים שירה לפניי, ואם כך על עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה לעושי רצונו, ואם כך לרשעים כו׳⁠ ⁠״. ובמבוא שם (דף ל) מעיר שכנראה גרס הר״ש במגלה (י:) סוף המאמר: ״ואם כך על עוברי רצונו״. וראה מכילתא שירה פ״א.
והמפרשים הקשו למה אמרו ישראל שירה, ועוד קושיות. ומה שתירצו ע״פ דיוק לשון הגמרא: ׳באותה שעה׳, שרק באותה שעה ממש לא נתן להם רשות. בגמרא בדפוס, וכן בכתב יד מינכן, לא גרסינן ׳באותה שעה׳. רק בע״י, ראה ד״ס. ולפי המבואר בשמו״ר כג ח: ״אמר ר׳ יוחנן, בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב״ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים, ולא הניחם הקב״ה. אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה, ואתם אומרים לפני שירה, הה״ד: ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳, כמה דתימא: ׳וקרא זה אל זה ואמר׳ (ישעיה ו ג)״. ומוכח ש׳מעשה ידי׳ הכוונה על ישראל. ונראה ברור שזהו אותו הדרש המבואר בגמ׳ בשם ר׳ יוחנן [וי״ג בגמ׳: רבי יונתן. ובאגדת אסתר א א: ׳אמר ר׳ שמואל בר נחמני׳. ומדברי המדרש נראה שהעיקר כהגי׳ ר׳ יוחנן]. וכן מוכרח מלשון המכילתא להלן אות קלז: ״ידידי טובעים במים״. ותנחומא ישן, להלן אות קכז: ״בניי נתונין בצרה כו׳⁠ ⁠״, שהפירוש ׳מעשי ידי טובעים בים׳ הכוונה על ישראל.
ובזהר תרומה (קע:): ״וכי [בני, ספרים אחרים] עובדי ידי טבעין בימא״. ולפי זה צ״ל מה שהביאו בגמרא כאן: וא״ר יוחנן כו׳, לא בא לומר שגם כאן דרש שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים, אלא שהביא דרך אגב עוד דרש משמו של ר״י. ועוד, שהוא מאותן הענין, שאם במפלתן של רשעים אינו שמח, כ״ש בזמן שבניו נתונים בצרה. ופירש הדבר שהמלאכים חשבו מכיון שבאו בין מחנה מצרים למחנה ישראל ואין המצרים יכולים להרע להם, א״כ כבר נגמרה הישועה ורצו לומר שירה. ולא ידעו שהישועה לא נגמרה עדיין, ושישראל יכנסו עוד לים והים צריך להבקע ולעשות להם כל אותם הנסים, ולכן לא הגיעה עוד השעה לומר שירה.
ומה שקשה לכאורה בגמ׳ איך למדו מקרא ׳ולא קרב זה אל זה׳, שמלאכים בקשו לומר שירה, מבואר בשמו״ר הנ״ל, ולהלן אות קכז, עוד שני לימודים. וזהו אחד מהרבה מקומות בש״ס שדברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. וראה לעיל אות צט מפדר״א פמ״ב: ״וראו העליונים בצרתן של ישראל כל הלילה, ולא נתנו שבח והודאה ליוצרם״. ונראה שחסר כאן, כמ״ש ברבינו בחיי, מובא להלן אות קכז. והכונה כמבואר במדרשים הנ״ל.
שו״ר בספר חמדת ימים: ״ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב״ה: מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים שירה. יש אומרים: מעשה ידי, אלו ישראל שעדיין לא יצאו מן הים לגמרי. ויש פירשו: אלו המצרים, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ במפלתן של רשעים וכו׳⁠ ⁠״.

¹²⁶ במדרש תהלים מזמור קו: ״כיון שיצאו ישראל ממצרים ועשה להם הקב״ה נסים, וקרע להם את הים, והעבירם בתוכו בחרבה, באו מלאכי השרת לקלס להקב״ה, ולא הניחן הקב״ה, שנאמר: ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳, ואין זה אלא קילוס, שנאמר (ישעיה ו ג): ׳וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות׳. אמר הקב״ה: משה וישראל יקלסו אותי, שנאמר: אז ישיר משה״. וגירסא אחרת במדרש תהלים, המובא בילקוט המכירי תהלים מז׳ קו: ״ואין ׳זה׳ אלא המלאכים, שנאמר: וקרא זה אל זה״. וברבינו בחיי כאן: ״ובמדרש: ׳ולא קרב זה אל זה׳, שלא יאמרו העליונים שירה״. ובפדר״א פרק מב: ״אל תהי קורא ׳ולא קרב זה אל זה׳ אלא ׳ולא קרא זה אל זה כל הלילה׳, כלומר ממה שכתוב: וקרא זה אל זה ואמר קדוש״. ובפדר״א שבדפוס ליתא. וכ״ה בכת״י מעין גנים: ״אל תקרי ׳ולא קרב׳, אלא: ולא קרא״. הרי לפנינו ג׳ דרשות איך דרשו מקרא ׳ולא קרב זה אל זה׳ שהמלאכים רצו לומר שירה.

¹²⁷ מובא בילקוט שמעוני רלד. דורש ׳ולא קרב זה אל זה׳, שהמלאך שהיה בין מחנה מצרים למחנה ישראל לא קרב למחנה מצרים להרוג אותם. וראה לעיל אות קכד בביאור.

¹²⁸ ראה תרגום יונתן, ולהלן אות קל, ובמדרה״ג בשינויים, ובמדרש ויושע כאן. ובפי׳ הרא״ש בהד״ז (ל: ושם לא:), ובאמרי נועם כאן. ובפדר״א פרק מב: ״אמר הקב״ה למשה: משה, ׳נטה את ידך על הים ובקעהו׳, ונטה משה את ידו על הים ולא קבל עליו להבקע, והראהו ארון יוסף, והמטה שחקק עליו שם המפורש, ולא קבל, ושב משה לפני הקב״ה ואמר: רבון כל העולמים, הים איננו שומע לי. מיד נגלה עליו הקב״ה בכבודו על הים, וברח הים ורגזו המים וחלו ורעדו וירדו לתהומות, שנאמר (תהלים עז יז): ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו״. וראה מדרש תהלים מז׳ קיד ט, ומדרש הלל (בבית המדרש ח״ה, ואו״מ קלא).
ומענין זה, שהיה חקוק שם המפורש על המטה, ראה תו״ש לעיל ד אות פז-פט.
ובשכל טוב: ״התחיל הים עומד כנגדו, היינו רהב שרו של ים. ונמחץ, כדכתיב (איוב כו יב): ׳ובתבונתו מחץ רהב׳, ואעפ״י שהיה נמחץ מששת ימי בראשית, ניתן בו כח מאת הקב״ה כדי להדיין עם שרם של מצרים ולהתגבר עליו ולהפילו מן השמים תחלה כשדרשוהו. ועכשו היה רהב עומד ומסרב כנגד משה, אמר לו שיבקע הים בשם הקב״ה ולא קיבל עליו, הראהו את מטה האלהים שהיה כתוב עליו שם המפורש הנכבד והנורא, ולא נבקע מלפניו, עד שנגלה עליו הקב״ה בגבורתו ובכבודו״. ונראה שמקורו ממדרש חז״ל.
וראה הגדת תימן (דף נה). וזהר ח״ב (רעא:): ״תניא אמר ר׳ יוסי גליף הוה חוטרא מתרין סטרין משמא קדישא, חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין, וחד סטר דינא בדינא נחש עלי צור. תא חזי, כתיב: ׳ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים׳, מאי ׳ונטה׳, כלומר נטה בחד גיסא דגליפא ברחמי ודינא. וכתיב: ׳ויט משה את ידו׳, ולא כתיב: ׳וישלח משה את ידו׳, כלומר אסטי מחד גיסא. ואי תימא דגליף הוה מקדמת דנא נחש עלי צור, אלא באסנא אתגליף, דכתיב (לעיל ד ג): ׳וישליכהו ארצה ויהי לנחש׳, בההיא שעתא אתגליף נחש עלי צור״.

¹²⁹ לעיל אות קטז, קכט.

¹³⁰ לעיל בתו״ש י מ בבאור. ובמדרה״ג ומכדרשב״י: ״ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה, עזה שברוחות, והי זו, זו רוח הקדים, וכן הוא אומר (ישעיה כז ה): ׳הגה ברוחו הקשה ביום קדים׳, ואומר (הושע יג טו): ׳כי הוא בין אחים יפריא יבוא קדים רוח ה׳ ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה׳. וכן אין הקב״ה נפרע מן הרשעים אלא ברוח קדים, שנאמר (ירמיה יח יז): ברוח קדים אפיצם״. וראה גיטין (לא:), ב״ב (כה.).
וברזיאל (דף כג:): ״ומה שכתוב ׳ויולך ה׳ את הים׳, התחיל לו באהבה וברחמים, ולא שמע, מיד בא עליו במדה עזה כל הלילה מפני מדת לילה״. ושם (ט.): ״ובכל מקום שיש מים שם הרוח, דכתיב: ויולך ה׳ את הים ברוח״.

¹³¹ נדפס מקטעי הגניזה (הוצ׳ מן, דף יט). ובדביר (ספר א׳ דף קכד) בשם מדרש אבכיר, עיי״ש בהערות. ובמדרש אלפא ביתות (ווערטהיימר, דף פב): ״וארבעה מיני חיות רוחות רבות סביבות לשכינה בכל שעה ושעה, ואלו הן: רוח מרחפת, רוח עזה, רוח רעש, רוח סערה. רוח עזה מניין, שנאמר: ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה״.
במדרש הלל (בבהמ״ד ח״ה): ״רבי יוסי אומר, ראה כל אלו התחתונים ולא קיבל עליו. מלך שהוא מבקש לרדות עבדו, מהו עושה. אמר לו עשה כך וכך, שנאמר: ׳ויט משה את ידו על הים ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה׳. מניין כשראה הים את הקדים, ברח והלך, שנאמר: הים ראה וינס״. וראה ׳סדר רוחות׳ (בבית המדרש ח״ה דף קעו). וזהר ח״ב (נד:).
ובלק״ט לעיל י יג: ״כל הפורעניות מרוח קדים, שנאמר (תהלים מח ח): ׳ברוח קדים תשבר אניות תרשיש׳, ׳רוח קדים חרישית׳ (יונה ד ח), ׳רוח קדים עזה׳, ׳נשפת ברוחך כסמו ים׳ (להלן טו י), דכתיב: ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה״. ושם בראשית מא ו: ״אמרו רבותינו, אין בכל הרוחות קשה מן הקדים, שהוא חם וכבד״.

¹³² במדרש הגדול: ״עשאו כחרבה״. בזית רענן פירש שלא יבשה רק חרב קצת, כמ״ש רש״י פ׳ נח. ובשבות יהודה: ״כמין חרבה לשון חרבן, שלא יהא ניכר שהיה שם מים כלל כו׳, דאי מיבשה הו״א דמ״מ ניכר שהיה שם מים״. ובזהר ח״ב (לב:): ״ביומא תליתאה אעבר לון בימא, הה״ד (בראשית א ט): ׳ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה׳, כתיב הכא ׳ותראה היבשה׳, וכתיב התם: וישם את הים לחרבה״.

¹³³ דורש ׳חרבה׳ מלשון חרב. בשמות רבה כב א: ״אלו המצריים שגררן הקדוש ברוך הוא לחרבו של ים״.

¹³⁴ שמו״ר כא ו. ובמדרש תהלים (מז׳ יח): ״את מוצא בשעה שאמר הקב״ה למשה ׳ואתה הרם את מטך׳, נבקעו כל מעיינות תהום שבעולם, אפילו מים שבכדים ושבגתות ושבצלוחיות נחלקו באותה שעה, הוי ׳ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל׳ כו׳ (תהלים יח טז)״.
ביפה תואר מפרש שהנס היה ביסוד המים עצמו, ולכן נבקעו כל המים לפרסם הנס בעולם. ובמדרש הגדול יש הגהה: ״כלומר זה היסוד טבעו להיות נמס ונוזל, אותה השעה עמד ונעשה כאלו גוף יבש״.
ובשכל טוב מפרש הדרש באופן אחר, וזה לשונו: ״ויבקעו המים, כל המים שבעולם נתבקעו ונשפכו לתוך הים סוף, בין מימי ימים ונהרים ונחלים ומעיינות ובורות ומערות ומקואות, וכל מימי כלים, כולם נבקעו ונשפכו לתוך ים סוף. ואף מים העליונים פחדו שמא יפלו לארץ, שנאמר (תהלים עז יד): ׳ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו׳, אלו מים העליונים, ׳אף חצציך יתהלכו׳ (שם יח), אלו מים התחתונים, ואומר (חבקוק ג י): ׳נתן תהום קולו רום ידיהו נשא׳. וכשחזרו מי ים סוף למקומם, כולן חזרו למקומם, שנאמר (פס׳ כח): ׳וישובו המים׳, כל המים שבעולם חזרו למקומן״.
ובכתב יד מדרש הביאור: ״היה לו לומר ׳ויבקע הים׳, אלא ללמדך שכל מים שבעולם נחלקו״. ורב״ח כותב: ״ועוד אודיעך סבת קריעת ים סוף, ומשם תבין כי ענין מוכרח היה שיבקעו כל מימות שבעולם ושישתנה הטבע בכלם״.
ולי נראה להוסיף ביאור עפ״ד המכילתא: ״ומנין אתה אומר אף המים העליונים והתחתונים נבקעו כו׳⁠ ⁠״, שכוונת הדרש הוא שהנס שעשה השי״ת בקריעת ים סוף לשנות את הטבע, בא להוכיח על מציאות השם ובריאת העולם מאין ליש. והנה מציאות המים בעולם הוא על ידי הציווי בששת ימי בראשית: יהי רקיע, ויהי מבדיל בין מים למים. ולפ״ז בזמן שנעשה הנס של קריעת ים סוף, באותו הרגע נבקעו כל מעינות תהום וכל מים שבעולם, כלומר, אפשר היה להכיר עליהם ההבדל הראשון בזמן שנבקעו המים העליונים מן התחתונים על פי רצון השם.
במדרש תדשא פ״ג: ״כדמות ברייתו של עולם עשה הקב״ה נסים לישראל במדבר כשיצאו ממצרים כו׳, בראשית ׳ויאמר אלהים יקוו המים׳ (בראשית א ט), ובמדבר ׳ויט משה את ידו על הים ויולך׳ וגו׳⁠ ⁠״. וראה לעיל קלג.
ובפי׳ לקדמון אחד: ״ויש אומרים ׳ויבקעו המים׳, כמו ׳וגבר ימות ויחלש׳ (איוב יד י), ואמר הגאון כי ׳ויבקעו׳ לשנים, כמו ׳בקע לגלגלת׳ (חצי שקל), ו׳לגזרים׳ (תהלים קלו יג), י״ב קרעים. וכבר אמרו חכמינו: עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים״. ובהערות המו״ל: ״רצונו לומר כי כונת ׳ויבקעו המים׳ היא אחרי אשר נבקעו המים, כי אין לבאר הדברים כמשמעם שנבקעו המים אחרי אשר שם את הים לחרבה, וכן אמר הכתוב: ׳וגבר ימות ויחלש׳, אשר ר״ל ימות אחרי שיחלש. והנה אבי הבאור הזה הוא רס״ג, כי כן תרגם בערבית: ״בעד מא אנשק אלמא״ (אחרי אשר נבקעו המים). ראה מכילתא ותנחומא לפסוק ׳ואתה הרם את מטך׳. תחת ׳נחלק לי״ב גזרים׳ כתוב בתנחומא ד׳ ויניציאה ש״ה: ״ונחלק לי״ב שבילים״, וכן הוא בפדר״א פי״ב, אולם בתנחומא ד׳ קושטא שנת ה׳ר׳ע׳ה חסרה מלת ׳שבילים׳. ובמדרש תהלים קלו ז כתוב: נחלק לשנים. ובמכילתא הגי׳: לשנים עשר״. וראה ת״י כאן.

¹³⁵ ב״ר נה ח, שמו״ר כא ח, קה״ר י ט, ומדרה״ג בשינויים. וראה תו״ש בראשית שם. שהש״ר ב כה, ופס״ר טו: ״עת הזמיר הגיע כו׳, הגיע זמנו של ים שיבקע ויבקעו המים״. וראה לעיל אות צד בביאור. ובמכילתא כאן: ״רבי יהודה בן בתירה אומר, אמר לו הקב״ה, כבר עשיתי הבטחה שהבטחתי לאברהם אביכם, שנאמר: וישם את הים לחרבה״. סמך של הדרש על פסוק זה שלפנינו אינו מובן. ובמ״ס מפרש שנסמך על ׳וישם עצי עולה׳ כעין הדרש שלפנינו. ובא״צ מוחק כל המאמר. ובשבות יהודה ומ״ע נדחקו לפרשו. בכת״י חמאת החמדה: ״ויבקעו המים, כמין קשת, מהצד שירדו בו עלו. מפני שאין לעבר הים ישוב ראוי להם״. ראה לעיל קיא.

¹³⁶ ראה במילואים כאן.

¹³⁷ במכילתא כתי״מ הגי׳: ״אמר לו ר׳ יהודה, לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחלה כו׳⁠ ⁠״. וכ״ה בסוטה (לו:), ובשמו״ר כד א: ״וכן הוא אומר (תהלים קו ז): ׳וימרו על ים סוף בים סוף׳ כו׳, שלא היו רוצים לירד, אלולי שבט יהודה שקפץ תחלה וקדש שמו של הקדוש ברוך הוא״. וגי׳ אחרת במדרה״ג: ״רבי יהודה אומר, כשבאו שבטים ועמדו על הים, זה אומר אני ארד וזה אומר אני ארד, שנאמר (הושע יב א): סבבוני כו׳, קפץ נחשון בן עמינדב כו׳⁠ ⁠״. וכ״ה במכילתא כת״י אכספורד: ״זה אומר אני ארד וזה אומר אני ארד״. ולפי גירסא זו מבואר שהמחלוקת בין ר״מ לר״י היא רק מי קפץ תחלה. שו״ר שגם בגמ׳ סוטה כת״י מינכן, הגירסא: ״אמר לו ר׳ יהודה לא כך היה המעשה אלא זה אומר אני ארד תחלה לים, קפץ נחשון בן עמינדב״. וכנראה שנשתבשה הגירסא שלפנינו מלשון אני - איני. וע״פ גי׳ כתה״י מתורץ מה שהקשו המפרשים, מניין לר״י לדרוש לגנאי שלא רצו שאר השבטים לקיים ציווי המקום. כי באמת ר״י אינו מחולק בזה על ר״מ. וכ״נ מלשון המדרש תהלים מז׳ עו. ושם מז׳ קיד: ״כשהגיעו ישראל לים היו עושין מלחמה זה עם זה, איזה שבט ירד ראשונה. ולא משנתייבשו ירדו, אלא בתוך הים ירדו, והיו יורדים עד שהגיעו לאפסיים, שנאמר (תהלים סט ב): ׳הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש׳. וכתיב: ׳ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה׳. והיה בנימין אומר: אני ארד תחלה, ויהודה היה אומר: אני ארד תחלה, וכן זבולון, וכן נפתלי, וכן כולם. עד שנטלו אבנים ורגמו זה את זה וכו׳⁠ ⁠״. עיי״ש. ובפרקי דר״א (פרק מב): ״רבי עקיבא אומר, הלכו ישראל לבא אל ים סוף וחוזרים לאחוריהם, יראים שמא ישובו המים עליהם, ושבט בנימין רצה להכנס שם, שנאמר (תהלים סח כח): ׳שם בנימין צעיר רודם׳, יורדים. התחילו שבט יהודה רוגמין אותם, שנאמר (שם): ׳שרי יהודה רגמתם׳, וקפץ נחשון תחילה לים וקדש את שמו הגדול לעיני הכל, ובממשלת יד בני יהודה נכנסו אחריהם כל ישראל לים, שנאמר (שם קמד א): ׳היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו׳ של יהודה״. ובמדרש תהלים (מז׳ קו ז): ״כשהגיעו ישראל לים היו עושין מלחמה זה עם זה איזה שבט ירד לים ראשון כו׳⁠ ⁠״. במכילתא: ״ידידי משוקע במים״. י״ג: ״ידידי [ידידיי] טובעים במים״. וראה לעיל קכו.
והמשך המאמר במכילתא שם: ״אמרו לו, רבי, למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות, אמר להם כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה, שנאמר: סבבוני בכחש אפרים וגו׳. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות, שנאמר: ׳בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו׳, לכך ׳ישראל ממשלותיו׳. אמר המקום: מי שקדש את שמי על הים יבא וימשול על ישראל״. ובקדמוניות היהודים (ס׳ שני): ״וכשראה משה את גילוי אלהים ואת הים נסוג מהקרקע שלו למענם, דרך ראשון עליה, וצוה את העברים לילך אחריו״.

¹³⁸ ראה להלן כד יח. ובפי׳ הרע״ב שם: ״מה להלן שביל, כדכתיב (ישעיה מג טז): הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה״. ולא הביא לשון הגמ׳ הנ״ל. ובחזקוני כאן: ״ויבאו בני ישראל בתוך הים, לא שעברו בני ישראל את הים דרך רחבו, כי ידוע שאין הים מפסיק בין ארץ מצרים ובין ארץ כנען, אלא לא היה צריך שיכנסו בה רק כדי שיכנס פרעה אחריהם ויטבע. ונכנסו בו בחצי עגול, שהרי ממדבר איתם נכנסו לים, ולמדבר איתם חזרו מן הים״. ובאבן עזרא: ״בתוך הים, אפילו לא נכנסו בו רק חצי פרסה קוראו ׳תוך׳, כדכתיב (במדבר יא ד): ׳והאספסוף אשר בקרבו׳, והם לא היו באמצע המחנה״. וראה ברכות (נד.), ולעיל קיא.

¹³⁹ דרש זה מובא במדרה״ג על פסוק כא: ׳ויבקעו המים׳. ולדעתי נראה שעיקר מקומו כאן. בשמו״ר כד א: ״וכן הוא אומר: ׳וימרו על ים בים סוף׳ כו׳, ובים סוף מנין שהמרו, אלא כיון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח והיה בו כמין טיט, שנאמר (חבקוק ג טו): ׳דרכת בים סוסיך חמר מים רבים׳, והיה אומר ראובן לשמעון במצרים בטיט ובים בטיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים, הוי וימרו על ים בים סוף״.

¹⁴⁰ מובא ברב״ח כאן. במדרש תהלים מז׳ קו ז: ״היתה יהודה לקדשו (תהלים קמד א), כשהגיעו ישראל לים היו עושין מלחמה זה עם זה אי זה שבט ירד לים ראשון. ולא משנתייבש הים, אלא בתוך הים ירדו, והיו יורדים עד שהגיעו לאפסי הים, שנאמר (שם סט ב): ׳הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש׳, וכתיב: ויבואו בני ישראל בתוך הים כו׳⁠ ⁠״. ובזהר ח״ב (מח:): ״קודשא בריך הוא עביד ניסא גו ניסא, כד״א: קפאו תהומות בלב ים, והוה אזלין ביבשתא בגו ימא, הה״ד: ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה״.

¹⁴¹ בדקדוקי סופרים שבכתי״מ ליתא הראיה מקרא. ובכי״פ מביא ראיה: דכתיב ׳ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים׳. ויש להוסיף שכן בשאלתות פ׳ וישלח מביא מקרא זה עיי״ש. ועיי״ש בהעמק שאלה. ומה שהקשה עליו בתו״ת ל״ק כלל.

¹⁴² בקה״ר ג יז: ״כך גזר הקב״ה על הים שיהא ים ועל היבשה שתהא יבשה, עמד משה ועשה ים יבשה, הה״ד: ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה״. בלק״ט בראשית ז יט: ״אמר איוב (לו לא): ׳כי בם ידין עמים׳, כי כן נוראותיו, עשה הים יבשה, שנאמר: ׳ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה׳. והיבשה ים, שנאמר (בראשית ז יט): והמים גברו מאד על הארץ״.

¹⁴³ לעיל אות קי, ולהלן קפט.

¹⁴⁴ מובא בילקוט המכירי תהלים מזמור קלו (דף רנח). ובובר לא מצא מקורו, רק כעי״ז בפדר״א פמ״ב, מובא בערוך ערך אמפומיות. ובילקוט שמעוני רלד, בשם מדרש אבכיר. ובשכל טוב: ״והמים להם חומה, כמין בולוס של זכוכית היו קפואין ועומדין בגובה שלש מאות מיל למעלה מעל ישראל״. ומקורו בת״י כאן. ובמדרש אבכיר, מובא בילק״ש ח״א יז: ״כשם שהבדלתי בין מים עליונים לתחתונים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: והמים להם חומה מימינם״. וכ״ה בפדר״א (בקובץ מדרשים קטנים, דף ט), וראה תו״ש בראשית א תכו, ולעיל קלד.

¹⁴⁵ וכ״ה במכילתא דרשב״י ובילק״ש הגי׳: ״כמין חומה עשאן״. וראה כעי״ז לעיל קלג.

¹⁴⁶ וכ״ה במכילתא להלן פסוק כט. וכאן במכילתא יש גי׳: ״מימינם זו תורה, ומשמאלם זו תפילין״. וי״ג: ״מימינם ומשמאלם, זו תפלה״. ובמדרש, מובא בילקוט המכירי תהלים (קלו יט): ״ומכריז [גבריאל] ואומר למים שהיו מימינם: הזהרו בישראל, שהן עתידין לקבל התורה מימינו של הקב״ה, שנאמר (דברים לג ב): ׳מימינו אש דת למו׳. חוזר ואומר למים שמשמאלם: הזהרו בישראל שהן עתידין להניח תפילין בשמאלם, שנאמר (שם ו ח): ׳וקשרתם לאות על ידך׳. חזר ואמר להם למים שלפניהם: הזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה, שנאמר (בראשית יז י): ׳זאת בריתי אשר תשמרו׳. חזר ואמר למים שלאחריהם, הזהרו בישראל שהן עתידין להזהר בציצית, שנאמר (במדבר טו לח): ׳ונתנו על ציצית הכנף׳. והיו המים משמרין אותם ויצאו בשלום״.
ובמדרש אבכיר (בילק״ש כאן רמז רלד) מאמר זה בשינויים: ״הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב״ה כו׳, שעתידין שיהיו חותמין לפניהם בברית. ושלאחריהם היה אומר, הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהן״. מובא ברוקח סי׳ שסא, וז״ל: ״כשמתעטף משליך הכנפים מאחריו, כדאיתא במדרש אבכיר בפסוק ׳והמים להם חומה׳, שהכריז גבריאל למים שאחריהם: הזהרו שעתידין להשליך ציצית לאחריהן וקשר של תפילין״.
ובדעת זקנים (פסוק כט): ״והמים להם חומה כו׳, הזהרו בישראל שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם כו׳. ולפי המדרש הזה נראה שהמתעטף בציצית צריך להשליך הציצית לאחוריו. ולי נראה דאין צריך, דהא אמרינן במדרש שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם, היינו בשעת העטיפה, דבאותה שעה כל הטלית וכל הציצית מאחוריהם״. וכ״ה בהד״ז. וראה דרשת אבן שועיב (כאן ל), ובאשכול הל׳ ציצית (דף קה): ״וכן במדרש ׳והמים להם חומה׳, גבריאל הכריז למים שאחוריהם: הזהרו באלו שעתידין להשליך כנפי ציצית לאחוריהן וקשר של תפילין״. ובאו״ז הל׳ סוכה (סי׳ שיד): ״יודע להתעטף חייב בציצית, לא סוף דבר להתעטף, אלא להשליך ב׳ כנפיו לאחוריו וב׳ כנפיו לפניו, ואוחז בציצית כשורה בשעת ק״ש, היינו כמנהגנו. ותשובה לאומרים שאין להשליך ציציותיהן לאחוריהן משום בזיון מצוה. ואמרינן נמי במדרש: אמרו ישראל למשה: מלפנינו מילה, מאחרינו מה זכות יש, אמר להם משה: השליכו ציציותיכם לאהריכם״. ומקור המדרש לא ידוע לי. וראה להלן טו נה.

¹⁴⁷ להלן פסוק כט במכילתא.

¹⁴⁸ להלן אות קמט. וראה להלן טו אות מד, רכא. ובמכדרשב״י מביא מקרא שלפנינו: ״אומר לו, מצרי מריצני בעל כרחו, שנאמר: וירדפו מצרים אחריהם כל סוס פרעה״. וראה שהש״ר א ט, מדרש שה״ש (גרינהוט) א ט (דף יא:), ואבות דר״נ נוס׳ א פרק כז, ומדרש תהלים פרק יח.

¹⁴⁹ כן הוא בדפוס ראשון, ובדפוס ווארשא תרי״ב עם פי׳ הרד״ל, נשמטו שורות אחדות מן: מה עשה כו׳ - אחריהם. ובילקוט המכירי תהלים קיד ז, מובא כמו בדפוס ראשון. והפדר״א דורש המלים ׳סוס פרעה׳ לשון יחיד. ורש״י כאן מביא דרשת המכילתא על הפסוק דלהלן טו א: ׳סוס ורוכבו רמה בים׳. וראה במכדרשב״י שם. והרא״ם כותב על דברי רש״י כאן: במכילתא וכו׳. ולא העיר שבמכילתא כאן לא דרשו כן, רק להלן טו א. ובגור אריה השיג על פירש״י שנטה מדרך המכילתא, שכאן בכונה לא דרשו כן. וראה בפי׳ קומץ המנחה מ״ש על דברי רש״י, וצ״ע.
בלקח טוב: ״כל סוס פרעה, הראה להם הקב״ה דמות נקבה בים והסוסים היו מזוינים ורדפו אחריהם וכו׳⁠ ⁠״. והמלה ׳מזוינים׳ אינה מובנת, ואולי צ״ל: מיוזנים, כירמיה ה ח, פי׳ מלא תאוה. וראה להלן טו אות מד: ״מזוהמין״. ובשכ״ט: ״מתוך שהראה הקב״ה להם לסוסי פרעה דמות סוסיא נקבה מהלכת לפני כל אחד ואחד מן הסוסים, וענן היה ונראה כך, לפיכך רצים אחריהם בים, שאין דרך הסוסים לשוט בים, ועכשיו היו רצים בתוך מי הים שלא מרצון הרכבים שהיו מזוינים [מיוזנים] וצוהלים לקראת הסוסיא, ורודפים אחריהם, וכן הוא אומר (חבקוק ג טו): ׳דרכת בים סוסיך חומר מים רבים׳, ואומר: ׳לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי׳ (שה״ש א ט)״.

¹⁵⁰ להלן קנא. ובמכדרשב״י יד י, מובא לעיל אות נד, ולהלן טו ד.

¹⁵¹ כ״ה גירסת מכילתא כי״מ ומ״ח. ובילק״ש: ״עם שהאיר המזרח״. ובאיפת צדק מגיה: ״עם עמוד השחר״. במקום אחר הבאתי שישנן ד׳ שיטות בענין עמוד השחר מתי הוא. י״א שעה לפני הנץ החמה, וי״א שהנץ החמה נקרא כן. י״א שעמוד השחר נקרא הארת פני המזרח, וי״א שהארת פני המזרח הוא בין שניהם, עמוד השחר קודם לה והנץ החמה מאוחר ממנה. וראה בפיהמ״ש להר״מ ריש ברכות, ובתוס׳ יו״ט שם, דפוס ראשון פראג שע״ז, ודפוס ווילנא, ובס׳ מנחת כהן ח״א פ״ב, ובהנאמן סיון תרפ״ט. ויש להביא סמך להשיטות הנ״ל מג׳ גירסאות שלפנינו. ובשכל טוב: ״סוף משמרה שלישית של לילה והתחלת הבקר, דהיינו, עם האיר המזרח״. ובפירוש לא׳ מהקדמונים: ״ויהי, כבר פרשו חכמינו כי הלילה ג׳ אשמורות, כי מצאו ׳ראש האשמורת התיכונה׳ (שופטים ז יט), והנה יהיה באשמורת הבקר האשמורה האחרונה הסמוכה לבקר. והגאון יחטיא זה הפירוש, כי הכתוב אמר ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳, ויפרש באשמורת הבקר האשמורה הא׳ של יום, והוא ד׳ שעות מרגע השמש. ודעתי נוטה אל הפי הא׳ שבלילה עברו. מה שהקשה הגאון מן ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳, אין קשה, שלא קרבו ב׳ המחנות לא בים ולא ביבשה, אולי יראנו הגאון אנה קרב זא״ז ביום״.

¹⁵² נדפס באו״מ כת״י (ווערטהיימר, ירושלים תרע״ג). וראה ברש״י כאן. ובחזקוני ביתר ביאור: ״באשמורת הבקר, פרש״י: ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, לכך קרויה אשמורת, פירוש, לפי שהם מצפים ומשמרים מתי אומרים שירה. אומר אני שהן קרויות אשמורות, לשון המתנה, כמו ׳ואביו שמר את הדבר׳ (בראשית לז יא). באשמורת הבקר, סמוך ליום, בשעה שבני אדם משמרים ומצפים את הבקר״. ובתרגום יונתן כאן, ובכת״י אור האפלה. וכ״ה בכת״י ילקוט מעין גנים: ״הלילה שלש אשמורות. אשמורה ראשונה, שנאמר: ׳קומי רוני בלילה לראש אשמורות׳. אשמורה שניה, שנאמר: ׳ראש האשמורה התיכונה׳. אשמורה שלישית, שנאמר: ׳ויהי באשמורת הבקר׳. הלילה שלשה אשמורות: תחלתן סופן וסופן תחלתן כו׳ וסופן תחלתן״.

¹⁵³ בילקוט המכירי צפניה (עמ׳ כ) בשם תנחומא. ובתנ״י וישלח ח: ״מצינו במצרים כשהקב״ה פרע מהם, בהשכמה פרע מהם, שנאמר: ויהי באשמורת הבוקר״. ובמדרה״ג ומכדרשב״י בסגנון אחר: ״ויהי באשמורת הבקר, כבר הקדים להם בוקרו של אברהם, שנאמר (בראשית כב ג): ׳וישכם אברהם בבקר׳. בוקרו של יצחק, שנאמר (שם ו): ׳וילכו שניהם יחדו׳ כו׳⁠ ⁠״. וכ״ה בזהר ח״ב (קע:): ״ואלמלי דאשגח קב״ה בזכות אברהם, דאקדים בצפרא למעבד פקודא דמאריה ורעותא דיליה, כדכתיב: ׳וישכם אברהם בבקר׳, כלהו אתאבידו בימא כו׳, מה כתיב, ׳ויהי באשמורת הבקר׳, אשגח קב״ה בזכותא דאברהם דאקדם בצפרא למעבד רעותא דמאריה, כדכתיב: וישכם אברהם בבקר כו׳⁠ ⁠״. ובמדרש חדש עה״ת: ״ויט משה את ידו וגו׳, ויהי באשמורת הבקר וגו׳, שאמר הקדוש ברוך הוא: אותו בקר שהשכים בו אברהם לעשות רצוני, כדאי לגאול בניו. מיכן אתה למד שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות אברהם, שנאמר: כי זכר את דבר קדשו וגו׳, וכתיב ויוציא עמו בששון וגו׳ (תהלים קה מב-מג)״.

¹⁵⁴ ראה להלן אות קסג, ולעיל אות נה. וכ״ה במדרש ויושע: ״וכשראו ישראל שהמצריים נוסעים אחריהם, נבהלו ופרחה נשמתם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה: רבש״ע, נרד ונעשה נקמה במצרים ונשמור בניך מידם. וענה להם הקב״ה: אני בעצמי ארד ואשמור את ישראל, בשכר שעשה אברהם אביהם רצוני, שנאמר (בראשית כב ג): ׳וישכם אברהם בבקר׳. וכשהגיעה אותה שעה שעמד אברהם בתפלה לפניו, הסתכל הקב״ה במחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהומם וינערם, כמו שנאמר: ויהי באשמורת הבקר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים וגו׳⁠ ⁠״. ובמדרש אבכיר, מובא בילק״ש כאן: ״ויהי באשמרת הבקר וישקף ה׳, בלילה רצה גבריאל להרוג את מצרים, אמר לו הקב״ה: המתן להם עד אותה שעה שפעל אביהם עמי, שנאמר: ׳וישכם אברהם בבקר׳, כיון ששמע גבריאל כך לא נגע בהן כל הלילה, שנאמר: ולא קרב זה אל זה״. ובשמו״ר כג ז: ״ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך (תהלים נט יז) כו׳, אותו בקר שהשקפת על מחנה מצרים, שנאמר: ויהי באשמורת הבקר״. ובתרגום ירושלמי כאן: האריך מימרא דה׳. ובאע״ז: וישקף, הטעם מלאך ה׳ הוא הנזכר כו׳.

¹⁵⁵ מכילתא להלן מס׳ דויסע פ״א, תנחומא כג-כד, וישב ט. שמו״ר כג כג-כד, ויק״ר יח ה, אגדת בראשית סו (הורביץ). ויש להוסיף: מדרה״ג ומכדרשב״י כאן, שמו״ר מא א, מדרש תנאים דברים כו טו, משנת רבי אליעזר פי״א דף רטז. וראה תו״ש בראשית יח קעה, יט קסג: ״כל מקום שנאמר ׳השקיפה׳ לשון ארורה [לשון צער]״, עיי״ש. באונקלוס: ״ואסתכי״. ובת״י: ״ואודיק״. ובת״י ב׳: ״ואריק״. וראה בתרגומים שמואל ב׳ ה טז.
ובפי׳ לקדמון אחד: ״וישקף, ההשקפה תבוא לנקמה ולרחמים, כמו: השקיפה ממעון וגו׳ (דברים כו טו). ואמר הגאון כי כן היציאה, פעם לנקמה: ׳אני יוצא בתוך מצרים׳ (לעיל יא ד). ופעם לרחמים: ׳יצאת לישע עמך׳ (חבקוק ג יג), וכן ׳ועבר ה׳ לנגף׳ (לעיל יב כג), ויעבור ה׳ (להלן לד ו), ׳וירד ה׳ לראות את העיר׳ (בראשית יא ה), ׳וירד ה׳ בענן׳ (להלן לד ה), ורבים ככה״.

¹⁵⁶ הזכר מלמעלה והנקבה מלמטה - יש מוחקים מלים אלה. ובמדות סופרים ורד״ה מפרשים: זכר כנוי לעצם שבתוך הטלפים, ונקבה כנוי לטלפים. וכ״ה בבכורות (מד.): ״נטלו טלפיים וזכרותם עמהן״, פירש״י: ״זכרות הטלפים, היינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל״. ובפירוש לקדמון אחד: ״בעמוד אש וענן, על דעת הגאון כי עמוד אש לא היה אלא להאיר, לפי שהוא היה בלילות לישראל. רק חכמינו פרשו כי הענן היה מלחלח הארץ ועמוד האש מחמם המים והיה כדמות טיט שורף״.

¹⁵⁷ ראה מכילתא לעיל סוף פרק ב, וירושלמי סוטה פ״ח ה״ג, שדרשו כן המלה ׳ויהומם׳ שבתהלים יח יד. בשכל טוב: ״יש מפרשים ׳סיגניות׳ בעלי דעה, דעת בלשון לע״ז: סיגנו, ואני אומר מלשון סגן״. ובזכור לאברהם: ״סגניות, פי׳ נס ודגל. בכי״ל: סגנוניות. וכ״ה בתנחומא ובערוך, והוא ענין חכמה ודעת״.
ויש להעיר מדברי הריב״א: ״פירש רש״י כו׳ נטל אצטגנינות שלהם וערבבם, כתו׳ בספר ערוך וז״ל: נטל סגנינות שלהם ולא היו יודעין מה היו עושין, ענין חכמה ודעת, כמו סגנון (בהלכות גדולות דפ״ג) [בסנהדרין (פט.)]: סגנון אחד עולה לכמה נביאים, כלומר, דבר אחד לכלם״. וראה מ״ש בשכ״ט לעיל ט יד. ובפי׳ הרע״ב: ״סגניות שלהן, פי׳ דעת וחכמה שלהן. וי״מ סגנין וראשין שבהן״. ובמדרש תהלים (מז׳ יח): ״נטל מנגינות שלהם ולא היו יודעים מה שיעשו.⁠״ ובובר בהערות, שצ״ל: ׳סגניות׳, כמו שלפנינו. וראה עה״ש שם, וירושלמי סוטה פ״ח ה״א, ובשנויי נוסחאות שם. ובעיקר הדרשות במכילתא סוף פ״ב, ומכדרשב״י יד יג, ובירושלמי שם, ובמדרש תהלים יח יד, ומדרש שיר השירים (גרינהוט) פ״א ט. וראה תו״ש בא יב אות תקטו.

¹⁵⁸ ראה רש״י בשם פרקי ר״א בנו של ריה״ג, ולפנינו ליתא. וכן הביא רש״י דרש זה בשמואל א׳ ה יא.

¹⁵⁹ ראה מדרש תהלים (מז׳ יח יח). ובאגדה מ׳ספר המעשים׳ (בקובץ מדרשים קטנים הוצ׳ הורביץ, ח״א דף עח): ״אמר ר׳ אושעיא, דין אחד עשה הקב״ה בפרעה ובסיסרא. בפרעה נאמר מהומה ובסיסרא נאמר מהומה, שנאמר (שופטים ד טו): ויהם ה׳ את כל הרכב ואת סיסרא וכו׳. ובמצרים נאמר: ויהם את מחנה מצרים״.

¹⁶⁰ במדרה״ג הגירסא: מוטות מרכבות. ובמ״ח: מוטות המרכבות. ובלק״ט: מרכבות מטות רצות וכו׳. ובשכל טוב: שהיו המרכבות נהפכות ומושכות הסוסים והפרדות לים וכו׳. בילקוט הגירסא: דרך ארץ המרכבות נמשכות אחר הפרדים עכשיו וכו׳. וכ״ה בתרגום ירושלמי כאן: אורחיהון דמוליתא כו׳. וראה אע״ז. ובשמו״ר לא יד: ״גלגל הוא העולם וכו׳, ואין אופן אלא גלגל, שנאמר: ויסר את אופן מרכבותיו״. וראה רבינו בחיי כאן. [ובוצר עוללות: בתרגום השבעים כאלו כתוב ׳ויאסר׳ באלף, ר״ל קשרם יחד].
בחזקוני: ״ויסר המצרי את אופן מרכבותיו, לשון ׳ויסר האהלה׳ (שופטים ד יח), המצרי מבקש להפנות המרכבה לאחוריו ולנוס, כמו שמפרש ׳וינהגהו בכבדות׳, שפירש כבד ממנו הדבר לסור לאחוריו, שמרכבת חברו ההולך לאחוריו מעכבת המרבבת שלו ההולכת בראשונה לחזור, וכסדר זה כולם מעכבות זו את זו. וכשראו המצרים כן, ׳ויאמר מצרים אנוסה׳ ברגלי, ואניח המרכבה מפני ישראל. ואפילו זאת לא עלתה להם, כדכתיב: ויאמר ה׳ אל משה נטה ידך על הים וגו׳⁠ ⁠״. ובהדר זקנים: ״ויש מפרשים: ויסר המלאך אופן אחד לבד, ולכך ׳וינהגהו בכבדות׳ יותר מאשר אם הוסרו שתי האופנים״. ובכת״י מדרש החפץ: ״דבר אחר ׳אפן׳ בגימטריא (שמואל) סמאל. אמרו חכמים שהיה דוחפן לאחורי הים״. בזח״ב (מט:): ״ובההוא זמנא שלטנותא דמצרים שליט על כל שאר עמין, כיון דאתבר חילא דמצרים אתבר חילא דשאר עמין. מנלן, דכתיב: אז נבהלו אלופי אדום וגו׳. וכתיב: שמעו עמים ירגזון וגו׳. בגין דכלהו הוו אחידן בפולחנא דמצרים ואחידן במצרים לסיועא דלהון. ובההוא זמנא כלהו בעאן לסיועא דמצרים לאתתקפא. ועל דא כיון דשמעו גבורן דעבד קב״ה במצרים רפו ידיהון ולא יכילו למיקם, ואזדעזעו כלהו ואתברו (משולשוליהון) משלטנתהון. ודאי כד אתבר חילא דלהון לעילא אתבר חילא דכל אינון דאחידן ביה, כיון דאתבר חילא דכלהו לעילא, כל הני דלתתא אתברו בגין (ההוא) האי חילא דאתבר כקדמיתא. ובגין כך ׳ויסר את אפן מרכבותיו׳ כתיב, ׳וינהגהו בכבדות׳, דהא כד דא אתבר לא הוו אזלין. תא חזי, דהכי הוא דלא כתיב ׳ויסר את אופני מרכבותיו׳, או ׳אופן מרכבתו׳, אלא ׳ויסר את אופן מרכבותיו׳, בגין האי חילא דכלהו הוו מתדבקן ביה (הכי אקרון)״.

¹⁶¹ לעיל י נו. ובזח״ב (נ:): ״רבי חייא אמר ׳וינהגהו בכבדות׳, בכבדות מהו, אלא מכאן אוליפנא דבההוא דברותא דאתדבר ביה בר נש מדברין ליה. בפרעה כתיב (לעיל ט ז): ׳ויכבד לב פרעה׳, בההוא מלה דבר ליה קב״ה בכבדות ממש. אמר ליה הקב״ה: רשע, את אוקיר לבך, אנא אדבר לך בהאי, על דא ׳וינהגהו בכבדות׳. ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל וגו׳⁠ ⁠״.

¹⁶² מובא במדרש זוטא שה״ש א ט, וראה לעיל קמח, ולהלן טו מד.

¹⁶³ ראה בתו״ש לעיל יב אות רנא, ולעיל אות קנד, ומסדר אליהו זוטא נראה שהדרש נסמך על לשון הקרא: וישקף ה׳. וראה פס״ר פכ״א קד, ולעיל אות נה.

¹⁶⁴ המשך המאמר בזהר: ״אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיהּ הֵאיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא ׳וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם׳, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. ׳כִּי ה׳ נִלְחָם בְמִצְרָיִם׳, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: ׳כִּי ה׳ נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם׳, בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא, וְדָא הוּא דְּאוֹקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא ׳וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא״. ומקודם לזה איתא בזהר שם: ״תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ, כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִיב: ׳וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו׳, מַאי ׳אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו׳, מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא, אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ״א: וְאִתְמַסרוּ) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ ׳טֻבְּעוּ בְּיַּם סוּף׳ כְּתִיב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב: ׳טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף׳, סוֹפָא דְּדַרְגִּין.
ראה לקח טוב, ואע״ז להלן טז כט, כא ד, שמצרים קאי על האומה. ואע״ז לעיל ח כז. ובקומץ המנחה: ״ויאמר מצרים, זה היה אביהם, דכתיב (בראשית י יג): ומצרים ילד וגו׳, והוא אמר ׳אנוסה מפני ישראל׳, אביהם שהיה על הים בשעת הנס, והיה ישראל סבא ומצרים סבא״.

¹⁶⁵ במדרש הגדול: ״פקחין שבהן אומרים: מי שנלחם להם במצרים הוא יעשה להם נסים בכל זמן״. ובשכל טוב: ״הפקחין שבהם אמרו: לא מפני ישראל אנו בורחין, אלא מפני בורא עולם״.

¹⁶⁶ ראה אונקלוס כאן. ובמכילתא ריש בשלח: ״הפה שאמר: לא ידעתי את ה׳ (לעיל ה ב), הוא הפה שאמר: ׳אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים׳. מה שכר נטלו על כך, ׳ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים׳ (ישעיה יט יט)״. וברשב״ם פסחים (קיח:): ״פלוט אותן ליבשה, וניתנו לקבורה שם בזכות שאמרו: כי ה׳ נלחם להם במצרים״. ובמכדרשב״י (יב לב) מביא הקרא: ״הפה שאמר ארדוף אשיג כו׳ (להלן טו ט), הוא הפה שאמר: אנוסה מפני ישראל״. אף שארדוף וכו׳, כתוב אחרי: ׳אנוסה מפני ישראל׳, אבל נאמר מקודם״. במדרש אגדה חקת (כא יד): ״על כן יאמר בספר מלחמת ה׳, זה ספר ואלה שמות, שבו כתוב המלחמה שעשה הקב״ה עם מצרים, והמלחמה שעל הים, שנאמר (פס׳ יד): ׳ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון׳, זו מלחמת הים. ׳כי ה׳ נלחם להם במצרים׳, זו מלחמת מצרים״. ועי׳ רש״י דברים ד לד.

¹⁶⁷ במדרה״ג ומכדרשב״י: ״רבי יוסי אומר מניין שהמכות שלקו על הים היו מעין מכות שבמצרים, שנאמר: ׳כי ה׳ נלחם להם במצרים׳, מעין מכות שבמצרים. ואומר (שמואל א׳ ד ח): ׳אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר׳, ולא במצרים לבד אלא בכל המצירין להן עד סוף כל הדורות וכו׳⁠ ⁠״. לפי נוסח זה יש לפרש גם לשון המכילתא לכוונה זו. אמנם רש״י מפרש לשון המכילתא באופן אחר. וכ״ה בהדר זקנים: ״כי ה׳ נלחם להם במצרים, מהו ׳במצרים׳, מלמד שלקו המצריים מעין מכה שלקו על הים, שאותם שבמצרים טבעו בנילוס״. ובילקוט כת״י: ״מכאן שנו חכמים: עשר מכות לקו המצרים במצרים ועשר על הים, שנאמר: ׳אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים׳. ומי נלחם להם, אלא כענין שבאו עליהם מכות במצרים, כך באו עליהם בים״. וראה לעיל אות קי.
ובשמו״ר כא י: ״ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, מה עשה הקב״ה, רמז לארץ מצרים ועלתה והיו רואים מלחמה בים, מנין, שנאמר: ויאמר מצרים אנוסה״. ונראה שזה נרמז בלשון המכילתא: ״והיו רואין אלו את אלו״. ובזח״ב (מט:): ״וְתָא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קב״ה לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמֵיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד, אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתַר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דַּהֲוָה מַדְבָּר (מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, ׳אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳, מ״ט, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא״.

¹⁶⁸ ראה בתו״ש לעיל יא קלב: ״מצרים שמם, על שם שהצירו את ישראל בשעבודם״. ונראה שגם כן הדרש נסמך על המלה: ׳במצרים׳. ועל פי זה הוספתי לשון הקרא בראש הדרש. בשכ״ט לעיל יא ט: ״וכשם שדן את מצרים, כך עתיד לדון את אדום כו׳, במצרים כתיב: ׳כי ה׳ נלחם להם׳, ובאדום כתיב (להלן יז טז): מלחמה לה׳ בעמלק״.

¹⁶⁹ בסדר עולם פרק כג: ״לאחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיה ופטר את האוכלוסים שבאו עמו [ממצרים ומכוש], וקבלו עליהם מלכות שמים, לקיים מה שנאמר (ישעיה יט יח): ׳ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען׳ וגו׳. הלכו ובנו מזבח והיו מקריבין עליו עולות לשם שמים, שנאמר (שם יט): ׳ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים׳ וגו׳, והיו מתפללין ומשתחוין אל ירושלים, שנאמר (שם מה יד): אליך ישתחוו״. ועי׳ מנחות (קט:). ומ״ש ומקריבין עליו עולות, מדויק ע״פ גמ׳ מנחות (עג.) שאין בני נח מקריבין אלא עולות. ומבעל מרכבת המשנה על המכילתא כאן, נעלם לשון הסדר עולם. אולם בסד״ע כת״י אכספורד, יש גירסא: ׳והיו מקריבין עליו קרבן׳. ויש גורסים: ׳ומקטירין עליה׳.

¹⁷⁰ וי״ג: ״אין הים עומד לנגדך ולא ישנה בדבורך [מדבורך]״. במדרה״ג ומכדרשב״י: ״ויט משה את ידו על הים, אין הים עומד נגד משה״. ובקטע מתנחומא כת״י הגניזה (בהוצ׳ מן, דף קיז): ״אמר לו הקב״ה למשה: משה, ׳נטה ידך על הים׳, הים ברשותי, ואתה ברשותי, ואני עשיתיך גזבר״. ובילמדנו, מובא בילק״ש תרפה: ״אתה מוצא שהשליטו הקב״ה למשה בעליונים, שנאמר (תהלים סח יט): ׳עלית למרום שבית שבי׳, והיו מלאכים נותנין לו מקום והוא נכנס לתוך מחיצות של אש, והיו רואין אותו ועומדין מפניו, שלט בים, כשבקש קרעו וכשבקש החזירו למה שהיה, נטה את ידך על הים וישובו המים״. ובכתב יד ילקוט תימני: ״נטה ידך על הים, אמרו: ארבעה עמדו על הים; צר וצאן וציר וצור. צר הציק לצאן, וצאן הציק לציר, וציר הציק לצור. צר הציק לצאן, צר זה פרעה, צאן אלו ישראל, ׳ואתנה צאני צאן מרעיתי׳ (יחזקאל לד לא). צאן הציק לציר, ציר זה משה. צור זה הקב״ה, שנאמר: מה תצעק אלי״.

¹⁷¹ הגלגל כו׳ - במובן גלגל החוזר בעולם. בשמו״ר כב א: ״ויאמר ה׳ אל משה, נטה את ידך על הים וישובו המים וגו׳, הה״ד (שה״ש ב טו): ׳אחזו לנו שועלים שועלים קטנים׳ כו׳. כשהוא מושל את המצריים אינו מושלן אלא בשועלים כו׳. אמר ר׳ אלעזר ב״ר שמעון ערומים היו המצריים, לפיכך הוא מושלן כשועלים כו׳. ומה אמרו, ׳הבה נתחכמה לו׳, אמרו: באו ונבא עליהן בחכמה ונראה היאך אנחנו משעבדין על ישראל בדבר שלא יהא אלהיהן יכול להביא עלינו באותה מידה. אם נדונם בחרב, יכול הוא להביא עלינו חרב. ואם באש, יכול הוא להביא עלינו אש. יודעין אנו שנשבע שאינו מביא מבול לעולם, אלא בואו ונדונם במים שאינו יכול להביא אותם עלינו. אמר להם הקב״ה: רשעים, כבר נשבעתי שאיני מביא מבול לעולם, אבל מה אעשה לכם, אני מביא אתכם למבול וכל אחד ואחד אני גוררו למבולו. והוא שדוד אומר (תהלים סג יא): ׳יגירוהו על ידי חרב מנת שועלים יהיו׳, אלו המצרים הרשעים שגררן הקב״ה לחרבו של ים. מהו ׳מנת שועלים יהיו׳, אמר הקב״ה: המכה הזו תהא מתוקנת להם לשועלים, ששימרן הקב״ה ולא הביא עליהן י׳ מכות ושם מתו כו׳. והיו המצריים הרשעים מביאין קטנים ומכניסין אותם בבתיהם של ישראל ועוקצים אותם ובוכים, והיה התינוק שומע קול של חבירו שהיה בוכה והיה בוכה עמו. והיו נוטלין אותו ומשליכין אותו ליאור. לכך נאמר: אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו׳, לכך נאמר: ׳וישובו המים על מצרים׳, ששב הגלגל עליהם כו׳, שבמחשבה שחשבו לאבד את ישראל בה דנם הקב״ה, שנאמר: כי בדבר אשר זדו״.
ובמדרה״ג: ״החזיר עליהן את הגלגל שיחזיר עליהם זדונם כו׳⁠ ⁠״. ובסוף המאמר: ״כי בדבר אשר זדו עליהם, לעולם אמרו: במדה שאדם מודד בה מודדין לו״.

¹⁷² מכילתא להלן אות קעו. ומדרש תהלים מזמור יח כ. וראה להלן טו ו, יט. וביפ״ת האריך לבאר במאי פליגי ר״י ורשב״ל. ובכתב-יד מושב זקנים: ״וכשיצא האחרון שבישראל מן הים אז אמר קב״ה: ׳נטה ידך על הים׳, ולפי זה קשה לנו מה שאנו אומרים באמת ויציב: ים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים עברו בים ויכסו מים צריהם. למה שינה הסדר, היה לו לומר: וידידים עברו בים ויכסו מים צריהם וזדים טבעת בים סוף כו׳, דהא ישראל עברו קודם לכן ואחר כך טבעו המצרים. ועוד קשה, למה הפסיק וידידים בין במים טבעת ובין ויכסו, ואלו שני ענינים אחד הוא. ולפי מה שפירש יתיישב בטוב: זדים טבעת, היינו מה ששכנו בים בטיט קודם שלא עברו ישראל, ואין בו טביעה של מיתה אלא טבעו בבוץ, וכן ׳טבעתי ביון מצולה׳ (תהלים סט ג), וכן פירש״י דאין שייך טביעה אלא בטיט. ואח״כ ידידים העברת, ואח״כ ויכסו מים צריהם. ואחר כך מצאתי בשם ר׳ יהודה החסיד ז״ל שפירש: זדים טבעת, דהיינו פסל מיכה שעבר בים, דכתיב (זכריה י יא): ׳ועבר בים צרה׳, והיו טובעים רשעים ישראל שהיו אדוקים בפסל מיכה, עד שהוגרם לשברו והיה שבור לחתיכות, עד בימי שפוט השופטים התיכוהו לפסל, ואחר ששברוהו, ידידים העברת״.

¹⁷³ דרש זה מבואר במכילתא לעיל אות קלד. ובמכדרשב״י להלן אות קפה.

¹⁷⁴ ראה לעיל אות קסד.

¹⁷⁵ ראה להלן אות קעה, ולעיל אות קסט. וכנראה שהיה כן לפניו במכילתא או במקור אחר.

¹⁷⁶ דרש זה מובא ברש״י סוף פרשת שלח מיסודו של ר׳ משה הדרשן. [וישנו שם במדרש אגדה כל המאמר: למה נסמכה כו׳. וידוע שמדרש אגדה כולל בתוכו הרבה חומר מר׳ משה הדרשן. ראה במבוא לבראשית רבתי לר׳ משה הדרשן. ומה שכתב בשפ״ח, שסוף המאמר אינו לר׳ משה הדרשן, לא נכון]. ולשון רש״י: ״ושמונה חוטין שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים״. והרא״מ תמה, שהרי רש״י כותב לעיל פסוק ה: ״ליל שביעי ירדו לים ובשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח״, והוא מסדר עולם.
ובדעת זקנים, וכן בהדר זקנים כאן: ״ויבואו בני ישראל וכו׳, ליל שביעי של פסח היה, ובשחרית אמרו שירה, והוא שביעי של פסח. וקשה דפי׳ רש״י בפ׳ שלח אשר ח׳ חוטין של ציצית כנגד ח׳ ימים שהיו ישראל על הים קודם שאמרו שירה, מכלל שלא אמרו שירה עד השמיני. וי״ל דלהלן מונה אותו היום שנתקבצו לרעמסס מכל ארץ גושן, ומונה משהכינו עצמם לצאת, ומערב פסח שהיו יודעים שיצאו למחר. ומה ששנינו שביעי ירדו לים, זה שביעי לנסיעתם מרעמסס״.
ובפענח רזא בשם ר״י מאורלייניש, ובספר הזכרון על רש״י, ובר״י מווינה שחושב מערב פסח, שחופשה ניתן להם אז. וכ״ה בפי׳ הריב״א לעיל פסוק ה. וכן בפי׳ הרע״ב שם, ומוסיף עוד, שאין קושיא משם, ששם מביא בשם ר״מ הדרשן וכאן אומר משלו. ויש להעיר על זה שמ״ש כאן מפורש בסדר עולם, והקושיא היא מכאן על ר״מ הדרשן שהביא רש״י. ובס׳ הזכרון מביא: ״ורבינו בחיי ז״ל תירץ שליל ט״ו בניסן התחילה הגאולה ואכלו פסחיהם שהם קדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, דכתיב (ויקרא ז טו): ׳ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר׳, אבל ללילה ראוי הוא, ונמצא שאותו הלילה היה מארבעה עשר, ונמצא שיום שביעי שאמרו בו שירה הוא שמיני ליום ארבעה עשר וללילה הבא אחריו״. וכעי״ז בכת״י מושב זקנים: ״שביעי לפסח ושמיני לאכילת פסחים״ (ראה מענין זה בתו״ש חי״א במילואים סי׳ מה). עו״ש: ״מה שמבואר שאמרו שירה בז׳, לאו דוקא, אלא [שחשבו (כן מגיה רחיד״א בפני דוד, בנימוקי רבינו ישעיה עה״ת)], אבל בח׳ אמרו שירה וצ״ע. ובשם ר׳ מנחם מיואני זצ״ל (היה בזמן רבינו תם) שמעתי, שראה בפי׳ הקדמונים שכתוב בהם ח׳ חוטים יש בטלית כנגד ח׳ ימים משאמרו שירה על הים. פי׳ דלאחר שאמרו שירה על הים שהו⁠(א) ח׳ ימים ליקח ביזה שבים״. ובמשך חכמה פ׳ שלח נדחק לתרץ שט״ס ברש״י, וצ״ל: [ושבעה] חוטים שבה כנגד [שבעה] ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים כו׳, וסבר כשיטת רמב״ם דשבעה חוטים הוי של לבן וחוט אחד של תכלת, ולכן פירש קודם פתיל תכלת, ואחר כך אמר: ושבעה חוטים [פירוש, של לבן] שבה כנגד שבעה ימים, וכל אלה דברי ר׳ משה הדרשן הם. ולא העיר מכל דברי הראשונים הנ״ל ומדרש אגדה שבפנים.
ולדעתי אין צורך לדחוק בכל התירוצים הנ״ל, אלא שהדרש במדרש אגדה מיוסד על פירוש ר׳ סעדיה גאון בפסוק זה (מובא בכת״י אכספורד ׳פירוש לפרשת בשלח לחכם קדמון׳, נדפס על ידי פינס, דף יג): ״והנה יהיה ׳באשמורת הבקר׳ האשמורה האחרונה הסמוכה לבקר, והגאון יחטיא זה הפירוש, כי הכתוב אמר ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳, ויפרש ׳באשמורת הבקר׳ האשמורה הא׳ של יום, והוא ד׳ שעות מרגע עלות השמש. והנה ׳לפנות בקר׳, לפנות בואו, על פירושנו. ועל דעת הגאון, כמו כי פנה [ה]⁠יום״. מבואר לפנינו פי׳ רס״ג שבד׳ שעות על היום, היינו באשמרת הבקר, וישקף ה׳. ובסוף היום, אחרי שעברו שמונה שעות, נתקיים ׳וישב הים לפנות בקר׳. וראה אות קעא: ״בעת שיצא האחרון שבישראל מן הים, ירד לתוכו הראשון (ראה להלן קעו) שבמצרים״. ובראב״ע לעיל יד כט, כתב שאין לתמוה איך יכלו לעבור המון גדול כזה בלילה אחד, לפי דעת רז״ל שנקרע הים לי״ב גזרים. ולהלן אות קפח, המספר של מצרים שנטבעו בים. ולפ״ז לדעת רס״ג מ׳וישקף׳ עד ׳וישב הים׳, עברו שמונה שעות, ואמרו שירה בתחלת ליל שמיני. ונראה שזהו גם דעתו של ר״מ הדרשן במדרש אגדה, שדורש כן מקרא שטביעת מצרים היתה ביום שמיני, כלומר, בתחלת ליל שמיני לפנות בקר. וכן מבואר בפירוש הקצר לאע״ז בקרא ׳ויהי באשמורת הבקר׳: ״ויאמר הגאון אין בקר עד שתזרח השמש, שנאמר: ויהי בבקר בזרוח השמש״. ובסגנון אחר בשכ״ט, שמפרש ׳לפנות בוקר׳, בסוף ד׳ שעות שהבוקר פונה והולך לו. ודומה לדבר ׳כי פנה היום כי ינטו צללי ערב׳ (ירמיה ו ד). ובפי׳ בכור שור: ״לפנות בוקר, כשפנה הבוקר ונעשה קרוב לחצי היום״. וכ״ה בחזקוני. ובפי׳ רב״ח כאן: ״ויגד למלך מצרים, כיון שלא באו ישראל לסוף ג׳ ימים שקבעו ואמרו לו: ׳דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה׳ אלהינו׳, הוגד לו כי ברח העם, שהיו ישראל הולכים ביום ובלילה, והלכו ביום ט״ו בניסן וליל ט״ז ויום ט״ז, ופרעה ששלח עמהם אקטורין, אותם אקטורין חזרו ליל י״ז ויום י״ז וליל י״ח, ויום י״ח הגידו לפרעה: כי ברח העם וגו׳. והכריזו שיתקבץ החיל ביום י״ח ובליל י״ט, ויצאו למחרתו ביום י״ט, ובליל כ׳ וביום כ׳ באחרית היום הגיעו על פי החירות, ונשאר ליל כ״א שלא קרב מחנה למחנה, שכן כתיב: ׳ולא קרב זה אל זה כל הלילה׳. ביום כ״א בתחלת היום באו בים ובאו המצריים אחריהם בו ביום, ונשתקעו בים, וישראל אמרו שירה״. ומבואר שסובר שבסוף יום כ״א נשתקעו המצרים בים ואז אמרו שירה, וכמו שנתבאר לעיל. ולפ״ז אין קושיא אם רש״י מביא דרשת ר״מ הדרשן שיש לה יסוד בפי׳ הקרא כשיטת רס״ג. אע״פ שבפשטא דקרא ס״ל לרש״י כשיטת הסדר עולם, וכמש״ל בשם הרע״ב. וראה לעיל אות קא, ולהלן טו יב.

¹⁷⁷ במדרה״ג הגירסא: ״רבי נתן אומר אין ׳איתן׳ אלא לשון קשה וכו׳⁠ ⁠״. וגירסת הדפוס: ״איתן לשון קשה״. ובשכל טוב: ״לאיתנו, ליושנו ולקראתו [אולי צ״ל: ולקדמותו]. ודומה לו: ׳גוי איתן הוא מעולם (ירמיה ה טו)״. וזהו כהגירסא: ׳אלא ישן וקשה׳. ולגירסת הדפוס כתבו המפרשים שהחילוק בין תוקף לקשה, ש׳לתקפו׳ ר״ל למעמדו הטבעי. ולר״נ לשון קשה, הפי׳ שהולך וסוער. ובמ״ס מביא מכאן ראיה לדברי הרמב״ם (פ״ט מהל׳ רוצח): ״נחל איתן, ששוטף בחזקה״. ועי׳ סוטה (מו:), ובלק״ט שם. וראה בתרגום ומפרשים. וברב״ח: ״לאיתנו, מלשון תוקף וכח, כלשון ׳איתן מושבך׳ (במדבר כד כא), כלומר לכחו הראשון״. [ובאע״ז כאן מ״ש על חוי הכלבי, שפירושו הוא דברי שגעון. ראה בצפנת פענח, נדפס במקדמוניות היהודים דף קלח, והמשתדל, ובוצר עוללות כאן].

¹⁷⁸ מובא בילק״ש ח״א רלה, וראה בשפתי כהן כאן.

¹⁷⁹ בב״ר ה ד: ״אמר רבי יוחנן, תנאין התנה הקב״ה עם הים שיקרע לפני ישראל, הה״ד: ׳וישב הים לאיתנו׳, לתנאין שהתנה עמו״. ובמנח״י מכת״י הגירסא: ״אמר ר׳ יונתן״, כמו במכדרשב״י. וכ״ה בילקוט המכירי ישעיה (עמ׳ קנג). וראה בשמות רבה כא ו, וברבינו בחיי בשם הפרקי דר״א, וזהר ח״ב (מט. קע:). וסגנון ׳אל תקרי׳ שלפנינו מבואר במדרש כונן, ובמדרש יונה (נוס׳ ב, בבית מדרש ח״א, ובקובץ מדרשים קטנים, ח״א דף כג), וזהר ח״ב (קצח:), ומדרש אגדה פס׳ טו. ועי׳ במדרש חסרות ויתירות (מהד׳ מארמרשטיין, דף לט), ומ״ש הרמב״ם במו״נ ח״ב פכ״ט, ורד״ק בראשית ב א.
וברבינו בחיי כאן: ״והעולה לנו מזה כי מששת ימי בראשית ואילך אין שום שנוי טבע מחדש, כי בעת שנברא אותו הדבר הושם בטבעו שיהיה כך וכך בחפץ הש״י, וזהו לשון ׳נבראו׳ שהזכירו החכמים, כי הטבע היוצא מן החפץ הקדמון יקראוהו בריאה ותנאי, והוא אצל החפץ הקדמון טבע, ולעיני הרואים שנוי טבע. וכאשר הגיע זמן השתנות הטבע לעיני הרואים, לא יהיה בזה שנוי רצון מאת הש״י, שירצה בו עתה מה שלא רצהו תחלה, כי כן היה ברצונו הקודם שישתנה הטבע בזמנו לעיני הרואים על ידי הצדיקים שבדורות״.
בזח״ב (קע:): ״לאיתנו, כתיב הכא ׳לאיתנו׳, וכתיב התם (תהלים פט א): ׳משכיל לאיתן האזרחי׳, ועל דא לפנות בקר, בההוא זמנא דאקדים אברהם למעבד רעותא דמאריה כדין אתקרע ימא״. ושם (מט.): ״רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קב״ה לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ: בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי, הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, ׳וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ׳, מַאי ׳לְאֵיתָנוֹ׳, לִתְנָאוֹ דַּהֲוָה לֵיהּ בקב״ה כַּד בָּרָא עָלְמָא. וַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל חָמָאן גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. [ובס׳ המבחר: לתנאו, הפוך מן ׳גוער בים׳ (נחום א ד), ׳רוגע הים ׳(ישעיה נא טו). ובפי׳: ר״ל לטבעו הראשון, להיות המים נוזלים ולא לעמוד כמו נד].

¹⁸⁰ שמו״ר כב ב, לעיל אות קעא, מדרש תהלים פי״ח, ולהלן טו רכד. ובמדרה״ג ומכדרשב״י מוסיף: ״כיון שעלה האחרון שבישראל מן הים ירדו מצרים, סתם עליהם ים מארבע רוחותיו כדי לאבדן והיו מלאכי השרת כו׳⁠ ⁠״. ונראה מלשונו, שלפניו היתה הגירסא שבמכילתא כמו בדפוס: ירד ׳הראשון׳ שבמצרים.
ובשכל טוב: ״כשהפכו מצרים פניהם לנוס התחיל הים סוגר לפניהם, אם הפכו פניהם לצד זה הוא סוגר לקראתם, ואם הפכו פניהם לצד זה הים סוגר לקראתם״. ובכת״י מדרש החפץ: ״רבותינו אומרין תשעים אלף נגלו עליהן ממלאכי חבלה, וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הים ירד האחרון שבמצרים עד שנכנסו כולם וחזר עליהם הים״. וגירסא אחרת בכת״י מעין גנים: ״האחרון מישראל עולה מן הים ׳והראשון׳ ממצרים ירד לים עד שנכנסו כולם ואחר כך נסתם הים״.

¹⁸¹ ראה מדרש אגדה שמות א י, ובמהרש״א כאן, ולהלן אות קעח, ולעיל א קב.

¹⁸² מובא בסגנון הנ״ל בילקוט המכירי ישעיה (דף כג), ומיכה (דף כה), וראה ברש״י כאן וביפ״ת.

¹⁸³ ראה בתו״ש לעיל ד ד, ושם נתבאר. ולעיל יג אות רלא משמו״ר כא: ״,אומר הקב״ה: איני מתנחם עד שאהרוג לכולן, שנאמר: וינער ה׳ את מצרים בתוך הים״.

¹⁸⁴ בשהש״ר א ט: תני רבי ישמעאל ׳וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳, מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה, והסוס למעלה ממנו. אמר רבי לוי, כזה שמנער בקדירה, תחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה״. ובקטעי מדרשים מכת״י הגניזה (דף קט): ״מהוא ׳וינער׳, כשם שטולים את הקדירה לתוך ח⁠[בי]⁠ת״. וראה רש״י כאן. וברב״ח: ״וינער ה׳ את מצרים בתוך הים, ודרשו רז״ל כבשר המתנער בתוך הקדרה״. ובשכל טוב: ״הופכים על פניהם כאדם שמנער את הקדירה והופך את התחתון למעלה ואת העליון למטה כו׳⁠ ⁠״. וראה באונקלוס ׳וינער׳: ״ושניק״. ותרגום תהלים עד יג: ״ושניקתא מצראי על ימא״. ובירושלמי ברכות פ״ד ה״א: ״שנער כו׳, שהם מתים בתשנוק״. וברש״י כאן: ״לשון טרוף בלשון ארמי״. וראה במנח״י ב״ר לז ד, ותו״ש בראשית י לא, וערוך השלם ע׳ שנק. ובילקוט תימני כת״י: ״וינער, לשון כלוי ושנוק וחנוק״. ובכת״י חמאת החמדה: ״וינער ה׳ את מצרים, וינפץ, כמו: את ׳חצני נערתי׳ (נחמיה ה יג). שפלטן הים על שפתו, שלא יאמרו ישראל כשם שעלינו אנו כך יעלו המצריים״.

¹⁸⁵ ראה תרגום ירושלמי: ״ועלים ה׳ ית מצראי״. ורש״י כאן, וזבחים קטז. ד״ה תתנער, וסנהדרין (צב.): ׳קשתו ננערת׳.

¹⁸⁶ מובא בהדר זקנים כאן. באבות דר׳ נתן (נוסח א׳ פרק לג): ״רבי אליעזר אומר תהום כפה עליהם מלמעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין מים העליונים והתחתונים היו מנערין את המצריים, שנאמר: וינער ה׳ את מצרים בתוך הים״. ובאהבת חסד: ״בתוך הים, משמע שהיה באמצע, ר״ל בין מים עליונים ותחתונים״. וצ״ע. בזה ינחמנו ושפתי כהן: ״ויש אומרים שמנוערים מן הרחמים״. ובפי׳ מעין גנים על איוב (דף קיד): ״בידי מלאכים אכזרים ונערים״. ובמכילתא דרשב״י: ״למלאכים נערים, למלאכים אכזראים כדי שישממו את נשמתן כו׳⁠ ⁠״.

¹⁸⁷ נדפס בגנזי שכטר (ח״א דף שסט). ולפנינו במדרה״ג ומכדרשב״י (להלן יז יד) מסמיך על הקרא ׳וניער פרעה וחילו בים סוף׳.

¹⁸⁸ ראה בתו״ש לעיל יב רמה, משהש״ר ה ט: ״ואדום למצרים, שנאמר: וינער ה׳ את מצרים״. ולהלן טז קכא, וברד״ל שם.

¹⁸⁹ לעיל אות קלד ממכילתא (ונשמט מהופמן). בהאשכול ח״ו מכת״י: ״וישובו המים ויכסו, מהו ׳וישובו׳, שבו ממה שהיו רוצים לאבד את ישראל״. במדרש אבכיר, מובא בילקוט שמעוני סי׳ רלד, להלן אות קצז.

¹⁹⁰ מדרש תהלים מזמור קו ה. וראה פדר״א פרק מג, טעם הדרש מסוף הקרא ׳לא נשאר בהם עד אחד׳. וכ״ה בלק״ט: ״לא נשאר בהם עד אחד, אף אחד. ויש אומרים פרעה נשאר, להגיד ולספר כח וגבורה של מלכו של עולם״. ובשבות יהודה, ואחריו במשך חכמה, דר״י לשיטתו במנחות (סח:) דעד ועד בכלל, ור״ג סובר כרבנן דעד ולא עד בכלל.
ובשכל טוב: ״ואנא אמינא אליבא דתרווייהו, כי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי, ירד פרעה לים והפכו הקב״ה על פניו וכיסוהו המים ולא יצאה נשמתו, עד ששלח הקב״ה דברו, ובא מלאך והעלהו מן הים והוליכו לנינוה, כדי לספר שמו בכל הארץ להראות כחו וגבורתו שיתכבד בו״. וראה ת״י כאן.
ובהדר זקנים: ״ויש במדרש, בא גבריאל והחזיק פרעה בתהום של ים חמשים יום, כנגד שאמר: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳, כמנין מ״י היה בתהום של ים״.
ובאע״ז: ״עד אחד, אפילו אחד לא נמלט. וכן ׳והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד׳ (לעיל ט ז), והמשורר אמר (תהלים קו יא): אחד מהם לא נותר״.
וברבעה״ת דעת זקנים: ״לא נשאר בהם עד אחד, אבל אחד נשאר, והוא פרעה, והא דכתיב בספר תהלים ׳אחד מהם לא נותר׳, היינו מכל עמו״. וראה להלן טו אות רכב.
ובספר ירחמיאל (דף קכח) מבואר שהקב״ה צוה לשרי מעלה, מיכאל גבריאל ואוריאל, להוציא את פרעה מן הים, והביאו אותו לנינוה ושם חי ת״ק שנה. ובחומש אם למקרא (לר׳ אליהו בן אמוזג, שמות יד י): ״דע שאחד ממלכי מצרים הנקרא רעמסס השלישי מהמשפחה השוררת במצרים כשיצאו אבותינו, כבש עיירות גדולות ומדינות רחוקות בים וביבשה. ואמרו שהוא הנודע ליונים בשם סעסאטרי, ונשאר זכר ממלחמותיו וגבורותיו בכתבי היונים הקדמונים, רק הלא מצער הוא כנגד מה שנודע אחר שמצאו פתרון לכתבי הקדש על האבנים וחרבות ומצבות מצרים העתיקים, והשיגו באמת גמור כי עד בבל ואשור ונינוה הלך הלוך וכבוש. וזה שאמרו בפדר״א: פרעה שטבע בים סוף הלך ומלך בנינוה. והשומע סבור שהוא דרש רחוק, כי מי הביא פרעה לנינוה, והחכמה האחרונה לעד כי אמת יהגה חכם״. ובחמדת ימים כאן: ״ויתכן שגלגל הקב״ה נפשו במלך נינוה ויקם מכסאו ממה שאירע לו בטבעו בים״.

¹⁹¹ ראה תו״ש בראשית א ה בבאור, וצרף לכאן. וברבינו בחיי כאן: ״הבאים אחריהם בים, משפט ס״ת להיות ששה בריש דפין, והסימן הוא בי״ה שמ״ו, ואלו הם: ׳בראשית׳ (בראשית א א), ׳יהודה אתה יודוך׳ (שם מט ח), ׳הבאים אחריהם׳, ׳שמור ושמעת׳ (דברים יב כח), ׳מוצא שפתיך (שם כג כד), ׳ואעידה בם׳ (שם לא כח). וי״ל טעם בזה שהוא רמז לחדוש העולם, שהקב״ה רוכב בערבות, כענין שכתוב (תהלים סח ה): ׳סולו לרוכב בערבות ביה שמו׳. והסתכל איך השלים רמז הה״א של ׳ביה׳ בענין הים, שהזכיר שם משה ׳עזי וזמרת יה׳ (להלן טו ב), ולכך הזכיר ׳מי כמכה׳ ב׳ פעמים (פס׳ יא), הה״א הזאת, ותוספת הה״א ב׳מי כמוכה׳ הראשון, היא אחרונה שבשם, והיא אחרונה שבספירות. והוא ׳מלאך אלהים׳ שהזכיר הכתוב בו ׳וילך מאחריהם׳. וכן בכאן ׳הבאים אחריהם בים׳, כי ישועת הים על ידו. ולפי מה שדרשו רז״ל: ׳בהבראם׳ בה׳ בראם, ד״א בזכות אברהם. תמצא האותיות השניות לאותיות בי״ה שמ״ו שהם אברהם, ותוספת הוא״ו לבאר כי ו׳ קצוות של העולם נבראו בזכותו, והכתוב מעיד שנבנה העולם על מדת החסד, שנאמר (תהלים פט ג): ׳כי אמרתי עולם חסד יבנה׳, וכתיב (מיכה ז כ): חסד לאברהם״.

¹⁹² מובא בילקוט המכירי ישעיה (דף צח). וראה פדר״א פמ״ב. ומענין זה באגדת בראשית (ח א): ״וכך אמר הקב״ה: כי אני ה׳ לא שניתי וגו׳, לא הכיתי לאומה ושניתי לה, כמו דורו של אנוש, דכתיב (עמוס ה ח): הקורא למי הים וגו׳. דור המבול: וימח את כל היקום וגו׳ (בראשית ז כג). דור הפלגה, ויפץ ה׳ אותם וגו׳ (שם יא ח). סדומים, דכתיב (איוב כח ט): בחלמיש שלח ידו וגו׳. המצרים, דכתיב: וישובו המים ויכסו וגו׳⁠ ⁠״.
ובזהר ח״ב (מז:): ״אמר רבי יוסי לרבי יהודא, ודאי תנינא: ה׳, בכל אתר רחמי, ואע״ג דאגח קרבא, ההוא דינא ברחימותא הוא, והכא חמינא, דכתיב: ׳ה׳ ילחם לכם׳, ולא אתחזי בההוא דינא רחמי כלל, דהא כתיב: ׳לא נשאר בהם עד אחד׳. אמר ליה, שמענא מרבי שמעון דאפילו הכא דינא ברחמי הוה, דחפא עליהון ימא ומיתו ולבתר אפיק לון ימא, וקודשא בריך הוא בעא ביקריהון ואתקברו בארעא, ולא בעאת לקבלא לון, עד דאושיט לה קב״ה ימיניה וקבילת לון, הה״ד (להלן טו יב): נטית ימינך״. ושם (יח:): ״רבי שמעון ברבי יוסי אומר: לקות אומה של מצרים ממש, לא היה אלא בים, דכתיב: לא נשאר בהם עד אחד״.

¹⁹³ מובא בשבלי הלקט (הל׳ תפלה סי׳ יח): ״מצאתי באגדה״. וראה לעיל אות לז ממכילתא, ובפענח רזא שם. [בספר היובלים (מח יד) אומר שמאה ועשרה ריבוא אנשים ממצרים נטבעו. ולפי יוסיפוס (ח״ב טו) שש מאות רכב עם חמשים אלף פרש ועשרים רבוא רגלים. ובקדמוניות היהודים (ספר שני, עב): למחרת הביאו הזרם והרוח, שנשב בכוח בכיוון מחנה העברים, את כל כלי זינם של המצרים, ומשה שיער שגם הדבר הזה היה בהשגחת אלהים, כדי שלא יחסרו גם כלי זין, ואספם וזיין בהם את העברים, והוליכם אל הר סיני להקריב שם קרבנות לאלהים ולהביא לו מנחת תודה מאת העם על פדותו, כמו שצוה לפני כן].

¹⁹⁴ לעיל אות קי, קמג, מדרש תהלים מז׳ קלו, וילקוט המכירי חבקוק (עמ׳ נג), ואבות דרבי נתן נוסח א׳ פל״ג, ונוסח ב׳ פל״ח, ומדרש שלשה וארבעה (באו״מ כתה״י ח״א דף נא), ומדרש הלל (באו״מ עמ׳ קלא).
ובאגדת בראשית פ״ח: ״אמרו להם ישראל [לאו״ה]: למה אין אנו יכולים לעמוד בזעפו, ושלוחינו נצחו לשלוחו, והאיך, אלא הים שלוחו של הקב״ה, לא בקעו משה, ועברו ישראל ביבשה, שנאמר (להלן טו יט): ׳ובני ישראל הלכו ביבשה׳ כו׳, כך אף זעפו נצח״. ושם פט״ו: ״ואף המים נתייראו מישראל, שנאמר: ובני ישראל הלכו ביבשה וגו׳⁠ ⁠״. ובמדרש אבכיר (בילק״ש ח״א יז): ״כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: והמים להם חומה מימינם״. וביתר ביאור בפרקי דר״א (שנדפס בקובץ מדרשים קטנים, הורביץ, דף ט): ״ביום שני בראתי רקיע והבדלתי בין מים למים, כך אני עתיד להבדיל להם בין מים למים, שנאמר: והמים להם חומה מימינם ומשמאלם״. ובשכל טוב: ״ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, למה נאמר, לפי שמפורש בקבלה (חבקוק ג טו): ׳דרכת בים סוסיך חומר מים רבים׳, תאמר שמהלכין ישראל על החומר, ת״ל: ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים״.

¹⁹⁵ תנחומא אמור ט, תנ״י שם יב, קהלת רבה ג טו. ובתנ״י וארא יט: ״הוי ׳כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ׳ (תהלים קטו ג), כשביקש אמר: ׳יקוו המים׳ (בראשית א ט), וכשביקש אמר ועשה את הים יבשה, שנאמר: ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים״. וכ״ה בתנחומא שם טו, ובוהזהיר פ׳ בא (ב:), ובשמו״ר יב ד. וראה דברים רבה י ב.
ובמדרש תהלים (ח ז): ״עובר ארחות ימים, אלו ישראל, שנאמר: ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים״. וראה פסיקתא דרב כהנא פי״ב, ובפסיקתא, מובא בילק״ש ח״א רעג: ״אמר ר׳ לוי משל למלך שהיה מבקש לישא אשה בת טובים ובת גניסים. אמר: איני תובע בה אלא משאני עושה בה כמה טובות, אחר כך אני תובע בה. ראה אותה ערומה והלבישה, ׳ואלבישך רקמה׳ (יחזקאל טז י), בים והעבירה, ׳ובני ישראל הלכו ביבשה׳ וכו׳⁠ ⁠״.

¹⁹⁶ במכילתא דרשב״י: ״והמים להם חומה, ׳חמה׳ כתיב, היו מלאכי השרת מתמידין לומר: בני אדם שעבדו ע״ז, יעברו ביבשה בתוך הים. אף הים נתמלא עליהם חמה ובקש לאבדן, שלמעלה הוא אומר ׳חומה׳, וכאן הוא אומר ׳חמה׳. מי גרם להם להנצל, ׳מימינם ומשמאלם׳. מימינם, בזכות תורה שעתידין לקבל בימין, שנאמר (דברים לג ב): ׳מימינו אש דת למו׳. ומשמאלם, בזכות תפלה״. ובלק״ט: ״חמה כתיב, חסר ו׳, כלומר חימה נתמלאו מלאכי השרת עליהם, לפי שהיה ביניהם עבודה זרה״.
ומה שדורש במכילתא: אל תקרא וכו׳. במדרש חסרות ויתירות בפליטת סופרים (דף לו): ״והמים להם חמה, חסר וי״ו, מלמד שנתמלאו המים עליהם חמה (חימה)״. וכן בחוי״ת מהד׳ מרמרשטין, דף נה. ושם דף כג, גירסא אחרת: ״והמים להם חומה, השני מלא, מלמד שנתמלא הקב״ה על שונאיהן של ישראל חימה. וכל כך למה, לפי שעברה עבודה זרה עם ישראל בים״. וצ״ע, שלפנינו ׳חומה׳ הראשון, בפסוק כב, מלא, והשני חסר. ובמדרש אגדה כאן נשתבש מאמר זה.
ובכת״י מדרש החפץ: ״והמים להם חמה, חסר, שנשברה קרירותו. ׳והמים להם חומה׳, ראשון, וחומה [צ״ל חמה], שני. מלמד שרצה לנער את ישראל כמו שניער מצרים, לפיכך כתיב: חמה״. וראה להלן אות קצג. ובפענח רזא ריש בראשית: ״חומה, דרשו חז״ל חימה״.
ומענין דרש המכילתא במדרש אבכיר, מובא בילקוט שמעוני כאן: ״דבר אחר ׳והמים להם חומה׳, שירד סמאל ואמר לפניו: רבש״ע, לא עבדו ישראל עבודת גלולים במצרים, ואתה עושה להם נסים. והיה משמיע קולו לשר של ים, ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען, מיד השיב לו הקב״ה: שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, כיון ששמע שר של ים, אותה חמה שנתמלא על ישראל, החזירה על מצרים, שנאמר: ׳וישובו המים׳, ששבו מישראל על המצרים״. וראה להלן טו אות רמד בבאור.
והמשך המאמר במכילתא דרשב״י שם: ״דבר אחר ׳והמים להם חמה׳, דרש ר׳ פפיוס, ׳והוא באחד ומי ישיבנו׳ (איוב כג יג), הוא דן יחידי את כל באי העולם, ואין להשיב לדברו. אמר לו ר׳ עקיבא: דייך, פפיוס, הא מה אתה מקיים ׳והוא באחד ומי ישיבנו׳, שלא להשיב על דברי מי שאמר והיה העולם, שהכל בדין והכל באומד״. במכילתא שלפנינו אין הדרש נסמך על קרא ׳והמים להם חמה׳, אלא מובא אגב גררא, שהביא מקודם לזה דרשת ר׳ פפיוס. ולפי המכדרשב״י נראה שיש לזה שייכות לדרש הנ״ל, שהקב״ה דן בעצמו את ישראל לזכות.

¹⁹⁷ מובא בילק״ש כאן. וראה לעיל אות קמו, קצב. ובאגדת בראשית פרק יז: ״יצאו ממצרים גאולים והיו ממרים, שנאמר (תהלים קו ז): וימרו על ים בים סוף וגו׳. וביקש הים לחנקן, שנאמר: ׳והמים להם חומה׳, שנתמלאו עליהם חימה ובקשו לחנקן. כיון שהגיעו המים לבגדיהם, תלו בגדיהם מן המים, כיון שראה הים את המילה, ברח״. במנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב, עמוד סח): ״ובזכות שהיו ישראל זריזין במזוזה ובתפלין כשהיו במצרים, זכו לימלט מים סוף, שנאמר: ׳והמים להם חומה מימינם ומשמאלם׳, רמז למזוזה שהיא לימין ותפילין לשמאל״. ותימה מ״ש: ׳שהיו זריזין במזוזה ובתפילין׳, ובכל המקורות כתוב: שעתידין להניח תפילין וכו׳. ובפרט מצות מזוזה הרי נצטוו אח״כ. וראה זח״ג (קח:), תק״ז (מג.).
ובדעת זקנים: ״והמים להם חומה, ׳חמה׳ חמר כתיב, לפי שבתחלה נתמלא הים חמה עליהם, עד שבא גבריאל ושמם כחומה בתוך הים, והיה מכריז על הים ואומר למים שבימינם: הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב״ה כו׳, והמים שומעין דבריו ועומדין חומות, ונחלק להם הים לשנים עשר קרעים, שיהא לכל שבט ושבט שביל לבדו, ובחומות הים שבין כל אחד ואחד היו חלונות, ומספרים זה עם זה, כדי לישב דעתם, הה״ד: והמים להם חומה וכו׳⁠ ⁠״.

¹⁹⁸ ע״פ גינזבורגר, לעיל קל.

¹⁹⁹ תנ״י אחרי יג, שם יח, שם במדבר י, ובמדב״ר ב ב. ובפסיקתא חדתא (בבהמ״ד ח״ו): ״אמר ר׳ אבהו ויושע ה׳, אל תקרי ׳ויושע׳ אלא ויוושע״. וראה תו״ש לעיל ג רכב, ו סט. ובקובץ האשכול ח״ו מכת״י: ״ויושע, קרי ביה ׳ויוושע׳, כביכול נושע עמהם״.
בתוס׳ תמורה (יד:): ״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה - וא״ת היכי אמרינן מזמורים על פה. וי״ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש. אמנם קשה, היכי קרינן ויושע וקריאת שמע. וי״ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן״.

²⁰⁰ מובא בשבלי הלקט הל׳ תפלה סי׳ יח, ובספר התניא שם, ובבהמ״ד ח״ה (דף נד). בשמו״ר כט ה: ״אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי וגו׳ (ישעיה מג יב), אנכי הגדתי למצרים שברחתם, כדי שישמעו וירדפו אחריכם, ויטבעו בים, שנאמר: ׳ויגד למלך מצרים כי ברח העם׳. והושעתי אתכם, שנאמר: ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל״. ובמדרש תהלים מזמור כב כ: ״בך בטחו אבותינו, במצרים, ׳בטחו ותפלטמו׳ מיד פרעה. ׳אליך זעקו׳ כמו שאמר: ׳ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו׳. ׳ונמלטו׳ דכתיב: ויושע ה׳ ביום ההוא. וכל כך למה, משום ׳בך בטחו ולא בושו׳, הכל בזכות הבטחה״. מובא לעיל ב קפג.
שם מזמור כז ב: ״דבר אחר ׳ה׳ אורי וישעי׳, ר׳ (שמואל) [אלעזר] פתר קרייא [בים]; ׳אורי׳ בים, שנאמר: ׳ויאר את הלילה׳. ׳ישעי׳ בים, שנאמר: ויושע ה׳⁠ ⁠״.
שם מזמור סח: ״מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), ישראל שהיו אסורים במצרים, הוציאם בכושר אבותם, ומצרים שהיו ׳סוררים - שכנו צחיחה׳, שנאמר: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים״. ובילק״ש ח״ב רעט, בשם מדרש: ״כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: ויושע ה׳ ביום ההוא, כשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה: ׳נתנני ה׳ בידי לא אוכל קום׳ (איכה א יד), וכשיצאו ממצרים ׳היתה יהודה לקדשו׳ (תהילים קיד ב), וכשיצאו מירושלים ׳סורו טמא קראו למו׳ (איכה ד טו)״. וברש״י ע״ז (ד.): ״להם שוע - אני נותן להם פדיון, כמו ׳ויושע׳ – ׳ופרק׳, וכמו (ב״ק פ.) ישוע הבן, פדיון״. ובחזקוני: ״ויושע ה׳ ביום ההוא, לקיים מה שנאמר (פס׳ יג): ׳התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום׳, ואותו יום היתה הישועה שלמה, שמשם והלאה לא ראום״.

²⁰¹ במדרש תהלים קז ד (מובא בתו״ש לעיל ג קלא): ״וכן הוא אומר: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים׳, אמר ר׳ אבא בר כהנא בשם רבותינו, כעובר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב״ה לישראל ממצרים להוציאם״ (ומאמר זה נשמט מהורביץ). וראה שם קיד ו. ודורש כאן ׳מיד מצרים׳ במובן יד ממש. (ראה תו״ש שם בביאור).

²⁰² מובא בילקוט שמעוני רמא, וכ״ה במדרש ויושע פ״ג.

²⁰³ ובמכדרשב״י: ״דבר אחר, בשביל מוטות ומרכבות, שהיו טעונות כסף וזהב״. ראה לעיל אות קס. בחמדת ימים גורס: ״כסף ומרגליות שעליהן ושעל מרכבותיהן ומטותיהן״. ויש גרסאות במכילתא: ״כך המצריים יעלו מצד זה״ (ראה ש״נ במהד׳ הורביץ). ובפרקי דר״א פרק מב: ״רבי סימון אומר, ביום רביעי חנו ישראל על שפת הים מנגד לים, והיו המצריים צפים כנאדות על פני הים, ויצא רוח צפון והשליך אותן כנגד מחנה ישראל, והלכו ישראל וראו אותם והכירום, ואמרו בני ישראל: אלו בני פלטרין של פרעה ואלו הנוגשין. והיו מכירין כל אחד ואחד, שנאמר: וירא ישראל את מצרים״.

²⁰⁴ ראה לעיל אות קצח. ובתוס׳ ערכין (טו. ד״ה כשם), ובעין יעקב בשינויים, ובמדרש אגדה כאן, ובלק״ט שלח קז. במדרש ויושע פ״ט בא וראה, כמה חסדים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל; כשהלכו במדבר, היה ׳הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר׳ (לעיל יג כא). ועוד, שהיו שם נחשים ועקרבים ושרפים, והקדוש ברוך הוא מרוב אהבה שאהב את ישראל שולח לנחשים שיעשו עצמם כגשר, וישראל עוברים עליהם כאדם שעובר על הגשר. ועדיין מרוב אימה של נחשים שהיו במדבר, ומפחדם ומאיטה שהיתה להם מן המצרים, אמרו למשה: אתה אומר שטבעו המצרים בים, מתיראים אנו שלא יעלו המצרים מן הים כשם שעלינו אנחנו. אם רצונך, הראם לנו מתים ונראה נקמה בשונאינו. מיד אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מרוב אימה ופחד שהיו להם מן המצרים אינם מאמינים שנטבעו בים. אם רצונך, עשה להם נפלאות, והראה להם, ויראו נקמה באויביהם. מיד אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים: השליכם ליבשה. אמר שרו של ים: רבונו של עולם, יש אדון שנותן מתנה לעבדו שיטלה ממנו. אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים: אני אפרע לך אחד וחצי כמותם. אמר לפניו: רבונו של עולם, יש עבד שתובע אדוניו לדין בשביל חובו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: נחל קישון יהא ערב לך. מיד הוציאם הים על שפת הים, וראום ישראל, והכירו כל אחד ואחד שונאיו, ונטלו כל כספם וכל זהבם, ולאחר שראו נקמתם הצלילם הקדוש ברוך הוא כאבן, לכך נאמר (להלן טו ה): תהומות יכסימו ירדו במצולות כמו אבן״.

²⁰⁵ מובא בשכ״ט סתמי. ובהערות: נעלם ממני המקור. ולעיל אות סה הבאתי מהדר זקנים בקרא ׳והנה מצרים נוסע אחריהם׳: מצרים סבא, כלומר בן חם. ובזהר ח״ב (נב:) דרשו המלה ׳מצרים׳ על השר של מצרים: ״וירא ישראל את מצרים מת, הַהוּא שֻׁלְטָנָא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי, אַחְמֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאַעְבַּר לֵיהּ בִּנְהַר דִּינוּר דַּהֲוָה בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא. ׳מֵת׳, מַאי טַעֲמָא מֵת, כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מֵהַהוּא שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ״. ושם (נד.): ״רַבִּי יִצְחָק אָמַר בֵּיהּ שַׁעֲתָא קָטִיל (נ״א: אַפִּיל) קב״ה לְרַבְרְבָא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי, וְחָמוּ לֵיהּ מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵין אָמְרוּ שִׁירָה, הה״ד: וירא ישראל את מצרים מת, אז ישיר משה ובני ישראל״. וראה לעיל אות סה, קסד, ובאע״ז בכמה מקומות. ובחזקוני כאן: ״ישראל ומצרים שם המין הכולל״. וכ״ה בשכ״ט: ״וירא ישראל את מצרים מת, דרך המקרא הוא לקרות את הגוי בלשון יחיד, פעמים לשון זכר, כגון: ׳וירא ישראל׳, וכגון: ישראל נושע בה׳ (ישעיה מה יז), ופעמים לשון נקבה, כגון ׳היתה יהודה לקדשו׳ (תהלים קיד ב), ׳ותחזק מצרים על העם׳ וכו׳ (לעיל יב לג)״. ובספר חסידים (מק״נ, דף לד): ״[אשר עשה ה׳ במצרים], מצרים סבא, להדאיב בשרו ונפשו״. וראה להלן אות רג התחלת המאמר.

²⁰⁶ כ״ה בת״י. ובאונקלוס כאן: ״מָיְתִין״, בינוני פעול, כדרשת המכילתא. ראה תו״ש בראשית לה אות עח. בכת״י מדרש החפץ: ״ראו אותן מפרפרין״. ובחמדת ימים: ״מתים לא נאמר, שעדיין הן מפרפרין וכו׳. ד״א, שאין חשובים לפני הקב״ה אלא כאיש אחד״.

²⁰⁷ ראה במילואים.

²⁰⁸ מאמר זה מצאתי בכתב יד עה״ת לר׳ יצחק תלמיד הסמ״ג. ולפנינו בתרגום ירושלמי, וכן בהוצאת גינזבורגר, ליתא. וראה במילואים כאן.

²⁰⁹ ראה בתו״ש לעיל ח נב. ובז״ח שהש״ר (עא:): ״ובני ישראל יוצאין ביד רמה, מאי ׳ביד רמה׳, אלא ביד רמה איהי יד דכתיב בה: ׳וירא ישראל את היד הגדולה׳, ההיא יד גדולה איהי יד רמה״.

²¹⁰ במכילתא: ״מיתות חמורות, מיתות משונות זו מזו״. ויש גורסים: ״לפי שהביא עליהם כמה מיתות בים״. בשכל טוב: ״היד הגדולה, כלומר, המכה הגדולה, כדכתיב (לעיל ט ג): ׳הנה יד ה׳ הויה׳. מיתות משונות, מיתות קשות לקו, וזו היתה גדולה מכולם״. ובפי׳ הרמב״ן להלן טו ב: ״כי היד ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים״.

²¹¹ בהגדה של פסח מביא ראיה מקרא: או הנסה וגו׳. ובלק״ט סוף דברים: ״ולכל המורא הגדול, זו קריעת ים סוף, וכה״א: וירא ישראל את היד הגדולה״. ובשהש״ר ב כ: ״כך הקב״ה כו׳, בים ראו אותו, שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה, זה אלי ואנוהו (להלן טו ב)״. ושם ג טו: ״בים ראו אותו בפרהסיא, שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה״. ובמדרש תהלים מזמור ט: ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיה״ש ז ז), ישראל יפים ונעימים עומדים על הים ורואין להקב״ה, וכה״א: וירא ישראל את היד הגדולה״. ובמדרש אלפא ביתות (קא): ״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה׳ (יחזקאל לח כג), ׳והתגדלתי׳, זה מלחמת ים סוף, שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳⁠ ⁠״. ובזח״ב (קצד.), וח״א (נב:): ״תָּא חַזֵי מָה כְּתִיב בְּקַדְמֵיתָא, ׳וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה׳, וְכֻלְּהוּ חֲמָאן זָהֲרִין עִלָּאִין אִתְנָהֲרִין בְּאַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנַהֲרָא, דִּכְתִיב (להלן כ טו): ׳וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת׳. וְעַל יַמָּא הֲווֹ חֲמָאן וְלָא דַּחֲלִין, דִּכְתִיב: ׳זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ׳, לְבָתַר דְּחָטוּ, פְּנֵי הַסִּרְסוּר לָא הֲווֹ יַכְלֵי לְמֵחֱמֵי. מָה כְּתִיב: וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו״. ובאונקלוס הוסיף: ״ית גבורת ידא רבתא״, כדרכו להוציא מהגשמה. וראה רמב״ן כאן. וברבינו בחיי: ״ויש לך להתבונן בתרגום אונקלוס, ׳ית גבורת ידא רבתא׳, לפי שיפרש ׳היד הגדולה׳, אלא שהוסיף על הכתוב לשון גבורה, ובא לרמוז כי הגבורה שבה, שהיא מדת הדין, מכה את המצרים, והחסד שבה מצלת את ישראל״. ובנתינה לגר מביא מכת״י גירסא באונקלוס: ״דחילא רבא״.

²¹² במכדרשב״י הובאו הדרשות של רבי אליעזר ור״ע בשלימות, כמו בהגדה של פסח. וראה שמו״ר ה יד, ובתו״ש ה טו, כג ט, ומדרש תהלים מזמור עח, ותנחומא וארא ה, ולעיל בתו״ש ח נג, ובמילואים כאן.

²¹³ שם בגמ׳: ״תנא משמיה דר״ע, ׳לך ה׳ הגדולה׳ זו קריעת ים סוף, ׳והגבורה׳ זו מכת בכורות״. עי׳ במהרש״א. ויש לבאר מה שדורש ׳והגבורה׳ מקרא ׳והיד הגדולה׳, על פי האונקלוס שמתרגם: ״ית ׳גבורת׳ ידא רבתא״. וראה בצל״ח כאן.

²¹⁴ בשכ״ט להלן טו ו: ״ימינך ה׳, לפי שנאמר: ׳וירא ישראל את היד הגדולה׳, שומעני בין ימנית בין שמאלית, ת״ל: ימינך ה׳, מלמד שביד ימין נפרע הקב״ה ממצרים״. וראה זהר ח״ג (רמו:), ותק״ז (ט., נה.), וזח״א (רמט.) מובא בתו״ש בראשית נ מב.
ובפי׳ לא׳ מהקדמונים: ״וירא ישראל את היד הגדולה, ע״כ תחסר אות ו״ו, והטעם ואשר עשה ה׳ במצרים מתחלה ועד סוף. ור״א אמר כאשר ראו כן יראו את ה׳, והיא דעת הגאון. ויתכן להיות טעם היד הגדולה רומז אל מה שפי׳ הגאון בפירוש ׳נטה את ידך על הים וישובו׳ (פס׳ כו), אמר כי הודיענו כח השם וגדולתו יותר מכל האותות הקודמים, כי כל המכות היו באות בהטיית המטה וסרות בתפלה, כמו: ויעתר אל ה׳ (לעיל ח כו), אבל הים נקרע ושב אל טבעו בסבה אחת, והיא המטה, כי בתנועת המטה נבקע ובתנועתו שבו המים וכסו את האויב. אבל הגאון השלים זה הפירוש בדרך רחוקה מעט בעינינו ובעיני ר׳ אברהם. אמנם בעינינו, בעבור שאמר כי הדבר הזה תבינהו ממה שאומר כי משה אדוננו כשהיה עומד מזה העבר מהים, הרים המטה ונטו המים אל העבר האחר מפחדת האלהים, ואחר עברו הוא ובני ישראל ובאו לעבר הב׳ והרים המטה, הנה ראוי שיטו המים אל העבר הא׳, כמו שנטו בראשונה אל זה בעבור יראת ה׳ הנכבד, לפיכך כפל הנביא: ׳ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו׳ (תהלים עז יז), כי הא׳ לקריעה והב׳ על שוב המים. ואנו אומרים כי פירושו היה נכון, לולי שאמר הכתוב: ׳והמים להם חומה מימינם ומשמאלם׳, ועוד ׳בתוך הים׳, ו׳ראוך מים׳ כמו: כי הנה אויביך ה׳ (שם צב י), וכן ׳עד מתי רשעים׳ (שם צד ג), כמשפט לשון הקדש אף כי בנבואות. ומה שדמה הגאון זה למכות אינו דמיון, כי נטיית המטה בראשונה בעבור עבור ישראל לא למכת המצריים, ומכת המצריים בטביעה היתה בנטיית המטה השנית, ולא סרה מכתם רק מתו, ע״כ צורך לתפלה להעתיר. ואמנם בעיני ר״א, כי ר״א יחשוב שישראל לא עברו הים ברוחב״.

²¹⁵ מובא בילק״ש ר׳ רמא, וראה ר׳ רמג. וכל המאמר מובא במדרש ויושע פ״ד בשם: אמרו חז״ל. ובהדר זקנים לעיל יד י, סוף משפטים כד, ובפי׳ הרא״ש שם בסגנון אחר. ומ״ש: כלום הטביע בני מבניך כו׳, צ״ב. וראה מ״ש לבאר לעיל א ריב, שלא קיימו גזירתו של פרעה ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכהו׳.

²¹⁶ בשכ״ט: ״אשר עשה ה׳ במצרים, פשטיה דקרא הכי משמע, שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרת המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנאמר: ׳ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב׳, ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתות משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה, שראו הקב״ה נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך: וייראו העם את ה׳, כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יראין אותו, ועכשו שראו, ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.
וברמב״ן כאן: ״ולכך אמר אח״כ: ׳וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, לא אמר: ׳וייראו ישראל את ה׳ ויאמינו׳, אבל אמר ׳העם׳, כי ׳בני ישראל׳ שם ליחידים, ו׳העם׳ שם להמון. וכן וילונו העם וכו׳⁠ ⁠״.
ובכת״י אור האפלה: ״וייראו העם את ה׳, יראו שמא יחזור הים עליהם כמצרים, ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.

²¹⁷ תוספתא ברכות פ״ב, וירושלמי ברכות פ״א ה״ו. מפרשי הירושלמי לא ציינו להמאמר שלפנינו. וביפ״ת הקשה על מה שאמרו שאם לא הזכיר יציאת מצרים באמת ויציב, מחזירין אותו, הרי הזכיר כבר בפ׳ ציצית. ונדחק לתרץ שמה שאמרו: אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים, הפירוש לא באמת ויציב ולא בפרשת ציצית. אמנם בשמו״ר כת״י אכספורד גורס להדיא: אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים ׳באמת ויציב׳ מחזירין אותו״. הרי מיירי מאמת ויציב, ולא מפ׳ ציצית. ועיקר קושיתו יש לתרץ עפמ״ש הכס״מ (בפ״א מהל׳ קריאת שמע ה״ה) בפי׳ הגמרא ברכות (יב.), עיי״ש, ובראשונים על אתר.

²¹⁸ ברמב״ן פ׳ ואתחנן ה יב: ״ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה, כי הדבור הזה ב׳שמור׳ ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו היראה, כמו שאמר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳⁠ ⁠״.

²¹⁹ מענין זה בשמו״ר כג ו: ״דבר אחר ׳תשורי מראש אמנה׳ (שיה״ש ד ח), אמר רבי נחמיה, לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמנה, שנאמר (לעיל ד לא): ׳ויאמן העם׳, וכתיב: ויאמינו בה׳. א״ר יצחק, היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם ולא היה להם להאמין, אלא אמר ר׳ שמעון בר אבא, בשביל האמנה שהאמון אברהם להקב״ה, שנאמר: והאמין בה׳ (בראשית טו ו), ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים, שנאמר: ׳אז ישיר משה׳, הוי תשורי מראש אמנ״ה. ומאמר זה בסגנון אחר בשהש״ר ד ח: ״רבי חלבו בשם ר׳ יוחנן אמר, כתיב: ׳וירא ישראל את היד הגדולה׳ (דאדין אדדם) [רואים (כ״ה הגי׳ באות אמת)] ואינם מאמינים, אית בר נש דחמי ולא מהימן, הוי בזכות האמנה שהאמינו ישראל במצרים [קודם שראו הנסים], שנאמר: ויאמן העם״.

²²⁰ באונקלוס: ״והימינו במימרא דה׳ ובנביאות משה עבדיה״. ראה סוכה (מה.). ובאע״ז: ״והאמינו במשה שהוא עבדו, ולא יעשה רק מה שיצונו״. ובכת״י מדרש החפץ: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, האמינו בשביל האותות, ולא נסתלק ההרהור עד שעמדו על הר סיני, שנאמר (להלן יט ט): וגם בך יאמינו לעולם״. ראה במשנה תורה הל׳ יסודי התורה פ״ה ה״ב, ותו״ש לעיל ג קסג ובבאור, ובמילואים כאן. מאמר זה כלשונו הובא בכת״י מדרש החפץ, וכנראה ששאבו שניהם ממקור אחד.

²²¹ באגדת בראשית פרק נט: ״זהו שאמר הכתוב (דברים לא כא): והיה כי תמצאן אותו וגו׳. אמר הקב״ה ׳כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות׳ ואצילן מהן, אותה שעה יאמרו לי שירה, שנאמר: וענתה השירה וגו׳. וכן בים, כשהיו בצרה גדולה, שנאמר (זכריה י יא): ׳ועבר בים צרה׳, וכיון שעשה להן נסים והצילם, מיד אמרו שירה, שנאמר: וירא ישראל וגו׳, מיד: אז ישיר״. וראה ילקוט המכירי תהלים (לא קא:, נח:), ומענין זה במדרש תהלים (מז׳ מ): ״יראו רבים וייראו, כל הרוצה לעשות תשובה יסתכל בדוד, דכתיב (ישעיה נה ד): ׳הן עד לאומים נתתיו׳, לכך נאמר: ׳יראו רבים וייראו׳, מיד: ויבטחו בה׳, וכן הוא אומר: ׳וירא ישראל את היד הגדולה׳, מיד: אז ישיר משה״.

²²² ראה לעיל רו.

²²³ לעיל ריד.

²²⁴ שמו״ר כג ו, תנ״י בשלח יא, מדרש גדול וגדולה (ביהמ״ד ח״ג; או״מ פ), ומנורת המאור (ח״ד קנב; תקלג). במכדרשב״י הגי׳: רבי נחמיה אומר, מניין שכל העושה מצוה אחת באמונה לפני מי כו׳. ובשמו״ר כג ב: ״ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים קו יא), אמר ר׳ אבהו אע״פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר (לעיל ד לא): ׳ויאמן העם׳, חזרו ולא האמינו, שנאמר (תהלים קו ז): ׳אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך׳, כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב״ה, היאך עושה משפט ברשעים, כמה דתימא (דברים לב מא): ׳ותאחז במשפט ידי׳, ושקע את מצרים בים, מיד ויאמינו בה׳. ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, הה״ד: אז ישיר משה ובני ישראל״.
ובמדרש אגדה כי תשא (לב יא): ״למה ה׳ יחרה אפך וגו׳, זכור להם מה שהאמינו על הים, שנאמר: ׳ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, וקבלו מלכותך עליהם ברצון״. ושם תרומה (כו ז): ״שחורה אני ונאוה (שה״ש א ה), ׳שחורה אני׳ במצרים בטיט ובלבנים, ׳נאה אני׳ על הים, שנאמר: ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.
והמשך המאמר במכילתא: ״וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו את העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמנה שהאמין, שנאמר: והאמין בה׳ וגו׳. וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמנה שהאמינו, שנאמר: ׳ויאמן העם׳. וכן הוא אומר (תהלים לא כד): אמונים נוצר ה׳, מזכיר אמונת אבות, ואומר (להלן יז יב): ואהרן וחור תמכו וגו׳. ׳זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו׳ (תהלים קיח כ). בבעלי אמנה מהו אומר, ׳פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים׳ (ישעיה ו כב), השער הזה כל בעלי אמנה נכנסין בו. וכן הוא אומר (תהלים צ״ב:ב׳-ו׳): טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות וגו׳, כי שמחתני וגו׳. מי גרם לנו לבא לידי שמחה זו, אלא בשכר אמונה שהאמינו אמותינו בעולם הזה שכולו לילות, לכך נאמר: ׳להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות׳. וכן יהושפט אומר לעם: ׳האמינו בה׳ אלהיכם ותאמנו, האמינו בנביאיו והצליחו (דהי״ב כ כ), וכתיב (ירמיה ה ג): ה׳ עיניך הלא לאמונה וגו׳, וכתיב (חבקוק ב ד): ׳וצדיק באמונתו יחיה׳, וכתיב (איכה ג כג): ׳חדשים לבקרים רבה אמונתך׳. וכן אתה מוצא שאין הגליות עתידות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר (שיה״ש ד ח): ׳אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה׳. וכתיב (הושע ב כא-כב): ׳וארשתיך לי לעולם וגו׳, וארשתיך לי באמונה׳. הא גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר אמונה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר: ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳. וכן הוא אומר: ׳ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו׳ (תהלים קו יב)״.
וברבינו בחיי כאן: ״וכתב רבינו חננאל כי האמונה מתחלקת לד׳ חלקים: אמונה בהקב״ה, שנאמר (דהי״ב כ כ): ׳האמינו בה׳ אלהיכם ותאמנו׳, וזהו שכתוב: ׳ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. אמונה בנביאים, שנתחייבו לשמוע דבריהם, שנאמר (ישעיה נג א): ׳מי האמין לשמועתנו׳. אמונה בעולם הבא, שיש להאמין כי יש עולם הבא, דיש שכר טוב מעותד לצדיקים, וזהו שאמר דוד ע״ה (תהלים כז יג): לולא האמנתי לראות בטוב ה׳. אמונה בביאת הגואל, שזה פנה גדולה בתורה, זהו שאמר (ישעיה כח טז): ׳הנני יסד בציון אבן, אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש׳. וכל המאמין יש לו זכיות הרבה, הוא שנאמר באברהם שהיה שרש האמונה: ׳והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה׳ (בראשית טו ו). והנה הוא זוכה לגן עדן, שנאמר (ישעיה כו ב): ׳פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים׳, וזוכה לחיי העוה״ב, שנאמר (חבקוק ב ד): ׳וצדיק באמונתו יחיה׳. ומי שאינו מאמין בכל אלו, עליו הכתוב אומר (איוב טו כב): ׳לא יאמין שוב מני חשך וצפוי הוא אלי חרב׳. ואינו זוכה לגאולה, שנאמר (יחזקאל כ לח): ׳וברותי מכם המורדים והפושעים בי׳, וכתיב (תהלים לא כד): ׳אמונים נוצר ה׳ ומשלם על יתר עושי גאוה׳, פירוש ה׳ יתברך נוצר אמונים, ועל אותן שאין בהם אמונה משלם עונשם, כי הם עושים בגאוה, ואינם זוכים לחיים, שנאמר (חבקוק ב ד): ׳הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה׳. עכ״ל הרב זכרונו לברכה״. ועי׳ אע״ז ורמב״ן.