וְיִפּוֹק מַלְכָּא מִבְּנוֹהִי דְיִשַׁי וּמְשִׁיחָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי יִתְרַבֵּי.
א. מִגֵּ֣זַע =ל,ק,ש1,ב1 ומ"ג דפוס ונציה (בצירה). בכתר ארם צובה הניקוד מטושטש, וייתכן שיש סגול מתחת הג'. מ"ש=מִגֶּ֣זַע (בסגול) וכך בדפוסים בעקבות מ"ש.
(א) וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַעא יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃
And there shall come forth a shoot out of the stock of Jesse, and a twig shall grow forth out of his roots.
ויצא חטר מגזע ישי – עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאי ורדי עבר עילויה חד ערבאי געת תורתיה א״ל בר יהודאי בר יהודאי שרי תורך שרי נירך שרי פדנך דחרב בית מקדשא דידכון וכו׳ (כתוב באיכה ברמז תתרכ״ה).
... וזה מה שירד מן השמים בענייני [המשיח לעתיד]. זה שאמר יפרה לאחר שאמר ויצא הודיענו בכך... כי ראשית עניינו שיצא במצב... אח״כ אמר שכל מצווה מצביו... וכמו שאמר על הצדיקים... אלה... שם.
ויצא חוטר מגזע ישי – ואם תאמרו: הרי תנחומין לחזקיה ועמו שלא יפלו בידו, ומה תהא על הגולה אשר הגלה בחלח וחבור, שמא אבד סברם. לא אבד, סוף שיבא מלך המשיח ויגאלם.
חוטר – שבט מלוכה.
ונצר – לשון יונק אילן.
ונצר משרשיו יפרה – וכל העיניין, ובסופו: והיה ביום ההוא יוסיף י״י שנית ידו וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א). הרי שנאמרה נבואה זו לנחמת הגולים אשורה.
And a shoot shall spring forth from the stem of Jesse And if you say, 'Here are consolations for Hezekiah and his people, that they shall not fall into his hands. Now what will be with the exile that was exiled to Halah and Habor, is their hope lost?' It is not lost! Eventually, the King Messiah shall come and redeem them.
a shoot [This is symbolic of] the royal scepter.
and a twig an expression of a sapling.
and a twig shall sprout from its roots and the entire section, and at the end (v. 11), "And it shall come to pass, that on that day, the Lord shall apply His hand again... [from Assyria]... Hence, [it is obvious] that this prophecy was said to console those exiled to Assyria.
ויצא חוטר מגזע ישי – מכאן ואילך מדבר במלך המשיח,א כלומר האומות המשולים לסבכי היער ולמבחר שבלבנון רמי הקומה ורעננים בפארותיהן ודליותיהן ולמבחר פריב יכרתו, ועתיד חוטר אחד לעמוד מבית ישי והוא ישא ענף ועשהג פרי והיה לארז אדיר, ונצר משרשיו יפרה ותנוח עליו רוח י״י רוח חכמה ובינה רוח עיצה וגבורה רוח דעת ויראת י״י.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מכאן ואילך מדבר במלך המשיח״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר ״רמי הקומה... ולמבחר פרי״ ובמקומו: ״יכרתו״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777: ״ויעשה״.
ויצא וגו׳ – רובי המפרשים אמרו כי זה המשיח, והטעם שימות מחנה אשור הצר על ירושלם, ועוד יבא עת גאולת ירושלם השלימה, ולפי דעת רבי משה הכהן שעל חזקיהו רמז, כי הוא דבק עם הפרשה.
חוטר – מגזרת תרגום מטה.
גזע – כמו זרע.
ונצר – כמו סעיף, כנצר נתעב (ישעיהו י״ד:י״ט).
וטעם ויצא – כי קטן היה כאשר הי{ת}ה זאת הנבואה.
The majority of commentators apply this chapter to the Messiah, as if the prophet said, The Assyrian army, which is now attacking Jerusalem, will perish; but besides this partial deliverance, a time of complete redemption will come for Jerusalem. R. Moses Hakkohen refers the chapter to Hezekiah, on account of its being the continuation of the prophecy recorded in the preceding chapter.1
חטר Rod. Comp. חוטרא, the Chaldæan translation of מטה.
גזע Seed.2
נצר Branch. Comp. 14:19.
And there shall come forth, etc. Hezekiah was very young at the time of this prophecy.3
1. Ibn Ezra does not directly decide in favour of either opinion, but tries throughout the chapter to show that both views can be fairly upheld. The connection with the preceding chapter, however, which is to recommend the view of R. Moses Hakkohen, is a very feeble support, since the transition from momentary relief to the lasting Messianic redemption, even in one and the same chapter, would be quite natural.
2. A. V., The stem. Ibn Ezra does not give the derivation of the word; in the three passages of the Bible where it occurs, it can be translated either stem, or seed.
3. Comp. ix., note 9.
ושמא תאמר הרי תנחומים ליהודה ולירושלם אבל מכל מקום עשרת השבטים נשתקעו בידו בשביה וגלות, לכן נאמר ויצא חטר מגזע ישי – שישא נס לגוים ואסף נדחי ישראל אשר ישאר מאשור כמו שמוכיח כל הענין למטה. וכלפי שדמה אשור ליער הלבנון מדמה גם מלכות בית דוד לחטר ונצר אילן לומר אשור שהוא עתה ארז אדיר ישפל ויפול. ובית דוד שהוא בזוי עתה בעיניו ישא ענף והיה לארז אדיר.
ונצר משרשיו יפרה – אם נכרתו הזלזלים השרש עדיין קיים.
לפיכך נסמכה לפרשת סנחריב פרשת משיח שמפלת סנחריב שמלך בכיפה ועמים אשר אתו נפל, וזה היא תשועתן של ישראל. כך לימות המשיח, כמפורש בסוף העניין: ועפו בכתף פלשתים וגו׳.
ויצא חטר – סמך פרשה זו שהיא עתידה לימות המשיח להבטחה שהיתה בימי חזקיהו. אמר: אל תתמהו על פלא גדול כזה שיעשה בימי חזקיהו במפלת מחנה אשור ברגע אחד, כי עוד יעשה לישראל פלא גדול מזה בימות המשיח שיהיה לישראל בקבוץ גליות, וזה יהיה ממשפחת המלך חזקיהו.
וזכר ישי לפי שממנו יצא מלך הראשון, ופירוש חטר – מטה כתרגומו, ואמר מגזע, משרשיו, לפי שהעץ הנכרת יחליף ויוציא יונקות מגזעו ומשרשיו. ופירוש גזע – מה שנשאר מן העץ על הארץ, ומצדי הגזע יעלו הנצרים, וכן מן השרשים שהם תחת הארץ יפרחו גם כן. ולפי שישראל גלו מארצם זה כמה שנים ונפסקה מלכותם, כאלו נכרת העץ, אבל הגזע והשרשים נשאר. ואמר כי עוד יש תקוה שיחליף הגזע, ואמר הנביא כי משרשי ישי ומגזעו יצא עוד חטר נצר, ויהיה עוד מלך על ישראל כבתחילה, ויותר ממה שהיה.
ויצא חטר – זה דבק בטעם עם נפילת סנחריב כי בימיו ובזכותו היתה זאת, ואין בכל זה פרוש, אבל אומר שכונת ישעיה היתה בזה על חזקיה לבד ועל התשועה ההיא, וזה נמשך מכאן עד שסיים כי גדול בקרבך קדש ישראל (ישעיהו י״ב:ו׳). וכבר קידמנו בזה הדעת טובים ממנו כמו ר׳ משה הכהן ואבן עזרא והמורה, אבל על כל פנים אעשה חזוק לדבריהם כמו שהארכתי בזה בספר מטות כסף. ואפרש הצריך בזה לפי כונת זה הספר. ואומר כי חטר הוא ענין מיוחד מן השתילים יוצא מן הגזע, וכל זה נראה לחוש חוץ מן הארץ. ואמנם נצר, הוא פורה מן השרש, ושני אלה תחת הקרקע, ואלה דיוקים מופלגים לארבע שמות שבכאן.
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה1:
1. חז״ל (סנהדרין צג:) והמפרשים פירשו על מלך המשיח, ואילו רבינו מפרש את העניין גם על חזקיהו, ראה להלן (פסוק ב-ג). וכ״כ אבע״ז: ׳רובי המפרשים אמרו כי זה המשיח, ולפי דעת רבי משה הכהן שעל חזקיהו רמז, כי הוא דבק עם הפרשה׳.
חוטר – ענינו כמו מטה וכן חוטר גאוה (משלי י״ד:ג׳) ורצה לומר שבט מלוכה.
ונצר – ענינו כמו כנצר נתעב (ישעיהו י״ד:י״ט).
יפרה – יעשה פרי.
ויצא חוטר – כאומר אל תתמהו מהפלא הגדול הזה כי יבוא זמן שיפליא לעשות עוד יותר מזה כי יצא שבט מלוכה משורש ישי מזרע דוד הוא מלך המשיח.
ונצר וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
ויצא חטר – לא יתכן שיהיה כאן תחלת נבואה חדשה לימות המשיח, ותחלתה בוי״ו החבור, ובלא שום הודעה על הזמן, והיה לו לומר והיה באחרית הימים ויצא חוטר, ועל כן התחכם דון יצחק {אברבנאל} ואמר כי תחלת הנבואה הוא למעלה בפסוק הנה האדון ה׳ צבאות מסעף פארה {ישעיהו י׳:ל״ג}. אלא שגם זה לא יתכן, כי איך יהיה סוף הנבואה הקודמת עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו וגו׳ {ישעיהו י׳:ל״ב}, ומה טעם כל ספור המסעות ההמה בא על עית וגו׳ {ישעיהו י׳:כ״ח-ל״א} אם לא לסיים כי בשעה שיהיה האויב סמוך לירושלם ובטוח בלבו שלא תמלט מידו, פתאום יגדענו ה׳.
והנה המשך הפרשה מורה באצבע כי אין כאן נבואה חדשה לימים רחוקים, אך המשך הנבואה הקודמת, ועל חזקיה נאמרה, כדעת ר׳ משה הכהן (הביאו ראב״ע) ואחריו גרוציוס וגיזניוס. והנה ויצא חטר הוא נמשך אל: ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול {ישעיהו י׳:ל״ד}, כי תחת שמלך אשור עם כל כבודו ישפל וְיִגָדֵעַ, בית דוד ירום ונשא, ומפני שהמשיל מלך אשור ליער גדול, המשיל בית דוד לחטר קטן, הצומח מחדש בגזע ישן.
ואם ישאל אדם: והיכן נתקיימו בחזקיהו כל הייעודים הנזכרים בנבואה הזאת? שלש תשובות בדבר: האחת, כי קצת מדברי הנבואות הם דרך משל ודרך הפלגת השיר, ואם יִלָֽקְחוּ כפשוטן לא יתקיימו לעולם. כגון וגר זאב עם כבש {ישעיהו י״א:ו׳} וכל אותו ענין לא נֶאמר אלא למשל, כי אחריו הוא אומר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳ {ישעיהו י״א:ט׳}, ומי יאמר שהכוונה כי חיות השדה תהיינה יודעות את ה׳? אבל הכוונה בלא ספק על בני אדם, אם כן וגר זאב עם כבש לא נאמר אלא למשל על בני אדם, וגם זה בארץ יהודה בלבד ותחת ממשלת חזקיה, כי לא אמר ״לא ירעו ולא ישחיתו״ סתם, אלא ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״.
והשנית, כי קצת מן הייעודים אפשר שנתקיימו אף על פי שלא נזכר הדבר בספרי הקורות, אם מפני שכן הוא דרך כל ספרי הקורות להאריך בקורות הרעות ולקצר בספור ימי השלום והשקט.
והשלישית, כי קצת מן הייעודים אפשר גם כן שלא נתקיימו, וכמו שפירשתי על להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם {ישעיהו ט׳:ו׳}, כי הנביא בִשֵר הטובות שהיו ראויות לבא על ישראל בעבור צדקת המלך אשר ימלוך עליהם, ובכל זאת אפשר שלא יהיה העם הגון וראוי לקבל כל הטובות ההנה, וכמו שכתב בעל העיקרים (מאמר ד׳ פרק מ״ב) וז״ל: וכן רז״ל מסכימים שהנבואות נאמרו על חזקיה, אלא שלא נתקיימו בו, אמרו {בבלי סנהדרין צ״ד.}, בקש הקב״ה לעשות חזקיה משיח עכ״ל. ומכל מקום עם כל מה שהפליג ישעיה בציור הצלחת חזקיה ועמו, הנה לא הזכיר כלל ענין לא ישא גוי אל גוי חרב, ובהפך אמר ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבוזו את בני קדם {ישעיהו י״א:י״ד}, הרי כי הצלחת ישראל תחת מלך מבית דוד, והצלחת העולם כלו, היו שני ענינים נבדלים בדעתו של ישעיה, למעלה (סימן ב׳) הזכיר הצלחת העולם כלו ושביתת המלחמות וכתתו חרבותם לאתים וגו׳, ואמר כי זה יהיה באחרית הימים, וכאן לא דִבר רַק על הצלחת ארץ ישראל ואמר שזה יהיה בימיו תחת ממלכת חזקיה, אבל אחר גלות בבל, כשלא היה עוד לישראל מלך מבית דוד, נתחברו שני הענינים בדעת בני ישראל וחכמיהם, והצלחת האומה הישראלית והצלחת העולם כלו נהיו לדבר אחד המקֻוֶה בזמן עתיד, הנקרא ימות המשיח.
חֹטֶר – מלשון ארמי חוטרא, והוא מטה או מקל, וכן בפי אויל חטר גאוה (משלי י״ד:ג׳), דוגמת מטה עֹז מקל תפארה (ירמיהו מ״ח:י״ז), וכן למטה פסוק ד׳ בשבט פיו, וטענת הכורם אין בה ממש.
ונצר – נטיעה חדשה, נטע קטון הצומח מחדש, וכן ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב (למטה י״ד:י״ט) כנטיעה נתעבת שתולשין אותה מן הקרקע ומשליכים אותה, ואיננו לשון ענף, וכן נצר מטעי מעשה ידי (למטה ס׳:כ״א), נטיעה שנטעתי אני.
חטר מגזע, ונצר משרשיו – ההבדל בין גזע לשורש, ידוע, השורש תחת הקרקע, והגזע הוא העץ הבולט סמוך לקרקע, כמ״ש אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב יד), ר״ל אילן הנקצץ שהגזע מת לגמרי, והשורש כבר הזקין, ראה כי תפס אצל השורש בארץ בתוך הקרקע, ואצל הגזע בעפר, שהוא על הארץ, וצייר שהגזע מת ונפסק חיותו, לא כן בהשורש, כי במות השורש לא יצמיח עוד והגדל מן הגזע נקרא חוטר מלשון חטוטרת ובליטה שהוא חזק, אבל הצומח מן השורש נקרא נצר, שצריך לנוצרו כי הוא רך ויונק, כמ״ש ועמד מנצר שרשיה כנו (דניאל יא ז׳).
ויצא – (המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ), אמנם חוטר אחד יצא מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמ״ש (לקמן כ״ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ולפ״ז מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז? ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים, ורש״י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי׳ כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה? משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ״ד. ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית, ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ״ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא
א. הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה,
ב. לפני הזמן ההוא אם יזכו ע״י מעשים טובים (כנ״ל י׳ י״ז), הנה אפשריות הגאולה עפ״י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו. ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה׳ לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע״ש, כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז, אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו, ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשורשו. ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק, אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וז״ש או כי יצא חוטר מגזע ישי – והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות ב״ד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות ב״ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי ונצר משרשיו יפרה – שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות ב״ד מכל וכל, ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ״מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע״י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם וסדר הכתוב או ויצא חוטר תיכף, או עכ״פ ונצר משרשיו יפרה.
מכאן ואילך מדבר במלך המשיח1, כאומר אל תתמהו על פלא גדול כזה שיעשה בימי חזקיהו במפלת מחנה אשור ברגע אחד, כי עוד יעשה לישראל פלא גדול מזה2, כי יצא שבט מלוכה משורש ישי מזרע דוד והוא מלך המשיח3, וכך המשיל הנביא את משלו4, וְיָצָא חֹטֶר – מטה5 מִגֵּזַע6 יִשָׁי ויאסוף את נדחי ישראל7, וְנֵצֶר – וענף8 מִשָּׁרָשָׁיו9 יִפְרֶה – יעשה פרי10:
1. ר״י קרא.
2. רד״ק, מצודת דוד. ורש״י ביאר שסמך נבואה זו למפלת סנחריב, משום שאם תאמרו שבמפלת סנחריב יש תנחומין לחזקיהו וְעַמּוֹ שלא יפלו בידו, אולם מה תהא על הגולה אשר הגלה בחלח וחבור, שמא אבד סברם? לכך התנבא ואמר שלא אבד כי בסוף יבוא מלך המשיח ויגאלם. ומלבי״ם מבאר שמזמן הגלות הראשונה שהיתה בימי סנחריב התחיל זמן הגאולה, ומהעת ההיא התחילו הנביאים להתנבאות כי יבוא הגואל שיקבץ את כל הנדחים מארבע כנפות הארץ, כי הגאולה שהיתה אחרי גלות בבל היתה רק לשבט יהודה ולא לכלל ישראל, והגאולה הכללית יש לה שני זמנים כמו״ש (סנהדרין צח.) זכו אחישנה לא זכו בעתה, אם לא יזכו הגאולה תהיה בזמן שנקצב מאת ה׳, ואם יזכו ע״י מעשים טובים היא תבוא לפני הזמן, ואפשרות הגאולה עפ״י זכות המעשים והתשובה התחיל מזמן חזקיהו כמו״ש (שם צד.) שביקש הקב״ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם החטא, דהיינו שאם היו זוכים היה חזקיהו בעצמו הגואל והגאולה היתה בימיו, ולכן סמך נבואה זו של מלך המשיח למפלת סנחריב כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה כבר אז.
3. מצודת דוד.
4. וכיון שדימה את אשור ליער הלבנון, מדמה גם מלכות בית דוד לחוטר ונצר אילן, לומר אשור שהוא עתה ארז אדיר ישפל ויפול, ובית דוד שהוא בזוי עתה בעיניו ישא ענף ויהיה לארז אדיר (ר״א מבלגנצי). ור״י קרא ביאר שבפרק הקודם המשיל את האומות לסבכי היער ולמבחר שבלבנון רמי הקומה ורעננים בפארותיהן ודליותיהן ולמבחר פרי יכרתו, ואמר שעתיד חוטר אחד לעמוד מבית ישי והוא ישא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר וכו׳ (ר״י קרא).
5. אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון. ומלבי״ם מבאר שהוא גידול העולה מהאילן הנקצץ שגזעו עדיין קיים, וכשישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר. ורצה לומר שבט מלוכה (רש״י, מצודת ציון).
6. גזע הוא מה שנשאר מן העץ על הארץ (רד״ק, מלבי״ם).
7. שישא נס לגוים ואסף נדחי ישראל אשר ישאר מאשור, כמו שמוכיח כל הענין למטה (ר״א מבלגנצי).
8. ראה מצודת ציון ישעיהו יד,יט. הוא העולה מצידי הגזע (רד״ק). ומלבי״ם מבאר שנצר הוא גידול העולה מן השורש שהוא רך וחלוש וצריך לנוצרו.
9. השורש נמצא תחת הקרקע, מלבי״ם. דהיינו משרשי ישי ומגזעו (רד״ק). וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר שיש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי חוטר הוא כאשר האילן נקצץ וגזעו עדיין קיים וישוב להצמיח מגזעו, גידול זה נקרא חוטר והוא עבה וחזק, אולם הנצר הוא כאשר גם הגזע נקצץ ונשאר רק השורש וישוב לצמוח משורשו, והגידול הזה הוא רך וחלוש ונקרא נצר ולא יתייחס עוד אל העץ הראשון והוא כנטיעה חדשה.
10. ולפי שישראל גלו מארצם כמה שנים ונפסקה מלכותם כאילו נכרת העץ אבל הגזע והשורשים נשארו, אמר כי עוד יש מקום שיחליף הגזע, ואמר הנביא כי משרשי ישי ומגזעו יצא עוד חוטר נצר ויהיה עוד מלך על ישראל כבתחילה ויותר ממה שהיה (רד״ק). ומלבי״ם ביאר כי ״יצא חוטר מגזע ישי״ שאם יזכו ותהיה הגאולה הכללית בימי חזקיהו, שאז עדיין מלכות בית דוד היתה קיימת, אז יתייחס המשיח למלכות בית דוד כיחוס החוטר אל הגזע שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, אולם אם לא יזכו להגאל עתה ויעברו עידן ועידנים עד שגם הגזע יתבטל (דהיינו שתופסק מלכות בית דוד), אז ״ונצר משרשיו יפרה״ שהוא כנטיעה חדשה שיצאה מעיקר השורש שעדיין קיים באדמה ואין לה יחוס עם העץ הקודם.
הכל
(ב) וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ יְהֹוָ֑הי״י֑ ר֧וּחַא חׇכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת יְהֹוָֽהי״יֽ׃
And the spirit of Hashem shall rest upon him, the spirit of wisdom and understanding, the spirit of counsel and might, the spirit of knowledge and of the fear of Hashem.
א. ר֧וּחַ א=ר֧וּח (חסר פתח גנובה) וברויאר תיקן בלי להעיר
• הערת ייבין א.5 עמ' 16 (ייבין ציין בטעות את מילת "רוח" הראשונה בפסוק אבל הפתח הגנובה חסרה דווקא בשנייה)
• הערת ייבין א.5 עמ' 16 (ייבין ציין בטעות את מילת "רוח" הראשונה בפסוק אבל הפתח הגנובה חסרה דווקא בשנייה)
וְתִשְׁרֵי עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ רוּחַ חוּכְמָא וְסוּכְלְתָנוּ רוּחַ מְלַךְ וּגְבוּרָא רוּח מַדַע וּדְחַלְתָּא דַיָי.
(ב-ג) אשר לרוח... עליו... אשר לששת הסוגים... פירושם הוראת הלימוד לעיקרים1, כמאמר הכתוב [בני, אם חכם לבך ישמח לבי] (משלי כ״ג:ט״ו). ובינה – והיא ידיעת מה שיהיה... כמו שאמר גבריאל לדניאל, ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך (דניאל י׳:י״ד). ודעה – והיא הדעה המעולה... וגברתים [בה׳ ובשמו יתהלכו] (זכריה י׳:י״ב)... הם בכח הצדק והנצחון2 [וכדומה] לזה. [דן דין אמת] לעני ולאביון. הלא היא הדעת אותי (ירמיהו כ״ב:ט״ז)3... והיא ההיענות, שתהיה כאשר... פירש זה. וזה שאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם (תהלים קמ״ה:י״ט) סבות. לא ישפוט למראה עינים בלבד [ולא] לשמע אזנים אלא ישתמש בצידן באקדמות ואופני הנבואה.
ואפשר שאלו השש המצורפות שלושה צירופים, אכן כינה אותו בהן [דרך הכללה] בגלל שלוש סיבות... הגורמות לעושק. ראשונה שבהן... פעמים שהשופט עושק בגלל חוסר ידיעתו במה שחייבים לדעת במשפט... כינה אותו ואמר בו רוח חכמה... כנגד אותו מצב במשפט. [ויש שהוא] יודע... וסוטה. זאת יד עליונה מעל זה. על כן תיאר אותו רוח... בגלל יראתו... כדי לשלול זאת. ויש לפעמים שהוא סוטה... בגלל הצעה מהצעות העולם הזה, ואז כינה אותו ברוח... מכלל זה... מצוי סוג... ועל כך נאמר למראה עיניו ולמשמע אזניו.
1. הגאון מפרש ׳רוח חכמה׳ – עיקרי האמונה.
2. עניין הפרק הוא נבואת נחמה לאומה והבטחה שה׳ ינחילם נצחון על אויביהם. הדברים קשורים לפסוק ב׳.
3. קשר הדברים גלוי. בפירוש מעלות מלך המשיח השופט בצדק מדגים הגאון את האמור על יאשיה מלך יהודה שעשה ׳משפט וצדקה׳ ודן דין אמת (ירמיהו כב, טו-טז).
ונחה – על משקל ושבה אל בית אביה (ויקרא כ״ב:י״ג), מהשניים הנראים.
וגבורה – כי גבור היה חזקיה, כי כן כתוב (דברי הימים ב ל״ב:ה׳).
The spirit of the Lord, that is, the spirit of wisdom and understanding, such as, e.g., was assigned to Joshua (Deut. 34:9).
And might. Hezekiah was mighty, as stated (2 Kings 20:20)
1. The rule is that the third person feminine past Kal of verbs ע"ו has the accent on the first syllable, but with Vav conversive on the second. Ibn Ezra means perhaps to say that ונחה is derived from נוח, not from ינח.
ונחה עליו רוח י״י – דוגמת שאול ודוד בהמשחם.
ונחה – כמו נחה רוח אליהו {על} אלישע.
ואיזה רוח, רוח חכמה ובינה... רוח דעת ויראת י״י.
ואמר ונחה עליו רוח י״י – כי מי״י יהיה כל זה. אמר בתחילה רוח י״י ואחר כך פירש: רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת י״י.
וחכמה –הוא הדבר שילמדנו אדם וידענו ויהיה מזומן בכל עת.
ובינה – התבוננות האדם במה שלא למד ממה שלמד.
ועצה – היא הידיעה והרגילות במוסרים ודרכי בני העולם זה עם זה.
ודעת ויראת י״י – שניהם סמוכין על השם, ר״ל שידע י״י וירא ממנו.
(ב-ג) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳, וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה׳. עַד יֵעָרֶה רוּחַ מִמָּרוֹם - בימי חזקיהו, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳, וַהֲרִיחוֹ. [להלן (לב טו)]:
וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. ויקראו השופטים המומחים גם כן ׳אלהים׳ כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו (מלכים א׳ ג כח) כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וכאמרו וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. [פירוש שמות (לד כג)]:
ונחה עליו – הניח המשל ובא אל הנמשל, שהוא בן אדם.
ונחה – מלרע בעבור האות הגרונית שאחריו, שלא תתבלע בקריאה, כמו למה ה׳ {שמות ל״ב:י״א}, קומה ה׳, שובה ה׳ {במדבר י׳:ל״ה-ל״ו}, והבאת עלינו (בראשית כ״ו:י׳), ורעה עינך (דברים ט״ו:ט׳).
ונחה עליו – מענין נחה ארם על אפרים (למעלה ז׳:ב׳), וכן ברוח, ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו), נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו), הכוונה על המצא הרוח ההוא באדם בקביעות, לא לפרקים.
רוח ה׳ – לפעמים הכוונה ברוח ה׳ על הנבואה, כמו רוח ה׳ דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳), ולפעמים הכוונה בו רוח אלהי, כלומר כח פרטי שאדם עושה בו מה שלא היה ממנהגו לעשות, או מה שאין דרך שאר בני אדם לעשות, כגון ורוח ה׳ לבשה את גדעון (שופטים ו׳:ל״ד), ותהי על יפתח רוח ה׳ (שם י״א:כ״ט), ותצלח עליו רוח ה׳ וישסעהו (שם י״ד:ו׳), ותצלח עליו רוח ה׳ וירד אשקלון (שם י״ד:י״ט), ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה (שמואל א ט״ז:י״ג), וכאן רוח ה׳ שהזכיר הוא מה שמפרש והולך רוח חכמה ובינה וגו׳, וכן תרגם ר׳ סעדיה רוח ה׳ שהוא רוח חכמה ובינה (רוח אללה והי רוח אלחכמה).
וגבורה – אין הכוונה גבורה למלחמה, כי שלום יהיה בימיו, אבל גבורה לענוש הרשעים, עיין למטה פסוק ד׳. והיה אפשר לפרש גבורה כמשמעה על שם מה שכתוב (מלכים ב י״ח:ח׳) הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה, אלא שזה היה קודם בוא סנחריב, והנבואה הזאת היא לזמן שאחרי מגפת חיל סנחריב.
רוח דעת ויראת ה׳ – רד״ק וגיזניוס ואחרים פירשו רוח דעת ה׳ ויראת ה׳, אך אין מדרך הלשון שיבא הסמוך בלתי סומכו אחריו.
והנכון שיהיה דעת, שם נפרד, וענינו קרוב לחכמה שלפניו וליראת ה׳ שאחריו, כי בספרי הקודש ההליכה בדרכי הצדק וביראת אלהים נקראת חכמה ונקראת דעת, כמו כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך (הושע ד׳:ו׳), ואם לא ישמעו בשלח יעבורו ויגועו בבלי דעת (איוב ל״ו:י״ב), עיני ה׳ נצרו דעת (משלי כ״ב:י״ב) הכוונה השגחת ה׳ שומרת איש דעת, כלומר איש צדיק וירא ה׳. וזה מיוסד על היסוד הגדול שהכל תלוי בו, והוא כי תחלת חכמה יראת ה׳, ויראת ה׳ ראשית דעת, כלומר שהדרך המביא להצלחה אמתית האפשרית לאדם בעולם הזה אינה אלא ההליכה בדרכי הצדק וביראת אלהים. אבל העושר והעצמה, והשכל והערמה, אין בכחן לתת לאדם הצלחה אמתית ושמחה קיימת.
חכמה, ובינה – ידוע שחכמה היא המקובלת, ובינה מה שמוציא מדעתו, ודעת הוא ידיעת האמת הברור אחרי שהשתמש במופתי הבינה עפ״י דרכי החכמה שקבל.
ונחה עליו – השלמות יהיה בג׳ דברים,
א. השלמיות התלוים מצד שי״ל נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, החכמה היא המקובלת לו מרבותיו, והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע״י היקשים, ועז״א ונחה עליו רוח חכמה ובינה
ב. השלמיות התלוים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמ״ש המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כח המתעורר, עז״א רוח עצה וגבורה
ג. השלמיות התלוים מצד שי״ל נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוהה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו דעת ה׳ היינו לידע דעות אמתיות באמתת ה׳ השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלו בנבואה. ושיהיה לו רוח של יראת ה׳ – כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא עפ״ז אומר כי שלש שלמיות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב עד שלא יהיה טבעי רק יתיחס לרוח ה׳ נשגב מן הטבע.
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה1, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה2, רוּחַ עֵצָה3 וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת4 וְיִרְאַת יְהוָה, כל אלה ינוחו עליו ובו יִמָּצְאוּ5:
1. היא רוח נבואה, מצודת דוד. ואבן עזרא ורד״ק ביארו כי רוח ה׳ היא רוח חכמה ובינה. והזכיר הנביא בנבואה הזאת עשרה תארים שימצאו במלך המשיח, והם תנאים הכרחיים במלכותו ובגאולה העתידה, שבלעדיהם אי אפשר שיהיה הוא משיח ולא שתקרא גאולתו גאולה אמיתית (אברבנאל).
2. חכמה הוא הדבר שילמדנו אדם וידענו ויהיה מזומן בכל עת, ובינה היא התבוננות האדם במה שלא למד ממה שלמד (רד״ק). ומלבי״ם ביאר שחכמה היא המקובלת מאחרים, ובינה מה שמוציא מדעתו, ודעת הוא ידיעת האמת הברורה אחרי שהשתמש במופתי הבינה על פי דרכי החכמה שקיבל.
3. היא הידיעה והרגילות במוסרים ודרכי בני העולם זה עם זה (רד״ק).
4. ודעת ויראת ה׳ שניהם סמוכין על השם, רצה לומר שידע את ה׳ וירא ממנו (רד״ק). ומלבי״ם ביאר שידע דעות אמתיות באמתת ה׳ השגחתו ודרכיו, שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלה בנבואה, ושיהיה לו רוח של יראת ה׳, כי הדעת בלא היראה אינה כלום, והיראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יָרֵא.
5. מצודת דוד.
הכל
(ג) וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת יְהֹוָ֑הי״י֑ וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃
And his delight shall be in the fear of Hashem. And he shall not judge after the sight of his eyes, or decide after the hearing of his ears.
וִיקָרְבִינֵיהּ לִדְחַלְתֵּיהּ יְיָ לָא לְחֵיזוּ עֵינוֹהִי יְהֵי דָאַן וְלָא לְמִשְׁמָע אוּדְנוֹהִי יְהִי מוֹכַח.
והריחו ביראת י״י – אמר ר׳ אלכסנדרי מלמד שהטעינו יסורין כריחים. רבא אמר דמריח ודיין וקטיל שנאמר ולא למראה עיניו ישפוט כי הא דבר כחיבא מלך תרתין שנין ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיחא אמרו ליה במשיח כתיב והריחו דמריח ודיין וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ג) - תרגום בלתי... גם כן... עושה בו ... בעלי הדין ומבסס אותו על ראיות חותכות ואין... חרבה ארץ.
והריחו ביראת י״י – יִמָלֵא ריח יראת י״י. [ובלעז: איראונשמיר לוי.]א
לא למראה עיניו ישפטב – כי בחכמת הקב״ה בקרבו ידע ויבין מי זכאי ומי חייב.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, וטיקן 94.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, וטיקן 94, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וכן בנוסח שלנו: ״ישפוט״.
And he shall be animated by the fear of the Lord He shall be filled with the fear of the Lord. [ed enos mera il luy in Old French, and He shall be enlivened.]
and neither with the sight of his eyes shall he judge For, with the wisdom of the Holy One, blessed be He, which is within him, will he know and understand who is innocent and who is guilty.
והריחו ביראת י״י – ריחא שלו ודוגמתו, דוגמת בוראו היא, ולא דוגמת בשר ודם, האדם יראה לעינים (שמואל א ט״ז:ז׳), וזה לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח.
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777: ״רוח״.
והריחו – פעמים תטעה הרגשת האוזן שתשמע ואין קול, גם העין תטעה שירא׳ לה הנח שהוא נע, רק הרגשת הריח לא תטעה, והריחו, כאילו יריח הדבר ביראת השם שיש לו, לא ישפוט כאשר יראה לעיניו, ולא כאשר ישמע, כי יתכן להיות עדות העדים שקר.
ואלה התוכחות והמשפטים הם כמשפט המלוכה.
והריחו And his enquiry.1 The ear is sometimes deceived in hearing sounds, which are only imaginary; the eye, too, sees things in motion, which in reality are at rest; the sense of smell alone is not deceived. He will properly investigate the question before him by his piety; he will not judge according to what he seems to see or to hear, because the testimony of the witnesses2 might be false.
The rebuking and judging mentioned in this verse are privileges of royalty.
1. A.V. And shall make him of quick understanding.—Ibn Ezra derives והריחו from הריח, to smell, and explains why this verb has been chosen to signify to enquire, or to investigate properly.
2. The witnesses, is either to be taken literally and referred to to hear alone, or figuratively signifying the eye, and the ear, and referred to both to see, and to hear.
(ג-ד) והריחו – ולהריחו. ולשון רוח הוא כמו ולמלא אותו רוח.
ביראת י״י – שאף על פי שיהיה חכם ונבון ויועץ,
לא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח – אלא בצדק ובמישור ישפט על פי התורה והמשפט ועל פי עדים לשאל ולדרוש ולחקור היטב ולא ישען על בינתו אף על פי שחכמתו מרובה מאד כל כך יהי מלא יראת שמים.
[לא למראה עיניו ישפט – לא כשאר דיינים שאינם יודעים לדון רק על ידי שמועה או ראייה, אך זח אינו צריך שמועה וראיה שהרי רוח הקדש בו ועל ידי רוח הקדש שבו יודע מי חייב ומי זכאי.]א
ועל כרחן ושפט... והוכיח על ישפט ועל יוכיח מוסב.
ושפט בצדק דלים – אפילו דלים בצדק ישפט מיד חזק מהם ולא יהדרם בריבם.
והוכיח הגאונים במישור – על ענוי ארץ.
והכה ארץ – יושבי ארץ המגדילים לעשות.
בשבט פיו – במשפטו.
וכן ברוח שפתיו – כי לא ישא פני עשיר ושרים ובכך תכון מלכותו מאד ויתגבר.
א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
והריחו ביראת י״י – לפי שהריח היא הרגשה קלה אומר לדבר קל שבהרגשה – ריח, וכן: מרחוק יריח מלחמה (איוב ל״ט:כ״ה), כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳). וכן אמר: והריחו ביראת י״י, כלומר במעט הבנה ירגיש בני אדם הטובים והרעים, ולא יצטרך לראיית עינים ולמשמע אזן בשפטו בני אדם ולהוכיח אותם, כי מדעתו ומתבונתו יבין מעשיהם במעט התבוננות.
ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש והריחו – ודבורו, ר״ל רוח פיו, וכן: לרוחתי לשועתי (איכה ג׳:נ״ו), ר״ל כי דבורו תמיד יהיה ביראת י״י.
לא למראה עיניו – כי באמת אין לדיין מדייני הזמן רק מה שעיניו רואות ואזניו שומעות, ולכן יחטאו לפעמים כמו שמפורסם וישפטו רבים אף למות שלא כדין. ובכלל כי הכח הנבואיי יותר נכבד מאד מהכח המרגיש ולכן שובח אלישע ונאמר עליו כי הוא יגיד למלך את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך (מלכים ב ו׳:י״ב), וראה הפלגת מה שצריך לדקדק בלשונות, שאלו הלשונות, רוצה לומר אמרו לא למראה עיניו נכון להניחם לגנאי מופלג, והונחו פה לשבח מופלג.
והריחו – לפי שהריח היא הרגשה קלה מאד לכן קורא להרגשה קלה בשם ריח ור״ל במעט הבנה והתבוננות ירגיש ויבחין בבני אדם הטובים המה אם רעים.
ביראת ה׳ – ההרגשה הזאת תהיה לו בעבור היראה מה׳.
ולא למראה וכו׳ – בהשפטו בני אדם לא יצטרך לראות הדברים בעיניו ולשמוע באזניו כי בלבבו יבין מדעתו.
והריחו – הריח בדבר. נאמר על ההתענגות בדבר, כמו ולא אריח בעצרותיכם (עמוס ה׳:כ״א), אף כאן לא יתענג אלא ביראת ה׳. אחר שאמר שתנוח עליו רוח יראת ה׳ הוסיף שיתענג כשימצא יראת ה׳ גם באחרים, ולא יהיה אדם מוצא חן בעיניו כי אם על ידי שיהיה ירא אלהים (Coccejus ורוזנמילר וגיזניוס).
ולא למראה עיניו וגו׳ – שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות, ולכן ידמה לו לפעמים הרשע כאלו הוא צדיק בריבו, ובחלקלקות דברי החנף יאמין לו, אבל הוא בנוח עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגו׳, יבין מצפוני לב התובע והנתבע, המאשים והנאשם, וישפוט לפי חומר הדין, כי לא יפול ברשת הרמיה והחנופה (הכורם).
יוכיח – ענינו חתוך הדין, כמו ויוכיחו בין שנינו (בראשית ל״א:ל״ז).
והריחו – הפעיל משורש רוח מענין רוחניות ומלאכיות, ועל ההפך אמר ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח (לקמן לא).
ישפוט, יוכיח – השופט, הוא בין איש לרעו עפ״י חקי הנימוס והמוכיח, יוכיח במוסר עפ״י חקי השכל כנ״ל (ב׳ ד׳). וצדק, שייך לענין המשפט (כנ״ל א׳ כ״א). ומישור, לענין התוכחה, שהוא הדרך האמצעי במדות ובהנהגה כמ״ש הרמב״ם בח׳ פרקיו. וכן הדלים הם ברכוש, ושייך לענין המשפט. וענוים במדות, ושייך לענין התוכחה.
והריחו – ע״י יראת ה׳ ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישמש עם החושים וכחות החומריים כלל, רק יהיה כולו רוח ונפשיי, לכן ולא למראה עיניו ישפוט והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו, מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל, אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו.
ולא למשמע אזניו יוכיח התוכחה הוא על מעללים לא טובים שנודעו לו מאת העם ויוכיחם עליהם, ודרך המוכיח שיוכיחם עפ״י מה ששמע מספרים עליהם, כמ״ש לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה׳, וגם בזה לפעמים ישמיעו לאזניו הפך האמת, אבל המשיח יוכיח מצד שידע הדברים ברוח קדשו.
וַהֲרִיחוֹ – ובמעט הבנה והתבוננות ירגיש ויבחין1 בבני אדם הטובים האם הם רעים, וזאת2 בְּיִרְאַת – בעבור יראת3 יְהוָה שיש לו4, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, כי בחכמת הקב״ה שבקרבו יֵדַע ויבין מי זכאי ומי חייב5, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ בני אדם, ולא יצטרך לראיית העיניים או שמיעת האוזן6 אלא יֵדַע הדברים בנבואתו כיד אֱלֹהָיו הטובה עליו7:
1. רד״ק, מצודת דוד. ולפי שהריח היא הרגשה קלה מאד לכן קורא להרגשה קלה בשם ריח (רד״ק, מצודת דוד). רש״י ביאר שיהיה מלא רוח יראת ה׳. אבן עזרא ביאר שכאילו יריח הדבר ביראת השם שיש לו, כי פעמים שתטעה האוזן לשמוע ואין קול, וגם העין תטעה שֶיֵרָאֶה לה דבר נח כאילו הוא נע, אבל הרגשת הריח לא תטעה. ואבי רד״ק (ר׳ יוסף קמחי) ביאר ״והריחו״ ודיבורו, דהיינו שדיבורו תמיד יהיה ביראת ה׳. ומלבי״ם ביאר שע״י יראת ה׳ ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישתמש עם החושים וכוחות החומריים כלל רק יהיה כולו רוחני וע״י זה ידע את האמת ולא יטעה כלל.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. אבן עזרא, מצודת דוד.
5. רש״י. והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עושקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל, אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו (מלבי״ם).
6. רד״ק. ואבן עזרא ביאר שלא ישפוט על פי מראה עיניו ושמיעת אוזנו כי יתכן שעדות העדים תהיה שקר. מלבי״ם מבאר שהשופט הוא בין איש לרעו על פי חוקי הנימוס, והמוכיח יוכיח במוסר על פי חוקי השכל, ודרכו להוכיח על פי מה ששמע ולפעמים ישמע דברים שאינם אמת, אבל המשיח יוכיח מצד שידע את הדברים ברוח קדשו.
7. אברבנאל. ובמדרש, ״והריחו ביראת ה׳ ״ אמר רבי אלכסנדרי מלמד שהטעינו הקב״ה מצוות ויסורין כריחיים [והריחו – מלשון ריחיים], רבא אמר דמורח ודאין [שמריח ודן על פי הריח מי חייב ומי זכאי], בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא [מלך שנתיים וחצי] אמר להו לרבנן אנא משיח, אמרו ליה במשיח כתיב דמורח ודאין [שהוא מריח ודן], נחזי אנן אי מורח ודאין [נראה אם בר כוזיבא מריח ודן], כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו [כשראו שאינו יודע לדון על פי הריח הרגוהו], סנהדרין צג: (ילקוט שמעוני).
הכל
(ד) וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃
But with righteousness he shall judge the poor, and decide with equity for the meek of the land. And he shall smite the land with the rod of his mouth, and with the breath of his lips he shall slay the wicked.
וְיָדִין בְּקוּשְׁטָא מִסְכֵּינִין וְיוֹכַח בְּהֵימְנוּתָא מַחֲשִׁיכֵי עַמָא דְאַרְעָא וְיַמְחֵי חַיָבֵי אַרְעָא בְּמֵימַר פּוּמֵיהּ וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא.
ויחכם בעדל ללצ׳עפי ויעט׳ באסתקאמהֿ ען עואם אלבלאד ויצ׳רב אהלה באלקצ׳יב ען אמרה ובאד׳ן מנה יקתל אלמסתחק.
וזה שאמר ימית רשע כוונתו בזה לעונש על הפשעים ... לפי שבגלות או בדומה לה אין ארבע מיתות ולא מלקות, לפי ההלכה. והודיע כי כאשר תחזור המלכות... ויתבצעו הדינים.
with equity This is an expression of mildness and tenderness.
and he shall smite the earth with the rod of his mouth As the Targum states: And he shall smite the sinful of the earth.
and with the breath of his lips Jonathan [renders:] And with the speech of his lips.
ואף על פי כן ושפט בצדק דלים מה שאי איפשר לבשר ודם שיהא דן בצדק בלא ראות ובלא משמע אזנים, וזה בלא מראה עינים ובלא משמע אזן ישפט בצדק דלים ויוכיח במישור לענוי ארץ.
והכה ארץ בשבט פיו – אף מידה זו לא מידת בשר ודם היא זו, שהרי מידת בשר מלך שחטא בו מלכות, יוצא עליהם לצבא ומעביד את חילו עליהם עבודה רבה, כעניין שנאמר: בן אדם נבוכדנצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור וגו׳ (יחזקאל כ״ט:י״ח), אבל מלך המשיח יכה ארץ בשבט פיו, שאומרים לו למלך המשיח: מדינת פלוני מרדה בך, והוא אומר: יבא ברד וילקה אותה. מדינת פלוני מרדה בך, יבא גובאי ויאכל אותה.
ושפט בצדק דלים – כמשפטי התורה שלא יהדר פני דל (שמות כ״ג:ג׳).
והוכיח – ביושר לטובים.
והכה ארץ – בפיו כאילו הוא שבט לרשעים.
And he will judge the poor with justice. According to the rule, Neither shalt thou countenance the poor in his cause (Exod. 33:3).
ביושר ═ במישור With equity. לענוי ארץ The meek of the earth. The good.
With the rod of his mouth. With his mouth, which is, as it were, a rod for the wicked.
ושפט בצדק – אמר: דלים וענוי ארץ, ואף על פי שהוא ישפוט כל האדם בצדק דלים ועשירים, לפי שדרך העולם להדר פני הגדולים והעשירים, אומר כי הוא לא יעשה כן, אלא בצדק יקח משפט הדלים מן העשירים, ויוכיח החזקים במישור בעבור ענוי ארץ, שלא יגזלום ולא יעשקום בעבור שהם רפים וחלשים.
ולמ״ד לענוי ארץ במקום בעבור, כלמ״ד: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג) וזולתו.
והכה ארץ בשבט פיו – ר״ל רשעי ארץ, ולפי שזכר ענוי ארץ שהן הפכם סמך על המבין. גם סוף הפסוק מוכיח, שאמר: ימית רשע, וגם בלא חסרון יובן הענין שיכה בני ארץ מי שראוי להכות, שהרי אמר: והוכיח במישור לענוי ארץ.
ופירוש בשבט פיו וברוח שפתיו – כי יקללם וימותו, כמו שכתוב בצדיקים: ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח), ואמר בשמואל הנביא: כל אשר ידבר בא יבא (שמואל א ט׳:ו׳), ונאמר באלישע הנביא: ויקללם בשם י״י, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושתים ילדים (מלכים ב ב׳:כ״ד).
וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. כי המלך המשיח שיהיה ׳נורא למלכי ארץ׳, ׳יבצור׳ ויכרות ׳רוח נגידים׳ ואומץ לבבם, כאמרו (תהלים ב ה) ׳ובחרונו יבהלמו׳, וכן כאמרו וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וזולת אלה. [פירוש תהלים (עו יג)]: ׳אז ידבר׳ - המשיח ׳באפו׳, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו1. [פירוש תהלים (ב ה)]: [׳וארשת שפתיו בל מנעת׳] - אי נמי, להיות לנו דרש, אומר שהמלך המשיח הזה את אשר יאור יואר, כאמרו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, יאמר אם כן ש׳חרשת שפתיו׳ לא מנע ה׳ ממנו, כי יכה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו לבד. [שיעורים לתהלים (כא ג)]:
1. ׳בשבט פיו׳ - שהמשיח אינו צריך להילחם כלל, אלא ׳בשבט פיו׳, בתפילה אל ה׳. וזהו לשון ׳ידבר - באפו׳. וראה בפירוש רבינו בהמשך הפרק שם שלמלך המשיח תהיה מלכות מיוחדת שניתנה רק לו, ולא לשום מלך אחר, ועניינה שיהיה בכוחו של משיח להכות ארץ בשבט פיו ולהכניע את הגויים ללא מלחמה, שכוחו להכות בתפילה בלבד, וייחודיותו של מלכות המשיח פירש רבינו בבראשית (מט י-יא), שם נקרא המשיח ׳שילה׳: ׳הנה תיבת שילה מורכבת משורש ׳שול׳ - ומורה ׳שולים׳, ומשורש ׳שלה׳ - המורה ׳שלום׳, כלומר [חיבור שני השורשים פירושו] שלום הסוף וכו׳, המשיח שיהיה שלום הסוף וכו׳, ומאותות אותו המשיח הוא שֶׁיִּגָלֶה על עַיִר בֶּן אַתֹנוֹת כמאמר הנביא (זכריה ט ט), וזה שלא יבוא על סוס מוכן ליום מלחמה, כי אמנם מלחמת האומות ואבדן מלכותם כבר תהיה נשלמת על ידי האל יתעלה, והוא יהיה למלך בשלום׳.
והכה ארץ – בס״א דפוס ישן כתוב והכה הטעם בכ״ף ובלא מקף בין שתי המלות וחילופים רבים מצאתי בספרים ובמדוייקים כ״י ודפוסים ישנים במקף והה״א במאריך.
והוכיח – מלשון תוכחה ומוסר.
במישור – מלשון יושר.
לענוי – הלמ״ד הוא במקום בעבור כמו פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳).
וברוח – הוא הדבר הבא בהסחת רוח הפה.
ושפט בצדק דלים – יקח משפט הדלים בצדק מן העשירים ולא יהדר פני הגדולים ואת החזקים יוכיח במישור כפי הראוי בעבור ענוי הארץ שלא יגזלום עוד מעתה.
והכה ארץ – רשעי הארץ יכה בקללת פיו והרי הוא כשבט המכה.
וברוח וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
ושפט בצדק דלים (כו׳) והוכיח במישור כו׳ – כמו שכתבתי לעיל בפסוק ואשיבה שופטיך וגו׳ ובמשיח יהיה הכל היינו ושפט, והוכיח ואמר ושפט דלים היינו דלת העם שצריכים למשפט.
והוכיח [במישור] לענוי ארץ – שהם הצדיקים שא״צ אלא להוכיח וליעץ כמ״ש במסכת תמיד איזהו דרך כו׳ אהוב את התוכחות שכל זמן שתוכחה בעולם טובה ונחת רוח בעולם ועליהם תבא ברכת טוב.1 וכן במשלי אחרי שאמר צדק ומשפט ומשרים (משלי ב׳:ט׳), אמר כל מעגל טוב (משלי ב׳:ט׳) היינו התוכחה.
והכה ארץ (וגו׳) בשבט פיו וברוח שפתיו וגו׳ – היינו כי יש ברשעים שהמה רק רע לשמים בסתר וטוב לבריות בפרהסיא. ויש מהם שרע לבריות גם כן והיינו בפרהסיא וזה שאמר והכה היינו בפרהסיא. ימית היינו בהסתר מדה כנגד מדה ואמר ארץ ורשע הוא כמ״ש לא אוסיף עוד להכות כל חי, לא אוסיף לקלל את האדמה (בראשית ח׳:כ״א) והם נגד שני כחות של מתעורר ומניע, מתעורר בפנים בהסתר, ומניע מבחוץ בפרהסיא. ושפט, והוכיח הם ימין של שניהם מבחוץ ומבפנים. והכה ובשפתיו הם שמאל של שניהם כנ״ל, וכנגד השלישי שהוא חפץ השכלי אמר.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי כ״ד:כ״ה.
לענוי ארץ – ליותר שפלים שבארץ.
והכה ארץ – ועם היותו אוהב הענוים והדלים, הנה לא יחסר כח וגבורה להעניש הרשעים, כי יכה ויפחיד הארץ, כלומר אנשי עם הארץ.
בשבט פיו – בדבר פיו אשר יהיה כשבט, כי דבר מלך שלטון.
וברוח שפתיו – מיד שיפתח שפתיו ימות לב הרשע בקרבו ויהיה לאבן, להיותו יודע כמה הוא שונא עול וחמס, וכמה הוא חכם להבין תעלומות לב.
והנה זה ציור הממשלה ההגונה, שהטובים יושבים בטח, והרעים יאחזמו רעד.
אבל לפרש ימית רשע כמשמעו, שבדבר פיו יגזור עליו מיתה, לא יתכן לפי תפארת המליצה, כי מי לא ידע כי המלך אם ירצה יוכל להמית אדם?
והכה ארץ – אין המכוון בו הרשעים (כדעת רד״ק רוזנמילר וגיזניוס), אבל אנשי הארץ בכלל, והטעם כי כל העם ייראו ממנו ולא יעשו עולה.
פיו. שפתיו – הפה כולל גם הלשון וכל כלי הדבור ושפה, מציין רק השפה החיצונית, ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד (תהלות נא יז), בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (שם לג ז׳), מצייר כאילו נעשו השמים בהדבור העקרי, וצבאם בהרוח שנשאר בפיו, ולא היה צריך ליחד הדבור בשבילם, וכן לקמן (לד טז).
ושפט – דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם,
לא למראה עיניו ישפוט – רק ושפט בצדק דלים – הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, ואחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים כי לא יטעה ע״י טענות בעלי דינים לעות צדק.
ולא למשמע אזניו יוכיח – רק והוכיח במישור לענוי ארץ – היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל והכה – מצייר כי אם ימצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות, ואת הרשע הפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו, פיו כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה, עפ״ז מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדיבור ימית רשע יחידי, ולא יצטרך לדבר למענו כלל.
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים ולא יהדר פני הגדולים1, ולא יטעה בדין2, וְאת החזקים3 הוֹכִיחַ – יוכיח4 בְּמִישׁוֹר – בְּיַשְׁרוּת5, ובנוחות ורכות6, לְעַנְוֵי – בעבור עַנְוֵי7 הָאָרֶץ שלא יגזלום ויעשקום עוד מעתה בגלל שהם רפים וחלשים8, וְהִכָּה – ויכה את רשעי9 הָאֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו10, וּבְרוּחַ ובמלמול11 שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע12:
1. מצודת דוד. כמשפטי התורה שלא יהדר פני דל (שמות כג, ג, אבן עזרא). ואמר דלים וענוי ארץ אף על פי שהוא ישפוט כל האדם בצדק, לפי שדרך העולם להדר פני הגדולים והעשירים, אמר שהוא לא יעשה כן אלא בצדק יקח משפט הדלים מן העשירים ויוכיח החזקים במישור בעבור ענוי ארץ שלא יגזלום ולא יעשקום בעבור שהם רפים וחלשים (רד״ק) .
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. רש״י.
7. רד״ק, מצודת ציון. ומלבי״ם ביאר שיוכיח רק את הענוים שהם בעלי המידות שרוצים לקבל מוסר.
8. רד״ק, מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שפסוק זה מקביל לפסוק קודם שאמר ״לא למראה עיניו ישפוט״, ואמר כאן ״ושפט בצדק דלים״ כי הצדק עצמו יהיה פלס בידו שבו יבחן את המשפט שלא יטעה ע״י טענות בעלי דינים לעוות צדק, וכנגד מה שאמר ״ולא למשמע אזניו יוכיח״ אמר ״והוכיח במישור לענוי ארץ״ שהיושר עצמו יהיה פלס שבו יוכיח במוסר לענוים שיקבלו מוסר.
9. רד״ק, מצודת דוד.
10. דהיינו שאת רשעי הארץ יכה בקללת פיו שהיא כשבט המכה (רד״ק, מצודת דוד). ולביאור מלבי״ם מדבר על ארץ שלא תקבל דבריו שלא יצטרך שבט ורצועה, כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות.
11. תרגום יונתן (רש״י).
12. כפל הדבר במילים שונות, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר ש״פיו״ כולל כל הפה, ו״שפה״ היא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסיק לדבר יצא עוד רוח קלה מן השפה, וכאשר תִּמָּצֵא ארץ שלא תקבל את דבריו ״הכה ארץ״ יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, אבל את הרשע הפרטי שימרה נגדו לא יצטרך לדבר ולקללו אלא רק ברוח הקלה היוצאת משפתיו החיצונים שנשארת בשפה שלו אחרי הדיבור ימיתנו.
הכל
(ה) וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מׇתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃
And righteousness shall be the girdle of his loins, and faithfulness the girdle of his reins.
וזה שאמר אזור מתניו [כוונתו] בו על הדין מצד הנגלה. ואזור חלציו מרמז לנסתר שבו. וחייב שהנסתר של השופט יהיה [כמו] נגלה שלו. שניהם אמת וצדק. על כגון זה אמר איוב צדק לבשתי וילבשני (איוב כ״ט:י״ד). זה שאמר לבשתי – כלפי הנגלה. וילבשני – מבפנים. וכאלה רבים.
והיה צדקא אזור מתניו – ויהון צדיקיא סחור סחור ליה דבוקים בו כאזור.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״צדיק״.
And righteousness shall be the girdle of his loins Jonathan [renders:] And the righteous shall surround him; i.e., they will cleave to him like a girdle.
(ה-ו) והיה צדק אזור מתניו – והיו אנשי הצדק דביקים אליו, ואנשי אמנה נלוים עליו, ותרב שלום בארץ, שהזאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן יהא נוהג בם.
And righteousness shall be, etc. And uprightness will never depart from him in all his doings.
והיה הצדק... והאמונה – שיעשה אזור מתניו וחלציו להתגבר ולהתחזק בם כנגד כל אויביו.
וכל אזור – של חיזוק ותגבורת. כמו ויאסר אזור במתניהם. אאזרך ולא ידעתני.
אזור מתניו – כטעם כאשר ידבק האזור וגו׳ (ירמיהו י״ג:י״א), והנה המתנים הם קודמים בסדר בגוף האדם מן החלצים כשנחל מן הראש בשהוא הראוי, וכן ראוי שיהיה הצדק קודם בסדר הלימוד לאמונה בדעות השכליות, וגם כן החלצים הוא המקום השפל ששם אזור החרב כטעם ואשר חרב גאותיך (דברים ל״ג:כ״ט), וכל אלה ענינים דקים.
והיה צדק – במקצת ספרים כ״י ודפוסים ישנים כתוב ו היה מלעיל כמשפטו ובספרים אחרים הטעם ביו״ד וכן חשבו ד״ק במכלול שקל פעל עם דומים אחרים שהם מלרע שלא כמנהג.
והיה צדק אזור כו׳ – הוא מלבר שצדק הוא לבריות. ואומנם הוא מלגיו בינו למקום וכן מתניו מלבר, וחלציו מלגיו וכמ״ש יצאי חלציו, וז״ש אחר כך יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה (ישעיהו א׳:כ״ו) הרי כאן הפרטים, של מניע ומתעורר. ולעיל מבואר ששה כחות של המרגיש ג׳ כליל בג׳ והן נגד רוחין כפולין שלמעלה, וכנגד רוח ה׳ אמר גם כן ד׳ דברים והריחו ביראת ה׳ וכו׳ (ישעיהו י״א:ג׳), שהשבעה שהן עשרה בין למעלה בין כאן. אמר לא למראה עינו ולא למשמע אזן אלא בריח שהריח כולל שניהם בסוד ידוע היה בצלאל לצרף כו׳. ולפי שהמשפט התוכחה אינו אלא לפרקים בעת הצורך (לא) המשילן לאזור מתניו אבל הצדק והאמונה בכל עת, המשילן לאזור מתניו כמ״ש כאשר ידבק האזור במתני (ירמיהו י״ג:י״א).
והיה צדק – כטעם כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל (ירמיהו י״ג:י״א), והכוונה כי הצדק והאמונה לא יפרדו ממנו לעולם (ראב״ע רוזנמילר וגיזניוס). ורד״ק פירש שהצדק והאמונה שיחזיק בהם יהיו לו חוזק שלא ימעדו מתניו.
צדק, אמונה – צדק בין אדם לחברו, ואמונה נגד המקום בכ״מ כנ״ל (א׳ כא).
אזור מתניו, אזור חלציו – אזור מתניו הוא החגור העליון שעל בגדיו, מתניכם חגורים, חרבו מצומדת על מתניו, ואזור חלציו הוא החגור שתחת בגדיו, פשוטה ועורה וחגורה על חלצים (לקמן לב), כל גבר ידיו על חלציו כיולדה (ירמיהו ל׳), וכן תמצא תמיד בנך אשר יצא מחלציך, לא ממתניך.
והיה צדק – מצייר כי הצדק והאמונה לא יהיו אצלו קנין חיצוני רק כאזור הדבוק אל מתנים וחלצים שהוא דבר השייך אל גופו, כן יהיו הצדק והאמונה דבוקים בו דבוק עצמי לא יתפרדו ממנו בשום פעם, כמ״ש כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו׳ (ירמיהו י״ג) ודמה את הצדק לאזור מתניו שהוא החגור שעל בגדיו, כן הצדק שהוא בין אדם לחברו יהיה נראה לכל, והאמונה אשר הוא בין אדם למקום דמה להאזור שתחת בגדיו אשר לא יתראה רק להאיש הלובשו לבדו, כי יהיה הנצפן מן אמונתו בלב יותר מן הנגלה ממנו לרבים, כי זה תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו כמ״ש החובה״ל שער העבודה.
וְהָיָה – ויהיה הַצֶדֶק שיעשה1 בין אדם לחברו דבר פנימי אצלו השייך לגופו2 ודבוק בו כמו3 אֵזוֹר – חגורת4 מָתְנָיו5, וְהָאֱמוּנָה כלפי הקב״ה תהיה כמו6 אֵזוֹר – חגורת7 חֲלָצָיו8, והנה הצדק לא יסור ממנו כל ימיו בכל מעשיו9, ובימות המשיח ישובו הדברים לאיתנם הראשון10, וירבה השלום בארץ11:
1. ר״א מבלגנצי.
2. מלבי״ם.
3. רש״י.
4. מצודת ציון.
5. הוא החגור העליון שעל בגדיו (מלבי״ם). רש״י ביאר שהכוונה לצדיקים שיהיו סביבו דבקים בו כמו החגורה שסביב מתניו. רד״ק ומצודת דוד ביארו שהצדק והאמונה שיחזיק בהם יהיו לו חוזק שלא ימעדו מתניו כמו אדם שחגור במתניו שהוא מחוזק [שהיו בזמנם חוגרים את המתניים כדי להקל על הריצה]. ומלבי״ם ביאר שדימה את הצדק שהוא בין אדם לחברו לחגורה שעל הבגדים כי הוא דבוק בו דיבוק עצמי ויהיה נראה לכל.
6. מלבי״ם.
7. מצודת ציון.
8. מצודת ציון ביאר כי מתניו וחלציו הם דבר אחד. והפסוק כפול במילות שונות (רד״ק). ומלבי״ם מבאר שאזור מתניו הוא החגור העליון שעל בגדיו ואזור חלציו הוא החגור שתחת בגדיו, ואת האמונה שהיא בין אדם למקום דימה לחגורה שתחת בגדיו שלא נראית מבחוץ, כי יהיה הנצפן מאמונתו בלב יותר מהגלוי ממנה לרבים, שזהו תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו כמו״ש החובת הלבבות בשער העבודה.
9. אבן עזרא.
10. אברבנאל.
11. ר״י קרא.
הכל
(ו) וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃
And the wolf shall dwell with the lamb, and the leopard shall lie down with the kid. And the calf and the young lion and the fatling together; and a little child shall lead them.
בְּיוֹמוֹהִי דִמְשִׁיחָא דְיִשְׂרָאֵל יִסְגֵי שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וְיָדוּר דֵיבָא עִם אִמְרָא וְנִמְרָא עִם גַדְיָא יִשְׁרֵי וְעֶגְלָא וְאַרְיָא וּפַטִים כַּחֲדָא וְיָנִיק זְעֵיר יְהֵי מְדַבֵּר לְהוֹן.
רמז תיז
וגר זאב עם כבש – זהו שאמר הכתוב מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, זהו שאמר הכתוב וגר זאב עם כבש וגו׳ ופרה ודוב תרעינה וגו׳ ושעשע יונק על חור פתן מלמד שהתינוק של ישראל עתיד להושיט אצבעו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו.
ותיאר אותו בשלום ואמר וגר זאב עם כבש... לפי שאמר בסוף הפרשה לא ירעו ולא ישחיתו (ישעיהו י״א:ט׳). מזה למדנו שסיבת השתלטות חיות הטרף על הבריות, [וכן שלטון] העקרבים על בני אדם, היא התרשלותם [בעבודת הבורא] ובקבלת מרותו, שתיהן יחד. לפי שראינו שסיבת שפלותה וכניעתה היא כלל המשמעת לה׳ ויראתו בעולם.
כל מה שתיאר על השלום לא רחוק ש... משום שכבר עשה אותו בשני דורות: הראשון... בתחילת [הבריאה]. כל בעלי החיים אז... חיות הטרף שבהם, השקטות והחבלניות... וזולתן. ולא השליטן אז שיטרפו זה את זה למען לא יכלה סוג מסוגי בעלי החיים... כמו שאמר ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רמש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה... (בראשית א׳:ל׳). [יצאו] עם נח. בעלי החיים שלמים זה עם זה... [אין] אחד מהם בכליון, אלא בקיום... כמו שנאמר לחיות זרע על פני הארץ (בראשית ז׳:ג׳). ואף על פי שהאריות שהיו במחיצת דניאל מנעו אותן מלעשות זאת, כמו שאמר אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (דניאל ו׳:כ״ג). וזה היה ליחידים. אולם הא-ל, יתגדל ויתעלה, כבר הבטיחנו... במצב שאנו סרים למשמעתו, והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) ... אין מובן הדבר המתתה וביטולה, אלא הנחת גופה וכוחה כפי שהם, וימנע בעד... עשייתם וזה יהיה באופן יוצא מן הכלל.
and a fatling a fattened ox [following Jonathan].
וגר זאב וגו׳ – דרך משל מהשלום שיהיה בימיו.
ומריא – פירשתיו (ראב״ע ישעיהו א׳:י״א) שהוא מין ממיני השור וחלבו אסור.
The wolf shall dwell, etc. The peace that will be in his days is now figuratively described.
ומריא I have already explained (1:11); it is a species of cattle, the fat of which is forbidden.1
1. See 100:1, note 27.
וגר זאב עם כבש – על משפט וצדק שיעשה בעולם. וכן הוא אומר והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח. וכן הוא אומר והשבתי חיה רעה מן הארץ כלומר שלא תזיק. וכן אמרו רבותינו ע״ה מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזקתה.
ונער קטן נהג בם – בבהמתיך לרעות. כענין וינהג את הצאן אחר המדבר שלא יהא צריך שומר אלא מנהיג לנהגם אל המרעה.
וגר זאב – יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אילו היה אוכל האריה השה, הנה נשחתה הבריאה, ומה אכל האריה? או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה, כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר, ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר. וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר, אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה, שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים.
ויש מפרשים: כי כל זה משל, כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים, שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ. ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו.
ולא יתכן זה הפי׳ לפי שאמר: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיהו ס״ה:כ״ה), ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום, כמו שכתוב: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳:ד׳), ואמר: ונכרתה קשת מלחמה (זכריה ט׳:י׳), ואמר במשיח: ודבר שלום לגוים (זכריה ט׳:י׳).
והנכון כי טבע החיות לא תתחלף, ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה, אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל, זהו שנאמר: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיהו ס״ה:כ״ה), והטעם: כי מלאה הארץ דעה את י״י (ישעיהו י״א:ט׳) – כיון שהם טובים ושמרו דרך י״י לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם, כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום: והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), ואפילו אם יעברו בארץ לא יזיקו.
(ו-ט) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וגו׳, לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי. והטעם שגם אומות העולם ישמחו אז בתשועת ׳ענוי ארץ׳, שהם שארית ישראל, הוא כי בה תהיה משבית מלחמות ו׳חימות אדם׳ זה על זה, ועם זה, ׳שארית חימות׳ - שהם מלחמות החיות וטרפם, ׳תחגור׳ ותעצור1, באופן שלֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ. [פירוש תהלים (עו יא)]: ואמר ׳כי חמת אדם תודך׳, שיצר רע באדם יודך, שיהיו כולם קדושים וכהני ה׳ אז, ו׳שארית חמות תחגור׳, שגם יצר הרע של שאר בהמות וחיות יכלה, על דרך וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וגו׳. [שיעורים לתהלים שם]:
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳. ׳מגיד דבריו ליעקב׳ - וכמו כן שבחי והללי אלקיך, כי אמנם אז יהיה מגיד ומבאר את דבריו בעיוניות במעשה בראשית וזולתו, ׳חוקיו ומשפטיו׳ - במעשיות בטוב טעם ודעת, כאמרו כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳, ויודיע גם כן משפטים בל ידעום הראשונים, ׳כי ידין ה׳ עמו׳ (דברים לב לו). [פירוש תהלים (קמז יט-כ)]: אתם, דורות הבאים, דעו כי שָׁלוֹם שיַעֲשֶׂה לִּי המחזיק במעוזי לעתיד לבוא בקיבוץ גליות, הוא יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב להיות אחרית כל גויים, יָצִיץ וּפָרַח להיות יִשְׂרָאֵל – שורר עם אלהים ועם אנשים, ׳וּמָלְאוּ [פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה]׳ - כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה, שלא יכלו ימיהם בידיעת חילוק דעות2. [להלן (כז ה-ו)]:
כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. מילת ׳ים׳ - תאמר על קרקעית הים, כמו כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, וכן ׳ויעש שלמה את הים׳ (ראה מלכים א׳ ז כג ודה״י א׳ יח ח). [שיעורים לשמות (יד כא)]:
1. בנוסף על כך שתשבית מלחמות האנשים, תעצור גם את מלחמות בעלי החיים אלה באלה ובבני אדם.
2. שם מבאר שבזכות לומדי התורה שיחזיקו במעוז התורה ולא יעשו אותה פלסתר בריבוי המחלוקות, יביאו לכך שיהרוג ה׳ את היצר של הניצוח, ואז יתבטלו המחלוקות בתורה, ותתמלא תבל מתנובת התורה.
וגר – ידור.
ונמר – שם חיה.
ירבץ – ענינו השכיבה לנוח.
וכפיר – שם משמות האריה.
ומריא – בהמה פטומה וכן וחלב מריאים (ישעיהו א׳:י״א).
נוהג בם – יוליך אותם.
וגר זאב – אף החיות לא יטרפו טרף והזאב ידור יחד עם הכבש ולא יטרפנו.
יחדו – ירבצו יחדו ולא ירעדו זה מזה.
נוהג בם – ולא יזיקו את הנער.
וגר זאב – אז כשיפחדו הרעים ויעלזו צדיקים באור פני מלך, לא יהיה עוד בארץ מלכותו אדם תקיף שיזיק לחברו החלש ממנו, אלא התקיף שהיה רגיל לבלע את החלש, יתחבר אליו בשלום ובמישור, וכל זה נמשל במאמר וגר זאב עם כבש וגו׳, אלא שהוסיף ליפוי המשל ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם, ופרה ודוב וגו׳, ושעשע יונק וגו׳, הכל לתפארת המליצה, כי ישעיהו ע״ה נמשך בדבריו הרבה מאד, כדברי הרמב״ם במורה חלק ב׳ פרק כ״ט. והנה רד״ק הזכיר הפירוש הזה, ודחה אותו מפני שכתוב אחרי כן לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ואם כן בשאר ארצות יהיה עוד רשע מתגבר על הצדיק, וזה לא יתכן לימות המשיח, כי השלום יהיה אז בכל הארצות, לא בארץ ישראל לבדה. ומאחר שלפי דעתו (של רד״ק) הנבואה נאמרה לימות המשיח, אם כן וגר זאב ענינו כמשמעו, שבארץ ישראל לבדה יגור הזאב עם הכבש ממש. ואני אומר כי מזה יש ללמוד שלא נאמרה הנבואה הזאת לימות המשיח. אמנם לפרש הדברים כמשמעם לא יתכן, בעבור החתימה כי מלאה הארץ דעה את ה׳, מה שלא יתכן לאמרו על הבהמה והחיה. אמנם רד״ק משיב כי מלאה הארץ דעה את ה׳ הוא הטעם למה יברך ה׳ את ארץ ישראל שלא תהיינה החיות מזיקות בה, מפני שהארץ ההיא תהיה מלאה דעת ה׳, ובזכות הזאת ה׳ יגן עליהם. ולזאת יש להשיב כי לימות המשיח העולם כלו יהיה מלא דעה את ה׳, וכמו שראינו למעלה (סימן ב׳) והלכו עמים רבים וגו׳ ויורנו מדרכיו וגו׳ וכתתו חרבותם וגו׳ – וזה לשון הרמב״ם במאמר תחיית המתים: וכן הסתפק עליהם אמֵרנו שמאמר ישעיה וגר זאב עם כבש וגו׳ שהוא משל, וזה לא אנחנו לבד אמרנוהו, אלא כבר קדמונו להבנת זה הענין אנשי התבונה מן המפרשים, כמו ר׳ משה גקטילא ואבן בלעם ז״ל וזולתם מן המפרשים, וסוף הדברים יורה עליו, והוא אמרו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳, הנה כבר נתן העִלה בהיותם אז בלתי חומסים ולא מזיקין, לדעתם ה׳. הֲתִראו אתם קהל ישראל מי שיש לו שכל, שיהיה מצייר האריה בזמננו זה מורֶה {=מורד, ממרה}, ולזה הוא טורף, ואז ישוב וידע מבוראו מה שצריך, וידע שאין ראוי להזיק וישוב לאכול תבן? הנה נתקיים מה שנאמר ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום, עכ״ל.
ובפרק האחרון מספר משנה תורה {רמב״ם מלכים י״ב:א׳} כתב: וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש וגו׳ משל וחידה וכו׳.
וגר – מוסיף לאמר כי אפילו נמר שהוא עז שבחיות לא יזיק ואפילו עם גדי – שהוא הולד היונק שקל לו להזיקו מ״מ ירבץ עמו ביחד ולא יזיקנו, ולא יהיה חידוש כלל שיתפלאו ע״ז, כי עגל וכפיר ומריא ילכו יחדיו כמו שרגילים עתה שילך השור הגדול ואצלו עגלים קטנים, ילך אז אצל השור העגל עם הכפיר שהוא האריה הקטן,
ונער קטן ינהג בם כדבר המורגל.
ובימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח1, וְגָר – וידור2 זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – ולא יטרפנו3, וְנָמֵר עִם גְּדִי4 יִרְבָּץ5, וְעֵגֶל וּכְפִיר6 וּמְרִיא – ושור מפוטם7 יַחְדָּו ירבצו ולא ירעדו זה מזה8, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג – יוליך9 בָּם – אותם10 כדבר שבשגרה11, והם לא יזיקו לו12:
1. כי בתחילת הבריאה אילו היה אוכל האריה את השה היתה נשחתת הבריאה והיה חסר העולם אותה בריה, כי כולם נולדו זכר ונקבה ולא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אילו אכלו הטורפים את הנטרפים היתה חסרה אותה בריה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו לתיבה ולא יותר (רד״ק). ויש מרבותינו שביארו את הפסוק על דרך המשל לשלום שיהיה בימות המשיח, הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם טורפים את החלשים כמו החיות, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי הארץ, ובימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו (אבן עזרא, רד״ק בפירוש השני). והנכון, כי טבע החיות לא יתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה, אלא שהבטיח לישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל ואפי׳ אם יעברו בארץ לא יזיקו (רד״ק).
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. הוא הרך היונק בין של פרה ובין של עז ורחל (מלבי״ם).
5. ענינו השכיבה לנוח, מצודת ציון.
6. שם משמות האריה (מצודת ציון).
7. רש״י, מצודת ציון ביאר שהיא בהמה פטומה, ויש אומרים שהוא מין ממיני הבקר הגדולים (רד״ק).
8. מצודת דוד.
9. מצודת ציון.
10. מצודת ציון.
11. מלבי״ם.
12. מצודת דוד.
הכל
(ז) וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹאכַל־תֶּֽבֶן׃
And the cow and the bear feed; their young ones shall lie down together. And the lion shall eat straw like the ox.
ופרה – היא גדולה כי העגל קטן ויש אומרים כי הנקבה חזקה מהזכר.
יאכל תבן – כאילו יסור מנהג תולדתו ולא יזיק לטרוף.
פרה The large cattle; the younger of the breed is called עגל (ver. 6). Some assert that the female of cattle is stronger than the male.1
Shall eat straw. As if his nature had changed, and he would no more, in seeking prey, inflict suffering upon others.
1. This remark of Ibn Ezra is perhaps to explain, why the feminine form פרה is used with the masculine רב for the whole species.
ופרה ודוב תרענה וגו׳ – וכן אמר בהושע הנביא: וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים וגו׳ (הושע ב׳:כ׳).
ומה שאמר: ואריה כבקר יאכל תבן – כאלו יאכל תבן, כמו הבקר שלא יטרוף בשר הבהמה בארץ ישראל אם לא ימצאנה נבלה.
ויש לפרש עוד הענין דרך משל: והארי והדוב והנחש הם משל לאמונות הרעות. ופירש: ופרה ודוב תרענה – כי כל עסק הבהמה לא יהיה אלא לעסוק בעבודת האל לא להבלי העולם, וזהו שאמר: כי מלאה הארץ דעה את י״י (ישעיהו י״א:ט׳).
ומריא – יש אומרים שהוא מין ממיני הבקר הגדולים.
ויש מפרשים: המפוטמים שבבהמות יקראו מריאים, וכן תרגם יונתן: ופטים.
ופרה ודוב – ודוב היא הנקבה, וכן: ותצאנה שתים דובים (מלכים ב ב׳:כ״ד), וכן: עז, עזים, רחלים, וכן ילדיהן ירבצו יחדו.
תרעינה – כל אחת תרעינה במקום מרעה ואף הדוב לא יטרף טרף.
יחדו – במקום ילדיהן ולא יחרדו זה מזה.
כבקר – כמו הבקר אוכל תבן כן יאכל האריה.
ופרה – וא״ת מה יאכלו אז החיות הטורפות, אומר שהדוב ירעה אז באחו ולא יצטרך לטרוף טרף, גם ילדיהם יגדלו יחד כאילו היו מין אחד, ולא לבד הדוב שגם עתה יאכל גם מאכלים אחרים רק אפילו האריה שעתה כל מזונו רק בשר, יאכל תבן כבקר.
וּפָרָה1 וָדֹב תִּרְעֶינָה – ירעו במקום מרעה, ואף הדוב לא יטרוף טרף2, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן ולא יחרדו זה מזה3, ויגדלו יחד כאילו היו מין אחד4, וְאַרְיֵה שעתה מזונו רק בשר5, כַּבָּקָר – כמו הבקר6 יֹאכַל תֶּבֶן כאילו יסור מנהג תולדתו ולא יזיק לטרוף7:
1. היא גדולה, ויש אומרים כי הנקבה חזקה מהזכר (אבן עזרא).
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. מלבי״ם.
6. מצודת דוד.
7. אבן עזרא. שלא יטרוף בשר הבהמה בארץ ישראל אם לא ימצאנה נבלה (רד״ק). ויש לפרש עוד הענין דרך משל, והארי והדוב והנחש הם משל לאמונות הרעות, ופירש ופרה ודוב תרענה, כי כל עסק הבהמה לא יהיה אלא לעסוק בעבודת האל ולא בהבלי העולם, וזהו שאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳.
הכל
(ח) וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃
And the sucking child shall play on the hole of the asp, and the weaned child shall put his hand on the basilisk's den.
וִיחַיִךְ יַנְקָא עַל חוֹר חִוֵי פֶתֶן וְעַל חֵיזוּ גִלְגְלֵי עֵינַי חִוֵי חוּרְמָן חֲסִילָא יְדוֹהִי יוֹשִׁיט.
גמול ידו הדה – וגמולי חלב עתיד ליתן ידו לפיו של חברבר ומוציא מרה מתוך פיו, הדה זו היא ההורגת את הבריות, וכה״א והשבתי חיה רעה מן הארץ, א״ר שמעון משביתן שלא יזיקו, אמר רבי יוחנן אימתי הוא שבחו של הקב״ה בזמן שיש מזיקין או בזמן שאין מזיקין הוי אומר בזמן שיש מזיקין ואין מזיקין.
ושעשע – ושיחק.
על חור פתן – על חור עפר שהנחש מקנן בתוכו, קרוט בלעז.
פתן – נחש משהזקין נעשה חרש ונקרא פתן שוב אין לו לחש, כעיניין שנאמר: אשר לא ישמע לקול מלחשים (תהלים נ״ח:ו׳).
ועל מאורת צפעוני – יונתן תרגם: חיזו גלגלי עינוהי.
ומנחם פתר בו: לשון נקע וחורי עפר, וכן אור כשדים (בראשית י״א:כ״ח), וכן: על כן באורים כבדו י״י (ישעיהו כ״ד:ט״ו).
גמול – תינוק הגמול משדי אמו.
ידו הדה – ידוהי יושיט.
הדה – כמו הד הרים (יחזקאל ז׳:ז׳), כמו הידד (ישעיהו ט״ז:ט׳-י׳) שהוא לשון הרמת קול, אף זה לשון הרמת יד, וה״י אחרונה באה בתוכו יסוד נופל, כמו עשה בנה קנה.
shall play Heb. וְשִׁעֲשַׁע, shall play.
over the hole of an old snake over a hole in the ground in which the snake makes its nest [krot in Old French], a cave, an old snake פֶּתֶן. A snake, when it ages, becomes deaf and is called פֶּתֶן. From then on, it cannot be charmed; as it is said: "Who will not hearken to the voice of charmers" (Tehillim 58:6).
and over the eyeball of a venomous snake Jonathan renders: the eyeballs of venomous snakes [מְאוּרַת from אוֹר, light]. Menahem (Machbereth Menachem p. 32) interpreted it as an expression of a hole, namely holes in the ground. Comp. "The valley of the Chaldees (אוּר)" (Bereshit 11:28); "In the valleys (בָּאוּרִים) honor the Lord" (infra 24:15).
a weaned child a child weaned from his mother's breasts.
shall stretch forth his hand Heb. הָדָה. Jonathan renders: shall stretch forth his hands. Comp. "The joyful call (הֵד) of the mountains" (Yechezkel 7:7), also "The cry (הֵידָד)" (infra 16:9), which is an expression of raising the voice. This, too, is an expression of raising, and the final [letter] 'heh' appears in it as a radical which sometimes falls out, like עָשָׂה (made), בָּנָה (built), קָנָה (acquired).
א
א. בכ״י לוצקי 778 אין פירוש לפסוק ח׳. אולם בכ״י לוצקי 777 וכן בגיליון כ״י פירנצה II.24 לאחר הביאור לפסוק י׳ מופיע ביאורו של רש״י על פסוק ח׳ עם ציון שהוא מרש״י.
ושעשע – לעולם תמצא בטעם הזה כפולה.
חור – הפה או האף.
מאורת – העין שהיא בעלת האור.
יתכן היות ה״א הדה תחת יו״ד ידו אליה (ירמיהו נ׳:י״ד), והטעם ישלח ידו, או אין לה אחות.
ושעשע And shall play. In this sense the word has always the reduplication.
חור The aperture of the nose or mouth.
מאורת The eye, which receives the light.1
הדה He stretches forth; ה perhaps for י. Comp. יְרוּ stretch forth (Jer. 1. 14); or it is hapax legomenon.2
1. חור and מאורת are usually explained as the holes from which the animals mentioned in this verse come forth. A. V., Hole, Den.
2. According to the first explanation הדה is not hap. leg., although no other instance of the word is found in the Bible, because several examples are found of ידה, which is considered to be same as הדה.
ושעשע יונק – לשון ושעשעי את בני אדם. טייול מראה נחמד.
חור – מראה לובן, כמו חור כרפס. ולא עתה פניו יחורו.
מאורת – כמו מאוֹרת. מוֹל סוף. מוּל פני המנורה. ופתרונו גוונים נאים שבו או כתרגומו.
הדה – לשון משמוש טייול לפי ענינו כדרך תנוקות שממשמשים באצבען בגוונים נאים.
פתן וצפעוני – בכל מקום נחשים קשים הם.
ושעשע, מאורת – כמו חור, נקרא כן לפי שיכנס ממנו למקום שהנחש בו, וכן המנהרות אשר בהרים (שופטים ו׳:ב׳) – שפירשנו המערות, ויש להם חור שתכנס ממנו האורה לפיכך נקראו כן. והפסוק כפול בענין במלות שנות.
ופירש גמול – כמו יונק, אלא שגמול נקרא בעת השלמת יניקתו. ואמר: יונק וגמול, לענין הנחש, לפי שהנחשים נמצאים פעמים בחורי הבית והקטנים מטפחים בקרקע הבית ובחורי הקירות.
ופי׳ הדה – כמו ידה, ר״ל שלח ידו. והנה איבת הנחש הנגזרה בימי בראשית עם האדם תסתלק בימות המשיח בכל ארץ ישראל, ולעם ישראל בכל מקום שילכו לא יזיקם נחש ולא חיות רעות.
ויונתן תרגם: מאורת צפעוני – חיזו גלגלי עייני חיוי חורמן, פירוש: כי הנחש כשהוא בחורו, והוא מקום חשך, וגלגל עינו מאיר, והיונק רואה את האורה מבחוץ וסבור אבן מאירה היא או זכוכית, ומושיט ידו לקחת אותו הדבר שסבור, נוגע בצפעוני ולא יזיקנו הצפעוני. וזכר פתן וצפעוני – לפי שהם רעים שבמיני הנחש, ואע״פ כן לא יזיקו, כל שכן שאר הנחשים.
ושעשע – ענין התעסקות לשמוח כמו אני תורתך שעשעתי (תהלים קי״ט:ע׳).
חור – נקב כמו והנה חור אחד בקיר (יחזקאל ח׳:ז׳).
פתן – מין נחש רע.
מאורת – ענינו בקוע וחריץ כמו באורים כבדו ה׳ (ישעיהו כ״ד:ט״ו).
צפעוני – מין נחש רע.
גמול – תינוק הנעתק מקרוב משדי אמו נקרא גמול כמו ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳).
הדה – ענין הרמת היד להושיט והוא קרוב מלשון הידד השבתי (ישעיהו ט״ז:י׳) אשר יאמר על ענין הרמת קול.
ושעשע – תינוק היונק יתעסק לשמוח בהושטת ידו על הנקב אשר הפתן יושב שם ולא יזיקנו.
ועל מאורת – על הבקע אשר הצפעוני יושב שם.
גמול – תינוק הנגמל משדי אמו יושיט שם ידו ולא יוזק.
מאורת – הוא הארס שהוא כאש בוער ונקרא תמיד שרף על ששורף הנוגע בו, ויען שלעתיד לא ישרוף ולא ישאר בו רק האורה שיאיר, קראו מאורת.
יונק, גמול – הבדלם ידוע, ומוסיף שאף הגמול שיש בו דעת לא יירא.
הדה – הענין הד הרים שהוא החזרת קול ההד, ופה החזרת היד פעם אחר פעם.
ושעשע – מוסיף לאמר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק, ולא לבד שלא יזיק בכונה, אבל גם על מאורת צפעוני – על אור הארס שבו יטה הגמול את ידו והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף.
ומוסיף הנביא לומר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק1, וְשִׁעֲשַׁע – וישחק2 התינוק3 הַיוֹנֵק בהושטת ידו4 עַל חֻר – הנקב אשר5 הַפָּתֶן6 יושב שם ולא יזיקנו7, וְעַל מְאוּרַת – הבקע והחריץ8 אשר9 הַצִפְעוֹנִי10 יושב שם11 גָּמוּל – תינוק הנגמל משדי אמו12 את יָדוֹ הָדָה – ירים13 להושיטה שם ולא יוזק14:
1. מלבי״ם.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת ציון.
6. הוא מין נחש רע (מצודת ציון).
7. מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת ציון. והוא חור הנחש, ונקרא מאורה משום שתכנס ממנו האורה, והפסוק כפול במילות שנות, ויונתן תרגם גלגל עיניו של הפתן, פירוש כי הנחש כשהוא בחורו שהוא מקום חושך גלגל עינו מאיר והיונק רואה את האור מבחוץ וסבור אבן מאירה היא או זכוכית ומושיט ידו לקחת אותה (רד״ק). ומלבי״ם ביאר ש״מאורת״ הוא הארס של הנחש, וכיון שלעתיד לא ישרוף וישאר בו רק האורה שיאיר, לכן קראו ״מאורת״, ואמר שלא זו בלבד שהנחש לא יזיק בכוונה, אלא גם אם יטה הגמול את ידו הארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל רק עצם מבריק.
9. מצודת דוד.
10. הוא מין נחש רע, מצודת ציון. וזכר פתן וצפעוני, לפי שהם רעים שבמיני הנחש ואע״פ כן לא יזיקו וכל שכן שאר הנחשים (רד״ק).
11. מצודת דוד.
12. רש״י, מצודת ציון.
13. רש״י, מצודת ציון. ישלח (רד״ק).
14. מצודת דוד. ואמר יונק וגמול, לענין הנחש לפי שהנחשים נמצאים פעמים בחורי הבית והקטנים מטפחים בקרקע הבית ובחורי הקירות, והנה איבת הנחש עם האדם שנגזרה בימי בראשית תסתלק בימות המשיח בכל ארץ ישראל, ולעם ישראל בכל מקום שילכו לא יזיקום נחש ולא חיות רעות (רד״ק).
הכל
(ט) לֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהֹוָ֔הי״י֔ כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃
They shall not hurt or destroy on all of My holy mountain; for the earth shall be full of the knowledge of Hashem, as the waters cover the sea.
לָא יִבְאֲשׁוּן וְלָא יְחַבְּלוּן בְּכָל טוּרָא דְקוּדְשִׁי אֲרֵי תִתְמְלֵי אַרְעָא לְמִידַע יַת דְחַלְתָּא דַייָ כְּמַיָא דִלְיַמָא חָפָן.
knowledge of the Lord [lit.] to know the Lord.
לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דיעה את י״י כמים לים מכסים – כמו כן יכירו וידעו כל יושבי תבל כח אלוהינו.
לא ירעו – על הפתן ועל הצפעוני, כאילו כל ארץ ישראל מלאה דעת י״י, כי ידוע הוא כי יודע השם לא ישחית לעולם רק יבנה ויתקן.
כמים – תחסר מלת אשר, וכן הוא, כי הדעות תרבינה כמו אשר יכסו המים על ים, שלא יפסיקו רק תוספנה.
They shall not hurt, etc. The asp and cockatrice will do no harm, as if all Israel were full of the knowledge of the Lord; for it is an acknowledged fact, that he who knows the Lord will never destroy, but always build and improve.
כמים אשר לים מכסים ═ כמים לים מכסים Knowledge will increase, like the water which covers the sea. The water is never stopped, so knowledge will continually make progress.
הר קדשי – כל ארץ ישראל. וכן הוא אומר בהר נחלתך וכמהו רבים.
כי מלאה הארץ דעה – לדעת את י״י, כקטן כגדול. וטעם הוא לכלם.
לא ירעו – כל ארץ ישראל קרא הר קדשי, וטעם הר – לפי שהיא גבוה מכל הארצות, והטעם למה לא ירעו: כי מלאה הארץ דעה את י״י,
הארץ – ר״ל ארץ ישראל, כמו שאמר ירמיהו הנביא: כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו׳ (ירמיהו ל״א:ל״ג).
כמים לים מכסים – מקום המים יקרא ים, המים ממלאים אותו המקום עד שמכסים אותו שלא יראה קרקע הים.
לא ירעו – הנחשים הרעים לא ירעו עוד ולא ישחיתו את מי.
כי מלאה וכו׳ – ובעבור זה יהיה הטובה הזאת.
כמים לים מכסים – מקום המים קרוי ים והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע ואמר כמו שכל היה מכוסה במים כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעה.
ירעו, ישחיתו – בארתי למעלה (א׳ ד׳) המריע יעשה לפעמים להנאתו, והמשחית כונתו רק להשחית שלא לתועלת כלל.
ים – הוא החפירה העמוקה שבו המים מתקבצים, והעד ים הנחושת שעשה שלמה.
לא ירעו – מוסב על החיות הטורפות שהיה דרכם להרע להנאתם,
ולא ישחיתו מוסב על הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל כי מלאה – יאמר במליצתו שהכרת ה׳ תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון, הגם שאין כח השכל אצלם, ומדמה זה למים המכסים חפירת הים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו, כן גם חומר הבע״ח הבלתי מוכן להשכלה לא יעצור בפני ידיעת ה׳ אשר תתפשט על כל בשר, והיא מליצה על שינוי טבע הבע״ח בדבר ה׳.
לֹא יָרֵעוּ עוד החיות הטורפות להנאתן1 וְלֹא יַשְׁחִיתוּ עוד הפתן והצפעוני2 בְּכָל הַר קָדְשִׁי3, והטוב הזה יגיע4 כִּי מָלְאָה – תהיה מלאה5 הָאָרֶץ דֵּעָה בידיעה6 אֶת יְהוָה7 כַּמַּיִם אשר8 לַיָּם מְכַסִּים9, וכך יכירו וידעו כל יושבי תבל את כח אלהינו10:
1. מלבי״ם.
2. שהם המשחיתים שלא להנאתם (מלבי״ם).
3. היא כל ארץ ישראל (ר״א מבלגנצי, רד״ק). ונקרא הר כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות (רד״ק).
4. מצודת דוד.
5. כך משמע מרד״ק.
6. רד״ק. ורש״י ביאר לדעת. שהכרת ה׳ תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון הגם שאין כח השכל אצלם (מלבי״ם).
7. וידוע הוא כי יודע ה׳ לא ישחית לעולם רק יבנה ויתקן, לכן אז לא ירעו ולא ישחיתו (אבן עזרא).
8. אבן עזרא.
9. חפירת הקרקע קרויה ים והמים מכסים אותה עד שלא תראה הקרקע, ואמר כמו שכל הים מכוסה במים כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעת ה׳, מצודת דוד (מלבי״ם).
10. ר״י קרא.
הכל
(י) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד׃
And it shall come to pass on that day, that the root of Jesse, that stands for an ensign of the peoples, to him shall the nations seek; and his resting-place shall be glorious.
וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא בַּר בְּרֵיהּ דְיִשָׁי עֲתִיד דִיקוּם אָת לְעַמְמַיָא לֵיהּ מַלְכְּוָן יִשְׁתַּמְעוּן וִיהֵי אֲתַר בֵּית מֵישְׁרוֹהִי בִיקָר.
והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרשו – רמז על אות השמש, כי כן כתוב: לדרש המופת (דברי הימים ב ל״ב:ל״א). (מובא בראב״ע)
as a banner for peoples that peoples should raise a banner to gather to him.
והיה ביום ההוא שורש ישי – ישרוש ישי, שיעשה שורש בארץ, באותו גזע האמור למעלה: ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיהו י״א:א׳), שיוסיף שורש למטה ועשה פרי למעלה (מלכים ב י״ט:ל׳).
אשר עומד לנס עמים – שאני עתיד להעמידו לנסן של ישראל, שעתיד לקבץ עמי מן המקומות אשר נפוצו שם.
אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד – לא כשאון ממלכות גוים נאספים שישא גוי אל גוי חרב, ומתוך כח יד אוסף אליו כל הגוים. אבל זה לא יצעק ולא ישא ולא ישמע בחוץ קולו, אלא יושב במנוחה, וכל האומות אליו ידרושו.
והיה וגו׳ – אם על המשיח, שכל העולם כלו תחת רשותו, ועל דעת ר׳ משה הכהן הנזכר על אות השמש, כי כן כתוב לדרוש המופת (דברי הימים ב ל״ב:ל״א).
והיתה מנוחתו כבוד – בכבוד וכן הנמצא בית י״י (מלכים ב י״ח:ט״ז).
To him shall nations seek. To him, that is, to Messiah, shall nations seek, that is, shall all nations be subjected. But according to the above-mentioned view of R. Moses Hakkohen,1 this verse may predict the circumstances which would accompany the miracle of the sun; comp. the princes of Babylon, who sent unto him to enquire of the wonder (2 Chron. 32:31).
בכבוד ═ כבוד With honour; comp. בבית ═ בית in the house (2 Kings 18:15)
1. That this chapter refers to King Hezekiah, not to Messiah.
שרש ישי – אינו אומר לא חטר ולא נצר כמו שאמר למעלה אלא שרש. והוא הטמון בארץ ואינו נראה. וכן אומר והיה ביום ההוא לנס עמים גבוה וזקוף ונִשא למעלה כנס על הגבעה.
שרש ישי – הטמון בעפר עתה ואינו נראה, אשר עמד עתה מלהוציא חטר ונצר שהזקין בארץ. שהחטר היוצא ממנו יגבה וינשא למעלה שכל העמים יֵאספו אליו שאליו גוים ידרושו – כענין וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה.
והיתה מנוחת – מקומו כבוד – ברב עם וקהל תמיד. כמו וכבודו מתי רעב וכמהו רבים. לשון רוב עם. נמצא כל המקרא כפול ולפי שרוצה לומר לנס עמים לקח שרש הטמון.
עמד – כמו ויעמד השמש וירח עמד.
והיה שרש ישי – פי׳ היוצא משרש ישי, כמו שאמר: ונצר משרשיו יפרה (ישעיהו י״א:א׳), כי ישי הוא השרש, וכן תרגם יונתן: בר בריה דישי.
אשר עומד – פירוש אשר יהיה עומד ביום ההוא שהוא יום קבוץ גליות, ויהיה הוא לכל העמים כמו הנס בחיל, שילכו אחר נושא הנס כל החיל, כן ידרשו כל הגוים אל המשיח וילכו אחריו לעשות מה שיצוה, כולם יהיו נשמעים אליו, לפיכך יהיה בכבוד שלא יהיה לו מלחמה, ויהיה במנוחה ובכבוד כי כל הגוים יכבדוהו ויעבדוהו.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ. ׳אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון וגו׳ לרשתה כל הימים׳ - ומכלל המצוות האלה הם שצריך שתשמרו אותן אשר בקיומן תירשו הארץ כל הימים, שתאבדו מקומות כל עבודה זרה, ושלא תעשו כמותם לאל יתעלה להקריב לפניו בכל מקום, ושיהיה לכם מקום מיוחד להקריב לפניו, אותו המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם מכל שבטיכם, ׳לשכנו׳ - להיות שם משכן שמו - והוא שילה או בית עולמים, ׳תדרשו׳ - אל אותו המקום הנבחר תדרשו להשתחוות ולהקריב, כענין אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ, ׳ובאת שמה׳ - לא שיבוא משכן שמו אליכם בכל מקום, כמנהג עובדי עבודה זרה לאלהיהם. [פירוש דברים (יב א-ה)]:
שורש ישי – משיח היוצא משורש ישי אשר יהיה עומד ביום ההוא יום קבוץ גליות.
לנס עמים – הוא לכל העמים כמו נושא הנס אשר הדרך הוא שכל אנשי החיל הולכים אחריו כן ידרשו כל העובדי כוכבים אל המשיח ואחריו ילכו לעשות מה שיצוום.
והיתה מנוחתו כבוד – בוחר במנוחה ולא יתגרה במי אבל מנוחת המשיח תהיה לו לכבוד כי כולם יהיו נשמעין אליו.
שרש ישי – כמו חטר ישי, החטר היוצא משרש ישי, כמו (למטה נ״ג:ב׳) ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה (רוזנמילר וגיזניוס).
אשר עמד לנס עמים – שהוא עתיד להתנשא עד שיהיה נראה מרחוק כנס, והוא דרך משל על החטר שיגדל וירום.
אליו גוים ידרשו – ינהרו אליו ויתאספו אצלו. ואין הכוונה בדרישה הזאת לשאול תורה ודבר ה׳, אלא כטעם כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים י״ב:ה׳), שאינו אלא ענין ביאה והתאספות. ואמנם טעם ביאת העמים אליו, הוא שיבאו לשמע צדקתו והצלחתו והצלחת בני עמו, וכמו שהיו באים לשמע חכמת שלמה (מלכים א ה׳:י״ד), וכן כתוב ורבים מביאים מנחה לה׳ לירושלם ומגדנות לחזקיהו מלך יהודה, וינשא לעיני כל הגוים (דברי הימים ב ל״ב:כ״ג).
והנה מנוחת המלך הזה – כלומר מקום מושבו, כמו זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קל״ב:י״ד), ואי זה מקום מנוחתי (למטה ס״ו:א׳), יהיה כבוד – יהיה מקום נכבד בעבור רוב העמים אשר ידרשוהו.
לנס – מרימים אותו לסימן קיבוץ ומלחמה.
עמים, גוים – בארתי למעלה (א׳ ד׳) עם גדול מגוי, עם יש להם מלכות לא כן גוי, ע״ז מוסיף שגם גוים יכירו אמתת הגואל העתיד.
שרש ישי – המלך המשיח כמ״ש ונצר משרשיו יפרה אשר עמד לנס עמים – אשר בתחלת התגלותו ישאו כל העמים נס לקבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג ואז אליו גוים ידרושו, שיכירו כי הוא הגואל האמתי והיתה מנחתו כבוד – שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אח״ז תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה׳ תעוז לו ותניחהו.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יום קיבוץ גלויות, המשיח1 היוצא2 מִשֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד – אני עתיד להעמידו3 לְנֵס – לסימן4 לכל5 הָעַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ ואחריו ילכו לעשות מה שיצוום6, וְלכן7 הָיְתָה – תהיה מְנֻחָתוֹ שבחר8 לְכָּבוֹד כי כולם יהיו נשמעין אליו9:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. תרגום יונתן, רד״ק, מצודת דוד.
3. ר״י קרא.
4. ״נס״ הוא כלונס ארוך ובראשו בגד ועשוי להוליכו לפני אנשי החיל וכולם הולכים אחריו (מצודת ציון). והמלבי״ם בתהילים (ס, ו) על הפסוק ״נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה״ ביאר, ״נס״ סימן להתקבץ למלחמה.
5. מצודת דוד. רש״י ביאר ״לנס עמים״ שכל העמים ירימו נס להתקבץ אליו. ומלבי״ם ביאר המשיח ״אשר עמד לנס עמים״ אשר בתחילת התגלותו ישאו כל העמים נס לקיבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג, אז ״אליו גוים ידרושו״ שיכירו כי הוא הגואל האמיתי.
6. וכמו נושא הנס אשר הדרך הוא שכל אנשי החיל הולכים אחריו כן ידרשו כל העובדי כוכבים אל המשיח (רד״ק, מצודת דוד).
7. רד״ק.
8. שלא להתגרות בעמים (מצודת דוד). מלבי״ם ביאר שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אח״ז תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה׳ תעוז לו ותניחהו.
9. מצודת דוד.
הכל
(יא) וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אֲדֹנָ֤י ׀ שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃
And it shall come to pass on that day, that Hashem will set His hand again the second time to recover the remnant of His people that shall remain from Assyria, and from Egypt, and from Pathros, and from Cush, and from Elam, and from Shinar, and from Hamath, and from the islands of the sea.
וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא יוֹסִיף יְיָ תִּנְיָנוּת גְבוּרְתֵּיהּ לְמִפְרוֹק יַת שְׁאָרָא דְעַמֵיהּ דְאִשְׁתָּאַר מֵאַתּוּר וּמִמִצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס מֵהוֹדוּ וּמֵעֵילָם וּמִבָּבֶל וּמֵחֲמָת וּמִנַגְוַת יַמָא.
והיה ביום ההוא יוסיף י״י שנית ידו – כיון שראו הנביאים שהתוספת מרובה על העיקר וכו׳ (כתוב במלכים ברמז רמ״ג).
ויכון פי ד׳לך אלוקת איצ׳א יעיד אללה ת׳אניהֿ אמרה פי ג׳מע באקי שעבה אלד׳י יתבקי פי אלג׳זירהֿ ומצר ואלבימא ואלחבשהֿ וכ׳וזסתאן ואלשינור ואנטאכיהֿ וג׳זאיר אלבחר.
והיה ביום ההוא יוסיף אדני שנית ידו לקנות את שאר עמו – כי התקבצו למלכותו כאשר ראו כי נמלטה ירושלם ומת סנחריב אחרי מות רובי מחנהו.
שנית – כמו שקנאם במצרים שהיתה גאלתם ברורה מאיןא שעבוד. אבל גאלת בית שיני אינה מן המניין, שהרי משועבדים היו לכורש.
ומאיי הים – הם איי כתיים רומיים בני עשו.ב
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״באין״.
ב. כן בכ״י. בדפוסים צונזר ל״יונים״ (במקום ״רומיים בני עשו״).
a second time Just as he acquired them from Egypt, when their redemption was absolute, without subjugation, but the redemption preceding the building of the Second Temple is not counted, since they were subjugated to Cyrus.
and from the islands of the sea the islands of the Kittim, the Romans, the descendants of Esau.
והיה ביום ההוא יוסיף י״י שנית ידו לקנות אתא שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים שגלו בהגלות סנחריב לעשרת השבטים ולא חזרו ביום מפלתו, שהרבה חזרו להם מן השבי ששבם סנחריב כששמעו שנפל סנחריב ביד חזקיה. ואף בימי יאשיה הלך ירמיהו להחזירן, ויאשיה מלך עליהם. ומניין שהלך ירמיה להחזירן, דכתיב: הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל נאם י״י לא אפיל פני בכם (ירמיהו ג׳:י״ב). והרבה נשארו שלא חזרו אלא ישבו להם בארץ אויביהם אשר שבו אותם. ואותו השאר שלא חזרו, והיה ביום ההוא שישא נסב שרש ישי יוסיף י״י שנית ידו לקנות שארית עמו אשר ישאר מאשור – שלא חזרו בשוב י״י שבות עמו בימי חזקיה ובימי יאשיה. וזהו שנית, שהרי כבר גאלם פעם ראשון, והסיר מעליהם עולו בימי חזקיה. והשאירית שלא חזרו בימיו, יוסיף י״י לקנות שאר עמו בימי מלך המשיח. ולפי שאותם שגלו לאשור עתידים לחזור לימות המשיח, חיבר למעלה יום צמיחת מלך דוד למפלתו של אשור שסמוך, שאומר ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול (ישעיהו י׳:ל״ד), והוא אומר אחריו: ויצא חטר מגזע ישי (ישעיהו י״א:א׳), שישיב שבות שהגלה סנחריב. ומן הדרך הזה ומן הפתרון הזה אל תט ימין ושמאל.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״את״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״שישא נס״): ״ביום״.
והיה – שנית – כנגד גאולת מצרים, והנה לאות כי על ימי המשיח ידבר, כי גאולת בית שני לא היתה גאולה שלימה, כי כל השבטים גם כל יהודה לא שבו אל ארצם.
והמפרש על חזקיהו, שהתקבצו למלכותו כאשר ראו כי נמלטה ירושלם ומת סנחריב אחרי מות רובי מחנהו.
The second time, with regard to the deliverance from Egypt. This verse may be taken as a proof1 that the prophet in the whole passage refers to the Messianic period; for the restoration during the second temple was not. complete,2 since not all the tribes, and not even all the men of Judah, returned to Israel. He who refers the chapter to Hezekiah finds in this verse the description of the return of the people3 to Israel, when they found that Jerusalem had escaped uninjured, and that Sennacherib had died after the loss of the greater part of his army.4
1. According to the view of the majority of commentators mentioned in the beginning of this chapter. The general redemption of Israel, as predicted in this verse, did not take place in the days of Hezekiah; for the ten tribes remained in exile.
2. The deliverance of Judah from the Assyrian invasion in the days of Hezekiah did not correspond to the promise given in this and the following verses.
3. In consequence of the Assyrian invasion, a great many of the Israelites seem to have left Israel, in order to avoid the miseries and dangers of war and foreign occupation.
4. This is not quite in accordance with 37:36; there it is said that all his men died, but Ibn Ezra in his commentaries frequently remarks that כל all, is not to be taken literally. Compare Ibn Ezra on Ex. 16:6.
שנית – לקניית מצרים כמו שמוכיח העניין למטה.
שאר עמו – שארית עמו.
מאשור – לפי שבאשור עסוק נאמר ראשון ומעילם ומשנער – על כרחן זה לעתיד הוא. ומחמת – של ארם והוא חמת וארפד, ומאיי הים – כגון יון ואלישה ותרשיש ואיי המערב וערביא ואספמיא.
והיה – שנית – כי ראשונה קנה אותם מבית עבדים ממצרים וביום קבוץ גליות יוסיף י״י שנית ידו לקנותם מכל הגוים אשר נפוצו שם. ועל גלות בבל לא נאמר זה כי לא יצאו אלא יהודה ובנימן שהיו בגלות בבל, ולא נקבצו עשרת השבטים, לפיכך לא נוכל לומר על אותו הקבוץ שנית, כי ממצרים יצאו כל ישראל, לא נשאר אחד, ולא יאמר שנית אלא שתדמה לראשונה. וקבוץ זה הגלות תהיה שנית למצרים שיצאו כולם, וכן יצאו כולם בהקבוץ זה הגלות. לפיכך אמר: מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים, ומה שאמר: את שאר עמו אשר ישאר, לפי שרבים מהם כלו בגלות.
ומאיי הים – גם אשר בארצות אדום וישמעאל אשר מארץ ישראל, והנה שהם איי הים.
יוסיף ה׳ וכו׳ – כי מאז קנה אותם מבית עבדים מיד מצרים ועתה יוסיף שנית ידו לקנות את הנשארים בגולה אשר לא מתו.
מאשור וכו׳ – חוזר על מלת לקנות לומר לקנות אותם מאשור וכו׳.
ביום ההוא יוסיף – על ידי הגדולה והכבוד שיכבדו העמים את מלך יהודה, ישחררו את היהודים העומדים בארצותם בשבי ויניחום לשוב לארצם.
שנית – קנייה שנית כנגד יציאת מצרים, כי גם במצרים היו עבדים וה׳ הוציאם משם לחרות וקנה אותם לעבדים לו יתברך.
מאשור וממצרים וגו׳ – השאר שישאר מגלות אשור ומצרים וגו׳, כלומר הנשארים מאותם שגלו לאשור ומצרים, כי קצתם כבר מתו, והנשארים בחיים יקבצם ה׳. ואין לפרש הממי״ן האלה חוזרות למלת לקנות (לקנות מאשור וממצרים את שאר עמו אשר ישאר), כי למטה כתוב והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור {ישעיהו י״א:ט״ז}, ואין שם מלת לקנות.
וכאן יש לשאול: אם הנבואה לימי חזקיהו, היכן מצינו שגלו ישראל קודם לכן בכל המקומות הנזכרים כאן? והתשובה כי הכוונה על עשרת השבטים שגלו לאשור, ומשם יתכן שנתפזרו קצתם בכל המקומות הנזכרים כאן, אם שהלכו מעצמם, ואם שמכרו אותם שוביהם, על דרך שמצאנו ביואל (ד׳:ד׳): וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת וגו׳ ובני יהודה ובני ירושלם מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם. ואמנם שרבים מעשרת השבטים חזרו לארצם והיו תחת יד מלכי יהודה, זה מוכח ממה שראינו (מלכים ב כ״ג) כי יאשיהו נתץ את המזבח אשר בבית אל והסיר את כל בתי הבמות אשר בערי שמרון והרג את כהני הבמות. והנה אם לא חזרו כלם, לא היה אלא מפני שלא רצו, אמנם בידם היה לחזור.
פתרוס – אומרים שהוא מצרים העליונה, כי בתרגום היוני המיוחס לשבעים זקנים פתרוס מתורגם Pathoures ובלשון מצרי Thures ענינו ארץ הנגב, ואות הפ״א היא אצלם כמו ה״א הידיעה, והנה pethures ענינו הדרום, שהוא מצרים העליונה הנקראת Tebaide .
ומאיי הים – הארצות אשר מעבר לים, כגון ארצות יון ואזיאה הקטנה.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יום קיבוץ גלויות1, כמו שקנאם במצרים2 בגאולה הראשונה3 שהיתה גאולתם ברורה4, כך5 יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית – בגאולה השניה שתהיה דומה לראשונה6 יָדוֹ לִקְנוֹת7 אֶת שְׁאָר – שארית8 עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר בגולה ולא ימות9, ויקנה אותם10 מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם11 וכולם יצאו ממקום גלותם בקיבוץ הגלויות12:
1. רד״ק.
2. רש״י, אבן עזרא, ר״א מבלגנצי, רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. אבל גאולת בית שני אינה מן המניין שהרי משועבדים היו לכורש (רש״י). וזו ההוכחה שמדבר על ימי המשיח, כי בגאולת בית שני עשרת השבטים וחלק מיהודה לא שבו אל ארצם (אבן עזרא, רד״ק).
5. רד״ק.
6. רד״ק.
7. מצינו לשון קניין בלא מחיר ואף אם אין מוכר, כמו שנאמר (בראשית יד, יט) ״בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ (מצודת ציון).
8. ר״א מבלגנצי.
9. מצודת דוד. כי רבים מהם כלו בגלות (רד״ק).
10. מצודת דוד.
11. הם איי כתיים רומיים בני עשיו (רש״י). וגם אשר בארצות אדום וישמעאל אשר מחוץ לארץ ישראל שהם איי הים (רד״ק).
12. רד״ק.
הכל
(יב) וְנָשָׂ֥א נֵס֙ לַגּוֹיִ֔ם וְאָסַ֖ף נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְפֻצ֤וֹת יְהוּדָה֙ יְקַבֵּ֔ץ מֵאַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃
And He will set up an ensign for the nations, and will assemble the dispersed of Israel, and gather together the scattered of Judah from the four corners of the earth.
וְיִזְקוֹף אָת לְעַמְמַיָא וְיַכְנֵישׁ מְבַדְרֵי יִשְׂרָאֵל וְגָלוּת יְהוּדָה יְקָרֵב מֵאַרְבַּע רוּחֵי אַרְעָא.
אח״כ יקבץ פזורי האומה בדורו [של משיח] עד שלא יוותר אחד מהם יוצא מן הכלל. ואמר: [ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ]. דגל זה המונף לנס עמים הוא המשיח עצמו שיהיה לאומות כנס ודגל בסגולות שיהיו בו... וכאשר יניפן למען יראו אותן [האומות] כמו שאמר ונשא נס. שכל אומה תשא את בני ישראל מנחה אליו מן המקומות [הללו]: [אשור], נוף ומצרים, פתרוס וחברותיהן כנודע... אשר נתפזרו בהן בגלות... קיבץ את כל הארצות כולן ואמר... בדור... של אנשי... אפרים אולי היא המחלוקת שהיתה על... שני השבטים... השבטים, כפי שפירשנו בפרשת רצין ופקח. והיה זה העניין שאירע, והוא לא... אלא עוינים ושונאים זה את זה. מדמה אתה שהם יישארו... ככה. לפיכך הוצרך [הנביא] להודיע להם, שהלבבות בזמן הישועה יהיו לב אחד. וסיפר גם כן כי אנשי הדורות האחרים יזקקו לזה כדור זה וזולתו. וכגון זה בישר יחזקאל כי הלבבות יתלכדו ותהיה הדעה אחת כשם שהמים... כמו שאמר לו האל הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי (יחזקאל ל״ז:י״ט). ושאר הפרשה כנגד מה שאמר ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ ...
And he shall raise a banner Perka, perche in Old French [i.e., the verse is literally referring to the pole upon which the banner is attached.] And it shall be for a sign to gather to him and to bring the exiles of Israel to Him as a present.
ונשא – כאילו השם ישא נס לכל הגוים שיראוהו ישראל וישובו אל ארצם.
והנה ישראל – עשרת השבטים, גם הזכיר יהודה.
And He shall set up an ensign. God will, as it were, lift up a banner among all nations, in order that the Israelites should see it and return to their land.
Israel. The ten tribes,1 for Judah is mentioned separately.
1. Ibn Ezra fails to show how he can explain the return of the ten tribes, according to the opinion of R. Moses Hakkohen, who says that the whole chapter refers to Hezekiah.
ונשא נס לגוים – שכל העולם כבושים תחת יד בית דוד.
ואסף נדחי ישראל – על ידי הגוים עצמן. והוא שנאמר והביאו בניך בחצן. והביאו את אחיכם מכל הגוים. ולקחום עמים והביאום אל מקומם. נמצא מלכות דוד קודמת לקבוץ גליות.
ונשא נס – כאלו הקב״ה ירים נס לגוים שיחרדו לבוא אל מקום הנס, כן ישלחו ביום ההוא כל הגוים את ישראל אשר בארצם שילכו להם בכבוד.
ונשא נס – ר״ל יעורר לב הפרסיים ולשלוח את ישראל מן הגולה וכאלו נשא להם נס לרמז על הדבר.
ואסף – ובזה יאסף נדחי ישראל וכו׳.
נדחי ונפוצות – שניהם שמות מופשטים, וכמו שאומרים ״גָלות״ ״וגוֹלָה״ על כלל הגולים, כן אומרים נדח ונפוצה על כלל הנפוצים, כמו אם יהיה נדחך בקצה השמים (דברים ל׳:ד׳). וכאן אמר נדחי לשון רבים, כמו שאומרים ״גליות״, להיות הפזור במקומות רבים. וטעה רוזנמילר שאמר ונפוצות יהודה, חסר נפשות, הנפשות הנפוצות אשר מיהודה. וטעה גיזניוס שפירש נדחי ישראל אלו הזכרים, ונפוצות יהודה אלו הנקבות.
נדחי – היתה הדל״ת ראויה להדגש, והושמט להיות הדל״ת נקודה שוא לפני אות גרונית, כמו ״שִלְחוּ״ {תהלים ע״ד:ז׳}, ״מִלְאוּ״ {במדבר ל״ב:י״א}, ״וַיְקַנְאוּ״ {בראשית ל״ז:י״א}.
ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ – ההבדל בין אסף ובין קבץ, פעל אסף מצאנוהו ברוב על כניסת איזה דבר למקום מיוחד, לא על קיבוץ המפוזר שע״ז בא פעל קבץ בכל מקום ויאסוף אותם אל משמר (בראשית מב טז), ואין איש מאסף אותם הביתה, (שופטים י״ט ט״ו) והוא משתתף בהוראתו עם פעל כנס, לבד שאסף מורה על ההכנסה מן החוץ אל הפנים, ופעל כנס מורה מה שכונסו בבית עצמו אל האוצר או כ״מ משומר, לאסוף ולכנוס (קהלת ב׳ כו), לאסוף מן החוץ אל הבית ולכנוס אח״כ בבית אל האוצר לבל יוציאנו. ומזה בא פעל אסף על התחבר הדבר אל עצמו. ויאמר הכהן אסוף ידך (שמואל א יד כ׳), שיאסוף ידיו אל גופו, ואספתו מצרעתו, ואסף המצורע, שהמצורע מחוץ למחנה מושבו ובהרפאו נאסף אל תוך המחנה. ולכן גם בעת ישמש פעל אסף על הקיבוץ, אין כונת הקיבוץ לקבץ נפזרות רק להכניס הנדח בחוץ אל מקום מיוחד, ונאספו שמה כל העדרים, שמה למקום הזה. האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב (בראשית מט א׳ ב׳), ודרשו חז״ל שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וסבר שיש בלבם מחלוקת, וכן בב״ר שאמר להם הקבצו על המחלוקת, והוציאו זה ממ״ש תחלה האספו, שלא היו מפוזרים שיצטרכו קיבוץ רק שיתקרבו למקום אשר הוא שם, ואח״ז שחשב שיש ביניהם פיזור פנימי ושנאת הלב אמר הקבצו. וידוע כי פעל נפץ ופעל נדח, אינם נרדפים, כי נפץ מורה על פיזור דבר המתאחד, משם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ. ונדח הוא דבר יחידי הנודד ממקומו, ועיין לקמן (יג יד). לפ״ז אסף הוא הפך של נדחי, הנדחים ממקומם יאספם למקומם, וקבץ הוא ההפך מן נפוצות, המפוזרים יקבץ.
ונשא נס – סימן שיקבצו את הגליות כמ״ש והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳ ואסף – העשרת השבטים שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהרי כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד, כמו שבא בקבלת חז״ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם ונפצות יהודה שבט יהודה שהפיצו ה׳ לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ ועיין באור המלות.
וְנָשָׂא הקב״ה1 נֵס – סימן2 לַגּוֹיִם לרמז להם על שליחת ישראל מארצם3, וישלחו ביום ההוא כל הגויים את ישראל אשר בארצם שילכו להם בכבוד4, וְאָסַף – ובזה יאסוף5 את נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל6, וּנְפֻצוֹת – ופזורת7 שבט8 יְהוּדָה יְקַבֵּץ9 מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת – קצות10 הָאָרֶץ:
1. כאילו הקב״ה ירים נס לגוים שיחרדו לבוא אל מקום הנס (רד״ק). ויביאו את ישראל מנחה לה׳ (רש״י). אבן עזרא ביאר שישראל יראו את הנס וישובו אל ארצם. ואברבנאל ביאר כי המשיח הוא זה שישא את הנס.
2. ראה הערה 92.
3. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. הם עשרת השבטים (אבן עזרא). שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהר כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד כמו שמובא בחז״ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם (מלבי״ם).
7. מצודת ציון.
8. מלבי״ם.
9. שבט יהודה שהפיצו ה׳ לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ (מלבי״ם).
10. מצודת ציון.
הכל
(יג) וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם וְצֹרְרֵ֥יא יְהוּדָ֖ה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַ֙יִם֙ לֹא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִיהוּדָ֖ה לֹא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם׃
The envy of Ephraim shall also depart, and those that harass Judah shall be cut off. Ephraim shall not envy Judah, and Judah shall not vex Ephraim.
א. וְצֹרְרֵ֥י א=וְצֹרֲרֵ֥י (חטף)
וְתֶעְדֵי קִנְאֲתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְדִמְעִיקִין לִדְבֵית יְהוּדָה יִשְׁתֵּיצוּן דְבֵית אֶפְרַיִם לָא יְקַנוּן בִּדְבֵית יְהוּדָה וּדְבֵית יְהוּדָה לָא יְעִיקוּן לִדְבֵית אֶפְרָיִם.
וסרה קנאת אפרים – שלא יקנא בעבור עמוד מלכותו של חזקיהו.
וצררי יהודה – הם ארם.
ויהודה לא יצר את אפרים – להשיב להם גמולם בימי פקח.
Ephraim shall not envy Judah The Messiah, the son of David, and the Messiah, the son of Joseph, shall not envy each other.
וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו – ובימיו תסורא קנאת אפרים שמקנאים באחיהם בני יהודה.
וצוררי יהודה – שצוררים לבני אפרים, יכרתו – גם הם, שתפסוק קנאה מביניהם. לא כעניין שהיו מתגרים עד היום אילו באילו, כעניין שאמור למעלה: מנשה את אפרים ואפרים את מנשה יחדיו המה על יהודה (ישעיהו ט׳:כ׳), אבל בימים ההמה ובעת ההיא: אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור על אפרים. וכל מה שהכה למעלה הוא חוזר ומרפא עכשיו בימי מלך המשיח: בימים הראשונים מנשה את אפרים ואפרים את מנשה יחדיו המה על יהודה (ישעיהו ט׳:כ׳), ועתה לא כימים הראשונים אלא: וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים. ויש לשום לב מפני מה אינו אומר כאן: יהודה לא יקנא את אפרים ואפרים לא יצור על יהודה,ב שדרך הקטן מקנא בגדול ואין דרך הגדול מקנא בקטן. כך אפרים שהוא הצעיר מקנא ביהודה שהוא גדול, ושבט יהודה צוררים לעשרת השבטים.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״תסיר״.
ב. כן כנראה צ״ל. אך בכ״י לוצקי 778: ״אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור על אפרים״.
וסרה – שלא יקנא אפרים בעבור שהמשיח הוא ממשפחת יהודה, ואם חזקיהו בעבור עמוד מלכותו.
וצוררי יהודה – שונאיהם.
ואם על חזקיהו – על ארם, והנה לא יצור את אפרים להשיב להם גמולם בימי פקח.
The envy also of Ephraim, etc. Ephraim will not be jealous, that Messiah will be of the tribe of Judah; or, if Hezekiah be the person here indicated, that his kingdom will be strengthened.
And the adversaries of Judah. The enemies of Israel generally;1 if the prophecy refers to Hezekiah, Aram2 is to be understood. Shall not vex Ephraim, by taking revenge for their hostilities in the days of Pekah.
1. של ישראל must be supplied in the text; the phrase שונאיהם של ישראל is a phrase often met with in the Talmud and the Midrash. It is perhaps omitted by the carelessness of the copyist. Without this interpolation the remark of Ibn Ezra remains without sense.
2. Aram is named as the ally of Israel against Judah.
וסרה קנאת אפרים – שלא יקנא את יהודה במולכו ואף על פי שגם אפרים בכור ושר.
[וסרה קנאת אפרים – ולא כמו שהיה לשעבר שהיו אפרים ומנשה מקנאים ביהודה ככתוב למעלה אפרים את מנשה ומנשה את אפרים יחדו המה על יהודה.]א
וצררי יהודה – הצרים לאפרים על מרדם בו.
יכרתו – שלא יצור עוד יהודה את אפרים.
א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
וצוררי יהודה – שרגילים לצור על אפרים. יכרתו – יפסקו. אפרים לא יקנא יהודה – וזהו וסרה קנאת אפרים – כלומר לא יקנאו עוד מלכי ישראל במלכי יהודה כמו שעשה פקח. ויהודה לא יצור את אפרים – כמו שעשה אחז ששכר סנחריב לצור על אפרים כמפ׳ למעלה (ישעיהו י׳:כ׳).
וסרה – כשיקבצו בני ישראל בארצם תסור הקנאה שהיתה ביניהם בגלותם מארצם, שהיתה בהם חלוק מלכיות מקנאתם במלכות בית דוד.
וצוררי יהודה יכרתו – כי מקדם היו ביהודה צוררים לאפרים.
ואפרים – ר״ל כל ישראל לבד מיהודה, ומפני שהיו ישראל מקנאים במלכות בית דוד, היו יהודה צוררים ואויבים להם, וכן ראינו שעכבו המלכות שבע שנים שלא מלך דוד אלא על יהודה, וכן בשוב דוד אל המלכות אחר שברח מפני אבשלום אמר: מדוע גנבוך אחינו וגו׳ (שמואל ב י״ט:מ״ב), ואומר: ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל (שמואל ב י״ט:מ״ד), ותקע שבע בן בכרי בשופר והלכו אחריו ובני יהודה דבקו במלכם (שמואל ב כ׳:א׳-ב׳), וכן עד שנחלקה המלכות במלוך רחבעם שאמר: אני אוסיף על עלכם (מלכים א י״ב:י״א).
ומה שאמר יכרתו – ר״ל שלא יהיו, וכן: ונכרתה קשת מלחמה (זכריה ט׳:י׳). והפסוק כפול בענין במלות שונות.
וסרה קנאת – כי קודם חרבן עשרת השבטים היה מחלוקת ביניהם ובין יהודה, ועתה הנה הנשארים מעשרת השבטים בארצם, כי רבים נשארו שם הרבה מאד, כלם באו לירושלים והיו בהסכמה אחת עם יהודה כמו שמפורש בספרים, ואין אני מדבר עם מי שאינו יודע ספר.
(יג-יד) וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ וגו׳, וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם. ׳בכור שורו׳ - והוא יוסף בכור שורו של שוכני סנה, שאף על פי שהמלכות ליהודה ונקרא ׳אריה׳, הנה אחריו במעלה היה יוסף, כמו השור אחר הארי וכו׳, אף על פי שאין לו הוד מלכות, הוא ראוי להדר ומעלה, ׳בהם עמים ינגח יחדיו׳ - יחדיו עם השבט המולך1, ויאבד עמים רבים, כאמרו וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ, וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם2. [פירוש דברים (לג יז)]:
אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם3. ׳[לכה איעצך] אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים׳ - כי אמנם הרע אשר יעשה העם הזה לעמך לא יהיה בימיך4, ואין לך לירא, אבל יהיה באחרית הימים בלבד, כאמרו וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וכאמרו אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם. [פירוש במדבר (כד יד)]: ׳ומחץ פאתי מואב׳ - אף על פי שכל האומות מנשמת אלוה יאבדו, כאמרו (ירמיה ל יא) כִּי אֱעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם, הנה באדום ומואב תהיה נקמתו ביד ישראל, בהיות שתי אלה האומות אויביו מעולם ושבבי בישי. [שם (פסוק יז)]: ואמר אליו, תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶיךָ בכלל, שהם כל האומות יחד, [אבל] יְמִינְךָ - שהיא היד היותר חזקה – תִּמְצָא ׳שֹׂנְאֶיךָ׳, שהוא יותר מ׳אויבים׳, כי ה׳אויב׳ הוא לסיבות רבות, ולפעמים ייהפך איש לאויב רעהו כדי ליקח ממנו הונו ולמלוך עליו, אבל ה׳שונא׳ תמיד כל מחשבותיו עליו לרע, והוא מבקש רעתו כי שונא הוא לו. ו׳שונאיך׳ - הם עמון ומואב ואדום שהם תמיד הרעו לנו, כאמרו אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם, וכן אדום נקרא מה׳ ׳עם חֶרמי׳ (להלן לד ה), וכן בלעם אמר באדום (במדבר כד כ) ׳ואחריתו עד אובד׳, ובמואב אמר (שם פסוק יז) ׳ומחץ פאתי מואב׳, כי המלך המשיח שרש ישרש אלו האומות, כליה יעשה בהם. [שיעורים לתהלים (כא ט)]: ׳וְנָדוֹשׁ מוֹאָב׳ - ׳ומחץ פאתי מואב׳ (במדבר כד יז), אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וגו׳. [להלן (כה י)]:
1. שבט יהודה.
2. ופירש רש״י: ׳ועפו בכתף פלשתים ימה, יעופו וירוצו ישראל שכם אחד על הפלשתים אשר הם במערבה של ארץ ישראל ויכבוש את ארצם׳. וזהו שנאמר ׳יחדיו׳, כי אז יתאחדו יהודה ואפרים הבא מיוסף לכבוש עמים אחרים.
3. אדום ועמון ומואב הם הקיני והקניזי והקדמוני שארצם הובטחה לאברהם אבינו בנוסף על ארץ שבעת האומות, וישראל יירשו אותם לעתיד לבוא, והם העמים המכונים ׳שבבי בישי׳. על יסוד זה מבוססים כל המובא כאן, וראה להלן (כו יד-טו) ובביאור שם מה שנתבאר בזה.
4. בימי בלק.
וסרה קנאת אפרים – לא יתקנאו ביהודה על כי יהיה המשיח ממשפחתם לא כמו שהיה לשעבר בעת נחלק המלכות בימי ירבעם.
וצוררי יהודה – הם בני אפרים שזכר וכפל הדבר במ״ש.
יכרתו – ר״ל לא יהיו עוד צוררים כי השנאה תכרת ואינה.
אפרים וכו׳ – ר״ל משיח בן יוסף הבא מאפרים ומשיח בן דוד לא יתקנאו זה בזה ולא יצורו זה לזה.
וסרה קנאת אפרים – לפי שיו״ד השבטים יושבים במקום אחד בשלוה והשקט מתקנאין בהם. אבל יהודה הנפוצים מצירין להם אמר שיכרתו הצוררים.
אפרים לא יקנא – למשיח בן דוד; ומשיח בן דוד לא יצור את משיח בן יוסף.
וסרה קנאת אפרים – כי החוזרים מאשור ישתעבדו ברצונם למלך יהודה, וישכחו היותם מבני אפרים שהיו מתחלה צוררי יהודה.
וצררי יהודה יכרתו – נראה לי הכוונה לא ישָמַע עוד שֵם צוררי יהודה שהיה נאמר על בני אפרים, כי כיוון שתסור קנאת אפרים, לא יהיו עוד בעולם אותם הנקראים צוררי יהודה, כי מעתה אחיהם המה ולא אויביהם.
יקנא את – שלשה מיני קנאה יש, א) המקנא בזולתו להיות נכבד כמוהו ולא יעורר איבה נקשר עם ב׳, ותקנא רחל באחותה ב) המקנא על כבוד זולתו המחולל נקשר עם למ״ד, קנא קנאתי לה׳. ג) המקנא בחברו להרע לו נקשר עם את. וההבדל בין קנא את, ובין צרר, כי צורר הוא מפני שנאה או מפני שעשה עמו רעה, וקנא את, הוא שמתקנא על שחושב שחברו מגרע מאתו איזה תועלת או הנאה שמגיע לו, ויקנאו אותו פלשתים, שחשבו שהעושר של יצחק נגרע מאתם, וקנא את אשתו, שחושב שמגרעת ממנו מה שהיא חייבת אליו.
וסרה – בזמן הקודם היה למלכות יהודה שני מנגדים,
א. קנאת אפרים שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה,
ב. צורריהם מן העמים עתה הקנאה לא תהיה עוד, והצוררים יכרתו.
אפרים – תחלה אפרים היה מקנא את יהודה בעת היה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו ויהודה היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד, ועתה ידעו כי המלוכה מגיע לבית דוד ולא יקנאו זא״ז, (וחז״ל דרשו על שני המשיחים, ומבואר ג״כ בדברי).
וְכאשר יִקָּבְצוּ בני ישראל בארצם1 סָרָה – תסור2 קִנְאַת אֶפְרַיִם – ישראל על יהודה שהיתה ביניהם בגלותם מארצם3, ולא יתקנאו ביהודה על כי יהיה המשיח ממשפחתם4, ומשיח בן יוסף ומשיח בן דוד לא יקנאו זה בזה5, וְבני אפרים6 צֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ כי השנאה תכרת7, אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת8 יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר יָצֵר9 עוד10 אֶת אֶפְרָיִם:
1. רד״ק.
2. רד״ק.
3. שבזמן הגלות היו המלכויות מחולקות והיו מקנאים במלכות בית דוד (רד״ק).
4. אבן עזרא, מצודת דוד. לא כמו שהיה בעבר כשנחלקה המלכות בימי ירבעם (מצודת דוד).
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. ואין הכריתה שימותו, אלא שיכרתו מהיות צוררים, לפי שלא יהיו עוד באותה האיבה והשנאה, כיון שיהיו שתי הממלכות לעם אחד ולגוי אחד (אברבנאל). ויש מרבותינו שביארו כי צוררי יהודה הם שבט יהודה הצוררים לאפרים (ר״א מבלגנצי, רד״ק). והיו צוררים אותם כי מרדו במלכות דוד (מלבי״ם). מלבי״ם מבאר שבזמן הקודם היו למלכות יהודה שני מנתנגדים, א׳ קנאת אפרים שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה, ב׳ צורריהם מן העמים, תחילה אפרים היה מקנא את יהודה כשהיתה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו, ויהודה היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד, ועתה ידעו כי המלוכה מגיעה לבית דוד ולא יקנאו זה את זה.
8. אמר ״לא יקנא את״ שביאורו המקנא בחבירו להרע לו, כי חושב שחברו מגרע מאיתו איזה תועלת או הנאה שמגיע לו כמו״ש ביצחק (בראשית כו, יד) ״וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים״ שחשבו שהעושר של יצחק נגרע מאתם, ואילו המקנא בזולתו להיות נכבד כמוהו ולא יעורר איבה נקשר עם ב׳ כמו״ש (בראשית ל, א) ״וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ״ (מלבי״ם).
9. מצודת ציון.
10. ר״א מבלגנצי.
הכל
(יד) וְעָפ֨וּ בְכָתֵ֤ף פְּלִשְׁתִּים֙ יָ֔מָּה יַחְדָּ֖ו יָבֹ֣זּוּ אֶת־בְּנֵי־קֶ֑דֶם אֱד֤וֹם וּמוֹאָב֙ מִשְׁל֣וֹחַ יָדָ֔ם וּבְנֵ֥י עַמּ֖וֹן מִשְׁמַעְתָּֽם׃
And they shall fly down upon the shoulder of the Philistines on the west; together they shall spoil the children of the east. They shall put forth their hand upon Edom and Moab; and the children of Ammon shall obey them.
וְיִתְחַבְּרוּן כְּתָף חָד לְמִמְחֵי פְּלִשְׁתָּאֵי דִי בְּמַעֲרָבָא כַּחֲדָא יְבוֹזוּן יַת בְּנֵי מַדִינְחָא בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשִׁיטוּן יְדֵיהוֹן וּבְנֵי עַמוֹן יִשְׁתְּמָעוּן לְהוֹן.
ויסירון עלי אטראף אלפלסטיניין גרבא ויגנמון ג׳מיע אהל אלשרק ופי אדום ומואב ימדון אידיהם ויכון בנו עמון טאעתהם.
[ובישר אותם] שהם ינצחו את אויביהם המקיפים אותם [מארבע] רוחות. אשר לרוח מערבית אמר פלשתים. [אשר לרוח] מזרחית אמר יחדו יבזו את בני קדם. [אשר לרוח דרומית] אמר: אדום ומואב [משלוח ידם]... לכם פא[ת צפון] – רוח צפונית. ואמר [עליה] ובני עמון משמעתם ומלחמתם באומות הללו ובזיזתם... כפי שהישועה זכאית לכך, כיון שהכל אז יהיו משמעת אחת לאלהים. למעלה מכך: יהיה זה בתחילתה.
ועפו ישראל בכתף פלשתים – [יעופו וירוצו ישראל שכם אחד]א אל עבר פלשתים אשר הם במערבה של ישראל ויכבשו את ארצם. [כמו דרך ירצחו שכמה (הושע ו׳:ט׳), שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳), וכן תרגם יונתן: ויתחברון כתף חד למימחי פלשתאי דבמערבא.]ב
ובני עמון משמעתם – כתרגומו: משתמעין להון, מקבלין מצותן עליהם.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34.
And they shall fly of one accord against the Philistines in the west Heb. בְכָתֵף. Israel will fly and run of one accord against the Philistines who are in the west of Eretz Israel and conquer their land. [כָּתֵף, lit. a shoulder, is used in this case to denote unity. The word שֶׁכֶם, also lit. a shoulder, is used in a similar sense.] Comp. "They murder on the way in unison (שֶׁכְמָה)" (Hoshea 6:9); "One accord (שְׁכֶם אֶחָד)" (Zephanyah 3:9). And so did Jonathan render it: And they shall join in one accord to smite the Philistines who are in the west.
and the children of Ammon shall obey them As the Targum states: Will hearken to them. They will accept their commandments over them.
ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם – לפני הימים ההמה: ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה (ישעיהו ט׳:י״א), ועכשיו נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בארם ופלשתים.
ועפו בכתף פלשתים ימה – ועפו – פתרונו: ויתחברו שכם אחד יהודה ואפרים, ויצבאו על פלשתים ימה – היושבים במערב, ומשיפשטו להם על פלשתים ימה, יחזרו ויבוזו את בני קדם. ולכך נקוד את כ״ף בשל כתף בקמץ גדול, לפי שהוא עומד לבד, ופתרונו: שכם אחד.א כששני דברים קריבין אחד אל אחד, נופל לומר עליו: ועפו, כמו: בעופפי חרבי (יחזקאל ל״ב:י׳), וכן וכפלת את היריעה (שמות כ״ו:ט׳) שתרגומו ותעיף.ב כשאתה מגיע לתוכחה, לעולם אחר שמסיים התוכחה, תראה שמרפא כל מה שהכה למעלה.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ולכך נקוד... שכם אחד״.
ב. כן בכ״י קירכהיים האבוד (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 29). בכ״י לוצקי 778 חסר: ״וכן וכפלת... שתרגומו ותעיף״.
ועפו – יש אומר כמו מגילה עפה (זכריה ה׳:א׳) פרושה.
ורבי משה הכהן אמר כי אין רע לו, והטעם כמו ינוחו ויחסר מקום ארץ.
ימה – שהם מערב ארץ ישראל.
בני קדם – הם ארמים.
משלוח ידם – שישלחו ידם לבוזזם.
ובני עמון משמעתם – יסורו אל משמעתם.
ועפו According to some, And they will spread;12 comp. מגלה עׁפה A roll that was spread (Zach. 5:1). According to R. Moses Hakkohen it is hapax legomenon, and means they will rest. פלשתים Supply מקום or ארץ The place, or the land of the Philistines.
Toward the west. The Philistines dwelt in the west of Israel.
Them of the east. The Syrians.
They shall lay their hand upon Edom and Moab, in order to spoil them.
משמעתם. Supply יסורו אל or יסורו תחת Will come under their supremacy.
1. A. V. They shall fly, flying.
2. A. V. They shall fly, flying.
ועפו – על יבזו נאמר לשון ועפו כמו ויעט אל השלל. לשון עיט כמו כנשר יטוש עלי אכל. כנשר חש לאכל.
בכתף – כמו ולכתף השנית, מזה ומזה.
משלח ידם – לבוז ולשלול.
משמעתם – סרים למשמעתם לכל אשר יצוום.
ועפו – ינועון אל עבר פלשתים, למערבה של א״י, וכתרגם יונתן.
ואנחנו מפרשים ועפו – ענין עופפת שהיא התנועה המהירה, ואמר בלשון עופפות למהירות תנועתם אל מקום פלשתים, להכותם ולבזוז אותם.
ומלת בכתף – סמוך ובא על דרך במוכרת, כי על דרך הסמיכות משפטו בשש נקודות, וכתב בן אשר כי בא כן בהיותו מלרע לתקן קריאת הפ״א מפני פ״א פלשתים.
אדום ומואב – אף על פי שאין נכרים היום באומות לבד ישראל, שהם נבדלים מן העמים בתורתם, ושלא התערבו עם האומות, אבל שאר האמות התערבו רובם, והנה הם בין דת ישמעאלים ובין דת נוצרים, כשזוכר אדום ומואב ובני עמון– ר״ל ארצותם והיושבים בהם היום, וכן מה שאמר בנבואת דניאל העתידה: ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון (דניאל י״א:מ״א) – כן פירושו.
משלוח ידם – שישלחו בהם ישראל ידיהם לכל אשר ירצו.
משמעתם – שיהיו נשמעים לכל אשר יצוו אותם.
וזכר אלה המקומות לפי שהם קרובים לארץ ישראל אבל גם כל האומות יהיו תחת ידי ישראל.
ועפו – מטעם עיף ויגע (דברים כ״ה:י״ח).
והטעם בכתף – ישאו, כלומר כי פלשתים ישאו משא ישראל על כתף עד שיהיו עיפים, כי יהיו לישראל נושאי סבל וחוטבי עצים.
ועפו – ימהרו כעוף הפורח ללכת בצד פלשתי היושב במערבה של א״י.
יחדיו – יהודה ואפרים.
משלוח ידם – יהיו משלוח ידם ר״ל ישלחו ידם בהם לבוזזם.
משמעתם – יסורו אל משמעתם ר״ל יהיו נשמעים להם לקבל מצותם.
ועפו בכתף פלשתים – נגד מש״ל ארם מקדם ופלשתים מאחור וגו׳ (ישעיהו ט׳:י״א) ואמר שלא יתקנא אפרים ביהודה אלא ילכו שניהם על הפלשתים שהן במערב יהודה.
יחדיו יבוזו את בני קדם – פירש אחר כך יעזר יהודה לאפרים על ארם שהם במזרחו של ארץ ישראל.
אדום ומואב משלוח ידם – פירוש אדום הוא בקרן מזרחית דרומית, ומואב במזרח ארץ ישראל, הם יהיו משלוח ידם, פירש שתמיד יבוזו אותם.
ובני עמון משמעתם – שהם מרחוק יהיו משמעתם, אבל אדום ומואב שקרובים לארץ ישראל הם יהיו משלוח ידם.
ועפו בכתף פלשתים – יעופו בלב אחד על פלשתים, והכוונה שאם יהיה להם שונא יעופו עליו אפרים ויהודה כאיש אחד. והזכיר לדוגמא הגוים שהיו רגילים להזיק לישראל אלה ממזרח ואלה ממערב, ואין להבין מזה שבאמת יעשו המלחמות האלה.
בני קדם – ארם נקראת ארץ בני קדם (בראשית כ״ט:א׳, במדבר כ״ג:ז׳), וכן למעלה (ט׳:י״א): ארם מקדם ופלשתים מאחור.
בכתף – בלב אחד, על דרך ולעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳), וכן דעת יונתן ורש״י.
ועפו – יעופו במהירות אל כתף וצד פלשתים שהוא במערב א״י, וכן יבזו בני קדם במזרח,
ואדום ומואב נגבה,
ובני עמון צפונה משלוח ידם – עד שם תתפשט רשותם משמעתם – יסורו אל משמעתם.
וְעָפוּ – יעופו וירוצו ישראל1 במהירות2 כעוף הפורח3 בְכָתֵף – שכם אחד אל עבר4 פְּלִשְׁתִּים יָמָּה – היושבים במערבה של ארץ ישראל5, ומשיפשטו להם על פלשתים6, יַחְדָּו יהודה ואפרים7 יחזרו8 וְיָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם – היושבים במזרח9, ויהיו ארץ10 אֱדוֹם וּמוֹאָב ויושביהם11 לְמִשְׁלוֹח יָדָם של ישראל12 שיבזזו אותם13, וּבְנֵי עַמּוֹן הנמצאים בצפון14 יסורו אל15 מִשְׁמַעְתָּם שיהיו נשמעים לקבל את צִוּוּיָם16, ועד שם תתפשט רשותם17:
1. רש״י.
2. מצודת דוד, מלבי״ם.
3. מצודת דוד. שהוא ענין עופפות שהיא התנועה המהירה (רד״ק, מצודת ציון). ויונתן תרגם ויתחברון.
4. רש״י. ומצודת ציון ומלבי״ם ביארו ״בכתף״ בצד של פלשתים כמו ״אל כתף יד כנרת״.
5. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי״ם.
6. ר״י קרא.
7. מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
9. מלבי״ם. הם ארמים (אבן עזרא).
10. רד״ק.
11. רד״ק. והם הנמצאים בדרום (מלבי״ם). ואף על פי שאין נכרים היום באומות, מלבד ישראל שהם נבדלים מן העמים בתורתם ושלא התערבו עם האומות, אבל שאר האמות התערבו רובם והנה הם בין דת ישמעאלים ובין דת נוצרים, כוונתו לארצותיהם והיושבים בהם היום, והזכיר אלה המקומות לפי שהם קרובים לארץ ישראל, אבל גם כך כל האומות יהיו תחת ידי ישראל (רד״ק). ולביאור מלבי״ם הזכיר את האומות היושבים בארבעת רוחותיה של ארץ ישראל.
12. רד״ק.
13. אבן עזרא, מצודת דוד.
14. מלבי״ם.
15. אבן עזרא, מצודת דוד.
16. רש״י, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
17. מלבי״ם.
הכל
(טו) וְהֶחֱרִ֣ים יְהֹוָ֗הי״י֗ אֵ֚ת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים׃
And Hashem will utterly destroy the tongue of the Egyptian sea; and with His scorching wind He will shake His hand over the River. And He will smite it into seven streams, and cause men to march over in shoes.
וְיַבֵּשׁ יְיָ יַת לִישָׁן יַמָא דְמִצְרַיִם וִירֵים מְחַת גְבוּרְתֵּיהּ עַל פְּרָת בְּמֵימַר נְבִיוֹהִי וְיַמְחִינֵיהּ לְשַׁבְעָא נַחְלִין וִיהָכוּן בֵּיהּ בְּסַנְדָלִין.
ויתלף אללה לסאן בחירהֿ מצר וישיר באמרה עלי אלפראת בסכ׳ון מן ריאחה ויקסמה עלי סבעהֿ אודיהֿ ויסלך פיה באלנעאל.
ואמר אחר זה על התייבשות מי הנהרות למהלך העם בהם והחרים ה׳ את לשון ים מצרים – אגם תניס ... מקום מפגש הנילוס עם הים הגדול, והיא הדרך הקצרה למי שחפץ ללכת ממצרים לארץ ישראל, הוא יצטרך לחצות את רוחב הנילוס. וכשהאגם מתיבש יעברנו בנעליו. וכן... תושב ארם נהרים שירצה לעבור לארץ ישראל הפרת חוצץ בין שניהם, ויצטרך להקיף. וכאשר ה׳ יחלקהו לשבעה חלקים. ועם זה אינו עושה אותו טיט אלא... קרקע יבשה שדורכים בה בנעלים... בים סוף תחילה, וכמו שפירשנו.
פירשתי בעים – חום. כי השרש בו... הוא לא... והוא חזק יותר לפסוק(?) ... על האומה כשיראו...
והחרים – לייבשו כדי שיעברו בו גליותא מצרים.
על הנהר – על פרת, לעבור בו גליות אשור.
בעיים רוחו – אין לו דמיון במקרא. ולפי העניין יפתר: בחוזק רוחו.
לשבעה נחלים – לשבע גזרים, לעבור בו שבע גליות האמורות למעלה: מאשור וממצרים וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א). איי הים אינן באותו צד.
והדריך – בתוכו את הגליות.
בנעליהם – ביבשה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, וטיקן 94: ״גלות״. בכ״י לוצקי 778: ״מלכיות״.
And...shall dry up [lit. shall cut off] to dry it, so that the exiles of Israel will pass through it from Egypt.
over the river The Euphrates River, for the exiles from Assyria to cross.
with the strength of His wind Heb. בַּעְיָם. This is hapax legomenon in Scripture, and according to the context it can be interpreted as "with the strength of His wind."
into seven streams into seven segments, for the aforementioned seven exiles: from Assyria and from Egypt, etc. Those from the islands of the sea are not from that side.
and He shall lead the exiles within it.
with shoes on dry land.
והחרים י״י את לשון ים מצרים והניף ידו עלא הנהר – אל נהר פרת.
בעיים רוחו – ברוחו הגדולה וחזקה.
תיבה זו בעיים – מגזרת לעי השדה (מיכה א׳:ו׳), שהוא לשון קיבוץ, וכן שמו את ירושלם לעיים (תהלים ע״ט:א׳).
ויונתן שתירגם: במימר נביוהי, עשה בעיים לשון תפלה. ולדבריו היה למקרא לומר: ׳בבעיים רוחו׳, ואז תוכל לפתור לשון בעיים. אבל עכשו הב׳ של בעיםב באה שימוש בתיבה.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״אל״.
ב. כן צ״ל. בכ״י לוצקי 778: ״בעיא״.
והחרים – יכרית, כמו וכל חרם (יחזקאל מ״ד:כ״ט), שיעברו בו ישראל ביבשה ולא יעכבם הים שישובו מהרה.
בעים – אין לו אח, והמ״ם שורש, וטעמו כמו בכח, והמפרשים אותו מגזרת אם תבעיון בעיו (ישעיהו כ״א:י״ב) לא ידעו הדקדוק.
הנהר – הוא היאר.
והדריך – פועל יוצא לב׳ פעולים.
והחרים And shall utterly destroy. Comp. חרם doomed to destruction (Lev. 27:29). The Israelites shall then cross upon dry land, and the sea shall not hinder them by rapidly returning to its bed.
בעים Hapax legomenon. ם is part of the root. The meaning of the word is, with strength. Those that compare it with תבעיון בעיו (21:12) have no knowledge in grammar.1
הנהר The Nile.2
והדריך And make go over. It is a verb with two accusatives.3
1. The root of בעיו is בעה, while in בעים the ב is a preposition, and עים strength is the root.
2. הנהר The river is frequently used as a proper noun for פְרׇת Euphrates; so also in this verse, according to Rashi. But the tongue of the Egyptian sea being mentioned before, it is not impossible that the river refers to the Nile.
3. Men and river.
והחרים י״י את לשון ים מצרים – המפסיק בפני גלות אשור לפי שהוא נמשך לצד אשור כאדם ששוטח חרמים בנהר לעכב זחילת המים.
וכן יניף ידו על הנהר – המפסיק בפני גלות אשור.
ובמה יניף ידו על הים ועל הנהר, בְעִי שלהם ובגריפתן לגרוף ולְפַנות את מימיהן ולהחריבם ברוח קדים עזה שלו. כמו ויעה ברד. ויעיו ומזרקותיו.
לשבעה – כלומר להרבה.
נחלים – שיטה את המים לצדדים אחרים לפנות להם דרך.
והחרים – ענין כריתה, כי כל לשון חרם – כריתה והשחתה, וכן והחרים ענין כריתה וגזרה, ובא בענין הזה בים שאמר: לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קל״ו:י״ג).
את לשון ים מצרים – הוא נהר מצרים הנקרא שיחור, וייבש ברצון האל בשיעור דרך שיעברו בו גאולים.
והניף ידו על הנהר – הנהר הזה הוא נהר פרת, וכן תרגם יונתן. ופירוש: והניף ידו – שינהג רוח חזק שייבשהו כמו שעשה בים סוף ביציאת מצרים, כמו שאמר: והיתה מסלה לשאר עמו וגו׳ (ישעיהו י״א:ט״ז).
בעים רוחו – בחוזק רוחו, שיוליך הנהר ויבשהו, ומלת בעים תתפרש לפי הענין ואין לה חבר במקרא.
ורבי אחי רבי משה פירש עים – מן לעי השדה (מיכה א׳:ו׳) שפירושו גל, ופירש בעים – כמו בגלים כלומר בגלי הים, והנהר יניף ידו ורוחו להשקיטם וליבשם.
והכהו לשבעה נחלים – יכה הקדוש ברוך הוא נהר פרת וינהגהו ברוח עזה עד שישוב לשבעה נחלים, ויהיה דרך בין נחל לנחל.
והדריך – העוברים באותם הדרכים בנעלים, שתהיה הדרך חרבה כאלו לא היה שם מים, ויעברו בהם בנעליהם ברגליהם. והדריך – פעל יוצא, והאל הוא המדריך, והעובר הוא הדורך.
ומה שאמר: לשבעה – אפשר שיהיו שבעה דרכים ולא יותר, ואפשר ג״כ שיהיה שבעה ענין רבוי, כלומר לדרכים רבים כי כן הוא דרך הלשון, כמו: שבע כחטאותיכם (ויקרא כ״ו:כ״א), שבע יפול צדיק וקם (משלי כ״ד:ט״ז).
והחרים י״י לשון ים מצרים – כמה מאלו הגוזמות בישעיה וזולתו לאין מספר. וכבר זכר כל זה המורה. והעולה מן הכל הוא שיהיה מהלך ישראל לירושלים דרך מצרים בקלות.
ופירוש בעים – בחוזק, כמו שיבש הרוח את ים סוף.
(טו-טז) וְהֶחֱרִים ה׳ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים, וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ׳יורדי הים׳ שהתפללו בהיות סער בים ונמלטו ממנו, ׳וינחם אל מחוז חפצם, יודו לה׳ חסדו׳ - על שהצילם מן הסערה, ׳ונפלאותיו׳ - על שנחה אותם ׳אל מחוז חפצם׳, וכזה קרה לישראל בגלותם מארצם, כאמרו (דברים כח סח) ׳והשיבך ה׳ מצרים׳, ובשובם לעתיד, כאמרו וְהֶחֱרִים ה׳ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם. [פירוש תהלים (קז כג-לא)]: והיה עובר ׳בים׳ שבט ׳צרה׳ ברוח קדים עזה, כענין במצרים1, להיות מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ2. [פירוש זכריה (י יא-יב)]: אמנם עתה בישועה3, ׳מה לך הים [כי תנוס]׳ – כאמרו וְהֶחֱרִים ה׳ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם. [פירוש תהלים (קיד ה-ו)]: הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר – ׳אחריב׳ - לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם4, ׳אשים נהרות׳ - [וְהֵנִיף יָדוֹ] עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ5. [להלן (נ ב)]:
1. שכתוב בקריעת ים סוף (שמות יד כא) ׳ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה׳.
2. הכתוב כאן מתפרש לפי זה: ׳והחרים ה׳ את לשון ים מצרים [לייבשו כדי שיעברו בו גליות ישראל ממצרים] וגו׳ והדריך [בתוכו את הגליות] בנעלים [ביבשה], והיתה מסילה לשאר עמו [בזה הנהר תהיה מסילה לשאר עמו, שתהיה דרך סלולה כאילו זמן רב היתה דרך] וגו׳, כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים׳.
3. העתידה.
4. תרגום ׳והחרים׳ – ׳ויבש׳, וגם ׳אחריב׳ פירושו לייבש.
5. ׳הנהר הזה הוא נהר פרת, ופירוש והניף ידו, שינהג רוח חזק שייבשהו כמו שעשה בים סוף ביציאת מצרים וכו׳. ׳בעים רוחו׳ - בחוזק רוחו שיוליך על הנהר ויבשהו׳ (רד״ק).
והחרים – ענין כריתה ואבוד.
לשון ים מצרים – הוא הנילוס ולפי שהוא מתדבק אל הים נראה כאלו הוא לשון הים ועל שם שהוא נמשך כלשון נקרא לשון.
והניף – ענין הרמה.
בעים – ענין חוזק ואין לו דומה.
והדריך – מלשון דרך והלוך.
והחרים – יכרית מי נהר מצרים להיות בו דרך לעבור בו גאולים.
על הנהר – זה נהר פרת.
והכהו – את כל אחד יכה להיות נחלק לשבעה נחלים ויהיה שביל ודרך בין נחל לנחל.
והדריך – דרך השבילים ההם ידריך בני הגולה לדרוך בנעלים אשר ברגליהם כי תשוב להיות יבשה.
לשון ים מצרים – כדרך שעברו גאולי מצרים את לשון ים.
והניף ידו על הנהר – הוא פרת שהוא על דרך אשור.
בעים רוחו – פירוש ברוח חזק.
והכהו לשבעה נחלים – כתיב ביה החרים ובנהר הכהו, לפי שמצרים אבות הטומאה, וכתיב ואת רוח הטומאה אבער מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳) שלא יהיה כלל, לכן כתיב כאן והחרים. אבל אשור שהוא אבות נזיקין לא יחרים, אלא יכהו לז׳ נחלים, שהן ז׳ ואחד כנ״ל.
והדריך בנעלים – פירוש לפי שבמקום קדוש כתיב של נעלך כו׳ (שמות ג׳:ה׳), אבל לעתיד לבוא אף על פי שיקרא לירושלים כסא ה׳ (ירמיהו ג׳:י״ז), כולו קודש, אף על פי כן ידריכו בנעלים.
והחרים – יונתן תרגם לשון יובש, כאלו כתוב והחריב, וכן דעתי נוטה.
וראב״ע ורד״ק וגיזניוס פירשו לשון כריתה וכליון.
לשון ים מצרים – הוא ים סוף, ונקרא לשון על שם שהוא ים צר, וכן נקרא Sinus arabicus , וכן בערבי מה שאנו קוראים לו golfo נקרא לֵסַאן אַלְבַחְרְ.
על הנהר – הוא נהר פרת, שהוא סתם נהר במקרא, והזכיר ים מצרים ונהר פרת על שם קבוץ הנדחים ממצרים ומאשור כמו שמפרש והולך.
בעים רוחו – מלה שאין לה אח, ואף לא שום הוראה ברורה בשאר לשונות, ור׳ יונה פירש לשון איום ונורא. ולדעתי ישעיה כתב בעצם (בְּעֹצֶם) רוחו, ונתחלפה הצד״י ביו״ד, להיותן קרובות הרבה בכתיבה הקדמונית שהיא כתיבת השמרונים, כי צורת הצד״י אצלם 
וצורת היו״ד 
. וזה אחד מן הדברים שגנב ממני גיזניוס ע״ה.
וצורת היו״ד 
. וזה אחד מן הדברים שגנב ממני גיזניוס ע״ה.
והכהו לשבעה נחלים – יכה את פרת ויורידהו מגדולתו ויעשהו נחלים נחלים, ודרך הנחלים להיות חרבים לפעמים באין מים, עד שיוכל אדם לדרוך בהם בנעלים. וכל זה משל על שוב הנדחים אשר במצרים ובאשור, שיקל להם לשוב לארצם בלא מונע.
לשבעה – לשון רבוי, כמו למעלה (ד׳:א׳): שבע נשים.
בעים – אין לו דמיון ולפי משמעו בחוזק רוחו.
בנעלים – לשון נעילה וסגירה, ברזל ונחשת מנעליך, ר״ל יעשה דרך במקום סגירת הנהר, ע״ד ויסך בדלתים ים, וכ׳ ואשים בריח ודלתים (איוב לט).
והחרים – ליבשו שיעברו בו הנדחים בארץ מצרים,
על הנהר – נהר פרת שיעברו בו האובדים בארץ אשור והכהו לשבעה נחלים – נגד השבעה מקומות שחשב בפסוק י״א, חוץ ממצרים והדריך בנעלים – במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגיר בעד משיכת מימיו, בשבעה מקומות הנזכר יעשה שם דרך כבושה לרבים.
וְהֶחֱרִים – ויכרית1 יְהוָה אֵת לְשׁוֹן יָם – מי נהר2 מִצְרַיִם לייבשו3 כדי שיעברו בו ישראל4 ביבשה ולא יעכבם הים וכך ישובו מהרה5, וְהֵנִיף – ויניף ה׳ את6 יָדוֹ עַל הַנָּהָר פרת7 בַּעְיָם – בחוזק8 רוּחוֹ שְׁיֶנַהֵג רוח חזקה שתייבשהו כמו שעשה בים סוף ביציאת מצרים9, וְהִכָּהוּ – ויכהו הקב״ה וינהגהו ברוח עזה עד שישוב10 לְשִׁבְעָה11 נְחָלִים, ויהיה שביל ודרך בין נחל לנחל12, וְהִדְרִיךְ – וידריך דרך השבילים ההם את בני הגולה לדרוך13 בַּנְּעָלִים – בְּנַעַלֵיהֶם אשר ברגליהם כי תהיה הדרך יבשה14:
1. אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
2. מצודת דוד. הוא נהר מצרים הנקרא שיחור (רד״ק). והוא הנילוס, ולפי שהוא מתדבק אל הים נראה כאילו הוא לשון הים ועל שם שהוא נמשך כלשון נקרא לשון (אברבנאל, מצודת ציון).
3. מצודת דוד.
4. רש״י, אבן עזרא.
5. אבן עזרא.
6. ניתן לבאר על הקב״ה או על המשיח (אברבנאל).
7. תרגום יונתן, רש״י, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
8. רש״י, רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם. ואבן עזרא ביאר בכוח. ורבי משה (אחי רד״ק) פירש ״בעים״ גלים, כלומר בגלי הים יניף ידו ורוחו להשקיטם וליבשם (רד״ק).
9. רד״ק.
10. רד״ק.
11. ומה שאמר לשבעה אפשר שיהיו שבעה דרכים ולא יותר, ואפשר גם כן שיהיה שבעה ענין רבוי כלומר לדרכים רבות כי כן הוא דרך הלשון (רד״ק). ומצודת דוד ביאר שאת כל אחד יכה להיות נחלק לשבעה נחלים. והוא כנגד שבעת המקומות שהזכיר בפסוק י״א חוץ ממצרים (מלבי״ם).
12. רד״ק, מצודת דוד.
13. מצודת דוד.
14. רד״ק, מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר ש״נעלים״ הוא לשון נעילה וסגירה, דהיינו במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגור את משיכת מימיו, בשבעה מקומות הנזכרים, יעשה שם דרך כבושה לרבים.
הכל
(טז) וְהָיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵאַשּׁ֑וּר כַּאֲשֶׁ֤ר הָֽיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
And there shall be a highway for the remnant of His people that shall remain from Assyria, like there was for Israel on the day that he came up out of the land of Egypt.
וּתְהֵי אוֹרַח כְּבִישָׁא לִשְׁאָרָא דְעַמֵיהּ דְיִשְׁתָּאַר מֵאַתּוּרָאָה כְּמָא דַהֲוַת לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם מַסְקֵיהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
And there shall be a highway in the midst of the water for the remnant of His people.
And there shall be an highway, etc. This verse explains the purpose of the utter destruction and smiting (ver. 15).
As it was to Israel, etc. This refers to the dividing of the Red Sea at the Exodus from Egypt.
והיתה מסילה – בים ובנהר.
אשר ישאר מאשור – הנשארים בגלות.
ומה שיאמר למטה השולח בים צירים ובכלי גמא על פני מים לא על ישראל הוא אומר אלא על מלאכי הגוים שיעברו להביא ישראל שי ומנחה להקב״ה, ובשוב ישראל יעברו ביבשה. ולא מפני שאויב ירדפו אלא להודיע לכל שהמקום אוהבם ומחבבם.
ביום עלותו מ{ארץ} מצרים – ואין לומר מפני שהגוים שהם בתוכם לא יניחום לצאת שהרי כתוב ולקחום עמים והביאום אל מקומם.
והיתה – בזה הנהר תהיה מסלה לשאר עמו, כלומר שתהיה דרך סלולה כאלו זמן רב היתה דרך.
ומה שאמר לשאר – פירשנוהו.
ומה שאמר מאשור – כי אותם שהם באשור הוא דרך ישרה לעבור בנהר פרת של ארץ ישראל.
וכאשר היתה – פירוש כאשר היתה מסלה בים סוף כן תהיה מסלה בנהר פרת.
והיתה מסלה – תהיה דרך סלולה כאלו היה שם דרך מעולם.
אשר ישאר – שלא מתו בגולה.
מאשור – חוזר על מלת מסלה המסלה בדרך ישר יהיה מאשור.
כאשר וכו׳ – כמו שהיתה מסלה בים סוף ביום עלותו וכו׳ כן יהיה מסלה בנהר פרת ונהר מצרים.
והיתה מסילה וגומר – פירש המכשולים שבדרך, או אבן נגף או המים. אבל כאשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ, והוא משול ים מצרים, ויבער את הנזקין היינו אשור, אז היתה מסילה.
והיתה מסלה – דרך כבושה ונוחה להלך בה, כלומר לא יהיה שם מונע.
כאשר היתה לישראל – דרך הפלגת השיר, וחלילה לְדַמוֹת ענין לענין, כי ישעיה מדבר דרך שיר, ומשה מגיד המאורעות בצמצום ובאמתות כאשר היו.
וְהָיְתָה – ותהיה1 מְסִלָּה – דרך סלולה2 בתוך המים3 לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר חי4מֵאַשּׁוּר5 שיעברו לארץ ישראל דרך ימים ונהרות כימי קדם בים ובירדן6, כַּאֲשֶׁר – כמו7 שֶׁהָיְתָה מסילה8 לְיִשְׂרָאֵל בים סוף9 בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כך תהיה מסילה בנהר פרת ונהר מצרים10:
1. מצודת דוד.
2. כאילו היתה שם דרך מתמיד (רד״ק, מצודת דוד).
3. רש״י.
4. ולא מת בגולה (רד״ק בפס׳ י״א).
5. שם נמצאים עשרת השבטים אשר הגלה מלך אשור ללחלח וחבור, כי הם אחרי נהר פרת, ולפי שהנחל מונע אותם מלעבור ייעד שיקרע הנהר כמו שיקרע ים סוף מפני בני ישראל בעלותם ממצרים (אברבנאל). ומה שאמר מאשור, כי אותם שהם באשור הוא דרך ישרה לעבור בנהר פרת של ארץ ישראל (רד״ק). ומצודת דוד ביאר כי המסילה תהיה מאשור.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. רד״ק, מצודת דוד.
10. מצודת דוד.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.