×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. בראשיתBereshit
  2. שמותShemot
  3. ויקראVayikra
  4. במדברBemidbar
  5. דבריםDevarim
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
  1. שמותShemot
  2. ואראVaera
  3. באBo
  4. בשלחBeshalach
  5. יתרוYitro
  6. משפטיםMishpatim
  7. תרומהTerumah
  8. תצוהTetzaveh
  9. כי תשאKi Tisa
  10. ויקהלVayakhel
  11. פקודיPekudei
  1. הקדמותIntros
  2. א1
  3. ב2
  4. ג3
  5. ד4
  6. ה5
  7. ו6
  8. ז7
  9. ח8
  10. ט9
  11. י10
  12. יא11
  13. יב12
  14. יג13
  15. יד14
  16. טו15
  17. טז16
  18. יז17
  19. יח18
  20. יט19
  21. כ20
  22. כא21
  23. כב22
  24. כג23
  25. כד24
  26. כה25
  27. כו26
  28. כז27
  29. כח28
  30. כט29
  31. ל30
  32. לא31
  33. לב32
  34. לג33
  35. לד34
  36. לה35
  37. לו36
  38. לז37
  39. לח38
  40. לט39
  41. מ40
  1. א1
  2. ב2
  3. ג3
  4. ד4
  5. ה5
  6. ו6
  7. ז7
  8. ח8
  9. ט9
  10. י10
  11. יא11
  12. יב12
  13. יג13
  14. יד14
  15. טו15
  16. טז16
  17. יז17
  18. יח18
  19. יט19
  20. כ20
  21. כא21
  22. כב22
  23. כג23
  24. כד24
  25. כה25
  26. כו26
  27. כז27
  28. כח28
  29. כט29
  30. ל30
  31. לא31
  32. לב32
  33. לג33
  34. לד34
  35. לה35
×
E/ע
בחרו פרשניםSelect Commentators
הגדרות כלליותGeneral Settings
הגדרות להערותNotes Settings
 
(א) ⁠וַיֹּ֤⁠אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וְ⁠דִבַּ⁠רְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥⁠ח אֶת⁠־עַמִּ֖⁠י וְ⁠יַֽעַבְדֻֽנִי׃
Hashem said to Moshe, "Come to Paroh and speak to him, 'Thus says Hashem, God of the Hebrews: Send out My people, that they may serve Me.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
התראה בפרעה לפני המכה (קישור לעיון) – שמות ז׳:ט״ו-י״ז, שמות ז׳:כ״ו-כ״ט, שמות ח׳:ט״ז-י״ז, שמות ט׳:י״ג-י״ח, שמות י׳:א׳-ד׳, שמות י״א:ד׳-ח׳
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה עוֹל לְוָת פַּרְעֹה וּתְמַלֵּיל עִמֵּיהּ כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי שַׁלַּח יָת עַמִּי וְיִפְלְחוּן קֳדָמָי.
Hashem said to Moshe, “Go to Pharaoh and say to him, ‘Thus says Hashem, God of the Hebrews: Send out My people and let them serve before Me.
ואמר י״י למשה על לוות פרעה ותימר ליה כדין אמר י״יא אלההוןב דיהו⁠(י)⁠דייג שלח ית עמי ויפלחון קדמייד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותימר ליה כדין אמר י״י״) גם נוסח חילופי: ״ותמלל עמיה כדין אמ׳ מימרי׳ די״י״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלההון״) גם נוסח חילופי: ״אלהה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיהו⁠(י)⁠דיי״) גם נוסח חילופי: ״דעבראי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיי״) גם נוסח חילופי: ״קודמוי״.
ואמר י״י למשה עול לות פרעה ותמליל עימיה כדנא אמר י״י אלקא דיהודאי פטור ית עמי ויפלחון קדמי.
And the Lord said to Mosheh, Go in to Pharoh, and say to him, Thus saith the Lord, the God of the Jehudaee, Emancipate My people, that they may worship before Me.
ויאמר י״י אל משה בא אל פרעה ודברת אליו כה אמר י״י א-להי היהודים שלח את עמי ויעבדו לפני.
ת֗ם קאל אללה למוסי אדכ֗ל אלי פרעון וקל לה כד֗י קאל אללה אלאה אלעבראניין אטלק קומי יעבדוני.
אחר כך אמר ה׳ למשה: הכנס אל פרעה ואמור לו: כך אמר ה׳ אלוהי העבריים - שלח את עמי ויעבדוני.
ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה – לפלטין שלו:
ודברת אליו כה אמר ה׳ אלהי העבריים – כיון שהוחזק כפרן ומהתל חזר ואמר לו אלהי העבריים כמו שדרשנו:
שלח את עמי ויעבדוני – כמשמעו:
בא אל פרעה – אל הארמון.
ויאמר – בא אל פרעה – אל הארמון שלו.
א״ר ישועה:⁠א שתים מכות היו במים – האחת שהתאדמו ומתה הדגה, והשנית שעלו הצפרדעים מהם. ובארץ שתים: אחת מן הכנים, והשנית חיות מעורבות, וכתיב: תוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד). ושתים באויר: כי הדבר איננו רק חום או קור משונה מהמנהג, וברגע אחד חייםב אין מספר להם, בעבור כי רוח כל החיים, שהיא בלב, תלויה באויר, והשנית מכת השחין, כי הכתוב יקרא הרקיע שהוא על ראשם: שמים. והמכה השביעית: מעורבת מגלגל הסערה ומגלגל האש, וכן כתוב: ואש מתלקחת בתוך הברד (שמות ט׳:כ״ד). והשמינית: מכת הארבה, שבאה מרחוק על ידי הרוח. והתשיעית: היתה מכה מופלאה שנעדר אור שני המאורות והכוכבים מארץ מצרים. והעשירית: רדת המשחית מגלגלי הכבוד להרוג הבכורים.
א. כן בכ״י לוצקי 827, פריס 181, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177: ״ישועה הלוי״, ובדפוסים שונים: ״יהודה הלוי״.
ב. בכ״י פריס 176 בין השיטין: ס״א מתים.
GO IN UNTO PHARAOH. To his palace. Rabbi Judah Ha-Levi says that two plagues were in the water: one, that it turned red and the fish died; two, that frogs arose from it.⁠1 Two plagues were on the earth:⁠2 one of gnats and the second the swarms, which were an assortment of wild animals. And it is written, Let the earth bring forth the living creature (Gen. 1:24).⁠3 There were likewise two plagues in the air.⁠4 Murrain5 is nothing but a change from the normal in the air's heat or cold. This change causes an untold number to die in an instant, as the spirit of life which resides in the heart depends on the air.⁠6 The second plague7 was the boils. Scripture refers to the firmament which is above their heads as the heaven.⁠8 The seventh plague9 was a mixture of the sphere of the whirlwind10 and the sphere of fire.⁠11 It is thus written, and fire flashing up amidst the hail (v. 24). The eighth was the plague of locusts which the wind brought from afar. The ninth was a wonderful plague in that the light from the two great luminaries and the stars was absent from above the land of Egypt.⁠12 The tenth was the descent of the destroyer from the spheres of the glory13 to kill the first-born.⁠14
1. The first two plagues came about through Egypt's waters.
2. The next two plagues came about via the earth.
3. The plague of wild animals can thus be considered as a plague from the ground.
4. The next two plagues came about through the air.
5. Or pestilence. Ibn Ezra did not know that germs are the cause of pestilence.
6. See Ibn Ezra on Gen. 2:7.
7. To strike through the air.
8. When Scripture states, Take to you handfuls of soot…and let Moses throw it heavenward (Ex. 9:10) it means "and let Moses throw it up to the air,⁠" as the air above is called the firmament. See Ibn Ezra on Gen. 1:6 where he writes, "The firmament is the air.⁠"
9. The plague of hail.
10. A layer of wind surrounding the earth.
11. A layer of fire surrounding the earth. Medieval man believed in four elements: earth, water, air, and fire. Ibn Ezra explains that all the earthly elements plus some heavenly elements were involved in bringing about the plagues. That is, two blows came from the water, two from the earth, two from the air, one from a combination of air and fire, two more from the air (locusts and darkness), and one from the heavens. Earth is the heaviest element. We therefore would imagine that it would be the first element involved in the plague. However, Ibn Ezra notes in Gen. 1:6 that it is the nature of water to be below the earth. Hence the first plague came from the waters, and succeeding plagues moved upward to the heavens.
12. This too came about from the air, in that the air was clouded (Krinsky). See Ibn Ezra on Ex. 10:22.
13. Hebrew, galgale ha-kavod. Ibn Ezra refers to a large shining star as a kavod (a glory). See Y. Klatzkin, Otzar Ha-Munachim Ha-Filosfim, Vol. II, Berlin, 1928, p. 62.
14. Ibn Ezra apparently believes that an evil conjugation of the stars caused the first-born to die.
(הקדמה) ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה ודברת אליו עד ויאמר ה׳ אל משה השכם בבוקר וגו׳ ויש בפסוקים אלו שאלות:
השאלה הא׳: באמרו וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ הדבר הזה בארץ ויעש ה׳ וגו׳ כי מה צורך היה שיגביל השם זמן יחול המכה הזאת והנה לא עשה כזה בשאר המכות ואף שבערוב נאמר למחר יהיה האות הזה לא נאמר אלא בעבור הפדות כמו שפרשתי שם ועכ״פ לא נאמר שם כמו שנא׳ כאן וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ הדבר הזה בארץ כי הנה לא זכר הכתוב שנאמר זה לפרעה ולכן ראוי לדעת מה ענינו ומה ענין ויעש ה׳:
השאלה הב׳: איך פרעה לא תרד מהמכה הזאת ולא אמר אל משה ואל אהרן לחלות פניהם שיעתירו אל ה׳ להסיר ממקנהו את הדבר הזה כאשר עשה בשאר המכות. והנה הדבר ומגפת מקנה מצרים דבר גדול היה ולמה אם כן לא שת לבו גם לזאת המכה כאשר שם בערוב ובצפרדעים:
השאלה הג׳: למה בא דבור מכת השחין אל משה ואל אהרן ושאר המכות כולם נאמרו למשה בלבד ולמה אם כן צווה לשניהם קחו חפניכם פיח כבשן ובענין הזריק׳ אמר וזרקו משה השמימה שמשה לבד הי׳ זורק לא אהרן ומה לו אם כן בזה:
השאלה הד׳: מה ענין פיח הכבשן במכה הזאת ואם נאמר שהשחין נעשה ממנו אם כן דבר טבעי היה המכה לא נסיי ואם הי׳ האות בנס אות המטה מה צורך הי׳ בפיח הכבשן ויותר טוב הי׳ שיניח את מטהו כנגד השמים כאשר עשה בחושך:
השאלה הה׳: באמרו בשחין והי׳ על האדם ועל הבהמ׳ לשחין פורח כי מאין היו להם בהמות והלא כל מקנה מצרים מת בדבר ולא נשאר להם בהמות לקבל השחין ורש״י פירש שלא מת ממקנ׳ מצרים אלא אותם שהיו בשד׳. אבל הכתוב אומר וימת כל מקנה מצרים:
השאלה הו׳: היא באמרו ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין כי לא יתכן שנאמר שלא לקו החרטומים בצפרדעים ובערוב ובכנים ולמה אם כן לא נאמר במכת הדם שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני המכות ההן וכתב הראב״ע שבאותן המכות השתדלו להרויח בחכמתם והיו עומדים לפניו. אמנם בזאת נבערה חכמתם ולא עמדו להשתדל להרויח דבר ואינו נכון כי הנה במכת הכנים כבר הודו אצבע אלהים היא והערוב והדבר הי׳ דבר יותר מבואר בהם מפני ההפלא׳ שהם מכות אלהית ואיך נאמר א״כ שהשתדלו בהם ושנבער׳ עצתם בשחין שלא היה זר כאחרות ההן:
השאלה הז׳: באמרו ויחזק ה׳ את לב פרעה הנה בכל שאר המכות שנזכרו נאמר ויכבד לב פרעה ויחזק לב פרעה ולמה אם כן במכה הזאת ייחס חוזק לב פרעה אל האלהים:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(א) ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה ודברת אליו וגו׳ עד ויאמר ה׳ אל משה השכם בבוקר בעבור שהיה פרעה מגלה פנים במכת הערוב שלא כהלכת׳ וגזר שלא הפלא ה׳ ארץ גושן בהשגחתו אלא שבמזל תלי׳ מילתא שיש ארצות מוכנות כפי מזל הארץ לפגע אחד ויש ארצות שאינם כן ושלכן נתחזק לבו. הביא הקב״ה עליו מכת הדבר שהי׳ בה הפלאה יותר עצומ׳ ומופלגת שבהיות שכל מקנה הארץ רועות על ידיהן בשדה ומקנה ישראל מעורבים במקנה מצרים ימות מקנה מצרי׳ בדבר וממקנה ישראל לא מת עד אחד ובזה יכירו וידעו כי הפלא השם חסיד לו וכבר ביארתי למעלה שמסבת הארס שהיה מניח הערוב בעשב השדה נפסד מזג העשבים ומתו המקנה והיה הפלא ששומר ישראל היה גם שומר מקניהם ובהמתם מדבר באופל יהלוך.
ומפני זה צוה השם למשה שיבא אל ארמון פרעה וידבר אליו בינו לבינו כמו שפרשתי למעלה כה אמר ה׳ אלהי העברים שלח את עמי.
בא אל פרעה – כלל זה בידך כל מקום שיאמר בא אל פרעה יכוין לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית אף על פי כן יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות, וכן היה עושה כאומרם ז״ל (ילקוט קע״ה) כי כמה שומרים היו לפרעה מזוינים ואריות וכלבים והיה נכנס באין מונע. ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז״ל ממה שאמר פרעה למשה (לקמן י׳ כח) השמר לך וגו׳ אל תוסף ראות פני וגו׳ למה הוצרך פרעה להתרות במשה והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך ולהם יצו שלא יניחוהו ליכנס, אלא ודאי כי לא עמדו כנגדו ואפי׳ אריות וזה נס עצום, לזה היה ה׳ צריך לומר לו בא אל פרעה פי׳ הכנס ועלה אליו ולא תשים לבך למונע בעולם. ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה היה אומר לו לך אל פרעה כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו אלא לצד שאין זמן זה ראוי להליכה כי הוא מוציא בולעו התעוב ואינו מהמוסר לזה אומר לו לך אף על פי כן.
בא אל פרעה, "Go to Pharaoh, etc.⁠" You may consider it a rule that whenever God told Moses to go to Pharaoh, He meant that Moses should enter Pharaoh's palace without waiting for permission to do so. No doubt Pharaoh had the usual complement of bodyguards at the entrance to his palace. Nonetheless Moses was commanded by God to ignore the presence of those guards. We have reason to believe that Moses acted in accordance with these instructions since Yalkut Shimoni item 175 describes that Pharaoh not only had armed guards but also trained lions at his palace gate but that Moses walked in without being challenged. I have found conclusive proof for the opinion expressed in the Yalkut in 10,28 where Pharaoh for the first time warns Moses not to attempt to enter the palace again. Why would Pharaoh have had to warn Moses about entering the palace unless Moses had been in the habit of doing so unchallenged up until then? Clearly, even the trained lions had respected Moses and not challenged his entry, a great miracle indeed. If God had to command Moses to enter Pharaoh's palace i.e. בא אל instead לך אל, "go to,⁠" the reason was that he assured Moses he would not be challenged by either the palace guards or the lions. On the other hand, whenever God told Moses to meet Pharaoh near the river Nile, He used the expression לך אל פרעה as there were no guards near the river Nile where Pharaoh desired privacy. The only reason God told Moses to go to Pharaoh there was that Moses would not have done so on his own initiative seeing Pharaoh went there to answer calls of nature, as already explained elsewhere.
כה אמר ה׳ – התראה על מכת הדבר, כי היא בכלל המשפטים הגדולים:
כה אמר ה׳ אלקי העברים שלח את עמי – לפנינו מכת ה״עבדות״ השנייה. פרעה ראה את ישראל כרכושו. סבור היה, שמכיון שהם גרים, הרי הם נתונים בידו על פי דין. לכן נאמר כאן: ״אלקי העברים״ ו״שלח את עמי״. וכך אומר ה׳: ״העברים, אף אם זרים הם, הינם רכושי, ובי ימצאו סניגור; בי כביכול יש להם ארץ, ועל ידי מובטחות זכויותיהם האנושיות״.
משום כך תכה הפורענות בראש ובראשונה ברכושו של פרעה. יראו לו, שגם רכושו השייך לו על פי דין יכול להתקיים רק בחסדי ה׳, ואילו ה׳ פורש את חסותו דווקא על רכוש עבדיו.
(1-7) שאלות:
למה אמר פה ודברת אליו שלא אמר כן בשום התראה, מ״ש וישם ה׳ מועד א״ל פי׳, ולמה מכות ערוב ודבר באו ע״י ה׳ לא ע״י משה ואהרן:
(א) ודברת אליו – בכל התראות כתיב ואמרת אליו, ויש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור מורה על הדבור הארוך והוכוח [כמ״ש ויקרא סי׳ ג׳], כי בכל המכות היה לו ברירה גם אחר שבאה המכה לשלח את העם ותסור המכה, לכן בא אמירה פשוטה, אבל במכת דבר שברגע אחד מתו כל המקנה, היה צריך להתוכח עמו בארך בעת ההתראה ולהשיבו מדרכו, כי אח״כ לא יועיל מה שיתחרט וירצה לשלח:
(1-7) {See questions in Hebrew text.}
(1) {In this particular warning, why does the 'dibbur' rather than the 'amirah' form appear?}
SPEAK TO HIM (VE-DIBARTA ELAV). On the occasion of every other warning, ve-amarta elav ("say to him") appears, whereas dibbur implies extended talk and persuasion, the weaker form of amirah reflecting the fact that in the case of the other plagues Pharoh had the opportunity to send out the Israelites even after the onset of the particular plague, and thereby bring it to an end. As regards the Epidemic, on the other hand, all the livestock perished moments after its onset, and it was thus necessary, when warning him, to contend with Pharoh at length in order to sway him. Here it would already be too late if subsequently he suffered a change of heart and decided to send them out.
ודברת1 אליו: בלשון עז2, יותר מעד כה, באשר כבר הכיר כי דבר ה׳ אין להשיב ומ״מ מתקשה.
1. עד כה נאמר ״ואמרת אליו״ מדוע שינה כאן. ועוד, ע״פ עקרונות הדקדוק, לא ניתן לומר לשון דיבור כפתיח למשפט מסויים כמו ׳דברתי לחברי כך וכך׳, אלא רק בלשון אמירה ׳אמרתי לחברי כך וכך׳ וכדו׳, א״כ איך ניתן לומר כאן בפסוקנו ״ודברת אליו כה אמר ה׳⁠ ⁠⁠״...
2. כפי שרש״י מפרש בכמה מקומות בעקבות חז״ל, עיין להלן (לב,ז), ויקרא (י,יט) ועוד. ועיין במלבי״ם מה שיישב.
המכה החמישית המיתה את מקנה מצרים, כשם שהמכה העשירית המיתה מאנשיהם, ושתיהן נעשו בידי ה׳.⁠1
1. ראה פסוקים ג ו-ו ולהלן י״א:ד׳, י״ב:כ״ט (המ׳).
אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים – The phrase אֱלֹהֵי הָעִבְרִים [“God of the Hebrews”] occurs 5 times in Tanakh, all of them in Exodus (Exodus 5:3, Exodus 7:16, Exodus 9:1, Exodus 9:13, Exodus 10:3).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(ב) כִּ֛י אִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖⁠ה לְ⁠שַׁלֵּ֑⁠חַ וְ⁠עוֹדְ⁠ךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃
For if you refuse to send, and you continue to hold onto them,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳עקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֲרֵי אִם מְסָרֵיב אַתְּ לְשַׁלָּחָא וְעַד כְּעַן אַתְּ מַתְקֵיף בְּהוֹן.
For if you refuse to send them out, and continue holding them,
ארי מסרב את למשלחא ועדא כדון את מתוקף בהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועד״) גם נוסח חילופי: ״העד״.
ארום אין מסריב אנת למפטור ועד כדון אנת מתקיף בהון.
But if you refuse to release, and hitherto you hast constrained them,
כי אם מאן אתה לשלח ועד עכשיו אתה מחזיק בם.
פאנך אן אבית אן תטלקהם ועאדך מתמסכא בהם.
כי אם אתה ממאן לשלחם ועודך מחזיק בהם,
מחזיק בם – אוחז בם, כמו: והחזיקה במבושיו (דברים כ״ה:י״א).
מחזיק בם – WILL KEEP HOLD OF THEM, as in, "and lays hold of him etc. (...והחזיקה ב)" (Devarim 25:11).
כי אם מאן אתה – זו התראה.
כי [אם] מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם – לעבדים, וזו היא ההתראה:
כי אם מאן אתה – תואר השם, ואם הוא יוצא. וכמוהו: ושבח אני את המתים (קהלת ד׳:ב׳).
כי – מחזיק – חסר כמו ״יד״ או הדומה לו, כמו: מחזיק באזני כלב (משלי כ״ו:י״ז).
AND WILL HOLD THEM STILL. The word hand or something similar1 has been omitted.⁠2 One that holdeth3 a dog by the ears (Prov. 26:17) is similar.⁠4
1. Perhaps teeth (Weiser).
2. The word machazik (hold them) is a hifil, a causative. It literally means causes to hold. Hence, whenever this form is encountered, the word hand or something similar is implied although not always stated. Our phrase literally reads: and will still cause to hold them. Ibn Ezra interprets this to mean: and will still cause your hand (or something similar) to hold them (Filwarg).
3. Hebrew, machazik. JPS translates as taketh.
4. This too should be read as: one that causeth his hand to hold a dog by the ears. It literally reads: one that causeth to hold a dog by the ears.
ולזה באה מכת הדבר להוציאו מהשבוש הזה בייחוד אשר נאמר בה כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם בטענה זו. הנה יד ה׳ הויה במקנך וגו׳.
4) Pharaoh remains unrepentant also after this awesome display of God’s power as demonstrated by the strange immunity of the Jewish people to the invasion of the wild beasts. As a result, this group of plagues has to run its full course to teach Pharaoh a further lesson. The immediate reason for Pharaoh's astounding reversal may be due to his rationalizing the absence of the wild beasts' invasion of the land of Goshen being due to the particular area rather than the people living in it. After all, Moses had stressed that the miracle would occur "in the land of Goshen" (8,18). To cure him of this misconception, the plague of pestilence would not be restricted to certain areas, but cattle belonging to Egyptians that were grazing in Goshen would be struck, whereas cattle owned by Jews grazing in Egypt proper would remain unharmed. This would debunk Pharaoh's theory that makom gorem mazzal, that a certain location can be lucky or unlucky. Pharaoh still had doubts, ascribing good luck to the owners of these cattle rather than to a deliberate act of Divine intervention. Therefore, the third in the series of these plagues found the magicians unable to protect even themselves against the impact, much less to offer relief to anyone else struck by it. Pharaoh still does not admit that God’s power is more than local, and the third series of plagues will disabuse him of that fallacy: "So that you will know that there is no one like Me on the whole earth" (9,14). It was necessary to include amongst these plagues both qualitative and quantitative phenomena that would place them outside previous human experience. Thus God would demonstrate that He could alter the laws of nature. These phenomena had to be predicted both as to when and as to how they would occur, in order to provide absolute credibility of both messenger and Author.
5) When the Torah states prior to the plague of hail (9,14), "This time I will send all My plagues,⁠" the message is to acquaint Pharaoh with the fact that God’s power extends way beyond the boundaries of Egypt. Since the prime object of the plague was to demonstrate power, an opportunity to escape the immediate consequences could be allowed. The result of this plague was that Pharaoh, for the first time, acknowledged his guilt and God’s righteousness (9,27). When Pharaoh, in 9,21, states that "there is no need for further thunder from God,⁠" he meant that there was no need for God to teach him any further lessons, that he had become adequately convinced. That was the reason he asked Moses to pray for him, and why he offered to dismiss the Jewish people. Moses was audacious enough to point out that in his personal opinion further lessons would prove necessary (9,30). By including Pharaoh's servants in his comments, Moses in his wisdom had hoped to galvanize Pharaoh's servants into some action, since their own destruction would result should Pharaoh continue in his obstinate attitude. This explains the servants' remonstrations during the eighth plague (10,7). Pharaoh's latest reversal may have been induced by the hope that the unheard-of phenomena pointed at an imminent worldwide cataclysmic event, after which his fortunes would change for the better (his interpretation of the horoscope).
מחזיק בם אוחז בם. כלומר שלא נתן להם רשות ללכת משם לא שהיה תופסם בחוזק:
כי אם מאן אתה לשלח כמו שעשית בצפרדעים שלא שמרת דבריך אשר אמרת לשלחם ועודך מחזיק בם כמו שעשית בערוב שמוצא שפתיך לא שמרת דע לך.
אוחז בם. כלומר שאין פירוש ״מחזיק״ שעשה להם חוזק, דמאי חזוק עשה להם, אלא פירושו ׳אוחז׳:
מחזיק בם – בחזקה, אעפ״י שאמרתי לך שהם עמי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) כי אם מאן אתה – המאון הוא בפה שמשיב לא ואין, ויצויר שלא ימאן ויבטיח לשלחם, ובכ״ז יחזיק בם ולא ישלחם כמו שהיה בצפרדעים שהבטיח לשלחם ולא מאן ובכ״ז עודו מחזיק בם, ולכן במכת הערוב אמר כי אם אינך משלח:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(2) FOR IF YOU REFUSE (MAEN). The term meun-refusal entails actually uttering the word "no" (lo or en). On the other hand, it was conceivable that even if he would not actually refuse, even promising to send out the Israelites, he could still constrain them from leaving. Thus, at the plague of Frogs Pharoh had promised to let them go, and he never said "no" – yet he did continue to hold them. In the present case of the plague of Beasts, accordingly, he was warned: if you refuse to let them go.
ועודך מחזיק בם: פירוש, אף על גב שהיקלת השעבוד1 מ״מ הרי עודך מחזיק בעבודתם ומשתעבד בהם.
1. כפי שהזכיר רבינו לעיל (ח,כח). ועיין להלן (ט,לה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳עקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ג) הִנֵּ֨⁠ה יַד⁠־יְהֹוָ֜הי״י֜ הוֹיָ֗ה בְּ⁠מִקְנְ⁠ךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂ⁠דֶ֔ה בַּסּ⁠וּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּ⁠מַלִּ֔⁠ים בַּבָּ⁠קָ֖ר וּבַצֹּ֑⁠אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְ⁠אֹֽד׃
behold, Hashem's hand is1 upon your livestock that is in the field, upon the horses, upon the donkeys, upon the camels, upon the cattle and upon the sheep, a very heavy plague.
1. is | הוֹיָה – This form of the root "היה" (to be) is unique to here and is the feminine, present tense of the verb (Rashi). It might be a play on the proper name of Hashem (יהו-ה) introduced in Chapter 3 (Robert Alter, The Hebrew Bible), serving to emphasize how this plague is brought directly by God, without the instrumentality of Aharon or Moshe lifting a staff or the like (Shadal). Alternatively: "destroys", relating the verb to the noun, "הֹוָה", calamity (see Yeshayahu 47:11 and Yechezkel 27:6).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] 1הנה יד ה׳ הויה, א״ר לוי כל מקום שנאמר בו יד ה׳ מכת דבר היא, ובנין אב שבכלם הנה יד ה׳ הויה. (רות רבה פ״ב כ)
[ב] 2הנה יד ה׳ הויה, ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה (דברים כ״ו:ח׳). ביד חזקה, זו דבר שנאמר הנה יד ה׳ וגו׳. (ספרי סוף שלח)
[ג] 3הנה יד ה׳ הויה, ד״א וחיתם לדבר הסגיר (תהלים ע״ח:ג׳) אלו נפשותיהם כענין שנא׳ ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים (איוב ל״ג:כ״ב) נמצאת אומר נרמזה להם מכת בכורות ממכת דבר שהיא גם היא דבר שנ׳ הנה יד ה׳ הויה פעם שניה. (מדרש הגדול)
[ד] 4הנה יד ה׳ הויה, לית דכוותיה בכל המקרא, שהוא דומה לשם הנכבד, לפי שהשם הנכבד נתכבד בה בכל גויי הארץ, ולא היה הדבר כי אם במקנה ולא באדם. (לקח טוב)
[ה] 5בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן דבר, אין לי אלא בבהמה בלבד ומניין אף באדם ת״ל בסוסים, בחמורים בגמלים, בבקר ובצאן. היה הסוס נופל ורכבו עמו, החמור וחמרו, הגמל וגמלו, הבקר ואברו, הצאן ורועיהן. ראייה לדבר מן העתידות שנ׳ וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת (זכריה י״ד:ט״ו), אין לי אלא בהמות המפורשות בלבד ומניין אף החיות שאינן ברשותן שמתו בדבר שנ׳ וחיתם לדבר הסגיר (תהלים ע״ח:ג׳). (משנת רבי אליעזר י״ט)
[ו] 6דבר כבד, מכה חמישית מכת דבר. מפני מה הביא עליהן הקב״ה מכת דבר, מפני שכשאבדו תינוקות שלהן, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה, ירעו את בהמותינו, שנ׳ ובכל עבודה בשדה. (משנת רבי אליעזר י״ט)
[ז] 7דבר, אמר הקב״ה יבוא דבר שממית ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המוסרת עצמה למיתה על יחוד שמי, שנא׳ כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ״ד:כ״ג). (ילמדנו)
[ח] 8דבר, אמר ר׳ נחמיה כל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצרים היתה מכת דבר בכל אחת מהן, וכן הוא אומר את כל מגפותי, ואומ׳ ואשלח את משה ואת אהרן ואגף את מצרים (בכל מגפותי) (יהושע כ״ד:ה׳), קרא הכת׳ המכות מגפות. היא כאיזה צד בדם מפני המים המלוחין, בצפרדעים מפני החיות המשכלות, בכנים היו עולין בגופן כמחטין ומעלין נומי ומתין, ערוב כמשמעו, דבר כמות שהוא. (מדרש הגדול)
[ט] דבר כבד מאד, ומה ת״ל דבר כבד מאד שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת״ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד. מאד, יותר ממנהג העולם. (שכל טוב)
1. במדרש תהלים (לב ג): ״כי יומם ולילה תכבד עלי ידך, ר׳ יוסי בשם ר׳ חייא אומר אין ׳ידך׳ אלא לשון מכה, כמה דאת אמר: הנה יד ה׳ הויה״.
2. הגדה של פסח, ספרי תבוא כו ח, מדרש תנאים ולקח טוב דברים שם, אבות דר׳ נתן נוסח ב׳ יא.
3. משנת רבי אליעזר פי״ט (עמ׳ שנ), ושם נדפס בטעות: ״נרמזה להם בכורות ממכת דם״, וצ״ל כמו לפנינו. ומ״ש הויה פעם שניה, ראה ברש״י כאן. ורד״ה בהערות למכדרשב״י (דף קעג) ציין להדרש (בשלח טו יג): ״עושה פלא, שעתיד לעשות״, וכן כאן דורש הויה לעתיד במכת בכורות. וראה להלן אות לז.
4. ראה להלן אות נו-נז. ובזהר ח״ג (צ.): ״שכינתא איתקריאת הוי״ה, הה״ד: הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה״. ובזהר ח״ב (לא:): ״הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, אמאי בכלהו לא כתיב: יד ה׳ אלא הכא (נ״א: לא כתוב יד אלהים אלא יד ה׳), איהו ידא בחמשה אצבעין. דהא בקדמיתא כתיב: ׳אצבע אלהים היא׳, והכא כלהו חמש אצבעין, וכל אצבע ואצבע קטל זינא חדא. וחמשה זינין הוו, דכתיב: בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן כו׳. ת״ח דבר אתוון דהוו בניחותא מותנא בנייחא דהוו מתין מגרמייהו, ברד דאיתהדרו אתוון בתקוף רוגזא וקטל כלא כו׳⁠ ⁠⁠״.
5. התחלת המאמר במדרה״ג: דבר כמות שהיא כו׳.
6. להלן ז, שמו״ר יא ה: ״למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדברות כדי שלא יפרו וירבו, אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה, שנאמר: הנה יד ה׳ הויה״. וכ״ה בתנחומא וארא יד, והזהיר ריש וארא. ובמדרש אגדה כאן: ״אמר להם הקב״ה: אני אביא עליכם ׳רעה גדולה׳, מיד: הנה יד ה׳⁠ ⁠⁠״. ונראה שזה תיקון לשון מלשון ׳רועה יפה׳. ובתנחומא בא ד, תנ״י שם כב: ״והם חשבו שיהיו רועים את מקניהם, ושילח בהם את הדבר, שנאמר: וימת כל מקנה מצרים״. ובסדר אליהו רבה (פ״ז) פ״ח: ״דבר מפני מה בא עליהן, שמו את ישראל רועי סוסין רועי חמורים רועי בקר רועי צאן, כדי שיהו במדברות החיצונים, ושלא יכנסו לתוך בתיהן ויבואו זה על זו ויפרו וירבו, לפיכך הביא הקב״ה עליהן דבר, והרג את כל מה שידעו ישראל, שנאמר: הנה יד ה׳ הויה וגו׳, עד שלא מצאו ישראל בהמה שירעו״.
7. ילק״ש כאן וצרור המור.
8. משנת רבי אליעזר יט (עמ׳ שמט), ושם בטעות: ״בכנים מפני האצטגנונין״. ובהערות מכת״י: ״מפני האטניסין״. והעיקר כנוסחת מדרש הגדול. והפי׳ נומי - נגע האוכל בבשר (רד״ה). וראה לעיל ז קה משמו״ר פ״י, ומדרש תהלים מז׳ עח.
הָא מַחָא מִן קֳדָם יְיָ הָוְיָא בִּבְעִירָךְ דִּבְחַקְלָא בְּסוּסָוָתָא בִּחְמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא סַגִּי לַחְדָּא.
behold, a plague from before Hashem is directed at your livestock that are in the field – upon the horses, the donkeys, the camels, the cattle, and the sheep – there will be a very heavy plague.

הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד
הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳ הָוְיָא בִּבְעִירָךְ דִּבְחַקְלָא בְּסוּסָוָתָא בִּחְמָרֵי בְּגַמְלֵי בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא מוֹתָא סַגִּי (ח״נ: תקיף) לַחְדָא
יַד ה׳ – מַחָא ולא מַחַת גְּבוּרְתָא
א. ״הִנֵּה יַד ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא תרגם מַחַת גְּבוּרְתָא כלעיל ״בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי״ (שמות ז ה) ״כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי״, כי הסמיכות אל השם מורה על הגבורה ואין צריך לפרש. ואפשר שבגלל הסמיכות יַד ה׳ הנשמעת כהגשמה חמורה, בחר רס״ג בפסוק זה דווקא ללמד על הרחקת ההגשמה בת״א:
כי מצאנו חכמי עמנו הנאמנים על תורתנו בכל מקום שמצאו מאומה מאלה הדמיונים, לא תרגמוהו מוגשם, אבל השיבוהו אל מה שמסכים לשורש הקודם. והם תלמידי הנביאים, ויודעים יותר דברי הנביאים. ואלו היה אצלם שאלה המלות בגשמותם, היו מתרגמים אותם לנו כאשר הם. אך התברר להם מהנביאים, חוץ ממה שיש בשכלם, כי אלה המלות המוגשמות, רצה בהם ענינים גדולים ויקרים, תרגמום כאשר התברר להם. ומזה תרגמו הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה – הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳ הָוְיָא (האמונות והדעות, מאמר ב).
יַד ה׳ – רק במכת דֶּבֶר
ב. בכל מכות מצרים לא נאמר יַד ה׳ זולת במכת הדבר. מכאן דרשו חז״ל ״ביד חזקה – זו הדבר כמו שנאמר הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ... דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד״ (ספרי במדבר, סוף שלח; הגדה של פסח). והמקובלים נסמכו גם על יַד ה׳ המצטרפת לתיבת הוֹיָה (כאותיות הוי״ה), להטעמת מעורבותו הישירה של הבורא במכת הדבר.⁠1
לכן כשנשאל דוד מפי גד הנביא ״הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ... וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ״ (שמואל ב כד יג) ובחר בדֶבֶר – אחז גם הוא במטבע יַד ה׳ ככתוב: ״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו... וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״ (שמואל ב כ״ד:י״ד-ט״ו).⁠2
גם התרגומים מטעימים את ייחוס מכת הדבר לה׳. אבל לעומת אונקלוס המתרגם ״הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה״ – ״הָא מַחָא מִן קֳדָם ה׳ הָוְיָא״ לסילוק הגשמת ״יד״, יוב״ע המתרגם ״נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳״ – ״נִתמְסַר כְּעַן בְּיַד מֵימְרָא דַה׳⁠ ⁠⁠״, עוקף הגשמת ״יד״ בייחוסה ל״מימרא״.
ג. לטעם ״בַּסּוּסִים״ – ״בְּסוּסָוָתָא״ [ולא: בְּסוּסָוָן], עיין ״כל סוּס רכב פרעה״ (שמות יד ט).
1. זוהר, אמור צ ע״א: ״שכינתא אתקריאת הוי״ה הדא הוא דכתיב הנה יד ה׳ הוי״ה במקנך אשר בשדה״. רבינו בחיי: ״הזכיר במכה זו החמישית ״יד ה׳ הויה״ שהוא ה״א אחרונה שבשם. והזכיר לשון ״הויה״ והוא השם האחרון מצרוף השם המיוחד הסובל י״ב בתים כנרמז בכתוב ״זה שמי לעולם״ , והזכיר ג״כ ה׳ מינין מן המקנה, והבן זה״. רד״צ הופמן: ״המכה החמישית המיתה את מקנה מצרים, כשם שהמכה העשירית המיתה מאנשיהם, ושתיהן נעשו בידי ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. ואם תאמר, והרי גם רָעָב הוא ״ביד ה׳⁠ ⁠⁠״? פירש רד״ק: ״נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ – זהו הַדֶּבֶר כמו: הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה. ועוד, כי ברעב אף על פי שהוא ביד ה׳ יפלו גם כן ביד אדם שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור בר ולחם, אבל הַדֶּבֶר אין בו אלא יד השם לבד. לפיכך המובן ממלת בְיַד ה׳ – הוא הַדֶּבֶר״.
הא מחתא פורענתי הוויא בבעירך די חקלא בסוסיא ובחמיריאב בגמליא בתוריא ובענה מותא תקף לחדא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחת״) גם נוסח חילופי: ״מחות״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוויא בבעירך די חקלא בסוסיא ובחמיריא״) גם נוסח חילופי: ״אתיא בניכסיך דאית באפי ברא בסוסוותא ובחמרא ויפרש״.
הא מחת ידא די״י הויא כען כד לא הות למהוי מתגריא לחוד בבעירך דבחקלא בסוסוותא בחמרי בגמלי בתורי ובענא מותא תקיף לחדא.
behold, the stroke of the Lord's hand shall be as it hath not been yet, upon thy cattle that are in the field, upon the horses, and upon the asses, upon the camels, oxen, and sheep, with a very mighty death.
הנה מכת יד י״י הויה עתה כאשר לא היתה להיות במקנך שבשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן מות כבד מאד.
מתגריא לחוד.
Great conturbation.
דֶּבֶר לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל רוֹעֵי בָקָר וְרוֹעֵי צֹאן וְרוֹעֵי גְּמַלִּים בְּהָרִים וּבְקָעוֹת וּבְמִדְבָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְרוּ וְיִרְבּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָבִיא לָכֶם רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד י״י הוֹיָה וְגוֹ׳.
Why did He bring murrain upon them? Because they had forced the Israelites to pasture their oxen, sheep, and cattle in the valleys, the hills, and the deserts, so that the Israelites would not be able to increase and multiply.⁠1 The Holy One, blessed be He, said to them: I will bring you an excellent shepherd, as it is said: Behold, the hand of the Lord is upon thy cattle (ibid. 9:3).
1. He separated the men and women by sending the men to pasture their flocks in remote places.
פאן אפה אללה כאינה פי מואשיך אלתי פי אלצחרא פי אלכ֗יל ואלחמיר ואלג֗מאל ואלבקר ואלגנם ובא עט֗ימא ג֗דא.
אז מכת ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים והחמורים והגמלים והבקר והצאן - דֶבר עצום מאוד.
הנה יד הויה – לשון היה,⁠א כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר: ׳היתה׳, ועל עתיד: ׳תהיה׳, ועל העומד: ׳הויה׳, כמו: עושָה, רועָה.⁠ב
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165: ״היה תהיה״. בכ״י אוקספורד 34: ״יהיה והיה״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״תהיה״. בדפוס סביונטה: ״הוה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 34: ״עושה רוצה״. בדפוס שונצינו, סביונטה: ״עושה רוצה רועה״.
הנה יד י"י הוֹיָה BEHOLD THE HAND OF HASHEM IS – From the root היה, for so one says in the feminine gender of the past היתה, "she was", of the future, תהיה, "she will be" and of the present, הוֹיָה, the latter form being similar to עוֹשָׂה and רוֹעָה (Feminine part. singular Kal of ל"ה verbs).
הנה יד ה׳ הויה – 1לית דכוותיה בכל המקרא שהוא דומה לשם הנכבד, לפי שהשם הנכבד נתכבד בה בכל גויי הארץ, ולא היה הדבר כי אם במקנה ולא באדם, 2לפי שהיו ישראל רועים את מקנה מצרים שלח בהם הקדוש ברוך הוא את הדבר.
1. לית דכוותיה. וכן נמסר במסורה.
2. לפי שהיו ישראל רועים. בתנחומא ושמ״ר פי״א ומובא בס, והזהיר ב׳ ע״ב למה הביא להם דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן כו׳. וכ״ה בתד״א פ״ז ומובא בילקוט רמז קש״ב.
הנה יד ה׳ הויה – כלומר בהוייתה היא עדיין נטויה עליכם:
במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן כשמועו:
[דבר כבד מאד] – ומה ת״ל דבר כבד מאד, שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת״ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד:
מאד – יותר ממנהג העולם:
הנה יד י״י הויה – לשון היה תהיה כי כן יאמר [בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל ]⁠העומד. הויה כמו עושה, רועה. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠א
א. שוחזר מרש״י שמות ט׳:ג׳
דבר – שם כלל.
הנה – הויהא – מצאנו שיתחלף היו״ד בו״ו: ואתה הוה להם למלך (נחמיה ו׳:ו׳). והפך זה: שו״ו אשר לא יבושו קוי (ישעיהו מ״ט:כ״ג) תתחלף ביו״ד: וקוי י״י יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א).
ומלת דבר – שם, לא מצאנוהו בפעלים רק במקום אחד: ותקם ותדבר {את} כל זרע הממלכהב (דברי הימים ב כ״ב:י׳), ובספר המלכים כתוב: ותאבד (מלכים ב י״א:א׳). והפירוש רחוק, רק לא ידענו טוב ממנו.
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176, 177 חסרה מלת: הויה.
ב. בכ״י פריס 176: המלוכה.
BEHOLD, THE HAND OF THE LORD IS UPON. Observe, we find that a yod interchanges with a vav,⁠1 as elsewhere we read, and thou wouldest be (hoveh) their king (Neh. 6:6).⁠2 The opposite is the case with the vav of kovai (that wait for me)⁠3 in For they shall not be ashamed that wait for Me (Is. 49:23) which interchanges with a yod in the word ve-kove (but they that wait)⁠4 in But they that wait for the Lord shall renew their strength (Is. 40:31).
The word dever (murrain) is a collective noun.⁠5 Its verbal form6 is found employed only once, in va-tedabber (she destroyed) in she arose and destroyed all the seed royal of the house of Judah (II Chron. 22:10). The book of Kings7 reads, va-te'abed8 (and she destroyed) (II Kings 11:1). This interpretation is far-fetched.⁠9 However, we know of no better one.⁠10
1. In our verse, in the word hoyah (is).
2. Hoveh is the usual form. Hence in hoyah a yod has been interchanged with a vav.
3. From the root kof, vav, heh.
4. The word kove is spelled kof, vav, yod. This comment presents a problem. Prima facie, no yod has been interchanged for a vav in kove, because this is the normal construct form of the word. Compare, love (lamed, vav, heh) and shave (shin, vav, heh). We must assume that Ibn Ezra read koye rather than kove (same vocalization but different spelling). See Rabbi David Kimchi and S. Kraus, Sefer Yeshayahu, edited by A. Kahanah, on Is. 40:31.
5. For pestilence. It does not refer to any particular disease (Weiser).
6. Hebrew nouns have verbal forms.
7. II Kings 11:1 and II Chron. 22:10 relate the same events in slightly different words.
8. Va-tedabber is parallel to va-te'abed. As va-te'abed means: and she destroyed, va-tedabber means: and she destroyed.
9. That is, that va- tedabber means and she destroyed. Perhaps it means she plotted against, or she waylaid, as in its Arabic cognate dabbra.
10. We must accept the reading of the parallel verse as its meaning, i.e., that va-tedabber means the same as va-te'abed.
הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה – מן הערוב הייתה ניצול במגדלים ובמבצרים, אבל עתה לא תוכל להציל בהמתך מן הדבר, שהוא בידי שמים.
הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה – BEHOLD HASHEM'S HAND IS ON YOUR LIVESTOCK THAT IS IN THE FIELD – From the swarms of beasts, there were those saved in the towers and fortifications, but now you will not be able to save your animals from the plague, for it is in the hand of Heaven.
הנה יד יוי הויה – כבר קדם (לעיל ו:ו) טעם {הזכרת} יד בלשון מושאל1. והזכיר {יד} ביחוד במכה זו כדי להראות שהיתה מיתת מגפה בלתי סבה גלויה שבא המות בשבילה2.
ומאמר אשר בשדה הוא אמירה מפורשת3 שהדבר לא היה במקנה אשר בבתים אלא [במקנה אשר] בבקעה ובמקומות המרעה ביחוד4. ואפשר שהיה {אז} זמן המרעה במצרים והוא מה שיקראו ׳רביע אלדואב׳ (=אביב הבהמות) כמפורסם.
ואני חושב כי דֶּבֶר נגזר מן דָּבָר – כאילו5 המאורע {בא} על ידי דיבור בלבד6. והוא כן {באמת} כי על ידו יחול המות פתאום ברצון מי שרצונו נקרא דיבורו לשם הדרכה7.
ותוארו כבד – {טעמו} שלא יחשבו שהוא מגפה טבעית, וכזה וימת כל מקנה מצרים (להלן פסוק ו).
1. קלה. ועי׳ עוד מש״כ רבנו בזה להלן פרשת בשלח (טו:ו), ולעיל (ח:טו) ביאר ש׳אצבע׳ הוא ג״כ לשון מושאל.
2. קלו. נחלקו פרשני המקרא אם המכות באו כתוצאות טבעיות שאחת גוררת את השניה (כן היא דעת האברבנאל) או כהופעות נפלאות על-טבעיות לגמרי (והוא דעת המלבי״ם). וראה עוד פירוש ר״י בכור שור להלן (פסוק ח) שביאר ענין מכת שחין באופן טבעי קצת, ונראה שנסתפק בזה הרשב״א (שו״ת ח״ד סי׳ רלד) בתשובה אודות חולשת האמונה מפאת ניסי מצרים וכתב: ׳מפני שכל מה שנעשה במצרים אפשר שנתפשטו בהם או מקרים טבעיים או עניני החרטומים׳. ודעת רבנו מתבארת כאן כדעה שהמכות היו נס גמור, וכמו שנראה גם מפירושו לעיל פר׳ שמות (ה:ג) ע״ש. והשוה מש״כ בתשובותיו (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ לט, עמ׳ 44): ׳והנסים אין לפרשם בדרך העברה, אלא כל נס הנזכר בתורה או הנכתב על ידי הנביאים קרה כמו שנאמר׳. נראה שזו אבן פנת יקרת במחשבת רבנו, שעל אף שנתרחק רבנו מלהעמיס ביאורים על-טבעיים בפירושי המקרא, זהו רק כשפשט הכתוב מחייב לפרש באופן טבעי, דוגמת מה שפירש לעיל פר׳ תולדות (בראשית כז:א): ׳ויהי כי זקן יצחק וג׳ – פשוטו של מקרא שהוא ענין טבעי׳, ועי׳ מש״כ שם בהערה. מאידך, במקום שפשט הכתוב מורה על ענין ניסי, אין לחפש פירושים המבקשים לקרב הענין למושכלות ולהמעיט את הנס. נמצא שרבינו לא ביקש לפרש את המקראות באופן שיתאימו הענינים למושכלות, אלא מגמתו לפרש הכתובים כפי עומק פשוטם. ויש לציין לדברי הרמב״ם במאמר תחיית המתים (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ שס-שסא) שכתב: ׳שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותר, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע – לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל וננהיג הדברים כולם על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרשו כלל אז נצטרך לומר שהוא מופת׳. מתוך השוואת דברי רבנו כאן עם דברי הרמב״ם שם נראה שאין כוונת הרמב״ם למקרים שבהם הודיעה התורה בעצמה שמדובר באותות ומופתים, שבמקומות אלו ודאי יש לקחת הדברים כפשטם שהם נסים ונפלאות, אלא מדובר במקרים שנזכר ענין מסויים ולא נזכרה בו התייחסות מפורשת של נס ופלא, שאז אומר הרמב״ם שדרכו לחפש פירוש המתאים את עניינו עם המושכלות אם אפשר, ודו״ק בזה. [בענין זה השוה לדברי הר״ר יעקב קמנצקי בספרו ׳אמת ליעקב׳ עמ״ס אבות (מהד׳ תשע״ד, עמ׳ קלז): ׳מהלך לימוד התנ״ך אצל הרבה מהראשונים הוא, שכמו שהקב״ה בהעלם כביכול, וא-ל מסתתר הוא, כך תורתו מעלימה ומסתירה אותו ית׳, ואם במעשה מסוים לא מפורש בקרא דנס, קיימת אפשרות להסביר את המעשה ע״פ טבע, וכך צריך להיות. אפשר לעבור על כל התנ״ך ולהסבירו ע״פ טבע׳, ועי׳ עוד שם. וכן עי׳ להראב״ע בפירושו הקצר לשמות (יט:יז) שאחז בשיטה זו, והיטיב אשר דיבר בזה הגרא״ד כהנא-שפירא בנספח לנאומו על טהרת המשפחה (בתרגומו ללה״ק שנדפס לאחרונה במהדו״ח, עמ׳ 124 הערה 178) ע״ש ותערב לפניך].
3. קלז. במקור: ׳תצריח׳ (בתרגום המהדיר: ביאור).
4. קלח. כך פירש רש״י להלן (פסוק י) ע״פ מדרשם ז״ל: ׳באדם ובבהמה – ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים, לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד שנאמר במקנך אשר בשדה, והירא את דבר ה׳ הניס את מקנהו אל הבתים. וכן שנויה במכילתא אצל ויקח שש מאות רכב בחור׳. וראה להלן (פסוק יט) שנזכר מדרש זה בדברי רבנו.
5. קלט. במקור: ׳מתל׳, מילולית: מָשָל (בתרגום המהדיר: דוגמת).
6. קמ. ר״ל שבהיות שהדֶבֶר בא פתאום, כאילו ללא סיבה חיצונית אלא בדיבור בעלמא, לכן הוא נקרא ׳דֶבֶר׳. וממשיך רבנו לבאר שאליבא דאמת כך הם פני הדברים שהדֶבֶר בא פתאום ברצונו יתעלה, ורצון הבורא נקרא ׳דיבור׳ בהשאלה.
7. קמא. במקור: ׳ללארשאד׳ (בתרגום המהדיר: כדי להנחות בדרך ישרה), וראה מש״כ לעיל (ו:ו) בהערה שזה ביטוי מובהק בשימושם של רבנו והרמב״ם באשר ללשונות ההגשמה. וכוונת רבנו בזה שהשי״ת רצונו נקרא דיבורו כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע לכוון דעת השומע אל הענין הנדרש. והענין כמש״כ הרמב״ם במורה נבוכים (א:סה, במהד׳ שורץ עמ׳ 168): ׳ברגע הראשון אין האדם מבין כיצר נעשה מעשה אשר רוצים לעשות אותו, באמצעות הרצון גרידא. אלא במבט ראשון הכרחי הוא שהרוצה את הדבר יעשה את הדבר שהוא רוצה שיימצא, או יצווה על זולתו לעשותו. לכן יוחס לאל בהשאלה הציווי שיהיה מה שהוא רוצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שכך יהיה ואז היה. זאת על דרך הדימוי אל מעשינו, נוסף לכך שביטוי זה מורה גם על המשמעות ׳רצה׳ כפי שהבהרנו׳.
הנה יד י״י הויה – לפי סברת שקול הדעת יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר על מכת דבר וברד שלא שמשו רביע החדש.
במקנך אשר בשדה – גם הבהמות שהצלתם מן הערוב על יד רועים לא יוכלו לעמוד בחזקת מכה זו.⁠1
1. בדומה בר״י בכור שור.
הנה יד ה' הויה, "here the hand of Hashem will be active;⁠" according to normal logic there is a reason for people to believe and to say that neither the plague of hail or the plague of pestilence could have lasted for a week each. (death of the afflicted would have occurred immediately)
במקנך אשר בשדה, "against your livestock that are out in the fields;⁠" even the beasts that had been saved by their shepherds during the plague of the free roaming beasts could not stand up against the plague that follows next.
במקנך אשר בשדה – התרה אותם בהווה, כי רוב המקנה בשדה, אבל היה הדבר גם במקנה אשר בבית, כמו שאמר: וימת כל מקנה מצרים (שמות ט׳:ו׳).
ויתכן כי בעבור היות תועבה למצרים כל רועה צאן (בראשית מ״ו:ל״ד), היו מפרישין אותם מן הערים, זולתי בעת השתמשם בסוסים לרכוב ובחמורים במשא, והנה היה המקנה רחוק ממצריםא בשדה גבול ארץ גשן, ויתערב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, על כן הוצרך לומר והפלאב י״י בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל. או, בעבור שהדבר משנוי האויר ראוי שיתפשט בכל הפלך, רק שעשה השם עמהם להפליא.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במצרים״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון, בכ״י מינכן 138: ״הפלא״. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״והפלה״.
BEHOLD, THE HAND OF THE ETERNAL IS UPON THY CATTLE WHICH ARE IN THE FIELD. Scripture speaks of the ordinary custom that most cattle are in the field, but the plague was also upon the cattle in the houses, just as it is said, And all the cattle of Egypt died (Shemot 9:6). It is possible that because every shepherd is an abomination unto the Egyptians,⁠1 the Egyptians removed the cattle from the cities except for the use of horses for riding and asses for loading. Thus the cattle were located far from Egypt, grazing in the fields bordering upon Goshen, and in those pastures the cattle of the Egyptians and of the Israelites would intermingle. Therefore it was necessary that it be said, And the Eternal shall make a division between the cattle of Israel and the cattle of Egypt (Shemot 9:4). It may be that the division was necessary because since the pestilence was caused by the change of air, it should naturally spread over the whole district, [affecting the cattle of the Israelites as well], but G-d dealt wondrously with them.⁠2
1. Genesis 46:34.
2. See Joel 2:26.
הנה יד ה׳ הויה – הזכיר במכה זו חמישית יד ה׳ הויה שהוא ה״א אחרונה שבשם, והזכיר לשון הויה והוא השם האחרון מצרוף השם המיוחד הסובל י״ב בתים כנרמז בכתוב זה שמי לעולם והזכיר ג״כ ה׳ מינין מן המקנה, והבן זה.
במקנך אשר בשדה – התרה אותם בהוה כי רוב המקנה בשדה כלשון (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שאף טרפה שבבית אסורה אלא דבר הכתוב בהוה, וכן בכאן כי הדבר היה אף במקנה שבבית כענין שכתוב (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים.
אבל כתב הרמב״ן ז״ל כי הזכיר אשר בשדה מפני שכל המקנה שלהם היה בשדה לא היו מאספין אותו אל הבתים כלל לפי שתועבת מצרים כל רועה צאן ומפני כן היו מרחיקים אותו מן הערים. והנה המקנה היה רחוק מארץ מצרים בשדה גבול ארץ גשן והיה הכל מעורב במקום המרעה מקנה מצרים ומקנה ישראל, ועל כן הוצרך לומר והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, או מפני שמכת הדבר הוא משנוי האויר והאויר כלו היה שוה במקום אחד ובזמן אחד והיה ראוי שיתפשט קלקול האויר גם במקנה ישראל רק שעשה הקב״ה עמהם נס.
הנה יד ה' הויה, "here the hand of the Lord is about to be, etc.⁠" In introducing the fifth plague the Torah mentions "the hand" of God, the word הויה representing the attribute which forms the last letter ה in the Ineffable Name, the tetragrammaton. This is a name which allows for 12 permutations [different spellings using the same letters, a widely accepted kabbalistic method. Ed.]. The words זה שמי לעולם, in 3,15 provided an allusion to this concept, the word לעולם hinting at concealed methods of writing this name. Seeing that this was the fifth plague, the Torah makes a point of listing five species of animals which would be afflicted, i.e. horses, donkeys, camels, cattle and flocks.
במקנך אשר בשדה, "amongst your cattle which are out in the field.⁠" He warned them about those animals which are normally out in the field. This is a typical construction similar to when the Torah wrote in Exodus 22,30: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, "you must not eat the flesh of an animal that was torn in the field.⁠" The example the Torah cites is one that is commonplace; the legislation includes animals which are diseased in the stable. Similarly, here; the Torah singles out the animals which are usually in the field. This does not mean that the other animals would be safe from the plague. When the Torah reports how the plague affected the Egyptians it writes that all the cattle of Egypt died (verse 6), i.e. including the cattle kept at home.
Nachmanides writes that the reason the Torah mentions the word בשדה in connection with the cattle is that the Egyptians kept their cattle outdoors on a permanent basis. The reason was that shepherds of cattle were considered an abomination in Egypt (compare Genesis 46,34). These cattle were grazing far from Egypt proper, on the border of the province of Goshen, so that the cattle of the Israelites and that of the Egyptians intermingled. The fact that none of the Israelites' cattle were affected by the plague was therefore all the more remarkable. Another reason why this was remarkable could have been that the bacteria causing the plague came from the same airspace so that it could have been expected to affect all the animals in equal measure
הנה יד ה׳ הויה – דרשו רבותינו שעל הים לקו נ׳ מכות דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה באצבע לקו י׳ מכות הרי על הים לקו נ׳ מכות ואע״פ שבמכת כנים לבד כתיב אצבע אלהים היא הכי פי׳ עד עתה היינו סבורים שכל י׳ המכות היו ע״י כשפים ועתה אנו רואים כי אצבע אלהים היא ואע״ג דבדבר כתיב יד י״מ משום שהוא רמז לה׳ מינים הכתובים בפרשה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן וחשיב כמו ה׳ מכות. וק׳ לא הי׳ לו לכתוב בו יד שהיד רומזת לנ׳ מכות ונ״ל כשאומר יד או אצבע סתם רומז להרבה מכות אבל הכא כיון שמפורש הנה יד ה׳ הויה במקנך אין לדורשו אלא על מה שמפרש ולא יותר:
במקנך אשר בשדה – פירש״י שלא גזרה גזירה אלא על אותן שבשדות. ורוצה לומר שכל אותן שבשדות מתו והמתים אח״כ בברד היו מאותן שהיו בבית בשעת הדבר. והרמב״ן כתב שדיבר הכתוב בהוה וגם אותן שבבית מתו כדכתיב וימת כל מקנה מצרים ואומר כל אע״פ שלא מתו אלא הרוב כי רובו ככולו.
וי״מ: וימת כל מקנה מצרים כלומר כל המת הי׳ ממקנה מצרים כי ממקנה ישראל לא מת אחד ובעבור שהי׳ תועבת מצרים כל רועה צאן הרחיקו המקנה מהם לגבול ארץ גושן ומתערב המקנ׳ עם מקנה ישראל ואעפ״כ לא מת ממקנה ישראל עד אחד. אי נמי בשביל שהדבר משינוי האויר וראוי שיתפשט בכל פלך רק שהשם עשה עמהם להפליא:
הנה יד ה' הויה, "behold, the hand of Hashem is about to afflict, etc.⁠" Our sages have derived from the word יד ה' "the hand of Hashem,⁠" as opposed to the previous mention of אצבע אלוהים, "a finger of God,⁠" that God orchestrated five times as many miracles while the Israelites and the Egyptians were at and in the sea of Reeds, as He had done in Egypt proper. Even though mention of God's finger occurred only in connection with the plague of vermin, the meaning of that had been that whereas previously the Egyptians had related to the plagues as a variant of the magic performed by sorcerers, at that point they had realized that they were confronted with something Divine in origin, the "finger" of the Creator.
Although, now that the word יד, "hand of Hashem'" appears in connection with a plague that occurred in Egypt proper, this appears to invalidate the sages' comment, this is not necessarily so, as the Torah here uses the word "hand" to describe the five categories of creatures which will become the victims of the pestilence about to occur, i.e. horses, donkeys, camels, cattle and sheep. The word יד is really extraneous in our verse as everyone can count that five species of creatures are mentioned. It is therefore reasonable to contrast the 10 plagues in Egypt with the 50 plagues which Rabbi Yossi Haglili told us occurred at the Sea of Reeds. Personally, I believe that the sages based themselves not so much on the word אצבע and יד respectively, when they extrapolated from its appearance, but from the addition of God's name. Whenever the Torah uses the term יד or אצבע by itself, it is to be understood as such, and nothing additional needs to be read into it. When mention of the organ is followed by a reference to who is the owner of that "hand" or "finger,⁠" this is an invitation to the reader to investigate an additional message contained in the verse.
The author, (Rabbi Yaakov ben Asher) feels that the fact that the word יד ה' is followed by precise details of who will be the victim of this hand, means that nothing beyond what meets the eye is to be read into our text.
במקנך אשר בשדה, "against your cattle that are exposed in the field.⁠" According to Rashi the pestilence struck only the beasts left in the field in spite of the warning. This explains why there were beasts left that perished during the plague of hail. They were the beasts that had been sheltered by their owners during the plague of pestilence.
Nachmanides writes that the Torah chose the present tense to narrate this plague and that the beasts which were indoors died also, and that this is why the Torah writes (verse 6) "all the livestock of the Egyptians died.⁠" The word כל usually translated as "all,⁠" is not to be understood literally, as whenever the majority of something died this is described as "all" of it dying.
Some commentators understand the line וימת כל מקנה מצרים, "all the livestock of the Egyptians died,⁠" as meaning that all the dead beasts were found to have been owned by Egyptians, and not Israelites, the Torah adding this by writing that not a single beast owned by an Israelite died during that period, in order to emphasize it still further. The Israelites had kept their sheep well apart from the Egyptians, seeing that these considered sheep raising as an abominable occupation. It is possible that seeing that the microbes that infected the animals were carried through the air, the Torah had to write that God performed a miracle so that none of the animals owned by the Israelites would be victimized.
הנה יד י״י הויה – נראה שדבר הוא פתאום שייך לומר הויה, כלומר אתמול היו בריאות, ועכשיו פתאום מתו לכך נקרא הש׳ ביו״ד ה״א שהווייתו בפתאום נעשית.
הנה יד ה׳ הויה – רוצה לומר: מכת ה׳ יתעלה.
במקנך אשר בשדה – הנה היה זה פלא עצום, כי זה העיפוש אשר נתחדש באויר אז על דרך פלא, שהיה ממית המקנה, לא נתפשט כי אם באויר שהיה חוץ לעיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

כי הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה וגו׳ ובזה הודיעו שבמכה הזאת יעשה השם בעצמו כאלו אמר לא ידי תגע בה אבל יד ה׳ היא אשר תעשה המכה הזאת ולמען תרעה עוד אמתת השגחתו מבלי ספק.
ולא ימות מכל לבני ישראל. ר״ל מכל אשר היה לבני ישראל1:
1. עיין שמות רבה (יא ד) ופירוש המלבי״ם בכוונת המדרש.
אשר בשדה – פי׳ דוקא, וכולן מתו דכתיב וימת כל מקנה מצרים פי׳ שהיו בשדה כרשום בדברי ה׳.
אשר בשדה, which are in the field, etc. This is to be taken literally; they all died because the Egyptians left them in the fields as mentioned in 9,6.
הויה – לשון הוה:
במקנך אשר בשדה – אבל לא לאותן שבבתים כדי להראות הפלא, והנה ישראל היו רועי המקנה אשר למצרים כמ״ש וימררו את חייהם וגו׳ ובכל עבודה בשדה, ובפרט כי עבודת מרעה הצאן שהיתה בזויה בעיניהם כמ״ש כי תועבת מצרים כל רעה צאן, בלי ספק שמסרוה לעם הנבזה בעיניהם, וכן מצינו שהיו אחי יוסף שרי מקנה על אשר לפרעה, והפלא היה שאעפ״י שמקנה בני ישראל היו מעורבים עם מקנה מצרים או סמוך להם, עכ״ז לא מת מהם גם אחד, ומה שאמר אח״כ שלח העז את מקנך, היינו אותם שהיו בבית בעת מכת הדבר, ואחרי סור המכה שלחום אל השדה לרעות:
דבר כבד מאד – מכה זו הפוכה ממכת הערוב, כי שם באו אליהם בעלי חיים טורפים שלא כמנהג, וכאן מתו אף הבהמות הרגילות אצלם, ואף זו ליסרם על עון ע״ז כי מת כל מקנה מצרים שהיו עובדים להם כידוע:
הנה יד ה׳ הויה – במכת הדבר ובמכת בכורות שהיתה בהן נטילת נשמה לא עשו משה ואהרן שום פעולה לסימן, לא הרמת המטה ולא דבר אחר, אך ייחסו המעשה אל ה׳ לבדו (הנה יד ה׳ הויה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים {להלן י״א:ד׳}).
הויה – בינוני משרש היה, ומצאנו הוֶה {נחמיה ו׳:ו׳} ולא אמרו הוָה שלא יתחלף עם מה שהוא שם דבר, כמו הוה על הוה תבא (יחזקאל ז׳:כ״ו).
דבר כבד מאד – אייכהארן אומר כי רבוי השרצים (כנים וערוב) גרמו הדבר כי ביצי השרצים מתפזרים באויר ונופלים עם הטל על צמח השדה, והבהמות באכלן את הירק חולות ומתות, והוא אומר ג״כ כי מקנה ישראל לא מת, מפני שישראל היו רועי צאן מימי קדם, והיו בקיאים בדרכי רפואות הבהמות; ואני לא אכחיש היות בזה חלק טבעי, אלא שנתלוה עמו חלק נִסִי ויוצא ממנהגו של עולם; והנה רבוי הכנים והערוב ושלא נתפשט הערוב בארץ גושן, היה דרך נס, והוא עצמו אולי היה סבה שלא מת מקנה ישראל.
the hand of the Lord will be on. With respect to the plagues of fatality [pestilence] and the striking of the firstborn [Exod. 11:4ff.], both of which involved loss of life, Moses and Aaron performed no action as a signal, neither the raising of the staff nor anything else. Rather, they attributed the act to God Himself: “The hand of the Lord will be on…” (this v.); “Near midnight I [the Lord] will go forth in the midst of Egypt” (Exod. 11:4).
will be (hoyah). The Hebrew is a participle of the root hayah (“to be”). We find [the alternate form] hoveh, but [its feminine] hovah was not used, so as not to be confused with a noun, as in, “Calamity [hovah] shall come upon calamity [hovah]” (Ezek. 7:26).
an exceedingly grave fatality. Eichhorn says that the large number of vermin (the lice and the mixture of animals) caused the fatality, for the insect eggs scattered in the air and settled with the dew on the vegetation of the field, and the [domestic] animals, after eating the vegetation, fell ill and died. He adds that the Israelites’ cattle did not die, since the Israelites had been shepherds for a long time and were experts in the ways of healing animals.
I do not deny that there was a natural aspect to this, except that along with it there was a miraculous aspect that went beyond the natural order of the world. The large number of lice and mixed animals, and the fact that the mixture did not spread into the land of Goshen, was in the way of a miracle, and this itself was perhaps the reason that the Israelites’ cattle did not die.
הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה בסוסים וגו׳ – כל סוגי הרכוש מנויים כאן: ״סוסים״, המייצגים את עוצמתה של המדינה; ״חמורים״, אמצעי התחבורה הפנימית השלווה; ״גמלים״ (״גמל״ – מלשון נגמל מחלב אמו), אשר יכולתם ללכת זמן רב ללא שתייה מכשירה אותם למסע שיירות במדבר, החיוני למסחר בין מדינות (עיין פירוש, בראשית יב, יד–יט; כא, ח); ״בקר״ ו״צאן״ – בהמות המספקות עבודה, מאכל, וכסות.
הויה, צורת הווה של ״היה״, שכמעט ואינה מופיעה פעם נוספת. היא מביעה פתאומיות, את העדרם של העבר והעתיד. ידו הנסתרת של ה׳ נגלית לפתע במציאות נראית לעין.
דֶבֶר – ״דבַר״ ה׳, המתקיים במיתתו הפתאומית של הנפגע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

במקנך אשר בשדה להלן פסוק י׳ פירש רש״י דהמכה לא שלטה אלא במקנה שבשדה ולא בבית, ויישב בזה מאין הגיע להם במכת שחין הסמוכה לה בהמות1, אלא משום הירא את דבר ה׳ הניס מקנהו לבתים. וקשה, א״כ היה למשה רבינו להזהיר כאן ׳ועתה שלח העז׳ וגו׳2, או המקרא היה לו לפרש כאן שהירא את דבר ה׳ הניס וגו׳. אלא נראה כהרמב״ן דכמו כן מתו כל אשר בבית, שהרי בפירוש כתיב (פסוק ו׳) ״וימת כל מקנה מצרים״, אלא3 לא היתה הגזירה רק על ״מקנה״ שמשמעו עדר שלם, כמו שכתבתי בספר בראשית (מז,יז) ולהלן (י,כו)4, משא״כ מי שיש לו בהמה יחידית לא היתה בכלל הגזירה, והיינו דכתיב ״כל מקנה מצרים״, ובזה נשארו כמה בהמות, ולפנינו יבואר עוד היאך נשאר גם ממקנה הרבה.
והא שדקדק משה לומר ״במקנך אשר בשדה״5, שלא יאמר שמתים בשביל שגדלים בעיר ושם האויר דחוק ומעופש על כן שלט בם הדבר, משום הכי אמר דאפילו ״אשר בשדה״ ימותו, להראות דרק של ישראל לבד ניצלו.
1. שהרי נאמר שם ״ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה״.
2. כך שואלים גם הגור אריה והנחלת יעקב בפסוק י׳, עיי״ש. ועיין בבכור שור ששואל, וז״ל: והדבר מגומגם בעיני, דנראה שהוא רוצה לומר שלא נשאר מקנה רק ליראים, ובברד מצינו שהיה מקנה אפילו לשאינם יראים, דכתיב ״ואשר לא שם לבו״ (פסוק כ״א). ועיין באור החיים בפסוק ה׳ שמיישב את הענין, וז״ל: ״וישם ה׳ מועד לאמר״, פירוש, הודיע אותם זמן המכה כדי שיכניסו המקנה מהשדות, וכמו שמצינו לו שעשה במכת הברד, ושם אמר ה׳ הדברים מפורשים דכתיב ״שלח העז״, וכאן אמר הדברים ברמז והוא מה שנתכוון לומר בתיבת ״לאמר״, פירוש, שיאמרו משה ואהרן שימת מועד זה לפרעה ולמצרים...
3. חוזרת שאלת רש״י מאין היו להם בהמות להפגע במכת השחין. עונה רבינו...
4. וכ״כ בבראשית (כו,יד).
5. והרי לפי הרמב״ן מתו כל המקנה, גם אלו ששהו בבית ולאו דוקא אלו שהיו בשדה.
בסוסים בחמורים בגמלים. מצאתי בשאמפולליון 196 Egypte שלא נמצא דמות גמל בכל ציורי מצבות מצרים הקדמונים, והחליט שלא היה ידוע בארץ מצרים, אלה דבריו ». »Mais un fait tres digne de remarque c' est qu' on ne retrouve sur aucun monument la figure ni la mention du Chameau habitant de l' Arable. Ce precieux animal parait avoir ete inconnu aux anciens Egyptiens pour leur service ואני אומר אין לא ראינו ראיה, וביותר כי רוב תשמישי הגמל לנסוע למרחקים, וציורי מצרים רובם מלחמות, ועבודות, וקרבנות לאלהים, ואולי רוב שנים יודיעו חכמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) במקנך – הרי זה כלל, שפרטיו מנויים אחריו – ״בסוסים בחמורים״ וגו׳.
אשר בשדה – אינו בא להוציא מכלל המכה את המקנה אשר בעיר, אבל בא לומר, שבדרך כלל המקנה בשדה; והשוה להלן פסוק יט.⁠1
הויה – בינוני מלשון הי״ה, וכל רק כאן. בכתבים מאוחרים יותר נגזרת צורה זו מלשון הו״ה.
דבר – המורה ל״יד ה׳⁠ ⁠⁠״, כוחו של ה׳ פעל בדבר כבד זה.
1. וראה רש״י לפסוק י, ושלא כראב״ע לפסוק ו (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ד) וְ⁠הִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔הי״י֔ בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְ⁠לֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּ⁠ל⁠־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃
Hashem will separate between the livestock of Israel and the livestock of Egypt, and nothing will die from all that belongs to the Children of Israel.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
הפלייה במכות (קישור לעיון) – שמות ח׳:י״ח-י״ט, שמות ט׳:ז׳, שמות ט׳:כ״ו, שמות י׳:כ״ג, שמות י״א:ז׳
[י] 1והפלה ה׳, כמו והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן (שמות ח׳:י״ח). (לקח טוב)
[יא] 2ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, דבר אחד לא נאמר, אלא דבר, שלא חוזק להם דבר מנכסיהן, שלא נשברו כליהן, שהשבר קרוי מיתה, שנ׳ (דברי הימים ב י״ד:י״ב) כי נשברו וגו׳ ולפני מחנהו. לא כמשו אילנותיהן, שהכמישה קרויה מיתה, שנא׳ היחיו את האבנים מערמות העפר. לא נפלה אבן מבתיהן שההריסה קרויה מיתה שנא׳ היחיו את האבנים מערמות העפר (נחמיה ג׳:ל״ד). אף לא רעב בא עליהן, שהרעב קרוי מיתה, שכן הוא אומר בירמיה וימת תחתיו מפני הרעב (ירמיהו ל״ח:ט׳). ולא מת אלא רעב. אף לא דאג אחד מהן, שהדאגה קרויה מיתה, שנא׳ וימת לבו בקרבו (שמואל א כ״ה:ל״ו). ולא מת אלא דאג, אף כאן הוא אומר ולא מת מכל לבני ישראל דבר. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[יב] 3ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לו לישראל תרעומת עליה שיש לו חלק בה היתה ניצולת, ובכך ידעו דינן של ישראל. (שמות רבה י״א ה)
1. כ״ה ברש״י לעיל ח יח, ולהלן לג טז. ובת״י: ״פלאין״. ובפי הריב״א: ״ומה שנאמר: והפלה ה׳, במכת דבר, ר״ל לפי שמשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע, לפיכך היה צריך הפלאה וסעד, ולא יתן המשחית לבוא״.
2. מדרש הגדול כאן, במדרש מנין (באו״מ כת״י וועטהיימר, דף טו. ואו״מ עמ׳ שה).
3. ראה לעיל ז קז, ולהלן יד. בשכל טוב: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה נצולת״. דורש ׳דבר׳ מלשון דיבור. וכעי״ז מפרש הרד״ל דברי השמו״ר: ״דרש ׳מכל לבני ישראל דבר׳, שהיו לבני ישראל לדבר דין ודברים עליהם״. וברש״ש: ״וממקנה ישראל אפילו מקצת ממנה לבני ישראל לא מתו״. ובספר מדרשי התורה לר״ש אשתרוק: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, רמז בזה בהמת ישראל בביתו של גוי שהיתה נשארת, או בהמת ארנונא שהיה לו לישראל שותפות בתוכה, לא היתה לוקה, וזה שאמר: ׳עד אחד׳, ר״ל אפילו בגוף אחד שהיה משותף, היתה שולטת ההשגחה״. וכ״ה בשכל טוב: ״עד אחד, כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמה של שותפות״.
וְיַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין בְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי וְלָא יְמוּת מִכֹּלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּעַם.
Hashem will distinguish between the livestock of theIsrael and the livestock of Egypt. None belonging to the Children of Israel will die.’

וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר
וְיַפְרֵישׁ ה׳ בֵּין בְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי וְלָא יְמוּת מִכּוֹלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּעַם
כֹּל – כֹּל, כּוֹלָא
א. ״וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״מִכּוֹלָא״, אבל ״וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם״ (פסוק ו) ״כֹּל״, מהו הכלל בדבר? יא״ר סבר שבתרגומו ״מִכּוֹלָא״ רמז למדרש: ״מהו ולא ימות מכל לבני ישראל דבר? אפילו בהמה שהיה ביד גוי והיה לישראל תרעומת עליה, שיש לו חלק בה, היתה ניצולת ובכך ידעו דינם של ישראל״ (שמות רבה יא ד). ו״מרפא לשון״ כתב ש״מִכּוֹלָא״ נדרש להפריד באל״ף בין שתי הלמדין ״מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. ואולם לדעת ״עוטה אור״ (כלל ט) כּוֹלָא היא צורה מיודעת וכאן שנאמר מִכָּל שמשמעו מֵהַכֹּל תרגם ביידוע. וכן כתב ״מתורגמן״ (ערך כל):
כל מלת כָּל הנקודה בקמץ והיא שיש לה מקף מתורגם גם כן כָּל... ואם היא בחולם ואין לה מקף מתורגמת גם כן בחולם: כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף (בראשית ז יד) כֹּל צִיפַּר כָּל דְּפָרַח...
אבל כשהיא עם אותיות בכל״ם הפתוחים כמו בַּכֹּל, הַכֹּל, [או] מִכֹּל מתורגמים כּוֹלָא, כמו וָאֹכַל מִכֹּל (בראשית כז לג) וַאֲכַלִית מִכּוֹלָא, אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד א) יָת אַבְרָהָם בְּכוֹלָא.
דָּבָר – מִדָּעַם, פִּתְגָּם
ב. ״וְלֹא יָמוּת ... דָּבָר״ – ״מִדָּעַם״, כלעיל ״אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר״ (שמות ה יא) ״לָא יִתְמְנַע מִפּוּלְחָנְכוֹן מִדָּעַם״, כתרגום הקבוע לתיבת מְאוּמָה שמשמעה כְּלוּם, מַשֶּׁהוּ, דְּבַר מָה כגון ״וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה״ (בראשית כב יב) ״וְלָא תַעֲבֵיד לֵיהּ מִדָּעַם״. ופירש ״הכתב והקבלה״ שתרגומו מִדָּעַם ״מְמַעֵט יותר מאשר אחרי זה וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד. וטעמו: לא בלבד שבהמה אחת כולה לא תמות, גם מיתת אבר אחד ממנה לא תהיה. כל ביטול והפסק כח חיות נקרא מיתה כמו וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ (שמואל א כה לז)״.⁠1
אבל בפסוק הבא ״מָחָר יַעֲשֶׂה ה׳ הַדָּבָר הַזֶּה״ תרגם ״פִּתְגָמָא הָדֵין״, כי שם דָּבָר בא בהוראת עִנְיָן, מַעֲשֶׂה, שתרגומו פִּתְגָּם דוגמת ״אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה״ (דברים יז ה) ״יָת פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין״.
1. וכן בגמרא בבא קמא סה ע״א ״מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא״ (מהרה״ג אביגדר נבנצל).
אויפרש י״י ביני בעיריהון דמצריי וביני בעיריהון דישראל ולא ימות מכל לבני ישראל מדעםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ויפרש... מכל״) נוסח אחר: ״ויכסי מימריה די״י בין נכסיהון דישראל ובין נכסיהון דמצראי ולא ימות מן בעיריהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדעם״) גם נוסח חילופי: ״פתגם״.
ויעבד י״י פלאין בין גיתי דישראל ובין גיתי דמצראי ולא ימות מכל לבני ישראל מידעם.
And the Lord will work wonders between the flocks of Israel and the flocks of the Mizraee, that not any of those which belong to the sons of Israel shall die.
ויעש י״י פלאים בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר.
(א-ג)
[ד] וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ – וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה, הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה – לָמָּה הֵבִיא לָהֶן דֶּבֶר, לְפִי שֶׁשָּׂמוּ יִשְׂרָאֵל רוֹעֵי בָּקָר וְרוֹעֵי צֹאן וְכָל בְּהֵמָה, בֶּהָרִים וּבַמִּדְבָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹא יִפְרוּ וְיִרְבּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אָבִיא עֲלֵיכֶם רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה.
(ד) מַהוּ וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר – אֲפִלּוּ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה בְּיַד מִצְרִי וְהָיָה לוֹ לְיִשְׂרָאֵל תַּרְעוֹמוֹת עָלֶיהָ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ, הָיְתָה נִצֹּלֶת, וּבְכָךְ יָדְעוּ דִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
ויבין אללה בין מואשי בני אסראיל ומואשי אלמצריון ולא ימות שי מן ג֗מיע מא הו לבני אסראיל.
ויבדיל ה׳ בין מקנה בני ישראל ומקנה המצריים, ולא ימות דבר מכל אשר לבני ישראל.
והפלה – והבדיל.
והפלה – HE WILL SEPARATE.
והפלה ה׳ – כמו והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן (שמות ח׳:י״ח).
והפלה ה׳ – ה׳ כתיב, ואין לדרשו בלשון פלאות, ולא בלשון העלמה, כגון כי יפלא [ממך] דבר (דברים יז ח), זולתי בלשון חיפוש, ודומה לו בלשון תרגום לא תפאר אחריך (שם כד כ), לא תפלי בתרך, וכן בערתי הקודש (שם כו יג), פליתי מעשר קודשא. ובדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר, דכולהו לשון חיפוש, והכי משמע ויחפש דבר הקדוש בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים להסגיר לדבר מקנה מצרים ולהניח מקנה ישראל:
ולא ימות מכל לבני ישראל – אפי׳ בהמה של שותפות ניצולת ע״י ישראל:
דבר – אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה ניצולת:
והפלה – והבדיל. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠1
1. השוו רש״י שמות ט׳:ד׳
והפלה – דבר – יאמר על ענין דברים מחוברים, כמו: הדבר אשר דבר י״י (ירמיהו מ״ו:י״ג), גם יאמר על יש כמו זה, וכמוהו: לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳).
AND THE LORD SHALL MAKE A DIVISION…NOTHING. The word davar (nothing)⁠1 is used in reference to many words joined together, as in ha-davar (the word)⁠2 in The word that the Lord spoke to Jeremiah (Jer. 46:13). It is also used in reference to a thing, as in our verse. Davar in thou hast not lacked a thing is similar (Deut. 2:7).
1. Literally, a thing.
2. God spoke many words to Jeremiah. Thus Scripture should have read, ha-devarim, as in eleh ha-devarim (these are the words) (Deut. 1:1). Thus Ibn Ezra explains that davar can refer to many words.
והפלא1 וג׳ – זה לשני טעמים, אחד מהם ההשגחה בישראל, והשני חוזק הנס2.
1. קמב. כך בכתה״י, ולשון הכתוב בה״א: והפלה. וכנראה שאשיגרא דלישנא הוא מהכתוב בדברים (כח:נט): ׳והפלא ה׳ את מכתך׳, ואכן לפי תרגום אונקלוס כאן ושם, ענין שניהם שוה לשון הבדלה, וכן חיברם הרד״ק בשרשיו (שרש פלה, ועי׳ לרבי יונה ן׳ ג׳נאח בשרשיו שהאריך בזה), ויתכן שיש ללמוד מכאן שכך סבר רבנו. ואמנם לתפסיר רס״ג ׳הפלה׳ כאן הוא ענין הבדלה, ו׳הפלא׳ שבדברים שם הוא ענין פלא, וכך פירש ראב״ע שם בעקבותיו.
2. קמג. רצונו בזה שלבד מעצם התועלת שבהצלת מקנה ישראל, היא גם מהוה נס בתוך נס כמו שביאר לעיל (ז:ה) ע״ש.
והפלה – בה״א.
והפלה, "He will make a distinction;⁠" [the word is spelled with the letter ה at the end, not the letter א. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

והפלה – ב׳ במסורה. הכא ואידך והפלא ה׳ את מכותך לומר מה התם מכה בגוף אף הכא מכה בגוף. ולהכי כתיב הכא בה״א דלאחר ה׳ מכות לקו בגופן בשחין שהיא מכה ששית והתם כתיב באל״ף ללמד שמופלא שבדיינין קורא וילפינן התם מהכא דמי שלקה ושנה אין מתרין בו דכל מכה שלישית היתה בלא התראה.
ולא ימות מכל לבני ישראל דבר – כי אנשי מקנה היו (בראשית מ״ו:ל״ב), והיה הפסד גדול מאד אם ימות מקניהם.
והפלה ה׳ בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר והרי זו הפלאה נפלאה מהראשונה שאפי׳ במקום אחד יפלה ה׳ בין מקנה למקנה. זהו שנאמר וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד.
ידוע תדע שיפלא בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים שמקנה מצרים ימות וממקנה ישראל לא ימות דבר ר״ל לא צאן ובקר ולא סוסים וחמורים וגמלי׳ והיתה המכה הזאת מתיחסת לרשעתו כי הוא החזיק במקנהו וימיתהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וְהִפְלָה: בה״א, ובפ׳ כי תבוא והפלא באל״ף, מסורת כאן, ובתילים סי׳ יו״ד. [והפלה].
והפלה ה׳ – והבדיל, והיתה ההפלאה הזאת בערוב ובדבר, לפי שהם עונשים טבעיים ונהוגים בעולם, אבל עתה באו בדרך פלא, והפלא היה שהבדיל בין מצרים ובין ישראל, ולכן גם בערוב אמר והפליתי ביום ההוא וכו׳:
ולא ימות וגו׳ דבר – תרגומו מדעם, כמו אין נגרע מעבודתכם דבר, כלומר כל שהוא (עטוואס, דאס גערינגסטע) וממעט יותר ממה שאח״ז לא מת אחד. וטעמו לא בלבד דבהמה אחת כלה לא תמות. אף גם מיתת אבר אחד ממנה לא תהיה (אבשטערבען) כל בטול והפסק כח חיות נקרא מיתה כענין וימת לבו בקרבו, וגם המצורע נקרא מת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) והפלה ה׳ – כבר בארתי (ז יד) שסדר השני של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית, ותחלה באר ההשגחה הפרטית על ישראל בעצמם כמ״ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ועתה הוסיף לברר שההשגחה מתפשטת גם על מקניהם וקנינם עד שיפלה בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר פי׳ במדרש אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לישראל טענה עליה שי״ל חלק בה היתה נצלת, ר״ל שיש הבדל בין מקנה ישראל ובין לשון מכל לבני ישראל, מקנה הוא רק מה שהוא ברשותו והוא קנינו לא מה שהוא ברשות המצרי, אבל הלשון מכל לבני ישראל כולל אף שאינו ברשותו ולא כולה שלו רק שי״ל איזה טענה על חלק שבה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(4) THE LORD WILL DISTINGUISH, Inasmuch as the second sequence of plagues was intended as a demonstration of special divine providence acting, it is explained, first of all, that God's special supervision is extended to the people of Israel – recall (8:9), I will put a division between My people and your people; and then it is explained that at this particular time protective supervision was extended also to their livestock and property, with the result that He would distinguish between the herds of the Israelites and the herds of the Egyptians – and nothing will perish of all that which belongs to the children of Israel.
The Midrash elaborates1 that spared as well would be any animal regarding which an Israelite claimed part ownership, even if it was in the possession of a Egyptian. This is conveyed in the difference between the herds of the Israelites, referring to livestock wholly owned by Israelites, and in their possession – i.e., not including Israelite-owned cattle in Egyptian hands – and all that which belongs to the children of Israel, i.e., including Israelite property not in Israelite hands, and such as was not entirely Israelite property, that is, against which an Israelite had a claim.
1. Ex. R. 11:4.
{והפלה ה׳: הוצרך לפרש במכה זו שלא יגע בישראל, משום שמאז הוקל הסבלות1 אע״ג שעדיין היו עובדים, נמצאו הרבה מישראל שלא רצו לצאת ממצרים, כמבואר להלן (יד,יב)2, משום הכי פירש דמ״מ לא נגעה בהם המכה עד מכת חושך והיה3 הדבר מכלה את המסרבים לצאת.}
בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים: כבר ביארנו כמה פעמים4 דשתי פעמים ״בין״ מורה על הבדל אמצעי, וגם דייק הכתוב ״מקנה ישראל״ ואח״כ אמר ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״5, ולא דבר ריק הוא. אלא משום שיבואר בסמוך פסוק ז׳ בדיוק הכתוב, שאפילו מה שהיה לכשרים6 שבישראל טובת הנאה ממקנה אנשי מצרים7 לא שלטה בהם המכה, וזה לא היה אלא אם היו כשרים מצד עצמם שמכונים בשם ״ישראל״8, משא״כ כלל האומה שמכונים בשם ״בני ישראל״. וא״כ היה הבדל אמצעי9 ״בין מקנה מצרים״ שמתו לגמרי, ״ובין מקנה ישראל״ שאפילו בשביל טובת הנאה שלהם שאך נקראו על שמם ניצולו. אבל מקנה אומה אחרת שלטה בהם המכה אך לא בחוזק כל כך.
וגם פירש ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״, אפילו מה שביד10 הרשעים11 לא ימות משום12 כדי ״יכין רשע וצדיק ילבש״13, שהרי אח״כ שימותו הרשעים יהיו נשארים המקנה ביד יורשיהם הצדיקים. משא״כ מה שקבלו הרשעים עסק במקנה מצרים לא ניצולו כמו שיבואר לפנינו14, שהרי זה לא יגיע לטובת היורשים. (ולזאת המכה לא הוצרך לעשות פדות וכופר15).
1. כפי שכתב רבינו לעיל (ח,כח).
2. ״הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים״.
3. ורק במכת חושך היה הדבר...
4. לעיל (ח,יט), ועיי״ש עוד.
5. כאן כתוב ״ישראל״ וכאן ״בני ישראל״, כאן ״מקנה״ וכאן ״מכל... דבר״ אפילו שאינו מקנה.
6. רק לכשרים.
7. כגון בהמת מצרי המושכרת ביד ישראל.
8. כך שיטת רבינו במקומות רבים בספר בראשית.
9. ״והפלה ה׳⁠ ⁠⁠״.
10. כלומר, בהמתם ממש.
11. שבישראל, שמ״מ קרויים ״בני ישראל״.
12. מדוע א״כ לא מתו המקנה של רשעי ישראל (״בני ישראל״).
13. ע״פ איוב (כז,יז).
14. בפסוק ו׳ מבאר רבינו שרק ״ממקנה ישראל (שהם הצדיקים) לא מת עד אחד״ כשהכוונה שם לבהמה של מצרים שהיתה מושכרת ביד הישראל.
15. כמו במכת הערוב ״ושמתי פדות בין עמי ובין עמך״ (ח,יט).
והפלה – הראוי באל״ף מלשון והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) שענינו מפורש ומכוסה מדעת בני אדם, וכן עיקר הוראת פלאות, והיא נפלאת בעינינו (תהלים קי״ח:כ״ג), לא נפלאת היא ממך (פרשת נצבים), ומזה בלשון חכמים ולא יפלה את כליו (משנה שבת א׳:ג׳) יפריש מהם הכנים, אף כאן והפלה – והפריש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) מכל לבני ישראל – במקום ״מכל אשר לבני ישראל״.
וְהִפְלָ֣ה – The word wehiphlâ occurs 2 times in Tanakh, 1 time spelled וְהִפְלָ֣ה, ending with a hēʾ (Exodus 9:4), meaning “and distinguished” from the root פלה, and 1 time spelled וְהִפְלָ֤א, ending with an ʾāleph (Deuteronomy 28:59), meaning “and did wondrously” from the root פלא.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קראאבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(ה) וַיָּ֥⁠שֶׂם יְהֹוָ֖הי״י֖ מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ הַדָּ⁠בָ֥ר הַזֶּ֖⁠ה בָּאָֽרֶץ׃
Hashem has set an appointed time, saying, 'Tomorrow Hashem will do this thing in the land.'"
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[יג] 1וישם ה׳ מועד וגו׳, לא לפתאם הביא עליהם המכה. (לקח טוב)
1. להלן אות נז. בשכל טוב: ״לא הביא המכה עליהם פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה שקובעין זמן, ועוד כשצריכין קובעין זמן אחר זמן, וכה״א (ירמיה מו יז): קראו שם פרעה [מלך מצרים] שאון העביר המועד״.
וְשַׁוִּי יְיָ זִמְנָא לְמֵימַר מְחַר יַעֲבֵיד יְיָ פִּתְגָמָא הָדֵין בְּאַרְעָא.
Hashem has set a time, saying, ‘Tomorrow Hashem will do this thing in the land.’”
ושוי י״י זמן למימר מחר יעבד י״י פתגמייא הדיןא בארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י פתגמייא הדין״) גם נוסח חילופי: ״מימריה די״י סימנא הדין״.
וקבע י״י זימנא למימר מחר יעביד י״י ית פיתגמא הדין בארעא.
And the Lord set a time, saying, Tomorrow will the Lord do this thing in the land.
ויקבע י״י מועד לאמר מחר יעשה י״י את הדבר הזה בארץ.
וצייר אללה וקתא קאילא גדא יצנע אללה הד֗א אלאמר פי אלבלד.
וקבע ה׳ זמן לאמור: מחר יעשה ה׳ את הדבר הזה בארץ.
וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ 1(את) הדבר הזה בארץ. לא לפתאום הביא עליהם המכה.
1. את הדבר הזה. וכ״ה גם בכ״י פלארענץ ופ״ב. ובקרא ליתא למלת ״את״ ובמסורה י״א חסר את בלישנא, וביב״ע תרגם ית פתגמא כאלו הי׳ כתוב לפניו את הדבר.
וישם ה׳ מועד – אין מועד אלא זמן קבוע:
לאמר – לומר לפרעה ולעבדיו. מחר יעשה ה׳ (את) הדבר הזה בארץ. לא הביא עליהם המכה פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה, שקובעין זמן, ועוד כשנצרכין קובעין זמן אחר זמן, וכה״א קראו שם פרעה שאון העביר המועד:
מועד לאמר – שלא יאמרו מכת מדינה היא.
מועד לאמר [THE LORD HAS FIXED] A TIME: So that they will not say that it was a natural disaster.⁠1
1. See Rashbam's comm. to 8:15 where he explains that Pharaoh and his magicians were unmoved by the plague of lice, about which they had received no earlier warning. Accordingly Moses now gives an explicit warning about when the plague of pestilence will begin. See similarly the comm. to 8:19, s.v. למחר.
Cf. the complex explanation of Sekhel Tov who sees in this verse a reference to standard court procedure, where the court gives the accused a certain amount of time to arrange payment. And see LT's explanation ad 9:18 that the warnings that something would happen "tomorrow" were done to toy with Pharaoh and make him suffer more psychologically.
וישםא – שם קצב וזמן לתחלת האות.
א. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176 הושמטה המלה ״וישם״.
AND THE LORD APPOINTED. He set a fixed time for the sign to begin.⁠1
1. So that the Egyptians would not think that the plague came about by accident (Krinsky).
[אנראה לי, לפי שאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים {לעיניהם} (שמות ח׳:כ״ב), דנראה שהוא ירא מהם, אמר הקב״ה: אתה ירא להמית יראתם, עתה אמור להם שאשלח דבר ביראתם לעיניהם.
וישם ה׳ מועדב – אמר: הוא אמר שתעשו חג ומועד וזביחה בארץ, למחר יהיה מועד זביחת תועבתם בארץ, שימותו בדבר. משם [ואילך] לא הייתה מכה שלא לקו תועבותם, כי היה השחין באדם ובבהמה, והברד הרג הבהמות, והארבה אכל כל ירק עשב מאכל הבהמה, ובג׳ ימי החושך לא ניתן תבן לבהמות, ומכת בכורות הייתה אף בבהמות, וגם צוה הקב״ה לקחת שה לבית אבות (שמות י״ב:ג׳) לעיניהם, ולתת דמו על המשקוף והמזוזות בפרהסיא. הגה״ה.]
א. ביאור זה מופיע לאחר הביאור לפסוק ו׳, גם בכ״י מינכן 52 וגם בליקוט אוקספורד-מינכן.
ב. ד״ה זה מופיע בכ״י לאחר הביאור לפסוק ו׳ והביאור השני לפסוק ג׳.
[It appears to me, since Moshe said: “if we sacrifice the abomination of Egypt {before their eyes}” (Shemot 8:22), that it seemed that he was afraid of them, [so] the Blessed Holy One said: You are afraid to kill what they fear; now say to them that I will send a plague upon what they fear [i.e. their gods] before their eyes.
וישם ה׳ מועד – HASHEM SET AN APPOINTED TIME – He said: he [Paroh] said you should make a holiday and festival and sacrifice in the land; TOMORROW there will be a festival of sacrifices of their abomination in the land, for they will die of plague. From then on there was no longer a plague in which their abominations were not smitten, because boils were on humans and animals, and the hail killed the animals, and the locusts ate all green herbs, food of the animals, and in the three days of darkness no hay was given to the animals, and the plague of the firstborn also included the animals, and the Blessed Holy One also commanded to take a sheep per household (Shemot 12:3) before their eyes, and to place its blood on the lintel and the doorposts publicly. {A glossed annotation.}]
וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ – היה לו לומר מחר אעשה או שיאמר מחר יהיה הדבר הזה בארץ. וע״ד הפשט יאמר כי השי״ת שם מועד למשה לאמר לישראל מחר יעשה ה׳ הדבר הזה בארץ.
וע״ד הקבלה וישם ה׳, יעשה ה׳, הכונה הוא ובית דינו וכבר הזכיר למעלה בית דינו במה שהזכיר הנה יד ה׳ הויה, והוא השם המיוחד המיעד, ומצינו כיוצא בו (שמות ט״ז:כ״ח) ויאמר ה׳ אל משה עד אנה מאנתם וגו׳ ראו כי ה׳ נתן לכם השבת והיה ראוי לומר אנכי נותן וכן רבים.
וישם ה' מועד לאמור מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ, "God appointed a set time, saying: "God will carry out this matter in the land tomorrow.⁠" Why this cumbersome language? All the Torah had to write was: "Tomorrow I will do it.⁠" The plain meaning of this verse is that God gave Moses the date on which this plague would occur and he was to tell the Israelites the date, i.e. on the following day.
A kabbalistic approach: The apparent repetition וישם ה', ה' יעשה, "God (set) determined, God will do,⁠" refers to God Who together with His celestial tribunal would orchestrate this plague. God's celestial tribunal had already been mentioned at the beginning of the paragraph with the word הנה יד ה' הויה. This is not the only time when mention of God in the third person rather than quoting God in the first person means that the reference is to God's celestial tribunal. Another example of this is found in Exodus 16,29 where the words ראו כי ה' נתן לכם השבת, "see, for the Lord has given you the Sabbath,⁠" instead of "I have given you the Sabbath" refer to the same thing. There are many such examples. .
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואמנם אמרו אחר זה וישם ה׳ מועד וגו׳ אינו מכלל דברי משה שאמר כן לפרעה אבל הוא הודעה שהודיעתנו התורה שהשם זכר שפרע׳ לא יחלה פני משה שיעתר אל השם להציל את מקנהו מהדבר מיהר את המכה ולא רצה שתתאחר ימים או עשרה אבל מיד שם מועד.
וישם ה׳ מועד לאמר – פי׳ הודיע אותם זמן המכה כדי שיכניסו המקנה מהשדות וכמו שמצינו לו שעשה במכת הברד, ושם אמר ה׳ הדברים מפורשים דכתיב (פסוק יט) שלח העז וגו׳ וכאן אמר הדברים ברמז, והוא מה שנתכוון לומר בתיבת לאמר פירוש שיאמרו משה ואהרן שימת מועד זה לפרעה ולמצריים כי הוא תכלית המכוון כמו שפירשנו.
וישם ה' מועד לאמור, God appointed a set time, etc. He informed the Egyptians of when the plague would strike to enable them to bring their livestock indoors as we also find when the plague of hail struck (9,19). In that instance God told the Egyptians outright to bring their animals indoors to protect them, whereas here He only hinted at this. The hint is expressed in the Torah by the word לאמור. This meant that Moses and Aaron were to inform both Pharaoh and the Egyptians of the timing of that plague.
מועד – זמן קצוב כדי שלא יאמרו מקרה הוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) וישם ה׳ מועד – מפני שבכל המכות שיעד שיבואו מחר כמו הערוב והברד והארבה יצאה הגזרה תיכף, ובמקצתם התחיל ההכנה לזה תיכף, כמ״ש בערוב ובארבה, וזה לא אפשר במכת דבר, שאם היה דובר הגזרה תיכף, היה המשחית משחית תיכף, וכן בכל המכות היה לו עת לשוב גם אחר שחלה המכה, לא כן בדבר שאם תחול המכה יכלו כולם ברגע אחד [כנ״ל פסוק א] לכן שם מועד שעד מחר יש לו עת לשוב ותחדל המכה מלבא, וע״כ אמר מחר יעשה ה׳ שעד מחר לא יעשה את הגזרה, כי תיכף שיעשה, הגזרה הוא העשיה, וכמש״פ ביחזקאל (סי׳ יב) במ״ש כי אני ה׳ אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה, ר״ל שכאשר ייעד גזרה על ימים העתידים, יאמר אל הנביא שבזמן העתיד אז ידבר את הגזרה, כי אם ידבר את הגזרה עתה, דבורו של ה׳ הוא העשיה, ויש לרמז שעז״א וישם ה׳ מועד לאמר, שמחר יאמר ויגזור הגזרה, ובזה יעשה את הדבר בארץ שהאמירה היא העשיה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(5) THE LORD HAS SET A FIXED TIME. Regarding all the other plagues whose occurrence was fixed a day before their onset – e.g., the Beasts, Hail, Locusts – the decree came at once, i.e., a day before, and in some instances, certain preparatory steps were also taken then, as for the plague of Beasts and of Locusts. For the Epidemic, however, this could not be the case, the reason being that while in those other instances, Moshe had time to return to Pharoh even after the particular plague had begun, if here the decree had been issued at once, the epidemic would have done its destructive work at once, killing all the cattle instantly.
{Particular significance of God having set 'a fixed time' especially for this plague?}
Accordingly, God set a fixed time, giving Pharoh until the next day to reverse himself and prevent the plague from striking. Thus, tomorrow the Lord will do this thing. Inasmuch as the enactment of the decree would be tantamount to its implementation, simultaneously, it would not be decreed until the following day.
Elsewhere in Holy Writ we find, similarly,⁠1 I am the Lord, and I shall speak; whatever word I shall speak, it shall be done ... I will speak the word, and will perform it. That is, whenever a decree was set for days in the future, He would inform the prophet that He will be proclaiming that decree at such and such a time in the future, rather than in the present, inasmuch as the word of God is its implementation.⁠2
In the present instance, this is indicated by, "The Lord has set a fixed time, saying,⁠" i.e., that He would be "saying,⁠" setting forth the decree, on the following day. "Saying' being synonymous with implementation, it will be then that He will do this thing in the land.
1. Ezek. 12:25.
2. This decoding of biblical language can be seen as explicitly indicated throughout the first chapter of Genesis, namely, God said, "Let there be (light); and there was (light). That is, the words and there was inform us that "God said, Let there be ...,⁠" means implementation. The distinction in the human domain between producing merely words and actualizing their content in concrete form, i.e., implementation, is not applicable in the context of divine activity.
מחר יעשה וגו׳: כדי שבין כך ימכרו המצריים מקניהם בזול לישראל1, ומכאן בא לישראל בצאתם ממצרים צאן ובקר מקנה כבד מאד כדכתיב להלן (יב,לח).
1. ע״פ רבינו הקב״ה ציוה לומר למצרים על המועד הזה, וכך משמע מדברי הרשב״ם והאור החיים, נגד דעת רבינו בחיי והאברבנאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) לאמר – גם במכה הקודמת קבע ה׳ את מועד התרחשותו למחרת היום, וכן בברד ובארבה, אבל לא כן בדם ובצפרדע. באותן המכות שהיו יכולות להיות תופעות שבדרך הטבע, בהן היה צריך לקבוע מועד לא-מיידי, כדי שפרעה יכיר, כי אמנם מכות שנשלחות על ידי ה׳ הן. כי אילו נקבע מועד התרחשות המכה לאותו יום עצמו, יכול פרעה לחשוב, שכבר הבחין משה בנחיל ערוב המתקרב, או כבר הבחין בתסמוני הדבר בבהמות; ובדומה בברד ובארבה. על ידי קביעת המועד למחר הוצאה כל תופעה טבעית מכלל חשבון. ואולם בדם וצפרדע,⁠1 שהם כשלעצמם מכות על-טבעיות, לא היה צורך בקביעת מועד התרחשותן מראש.
1. כך כותב המחבר כאן, אף כי מדבריו בריש פרק ח לא משתמע כך (המ׳).
וישם ה׳ מועד לאמר מחר יעשה ה׳ הדבר בארץ – כי במכוון עשה השי״ת הדבר הזה כדי שימכרו המצרים את בהמתם לבני ישראל ולא ימותו וכן היה כי מכרו כל בהמתם ובנ״י נהגו בהן טובת עין ונתנום אח״כ למצרים ולכן בושו אחרי זה להשיב פניהם ריקם בשאלם מלבושים וכלי כסף וזהב.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ו) וַיַּ֨⁠עַשׂ יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־הַדָּ⁠בָ֤ר הַזֶּ⁠ה֙ מִֽמׇּ⁠חֳרָ֔ת וַיָּ֕⁠מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּ⁠קְנֵ֥ה בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא⁠־מֵ֥ת אֶחָֽד׃
Hashem did this thing the next day, and all1 the livestock of Egypt died, but of the livestock of the Children of Israel not one died.
1. all | כֹּל – See Ibn Ezra that the connotation is "most", for Shemot 9:19 testifies that even after the plague the Egyptians still had livestock. See Melakhim II 19:35 for similar usage. Cf. R. D"Z Hoffmann: "from all the types of livestock", or R"Y Bekhor Shor that the verse's intent is: "all the livestock that died was of the Egyptians".
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
מכת דבר – תהלים ע״ח:נ׳
[יד] 1וימת כל מקנה מצרים, אע״ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. (שכל טוב)
1. וכן באע״ז: ״כל מקנה מצרים רובו, וכן תמצא בברד: את כל עשב השדה״. ובפיה״ק: ״כמו: וכל הארץ באו מצרימה״. ובמנחה בלולה: ״כמו: כולנו מתים״. וראה מנחות (יא:), ובכורות (ג.) פליגי אם ׳כל׳ משמעו כולו ממש או אפילו מקצתו. ובספר הישר: ״ולא נותר ממקנה מצרים זולתי אחד מעשר״. ובהדר זקנים וחזקוני: ״כלומר כל המת היה ממקנה מצרים״.
וַעֲבַד יְיָ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי וּמִית כָּל בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי וּמִבְּעִירָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חַד.
Hashem did this thing on the next day, and all the livestock in Egypt died, but of the livestock of the Children of Israel, not one died.

וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד
וַעֲבַד ה׳ יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי (ח״נ: דְּמִצְרָיִם) וּמִבְּעִירָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא מִית חַד
א. ״מִמָּחֳרָת״ – ״בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״ ולא ״מִיּוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״ כהערת המסורה: ״ממחרת – כל תרגום אוריתא בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי, לית ביה מִיּוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״.⁠1
מָחָר ומָחֳרָת
ב. לדעת המדקדקים מָחָר ומָחֳרָת משמעם זהה: ״מָחָר הוא היום שיבוא אחר היום שהוא בו. ויש שאינו בקרוב כי אם לאחר זמן רחוק: כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר (דברים כ ו). ויש בתוספת תי״ו: וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת (במדבר יא לב). וכן בסמוך: מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (במדבר לג ג) אלא שזה קמוץ וזה פתוח מפני הסמיכות״.⁠2
אבל אונקלוס מבחין ביניהם: מָחָר מתורגם כצורתו כבפסוק הקודם ״מָחָר יַעֲשֶׂה ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״מְחַר יַעֲבֵיד ה׳⁠ ⁠⁠״, וכמוהו גם מָחָר שלאחר זמן דוגמת ״כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר״ – ״אֲרֵי יִשְׁאֲלִינָּךְ בְּרָךְ מְחַר״. אבל מָחֳרָת מתורגם יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי כגון ״וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה״ (בראשית יט לד) ״וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי״.
זהו תרגום מושכל: מצד אחד הוא מבחין בין מָחָר ומָחֳרָת ואינו מתרגמם בשווה. מנגד, מכיוון שמָחָר דומה בצלילו לתיבת אַחַר שתרגומו בָּתַר כגון ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ (בראשית טו א) ״בָּתַר פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין״, תרגם מָחֳרָת – יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי, בשמירת המשמע ובדמיון צלילי.
יתר על כן, אונקלוס מבחין גם בין מָחֳרָת בנפרד ובקמץ לבין מָחֳרַת בסמיכות ובפתח כדברי ״מתורגמן״ (שורש מחר):
וכל לישנא מָחֳרָת ומִמָּחֳרָת מתורגם יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי. חוץ מן הפתוחים והם הסמוכים לה״א כמו מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת (ויקרא כג יא) – מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (במדבר לג ג) מתורגם מִבָּתַר פִּסְחָא ואינם מתורגמים מִבָּתְרוֹהִי. ולכן מִמָּחֳרָת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי (שמואל א כ כז) שהרי״ש קמוצה, מתורגם כחבריו בְּיוֹמָא דְבָתְרוֹהִי דְּהוּא עִבּוּר יַרְחָא תִּנְיָנָא.⁠3
כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם – של המצרים בלבד?
ג. אונקלוס מבחין בין ״מִצְרָאֵי״ כשם האומה ל״מִצְרָיִם״ כשם הארץ, כמבואר להלן (שמות יג ז). נמצא שחילופי הנוסחים בתרגום ״וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם״ משקפים הבדל משמע: לרוב הנוסחים ״וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״, הַדֶּבֶר פגע בבהמתם של המצרִים בלבד. ואולם לנוסחי המיעוט ״וּמִית כֹּל בְּעִירָא דְּמִצְרָיִם״, כל הבהמות שבמצרים מתו, גם בהמתן של אומות אחרות.
ומסתבר שנוסח ״בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״ הוא הנכון. כי רק על מכת בכורות שבה מודגש ״וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות יב כט) דרשו חז״ל ״אפילו ממקומות אחרים״ (מכילתא דר״י, פסחא יג) כלומר, המכה פגעה בארץ מצרים כולה ולא רק בבני העם המצרי. אבל בשאר המכות לא דרשו כך, ולכן מסתבר ש״מקנה מצרים״ זהו ״בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי״, בהמתם של המצרים בלבד.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 103.
2. רד״ק ״שרשים״ מחר, ובדומה גם ריב״ג, ״שרשים״ מחר.
3. ״מתורגמן״ ניקד מִמָּחֳרָת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בקמץ כי הוא פירש ִוַיְהִי מִמָּחֳרָת, [ביום] הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי [ואין מִמָּחֳרָת נסמכת אלא נפרדת]. וכן פירש ריב״ג (״שרשים״, מחר) אלא שקיים את נוסח המסורה מִמָּחֳרַת בפתח וכתב: ״אבל אָמְרֵנוּ במלת מִמָּחֳרַת שאינה נסמכת אל הַחֹדֶשׁ, הוא בענין בלבד לא בלשון, כי בלשון נסמכת היא כי היא בפתח״.
ועבד י״י ית פתגמא הדין מן יומא דבתרא ומית כל בעיריהוןא דמצריי ומבעיריהוןב דבני ישראל לא מית אףג לא חד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״נכסיהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומבעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״ומנ⁠{כ}⁠סהון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף״) גם נוסח חילופי: ״אוף״.
ועבד י״י ית פיתגמא הדין ליום חרן ומית כל בעירא דמצראי ומבעירא דבני ישראל לא מית חד.
And the Lord did that thing the day after, and all the cattle of the Mizraee died; but of the cattle of the sons of Israel died not one.
ויעש י״י את הדבר הזה ליום המחרת וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד.
פצנע אללה הד֗א אלאמר מן גד ומאת ג֗מיע מואשי אלמצריין ומן מואשי בני אסראיל לם ימת ואחד.
ועשה ה׳ את הדבר הזה למחרת, ומת כל מקנה המצריים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד.
ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת – בזמן שהתנה.
וישלח פרעה והנה לא מת וגו׳ ויכבד – בעל כרחו כדי לטורדו מן העולם.
ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת – לזמן שקבע:
וימת כל מקנה מצרים – אע״ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אלא כדדרשינן לעיל:
וממקנה בני ישראל לא מת אחד – כשמועו:
וימת כל מקנה מצרים – הר⁠{ו}⁠ב, כמו: וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז). והעד: בפרשת הברד (שמות ט׳:י״ט). וכן נאמר בפרשת הברד: {ו}⁠על כל עשב השדה (שמות ט׳:כ״ב). והעד: במכת הארבה (שמות י׳:ט״ו).⁠1
1. כלומר: היה מקנה שנותר אף לאחר מכת ערוב שהיכה הברד, והיה עשב שנשאר אף לאחר מכת ברד שהיכה הארבה.
ויעש – פירוש כל מקנה מצרים – רובו, כי הנה כתוב: שלח העז את מקנך (שמות ט׳:י״ט), וככה תמצא בברד (שמות ט׳:כ״ה) כשהזכיר הארבה: ואכל את יתר הפליטה (שמות י׳:ה׳).
AND THE LORD DID. The meaning of and all (kol) the cattle of Egypt died is, that most of the cattle of Egypt died. For behold, it is written,⁠1 Now therefore send, hasten in thy cattle (v. 19).⁠2 We find the same with regard to the plague of hail.⁠3 Scripture reads, and the hail smote every herb of the field (v. 25). The plague of locusts concerning which it is written, and they shall eat the residue of that which is escaped, which remaineth unto you from the hail (Ex. 10:5) is proof of this.⁠4
1. With regard to the hail.
2. If all the cattle died from murrain, what cattle were left to be struck by the hail?
3. That Scripture uses the term kol (all or every) but means most.
4. If the hail destroyed every herb of the field, what was left for the locusts to eat?
אוימת כל מקנה מצרים – {כלומר: כל מה שמת היה ממקנה מצרים, כי ממקנה ישראל לא מת אחד. ואין לומר שמתו כל מקנה מצרים,}⁠ב דאם כן היה לו לומר למחר ימותו כל מקנך. ואינו אומר כי אם דבר, ודבר משמע שימותו מקצתם, חציים, {או}⁠ג שלישיתם. וגם מצינו בברד שהיה להם מקנה עדיין, כדכתיב: הירא {את} דבר ה׳ {מעבדי פרעה} הניס את {עבדיו ואת} מקנהו {אל הבתים}. ואשר לא שם {לבו אל דבר ה׳} ויעזובד {את עבדיו ו}⁠את מקניהו (שמות ט׳:כ׳-כ״א), מכלל דהוו להו מקנה. אבל משמעות הפסוק כך הוא כמו שפירשתי: וימת כל מקנה מצרים – וימת כל ממקנה מצרים.⁠ה {וכעניין זה כתוב בפרשת שלח לך דכתיב: תשלחו כל נשיא בהם (במדבר י״ג:ב׳), דמשמע דכל הנשיאים שלחו, וזה אינו אמת אלא כל אותן ששלח נשיאים היו.}⁠ו וסיפיה דקרא מוכח,⁠ז כדכתיב: וממקנה בני ישראל לא מת אחד, כלומר: שהרי ממקנה בני ישראל לא מת אחד. ורש״י (רש״י שמות ט׳:י׳) פירש כי אומר במכילתין (מכילתא דר׳ ישמעאל שמות י״ד:ז׳) [שלא] נגזרה גזירה אלא על אותם שבשדה, כדכתיב: במקנך אשר בשדה (שמות ט׳:ג׳), אבל בבתים לא היה דבר. והכי קאמר: וימת כל מקנה מצרים אשר בשדה, ופי׳ דהיריאים הניסו מקניהם בבתים. והדבר מגומגם בעיני, דנראה שהוא רוצה לומר שלא נשאר מקנה רק ליריאים, ובברד מצינו שהיה מקנה אפילו לשאינם יריאים, דכתיב: ואשר לא שם (שמות ט׳:כ״א). ושמא גם לשאינם יריאים היה מקנה על ידי מקרה, שלא הוציאום אותו יום.
א. הביאור לפסוק ו׳ מופיע בכ״י לפני הביאור לפסוק ה׳.
ב. ההשלמה מספר הג״ן וליקוט אוקספורד-מינכן, ובדומה בהדר זקנים: ״כלומר: כל מה שמת היה ממקנה מצרים, דאין לומר שמת כל מקנה מצרים״, והשוו חזקוני. בכ״י מינכן 52 הושמט ע״י הדומות.
ג. ההשלמה מספר הג״ן וליקוט אוקספורד-מינכן.
ד. בכ״י מינכן 52: עזב.
ה. בספר הג״ן (בחילוף סדר הדברים): כל המת ממקנה מצרים היה.
ו. ההשלמה מספר הג״ן וליקוט אוקספורד-מינכן, והשוו ר״י בכור שור במדבר י״ג:ב׳.
ז. בספר הג״ן: ומליצת סוף הפסוק נמי מוכחת.
וימת כל מקנה מצרים – ALL THE LIVESTOCK OF EGYPT DIED – {Meaning: Whatever died was from the livestock of Egypt, because from the livestock of Israel not one died. And it is not to say that all of the livestock of Egypt died,} for if so he should have said: tomorrow all of your livestock will die. And he said only plague, and plague implies that some of them would die, half of them, {or} a third of them. And we also find by [the plague of] hail that they still had livestock, as it is written: “Those who feared the word of Hashem {among the servants of Paroh} made {their servants and} livestock flee {into the houses}. And he who did not take {Hashem's word to heart} left {his servants and} livestock” (Shemot 9:20-21), we can infer from here that they had livestock. But the implication of the verse is thus like I have explained: וימת כל מקנה מצרים – ALL THE LIVESTOCK OF EGYPT DIED – All that died were from the livestock of Egypt. {And similar to this is written in Parashat Shelach Lekha, as it is written: “You shall send every prince among them” (Bemidbar 13:2), which implies that they sent all of the princes, and this is not true, but rather all those that he sent were princes.} And the end of the verse proves [this], as it is written: OF THE LIVESTOCK OF THE CHILDREN OF ISRAEL NOT ONE DIED, meaning to say: that behold from the livestock of the children of Israel not one died. And Rashi (Rashi Shemot 9:10) explains that it says in the Mekhiltin (Mekhilta of R’ Yishmael Shemot 14:7) that the decree was only decreed on those in the field, as it is written: “upon your livestock that is in your field” (Shemot 9:3), but in the houses there was no plague. And this is what it said: ALL OF THE LIVESTOCK OF EGYPT DIED that were in the field, and it explains that those who feared made their livestock flee into the houses. And the matter is uncertain in my eyes, for it appears that it wants to say that no livestock remained except to those who feared, but in Hail we find that even those who were not fearful had livestock, as it is written: “He who did not take [Hashem’s word to heart]” (Shemot 9:21). And maybe also those who did not fear had livestock by chance, for they did not take them out that day.”
וימת כל מקנה מצרים – כלומר כל המת היה ממקנה מצרים ואין לומר שכל מקנה מצרים מת שהרי כתיב וממקנה בני ישראל לא מת אחד וכתיב במכת ברד הירא את דבר י״י הניס את מקנהו אל הבתים (שמות ט׳:כ׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור ומופיע בספר הג״ן בשמו.
וימת כל מקנה מצרים, "all the domesticated livestock of Egypt died.⁠" The Torah means to emphasize that all the livestock which died belonged to the Egyptians. The verse does not mean that all the livestock in Egypt died, as it states specifically in our verse that of the livestock owned by Israelites not a single animal died. This is why the Torah could write in verse 20 that the livestock of God fearing Egyptians who had brought their beasts into shelter did not die.
וימת כל מקנה מצרים. כלומ׳ כל המת היה ממקנה מצרים. כי ממקנה ישראל לא מת אחד. אבל אינו אומ׳ שמתו כל מקנה מצרים. דא״כ היה לו לומ׳ ימותו כל מקניך. ואינו אומ׳ כי אם דברי מקצתם. חציים או שלישיתם. וגם מצינו בסדרא שהיה להם עדיין מקנה שנ׳ הירא את דבר ה׳ הניס מקנהו (ע״פ שמות ט:כ). וכי האי גוונא בפר׳ שלח לך תשלכו כל נשיא בהם (במדבר יג:ב). משמע כל הנשיאים. וזה אינו אלא כל אותן שישלחו הנשיאים היו. ורש״י (שמות ט:י ד״ה באדם ובבהמה) פי׳ דלא נגזרה גזירה אלא על אותם שבשדות שנ׳ במקנך אשר בשדה כו׳ (שמות ט:ג). ותימ׳ לרבי׳ בכור שור דנרא׳ שר״ל שלא נשאר מכל מקניהם רק מן היראים. וכבר מצינו שהיה לפי שאמ׳ משה הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח:כב). ועוד דכת׳ ו⁠[ב]⁠כל אלוהי מצרי׳ אעשה שפטי׳ (שמות יב:יב). והיה לו לומר הקב״ה למשה לך אמור להם שאשלח דבר ביראתן. ואין מידי מציל (דברים לב:לט, ישעיהו מג:יג). גן.
תימ׳ מערוב ואילך לא כת׳ ויעשו כן החרטומי׳. ומאי שנא דלא קראם. אורליינש.
א. כלומר, בפרשת וארא.
וימת כל מקנה מצרים – כלומר כל שמתו היו של מצרים, וממקנה בנ״י לא מת א׳, אבל לא שמתו כל מקניהם של מצרים שהרי כתיב לקמן הירא את דבר ה׳ הניס וגו׳, ותימה למה לא כתיב בדבר הירא את דבר ה׳ וגו׳ כבברד, שהרי לא היתה הגזירה רק על המקנה שבשדה, וי״ל דלא צריך דמכיון שהאמינו בגזרה חדשה חמורה ותמוה כברד, כ״ש שהאמינו בקלה ונהוגה, בדבר, ופשיטא שהניסו, אורליינ״ש.
וימת כל מקנה מצרים – כלומר כל מה שמת היה ממקנה מצרים. דאין לומר שמת כל מקנה מצרים דא״כ הול״ל ימות כל מקנך. ועוד דדבר משמע מקצתם וכן מצינו שכבר היה להם מקנה כדכתיב הירא את דבר ה׳. אכן רש״י פי׳ לפי שלא היתה הגזרה אלא על אותן שבשדות. שנאמר הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה. וה״ק וימת כל מקנה מצרים אשר בשדה. אבל הירא את דבר ה׳ הניחו צאנם בבית. וקשה להר״ר יוסף בכור שור. דהא כבר מצינו גבי הברד ואשר לא שת לבו גם לזאת ויעזב את מקנהו בשדה. אלמא עדיין היה מקנה אף לשאינם יראים.
וימת כל מקנה – כבר קדם לנו פרוש מלת כל גם בעברי גם ברומי, והנה עוד מעט כתוב שלח העז את מקנך (שמות ט׳:י״ט).
וימת כל מקנה מצרים – רוצה לומר שמת ממנו הרבה, כי הגזירות הכוללות תֵּעָשׂינה בכמו אלו הסיפורים על זה האופן. וכן אמר: ׳וישכימו בבקר והנה כֻלָּם פגרים מתים׳ (מלכים ב, יט, לה); ׳כי אמרו כֻּלָּנוּ מתים׳ (יב, לג) - בעבור הבכורות שמתו. והנה מתו אשר בשדה, ונשארו אשר בעיר; ואולי לא מתו כל אשר בשדה, כי לא אמר משה כן לפרעה, אבל אמר שיהיה בהם דבר כבד מאד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וביאר למשה שלמחרת היום ההוא יעשה הב״ה פתאום הדבר ההוא מהמכה בארץ וכאלו הודיע זה בסוד למשה כאומר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדו רנה ותפלה כי אינני שומע ובשעה חדא ימות בבקר כל מקנה מצרים.
וכבר פרשתי למעלה מה היא העצה באומרו ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת רוצה לומר שהב״ה בעצמו לא על ידי משה ולא על ידי אהרן ולא באמצעי׳ המטה עשה הפעל הגדול הזה בכחו הגדול במחרת היום ההוא ועם זה תדע למה פרעה לא חרד על המכה הזאת ולא קרא אל משה ולאהרן ולא חלה פניהם שיעתירו אל ה׳ לפי שפתאום מת המקנה ולא היה מקום לא לדבר ולא להתפלל וגם לא היה דבר שיקבל הצלה כי כל המקנה מת והותרו במה שפרשתי בזה שתי שאלות הראשונות.
ולהיות הדבר ההוא כל כך חזק שבהרף עין מת כל מקנה המופלג אשר היה במצרים. ועם כל חזקו לא מת אפי׳ אחד מכל מקנה ישראל.
וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. שאף על פי שראה שלא מת ממקנה ישראל אפילו אחד, ואפילו ממיתתם הטבעית, וזהו היה פלא עצום, אפילו הכי הכביד את ליבו לבלתי שית לב לזאת1:
1. ראה המצויין לעיל (ז יב-יג) שנתינת החיים אינה אלא ביד ה׳.
את הַדָּבָר: הדלי״ת דגושה.⁠א [אֶת⁠־הַדָּבָר].
מִמָחֳרָת: מ״ם שניה בלא גלגל בס״ס. [מִמָּחֳרָ֔ת].
א. ההערה לקוחה מא״ת, [והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שבו האות דל״ת רפה].
כל מקנה מצרים – פי׳ שלא הכניסום מהשדה, ולזה לא אמר אשר בשדה והבן.
וממקנה בני ישראל – שהיו להם מימי יעקב ובניו שבאו מצרימה, גם אולי שקנו מריוח שהרויחו במכת הדם. ועוד ירצה לומר שאם היו מתחכמין מהמצריים למכור לישראל כדי שיהיו נקראים על שם ישראל כדי שיפליא ה׳ בהם ולא ימותו והיו מערימין גם אלו מתו. אבל מקנה ישראל שהם כפי האמת מקניהם לא מת, ושיעור הכתוב הוא וימת כל מקנה מצרים וחלק א׳ ממקנה בני ישראל, ופי׳ מ״ם לא מ״ם מקצת הצאן אלא מ״ם מקצת מן המקנה הנקרא על שם ישראל, כי יש מקנה שנקרא על שמו והוא שלו, ויש שאינו שלו אלא שמו נקרא עליו, ואמר כי בחינה אחת ממקנה ישראל שהערימו המצריים לקרותם על שמם מתו. ומקנה ישראל פי׳ שהוא כפי האמת של ישראל לא מת מהם אפי׳ א׳.
.כל מקנה מצרים, all the cattle of Egypt. This refers to the cattle the Egyptians had not brought indoors, this is why the words "in the field" are missing here.
וממקנה בני ישראל, and of the cattle of the Israelites none died. They owned cattle going back to the time Jacob had come to Egypt. On the other hand, they may have acquired cattle from the money they received from the Egyptians when they sold them water during the plague of blood. It is even possible that some smart Egyptians "sold" their cattle to the Jews before the onset of the plague [much as we sell chametz to the Gentiles before Passover Ed.] so as to escape the plague and not interfere with their cattle's grazing outdoors. The Torah then would tell us that such "sales" did not protect such cattle; only the cattle which were truly Jewish-owned survived the plague without having been indoors. We ought to understand what the verse tells us: 1) "All the cattle of the Egyptians as well as some of the cattle "owned" by the Jews died;⁠" the Torah added the extra letter מ in the line וממקנה בני ישראל to tell us about these so-called Jewish-owned cattle which died. The letter מ applied only to part of the cattle and not to part of the sheep and goats. To sum up: animals owned outright by Jews did not die; animals owned by Jews in name only, died.
ויעש ה׳ – אף המכה הזאת לא באה ע״י משה ואהרן, אלא הקב״ה בעצמו עשה בהם שפטים ובאלהיהם, וזה מן הטעם שאמרנו במכת הערוב, כי שתי המכות האלו באו על עון ע״ז:
כל מקנה מצרים – אותם שהיו בשדה כמו שכתוב למעלה במקנך אשר בשדה, אבל לא אותן שבבית:
לא מת אחד – אעפ״י שהיו קרובים זה אל זה, והיה הפלא גדול ואות כי ה׳ בקרב הארץ ומשגיח בתחתונים ובזה תם הסדר השני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) ויעש ה׳ – באר ששתי מכות שבאו בסדר זה עשה ה׳ בעצמו לא ע״י משה ואהרן, אחר שסדר זה בא לברר ההשגחה הפרטיית, ברר להם שא״צ לאמצעיים, כי הוא עצמו המשגיח והעושה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(6) {Why were the plague of the Beasts and the plague of the Epidemic brought directly by God alone?}
THE LORD DID. Stressed is that the two plagues which presently followed, were brought about by God Himself acting, rather than through Moshe and Aharon. The purpose of the present sequence of plagues being to make evident individual divine providence, He made it clear that He alone supervised and brought to bear, without the necessity for any intermediaries.
וממקנה בני ישראל: אפילו הרשעים1.
לא מת אחד: מטעם שאמרנו כדי שיירשו הצדיקים.
1. כפי שביאר רבינו בפסוק ד׳.
וימת כל מקנה מצרים – אם כן מקנה רב היה להם עד שנחשב בעיני האל יתברך שמו כמכה עצומה להם להמיתו, סמך לסברתי שהמלכים שנשתעבדו בישראל היו מהרועים.
כל מקנה וגו׳ – כבר ראב״ע מעיר1 – ״רובו״, שהרי גם אחרי כן מוזכר מקנה מצרים – ״שלח העז את-מקנך״.⁠2 ואלו לפי רש״י3 ״לא נגזרה גזירה אלא על אותן (בהמות) שבשדות בלבד שנאמר ׳במקנך אשר בשדה׳ והירא את דבר ה׳ הכניס את מקנהו אל הבתים״. אך גם ייתכן, שהאזהרה ״דבר כבד מאד״ אינה באה לומר שכל הבהמה תמות, אלא ״כל מקנה מצרים״ פירושו – אצל כל סוגי המקנה, דהיינו סוסים, חמורים וכיו״ב פרצה מגיפה קשה.⁠4
1. פסוק י ד״ה ויעש ה׳ (המ׳).
2. פסוק יט, וכן גם להלן י״א:ה׳ (המ׳).
3. לפסוק י (המ׳).
4. עד אחד, ראה Ewald (305a, 217e).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַיִּ⁠שְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְ⁠הִנֵּ֗⁠ה לֹא⁠־מֵ֛ת מִמִּ⁠קְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד⁠־אֶחָ֑ד וַיִּ⁠כְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְ⁠לֹ֥א שִׁלַּ֖⁠ח אֶת⁠־הָעָֽם׃
Paroh sent, and behold not one of the livestock of Israel died, and Paroh's heart was heavy and he did not send out the people.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
חיזוק לב פרעה (קישור לעיון) – שמות ג׳:י״ט, שמות ד׳:כ״א, שמות ז׳:ג׳-ד׳, שמות ז׳:י״ג, שמות ז׳:י״ד, שמות ז׳:כ״ב-כ״ג, שמות ח׳:ט״ו, שמות ח׳:י״א, שמות ח׳:כ״ח, שמות ט׳:י״ב, שמות ט׳:ל״ד, שמות י׳:א׳, שמות י׳:כ׳, שמות י׳:כ״ז, שמות י״א:ט׳-י׳, שמות י״ג:ט״ו, שמות י״ד:ד׳, שמות י״ד:ח׳, שמות י״ד:י״ז-י״ח
הפלייה במכות (קישור לעיון) – שמות ח׳:י״ח-י״ט, שמות ט׳:ד׳, שמות ט׳:כ״ו, שמות י׳:כ״ג, שמות י״א:ז׳
[טו] 1לא מת ממקנה ישראל עד אחד, מהו אחד, אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של מצרי [נכרי] לא מתה. (שמות רבה י״א ה)
[טז] 2ויכבד, בעל כרחו כדי לטורדו מן העולם. (לקח טוב)
1. לעיל אות יב.
2. להלן אות לט.
וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְּיִשְׂרָאֵל עַד חַד וְאִתְיַקַּר לִבָּא דְּפַרְעֹה וְלָא שַׁלַּח יָת עַמָּא.
Pharaoh sent, and, behold, not a single animal of the Children of Israel died. The heart of Pharaoh remained hard and he did not send out the people.
ושלח פרעה והא לא מית מן בעיריהוןא דישראל עד לא חד ואתוקף ליבא דפרעה ולא שלח ית עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן בעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״מנכסיהון״.
ושדר פרעה פולין למיחמי והא לא מית מבעירא דבני ישראל עד חד ואיתייקר יצרא דליבא דפרעה ולא פטר ית עמא.
And Pharoh sent certain to look; and, behold, not one of the cattle of the sons of Israel had died, not even one. But the disposition of Pharoh's heart was aggravated, and he would not release the people.
וישלח פרעה שלוחים לראות והנה לא מת ממקנה בני ישראל עד אחד ויכבד יצר לב פרעה ולא שלח את העם.
וַיָּשֶׂם ה׳ מוֹעֵד, וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וגו׳, מַהוּ עַד אֶחָד – אֲפִלּוּ בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְחֶצְיָהּ שֶׁל מִצְרִי לֹא מֵתָה.
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה וְגוֹ׳ – אֲפִלּוּ בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל מִצְרִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא מֵתָה.
And Pharaoh sent, and, behold, there was not so much as one of the cattle of the Israelites dead (ibid., v. 7). Indeed, even the animals that were owned jointly by Israelites and Egyptians did not die.
וישלח פרעה והנה לא מת וגו׳ – 1אפילו בהמה שחצייה של מצרי וחצייה של ישראל לא מתה.
1. אפילו בהמה. תנחומ׳ אות י״ד, ועיין שמ״ר פי״א אות ד׳, והמחבר הביא כמו שהוא בתנחומ׳.
פבעת֗ פרעון פנט֯ר פאד֗א לם ימת מן מואשי בני אסראיל ואחד פת֗קל קלבה ולם יטלקהם.
ושלח פרעה וראה והנה לא מת ממקנה בני ישראל אחד, והכביד את לבו ולא שילח אותם.
וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – עד כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמות של שותפות:
ויכבד לב פרעה – קרוב היה לשמוע לדברי הבורא אלא הלב נכבד מעצמו. ויכבד הוי לשון פועל שהיו״ד נפתחת וצירי תחת הבי״ת ויכבד חירק תחת היו״ד והבי״ת נפתחת הוי מפעל:
ולא שלח את העם:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה ששית, בערוב ובדבר שלח והעיד והתרה בהם, ובשחין לא התרה בהם, שהרי הן מותרין ועומדין בשתי מכות וכדדרשינן במכת כינים. ולמה לקו בשחין, לפי שהיו כופין את ישראל לחמם להם מרחצאות, ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש אני אהא בלן שלכם, ואביא עליכם מכת שחין לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאין אבבועותיכם. ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ולא יחם לו (מלכים א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שחין ליה, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה:
וישלח [פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד ]⁠אחד – שנתקיים והפלה בין מקנה ישר׳ ובין מקנה [מצרים ולא ימות מכל לבני ישר׳ דבר (שמות ט׳:ד׳), וא׳ע׳פ׳ כן ויחז]⁠ק לב פרעה. (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠1
1. השוו למקבילות בר״י קרא שמות ז׳:י״ב-י״ג, ח׳:ט״ו, ט׳:י״א, י׳:א׳.
אעפ״י ששלח, והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – חזק היה לבו.
וישלח – פירושו: עד אפילו אחד, כאשר אפרש בשירה (ראב״ע שמות פירוש שני י״ד:כ״ח). וטעם זה הפסוק, אפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל ובעבורם הכה מקנהו, לא חשש מהמקנה מכובד לבו.
SO MUCH AS ONE. Ad echad1 means, as I will explain in the song of Moses,⁠2 so much as one. The meaning of our verse is: even though Pharaoh sent agents and saw that God loves Israel and on their account smote his flocks,⁠3 he was not so bothered by the death of the flocks during this plague as to let Israel go.
1. Literally, until one.
2. Cf. Ibn Ezra on Ex. 14:28.
3. While none of theirs perished.
ויכבד לב פרעה – בזה לא שייך שישאל רפואה, דמי שמת מת, ומי שחי חי.
ויכבד לב פרעה – PAROH'S HEART WAS HEAVY – Regarding this it did not pay to ask for healing, since whoever died, died, and whoever lived, lived.
וישלח פרעה וג׳ – חיבר ויכבד לב פרעה עם דרישתו1 על מקנה ישראל, והבנתו בהצלתה, כדי לבאר זרות כובד לבו למרות {דבר} גדול זה המרכך {את הלב}.
1. קמד. פירוש, הדרישה והחקירה שעשה פרעה אודות מקנה ישראל.
וישלח פרעה והנה לא מת – לפי שאמר משה והפלה י״י בין מקנה וגו׳ (שמות ט׳:ד׳). ויכבד את לבו כאן לא שייך שישאל רפואה דמי שמת מת, ומי שחי חי.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
וישלח פרעה והנה לא מת, "Pharaoh dispatched people to check on the livestock of the Israelites, and not a single one had died.⁠" The reason for this was Moses' prediction in verse 4 that God will make this distinction between Egyptian and Israelite owned beasts.
ויכבד לבו; "but his heart remained obstinate;⁠" he did not ask Moses to pray, as the dead beasts could not be brought back to life. The beasts that had survived did not need to be prayed for.
ויכבד לב פרעה – מן ה׳ מכות ראשונות ואילך לא החזיק פרעה בישראל כי אם ע״י המקום ובעל כרחו שלא רצה המקום שישלחם להראות לו ידו החזקה. לפי׳ כתב ויכבד או ויחזק.
וישלח פרעה והנה לא מת וכ׳ עד אחד – הטעם אפילו אחד והעד ולא ימות מכל לבני ישראל דבר (שמות ט׳:ד׳).
ויכבד לב פרעה – זה מופת גדול למה שקדם לנו כי אין כל קודם בסדר קודם בסבה.
וַיִּכְבַּד לב פרעה ולא שִׁלַּח את העם – הנה אף על פי שכבר היה ראוי שיתברר לו שזה פועַל אלהי, לפי שלא מת אחד ממקנה ישראל - והיה בלתי אפשר שיהיה כמו זה ההבדל בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים במקרה - הנה עם כל זה הכביד לבו ולא שלח את העם, כמו שייעד ה׳ יתעלה שכבר יחזק לבו כדי שירבו אותותיו ונפלאותיו במצרים, ויתקרבו ישראל מפני זה לעבודת ה׳ יתעלה.
ויִדְמה שכבר אמרו לו אז שישלח את העם בהִתְאַמֵּת לו דבריהם, והוא חיזק את לבו, ואז אמרו לו כי אם מאן הוא לשלח יביאו מכת שחין, כי המכות לא באו כי אם לתכלית שיצאו ישראל ממצרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז) [ה] ויכבד את לבו – כי עדין פקפק בלבו שמא מזל הבעלים גורם והם תולים באלהיהם.
בהיות המקנה מעורב והחולי מתדבק שלח פרעה לדעת אמתתו בארץ גושן ויבוקש הדבר וימצא שלא מת ממקנה ישראל עד אחד.
ועכ״ז ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם ברשעתו אם שחשב שמזלות הבעלים גרמו זה רוצה לומ׳ שימו׳ מקנה פלוני ולא ימות מקנה פלוני ואם מפני שאמר שהיה זה היזק ממון ושהוא יקח את ישראל במקום מקנהו ובהמותיו ואין ספק שישראל הרויחו במכת הדבר כי בהיות שמת כל מקנ׳ מצרי׳ הוצרכו המצרי׳ לקנות ממקנ׳ ישר׳ ונתנו להם כסף וזהב בעד המקנה והבהמו׳ שלהם וגם זאת מפעולות ההשגחה אלהית ובעבור שפרעה היה אומר מה לי במקנה דבר שבממון הוא וסוף החי למות. עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד גופו לכן הביא הקב״ה עליו אחרי המכה הזאת מכת השחין שנוגעת למצרים בעצמם ובשרם והיה ענינה שארס הערוב שנשאר בעשב הארץ הספיק לעשות דבר במקנה אבל לא בבני אדם.
והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה – אף על פי שהיה זה פלא מבואר, בלתי מתיחס בשום פנים זולתי לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויכבד לב פרעה – אעפ״י שנרפה לבו מחזקתו הראשונה ע״י המכות שקדמו, הנה מכת הדבר לא פעלה בו מאומה כי לא היה בה צרה או מיתת שום אדם, וכל עוד שלא היה מכאוב המכאיב את בשרו, לא יחוש למיתת הבהמות, ולכן במכה זו לא קרא למשה ולאהרן ולא נכנע בפניהם. וכל זה הודיעה התורה במלת וַיִכְבַד בבנין הקל, והלב הוא נושא המאמר, שפתרונו לב פרעה היה עדיין כבד באותו כובד שהיה לו בסור הערוב, וזה הוראת בנין הקל, אבל כשבא בבנין הכבד הנוסף אז פרעה הוא נושא המאמר והלב הוא הפעול ממנו, וענינו שהיה צריך פרעה להרבות ולחדש מחשבות בליעל בעבור הצרה החדשה שהוסיפה להכשיל כחו, ושמור זה הכלל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – במ״ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי׳ חז״ל שפרעה נשאר, ר״ל שפי׳ עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ״ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי״ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש״ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי״כ ויכבד לב פרעה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(7) LO, TO THE (LAST) ONE (AD-EHAD) NO CATTLE OF THE ISRAELITES WAS DEAD. From the verse (14:28), to the (last) one ('ad-ehad') none remained, our Sages deduce1 that Pharoh survived. That is, they perceive the words ad-ehad as signifying "to the (last) one, but not inclusive of that one.⁠" Similarly, regarding2 until the (last) one ('ad ehad') none remained, they elaborate: Sisera remained. Accordingly, here as well the implication is that one of the cattle did perish,⁠3 It may be understood as alluding to an animal that belonged to someone whose mother was an Israelite and whose father was a Egyptian. According to Israelite law, he was a Egyptian,⁠4 but inasmuch as Pharoh considered him to have been an Israelite, he saw in the death of his property a contradiction to what Moshe had said. And therefore the heart of Pharoh was stubborn.
1. Mekhilta – since there is a shift from (verse 9:5) "one" to (verse 9:6) "to one.⁠"
2. Judg. 4:16.
3. Considering that not one of the cattle of the Israelites died; i.e., until the last one - until but not including - none perished.
4. The reverse would seem to be correct: mother was Egyptian.
ממקנה ישראל1 עד אחד: כאן כתיב ״עד אחד״, והיינו משום שהיו כמה מקנה2 מושכרים לישראל והיו נהנים מגיזה וחלב שלהם והגוף לבעלים3, ובשביל שהיו נקראים על שם ישראל לא מתו ׳אפילו פחות מאחד׳4, היינו שלא היה שלהם אלא הפירות5. ומשום הכי נשאר הרבה מקנה מצרים גם כן6. ובזה הכביד7 את לב פרעה והתעהו לחשוב כי לא היתה המכה בשלימות כמו שאמר משה, וכמו שאמר ה׳ למשה בעת מכת הארבה8 כי בכיון9 מניח לו מקום להטעות אנפשיה.
ולא שלח את העם: פירש הכתוב שהיה בזו המכה כמו שהיה אחר מכת הערוב10, היינו שהיקל עוד מעט מעבדות שהיה מקודם, רק שלא שלח את העם. ועיין להלן פסוק י״ז.
1. זו הגדרה על צדיקי ישראל, כפי שכתב רבינו בפסוק ד׳.
2. של המצרים.
3. של המצרים.
4. ״לא מת עד אחד״ = אפילו פחות מאחד, ואיך יתכן פחות מבהמה אחת. אלא מדובר על ׳מושג׳, כשבהמה מושכרת אצל שוכר, הואיל ואין לו בה גוף היא נחשבת פחות מבהמה שלמה, ועל סוג כזה של בהמות דיברה התורה. (ועיין רבינו להלן יד,כח ״לא נשאר בהם עד אחד״).
5. כך איתא בשמו״ר (יא,ד): ״מהו ״עד אחד״ – אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של גוי לא מתה. וכן איתא שם: מהו ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״ אפילו בהמה שהיתה ביד גוי, והיה לו לישראל תרעומות עליה שיש לו חלק בה, היתה ניצולת, ובכך ידעו דינם של ישראל.
6. רש״י להלן (יד,ז): ומהיכן היו הבהמות הללו (של מצרים)... עיי״ש.
7. רבינו עונה בזה על שאלת רבים מהמפרשים, אם שלח וראה שלא מת ממקנה ישראל אפילו אחד איך הכביד את לבו. ויותר קשה, כי משמע מהפסוק שהעובדה שראה שלא מת ״עד אחד״ היא גרמה לו להכבדת הלב, שהרי הפסוק קישר את שני העניינים האלו יחדיו, והרי נהפוך הוא? וע״פ רבינו הדבר מיושב.
8. להלן (י,א).
9. בכוונה.
10. וכפי שביאר רבינו לעיל (ח,כח), עיי״ש.
ויכבד – ואף על פי כן כבד לב פרעה, כמו למעלה ח׳:ט״ו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י קראאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) ⁠וַיֹּ֣⁠אמֶר יְהֹוָה֮י״י֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְ⁠אֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ קְ⁠ח֤וּ לָכֶם֙ מְ⁠לֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁ⁠מַ֖יְמָה לְ⁠עֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃
Hashem said to Moshe and Aharon, "Take handfuls of ash1 from the furnace and let Moshe throw it towards the heavens in the eyes of Paroh.
1. ash| פִּיחַ – Or, similarly: "soot". The word might relate to the roots "פוח" or "נפח", both meaning to breathe or blow, referring to that which is blown away from the burnt coals in a furnace (see Rashi).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
[יז] 1קחו לכם מלא חפניכם, מכה ששית מכת שחין, מפני מה הביא עליהן הקב״ה מכת שחין. מפני שכשאבדה בהמתן, אמרו, הואיל ואין להן מלאכה להתעסק בה יחמו לנו חמין ומרחצאות. אמ׳ הקב״ה, אתם שעבדתם עמי במרחצאות, כדי לעדן עצמכם, אני נפרע מכם בשחין. וכן הוא אומר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י״ח:י״א). מיד, ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[יח] 2פיח, היא האפר הלבנה שעל הגחלים כשעוממו. (לקח טוב)
[יט] 3מלא חפניכם וזרקו משה, א״ר חנינא וכי חפנו של משה היתה מחזקת שמונה קמצים, אתמהה, לא דמי ההוא דחפן לההוא דקמץ, ההוא דחפן תרי מההוא דקמץ, וכתיב וזרקו משה, נמצאת חפנו של משה היתה מחזקת שמנה קמצים, אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה. (בראשית רבה ה ז)
[כ] 4וזרקו משה השמימה, אמר ר׳ יהושע בן לוי נס גדול נעשה [היה] בשחין שאדם זורק חץ למעלה אינו מהלך ק׳ אמה, ומשה זרק פיח הכבשן מלא חפניו דבר שלא היה בו ממש וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד. (שמות רבה י״א ו)
[כא] 5השמימה, באויר העולם. (לקח טוב)
1. במשנת ר״א נדפס: ״אם שעבדתם״, וצ״ל: ״אתם״, כמו במדרש הגדול כאן. ושם מוסיף: ״דנן הקב״ה במה שדנו את ישראל, מדה במדה, עד שהיו מכריזין: כל הרוחץ בחמין נפשו יוצאה״. בשמו״ר יא ו: ״שחין למה בא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחום להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו ליגע בגופן״. ובלק״ט: ״ולא יכלו לרחוץ לא בחמין ולא בצונן״. והלשון ׳לצנן להם את הצונן׳ פירש ביפ״ת: ״כשהיו המים חמין הרבה״. ונראה שהעיקר כגירסת כתי״ס: ״לחום להם את הצונן, לצנן את החמין״. ובסדר אליהו רבה (פ״ז) פ״ח מכת״י: ״שמו ישראל להחם להם את החמין ולהצנין להם את הצונן, לפיכך הביא הקב״ה עליהן שחין, כדי שלא יגעו במים בין חמין בין צונן, שנאמר: ׳ויקחו את פיח הכבשן׳, ומה היו ישראל עושין באותה שעה, הולכין ונרחצין במים ונכנסין לתוך בתיהם בשמחה״. ובדפוס וויניציאה: ״להצין להם צונין״, כגירסת השמו״ר. ובילק״ש כאן: ״להחם להם את הצוננים ולצנן להם את החמין״, כגי׳ כתי״ס. ובשכל טוב: ״לחמם להם מרחצאות ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש, אני אהא בלן שלכם ואביא עליכם מכת שחין, לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאים אבעבועותיכם״. ובסגנון אחר ב׳דברי הימים למשה רבינו׳: ״מכה ו׳ הביא עליהם שחין באדם ובבהמה, ומפני מה הביא עליהם שחין, לפי שהיו המצריים אומרים: תקנו לנו מרחצאות לעדן את גופנו ועצמנו, לפיכך הביא עליהם שחין, לחמם את בשרם והיו מגררין את גופם בחיכוך גדול״. ונראה שמכאן המקור למ״ש במדרש אגדה: ״שחין למה, מפני שהיו משעבדין את ישראל, ולא היו מניחין אותם שעה אחת כדי לגרד את עצמם מעבודה קשה״.
2. ראה רש״י ובפיה״ק באע״ז.
3. בויק״ר י ט: ״אמר רב הונא לא דמי הדין דחפין להדין דקמיץ, הדין דחפין תרין, הדין דקמיץ ארבע, ׳חופניו׳ תמנייא קומצין, נמצא חפנו של משה מחזקת ח׳ קומצין, אלא מלמד שהקב״ה מספיק ואהרן חופן ומשה זרקן, ואת אמר: ׳וזרקו משה השמימה׳, בבת אחת, אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט למרובה״. וביתר ביאור במשנת רבי אליעזר יא (עמ׳ רז): ״מלא חפניכם, חפני משה וחפני אהרן, הרי ארבעה. וכת׳: ׳וזרקו משה השמימה׳, ואין אדם זורק אלא בקמצו, והחופן שתי קמצין, וכי קמצו של משה הוא מחזיק שמונה קמצים, אלא מכאן שהחזיק הממועט את המרובה. ובשמו״ר יא ו: ״נס גדול נעשה בשחין, שמשה ואהרן לקחו שניהם מלא חפניהם והחזיקו ידיו של משה מלא חפן שלו ומלא חפן של אהרן, מכאן שמועט מחזיק מרובה כו׳. ועוד נס אחד נעשה בו, שמה שהחזיקה ידו של משה היה מלא חפנים״. ברש״ש מגיה ומוסיף: ״שלו ושל אהרן״. וכ״מ בתנחומא יד. ובכת״י סמינר הגירסא: ״והחזיקה ידו של משה ב׳ חפנים״. וכן במדרש אגדה: ״נס גדול נעשה בחפניו של משה, שהחזיק ד׳ חפנים״. והחילוק בין חופן לקומץ מבואר ביומא (מז.): ״מלא קומצו כו׳, חופה שלש אצבעותיו על פסת ידו וקומץ״.
4. להלן כג.
5. להלן סד.
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סַבוּ לְכוֹן מְלֵי חוּפְנֵיכוֹן פִּיחַ דְּאַתּוּנָא וְיִזְרְקִנֵּיהּ מֹשֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא לְעֵינֵי פַרְעֹה.
Hashem said to Moshe and Aharon, “Both of you take full handfuls of furnace soot and let Moshe throw it towards the heavens before the eyes of Pharaoh.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה
וַאֲמַר ה׳ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן סַבוּ לְכוֹן מְלֵי חוּפְנֵיכוֹן פִּיחַ דְּאַתּוּנָא וְיִזְרְקִינֵּיהּ מֹשֶׁה לְצֵית (ח״נ: עד צית) שְׁמַיָּא לְעֵינֵי (ח״נ: קֳדָם) פַרְעֹה
לְצֵית שְׁמַיָּא – לצד השמים
א. ״וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה״ – ״לְצֵית שְׁמַיָּא״. המפרשים התקשו בביאור צֵית ו״מתורגמן״ (ערך צית) פירשו כמו צַד בחילופי דל״ת ותי״ו: ״לאו דוקא לשמים או לערפל ממש, אלא לצד השמים ולצד הערפל״. ובפסוק ״וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״ (בראשית יא ד) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״ הובאו הוכחות להשערתו. אבל גרסת ״וְיִזְרְקִינֵּיהּ מֹשֶׁה עַד צֵית שְׁמַיָּא״ היא חסרת מובן.
לְעֵינֵי פַרְעֹה – לפניו
ב. ברוב הנוסחים ״וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה״ מתורגם ״לְעֵינֵי פַרְעֹה״ כצורתו. ואולם ״באורי אונקלוס״ תמך בנוסח ״קֳדָם פַרְעֹה״, כי ״לְעֵינֵי פַרְעֹה״ עלול להתפרש שזרק מקצת השחין לתוך עיניו.
ואמר י״י למשה ולאהרן סבו לכון מלא כפיכוןא קטם דאתון ויזרוק יתיה משה לשמיאב קדם פרעה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כפיכון״) גם נוסח חילופי: ״חופניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשמיא״) גם נוסח חילופי: ״כלפי שמיא״.
ואמר י״י למשה ולאהרן סיבו לכון מלי חופניכון קטם דקיק מן אתונא וידריקיניה משה לצית שמייא למיחמי פרעה.
And the Lord said to Mosheh and to Aharon, Take with you hands-full of fine ashes from the furnace, and let Mosheh sprinkle them towards the height of the heavens in the sight of Pharoh.
ויאמר י״י למשה ולאהרן קחו לכם מלא חפניכם אפר דק מן הכבשן וזרקו משה לצד השמים לעיני פרעה.
[ה] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן – נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין שֶׁמּשֶׁה וְאַהֲרֹן לָקְחוּ שְׁנֵיהֶם מְלֹא חָפְנֵיהֶם וְהֶחֱזִיקוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה מְלֹא חֹפֶן שֶׁלּוֹ וּמְלֹא חֹפֶן שֶׁל אַהֲרֹן, מִכָּאן שֶׁמּוּעָט מַחֲזִיק מְרֻבֶּה. זוֹ הַמַּכָּה בָּאָה לָהֶן עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן, לְפִי שֶׁמּשֶׁה וְאַהֲרֹן לָקְחוּ שְׁנֵיהֶם פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה וַהֲפָכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁחִין לְמַעְלָה וְנָפַל עֲלֵיהֶן.
שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ יִשְׂרָאֵל לָחֹם לָהֶם חַמִּין וּלְצַנֵּן לָהֶם צוֹנֵן, לְפִיכָךְ לָקוּ בַּשְּׁחִין, שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִגַּע בְּגוּפָן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין. שֶׁאִם אָדָם זוֹרֵק חֵץ כְּלַפֵּי מַעְלָה, אֵינוֹ מְהַלֵּךְ מֵאָה אַמָּה. וּמֹשֶׁה זָרַק פִּיחַ כִּבְשָׁן מְלֹא חָפְנָיו, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִטֹּל מְלֹא חָפְנָיו וְאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְעוֹד נֵס גָּדוֹל הָיָה בַּשְּׁחִין, שֶׁהֶחֱזִיקָה מְלֹא יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה, מְלֹא יָדוֹ שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אַהֲרֹן. וְעוֹד נֵס אַחֵר נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין. אָדָם מְפַזֵּר עָפָר קַב אֶחָד, אֵין מְפַזֵּר אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל מֹשֶׁה, נָטַל מְלֹא יָדוֹ וּפִזְּרוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁהָיְתָה אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בָּרָד, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת וּכְרָמִים. לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן בָּרָד וְשִׁבֵּר אִילָנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בָרָד. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר, כִּפְרֵטָתָא דְרֻמָּנָא דְּחַרְצָנִיתֵהּ מִתְחַמְיָא מִלְּגָאו. וְחַד אָמַר, כְּהָדֵין עֲשָׁשִׁיתָא דְּמַיָּא וּמִשְׁחָא מִתְעָרְבָה כַּחֲדָא וְנוּרָא דָּלִיק מִגַּוֵּיהוֹן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁין שֶׁשּׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה. לְיָמִים הִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהָלְכוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד צְהֻבִּין זֶה לָזֶה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל מִצְרַיִם, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם וְהִכּוּ בְּמִצְרַיִם. הֱוֵי, וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד. הָיָה יוֹשֵׁב מִצְרִי, נִכְוָה בַּבָּרָד. עוֹמֵד, נִכְוָה בָּאֵשׁ, כְּמִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל (תהלים ע״ח:מ״ז). רַבִּי יְהוּדָה בַר שַׁלּוּם אוֹמֵר: מַהוּ וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל? בָּ״א נָ״ח מָ״ל. וְרַבִּי פִּינְחָס אוֹמֵר: יוֹרֵד בְּפֶלְכִּין וְקוֹצֵץ אֶת הָאִילָנוֹת. אַרְבֶּה לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל זוֹרְעֵי חִטִּין וּשְׂעוֹרִים, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן אַרְבֶּה וְאָכְלוּ כָּל מַה שֶּׁזָּרְעוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה, שָׂמְחוּ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ, נְקַבֵּץ וְנִשְׁלֹק מֵהֶן, נְמַלֵּא מֵהֶן חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אַתֶּם הֱיִיתֶם שְׂמֵחִין. מִיָּד וַיַּהֲפֹךְ י״י רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה, לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם. אֲפִלּוּ מַה שֶּׁבַּקְּדֵרוֹת וּבֶחָבִיּוֹת מְלוּחִין, פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶן. חֹשֶׁךְ לָמָּה? יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָּנִים, וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת. לְפִי שֶׁהָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל פּוֹשְׁעִין שֶׁהָיָה לָהֶם פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִים, וְהָיָה לָהֶם שָׁם כָּבוֹד וָעֹשֶׁר וְלֹא הָיוּ רוֹצִין לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ, כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִים אֶת הַחֹשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְלֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. וּכְתִיב: וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָמָא: אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה. הָיָה מִצְרִי עוֹמֵד, אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, יוֹשֵׁב, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד. רָבוּץ, לֹא הָיָה יָכוֹל לִזְקֹף. הַמַּכּוֹת הָאֵלּוּ, שְׁלֹשָׁה עַל יְדֵי אַהֲרֹן, וּשְׁלֹשָׁה עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וּשְׁלֹשָׁה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַת עַל יְדֵי כֻּלָּן. דָּם צְפַרְדֵּעַ וְכִנִּים שֶׁהָיוּ בָּאָרֶץ, עַל יְדֵי אַהֲרֹן. בָּרָד אַרְבֶּה חֹשֶׁךְ שֶׁהֵן בָּאֲוִיר, עַל יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁכָּךְ שָׁלַט מֹשֶׁה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. עָרוֹב דֶּבֶר מַכַּת בְּכוֹרוֹת, עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּשְׁחִין עַל יְדֵי כֻּלָּן. וּבִשְׁלֹשֶׁת יְמֵי הָאֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם. וְהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנָס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם וְהָיוּ שׁוֹאֲלִין מֵהֶן כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת. אִם הָיוּ אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל, הָיָה מֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
Why did He afflict them with boils? Because they had compelled the Israelites to keep warm the things that were warm, and to keep cold the things that were cold. Therefore they were smitten with boils so that they would be unable to touch their own bodies (and derive any pleasure from such touch). R. Joshua the son of Levi declared that a great miracle took place in connection with the boils. If a man shoots an arrow upwards, it cannot travel more than a hundred cubits, yet Moses cast a handful of soot from a furnace heavenward, and though it is almost impossible to grasp a handful of soot, since it has no body, it soared upward until it reached the throne of glory. Another great miracle happened in connection with the boils. Moses took a handful of soot and filled Aaron’s hand as well as his own with it. Still another miracle occurred in connection with the boils. A man cannot possibly scatter a measure of dust more than four cubits, yet Moses took a mere handful and spread it over the land of Egypt, four hundred by four hundred parasangs in area.
Why was the hail brought upon them? Because they had made Israel plant gardens, trees, parks, and vineyards. Hence they afflicted them with hail, which destroyed their trees, as it is said: So there was hail, and fire flashing up amidst the hail (ibid., v. 24). This was an instance of a miracle transpiring within another miracle.⁠1 R. Judah and R. Nehemiah discussed this matter. The former said: The fire flashing up amidst the rain appeared like a split pomegranate whose seeds are visible from without, while the latter said: It was like a light burning in a glass that contained a mixture of water and oil.
What may this be compared to? To two powerful legionaries who have despised each other for a long time. When their king became involved in a war, he made peace between them so that they would go forth together to fulfill the king’s command. Similarly, though fire and hail are hostile to each other, when the time for war with Egypt came, the Holy One, blessed be He, made peace between them and they smote Egypt. Hence it is said: The fire flashing up amidst the hail. When an Egyptian was seated he would be pummeled by hail; when he arose he would be scorched by fire in conformity to the punishments meted out to wicked men in the netherworld, as it is said: He destroyed their vines with hail, and their sycamore trees with frost (Ps. 78:47). R. Judah the son of Shalum said: What is the meaning of their sycamore trees with frost (ba-hanamal)? Ba indicated that it came; han, that it alighted upon them; mal, that it cut everything down. R. Phinehas declared: It descended like an axe cutting down the trees.
Why were locusts inflicted upon them? Because they had compelled the Israelites to sow wheat and grain. For that reason the Holy One, blessed be He, brought locusts upon them to consume everything that the Israelites had sown. R. Johanan said: When the locusts came, the Egyptians rejoiced, saying: “We will collect them, boil them, and fill our barrels with them.” The Holy One, blessed be He, said: Wicked ones, would you obtain an advantage from a plague that I have brought upon you? Whereupon the Holy One, blessed be He, brought a very strong west wind that drove the locusts into the Red Sea; There remained not one locust in all the border of Egypt (ibid. 10:19). Even those that were in jars and in barrels sprouted wings and flew away.
Why was darkness inflicted upon them? Because the King of Kings, the Holy One, blessed be He, shows no partiality, and searches the heart and tries the kidneys of all. He brought darkness upon them because there were sinners in Israel who had Egyptian patrons, and enjoyed honor and wealth, and were unwilling to leave. And the Holy One, blessed be He, said: If I bring a plague upon them in broad daylight, from which they will die, the Egyptians will say that just as it passed over us, so does it pass over them. Hence, He brought darkness upon the Egyptians for three days, and they saw not one another (ibid., v. 23). The children of Israel had light in their dwellings, so that they could bury their dead without being seen by their enemies. Even darkness which may be felt (ibid., v. 21) is written. R. Abdimi the son of Hama said: The darkness was doubled and redoubled. An Egyptian who was standing was unable to sit, while one who was sitting was unable to stand, and one lying down could not rise. Three of the plagues were brought by Aaron, three by Moses, three by God, and one through the combined efforts of all of them. The blood, frogs, and gnats, which came from the earth, were brought by Aaron; the hail, locusts, and darkness, which came out of the air, were brought about by Moses, for he had power over earth and heaven; the swarms, the murrain, and the plague of the firstborn were brought about by God; while the boils were brought about by all of them.
During the three days of darkness, the Holy One, blessed be He, made the Egyptians feel kindly toward the Israelites, and they loaned them many things. When an Israelite entered an Egyptian’s home and tried to borrow utensils of silver or gold, or garments, they would reply: “We have nothing to loan you.” Whereupon the Holy One, blessed be He, would illumine their dwellings, and the Israelite would say to them: “There it is, in that place.” This happened in order to fulfill the verse And afterwards shall they come out with great substance (Gen. 15:14).
1. Since hail and fire existed at the same time.
ת֗ם קאל אללה למוסי והארון כ֗ד֗א מל חפניכמא מן פיח אלאתון ויהוי בה מוסי פי אלהוא בחצ֗רה פרעון.
אחר כך אמר ה׳ למשה ולאהרן: קחו לכם מלוא חופניכם מפיח הכבשן, ויזרוק אותו משה לאוויר בנוכחות פרעה.
מלא חפניכם – יילוינייאש בלעז.
פיח כבשן – דבר הניפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז: אולְבְש.
פיח – לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן.
וזרקו משה – וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת. הרי נסים הרבה: אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך לאבק על כל ארץ מצרים (שמות ט׳:ט׳).
מלא חפניכם HANDFULS – joincheiz in old French.⁠1
פיח הכבשן SOOT OF THE FURNACE – the word פיח denotes a thing which is blown away (נפוח) from coals that have become extinguished after being burnt in a furnace; in old French: oulvis.
פיח SOOT – is derived from a root that signifies blowing, and it so called because the wind blows it about and scatters it abroad.
וזרקו משה AND LET MOSHE THROW IT – Anything which is thrown with force is thrown with only one hand. Thus there were several miracles: one, that Moshe's handful held both his handful and and that of Aharon, and another, that this dust spread itself over the entire land of Egypt (Tanchuma Vaera 14, Shemot Rabbah 11:8).
1. English: double-handfuls.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח – 1היא האפר הלבנה שעל הגחלים כשעוממו.
וזרקו משה השמימה – באויר העולם.
1. היא האפר הלבנה כו׳. וכן רש״י עה״ת כתב דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם – היינו פיסת הידים עם האצבעות:
פיח כבשן – היינו אפר הלבנה שעל הגחלים כשהן עוממות שנוחה לינפח, כענין דכתיב נחר מפוח (ירמי׳ ו כט), ופחי בהרוגים (יחזקאל לז ט), וכל דומיהן:
וזרקו משה – לבדו מה שבחפניו ושבחופן אהרן:
השמימה – לאויר השמים:
לעיני פרעה – שיהא רואה ויודע כי גזרתי היא:
מלא חפניכם – ילויינש בל׳.
פיח הכבשן – [דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובל׳ אולביש.
פי]⁠ח – לשון הנחה שהרוח מפיחן ומפריחתן.
וזרקו [משה – כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת. ה]⁠רי ניסים הרבה, אחד שהחזיק קומצו של משה מלא [חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים.] (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠א
א. שוחזר מרש״י שמות ט׳:ח׳
פיח – אפר דק שמתנפח ברוח.
פיח SOOT: Thin ashes that blow (שמתנפח) in the wind.⁠1
1. So also Rashi, with the same etymological connection to the verb נ-פ-ח. Cf. JBS who interprets פיח as רמץ, i.e. hot cinders or embers, and claims that miraculously Moses and Aaron were able to pick up such hot objects in their hands.
פיח כבשן – העולה למעלה, והוא האיד שיתחבר, והוא שחור.
ויאמר – לא הזכיר בזאת המכה לשלח עמו, אולי לא עמדה הרבה.
Perhaps the plague did not last a long time.⁠1
1. Once the plague quickly passed he was no longer afraid and hence did not let Israel go. Similarly, he did not ask Moses to intercede for him as he had done in the case of the plague of the frogs. See Ex. 8:4.
קחו לכם מלא חפניכם – כאן לא היה התראה, דהיא שלישית.
פיח – כמו רמץ, רישייאלט בלעז, ונתן בהם כח ליקח אותם בחפניהם.
וזרקו משה השמימה – שיפול על האדם ועל הבהמה, ויהיו נכוים בו, ויעלו בהם אבעבועות, כי אדם הנכוה, עולה אבעבוע במקום המכוה. ומכל מקום קורא אותו הפסוק שחין, ושחין משמע שלא על ידי האש, ולא מתולדות{יה}, כדמוכח בחולין (בבלי חולין ח׳.). מפני שמלא חפנים אש לא היה יכול להספיק לכל מצרים. ומשום הכי מעצמו בא השחין, ולא מחמת האש, אלא שהקב״ה אינו רוצה לשנות מנהג העולם, ועשה מקצת לפי מנהג העולם, ולכך צוה להשליך עליהם רמץ. וכן תמצא ברוב ניסים, שהקב״ה אינו משנה על מנהג העולם, כמו ויורהו ה׳ עץ (שמות ט״ו:כ״ה), שנראה ששם תבלין להמתיק המים. ואם היה רוצה, לא היה צריך עץ. וכן עשה לך שרףא ושים אותו על נס (במדבר כ״א:ח׳), ואם רצונו, בלא נחש היה יכול לרפאותם, וכן הרבה. וזו המכה של שחין נתעסקו בה הקב״ה ומשה ואהרון, דכתיב: מלא חפניכם, משמע אהרן חפן, וזרקו משה השמימה, ומן השמים נתחלקה ונפלה על כולם. כי המכות היו: ג׳ על ידי הקב״ה – ערוב, דבר, ומכות בכורות, וג׳ על ידי משה – ברד, ארבה, חושך, וג׳ על ידי אהרן – דם צפרדע כינים, ושחין על ידי שלשתן.
א. בכ״י מינכן 52: נחש.
קחו לכם מלא חפניכם – TAKE HANDFULS – Here there was no warning, for it was the third.
פיח – ASH – Like embers, רישייאלט in Old French, and He gave them the strength to take it in their hands.
וזרקו משה השמימה – AND LET MOSHE THROW IT TOWARDS THE HEAVENS – That it should fall on human and on animal, and they shall be burned by it, and blisters should arise on them, because a person who is burned sprouts blisters in the place of the burn. And nevertheless, the verse calls it boils, and boils implies that it is not through the fire, and not from its derivatives, as is proven in Chulin (Bavli Chulin 8a). Because handfuls of fire could not suffice for all of Egypt. And because of this, from itself came the boils, not because of the fire, except that the Blessed Holy One does not want to change the ways of the world, and He did a little in accord with the ways of the world, and therefore He commanded to throw upon them embers. And thus you will find in most miracles, that the Blessed Holy One does not change the way of the world, like: “Hashem showed him a piece of wood” (Shemot 15:25), that it appeared that he placed a flavoring to sweeten the water. And had He wanted, He did not need a piece of wood. And likewise: “Make a fiery serpent and set it on a flagpole” (Bemidbar 21:8), and if it were His will, without a snake He could have healed them. And likewise many. And the Blessed Holy One and Moshe and Aharon were [all] involved in this plague of boils, as it is written: HANDFULS, implying that Aharon scooped [the ash], and Moshe threw it towards the heavens, and from heaven it was divided and fell on everyone. Because the plagues were: three through the Blessed Holy One – swarms of animals, the plague on livestock, and the plague of the firstborn, three through Moshe – hail, locusts, darkness, and three through Aharon – blood, frogs, lice, and boils through all three of them.
{מלא חפניכם –} וחפניו1 {היינו} מלא שתי כפי איש.
פיח כבשן – עשן2 התנור.
וזרקו משה השמימה – משה נצטוה בזריקה, וזה על אחד משלשה דרכים. אחד מהם – שהוא ע״ה זרק תחלה את אשר בחפניו, שוב לקח את אשר בחפני אהרן, החזיר אותו לתוך חפניו וזרק אותו. והשני – שמשה זרק את אשר בחפניו, שוב הכה את יד אהרן מלמטה ונזרק אשר בחפניו למעלה. והשלישי – מה שנאמר בדרש (ב״ר פה:ו) שאחר שלקחו משה ואהרן מלא חפניהם החזיר אהרן את אשר בחפניו לחפני משה והחזיקו {אותו} חפני משה, וזה אפשר גם בלתי דרך נס3, כי הפיח – היינו העשן – {הוא} חומר רך נדחה ממקומו ומקבל צמצום4. והדרך הראשון יותר קרוב, והשני יותר רחוק, והשלישי אפשר.
ומאמר השמימה – {טעמו} לכיוון5 השמים כמו שאמר המתרגם לצאת6 שמיא7.
לעיני פרעה – במעמד פרעה.
1. קמה. המהדיר חשב שהוא דיבור המתחיל ולכן דנו כטעות סופר והדפיס במקומו ׳מלא חפניכם – מלא שתי כפי איש׳, אבל שגה ברואה שכן להלן מתבאר מדברי רבנו שהיו בין הכל מלא ארבע חפנים, וכן מבואר ממדרשם ז״ל שהביא להלן. ובכן ודאי כוונת רבנו היא להבהיר שהמכוון ב׳מלא חפניכם׳ הוא שכל אחד יקח מלא חפניו [לשון רבים] באופן שיחזיקו ׳חפניו׳ של כל אחד מהם מלא שתי כפי איש.
2. קמו. כן הוא התרגום הרגיל ל׳דכאן׳ בערבית (וכן תירגמו מהדירי ספר הגלוי לרס״ג שציטט ממנו רצהבי בפירושי רס״ג שבמהדורתו עמ׳ כח) אבל מהמשך הפירוש ברור שאין כוונת רבנו לעשן שאין בו ממש, אלא לדבר דק המצטבר ביד. ונראה שהכוונה לשחרורית הנשארת במקום שעולה שם העשן על הכתלים וכדו׳ (פיח – soot) שכן מצינו שנקרא חומר זה עשן בהשאלה [כמו בשבת (כג.): ׳כל העשנים יפים לדיו׳ וברש״י שם: ׳מצאתי בתשובות הגאונים שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר, וגורר השחרורית ונותן בו שמן קימעא, ומגבל בו ומייבשו בחמה, וממחה אותו לתוך הדיו׳]. והשוה פירוש הקצר לראב״ע שכתב: ׳פיח הכבשן – העולה למעלה, והוא האיד שיתחבר, והוא שחור׳. ומאידך יש שפירשוהו שהוא כמו אפר, וכמש״כ רש״י: ׳דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן׳, וזו כוונת הרד״ק שכתב בשרשיו (שרש פיח) שהוא רמץ בדברי חז״ל.
3. קמז. לכאורה כוונת רז״ל דמילא משה חפניו בפיח בצמצום היותר גדול, וכל מה שנוסף לחפניו מחפניו של אהרן היה נס גמור. [הערות למיסבר קראי]
4. קמח. ראה פירוש רש״י שהביא מדרשם זה בזה״ל: ׳וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת – הרי נסים הרבה. אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן וכו׳⁠ ⁠׳. ומדבריו משמע שזרקו משה בידו אחת, וכן כתבו המפרשים בדעתו, ואפשר שבזה מתורצת הערת רבנו שפיח דבר המצטמצם הוא ואין זה נס שידיו החזיקו מלא חפניו שלו ושל אהרן, די״ל שאף שיכול להצטמצם ולעמוד שתים במקום אחד, אבל אם זרקו בידו אחת נמצא שיד אחת החזיקה פי ארבעה. ואמנם נראה שאפשר לפרש גם בדעת רש״י שמשה זרקו בשתי ידיו, וכוונתו שאע״פ שבדרך כלל כדי לזרקו בכח נצרך לזרוק בידו אחת, כאן אירע נס וזרקו בכח גדול בשתי ידיו (ואמנם לא משמע כן לפי נוסח רש״י לפנינו שבו כתב ׳קומצו׳ של משה לשון יחיד).
5. קמט. במקור: לג׳הה (בתרגום המהדיר: לצד).
6. קנ. לפנינו בתרגום ׳לצית׳, וכנראה אשיגרא דלישנא הוא.
7. קנא. כך גם לפי תרגום רס״ג. בספר פרשגן הביא דברי רבי אליהו בחור בספר מתורגמן (ערך צית) שביאר ש׳צית׳ הוא ׳צד׳ בארמית בחילוף דל״ת ותי״ו, וכתב שכוונת המתרגם היא לומר: ׳לאו דוקא לשמים או לערפל ממש, אלא לצד השמים ולצד הערפל׳, ולא זכר מדברי רבנו שקדם לר״א בחור בזה.
מלא חפניכם – דבר זה לא היה מספיק לכל מצרים לפיכך צריך לומר מעצמו בא השחין ולא מתולדות האש, אלא שאין הקב״ה רוצה לשנות מנהג העולם ועושה כעניין במקצת הנוהג.⁠1
מלא חפניכם פיח – רמץ ריקולט בלעז,⁠2 מגזרת נופח באש פחם (ישעיהו נ״ד:ט״ז).
וזרקו משה השמימה – בהרבה מקומות נקרא האויר שמים. ומן האויר נחלק ונופל על כולם.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
מלא חפניכם, "your handfuls,⁠" this would not be enough soot to bring the plague on the entire land of Egypt; this is why the Torah does not attribute this plague as resulting from the fire that the soot was taken from. God did not want to change natural law at this point, and that is why He commanded Moses and Aaron to perform a symbolic act.
פיח, remnants of coal, cinders. Compare Isaiah 54,16.
וזרקו משה השמימה, "and let Moses throw it heavenwards.⁠" This is one of many occasions when the term שמים, usually translated as "heaven,⁠" is used as meaning simply: "air, or atmosphere.⁠" Seeing that what is thrown into the air subsequently falls to earth, just like rain or lightning, the description is not that inaccurate.
וזרקו משה השמימה – ידוע כי כל מכה ומכה מעשר מכות כוללת נסים רבים, וכאן הזכיר מלא חפניכם ואמר וזרקו משה הגיד כי מלא חפני שניהם החזיק משה בחופן אחד ולכך אמר וזרקו משה כי הדבר הנזרק בכח אינו כי אם ביד אחת, ועוד נס אחר כי כל ארץ מצרים נתמלא אבק מן הפיח המועט ההוא זהו שאמר והיה לאבק על כל ארץ מצרים, ונס שלישי המכה בעצמה שהיה הפיח ההוא לשחין פורח על האדם ועל הבהמה.
וזרקו משה השמימה, "and Moses is to throw it heavenward.⁠" It is a well known fact that each one of the ten plagues contained within it a number of miracles. In this instance the expression "your (pl) handfuls" combined with the singular "let him throw it heavenward" poses a problem. Why did they both have to fill their hands with the soot if only Moses was to throw it? The verse teaches therefore that Moses took in his one hand the combined four handfuls of soot, both his own and that of his brother Aaron. If one throws something upwards one uses only one hand; otherwise it is hardly called "throwing.⁠" The ability of throwing all this soot with one hand then was one of the miracles. Another miracle was the fact that the whole land of Egypt became filled with dust which had originated only in the palms of two pairs of hands. The third miracle, of course, was the plague itself, the fact that this soot turned into erupting boils infecting man and beast alike in the whole of Egypt.
וזרקו משה השמימה – מכה זו היתה ע״י שלשתן הקב״ה משה ואהרן. אהרן סייע לו שמלא חפניו מפיח הכבשן ונתנו ביד משה ומשה זרקו והקב״ה נהג הפיח בכל ארץ מצרים. ובט׳ מכות כל אחד משלשתן עשה ג׳. הקב״ה עשה ברד ארבה חשך מכת בכורות. ואהרן עשה דם צפרדע כנים. ומשה עשה עד״ש.
ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה – מפני שמשה היה חשוב בעיניהם. כדכתיב והאיש משה גדול מאד. ודרך שחין להיות על הברכים והשוקים. לכך ולא יכלו לעמוד לפניו.
ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח הכבשן – כתב ר׳ אברהם לא הזכיר במראה הזאת לשלח את העם כי לא עמדה הרבה:
ויאמר ה' אל משה ואהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח הכבשן, "the Lord said to Moses and Aaron: 'take for yourselves two handfuls of furnace soot;'" According to Ibn Ezra the reason that no demand was made to release the Israelites prior to decreeing that plague was that it did not last long.
קחו לכם מלא חפניכם – קשה למה לא נכתבה התראת שחין ומכת כנים ומכת חשך. נ״ל שהיו מכות שלא היו יכולין לומר אילו היינו יודעין היינו שומרים עצמינו ופירש התראתן שלא ליתן פתחון פה למינים.
ד״א קחו לכם – קשה למה אמר במכת שחין קחו לכם מה שלא עשה בשום מכה. נ״ל כי שאר מכות היו בעולם, ולא הוצרך כי אם להביאם למצרים, אבל שחין שלהם לא היה בעולם, כי לא רצה ליקח שחין אחרים שנגזר עליהם וליתנם לאלה.
ויאמר י״י אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם וכו׳ – גם בזאת לא זכר שהלכו תחלה לפרעה לומר לו שלח את עמי, ולהתרות לו להקדמת הידיעה אל המכה העתידה. וכן היה הענין בכנים וכן בחשך, וכ״ז אפשר שהיה כן, כי אינו הכרח שיקדים לו משה על כולם, עם מה שגילה לו השם שלא ישלחם עד מכת הבכורים.
פיח כבשן – הוא הרמץ.
וזרקו משה השמימה – אפשר ששׂם משה הכל בכלי אחד וזרקו באויר לצד השמים; ורבותינו ז״ל אמרו בבראשית רבה (ה, ז) שכבר נעשה נס שהחזיקו מלוא חפני משה מלוא חפני משה ואהרן.
והנה לא הוצרך עוד אל התראה מהטעמים שכתבנו.
וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת. כלומר ומאחר שזרק אותו בכח יחוייב שנאמר שהחזיק קומצו של משה מלא חפניו של משה ושל אהרן והרי נסים הרבה האחד זה ועוד שהלך האבק בזריקה זו על כל ארץ מצרים ולא ידעתי מאין הוציא שזרקו משה בכח עד שיחייב שהיה זה בידו אחת אם ממלת השמימה שפירושו אל השמים ויהיה על דרך ערים בצורות בשמים שיזרוק אותו בכח עד שיפליג בהגבהתו עד לשמים דילמא אין פי׳ השמימה אלא לפאת השמים דהיינו לצד מעלה דומיא דנטה ידך על השמים שפי׳ אותו הרב בעצמו לצד השמים וגם המדרש אינו חולק בו רק מפני מלת על שלא אמר אל השמים וכן תרגום אותו אנקלוס לצית שמיא המורה על צד המעלה ואם הוציא זה מן והיה לאבק על כל ארץ מצרים אי אפשר זה בכח אלא בדרך נס כמו שאמר הרב עצמו הרי נסים הרבה ואחת מהם שהלך האבק על כל ארץ מצרים:
וענין פיח הכבשן שזרק משה באויר אין ענינו שהוא נפל על האדם והבהמ׳ ושרף ועש׳ השחין והאבעבועות ההם כי עם היות פיח הכבשן חד וחם מאד אם נזרוק אותו באויר אין ספק שלא יעשה זה אבל היה זה הנראה ממה שהיה שמשה בידיו יפסיד מזג האויר המקיף אשר במצרים ובמקום שיהי׳ חם בטבעו בשיווי נאות יחממהו ויחדדהו ביותר עד שהוא ישרוף העור והבשר של אדם ושל הב״ח ובזה יהיה השחין מתגבורת החמ׳ ולזה צוהו שיקח פיח הכבשן והוא האפר הקל היוצא מהכבשן בהתחממו שהוא חד מאד ושורף.
ושיזרוק משה אותו השמימה רוצה לומר באויר שהוא כנגד השמים ויהיה זה לאות שכל אויר מצרים יפסד ויהיה זר ושורף מפיח הכבשן ההוא ולכן האויר המקיף באדם ובבהמה נגעם בשחין ובאבעבועות.
לעיני פרעה – למען יראה שלא היתה מכה מסובבת מעפוש בלחות מצד האויר או המערכת, אשר מהם תבוא לפעמים מכת מדינה טבעית.
לעיני פרעה. In order that he would see that the plague was not the result of mixing something moist with something else, i.e. something subject to the influence of the sun or the atmosphere. Both of these phenomena sometimes produce what are known as “natural disasters.”
וכל דבר הנזרק בכח וכו׳. אף על גב דלא כתיב בקרא בהדיא שזרקו בכח, מכל מקום מדכתיב לשון זריקה, ולא כתיב לשון השלכה, רוצה לומר זריקה בכח, וזה החלוק יש בין זריקה ובין השלכה. ואין לומר אפכא, דהא מצאנו לשון זריקה בדבר הנזרק בכח ׳זורק חץ׳ (כתובות לא.), ׳זורק אבן׳ (סנהדרין ס ע״ב) שכלם נזרקים בכח:
אינו נזרק אלא ביד אחת כו׳. לא ידעתי מאין הוציא שזרק משה בכח. ואפשר לומר, מדכתיב השמימה ולא כתיב על השמים, כדלקמן גבי מכת ברד, ומדשני קרא, ודאי פירושו הוא שהפליג בהגבהתו עד לשמים. [ר׳ אליהו מזרחי]: ונ״ל דהכי קאמר, כל דבר הנזרק, היינו בכח. דסתם זריקה היא בכל כחו, והיינו בידו אחת. ועיין בב״ר פ״ה ובויקרא רבה פ׳ ז׳. [נחלת יעקב]:
מלא חפנים שלו ושל אהרן. רוצה לומר, מדכתיב לעיל מלא חפניכם:
ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים. וא״ת הואיל וזה נס היה, א״כ מנא ליה לפרש שהחזיק קומצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, דילמא לא היה מחזיק, ומשה זרק בשתי ידיו. ויש לומר דמה שפירש רש״י ואחד שהלך וכו׳ אינו רוצה לומר דזה היה נס שהלך כל כך למרחוק, כיון שלא זרק בכח, אלא מה שקומץ אחד שהוא מעט אבק היה הולך ומתפשט על כל ארץ מצרים היה נס. ולפי מה שפירשתי לעיל דרש״י דייק ממלת השמימה שזרק משה בכח, יתורץ ג״כ קושיא זו, דכיון שהכתוב מלמדינו במלת השמימה שזרק בכח, א״כ בודאי זרקו ביד אחת שלא סמך על הנס:
Is thrown only with one hand... I do not know Rashi's proof that Moshe threw [the furnace soot] with force. A possible answer: Here it is written השמימה, rather than על השמים as it is written about the plague of hail (v. 22). Apparently, Scripture changed the wording here to teach that Moshe sent up the soot unusually high, until the heavens. (see Re'm) But it seems to me that [we need not find a proof for this, for] Rashi means to say the following: Anything that is thrown (נזרק), is thrown with force. This is because נזרק implies with all of one's force, which is with one hand. See Bereishis Rabba ch. 5 and Vayikra Rabba ch. 7. (Nachalas Yaakov)
Both his and Aharon's handfuls. Rashi says this because it is written before, "Both of you take full handfuls.⁠" [which is four handfuls in total].
And another, that the soot spread over the entire land of Egypt. You might ask: Since [it spread so far only because] it was a miracle, why did Rashi explain that Moshe's one fistful held both his and Aharon's handfuls, [so that he could throw it with force]? [The miracle would be even greater if Moshe were to throw the soot with two hands and without any force and yet it travelled such a great distance.] Perhaps his fistful did not hold it, and Moshe threw with both hands [and it spread by a miracle]. The answer is: The miracle of its spreading over Egypt was not that it went farther than Moshe could throw, but that this small amount [of soot] covered the entire land of Egypt. [The fact that he was able to throw it with force because his fistful held both his and Aharon's fistfuls does not pertain to this miracle. Rather, it is a miracle that stands on its own.] And according to what I explained above — that Rashi inferred from השמימה that Moshe threw with force — we may answer this question as well. Since השמימה implies with force, surely he threw with one hand, for he did not to rely on a miracle.
ויאמר ה׳ אל משה – מתחיל הסדר השלישי שהוא ברד וארבה, ובא להענישם על גאותם שכחשו בנפלאות ה׳ ולא האמינו כי הוא ב״ה נוהג הכל בחכמה ויוכל לעשות מלא דבר דבר, כמו בבריאה הראשונה, ומדבר לא דבר, ולהשתמש בנבראים הפך טבעיהם, וקדם לסדר הזה מופת השחין להתעולל בהם ולהוכיחם שישובו מפשעיהם כאשר נבאר:
מלא חפניכם – שתי ידיכם מלאות, ידי משה וידי אהרן:
פיח – אפר דק שמתנפח ברוח מן הגחלים העמומים הנשרפים בכבשן:
וזרקו משה – וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן, ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים וכל זה להראותם שהאל עושה נפלאות גדולות לבדו:
פיח כבשן – רשב״ם פירש אפר דק שמתנפח ברוח, אך מפני שסמכו לכבשן נראה יותר שהוא המתנפח ועולה בעשן ונדבק בכבשן, והוא כמו שנהגו לתרגם fuligine.
וזרקו משה השמימה – לא שזה יהיה סבה לשחין אלא שצריך לעשות פעולה מה קודם הויית הנפלאות, למען יוודע כי ברצון האל אשר שלח את הנביא העושה הפעולה ההיא, נהיה הנס, והוא כמו הרמת המטה והדבור אל הסלע וכיוצא באלה; ואולי בחר בסימן הזה בפרט. כדעת דון יצחק, כדי שיהיה לאות שכל אויר מצרים יפסד ויהיה חם ושורף ומעלה שחין.
וזרקו משה – מן השחין ואילך עשה הסימנים האלה (נטיית המטה וכיוצא) משה ולא אהרן, אולי לכובד המכות האלה, שהיה בהן חולי ומיתה לבני אדם, או כריתת מזונותיהם.
furnace soot (piaḥ kivshan). Rashbam interpreted this to mean fine ash that is blown in the air. However, since the word piaḥ is attached by semikhut to the word kivshan (“furnace”), it is more likely that piaḥ is that which blows and rises in the smoke and adheres to the furnace, and this is what has been commonly translated as fuliggine (“soot”).
and let Moses scatter it through the air. Not that this would be the [actual] cause of the [ensuing plague of] boils, but he had to perform some action before the wonders came into being, so as to make it known that it was through the will of God, Who had sent the prophet who was performing this action, that the miracle came to be. This was analogous to raising the staff, speaking to the rock (Num. 20:8), and the like. Perhaps He chose this signal in particular, as Abravanel explained, to symbolize that all of the air of Egypt would be damaged, and that it would be hot and burning and productive of boils.
and let Moses scatter it. From the plague of boils onward, it was Moses and not Aaron who performed these signs (stretching forth the staff, etc.), perhaps because of the severity of these plagues, which involved people’s sickness and death or the cutting off of their sustenance.
שחין – זוהי מכת ה״עינוי״ השנייה, המקבילה לכנים בקבוצה הראשונה, עונש מכאיב על סירובם לשמוע בקול ה׳.
קחו לכם מלא חפניכם, ״על שניכם למלא את שתי ידיכם״. אך זהו מעט מזעיר ביחס לכמות הדרושה כדי להתפשט ״על כל ארץ מצרים״, כפי שעתיד לקרות כאן. ללמדנו, שאף אם נראה שאין די במעשה כדי להגיע למטרה הרצויה, על האדם לעשות כל מה שביד אנוש לעשות.
פיח – משורש ״פוח״, להפיח, לנשוף – מציין את השכבה הנשארת מהעשן: האבק השחור הדק.
כבשן הוא תנור שבו חומרים כמו אבן⁠־סיד, ״נכבשים״ [נשלטים לחלוטין על ידיו], מתפרקים ומתפוררים.
תכלית חזיון זה של נטילת חומר ופיזורו על פני הארץ, הייתה להראות שהמכה באה על פי ציווי ה׳, באמצעות משה ואהרן. ובאשר לשימוש בפיח, יתברר טעם הדבר אם נתבונן במשמעות תיבת ״שחין״.
אנו מוצאים את ה״שחין״ בין נגעי הצרעת (ויקרא יג, יח; עיין פירוש שם). מדברי חז״ל אנו יודעים ש״שחין״ נראה כמו ״מכוה״ (שם יג, כד): ״שחין״ הוא פצע דומה לכווייה, אך בשונה מ״מכוה״, אינו נגרם על ידי אש, אלא מחמת חבטה, מכה, לחץ וכדומה – הווי אומר על ידי תהליך דלקתי. בארמית, ״שחן״ פירושו: ״להיות חם״; ומכאן ״שנה שחונה״, שנה של חום (עיין יומא נג:).
מתיבת ״חלה״, המציינת אף היא חולי, יש סמך לכך שלאות חי״ת ישנה התכונה לבטל ולעכב את מה שמביעה האות עי״ן. דוגמה בולטת לכך היא ״נוע״ לעומת ״נוח״: תנועה והפסקתה. וכך גם ״חלה״: להעשות חולה, לעומת ״עלה״: להתפתח. נמצא ש״חלה״ מציינת התפתחות מעוכבת, ומכאן ״תעלה״ המציינת התפתחות מחודשת: ריפוי [עיין ירמיהו ל, יג].
בדומה לכך ״שחן״ לעומת ״שאן״ (״שאנן״, להיות רגוע בטוח ושלו), ולעומת ״שען״ (להיסמך על דבר, להיות בהרמוניה גמורה עם הסביבה). נמצא ש״שחן״ מציין הפרעה בשיווי המשקל. (כך בארמית מציין ״שחנא״ משא – ״לפום גמלא שחנא״ [כתובות סז.], ריכוז כמות מופרזת בנקודה אחת.)
לפי זה, ״שחין״ הוא מצב דלקתי: נוזלים שבדרך כלל מתחלקים בגוף במידה שווה ומאוזנת, נדחקים לפינה אחת כתוצאה מגירוי. תהליך זה, אם יינתן לו להמשיך, תוצאתו היא, שהנוזלים מתפרקים ויוצרים מוגלה, הנדחקת לצאת ולזוב מהגוף וגורמת ל״אבעבועות״, משורש ״בעה״: להתפרץ. (ברמה הרוחנית, מציין ״בעה״ תחנונים מאומצים, התפרצות רוחנית).
נמצא, ש״שחין״ הינו דלקת המביאה לידי נמק וריקבון הבשר (אבריו החיצוניים והפנימיים של מוכה שחין, נושרים לבסוף מחמת הנמק). דבר זה מסביר למה נבחר הפיח לגרום להביא את השחין; שכן אין לך דבר הפועל כה ביעילות נגד דלקת, נמק וריקבון, כמו: פחם, זפת, קראוסול [שמן המופק מזפת], והמיוצר מהם – אשר כולם חמרים הקרובים לפיח מצד הרכבם. יתכן שהפיח היה תרופה מוכרת נגד שחין; לכן דווקא על הפיח היה להביא את השחין.
(8-12) שאלות:
תחלה אמר לשחין פורח אבעבועות ואח״כ שחין אבעבועות פורח, למה ספר שלא יכלו החרטומים לעמד, והלא מן מכת כנים והלאה לא זכר דבר מן החרטומים:
(ח) קחו לכם – היה בזה כמה נסים. א] שידו האחת של משה החזיק פיח הכבשן שלקחו משה ואהרן במלא חפנים כמ״ש בב״ר (פ״ה) שחפנו של משה החזיקה שמונה קמצין דהא משה לבדו זרקו, והיה נס שמועט החזיק את המרובה, ב] שזרקו משה השמימה שדבר קל כפיח כבשן א״א לזרוק בגובה ומשה זרקו עד לשמים:
(8-12) {See questions in Hebrew text.}
(8) TAKE. Involved were a number of miracles. For one, the Midrash1 declares that "the handful of Moshe held eight handfuls"; i.e., in his one hand he retained all the soot of which he and Aharon had taken handfuls, the miracle being that in the smaller quantity, which he alone threw upward, was contained the larger quantity.
Secondly, let Moshe throw it – a light substance such as soot which normally cannot be cast very high – heavenward.
1. Ex. R. 11:5.
וזרקו משה: שהיה אהרן מערה מחפניו לחפני משה והוא זרקו השמימה.
אכן צדק פילון, כאשר קבע-מצא, שאותן המכות אשר התהוו עלי אדמה, נעשו על ידי אהרן, ואלו אלה שמקורם בשמים, כלומר בספירות שמעל לאדמה, נעשו על ידי משה. מכיוון שלפני פרעה הופיע משה כאלהים ואהרן כנביאו, הולם הוא שמשה יניח לו לאהרן לעשות את הנסים שעל האדמה, בעוד שהוא שומר לעצמו את הפעילות בספירות הגבוהות יותר. מכת השחין נעשית על ידי שני האחים, כנראה בכך, שאהרן מוציא את הפיח מתוך הכבשן, ואלו משה זורק אותו כלפי שמים (במכת הארבה פעל משה על הרוחות, למען יביאו את הארבה). שלוש מכות נעשו על ידי הקב״ה עצמו. הראשונה – כאשר גירה את הערוב אשר במצרים – ״משליח״1 – למען יתנפל עליהם בחמת זעם. חרקים אלה התעופפו גם קודם לכן בסביבות מצרים וגם משה יכול היה להביאם, אך רק החימה השפוכה שה׳ נתן בהם, הפכה את הערוב למכה קשה; השוה דברי המשורר בתהלים: ״שלח בהם ערוב וישכלם״.⁠2 ומובן מאליו, שמכת הדבר ומכת בכורות צריכות היו להיעשות במישרין על ידי ה׳.
פיח כבשן – מכיוון שהמכה היא מעין דלקת (שחין מלשון ״שחן״ – להיות חם, להידלק), הרי שהחומר שלה צריך להילקח מן הכבשן, מתנור-הסיד החם.
וזרקו... השמימה – אלא שתחילה צריך החומר לקבל את כוחו המשחית למעלה, שם יתהווה ממנו גשם-עפר שירד מן השמים, יתפזר על כל ארץ מצרים ויכה את הכל, אדם ובהמה, במחלה רעה. ייתכן שמדובר כאן במחלה המצויה במצרים גם לעת אחרת, והיא ״חום-הנילוס״3 השכיחה שם, ושעל סיבותיה מספרים נוסעים סברות שונות. כאן היה הנס בכך, שהמחלה פרצה מיד, כתוצאה מפעילותו של משה.
אבעבועות – מלשון ״בוע״ – לנבוע, להתנפח, וכך גם בתלמוד.⁠4
1. למעלה ח׳:י״ז (המ׳).
3. Nilhitze או Nilkraetze.
4. למשל ״אין מקיפין בבועי״, חולין מו ע״ב (המ׳).
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ – The phrase וַיֹּ֣אמֶר ה֔' אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן‏ [“and Adonay said to Moses and to Aaron”] appears 5 times in Tanakh, all of them in Torah (Exodus 7:8, Exodus 9:8, Exodus 12:1, Numbers 20:12, Numbers 20:23).
כִּבְשָׁ֑ן – There are 14 pairs of verses in which a word appears twice in similar context, once with the hēʾ definite article prefix and once without it: [1] פָּר֔וֹת (Genesis 41:2) and הַפָּר֗וֹת (Genesis 41:4), [2] כִּבְשָׁ֑ן (Exodus 9:8) and הַכִּבְשָׁ֗ן (Exodus 9:10), [3] עֲבֹתֹ֣ת (Exodus 28:24) and הָֽעֲבֹתֹ֣ת Exodus 39:17), [4] זִפִים֙ (I Samuel 23:19) and הַזִּפִים֙ (I Samuel 26:1), [5] שָׁל֥וֹם (II Samuel 18:29) and הֲשָׁל֥וֹם (II Samuel 18:32), [6] מַֽעֲכָ֖ה (II Samuel 20:14) and הַמַּֽעֲכָ֔ה (II Samuel 20:15), [7] אָדָם֙ (Isaiah 2:11, Isaiah 2:17) and הָאָדָ֔ם (Isaiah 2:17), [8] עִיר֙ (Jeremiah 30:18) and הָעִיר֙ (Jeremiah 31:37), [9] סֵ֣פֶר (Jeremiah 32:11) and הַסֵּ֣פֶר (Jeremiah 32:12), [10] רֹעִ֔ים (Ezekiel 34:7) and הָֽרֹעִ֔ים (Ezekiel 34:9), [11] שַׁ֖עַר (Ezekiel 40:24) and הַשַּׁ֛עַר (Ezekiel 40:27), [12] שָׁמַ֣יִם (Psalms 50:6) and הַשָּׁמַ֣יִם (Psalms 97:6), [13] כֹּהֵ֖ן (Ezra 2:63) and הַכֹּהֵ֖ן (Nehemiah 7:65), [14] אָב֛וֹת (I Chronicles) 8:28 and הָֽאָב֖וֹת (I Chronicles 23:9).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל
 
(ט) וְ⁠הָיָ֣ה לְ⁠אָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְ⁠הָיָ֨ה עַל⁠־הָאָדָ֜ם וְ⁠עַל⁠־הַבְּ⁠הֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּ⁠כׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
And it shall become dust over all the land of Egypt, and it shall become, on man and on animal, boils1 sprouting2 into blisters,⁠3 throughout the land of Egypt.⁠"
1. boils | לִשְׁחִין – See Rashi that the word might relate to the root "שחן" found in Mishnaic Hebrew, which refers to heat (see Bavli Yoma 53b, "שנה שחונה", a hot year).
2. sprouting | פֹּרֵחַ – Cf. Shadal who suggests that the word "פֹּרֵחַ" ("erupting", or "sprouting") modifies "שְׁחִין" (boils), while the word "אֲבַעְבֻּעֹת" is an elaboration, defining the boils. Thus, the full phrase would be translated as: "erupting boils, (that is) blisters".
3. blisters | אֲבַעְבֻּעֹת – See Ibn Ezra that the "א" at the beginning of "אֲבַעְבֻּעֹת" is not part of the root, and that the noun relates to the root "בעה", to swell or boil up, as per its usage in Yeshayahu 64:1.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןליקוט הערות מסורהעודהכל
[כב] 1על כל ארץ מצרים, בנוהג שבעולם, אדם מפזר קב עפר, כשיתפזר אינו מתפזר אלא ארבע אמות, אבל כאן נתפזר ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, שנא׳ והיה לאבק על כל ארץ מצרים. (משנת רבי אליעזר פי״ט)
[כג] 2והיה לאבק על כל ארץ מצרים, המכה באה להן על ידי הקב״ה ומשה ואהרן, לפי שמשה ואהרן לקחו שניהן פיח הכבשן וזרקו משה השמימה והפכו הקב״ה לשחין למעלה ונפל עליהן והיה לאבק על כל ארץ מצרים. (שמות רבה י״א ו)
[כד] 3לשחין פרח אבעבעת, אמר ר׳ יהושע בן לוי ארבעה ועשרים מיני שחין הביא הקב״ה על המצרים, רפואתו של זה מיתתו של זה, ומיתתו של זה רפואתו של זה, ומנית שהיה ארבעה ועשרים מין, שכן הוא אומר והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח, ואומר ויהי שחין אבעבועות, ואומר ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין, ולהלן הוא אומר יככה ה׳ בשחין מצרים (דברים כ״ח:כ״ז), ואומר יככה ה׳ בשחין רע (דברים כ״ח:ל״ה), הרי שש פעמים הזכיר השחין, וכל אחד ואחד ארבעה מינין כנגד ארבעה יסודות חם לח קר יבש נמצאו ארבעה ועשרים מין. (מדרש הגדול)
1. שמו״ר יא ו: ״אבל משה נטל מלא ידו ופיזרו על ארץ מצרים״. ובכתי״ס הגירסא: ״נטל מלא ידיו ופיזרו על כל ארץ מצרים, שהיא ד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה, שנאמר: והיה לאבק על כל ארץ מצרים״. וכ״ה תנחומא וארא יב. ובמכילתא בא יד: ״ומה אם אבק שאין דרכו להלך, הלך מהלך ארבעים יום, ק״ו לקול שדרכו להלך״. ובירושלמי פסחים פ״ה ה״ה: ״ומה אם עפר שאין דרכו להלך, את מר: והיה לאבק בכל ארץ מצרים כו״. ובמכילתא לדברים מכת״י הגניזה (במדרש תנאים דברים, עמ׳ נז): אבא חנין אמ׳ משם ר׳ ליעזר ׳ויקח משה את הדם ויזרק על העם׳ כשמועו אל תתמה, שהרי הוא אומר כו׳: והיה לאבק על כל ארץ מצרים וגו׳, והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות מעוטה הולך מהלך ארבעים יום, קל וחומר מדת הטובה״.
2. תנחומא וארא יד. ובמשנת רבי אליעזר יט: ״ואחת על ידי שלשתן, שנאמר: ׳קחו לכם מלא חפניכם׳, הרי נשתתפו כלן בו״. וכ״ה במדרש הגדול כאן. ובכתב-יד מדרש הביאור: ״ולמה לא נשתתפו אלא בשחין, אמרו רבותינו לפי שהוא בגופם של מצרים. פי׳ שכל המכות היו חוץ מגופם, לבד מכת בכורות״. וטעם אחר מבואר בשמו״ר טו כז: ״והביא אותן [י׳ מכות] על ידי משה ואהרן ועל ידו, משל למלך שמרדו עליו עשר מדינות, נהג עמו שני פולימרכין והלך וכבש אותן, אמר המלך אם אכתבם על שמי היאך אני חולק להם כבוד, ואם אכתבם על שמם, הריני מוציא עצמי מן הכלל, אלא הריני משלשם, והרי יש כאן אחת יתירה, הריני מחלקו על שלשתנו, כך היתה מכת השחין על ידי שלשתן״.
3. ראה תוספתא כתובות ז ב, וב״ר מא ב, וש״נ. ובמשנת רבי אליעזר יט (עמ׳ שנא) בסגנון אחר: ״ארבעה ועשרים מיני שחין הן, וכולן באו על המצרים, שנאמר: ׳לשחין פרח אבעבועות׳, הרי ארבע. ׳לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין׳, שני מינין בכל אחד. ׳ויהי שחין אבעבועות׳, הרי ארבע. ׳ובגרב ובחרס׳ (דברים כח כז), ׳שחין רע׳ (שם לה), שני מינין בכל אחד ואחד. ונמצאו ארבע ועשרים מין כאן״. ומאמרו של מדרש הגדול מקורו במדרש ׳שלשה וארבעה׳ (נדפס באוצר מדרשים כת״י ווערטהיימר ח״א, ואו״מ אייזנשטין תקמא). ובתורה שלמה בראשית יב אות קמז הבאתי ממדרש הגדול (לך, דף רט) שמביא הגמ׳ כתובות (עז:), ובסוף יש הוספה שאינה לפנינו בגמ׳, וז״ל: ״תניא אמ׳ ר׳ יוסי סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם עשרים וארבעה מיני שחין הן, וכולן, אמר רב, תשמיש המטה קשה להן, ובעלי רתן קשה מכולן, ובו לקה פרעה הרשע, שנאמר (פס׳ ל): ׳טרם תיראון׳, ראתן מיבעי ליה״. ושם בביאור הבאתי שיטה ש׳ראתן׳ היא מחלת עינים. והרמז בפסוק ׳טרם תיראון׳ הוא רופף מאד, וצ״ע. שו״ר בכתב-יד מדרש החפץ כאן, מביא ג״כ לשון ב״ר מא ב, ומסיים: ״ובו לקה פרעה, ׳טרם תיראון׳, ׳רתן׳ מיבעי ליה.
וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֲנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן בְּכָל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם.
It will become a fine dust over the whole land of Egypt. It will settle on man and beast as heat which spreads blisters throughout the whole land of Egypt.”

וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם
וִיהֵי לְאַבְקָא עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וִיהֵי עַל אֱנָשָׁא וְעַל בְּעִירָא לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם
שְׁחִין – לשון חימום
א. אונקלוס העתיק תיבת שְׁחִין מבלי לתרגמה, כי פועל ״שחן״ נוהג בארמית כדברי מדרש ״שכל טוב״:
ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ״וְלֹא יִחַם לוֹ״ (מלכים א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ״וְלָא שָׁחִין לֵיהּ״, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה.
ונראה שבהשפעת הארמית חדר ״שחן״ ללשון המשנה כדברי רש״י: ״שחין – לשון חמימות. והרבה יש בלשון משנה: שנה שחונה״. וכמוהו גם ״חמשה דברים נאמרו בשום: משביע, ומַשְׁחִין, ומצהיל פנים״ (בבא קמא פב ע״א), מחמם.⁠1
שְׁחִין פֹּרֵחַ – מתרבה
ב. פְּרִיחָה בצומח בהוראת ליבלוב מתורגמת כצורתה: ״וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ״ (בראשית מ יג) ״וְהִיא כַּד אַפְרַחַת אַפֵּיקַת לַבְלַבִּין״. אבל בפסוקנו פְּרִיחָה היא לשון מושאלת להתפשטות, לכן תרגם ״לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת״ – ״לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן״, השחין יתרבה בעור הגוף. וכמוהו גם ״פָּרַח בָּעוֹר״ (ויקרא יג לט) ״סְגֵי בְמַשְׁכָּא״.⁠2 וכן ״יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל״ (ישעיהו כז ו) ומשמעו יְשַׂגְשֵׂג, יַצְלִיחַ, תרגם יוב״ע ״יִפְשׁוּן וְיִסְגוּן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל״, יתרבו.
ג. כתב רש״י: ״לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת כתרגומו: לִשְׁחִין סָגֵי אֲבַעְבּוֹעֲיָן, שעל ידו צומחין בהן בועות״. ובדומה גם במיוחס ליונתן ״לִשְׁחִין סַגִי שַׁלְפוּקִין״, שלפוחיות.⁠3
1. ואולי גם שִׁחֲנָא בהוראת משא, נטל, נקרא כך כי הוא מחמם הגוף, כרש״י סוטה יג ע״ב: ״לפום גמלא שיחנא – לפי כח הגמל מרבין במשאו״. ועיין להלן במיוחס ליונתן ״וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס״ (שמות טז כא) ״שָׁחִין שִׁימְשָׁא עִילוֹי וַהֲוָה שַׁיִיח״ וצרף.
2. ״נפש הגר״.
3. נמצא שבפסוקנו שתי דוגמאות לשורשים בעברית ובארמית הזהים באותיותיהם וגם במובנם: אָבָק – אַבְקָא, אֲבַעְבֻּעֹת – אֲבַעְבּוֹעֲיָן, ורבים כמותם.
ויהוי לאבק על כל ארע⁠[א] דמצרים ויהווי על בני אינשא ועל בעירא לשחין פרח עבד שלפוקיןא בכל ארעא דמצרים.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פרח עבד שלפוקין״) גם נוסח חילופי: ״פורח סלבוקיין״.
ויהי לאבקא על כל ארעא דמצרים ויהי על אינשא ועל בעירא לשחין סגי שלופוקייון בכל ארעא דמצרים.
And the dust shall be upon all the land of Mizraim, upon man and upon beast, for a boil, producing tumours in all the land of Mizraim.
והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין רב אבעבועות בכל ארץ מצרים.
שלבוקין.
Tumours.
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם – שְׁחִין לָמָה הֵבִיא עֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי שֶׁשָּׂמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לָחֹם לָהֶם חַמִּין וּלְצַנֵּן לָהֶם אֶת הַצּוֹנֵן, לְפִיכָךְ לָקוּ בִּשְׁחִין כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכְלוּ לִגַּע בְּגוּפָן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין שֶׁאָדָם זוֹרֵק חֵץ לְמַעְלָה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ מֵאָה אַמּוֹת, וּמשֶׁה זָרַק פִּיחַ הַכִּבְשָׁן מְלֹא חָפְנָיו דָּבָר שֶׁלֹא הָיָה בּוֹ מַמָּשׁ, וּזְרָקוֹ משֶׁה הַשָּׁמַיְמָה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְעוֹד נֵס אַחֵר נַעֲשָׂה בוֹ, שֶׁמַּה שֶּׁהֶחֱזִיקָה יָדוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה מְלֹא חָפְנָיִם. וְעוֹד נֵס אַחֵר נַעֲשָׂה בַּשְּׁחִין, אָדָם מְפַזֵּר עָפָר קַב אֶחָד אֵין מְפַזֵּר אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל משֶׁה נָטַל מְלֹא יָדוֹ וּפִזְרוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם – וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אָבָק שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ, הָלַךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים (פַּרְסָה) [יוֹם], קַל וָחֹמֶר לְקוֹל שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב, (להלן י״ב:ל״ז) ״וַיִּסְעוּ מֵרַעַמְסֵס סֻכֹּתָה״, מַהֲלַךְ שִׁשִּׁים [נוסחה אחרת מֵאָה וְעֶשְׂרִים] מִיל, מַהֲלַךְ (אַרְבָּעִים) [שְׁלוֹשִׁים] פַּרְסָה, וְהָיָה קוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָלַךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים (פַּרְסָה) [יוֹם] לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים״.
וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁחִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים, לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

רמז קפד

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ. אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה, בַּעַל גָּרָב וַחֲזָזִית. וְגָרָב לֹא, וְהָכְתִיב גָּרָב בְּאוֹרַיְיתָא, וַחֲזָזִית לֹא, וְהָכְתִיב חֲזָזִית בְּאוֹרַיְיתָא, דְּתַנְיָא, גָּרָב, זֶה הַחֶרֶס, יַלֶּפֶת, זוֹ חֲזָזִית הַמִּצְרִית, דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ יַלֶּפֶת, שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה. בִּשְׁלָמָא חֲזָזִית אֲחֲזָזִית לָא קַשְׁיָא, כָּאן בַּחֲזָזִית מִצְרִית כָּאן בַּחֲזָזִית דְעָלְמָא, אֶלָּא גָּרָב אֲגָרָב קַשְׁיָא. גָּרָב אֲגָרָב לָא קַשְׁיָא, הָא בְּלַח הָא בְּיָבֵשׁ, לַח מִתְּסֵי, יָבֵשׁ לָא מִתְּסֵי. וְהָכְתִיב, (דברים כ״ח:כ״ז) ״יַכְּכָה ה׳ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וְגוֹ׳ וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס״, מִדִּכְתִּיב וּבֶחָרֶס, הֲוֵי גָּרָב לַח, וְקָאָמַר (שם) ״אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא״. אֶלָּא תְּלָתָא גַוְונֵי הֲווּ, דִּקְרָא, יָבֵשׁ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, [מַתְנִיתִין לַח מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים], דְּמִצְרַיִם לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁחִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ׳.
פיציר גבארא פי ג֗מיע בלד מצר ויציר פי אלנאס ואלבהאים קרח נאבת מתנפט פי ג֗מיע בלד מצר.
ויהיה לאבק בכל ארץ מצרים, ויהיה באנשים והבהמות לשחין נובט1 מתנפח בכל ארץ מצרים.
1. רס״ג מתרגם ״פורח״ – נאבת, המתייחס באופן נקודתי לשלב הראשון של הופעת הצמח מעל פני האדמה או הנגע מעל פני הגוף, בדומה ל״נובט״ המקביל לו בלה״ק גם בשורש. לפי זה כוונת הכתוב לתאר שני שלבים בשחין, הראשון הוא נביטתו והשלב השני הוא התנפחותו לאבעבועות.
פרח אבעבעת – כתרגומו: לשחין סגי אבעבעין, שעל ידו צומחין בהן בועות.
שחין – לשון חמימות, והרבה יש בלשון משנה: שנה שחונה (בבלי יומא נ״ג:).
לשחין פרח אבעבעת A BOIL BREAKING FORTH INTO BLISTERS – Render it as the Targum does: a boil growing blisters, that through it (the boil) blisters burst out on them (on the people).
שחין BOILS – has the meaning of "heat". In the Mishnaic Hebrew there are many examples of its use; e.g., "a hot (שחונה) year" (Yoma 53b).
והיה לאבק וגו׳ לשחין פורח אבעבועות – 1שחין שהיה בימי פרעה לח מבפנים ויבש מבחוץ. זו מכה בלא התראה שהרי הותרה בשתים.
1. שחין שהיה בימי פרעה לח מבפנים ויבש מבחוץ. בגמרא בכורות מ״א ע״א שחין דמצרים יבש מבפנים ולח מבחוץ, דמתניתן לח מבפנים ויבש מבחוץ וכן ב״ק פ׳ ע״ב דאמר ריב״ל שחין שהביא הקב״ה על המצריים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה. ופירש״י אבעבועות פודרא, בפריחתו דהיינו מבחוץ הוא מבעבע דהיינו לח, מכלל דבפנים הוי יבש. לכן יש לתקן כן גם בדברי רבינו יבש מבפנים ולח מבחוץ.
והיה לאבק – יהא עב וכבד יותר מן הפיח, ודומה לו אבקת רוכל (שה״ש ג ו), ואעפ״כ דק הוא, דכתיב והיה כאבק דק המון זריך (ישעי׳ כט ה):
לאבק על כל ארץ מצרים – שיהיו כולן מתאבקין בו, ואינו דומה למלת ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), ולא כדאמרי רבנן באבות והוי מתאבק בעפר רגליהם:
והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח – הולך וגדול, ודומה לו ואם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא יג יב), ומשמע דהוי יבש:
אבעבועות – היינו ניפוחין הנובעים מים עכורים, ודומה לדבר נחל נובע (משלי יח ד), ובדברי רבותינו אמרו בתעניות לגבי תהום הבע מימיך, ובלשון רבותינו קורין אותו בועות, וכולהו משמע לשון לחלוח, הא כיצד לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואמאי קרו להו אבעבועות, דהיינו מלה כפולה, שהיו נובעות וחוזרות ונובעות, וזה נס מופלא, שהרי דרכו של עולם אדם זורק צרור שהוא כבד והולך למרחוק, אבל כשהוא זורק אפר או קש שהוא קל אינו הולך למרחוק. ומשה זרק את הפיח והלך בכל ארץ מצרים:
[לשח]⁠ין פורח אבעבועות – כתרגומו לשחין סגי אבעבועין [שעל ידו צומחין בהן בועות.
שחין – לשון חמימות. ו]⁠הרבה יש בלשון משנה שנה שחונה.
באדם ובבהמה – [ואם תאמר: מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר וימת כל ]⁠מקנה מצרים (שמות ט׳:ו׳). לא נגזרה גזירה אלא על אותן שבשדות [בלבד, שנאמר במקנך אשר בשדה (שמות ט׳:ג׳) והירא את דבר ה׳ הניס את] עבדיו ואת מקנהו אל הבתים.⁠1 (כ״י פיאבא די צינטו 1)⁠א
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ט׳:כ׳.
א. שוחזר מרש״י שמות ט׳:ט׳
פורח – מגדל אבעבועות – מלאות מורסא וליחלוח.
פורח BREAKING OUT: Developing BOILS filled with pus and moisture.⁠1
1. So also Sekhel Tov, at much greater length, based on his reading of BQ 80b: יבש מבחוץ ולח מבפנים... – boils... dry on the outside and moist on the inside,⁠" as opposed to the reading of our texts in BQ: "לח מבחוץ ויבש מבפנים – moist on the outside and dry on the inside.⁠"
Rashbam and Sekhel Tov both use the unusual Hebrew word לחלוח (moisture) in their commentaries as a description of the contents of these boils. Rashbam also uses that same word in his comm. to Num. 11:7-8.
גם הפיח ישוב כדמות אבק שהוא עפר על כל מלכות מצרים, גם האבק [בכל מקום שיגע יקדח ו]⁠א יהיה לשחין פורח.
אבעבעת – האל״ף נוסף, והפ״הב והעי״ן כפול, וכמוהו: מים תבעה אש (ישעיהו ס״ד:א׳).
גם מלת לשחין מושכת עצמה גם אחרת עמה.
וכן הוא לשחין פרח – לשחין אבעבועות (שמות ט׳:י׳), והפסוק השני לעד, גם הוא הפך זה.
א. ההוספה מכ״י וטיקן 283. היא חסרה בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
ב. כן בכ״י פריס 182. בכ״י וטיקן 283: והבי״ת.
והיה – זה מעשה נס, שזה הפיח, שהוא מעט, היה לאבק על כל ארץ מצרים.
ולא הפריש ישראל.
ואל״ף אבעבעת – נוסף, כי הוא מגזרת: מים תבעה אש (ישעיהו ס״ד:א׳). והמלה כפולה, כמו: תשגשגי (ישעיהו י״ז:י״א).
AND IT SHALL BECOME. This was miraculous, that this small amount of soot turned into dust all over the land of Egypt. This plague did not separate out the Israelites.⁠1
BLAINS. The alef of avabu'ot (blains) is superfluous, as avabu'ot comes from the same root as tiveh (to boil)⁠2 in And the fire causeth the waters to boil (Is. 64:1). The word is doubled3 like the words teshasha'u (shall be dandled)⁠4 (Is. 66:12) and tesagsegi5 (thou didst make it to grow) (Is. 17:11).
1. See Ibn Ezra's comments on Ex. 7:24.
2. Its root is bet, ayin, heh.
3. The heh drops out and the bet and ayin are doubled, forming the apparently quadriliteral avabu'ot.
4. Its root is shin, ayin, heh. However, the heh drops out and the shin and ayin are doubled, forming the apparently quadriliteral teshasha'u.
5. Its original root is sin, gimel, heh. However, the heh drops out and the sin and gimel are doubled, forming the quadriliteral root sin, gimel, sin, gimel (Krinsky).
והיה לאבק – נס גדול מדהים, {מלא} ארבע חפנים1 של עשן נמתח ופשה באויר ארצם של יושבי מצרים לאורכה ולרוחבה, ושוב נפל כאבק מורגש בחוש, חזר מן האויר והאנשים רואים אותו, ונדבק בעורות בני האדם ובעלי החיים, וחרך אותן וכסה אותן בועות כמו שתעשה האש וכיוצא בה.
שחין – שם המורסאות2 והפצעים3.
פורח – תפיחות בולטות ויוצאות. והתפיחות באות אחר הפצעים, ובהן עצמן פצעים4.
אבעבועות – שם לבועות המלאות ליחה ואויר, לא תפיחות גסות מלאות חומר גס.
1. קנב. שכן לקחו משה וארהן שניהם מלא שני חפניהם כמו שנתבאר בפסוק שלפני זה.
2. קנג. במקור: ׳אלקרוח׳, וכן תרגמו רס״ג ׳קרח׳ (בלשון יחיד).
3. קנד. במקור: ׳תפרק אלאתצאל׳ (מילולית: הפרדת החיבור, בתרגום המהדיר: דלדול הקשרים), ותרגמתי כאן (ועוד פעמיים בהמשך) מלשון פציעה כמובנו לפי ההקשר, דהיינו פצע פתוח בבשר, וכשימושו בדברי הרמב״ם (אגרות מהד׳ הר״י שילת עמ׳ רסו, והשוה תרגומו שם עמ׳ רסט והערה 7, ולכאורה נראה שגם שם יש לתרגם ׳פציעה׳) ובדברי רבי תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ (כמו בערך חבל, מהד׳ שי עמ׳ 173–175, ובעוד מקומות).
4. קנה. ר״ל שלפעמים הן נפתחות ומתפצעות מחמת הניפוח.
לאבק – הלמ״ד בשוא והאל״ף בקמץ.
לאבק "into dust;⁠" the letter ל has the semi vowel sheva, whereas the letter א has the vowel kametz.
והיה על האדם ועל הבהמה. פר״ש (ד״ה באדם ובבהמה) מהירא את דבר ה׳ היו אותן הבהמות. אכן תימ׳ אמאי לא פי׳ גבי הירא את דבר ה׳ הניס (שמות ט:כ) כמו גבי ברד. וי״ל שזה לא הוצרך. דמאחר שהאמינו בברד שדבר חדש הוא ואות גדול היה. כ״ש שהאמינו בדבר שדבר מצוי ותדיר שימותו מאליהן. וכיון שראו החמורה וממילא יבינו את הקלה. ה״ר יעקב.
על כל ארץ מצרים – על דעת רבותינו (שמות רבה י׳:ו׳) היה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא כשיורד על האדם ועל הבהמה בכל ארץ מצרים מעלה בהן שחין ואבעבועות, כי היה חם שורף, ואולי היה הרוח מכניס אבק גם בבתים ואין נצל ממנו, ונכון הוא. וכן ירד פעמים רבות בימי הבצרות כדמות אבק ברדת הטל, וכתיב: יתן י״י את מטר ארצך אבק ועפר (דברים כ״ח:כ״ד).
וגם יתכן לומר על דרך הפשט כי פירוש והיה לאבק, שיהיה האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל ארץ מצרים, שהלקה את האויר לעשות כן, וגזרת עליון היא.
AND IT SHALL BECOME SMALL DUST OVER ALL THE LAND OF EGYPT. According to the opinion of our Rabbis,⁠1 [the small quantity of] soot [in the hands of Moses] became the dust which settled over the whole land of Egypt, and that dust, coming upon man and upon beast, caused them to break forth with boils and blains throughout all the land of Egypt, since it was a burning hot dust. Perhaps the wind caused the dust to enter the homes as well, and there was thus no escape from it. This is a correct [conjecture]. Many times during a drought, the fall of the dew is accompanied by a sort of dust, and it is furthermore written, The Eternal will make the rain of thy land powder and dust.⁠2
It is also possible to say, in line with the plain meaning of Scripture, that the purport of the expression, And it shall become small dust, is that the dust which will be produced in that place from the soot will bring the boils over all the land of Egypt, as He infected the air to do so, it being a decree of the Supreme One.⁠3
1. Shemoth Rabbah 11:6.
2. Deuteronomy 28:24.
3. According to this interpretation, the miracle entailed was thus greater than the one in consonance with the first interpretation, which had the dust throughout the land of Egypt causing the boils and the blains. According to the second interpretation, the soot of the furnace became dust only over the place where the miracle was wrought, which in turn caused the whole atmosphere over Egypt to effect the boils.
והי׳ לאבק – לדברי רבותינו הי׳ הפיח אבק מתפשט בכל ארץ מצרים והיה זה האבק בכל מקום שיורד על האדם והבהמה שחין אבעבועות כי הי׳ חם שורף ואולי הי׳ הרוח מכניסו בכל מקום גם בבתים ואין מציל וכן ירד פעמים רבות בימי הבצרות כדמות אבק ברדת הטל. ויתכן עוד לומר על דרך הפשט יהי׳ לאבק שיהי׳ האבק אשר יעשה מן הפיח במקומו נותן שחין על כל מצרים שהלקה את האויר לעשות כן וגזירת עליון הוא:
והיה לאבק, "it will turn into dust.⁠" According to our sages this minute amount of furnace dust scattered over the entire land of Egypt and descended wherever there was a human being or beast that it could land on, and these would break out in painful boils on their skin. Perhaps the wind carried this dust even into the houses of the Egyptians. A similar phenomenon is well known as occurring during periods of drought when dust is brought even into the houses with the nightly dew.
Perhaps a straightforward explanation of the verse is that the words והיה לאבק, "it will turn into dust,⁠" means that this soot from the furnace will immediately be turned into dust that in turn would turn into boils the moment Moses and Aaron threw it into the air. God decreed that this soot [normally the antithesis of anything septic. Ed.] will pollute the air and spread this painful series of boils. This was a heavenly decree not accounted for by any of the scientists.
והיה על האדם ועל הבהמה – פר״ש מהירא את דבר ה׳ היו אותם הבהמות. א״כ תימה אמאי לא פי׳ גבי הירא דבר השם הניס, כמו גבי ברד, וי״ל שזה לא הוצרך דמאחר שהאמינו בברד שדבר חדוש הוא ואות גדול היה וכ״ש שהאמינו בדבר, שדבר מצוי ותדיר שימותו מאליהן, וכיון שראו החמורות ממילא יבינו הקלות, הר״י. הקשה החסיד, למה לא נכתבו המכות בתילים כסדר האמור בפרשה, ותי׳ שב׳ מיני מכות באו, [א׳] אותם שבפרשה כסדר, ועוד באו עמהם בערבובייא, אותם שכתוב בתילים. ועוד הקשה החסיד על ויעש⁠[ו] כן החרטומים כלומר רצה כל אחד לאמת דברי משה שהם מפי הגבורה, וכשעשה משה הרי ידע⁠[ו] שהם אמתיים, ותי׳ שפרעה ידע שהם מפי הגבורה, אך שהב״ה החזיק לבו, אבל [עבדי] פרעה ראו והבינו ורצו למרוד בפרעה לשלוח את ישראל, אך שסילקם בדברים, ואמר להם שקר הוא, שהרי מכשפי׳ שלי עושים זה עצמו, וכשראו במעשה כינים שאמרו אצבע אלהים היא, אז אמרו עד מתי יהיה זה וכו׳.
פֹּרֵחַ – כתרגומו.
לשחין פורח אבעבועות כתרגומו לשחין סגי אבעבועין שעל ידו צומחים בועות. ופירושו לשחין שהוא מגדל אבעבועות דפי׳ סגי מגדל לא צומח דא״כ היה לו לתרג׳ לשחין פורח אבעבועין כמו שתרגם והיא כפורחת כדאפרחת ומפני שהאבעבוע מביא השחין לא השחין האבעבוע הוצרך רש״י להודיענו שפירוש שחין בלשון הקדש הוא לשון חמימות כמו שנה שחונה ולא כפי הנקרא בלשון הדיוט הליחה היוצאת מהמורסא ומפני שהחמימות הוא סבת משיכת החומר אליה עד שתתהוה שם אבעבוע תרגם לשחין אבעבועות לשחין סגי אבעבועין ששירושו לחמימות המגדל אבעבועות ופירוש ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין מפני הבועו׳ המתחייבות מהשחין והכתוב הזכיר המחייב תמורת המתחייב.
והוא אמרו והיה לאבק על כל ארץ מצרים רוצה לומר שהפיח ההוא היה מעבה האויר ומפסידו באופן שלא היה נראה אויר זך כפי טבעו אלא כאלו היה אבק וכשהי׳ נוגע באדם ובבהמה אותו אויר שנתחמם והיה לאבק היה עושה שחין אבעבועות וכן ירד פעמים בשנת בצורת כדמות אבק ברדת הטל וכמו שכתוב (דברים כ״ח) יתן ה׳ את מטר ארצך אבק ועפר סוף דבר שלא היה עושה השחין אותו פיח הכבשן שזרק משה אלא שהוא הלקה האויר והפסידו לעשות זה.
ואמנם למה צוה השם המכה הזאת למשה ולאהרן שניה׳ יחד ולמה לא זרקו שניהם כמו ששניהם מלאו את חפניהם מאותו פיח י״א שהלך שם אהרן כדי שהוא ידבר אל פרעה ויודיעהו ענין המכה ומשה יזרוק ואינו נכון בעיני כי לא נזכר בכתו׳ התראה ולא דבור במכה הזאת גם שאם אהרן לא הלך שמה כדי לדבר אל פרעה למה צוהו שימלא חפניו מאותו פיח הכבשן והרי בחפני משה היה די אבל הנכון אצלי בזה הוא שמשה היה צריך לזרוק לד׳ רוחות העולם מזרח ומערב צפון ודרום לפי שמד׳ רוחו׳ יבא הרוח ובזה הדרך תכלול המכה לכל ארץ מצרים כמ״ש והיה לאבק בכל ארץ מצרים ולפי שמשה לא היו לו אלא שתי ידים הוצרך שילך עמו אהרן והיו לשניהם ד׳ חפנים למלאו׳ מהפיח ומשה היה זורק אחד מהם לכל רוח ומזה תדע שאהרן לא פעל דבר במכה הזאת אלא בהבאת הפיח ולפי שלהיות משה רבינו רוחני כלו היו המכות שנעשו על ידו כלם באויר הרוחני שהם השחין הזה והברד והארבה והחשך אמנם אהרן שהיה יותר גס וחומרי היו מכותיו חומריות במי היאורו׳ וצפרדעים שהיו גם כן במי היאור ובכנים. האמנם כמו שבמכות אשר עשה אהרן בראשונה עזר משה רבינו בהכאת האויר כמו שפרשתי כן במכו׳ שעשה משה חזר אהרן בראשונה מהן בהכאת פיח הכבשן לעשות מכת השחין והותרו גם כן השאלות הג׳ והד׳.
ואמנם אם היה שכבר מת כל מקנה מצרים מאין היו להם בהמות שהכו בשחין היטיב רש״י לפרש שלא מת לא המקנה שהיה בשדה ויפרש הרב הפסוק וימת כל מקנה מצרים על אותו מקנה שנזכר באמרו מקנך אשר בשדה ומלבד זה אין ספק שהיו במצרים מקנה רב ובהמה רבה מאנשים נכריים סוחרים הבאים שמה לעשות מעשיהם ולא מת לפי שמשפט השם אמת ולא ירשיע מי שלא חטא ואלה הוכו בשחין כי לא מתו גם נאמר שכאשר מת כל מקנה מצרים קנו המצריים ממקנה ישראל וגם הלכו לארץ כנען ולשאר הארצות לקנות מקנה בו היתה מכת השחין וגם מכת הברד שנאמר שם (שמות ט׳ כ׳) הירא את דבר ה׳ הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. והותרה בזה השאלה הה׳.
לְאָבָק: הלמ״ד בשוא והאל״ף בקמץ, חזקוני. [לְאָבָק].
אֲבַֿעְבֻעֹת: בי״ת ראשונה רפה, וכן חברו שבסמוך. [אֲבַעְבֻּעֹת].
לשון חמימות כו׳. דבקרא משמע דמשחין היה פורח אבעבועות, וזה אינו. ועל זה פירש לשון חמימות, רוצה לומר, מחמת חמימות היה פורח אבעבועות:
Meaning of heat. [Rashi explains this] because the verse implies that the rash [itself] caused the boils, which is incorrect. Therefore Rashi says that שחין "has the meaning of heat,⁠" and the boils were caused by the heat.
והיה לאבק על כל ארץ מצרים – מתפשט בכל הממלכה ויורד כמו מטר של אבק על האדם ועל הבהמה, וזה אות שכל הסדר הזה יהיה מן האויר, כי הסדר הראשון היה במים, השני בארץ, וזה ברקיע השמים, וכן ברד וארבה באו מן האויר:
לשחין – לשון חמימות, והרבה יש בלשון המשנה, שנה שחונה גם הוא מלשון זה:
פרח אבעבעת – שעל ידו צומחין בועות מלאות מורסא ולחלוח, והפלא הזה הודיע שהטבע כחומר ביד היוצר שממעט פיח כבשן, אין קל בעולם כמוהו, נתהוה שחין בכל המדינה לאורך ולרוחב כמה פרסאות:
והיה לאבק – ד״מ {דרך משל} והפלגה, כאלו הפיח ההוא יתהפך לאבק ויתפזר בכל ארץ מצרים ובנפלו על האדם ועל הבהמה יתהפך לשחין וגו׳ (קלעריקוס וראזנמילר).
שחין – מין נגעים כמו באיוב (ב׳:ז׳) בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, ולדעת רש״י גזרת המלה לשון חמימות, כמו בלשון משנה {בבלי יומא נ״ג:} שנה שחונה; ואפשר שנקראו הנגעים (ulcera) ע״ש החמימות, אך לא שיהיה ענין שחין inflammatio {דלקת} כדעת קלעריקוס ורמבמ״ן, ראזנמילר ויש״ר {ריגייו}; והם חשבו כי כוונת הכתוב שהשחין שהוא החמימות הפריח אבעבועות, ואין הדבר כן, אלא (כמו שהשכיל להטעים בעל הטעמים) פֹרֵח הוא תאר לשחין, וכמו שמפורש אח״כ שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה; ופירוש שחין פורח כמו צרעת פורחת (ויקרא י״ג:מ״ב,נ״ז) שהיא צומחת בלא סבה חיצונית, או שהיא חוזרת וצומחת, וקשה להרפא.
אבעבועות – הוא פירוש לשחין, ושרשו בוע, או נבע, שהן כמו מבוע שיוצאה מהן ליחה, ואייכהרן אמר שהן אבעבועות הדֶבֶר (vomicae pestilentiales) ושהן ענין טבעי המצוי במצרים; ויפה השיב ראזנמילר כי השחין הנזכר כאן לא היה ממית, שאם היה ממית לא היה משה נמנע מלהזכירו; ועוד ראיה ממה שאמר משה לפרעה (למטה פסוק ט״ו) כי עתה שלחתי את ידי וגו׳, משמע שלא שלח בהם ה׳ דבֶר.
And it will become a powder. A metaphoric and hyperbolic expression, as if the soot would turn into a powder and scatter throughout the land of Egypt, and upon falling over the people and animals, would turn into boils, etc. (Clericus and Rosenmueller).
ulcers (sheḥin). An affliction mentioned in Job (2:7), “With sore boils [sheḥin] from the sole of his foot even unto his crown.” According to Rashi, the word is derived from a term for “warmth,” as in the Mishnaic expression shanah sheḥunah, “a hot year” (Yoma 55b). Perhaps the affliction (ulcera) was so called in the sense of “warmth,” but sheḥin does not mean “inflammation,” as was the opinion of Clericus, Mendelssohn, Rosenmueller, and Reggio; they thought that the verse meant that the sheḥin, i.e., the warmth, caused the boils (ava’bu’ot) to break forth. This is not so; rather (as the accentuator wisely accented the phrase [by connecting the words sheḥin and pore’aḥ, and separating pore’aḥ and ava’bu’ot]), the word pore’aḥ (“breaking forth”) modifies sheḥin, as specified afterwards (below, v. 10), “ulcers, boils, broke forth [sheḥin ava’bu’ot pore’aḥ] in the people and in the animals.”
The expression sheḥin pore’aḥ is analogous to tsara’at pore’aḥ, “leprosy, sprouting forth” (Lev. 13:42, 57), meaning that it springs up without an external cause, or that it springs up repeatedly, and is difficult to heal.
boils (ava’bu’ot). This term explains what the sheḥin was; its root is bu’a or nava (“to bubble”), for the ava’bu’ot resembled a spring (mabbua) from which a fluid exuded. Eichhorn said that these were the ulcers of pestilence (vomicae pestilentiales), and that they were a natural phenomenon that was common in Egypt. Rosenmueller fittingly responded that the sheḥin recorded here was not a fatal affliction, for if it had been, Moses would not have refrained from saying so. Further proof is afforded by Moses’ statement to Pharaoh, “Now at this time I would have extended My hand and struck you… with pestilence…” (v. 15), which indicates that God had [in fact] not sent them a [fatal] pestilence.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) ג] והיה לאבק על כל ארץ מצרים – שכל הארץ נתמלאה מן האבק הזה, ד] והיה על האדם לשחין פורח אבעבועות ואח״כ אמר ויהי שחין אבעבועות פורח, כי שחין של מצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים כמו שאמרו בב״ק דף פ׳ ע״ב ובבכורות דף מ״א, ובמ״ש והיה מציין הוית השחין בעת שיתהוה שזה מציין במלת על שבא עליהם שנתהוה תחלה שחין פורח הוא היבש מבפנים ועליו נתהוו אבעבועות שהוא הלח שמבחוץ, ובמ״ש ויהי שחין מציין התמדתו איך שנמצא אח״כ בתמידות שהיה באדם שמציין המציאות באדם ובבהמה היה אבעבועות מבחוץ ותחתם פורח באדם שהוא היבש בפנים:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

(9) The third miracle was that such a small quantity of soot will suffice to become dust over the entire land.
{The afflictions identified as 'shehin poreah ... avabuoth ... shehin avabuoth poreah'.}
Fourthly, upon ('al') man and upon ('al') beast it will develop ('ve-haya') into a dry rash 'shehin poreah') with boils ('avabuoth), which then became ('va-yehi') a rash ('shehin') of boils and dryness in man and beast. The Egyptian rash-shehin being moist on the outside and dry on the inside,⁠1 the one verse (9:9) conveys that in its formative stage (hence ve-haya) there first formed upon man and upon beast (hence al ... al), the dry inner flowering (hence poreah), and over that formed the outer layer of boils (avabuoth) – and the verse following (9:10), relating to the condition in its stable form (hence va-yehi)⁠2 in man and beast, goes on to confirm that the affliction (the Egyptian shehin) consisted of boils on the outside and a dry rash on the inside.
1. Baba Batra 80b and Bekhoroth 41.
2. Cf. author on Gen. 1:9, and it was so ('va-yehi..') - Malbim-I, p. 96.
לשחין פורח אבעבועות: ובסמוך (פסוק י׳) כתיב להיפך ״ויהי שחין אבעבועות פורח״1. והענין, שהיו שני אופני שחין, האחד לח מבפנים ומבחוץ, והשני יבש מבפנים ולח מבחוץ, כדאיתא בב״ק (פ,ב) שחין שהביא הקב״ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ״ויהי שחין אבעבועות פורח״2, והביאה הגמרא הפסוק השני ולא הראשון. ולמדנו מזה טעם השינוי, דעל כל מצרים היה ״שחין פורח אבעבועות״ והוא לח מבפנים ומבחוץ, ומשום הכי כתיב כאן ״והיה על3 האדם ועל הבהמה״ שרק מעל הגוף נגע השחין ולא מבפנים. אבל יש שפשעו יותר ובהם כתיב ״ויהי שחין אבעבועות פורח״, היינו לח מבחוץ, ״פורח4 באדם ובבהמה״ – זהו יבש מבפנים, והיא מכה אשר לא יכלו להירפא.
1. ומעירים על כך הפרשנים.
2. רש״י: ״אבעבועות פורח״ – בפריחתו דהיינו מבחוץ, הוא מבעבע, דהיינו לח, מכלל דבפנים הוי יבש. ובבכורות (מא,א) מפרש רש״י: ״פורח״ – היינו מה שנראה למעלה, דדבר הבולט הוי ״פורח״. וכתיב ״אבעבועות״, דהיינו לשון נובע.
3. ״על״ דייקא, ולא ״באדם״ כמו בפסוק י׳.
4. רבינו מפרש על דרך ׳מושך עצמו ואחר עמו׳, שהמלה ״פורח״ משמשת לפניה ולאחריה (כעין זה פירש הראב״ע על המלה ״שחין״, עיי״ש).
לשחין. הוראת המלה בעצמה חמימות, וכן תרגם יונתן וחם לאדוני המלך, ותשחן לרבוני מלכא, ומזה העניין תפלתו של כ״ג ביו״הכ אם שחונה כלומר חרבה ויבשה מבלי גשמים, ובלשון ערבי מצינו כיוצא בו שאומרים סכון, חם, יסכון להחם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

עַל⁠־הָֽאָדָ֜ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה – The phrase עַל⁠־הָאָדָם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָה [“upon humans and upon animals”] occurs 4 times in Tanakh (Exodus 9:9, Exodus 9:22, Jeremiah 7:20, Haggai 1:11).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)שמות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןליקוט הערות מסורההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144