שמעו זאת הכהנים וגומר הנה הכתוב הזה מעיד על אמתת מה שפירשתי שלא בא הנביא בנבואה הזאת להוכיח את בני יהודה ולהאשימם כי אם אל בית ישראל מלכות אפרים, ולפי שכללה תוכחתו ראשונה לכהנים אשר היו אתם וכמו שאמר ואמאסאך מכהן לי ולעם הארץ כלל השבטים שבאותו מלכות ישראל כמו שאמר עמי בעצו ישאל וגם כן למלכים שהם היו סבת הע״ז כמו שאמר אהבו הבו קלון מגניה, לכן על אותה התוכחה שנזכרה למעלה אמר הנביא עוד שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו שהם שלשת הכתות אשר זכר, ועל אותה התוכחה שנזכרה אמר שמעו זאת, והראב״ע פירש ובית המלך האזינו על הסנהדרין בעבור שאמר כי לכם המשפט ואינו נכון, אבל על המלך שופטיו ומשרתיו אמר ובית המלך האזינו כי לכם המשפט רוצה לומר לכם היה לעשות המשפט הזה, ורש״י פירש כי לכם המשפט על הייסורין ולדעתו לכהנים ולעם ולבית המלך על כולם אמר כי לכם המשפט, אך אומרו כי פח הייתם למצפה פירשו רש״י והראב״ע גם כן על המלכים שלא הניחו לעלות החוגגים אל בית השם, וזכר המצפה ותבור לפי שעל שני ההרים ההם הושיבו פרדסיאות לשמור שלא יעלו ישראל לרגל לבית המקדש כמו שזכרו במדרש תנחומא. והרב רבי דוד קמחי פירשו כפי פשוטו שאמר כנגד בית המלך לכם היה ראוי לעשות משפט כי לצדק ימלוך מלך והיה הדבר בהפך שאתם הייתם פח ומכשול לעם שבראותם מעשיכם הרעים לומדים מכם והם נלכדים בחטאתיכם כחיות והעופות הנלכדות בפח, וברשת וזכר מצפה ותבור שהם הרים גבוהים בארץ ישראל והציידים פורשים עליהם מצודותיהם.

ואומרו ושחטה שטים העמיקו פירושו על דרך חז״ל כי בית המלך ומשרתיו העמיקו שטים כלומר לנטות מאחרי השם מלשון ואת כי שטית (במדבר ה, כ) שהיו מעמיקים עצות למנוע העם שלא יעלו לרגל והיו שוחטים והורגים כל איש אשר ימצא עולה לבית ה׳, וכמו שאמר בפ׳ חלק (סנהדרין ב, א) א״ר יוחנן הם העמיקו יותר משלי אני אמרתי כל שאינו עובר לרגל עובר בעשה והם אמרו כל העולה לרגל ידקר בחרב, וכפי דרכם שהוא היותר נכון ואמתי יהיה ושחטה מקור כדברי הראב״ע כי לכן באה השי״ן פתוחה כאלו אמר ולשחוט העולים שטים העמיקו שעמקו עלילותיהם לשפוך דמם והרב רבי דוד קמחי פירש השטים שהם עובדי העבודה זרה לפי שהם שוטים מדרכי האל ומעבודתו כאשה השוטה הם העמיקו סרה לשחוט ולזבוח לע״ז וכן הוא דעת המתרגם שאמר ודבחין לטעוון מסגן, ואמנם אמרו ואני מוסר לכולם תרגמו על הש״י ואנא מייתי יסורין על כולהון, וכפי פשוטו חוזר לנביא ויהיה ענין הכתוב גם לדעת חז״ל שזכרתי שבעבור שזכר רשעת בית המלך שהיתה סבת הע״ז בישראל אמר שאין בזה התנצלות לעם כי גם העם כולו היו בוחרים בע״ז וחפצם בה וזהו ואני מוסר לכולם למלך ולעם שכולם אשמים בפשע הזה.

והוא שפירש מיד באומרו אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני כלומר אני ידעתי את העם כי ברע הוא כי זנה אפרים הזנה ישראל מעצמם ומרצונם וגם מבלי המלך הם מעצמם

לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם רוצה לומר לא יתנו מקום במעשיהם ובעלילותיהם לשוב אל אלהים לפי שאינם אנוסים באותה ע״ז כי אם בחיריים וחפצים בה כי רוח זנונים בקרבם ואת השם לא ידעו.

ועם היות שיש אנשים שהם רשעים ומראים עצמם צדיקים אמר שלא יהיו כן בני אפרים שהכרת ועזות פניהם ענתה בם שהם רעים וחטאים לה׳ מאד וזהו וענה גאון ישראל בפניו ויהיה וענה מלשון עדות כמו וענתה בם, ויונתן תרגמו מלשון הכנעה ונמשכו המפרשים אחריו, ופירש הרד״ק אני ידעתי אפרים על ירבעם בן נבט ואין דבר מזה מתישב אצלי כי הנביא על עם ישראל בכללם ידבר כמו שפירשתי ומסכים לזה אומרו במדרש כי עתה הזנית אפרים עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהם כיון שמלך הושע בן אלה בטל פרדסיאות שהושיב ירבעם שנאמר אשר לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו ואעפ״כ לא עלו לירושלם לפיכך נחתם גזר דין עליהם לגלות הה״ד כי עתה הזנית אפרים ואין לכם לתלות במלך כמו שכתוב בסדר עולם. ואמנם אומרו וישראל ואפרים יכשלו בעונם הוא ספור העונש והרעה שתבא עליהם שיכשלו בעונם ונפלו ואין מקום.

וכיון שזכר מפלת בית ישראל זכר מה שיקרה גם כן לבני יהודה אחריהם שגם בני יהודה וירושלם עם היות מקדש ה׳ בתוכם זנו תחת אלהיהם וזהו כשל גם יהודה עמם.

והיו חושבים בני יהודה שבצאנם ובבקרם שהיו מוליכים לבית המקדש להקריב קרבנות היה מתכפר להם עון הע״ז אשר בידיהם ולא יהיה כן כי עם היות שבצאנם ובקרם ילכו לבקש דבר ה׳ בבית מקדשו הנה לא ימצאוהו ולא ימצא להם כי חלץ ונשמט מהם וסלק השגחתו מעליהם וכמו שנא׳ אלכה ואשובה אל מקומי.

והיה זה לבני יהודה לפי שבה׳ בגדו אשר הצילם מיד סנחריב אחרי שהגלה את ישראל, ועם היות שאנשי אותו הדור של חזקיהו היו טובים וישרים בלבותם הנה הם בנים זרים ילדו ולכן עתה יאכלם חדש את חלקיהם. ורש״י פירש בנים זרים ילדו שנתחתנו בגוים ויאכלם חדש חדש אב והראב״ע פירש שהוא כמו כי קרוב יום אידם (דברים לב, לה) כלומר החדש הגזור למפלתם יאכל אותם ואת חלקיהם, ואמר בשם יפת כי חדש הוא חרב כמו והוא חגור חדשה, ולדעתי אין בזה ראיה כי ענין הכתוב והוא חגור חרב חדשה לא שיקרא החרב בשם חדשה, ולדעת יונתן ענינו שחדש בחדש תמיד יאכלם האויב, ולמה נניח הדרך הישרה ללכת בנתיבות עקלקלות הלא ידענו שכל צרות ישראל וחרבנם היו בחדש אב וביום ט׳ באב גזרת המרגלים בט׳ באב, חרבן בית ראשון בט׳ באב חרבן בית שני בט׳ באב חרבן ביתר בט׳ באב חרב טורנוספוס את ההיכל בט׳ באב חרבן כנסיות אלכסנדריא שהיתה יותר גדולה מביתר בט׳ באב וכמה משאר החרבנות והשמדות היו באותו היום, ומה אוסיף עוד לדבר והנה זה השמד האחרון אשר כלנו ואשר דמה לנו מגרוש גלות ירושלם אשר בספרד גזרו מלכיה ושריה לשלשה חדשים ויום האחרון אשר בו נחתם גזר דינם היה יום ט׳ באב שנת מזר״ה ישראל יקבצנו בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מכל ארצות ספרד, והוא מה שיוכיח ויאמת פירוש הקדמונים אשר פירשו עתה יאכלם חדש את חלקיהם שענינו באמת הוא שאותו חדש המעותד לצרות ישראל הוא יאכלם בחרבן בית ראשון ובחרבן בית שני וגם את חלקיהם שהם אנשי הגלות בארצות מגורותיהם כי גם שם לא הונח להם בחדש ההוא וכמו שנאמר על זה בחדשה ימצאונה: הנה התבארה הנבואה הזאת והותרו שאלותיה:

(הקדמה) הנבואה הרביעית תחלתה תקעו שופר בגבעה וגומר עד כענבים במדבר. ויש בה ד׳ פרשיות. האחד, תקעו שופר בגבעה. הב׳, כרפאי לישראל. הג׳, אוי להם כי נדדו ממני. הד׳, אל תשמח ישראל. וראיתי לשאול בה ו׳ השאלות:

השאלה הראשונה אם היתה כוונת הנביא בנבואה הזאת כפי מה שיראה מענינ׳ לספר גנות מלכות ישראל ופשעם בעצם וראשונה ואחריהם בית יהודה, למה זה התחיל בשבט בנימין הקטן מאחיו והוא היה מתחבר ליהודה ושהיה גלותו באחרונה באומרו תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה ששתיהן רוצה לומר גבעה ורמה הן בגבול בנימין וכמו שנאמר אחריך בנימין, ויקשה עוד אומרו בתוך בנימין הריעו בית און אם היה זה בית אל אשר לשבט אפרים כדברי המפרשים:

השאלה השנית באומרו ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה, כי מהו יום התוכחה הזה האם היה כדברי חז״ל גלות יהודה שאז ידעו השבטים שאין משוא פנים בדבר וכמו שאזכור יקשה אומרו בשבטי ישראל שהוא שם נאמר על גלות י׳ השבטים לא על גלות יהודה ובנימין ואם היה יום התוכחה כשהיו כל השבטים במדבר בדברי הברית אשר בפרשת בחקותי כמו שפירש הרד״ק יקשה אומרו ביום תוכחה כי הנה שתי פעמים נכרת הברית בשנה הראשונה במדבר סיני ובשנת הארבעים בכניסת מואב ולמה ירמוז לאחת מבלתי האחרת:

השאלה השלישית במה שעשה הנביא בחרבן ישראל שני משלים מתחלפים כי הוא אמר ראשונה ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה ובסמוך לזה חזר ואמר משל אחר מתחלף מאד באומרו כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה וידוע שההיזק אשר יעשה העש והרקב בבגד או בעץ אינו דומה להיזק השחל או הכפיר בעדר הצאן ומה ענין זה אצל זה:

השאלה הרביעית באומרו גם יהודה שתקציר לך בשובי שבות עמי, כי לא ידענו מה השבות הזה שהשיב השם שנזכר כאן כי הנה מלת קציר לך יראה שהוא חוזר לאפרים וישראל אשר זכר ואיך יצדק עליו בשובי שבות עמי, ופירוש המפרשים על הכתוב הזה אינם מתישבים על הלב בשום צד:

השאלה החמישית באומרו כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, כי הנה הרפואה שהיא סליחת העון כשתהיה כבר זכר הנביא בה שלא יתגלה עוד העון ולא יעלה על לב וכמו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים לב, א) ואיך יסכים עם רפואת ישראל גלוי עונם ופרסומו:

השאלה השישית באומרו הם המליכו ולא ממני כי איך יאמר שלא היתה המלכת המלכים מהשם יתברך אחרי שהיא מצוה בתורה שום תשים עליך מלך (דברים יז, טו), וגם בהמלכת שאול שהיה המלך הראשון עם היות ששאלו ישראל מלך הנה לא המליכו הם את שאול כי הש״י המליכו ע״י שמואל נביאו, ואם אמרו על מלכי ישראל ואפרים הנה ירבעם המלך הראשון על ידי אחיה השלוני הומלך במצות השם על ישראל: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את ישראל ואת יהודה על העבירות שהיו ביניהם מגלוי עריות ושפיכות דמים וע״ז, וליעד גלותם וצרותיהם קודם גלותם ואחר היותם בגלות ויספר גנותם ושהיו יותר ראויים להקבץ עליהם עמים להחרימם ולהחריבם ממה שהיו בני בנימין בזמן פילגש בגבעה שנתקבצו עליהם השבטים על אותו עון שנעשה ביניהם, והנה אותם אשר התעוררו אז לבער התועבה ההיא מקרב ישראל הם עתה יותר ראוים לעשות להם מה שנעשה לבני בנימין וכמו שיתבאר בפירוש הכתובים:

(ח) תקעו שופר בגבעה וגומר. י״ת שיתקעו בשופר שחרב תבא עליהם מפני שהמליכו את שאול, והמפרשים פירשו שיזהרו מחרב הגייסות שיבא עליהם להגלותם, ושלפי שחלק בנימין היה בין בני יהודה ובין בני יוסף לכן הזכיר בתוך ערי בני בנימין בית און שהיא בית אל אשר ליוסף, ואמר אחריך בנימין כלומר הנה האויב אחריך בנימין כי כבר כבש ארץ אפרים. והדרכים האלה כולם הם רחוקים מדעתי וזה נראה בפשט הכתובים. אבל הנכון בעיני הוא שהנביא בתוכחתו זאת עשה להם טענה ממה שקרא בפילגש בגבעה כי מפני שזנו בני בנימין עם אשה זונה בגבעה ומתה האשה מרוב הבועלים אותה נאספו כל שבטי ישראל עליהם למלחמה ולהכרית זכרם מן הארץ וזהו אומרו תקעו שופר בגבעה ששם נעשתה התועבה ההיא חצוצרה ברמה שהיא היתה גם כן לבני בנימין הריעו בית און ואין זה בית אל כמו שחשבו המפרשים אבל הוא עיר אחר הנקרא בית און בנחלת בנימין כי כן כתוב בספר יהושע בגורל מטה בנימין ועלה בהר ימה והיו תוצאותיו מדברה בית און, ולפי שהיו אלה כולן ארצות בנימין לכן אמר אחריך בנימין שהיו כל שבטי ישראל אחריהם להרגם על הרעה אשר עשו.

והנה נזכר שמה שבאותה המלחמה נפל ביום הראשון וביום השני ארבעים אלף איש ומבנימין נפלו עשרים וחמשה אלף, והנה היה זה לפי שהיה גלוי וצפוי לפניו י״ת שהיו בני ישראל יותר רעים וחטאים מבני בנימין ולכן נפלו שמה מבני ישראל יותר ממה שנפלו מבני בנימין הפושעים ועל זה אמר כאן הנביא אפרים לשמה תהיה כלומר שתהיה גלות אפרים וחרבנו יותר גדול מחרבן בנימין ויהודה, ואמר שהיה סימן לזה מה שקרה באותה מלחמה של בנימין והוא אומרו ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה שיום התוכחה היא יום אותה המלחמה מהשבטים עם בנימין, ואמר הקב״ה שאז הודיע וגילה מה שיהיה אח״כ באמת ובאמונה כי כמו שהיתה ראשונה מגפת ישראל ומפלתו ויותר גדולה ואחריה היתה מגפת בנימין ומפלתו ואינה כל כך גדולה כך יהיה בענין חרבנם שיהיה חרבן מלכות ישראל ראשונה ויותר גדול ומלכות בנימין עם יהודה המתחבר עמו יהיה אח״כ ולא תהיה בתכלית הרוע כמוהו, וכפי מה שפירשתי בכתובים האלה הותרו השתי שאלות ראשונות:

אמנם באיכה רבתי (פתיחתא ז) אמרו שכאשר גלו השבטים ולא גלו יהודה ובנימין היו השבטים אומרים מפני מה הגלה אותנו ואותן לא הגלה מפני שהם בני פלטין שלו דלמא משוא פנים יש כאן ח״ו אין כאן משוא פנים אלא עדיין לא חטאו כיון שחטאו גלו אז שממו י׳ השבטים ואין מענה בפיהם, ואמרו הא אלהא תקיף הא קשוט דאפי׳ לבני ביתיה לא נסיב אפין לקיים מה שנאמר בשבטי ישראל הודעתי נאמנה.

ואמנם אומרו היו שרי יהודה כמסיגי גבול פירושו באמת כדברי רש״י שלא אמר הנביא זה על השגת גבול הנחלות אלא לעניני העוונות והע״ז ששרי יהודה מהרו לאחוז בע״ז כדרכי מלכי ישראל חבריהם כאדם המסיג גבול חבירו ולוקחו לעצמו ולכן אמר עליהם אשפוך כמים עברתי.

ואולי שעל זה אמר גם כן עשוק אפרים רצוץ משפט שהיה עשוק משרי יהודה שהסיגו גבולם בע״ז לפי שאפרים הואיל והתחיל בראשונה להלוך אחרי צו שהיא מצות ירבעם שצוה לעבוד הבעלים ושרי יהודה השיגו גבולם בעשות מלאכתם ובעבוד עבודתם, ואפשר לפרש עוד בזה שלפי שהיה אפשר שיתנצל אפרים ומלכות ישראל באמרם שהם עשו מה שעשו באונס מלכיהם שהכריחום לעבוד העגלים לכן השיב הנביא באמת עשוק אפרים ואנוס ממלכו ועכ״ז הוא רצוץ מהאויבים במשפט וצדק לפי שהוא הואיל ובחר ורצה להלוך אחרי אותה צוואה של ירבעם ונביאי השקר בעבודת הבעלים, וכבר אמר שלמה על כדומה לזה אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח, ב) כלומר שראוי לשמור מצות המלך ודברו אבל בתנאי שלא תהיה כנגד התורה כי אם יהיה דברו לעבור על דת אל תבהל מפניו תלך ואל תעמוד בכל דבר רע, כי עם היות שבאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה הנה בלי ספק שומר מצוה לא ידע דבר רע וגומר, הנה על זה אמר הנביא כאן כי הואיל והלך אחרי צו רוצה לומר שברצונו ובחירתו הלך אחרי מצות ירבעם לעבוד ע״ז, והמפרשים פירשו עשוק אפרים ביד האומות רצוץ משפט מיוסר ביסורין מפני שהואיל הלך אחרי צו.

ומפני שהעונשים אשר באו על ישראל היו בהדרגה כי בראשונה בהיותם בארץ היו לוחמים בהם האויבים שכיניהם הרעים מעט מעט ואח״כ כשנתמלאה סאתם בא עליהם הגלות בהחלט לכן אמר הנביא

ואני כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה שהוא התולעת האוכל בעץ ובבגד מעט מעט כן היו צרותיהם באותם המלחמות מעט מעט.

אמנם כאשר ראה אפרים את חליו וכן ראה יהודה את מזורו שהוא מכתו, כי המכה לפי שיזורו אותה נקראת מזור, ועם היותם מרגישים בצרותיהם לא שב עד המכהו ולא בקשו עזר ממני אלא מבשר ודם שהלך אפרים אל אשור והוא הושע בן אלה שהיה לו לעבד וישב וימרד בו, וכן שלח רוצה לומר יהודה הנזכר אל מלך ירב ואמר זה על אחז שנתן שוחד לתגלת פלאסר לעזרו נגד רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, והנה קראו מלך ירב לפי שהיא עיר בארץ אשור או שהיו לאשור שני השמות ההם, ויותר נראה פירוש יונתן שתרגם ירב מלשון ריב ומלחמה, ויהיה ענינו שלפי ששלח מלך יהודה לתגלת פלאסר שיבא להלחם על רצין מלך ארם כדי שירף ממנו לכן קראו מלך ירב ששלח לאותו המלך להריב עם אויביו כי ירב מלשון ריב כאלו אמר למלך הלוחם, או שקרא סנחריב מלך ירב לפי שהיה לוחם ומריב עם כל העולם, וזכר הנביא שעם היות שהיה מלך אשור או מלך ירב גבור ואיש מלחמה הנה הוא לא יוכל לרפוא לכם בצרתכם ולא יגהה מכם מזור לפי שאני לא אספיק בידו לעשותו.

כי אנכי אהיה כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה רוצה לומר שעם היות שבראשונה קודם שהרגישו בחליים אז הייתי להם כעש וכרקב הנה עתה כיון שאחרי שהרגישו בחליים והוסיפו לחטוא ובקשו עזר אנושי ואותי לא דרשו הנה מפני זה יגדל ענשם וצרתם כי יבואו לגלות החלטי ואהיה כשחל וככפיר שאטרוף ואלך לי, ואח״כ אשא ואין מציל את יהודה והוא כולו רמז לגלותם הנה התבאר שהיה חלוף המשלים כפי הצרות כי בראשונה היו מעט מעט על המלחמות שהיו בארץ כרקב בעצמותיה ואח״כ היתה הרעה מופלגת והגלות החלטי והיה השם י״ת מכה כשחל וככפיר לא כעש וכרקב.

ולפי שאמר על בית יהודה אשא ואין מציל והיה לאומר שיאמר ומה תעשה לשכינתך אשר בבית המקדש בירושלם על כן אמר אלך אשובה אל מקומי כלומר אסלק שכינתי משם ואשובה אל מקומי שהוא מעל השמים בסוד קדושים רבה ולא אשיב שכינתי בתוכם עד אשר יאשמו רוצה לומר שיודו בפיהם ויאמרו אשמים אנחנו ובקשו פני ואין לך לומר שלא יעשו כן לעולם כי אני ידעתי שבצר להם ישחרונני רוצה לומר ידרשוני והוא ע״ד אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן (איוב ח, ה).