כה אמר ה׳ – איננו דבק עם הסימן הקודם, אבל נאמר קודם בוא נבוכדנאצר.⁠^א

מיד עשוֹק – ענינו עושק, והוא על דרך לשון ארמית, כמו: כָרוֹזָא {דניאל ג׳:ד׳}, קָטוֹלָא.

גלעד אתה לי ראש הלבנון – המשיל בית המלך לארץ הגלעד (ארץ סיחון ועוג), המפורסמת בעבור הריה ויעריה, ככתוב: הר גבנונים הר בשן {תהלים ס״ח:ט״ז}, ועל כל אלוני הבשן {ישעיהו ב׳:י״ג}. וכן המשיל אותו לראש הלבנון, הר גבוה ונשא ונכבד בעבור ארזיו.

אם לא – לשון שבועה: חי אני אם לא.

אל תבכו למת – ענין אחר: אל תבכו כל כך על אותו שמת, והוא יאשיהו שבכו אותו כל ישראל הרבה. כי יותר ראוי שתבכו את שלום, הנזכר אחר כך, שהלך מארץ ישראל, כי לא ישוב עוד לארץ מולדתו {ירמיהו כ״ב:י״א}.

שלום בן יאשיהו – לא נזכר אלא בדברי הימים (דברי הימים א ג׳:ט״ו): ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום. ודעת רש״י (וכן היירונימוס) כי שלום הוא צדקיהו, וכתב שנקרא הרביעי למלכות, כי תחלה מלך יהואחז, ואחריו יהויקים, ואחריו יהויכין, ואחריו צדקיהו. ואתה רואה כמה זה רחוק שיזכיר בספר היחס איש אחד שתי פעמים: [השלישי צדקיהו הרביעי שלום].

ורד״ק כתב כי שלום הוא יהויכין, והזכירו עם בני יאשיהו (אף על פי שלא היה אלא בן יהויקים) מפני שמלך בחיי צדקיהו דודו. וגם זה רחוק מאד, כי אחר כך הוא אומר: ובני יהויקים יכניה בנו וגו׳ {דברי הימים א ג׳:ט״ז} ויכניה הוא יהויכין.

וראב״ע ודון יצחק וראזנמילר (וגעזעניוס בלעקסיקון) אומרים כי שלום הוא יהואחז. וראזנמילר אומר: כי בעל ספר דברי הימים טעה כי לא הבין המקרא הזה, ובדה מלבו בן רביעי ליאשיהו שלא היה ולא נברא.

ולי נראה: כי כל אלה טעו מפני שפירשו המולך תחת יאשיהו אביו – שבאמת מָלַךְ. וירמיה לא אמר אלא שהיה עתיד למלוך, והוא על דרך: מבכור פרעה היושב על כסאו {שמות י״ב:כ״ט} – שענינו העתיד (לפי מחשבתו ומחשבת אחרים) לשבת על כסאו. והכוונה: שהיה שלום מדמה בלבו ומתפאר בדבריו ובפעולותיו לאמר: אני אמלוך, והיה קורא עצמו וגם אחרים היו קוראים לו:⁠^א המולך – כלומר העתיד למלוך.⁠^ב

והנה נראה לי: כי בן רביעי היה ליאשיהו ושמו שלום, והיה מתנשא לאמר: אני אמלוך. ולא נזכר בספר מלכים כי באמת לא מלך. והגלה אותו פרעה נכה למצרים כשהגלה את יהואחז, ומת שם במצרים.

הוי בונה ביתו – נאמר על יהויקים.⁠^א

בית מדות – כמו: אנשי מדות {במדבר י״ג:ל״ב}.

וקרע לו חלוני – חלונות פתוחות ורחבות הרבה, כדבר הנקרע שהוא נפתח בלא מדה.

ספון – נראה לי: וספוֹן כמו: ומשוֹח, שניהם מקור. ובדפוס רמ״ח וברישא שניהם בשורק, והם תארים לבית.

בששר – לא נמצא אלא ביחזקאל כ״ג:י״ד. וראזנמילר מדמה אותה לאַשְרַר בערבי, שענינו אדום. וכן תרגם המתרגם האלכסנדרי, וכן פירש רד״ק.

התמלוך – התחשוב שתמלוך.

מתחרה בארז – לשון: ואיך תתחרה את הסוסים {ירמיהו י״ב:ה׳}, אתה מבקש להדמות לארז ולהתגדל יותר ממנו. והארז הוא משל לאביו יאשיהו, וכן נראה דעת יונתן, וכן דעת היירונימוס וי״ד מיכאעליס. וכן נראה ממה שאומר מיד: אביך וגו׳. ומפני שאמר למעלה: וספון בארז {ירמיהו כ״ב:י״ד}, המשיל את אביו לארז (תלמידי מוהר״ר שלמה חפץ).

אכל ושתה – גם הוא נהג בעצמו גדולה וכבוד, והתנהג כמלכי המזרח להרבות בהוצאות. אבל מלבד זה עשה משפט וצדקה. וכן בקהלת ב׳:כ״ד וג׳:י״ג אכל ושתה נאמר על המרבה בהוצאות.⁠^א

הלא היא הדעת אותי – זו היא ידיעת דרכַי, כטעם: השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ {ירמיהו ט׳:כ״ג}.

המרוצה – משרש רצץ. כמו: ואת מי עשקתי ואת מי רצותי {שמואל א י״ב:ג׳}. והוי״ו^א יתרה, והיתה הצד״י ראויה לדגש.

^אלא יספדו לו וגו׳ – הוי אחות איננו נופל על יהויקים. ויש שפירשו על אשת יהויקים. והנה לא נזכרה.

ושנוררער אמר: כי העם יאמרו איש אל אחיו: הוי אחי, ואשה אל רעותה: הוי אחות – כלומר אוי לנו על אבדתנו. וזה לא יתכן, כי הוי אדון והוי הודו לא יתכן לפרשו אלא על יהויקים.

וראזנמילר ולפניו Hensler אמרו: כי כן היה לשון הספד המלכים, מתחיל במלות האלה: הוי אחי והוי אחות הוי אדון והוי הודו. וגם זה לא יצדק, שאם כן לא היה חוזר ואומר: לא יספדו לו שתי פעמים.

והנכון כדעת ראשונה של רד״ק: כי הוי אחי והוי אחות – הוא לשון ההספד שהיו סופדים על האיש ועל האשה. אלא שהוא אומר שזה היה לשון הקרובים, ושהעם היו אומרים: הוי אדון והוי הודו. ולי נראה: כי הוי אחי והוי אחות היה לשון ההספד על ההדיוטות ככתוב (מלכים א י״ג:ל׳): ויבא אל עיר הנביא הזקן לספוד ולקברו וגו׳ ויספדו עליו הוי אחי. והוי אדון והוי הודו היה לשון ההספד על המלכים, ככתוב למטה (ירמיהו ל״ד:ה׳): בשלום תמות ובמשרפות^ב אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך. וכאן הוא אומר כי לא יספדו על יהויקים, לא כלשון שסופדים על ההדיוטות שאומרים על האיש הוי אחי ועל האשה הוי אחות, ולא כלשון שסופדים על המלכים שאומרים עליהם הוי אדון והוי הודו.

ומלת הוי – ענינה כמו בשאר מקומות: קריאה בלבד, לא כענין אוי.

קבורת חמור יקבר – כמו שהחמור לא יקבר, כן לא יקבר הוא. כי מה היא קבורת החמור? שיסחבו אותו וישליכוהו לאשפה (רד״ק). וכן הוא אומר למטה (ירמיהו ל״ו:ל׳): ונבלתו תהיה מושלכת לחֹרב ביום ולקרח בלילה.⁠^א

והנה בדברי הימים (דברי הימים ב ל״ו:ו׳) כתוב על יהויקים: עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה. על כן אמרו רבותינו ז״ל כי נבוכדנאצר הוליך אותו בשבי, ולא הגיע לבבל, אלא מת בדרך, ומלך בבל הלך לדרכו והניח נבלתו על הדרך. ובספר מלכים (מלכים ב כ״ד:ו׳) כתוב: וישכב יהויקים עם אבותיו, וראזנמילר אומר: כי זה מורה שנקבר עם אבותיו. והוא חושד את בעל דברי הימים שמא בדה מלבו מה שכתב עליו. וכל זה שקר, כי מליצת וישכב עם אבותיו אין ענינה אלא מיתה, ואין ענינה כלל הקבורה אצל האבות. כי יעקב אמר תחלה: ושכבתי עם אבותי ואחר כך: ונשאתני ממצרים {בראשית מ״ז:ל׳}, וכתוב (מלכים א ט״ו:כ״ד): וישכב אסא עם אבותיו וַיִקָבֵר עם אבותיו, הרי שהם שני ענינים. וכן (מלכים א כ״ב:נ״א): וישכב יהושפט עם אבותיו ויקבר עם אבותיו, וכן (מלכים ב ח׳:כ״ד): וישכב יורם עם אבותיו ויקבר עם אבותיו, וכן (מלכים ב ט״ו:ז׳): וישכב עזריה עם אבותיו ויקברו אותו עם אבותיו, וכן ביותם (מלכים ב ט״ו:ל״ח), וכן באחז (שם ט״ז:כ׳). וכתוב (מלכים א ב׳:י׳): וישכב דוד עם אבותיו, ואין נראה שנקבר עם אבותיו, כי הוא נקבר בעיר דוד, והם היו בבית לחם.

ואמנם אמת הוא שאם היה הדבר כן שמלך בבל הוליך את יהויקים בשבי, יקשה מאד איך יסתום בעל ספר המלכים, ולא יאמר אלא: וישכב יהויקים עם אבותיו וימלוך יהויכין בנו תחתיו {מלכים ב כ״ד:ו׳}. לפיכך נראין לי דברי בני בכורי אוהב גר: כי יהויקים לא הָגְלָה מירושלם, אבל שכב עם אבותיו בירושלם. ואמנם מה שנקבר קבורת חמור ולא ספדו לו הוי אחי והוי אדון, לא נבוכדנאצר עשה זאת, אלא בני יהודה עצמם עשו לו כן משנאתם אותו מפני שהיה מלך עריץ, והוא ושריו היו מדכאים את העם. ויהויקים היה דבק בפרעה נכה שהמליכו, וגם אחר שלקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת (מלכים ב כ״ד:ז׳), תמיד היה קשר בין פרעה ויהויקים נגד מלך בבל. עד כי לבסוף עלה נבוכדנאצר שנית על יהויקים, וקרה מקרה שקודם שיגיע מלך בבל לירושלם מת יהויקים, והעם השליכו את נבלתו בבזיון והמליכו את יהויכין. ושלשה חדשים אחר שהמליכוהו בא נבוכדנאצר והוליכו שבי.

אבל מה שכתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ל״ו:ו׳): ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה, איננו בפעם הזאת, אלא קודם לכן בשנת שלש או ארבע ליהויקים היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר. כי אז אסר אותו להוליכו ולא הוליכו, אך נתפשר עמו והניחו במלכותו. ועל אותה שעה כתוב בתחלת דניאל: ויתן ה׳ בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער בית אלהיו {דניאל א׳:ב׳}. ומלת ויביאם – אינה חוזרת על יהויקים והכלים, אלא על הכלים לבדם. ומה שחזר ואמר: ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו {דניאל א׳:ב׳} – הכוונה שאר הכלים שלא היו ראויים לתשמיש בית אלהיו, נתנם בית אוצר אלהיו.⁠^ב

עלי הלבנון וגו׳ – נבואה אחרת. והוא מדבר עם כנסת ישראל, ומתנבא לה רעות. והכוונה על גלות יהויכין, ולבסוף מסב דבריו ליהויכין עצמו.

עלי הלבנון – כטעם על ההרים אשא בכי ונהי {ירמיהו ט׳:ט׳}. וכן בבשן – בהרי הבשן.

וצעקי – עיין דקדוקי 391 §.

מעברים – בקצוות ארצך, כמו: ושלום היה לו מכל עבריו מסביב (מלכים א ה׳:ד׳). וכן למטה (ירמיהו מ״ט:ל״ב): ומכל עבריו אביא את אידם.

כי נשברו כל מאהביך – האומות שהיית בוטחת בהן נפלו ביד מלך בבל, ככתוב בימי יהויקים (מלכים ב כ״ד:ז׳): ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל וגו׳, ומלך מצרים הוא שהמליך את יהויקים (רד״ק, ודון יצחק, היירונימוס, וי׳ ד׳ מיכאעליס).

ולדעת ראזנמילר: מאהביך – הם מלכי יהודה, כי כן למטה {ירמיהו כ״ב:כ״ב} הוא סומך רועיך למאהביך, והרועים הם המלכים.⁠^א

דברתי – הם דברי האל.

בשלוותיך – בימי שלותך, שלוות – ימי שלוה. וכן גבורות, צדקות – מעשי גבורה, מעשי צדקה (ר׳ שלום הכהן). ואולי זה טעם נעורים, זקונים.

מנעוריך – מנעורי האומה, מימי משה ויהושע והשופטים.

^אתרעה רוח – תנהלם הרוח, כלומר: רוח תשאם.

יושבת בלבנון – כנוי של גדולה, והוא כאן דרך לעג: אַתְּ שהיית חושבת כי איתן מושביך ושים בסלע קינך. ואין הכוונה כלל על הארמנות הבנויים בעצי ארזים.

יֹשַׁבְתִּי וּמִקוּנַנְתִּי – כמו: יוֹשֶׁבֶת וּמְקוּנֶנֶת. ומשפט התוי״ן להנקד בחירק. כמו: רַבָּתִי, שָרָתִי {איכה א׳:א׳}, אֹהַבְתִּי לדוש (הושע י׳:י״א).

מה נחנת בבוא לך חבלים – נראה לי: דרך לעג (sarcastice), כמה את יפה ונושאת חן בבוא לך חבלים. דִמה כנסת ישראל לאשה העומדת על המשבר, שהיא מתחלחלת בחבליה, ובשרה מתגלה במקצת, והיא נושאת חן בעיני הרואים הבלתי רחמנים. והנביא, אחר שאמר תבושי ונכלמת מכל רעתך {ירמיהו כ״ב:כ״ב}, הוא עושה עצמו כשמח בצרתה.

ויהודה אריה אוסימו מפרש דרך התול (ironia): כמה את יפה בבוא לך חבלים – והכוונה בהפך: כמה את מכוערת. וראזנמילר וגעזעניוס פירשו: נחנת – quam eris miseranda.

נֵחַנְתְּ – משפטו נְחַנוֹת, נפעל משרש חנן. והוקלה למ״ד הפעל, כמו: יָזְמוּ {בראשית י״א:ו׳} וְנָבְלָה {בראשית י״א:ז׳} במקום יָזוֹמוּ וְנָבֹלָה. וצר״י הנו״ן הראשונה הוא במקום חירק ודגש אחריו, על דרך לשון ארמית שמוסיפין נו״ן או מדגישים אף שלא במקום חסרון אות, רק כדי לשמור צורת ההברה כמו שהיתה בשרשים השלמים. כגון: הַנְעֵל לדניאל, שהוא הפעיל משרש עלל, ואם היו אומרים הַעֵל לא היתה ההברה מורכבת כמו שהיא בשלמים (הַפְקֵד). וכן אכלה ומַדְקָה {דניאל ז׳:ז׳} – הפעיל מן דקק. וכן בלשון הקודש: יִתֹּם {יחזקאל מ״ז:י״ב} – בנין הקל מן תמם, כדי שתהיה ההברה מורכבת כמו שהיא ביִפְקֹד. ובהפעיל: וַיַסֵּב אלהים את העם {שמות י״ג:י״ח}, תַּתֵּם דרכיך {איוב כ״ב:ג׳}. ובנפעל, בצרי לפני אהח״ע: הנֵּחָמִים באלים {ישעיהו נ״ז:ה׳}, בַּמְאֵרָה אתם נֵאָרִים {מלאכי ג׳:ט׳}.

כניהו – הוא יהויכין בן יהויקים, והוא נקרא גם כן יְכָנְיָה.

חותם על יד ימיני – שאין מסירים אותו לא ביום ולא בלילה, כמו: שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך {שיר השירים ח׳:ו׳} (רד״ק). והטעם: אפילו היה קשה לי להשליכך מעל פני, כמו שאין אדם משליך ומרחיק חותם שעל ידו, כדי שלא יבא ביד זרים ויחתמו מה שירצו, אף על פי כן אשליכך.

כי משם אתקנך – התחיל בלשון נסתר, והפסיק הדבור, והתחיל לדבר עמו לנכח.

אתקנך – משרש נתק. והנו״ן שאחר הקו״ף היא כנו״ן יברכנהו {תהלים ע״ב:ט״ו} (רד״ק), וכמו: יכבדנני {תהלים נ׳:כ״ג}.

ומבקשי נפשך – יפה אמר Sebastianus Schmidt: שאין הכוונה המבקשים מיתתך, אלא המבקשים שתפול בידם, שאם היו חפצים מיתתו, לא היה אומר אחר כך: והטלתי אותך על ארץ אחרת {ירמיהו כ״ב:כ״ו}, כי לא היו מביאים אותו בבלה, אך היו ממיתים אותו בארץ ישראל, אם היה זה חפצם.

וביד נבוכדראצר – הוי״ו לפירוש, כמו למעלה ב׳:ט׳. ועיין בראשית י״ג:ח׳.

והטלתי – משרש טול, כמו: ויטל שאול את החנית {שמואל א י״ח:י״א}, שאוני והטלוני אל הים {יונה א׳:י״ב}.

הארץ אחרת – הה״א יתרה, כמו: את הכבש אחד תעשה בבקר {במדבר כ״ח:ד׳}.

אשר לא יֻלדתם שם ושם תמותו – עגמת נפש היתה להם כשהיו מתים חוץ לארץ מולדתם. ומזה נמשך המנהג מימי קדם ועד היום שהחסידים מבקשים ללכת למות בארץ ישראל, כי בזה הם מעידים חביבותה אצלם, שהיא בעיניהם כאלו היתה ארץ מולדתם, והם משתוקקים למות בתוכה. וזה מְחַזֵק האחדות והאחוה בין בני הגולה, כי כלנו עם אחד, ובני ארץ אחת, וכן עשו ר׳ יהודה הלוי בעל הכוזרי והרמב״ן.

מנשאים את נפשם – לשון בטחון. כמו: ואליו הוא נושא את נפשו {דברים כ״ד:ט״ו}, אליך ה׳ נפשי אשא {תהלים כ״ה:א׳}, לא נשא לשוא נפשי {תהלים כ״ד:ד׳}. והפיעל להורות שהם מבטיחים את עצמם, בלי שיהיה להם שום הבטחה בדבר. ומן הלשון הזה נגזר לשון הִשִיא: [הנחש השיאני {בראשית ג׳:י״ג},] אף על פי שהוא בשי״ן, ענינו הבטחה והסרת הפחד.

העצב נבזה וגו׳ – נראה לי: כי הנביא עושה עצמו כשואל: מדוע היה הדבר הזה. ואחר כך משיב: כי גזרת האל היא, ארץ ארץ ארץ וגו׳ {ירמיהו כ״ב:כ״ט}.

או (כדעת אברהם חי מיינסטער): הנביא מזכיר מה שיאמרו הרואים את יכניה בגלות, על דרך: ועברו גוים רבים (ירמיהו כ״ב:ח׳).

העצב – הה״א לשאלה ועל כן נפתחה לפני העי״ן.

עצב – מלשון: ידיך עצבוני ויעשוני {איוב י׳:ח׳}. וכן העצבים הם פסילים וצורות. ואולי עצב כמו חצב, כמו: הביטו אל צור חצבתם {ישעיהו נ״א:א׳} (תלמידי מוהר״ר שמואל שלמה אולפער).

אמר: וכי האיש הזה הוא צורה נבזית ושבורה, מלשון ככלי יוצר תנפצם {תהלים ב׳:ט׳}, או הוא כלי שאינו מועיל לכלום? והלא אין הדבר כן, כי איש נכבד היה, ואיך היה שֶהָשְלַךְ וגו׳.

ארץ ארץ ארץ – השלוש לחזק כמו למעלה ז׳:ד׳: היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה. וכיוצא בזה בישעיה ו׳:ג׳ וביחזקאל כ״א:ל״ב.

כתבו את האיש הזה ערירי – יִכָּתֵב האיש הזה שיהיה ערירי, כלומר: יִכַּתֵב עליו גזר דין זה.

ערירי – אף על פי שבשאר מקומות ענינו בלא בנים, כאן אי אפשר לומר כן, כי כבר אמר: מדוע הוטלו הוא וזרעו {ירמיהו כ״ב:כ״ח}. והאמת: כי ערירי הוא מלשון עַרְעַר (ירמיהו י״ז:ז׳), והוא מלשון עֵרום ועֶרְיָה {יחזקאל ט״ז:ז׳}. ונקרא מי שמת בלא בנים ערירי, להיותו נעדר מכל טוב. וכאן ענינו דרך כלל: נעדר מכל טוב, וכמו שפירש: גבר לא יצלח בימיו.

כי לא יצלח מזרעו – צלח עיקר ענינו עבר, כמו: וצלחו הירדן לפני המלך (שמואל ב י״ט:י״ח). וכאן נראה לי ענינו כמו: יצא, לא יצא מזרעו איש שיהיה יושב וגו׳. והנה ידוע^א כי זרובבל בן שאלתיאל בן יכניה היה פחת יהודה. על כן אמרו רבותינו כי יכניה עשה תשובה.

והנכון כדברי בני אוהב גר ז״ל: כי זרובבל לא ישב על כסא דוד, ולא היה מושל ביהודה, אלא פחת תחת ממשלת מלכי פרס.⁠^ב