×
Mikraot Gedolot Tutorial
×
E/ע
בחרו טקסט במקראות גדולותSelect Text in the Mikraot Gedolot
  1. תורהTorah
  2. נביאיםNeviim
  3. כתוביםKetuvim
  1. יהושעYehoshua
  2. שופטיםShofetim
  3. שמואל אShemuel I
  4. שמואל בShemuel II
  5. מלכים אMelakhim I
  6. מלכים בMelakhim II

  7. ישעיהוYeshayahu
  8. ירמיהוYirmeyahu
  9. יחזקאלYechezkel

  10. הושעHoshea
  11. יואלYoel
  12. עמוסAmos
  13. עבדיהOvadyah
  14. יונהYonah
  15. מיכהMikhah

  16. נחוםNachum
  17. חבקוקChavakkuk
  18. צפניהZephanyah
  19. חגיChaggai
  20. זכריהZekharyah
  21. מלאכיMalakhi
  1. בחרו פרשהChoose a Parashah
  2. בחרו פרק שלםChoose a full chapter
  3. בחרו פסוקChoose a verse
    1. הקדמותIntros
    2. א1
    3. ב2
    4. ג3
    5. ד4
    6. ה5
    7. ו6
    8. ז7
    9. ח8
    10. ט9
    11. י10
    12. יא11
    13. יב12
    14. יג13
    15. יד14
    16. טו15
    17. טז16
    18. יז17
    19. יח18
    20. יט19
    21. כ20
    22. כא21
    23. כב22
    24. כג23
    25. כד24
    26. כה25
    27. כו26
    28. כז27
    29. כח28
    30. כט29
    31. ל30
    32. לא31
    33. לב32
    34. לג33
    35. לד34
    36. לה35
    37. לו36
    38. לז37
    39. לח38
    40. לט39
    41. מ40
    42. מא41
    43. מב42
    44. מג43
    45. מד44
    46. מה45
    47. מו46
    48. מז47
    49. מח48
    50. מט49
    51. נ50
    52. נא51
    53. נב52
    54. נג53
    55. נד54
    56. נה55
    57. נו56
    58. נז57
    59. נח58
    60. נט59
    61. ס60
    62. סא61
    63. סב62
    64. סג63
    65. סד64
    66. סה65
    67. סו66
    1. א1
    2. ב2
    3. ג3
    4. ד4
    5. ה5
    6. ו6
    7. ז7
    8. ח8
    9. ט9
    10. י10
    11. יא11
    12. יב12
    13. יג13
    ×
    E/ע
    בחרו פרשניםSelect Commentators
    הגדרות כלליותGeneral Settings
    הגדרות להערותNotes Settings
     
    (א) בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהֹוָה֩יְ⁠־⁠הֹוָה֩ בְּחַרְבּ֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת⁠־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם׃
    On that day, with His hard and great and strong sword, Hashem will punish leviathan the fleeing serpent, and leviathan the tortuous serpent; and He will slay the dragon that is in the sea.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּעִדָנָא הַהִיא יַסְעַר יְיָ בְּחַרְבֵּהּ רַבְּתָא תַקִפְתָּא וַחֲסַנְתָּא עַל מַלְכָּא דְאִתְרַבְרַב כְּפַרְעֹה מַלְכָּא קַדְמָאָה וְעַל מַלְכָּא דְאִתְגָאֵי כְּסַנְחֶרִיב מַלְכָּא תִנְיָנָא וְיִקְטוֹל יַת מַלְכָּא דְתַקִיף כְּתַנִינָא דִי בְיַמָא.

    רמז תלד

    והרג את התנין אשר בים – אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב״ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה היו מחריבים את כל העולם כלו, מה עשה הקב״ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר והרג את התנין אשר בים, ולמלחיה לזכר, מליחה דנקבה עדיף, ואיבעית אימא כיון דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו לאו אורח ארעא דיחדי בהדי נקבה. ואף בהמות בהררי אלף זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את העולם כלו, מה עשה סרס את הזכר וצנן את הנקבה שנאמר הנה נא כחו במתניו זה זכר, ואונו בשרירי בטנו זה הנקבה, ונעביד הני כי הני, כוורא דמליחא עדיף, וניעבד הנך כהנך, פריצותא דכוורי נפיש טפי.
    ד׳אך וקת יעאקב אללה בסיפה אלצעב אלכביר אלשדיד מן כאן ישבה אלממתד מן אלחיאת אלעארצ׳הֿ ואלמלתוי מנהא אלמעוג׳ ויקתל אלמשאכל ללתנין אלד׳י פי אלבחר.
    ואיים באותו זמן על שלושה סוגים של מלכים הכופרים, בשלושה סוגים של עונש. והמשיל את כולם לנחשים: מהם הדומים לנחש רחב הדומה לבריח, הדָבק בדלת, כאמרו נחש בריח – והוא המלך הכופר המתמיד בכפירתו, שהדיבור אינו פועל בו, כאמרו חמת למו כדמות חמת נחש אשר לא ישמע לקול מלחשים (תהלים נ״ח:ה׳-ו׳).
    ומהם הדומים לנחש מתפתל עקלתון כאמרו נחש עקלתון – והוא המלך הכופר, שהנביא מצווה לו לעבוד עבודת ה׳, והוא מתהפך ומתפתל פעם אחר פעם, כמו שעשה פרעה ששינה דעתו כנגד משה כמה פעמים (?). פעם אמר מי ומי ההולכים (שמות י׳:ח׳), ואמר לכו נא הגברים (שם י׳:י״א), ואמר גם צאנכם גם בקרכם קחו (שם י״ב:ל״ב).
    ומהם הדומים לתנין שבים שאין קריבים... ואינו ירא מאדם כאמרו והרג את התנין אשר בים... [והוא המלך] שיגבה בכפירה ובהכחשה כמו שתיארוהו. ואמר שבדורו היה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כ״ט:ג׳). והתפאר שוהוא עשה עצמו, ואין לו עושה זולתו... וסיפר... שווה לו...
    ...וזה עניינה של החכמה, המחנכת כל אחד לפי שהוא ראוי, ולהענישו כשיעור פשעו. אח״כ עבר לעניין מה שראוי כי... ישראל באותו זמן לגבי טיב... עד שיחפצו ב... ובאותו זמן... אעמידה ואשמרנה... ישען עליו... עד כאן מובן...
    וראוי שאפרש לשונותיו בראיה.
    (א-ה) ותואעד דלך אלוקת ג׳ צ׳רוב מן מלוך אלכפאר בג׳ צנוף מן אלעקובה ומת׳ל גמיעהם באלחיאת פמנהם מן הו שביה באלחיה אלעארצה אלשביהה באלנגר אללאזם ללבאב כ׳ק׳ נחש בריח ודלך אן אלמלך אל⁠[כאפ]⁠ר אלדאים עלי כפרה אלדי לא יעמל פיה אלכלאם כ׳ק׳ חמת למו כדמות ח׳ נחש אשר לא ישמע ל׳ מלחש׳. ומנהם מן ישבה אלחיה אלמלתויה אלמעוגה כ׳ק׳ נחש עקלתון ודלך אלמלך אלכאפר אלדי יאתיה אלנבי יאמרה באלטאעה יתקלב עליה וינעוג מרה בעד אכרי כמא פעל פרעה ותקלב עלי משה ס׳ כראת [כמא] אנה קאל מרה מי ומי ההולכים וקאל לכו נא הגברים וקאל גם צנאכם [גם בקרכם ק׳] ומנהם מן ישבה אלתנין פי אלבחר אלדי לא יקרבון […] ולא יכאף אחדא כ׳ק׳ והרג את התנין א׳ בים […] אלדי יגבה באלכפר ואלגחד כמא וצפוה וקאל [אנה כ]⁠אן פי עצרה התנין הגדול הר׳ בתוך יאוריו […] אנה צאנע נפסה ליס [לה] צאנע סואה […] אס וצף פי […] עדילה.
    חמה אין לי וגו׳ יעני אנהם אדא אכטת פאנני לא אעאקבהא באלאפנא בל אמא באכד אמואלהא או בתבדידהא פי אלאקאצי והי נפסהא תאבתה אן לם תצג אלי אלעט׳את פאמא אצגת אלי אלעט׳את והו קו׳ או יחזק במעזי וג׳ יעני אן אלתזמת בעזי והו כלאמי אלדי קבולה ופעלה עזא להא וסנדא פתמרה דלך אלסלאם אלמצ׳אעף אלדי אתיהם בה פאמא אן לם יקבלו פאני אעאקבהם ולא אפניהם ואלבקיה אלתי תבקא פאנא אנמיהא ואכתרהא פאשיד גרסהא בתקויה אצולהא ותמכינהא פתנור נוארא ותורק ורקא ותנשר קצ׳באנא ותפרע פרועא ותת׳מר אתמארא טיבה חסנה גידה כקו׳ פי אלפסוק אלמפסר בה הבאים ישרש יעקב וג׳.
    על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים – הוא רמז, כמו ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר (דברי הימים ב ל״ב:כ״א).
    על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים – אבו אלוליד טען כי המלים ״לויתן נחש בריח״ מכוונות לתלי,⁠1 וכך אמר גם בקשר למלים ״נחש עקלתון״, בדרך דימוי הנקודות האלה, אשר הן מקומות הצטלבות הגלגלים, בחיות האלה; והשווה זאת לפסוק ״יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה״ (ישעיהו כ״ד:כ״א). ודעה זו לא ראוי שיאמר אותה אלא מי שיטען לאחת משתי התכונות: או להתגלות נבואה – ודבר זה איננו קיים בזמננו – או לניחוש, שהוא לפעמים קולע ולפעמים מחטיא. כי כוונת הפסוק גלויה, שהוא מתייחס למלכי האומות,⁠2 אשר דימה אותם לנחשי מדבר וים, כדרך שהוא עושה פעמים רבות.⁠3 ומה לכאן אפוא עניין הצטלבות המזלות, או איזו תועלת תצמח על ידי ענישתם, ביחוד על ידי חרב חזקה וחדה? הלא זה מן ההמצאות הנואלות.
    1. ריב״ג באצול ערך ׳ברח׳ מסביר את מהות המערך של חיתוך מעגלים שמימיים הנקרא ׳גָאוֶזְהָר׳ בפרסית (הוא ראש או זנב הדרקון השמימי – מערך הירח), והמזוהה עם ׳תלי׳ במינוח מספר יצירה ואילך. מעבר לכך אניח את הסוגיה למומחים לאסטרונומיה של ימי הביניים. לפי פירוש זה, ׳בריח׳ נתפרש: מבריח לרוחב, מקצה לקצה (בשמים). השווה ראב״ע על אתר וכן רד״ק המצטט פירוש זה בשם ׳י״מ׳.
    2. השווה רד״ק על אתר. פירוש זה מובא בשם ׳י״א׳ על ידי ראב״ע על אתר, ונראה שהוא ברקע תרגום רס״ג על אתר.
    3. ראה, למשל, ירמיהו נא לד, יחזקאל כט ג, תהלים עד יג-יד, פט יא, ודניאל ז ג ואילך.
    על לויתן נחש בריח וגו׳ – תרגם יונתן: על מלכא דאיתרברב כפרעה מלכא קדמאה ועל מלכא דאיתרברב כסנחריב מלכא תיניינא. בריח – לשון פשוט כבריח הזה, לפי שהיה ראשון. עקלתון – לשון כפול, לפי שהוא שיני.
    ואומר אני: לפי שאילו שלש אומות חשובות: מצרים, ואשור, ואדום, לכך אמר על אילו, כמו שאמור בסוף העניין: ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (ישעיהו כ״ז:י״ג). ועל שם שנמשלו האומות בנחשים הנושכים:
    לויתן נחש בריח – הוא מצרים.
    לויתן נחש עקלתון – הוא אשור.
    והרג את התנין אשר בים – היא צור, שהיא ראש לבני עשו, והיא יושבת בלב ימים (יחזקאל כ״ח:ב׳), וכן כתיים קרוים איי הים והן רומיים.
    on leviathan the barlike serpent Jonathan renders: On the king who aggrandized himself like Pharaoh the first king, and upon a king who was as haughty as Sennacherib the second king. בָּרִיחַ is an expression of 'straight' like a bar, since he is the first. (The matter of simplicity is related to oneness. Since Pharaoh was the first great king, he is referred to as 'the barlike serpent,' a straight, penetrating serpent, that does not coil.)
    crooked An expression of 'double,' since he is the second one. (I.e. the bend in the serpent indicates duality, thus the number two.) And I say that these are three important nations: Egypt, Assyria, and Edom. He, therefore, stated concerning these as he said at the end of the section, "And those lost in the land of Assyria shall come, as well as those lost in the land of Egypt" (v. 13), and since the nations are likened to serpents that bite.
    leviathan the barlike serpent That is Egypt.
    leviathan the crooked serpent That is Assyria.
    and He shall slay the dragon that is in the sea That is Tzor that is the head of the children of Esau, and it is situated in the heart of the seas, and so Kittim are called the islands of the sea, and they are the Romans [according to certain manuscripts]. ([Some editions read:] They are the Greeks.)
    ביום ההוא יפקוד י״י על לויתן נחש בריח – על פרעה מלך מצרים המושל ממשל רב ודומה לנחש בריח – שמבריח ברקיע מן הקצה אל הקצה,⁠1 כמו שפירשתי בספר איוב (ר״י קרא איוב כ״ו:י״ג).
    ועל לויתן נחש עקלתון – על סנחריב מלך אשור שהקיף את כל העולם כולו כנחש עקלתון.
    והרג את התנין אשר בים – זה אדום שמיושבת בתוך הים, וכן תירגם יונתן.
    1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
    ביום – באותם הימים.
    זאת הפקידה כמו הכתובה למעלה.
    לויתן – הוא התלי ונקרא בריח בעבור שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה.⁠1
    ועל לויתן – גם הוא בים, והוא צורת נחש, כי גם צורת נחש בים, ועקלתון שם התאר, והתנין הוא הגדול אשר בים.
    ויש אומרים: כי לויתן נחש בריח גם עקלתון הם ביבשה, והטעם על מלכי הארץ, והתנין הוא מלך מצרים, כאשר הוא כתוב בספר יחזקאל (יחזקאל כ״ט:ג׳).
    ויש אומרים: מלך צור.
    והישר בעיני רבי משה הכהן: שהוא (רמז) כמו ויכחד כל גיבורי חיל ונגיד ושר (דברי הימים ב ל״ב:כ״א).
    1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
    ביום ההוא In those days.⁠1
    The Lord shall visit. As mentioned in the preceding verse.
    Leviathan. The Theli ; (תלי)2 it has the epithet בריח stretching,⁠3 because it stretches from one end to the other. [I think it is a sea monster].⁠4
    Even Leviathan, that crooked serpent. This is likewise an animal that lives in the sea; it is like a serpent, for there are also serpent-like animals in the sea.⁠5 עקלתון Crooked. It is an adjective.
    And the dragon that is in the sea. That is, The great dragon in the sea. (Ez. 29:3).
    Some are of opinion that the Leviathan, the stretching serpent, and the Leviathan, the crooked serpent, are both land animals, and are used figuratively for the kings of the land;⁠6 while the dragon that is in the sea, is used for the king of Egypt (Comp. Ez. 29:3), or as others believe, for the king of Tyre. R. Moses Hakkohen thinks, that this verse refers to the élite of soldiers, princes, and nobles.⁠7
    1. ביום ההוא Though singular, does not refer to one particular day, but to a whole period.
    2. תלי is the imaginary axis or line through the center of the earth, and the two points in which the ecliptic and the equator, or the ecliptic and the orbit of the moon meet. The latter is probably meant here. The origin of the word has not yet been fully established. It is generally believed to be the same as in Arabic تالي but the two words, being quite different in meaning, תלי) hanging, تالي following,) are probably not connected with each other. Moreover, if תלי were the same as تالي it would have been written תאלי. It seems more probable and natural to derive תלי from תלה to hang, since it denotes the ends from which the earth is, as it were, suspended. (Comp. תלאי Talm. Bab. Shab. 78; and תולה ארץ על כלימה He hangeth the earth upon nothing (Job 26:7). This axis, being a straight line, is called בריח a bar, which passes in a straight line from one end to the other; but at the same time the attribute עקלתון crooked, is given to it, because the intersections of the ecliptic and the orbit of the moon are not constant, and the three points above-mentioned are therefore not exactly in a straight line. It is likewise connected with the name of תנין dragon; the one end of the line being called the head, the other the tail of the dragon. These names owe their origin probably to the serpentine winding of the orbit of the moon round the ecliptic. R. Jehuda Hallevi compares the axis of the ecliptic with a king, who sitteth on his throne and thence governs the whole country (Cusari 4:25). A similar idea presented itself to the mind of the commentator, who explained נחש בריח by תלי, and signified by this figure the king of Assyria or of Egypt.
    3. A. V., Piercing.
    4. The words in brackets are added, firstly because from the remark of Ibn Ezra on Job 26:13, it appears that he explained נחש בריח to be a sea monster; secondly, because it is evident from his remark on נחש עקלתון that a remark to that effect must have preceded.
    5. The sea-monsters are usually called תנינים; this remark is therefore added, that they are also called נחשים, some of them being serpent-like.
    6. Assyria or Babylon.
    7. That is, the chiefs of the army of Sennacherib before Jerusalem.
    ביום ההוא – שיבער הרשעים מן הארץ בצאתו,
    יפקד י״י בחרבו הקשה {ו}⁠הגדולה והחזקה – כלומר להשמיד ולהכרית מעל פני האדמה.
    על לויתן נחש בריח – הן רשעים גמורים הנשכים את העם בשניהם כתנינים, כנחש עלי דרך וכשפיפון על ארח שמבריח הדרך מן הקצה אל הקצה.
    ויש נחש כגון עכנא שמקיף את השדה ואת הכרם לישוך ולהמית כל הבא,
    והוא עקלתון והרג אף את התנין אשר בים – במקוה המים ובאגמים וממיתין את העם. הכל ישמיד ויכרית מן הארץ בגלות בבל וחטאיה ישמיד ממנה אשר חמת למו כדמות חמת נחש. כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר שניהם חנית וחצים לאכל עניים מארץ ואביונים מבני אדם. ולפי שדימה אותם לנחשים ותנינים תופס בם לשון בריח ועקלתון.
    ולשון ים כלומר בכל מקום שהם ישמידם מן הארץ.
    ביום ההוא, הקשה הגדולה והחזקה – הכפל לחזק כריתת החרב בגוים שלא היתה כמוה, וכל זה במלחמת גוג ומגוג כמו שפירשנו.
    ולויתן שזכר הוא משל על מלכי האומות החזקים, ולויתן הוא הדג הגדול אשר בים. ויקרא גם כן תנין, כי כן כתוב: ויברא אלהים את התנינים הגדולים (בראשית א׳:כ״א), לפיכך המשיל המלכים הגדולים בלויתן ותנין, והתנין הוא הנחש.
    ומה שאמר: בריח, ואמר: עקלתון – כאלו היה מבריח הים מן הקצה אל הקצה1 מרוב גדלו, ובמקומות מעקל עצמו מרוב ארכו, לפיכך נקרא: עקלתון.
    ומה שאמר: לויתן לויתן תנין – שלשה, רמז למלכות אדום וישמעאל ומלכות ההודיים שלשה.
    וי״מ נחש בריח – התלי, שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה.⁠2 גם הוא עקלתון, ועליו נאמר: חוללה ידו נחש בריח (איוב כ״ו:י״ג). ולפירוש הזה גם כן הוא משל על מלכי האומות, וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר: התלי מנוד המאורות, ונטוי מן הקצה אל הקצה כבריח נחש עקלתון.
    1. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
    2. השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ו:כ״ח.
    לויתן וגו׳ – ועל לויתן וגו׳ – הטעם מיני מלכים מזיקים גדולים ועצומים וסנחריב מכללם.
    אבל התנין אשר בים – יותר נראה שרומז בפרט לפרעה מלך מצרים, והכל השחית סנחריב. ואלה השמות רוצה לומר לויתן ונחש ותנין הם נכונים בלשון אשר הוא הוא, והאחד והדומה שהתבאר ענינם במה שאחר הטבע, ובזה הערות סודיות ואוצר י״י יבוא.
    ביום ההוא יפקוד ה׳ וגומר עד סוף הנבואה, עתה יבאר הנביא מה שהשיבו האל יתברך על חרבן האומות, וענין כל מה שהרעו לישראל, ולפי שהם ברשעתם כבעלי חיים הטורפים, והשרצים הגדולים הממיתים, לכן קראם נחש בריח ונחש עקלתון, ואין ספק אצלי שלאדום וישמעאל קרא כן, שאחד מהם הוא נחש מתפשט מן הקצה אל הקצה, שהוא ישמעאל המושל ברוב יישוב בני אדם, ולכן קראו בריח, רוצה לומר מבריח מן הקצה אל הקצה, ואת אדום קרא נחש עקלתון להיות מעוקל במעשיו, כאלו אמר שעם היות שעתה הקדוש ברוך הוא יסביר פנים אל אדום וישמעאל בחטאת ישראל, ועל כן רבו כמו רבו עד היותם כמו לויתן הנחש הגדול, הנה בזמן ההוא יפקוד השם עליהם בחרבו הקשה להחריבם, וגם שאר מלכי האדמה שאינם מאמונתם ולא מהמונם, אשר בקצות היישוב יחריב וימס, ולכן אמר והרג את התנין אשר בים, ורש״י פירש שלשת התנינים שנזכרו בפסוק הזה על אשור ומצרים ואדום, יהיה מה שיהיה יאמר הנביא שהשם יתברך ינקום נקמתו מהאומות ויחריבם, ואמנם לישראל יפקוד ברחמים.
    (הקדמה) [ביטול יצר הרע לעתיד לבוא, וביאור סיבת ותכלית עונש ישראל בגלות]:
    (א) [בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה׳ בְּחַרְבּוֹ וגו׳] עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ1. ׳עטיו של נחש׳2 להשיג מותרות, המונע השגת האמת3: וְעַל לִוְיָתָן [נָחָשׁ] עֲקַלָּתוֹן. הניצוח במחלוקת4, ׳ישרה יעקש׳ (ע״פ מיכה ג ט)5: וְהָרַג [אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם]. יצר הרע המשיא לחטוא6, ושוחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים (סוכה נב.)7, ויבטל את המחלוקת אֲשֶׁר במקוה המים8 של תורה9:
    1. בפרקים הקודמים פירש רבינו ש׳ביום ההוא׳ של מלחמת גוג ומגוג, ה׳ ינהיג את העולם ללא אמצעי, ועל ביטול שעבוד מלכויות בביטול שלטון שרי מעלה ומטה אמר לשון ׳יפקוד ה׳⁠ ⁠׳, וכאן אמר בלשון זה על ביטול ׳שאור שבעיסה׳, שהוא יצר הרע, וראה מה שנתבאר לעיל (כה ג-ד ושם פסוק ז) ע״פ ברכות (יז.) ׳גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות׳.
    2. ׳עטיו של נחש׳ הוא לשון הגמרא בשבת (נה:), כלומר ׳עצתו של נחש שהשיא לחוה׳ (רש״י שם), וראה מש״כ לעיל (כה ז). וראה פרי צדיק (ראש חודש אדר, ב) שלויתן מרמז ליצר התאווה ועריות, והוא מסטרא דנחש כמבואר בפסוק כאן, ובב״ב (עד:) אמרו על הלויתן שהדגים פרוצים.
    3. יצר הרע שבאדם גורם לו לרצות להשיג מותרות, דברי תענוג שאין האדם צריך להם למחייתו. וכן כתב רבינו על עצת הנחש (בראשית ג א): ׳והנחש - הוא שטן הוא יצר הרע וכו׳, וכבר אמרו ז״ל (פרקי דר״א פי״ג) שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים [׳מותרות׳] הַמַּטִים מדרך הַשְׁלֵמוּת המכוון מאת האל יתברך [׳המונע השגת האמת׳], כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצווים לכוחות הגשמיות הפועלות ומחטיאים כוונת ורצון האל יתברך כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם׳. ונתבאר יותר לעיל (כה ז).
    4. ההתנצחות במחלוקת בתורה, כאשר כל אחד רוצה לנצח את חבירו ואינו מבקש להגיע אל האמת. וראה מו״נ (ח״א פל״א): ׳אמר אלכסנדר הפרדוסי כי סיבות המחלוקת בענינים שלוש, אחד מהם, אהבת הרשות והניצוח, המונעים האדם מהשגת האמת כפי מה שהוא׳.
    5. נבואה זו נאמרה לראשי העם: ׳שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו׳, כלומר שמעוות את מה שהוא ישר. ולכן נקרא נחש זה ׳עקלתון׳, כי הוא הגורם לעקמימות הדעת, ע״י שמתנצחים במחלוקת ומבקשים להוכיח צדקת טענתם, לא לבקש את האמת. ובתהלים (קיט כט) כתב רבינו: ׳דרך שקר הסר ממני - דרך הניצוח וההטעאה, [וממילא] ותורתך חנני - אמיתה של תורה׳. ושם (פרק מה): ׳בזה המזמור העיר חכמי דורות זה הגלות להבין ולהורות אמיתה של תורה במופתים שכליים למען יְזַכו דורותם לחיי עולם ותקרב הגאולה׳, ושם (פסוק ד-ה): ׳חגור חרבך - להתווכח ולהורות האמת, הודך והדרך - והחרב שתחגור היא ׳חרב הודך׳ – בידיעה, והדרך - להורות לאחרים, [והדרך צלח רכב] על דבר אמת - לא בדרכי הטעאה, וענוה צדק - לא על דרך קנטורין וניצוח, ובזה ותורך נוראות ימינך - שתוסיף דעת בלמדך לאחרים, כאמרם ז״ל (תענית ז.) ׳ומתלמידי יותר מכולם׳⁠ ⁠׳. וכן ראה שם (קא ב-ד). ובשיר השירים (ז י): ׳וחכך - בעת הוויכוח יהיה נא כיין הטוב - כיין הגפן הטוב, באופן שיהיה החיך הולך לדודי למישרים - מכוין למצוא חן בעיני דודי בבקשת האמת, לא לנצחון׳.
    6. הוא עטיו של נחש הנקרא ׳לויתן נחש בריח׳.
    7. ׳כדדרש רבי יהודה, לעתיד לבוא מביאו הקב״ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים׳. ורבינו מפרש שעל זה התנבא ישעיה שה׳ יפקוד את הנחש ויהרוג אותו. [והנה איתא בב״ב (עד:): ׳אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב״ה, סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר והרג את התנין אשר בים׳. ופירש הרשב״ם שם שדרש לשון הכתוב כאן ׳יפקוד ה׳⁠ ⁠׳, שמדלא כתיב ׳יהרוג׳ משמע שיפקוד ה׳ בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח לעתיד לבא כאשר עשה אל לויתן נחש עקלתון, שהרי הרג את התנין אשר בים מששת ימי בראשית. ובאהבת יהונתן (ליום א׳ דסוכות) עה״פ בזכריה ׳ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים׳ ביאר גמרא זו, שלויתן נקבה היא יצרא דעבודה זרה, ולויתן זכר – יצרא דעריות, ופירש שהריגת הזכר הוא ביטול יצרא דעבודה זרה על ידי אנשי כנסת הגדולה, כמבואר ביומא (סט:), וסירוס הזכר הוא מה שסימאו את עיניו והחלישו כוחו של יצרא דעבירה כמבואר שם, ושני אלה היצרים בראם הקב״ה כדי שהצדיקים יקבלו שכר על ידי שיתגברו עליהם, וזה רמז שמלחה לצדיקים לעתיד לבוא].
    8. זהו ׳אשר בים׳, כי ׳למקוה המים קרא ימים׳ (בראשית א י).
    9. ואין מים אלא תורה (ב״ק יז.). ונראה שמפרש שה׳ יהרוג ׳את התנין׳, שהוא לויתן הראשון שהוא הנחש, כי ׳תנין׳ הוא מין נחש, ויהרוג גם ׳את אשר במים׳, כלומר הלויתן השני, שהוא נמצא בימה של תורה. ולעיל (כד ח) ולהלן (מג כז-כח) מבואר שהמחלוקות שבין החכמים גרמו לחורבן הבית השני ולאריכות הגלות, ע״ש, וראה מש״כ בס״ד במאמר ׳וקמת ועלית׳ (הנדפס עם פירוש שיר השירים). [והנה בזכריה (יג ב) כתוב ׳ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ׳, ופירש רש״י ׳יצר הרע׳, משמע שמדבר בביטול יצר הרע, ובסוכה (נב:) נקרא יצר הרע ׳טמא׳. ובכוונות התורה כתב רבינו: ׳ראוי להרחיק בהם כל מיני הטומאות המביאות לידי רוח הטומאה, אשר עניינם לכלוך כוונות לב טהור והעתקתו [- הסרתו] מן התכלית הנצחי אל תכלית נפסד בהגדת עתידות להשתדל להשיג מותרות בחיי שעה ואל סברות ודעות משובשות בעיון, כאמרו ׳ואת הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ׳⁠ ⁠׳. הרי ש׳רוח טומאה׳ מתבטא, א׳, בהשתדלות להשיג מותרות, ב׳, בסברות ודיעות משובשות בעיון. ונראה שהדברים מכוונים לשני היצרים שתיאר כאן, עטיו של נחש ותאוות הניצוח במחלוקת].
    יפקוד – ענין השגחה.
    לויתן – הוא הדג הגדול שבים וכן תמשוך לויתן בחכה (איוב מ׳:כ״ה).
    נחש – הלויתן הוא דומה לנחש.
    ברח – כענין מטה ההושם לסגור השער ומבריח מקצה השער עד קצהו ולכן יקרא הלויתן בריח כי מבריח מקצה הים עד קצהו.
    עקלתון – ענין עקום ועוות כמו ארחות עקלקלות (שופטים ה׳:ו׳).
    התנין – כן נקרא הדג הדומה למראית הנחש וכן התנינים הגדולים (בראשית א׳:כ״א).
    יפקוד ה׳ – ישגיח להכות בחרבו.
    על לויתן נחש בריח – הוא משל על ישמעאל שהוא מבריח ברוב הישוב מהקצה אל הקצה כמו הלויתן שמבריח את הים מהקצה אל הקצה.
    ועל לויתן נחש עקלתון – הוא משל על שהוא מעוקל במעשיו כמו הלויתן שבעבור רוב ארכו מעקל עצמו במקומות מהים.
    התנין אשר בים – הוא משל על יתר האומות השוכנים באיי הים שאינם לא מאמונתם ולא מהמונם.
    ביום ההוא – בזמן שיצא ה׳ ממקומו לפקוד עון יושב הארץ עליו.
    יפקוד יי בחרבו הקשה על לויתן – משל על בבל, וכן דעת גיזניוס, אלא שהוא אומר כי נחש בריח ונחש עקלתון והתנין אשר בים אינם אלא אחד, כענין הבוגד בוגד והשודד שודד {ישעיהו כ״א:ב׳}, וכן דעת Schnurrer ואייכהארן, ומפרשים בריח ועקלתון ותנין אשר בים שלשה כנוים ללויתן, כמו הקשה והגדולה והחזקה שהם שלשה תארים לחרבו, אמנם אין הנדון דומה לראיה, כי אצל החרב הזכיר שם הדבר פעם אחת, וצירף אליו שלשה תארים, על דרך האל הגדול הגבור והנורא {דברים י׳:י״ז}, אבל אצל לויתן כפל שם החיה, וסיפח תאר מיוחד לכל שם (לויתן נחש בריח, ולויתן נחש עקלתון, והתנין אשר בים). והנה שאר המפרשים ורוזנמילר פירשו שלשת השמות האלה על שלשה עממים, או על רבוי עממים, אבל מאחר שהתברר לנו מתוך המשך כל דברי הנבואה הזאת מסימן כ״ד ועד כאן שאין הכוונה אלא על מפלת בבל, ובראותנו שהפסוק הזה מתחיל בלשון ביום ההוא ומחובר אם כן לענין שלמעלה, צריך לומר כדברי גיזניוס שאין הכוונה אלא על מלכות אחת, והיא בבל, אלא שעם כל זה אין אנו צריכים לעוות את הכתובים ולומר שאין הכוונה אלא על חיה אחת, אמנם נאמר כי לקח המשל משלש חיות, והכוונה בשלשתן על מלכות אחת, כי הזכיר הגדולות והנוראות שבין החיות, ואמר כי ה׳ יפקוד עליהן ויהרגן ותשאר הארץ ניצלת מהן, והכוונה כי ישבית ה׳ את הממלכה החטאה אשר נתנה חתיתה בארץ החיים.
    לויתן נחש בריח – הוא הקרוקודיל אשר ביאור מצרים, והוא הנזכר באיוב (מ׳:כ״ה), ונקרא נחש בריח כי הוא פשוט וארוך, ואיננו מתקפל ומתעקם כמו הנחשים (רוזנמילר), והוא מלשון בְריח, ומה שננקד בָריח ולא בְריח אינו אלא להבדיל בין שם דבר לשם התאר.
    לויתן נחש עקלתון – הוא מין נחש הרומש על הארץ, ונקרא עקלתון על שהוא מתקפל ומתעקם כרצונו.
    התנין אשר בים – נראה שהוא הדג הנקרא balena, והנה הזכיר היותר נוראים ביבשה ובים ובנהרות, ואמר כי ה׳ יפקד עליהם ויהרגם, והטעם כי יכרית מלכות בבל שהיתה שולטת ומטילה אימתה בכל קצות הארץ.
    קשה וחזקה – תואר האיכות.
    גדולה – תואר הכמות וההבדל בין קשה וחזק. קשה מציין איכות המתכות והחומר שממנו עשו הכלי, והפוכו רך. וחזק מציין כח הכלי בכלל, והפוכו רפה או חלוש.
    לויתן – הדגים הגדולים בכלל נקראים בשם לויתן, ובשם תנינים הגדולים וידוע כי נמצא נחש המים (וואססערשלאנגע) ונמצא במשפחה זאת מינים ארוכים מאד, וקורא הארוך בריח, והארוך יותר עד שמעקל א״ע קורא עקלתון. והתנים אשר בים יש מפרשים אותו על הקראקאדיל, ויש מפ׳ אותו על הוואלפיש, ואחר שהנמשל עולה לכל הדעות אין לנו להאריך בזה.
    ביום ההוא – ביום הנקמה,
    הקשה והגדולה והחזקה קשה מציין איכות חומר הברזל, שהוא מקשה לעמוד כנגד כל קשה לכתתו,
    גדולה מציין הכמות שמתפשטת בארך,
    חזקה מציין הכח והעבי והכובד,
    על לויתן נחש בריח – הוא מאמר מגביל,
    חרבו הקשה יפקוד על לויתן נחש בריח – הדג הגדול שמבריח כבריח באמצע הים ואינו מניח לעבור דרך גבולו, תהיה החרב קשה ממנו להעבירו החרב הגדולה יפקוד על לויתן נחש עקלתון – נחש ודג הארוך כ״כ עד שמקיף כל העולם ומעקל א״ע סביב הכדור, תהיה החרב ארוכה ממנו,
    והחזקה בכובד וחוזק כחה יפקד על התנין אשר בים – (הוואלפיש) שא״א להרגו בחרב, תנצחהו בכבדה וחוזק כחה, ור״ל יש אומה שתקיפה מפני חזק ארצה, שיושבים בהרים רמים ומבצרים, וזה נחש בריח, שחוסמת היא את העוברים, יש תקיפה מפני ארך ורחב מדינתה ורבות אנשיה, וזה נחש עקלתון, ויש תקיפה מצד גבורת גבוריה והענקים אשר בקרבה, וזה התנין אשר בים.
    עתה התנבא הנביא על מה שהשיבו האל יתברך על חורבן האומות באומרו1, בַּיּוֹם הַהוּא ביום הנקמה2 לעתיד לבוא3, כאשר יְבַעֵר את הרשעים מן הארץ4 במלחמת גוג ומגוג5, יִפְקֹד – ישגיח6 יְהוָה להכות7 בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה8 עַל דג9 הַלִוְיָתָן10 הנקרא11 ״נָחָשׁ בָּרִחַ״12, וְעַל דג13 הַלִוְיָתָן הנקרא14 ״נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן״15, וְהָרַג – ויהרוג16 גם17 אֶת הַתַּנִּין18 אֲשֶׁר בַּיָּם19:
    1. אברבנאל.
    2. מלבי״ם.
    3. ר״ע ספורנו.
    4. ר״א מבלגנצי.
    5. רד״ק.
    6. מצודת ציון.
    7. מצודת דוד.
    8. כפל המילים בא לחזק את כריתת החרב בגויים שלא היתה כמוה (רד״ק). מלבי״ם מבאר כי ״קשה״ מציין את איכות החומר שממנו עשוי הכלי שקשה לכתתו, ״גדולה״ מציין את הכמות, כלומר שהחרב תהיה ארוכה, ו״חזקה״ מציין את הכח העובי והכובד. וחומת אנך מבאר שהם רמז לזכות שלושת האבות הרומזים לחסד גבורה תפארת.
    9. רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם.
    10. הלויתן הוא הדג הגדול שבים (רד״ק, מצודת ציון). ויש אומרים כי לויתן נחש בריח ועקלתון הם ביבשה (אבן עזרא).
    11. רד״ק, מלבי״ם.
    12. קראו נחש לפי שהוא דומה לנחש כי גם צורת נחש יש בים (אבן עזרא, מצודת ציון). ורד״ק ביאר שנקרא נחש לפי שהלויתן נקרא תנין שכתוב (בראשית א, כא) ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים״ והתנין הוא הנחש. ולדעת רש״י נמשלו האומות לנחשים הנושכים. אברבנאל מבאר שלפי שהאומות ברשעתם כבעלי חיים הטורפים והשרצים הגדולים הממיתים, לכן קראם נחש בריח ונחש עקלתון. וקראו בריח לפי שהוא כאילו מבריח את הים מקצה לקצה כמו המקל ששמים לסגור שער ומבריח מקצה השער עד קצהו (רד״ק, מצודת ציון). והוא משל על מלכי העכו״ם החזקים (רד״ק). רש״י ביאר שהוא משל על מצרים. ומצודת דוד מבאר שהוא משל על ישמעאל שהוא מבריח ברוב הישוב מהקצה אל הקצה.
    13. רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם.
    14. רד״ק, מלבי״ם.
    15. עקלתון עניינו עיקום ועיוות (מצודת ציון). וקראו עקלתון לפי שיש מקומות בים שהוא מעקל את עצמו מרוב ארכו, והוא משל על ישמעאל שהוא מעוקל במעשיו (רד״ק, מצודת דוד). ורש״י ביאר כי הוא משל על אשור.
    16. תרגום יונתן.
    17. אברבנאל.
    18. כן נקרא הדג הדומה למראית הנחש כמו (בראשית א, כא) ״הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים״ (מצודת ציון). ומלבי״ם מבאר כי יש מפרשים שהוא הקראקאדיל (מה שנקרא בימינו תנין) ויש מפרשים שהוא דג בשם וואלפיש. והוא משל על יתר האומות השוכנים באיי הים שאינם לא מאמונתם ולא מהמונם (מצודת דוד). רש״י ביאר כי הוא משל על צור שהיא ראש לבני עשיו.
    19. מלבי״ם מבאר כי הכתוב מנה שלושה סוגי חרבות כנגד שלוש מיני דגים, את החרב הקשה יפקוד על לויתן נחש בריח שהוא הדג הגדול שמבריח כבריח באמצע הים ואינו מניח לעבור דרך גבולו, ותהיה החרב קשה ממנו, את החרב הגדולה יפקוד על לויתן נחש עקלתון שהוא ארוך כל כך עד שמקיף כל העולם ומעקל את עצמו סביב הכדור ותהיה החרב ארוכה ממנו, ואת החרב החזקה בכובד וחוזק יפקוד על התנין אשר בים שא״א להרגו והחרב תנצחהו בכובדה וחוזק כוחה. וכל זה משל לשלושה סוגי אומות, יש אומה שתקיפה מפני חוזק ארצה שיושבת בהרים רמים ומבצרים, וזה נחש בריח, שחוסמת היא את העוברים. יש אומה תקיפה מפני אורך ורוחב מדינתה וריבוי אנשיה, וזה נחש עקלתון. ויש אומה תקיפה מצד גבורת גיבוריה והענקים אשר בקרבה, וזה התנין אשר בים. רש״י ביאר כי שלושת מיני הדגים הם משל לשלוש אומות חשובות שהן אשור מצרים ואדום. רד״ק ביאר כי הם אדום ישמעאל ומלכות ההודיים. ואמר הנביא שהשם יתברך ינקום נקמתו מהאומות ויחריבם, ואמנם לישראל יפקוד ברחמים (אברבנאל). ור״ע ספורנו ביאר שהוא משל על ביטול יצר הרע לעתיד לבוא, ולביאורו ״נחש״ הוא ״עטיו של נחש״ להשיג מותרות המונע את השגת האמת, ״לויתן עקלתון״ הוא ניצוח המחלוקת, ״והרג את התנין״ הוא היצר הרע המשיא לחטוא שהקב״ה ישחטנו לפני הצדיקים ולפני הרשעים (כמובא במסכת סוכה נב.) ויבטל את המחלוקת אשר במקווה המים של התורה. ובמדרש, אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקב״ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה היו מחריבים את כל העולם כולו, מה עשה הקב״ה? סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר והרג את התנין אשר בים (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ב) בַּיּ֖וֹם הַה֑וּא כֶּ֥רֶם חֶ֖מֶר עַנּוּ⁠־לָֽהּ׃
    On that day sing of her, "A vineyard of foaming wine!
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּעִדָנָא הַהִיא כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל דְהִיא כְּכֶרֶם נְצִיב בְאַרְעָא טָבָא שַׁבַּחוּ לָהּ.
    ופי ד׳לך אלוקת ינבגי אן תג׳יבו אלאמהֿ אלשביההֿ בכרמהֿ אלכ׳מר ותערפונהא.
    גזרתי ׳ענו לה׳ מלשון תשובה. ולפי... מצאתי שהעניין [מתיישב]... שכבר חיזק וריפה... נתאמת... דיבורו... ערים... באש... כבר... כך כאן ׳ענו לה׳ דגש [כמו] ׳עלי באר ענו לה׳ (במדבר כ״א:י״ז) והמובן אחד.
    (ב-ד) עניינם של פסוקים אלו הוא, שאלהים [העניק] לאומה בנדיבותו... ׳כרם חמר ענו לה׳... מובנים רבים יוּבאו בקצרה. [מהם] ... ויודיעו לה דעתו הטובה... נצחונו. יודיעו להם מי שמר עליהם, כי הוא... כמו שאמר ׳הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל׳ (תהלים קכ״א:ד׳). וכי הוא יתעלה, בכל זמן. יתירה מזו בכל רגע, משקה כרם זה, כאמרו ׳לרגעים אשקנה׳ (ג). והם זמנים של זקיקות [הכרם] למים. פירוש הדבר... שהוא יספק להם נבואה עם הנביאים, והחכמה עם החכמים, בכל זמן ובכל תקופה, כמידת צרכם1. לפי שהמדעים נמשלו להשקאה, כמאמרו ׳הוי כל צמא לכו למים׳ (ישעיה נ״ה:א׳) ושאר הפרשה. ואמר על חסרון המדעים ׳ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא׳ (עמוס ח׳:י״ג). קדם פירושו ׳כי אם לשמע את דבר ה׳ (עמוס ח׳:י״א). כי אכן מי ששולט בלימודם ובהנהגה לפיהם, הרי זה אמצעי שלא ישלוט עליה חסר-יכולת לשרתה... עד שיצמח בו [בכרם קוצים, ואז] ראוי הוא לשריפה. וזה שאמר ׳פן יפקד עליה׳... המלחמה...
    ... ופירוש הזנחת [הכרם] עד שהצמיח קוצים הוא נטישת הטפת המוסר לבריות וההנהגה הטובה עד שהם מפליגים בהמריות, כמאמר שלמה ׳באין חזון יפרע עם ושומר תורה אשרהו׳ (משלי כ״ט:י״ח). ואם הפך העם כולו קוצים לא תהיה להם תחבולה זולתי האש שתשרפם, כמאמר דוד ׳בליעל כקץ מנד כלהם׳ (שמואל ב כ״ג:ו׳). המלחמה הנזכרת כאן היא מלחמת האש, לא מלחמת חרב... אמר האל: אם ראשי-העם הרעים יעשוני, לאחר שאין לי חֵמה על האומה הזאת, שאשליט עליה אש שתשרפנה. ומובן ׳אפשעה׳ הוא המהירות, והיא דומה למבט חטוף, לצעד, לנפיחה ולנשימה וכיוצא בהן מן התנועות המהירות...
    1. כפי שכתב רס״ג בספר הגלוי (מהדו׳ בלאו-יהלום עמ׳ 89) שה׳ בכל דור ודור מעמיד לאומה מנהיג שינהיג וידריך את העם, כשם שהעמיד להם בימי קדם נביאים.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    ביום ההוא כרם חמר ענו לה – ׳חמר׳ כאן הוא שם ליין. ו׳ענו׳ בא בדגש <כלומר בפיעל>, גם אם פירושו לשיר;⁠1 וכמוהו בפסוק ״על מחלת לעַנּות״ (תהלים פ״ח:א׳).
    1. עיקר השימושים של ׳ענה׳ במשמע זה בבניין קל. במשמעות ׳שיר׳ מפרשים ראב״ע ורד״ק על אתר.
    ביום ההוא – בעת הגאולה ישירו לישראל: זו היא כרם חמר הוציאה יינה הטוב. חֵמֵרא – ווינושא בלעז.
    א. כך מנוקד בכ״י לוצקי 778.
    On that day At the time of the redemption, they shall sing to Israel, "This is a wine producing vineyard. It has yielded its good wine.⁠" חֶמֶר vinos in Old French, winish.
    ביום ההוא – ביום שיהרג את התנין שהיה משחית הכרם, כיון שנהרג התנין שהיה מחבל הכרם, הם בית ישראל שנמשלו לכרם, כדכתיב:⁠א כי כרם י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳).
    אותה שעה: כרם חמר ענו לה – שבחו לה.
    כרם חמר – כרםב שעושה יין הרבה, כלומר שירבו ויעצמו במאד מאד.⁠1
    1. השוו ללשון הפסוק בשמות א׳:ז׳.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כדכתיב״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כרם״.
    ביום – חמר – תירוש כמו תשתה חמר (דברים ל״ב:י״ד), והטעם שתתן פרי הרבה.
    ענו – נגון – קול ענות (שמות ל״ב:י״ח).
    לה – לציון, ומלת ענו למנגנים, וכבר הזכיר הנביא שיהודה נטע שעשועי השם (ישעיהו ה׳:ז׳).
    חמר Wine1 Comp. חָמֶר wine (Deut. 32:14). A vineyard of wine. A vineyard that yields a large quantity of wine.
    ענו Sing. Comp. ענות Singing (Ex. 32:18).
    Unto her. Unto Zion. The imperative sing is addressed to the singers.⁠2 The prophet has said already, that Judah is the pleasant plant of the Lord (5:7)
    1. A. V., Red wine. Pure. A vineyard of red wine.
    2. The subject, Ye singers, is not directly mentioned, but contained implicitly in the verb. Comp. ii. Note 5.
    וכאשר יתבערו הרשעים הנשכים את העם מן הארץ אז כרם חמר ענו לה – לארץ.
    לה – מוסב על יושב הארץ שאמר למעלה וישב הארץ הן הנחשים.
    כרם חמר – יין.
    ענו לה – לארץ. כלומר לחוס עליה שלא לכלות הכל בשביל נחשים שבה. אלא הנחשים אמית והנטיעות יישארו כשיכלו רשעי הארץ בבבל. אז אשים עיני על עמי לטובה.
    ביום ההוא כרם חמר ענו לה – פירוש: לכנסת ישראל, שירו לה וענו לה: כרם חמר – כרם שעושה יין טוב. ולפי שהנביא בתחילת נבואתו קרא לה כרם שעושה באושים ולא ענבים, לפיכך אמר כי בעת ההיא, שהיא עת הישועה, אז יקראו לה כרם חמר שעושה ענבים טובים, שיצא מהם יין טוב אדום, כי חמר – ענין אדמימות. וכן אמר: יין חמר (תהלים ע״ה:ט׳) – רוצה לומר אודם היין, כי כן חשיבות היין אדמימותו, כמו שאמר: אל תירא יין כי יתאדם (משלי כ״ג:ל״א). ותרגם: יין חמרא, והאדום יקרא בערבי אל חמר.
    כרם חמד – נחמד וטוב.
    וטעם ענו – כמו ותען להם מרים (שמות ט״ו:כ״א), וכן אשירה נא לידידי (ישעיהו ה׳:א׳), וזה הפך ואשיתהו בתה (ישעיהו ה׳:ו׳).
    והוא אומרו ביום ההוא כרם חמר ענו לה, כי מפני שדמה אותה ישעיה עצמו בראש הספר הזה (לעיל ה, ד) לכרם שעשתה באושים, אמר שבאותו זמן יעשה ענבים טובים עד שתהיה הכרם כולה יין, כי חמר הוא היין החזק הטוב, כלומר שיקראו אותו כן, וענו הוא מלשון (דברים כו, ה) וענית ואמרת, והם היות שבזמן רשעת הכרם, אמר עליה (שם ה, ה) הסר מסוכתו והיה לבער הנה עתה לא יהיה כן, אבל הוא יתברך יצרנהו כאישון עינו.
    כֶּרֶם חֶמֶר. היפך ׳באושים׳ (לעיל ה ב)1:
    1. לעיל (ה א-ז) כתוב: ׳כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי וגו׳, וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ וגו׳ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים, וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי, מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים, כִּי כֶרֶם ה׳ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו׳. וכן כתב הרד״ק: ׳ולפי שהנביא בתחילת נבואתו קרא לה כרם שעושה באושים ולא ענבים, לפיכך אמר כי בעת ההיא שהיא עת הישועה, אז יקראו לה כרם חמר שעושה ענבים טובים, שיצא מהם יין חשוב אדום טוב׳.
    חמר – ענינו יין משבח כמו תשתה חמר (דברים ל״ב:י״ד).
    ענו – ענין הרמת קול כמו וענו הלוים וגו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד).
    לה – עליה.
    כרם חמר ענו לה – כולם ירימו קול על ישראל לומר שהוא כרם המוציא יין משובח לא כמו לשעבר שנאמר בה ויקו לעשות ענבים ויעש באושים (ישעיהו ה׳:ב׳).
    ביום ההוא כרם חמר ענו לה – אז ישראל שיהיו ברוכי ה׳ יהיו נמשלים לכרם העושה יין טוב, ולא לכרם העושה באושים, כמו שהמשילם ישעיה למעלה (ה׳:ב׳) (רד״ק).
    ענו לה – חוזר לארץ יהודה שהזכיר למעלה (כ״ו:א׳), והטעם קראו לה דרך שיר ושבח כרם טוב (רד״ק ודון יצחק {אברבנאל}), ותלמידי מוהר״ר הלל קנטוני ז״ל מוסיף כי אולי היתה אצלם שירה שתחלתה כרם חמר, והיה ענינה בשבח הכרם, והעם היו יודעים מה היה לשון השירה ההיא, וזה נכון.
    והפסוקים שאחר זה אינם שיר שישירו אז, כדעת רוזנמילר וגיזניוס, אבל הם דברי הנביא, והרבה נתחבטו בהבנת הכתובים האלה מחמת הטעות הזאת שחשבו כי הם שיר שיושר לעתיד, והם אינם אלא דברי ישעיה. והנה בכל המקרא אין ״כרם״ אלא לשון זכר, אם כן בהכרח אין ענו לה מוסב לכרם כמחשבתם, אלא לארץ יהודה.
    חמר – חמר הוא יין החזק והטוב שמעלה רתיחה בעת שמוזגין אותו, וע״כ אמר ויין חמר מלא מסך (תהלות עה).
    ענו לה – פעל ענה הנקשר עם למ״ד הוא מענין הרמת קול, וכן ותען להם מרים.
    ביום ההוא – אז תהיה דומה ככרם חמר כי אז כרם ה׳ צבאות בית ישראל לא לבד שיעשה ענבים כי גם יתן את יינו לרויה, ואז ענו לה ישוררו לה השיר הזה, ור״ל נגד השיר אשר שר דודי לכרמו (למעלה ה׳:א׳) על שעשה באושים, ישוררו לו עתה על שיצליח ביין חמר מלא מסך.
    בַּיּוֹם הַהוּא בעת הגאולה1, כֶּרֶם חֶמֶר – משובח2 עַנּוּ – ישוררו3 לָהּ לכנסת ישראל4:
    1. רש״י. הוא היום שיהרוג את התנין שהיה משחית הכרם, כיון שנהרג התנין שהיה מחבל הכרם, הם בית ישראל שנמשלו לכרם אותה שעה (ר״י קרא).
    2. מצודת ציון. ורד״ק ביאר כי היין נקרא בערבית חמרא והאדום חמר, כלומר יין אדום וטוב. ולפי שהנביא בתחילת נבואתו קרא לה כרם שעושה באושים ולא ענבים (לעיל ה, ב), לפיכך אמר כי בעת ההיא שהיא עת הישועה אז יקראו לה ״כרם חמר״ שעושה ענבים טובים שיצא מהם יין חשוב אדום טוב (רד״ק, ר״ע ספורנו, מצודת דוד, מלבי״ם).
    3. מלבי״ם.
    4. רש״י, רד״ק.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ג) אֲנִ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ נֹֽצְרָ֔הּ לִרְגָעִ֖ים אַשְׁקֶ֑נָּה פֶּ֚ן יִפְקֹ֣ד עָלֶ֔יהָ לַ֥יְלָה וָי֖וֹם אֶצֳּרֶֽנָּה׃
    I Hashem guard it, I water it every moment. Lest one visits it in anger, I guard it night and day.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲנָא יְיָ נְטַר לְהוֹן קְיָם אֲבָהָתְהוֹן וְלָא אֱשֵׁיצִינוּן אֶלָא בִזְמַן דְאִינוּן מַרְגְזִין קֳדָמַי אֲנָא מַשְׁקֵי לְהוֹן כָּס פּוּרְעֲנוּתְהוֹן אִלוּלֵי חוֹבֵיהוֹן גָרְמִין לְאִתְפְּרַע מִנְהוֹן כְּבַר לֵילֵי וֵימָם מֵימְרִי מֵגִין עֲלֵיהוֹן.
    אני י״י נוצרה לרגעים אשקנה – א״ר אלעזר ברבי שמעון אין הארץ שותה אלא לפי חסומה, אם כן מה יעשו שרשי חרוב מה יעשו שרשי שקמה [ששרשיהם עד תהום, אלא כל אחד ואחד לפי צרכו]. רבי ברכיה בשם רבי יהודה אומר שרשי חטה בוקעים בארץ חמשים אמה גפנים ותאנים בוקעים בצור, א״ר לוי [כך הוא כדקאמרת לפי חסומה, וחרוב ושקמה] אחד לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותם, שנאמר אני י״י נוצרה לרגעים אשקנה.
    אני אללה חאפט׳הא ופי כל טרפהֿ אסקיהא שרבא ואחפט׳הא אלליל ואלנהאר לילא יתוכל עליהא.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    פן יפקד עליה לילה ויום אצרנה – פן יפקד עליה האויב, אצרנה לילה ויום.
    פן יפקד עליה – מר יצחק בן מר שאול ז״ל תרגם: למען לא יבלו העלים שלה.⁠1
    1. פירוש זה מצוטט, בשם החכם הנזכר כאן, על ידי ריב״ג באצול ערך ׳פקד׳ וכן על ידי ראב״ע על אתר. ואולם ריב״ג שם מעלה פירוש שני: שלא אספור עליה את עוונה (׳פן׳ במשמעות ׳בל׳, ׳יפקד׳ = אפקד, ו׳עליה׳ – מלת יחס עם כנוי חבור), וראב״ע מעדיף את פירוש אבן ג׳קטילה, האומר: פן יפקוד עליה האויב. הפירוש של ׳עליה׳ במשמעות ׳עלים שלה׳ מצוטט על ידי חיוג׳ באלנתף על אתר (עמ׳ 23).
    אני י״י נוצרה – בעת הגלות.
    לרגעים אשקנה – מעט מעט אני משקה אותה כוס פורענות הבאה עליה, פן אפקודא עליה בבת אחת וַאֲכַלֶנַה, לכך לילה ויום אני מתבונן בה.
    ויונתן תרגם: אם לא שאני פוקד עליהם עונות שהם מרגילים לפני לילה ויום, הייתי מגין עליהם.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן היה הנוסח בספרי צרפת – עיינו פירוש ר״י קרא. בנוסח שלנו: ״יפקד״.
    I, the Lord, guard it in the time of exile.
    every moment I water it Little by little I water it with the cup of retribution that comes upon it, lest I visit upon it at once and I destroy it. Therefore, night and day I ponder about it. Jonathan renders: Were it not that I visit upon them the iniquities that they are accustomed to commit before Me, I would guard it day and night.
    אני י״י נוצרה – לכרם.
    לרגעים אשקנה – בכל עת שצריכה למים, כלומר אני הוא שרועה את ישראל בגלותם ומצילם בכל דור ודור שעומדים עליהם לכלותם.
    פן יפקוד עליה – כן כתוב בכל מקריות1 שבספרד, ופתרונו: אני י״י נוצרה – מן התנין, פן יפקוד עליה – התנין, וישימנה לשמיר ושית. ובמקריות2 שלנו שכתוב: פן אפקד עליה, ופותרין בו אנשי פתרונות: פן אפקד עליה – בבת אחת, שאילו פקדתי את עונם בכל עת שהם חוטאין אכלה אותם כרגע, אבל מאריך אני אפי להם וממתין להם. ואין לברר הנכוחה זולתי אלהינו.
    1. כנראה צורת רבים של ״מקרא״, וכן להלן.
    2. כנראה צורת רבים של ״מקרא״, וכן לעיל.
    אני – נוצרה – על השכינה שהיא בציון.
    לרגעים אשקנה – משל לנבואה שלא תפסוק.
    פן יפקד עליה – אמר ר׳ יונה המדקדק כי פן כמו לא ויו״ד יפקוד תחת אל״ף סימן המדבר, וכמו ארח חיים פן תפלס (משלי ה׳:ו׳), והטעם על כל העמים אפקד בלתי עליה, ויאמר רבי יצחק בן שאול נ״ע כי יפקד כמו לא נפקד ממנו איש (במדבר ל״א:מ״ט), שהוא דבק עם לרגעים אשקנה.
    פן יבול עליה – כל אחד מעליה, כמו נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳).
    ויאמר רבי משה הכהן פן יפקד עליה האויב, אצרנה לילה ויום, והוא הישר בעיני.
    I, the Lord, do keep it, that is to say, the Divine glory remains in Zion.
    I will water it every moment. The prophecy will not cease. פן יפקד. R. Jonah, the Grammarian, says, that לא ═ פן, and פן יפקד עליה ;אפקד ═ יפקד means accordingly, I will not punish her (though I shall punish all other nations). Comp. פן תפלס Do not ponder.⁠1 R. Isaak ben Saul compares יפקד with נפקד there lacketh (Num. 31:49), and joins this with the preceding phrase in this way, I will water it every moment, lest its leaves drop.
    עליה Its leaves. Each of its leaves.⁠2 Comp. 1:30.⁠3 R. Moses Hakkohen explains it thus, I shall guard it day and night, lest the enemy hurt it. I think that this explanation is the right one.
    1. More instances of an interchange of this kind are given by R. Jona in his grammar, Sefer Harikma 100:28. A. V., Lest any hurt it. Lest thou shouldst ponder.
    2. A. V., It. Comp. ii. Note 18.
    3. This instance is only quoted to show that עליה means her leaves. R. Isaak ben Saul confounds the Kal יפקד and the Niphal נפקד; it is only the latter which has the meaning to be missing.
    והוא שאומר אני י״י נוצרה – לארץ.
    ולרגעים – כשתצטרך להשקות אשקנה – כלומר אשמר שאר עמי שלא יכלו עמם.
    פן אפקד עליה – כלומר שלא יהא המשחית מכלה הטובים עם הרעים.
    אשים עיני עליהם תמיד לשמרם יום ולילה, פן יספו בכל חטאתם.
    [כתוב בספרים דייקים פן יפקד עליה. והוא כמו אפקוד, פתרונו על הכל אפקוד אבל לא עליה. או פתרונו כמו לא נפקד ממנו איש. לא יחסרו עליה. ויש לפתור או יחזק במעזי. כן אומר ישראל שהקב״ה יהיה לו למעוז ויעשה לו שלום מן האויב ואז בבנים הבאים ישרש יעקב. או בימים הבאים. א״ע.]⁠א
    א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
    אני י״י נוצרה – הפך מה שאמר: הסר משוכתו והיה לבער (ישעיהו ה׳:ה׳).
    לרגעים אשקנה – הפך מה שאמר: ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר (ישעיהו ה׳:ו׳).
    פן יפקד עליה – פירש אדוני אבי ז״ל: עליה – מן: עלה זית (בראשית ח׳:י״א). אמר: לרגעים אשקנה, פן יחסר אפילו העלים שלה, כל שכן הפרי.
    או פירוש: פן יפקד האויב עליה, לילה ויום אצרנה,
    ופירוש המשל: אני י״י נוצרה – שתהיה השגחתי תמידה עליה, כמו שאמר: ושמתי פני עליהם לטובה.
    לרגעים אשקנה – שאשפיע עליהם רוח דעת ורוח נבואה כמים לרוב, כמו שאומר: כי מלאה הארץ דעה את י״י כמים לים מכסים (ישעיהו י״א:ט׳), ונאמר: אשפוך רוחי על כל בשר (יואל ג׳:א׳) – ואינו אומר כל בשר אלא על ישראל, כמו שאומר אחר כן: ונבאו בניכם ובנותיכם וגו׳ (יואל ג׳:א׳).
    אצרנה – בקמץ חטף הצד״י במקצת ספרים.
    יפקד – רמז לאויב. לכן לילה ויום אצרנה.
    וזהו אני ה׳ נוצרה או שהוא היה נוצר אותה בגלות, וכן תחת אמרו בזמן רשעתה (שם ה, ו) ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר, אמר עתה בהפך לרגעים אשקנה, רוצה לומר לרגעים הראוים אשקנה כדי שלא ישטפה גשם שוטף, ויפלו העבים מכובד המטר, וזהו פן יפקוד עליה לילה ויום אצרנה, רוצה לומר תדע לך למה אמר לרגעים אשקנה הוא, פן יפקדו עליה בבת אחת ויחסרו העלין שבה, אם לחסרון המטר ואם לשטיפת רבויו, ולכן לילה ויום אצרנה מכל הפגעים, והראב״ע פירש אני ה׳ נוצרה על השכינה שהיה בציון, ופירש לרגעים אשקנה על הנבואה, ושמלת פן הוא במקום לא שלא יפקוד עליה האויב.
    ועוד זכר שאף בגלות לא נהג עמהם הקב״ה כפי מעשיהם.
    כי אמנם עתה1 אֲנִי ה׳ נֹצְרָהּ: לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה. על ידי הנביאים2: [פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ]. פֶּן אפקוד3, ׳היווסרי ירושלים פן תקע נפשי׳ (ירמיה ו ח)4: לַיְלָה וָיוֹם [אֶצֳּרֶנָּה]. בימי שמעון הצדיק לא כבה נר מערבי5:
    1. עוד לפני הגאולה השלימה, ולפי העניין נראה שמדבר בתחילת תקופת בית שני או בסוף ימי בית ראשון, כשעוד היו לישראל נביאים.
    2. שה׳ מוכיח את ישראל מפעם לפעם על ידי נביאיו.
    3. לפנינו כתוב ׳פן יפקוד׳, אך במנחת שי כתב שבספרו של רש״י היה כתוב ׳אפקוד׳, וגם רבינו הלך בדרך זו, ואף כתב להדיא (פסוק ז) שלשון הכתוב כאן הוא ׳פן יפקוד׳. והכוונה, פירש רש״י ׳מעט מעט אני משקה אותה כוס פורענות הבאה עליה, פן אפקוד עליה בבת אחת ואכלנה׳. אך רבינו מפרש שמשקה אותה תוכחות, לא כוס פורענות, ו׳היווסרי ירושלים׳ היינו קבלי מוסר (רד״ק שם). [אם כי מהמשך דברי רבינו (פסוק ז) אין הדבר ברור, ועיין].
    4. ׳היווסרי - קבלי מוסר, פן תקע - פן תנתק׳ (רש״י שם). כלומר, ה׳ קורא לישראל לקבל את מוסר הנביאים, כדי שלא יבואו למצב של הסתר פנים, שכביכול ה׳ יסתלק מהם, ויצאו בגלות.
    5. ביומא (לט.): ׳ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק וכו׳ והיה נר מערבי דולק׳, ובשבת (כב:): ׳אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות, אמר רב, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים׳. הרי שה׳ שולח את נביאיו להוכיח את ישראל כדי שיימשך המצב ש׳לילה ויום אצרנה׳, שה׳ שומר עליהם ומשרה שכינתו בתוכם ומשרה שכינתו לילה ויום כעדות הנר המערבי שדולק מתחילת הלילה עד סוף היום, ולא יגרמו בחטאם להסתלקות השכינה מישראל.
    פן יפקד עליה – מפירוש רש״י נראה שהיה כתוב בספרו פן אפקד וכן רצה לבאר התרגום אכן כל שאר המפרשים פירשוהו כמו שכתוב בספרים שלנו יפקד. ובעל מאיר נתיב שכתב אפקד סמך לו על רש״י ז״ל ולא נהוג עלמא כוותיה.
    אצרנה – בקמץ חטף הצד״י במקצת ספרים כן כתב רד״ק בפירוש ובשרשים וכ״כ במכלול דף כ״א על ואצרנה עקב תהלים קיט בלא מחלוקת.
    נוצרה – ענין שמירה כמו נוצר חסד (שמות ל״ד:ז׳).
    לרגעים – מלשון רגע.
    יפקד – ענין חסרון כמו כי יפקד מושבך (שמואל א כ׳:י״ח).
    עליה – עלי הגפנים.
    אצרנה – אשמרנה.
    אני ה׳ נוצרה – מעתה אשמרה לא כמו לשעבר שנאמר בה הסר משוכתו והיה לבער וגו׳.
    לרגעים אשקנה – בכל רגע אשקה אותה במי מטר ולא כמו לשעבר שנאמר בה ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר.
    פן יפקוד עליה – כי פן יהיה נחסר העלים שלה ע״י כמישה לכן אצרנה לילה ויום להשקותה בזמנה ורצה לומר אחוס אף על העלין וכל שכן על הענבים והוא דרך משל לומר אשפיע להם הרבה טובה מגדוליהם ועד קטניהם.
    אני ה׳ נוצרה – הנביא אומר לנגד האל: ה׳, אני נוצר ושומר את ארץ יהודה הנמשלת לכרם, בכל רגע אני משקה אותה, כלומר אני מוכיח ישראל תמיד על חטאתיהם, למען יגדלו ביראת ה׳ ויצליחו, ואחר כך הופך פניו מהאל ואומר לנגד השומעים: פן יפקד עליה לילה ויום אצרנה – כלומר אני השומר, אני מתירא תמיד שמא יבא בעל הכרם ויבקר את כרמו היא ארץ יהודה, ויקצוף עליה אם יראה שאינה מצלחת, ועל כן אני שומר אותה לילה ויום. מצאנו כנוי הגוף שאינו מתיחס לשם שאחריו, כגון מי אנכי ה׳ אלהים ומי ביתי (שמואל ב ז׳:י״ח), וכן עבדך אני המלך אהיה (שם ט״ו:ל״ד) שענינו המלך! אני עבדך אהיה.
    והמפרשים כלם פירשו הפסוק על האל עצמו, והוקשה להם מאד מאמר פן יפקד עליה. ר׳ יצחק בן שאול (הביאו ראב״ע) ור׳ יוסף קמחי (הביאו רד״ק) ודון יצחק {אברבנאל} פירשו פן יחסרו עלים שלה, ולפי זה היה צריך לנקד יִֽפָקֵד, והיה צריך שיהיה עלה חסר יו״ד. ור׳ משה הכהן וראב״ע ורד״ק ורוזנמילר וגיזניוס פירשו פן יפקד עליה האויב, וזה לא יתכן, כי לשון פקד על לא יורה אלא בקור המעשים הרעים לענוש עליהם, אבל אויב הבא ושוטף בארץ לא לו לא יאמר שהוא פוקד עליה.
    יפקד – הוא מענין חסרון, וכבר בארתי במק״א כי ההבדל בין פקד ובין חסר גרע ויתר לשונות המורים על ההעדר והחסרון, שפקד מורה שחסר מדבר המנוי או החשוב, ובזה הצטרף עם פקד המורה על המספר והמנין ומשמש עמו דבר והפוכו ועז״א עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה ולא נפקד ממנו איש, כי אנשי החיל היה מנינם ידוע, ופה אומר כי גם העלים של הכרם ספורים ומנויים וישמרם בל יפקד אחד מהם.
    אני ה׳ אלה דברי ה׳ אל הכרם בשירתו.
    אני ה׳ נצרה את הכרם מכל פגע מבחוץ (וזה הפך מ״ש הסר משוכתו) וגם אשקנה בכל רגע – כדי שיגדל (הפך מש״ש ועל העבים אצוה) ולא לבד שאשקוד בל יתקלקל ענף או פרי, רק גם מחשש פן יפקד ויחסר עליה אחד מן העלים, ג״כ אצרנה יום ולילה – (והנמשל אני אצור אותם מאויבים מבחוץ, ואשקנה לרגעים בשפע נבואה והשגחת ה׳ שתתמיד עליהם, ולא לבד שישמור כהניהם וחכמיהם, רק אף ריקנים והמונים שביניהם ישמור כבבת עין בהשגחה פרטית).
    אֲנִי יְהוָה נֹצְרָהּ – שׁוֹמְרָהּ1 לכרם2 מכל פגע מבחוץ3, לִרְגָעִים – בכל רגע4 אַשְׁקֶנָּה – אשקה אותה במי מטר5 פֶּן יִפְקֹד – יחסר6 עָלֶיהָ – אחד מן העלים שלה7, לכן8 לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה – אשמור עליה9 להשקותה בזמנה10:
    1. מצודת ציון.
    2. ר״י קרא, מלבי״ם. ואבן עזרא מבאר שמדבר על השכינה שבציון.
    3. מלבי״ם. ולא כפי שהיה שנאמר (לעיל ה, ה) ״הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר״ (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם). והוא משל על שמירת ישראל בגלות (רש״י).
    4. מצודת דוד.
    5. ולא כמו שהיה שנאמר בה (לעיל ה, ו) ״וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר״ (רד״ק, מצודת דוד). והנמשל הוא שאשפיע עליהם רוח דעת ורוח נבואה כמים לרוב (רד״ק). ושלא תפסק הנבואה (אבן עזרא).
    6. מצודת ציון, מלבי״ם, אבי רד״ק. ורד״ק ביאר פן יפקוד האויב עליה.
    7. מצודת דוד, מלבי״ם.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת ציון.
    10. ורצה לומר אחוס אף על העלים וכל שכן על הענבים, והוא דרך משל לומר אשפיע להם הרבה טובה מגדוליהם ועד קטניהם (מצודת דוד). מלבי״ם ביאר כי הנמשל הוא, אני אצור אותם מאויבים מבחוץ, ואשקנה לרגעים בשפע נבואה והשגחת ה׳ שתתמיד עליהם, ולא לבד שישמור על כהניהם וחכמיהם, אלא אף על ריקנים והמונים שביניהם ישמור כבבת עין בהשגחה פרטית. ורש״י ור״י קרא ביארו ״לרגעים אשקנה״ מעט מעט אני משקה אותה כוס פורענות הבאה עליה, פן אפקוד עליה בבת אחת וַאֲכַלֶנַה, לכך לילה ויום אני מתבונן בה ואני הוא שרועה את ישראל בגלותם ומצילם בכל דור ודור שעומדים עליהם לכלותם.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ד) חֵמָ֖ה אֵ֣ין לִ֑י מִֽי⁠־יִתְּנֵ֜נִי שָׁמִ֥יר שַׁ֙יִת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֶפְשְׂעָ֥ה בָ֖הּ אֲצִיתֶ֥נָּה יָּֽחַד׃
    Fury is not in Me. Would that I was like briers and thorns in battle and I would, with one step, burn it altogether!
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    הָא גְבוּרָן סַגִי קֳדָמַי הֲלָא אִם יְשַׁווּן בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲפֵּיהוֹן לְמֶעְבַּד אוֹרַיְתָא אֶשְׁלַח רוּגְזִי וַחֲמָתִי בְּעַמְמַיָא דְמִתְגְרוּן בְּהוֹן וָאֱשֵׁיצִינוּן כְּמָא דִמְשֵׁיצֵי אֶשְׁתָּא הוֹבַאִי וּבוּר כַּחֲדָא.

    רמז תלה

    חמה אין לי – דרש ר׳ יהודה בר אבינא בשעה שנתרשל משה מן המילה באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו מיד ותקח צפורה צר ומיד וירף ממנו, באותה שעה בקש משה רבינו להרגן שנאמר הרף מאף ועזוב חמה, ויש אומרים הרגו לחמה שנאמר חמה אין לי, והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה, תרי חמה הוו, ואיבעית אימא גונדא דחמה.
    כתיב חמה אין לי – וכתיב נוקם י״י ובעל חמה, אלא ב״ו חמה כובשתו אבל הקב״ה כובש את החמה. רבי חמא בר חנינא אמר כאן בישראל כאן בעובדי אלילים, ר׳ חייא אמר חמה אין לי שכבר נשבעתי מי יתנני שלא נשבעתי אהיה שמיר שית במלחמה.
    דבר אחר: חמה אין לי – אמר (ישעיה) [הקב״ה] אלו הייתי רוצה פסיעה אחת הייתי פוסע בעולמי ומעביר עליה הדין.
    אציתנה יחד – מיד היה העולם נשרף, או יחזק במעוזי אלא שידי אחוזה בדין שנאמר ותאחז במשפט ידי, יעשה שלום לי יעשה שלום ביני ובין המשפט.

    רמז תלו

    אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר כאלו בנה פלטין של מעלה ושל מטה שנאמר ושאשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, ר׳ יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו שנאמר ובצל ידי כסיתיך, ר׳ יהושע בן לוי אמר כאלו מקרב את הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה כו׳ (כתוב באיכה ברמז תתכ״ג).
    מן יג׳עלני להא בכ׳טאיה כאלחסך ואלקיצ׳ום פי מלאחמהֿ אלנאר בעד מא לם תכן לי חמיהֿ עליהא פבמקדאר כ׳טוהֿ אאג׳ג׳ ג׳מיעהא.
    גזרתי ׳אפשעה׳ מלשון פסיעה, שהיא צעד בלשון פרוזה במשנה1. כיוצא בה דיבור דוד ׳כי כפשע ביני ובין המות׳ (שמואל א כ׳:ג׳) פירושו צעד.⁠2
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

    1. וכ״כ בחיבורו ״שבעים המילים הבודדות״ (ערך כח): מאמר דויד (ש״א כ ג) כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת, פירושו - צעד, וכשם שהצעד נקרא בלשונם פסיעה, כפי שהם אומרים (יומא נג:) צָרִיךְֿ שֶׁיִפְֿסֹוַע שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹתֿ.
    2. בספר מטה עז לר׳ יצחק אבן שוויך גאון מובא ביאור על פסוקים ד׳-ה׳, ויש שייחסוהו לרס״ג: ״חמה אין לי – כלומר שהאומה אם תחטא, לא אענישנה בכיליון. אלא: או בנטילת ממונה או בפיזורה בקצות הארץ, והיא עצמה תישאר קיימת. וזה כשאינה מקבלת תוכחת. אבל אם היא מקבלת תוכחת כאמרו או יחזק במעזי דהיינו, אם תהיה דבקה בעוזי והוא דברי, אשר קבלתו ועשייתו הם עוז ומשען לה, הרי פרי זה יהיה שלום כפול שאתן לה. אך אם לא יקבלו, הרי שאענישם ולא אכלם. והשארית שתישאר, אצמיח וארבה אותה, אטענה בהשרשת שורשיה ושילוחם, ואז תפריח פרחים ותוריק עלים ותשלח ענפים ותסעיף סעיפים ותוציא פירות מעדנים, טובים ונאים, כאמרו בפסוק המפרש שלאחריו, הבאים ישרש יעקב.⁠״
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    (ד-ו) חמה אין לי – זה שאמר לא אמר אותו בחמה שיש לי.
    מי יתנני – מי יתן לי, וכמוהו כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט), מי יתן לי השמיר והשית בכרם. והטעם אם לא יסירו ישראל הרשעים מהם אהרג הכל, או יחזק במעזי (ישעיהו כ״ז:ה׳) אז ישרש יעקב (ישעיהו כ״ז:ו׳).
    אפשעה בה – פירושו פסיעה, היינו הליכה,⁠1 וכמוהו בפסוק ״כי כפשע ביני ובין המות״ (שמואל א כ׳:ג׳); והראשונים אומרים ״שלש פסיעות״ (יומא נג ע״א).
    1. השווה רס״ג על אתר, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳פשע׳, חיוג׳ באלנתף על אתר (עמ׳ 24), ראב״ע ורד״ק על אתר.
    חמה אין לי – אין לי פֵה להגביר חמתי על האומות, לפי שאף ישראל חוטאים ומדת הדין מקטרגת.
    מי יתנני שמיר ושיתא במלחמה – בבני מלחמתי ובאיש חרמי הוא עשו, מי יתנני ואוכל לפקוד עליהם, ולא תוכל מדת הדין למחות שישובו ישראל בתשובה. והיא הנותנת אותי שמיר ושית בבני מלחמה אפסע פסיעה על מדת הדין ואפקוד עליהם אף יתירות ונוספות על עונם ואציתם יחד. [כן תרגם יונתן: על האומות.
    ורז״ל פירשו: על ישראל, והוא מוסב על הכרם: חמה אין לי – בכל הכעסים שהכעיסה הכרם הזאת לפני, לא יכולתי לשפוך חמתי עליה לבערה מפני השבועה שנשבעתי לאבותיהם. ומי יתנני כימים שעברו, לולי השבועה הייתי שמיר ושית במלחמה, והייתי פוסע בה בכרם, ואציתנה יחד.]⁠ב
    א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״שית״.
    ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, אוקספורד 34, ברלין 122.
    I have no wrath I have no mouth (var. excuse) to arouse My wrath on the nations, for Israel sins as well, and the standard of justice accuses.
    would that I were thorns and briers against [the objects of My] war Against those with whom I wage war, namely Ishmael (ms. Esau). Would that I could visit upon them and the standard of justice would not be able to protest, i.e., that Israel would repent, and that would give Me thorns and briers against the enemies! I would tread upon the standard of justice and I would visit upon them even more and additional punishment over their iniquity, and I would ignite them together. Jonathan rendered it in this manner, as referring to the nations. Our Sages of blessed memory explained it concerning Israel, and it refers back to the vineyard, as follows: I have no wrath Despite all the angers with which this vineyard has provoked Me, I cannot pour out My wrath to destroy it because of the oath I swore to their forefathers. If only it were like days long past! Were it not for the oath, I would be thorns and briers and I would tread upon the vineyard, and I would ignite it together.
    חימה אין לי – על הכרם, שכבר נשבעתי מקצוף עליה ומגער בה, דכתיב:⁠א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי (ישעיהו נ״ד:ט׳).⁠ב
    מי יתנני – שלא נשבעתי שאלמלא שבועתי בשעת כעסיג שהם חוטאים לפני אהיה להם לשמיר ושית במלחמה – כאנשי מלחמה שבוססין את הכרמים ושמים אותם לשמיר ושית.
    אפשעה בה – בכרם, אציתנה יחד.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ככתי׳⁠ ⁠⁠״.
    ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 (במקום ״אשר נשבעתי״): ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
    ג. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י לוצקי 778 רק: ״בשעה״.
    חמה וגו׳ – יש אומר כי גם אלה דברי השם, והטעם אין לי חמה רבה.
    מי יתנני {שמיר ושית} – כדרך בן אדם דבר הכתוב, ויחסר בי״ת כמו כי ששת ימים (שמות כ׳:י׳), וכן הוא, מי יתנני בשמיר ובשית שיש בכרם, והטעם על הרשעים, וביום מלחמתי בכרם, אפשעה בה, כמו כי כפשע (שמואל א כ׳:ג׳).
    אציתנה – אבעירנה, כמו למה הציתו עבדיך (שמואל ב י״ד:ל״א).
    (ד-ו) ולפי דעתי כי חמה אין לי איננו דברי השם, ואל תתמה כי בספר הזה רבים כאלה, והנה עד קרוב הרינו חלנו, יחיו מתיך (ישעיהו כ״ו:י״ח), ואלה דברי איש יהודה, אחר שהשם אמר אני י״י נוצרה לרגעים פן יפקד עליה (ישעיהו כ״ז:ג׳) אמרו אין אנחנו מדברים בחמה, שאם יבוא האויב לשום הכרם שמיר ושית, הייתי הורג את עצמי, כמו והיה יחזקאל לכם (יחזקאל כ״ד:כ״ד) ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א) כאשר עשה ביום הזה (ויקרא ח׳:ל״ד). והנה במלחמה דבק עם מי יתנני, או יחזק השם שיתן לי עוז ברית, שיהיה השם בשלום עמי, גם האויב, אז ישרש יעקב.
    והוצרכתי לפירוש הזה בעבור מלת יעשה שלום לי, כי השם עושה שלום לבדו.
    Fury is not in me, etc. Some say that this verse is the continuation of the words of the Lord. Fury is not in me, that is, great fury is not in me.
    Who would set, etc. Anthropomorphism.⁠1 Supply ב before שמיר brier, comp. בששח═ששח in six, (Ex. 20:10). The meaning of the sentence is, Who would set me against the brier and thorn of the vineyard, that is, against the wicked people; and in the day of my war against the vineyard, אפשעה בה I would go through it;2—comp. כפשע but a step (1 Sam. 20:3)—
    אציתנה I would burn it;—comp. הציתו they have burnt (2 Sam. 14:35)
    (4-6) I think that God is not represented as speaking in these two verses, as is the case in many passages of this book—we need only refer to the preceding chapter, verses 18 and 193—but the men of Judah,⁠4 after having heard God's promise, I the Lord will keep it, lest he visit it, are introduced, saying, We do not declare with fury, that if the enemy should come to turn the vineyard into a place of briers and thorns, we should kill ourselves. Comp.⁠5 And Ezekiel shall be, instead of And I shall be (Ez. 25:24), And Samuel, instead of And myself (1 Sam. 12:11); As he hath done, instead of As I have done (Lev. 8:34); במלחמה in war, is to be joined with מי יתנני who would turn me in this way: If one should come to turn me by war into a place of briers and thorns, etc. או יחזק Or if He would strengthen my stronghold, etc., to give me the strengthening promise that He will be in peace with me, and so should the enemy be, then Jacob would take root, etc. I am compelled to explain in this way by the phrase, He will make peace unto me, because it is God alone that maketh peace.⁠6
    1. In reality God has the power to do whatever He thinks proper to do, and is not in need of the assistance of any being, as the literal meaning of the exclamation, who would set, etc., implies.
    2. A. V., Them.
    3. The peculiarity hinted at in this remark seems to consist in the introduction of the dialogue form; ver. 3 is assigned to God, ver. 4 and 5 to Israel, ver. 6 again to God; similarly 26:18—19 is assigned to the people, ver. 20 again to the Lord.
    4. The expression איש יהודה the men of Judah, is perhaps used by Ibn Ezra instead of Israel, because the second part of this chapter (comp. ver. 7), refers, according to his interpretation, to the kingdom of Israel.
    5. The passages which follow are instances of the use of the third person instead of the first, as is the case here; through it ═ through myself.
    6. Ibn Ezra is not the author of the first opinion, which attributes to God the words, He will make peace unto me, since, as he says, he is compelled to assume, that they are to be assigned to the men of Judah. It is often the case in the commentaries of Ibn Ezra, that an anonymous opinion, which is supposed to be generally adopted, is followed by the commentator's own explanation, introduced by a phrase like ואני אומר, ולפי דעתי but I think, but I say. In this verse the first explanation is perhaps to be assigned to those whose opinion is introduced at the beginning of verse 4, with the words, some say.
    חמה – זו להשמיד את עמי להכרית מעל פני האדמה.
    אין לי – עליהם. שמי שהיה נותן לי להיות כשמיר ושית – המציתין בהבערתם מגדיש ועד קמה ועד כרם זית. כלומר שאילו היה לי חמה להכריתם במלחמת הנחשים והתנינים שהייתי מבער והורג סביבות הכרם לא הייתי מחפש אחר התנינים והנחשים אלא הייתי פוסע בתוך ומצית יחד כל הכרם בשביל הנחשים הנטמנים בו. אלא חסתי על הכרם והייתי מחפש אחר הנחשים והורגם והכרם הייתי משייר.
    (ד-ה) או יחזק במעזי – מוסב על אפשעה בם אציתנה יחד. כלומר או הכל הייתי מכלה או היה נכנע אף הנחש והתנין מפני להחזיק במעוזי שלא יאמר עוד כחי ועצם ידי עשה לי את החיל ופושע בי.
    חמה אין לי – כי אינה ממדותי אלא ארך אפים, ואע״פ שכתוב: נוקם י״י ובעל חמה (נחום א׳:ב׳) הרי פירש אחריו: נוקם הוא לצריו, והם אומות העולם, להם הוא נוקם ונוטר לעת יבא אידם, ואע״פ שמאריך להם זמן רב, עושה זה כדי להאבידם ולהשמידם מכל, כמו שאומר: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז׳:י׳), ואומר: להשמדם עדי עד (תהלים צ״ב:ח׳). אבל לישראל אינו עושה כן, אלא כשחטאו מעט מעט הוא פוקד עונם, ואינו שומר להם עד שיכלם, כמו שאמר: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג׳:ב׳), לפיכך אמר: חמה אין לי – כלומר על ישראל, שאם היה לי חמה, מי הוא שיתן לי שמיר ושית, כלומר הכרם שנותן לי שמיר ושית במקום ענבים, אם היה לי חמה הייתי פוסע בה פסיעה אחת, והייתי שורפה כלה כאחד במלחמה כשאני נלחם עמה על כל עונותיה. כן פירש לי אדוני אבי ז״ל הפסוק, והוא הטוב שבפירושים.
    שמיר שית – חסר וי״ו השמוש, כאלו אמר: שמיר ושית, כמו: שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א), ראובן שמעון (שמות א׳:ב׳), והדומים להם. שמיר שית הם מיני קוצים.
    מי יתנני – אין זה כמו מי יתן והיה לבבם (דברים ה׳:כ״ה), רוצה לומר שוה מכל הצדדים, אבל הכל תחת סוג ענין אחד, ואיך שיהיה, הנה הענין בזה דרך מליצת שיר, כאלו השם שואל דרך מתוכח עם ישראל וכל העולם, כמו מי נתן למשסה יעקב (ישעיהו מ״ב:כ״ד), כלומר מי יתן לי שזאת הכרם תהיה שמיר ושית מצד מלחמות האויבים הצרים עליה כמו שקדם ועלה שמיר ושית (ישעיהו ה׳:ו׳), ואולם אמר השם כנוי יתנני לעצמו, כי הוא הפועל לכל.
    אפשעה בה – ואפשעה, מטעם: כפשע ביני ובין וגו׳ (שמואל א כ׳:ג׳), מענין פסיעה, כי כל מצית אש בשדה או כרם כן הוא עושה, והטעם אעשה בה פסיעות ואציתנה.
    והוא אומרו חמה אין לי, כלומר לא הייתי מענישם באף ובחמה, כי אם הייתי מענישם בחמה, היו מתרבים עליהם כל כך מהצרות שיבאו לידי כליה, וזהו אמרו מי יתנני שמיר ושית שהוא משל לחוזק הצרות אלחם עמהם אין ספק שבפשיעה אחת אציתנה ואשר פנה באש עד כלה כי מלת אפשעה הוא מלשון (שמואל א כ, ג) כפשע ביני ובין המות.
    חֵמָה אֵין [לִי]. לא היתה שם עבודה זרה1, מִי יִתְּנֵנִי שאהיה כמו שָׁמִיר ושַׁיִת, ׳קוץ מכאיב׳ (יחזקאל כח כד) [בַּמִּלְחָמָה] - במלחמת האומות2, ׳היה ה׳ כאויב׳ (איכה ב ה), ׳הוא נלחם בם׳ (להלן סג י)3. והיה זה4, כי אמנם אם אֶפְשְׂעָה בָהּ בכרם הנזכר5, ׳אעלה בקרבך וכיליתיך׳ (שמות לג ה)6, אֲצִיתֶנָּה יָּחַד האשכולות עם העלים7, תופסי התורה והעם8:
    1. בימי בית שני לא עבדו ישראל עבודה זרה, לעומת בית ראשון, וכמו שאמרו ביומא (ט:) ׳מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו׳, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב׳. ועבודה זרה נקראת ׳חימה׳, ואולי מקורו במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ו): ׳ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והיו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים, ומנין שאף הים נתמלא עליהם חמה, שנאמר והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חמה׳, הרי ש׳חימה׳ באה על ידי עבודה זרה. ובעל הטורים שם כתב: ׳חמה כתיב חסר, שהקב״ה נתמלא עליהם חמה על פסל מיכה שעבר בים׳.
    2. שמיר ושית הם מיני קוצים, וכביכול ה׳ רוצה להיות כקוץ המכאיב לישראל במלחמת האומות נגדם.
    3. כתוב שם: ׳בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם, והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפוך להם לאויב הוא נלחם בם׳.
    4. הסיבה שה׳ רוצה להיות לישראל כאויב, שאינה אלא לטובתם.
    5. מלשון ׳פסיעות׳, אם אפסע ואלך לשכון בתוך ישראל שהיא ׳כרם חמר׳ (פסוק ב), כאשר הם חוטאים.
    6. ׳כי לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך, כי בהיותי שוכן בתוככם יהיה עונש עוונותיכם יותר גדול׳ (לשון רבינו שם פסוק ג), ושם (פסוק ה): ׳אתם מתאבלים על מה שאמרתי כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, והוא אמנם טוב לכם, שאם אעלה בקרבך, אכלה אותך בהיותך עם קשה עורף, בלתי פונה לשמוע קול מורים, עם היותך מוכן לשלמות בהכנה רוחנית קנויה במעמד הר סיני׳. וכן פירש אברבנאל כאן.
    7. כיון שכינה אותה כרם, המשיל את חלקי העם לאשכולות ולעלים.
    8. תופסי התורה הם האשכולות שבהם הפרי, ושאר העם הם העלים והעצים שאין בהם טעם. ומקור הדברים בחולין (צב.): ׳אמר רבי שמעון בן לקיש, אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל׳. כלומר, בימי בית שני ה׳ אומר, אין לי על ישראל חימה, כי אינם עובדים עבודה זרה [כפי שעשו בבית ראשון], ולכן רוצה אני לסלק את שכינתי מהם, ומי יתנני שאפרע בישראל לאט לאט ע״י מלחמת האומות, כי אם אפשעה בקרבו ואשרה את שכינתי בתוכם, אכלה אותם. הרי שכל זה במידת רחמיו על ישראל, ולכן לא היתה השראת השכינה בבית השני, כמו שאמרו ביומא (כא:).
    שמיר שית – המסורת עליו לית דסמיך ר״ל שכל השאר כתיב שמיר ושית עם וא״ו החבור.
    אפשעה בה – בספרים שבאו לידי השי״ן בשוא לבדו במקרא גדולה כתוב ויש ספרים בחטף קמץ וכן כתב רד״ק בשרשים שהוא בחטף קמץ במקצת הספרים ובמכלול דף כ״ח הביאו עם אחרים שהם בחטף קמץ בלא מחלוקת וגם רב יונה כתב שהוא בחטף קמץ בשי״ן כמו אשקה נא (מלכים א יט) ועיין מה שכתוב בשמואל א׳ ט׳ על פסוק כי כפשע ביני ובין המות.
    אציתנה יחד – יו״ד יחד דגושה כמ״ש במכלול דף ק״ו.
    חמה – ענין כעס.
    שמיר שית – כמו שמיר ושית ותחסר הוי״ו והם מיני קוצים וכן ועלה שמיר ושית (ישעיהו ה׳:ו׳).
    אפשעה – כמו אפסעה בסמ״ך וענינו פסיעת הרגל.
    אציתנה – ענין הדלקה והבערה כמו ותצת בסבכי היער (ישעיהו ט׳:י״ז).
    חמה אין לי – גם מאז לא הערתי עליהם כל חמתי כי אם הייתי מעיר כל חמתי אז מי הוא שיתן לי שמיר ושית כלומר זה הכרם שנתן לי מאז שמיר ושית במקום ענבים אם היה לי חמה מרובה הייתי פוסע בה פסיעה אחת והייתי שורפה כולה כאחד במלחמה כשאני נלחם עמה להפרע ממנה על עונותיה.
    חמה אין לי – הם דברי ה׳ המשיב על דברי הנביא שאמר כמתרעם על מדת דינו פן יפקד עליה וגו׳, והוא משיב אני אינני בעל חמה, ומי יתן ואהיה בעל חמה, ואהיה בוער באש חמתי כמו שמיר ושית במלחמה, כלומר כמו הקוצים שהאויבים מציתים בהם אש ומיד הם בוערים ומשחיתים תבואת האדמה (על דרך כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש {שמות כ״ב:ה׳}), או מפילים המגדלים והורסים הערים. שאם הייתי כך, הייתי פוסע פסיעה אחת בתוכה והייתי שורפה ברגע אחד. כך נראה לי שהכתוב הזה מתפרש בדיוק ובלי דוחק, ומליצת מי יתנני מתפרשת כדרכה בשאר מקומות, מי יתנני במדבר (ירמיהו ט׳:א׳), מי יתנני כירחי קדם (איוב כ״ט:ב׳), מי יתנך כאח לי (שיר השירים ח׳:א׳), וכן הבינו מלות מי יתננו גם יונתן וחכמי התלמוד (עיין רש״י, ועיין מסכת עבודה זרה דף ד׳.), אלא שמאמר מי יתנני ואהיה (אני האל) שמיר ושית, הוא הפלגה שיריית זרה מאד, ועל כן נדחק ר׳ משה הכהן (הביאו ראב״ע) ופירש מי יתנני כאלו כתוב מי יתן לי, על דרך כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט), ואחריו ר׳ יוסף קמחי פירש: שאם הייתי בעל חמה מי הוא הכרם הנותן לי שמיר ושית במקום ענבים? הלא בפסיעה אחת שהייתי פוסע בו דרך מלחמה הייתי שורפו. ורד״ק בנו אמר שהוא הטוב שבפירושים, ובו דבקתי גם אני במשך ל״ב שנים, ועתה (ניסן תרכ״ג) רואה אני כי לא יתכן להוציא מליצת מי יתנני ממשמעותה, ועוד נראה לי כי הכרם יעשה באושים, אך לא יעשה שמיר ושית, וגם מלת במלחמה היא מיותרת.
    ורוזנמילר ואחריו איואלד ופיליפסון פירשו מי יתן ויבאו אויבי עמי, שהם שמיר ושית, להלחם בי, כי אז אפסע בם ואציתם יחד. וגיזניוס גם הוא פירש כן, אלא שהוא מחבר במלחמה למטה, מי יתן לי אויבי עמי שהם שמיר ושית, כי אז במלחמה אפסע בם ואשרפם. וכל זה נגד הוראת מליצת מי יתנני. ובתרגום היוני המיוחס לע׳ זקנים, וכן בתרגום סורי מתורגם כאלו כתוב חומה אין לי, ובחרו בקריאה הזאת Dathe, Schnurrer, Houbigant, ושנוררער מפרש הפסוק כן: הכרם אומר: חומה אין לי, ומי יתן שיהיה לי אפילו סייג של שמיר ושית בזמן המלחמה, כשהאויב אומר עלי, אפסעה בה אציתנה יחד. וגם זה לא יתכן, שהרי אם האויב בא להציתה באש מה יועיל לה סייג של קוצים, אם לא להגדיל המדורה? מלבד כי לא מצאנו חומה לכרם, אלא גדר.
    חמה – בארתי (למעלה י״ב:א׳) שמורה תמיד על הקצף הפנימי.
    מי – נמשך לשתים מי יתנני או מי יחזיק במעוזי, ונסתר בתוכו מלת אשר מי אשר יתנני.
    אפשעה בה – ההבדל בין צעד ובין פשע צעד, מציין ההליכה בפעמיו והדריכה. ופשע, מציין רק מדת השיעור. כפשע ביני ובין המות, והמדה הזאת הוא במקום שרגלים מתחילים להתפרד, במקום הערוה. ועז״א (דברי הימים א, יט ד׳) ויכרות את מדויהם עד המפשעה, (ובשמואל ב׳ י׳ ד׳) אמר ויכרות וכו׳ עד שתותיהם. ור״ל אקרב עם החמה רק כמדת פשע, והב׳ הוא ב׳ הכלי, או יהיה ב׳ בתוך, ור״ל אז אני קרוב כפשע אל החמה. וגדר פעל אציתנה בררתי למעלה (ט׳ יז).
    חמה אין לי – הכרם אומר, אני אין לי חמה ונטירת שנאה על שום גוי ולשון,
    רק מי (אשר) יתנני שמיר שית במלחמה מי שילחם אתי למען יתן בכרמי שמיר ושית המחריבים הכרם, אז אפשעה בה היינו עם החמה, אפסע עם החמה רק פסיעה אחת ואשרוף אותם יחדו, את הלוחם עם השמיר ושית.
    חֵמָה – כעס1 אֵין לִי על הכרם2 כי הכעס אינו ממידותי אלא מידתי היא ארך אפיים3, כי לוּ הייתי מעיר את חמתי עליו4 מִי הוא זה הכרם5 יִתְּנֵנִי – שיתן לי6 שָׁמִיר וְשַׁיִת?7 הרי כמו8 בַּמִּלְחָמָה אֶפְשְׂעָה – הייתי פוסע9 בָהּ פסיעה אחת10 אֲצִיתֶנָּה – והייתי שורף את כולה11 יָּחַד במלחמה כשאני נלחם עימה להיפרע ממנה על עוונותיה12:
    1. מצודת ציון.
    2. רש״י, ר״י קרא. כלומר על ישראל (רש״י בשם רז״ל). ובביאורו הראשון פירש רש״י שמדבר על העכו״ם לפי שאף ישראל חוטאים ומדת הדין מקטרגת. ובמדרש, דרש ר׳ יהודה בר אבינא, בשעה שנתרשל משה מן המילה באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד ותקח צפורה צר, ומיד וירף ממנו, באותה שעה ביקש משה רבינו להרגן שנאמר הרף מאף ועזוב חמה, ויש אומרים הרגו לחמה, שנאמר חמה אין לי, והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה? תרי חמה הוו, ואיבעית אימא גונדא (גדוד חייליו) דחמה. ועוד במדרש, כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ה׳ ובעל חמה? אלא בשר ודם חמה כובשתו, אבל הקב״ה כובש את החמה, רבי חמא בר חנינא אמר כאן בישראל כאן בעובדי אלילים (ילקוט שמעוני).
    3. ואע״פ שכתוב (נחום א, ב) ״נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה״? הרי פירש אחריו נוקם הוא לצריו והם אומות העולם, להם הוא נוקם ונוטר לעת יבוא אידם, ואע״פ שמאריך להם זמן רב עושה זאת כדי להאבידם ולהשמידם מכל כמו שאומר (דברים ז, י) ״וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ״, ואומר (תהלים צב, ח) ״לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד״, אבל לישראל אינו עושה כן אלא כשחטאו מעט מעט הוא פוקד עוונם ואינו שומר להם עד שיכלם כמו שאמר (עמוס ג, ב) ״רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם״, לפיכך אמר חמה אין לי (רד״ק בשם אביו ר׳ יוסף קמחי).
    4. דהיינו על ישראל (רד״ק, מצודת דוד).
    5. רד״ק, מצודת דוד.
    6. רד״ק, מצודת דוד.
    7. הם מיני קוצים (מצודת ציון). כלומר הכרם שנותן לי שמיר ושית במקום ענבים, אם היה לי חמה הוא לא היה נותן שמיר ושית כי הייתי שורף אותו (רד״ק).
    8. מצודת דוד.
    9. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
    10. רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
    11. רד״ק, מצודת דוד.
    12. רד״ק, מצודת דוד. רש״י ביאר אין לי פה להגביר חמתי על העכו״ם לפי שאף ישראל חוטאים ומידת הדין מקטרגת, מי יתנני שישובו ישראל בתשובה ואוכל לפקוד עליהם ולא תוכל מידת הדין למחות, והיא נותנת אותי שמיר ושית במלחמה בבני ישמעאל, אפסע פסיעה על מידת הדין ואפקוד עליהם אף יתרות ונוספות על עוונם ואציתם יחד, והביא בשם רבותינו ז״ל שפירשו כך, בכל הכעסים שהכעיסה הכרם הזאת לפני, לא יכולתי לשפוך חמתי עליה לבערה מפני השבועה שנשבעתי לאבותיהם שנאמר (להלן נד, ט) ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״, ולולי השבועה הייתי שמיר ושית במלחמה והייתי פוסע בה בכרם ואציתנה יחד. ור״י קרא ביאר ״במלחמה״ כאנשי מלחמה שבוססין את הכרמים ושמים אותם לשמיר ושית.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ה) א֚וֹ יַחֲזֵ֣ק בְּמָעוּזִּ֔יא יַעֲשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם לִ֑י שָׁל֖וֹם יַעֲשֶׂה⁠־לִּֽי׃
    Or else, let him take hold of My strength, that he may make peace with Me; yes, let him make peace with Me.
    א. בְּמָעוּזִּ֔י =ל,ק וכך אצל הכריעו דותן וברויאר ומג"ה, וכמו כן במכון ממרא וסימנים
    • א=בְּמָעוּזִ֔י (חסר דגש באות זי"ן)
    • דפוסים וקורן=בְּמָֽעֻזִּ֔י
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אִם יִתְקְפוּן בְּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתִי אִתְעֲבֵיד שְׁלָמָא לְהוֹן מִכְּעַן שְׁלָמָא יִתְעֲבֵיד לְהוֹן.
    או יעוד וימסך בעזי באן יעמל מעי בסלאמהֿ ת׳ם יסתעמלהא מעי בסלאמהֿ.
    ׳או יחזק במעוזי׳... לא יחדל העונש... המנהיג הזה... במה... מלית זו ׳או׳ [בפסוק] הזה עד... שלשה⁠(?) בתורה... דיבור...
    אכן, אמשול לך משל או שתודה, במקום אמרו ... וזה שחזר ׳שלום יעשה לי׳ לאחר שאמר ׳יעשה שלום לי׳ הנה חפץ בשניהם לראש ולעמו. אמר: ראוי שהראש תחילה ׳יעשה שלום לי׳ בנפשו, וישלים עמי בכך שיציית לי. אח״כ ׳שלום יעשה לי׳ בעמו, ויביא אותם לכך, שייכנעו לי ויצייתו לי. הודיענו בזה, שהמטיף ראוי שיטיף לעצמו תחילה, ואח״כ לזולתו. ויתקן עצמו תחילה ואח״כ את הבריות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    או יחזק במעוזי – או לשון אם, כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כ״א:ל״ו), אם יחזק עמי במעוזי שלא יבקש מעוז כי אם מעוזי, אז יעשהא שלום לי להָנִיח דעתי, ואפי שמקשקשת בי על שאיני נוקם בצרי ואנקם בהם.
    שלום יעשה לי – ממדת הדין, שלא תוכל לקטרג ולומר: מה נשתנו אילו מאילו.
    א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״יעשה״.
    If they would grasp My fortress (אוֹ), lit., or they would grasp My fortress,) an expression of 'if.' Comp. "If (אוֹ) it was known that he was a goring ox (Shemot 21:36).⁠" If My people grasp My fortress, i.e., My Torah, that they seek no other fortress but My fortress, then they shall grant Me peace, to calm My thoughts and My ire which trouble Me because I do not avenge Myself upon My adversaries, and I will, indeed, take revenge from them.
    they would make peace for Me from the standard of justice, so that it will be unable to accuse and to say, "Why are these different from those?⁠" (I.e., Why are the Jews different from the other nations?)
    או יחזיק במעוזי – בתורתי.
    ואז יעשה שלום ליא – כלומר אכרות עמםב ברית שלא להשחית הכרם.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״יעשה לי שלום״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״להם״.
    או יחזק – ישראל במעוזי אז לא אלחם עם יש׳, כטעם היה השם כאויב (איכה ב׳:ה׳).
    וטעם שלום יעשה לי פעמים, ולא עם אומות העולם בשבילם.
    ויאמר רבי משה הכהן כי פירושו כן, זה שאומר לא אומר אותו בחמה שיש לי.
    מי יתנני – כמו מי יתן לי, וכמוהו כי ארץ הנגב נתתני (שופטים א׳:ט״ו), מי יתן לי השמיר והשית בכרם, והטעם אם לא יסירו ישראל הרשעים מהם אהרג הכל.
    או יחזק במעזי – אז ישרש יעקב.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    Or let him take hold, etc. Or let the Israelites take hold of my strength, then I shall not have war with them—comp. the Lord hath been like an enemy (Lam. 2:5)—
    nor with other nations, for the sake of Israel; this double peace is indicated by the repetition of the words he will make peace unto me.
    R. Moses Hakkohen explains these two verses in the following way: Fury is not in me, what I am going to say, I shall not say with fury. מי יתנני וגו' Who would give me—comp. נתתני thou hast given me (Judges 1:15)—the briers and thorns of the vineyard! I would go through them, etc.; that is, if they do not remove the wicked men of Israel, I will slay them all; or let him take hold of my strength, etc., then Jacob shall take root.
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    (ה) אבל אם הוא לא יכנע מפני לעשות לי שלום ונחת רוח לגמרי שלא להלחם אפילו בו להורגו, אז אף הכרם הייתי מכלה על ידו, וחמה זו אין לי עליהם אלא ע״פ שהנחש והתנין עומד במרדו.
    (ה-ו) או יחזק במעזי – או יחזק בתורתי, כלומר לא הייתי מכלה אותם אם היה מחזיק במעזי, כלומר: תורתי, שהיא מעוז להם.
    יעשה שלום לי – כלומר יבא זמן עוד שיעשה שלום לי.
    שלום יעשה לי – הכפל לחזק השלום, שלא תהיה עוד מלחמה בין האל ובין ישראל, והוא זמן הישועה.
    וזהו שאמר אחריו: הבאים – כלומר הימים הבאים, והוא זמן הישועה, כמו: הנה ימים באים נאם י״י והקמותי לדוד צמח צדיק וגו׳ (ירמיהו כ״ג:ה׳).
    ואז בימים ההם ישרש יעקב – ופירוש ישרש: יתן שרש, כמו שאמר: ויך שרשיו כלבנון (הושע י״ד:ו׳), כי עתה בגלות הוא כמי שאין לו שרש, אבל בימים ההם ישרש מלמטה ויציץ פרח מלמעלה.
    ומלאו פני תבל תנובה – כלומר כתנובה, כמו שאמר: ויציצו מעיר כעשב הארץ (תהלים ע״ב:ט״ז). ותנובה חסר כ״ף הדמיון, כמו: לב שמח ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב) – שפירושו: כגהה.
    או – אין הכרח מזאת המלה שכבר קדם חלוקה אחרת, כאמרנו זה המספר זוג או נפרד, לכן זה בכאן בענין זה, אבל כלו הוא התחלה, ולכן מיסדי ההפטרות עשו בזה ראשית, ובכלל זה תשובה לשאלה כמו שהוא מבוארת באמרו הלא י״י זו חטאנו לו וגו׳ (ישעיהו מ״ב:כ״ד), והמשיב הוא ישעיה וגם על דרך האמת השואל הוא השם ית׳ כי הוא ית׳ ושלוחו כמותו. וכל אלו המליצות צחות ונכבדות כאלו התנצל השם על עצמו כי אינו כשאר מלכי בשר ודם שתכונת הכעס גוברת בהם ומשחיתים בבני עמם מבלי טענה ווכוח, וכבר נאמר במקום אחר כי לא אחפוץ במות המת וגו׳ (יחזקאל י״ח:ל״ב), לכן כאלו אחר כך התוכח עם ישראל ואמר דרך שאלה מה הסבה כי ישראל בצרה ואינם בשלום לעולם. לכן השיב הנביא: אם יחזיק ישראל במעזי כלומר בשם שהוא עזו, כטעם עזי ומעזי וגו׳ (ירמיהו ט״ז:י״ט), אז יעשה השם שלום לי, כלומר לי ולעמי, כי דרך הנביא לדבר נגד כל העם, כי הוא כולו, והמובן מזה כי ישראל לא יחזיק במעוז השם לכן הוא בצרה, וכלל הדבר כי בכאן מחייב למתחייב דרך אחד בטבע רוצה לומר שהקודם והנמשך מתהפכים בנושא, רוצה לומר שאם יחזיק ישראל בשם יהיה שלום לו, ואם לא יחזיק בשם לא יהיה שלום לו, וכל זה רמז ישעיה בלמדו זה מתורת משה, וכמה דמיונים שם, ובפרט אשר אם יוכל איש למנות (בראשית י״ג:ט״ז). ואלה הענינים הגיוניים דקים יעמידנו על סודות נפלאות, כטעם מה שאמר דוד: גל עיני ואביטה וגו׳ (תהלים קי״ט:י״ח), ואם יבין זה מי שאינו יודע המלאכות הפילוסופי יבא ויפסח ונראה מה בפיו.
    או יחזק במעוזי רוצה לומר אציתנה ואשרפנה יחד, או יחזק כל אחד מהם במעוזי שהיא תורתי, ואז יעשה שלום לי כלומר יעמדו עמי בשלום, ואני אברכהו בשלום, וזהו שלום יעשה לי, אמנם הבאים מהגלות ישמחו בשלמותה ולא יחטאו עוד באופן שלא יבואו לידי עונש.
    (ה-ו) [אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי]. אוֹ יצטרך שאותו שיַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי, כמחזיק בבריתי1 ותופש בתורה2, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי ולא יחלוק עלי לעשות תורתי פלסתר3: [שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי]. אתם, דורות הבאים, דעו כי שָׁלוֹם שיַעֲשֶׂה לִּי ה׳מחזיק במעוזי׳ לעתיד לבוא בקיבוץ גליות, הוא יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב להיות אחרית כל גויים4, יָצִיץ וּפָרַח להיות יִשְׂרָאֵל – שורר עם אלהים ועם אנשים5: וּמָלְאוּ [פְנֵי תֵבֵל]. ׳כי מלאה הארץ דעה׳ (לעיל יא ט)6: תְּנוּבָה. ׳ינוב חכמה׳7, שלא יכלו ימיהם בידיעת חילוק דעות8:
    1. ע״פ לשה״כ להלן (נו ד) ׳ומחזיקים בבריתי׳.
    2. ׳תופשי התורה׳ הוא לשה״כ בירמיה (ב ח), והוא עניין אחיזה, כלומר, האוחזים בתורה, והכוונה לתלמידי חכמים, והם הנקראים כאן על אותו הדרך ׳מחזיקים במעוזי׳.
    3. לשון הגמרא בברכות (לא:) ׳ואי אתה עושה תורתך פלסתר׳, ופירש רש״י, שקר. כלומר, מי יתנני כקוץ מכאיב לישראל, שאם אפסע בתוכם אכלה אותם, אם לא שתופסי התורה שבהם יעשו לי שלום, ולא יעשו תורתי פלסתר. וכ״כ הרד״ק: ׳כלומר, הייתי מכלה אותם או היה מחזיק במעזי, כלומר תורתי שהיא מעוז להם׳. והכוונה, שאם תופשי התורה יעשו ׳שלום׳ ולא יגרמו במחלוקתם לעשות את התורה פלסתר, אז יהיו ישראל ראויים להשראת השכינה.
    4. כלומר, אותו השלום שישרה בין תופשי התורה בקיבוץ גלויות לפני ימות המשיח הוא שיגרום לכך ש׳ישרש יעקב׳, שיצמח המצב המרומז בשם ׳יעקב׳, וכפי שפירשו רבינו (בראשית כה כו): ׳ויקרא שמו יעקב - ישאר בעקב ובסוף, כי אמנם הוא ישאר אחר כליון כל האומות׳. וקיבוץ גלויות יהיה קודם למלחמת גוג ומגוג וימות המשיח, וכפי שרבינו מפרש בתהלים (הקדמה לפרק צה, ובפרק קב ועוד רבים) שבקיבוץ גלויות תהיה אפשרות לישראל לשוב בתשובה ללא צרות מן האומות, ולכן אם תופשי התורה שבקיבוץ גלויות לא יחלקו זה על זה ויכוונו לאמיתה של תורה, הם יעשו שישראל יזכו לימות המשיח, ושבמלחמת גוג ומגוג יעשה ה׳ כלה בכל הגויים, ובכך יתקיים עניין שם יעקב.
    5. ע״פ לשה״כ בבראשית (לב כט) ׳ויאמר [המלאך ליעקב], לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל׳, וכתב רבינו שם: ׳לא יעקב יאמר עוד שמך - לקץ הימין שתהיה קיים אחר אבדן האומות, ובכן יהיה כבר מקוים בך ענין ׳יעקב׳ המורה ׳קיים בסוף׳, ולכן לא יפול עליך אז עוד שם ׳יעקב׳ להורות שתהיה בעקב ובסוף כל האומות, אבל יקראו לך בשם ׳ישראל׳ בלבד להורות שאז כבר שרית עם אלהים ועם אנשים, כענין יִפְקֹד ה׳ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה באדמה׳. ושם (לה י) אמר ה׳ ליעקב ׳שמך יעקב לא יקרא עוד כי אם ישראל יהיה שמך׳, ופירש רבינו: ׳שמך יעקב - אני מקיים לך עתה זה השם [כלומר שיהיה שמך יעקב], שתהיה קיים אתה לבדך בעקב ובסוף כליון כל שאר האומות וכו׳, וכאשר יתקיים ענין שם יעקב, שתשאר בסוף אתה לבדך, כאמרו (במדבר כג ט) הן עם לבדד ישכון, אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך, שתשתרר על כל פליטי האומות׳. ותופשי התורה שבאחרית הימים, הם שיגרמו ש׳ישרש יעקב׳, שיזכו ישראל להתקיים אחרי כליון האומות, ואז אף יגרמו לכך שיצמח המצב שיהיו נקראים בשם ׳ישראל׳, שה׳ יבטל את שלטון מערכת הכוכבים וינהיג את עולמו ללא אמצעים [כפי שפירש לעיל (כד כא-כג) ׳יפקוד ה׳ על צבא המרום׳ וגו׳, שבזה יתקיים עניין ׳ישראל׳, ששררו עם אלהים ועם אנשים].
    6. תופשי התורה המחזיקים בבריתו ומעוזו של ה׳ ימלאו דעה את הארץ.
    7. ע״פ לשה״כ במשלי (י לא), הרי ששייך לשון ׳תנובה׳ בדעת.
    8. כיון שה׳ יהרוג את הלויתן אשר בים של תורה, הגורם להתנצחות ומחלוקת, כמו שכתב רבינו (פסוק א), ממילא יזכו לדעת את האמת, כיון שלא יבזבזו את זמנם לדעת את כל הדיעות השונות, כי כולם יסכימו לדעת האמת. [וא״ש לשון הכתוב ׳כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים׳, כפי שכינה את יצר הגורם לחיסרון בידיעת התורה ׳הלויתן אשר בים׳]. הרי שזהו השלום שיעשה ה׳ למי שישמור את בריתו, שיישאר בסוף כליון האומות, וישורר עם אלהים ואנשים, ויזכה לדעת. ונראה כי כפי שהמחלוקת גרמה לגלות שהביאה שוב את המחלוקת, כן השלום תביא את הגאולה, והגאולה תביא את השלום כי אז תתבטל לגמרי היצר של מחלוקת. וראה מה שהארכנו בס״ד במאמר ׳וקמת ועלית׳ (הנדפס עם פירוש שיר השירים).
    במעזי – העי״ן בשלש נקודות והזי״ן דגושה ברוב הספרים ובמקצת כתובי יד העי״ן בוא״ו שורק.
    יחזק – ענין אחיזה כמו ויחזיקו האנשים בידו (בראשית י״ט:ט״ז).
    במעזו – מלשון עוז וחוזק וכן נקראה התורה כמו שכתוב ה׳ עוז לעמו יתן (תהלים כ״ט:י״א).
    או יחזיק במעוזי – ר״ל או הייתי שורפה כאחת או היה כ״א שב מדרכו לאחוז במעוז שלי היא התורה שהיא לחוזק ועוז.
    יעשה שלום לי – אז היה עושה שלום עמדי ולא הייתי נלחם בו.
    שלום וכו׳ – כפל הדבר לחוזק הענין.
    או יחזק במעוזי – זו תשובת הכרם, כלומר תשובת איש יהודה: ולואי שכן יהיה שאין לו חמה עלי, ויחזיק במדתו אשר מימי קדם להיות לי למעוז ולמשען, ולואי שתחת שיפסע בי במלחמה, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי, והטעם מי יתן והיה הדבר כן, אבל בהפך רואה אני ברעתי שבבל מתגברת עלי ואני גולה ואין מושיע לי. זה לשון בני יהודה בגלות בבל, ועל זה הנביא משיב: הבאים ישרש יעקב.
    או – כמו ולואי, מי יתן, כמו או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ״ו:מ״א), ואפילו יסופק אם ענין מלת או שבפסוק האחרון הזה ענין ולואי, הנה O קריאה בעלמא. ומצאנוה בקצת מקומות שאין ענינה כענינה על הרוב, כגון מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה (שמואל א כ׳:י׳), או עשיתי בנפשי שקר וכל דבר לא יכחד מן המלך (שמואל ב י״ח:י״ג), או נשיש שבט בני מואסת כל עץ (יחזקאל כ״א:ט״ו), הרי שהיא קריאה נאמרת לענינים הרבה, וכן בלשון רומי ואיטלקי ואשכנזי וצרפתי היא נאמרת גם כן להוראת התשוקה, כמו מי יתן, ואולי ממלת ״או״ נגזר אחרי כן שרש אוה.
    יחזק במעזי – החזיק בדבר מורה התמדה בפעולה ההיא, כמו ועודנו מהזיק בתמתו (איוב ב׳:ג׳), החזק במוסר (משלי ד׳:י״ג), והנה יחזק במעזי ענינו יתמיד במדתו להיות מעוזי.
    יעשה שלום לי – מליצה זו נופלת כשהחזק עושה שלום עם החלש כאלו נותן לו מתנת חנם, כמו ויעש להם יהושע שלום (יהושע ט׳:ט״ו).
    שלום יעשה לי – הכפל דרך בקשה, ושנה סדר המלות, כאדם האומר תן לי דבר זה, דבר זה תן לי, בפעם הראשונה מזכיר הפעל תחלה כי עיקר מבוקשו לפייסו שיעשה דבר מה בשבילו, ובשניה מזכיר השם תחלה כי כוונתו לפייסו שיעשה לו הדבר ההוא דווקא. וכיוצא בזה אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום (מלכים א כ׳:י״ח), אצל היציאה לשלום הקדים ״תפשום״ כי עקר מבוקשו שיתפשום אף על פי שיצאו לשלום, אבל שלא ימיתום אין צריך לאמרו, כי בידוע שלא ימיתו היוצאים אליהם לשלום, ואצל היציאה למלחמה הקדים ״חיים״, כי עקר כוונתו שלא ימיתום כאשר יעשה אויב לאויבו, אבל שיתפשום אין צריך לאמרו, שהרי אם לא יהרגום וגם לא יתפשום, ינגפו כלם לפניהם, וכמו שהיה. וזה כלל במליצה העברית, להקדים מה שהוא עיקר במחשבת המדבר, כמו אותה קח לי (שופטים י״ד:ג׳), כי את חנה אהב (שמואל א א׳:ה׳), ורבים כאלה. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו: אצית יחד את אויבי עמי, אם לא יחזיקו במעוזי, כלומר אם לא יכנעו תחתי ויעשו שלום עמי, וגם גיזניוס מודה שהיה לו לומר שלום יעשה ״עמי״, לא יעשה לי, אמנם איך יתכן שיאמר על אויבי עמו או יחזק במעזי? ואין ענין יחזק במעזי כענין יכנע תחתי, אלא (לפי מה שהם עצמם מפרשים) מענין ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א א׳:נ׳), כלומר יחסה בסתר כנפי, ואיך יתכן לאויבי עם ה׳ הבאים למלחמה על עמו, שיחזיקו במעוז אלהיהם של ישראל, ובצל ה׳ יתלוננו? ואיך יתכן לסמוך יעשה שלום עמי, אחר מליצת יחזק במעזי? וכי מי שבא לחסות במעוז אלהי ישראל לא עשה עדיין שלום עם ישראל? ולדעת Schnurrer הפסוק הזה תשלום דברי הכרם: מי יתן שיהיה לי אפילו סייג של קוצים, אבל אם ה׳ הוא יחזיק בידי ויהיה לי מעוז, אז הוא יעשה שלום לי, ואין אני צריך עוד לא לסייג ולא לחומה. וזה פירוש הגון אם היה ממש בפירוש החכם הזה על הפסוק הקודם.
    או יחזק – אבל מי שיחזק במעזי ויעשה שלום לי – איש הזה שלום יעשה לי ולא אעשה לו רעה (מלת מי שבפסוק הקודם נמשך לשתים מי יתנני וכו׳ או מי (אשר) יחזק במעוזי) וכונת השיר כי ישראל לא ירעו ולא ילחמו, ובכל זאת מי אשר יערב לבו לגשת אליהם יעשו בו שפטים באף ובחמה.
    ובהמשילו את כנסת ישראל לכרם, ממשיך הנביא בנבואתו ואומר בשם ה׳, או הייתי שורפה כאחת1 אוֹ היה כל אחד שב מדרכו2 יַחֲזֵק – לאחוז3 בְּמָעוּזִּי4, אז5 יַעֲשֶׂה – היה עושה6 שָׁלוֹם לִי – עמדי ולא הייתי נלחם בו7, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי ואכרות עמם ברית שלא להשחית הכרם8:
    1. רד״ק, מצודת דוד.
    2. רד״ק, מצודת דוד. רש״י ביאר ״או״ לשון אם, דהיינו אם יחזק עמי במעוזי שלא יבקש מעוז כי אם מעוזי, אז יעשה שלום לי להָנִיח דעתי. מלבי״ם ביאר ״או יחזק״, אבל מי שיחזק במעוזי ויעשה שלום לי, איש הזה שלום יעשה לי ולא אעשה לו רעה.
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. היא התורה שהיא לחוזק ועוז (ר״י קרא, רד״ק, מצודת דוד).
    5. רד״ק, מצודת דוד.
    6. רד״ק, מצודת דוד.
    7. רד״ק, מצודת דוד. רש״י ביאר ״שלום יעשה לי״ ממידת הדין, שלא תוכל לקטרג ולומר מה נשתנו אלו מאלו.
    8. ר״י קרא. וכפל הדבר לחזק עניין השלום שלא תהיה עוד מלחמה בין האל ובין ישראל, והוא זמן הישועה (רד״ק, מצודת דוד). ובמדרש, אמר רבי אלכסנדרי, כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ו) הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי⁠־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃
    In days to come, Jacob shall take root, Israel shall blossom and bud, and the face of the world shall be filled with fruitage.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גַלְוַתְהוֹן וִיתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן תַּמָן יִתְיְלִידוּן דְבֵית יַעֲקֹב יִפְשׁוּן וְיִסְגוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל וְיִמְלוּן אַפֵּי תֵבֵל בְּנֵי בְנִין.
    הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל – אמר רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה.
    פיכון אלאתיון יענצרון מן אל יעקוב וינורון ויפרעון מן אל אסראיל וימלון ט׳אהר אלעמארהֿ נמוא
    אח״כ סיפר במה שיהיה כתוצאה מתיקון העם וראשם. ואולי מה שהמשילם לכרמו, דומה מה שייטיב בו עליהם לצמיחה... להסתעפות ענפים, לפי שאמר ׳הבאים ישרש יעקב׳. וזה לפי שהציצים הנזכרים שבאילנות. סדורים כפי שהסדיר: תחילה השרש... אמר עליו ׳ישרש יעקב׳. אח״כ הציצים [אמר עליהם ׳יציץ׳]. אח״כ הקנים, והם... אח״כ הענפים [אמר עליהם] ׳ופרח׳. אח״כ הפרי, והוא הצמיחה הנזכרת, וכפי שתיאר בתאנה ... ... עם ארבעה סוגים אלה, ועשה אותם משל... לעת התשובה.
    ותיאר עדינותו אליהם וחמלתו עליהם ועינוגם במצב החינוך, כוונתי לזמן הגלות, בכך שאמר, כי בני ישראל כשהם חטאו מסרתים ביד המצרים. וכשחטאו הכנענים מסרם ביד ישראל.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    הבאים ישרש יעקב – הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה, הבאים למצרים אשר השריש יעקב, צצו ופרחו שם עד מלאו פני תבל תנובה.
    Those who came, whom Jacob caused to take root Do you not know what I did at first? Those who came to Egypt which Jacob caused to take root, flourished and blossomed there until they filled the face of the world with fruitage.
    הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראלא – אותם שהיו חוזרים, לו עמי שומע לי בדרכי יהלכו (תהלים פ״א:י״ד), אז ישרש – הכרם ויציץ ופרח – שיעשה שורש למטה ויציץ ופרח למעלה ויוציאו תנובה עד שימלאו פני תבל. הכרם הם בית יעקב, כמו שמפרש והולך: הבאים ישרש יעקב ויציץ ופרח ישראל.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״בישראל״.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

    (ו) הבאים – בימים הבאים, ויחסר בי״ת כאילו אמר בהבאים, ויש אומרים כי טעמו הבנים.
    ישרש – ותשאר שרשיה (תהלים פ׳:י׳).
    תנובה – פרי.
    [An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

    (6) .⁠1בהבאים ═ הבאים In future. According to some: the children.⁠2
    ישרש He shall cause to take root. Comp. ישרשיח ותשרש and didst cause it to take deep root (Psa. 80:10).⁠3
    תנובה. Fruit.
    1. Literally: In coming days. בימים הבאים═בהבאים ═ הבאים
    2. Literally: The coming sc. generations. הדורות הבאים ═ הבאים
    3. The Hebrew text has ,ותשאר שרשיה and causes its roots to remain; but ותשאר is evidently a mistake; there is no feminine noun in this verse with which the ת could agree; the remark would also be then quite superfluous. ותשאר must therefore be altered into ,ותשרש which is part of a quotation.
    הבאים – בחדריהם וסוגרים דלתיהם בעדם ונכנעים להחבאות מפני זעמי הן הכרם.
    ישרש – יעשה שורש יעקב.
    יציץ ופרח – וירטב ישראל ומלאו פני תבל תנובה – שחסתי על הכרם בהרגי נחשים שבו. [על לשון כרם תפס לשון ישרש יציץ ופרח ולשון בשלחה והגה ברוחו הקשה בין קדים ולשון סעיפיה וקציריה.]⁠א
    א. המאמר בסוגריים נוסף בכתב היד בגיליון.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    הבאים – הטעם הימים הבאים, כלומר אחרי נפילת סנחריב.
    ישרש – על התנועה לעשות שרש.
    והוא אומרו הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, כלומר יתן שורש למטה ויציץ ופרח למעלה, ומלאו פני תבל תנובה והוא שרבו ויעצמו במאד מאד, וכפל הענין במלות שונות.
    [ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

    יציץ – כעין הפרח וגדול ממנה וכן נאמר ויצא פרח ויציץ ציץ (במדבר י״ז:כ״ג).
    תנובה – כמו כתנובה ותחסר הכ״ף כמו ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב) ומשפטו כגהה, ותנובה ענינו צמחי השדה כמו מתנובות שדי (איכה ד׳:ט׳).
    הבאים – תחסר מלת בימים ור״ל בימים הבאים ומעצמו יובן החסרון וכאומר אם מאז לא הערתי כל חמתי כ״ש בימי הגאולה ארחם עליהם ויתן יעקב את שרשו להיות מתפשט למרחוק וישראל יציף ויפרח ר״ל ימשלו עד למרחוק ויגדלו עד מאד.
    תנובה – כצמחי האדמה.
    הבאים ישרש יעקב – תשובת הנביא למאמר אנשי יהודה הצועקים: או יחזק במעוזי, ומבשר אותם כי כבקשתם כן יהיה שישוב ה׳ להיות מעוזם, ולא בלבד יעשה להם שלום, כי גם יתן להם גדולה וכבוד.
    ומלאו פני תבל תנובה – ומלאו פעל עומד, והוא חוזר למלת פני תבל, פני תבל יהיו מלאים מתנובת יעקב, כי אחר שהמשילו לעץ שיציץ ויפרח, אמר שיעשה פרי הרבה עד כי דרך משל תמלא הארץ ממנו. ורוזנמילר וגיזניוס הסבו הפעולה לישראל שהם ימלאו העולם תנובה.
    הבאים – מוסב על כינוי לה המוזכר בפסוק ב׳, כרם חמר ענו לה, למי? להבאים, ור״ל גפנים או נטיעות הבאים מן ישרש יעקב, ומלת מן נעלמת פעמים הרבה, כמו אלחנן דודו בית לחם (שמואל ב, כב) ר״ל מבית לחם, השמרו לכם עלות בהר (שמות יט) מעלות, וכן רבים וכ״ש במליצות השירים, שזה מתפארת השיר והמליצה ישרש, הפעיל, יעקב ישרש שרשו בארץ והשורש הזה יציץ ופרח, וההבדל בין יציץ ופרח כבר בארתי (למעלה י״ח ה׳), ועי׳ (למעלה ט׳ ז׳) כי שם ישראל מורה על המעלה והחשיבות, ולכן כינה עת יציץ ופרח בשם ישראל, כי אז יתעלו לגאון ולתפארת, לא כן בעת ישרש אז קטן יהיה יעקב ודל.
    הבאים – עתה מפרש מי הוא הכרם חמר אשר דבר ממנו עד הנה? מי נטעו? ומאין השתרגו בדיו וענפיו? משיב הם הגפנים הבאים מן ישרש יעקב דמה את ישראל אחרי הגליות וההרג אשר עברו עליהם לכרם שחרב כולו עד לכלה ולא נשאר ממנו רק השורש, והשורש הזה יציץ ופרח והתרבה כ״כ עד שמלאו פני תבל תנובה, ויהי לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה, (מן פסוק ז׳ עד פסוק י״ב הוא מאמר מוסגר).
    בימים1 הַבָּאִים והוא זמן הישועה, אז2 יַשְׁרֵשׁ – יתן שורשו3 בית4 יַעֲקֹב המשול לכרם5 להתפשט למרחוק6, יָצִיץ וּפָרַח – ויפרח7 יִשְׂרָאֵל8, ויתרבה כל כך עד אשר9 וּמָלְאוּ – יִמָּלְאוּ10 פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה – צמחי האדמה11, ויהיה לכרם גדול אשר עליו יושר השיר הזה12:
    1. רד״ק, מצודת דוד.
    2. רד״ק.
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. ר״י קרא.
    5. ר״י קרא.
    6. מצודת דוד. כי עתה בגלות הוא כמי שאין לו שורש, אבל בימים ההם ישרש מלמטה ויציץ פרח מלמעלה (רד״ק). וכאומר אם מאז לא הערתי כל חמתי כל שכן שבימי הגאולה ארחם עליהם (מצודת דוד).
    7. מצודת דוד.
    8. רוצה לומר ימשלו עד למרחוק ויגדלו עד מאד (מצודת דוד). ובמדרש, הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, אמר רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה (ילקוט שמעוני).
    9. מלבי״ם.
    10. מלבי״ם.
    11. רד״ק.
    12. מלבי״ם מבאר כי הוא השיר שמובא מפסוק ז׳ עד פסוק י״ב, ולפי ביאורו מפרש עתה הנביא מי הוא הכרם חמר אשר דבר עליו, מי נטעו ומאין השתרגו בדיו וענפיו, ואומר שהם הגפנים הבאים מן ישרש יעקב, כי דימה את ישראל אחרי הגלויות וההרג אשר עברו עליהם לכרם שחרב כולו עד לכלה ולא נשאר ממנו רק השורש, והשורש הזה יציץ ופרח והתרבה כל כך עד שמלאו פני תבל תנובה ונעשה לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה . רש״י מבאר בדרך שונה ולפיה מדבר על הבאים למצרימה בתקופת ירידת יעקב אבינו ובניו, ואמר הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה בבאים למצרים אשר השריש יעקב, הם צצו ופרחו שם עד שמילאו פני תבל תנובה.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ז) הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם⁠־כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃
    Has He smitten him as He smote those that smote him? Or is he slain according to the slaughter of those that were slain by Him?
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    הַכְּמַחְתָּא דַהֲוָה מָחֵי מָחוֹהִי אִם כִּקְטוֹל קְטִילוֹהִי יִתְקְטֵיל.
    הכמכת מכהו הכהו – רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר במקל שהכו המצריים את ישראל בו לקו, ר׳ נחמיה אומר באספטי שהכו המצריים את ישראל בו לקו.
    ויעתרפון באנה לם יצ׳רבהם כצ׳רבהֿ צ׳ארביהם ולם יקתלהם כקתל מקתוליהם.
    אבל ׳הכמכת מכהו הכהו׳ – כוונתו באמרו ׳הכהו׳ לאנשי מצרים. ובמאמרו ׳הרוגיו׳ לאנשי כנען. ומשום כך לא... לא תיאם בין השנים, ואז כמו שאמר ׳מכהו׳ יאמר ׳הרגו׳; או כדרך שאמר ׳הרוגיו׳ יאמר ׳מכיו׳ בגלל החילוק בין שתי האומות [ביחסן] לישראל. וההסבר לכך, שהאל שייר [את החילוק בגלל ההפרש] שבין שני עמים אלה; כי המצרים פזורים בתוכם [אמר עליהם] ׳לא נשאר בהם עד אחד׳ (שמות י״ד:כ״ח). והכנענים ציוה עליהם ׳לא תחיה כל נשמה׳ (דברים כ׳:ט״ז) ... הותיר לנו שארית [לישראל]. המשלת האומה... בגלותה...
    הכמכת מכהו הכהו אם כהרג הרוגיו הורג – אבו אלוליד1 היטה בניתוחו ׳מכהו׳ לצד בינוני פעול, ואמר שהוא כמו ׳הרוגיו׳ שלאחריו. ואפשר להפוך את הטיעון ולומר: מדוע לא תטה משמע ׳הרוגיו׳ לצד בינוני פועל שבראש הפסוק, היינו ׳מכהו׳? ויש שפירש כי ׳מכהו׳ מכוון למצרים ו׳הורגיו׳ לכנענים.⁠2 ואם נייחס את כל הפסוק לאומה אחת, או אז ייתכן לתאם בפירוש את החלק הראשון של הפסוק לחלק השני, או את השני לראשון.
    1. לפי ריב״ג באללמע עמ׳ 310 (רקמה עמ׳ שכה) הכוונה: ׳מוכהו׳. לפי השער שבו הביא ריב״ג את הדוגמה אין הכוונה לניתוח תצורתי אלא ל״מה שנאמר במלה והחפץ בה זולתה״.
    2. חלק מהזיהוי הראשון מצוי אצל רד״ק על אתר, והזיהוי השני – אצל ראב״ע. בהערותיו לתרגום רס״ג שיער דרנבורג כי אבן בלעם התכוון לפירוש רס״ג, אבל קשה למצוא אחיזה לייחוס זה.
    הכמכת מכהו הכהו – הַרְאיתם בגבורתי שכמכת המכֵה את יעקב הכתיו, הם טבעום במים ואני טבעתים במים. יש תמיהות שהם מתקיימות כגון זו, וכגון: הנגלה נגלתי אל בית אביך (שמואל א ב׳:כ״ז), הרואה אתה מה המה עושים (יחזקאל ח׳:ו׳).
    אם כהרג – ישראל שהיו הרוגיו של פרעה, הורג פרעה ועמו.
    Like the smiting of him who smote him did He smite him Have you seen My might, that like the smiting of the one who smote Jacob, I smote him. They drowned them in the water, and I drowned them in the water. There are some other rhetorical questions that warrant an affirmative answer, e.g., "Did I appear to the house of your father?⁠" (I Sam. 2:27). Also, "Do you see what they are doing?⁠" (Yechezkel 8:6).
    like the slaying of Israel, who were the slain ones of Pharaoh, were Pharaoh and his people slain?
    הכמכת מכהו הכהו – על מה אינכם חוזרים, שמא ראיתם מעולם שהכיתי אתכם כמכה שהכיתי את האומות שהיו מכים אתכם שהכיתים עד כלה, ואתם בית יעקב הרבה פעמים הכיתי אתכם ולא כליתם.
    אם כהרג הרוגיו הורג – אם שמא הורג ישראל כהרג אומה שהיו הרוגים בשביל ישראל שהיו משעבדים בהם. מי היא האומה שהיתה הרוגה בשביל ישראל – הוא אומה של מצרים.
    הכמכת וגו׳ – זאת הפרשה על גלות שמרון והעד האשרים.
    מכהו – הוא אשור.
    הרוגיו – הם הכנענים הנהרגים בקחת ישראל את ארצם, והטעם כי השם לא הכה את ישראל כמכות אלה הנזכרים.
    Hath he smitten him, etc. This prophecy refers to the fall of Samaria, to which alone the expression אשרים groves can be applied.⁠1
    Those that smote him. The Assyrians.
    Of them that are slain by him. Of the Canaanites that were slain when the Israelites conquered their country. God did not smite the Israelites in the same way as he smote the Canaanites.
    1. It is not clear at all how the mention of the groves can prove that this prophecy refers to Samaria, since this capital was not the only place that contained groves, and whose inhabitants were idolaters.
    ותראו אם מעולם היה לי חמה עליו להכרית הכל כמו על שאר אומות.
    אם – הכיתיו כמכה שהכה אותו מכהו,
    אם כהרג – שנהרג מאויביו הורג ממני.
    הכמכת מכהו הכהו – כי עתה בזמן הזה תוכלו להכיר ולדעת כי אין חמה לאל על ישראל, כמו שאמר: חמה אין לי (ישעיהו כ״ז:ד׳), כי תראו כי כמכת מכהו הכהו, ומכהו – הוא מכה ישראל, כמו פרעה וסנחריב וזולתם, ועתה אם בכל אשר חטאו ישראל, הכהו האל כמו שהכה מכה ישראל, שהכה בעשר מכות וסוס ורוכבו רמה בים?
    אם כהרג הרוגיו הורג – כפל הדבר. אמר: אם הורג ישראל כמו שנהרגו הרוגיו, והם אויבי ישראל. והכנוי כנגד ישראל, כי הם הרוגי האל, שהרגם בשביל ישראל. או יהיה הכנוי לישראל, ואמר: הרוגיו – כי בעבור ישראל הם הרוגים והרי הם כאלו הרגם.
    הכמכת מכהו – גם זה דברי הנביא, ואמר מכהו – שטעמו מכה שלו, על הפועל מלאך המות עושה מלאכתו, וכבר הודעתיך כי שמות הבינוני והפעול הם כולם שמות נגזרים ותארים. והעולה מזה הוא שהשם לא הכה את ישראל כמו שהכה שאר האומות.
    באומרו הכמכת מכהו הכהו אם כהרג הרוגיו הורג, רוצה לומר האם היתה המכה שהוכה בה העם הזה, נערכת אל יד המכה שהוא יכולת הקב״ה הבלתי בעל תכלית, באמת לא היתה כן מכתו כיון שניצולו ממנה, כי בהיות המכה בלתי בעל תכלית, הנה אם היתה ההכאה לפי ערכו תכלם, וזהו אומרו הכמכת מכהו שהוא הקדוש ברוך הוא הכהו את העם הזה, ועוד עשה טענה אחרת אם כהרג הרוגיו הורג רוצה לומר אם הורג ישראל בעונשו כמו שנהרגו שאר הרוגי הקדוש ברוך הוא, ורמז בזה לשאר האומות שבחרות אפו יתברך עליהם, נמחה שמם מיני ארץ כסנחריב ועמו ובבל ועמה, שנהפכו כמהפכת סדום ועמורה ושאר האומות הרוגי השם, שלא נשא להם שם ושארית, אין ספק שישראל לא היה כן כי לא באו לידי כליה.
    [הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ]. והעֵד על מה שאמרתי ׳פן אפקוד׳ (פסוק ג)⁠1, ׳אֶפְשְׂעָה בָהּ׳ (פסוק ד)⁠2, כי לא היכה את ישראל במכה שהכה את ׳מכהו׳, מצרים וסנחריב ואדום3 לגמרי, ׳כי אעשה כלה׳ (ירמיה ל יא)4: [אִם] כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו [הֹרָג]. פתאום5:
    1. [לפנינו שם ׳פן יפקוד׳, וראה מה שציינו שם]. כלומר, הנביא מביא ראייה והוכחה שה׳ מייסר את ישראל לטובתם, פן יפקוד עליהם בבת אחת ויכלה אותם, כדי שלא יכלו בעונש אם לא ייסר אותם עד שתתמלא הסאה.
    2. וכן מביא ראייה למה שאמר שה׳ אינו משרה את שכינתו ביניהם לפי ש׳אם אֶפְשְׂעָה בָהּ בכרם שהיא ישראל, אעלה בקרבך וכיליתיך, ואז אֲצִיתֶנָּה יָּחַד האשכולות עם העץ, תופסי התורה והעם׳, ולטובתם נמנע מכך.
    3. נראה שכתוב ׳וסדום׳, ואינו מובן, כי סדום לא היכו את ישראל, ולכן נראה שצ״ל ׳ואדום׳, כי אף שטרם נענשו, הם בכלל ׳ואעשה כלה בכל הגויים אשר הבאתי אתכם שמה׳. [ולפני כן היה כתוב במקום ׳ואדום׳ – ׳פתאום׳, כלומר שהיו מכותיהם בפתאומיות ולא יכלו לשוב בתשובה, ונמחק].
    4. כתוב שם: ׳כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפצותיך שם אך אותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך׳. [ומצינו במצרים (שמות יד כח) שבקריעת ים סוף ׳לא נשאר בהם עד אחד׳, ובמלכים ב׳ (יט לה) כתוב בחיל סנחריב ׳והנה כולם פגרים מתים׳, הרי שבמצרים וסנחריב מתו כולם, ובאדום ראה מש״כ רבינו בבמדבר (כד כ) ׳אף על פי שמלכות כל האומות תכלה לעתיד כאמרו (דניאל ז יב) וּשְׁאָר אומיא ולישניא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן, מכל מקום לא תכלינה האומות לגמרי חוץ מאלה שתי האומות, והם עמלק שהתחיל להלחם בישראל וכתים שהשלימו חרבנם של ישראל [היינו מלכות רומי, שהוא אדום], כאמרו (פסוק כד) וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד׳]. ומש״כ ׳ויסרתיך למשפט׳, הוא כפי שמפרש כאן, שה׳ לא יעניש את ישראל, אלא ייסר אותם במשפט כדי להשיבם בתשובה ולכפר עוונם. ובתהלים (קיט קנה-קנו) כתב רבינו: ׳רחוק מרשעים ישועה - וגם כי ישועת המשיח דבר רחוק מרשעים, כאמרו (מלאכי ג ב) ׳כי הוא כאש מצרף כסף׳, וזה כי חקיך לא דרשו - בימי קיבוץ גליות, מכל מקום רחמיך רבים ה׳ - ׳וביד אדם אל אפולה׳, במשפטיך חייני - כאמרך ׳ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט׳⁠ ⁠׳. וראה אבן עזרא שגם פירש ׳מכהו׳ – סנחריב שהיכה את ישראל. [ויש להעיר על המבואר כאן שאין ה׳ מעניש את ישראל אלא כדי להשיבם בתשובה, ממש״כ בתהלים (ו ב) ליישב כפילות הלשון ׳תוכיחני׳ - להשיבני בתשובה, ו׳תיסרני׳ - לעונש. ובאמת מצינו לרבינו להיפך, שמפרש לשון ׳תייסרני׳ כמו ׳תוכיחני׳, בדברים (ח ה): ׳מייסרך - נותן לך במצוותיו מוסר נאות אל השלמות המכוון מאתו׳, וכן הוא שם (ד לו). ובחבקוק (א יב) כתב: ׳הלא מקדם אתה קדושי, שהתכלית המכוון מאתך הוא להביא ישראל אל הקדושה והנצחיות, אם כן לא נמות - לא תחפוץ במותינו, אבל למשפט - לעונש איזה עוון - שַׂמְתּוֹ, למפגע לנו ולהוכיח, לייסר כאשר ייסר איש את בנו׳].
    5. כלומר, אף הריגת ישראל בגלות לא היתה כהריגת האומות שנהרגו בפתאומיות בלי התראה, כי הריגת האומות באה להעניש אותם, ואילו של ישראל באה להשיב אותם בתשובה, ולכן אינה באה עליהם בלי התראה קודמת.
    הכמכת – ר״ל אף מאז שהכה בו וכי הכה בו באכזריות כמו שהכה המצרים שהכו את ישראל.
    אם כהרג הרוגיו – וכי הורג הוא כמו שהרג את המצרים שהרגו בו והוא כפל ענין במ״ש.
    הכמכת מכהו הכהו – וכי הכה ה׳ את יעקב באף וחמה כדרך שהכה את מכהו שהוא בבל? אם כהרג הרוגי ה׳ (שהם אויבי ה׳, והם הרשעים, והם בני בבל שאמר עליהם מתים בל יחיו {ישעיהו כ״ו:י״ד}) נהרג יעקב? לא כן, כי בבל נכרתה לצמיתות, ויעקב הושפל, ועוד ישוב ויפרח, וכמו שאמר יחיו מתיך {ישעיהו כ״ו:י״ט}.
    מכהו – הוא המכה את יעקב.
    הכהו – האל ליעקב.
    הרוגיו – הרוגי ה׳. והנה אפשר היה לקרוא אם כהרג ״הורגיו״, ותהיה הכוונה הורגיו של ישראל, כמו שאמר תחלה הכמכת מכהו, וכבר היו אנשים שבחרו בקריאה הזאת, ולא שמו על לב כי משוררי הקדש לא זה הוא המבוקש אצלם, שיהיו מאמריהם מתאימים חלק כנגד חלק ממש, אבל בהפך הם בוחרים שיהיו שני החלקים דומים מצד ובלתי דומים מצד אחר. ותלמידי מוהר״ר אהוד לוֹלִי מוסיף כי בחלק הראשון הפועל הוא אקטיף {פעיל} (הכהו) וגם הבינוני שאצלו (מכהו) הוא אקטיף, ובחלק השני הפועל (הרג) הוא פאססיף {סביל}, לפיכך נכון יותר שיהיה גם הבינוני שאצלו פאססיף (הרוגיו), ולא אקטיף (הורגיו).
    מכהו – הכינוי מוסב על יעקב וישראל שבפסוק הקודם, מכהו של ישראל, וכינוי הרוגיו מוסב על מכהו, הרוגיו של מכהו, שהם העמים.
    הכמכת – ראה נא אם הכה ה׳ את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל הכהרג ר״ל או האם כמו שהרג השם את הרוגיו (של מכהו) האם כן הורג ישראל? הלא את העכו״ם שהכו והרגו בישראל השמיד ה׳ עד לכלה אבל לא כן עשה לישראל, ועתה מתחיל לבאר ההבדל שבין ישראל לעכו״ם, כי בישראל, הנה.
    ותוכלו לדעת שאין לה׳ חמה על עמו ישראל כי1 הַאִם2 כְּמַכַּת – כמו המכה האכזרית שהכה בה את3 מַכֵּהוּ של עמו ישראל4 הִכָּהוּ – הכה הקב״ה את ישראל בעת שחטאו?!⁠5 הַאִם כְּהֶרֶג – כמו שהרג את המצרים6 ואויבי ישראל7 הֲרֻגָיו – שהרגו בישראל8 הֹרָג – הָרַג הקב״ה בעמו?!9 הלא את העכו״ם שהיכו והרגו בישראל השמיד ה׳ עד לכלה, אבל לא כן עשה לישראל10:
    1. רד״ק.
    2. רד״ק. ורש״י ביאר הראיתם בגבורתי שכמכת הַמַּכֶּה את יעקב הכיתיו?!.
    3. מצודת דוד.
    4. רש״י, רד״ק. כמו שהכה את המצרים שהכו את ישראל (מצודת דוד). שהם הטביעו את ישראל במים וה׳ הטביעם בים.
    5. רד״ק, מצודת דוד.
    6. רש״י, מצודת דוד.
    7. רד״ק.
    8. מצודת דוד. כינה את אויבי ישראל הרוגיו של ה׳ כי הם הרוגי האל שהרגם בשביל ישראל, או יהיה הכנוי לישראל כלומר הרוגיו של ישראל כאילו ישראל הרגם (רד״ק).
    9. וכפל העניין במילים שונות (רד״ק, מצודת דוד). ורמז בזה לשאר האומות שבחרות אפו יתברך עליהם נמחה שמם מיני ארץ כסנחריב ועמו ובבל ועמה שנהפכו כמהפכת סדום ועמורה, ושאר האומות הרוגי ה׳ שלא נשא להם שם ושארית, ואין ספק שלישראל לא היה כן כי לא באו לידי כליה (אברבנאל). אבן עזרא מבאר שזאת הפרשה נאמרה על גלות שומרון, ״מכהו״ הוא אשור ו״הרוגיו״ הם הכנענים הנהרגים בקחת ישראל את ארצם. ובמדרש, רבי יהודה אומר במקל שהכו המצריים את ישראל בו לקו (ילקוט שמעוני).
    10. מלבי״ם.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ח) בְּסַאסְּאָ֖הא בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃
    In full measure, when you send her away, you contend with her. He has removed her with His rough blast on the day of the east wind.
    א. בְּסַאסְּאָ֖ה א=בְּסַאסֳּאָ֖ה (חטף)
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּסָאתָא דַהֲוֵיתָא כְאֵיל בָּהּ יְכִילוּן לָךְ דַהֲוֵיתָא שָׁלַח וּמֵעִיק לְהוֹן הֲגֵי עֲלֵיהוֹן בְמִלָא מַתְקֵיף עֲלֵיהוֹן בְּיוֹם לְוָט.
    בסאסאה בשלחה תריבנה – לקה ואחר כך שלח שנאמר ויהי בשלח פרעה.
    בסאסאה בשלחה תריבנה – היה ר׳ מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו וכו׳ (כתוב ברמז תט״ו).
    הגה ברוחו הקשה ביום קדים – בעזה שברוחות וכו׳ (כתוב בירמיה ברמז ש׳).
    ואנמא בכיאלהֿ תכ׳אצמהא פי מידאנהא נחאהא בריאחה אלצעבהֿ פי יום ג׳נוב.
    וגזרתי ׳בסאסאה׳ מלשון מדה, ואע״פ שיש בה שתי אותיות, בניגוד לצורה הנודעת של המלה סאה, לפי שמצאתי לה לשונות דומים, שיש בהם שתי אותיות נרדפות בראש השם. כאמרו בת-עין, כבבת עינו (זכריה ב׳:י״ב). ואמרו ׳כר׳ יסדיר⁠(?) ׳ככר׳... וכך ׳סאה׳ – ׳ססאה׳.
    פירשתי ׳בשלחה׳ - מישור, כמו ׳שלחיך פרדס רמונים׳ (שיר השירים ד׳:י״ג).
    גזרתי ׳הגה׳ ממה שנאמר בעמשא ׳כאשר הוגה מן המסלה׳ (שמואל ב כ׳:י״ג) ועשיתי אותו סילוק: ורבים כיוצא בו...
    ׳הגה ברוחו הקשה ביום קדים׳ ואמר... אע״פ שהשלטתי עליהם אומה הענשתים [ומדדתי] להם במידה שמדדו, כמו שאמר ׳בסאסאה בשלחה תריבנה׳ עד שרבה עמהם אומה זו בארצם, שהיא להם כשדה לאילן, כמו שאמר ׳בשלחה תריבנה׳. אח״כ פזרתים כדרך שהרוח מפזרת דבר שהיא נושאת, כמו שאמר ׳כרוח קדים אפיצם לפני אויב׳ (ירמיה י״ח:י״ז). אלא שהדבר המפוזר גם אם יתפזרו חלקיו, לא ייעלם דבר מהם. יתירה מזו, הם נשארים כפי שהם, וכמו שאמר הכתוב ׳כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה׳⁠ ⁠׳ (זכריה ב׳:י׳). וזה חזק יותר, לגבי היוותרותם. כי ארבע הרוחות אם הם [החלקים] יתקבצו יהדפם חלק מן החלקים, ויהיו כוחותיהם חזקים. ואותו... בהכרח יהיה יציב... במקומו, לא יחדל.
    בסאסאה בשלחה תריבנה – יש שתרגם אותה1 ״מדה כנגד מדה״, כלומר ימדדו להם כפי שהם מדדו, ויישפטו כפי שהם שפטו. והמלה כאילו ״סאה בסאה״. והביטוי הזה הוא מן הבעייתיים והקשים, שאין אפשרות <לפתרם>.
    הגה ברוחו הקשה ביום קדים – פועל בזמן עבר, ומשורש זה נאמר ״הגו סיגים בכסף״ (משלי כ״ה:ד׳), ומובנו להסיר.⁠2 ואבו זכריא3 טעה בו והכניסו למשמע של ״והגיתי בכל פעלך״ (תהלים ע״ז:י״ג), אבל הוא אינו ממשמע זה כלל.
    1. עיין סוטה ח ע״ב, וכך פירש ריב״ג באצול ערך ׳סאה׳. השווה גם לרס״ג על אתר, מנחם ואלפסי ערך ׳סא׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
    2. השווה רס״ג על אתר, אלפסי ערך ׳הג׳, ריב״ג באצול ערך ׳הגה׳, ראב״ע ורד״ק על אתר. אף חיוג׳ בערך ׳יגה׳ מביא פירוש זה בשם ״יש אומרים״.
    3. כך חיוג׳ בערך ׳הגה׳.
    בסאסאה – באותה מדה.
    בשלחה תריבנה – כששילחה מצרים את ישראל, תריבנה סאת המדה בסאה שלה.
    הגה ברוחו הקשה – הגה – דיבר בדברו הקשה.
    ביום קדים – ביום ויולך י״יא את הים ברוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א).
    א. כן בכ״י לייפציג 1, נירנברג 5. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 חסר: ״י״י״.
    In that measure (בְּסַאסְּאָה) in that measure.
    when they sent them out, it strove with it When Egypt sent Israel out, it strove with it, the seah of the measure with its seah.
    He spoke with His harsh wind (הָגָה) He spoke with His harsh speech.
    on the day of the east wind On the day (concerning which Scripture states): "And the Lord led the sea with a strong east wind" (Shemot 14:21).
    בסאסאה בשלחה תריבנה – סאה בסאה ריבני הקב״ה.
    בשלחה – בשלח פרעה את העם (שמות י״ג:י״ז).
    הגה ברוחו הקשה – שיברה בים.
    ברוחו הקשה – ביום שהוליך את הים ברוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א).
    בסאסאה – רובי המפרשים אמרו שהוא מגזרת סאה, והטעם מדה, והיא מלה כפולה כמו ירקרק (ויקרא י״ג:מ״ט) מטלטלך (ישעיהו כ״ב:י״ז).
    ה״א תריבנה על שמרון והנה אחר כן כי עיר בצורה.
    בשלחה – יש אומר כי היא השחיתה עצמה בכלי מלחמתה, כמו ובעד השלח יפלו (יואל ב׳:ח׳) והנכון שהוא מגזרת שלחיך (שיר השירים ד׳:י״ג) והעד ביום קדים, והנה הוא כן, במדה שמדדה לנפשה, כי מריבה עשתה אפילו עם אנשי כפריה, והם שלחה, על כן הגה השם אותה, כמו אשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ׳:י״ג), והנה הה״א תחת יו״ד השורש כמו ידה הדה (ישעיהו י״א:ח׳).
    ביום קדים – רוח מזרחית.
    בסאסאה. In measure. According to most commentators בסאסאה is a reduplication of סאה measure, like 12ירקרק green (Lev. 13:49); מטלטלך Will carry thee away (22:17).
    Thou wilt debate with it, with Samaria; comp. the defenced city (ver. 10)⁠3.
    בשלחה According to some: with its sword.⁠4 The meaning of the sentence accordingly is: Samaria destroyed itself with its own instruments of war. Comp. השלח the sword (Joel 2:8). More correctly, however, it may be compared with שלחיך thy plants (Song 4:13), especially because of the words: on the day of the east wind.⁠5 Samaria was punished with her own measure, she had quarrelled even with the people of her own villages,—which may be considered as her plants (שלחה)—therefore. הגה the Lord removed6 her; comp. 7הוגה he was removed (2 Sam. 20:13); ה replaces the radical י; as in ידה═הדה he stretched forth (11:8).
    קדים East wind.
    1. Root: טול :ירק.
    2. Root: טול :ירק.
    3. The pronoun it is here used, although the noun to which it refers is not mentioned before; what the prophet meant by this pronoun must have been clear to the listener. The whole passage from ver. 7, refers, according to Ibn Ezra, to Samaria; because of the defenced city of ver. 10; but that city is not proved by Ibn Ezra to be Samaria; Kimchi leaves it doubtful, whether it is Samaria or Jerusalem.
    4. A. V., When it shooteth forth.
    5. The figure the day of the east wind, leads the reader to suppose that there is also a reference to plants, which are damaged by the east wind.
    6. A. V., Stayeth.—Being in continual conflict with her neighbors, Samaria was taken away from amongst them.
    7. Hophal of יגה.
    שאף כשייסרתיו על ידי האומות לא להשמיד, אלא כך צויתי לגוי המיסרו:
    בסאסאה – במדה תריב את הארץ. והיאך, בשילוח ענפיה ודליותיה כלומר בעשרה ובכבודה להשפיל ולהכניע בעמל לבה לשוב אלי. וכן אומר בסנחריב הוי אשור שבט אפי וגו׳ בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל ולבוז בז ולשומו מרמס. והוא לא כן יחשב כי להשמיד בלבבו ולהכרית גוים לא מעט.
    והגה – והיפך ועקר גוף הנטיעה בכעסו ברוחו הקשה – כמו ברוח קדים עזה. אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ומפרש מליצת בסאסאה בשלחה תריבנה – שצוה לשבט אפו ולמטה זעמו שכך צוהו.
    בסאסאה – ענינו סאה, והוא כפול הפ״א והעי״ן. והוא שם לבד, אין בו כינוי לנקבה כי הה״א רפה. אמר: לא עשה האל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו, ששפך חמתו עליהם ואבדם מן העולם, לא עשה כן לישראל, אלא כשהיו חוטאים לפניו במדה נפרע מהם, לא יותר מן המדה שהוא שפיכת חמה, אלא במדה קו לקו הוא נפרע מהם.
    והמדה שהוא שולח להם תריבנה – כלומר: תריב כנסת ישראל בשלחה – והוא כלל לשדות התבואה ולעצי הפרי, כלומר ששולח להם השדפון והירקון ארבה וחסיל וכיוצא בהם.
    הגה ברוחו הקשה – הסיר הפרי ברוחו הקשה שמשיב בהם.
    ביום קדים – יום שנושבת רוח קדים עזה, רוחו הוא ששולח בהם להנקם מהם, לאכול תבואתם ופירותיהם, לא שישפך חמתו עליהם בלא מדה עד שיכלם, זה לא יעשה האל עם ישראל, וזהו שקדם: חמה אין לי (ישעיהו כ״ז:ד׳), אלא הכמכת מכהו (ישעיהו כ״ז:ז׳).
    ושלחה – הוא שם על הגנות ושדות התבואה, כמו: ברכת השלח לגן המלך (נחמיה ג׳:ט״ו), שלחיך פרדס רמונים (שיר השירים ד׳:י״ג).
    ואדוני אבי ז״ל פירש הפסוק כן: במדה שמדדת רצית לריב אותה ולשפטה, ובשלחה – ובחרבה רצית להורגה, לדון אותה באש כמדת סדום, כי מעשיהם היו כמעשיהם, לולי שחמל האל, והגה האש הסירה ברוח קדים עזה1 לאחר שנזרקה על העיר, כמו שמפורש ביחזקאל.
    הגה – ענין הסרה, כמו: הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳), הגו רשע לפני מלך (משלי כ״ה:ה׳).
    1. השוו ללשון הפסוק בשמות י״ד:כ״א.
    בסאסאה – הטעם: אבל בסאסאה וגו׳, כטעם ויסרתיך למשפט וגו׳ (ירמיהו ל׳:י״א), כלומר ביסורין ותוכחת, וטעם זה הלשון כמו מליצת חז״ל: במדה שאדם מודד בה מודדין לו (בבלי סוטה ח׳:).
    וטעם בשלחה – בהיותה משלחת עצמה להפקר ולעונות, כטעם נער משלח (משלי כ״ט:ט״ו).
    תריבנה – לנוכח השם, ואין לתמוה על שנוי הרמזות פעם לנוכח פעם לנסתר פעם ליחיד ופעם לרבים, כי הכל נכון מאד וצח במליצה גם לפי העברי ולפי ההגיון וכל שכן לדורשים.
    וטעם תריבנה – תעשה אתה השם מריבה עם זאת העדה, כטעם תריבהו על מי מריבה (דברים ל״ג:ח׳), והעולה מזה כטעם כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם (ישעיהו נ״ט:ב׳), אבל זה אף על פי כן לא עשה בם רק גערות, ולכן אמר תריבנה.
    ואמר נגד השם: הגה ברוחו הקשה – כי זאת הרוח קשה מאד כטעם רוח קדים חרישית (יונה ד׳:ח׳), ותאר הרע ברוח קדים קשה.
    ופירוש הגה – מסוג יציאה, וכן כל שרש זה אין בו רק ענין אחד כמו שהודעתיך, שכן דעתי בכל התורה והמקרא, ואין ביניהם רק קרוב אל דיוק א״ח בשמות הנרדפים, ואין זה מקום באורו.
    אבל בסאסאה בשלחה תריבנה, כלומר כאשר נלחם הקב״ה באומה זו, ונתמלאה סאתם ברשעתם בשלחה כלומר בשלח אותה מן הארץ והליכתה בגלות רב ודן אותה לא בעונש וכליה, ואומרו הגה ברוחו הקשה ביום קדים הוא דבק עם למעלה, והגה הוא מלשון דבור, כמו (תהלים קמג, ה) והגיתי בכל פעליך, ושיעורו בשלחה תריבנה כלומר בעבור שנתמלאת סאתה שילוח וגלות תהיה מכתה, והוא על דרך מה שאמר הנביא מלאכי (ב, טז) כי שנא שלח אמר ה׳ צבאות.
    וזכר עוד שגם אותו גלות ושילוח לא היה לתכלית הנקמה, אלא לתועלת ישראל למרק עוונותיו.
    בְּסַאסְּאָה. סאה סאה, מעט מעט1, ובענין ש[בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה] - בשלח את המכה בסאה, תריב את המכה שלא תרבה להשחית2, מקדים רפואה למכה3, ולאומות הָגָה - הסיר4 לגמרי והכרית [בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה] בְּיוֹם קָדִים5:
    1. בסוטה (ח:) למדו מכאן: ׳מנין שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה׳, ובירושלמי מוסיף ׳מאי טעמא, בסאסאה - בסאה סאה׳. וכן פירשו המפרשים כאן. ורבינו מפרש ׳סאה סאה׳, לא ׳סאה בסאה׳, והכוונה סאה אחרי סאה, שאינו מביא את העונש כולו ביחד. וכ״כ הרד״ק: ׳בסאסאה - ענינו סאה וכו׳, אמר, לא עשה האל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו ששפך חמתו לשם ואבדם מן העולם, לא עשה כן לישראל, אלא כשהיו חוטאים לפניו, במידה נפרע מהם, לא יותר מן המידה שהיא שפיכת חמה, אלא במידה קו לקו הוא נפרע מהם׳. ולפי זה מדובר בישראל, ואילו בגויים אין עונשם ׳בסאסאה׳. אך במקומות רבים הביא רבינו את לשון רש״י (בראשית טו טז) ע״פ סוטה (ט.) ׳שאין הקב״ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה׳, ובסוטה למדו כן מפסוק זה, הרי שנדרש על הגויים.
    2. ׳בשלחה׳, באותו זמן שה׳ שולח את אותה הסאה הנזכרת, הוא כבר רב עמה שלא תזיק יותר מדי.
    3. במגילה (יג:): ׳אמר ריש לקיש, אין הקב״ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה׳. וכל זה מהטעם הנזכר, שאין המכה תכלית לעצמה, אלא להשיב אותם בתשובה.
    4. כ״כ רד״ק.
    5. שבבוא יום העונש, לא נתן שום רפואה למכתם, אלא כילה והסיר אותם לגמרי.
    בסאסאה – פירש רש״י באותה מדה נראה מפירושו שהה״א במפיק לכינוי הנקבה אכן בספרים שלפני הה״א רפה וכן פירש רד״ק בפירוש המקרא ובשרשים.
    בסאסאה – מלשון סאה והיא מלה כפולה כמו ירקרק אדמדם.
    בשלחה – הוא שם כולל לשדות ולגנות וכן שלחיך פרדס רימונים (שיר השירים ד׳:י״ג).
    תריבנה – מלשון מריבה.
    הגה – ענין הסרה כמו הגו רשע לפני מלך (משלי כ״ה:ה׳).
    בסאסאה – ר״ל במדה שחטאו במדה ההיא נפרע מהם ולא העיר כל חמתו.
    בשלחה תריבנה – כשהיה מריב עמה להפרע ממנה היה שופך חמתו על השדות והגנות לשלוח בהם שידפון וארבה ולא פגע בנפשות תחלה.
    הגה – הסיר הפרי ברוחו הקשה ביום שמנשבת בו רוח קדים העזה שברוחות.
    בסאסאה בשלחה תריבנה – כי אמנם עם בבל (הנזכרת למטה בתאר עיר בצורה) רבת אתה ה׳ והיית לה לאויב בסאסאה, במדה גדולה וכפולה.
    סאסאה – כפול מן סאה, ומורה כפל ורבוי, כמו יפיפית {תהלים מ״ה:ג׳}.
    בשלחה – בשלח אותה מעל פניך, כלומר כששלחת מעל פניך את בבל, לא שלחתה כדרך ששלחת מעל פניך את ישראל, כי ישראל עוד יקומו וישובו לארצם, ובבל לא תוסיף לקום.
    תריבנה – נעשית לה כאויב, כמו ריבה ה׳ את יריבי לחם את לוחמי (תהלים ל״ה:א׳).
    הגה – הופך פניו מהאל ואומר: ה׳ הגה את בבל ברוחו הקשה, כלומר בחמה שפוכה לאין מרפא.
    הגה – לשון כאשר הגה מן המסלה (שמואל ב כ׳:י״ג), הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳), הגו רשע לפני מלך (שם שם ה׳), ענין הסרה ובעור. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו תריבנה על ישראל ופירשו בסאסאה במדת צדק.
    וגיזניוס פירש סאסאה – סאה כנגד סאה, מדה כנגד מדה, ובלקסיקון שלו ובאוצרו פירש ״במדה״ כלומר בנחת, ולא ראו כי הגה ברוחו הקשה איננו לשון נחת אלא לשון עברה וזעם בלא ספק, ולא יתכן שיאמר כן על ישראל אחר שכבר אמר הכמכת מכהו הכהו שענינו אף לדעתם כי ה׳ לא הכה את ישראל באכזריות חמה כאשר הכה את מכהו.
    בסאסאה – ענין סאה ומדה, והוכפלה הפ׳ והעי״ן כמו שעשועים, והב׳ היא ב׳ הזמן, בעת סאסאה תריבנה, כמו בנסוע הארון ויאמר משה.
    ובשלחה – ר״ל החרב שלה כמו ויעש שלח ומגנים, והגה ענין דבור, ובא על הדבור ההגיוני הממוצע בין הדבור והמחשבה, עיין בהקדמת המפ׳ לספר מלת ההגיון להרמב״ם, כי הכונה שנודע הדבור הזה מתוך מחשבתו, שהיא, לכן בזאת יכופר עון יעקב ולולא יראתי לחדש שרשים חדשים, הייתי מפ׳ בסאסאה שרשו סס, כמו כצמר יאכלם סס, שהוא העש המכלה, והא׳ נוספת, ור״ל ססה, והה׳ כמו ה׳ והדגה אשר ביאור מתה שמורה על סימן המין. ובשלחה היא שדה של תבואה כמו שלחיך פרדס רמונים, שבאורו גם שדה בית השלחין שלך דומה כפרדס רמונים, ושם זה מצוי בלשון התלמוד. והגה הוא מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ״ה).
    והקשה – ר״ל קש ותבן, והה״א מורה ג״כ על סימן המין כמו דגה מן דג ויהיה לפי זה מליצתו נכבדת מאד שבא להביא ראיה שהמכה שהכה ה׳ את ישראל לא היתה באכזריות כמכת או״ה שכלה חמתו בם עד לכלה, וע״ז נשא משלו נגד מה שדמה את ישראל לכרם, שהגם שקצצו את הגפנים עוד נשאר השורש, ויעל כיונק לפניו יוציא ציץ בדים אשכולות ענבים ויין חמר מלא מסך, דמה את העמים לשדה בית השלחים של תבואה, ששדה תבואה בעת יאכלנה עש וסס ורקב, גם הדגן גם הקש ימססו ולא תשוב לפרוח משרשו, ועז״א הכמכת מכהו הכהו? הלא מכהו שהם האומות בעת סאסאה בשלחה תריבנה בעת רב העש והסס והחריב שדה בית השלחין שלה, הנה והוציא גם הקש ביום קדים ורוח נשא גם השורש ולא נשאר ממנו דבר.
    בסאסאה בשלחה תריבנה – בעת שסאת ומדת עונותיהם רבתה בחרבה ורצתה לעשות דין בישראל, אז הגה ה׳ ודבר ברוחו הקשה ביום קדים לאמר
    ולא עשה האל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו ששפך חמתו עליהם ואיבדם מן העולם, אלא כשהיו ישראל חוטאים לפניו1 בְּסַאסְּאָה – סאה בסאה2 היה נפרע מהם ולא העיר כל חמתו3, בְּשַׁלְחָהּ – בשדותיה וגינותיה של כנסת ישראל4 תְּרִיבֶנָּה – היה מריב עימה ושולח בהם שידפון5, הָגָה – הסיר6 ה׳ את הפרי7 בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם שמנשבת בו רוח8 קָדִים – מזרחית9, אולם לא שפך חמתו עליהם בלא מידה עד שיכלם, זאת לא יעשה האל עם ישראל10:
    1. רד״ק.
    2. ר״י קרא. דהיינו מידה במידה, כלומר באותה מידה שחטאו כך נפרע מהם (רש״י, רד״ק, מצודת דוד).
    3. רד״ק, מצודת דוד.
    4. רד״ק, מצודת דוד.
    5. ולא פגע בנפשות תחילה (מצודת דוד). ובמדרש, תניא רבי מאיר אומר, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה (סנהדרין ק., ילקוט שמעוני).
    6. מצודת ציון. ורש״י ביאר שהוא עניין דיבור.
    7. רד״ק, מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. אבן עזרא. היא העזה שברוחות (מצודת דוד).
    10. רד״ק. רש״י ביאר ״בסאסאה״ באותה מידה ״בשלחה״ כששילחה מצרים את ישראל, ״תריבנה״ המידה בסאה שלה, ״הגה״ דיבר בדיבורו הקשה ״ביום קדים״ ביום שנאמר (שמות יד, כא) ״וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה״. אבי רד״ק פירש הפסוק בדרך אחרת, במידה שמדדה רצית לריב איתה ולשופטה, בְּשִׁלְחָה וחרבה רצית להורגה לדון אותם (את ישראל) באש כמידת סדום כי מעשיהם היו כמעשיהם, לולי שחמל האל והסיר את האש ברוח קדים עזה לאחר שנזרקה על העיר כמו שמפורש ביחזקאל (י, ב-ז). ומלבי״ם ביאר בעת שסאת ומידת עוונותיהם רבתה ורצתה לעשות דין בישראל, אז הגה ה׳ ודיבר ברוחו הקשה ביום קדים לאמר לכפר עוונם מבלי להשמידם.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (ט) לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֺֽן⁠־יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כׇּל⁠־פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ׀ כׇּל⁠־אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי⁠־גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹא⁠־יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃
    Therefore, by this the iniquity of Jacob shall be expiated, and this is all the fruit of taking away his sin: When he makes all the stones of the altar as chalkstones that are beaten in pieces, so that the Asherim and the sun images shall rise no more.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    בְּכֵן בְּדָא יִשְׁתְּבֵיקוּן חוֹבַי בֵּית יַעֲקֹב וְדֵין כָּל עוֹבָדֵי אַסְטִיוּת חוֹבוֹהִי בְּשַׁוְיוּתֵהּ כָּל אַבְנֵי אֱגוֹרָא כְּאַבְנָא גִיר מְנַפְצָן לָא יִתְקַיְמוּן אֲשֵׁרַיָא וְחַנִסְנְסַיָא.
    בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות – תאנא בימוס שנפגם מותר, מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. היכי דמי בימוס היכי דמי מזבח, אמר רבה בר בר חנה בימוס אבן אחד מזבח אבנים הרבה. אמר חזקיה מאי קראה בשומו כל אבני מזבח אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים ואם לאו יקומו.
    ולד׳לך בהד׳ה אלכ׳להֿ יגפר ד׳נב אל יעקוב והד׳א מן ת׳מרהֿ זואל כ׳טאיאהם באן יצירו ג׳מיע חג׳ארהֿ מד׳אבח אלטאגות כחג׳ארהֿ אלג׳יר מפרדהֿ ולא תת׳בת אלסוארי ואלאנדאד
    אח״כ הודיעם כיצד תהיה תשובתם ואמר [׳לכן בזאת יכפר עון יעקב וגו׳]. ייחד את תשומת הלב תחילה אל... לשונות.
    פירשתי [׳אבני מזבח׳ וגו׳] - אבני כבשן, וקוראין להן... והשמות הנרדפים.
    כאבני גר מנפצות – <'גר' בערבית> ׳ג׳יאר׳ (=סיד), ובארמית ״על גירא די כתל היכלא״ (דניאל ה׳:ה׳). כפי שאתה רואה שלש השפות קרובות זו לזו בביטוי זה.⁠1
    1. כך מתרגמים רס״ג על אתר וריב״ג באצול, לפי כ״י רואין, ערך ׳גיר׳. והשווה מנחם ערך ׳גר׳, ראב״ע ורד״ק על אתר. אבן קריש (בעמ׳ 143 ובעמ׳ 247) משווה לארמית ולערבית.
    לכן – גם עתה בזאת היה מתכפר עון יעקב לזכות להיגאל כמאז.
    וזה כל פרי – הטוב לו להסיר חטאתו.
    אם ישים כל אבני מזבחות במותיו כאבני גיר מנופצות – מדוקדקות, וכן ונפץ את עולליך (תהלים קל״ז:ט׳), וכן: ונפצתים איש אל אחיו (ירמיהו י״ג:י״ד).
    גיר – מין צבע הוא.
    לא יקומו אשרים וחמנים – למען לא יתקיימו להם עוד עבודה זרה.
    Therefore Now, too, with this, Jacob's iniquity would be atoned for, to merit to be redeemed as then.
    and this is all the fruit that is best for Me to remove his sin, if he makes all the altar stones of his high places, like crushed chalk-stones. מְנֻפָּצוֹת means crushed. Comp. "And crushes (וְנִפֵּץ) your babies" (Tehillim 137:9). Comp. "And I will crush them (וְנִפַּצְתִּים) one against the other" (Yirmeyahu 13:14). גִּיר is a kind of dye.
    asherim and sun images shall not rise So that they shall not retain their idolatry.
    וזה כל פרי הסיר חטאתו – זה כל פרי הטוב לו להסיר חטאתו.
    בשומו כל אבני מזבח – של עבודה זרה.
    כאבני גיר – קריידא בלעז.
    לכן בזאת יכופר עון יעקב – והטעם שלא יבוא לו רע, כי עון יעקב רע, והנה הטעם שהיתה הגזרה בטלה אילו היו מבטלין ע״ז.
    הסר – שם הפעל.
    מזבח – של הבעלים.
    גיר – כמו סיד.
    מנופצות – ככלי יוצר תנפצם (תהלים ב׳:ט׳), משוברות.
    לא יקומו – יעמדו.
    By this, therefore, shall the iniquity of Jacob be purged, etc. That is, no evil shall befall him—for the iniquity of Jacob (עון יעקב) is the source of all his evils1—and the decree shall be rescinded, if they abolish idolatry.
    הסר To take away. Infinitive.
    The altar of Baal.
    גיר Chalk.
    מנפצות Beaten in sunder. Comp. תנפצם Thou shalt break them (Ps. 2:9).
    לא יקמו Shall not stand. Shall not remain.⁠2
    1. עון iniquity is, therefore, used here for רע evil.
    2. The use of קום to rise, in the sense of עמד to stand, is explained here by Ibn Ezra See xl. Note 20.
    לכן – על שחטא יעקב בני.
    בזאת יכפר עונו בשומו כל אבני מזבח – כלומר הכניעהו והשפילהו שישוב אלי ויכתת הדק כל אבני מזבחותיו כאבני סיד הנשרפות ומנופצות לעפר,
    שלא יקומו אשרים וחמנים – בזאת.
    וזה – ולא להשמיד ולהכרית.
    לכן בזאת יכופר עון יעקב – אע״פ שיש בם עונות אחרים, זהו עיקר עונם, האשרים וחמנים שהם עובדים אותם. ואם יתץ המזבחות אשר עשו לבעלים, יתשם וינפצם היטב כמו אבני גיר מנופצות, ובתנאי שלא יקימו עוד אשרים וחמנים, כי אם ינתצום עתה ויחזרו ויבנו אותה אחר זמן אין תשובתם שלמה, אלא שיעקרו אמונתם מלבם וינתצום וינפצום שלא ישובו לבנותם עוד, בזה יכופר עונם.
    וזה יהיה כל פרי הסיר חטאתו – כי אם יסיר העבודה זרה, יהיה פרי ההסרה הסרת כל חטאתו, כי מאחר שעקרו עבודה זרה, כל שכן שישובו משאר עונות, כי מעת שימחו עבודה זרה ממעשה וממחשבה, ישובו לאל בתשובה שלמה ויעשו מצותיו כי העבודה זרה היא עיקר כל עונות.
    וגיר – הוא סיד, ובארמית: על גירא די כותל היכלא (דניאל ה׳:ה׳).
    בזאת – רמז לבא אחר זה.
    כל אבני מזבח – ידוע שאין בכלל זה מה שהוא לשם, כי עליו כתיב ואם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ׳:כ״א).
    גיר – סיד.
    והוא אומרו לכן בזאת יכופר עוון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו, רוצה לומר וזה כל פרי היוצא מאותה מכה וגלות, הסר חטאתו של ישראל כדי שמזבחות עבודה זרה שהיו זובחים בהם, והאשרים והחמנים שהיו עובדים יהיו מנופצות ונעזבות מהם, והוא אומרו בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים, רוצה לומר שלא יקומו עוד בניהם בארץ המה ועבודתם, ורש״י פירש הפסוקים האלה על גלות מצרים, יאמר הנביא הבאים למצרים אשר השריש יעקב צצו ופרחו שם עד שמלאו פני תבל תנובה, הראיתם בגבורתי, שכמו מכת האויב ליעקב הכתי אותו, הם טבעו בניהם במים, ואני טבעתי אותם בים, אם כהרג ישראל שהרג פרעה ועמו הורג, באמת כן היה שבסאסאה בשלחה תריבנה, רוצה לומר באותה מדה וסאה ששלח מצרים את ישראל תריבנה, הגה ברוחו הקשה ביום קדים, דבר וצוה השם בדברו הקשה ביום קדים, ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה, לכן עתה בזאת היה מתכפר עון יעקב לזכות להגאל כמאז, וזה כל פרי הטוב לו להסיר חטאתו, ולשום כל אבני מזבחותיו כאבני גיר המנופצות, באופן שלא יקומו עוד ביניהם אשרים וחמנים וגם נכון הוא, וה״ר אברהם אבן עזרא פירש הכמכת מכהו הכהו, האם הכה השם את ישראל, כמו שהכה את מכהו סנחריב שלא נשאר ממנו פלטה, אם כהרג הרוגיו הורג שהם הכנענים, שישראל החריבו, האם היתה הריגת ישראל כהריגתם, והטעם שלא נענשו ישראל כמו שנענשו האומות ההם וגם זה פירוש מתישב הוא.
    לָכֵן. כי חפץ חסד לעמו, בְּזֹאת בדרך ׳סאסאה׳ יְכֻפַּר [עֲוֹן יַעֲקֹב]1, לא על צד נקמה ועונש, אבל לכפרה2: [וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים]. כשׂוּמוֹ אַבְנֵי גִר שרופות בכבשן לסיד3, ופְּרִי כָּל זֶה הוא לרפואת יעקב, שלֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים4:
    1. בגלל שה׳ רוצה לעשות חסד עם עמו ישראל, ולא להעניש אותם בלא תועלת, לכן הוא מביא את העונש בדרך ׳בסאסאה׳, מעט מעט, ולא במכה אחת המכלה לגמרי, כאומות העולם.
    2. כשהעונש בא לכפר, אין הקב״ה מביאה בפעם אחת, כדי שיוכלו לשוב בתשובה, אבל מכות האומות נועדו להענישם ולנקום מהם את נקמת ישראל, ולכן באה המכה בפעם אחת ומכלה אותם.
    3. כלומר, מה שאבני המזבח הן מנופצות בחורבן הבית, הוא נמשל למי שמכניס אבני גיר לכבשן כדי לשרוף אותם לעשות מהם סיד לבניין, שאף שנראה שהאש מזיק להם, רק כך ניתן להפיק תועלת לבניין, ועל זה הדרך היא הריסת אבני המזבח.
    4. פירוש הפסוק: ׳וְזֶה כָּל פְּרִי׳, ה׳פרי׳ והתוצאה של ׳כל זה׳, כלומר דרך העונש לישראל ׳בסאסאה׳, הוא ׳הָסִר חַטָּאתוֹ׳, להסיר את עוונו ולכפר עליו, ואיך ייעשה זאת, ׳בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת׳, כאשר ישים את אבני המזבח מנופצות, כי אז יהיו אבני המזבח דומים לאבני גיר שמכניסים אותם לכבשן לשורפם, כי זה לתועלת, והתועלת מניפוץ המזבח היא שאז שוב ׳לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים׳, וזהו ׳הסיר חטאתו׳. וכעי״ז כתב רש״י: ׳וזה כל פרי - הטוב לו להסיר חטאתו אם ישים כל אבני מזבחות במותיו כאבני גיר מנופצות, למען לא יקימו להם ע״ז׳. ואברבנאל פירש קרוב לפירוש רבינו.
    הסר חטאתו – בחירק וחסר יו״ד.
    גיר – הוא הס״ד וכן על גירא די כתל היכלא (דניאל ה׳:ה׳).
    מנופצות – ענין רציצה וכתיתה כמו ונפץ הכדים (שופטים ז׳:י״ט).
    אשרים – אילן הנעבד.
    וחמנים – דמות מה עשוי לעבודת החמה.
    לכן – הואיל ורחמי עליו אעשה לו גם זאת להתכפר בדבר קל.
    וזה כל פרי – זה יהיה לו פרי טוב להסר ממנו חטאתו להיות נמחל לו.
    בשומו – במה שיתוץ המזבחות העשויות לעבודת כוכבים וישים אבניהם מנופצות כדרך שמנפצים אבני גיר הדק היטב.
    לא יקומו – ר״ל בתנאי שלא יחזרו לסורם ולא יקימו מעתה אשרים וחמנים.
    לכן בזאת – מה שסבל יעקב מן העוני והגלות יהיה לכפרה לו, ועוד ישוב ה׳ לרחם עליו וזה כל פרי ענויו וגלותו, כלומר זה הוא הפרי הנכבד אשר ימשך לו מזה, ומה הוא?
    הוא הסיר חטאתו – שלא יהיה עוד אדוק לעבודה זרה, אלא ינפץ אבני המזבחות אשר היו לו לכל צבא השמים, ולא יקומו עוד בארצו אשרים וחמנים, וכן היה, כי אחר גלות בבל חדל יצר עבודת אלילים מישראל.
    ושנוררער, רוזנמילר וגיזניוס פירשו בשומו כל אבני מזבח – חוזר לה׳ כי בהחריבו את ירושלם גרם שינתצו המזבחות (וקרוב לזה פירוש דון יצחק {אברבנאל}). והנה אמר אחריו: לא יקומו אשרים וחמנים, וזה איננו מעשה האל, אלא רצון ישראל שאין רצונם להקים עוד אשרים וחמנים, שאם היו רוצים אחר שנפלו ונֻתצו מזבחותם ואשריהם יכולים היו להקים חדשים תחתיהם, אם כן בשומו חוזר לישראל שברצונם יבטלו עבודה זרה מארצם.
    וזה כל פרי הסיר חטאתו – לדעת שנוררער רוזנמילר וגיזניוס פרי הוא סמוך להסיר חטאתו, זה יהיה פרי הסרת חטאתו, כלומר מה שיכפר עון יעקב יהיה פרי נמשך מהסרת חטאתו. וכבר ראה גיזניוס כי דבור בלתי מתישב הוא לפי זה כל פרי הסיר חטאתו, והשתדל לפרש וזה כלו יהיה פרי הסרת חטאתו, ועדיין הענין כלו בלתי צודק, כי אמנם נכון הוא לומר על ידי צרת הגלות יכופר עון יעקב, כי מתוך הצרות ישובו לאל, אבל מחרבן העיר ונתיצת המזבחות לא ימשך שלא ישובו לבנותם.
    גיר – סיד בלשון ארמית (דניאל ה׳:ה׳).
    כאבני גיר מנופצות – כחתיכות גדולות של סיד שמנפצין אותן לחתיכות קטנות כשבאים לכבות הסיד במים.
    אשרים וחמנים – עיין למעלה י״ז:ח׳.
    יכפר עון, הסר חטאתו – ההבדל בין עון ובין חטא בארתי למעלה (א׳ ד׳), עון מזיד חטא שוגג, ומוסיף שאף השוגג יוסר, גם יש הבדל בין יכופר ובין הסר, כי כבר בארו המבארים שפעל כפר הוא מענין כיסוי, ומשתתף עם שם כפורת שמורה על המכסה, ומציין שמכסה העון לבל יתראה, אבל הסר חטאתו מורה שיוסר לגמרי, ור״ל בזאת שהענישם יכופר העון הקודם ויכוסה, וזה ג״כ פרי המועיל להסר גם השוגג לגמרי בל יהיה במציאות כלל מכאן ולהבא בשומו וכו׳.
    לכן בזאת יכפר עון יעקב – שכל הסער הגדול והקצף שהראה עליהם, לא להשמיד היה אך לכפר עונם ע״י שישובו מעונותיהם וכאילו רוחו הקשה ביום סופה וסער וביום ההרג דבר לאמר כי בזאת יכפר עון יעקב עונם שעשו במזיד,
    וזה ג״כ כל פרי המועיל להסיר גם חטאתו שאף השוגג יוסר עד שיטהרו מעונותיהם לגמרי,
    בשומו כל אבני מזבח שהעמידו לע״ז שיהיו דומים כאבני גיר המנופצות, וגם יבטלו האשרים והחמנים כי זה היה תכלית העונש לא למען האבידם אך למען יחזירם בתשובה, כי בזה יכופר עונם.
    לָכֵן, כיוון שחפץ ה׳ חסד לעמו1, בְּזֹאת2 יְכֻפַּר עֲוֹן בית3 יַעֲקֹב, והואיל וְרַחֲמַי עליו אעשה לו גם זאת להתכפר בדבר קל4, וְזֶה יהיה לו5 כָּל פְּרִי טוב6 הָסִר – להסיר ממנו7 חַטָּאתוֹ, בְּשׂוּמוֹ – אם ישים8 כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ – מזבחות במותיו9 שעשה לעבודה זרה10 כְּאַבְנֵי גִר – סיד11 מְנֻפָּצוֹת הַדֵּק הֵיטֵב12, ובתנאי שלא יחזרו לסורם, ומעתה13 לֹא יָקֻמוּ עוד אֲשֵׁרִים14 וְחַמָּנִים15:
    1. ר״ע ספורנו.
    2. כלומר אם יעשה זאת יתכפר לו עוונו ויזכו להגאל (רש״י). שאילו היו מבטלים העבודה זרה היתה הגזירה מתבטלת (אבן עזרא). כי אע״פ שיש בידם עוד עוונות עיקר עוונם הוא האשרות והחמנים שהם עובדים להם (רד״ק). ור״ע ספורנו ביאר, ״בְּזֹאת״ בדרך סַאסְּאָה שהיא מידה במידה ״יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב״, ולא על צד נקמה ועונש אלא לכפרה.
    3. תרגום יונתן.
    4. מצודת דוד.
    5. רש״י, מצודת דוד.
    6. רש״י, מצודת דוד. רד״ק ביאר שזה יהיה הפרי של עקירת העבודה זרה שיסורו ממנו כל חטאיו, כי מאחר שימחו את הע״ז ממעשה וממחשבה ישובו לאל בתשובה שלימה ויעשו מצוותיו, כי הע״ז היא עיקר כל העוונות. ומלבי״ם ביאר שעקירת הע״ז תועיל לכפר על העוונות במזיד, וזה גם הפרי שיועיל להסיר את החטאת שהם העוונות שנעשו בשוגג.
    7. מצודת דוד.
    8. רש״י.
    9. רש״י.
    10. ר״י קרא.
    11. אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון.
    12. שכך דרך שמנפצים אבני גיר הדק היטב (מצודת דוד).
    13. רד״ק, מצודת דוד.
    14. הוא אילן הנעבד (מצודת ציון).
    15. היא דמות העשויה לעבודת החמה (מצודת ציון). ובמדרש, תנא בימוס שנפגם מותר, מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו, היכי דמי בימוס היכי דמי מזבח? אמר רבה בר בר חנה בימוס אבן אחד מזבח אבנים הרבה, אמר חזקיה מאי קראה בשומו כל אבני מזבח? אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים ואם לאו יקומו (ילקוט שמעוני).
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (י) כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ׃
    For the fortified city is solitary, a habitation abandoned and forsaken, like the wilderness. There the calf shall feed, and there he shall lie down and consume its branches.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    אֲרֵי קַרְתָּא דַהֲוָת כְּרִיכָא בִּלְחוֹדָא תִּתַב תְּהֵא מְטַלְטְלָא וּשְׁבִיקָא כְּמַדְבְּרָא בָּהּ יְגִיחוּן צַדִּיקַיָא וְיִבְזוּן יַת נִכְסָהָא וִיסוּפוּן מַשִׁרְיָתָהָא מִלְמִפָּק.
    אן תציר אלקרי אלחצינהֿ לאעדאיהם מנפרדהֿ ומאויהם מכ׳לאהֿ מתרוכהֿ כאלבר תרעי פיהא אלבהאים ותרבץ׳ חתי תפני אגצאנהא
    מכלל זה... בדד מיושבת, והיא עיר... כפי שמחייב העניין. ופרשתי... כמנהגי הידוע (?) בתרגום. כלומר, אם ראיתי שהמובנים הופכים את הפרטי לכללי, עשיתי אותו גם אני כך. וכפי שאמרתי קודם, שמאמר הכתוב ׳עד בלי ירח׳ (תהלים ע״ב:ז׳) אין כוונתו הלבנה בלבד, אלא כלל השמים, וכפי שפירשתי בפרק שלפניו, כי מאמרו ׳ונדוש מואב׳ (ישעיה כ״ה:י׳) נתכוון בו לכל האומות. כך מאמרו כאן ׳שם ירעה עגל׳ נתכוון בו לכל הבהמות.
    כי עיר בצורה בדד – כי בעשותם זאת עיר בצורה של עשו, תהיה בדד, והנוה יהיה משלח מיושביו ונעזב כמדבר.
    שם ירעה עגל – אפרים יירשנו, שקרוי עגל, שנאמר: כעגל לא למד (ירמיהו ל״א:י״ז).
    וכלה סעיפיה – ענפיה.
    For a fortified city is solitary For, when they do this, a fortified city of Ishmael (ms. Esau) will be solitary and the dwelling will be forsaken by its inhabitants and abandoned like a pasture.
    there a calf shall graze Ephraim shall inherit it, for he is called a calf, as it is said: "Like an untamed calf" (Yirmeyahu 31:17).
    and shall consume its branches (סְעִיפֶיהָ) its branches.
    כי עיר בצורה – היא ירושלם, גורמים בעונם שתשב בדד.
    נוה – הוא בית המקדש, משולח ונעזב כמדבר.
    שם ירעה עגל – היאא עגלה יפיפיהב מצרים (ירמיה מ״ו:כ׳).
    וכלה סעיפיה – של כרם הנזכרת למעלה (ישעיהו כ״ז:ב׳).
    סעיפיה – ענפיה, כמו בסעיפותיו קיננוג כל עוף השמים (יחזקאל ל״א:ו׳).
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״היא״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״יפפייה״.
    ג. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163: ״קוננו״. בכ״י לוצקי 778: ״יקננו״.
    כי {עיר בצורה} בדד – היא, והיא שמרון.
    סעיפיה – כמו על שתי הסעיפים (מלכים א י״ח:כ״א), והטעם על ערי הפרזות.
    The defenced city. Samaria. בדד Shall be desolate.
    סעפיה The branches thereof. Comp. על שתי הסעפים upon the two branches (1 Kings 18:21).⁠1 The open towns are meant.
    1. A. V. Between two opinions. According to Ibn Ezra the halting between two opinions is compared with the restlessness of a bird that flies from one branch to the other; and it seems as if Ibn Ezra intended to explain הסעפים על שתי rather than סעפיה; firstly because he passed this word over in silence, 17:6; secondly because he would have quoted סעיפיה (17:6,) as another instance, and not הסעפים which differs from סעיפיה in this verse by the Dagesh in פ. It is, however, possible, that Ibn Ezra read סעפּיה.
    כי עיר בצורה בדד – תושיבנה מיושביה להגלותם.
    נוה – תשים,
    משלח ונעזב – מיושביו כמדבר – שהוא מקום מרעה,
    ששם ירעה עגל – ובהמות נוחות.
    ושם ירבץ וכלה סעיפיה – בשלחה, ששילחה, וענפיה ודליותיה ויאכל עשרה וכבודה ויכלהו. אבל הגוף יהא קיים. ורק אליו אל תשלח ידך.
    כי עיר בצורה – כי עתה שיעבדו עבודה זרה, העיר שהיתה בצורה היתה בעונותם בדד מאין יושב בה, ואותו שהיה נוה ומשכן האדם, הוא עתה חרב, משלח ונעזב כמדבר – והוא מקום מרעה הבהמות.
    או פי׳ עיר בצורה בדד – עתידה, כלומר: בעונותיכם, עיר שהיא בצורה עתה, תהיה בדד. ויאמר זה על ירושלם או על שמרון, כי כשנאמרה הנבואה זו לא גלו עדין השבטים, כמו שאמר: הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:א׳).
    ונוה – אמר על בית המלכות או על בית המקדש, אמר שיחרב בעונותם, ויהיה משלח ונעזב כמדבר, ושם ירעה עגל ושאר בהמות, כמשמעו או על דרך משל.
    וכלה סעפיה – אמר סעפיה לפי שהמשיל כנסת ישראל לכרם, אמר כי העגל ירעה אותה וכלה סעפיה, כמו שאמר בנבואה הראשונה: הסר משוכתו והיה לבער (ישעיהו ה׳:ה׳).
    ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש: עגל – משל על מלך מצרים, כמו שקרא: עגלה יפיפיה מצרים (ירמיהו מ״ו:כ׳) וזה כשלקח יהואחז. ופירש החכם רבי אברהם בן עזרא: סעפיה – משל על ערי הפרזות. ואם עגל משל על פרעה יהיה סעפיה משל על הכסף והזהב שענש פרעה את הארץ.
    כי עיר בצורה בדד – הטעם כן הוא עתה בעונתינו.
    וכלה – הרמז לעגל, והשם הוא המכלה הרחוק.
    ואומרו עוד כי עיר בצורה בדד וגומר, אחשוב בלי ספק שזה נאמר על רומ״י, כי לפי שזכר הגלות והצרות שבאו לישראל, בעבור הע״ז שעבדו, אמר אחריו שעל זה עצמו עיר בצורה שהיא רומ״י, באש מזבחותם ועבודתם הזרה תהיה לבדד, על דרך מה שאמר בירושלם, (איכה א, א) איכה ישבה בדד, ועל הארמון אשר בתוכה שהוא מקום קדושתם, אמר שיהיה נוה משולח ונעזב כמדבר, עד שמפני חרבנו ושוממותו שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה, רוצה לומר ואז יאבדו מחשבת אמונותים של אומה זו וכל עולה קפצה פיה, כי סעיפיה הוא מלשון (תהלים קיט, קיג) סעפים שנאתי, שנאמר על המחשבות הכוזבות.
    כִּי [עִיר בְּצוּרָה] בָּדָד. בגלות צדקיהו1: נָוֶה מְשֻׁלָּח. בהריגת גדליהו2: [שָׁם יִרְעֶה] עֵגֶל. העומד לשחיטה בחרבן ראשון3: וְשָׁם יִרְבָּץ. אורך ימים בחרבן שני4: וְכִלָּה סְעִפֶיהָ. ב׳ שבטים5, והיה ראוי בזה הזמן הרב (היה ראוי)⁠6 לתת לב ולשוב7:
    1. ירושלים שהיתה עיר בצורה, נותרה בודדת בגלות צדקיהו, בחורבן הבית.
    2. אחרי גלות צדקיהו כבר לא היתה העיר בצורה, כי כבר נחרבה, אך עדיין גרו בארץ, והיתה ׳נוה׳ ומדור לדלת העם שנשארו בה, וכאשר נהרג גדליה בן אחיקם גלו אף הם ונותרה ירושלים משולחת מיושביה לגמרי.
    3. כלומר, העם שיישאר בירושלים אחרי החורבן דומה לעגל העומד לשחיטה, שגם הם עתידים להיענש ולגלות כאשר גדליהו ייהרג.
    4. הרביצה היא השכיבה לנוח (מצודות), ולכן ׳ירעה׳ רומז לשהות קצרה שעוד ישהו בארץ, ו׳ירבץ׳ רומז לארבע מאות ועשרים שנות הבית השני ששבו ישראל וישבו בירושלים.
    5. אז בבית שני יכלו גם ׳סעיפיה׳, הענפים הבודדים שנשארו, שהם שבט יהודה ובנימין.
    6. נראה ששתי תיבות אלו נוספו משיגרת לישנא, והן כפולות.
    7. בזמן הרב, כל שנות קיום בית שני שבו ישבו ישראל בארצם, היו צריכים לתת לב למה שאירע בחורבן הבית הראשון, ולשוב בתשובה, ולא עשו כן.
    בצורה – מלשון מבצר וחוזק.
    בדד – יחידה מבלי יושביה כמו איכה ישבה בדד (איכה א׳:א׳).
    נוה – ענין מדור כמו נוה איתן (ירמיהו מ״ט:י״ט).
    משולח – מגורש וכן הן ישלח איש את אשתו (ירמיהו ג׳:א׳).
    ירבץ – ענין השכיבה לנוח.
    וכלה – מלשון כליון.
    סעיפיה – ענפיה כמו בסעפותיו קננו (יחזקאל ל״א:ו׳).
    כי עיר בצורה – כי בעשותם זאת אז העיר הבצורה היא כרך גדול וכו׳ תהיה בדד מיושביה והנוה שלו תהיה משולח מיושביה ונעזב מהם כמדבר הנעזב מאנשים וכפל הדבר במ״ש.
    שם – במקום העיר הבצורה ירעה עגל וירבץ שמה ויכלה ענפי האילנות אשר יגדלו שמה.
    כי עיר בצורה – חוזר למפלת בבל, להגיד כי לא כמקרה ישראל כן מקרה בבל, כי מפלת ישראל מפלה שאחריה תקומה, ולא כן מפלת בבל.
    עיר בצורה – היא אשר קרא למעלה קריה בצורה וקריה נשגבה {ישעיהו כ״ה:ב׳, כ״ו:ה׳}, וכן דעת רש״י, Vitringa ורוזנמילר. אמנם רד״ק שנוררער וגיזניוס פירשו על ירושלים, ואיך לא ראו שלא יתכן שיסיים על אנשי ירושלם: כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו {ישעיהו כ״ז:י״א}, אחר שאמר: בזאת יכפר עון יעקב, ואחריו הוא אומר: והיה ביום ההוא יחבט ה׳ {ישעיהו כ״ז:י״ב}, ואתם תלקטו וגו׳.
    שם ירעה עגל – ואף אם לא תהיה מיד נעזבת כמדבר ממש תהיה כמו מקום מרעה, לא מקום דירה לבני אדם, אלא מרעה לבהמות, והעגלים ירעו בה בלי שומר ויפסידו הנטיעות אשר בה.
    סעפיה – הפ״א דגושה, עיין מה שכתבתי בסוף סימן י״ז {שד״ל ישעיהו י״ז:ו׳}.
    נוה – עקר הוראתו על נאות דשא גנות ופרדסים כמו שכתוב לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן, ומשם הושאל לנאות אדם הכולל גם הגנות שהם סביב למשכנו ומשלח מורה על ההפקר וגם מורה על התפשטות של ענפים לכל עבר, שלוחותיך נטשו. ובא פה על שתי הכונות, לפי המליצה והנמשל.
    ירעה ירבץ – (ע״ל יד ל׳) רעיה, לפרקים. מרבץ, היא בקביעות.
    כי עיר בצורה – מוסב לפסוק ז׳ הכמכת מכהו הכהו, שמבאר שיש הבדל גדול בין מה שהכה לעכו״ם שהכם באכזריות עד בלי השאיר להם שריד, אבל את ישראל הכה ברחמים, ומבאר כי מה שהכה את ישראל היה כדי להחזירם בתשובה והגה ודבר ביום קדים לאמר לכן בזאת יכופר עון יעקב, אבל עיר בצורה של עכו״ם עת שהיא בדד וגם הנוה נאות גנות ופרדסים,
    משולח נעשה פראי והפקר עד כי שם ירעה עגל ולא לבד שירעה שם לפרקים רק גם שם ירבץ בקביעות ויכלה סעיפיה ע״י שיהיו לו למאכל, ואח״כ
    כִּי בעשותם זאת, בהכריתם את עבודת האלילים מארצם יזכו כי1 הָעִיר הַבְּצוּרָה של עֵשָׂיו2 תהיה3 בָּדָד – בודדה4 מיושביה5, נָוֶה – ומקום מושבו יהיה6 מְשֻׁלָּח – מגורש7 מיושביו8 וְנֶעֱזָב מהם9 כַּמִּדְבָּר הנעזב מאנשים10, שָׁם במקום העיר הבצורה11 יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ12 וְכִלָּה – ויכלה את13 סְעִפֶיהָ – ענפי האילנות14 אשר יגדלו שמה15:
    1. רש״י, מצודת דוד.
    2. רש״י. ואברבנאל ביאר כי היא רומי, שלפי שהזכיר את הגלות והצרות שבאו לישראל בעבור העבודה זרה שעבדו, אמר אחריו שעל זה עצמו עיר בצורה שהיא רומי, באש מזבחותם ועבודתם הזרה תהיה לבדד, ועל הארמון אשר בתוכה שהוא מקום קדושתם, אמר שיהיה ״נוה משולח ונעזב כמדבר״, עד שמפני חורבנו ושוממותו ״שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה״, רוצה לומר ואז יאבדו מחשבת אמונותים של אומה זו וכל עוולה קפצה פיה, כי סעיפיה הוא מלשון ״סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי״ (תהלים קיט, קיד), שנאמר על המחשבות הכוזבות. רד״ק מבאר שמדבר על קודם שיסירו את העבודה זרה, ואמר כי העיר שהיתה בצורה נהיתה בעוונותם בדד מאין יושב בה ואותו מקום שהיה נוה ומשכן האדם הוא עתה חרב ונעשה מקום מרעה הבהמות. בדרך נוספת מבאר רד״ק שמדבר על העתיד, כלומר בעונותיכם העיר שהיא בצורה עתה תהיה בדד, ואמר זה על ירושלים או על שומרון כי כשנאמרה נבואה זו עדיין לא גלו השבטים, ונוה אמר על בית המלכות או על בית המקדש שיחרב בעוונותם.
    3. מצודת דוד.
    4. מצודת ציון.
    5. מצודת דוד.
    6. מצודת ציון. ומלבי״ם מבאר שנוה הוא גינות נאות ופרדסים.
    7. מצודת ציון.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד.
    10. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
    11. מצודת דוד.
    12. לרבוץ הוא ענין השכיבה לנוח (מצודת ציון). מלבי״ם מבאר כי הרעיה היא לפרקים ומרבץ הוא בקביעות. רש״י ביאר כי עגל הוא משל לאפרים שקרוי עגל שנאמר (ירמיהו לא, יז) ״כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד״, והוא יירש מקום זה. רד״ק מבאר שלפי שהמשיל כנסת ישראל לכרם אמר כי העגל ירעה אותה וכילה סעפיה, כמו שאמר בנבואה הראשונה (לעיל ה, ה) ״הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר״. ואבי רד״ק פירש כי העגל הוא משל על מלך מצרים כמו שקראם (ירמיהו מו, כ) ״עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם״ וזה היה כשלקח יהואחז, ולפי״ז סעפיה הוא משל על הכסף והזהב שענש פרעה את הארץ.
    13. מצודת דוד.
    14. רש״י, מצודת ציון.
    15. מצודת דוד.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יא) בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם⁠־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל⁠־כֵּן֙ לֹא⁠־יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ׃
    When its boughs are withered, they shall be broken off. The women shall come, and set them on fire; for it is a people of no understanding. Therefore He that made them will not have compassion upon them, and He that formed them will not be gracious to them.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    יִתְקַצַר חֵילֵיהוֹן וְיִבְהֲתוּן בְּעוֹבְדֵיהוֹן יִתַּבְּרוּן נְשַׁיָא עָלָן לְבֵית דְחַלְתְּהוֹן וּמַלְפָן יַתְהוֹן אֲרֵי לָא עַם סוּכְלְתָן אִינוּן עַל כֵּן לָא יְרַחֵם עֲלֵיהוֹן דְעַבְדִינוּן וּדְבָרָנוּן לָא יָחוּס עֲלֵיהוֹן.
    ביבוש קצירה – איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שלחה ארבע מאה דינרי לצדקה לר׳ אמי ולא קבליה. שדריה לרבא וקבליה, איקפד ר׳ אמי אמר לית ליה למר ביבוש קצירה תשברנה.
    כי לא עם בינות הוא – א״ר אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו כו׳ (כתוב בשמואל).
    ואד׳א יבסת זרועהא תכסרת חתי תדכ׳להא אלנסא ותג׳ניהא ולאנהם שעב לא פהם להם לד׳אך לא ירחמהם צאנעהם וכ׳אלקהם לא ירופהם
    ובארתי ׳קצירה׳ – זרע, כמו ׳קציר יאור׳ (ישעיה כ״ג:ג׳) ... רבים, כיוצא בדיבורו ׳תשברנה׳.
    ביארתי ׳מאירות׳ - אורות. נגזר ממאמרו, כשהמשיל את כרמו ללא גדר סביבו ׳למה פרצת גדריה וארוה כל עברי דרך׳ (תהלים פ׳:י״ג). לאחר זה לא אקדים בראש שני אלה. האחד במה יכופר [עון יעקב] ׳בזאת יכפר עון יעקב׳... האל להם יכפר ... פרי הכפרה, במאמרו ׳וזה כל פרי הסר חטאתו׳.
    אח״כ ענה על שני סוגים אלה שתי תשובות. הראשונה תשובה על: במה זה יכופר. אמר ׳בשומו כל אבני מזבח׳ – אמר: יכופר לכם אם תהרסו מזבחות האלילים ותנפצו את אבניהם, עד שייהפכו כגיר שהתפוררו חלקי אבניו.
    אשר ל׳אשרים׳, והם האילנות העצומים, שמעריצים אותם הכופרים, והתורה אסרה אותם, באמרהּ ׳לא תטע לך אשרה כל עץ׳ (דברים ט״ז:כ״א). וכן ה׳חמנים׳, והם התמונות שעל הגגות, כמו שנאמר ׳והחמנים אשר למעלה מעליהם גדע׳ (דברי הימים ב ל״ד:ד׳), ואסור שיתקיימו להם כלל. ואם יעשו זאת יכפר האל להם. ואכן, עשה ניפוץ הפסלים... שבמזבחותיהם... [והוא הדין] לשאר הפסלים. וכן מי שהמרה [מצוות הדת] אין לו כפרה. או שיחזיר [גזילה שבידו] כמו שאמרה תורה ׳והשיב את הגזלה אשר גזל׳ (ויקרא ה׳:כ״ג) ומי שסוג המרייתו... וימכור... זה מלבו. כמו שאמר הכתוב ׳השליכו מעליכם את כל פשעיכם׳ וגו׳ (יחזקאל י״ח:ל״א). ועל פי זה שאר [החטאים].
    ועשה תשובת ׳כל פרי הסר חטאתו׳, שאם הם יחזרו בתשובה, יהיה פרי זה שני דברים: כשלון אויביהם וכלייתם; ולגביהם - קיבוץ פזוריהם והחזרתם לירושלים. אשר לפורענות אויביהם אמר עליה ׳כי עיר בצורה׳ יהיו עריהם מבודדות ללא אדם בהם. כל שכן ארמנותיהם, וכל מעון שלהם יהיה כמדבר, מכיון שאין בהם אבן ולא לבנה ולא זולתה, לפי שאמר ׳נוה משלח ונעזב כמדבר׳. ודימה אותם לזרעים שיבשו ונתפוררו ונשברו עד שנשים וחלשים... וזולתם משיגים אותם ומלקטים אותם.
    אשר למאמרו ׳כי לא עם בינות הוא׳ הוא עניין של הצדקה ודיבור... לאומתו... אכן, אני אשפוט אויביכם... יתירה מזו... לפי שהם כולם... כפי שאמר ׳לא בצדקתך׳ (דברים ט׳:ה׳) ... ראויים אתם... זולתי שהם רבו עמכם, לפיכך אני אעשה אתכם... משום כך עשה כאן... אכן, ׳תשברנה׳... היו ׳לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויצרו לא יחננו׳.
    נשים באות מאירות אותה – מובנו להדליק,⁠1 כמו בפסוק ״ולא תאירו מזבחי חנם״ (מלאכי א׳:י׳), והוא בינוני פועל של הפעיל. וטעה מי שפירש אותה2 במשמע ׳ליקוט׳, וחשב שהוא כמו ׳אריתי מורי״ (שיר השירים ה׳:א׳). ורק מי שמתואר בפסוק זה עצמו – היינו ״כי לא עם בינות הוא״ – אינו יודע את ההבדל בין שני <השורשים>.
    1. כך חיוג׳ ערך ׳אור׳ וכן באלנתף על אתר (עמ׳ 24), ריב״ג באצול ערך ׳אור׳, ראב״ע (המצטטו בשם ׳י״א׳) ורד״ק על אתר.
    2. כך רס״ג על אתר, אלפסי ומנחם ערך ׳אר׳, כן מובאת הדעה הזאת על ידי ראב״ע על אתר. אבן בלעם אינו מהסס, כידוע, לבקר את רס״ג (השווה פירושו לישעיהו א א, א ז, א ח, ועוד), אבל הניסוח כאן הוא תקיף, גם אם נאמר שיש כאן צד של משחק בהמשך הפסוק. גם דונש, בתשובות על רס״ג, מס׳ 3, מבקר את רס״ג בנימוקים דקדוקיים וענייניים. ואילו ראב״ע, בשפת יתר, מס׳ ג, מנסה להצדיק את דרכו של רס״ג בעניין זה, גם מבחינה דקדוקית וגם מבחינה עניינית.
    ביבש קצירה – קצירי שרשיה, כמו תשלח קציריה (תהלים פ׳:י״ב), ועשה קציר (איוב י״ד:ט׳), כלומר כשיכלהא זכות מעט שבידה של אדום שכיבד את אביו, אז תשברנה סעיפיה.
    נשים באות מאירות אותהב – עם חלש כנשים ידליקום, כך תרגמו יונתן באומות.⁠ג וכן רבותינו שאסרו לקבל מהן צדקה מן הטעם הזה שאמרו בבא בתרא (בבלי ב״ב י׳) לית ליה ביבש קצירה תשברנה.⁠ד
    א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 127. בדפוסים מאוחרים (וכן גם ברש״י ב״ב י׳): ״כשתכלה״.
    ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34. בכ״י לוצקי 778, וטיקן 94 חסר: ״אותה״.
    ג. בדפוסים נוסף כאן: ״ מאירות – כמו ולא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א׳:י׳), וכן פתר דונש, מחמת שהעצים יהיו יבשים יהיו נוחים להדליק. אבל מנחם פתר: מלקטות, כמו אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳), וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג). השיב לו דונש: והלא כתיב: ביבש קצירה, ובענפים יבשים אין מלקטין פרי.⁠״ הביאור לא מופיע בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, ויימר 651, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    ד. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״כי לא עם בינות הוא – עשו, שכן דבר: עיר בצורה בדד, ? ? ? לא בבינתו ובזכותו עמדה לו שעה כל כך ולא מוטל על יוצרו לחננו ולרחם כי? לא עון ישראל גורם לו הממשלה הזו, כדמתרגמ׳: ויהי כד יעברון בנוהי על פתגמי אוריתא (תרגום אונקלוס בראשית כ״ז:מ׳) מעון הדור מאריכין לו ? מעשו? שכיבד את אביו. למחר יעשו ישראל תשובה, מחר הוא נופל, שכבר קיבל שכרו באלף. כתו׳.⁠״ הביאור לא מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, ברלין 121, ויימר 651, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    When its branches dry out The branches of its roots. Comp. "It sent forth its branches (קְצִירֶיהָ)" (Tehillim 80:12). Also: "And produce branches (קָצִיר)" (Iyyov 14:9). I.e., when the little merit that Edom has for honoring his father, is depleted, then its branches shall be broken.
    women shall come and ignite it A people weak as women shall ignite them. Jonathan renders in this manner. מְאִירוֹת means 'ignite.' Comp. "And you shall not light (תָּאִירוּ) My altar in vain" (Malakhi 1:10). Dunash too interpreted it in this manner, for since the wood will be dry, it will be easy to ignite. Menahem, however, interpreted it to mean 'gather.' Comp. "I gathered (אָרִיתִי) my myrrh" (Shir HaShirim 5:1). Also: "All passersby gathered from it (וְאָרוּהָ)" (Tehillim 80:13). (Machbereth Menahem p. 32) Dunash replied, "Does it not say, 'When its branches dry out'? And with dry grapes, no one gathers fruit.⁠" (Teshuvoth Dunash p. 45)] Likewise, our Sages, who prohibited accepting charity from them because of this reason, for they stated in Baba Bathra chapter 1, (10b,) "Does he not believe, 'When its branches dry out, they shall be broken?'"
    ביבוש קצירה תשברנה – קצירה אף הוא לשון ענף, כמו: תשלח קציריה עד ים (תהלים פ׳:י״ב), ופתרונו: כשנשלם עונם יגיע שעת פקודתם וישברו ענפיה.
    נשים באות מאירותא אותה – פתר בו מנחם בן סרוק: מלקטות אותה, כלומר מלקטות פרות שעליה, כמו: אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳), וכמו: וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ׳:י״ג). ועוד הביא ראיה מן המשנה: כמלא אורה וסלו (תוספתא בבא בתרא ד׳:ז׳1).
    השיבו דונש בן לברט: והלא הוא אומר ביבוש קצירה תשברנה – למדנו שדיבר הכתוב בענפים יבישים, ובענף יבש מתי ימצא פרי? ומה אדם יכול ללקט בו?⁠ב אלא מהו נשים מאירות אותה – מבערות בהם את האור, כמו: {ו}⁠לא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א׳:י׳), כלומר כשהענפים יבישים, נשים באות – ונוטלות אותן להדליק מהן, כלומר שיהו כל האומות שובים את ישראלג ומפזרין אותן בארצות.
    1. השוו גם משנה שביעית א׳:ב׳.
    א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״מאִורות״.
    ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״לו״.
    ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״שבין אותן״.
    ביבש קצירה – כמו וטל ילין בקצירי (איוב כ״ט:י״ט).
    תשברנה – הפארות – שהם קטנים מהקציר.
    מאירות – יש אומרים מגזרת אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳), והטעם לוקטות, והטעם אפילו הנשים שאין להם כח, ויש אומרים שמאירות כמו מבעירות, והטעם כי יהיו לעצים, וזה הנכון, וכמוהו ולא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א׳:י׳).
    קצירה The bough1 thereof. Comp. בקצירי In my branch (Job. 29:19).
    They shall be broken off. The pronoun they refers to פארות the smaller branches,⁠2 while קציר signifies the large branch.
    מאירות Some explain: Collect;⁠3 comp. אריתי I have gathered (Song 5:1). Even the women that have no strength will break and gather them. Others: Set on fire. The branches will be used as fuel. This is the right explanation. Comp. תאירו ye kindle fire (Mal. 1:10)
    1. A. V. The boughs.
    2. Ibn Ezra supplies the feminine plural פארות the smaller branches, in order to make the subject agree with the predicate תשברנה; he might, however, supply סעיפיה, which is likewise the plural of a feminine noun, and is previously mentioned, while פארות is not hinted at in this chapter, unless we assume the identity of פארות and סעיפים.
    3. A. V., Set them on fire.
    והוא לא עגלים הרביץ שם כמו שצויתיו. אלא כשהיו קציריה ענפי גידולי הפירות מתיבשים ממעל כדרך שמתיבשים בחורף היה משבר סעיפיה ומשליך כסבור אין להן עוד תקוה, והרי יש להן עוד תקוה בעבור החרף. אף זה כשראה הקב״ה כועס על ישראל אמר אין להם עוד תקוה והתחיל להשמיד ולהכרית. והרי יש להן תקוה בעבור זעם.
    נשים באות – ואף הנשים היו באות ושורפות ומדליקות אור בגוף הנטיעה עצמה ששתי קצותיה אכלה אש ותוכה נחר שלא תגדל עוד ולא תעשה עוד ענף ופרי לאבד תקותה.
    אתה – גוף הנטיעה כמו סעיפיה.
    כי לא עם בינות הוא – הגוי ההוא המכהו מכה גדולה להבין אחריתו של ישראל, איכה ירדף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם וי״י הסגירם. והוא אומר ידינו רמה ולא י״י פעל כל זאת.
    ועל כן לא ירחמנו עשהו – ומגדלו להוכיח גוים אלא כשם שהוא ייסר עמו בכליה כן הקב״ה ישמידהו ויכלהו כמו שמוכיח בענין הוי אשור שבט אפי.
    ויוצרו – להיות שבט אפו ומטה זעמו.
    ביבש קצירה – קציר הוא ענף העץ, כמו: וטל ילין בקצירי (איוב כ״ט:י״ט), תשלח קצירה עד ים (תהלים פ׳:י״ב).
    וקצירה – הוא לשון יחיד דרך כלל. ואמר על הפרט דרך רבוי: תשברנה, רוצה לומר הסעפים והפארות. ואמר דרך משל: כמו העץ כשיבש בו ענף, ישבר מאליו, כן ישראל בהגיע עת פורענותם, ישברו מאליהם.
    ואפילו נשים באות מאירות אותה – פירוש: מבעירות ומדליקות אותה, כי כיון שיבש הענף אינו ראוי כי אם לשרפה. פירוש אותה – כנסת ישראל, ורוצה לומר כי כל אומה אפילו יהיו חלשים כנשים, ירעו לה וישחיתו אותם.
    כי לא עם בינות הוא – ישראל עתה אינו עם בינות, שאלו היה עם בינות היה מתבונן בעצמו ורואה כי כל זה הרע בא לו על שעזב י״י.
    על כן לא ירחמנו – לפי שאינו מתבונן על מעשיו, ואינו שב לאל בבא עליו הרעה, לא ירחמנו מי שעשה אותו וגדלו לו על כל עם.
    ויוצרו – להיות לעבד לו, והוא לא כן עשה, על כן לא ירחם עליו ולא יחננו והסתיר פניו מהם, והיה לאכול, ומצאוהו צרות רבות ורעות (דברים ל״א:י״ז) אולי אז ישוב.
    ויונתן תרגם אלה שני הפסוקים על אומות העולם, כלומר אם יעשה שיסיר האשרים והחמנים, תהיה עיר בצורה של אומות העולם בדד, וכן תרגם יונתן: ארי קרתא וגו׳.
    מאירות – כמו שהודעתי כי אור ואורה הכל ענין אחד, ולכן נאמר ולא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א׳:י׳), על הדלקת האור והאש, וכן הענין בכאן. והפליג מליצה כי בעבור שהכל יבש עד שהסעיפים יפלו לארץ מעצמם והם כלים מאליהם ואין צורך לאנשים שיעלו באילן לכרות הסעיפים במזמרות, אבל הנשים והטף ילקטו אותם בארץ.
    והעולה מזה היותם כרמשים וכדגים שנאחזים, ולא היה מהם נודד כנף, וזה לרוב סכלותם, כאשר נתן הסבה כי לא עם בינות הוא וגו׳, וכמו שהעיר משה ע״ה בהפך זה באמרו: ידיך לו ועזר מצריו תהיה (דברים ל״ג:ז׳), וזולת זה לאין מספר.
    ואמר ביבוש קצירה תשברנה, להגיד שבבוא הזמן הגזור עליה, שהוא דומה לזמן הקציר ביבשו, תשברנה ותאבדנה אותם האמונות והסעיפים שזכר, עד שלא ישאר איש שימשך אחריהם כי אם הנשים חלושות השכל, או העם הסכל כנשים שבאות מאירות אותה בנרות, ולפי שאמונתם הוא דבר יוצא מן המושכל, על כן אמר על אדום כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו רוצה לומר כי אעפ״י שמדרך הפועל לרחם על פעולתו, הנה הקב״ה לא ירחם עליהם, כמו שלא ירחם אדם על בנו כשיהיה חסר הדעת והתבונה, ואמר עושהו על הכנת החומר, ויוצרו על השפעת הצורה עליו, ורש״י פירש שכאשר ישראל ירחקו מהעבודה זרה, מיד בצורה של עשו בדד והנוה שהיה משולח מיושביו ונעזב כמדבר שהוא ארץ ישראל שם ירעה עגל שהוא אפרים והוא יירשנו, וישראל נקרא עגל שנאמר (ירמיה לא, טז) כעגל לא לומד, וכלה סעיפיה רוצה לומר ענביה. והרב רבי אברהם אבן עזרא פירש כל זה על שומרון, ופירש נשים באות מאירות אותם, מגזרת אריתי, והטעם לוקטות שאפילו הנשים שאין בהן כח ילקטו ויבזו אותם, או יהיה מאירות כמו מבעירות מלשון (מלאכי א, י) ולא תאירו מזבחי חנם, כלומר שגם הנשים החלושות יעצרו כח להבעיר בהם את האש, ומה שפירשתי הוא היותר נכון.
    [בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה]. ולא יהיה כן1, אבל בִּיבֹשׁ קציר העיר הבצורה2, ׳העצמות היבשות׳ (יחזקאל לז ד)3, ׳כי אזלת יד׳ (דברים לב לו)4, שיתייאשו ותכלה פרוטה5, אז תִּשָּׁבַרְנָה6: נָשִׁים [בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ]. ׳החושך יכסה ארץ׳7, מלכות שאינה הוגנת (גיטין פ.)8, ששרפוה באש9: כִּי לֹא עַם בִּינוֹת [הוּא]. יעקב10, לא בעיון ולא במעשה לשוב11: [עַל כֵּן לֹא] יְרַחֲמֶנּוּ [עֹשֵׂהוּ]. בצרות הגלות12: [וְיֹצְרוֹ לֹא] יְחֻנֶּנּוּ. ישועה13:
    1. הנביא מתנבא שלא יתנו לב לשוב, גם באריכות ימי בית שני.
    2. בבית שני כשכלה ונגמר המזון מירושלים, שהיא העיר הבצורה הנזכרת בפסוק הקודם, במצור של רומי.
    3. ובהמשך שם (פסוק יא-יב): ׳העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו׳, כלומר, לכן נמשלו לעצמות יבשות של מתים כיון שאבדה כל תקוותם.
    4. שיהיו בתכלית עוני ולחץ הגלות, באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו (ע״פ פירוש רבינו שם). וראה מש״כ רבינו להלן (ל יח). [ויל״ע בכל העניין כאן שנראה שפירשו רבינו על ישראל ועל חורבן הבית, וכל הציטוטים נאמרו על סוף גלות אדום, שם יהיו ישראל כ׳העצמות היבשות׳, עד שתכלה פרוטה מן הכיס ויתקיים ׳כי אזלת יד׳, וגם הפסוק ׳החושך יכסה ארץ׳ מדבר על הגאולה, אלא שאם נפרש כך אין דברי רבינו מתחברים, וצ״ע].
    5. בסנהדרין (צז.): ׳תנו רבנן, כי ידין ה׳ עמו [וגו׳] כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, אין בן דוד בא וכו׳ עד שתכלה פרוטה מן הכיס, דבר אחר עד שיתייאשו מן הגאולה׳. ובדברים שם עוד כתב רבינו: ׳ואפס עצור ועזוב - ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה׳.
    6. כלומר, אז יגיע השברון שלהם, שירושלים תיחרב.
    7. לשה״כ להלן (ס ב), אך שם מדובר על החושך לרשעים לעתיד לבוא [ועל זה הדרך הזכירו רבינו לעיל (כה ה)], ואילו כאן מדבר על חשכת הגלות לישראל. ומכנה את מלכות אדום ׳חושך׳, כנראה על משקל ׳מאירות׳, ובלשון צחות כאילו אור זה אינו אלא חושך. [וכן הוא בצרור המור לפרשת דברים (תחילת פרק ב) עה״פ ׳אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו׳, שעַם זה הוא מידת החושך ומקום החושך כמו שכתוב ׳הנה החושך יכסה ארץ׳].
    8. ׳מאי מלכות שאינה הוגנת, מלכות הרומיים׳. ולכן קראה ׳נשים׳, שאינה ראוייה למלכות כאשה. ובדברים (לב כא) כתב רבינו: ׳בגוי נבל אכעיסם - שהחריבה אותו מלכות שלא הוגנת שאין להם לא כתב ולא לשון׳. ובפירוש רבינו לתהלים (סט ב-ג) כתב: ׳אחר שנמלטתי מאלו המלכים הגדולים [מלכות בבל ויוון], שטפתני שבולת מים, ׳זה העם לא היה׳, שהיא מלכות אדום שקראוה ז״ל מלכות שאינה הוגנת׳.
    9. ׳נשים באות מאירות אותה, פירוש מבעירות ומדליקות אותה׳ (רד״ק), לשון אור ואש, ששרפו את ירושלים באש.
    10. הכתוב שב לדבר על ישראל, שאינו ׳עם בינות׳, שלא הבין במשך כל שנות בית שני שהיה יכול למנוע את החורבן.
    11. שאינו ׳עם בינות׳ להתבונן בעיון ולהשיג שלימות, ולא לשוב בתשובה על מה שעבר בחלק המעשי של התורה [ועל דרך הכתוב (לעיל ו י) ׳ולבבו יבין ושב ורפא לו׳]. ובפירושו לזכריה (יא ו) מבאר רבינו את הכתוב שם על סוף ימי בית שני, והכתוב מכנה את ישראל בזמן זה ׳צאן ההרגה׳, ופירש רבינו: ׳צאן המטבחים, שהם בלתי תקוות פרי לא בעיון ולא במעשה׳, וכתוב שם ׳כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׳, ופירש רבינו בלשון הכתוב כאן ׳כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו׳, שכיון שאינו ׳עם בינות׳, שהוא ׳צאן ההרגה׳ בלי תקווה שיעשה פרי וישוב בעיון ובמעשה, לכן לא יחמול ה׳ עליו יותר. [ובשיעורים לתהלים (סוף פרק מה) כתב: ׳הרי שבמזמור הזה הורנו שאהבת ה׳ אותנו היא באמצעות פעולת השכל ומעשים הטובים אשר בעבורם ה׳ אוהב אותנו ומושח אותנו שמן ששון והצלחה, והודיענו שהאהבה שמבקש ה׳ ממנו היא שנשכילהו ונדעהו, וכן אמרו ז״ל (סנהדרין צב.) כל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עליו, כדכתיב כי לא עם בינות הוא וגו׳, וראוי לגלות, כדכתיב (לעיל ה יג) לכן גלה עמי מבלי דעת׳. ובשיעורים לפרשת בראשית השתמש בלשון הפסוק כאן על אדום: ׳וכן אמרו סמאל שרו של אדום, כי לא עם בינות הם והולכים אחר ציורי דמיוניהם הכוזבים׳. והוא כפירושו של אברבנאל כאן: ׳לפי שאמונתם הוא דבר יוצא מן המושכל, על כן אמר על אדום כי לא עם בינות וגו׳, ר״ל שאע״פ שמדרך הפועל לרחם על פעולתו, הנה הקב״ה לא ירחם עליהם כמו שלא ירחם אדם על בנו כשיהיה חסר הדעה והתבונה׳].
    12. שכל זמן שלא ישוב, לא ירחם עליו להציל אותו מן הצרות הבאות עליו בגלות.
    13. כלומר, להושיע אותו מן הגלות. ומיישב כפילות העניין ׳לא ירחמנו עושהו׳, להציל מן הצרות הפרטיות שבתוך הגלות, ׳ולא יחוננו׳ בגאולה כללית מן הגלות.
    קצירה – כן נקרא הענף כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳).
    מאירות – מבערות כמו ולא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א׳:י׳).
    בינות – מלשון בינה.
    עושהו – המגדל ומרומם אותו וכן ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמ״ט:ב׳).
    ביבוש קצירה – כשתתיבש ענפיה תשבר מעצמה רצה לומר כשתתמלא סאתם ישברו מאיליהם.
    נשים באות – נשים תבאנה ויבעירו בהם האש ור״ל עם חלש כנשים ישחיתו אותה.
    כי לא עם בינות הוא – להבין שכל ממשלתו באה לו מה׳ ולא בכח זרועו.
    עושהו – המקום שגדלו והמשילו.
    ויוצרו וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
    ביבש קצירה – הרבה נדחקו המפרשים לפרש תשברנה שהוא לשון רבים, ולי נראה ברור שהפעל חוזר לנשים, כלומר כשייבש קציר בבל, כשתפול ממלכתה, ישבר וידכא לב הנשים שהיו רגילות לבא ולהאיר אותה, וזה מנהג נהוג אצלם ונראה שהיה חק בחגי עבודה זרה שלהם, והיה לשמחה גדולה אצלם, ואולי גם כן היה מתערב במנהג ההוא הזנות והניאוף, על כן יהיה לב הנשים ההן נשבר כשיהיה נמנע מהן החק ההוא. ואחר שהזכיר המנהג ההוא של שטות ושל עבירה, הוסיף: כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. והמפרשים פירשו תשברנה סעיפיה או פֵארותיה, ופירשו נשים באות מאירות אותה, שתבאנה הנשים ללקט העצים לשרוף אותם באש: ולא הבינו כי יבשת הקציר איננו כאן אלא משל, ואין כאן מקום לנשים ללקט עצים, גם מאירות אותן או אותם היה לו לומר אם הכוונה על הסעפים והפארות, גם אין מאירות כמו שורפות, ולא מצאנו רק אצל המזבח ולא תאירו מזבחי חנם (מלאכי א׳:י׳), ואין הכוונה ולא תשרפו מזבחי, אלא הוא לשון הנופל על מין הבעירה שהיא עבודה לגבוה, או חק לעבודה זרה, ואותה חוזר לעיר, כי בכל העיר היו עושות ההבערה. ותלמידי מוהר״ר ישראל גדליה קזיס הרופא זצ״ל מוסיף כי קרוב הדבר שהיו עושים המדורות בשמחת הקציר וכמו שעושים גם היום בקצת מקומות ביום כ״ד יוניוס שהוא זמן הקציר. והנה אמר דרך משל כי אז ייבש הקציר ולא תהיה עוד שמחה, והנשים הרגילות להבעיר המדורות ההן תאבלנה. ונכון הדבר.
    מאירות – לשון אור הבער, או לקיטה אריתי מורי עם בשמי.
    לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחנני – ההבדל בין רחמים וחנינה המרחם, נכמרו רחמיו ותציקהו נפשו מראות באבדן הדבר. והחונן, יושיע ויציל מצד שהדבר מצא חן בעיניו. ויש הבדל בין עושה ובין יוצר כמ״ש (לקמן כט טז). עושה, הוא הפועל בחומר לבד. והיוצר, הוא, הפועל צורת הדבר ועצמותו, וביחוס שבין ה׳ עם האדם, יקרא עושה מצד החומר. ויוצר מצד הצורה שהוא עצם האדם ועקרו. ולכן אמר שלא ירחמהו מצד חומרו, שבו תלוי הרחמים על מכאובו וצרותיו, וגם מצד שהוא יוצר צורתו ונשמתו שמן הצד הזה ראוי למצוא חן באשר הוא חלק אלהי ממעל, מ״מ לא יחננו.
    ביבש קצירה – וענפיה, ע״י שאין משגיח להשקותה תשברנה מעצמם ונשים באות ומלקטות הקציר להאיר בם אש, (תפס המשל מפרדס המופקר שתחלה בהמות רועות שם, ואח״כ יתיבשו הענפים ונשים האביונות המלקטות עצים להאיר מלקטות אותם, וזה משל על השממון והאבדון), מבואר כי יש הבדל בין ישראל שדמה אותם לכרם שהגם שנחרב נשאר השורש וישרש יעקב יציץ ופרח והיה שנית לכרם חמר, ובין העכו״ם שדמה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושרשיו באין תקוה, והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע״י תשובה מבאר כי לא עם בינות הוא – אין בם תבונה לשוב בתשובה (ע״ד ולבבו יבין ושב) על כן לא ירחמנו עשהו ואין להם תקנה (והטעם הכפל ע״י בבאור המלות).
    בִּיבֹשׁ – כשתתיבש1, קְצִירָהּ – ענפיה2 תִּשָּׁבַרְנָה מעצמם3, נָשִׁים בָּאוֹת – תבואנה4 מְאִירוֹת – ויבעירו5 אוֹתָהּ באש6, כך יקרה לאדום7 כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא להבין שכל ממשלתו באה לו מה׳ ולא בכח זרועו8, עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ – הקב״ה שגידלו והמשילו9, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ10:
    1. מצודת דוד.
    2. רד״ק, מצודת דוד.
    3. מלבי״ם. ואמר דרך משל כמו העץ כשיבש בו ענף ישבר מאליו, כן ישראל בהגיע עת פורענותם ישברו מאליהם (רד״ק). ורש״י ביאר כשיכלה זכות מעט שבידה של אדום שכיבד עשיו את אביו, אז תשברנה סעיפיה.
    4. כלומר עם חלש כנשים ישחיתו אותה (רש״י, רד״ק, מצודת דוד).
    5. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
    6. מצודת דוד. שלא תגדל עוד ולא תעשה עוד ענף ופרי לאבד תקוותה (ר״א מבלגנצי).
    7. רש״י. ורד״ק פירש שכך יקרה לכנסת ישראל שכל אומה אפילו יהיו חלשים כנשים ירעו לה וישחיתו אותם.
    8. מצודת דוד.
    9. מצודת דוד.
    10. וכפל העניין במילים שונות (מצודת דוד). ורד״ק ביאר על ישראל שעתה אינו עם בינות שאילו היה מתבונן בעצמו ורואה כי כל הרע בא לו על שעזב את ה׳, ולפי שאינו מתבונן על מעשיו ואינו שב לאל בבוא עליו הרעה על כן לא ירחמנו מי שעשה אותו וגידלו על כל עם, ויוצרו להיות לו לעבד לא יחננו והסתיר פניו מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ורעות אולי אז ישוב. מלבי״ם מבאר שהמשיל הדבר לפרדס המופקר שתחילה בהמות רועות שם ואח״כ יתייבשו הענפים ונשים האביונות המלקטות עצים להאיר מלקטות אותם, ויש הבדל בין ישראל שדימה אותם לכרם, שהגם שנחרב נשאר השורש וישרש יעקב יציץ ופרח והיה שנית לכרם חמר, ובין העכו״ם שדימה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושורשיו באין תקווה, והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע״י תשובה ״כי לא עם בינות הוא״ דהיינו אין בם תבונה לשוב בתשובה, ״על כן לא ירחמנו עשהו״ ואין להם תקנה.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יב) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד⁠־נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
    And it shall come to pass on that day that Hashem will thresh from the flood of the River to the Brook of Egypt, and you shall be gathered one by one, O you children of Israel.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא יִתְרְמוּן קְטִילִין קֳדָם יְיָ מִכֵּיף נַהֲרָא פְּרָת עַד נַחֲלָא דְמִצְרָיִם וְאַתּוּן תִּתְקָרְבוּן חַד לִסְטַר חַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
    ופי ד׳לך אלוקת יכ׳בטהם אללה מן תיאר אלפראת אלי ואדי אלעריש ואנתם תלקטון ואחדא ואחדא יא בני אסראיל.
    ולדיבורו ׳יחבט ה׳ משבלת הנהר׳ ניתן להוציא ממנו שני דברים: האחד, כי מובן החבטה הוא כריתת הכופרים השוכנים בארץ הקודש עד שהארץ תתרוקן, ויבואו בני ישראל ויגורו בה. ועל כן הזכיר את הנהר ונחל מצרים, משום ששניהם הם גבולותיה. וכמו שאמר [הקב״ה] לאברהם ׳לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים׳ (בראשית ט״ו:י״ח). והשני, עניין יחבט הוא ייבוש היָמים למען ילך בהם העם. והזכיר שני מקומות אלו כפי מה שקדם בתחילת הספר ׳והחרים ה׳ את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר׳ (ישעיה י״א:ט״ו), ויעשה אותו שמונה דרכים, כפי שפירשנו.
    ובדיבורו ׳לאחד אחד׳ [כמה] מובנים. מהם: הפלגה בדיבור. כלומר, אילו לא היה במקום זולתי איש אחר אאספנו, כמו שאמר שם ׳ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה׳ (ירמיה ג׳:י״ד). וגם כן, בגלל יקירותם לא ישאו האומות עמהם חבורה של בני אדם, אלא יחזירום אחד אחד, וכמו שנאמר שם ׳ולציון יאמר איש ואיש ילד בה׳ (תהלים פ״ז:ה׳) וגם כן ישתדלו [מקצתם] למען מקצתם. ולפיכך אמר ׳לאחד אחד׳...
    משבלת הנהר ועד נחל מצרים – זרם הפרת, וכמוהו ״אל תשטפני שבלת מים״ (תהלים ס״ט:ט״ז). ובעל ׳אלתפסיר׳ תרגם את ״נחל מצרים״ – ״ואדי אלעריש״,⁠1 והוא נמצא בערך במרחק שלוש חניות2 בדרך ממצרים לארץ ישראל.
    1. שני הזיהויים הם בתרגום רס״ג.
    2. אבן בלעם מתייחס, כנראה, למרחקים של מסע-יום של שיירה, ממקום חנייה אחד למשנהו.
    יחבט י״י – תרגם יונתן: יתרמון קטילין.
    הנהר – פרת, הם בני אשור היושבים על פרת.
    עד נחל מצרים – הם יושבי מצרים, יחבט אותם כחובט זיתים.
    ואני אומר: שתי לשונות הללו חיבוט ולקיטה נופלים זה על זה, החובט את זתיו וחוזר ומלקטן, או אחרים מלקטים אותם מן הארץ, כך הקב״ה יתחיל את האסיפה, כמו שהוא אומר: יתקע בשופר גדול (ישעיהו כ״ז:י״ג).⁠א
    משבולת הנהר – הם האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז:י״ג).
    ועד נחל מצרים – הם הנדחים בארץ מצרים (ישעיהו כ״ז:י״ג).
    ואתם תלוקטו – מן הגליות.
    לאחד אחד – המוצא אחד מכם יביאהו מנחה.
    א. כן בכ״י לוצקי 778, נירנברג 5, ויימר 651. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94 חסר: ״ואני אומר... בשופר גדול״.
    that the Lord shall gather יַחְבֹּט, lit., shall beat. Jonathan renders: shall fall dead. I.e., the nations from the banks of the Euphrates to the stream of Egypt. I say, however, that these two expressions, (viz.) beating and gathering, coincide with one another, like one who bears his olive trees and goes back and gathers them and (ms. or) others gather them from the ground, so will the Holy One, blessed be He, commence the gathering, as it is said: A great shofar shall be sounded.
    from the flood of the river These are those lost in the land of Assyria.
    to the stream of Egypt Those are the ones exiled in the land of Egypt.
    the river Euphrates. They are those in Assyria who live by the Euphrates.
    to the stream of Egypt These are those who live in Egypt, He shall gather them like one who gathers olives.
    and you shall be gathered from the exiles.
    one and one Whoever finds one of you will bring him as an offering.
    והיה ביום ההוא יחבוט י״י משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו {ל}⁠אחד אחד – כלפי שדימה פורענותם של ישראל לכרם שתותש בחימה, לארץ הושלכה, ורוח קדים הוביש פריה, התפרקו ויבשו מטה עוזה (יחזקאל י״ט:י״ב), חזר ודימה בצידו פורענותן של אומות לזה שהוא חובט אתא זיתיו והכרם שנבצר, ותשברנה פאורותיו, וישחיתוהו גוים רבים הם בני ישראל, חוזר ומלקטם לאחד אחד מן המקומות אשר נפוצו שם. הדא הוא דכתיב: ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״חובט את״.
    והיה – באותם הימים.
    יחבט – כמו כי תחבט (דברים כ״ד:כ׳), חובט חטים (שופטים ו׳:י״א), על כן תלוקטו והטעם כי ישאר מעט מרוב.
    ביום ההוא In those days.⁠1
    יחבט Shall beat off. Comp. תחבט thou wilt beat (Deut. 24:10); חובט beating (Judg. 6:11); therefore the expression תלקטו you will be gathered together is also used.
    One by one. Only a few will be left out of many.
    1. See Note 1.
    והיה ביום ההוא – שלא ירחמנו ויפקד עליו אכזריות חמתו.
    יחבט – הגוים שמשבלת הנהר – נהר פרת,
    עד נחל מצרים – להשיר ולהוציא טחן ישראל כזה שחובט ענפי הזיתים להוציא ולהשיר הפרי. ודימה הגוים לענפים וישראל לפרי הזית שכן הן ישראל מעורבין בין האומות בגלותם כפרי הזית בין הענפים.
    ולפי שהחבטה בענפים הן הגוים אומר ואתם תלקטו כזה שמקלט הזיתים תחת האילן בנושרם.
    לאחד אחד – מביניהם ולא יישאר אחד מכם ביניהם.
    והיה ביום ההוא – בזמן הישועה.
    יחבט – כמו שהוא חובט חטים מן הקש, וכמו שהוא חובט זיתים מהאילן, כן יחבט האל יתברך את ישראל מהאומות, כי הם בתוך העמים כחטים בתוך הקש וכזתים בין אילן הזית, שילקט אדם ממנו הטוב שהם הפרי, ויניח הקש והעצים.
    משבולת הנהר – שבולת הוא חוזק מרוצת הנהר, כמו: ושבלת שטפתני (תהלים ס״ט:ג׳). ופי׳ הנהר – הוא נהר סמבטיון, כמ״ש על השבטים: וזרם מעבר הנהרא (מלכים א י״ד:ט״ו).
    ואמר: עד נחל מצרים – כי עד מצרים יבאו, ושם יתקבצו עם אחיהם בני הגלות הזה ויעלו לירושלם.
    ואמר: ואתם – כנגד בני הגלות, שהם יהודה ובנימן, שהם מפוזרים בכל פאה, לפיכך אמר: ואתם תלוקטו – כאלו אמר: ואתם בני ישראל אשר מעבר הלז תלוקטו לאחד אחד, כמו שאמר בנבואת ירמיהו: ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון (ירמיהו ג׳:י״ד).
    ופירוש: לאחד אחד – אחד לחבירו, כלומר אחד מזה ואחד מזה יתקבצו יחד.
    ומה שאמר: עד נחל מצרים כי במצרים סוף מלכות העמים בהלחם מלך הצפון עם מלך הנגב, ויבא מלך הצפון עד מצרים ומשל במכמני הזהב והכסף ובכל חמודות מצרים וכו׳ (דניאל י״א:מ״ג) כמו שכתוב בחזיון דניאל, ואמר בעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וגו׳ (דניאל י״ב:א׳).
    א. כן בכ״י וטיקן 71, פריס 195, לוצקי 849. בנוסח המקרא שלנו: ״לנהר״.
    יחבט – כטעם חובט חטים (שופטים ו׳:י״א).
    וכן אמר משבלת הנהר – כטעם שבולת מים (תהלים ס״ט:ט״ז), וכן כתיב על מים תשטף ספיחיה (איוב י״ד:י״ט), כטעם ספיח קצירך (ויקרא כ״ה:ה׳) בתבואות, והכל נכון בשתוף השמות, והכונה בזה כי ביום הושע יהודה וירושלים מיד סנחריב, אחר כל הצרות שעברו עליהם, יתעוררו היהודים שברחו למצרים וישובו לירושלים, וכן מפורש בכתובים, וכן יפרש אחר כך.
    וחתם הנביא דבריו בגאולת ישראל ובישועתו, באמרו והיה ביום ההוא יחבוט ה׳ משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, רוצה לומר שיחבוט השבולים להוציא החטים מבין התבן, והוא משל להוציא את ישראל מקרב אותם האומות, והנהר הנזכר כאן, הוא נהר שמבטיון שגלו שם עשרת השבטים, ויש אומרים שהוא נהר פרת שבארץ אשור, ואמר משבולת הנהר, כי שבולת הוא שם נאמר על חוזק המים, כמו שאמר (תהלים סט, ג) ושבולת שטפני, והנמשל הוא אומרו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, וכמו שאמר ירמיהו (ג, יד) ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ומאשר אמר ואתם תלוקטו לאחד אחד רמז באמת אורך זמן הגלות וקשיו, עד שישארו מעט מהרבה ושלא ישאר מהם בגלות, כי אם אחד, וע״ז אמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, וכמו שאמר ירמיהו ולא אותיר מהם איש, וזה ממה שיוכיח שלא נתקיימה הנבואה הזאת בבית שני.
    יַחְבֹּט [ה׳ מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם]. הבר מן התבן1: [וְאַתֶּם] תְּלֻקְּטוּ [לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל]. ׳אחד מעיר׳ (ירמיה ג יד)2:
    1. ׳כמו שהוא חובט חיטים מן הקש וכמו שהוא חובט זיתים מהאילן, כן יחבוט האל יתברך את ישראל מהאומות, כי הם בתוך העמים כחיטים בתוך הקש וכזיתים בין אילן הזית, שילקט אדם ממנו הטוב שהם הפרי ויניח הקש והעצים׳ (רד״ק).
    2. כתוב שם ׳וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן׳, ופירש הרד״ק שאפילו אם יהיה יהודי אחד לבדו בעיר מערי הגוים, משם אקחנו. ואולי הכוונה כאן לפרש ׳תלוקטו לאחד׳, למקום אחד, ׳אחד בני ישראל׳, אחד מעיר שהוא מבני ישראל. ובדברים (לב יא) כתב רבינו: ׳יפרוש כנפיו יקחהו – כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. ובתהלים (קיט קעה-קעו) כתב שבגלות ׳תעיתי כשה אובד - לברוח אנה ואנה מדברי ריבותם וגזירותם, בקש עבדך - כאמרו ואתם תלוקטו, כי מצותיך לא שכחתי - גם כי התאמצו לזה בגזירותם׳. [ולפירוש רבינו יתכן שהכוונה שילקט יהודי אחד מתוך כל יהודי העיר, שכן ביאר בחבקוק (ב ד) את סיבת אורך הגלות: ׳והסיבה שיתמהמה עד בוא הקץ היא כי ׳האדם׳ שאמרת [הכוונה לישראל], עופלה נפשו בחוזק לב כענין פרעה, ולא ישרה נפשו בו בעיון ובמעשה כלל, אלא מצות אנשים מלומדה, ובזה איזה צדיק אחד מעיר באמונתו יחיה, בהשיגו אמיתה של תורה׳. וכן נראה ממה שקדם בפסוקים שלפניו, שעל ישראל נאמר שלא ירחמנו לפי שאינו ׳עם בינות׳ להבין בעיון ובמעשה, ועל זה אמר שאחרי שיחבוט בצרות הגלות ויישאר רק אחד מעיר מבני ישראל, מאותם שעסקו בעיון ובמעשה, ביום ההוא יתקע בשופר ויתקבצו נדחי ישראל. ועניין זה מתבאר בשיעורים לפרשת האזינו, שם כתוב על הגוים ׳כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו׳, וכתב: ׳וזה יהיה כי ידין ה׳ עמו – בעת שידין ה׳ עמו, אתה תדע שיהיה הדבר הזה, שהמה יתוקנו בעת ש׳ידין ה׳ עמו׳ ויתקן התיקון הזה, שיצרוף כצרוף הכסף אפילו עמו, ועל עבדיו יתנחם - שיתנחם אז על השרידים ההם הנשארים, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב - שאז יהיו ישראל שה פזורה בתכלית הרע׳. כלומר, כליון הגוים יתקיים אחרי שדן ה׳ והעניש את עמו, והשרידים הנשארים יזכו לקיבוץ גלויות. וכן כתב רבינו בתהלים (סח ז): ׳אבל עתה בזמן הגאולה, אלקים מושיב יחידים ביתה - מעטים המיוחדים אליו, ביתה - בארץ ישראל שהיא ביתם ונחלתם, מוציא מן הגלות אסירים בכושרות, שהיו אסורים ביד האומות, אך סוררים שכנו צחיחה - סוררים ופושעי ישראל נספים בגלות, כאמרו ׳פי שנים בה יכרתו יגועו׳⁠ ⁠׳].
    יחבט – ענין הכאה במקל להפריש התבואה מהקשין כמו כי במטה יחבט קצח (ישעיהו כ״ח:כ״ז).
    משבלת – הוא חוזק מרוצת המים כמו אל תשטפני שבולת מים (תהלים ס״ט:ט״ז).
    לאחד אחד – כמו אחד לאחד ור״ל לצרף אחד לאחד.
    יחבוט ה׳ – ר״ל כמו שחובטין את השבלים במקל להסיר התבואה מן הקשין כן יסיר את ישראל מבין האומות.
    משבולת הנהר – מארץ אשור היושבים על נהר פרת עד נחל מצרים ר״ל מכל המקומות שבין זה לזה יפריש את ישראל מבין האומות.
    ואתם וכו׳ – בני ישראל סרס המקרא ואתם בני ישראל תלקטו וכו׳ רצה לומר אחר הפרשה תהיו אתם הנלקטים אחד אחד והמוצא אחד מכם יביאהו לירושלים.
    יחבט ה׳ – כמו שהחובט האילן משיר פירותיו, ואחרי כן מלקט אותם מעל הארץ, כן ה׳ יקבץ נדחי ישראל מאשור וממצרים, כמו שמפרש אחר כך ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (רש״י ורד״ק).
    שבלת הנהר – לשון ושבלת שטפתני (תהלים ס״ט:ג׳), אל תשטפני שבלת מים (שם שם ט״ז), והנהר הוא נהר פרת. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו שהכוונה שירחיב ה׳ את גבול ארץ ישראל מנהר מצרים עד נהר פרת, כמו שהיתה הארץ אשר נתן ה׳ לאברהם (בראשית ט״ו:י״ח), וכמו שהיתה ארץ ישראל בימי דוד ושלמה. וזה לא יתיישב על לשון ואתם תלקטו שמשמעו שיבואו מארצות אחרות לארץ ישראל ואיננו מסכים לפסוק שאחריו, גם אין לשון יחבוט מתפרש לפי דרך זה. וגיזניוס מפרש משל החביטה כאלו יחבוט ה׳ אילנות ארץ ישראל ויפלו מהם אנשים שימלאו את הארץ יושבים, ולפי זה אין תלוקטו עולה יפה, גם לא הפסוק שאחריו.
    ורוזנמילר מפרש כי ה׳ יביא מהומה גדולה בארץ ישראל ויפריד ישראל משאר הגוים היושבים עליה כמו שהחובט מפריד הפרי מן האילן, וגם זה רחוק מאד.
    יחבט – ענין דישה, רק הדש דש הרבה בפעם אחד, והחובט חובט מעט ותחבוט את אשר לקטה (רות ב׳) ולא בכלי הדישה רק במטה כי במטה יחבט קצת (לקמן כח כז) ור״ל יחבוט אותם מעט מעט. משבלת הנהר, מקום מרוצת המים.
    והיה ביום ההוא – ביום הנזכר למעלה (פסוק א׳ ב׳), (כי מן פסוק ג׳ עד זיי״ן ספר דברי השיר שישוררו על הכרם, ומן פסוק זיי״ן עד פה, הוא מאמר מוסגר) יחבט ה׳ – מדמה במליצתו את ישראל אל התבואה, ואת העכו״ם אשר הם גולים ביניהם מדמה אל הקש והמוץ והפסולת, ובעת שירצה ה׳ לקבץ נדחי ישראל יהיה צריך תחלה להפריד את ישראל מן העכו״ם אשר הם מעורבים בתוכם, כמו שהחטה והדגן מעורבים עם המוץ והקש, ודמה זה כמי שחובט את תבואתו שעי״ז תצא התבואה ואת המוץ והקש ישא הרוח וכן יפריד את ישראל לבדנה והעכו״ם יכלו כמוץ יסוער מגורן, והחבטה הזאת תהיה משבלת הנהר ששם מדינות אשור עד נחל מצרים – ששם ישראל בארץ שבים כמ״ש בפסוק שאח״ז, ואחרי החבטה הזאת שיכלו העכו״ם עדיין הגרגרי חטה ודגן מפוזרים, ר״ל שעוד יהיו ישראל מפוזרים אחד בעיר ושנים במשפחה, וכדי לקבצם אחד אל אחד אומר ואתם תלקטו לאחד אחד – שכל משפחה ומשפחה יתאספו איש אל אחיו, ואח״כ
    וחתם הנביא דבריו בגאולת ישראל ובישועתם, באומרו1 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בזמן הישועה2, יַחְבֹּט יְהוָה את ישראל מבין האומות3, מִשִּׁבֹּלֶת4 הַנָּהָר פרת5 עַד נַחַל מִצְרָיִם6 מכל המקומות שבין זה לזה יפריש ה׳ את ישראל מבין האומות7, וְאַתֶּם לאחר הפרישה8 תְּלֻקְּטוּ9 מן הגלויות10 לְאַחַד אֶחָד – אחד לאחד11 בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, והמוצא אחד מכם יביאהו לירושלים12:
    1. אברבנאל.
    2. רד״ק.
    3. מצודת דוד. רוצה לומר כמו שחובטין את השיבולים במקל להסיר התבואה מן הקשין כן יסיר את ישראל מבין האומות (רד״ק, מצודת דוד). ומדמה במליצתו את ישראל לתבואה ואת העכו״ם אשר הם גולים ביניהם מדמה לקש מוץ ופסולת, ובעת שירצה ה׳ לקבץ נדחי ישראל יהיה צריך תחילה להפריד את ישראל מן העכו״ם אשר הם מעורבים בתוכם, כמו שהחיטה והדגן מעורבים עם המוץ והקש, ודימה זה כמי שחובט את תבואתו שע״י זה תצא התבואה ואת המוץ והקש תשא הרוח, כן יפריד את ישראל לבדם והעכו״ם יכלו כמוץ (מלבי״ם).
    4. הוא חוזק מרוצת המים (רד״ק, מצודת ציון).
    5. הם בני אשור היושבים על פרת והם האבודים בארץ אשור האמורים בפסוק הבא (רש״י, מצודת דוד). ורד״ק מבאר כי מדובר בנהר הסמבטיון לשם גלו עשרת השבטים, ואמר עד נחל מצרים כי עד מצרים יבואו ושם יתקבצו עם אחיהם בני הגלות ויעלו לירושלים.
    6. הם יושבי מצרים והם ״הנדחים בארץ מצרים״ האמורים בפסוק הבא (רש״י).
    7. מצודת דוד.
    8. מצודת דוד.
    9. רש״י מבאר כי לשונות חיבוט ולקיטה נופלין זה על זה, כמו החובט זיתיו שחוזר ומלקטן מן הארץ, כך הקב״ה יתחיל את האסיפה כמו שנאמר יתקע בשופר גדול. ואמר ואתם תלוקטו כנגד בני הגלות שהם יהודה ובנימין שהם מפוזרים בכל פאה, לפיכך אמר ואתם תלוקטו כלומר אתם בני ישראל אשר מעבר הנהר תלוקטו לאחד אחד כמו שאמר בנבואת ירמיהו (ג, יד) ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן״ (רד״ק).
    10. רש״י.
    11. מצודת ציון.
    12. מצודת דוד.
    תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
     
    (יג) וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהֹוָ֛הי⁠־⁠הֹוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃
    And it shall come to pass on that day that a great horn shall be blown. And those were lost in the land of Assyria shall come, and those that were dispersed in the land of Egypt; and they shall worship Hashem on the holy mountain in Jerusalem.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
    וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא יִתְקַע בְּשׁוֹפָרָא רַבָּא וְיֵיתוּן דִי גְלוֹ לְאַרְעָא דְאַתּוּר וּדְאִטַלְטָלוּ לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְיִסְגְדוּן קֳדָם יְיָ בְּטוּרָא דְקוּדְשָׁא בִּירוּשְׁלֵם.
    והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול – הרואה שופר בחלום ישכים ויאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול קודם שיקדמנו פסוק אחר תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה. הרואה שופר בחלום יצפה לישועה שנאמר והיה ביום ההוא יתקע וגו׳. ר׳ אליעזר אומר בניסן נגאלו ישראל ממצרים ובתשרי עתידין להגאל. מנלן אתיא שופר שופר כתיב (הכא) [התם] תקעו בחדש שופר וכתיב (התם) [הכא] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ר׳ יהושע אומר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, מ״ט דאמר קרא ליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית, לילה המשומר לעתיד לבא. א״ר חנינא בן דוסא אותו איל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו לא יצא ממנו דבר לבטלה גידיו עשרה נימין לכנור שהיה דוד מנגן בהם. עורו אזור עור במתניו של אליהו ז״ל. קרנו של שמאל שופר של סיני, ושל ימין לעתיד לבא וכו׳ (כתוב בשמואל ברמז פ׳ וברמז רכ״ד וברמז שי״ג). לפי שנאמר והיה ביום ההוא יתקע איני יודע מי [התוקע] ת״ל וי״י אלהים בשופר יתקע, ועדיין אינו אומר מאין הוא תוקע ת״ל קול שאון מעיר קול מהיכל.
    יתקע בשופר גדול – הרי זה סימן בכתובים כל מקום שהוא אומר שופר הרי זה סימן יפה לישראל דכתיב עלה אלהים בתרועה י״י בקול שופר. ואומר וי״י אלהים בשופר יתקע (הרימי בכח קולך) ואומר ויהי קול השופר וגו׳.
    ד׳אך וקת יצ׳רב פיה בבוק עט׳ים חתי יאתי אלהאלכון פי בלד אלג׳זירהֿ ואלמדחיון פי בלד מצר פיסג׳דון ללה פי ג׳בל אלקדס פי ירושלם.
    והשני - אין ב... כאמרו ׳יתקע בשופר גדול׳. [השופר] כאן הוא שופר שתוקעים בו... ואז שומעים הבריות כולם ונוהרים מכל הארצות. רצה בזה להודיענו הקלוּת בקיבוץ נפוצות בני ישראל לגבי האל, שיכנסם (?) כמו אנשים בעיר: תוקעים בשופר ומתקבצים במהירות. וכבר דימה גם כן בדבר שהוא קרוב יותר מזה. כיון שהארץ בעיני אלהים היא כשטיח שמקבצים את קצותיו ואז הוא ננער. לפי שאמר ׳לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה׳ (איוב ל״ח:י״ג). בדרך זו, כשירצה לקבצנו יאסוף את קצות השטיח ואז יתאחד מה שעליו למקום אחד.
    א
    האובדים בארץ אשור – לפי שנפוצו בארץ רחוקה לפנים מנהר סנבטיון קראם אובדים.
    א. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״בשופר גדול – רמז לרחוקים ויאספו.⁠״ הביאור לא מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, ברלין 121, נירנברג 5, ויימר 651, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
    those lost in the land of Assyria Since they were scattered in a distant land, within the Sambatyon River, he calls them, 'lost.'
    האובדים בארץ אשור – לאותם שגלו למרחוק לאשור קורא אובדים,⁠א ולאותם שגלו קרוב למצרים קורא נדחים.
    א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״אבודים״.
    והיה – הטעם אז יבקשו כל בני אפרים הנדודים לשוב אל ירושלם, כי ראו כי מלכותם אבדה.
    And it shall come to pass in that day, etc. Then all the children of Ephraim1 that are in exile will hasten to return to Jerusalem, seeing that their own kingdom has ceased to exist.
    1. Since Assyria and Egypt are named in this verse, and not Babylon, this prophecy is referred to the exile of the ten tribes, who will be glad to have an opportunity of returning to Jerusalem, and of joining their brethren in the worship of God.
    והיכן ילכו, תקיעת שופר תלמדם הדרך לירושלם אף לאובדים ולנדחים שאבדו ונדחו ממקומם. כמו צאן אובדות היו עמי.
    והשתחוו לי״י – כלם בירושלם ולא בביתאל ובדן. ועל כרחנו אין זאת בימי עזרא כי במצרים ובאשור נשארו כלם ואף שבבבל לא עלו כלם, אלא דבר זה מפורש כענין ויצא חטר מגזע ישי.
    והיה ביום ההוא – כפל עוד הענין לחזק.
    יתקע בשופר גדול – כך יתקבצו, כאלו היה נתקע בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם, כמו שאמר גם כן: וי״י אלהים בשופר יתקע (זכריה ט׳:י״ד), כך יבאו מכל פאה כאלו תקעו להם בשופר, שיבאו האובדים – הם השבטים שהגלו מעבר הנהר שהגלם שם מלך אשור, וזהו: בארץ אשור – שהיו שם כאלו היו אבודים, שלא יצאו עוד משם, כי גלות בבל שהיו יהודה ובנימן, שבו אחר כן לסוף שבעים שנה, ואחר כן גלו פעם שניה, והם נדחים בכל פאה ומפוזרים.
    ומה שאמר בארץ מצרים – כי שם יבאו כמו שפירשנו, ומשם יעלו והשתחוו לי״י בהר הקדש ובירושלם – פי׳ בהר הקדש שהוא בירושלם.
    בהר הקדש – הוא הר המוריה, והוא מקום בית המקדש.
    ואמר עוד שבזמן ההוא יתק׳ בשופר גדול והוא משל על התעוררות קבוץ הגליות ובאו האבדים שהיו בארץ אשור והנדחים שהיו בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלם, והנה לא זכר שאר הנדחים שבשאר הארצות, לפי שכמו שזכרתי כל ישראל הם אם בגלות אדום ואם בגלות ישמעאל, והנביא סיפר ראשונה חרבן אדום ועליו אמר הבאים ישרש יעקב, ואח״כ ספר מאשר יבואו מארץ אשור ומצרים והתורה בזה השאלה הששית.
    [בַּיּוֹם הַהוּא] יִתָּקַע [בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל]. לקיבוץ גלויות1:
    1. שאז יבואו ישראל האובדים והנדחים מכל קצוי ארץ. ובשיעורים לתהלים (מז ו) כתב: ׳עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה׳ בְּקוֹל שׁוֹפָר, יאמר, לכך ׳עלה אלקים׳ בתרועת מלך וניצחון האויבים ונתעלה, לפי שכבר ׳עלה בקול שופר׳ - שהוא קיבוץ גלויות, כאמרו ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו׳⁠ ⁠׳.
    יתקע – מלשון תקיעה.
    יתקע בשופר גדול – הוא ענין משל לומר כולם יתקבצו ויבואו כאלו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא.
    האובדים – לפי שלא חזרו לארצם מעת שגלו שמה לכן קראם אובדים.
    בהר הקדש בירושלים – בהר המוריה העומד בירושלים והוא מקום מקדש.
    יתקע בשופר גדול – משל, כלומר יאספו ישראל כאלו יתקע להם בשופר, והוא כענין כי טל ארות טלך {ישעיהו כ״ו:י״ט}, ונדוש מואב {ישעיהו כ״ה:י׳}, וכן יחבוט ה׳, וכמוהם רבים.
    בהר הקדש – כנוי לכל מקום שהשגחת ה׳ מתגלה בו באותות ובמופתים (עיין בכורי העתים תקפ״ח עמוד 150).
    יתקע בשופר גדול – ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים.
    וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בזמן הישועה1, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לקיבוץ גלויות2 כללי3, וּבָאוּ – ויבואו4 הָאֹבְדִים5 בְּאֶרֶץ – שבארץ6 אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ – שבארץ7 מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ – וישתחוו8 לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ הוא הר המוריה העומד9 בִּירוּשָׁלִָם ששם מקום בית מקדש10:
    1. וכפל עוד הענין לחזק (רד״ק).
    2. ר״ע ספורנו. והוא ענין משל לומר שכולם יתקבצו ויבואו כאילו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא (מצודת דוד). ובמדרש, הרואה שופר בחלום ישכים ויאמר ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״ קודם שיקדמנו פסוק אחר (הושע ה, ח) ״תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה״, הרואה שופר בחלום יצפה לישועה שנאמר והיה ביום ההוא יתקע וגו׳, ר׳ אליעזר אומר בניסן נגאלו ישראל ממצרים ובתשרי עתידין להגאל, מנלן? אתיא שופר שופר כתיב התם (תהלים פא, ד) ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר״, וכתיב הכא והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ועוד במדרש, הרי זה סימן בכתובים, כל מקום שהוא אומר ״שופר״ הרי זה סימן יפה לישראל, דכתיב (תהלים מז, ו) ״עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה׳ בְּקוֹל שׁוֹפָר״, ואומר (זכריה ט, יד) ״וַאדֹנָי ה׳ בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע״, ואומר (שמות יט, יט) ״וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד״ וגו׳ (ילקוט שמעוני).
    3. מלבי״ם.
    4. תרגום יונתן.
    5. לפי שנפוצו בארץ רחוקה לפנים מנהר סנבטיון קראם ״אובדים״, והם השבטים שהוגלו מעבר הנהר שהגלם שם מלך אשור, ובארץ אשור היו שם כאילו אבודים שלא יצאו עוד משם, להבדיל משבט יהודה ובנימין שגלו בגלות בבל ושבו אחרי כן לסוף שבעים שנה וגלו פעם שניה והם ״הנדחים״ אשר מפוזרים בכל פאה (רש״י, רד״ק, מצודת דוד). ר״י קרא ביאר כי לאותם שגלו למרחוק לאשור קורא אובדים, ולאותם שגלו קרוב למצרים קורא נדחים. ומלבי״ם מבאר שקראם אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים. אברבנאל ביאר כי לא הזכיר את שאר הנדחים שבשאר הארצות, לפי שהנביא כבר סיפר על חורבן אדום ועליו אמר (לעיל בפס׳ ז׳) ״הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב״, ואח״כ סיפר שיבואו מארץ אשור ומצרים.
    6. מלבי״ם.
    7. מלבי״ם.
    8. תרגום יונתן.
    9. רד״ק, מצודת דוד.
    10. רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד.
    תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
    → לפרק הקודםחזור לראש הפרקלפרק הבא ←
    ← Previous ChapterReturn to Top of ChapterNext Chapter →
    רשימת מהדורות
    © כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.    List of Editions
    © All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

    כותרת הגיליון

    כותרת הגיליון

    ×

    Are you sure you want to delete this?

    האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

    ×

    Please Login

    One must be logged in to use this feature.

    If you have an ALHATORAH account, please login.

    If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

    נא להתחבר לחשבונכם

    עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

    אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

    אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

    ×

    Login!כניסה לחשבון

    If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
    Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
    ×
    שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
    ×

    תפילה לחיילי צה"ל

    מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

    תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

    Prayer for Our Soldiers

    May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

    Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144