שלחו – צווי במקום עתיד, אז תשלחו, כאשר תשפל גאותכם.

כר מושל ארץ – הכרים והאלים הראוים להנתן למס למושל ארץ, תשלחו אותם אל הר בת ציון, והזכיר הכרים, כי להיות ארץ מואב ארץ מקנה היה מנהג המואבים לתת כרים ואלים למס, כמו שכתוב ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אלים צמר (מלכים ב ג׳:ד׳).

מסלע – רד״ק ודון יצחק {אברבנאל} ורוזנמילר וגיזניוס אומרים שהיא עיר ששמה סלע, ואומרים רוזנמילר וגיזניוס שהיא הנקראת בספרי הקדמונים Petra, ועל שמה נקרא חלק מארץ ערב Arabia Petrea, והאיש Burckhardt אמר שמצא חרבותיה, והיא אצל מקום הנקרא היום Wadi Musa, רצה לומר עֵמֶק משה. ונראה לי כי סלע הוא סלע ממש, ואין הכוונה כאן כלל העיר Petra, כי אמנם תכונת העיר Petra היא בקצה דרומי של ארץ אדום, ואדום דרומית למואב, והנה הם אומרים כי לאדום היתה, ועיר מלכותם היתה, אך המואבים לקחוה מידם בזמן מן הזמנים, וזה רחוק, שאם כן כבר לקחו כל ארץ אדום, ואפילו יהיה זה, איך יתכן שבנפול מואב מִתָקְפוֹ, לא ישובו האדומים בעריהם, ולכל הפחות בעיר ההיא שלא היתה סמוכה למואב אלא רחוקה משם? ואין לומר כי כבר נכרתו ואבדו האדומים, שהרי הנביאים מזכירים אותם עוד אחר הדור ההוא. גם מה שמביאים ראיה על היות סלע עיר אדום ממה שכתוב: הוא (אמציה) הכה את אדום בגיא מלח עשרת אלפים ותפש את הסלע במלחמה ויקרא את שמה יקתאל עד היום הזה (מלכים ב י״ד:ז׳), איננה ראיה כלל, כי אין נראה מכאן שהיתה עיר ששמה סלע, אלא שהיה סלע, צור או הר קשה, לא עיר, שהרי מזכירו בה״א הידיעה, ואם היתה עיר למה לא תִזָכֵר אחר כך בשם יקתאל? ועוד ממה שכתוב בדברי הימים (דברי הימים ב כ״ה:י״א-י״ב) נראה בבירור שהיה סלע ממש, כי כתוב שם: ואמציהו התחזק וינהג את עמו וילך גיא המלח ויך את בני שעיר עשרת אלפים, ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע וישליכום מראש הסלע וכלם נבקעו, אם כן אין סלע שם עיר. ואף על פי שאומרים כי סביבות עיר סלע יש צורים והרים, לא יתכן לומר אל ראש הסלע בשם הנופל גם על העיר (לדעתם), כי לא יבין הקורא, וישתבש בין העיר וההר. ומלבד כל זה, אם היתה סלע עיר גדולה באדום (כדבריהם), איך לא נזכר שמה עוד בשום מקום בתנ״ך, זולתי ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו (למטה מ״ב:י״א), אשר גם שָם אין שום ראיה שיהיה סלע שֵם עיר, ולא סלע וצור ממש, כמו ״מראש הרים״ שאחריו. ואיך לא נשאר לה שם זה או קרוב לו בפי הערביים, עד שלא נודע מקומה איה עד היום? על כן על כל הדברים האלה נראה לי כי סלע הנזכר כאן אינו זז ממשמעות לשון סלע וצור, והכוונה מהרי מקנה שלכם שלחו כר אל הר בת ציון.

מדברה – דרך המדבר, כי ממואב ירדו הנגבה לסבוב את ים המלח, ושם לדרום ים המלח יבאו למדבר אדום ויעלו אל ארץ יהודה.

והיה כעוף נודד – אז בבוא יום מואב, תברחנה נשיהם אחת הנה ואחת הנה במעברות נחל ארנון, כעוף נודד וכקן משולח, ואמר קן והכוונה על הצפורים אשר בתוך הקן, כמו כנשר יעיר קנו {דברים ל״ב:י״א}.

מעברות לארנון – חסר בי״ת, במעברות אשר לארנון, במקומות המעבר, באשר תוכלן לנוס.

הביאי עצה – כיון שהזכיר שיהיה מואב כעוף נודד, זכר מה שהרעו לישראל בימים הקדמונים כשהיו גם הם נודדים מפחד אויב, על כן אומר למואב, היה לך להביא עצה (כפירוש רד״ק), ולעשות פלילה ולהסתיר נדחי ישראל, ולא לגלות אותם כשהיו נסתרים אצלך מפני האויב: והרי זה דוגמת מה שאמר עובדיה לאדום: ואל תסגר שרידיו ביום צרה {עבדיה א׳:י״ד}, ועיין למעלה ב׳:ט׳. ונראה כי זה שהנביא מתרעם על מואב שלא חמלו על ישראל הוא על זמן גלות ראובן וגד שהיו סמוכים למואב.

הביאי עצה – לשון ונביא לבב חכמה (תהלים צ׳:י״ב), היה לך להביא בעצמך עצה. כלומר לקנות עצה ותבונה, ולומר פן כמקרה בני ישראל גם אני יקרני, ולמה לא אחמול עליהם ביום צרתם?

עשי פלילה – היה לך לראות את הנולד ולשפוט כי גם עליך אולי תעבור כוס, והוא מלשון ראה פניך לא פללתי (בראשית מ״ח:י״א).

שיתי כליל צלך – היה לך לשית צלך כצל לילה, כלומר היה לך לכסות יפה על המסתתרים אצלך. והנה יוחן דוד מיכיליס (ואחריו רוזנמילר וגיזניוס ופיליפסון ואחרים) חשב כי מקרא זה ושנים שלאחריו הם דברי השליח הבא ממואב אל ארץ יהודה לבקש ממלך יהודה רחמים על עמו, ואומר לו שיעשה עמם צדקה ויקבלם בארצו עד יעבור זעם, כי עוד מעט מזער ויכלה השודד, וישובו לארצם, ובשכר הצדקה הזאת שיעשה עמהם, יברכהו אלהיו, ויכין בחסד כסאו. והפירוש הזה יקשה מפנים רבים, ראשונה כי אין לו שייכות עם הקודם, כעוף נודד תהיינה בנות מואב, והיה ראוי שיאמר תחלה ״והיה כעוף נודד״, ואחריו ״שלחו כר מושל ארץ אל הר בת ציון״. שנית, לא היה לו להתחיל בלשון הביאי עצה, אלא בלשון תחנה ובקשת רחמים. שלישית, מליצת ״כי אפס המץ כלה שוד תמו רומס מן הארץ״, הוא לשון צהלה ושמחה, כאדם השרוי בשמחה ובטוב לבב, לא כאדם השרוי בתכלית הצער והיגון. הא למה זה דומה, לעני המחזר על הפתחים שיאמר לעשיר עשה טובה עמי, כי מחר גם אני עשיר כמוך. והיה מספיק שיאמר כי לא לימים רבים נהיֶה עליך למשא, כי עוד מעט וכלה זעם.

רביעית – לא יתכנו דברי תשובת ישראל הכתובה אחר כך ״שמענו גאון מואב״, כי הנה מואב כבר השפיל גאותו בבואו לבקש רחמים מישראל. ואם הכוונה על גאותו בימי קדם, אין זה משמעות ״שמענו גאון מואב״, ולכל הפנים נמצא הנביא מיַחס ליהודה או למלכם אכזריות חמה ושטף אף, שיהיו לועגים לרש ומונעים ממנו כל חסד, מה שלא היה מעולם דרך בני ישראל, אשר בהפך נודעו בכל דור רחמנים בני רחמנים.

כי אפס המץ – חוזר למטה ״והוכן בחסד כסא״, והטעם, היה לך להביא עצה ולרחם על ישראל ולהתבונן כי לא לעולם יהיו שפלים, ולא לעולם תהיי גברת, וכן היה, כי אפס המץ וגו׳, והוכן בחסד כסא חזקיהו, ועתה יאשמו כל אשר הרעו לישראל, כי יש בידו להנקם מהם. ואף על פי שאמר כי אפס המץ בלשון עבר, אינו אלא עתיד, כמו והוכן בחסד כסא וישב עליו, והנה נאמרה הנבואה לפני מלוך חזקיהו.

המץ – המציצה, כלומר הבזיזה.

תמו רמס – הרומסים. והנה לפירוש מיכיליס וההולכים אחריו היה צריך לקרוא ״נִדְחֵי מואב״, וכבר הביאו להם סיוע מן התרגום, שהוא: מטלטלֵי מלכות מואב. אבל בשני תרגומים כתב יד שבידי מצאתי מְטַלְטְלַיָא, בלי סמיכות, ומלכות מואב הוא ווקאטיף {לשון קריאה}. וגיזניוס (ואחריו הלכו רוזנמילר ופיליפסון) אמר שאין צורך להחליף הנקוד, ודי להחליף הטעמים, ולפרש יגורו בך נדחַי שלי אני מואב, על דרך ותראהו את הילד (שמות ב׳:ו׳), בסעפיה פוריה (למטה י״ז:ו׳). וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין שאין הנדון דומה לראיה, כי הכנוי שאחריו השם, כגון ותראהו את הילד, מטתו שלשלמה (שיר השירים ג׳:ז׳), בנו (של) בעור (במדבר כ״ד:ג׳), שהוא דבר הנוהג הרבה בלשון ארמי (שמיה די אלהא {דניאל ב׳:כ׳}, וביומיהון די מלכיא אנון {דניאל ב׳:מ״ד}), וגם בלשון חכמים (תלמידיו של אברהם אבינו {משנה אבות ה׳:י״ט}, מקומן של זבחים {משנה זבחים ה׳:א׳}, אמרו לו לכהן גדול {משנה יומא ו׳:ח׳}), אינו נוהג אלא על גוף נסתר, ויש לו עִקר בטבע האדם, כי המדבֵר אץ להוציא מפיו מה שבלבו, ולפיכך לפעמים הוא מקצר יותר מדי, ועודנו מדבר הוא מבין שדבריו בלתי מפורשים די צרכם, ומיד הוא מוסיף להם ביאור. הגע בעצמך שיאמר אדם ״יהי שמו מבורך״, וכוונתו לשם האל, ואחר שאמר יהי שמו הוא מבין שאין דבריו מובנים והוא אומר של האל (שמיה די אלהא {דניאל ב׳:כ׳}). ואחר זמן נהגו הארמיים להשתמש במליצה כזו גם שלא לצורך, ומשוררי לשון הקדש לקחוה על לשונם דרך צחות, כמו שלקחו כמה מלות ומליצות ארמיות לפאר בהן שיריהם. אבל המדבר בעדו לא יתכן שיצטרך להוסיף שמו אחר הכנוי, כי המדבר עמו כבר הוא יודע מי הוא. היתכן לשלֹמֹה שיאמר הנה מטתי שלשלמה? כך לא יתכן לומר יגורו בך נדחַי של מואב. והנה גיזניוס בדקדוקו הגדול הביא אצל מטתו שלשלמה וחבריו גם כרמי שלי (שיר השירים א׳:ו׳) להוכיח שהכנוי העודף נוהג גם כן במדבר בעדו. ועדיין אין הנדון דומה לראייה, כי אין כאן שֵם אחר הכנוי אבל אחר הכנוי הראשון הוסיפו כנוי שני לחזוק, וזה נוהג הרבה בקצת לשונות בדבור ההמון, כגון בלשון איטלקי mio di me (עיין Cinonio בסוף מלת Mio), וכיוצא בזה בלשון צרפת (mon métier à moi). אבל שיבא שם המדבר אחר כנוי הַקִנְיָן, כמו כרמִי שלשלמה, נדחַי מואב, הוא דבר שלא היה ולא נברא, רק לנכח, יבא השם דרך ווקאטיף אחר הכנוי, כמו מה טבו אהליך יעקב {במדבר כ״ד:ה׳}, וזה אין ענין כלל עם נדחי מואב.

באמת – נכון וקיים.

באהל דוד – על שם שהיה עושה משפט וצדקה.

וישב עליו – נראה שחוזר לשופט ודורש משפט, והיה האתנח ראוי להנתן תחת כסא.

ומהר צדק – בקי ומורגל לעשות צדק.

מְהִר – הוא סמוך מן מָהִיר בקמץ, ואיננו מענין מהרה כי כל מַהֵר ומְמַהֵר אינו אלא בפתח, אבל מהיר בקמץ ענינו בקי ורגיל, כמו סופר מהיר (עזרא ז׳:ו׳), איש מהיר במלאכתו (משלי כ״ב:כ״ט), וכן עבד ישוע (Ebed Jesu) בספרו על ספרי הסוריים כתב (עמוד 50) אַסְיָא מְהִירָא ותרגם אברהם חקלאני medicus peritissimus, ובעמוד 256 אַסַוָתָא מְהִיֵרא דִאתַיְהוּן כָּהְנֵא דְעִדְתָא, הרופאים המובהקים, הלא המה כהני העדה. ואין להכחיש כי מהיר שענינו בקי ורגיל, נגזר הוא מלשון מהירות, כי מי שהוא בקי במלאכתו הוא ממהר בעשייתה, אך מכל מקום הבדילו אחרי כן בקריאה בין מה שענינו מהירות ומה שענינו רגילות, והשופט צריך שיהיה מתון בדין, ולא ממהר, גם כי ברוב ההרגל ימהר להבין מי הוא הזכאי ומי החייב.

שמענו – עד כאן שמענוהו מתגאה, עכשו נשמעהו מיליל.

לא כן בדיו – שמענו בדיו שאינם כן, שמענו דברים שהיה מדבר בגאוה ובלתי כנים ואמתיים.

בדיו – כמו בדיך מתים יחרישו (איוב י״א:ג׳), משרש בדד ומענין שרש בדה.

לכן ייליל מואב – נראה לי (נגד הטעמים) להפסיק כן: לכן֙ ייל֣יל מואב֔ למוא֥ב כל֖ה ייל֑יל, כלומר ייליל על נפילת מואב כלה.

לאשישי – הנכון כפירוש ראב״ע, לשון ואוהבי אשישי ענבים (הושע ג׳:א׳), סמכוני באשישות (שיר השירים ב׳:ה׳), ואשישה אחת (שמואל ב ו׳:י״ט), שהם עגולי צימוקים כעין דבלֺת תאנים, והטעם תבכו על חרבן כרמיכם הטובים, כמו שמפרש והולך, והזכיר אשישי קיר חרשת, אולי שהיו מפורסמים לשבח. ורש״י ורד״ק ורוזנמילר וגיזניוס פירשו כאן אשישי לשון אָשְׁיוֹת (ירמיהו נ׳:ט״ו) שהם היסודות, ונראה לי רחוק.

אך נכאים – כמו והיית אך שמח (דברים ט״ז:ט״ו), נכאים מאד.

נכאים – לשון נִכְאֵה לבב (תהלים ק״ט:ט״ז), ורוח נְכֵאָה (משלי י״ח:י״ד).

קיר חרשת – נראה שהיא היא קיר הנזכרת למעלה {ישעיהו ט״ו:א׳}, ואומרים שהיא הנזכרת במלכים ב ג׳:כ״ה, גם כי לפי הנקוד שָם אין קיר דבק לחרשת.

הלמו שרוקיה – גפן שורק ומשֻבח שלה היה הולם ומְשַכֵּר בעלי גוים, כל כך היה משובח שהיה יינו עולה על שלחן מלכים (קוצֵיוס ואחרים).

הלמו – ענין הכאה, כמו והלמה סיסרא (שופטים ה׳:כ״ו), והושאל על השכרות המשברת כחו של אדם, וכמהו הֲלֻמי יין (למטה כ״ח:א׳).

עד יעזר נגעו – הגפנים המשובחים ההמה היו מפוזרים בארץ מואב עד יעזר, וגם במדבר.

שלחתיה נטשו – פשטו ונתפזרו בארצות, וגם מהלאה לים, הוא ים המלח, והטעם כי לרוב חשיבות הגפן ההיא של מואב, היו שאר עמים לוקחים ממנה לנטוע בארצותם, ואפשר גם כן כי בדרך מליצת השיר אומר שפשטו יונקותיה ועברו ים, והכוונה על יינה שהיה נמכר לארצות רחוקות.

על כן אבכה בבכי יעזר גפן שבמה – אני בוכה עם יעזר בבכיה שלה, שהיא בוכה על אבדן גפן שבמה.

אריוך דמעתי חשבון ואלעלה – אני מרוה אותך בדמעתי, אני בוכה הרבה בכה עליך, חשבון ואלעלה.

אריוך – משפטו אֲרַוָיֶךְ ביו״ד יתרה כמו חָסָיָה {תהלים נ״ז:ב׳}, נִטָיוּ {במדבר כ״ד:ו׳}, יִרְוְיוּן {תהלים ל״ו:ט׳}, והנה בהיות הנביא מצייר בדעתו השחתת הגפנים והעדר היין, הוא אומר לחשבון ואלעלה כי במקום היין החשוב שהיה מרוה אותן, הוא רוצה לרוות אותן בדמעתו.

הידד נפל – המפרשים ורוזנמילר וגיזניוס פירשו (כתרגום יונתן) הידד על צעקת האויב הנופל עליהם פתאום, ואולם נראה יותר שאינו זז ממשמעו, לשון דורכי הענבים כמו שמפרש והולך אחר כך, ונפל כמו שָבַת.

על קיצך ועל קצירך – ההידד שהיו עושים על תבואת הקיץ והקציר שלך, יפול וישבות. הכנוי בקיצך וקצירך חוזר לחשבון ולאלעלה.

והידד – איננו קול שמחה דרך כלל, אלא צעקה שצועקים עושי מלאכה כבדה כדברי רש״י בירמיה כ״ה:ל׳, ומה שאמר וענו עליך הידד (ירמיהו נ״א:י״ד) הוא משל. ובירמיה מ״ח:ל״ב נסחא אחרת: על קיצך ועל בצירך שודד נפל. ומלת בצירך נכונה כאן יותר מקצירך, גם מליצת שודד נפל אולי נכונה יותר מהידד נפל, וצריך עיון. ודע כי התרגום הכתוב כאן בישעיה (על חצדיך ועל קטפיך בזוזין נפלו) הוא מסכים עם נסחת ירמיה: על קיצך ועל בצירך שודד נפל.

הכרמל – כנוי לכל הר טוב, כמו למעלה (י׳:י״ח) וכבוד יערו וכרמלו.

ירעע – לשון תרועה, והוא לשמחה.

יין ביקבים לא ידרך – על שם סופו (כדברי רד״ק), לא ידרוך הענבים, באופן שיטיפו יינם אל היקב.

על כן מעי למואב ככנור יהמו – נראה לא שמשמיעים קול ככנור, אלא שרוגזים ומתחלחלים כמיתרי הכנור.

יהמו – כטעם על כן המו מעי לו רחם ארחמנו (ירמיהו ל״א:כ׳).

והיה כי נראה וכו׳ – כשיהיה נראה למואב שנלאה על הבמה, כלומר כשיבין שהוא יגע לריק בבכותו ובהתפללו על הבמה, וזה כנגד מה שאמר למעלה עלה הבית ודיבון הבמות לבכי {ישעיהו ט״ו:ב׳}.

נלאה – יגע לריק, כמו וילאו למצוא הפתח {בראשית י״ט:י״א} ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור {שמות ז׳:י״ח}.

ובא אל מקדשו – אז יבא להתפלל למקום יותר קדוש מהבמות, והוא מקדש ידוע אצלם.

ולא יוכל – אם שבית מקדשו נהרס, או שבאו בו האויבים. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו כי נראה מלשון כי תבאו לֵרָאות פני {ישעיהו א׳:י״ב} שיהיה נראה לפני אלהיו. ומלבד מה שהוכחתי למעלה (א׳:י״ב) כי הקריאה הנכונה לִרְאוֹת פני, רחוק הוא על כל פנים שֶיֵאָמֵר נִרְאָה בלי שיוזכר לפני מי או אל מי נראה.

מאז – בימי אחז.

ועתה – בימי חזקיהו.

כשני שכיר – מצומצמות.

בכל ההמון הרב – אף על פי שיש לו עתה המון רב (הכורם), וטעם הבי״ת כבי״ת לא יאמינו בי בכל האותות (במדבר י״ד:י״א), והמון אחי כבוד, כמו וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא (למעלה ה׳:י״ג).

ושאר – לא אדע למה לא נקדו וְשָאַר, כמו עוד שָאַר הקטן (שמואל א ט״ז:י״א).

לוא כביר – יהיה מואב לא כביר, כלומר חלש, כמו לא טוב שענינו רע, לא חכם שענינו סכל. והנה השבר הזה למואב לא ידענו על ידי מי נעשה, ואולי על ידי סנחריב. אמנם לא היתה גלות שלמה, ובכל הנבואה הזאת לא הזכיר שיגלו מארצם, על כן אפשר שאחר עבור הזעם שבו ברוב הימים לאיתנם, באופן שבימי ירמיהו היו כקדם, והוא נבא עליהם שוד שני.