לכבד זקנים וחכמים – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה קס״ח, יראים רל״ג, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ר״ט, סמ״ג מצוות עשה י״ג, סמ״ק נ״ב, ספר החינוך רנ״ז
לקום מפני זקן – סמ״ק נ״א
(לב) מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ־הֹוָֽה׃
You shall rise up before the gray headed, and honor the face of an old man, and you shall fear your God. I am Hashem.
[תס] 1מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ת״ר, מפני שיבה תקום, יכול אפילו מפני זקן אשמאי (אשם, רשע ועם הארץ) ת״ל זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (גמר זקן מזקני מה להלן גדולים וחכמים דכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו), ר׳ יוסי הגלילי אומר, אין זקן אלא מי שקנה חכמה (ולשון נוטריקון דבר הכתוב) שנאמר (משלי ח, כב) ה׳ קנני ראשית דרכו וכו׳. ר׳ יוסי הגלילי היינו ת״ק, איכא בינייהו יניק וחכים, ת״ק סבר יניק וחכים לא (והכי קאמר ת״ק, אין זקן אלא זקן שהוא חכם שנאמר אספה לי וגו׳, והתם זקנים וחכמים היו), רבי יוסי הגלילי סבר אפילו יניק וחכים (דמשני ליה לקרא ממשמעו, זקנה ממש, ודריש ליה זה שקנה חכמה סבר אפי׳ יניק וחכים), מ״ט דרבי יוסי הגלילי, אמר לך, אי סלקא דעתך כדקאמר ת״ק, א״כ ניכתוב קרא מפני שיבה זקן תקום והדרת, מאי שנא דפלגינהו רחמנא למימרא דהאי לאו האי, והאי לאו האי, ש״מ אפילו יניק וחכים (ש״מ תרתי מילי נינהו, וה״ק, מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ואפי׳ יניק), ות״ק, משום דבעי למיסמך זקן ויראת (להלן אות תעד), ות״ק מ״ט, אי ס״ד כדקאמר ר״י הגלילי, א״כ ניכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן, ומדלא כתב הכי, ש״מ חד הוא. (קידושין לב:-לג.)
[תסא] 2מפני שיבה תקום, ת״ר מפני שיבה תקום וכו׳, איסי בן יהודה אומר, מפני שיבה תקום, ואפילו כל שיבה במשמע, (ואפילו זקן אשמאי) וכו׳ אמר ר׳ יוחנן, הלכה כאיסי בן יהודה. ר׳ יוחנן הוה קאי מקמי סבי ארמאי, אמר, כמה הרפתקי (מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים) עדו עלייהו דהני (עברו עליהם), רבא מיקם לא קאי, הידור עבד להו. (קידושין לג.)
[תסב] 3מפני שיבה תקום, ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו, שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהם, רואין את משה וכובשין את פניהם בקרקע, אמרו אם נעמוד מפני משה רבינו, נוהגין בזיון באבינו, וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד כבר כתיב מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אע״פ שאנו נוהגין בזיון באבינו, באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד רחש לבי וגו׳ (תלים מה, ב). (ילמדנו)
[תסג] 4תקום והדרת, ת״ר וכו׳ יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, ת״ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור (בעמידתו) וכו׳. תנא, איזוהי קימה שיש בה הידור (כבוד ונשיאות פנים שדבר הניכר הוא שבשבילו עמד) הוי אומר זה ד׳ אמות. אמר אביי, לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו המובהק מלא עיניו. (קידושין לב:-לג.)
[תסד] 5תקום והדרת, ת״ר וכו׳ יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ, ת״ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור וכו׳. ולא, והא רבי חייא הוי יתיב בי מסחותא (מרחץ) וחליף ואזיל ר׳ שמעון בר רבי ולא קם מקמיה ואיקפד וכו׳ הא בבתי גוואי (מקום שבני אדם עומדים ערומים) והא (דרבי שמעון ברבי) בבתי בראי (מקום שעומדים לבושים דהתם מקום הידור הוא). (קידושין לב:-לג.)
[תסה] 6תקום והדרת, ת״ר וכו׳ יכול יהדרנו בממון (יכול יהא הידור זה הידור ממון, לכבדו בממון), ת״ל תקום והדרת, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס וכו׳ וקימה לית בה חסרון כיס. מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא (שאומנות יקרה היא), אדהכי והכי קאים מקמיה ובטיל ממלאכתו (ואיכא חסרון כיס), אלא אקיש קימה להידור, מה הידור שאין בו ביטול (דאין לשון הידור אלא נשיאות פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה), אף קימה שאין בה ביטול, ואקיש נמי הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס (דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן, ותו לא שייך בה חסרון כיס) אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן. (קידושין לג.)
[תסו] מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, עיר קטנה, (קהלת ט, יד), זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט, זה ציבור, ובא אליה מלך גדול, זה ממ״ה הקדוש ב״ה וכו׳ ומצא בה איש מסכן וחכם, זה הזקן החכם או החזן, שבשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן יהי שמו הגדול מבורך, אפילו יש לו שטר גזירות של מאה שנה, הקב״ה מוחל לו על כל עוונותיו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב״ה, אתון לא אדכרתוניה, אנא מדבר ליה, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. (קה״ר ט׳:ט״ו)
[תסז] 7מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, מהו מזקנים אתבונן (תהלים קיט, מג), הרבה כבדת את הזקנים, ולא הוצאתם ממצרים עד שפרשת ואמרת (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, ולא נתת את התורה עד שאמרת אספם וכו׳, ואומר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. (מדרש תהלים קי״ט:מ״ג)
[תסח] 8מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, תקום, דבעי ב״נ למיקם בקיומא מקמי ס״ת, והכי רב המנונא סבא כד הוי חמי ס״ת הוי קם מקמי ואמר מפני שיבה תקום (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה והוי אמר והדרת פני זקן). (זח״ג פז:)
[תסט] 9והדרת פני זקן, איזו היא הידור שאמרה תורה והדרת פני זקן, לא עומד במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו, נוהג בו מורא ויראה, משא ומתן, כניסה ויציאה, והן קודמין לכל אדם שנא׳ (שמות יח, כה) ויתן אתם ראשים על העם. (תוספתא מגילה ד׳:כ״ד)
[תע] והדרת פני זקן, כל הדרה (איכה א,ו) אלו תלמידי חכמים, דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. (איכה רבה א׳:ל״ג)
[תעא] 10והדרת פני זקן, פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) זה אברהם שהדרו הקב״ה בשיבה טובה שנא׳ (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, וכתיב והדרת פני זקן. וכו׳ ד״א פרי עץ הדר, זו סנהדרי׳ גדולה של ישראל שהידרם הקב״ה בשיבה טובה, שנאמר מפני שיבה תקום [והדרת פני זקן]. (ויקרא רבה ל׳:י׳-י״א)
[תעב] 11תקום... ויראת מאלהיך, ת״ר מפני שיבה תקום וכו׳ יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, ת״ל תקום ויראת, דבר המסור ללב (ולבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לא, לפי שיכול להשתמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו ברשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו) נאמר בו ויראת מאלהיך (שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותי נתכוונת) וכו׳, אטו ברשיעי עסקינן (ל״ל קרא, אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת), אלא יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא (בארבע אמותיו) דכי מטא זמן חיוביה הא לא חזי ליה דקאים מקמיה, ת״ל תקום ויראת (יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו). (קידושין לב:-לג.)
[תעג] 12מפני שיבה תקום... ויראת מאלהיך, אמר רבי אלעזר כל ת״ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנאמר (קהלת ח, יג) וטוב לא יהיה לרשע (אין טוב אלא תורה שנא׳ (משלי ד, ב), כי לקח טוב אלמא תלמודו משתכח) ולא יאריך ימים (אלא כצל מה טעם) אשר איננו ירא מלפני האלקים, מורא זו אינני יודע מהו, כשהוא אומר ויראת מאלקיך, הרי מורא זו קימה, ואימא מוראת רבית ומוראת משקלות (דגבי רבית נמי כתיב ויראת, (ויקרא כה, לו) וכן גבי משקלות), רבי אלעזר פני פני גמר (כתיב הכא מלפני, וכתיב התם מפני שיבה). (קידושין לג:)
[תעד] 13זקן ויראת, ת״ר וכו׳, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר מנין לזקן שלא יטריח (אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הצבור), ת״ל זקן ויראת (להכי סמך ויראת לזקן, לומר שאף הזקן יירא) וכו׳. אמר אביי נקטינן דאי מקיף (מסבב דרך אחרת שלא לעבור לפני הצבור) חיי (מאריך ימים) וכו׳. אמר ר׳ ינאי, אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים (שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית). מיתיבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מנין לזקן שלא יטריח ת״ל זקן ויראת ואי אמרת שחרית וערבית בלבד, אמאי לא ניטרח (מאי טירחא איכא, אורחא דמילתא הוא) חיובא הוא, אלא לאו כולי יומא, לא, לעולם שחרית וערבית בלבד, ואפ״ה כמה דאיפשר ליה לא ניטרח. (קידושין לג:)
[תעה] 14מפני שיבה תקום... ויראת מאלהיך, אמר ר׳ אבא הכהן בר פפא, כשהייתי רואה סיעה אחת של בני אדם, הייתי מהלך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם, שלא יהו רואין אותי ועומדין מפני, וכשאמרתי דברים לפני ר׳ יוסי בר זבידא, אמר לי, צריך אתה לעבור לפניהם, ויהיו רואין אותך ועומדין מפניך, ואתה מביאן לידי יראת שמים, שנאמר מפני שיבה תקום וגו׳ ויראת מאלקיך. (תנחומא ישן בהעלותך כ)
[תעו] 15מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ויראת מאלהיך. מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, אמר רבי בו הוא מוסר ליניקא, כלומר מפני שיבה תקום, קודם שתעלה לשיבה ולזקנה תקום להיות טוב, וכאשר תשתדל להיות טוב בבחרותיך לאחר כן והדרת פני זקן, וסיפא דהאי פסוקא מוכיח עליו, שעל זה נאמר משמע דכתיב ויראת מאלקיך. (מדרש הנעלם ז״ח ז.)
[תעז] 16מפני שיבה תקום והדרת פני זקן... אני ה׳, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה (הוא בעצמו) מקיימה, רצו (אלו הגוזרים אינן מקיימין אותו אלא) אחרים מקיימים אותה, אבל הקב״ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מ״ט, ושמרו את משמרתי אני ה׳ (ויקרא כב, ט), אני הוא ששימרתי מצוותיה של תורה תחילה. א״ר סימון כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך אני ה׳, אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה (שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת). (ירושלמי ר״ה פ״א ה״ג)
[תעח] 17והדרת פני זקן... וכי יגור אתכם גר, תניא, שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר (כמשפט המקראות וכדיליף לקמן) וכו׳, וכולל גירי הצדק עם הצדיקים, שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, וסמיך ליה וכי יגור אתכם גר. (מגילה יז:)
1. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ ת״ת פ״ו ה״א: כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואע״פ שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זקן זה שקנה חכמה.
– רמב״ם הל׳ ת״ת פ״ו ה״א: כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואע״פ שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זקן זה שקנה חכמה.
2. תו״כ, ילקו״ש ומדרה״ג לעיל קידושין לב:, וראה אות הקודמת, ובספר חסידים הוצ׳ מק״נ סי׳ תתקסה (עמ׳ 237): מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואפילו זקנה. וברמב״ם הל׳ ת״ת פ״ו ה״ט: מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע״פ שאינו חכם עומדין לפניו וכו׳ ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו וכו׳, שנאמר מפני שיבה תקום, כל שיבה במשמע.
3. הובא בילקו״ש רמז תשנב.
4. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, תוספתא מגילה פ״ד הכ״ד, במ״ר פט״ו-יז, תנחומא ישן בהעלותך כ. ובנדפס שם יא.
– רמב״ם שם פ״ו ה״א: ומאימתי חייבין לעמוד מפניו משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו.
– רמב״ם שם פ״ו ה״א: ומאימתי חייבין לעמוד מפניו משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו.
5. ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם שם פ״ו ה״ב: אין עומדים מפניו לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא שנאמר תקום והדרת קימה שיש בה הידור.
– רמב״ם שם פ״ו ה״ב: אין עומדים מפניו לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא שנאמר תקום והדרת קימה שיש בה הידור.
6. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג. וברמב״ם שם פ״ו ה״ב: ואין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן שנאמר תקום והדרת, מה הידור שאין בה חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס.
7. ראה תו״ש שמות פ״ג אות רח.
8. ראה קידושין לג:, שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ קמד, ורמ״א יו״ד רפב, סעי׳ ב.
9. תו״כ ומדרה״ג כאן, במדבר רבה פט״ו-יז, תנ״י בהעלותך כ. ובנדפס שם יא.
10. פסיקתא דר״כ קפד:, ילקו״ש תרנא, מנורת המאור (אלנקאוה) ח״ב עמ׳ 419.
11. תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה ב״מ נח; עה״כ לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (ויקרא כה יז).
– רמב״ם שם פ״ו ה״ב: ומנין שלא יעצום עיניו מן החכם כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו, שנאמר ויראת מאלקיך, הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך.
– רמב״ם שם פ״ו ה״ב: ומנין שלא יעצום עיניו מן החכם כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו, שנאמר ויראת מאלקיך, הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך.
12. במ״ר פט״ו-יז. תנחומא ישן בהעלותך כ, ובנדפס שם יא. ילקו״ש ומדרש הגדול כאן, ילקו״ש ח״ב תתקעח.
13. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. ירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג. וברמב״ם שם פ״ו ה״ג: אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להן כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראו אותו כדי שלא יטריחם לעמוד.
14. במדבר רבה פרשה טו-יז ובנדפס שם יא, וראה במאמר הקודם.
15. ראה זהר חלק ג פז:, רכז:, תק״ז קיב.
16. ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג, ויק״ר פל״ה-ג, ילקו״ש תרא, תרע.
17. מדרה״ג שמות פ״מ-לב.
[יב]
״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ – יָכֹל מִפְּנֵי אַשְׁמַי1?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זָקֵן״, וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י״א:ט״ז).
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה אֶת הַחָכְמַה, שֶּׁנֶּאֱמַר: ״יי קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.״ (משלי ח׳:כ״ב)
[יג]
יָכֹל יַעֲמֹד לְפָנָיו מֵרָחוֹק?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהָדַרְתָּ״.
אוֹ ״וְהָדַרְתָּ״, יָכֹל יַהְדְּרֶנּוּ בְמָמוֹן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״, מַה קִּימָה, שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס.
[יד]
אֵיזֶה הוּא הִדּוּר?
לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא מְדַבֵּר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו.
יָכֹל אִם רָאָהוּ, יַעֲצִים עֵינָיו כְּאִלּוּ לֹא רָאָהוּ?
וַהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי״, הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב, נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ״.
[טו]
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְנַיִן לַזָּקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי״.
1. אַשְׁמַי. חוטא.
Thou shalt rise up before one who is a teacher in the law, and pay honour to the presence of the aged, and fear your God. I am the Lord.
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם – האם ת״א שלא כהלכה?
א. על פי התרגום פסק בספר החינוך (מצוה רנז, כיבוד חכמים):
לכבד החכמים ולקום מפניהם שנאמר ״מפני שֵׂיבָה תקום״ ותרגם אונקלוס ״מִן קֳדָם דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם״.
אבל כבר ציינו ראשונים ואחרונים שאונקלוס נטה מדברי הגמרא כ״מנחת חינוך״ שם:
וצריך עיון קצת דלדעת התרגום שֵׂיבָה משמעו חכם, וזָקֵן – כמשמעו, היינו שיבה. כי על זקן פירש התרגום סָבָא. ולפי הש״ס בקידושין לב ע״ב משמע זָקֵן זה שקנה חכמה אבל שֵׂיבָה משמע בשנים.
...ועל דברי התרגום דנטה מדרך גמרתינו הרגיש הר״ן בקידושין, עיין שם.
ונבאר בקצרה: בפשוטו שֵׂיבָה היא זִקְנָה ככתוב ״וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל״ (ישעיהו מו ד). נמצא ש״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ זהו ציווי לקום מפני זקנים. אבל אם כך כך מהי תוספת הציווי ״וְהָדַרְתָּ פני זקן״? בתשובת הדבר נחלקו תנאים (קידושין לב ע״ב):
תנו רבנן: ״מפני שיבה תקום״ – יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת״ל: זקן, ואין זקן אלא חכם. רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
איסי בן יהודה אומר: מפני שיבה תקום – אפילו כל שיבה במשמע.
רבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא! איכא בינייהו יניק וחכים. ת״ק סבר: יניק וחכים לא, רבי יוסי הגלילי סבר: אפילו יניק וחכים.
לפי תנא קמא ״וְהָדַרְתָּ פני זקן״ בא לְסַיֵּג ולהגביל: חיוב הקימה ״מפני שֵׂיבָה״ מוגבל רק למי שבנוסף לגילו הוא גם תלמיד חכם, למעט ״זקן אשמאי״. כנגד זאת לדעת רבי יוסי הגלילי התוספת ״וְהָדַרְתָּ פני זקן״ באה להרחיב: לא רק ״מפני שֵׂיבָה״ חובה לקום אלא גם מפני תלמיד חכם צעיר, שכן ״זקן״ הוא כל מי שקנה חכמה ואפילו ״יניק וחכים״ (תינוק וחכם). גם לדעת איסי בן יהודה הסיפא באה להרחיב: חובה לקום מפני כל זקן, אפילו ״זקן אשמאי״ ואפילו ״סבי דארמאי״, כלומר זקני הגויים.
ומכיוון שבגמרא (קידושין לג ע״א) ״אמר ר׳ יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה״, קשה ת״א שתרגם ״מפני שֵׂיבָה תקום״ – ״מִן קֳדָם דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם״. והקושי כפול: ראשית פירש שֵׂיבָה כחכמה בניגוד לגמרא המפרשת שֵׂיבָה על גיל הזקנה. ועוד, לפי תרגומו חיוב הקימה הוא דווקא מפני תלמיד חכם שהיא דעת תנא קמא ורבי יוסי הגלילי, אבל זהו נגד ההלכה שהרי לדעת איסי יש לקום מפני כל שיבה.
לדעת רמב״ן אכן ת״א הוא שלא כהלכה, כדבריו לפסוקנו:
והנה לדברי שניהם (ת״ק ור׳ יוסי הגלילי) אין המצוה אלא בחכם.
ואונקלוס אמר ״מן קדם דסבר באורייתא תקום ותהדר אפי סבא״. ומשמעות דבריו שגם הוא סובר כן. ועם כל זה, העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן, שהרי אמרו: ״איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע״, ואמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה. והנה יצוה בכל שיבה: אפילו על אשמאי שהוא הַבּוּר, ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה ואפילו יניק וחכים.
ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס, אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה, דאתא זקן וגלי בשיבה שבכללה כל השיבות בין שיבת התורה בין שיבת הימים.
בביאורו הראשון מחליט רמב״ן שאונקלוס אכן אינו מתאים עם ההלכה. ואולם בביאורו השני מציע רמב״ן שגם לדעת אונקלוס חובה לקום מפני כל השֵׂיבוֹת ״בין שֵׂיבַת התורה בין שֵׂיבַת הימים״, הראשונה נרמזה בתרגום ״מִן קֳדָם דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא״ והשנייה במלים ״וְתֶהְדַּר אַפֵּי סָבָא״.1
אבל לדעת הר״ן (קידושין, יד ע״א בדפי הריף, ד״ה אמר אביי), ההלכה היא שגם מפני ״יניק וחכים״ חובה לקום כר׳ יוסי הגלילי שעמו מסכים גם איסי בן יהודה, אלא שאיסי הרחיב את החיוב גם לזקני גויים, והוכיח דבריו מת״א:
וכן נראה דעת אונקלוס שתרגם ״מפני שֵׂיבָה תקום״ ״מִן קֳדָם דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם״. ואע״פ שתרגם ״שֵׂיבָה״ ״דסבר באורייתא״ ו״זקן״ תרגם ״סבא״, ושמועתנו לדברי כל התנאים ״שֵׂיבָה״ מדנפשיה ואפילו זקן אשמאי – אפשר שעשה כך כדי לסמוך קימה לתלמיד חכם לפי שהכתוב סמך קימה לשיבה. או שהיה אונקלוס חולק על התנאים הללו.
כלומר, במשפט הראשון מבאר הר״ן את ת״א בהתאם להלכה. רק במשפט השני ״או שהיה״ וכו׳ מעלה הר״ן אפשרות שאונקלוס חולק על כל התנאים שפירשו ״שיבה״ – זקנה, אבל לדעת המתרגם ״שיבה״ היא החכמה.2 וכעין זה כתב גם רדב״ז.3
זָקֵן – בן ששים או שבעים? הוכחות מת״א
ב. בשולחן ערוך (יו״ד רמד א, ו״בית יוסף״ שם) פסק בשם הרא״ש שחיוב קימה מפני זקן הוא מבן שבעים, כי על פי הגמרא חיוב זה נלמד מ״שֵׂיבָה״ ״והיא משנה מפורשת: בן שבעים לשׂיבה״ (אבות ה כא). וב״מגן אבות״ לרשב״ץ למשנה באבות שם הסמיך הלכה זו לת״א:
ויש ללמוד ממה שאמר ״בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה״ דין מדיני התורה. כי לדברי אונקלוס, שהוא מתרגם ״מפני שיבה תקום״ – ״מן קדם דסבר באורייתא״, וזהו יניק וחכים. אם כן ״והדרת פני זקן״ נדרש לזקן אשמאי, פירוש בּוּר, מתרגומו של אונקלוס ״וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם״ (בראשית מז יט) ״וְאַרְעָא לָא תְבוּר״. וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד בפניו. ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים, מן והדרת פני זקן, שאין זקן אלא מי שקנה חכמה, ו״מפני שיבה״ – כל שיבה במשמע, אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים, שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים.
ואולם בשם האר״י ז״ל מובא שחיוב קימה הוא מפני מי שהוא בן ששים. וב״מנחת חינוך״ (מצוה רנז אות ט) ביאר טעמו על פי התרגום: זָקֵן – סָבָא, גם אינו חכם ושנינו ״בן ששים לזקנה״ (אבות ה כא).
מה פירוש דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא?
ג. ״סבר״ במשמע חָשַׁב, מצוי כבר בארמית המקראית כגון ״וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין״ (דניאל ז כה, ויחשוב לְשַׁנּוֹת זמנים) והרבה בגמרא ״מר סבר ומר סבר״. וכן בת״א ״אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ״ (בראשית לז ח) ״אוֹ שׁוּלְטַנוּ אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא״. מכאן גם סֵבֶר פָּנִים, מחשבת הפנים, כגון: ״רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן״ (בראשית לא ה) ״חָזֵי אֲנָא יָת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכֵין״. על פי זה תרגום הביטוי ״דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא״ הוא ״החושב בתורה״. ואולם משמעו הוא, מי שיודע להביע דבר שנלמד בדרך הגיונית ובהנחה שכלית שהיא ״סברא״, להבדיל מן ״גמרא״ – דבר שנלמד מן הכתוב או שנמסר בקבלה. השווה ״הני מילי סברא, אבל גמרא – מרב אחד עדיף״ (עבודה זרה יט ע״א), ״גמרא או סברא?״ (בבא בתרא עז ע״א).
מי קודם: ״יניק וחכים״ או זקן?
ד. בקהילה מסויימת היה תלמיד חכם צעיר שהדריך את הקהל בדרכים ישרות והיה בה גם זקן כבן שבעים אשר דרש להקדימו על פני אותו צעיר לענייני כבוד, כגון בקריאת התורה. בעל ״בנימין זאב״ האריך להוכיח שה״יניק וחכים״ קודם והסתמך גם על ת״א:
אבל חכם מופלג, אפילו יניק וחכים מצוה להדרו ולקום מפניו. ואפילו נפרש הפסוק כפשוטו להדר מי שהוא בן ע׳ שנה, היינו להדרו שלא יהיה בעניין כנגד היניק וחכים הנמצא שם. אבל כשאותו ההידור הוא כנגד החכם היניק הנמצא שם, פשיטא שאין להדרו. והיכי דמי? כגון בקריאת ספר תורה... או במסיבה של מצוה בעינן שיברך החכם. ואם לפני החכם, יקרא הזקן בן ע׳ שנה שאינו חכם כמותו... הרי אתה בא למעט כבוד החכם. ולפי זה אין להקדימו דהמצוה היא על החכמה. ואונקלוס תרגם פרשת קדשים: מן קדם דסבר באוריתא תקום ותהדר אפי סבא (שו״ת בנימין זאב סימן רמג).
ומסתבר שפירש כוונת אונקלוס על דרך לא זו אלא אף זו: קודם ״דְּסָבַר בְּאוֹרַיְתָא״ ורק אחריו ״וְתֶהְדַּר אַפֵּי סָבָא״.
1. אמנם ״נתינה לגר״ הקשה עליו: לכל הדעות ״שיבה״ מובנה שיבה ממש, ומניין למד אונקלוס להעמיס בתיבת ״שיבה״ את ״סבר באוריתא״? ועל כן חשב להגיה ״סבא דסבר באוריתא״ כהמיוחס ליונתן שתרגם ״סבי דסבירין באוריתא״ ולשון ״סבר באוריתא״ מציין שיש להדר לא רק ת״ח מובהק אלא גם את מי שסבר קצת ואינו עם הארץ ״ואפילו יניק וחכים יש לקום מפניו״. ואולם ״נפש הגר״ דחה: ״כל דבריו מוקשה״.
2. כעין זה ראה ״שדי חמד״ (כרך ה עמ׳ 332 כלל נג): תרגום אונקלוס קדם למשנה ואין להקשות ממשנה וברייתא עליו. ראה גם ״אגרת בקורת״ של מהר״ץ חיות עמ׳ תקט ו״מסגרת״ שם [=תוספותיו ר׳ יעקב בריל בשולי העמוד, אות יא]).
3. שו״ת רדב״ז מכתב יד חלק ח סימן קסז: ״וא״ת היכי איפסיקא הלכתא כאיסי בן יהודה והרי תרגם אונקלוס מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא? יש מי שתירץ דפריש הכי לאשמעינן אפילו ליניק וחכים כדברי ר׳ יוסי הגלילי. והנכון דברים כפשוטן דפליג כדפליגי תנאי עליה דאיסי בן יהודה ואפי״ה פסקו הלכה כוותיה דמסתבר טעמיה, מדהטיל הכתוב תקום והדרת בין שיבה לזקן משמע למדרשיה לקמיה ולבתריה, ותו כיון שזכה לע׳ [שנים] אעפ״י שהוא עם הארץ קיים כמה מצות ועדו עליה כמה הרפתקיה, הילכך ראוי לכבדו״
מן קדם חכימיןא רברבין מנכון באורייתה תהוון קיימין ותייקרון אפוי דרבה ותדחלון מן קדם אלהכון אמר י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חכימין״) גם נוסח חילופי: ״סבין״.
You shall rise up before the aged who instruct in the law; and honor the presence of the wise, and fear thy God: I am the Lord.
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם – יָכוֹל אֲפִלּוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן״ וְאֵין ״זָקֵן״ אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין ״זָקֵן״ אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. יָכוֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. אִי הִדּוּר, יָכוֹל יְהַדְּרֶנּוּ בְּמָמוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״ מַה קִימָה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אַף הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. יָכוֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״ לֹא אָמַרְתִּי קִימָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הִדּוּר. יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְיָרֵאתָ״ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ וַאֲפִלּוּ כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמַע. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא, אִכָּא בֵּינַיְהוּ יַנִּיק וְחַכִּים, תָּנָא קַמָּא סָבַר יַנִּיק וְחַכִּים לָא, וְר׳ יוֹסִי הַגְּלִילִי סָבַר אֲפִלּוּ יַנִּיק וְחַכִּים. מַאי טַעֲמָא דְּר׳ יוֹסִי הַגְּלִילִי, אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא, לִכְתּוֹב רַחְמָנָא ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה זָקֵן תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״, וּמִדְּלָא כְּתִיב הָכִי, שְׁמַע מִנַּהּ אֲפִלּוּ יַנִּיק וְחַכִּים נַמֵּי. וְתַנָּא קַמָּא, אִין הָכִי נָמֵי, וּמִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִסְמָךְ זָקֵן לִוְיָרֵאתָ. וְתָנָא קַמָּא מַאי טַעֲמָא, אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״, וּמִדְּלָא כָּתַב הָכִי שְׁמַע מִנָּה חַד הוּא. אָמַר מַר: ״מַה קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס״ מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְנַקֵּב מַרְגָּלִיתָא. אֶלָּא אָקִישׁ קִימָה לְהִדּוּר, מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בָּהּ בִּטּוּל מְלָאכָה אַף קִימָה. וְאָקִּישׁ נַמֵּי הִדּוּר לְקִימָה, מַה קִּימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף הִדּוּר. מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמֹד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם. וְלֹא, וְהָתַנְיָא: כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת עוֹמְדִין מִפְּנֵיהֶם, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר אָבִין: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ. [שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִין, מִפְּנֵי תַּלְמִיד חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִין]. וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּאִם כֵּן אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר מַר: ״יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו״. אַטּוּ בִּרְשִׁיעֵי עָסְקִינָן, הָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו מִקַּמֵּי דְּנִימָטֵי זְמַן חִיּוּבֵהּ, וּבִזְמַן חִיּוּבֵהּ לֹא קָא חָזֵי לֵהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְיָרֵאתָ״. תָּנָא: קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר, זֶה אַרְבַּע אַמּוֹת. וּבְרַבּוֹ מֻבְהָק מְלֹא עֵינָיו, וַאֲפִלּוּ בִּתְרֵי עִיבוּרֵי דְּנַהֲרָא. זָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ מְנָא לָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינָן, דְּאִי מַקִּיף חַיֵּי. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ וַאֲפִלּוּ כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמַע״. וַהֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. אַבָּיֵי קָאֵי מִקַּמֵּי סָבֵי דַּאֲרַמָּאֵי, אָמַר: כַּמָּה הַרְפָּתְקִי עָדוּ עֲלַיְהוּ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמֹד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִשֶּׁל שָׁמַיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי רַבּוֹ נִקְרָא רָשָׁע, וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, וְתַלְמוּדוֹ אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ וּמִשְׁתַּכֵּחַ, נֶאֱמַר כָּאן: ״פְּנֵי זָקֵן״, וּכְתִיב: ״וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים״.
שיבה – כלומר: חכם, ואפילו אם אינו זקן, אלא שכן דרך העולם, שחכמים – כל מה שמזקינים – הם מוסיפים חכמה (משנה קינים ג׳:ו׳). (ספר השרשים ״קשש״)
מפני שיבה תקום – יכול זקן 
אשמאי? תלמוד לומר: זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה.
אשמאי? תלמוד לומר: זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה.
והדרת פני זקן – איזהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדברא במקומוב ולא סותר את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו? לכך נאמר: ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מאלהיך.
א. בכ״י לייפציג 1: ״מ(י)דבר״. בכ״י פריס 154: ״מידבר״ עם סימן מחיקה על האות מ׳. בכ״י מינכן 5 מופיע ״מדבר״. בכ״י ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155, ברלין 1222, ברלין 121, מופיע ״ידבר״.
ב. בכ״י לייפציג 1 יש כאן ריווח במקום המלה ״במקומו״, אך המלה הושמטה מסיבה שאינה ידועה. המלה מופיעה בכ״י אחרים.
מפני שיבה תקום YOU SHALL RISE UP BEFORE A HOARY HEAD – One might think this reverence is also due to an ignorant old man! Scripture however says זקן – "you shall honor the face of the "זקן – and זקן denotes only one who has acquired wisdom (Sifra, Kedoshim, Chapter 7 12;Kiddushin 32b).
AND YOU SHALL HONOR THE FACE OF THE OLD – What does the term "honoring" an old man imply? That one should not sit in his seat nor contradict his statements. One might think that one is allowed to close one's eyes as though one does not see him (the old man)! Scripture however states "but be afraid of your God", because in this thing it is given to the heart of him only who does the action to know the motive that prompts him for no one has an insight into this except himself, and in reference to any thing where it is given only to the heart to know, Scripture states "and you shall be afraid of your God Who knows your secret thoughts" (Sifra, Kedoshim, Chapter 7 14; Kiddushin 32b).
פס׳: מפני שיבה תקום – יכול מפני אשמי ת״ל זקן. ואין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. 1רבי יוסי הגלילי אומר זקן זה שקנה חכמה. מלמד שצריך אדם לעמוד בפני רבו מובהק כמלוא עיניו.
והדרת פני זקן – יכול יהדרנו בממונו ת״ל תקום והדרת. מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס. איזה הוא הידור תוך ד׳ אמות.
ויראת מאלהיך – 2שלא יעצים עיניו כאלו לא ראהו והדבר הזה מסור ללב. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר מנין לזקן שלא יטריח ת״ל זקן ויראת מאלהיך ואי מקיף שלא להטריח מאריך חיי:
1. ריה״ג אומר כו׳. זה שקנה חכמה שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו כצ״ל (קדושין לב:) ופי׳ שפליג אפילו יניק וחכם חייב לעמוד מפניו:
2. שלא יעצים עיניו ת״ל תקום ויראת מאלהיך והוא דבר המסור ללב כצ״ל:
וטעם להזכיר מפני שיבה תקום – בעבור המת, כי הזקן קרוב למיתה, כי גופו כמת נחשב. והנה טעמו: כל זקן וכל איש שיבה.
וטעם ויראת מאלהיך – שיענישך בימי הזקנה.
[THOU SHALT RISE UP BEFORE THE HOARY HEAD.] Scripture mentions the hoary head because it earlier mentioned the dead1 and the aged are close to death, for the bodies of the old are considered dead.2 Note, our verse refers to all the old and to every hoary head.3
The meaning of and thou shalt fear thy God is, fear the Lord who shall punish you in your old age.4
1. (28).
2. They do not fully function.
3. Contrary to the opinion that our verse refers only to an old man who has acquired wisdom. See Kiddushin 32b. Also see Rashi.
4. If you do not respect the aged when you are young.
מפני שיבה תקום – שיב״ה בגימט׳ אברה״ם אבינ״ו לומר שבפני זקן בעל תורה ומעשים יש קימה והידור לא לזקן אשמאי.
מפני שיבה תקום – לשון רבינו שלמה: יכול מפני זקן אשמאי, תלמוד לומר: זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה.
ולשוןא תורת כהנים (ספרא ויקרא י״ט:ל״ב), והוא השנוי בגמרא במסכת קידושין (בבלי קידושין ל״ב:): תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא חכם, שנאמר: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר י״א:ט״ז). רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא שקנה חכמה, שנאמר: י״י קנני ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב). והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם. ואנקלוס אמר: מן קדם דסבר באוריתא תקום ותהדר אפי סבא. ומשמעות דבריו שגם הוא סובר כן.
ועם כל זה העולה מן הגמרא לפי פסק הלכהב אינו כן, שהרי אמרו (בבלי קידושין ל״ב:): איסי בן יהודה אומר: כל שיבה במשמע, ואמר רבי יוחנן (בבלי קידושין ל״ג.) הלכה כאיסי בן יהודה. והנה יצוה בכל שיבה, אפילו על אשמאי, שהוא הבור, ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה, דאפילו יניק וחכים.
ויתכן שיהיה גם כן דעת אנקלוס אבל יתרגם: יניק וחכים בשיבה, דאתא זקן וגלי בשיבה, שבכללה כל השיבות, בין שיבת התורה בין שיבת הימים.
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״לשון״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״ההלכה״.
THOU SHALT RISE UP BEFORE THE HOARY HEAD. "I might think that one is to rise before an uncultured old man; Scripture therefore states, and thou shalt honor the face of 'zakein' (the old man). Zakein [from the root kanah, acquire] means only one who has 'acquired' wisdom." This is Rashi's language. And the text of the Torath Kohanim,1 as it is taught in the Gemara of Tractate Kiddushin2 [is as follows: "I might think that one is to rise before an uncultured old man;] Scripture therefore states zakein, the word zakein meaning only one who is wise, as it is said, Gather unto Me seventy men 'miziknei' (of the elders) of Israel.3 And Rabbi Yosei the Galilean says: The word zakein means only one who has 'acquired' wisdom, as it is said, The Eternal 'kanani' (made me) [literally: acquired me, i.e., wisdom] at the beginning of His way."4 Now according to the words of both of them [i.e., the First Sage in this Beraitha and Rabbi Yosei the Galilean], this commandment [of honoring the aged] applies only if he is a scholar. And Onkelos who rendered the verse before us: "thou shalt rise up before him who understands [the knowledge of] the Torah, and honor the face of the aged," would also seem to agree with this opinion [that zakein is one who "acquired" wisdom]. Yet despite all this, the concluding opinion of the Gemara in accordance with the final decision of the law is not so, for the Rabbis have said [in the Gemara]:5 "Isi the son of Yehudah says: Any hoary head is included [under the terms of this commandment], and Rabbi Yochanan said: The final decision of the law is as Isi the son of Yehudah interpreted it." Thus Scripture is commanding [in the first half of the verse] to honor any old man, even the uncultured, that is, the unlearned, and then [in the second half of the verse] it gives another commandment concerning the zakein, that is one who has acquired wisdom, even if he be young and learned. It is possible that this is also the opinion of Onkelos, except that he translated the hoary head as "young and learned" [and hence the first half of his translation reads, "thou shalt rise up before him who understands — the knowledge of the Torah," meaning even if he is young and learned], since the term zakein [in the second half of the verse, which clearly means "one who has acquired wisdom"] came and indicated that the term hoary head includes all kinds of old age, whether old in the knowledge of the Torah or old in days.6
1. Torath Kohanim, Kedoshim 7:12.
2. Kiddushin 32b.
3. Numbers 11:16. And since these seventy elders were to constitute together with Moses the members of the Sanhedrin, it is clear that miziknei means "of the wise men" of Israel.
4. Proverbs 8:22. The sense conveyed is: "G-d created me [i.e., wisdom] to be His acquisition at the beginning of Creation."
5. Kiddushin 32b.
6. For otherwise why did the Torah use two different terms: seiva (the hoary head) and zakein (the old man)? Onkelos thus reasoned that since zakein definitely means "he who has acquired wisdom," it shows that seiva must mean all kinds of old people, whether learned or not learned. Hence in translating the verse he rendered zakein first and then seiva, although in the Hebrew text the order of the terms is the opposite. In short, then, it may be that Onkelos also agrees with the opinion of Isi the son of Yehudah that one must show honor to all kinds of old people, whether aged in the knowledge of the Torah or just aged in years.
מפני שיבה תקום – אפילו זקן אשמאי, כלומר בור, תרגום לא תשם (בראשית מ״ז) לא תבור.
והדרת פני זקן – אפילו יניק וחכים, וכמו שאמר אין זקן אלא זה שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח) ה׳ קנני ראשית דרכו. וכן דעת התרגום אבל תלה החכמה במלת שיבה שתרגם מפני שיבה מן קדם דסבר באורייתא, כלומר מפני שיבה תקום זו תורה שבכתב, והדרת פני זקן זו תורה שבעל פה.
מפני שיבה תקום, "in the presence (arrival) of a biologically old person you shall rise." This regulation applies even to an aged person who is totally uneducated, unaware of Torah laws and consequently often contravenes them. Onkelos translates the word לא תשם in Genesis 47,19 as לא תבור, "let it not become like a בור, "uncouth, uncultured." In other words, he thinks that all biologically aged people deserve this measure of respect.
The words והדרת פני זקן, "you shall honour the presence of a sage," on the other hand, is a sign of much greater respect. Our sages understand the very word זקן as an acronym of the words זה שקנה חכמה, someone who has acquired wisdom. They base this interpretation on Proverbs 8,22: ה' קנני ראשית דרכו, "the Lord has acquired me (endowed me with wisdom) at the beginning of His way." At any rate at this point the words of Onkelos suggest that he understands both the word שיבה and זקן as people possessed of varying degrees of wisdom due to their age, the former less than the latter. The former may be proficient only in the written Torah, the latter also in the oral Torah.
מפני שיבה תקום – יכול זקן אשמאי ת״ל זקן אין זקן אלא שקנה חכמה. כך פי׳ הרב היינו כר׳ יוסי הגלילי כדמוכח בפ״ק דקדושין דר׳ יוסי בא להוסיף קרא דזקן ממשמעו ולו׳ שפתרונו יניק וחכים וקרא דשיבה היינו זקן וחכם לאפוקי אשמאי. ותרי מילי ננהו ודריש לקרא הכי מפני שיבה היינו זקן שבעבורו תקום והדרת וכן תקום והדרת פני זקן פי׳ חכם לחוד דקימה והדור מוסבין לכאן ולכאן הסוגיא מוכח כל זה. ונלאתי לכתוב טעם וראיה למה הוצרך לפרש כן ועוד דורש שם דבעינן לכולי עלמא קימה שיש בה הדור והיינו תוך ד׳ אמות דדבר הנכר הוא שבשבילו עמד והקשו התוספו׳ למה לי שיבה כיון דכתו׳ זקן והיינו חכם לחוד כל שכן שיבה שהוא זקן וחכם וי״ל דאי לאו שיבה הוה אמינא מאי זקן כמשמעו שהוא זקן וחכם זקן מדכתוב זקן וחכם מתוך דרשה שאין זקן. אבל השתא דכתו׳ שיבה דמשמע זקן שהוא חכם אם כן זקן היינו לחוד דאי זקן שהוא חכם אם כן שיבה למה לי. עי״ל דאצטריך שיבה לומ׳ דפעמים צריך לכבדו מפני שיבתו ואפילו יניק וחכים צריך לעמוד מפני שיבה חכם. שאף היו שוין לא היה צריך לעמוד כשלא למד ממנו שום דבר. עי״ל דשיבה היינו זקן שהוא חכם אך אינו צריך שיהא מופלג בחכמה רק שלא יהא זקן אשמאי דהיינו עם הארץ לפי ר״ת אבל קרא דזקן דהיינו יניק וחכים היינו דמופלג בחכמה כדמשמע קרא ה׳ קנני ראשית דרכו תוספו׳ שנ״ץ. ובסמ״ק תופס זה התירוץ אחרון עקר. בפ״ק דקדושין פליג איסי בן יהודה לר׳ יוסי דקרא דריש שיבה ומפרש שיבה אפילו עם הארץ אבל בקרא דזקן סבר כותיה דהיינו יניק וחכים כדפי׳ התוספות ורבי יוחנן פסק דהלכה כאיסי ופירשו התוספות שכן הלכה וא״כ צריך לעמוד מפני כל שיבה ואפילו עם הארץ ושיבה היינו בן ע׳ שנה כדאמרינן בן ע׳ לשיבה וכן צריך לעמוד בפני יניק וחכים דבהא לא פליג איסי כדפרי׳ ודוקא כשהוא גדול ממנו אבל כשהוא גדול כמותו אינו צריך לעמוד מפניו אם לא למד ממנו שום דבר כדאמרינן בבא מציעא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה לפי ששואלין זה לזה ולומדין זה מזה. ומפרש אביי לא אמרנא דבעי קימה שיש בה הדור אלא ברבו שאינו מובהק. אבל ברבו שהוא מובהק צריך כמלא עיניו. פירשו התוספו׳ משמע מדאביי דכל הלומד מחבירו דבר אחד חייב לעשות לו קימה שיש בה הדור דהיינו תוך ד׳ אמות מדאוריית׳ ואפילו אינו זקן וגם לא מופלג בחכמה והיינו כר׳ יוסי דדריש זקן זה שקנה חכמה הכי נמי דרשינן זקן זה שקנה ממנו חכמה דהיכא שלמד ממנו דבר אחד צריך לנהוג בו כבוד מן התורה ואפי׳ היה גדול כמותו.
והדרת פני זקן – פרש״י יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו ת״ל ויראת. פריך תלמודא אטו ברשיעי עסקי׳ פי׳ בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת ומשני דהכי קאמר יכול יעצים מקמי דלמטי זמן חיוביה פי׳ קודם ד׳ אמות דכי מטא זמן חיוביה הא לא חזי ליה בפ״ק דקדושין. ת״ל ויראת. פי׳ התם יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש ליפטר ממצותיו עכ״ל. זקן אשמאי פרש״י דהיינו בור ועם הארץ כדמתרגמינ׳ והאדמה לא תשם לא תבור.
ויראת מאלהיך אני ה׳ – כתב ר׳ אברהם הזהיר להדר את הזקן ואמר אני י״י שיכול להענישך בימי זקנתך אם אינך מהדרו.
וי״מ: אני י״י שמכבד זקנים שנאמר ונגד זקניו כבוד:
ויראת מאלוהיך אני ה', "you shall be in awe of your God, I am Hashem." Ibn Ezra sees in our verse a warning by God that if we fail to accord honour and accord dignity to the elderly, He may punish us for this in our own old age.
Other commentators see in the statement a reminder that these elderly have been honoured by God with attaining long life and wisdom, and it would not do for us not to accord them at least the same recognition that God has shown them. They back up their approach by quoting Isaiah 24,23 ונגד זקניו כבוד, "and the Presence (of God) will be revealed to His elders."
זקן ויראת – אזהרה לזקן שלא יטריח.
מפני שיבה תקום – וסמיך ליה וכי יגור אתך גר לומר אפילו מפני זקן אשמאי.
אני ה׳ – וסמיך ליה וכי יגור אתך גר לומר כל המטה דינו של גר כאלו מטה דינו של הקב״ה.
מפני שיבה תקום – הקשה הר״א אמאי לא מני ליה בהנהו דלת להו הכרע. דתני איסי בן יהודה (יומא נ״ב ב׳) חמש מקראות אין להם הכרע: שאת, מחר, משוקדים, ארור וקם. וגם זה אין לו הכרע אי קרינן מפני שיבה תקום והדרת או תקום והדרת פני זקן. וכן נמי קשה לגבי נבילה (דברים י״ד כ״א) לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה [או] (ו) מכור. וי״ל דשאני התם דבלשון ציווי הם לעשות מצוה.
ד״א מפני שיבה תקום – פרש״י יכול יעצים עיניו כאלו לא ראהו ת״ל ויראת. והקשה הר״י מאי שנא מהתם דאמרינן מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, משמע שמותר להערים לפטור עצמו מן המצוה. ותירץ דשאני הכא משום כבוד תורה אינו יכול להערים. כדאיתא פר׳ שבועת (הדיינין) [העדות] (שבועות ל׳ ב׳) דכבוד תורה עדיף.
ד״א מפני שיבה תקום – בגמרא אמרינן (קידושין ל״ב ב׳) יכול מפני זקן אשמאי, פרש״י אשם ורשע. וק״ק לר״ת, אם הוא רשע מותר להרגו, וכן אמרינן בילמדנו (תנחומא פנחס) ויכפר על בני ישראל, וכי איזו כפרה של קרבן הביא אלא מכאן כל ההורג אדם רשע כאלו מביא קרבן כפרה, לכך פי׳ ר״ת זקן אשמאי, בור מלשון (בראשית מ״ז י״ט) (והארץ) [והאדמה] לא תשם ומתרגי׳ לא תיבור.
ד״א מפני שיבה תקום – פרש״י וילפינן זקנה זקנה מן אספה לי ע׳ [איש] מזקני ישראל. וק״ק א״כ לא ליחייב בהידור אלא א״כ הוא בדוק מן האמהות דומיא דע׳ סנהדרין. ופר״ץ דאין זו אלא גילוי מילתא בעלמא.
מפני שיבה תקום – (בפת״כ) בפרק קמא דקדושין (ל״ב ב׳) דכל מצות האב על הבן ומתרץ איכא בינייהו יניק וחכים ומפרש טעמא דכל....א תקום והדרת כלומר להכי אסמוך שיבה לתקום והדרת לאשמעי׳ דאין קימה אלא במקום שיש בה הדור דהיינו סמוך לד׳ אמות. ת״ל תקום והדרת, מה קימה שאין בה חסרון כיס וכו׳ ופריך התם וקימה לית בה חסרון כיס מי לא עסיק׳ דקנקיב מרגניתא וקאי מקמיה בטיל ממלאכתו, ומתרץ אלא אקישו קימה להידור הידור לקימה, מה הידור דלית בה ביטול מלאכה, אף קימה דלית בה ביטול מלאכה, מה קימה דלית בה חסרון כיס אף הדור דלית בה חסרון כיס דהיינו בזמן דאינו עסיק באומנותו הוא דקאי דלית לה חסרון כיס ולאו בזמן שעוסק באומנותו משום דאית בה חסרון כיס.
ד״א תקום והדרת – בגמ׳ (שם ל״ג א׳) אמרינן הא דמקיש קימה להידור דוקא בדבר שאין בו חסרון כיס. וכן פי׳ ויראת מאלהיך אזהרה לזקן שלא יטריח על הצבור. ופי׳ דאין חייב תלמיד לעמוד לפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים, והא דגר׳ רשאי פי׳ חייב. וק״ק מדקאמר שלא יהא כבודו מרובה משמע דרשאי ממש קאמר, לכך פסק דוקא להיות משכים לפתחו אך להדרו אם יעבור לפניו רשאי. ופסק דאין בעלי אומניות רשאין לעמוד בשעה שהן עוסקין במלאכתן כלומר במלאכת חבירו. ואם עוסקין הן במלאכת עצמן אינן חייבין לעמוד. ופסק דאין לעמוד בבית המרחץ ובבית הכסא. ונשאלתי אם חייבין להדר לסומא כיון שאינו רואה ואינו מתכבד, או כיון דמתכבד בהידור אחרים חייבין לעמוד מפניו.
ד״א מפני שיבה תקום – פי׳ הר״א מגרמייזא כשתראה אדם זקן מאד, והוא מיצר מאוד בעמידתו, ואתה יושב תעמוד מפניו ותאמר שב במקומי, וזהו מדת החסידות. והדרת פני זקן, אבל מי שאינו זקן כל כך, ויש בו כח לעמוד תהדר אותו ותאמר תרצה לישב במקומי והוא דרך כבוד וזהו (ישעיהו כ״ד כ״ג) ונגד זקניו כבוד.
ויראת מאלהיך אני י״י – כתב ר׳ אברהם הזהיר להדר את הזקן, ואמר אני י״י שיכול להענישך בימי זקנותך אם אינך מהדרו. וי״מ אני י״י שמכבד זקנים שנ׳ (ישעיהו כ״ד כ״ג) ונגד זקיניו כבוד.
א. צ״ע בכ״י.
מפני שיבה – כבר הודעתיך פעמים רבות, כי לשון העברי ישימו שם דמיון ראשון תמורת הנגזר, וכן שיבהא כמו שב וטעמו לבון השערות.
א. בכ״י המבורג הכתיב חסר: ״שבה״.
מפני שיבה תקום – היא מצות עשה לקום מפני כל איש שיבה, כדי לכבדו. ובזה תועלת, כי מפני זה ישמעו צעירי הימים לדברי הישישים, ויהיו דבריהם אצלם יקרים, ולזה יתנהגו במוּסריהם; כי הישישים, לרוב מה שראו מעניני קורות העולם, יִוָּדעו להם על צד הנסיון דברים רבים בפילוסופיא המדינית; ולזה יקרה למי שישמע לדבריהם שינצל מהרבה מהפגעים אשר היו באים עליו לולי עצת הישישים. עם שבזה יתישב בנפש לתת כבוד נפלא לה׳ יתעלה, שהוא קדמון, לא סר מהיותו נמצא, ולא יסור.
והדרת פני זקן – היא מצות עשה; והרצון ב׳זקן׳ לפי הוראת הגדר - חכם, כי החכם יִקָּרֵא זקן אף על פי שהוא צעיר לימים; אמר: ׳זקנים משער שָׁבָתוּ׳ (איכה ה, יד). וההידור הוא לעמוד מפניו כדי להדרו.
ויראת מאלהיך – רצה בזה שזה יביאך לירא מאלהיך יראה עצומה, כי גבהה חכמתו לאין קץ על חכמת הזקן שתחוייב בו לכבדו, ונפלאה קדימת מציאותו לאין קץ מקדימת מציאות האיש הישיש.
ולזה סמך מפני שיבה תקום וגו׳ – כל שיבה במשמע.
והדרת פני זקן זה שקנה חכמה כי שני הענינים האלה גומרים בישראל האדם ושלמותו לבלתי לכת בתעתועים ההם רק ביראת ה׳ כל היום ויראת מאלהיך אני ה׳ מכאן אמרו (קידושין ל״ג:) מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן. ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה יותר מאשר יקומו מפני לומדיה אמרו (מכות כ״ב:) הני אינשי טפשאי מקמי ס״ת קיימי מקמי תלמיד חכם לא קיימי לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין יותר מבנדון עצמו. ובפרה אדומה יתבאר ב״ה זאת התפיס׳ ביישוב אלו המאמרים שנראים כסותרין זה לזה.
מפני שיבה תקום יכול זקן אשמאי תלמוד לומר זקן אין זקן אלא שקנה חכמה. בתורת כהנים ומייתי לה בפרק קמא דקדושין ופרש״י זקן אשמאי רשע ועם הארץ כי אשמאי מגזרת אשם ואם תאמר היכי תיסק אדעתין לומר שנקום מזקן אשמאי ואיסי בן יהודה נמי שאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע שפירושו אפילו זקן אשמאי איך אפשר להיות כן והלא הרשע מצוה להכותו ולבזותו ולזלזלו כבר הקשו התוספות על רש״י ז״ל על זה והוכרח ר״ת לפרש אשמאי לשון שממה כמו פרסאי שמאי דמנחו׳ כלומר בור ועם הארץ כדמתרגמינן והאדמה לא תשם לא תיבור ומה שאמר אין זקן אלא שקנה חכמה אינו רוצה לומר מנוטריקון של זקן כדדריש רבי יוסי הגלילי אנא לישנ׳ בעלמא נקט כאילו אמר אין זקן אלא חכם שהרי רש״י לא הביא אלא דברי ת״ק ות״ק מג״ש דזקן זקני הוא דמפיק לה כדתני׳ בת״כ ומייתי לה בפרק קמא דקדושין מפני שיבה תקום יכול מפני אשמאי ת״ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ופרש״י גמר זקן מזקני ג״ש מה להלן גדולים וחכמים אף כאן חכם אבל נוטריקון דזקן זה קנה חכמה רבי יוסי הגלילי הוא דקאמר לה כדפרש״י לשון נוטריקון דבר הכתוב ומה שהקשו בגמרא רבי יוסי הגלילי היינו ת״ק אינו אלא על המכוון היוצא משניהם ששניהם סוברים דזקן בחכם קמיירי אלא דת״ק סבר דזקן אשיבה קאי ותרתי בעינן שיבה וחכמה ור׳ יוסי הגלילי סבר דתרתי מילי נינהו כאילו אמר מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן דאס״ד כדקאמר ת״ק דחד הוא דאיירי ביה קרא שיבה והוא חכם נכתוב מפני שיבה זקן תקום והדרת ונגמר ג״ש מאי שנא דפלגינהו שמע מינה תרתי מילי נינהו ואפילו יניק וחכים דמדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי קאמר דליכא למימר דרבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג דאם כן היינו איסי בן יהודה וזהו שאמרו בגמרא יניק וחכים איכא בין ת״ק ורבי יוסי הגלילי ולא קאמר זקן ולא חכים איכא בינייהו ואע״פ שההלכה היא כאיסי בן יהודה שאמר כל שיבה במשמע לא כת״ק שאמר שיבה וחכמה בעינן אפילו הכי רש״י ז״ל הביא את דברי ת״ק מפני שהם יותר קרובים לפשועו של מקרא דאי כאיסי בן יהודה הוה ליה למכתב מפני שיבה תקום והדרת ומפני זקן השתא דכתיב פני זקן עכ״ל לפרושי שיבה דרישא הוא דאתא אימתי מפני שיבה תקום והדרת כשהוא פני זקן ומה שאמרו בגמרא מאי טעמיה דר׳ יוסי הגלילי אמר לך אס״ד כדקאמר ת״ק אם כן נכתוב רחמנא מפני שיבה זקן תקום והדרת איכא למימר היינו הך אלא משום דבעי למסמך זקן לויראת מאלהיך ללמד שלא יטריח הזקן את הצבור לעמוד מפניו אם יכול לעבור בדרך אחרת כדתניא מניין לזקן שלא יטריח תלמוד לומר זקן ויראת לפיכך כתב אותו באחרונה:
יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שדבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא. ואם תאמר למה לי קרא אטו ברשיעי עסקינן והלא אם ראה את הזקן שחייב בו בקומה והדור והוא עצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת כבר תרצו בגמרא דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמיה דלימטיה זמן חיובא דהיינו קודם שיגיע בתוך ארבע אמותיו דכי מטא זמן חיוביה הא לא חזי ליה דליקו׳ מקמיה תלמוד לומר ויראת:
מפני שיבה תקום – אבל תהדרו קדושי עליון, ומהם השיבה ברוב, כאמרו ״עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא״ (משלי ט״ז:ל״א).
והדרת פני זקן – והם תופשי התורה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל: אין זקן אלא מי שקנה חכמה (קדושין ל״ב:). ואחר שהזהיר על כבוד הקדושים, הזהיר מלבזות את השפלים, ואמר,
מפני שיבה תקום, while it is in order to show respect and deference to someone whose experience in life is based on his age, this does not compare to the respect and deference that we must show to
פני זקן, the elder who has achieved his rank in society due to his Torah knowledge, his constant striving to become more closely attached to God. (compare Kidushin 32.)
[א] מפני שיבה תקום והדרת פני זקן
[1] מגילה פרק שני דף יז ע״ב (מגילה יז:) [2] קידושין פרק ראשון דף לב ע״ב (קידושין לב:), ודף לג ע״א ב
[ב] זקן ויראת מאלקיך
[1] שם דף לב ע״ב, ודף לג ע״א ב, וע״ב ב [2] מציעא פרק רביעי דף נח ע״ב (מציעא נח:) ב1
1. ז״ל הגמרא בבא מציעא נח ע״ב: וכל דבר המסור ללב נאמר בו ׳ויראת מאלהיך׳, עכ״ל. לא ברור לאיזה פסוק התכוונה הגמרא?
רבנו הפנה מהנאמר בפסוק לב, ׳והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך׳, אל הגמרא בבא מציעא דף נח ע״ב. מפירוש רש״י שם ד״ה ׳שהרי דבר המסור׳, משמע שכוונת הגמרא לפסוק בעניין אונאת דברים ויקרא כה, יז.
רבנו נוקט כדרכו שיש להקדים את הדרשה מהפסוק המוקדם בתורה ולכן הפנה מפסוק לב. אלא שא״כ צריך להבין מדוע לא הקדים יותר, להפנות מפסוק יד ׳לפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך׳? וצ״ע.
רבנו הפנה מהנאמר בפסוק לב, ׳והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך׳, אל הגמרא בבא מציעא דף נח ע״ב. מפירוש רש״י שם ד״ה ׳שהרי דבר המסור׳, משמע שכוונת הגמרא לפסוק בעניין אונאת דברים ויקרא כה, יז.
רבנו נוקט כדרכו שיש להקדים את הדרשה מהפסוק המוקדם בתורה ולכן הפנה מפסוק לב. אלא שא״כ צריך להבין מדוע לא הקדים יותר, להפנות מפסוק יד ׳לפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך׳? וצ״ע.
יכול זקן אשמאי וכו׳. רש״י פירש בגמרא (קידושין לב ע״ב) ׳אשמאי רשע ועם הארץ׳. ונראה שהוא מפרש ׳אשמאי׳ מלשון ׳אשם׳, שהוא רשע. וקשה, פשיטא, דמהיכי תיסק אדעתין לכבד הרשע, והרי כתיב (שמות כב, כז) ״ונשיא בעמך לא תאור״, בעושה מעשה עמך, ויש לומר, דהוה אמינא דיש לעמוד מפני רשע זקן, דכיון שמאריך ימים – אם כן מצות עשה, ובשביל כך מאריך ימים, והוה אמינא דיש לכבדו מפני אותו דבר שזכה לאריכות ימים, ולכך בעי קרא. אי נמי, גזירת הכתוב הוא שזקנה גורם לעמוד מפניו ולהדר לו. אבל התוספות (קידושין ריש לב ע״ב) מפרשים ׳זקן אשמאי׳ מלשון ״האדמה לא תשם״ (בראשית מז, יט), שתרגומו (שם) ׳לא תבור׳, כלומר זקן שהוא בור ועם הארץ:
וכך איתא בפרק קמא דקידושין (לב ע״ב); ״מפני שיבה תקום״, יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר ״והדרת פני זקן״, אין ״זקן״ אלא חכם, שנאמר (במדבר יא, טז) ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. רבי יוסי הגלילי אומר, אין ״זקן״ אלא מי שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח, כב) ״ה׳ קנני ראשית דרכו״. וקאמר בגמרא דאיכא בין תנא קמא לרבי יוסי הגלילי, דתנא קמא בעי זקן וחכמה, אבל יניק וחכים לא, ולרבי יוסי הגלילי אפילו יניק וחכים. איסי בן יהודה אומר, כל שיבה במשמע. ופסק שם (קידושין לג.) הלכה כאיסי בן יהודה, עד כאן:
והשתא רש״י פתח בדברי תנא קמא ׳יכול זקן אשמאי׳, וסיים בדברי רבי יוסי ׳אין זקן אלא מי שקנה חכמה׳, והם דברי רבי יוסי, ואפשר לתרץ, כי רש״י הביא כל דברי רבי יוסי, ורבי יוסי גם כן דרש כך; ״מפני שיבה״, יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר ״והדרת פני זקן״, כלומר בהא תליא מילתא – בקנה חכמה, אף על גב דאין כאן שיבה. וכך פירשו, יכול דקרא איירי בזקנה ממש, ואם היה זקן ממש – אפילו זקן אשמאי – נמי בכלל, תלמוד לומר ״זקן״, אין זקן אלא שקנה חכמה, דלא בעינן אלא רק שקנה חכמה. ואם תאמר, לרבי יוסי ״שיבה״ למה ליה, ויש לומר, דצריך למכתב ״שיבה״ לומר דקודם שיבה חכם ליניק וחכם, ויניק וחכים צריך לעמוד לפני זקן חכם. והכי קאמר קרא; מפני שיבה חכם – צריך לעמוד אפילו יניק וחכים, ושאר בני אדם – בפני יניק וחכים. וכן משמע קצת מדברי תוספות:
אך קשיא, דפסקינן שם הלכה כאיסי בן יהודה, ולמה פירש רש״י שלא אליבא דהלכתא (קושית הרמב״ן), ואין לומר שפירש לפי פשוטו של מקרא, כי אדרבה, פשוטו של מקרא הן הן דברי איסי בן יהודה, שכן אמר איסי בן יהודה ׳כל שיבה במשמע׳, שמשמעות הלשון כל שיבה, ונראה לי שדעת רש״י אף על גב דסבר איסי בן יהודה דכל שיבה במשמע, אפילו לאו תלמיד חכם, עיקר קרא איירי בתלמיד חכם, דאם לא כן, לאיסי בן יהודה ״זקן״ למה לי, אלא לאיסי בן יהודה גם כן הכתוב בא לומר שעיקר ההידור הוא לזקן חכם, ומפניו הכל חייבין לעמוד, אפילו זקן גמור חייב לעמוד מפני תלמיד חכם, אף על גב שאינו כל כך בזקנה, דלכך כתיב ״זקן״. והכי פירושו, ״מפני שיבה תקום״, ׳יכול זקן אשמאי׳, כלומר שכל ההדור תולה ברוב ימים, ואפילו תלמיד חכם גדול אם אינו כל כך בזקנה חייב לעמוד מפני אותו שהוא זקן יותר ממנו, ועל זה אמר ״והדרת פני זקן״, כלומר שעיקר ההדור הוא לתלמיד חכם, ומפניו חייב לעמוד אותו שהוא זקן גמור. ומכל מקום מדכתיב ״שיבה״, על כרחך מרבה דאף כל שיבה יש לקום מפניו אותו שאינו תלמיד חכם:
והשתא שלשה מחלוקת בדבר; תנא קמא סבר דבעינן שיבה וחכמה, אבל שיבה בלבד וזקנה בלבד לא. ורבי יוסי סבר אף יניק וחכים, ומכל מקום כתב ״שיבה״ לומר דצריך לעמוד אותו שיש בו חכמה ואין בו זקנה מפני בעל שיבה וחכמה, ולפיכך כתב ״מפני שיבה תקום״, אבל שיבה בלבד לא. ואיסי בן יהודה סבר דכתב ״זקן״ אחר ״שיבה״, דעיקר ההדור הוא לזקן וחכים, וכתב ״שיבה״ ללמוד שחייב לעמוד מפני זקן אף על גב שאין בו חכמה. ולא שכתב רש״י ׳תלמוד לומר ״זקן״, אין זקן אלא שקנה חכמה׳ למעוטי שיבה בלא חכמה, רק שבא לומר שאין עיקר ההדור המדבר ממנו הכתוב רק לזקן שיש בו חכמה, כמו שאמרנו למעלה. ומכל מקום מרבה איסי שיבה, מדהוצרך למכתב ״שיבה״:
ויש לרש״י אילן גדול לתלות בו, הוא אונקלוס, שתרגם ׳מן קדם דסבר באורייתא תקום׳. הורה בזה כי הכתוב מדבר בזקן שיש בו חכמה, כי לכולי תנאי סברי להו שהכתוב מדבר במי שיש בו זקנה וגם חכמה, וראוי שיהיה הכתוב מדבר בו, אחר שאליו עיקר ההדור, דיניק וחכים לרבי יוסי צריך לכבד זקן וחכם. וכן לאיסי בן יהודה זקן בלא חכמה צריך לכבד את זקן וחכם. ומאחר שהוא עיקר ההדור, תרגם אונקלוס את הכתוב בזקן וחכם. וכן רש״י ז״ל הלך בעקבות שלו, והוא דרך אמת:
וכך איתא בפרק קמא דקידושין (לב ע״ב); ״מפני שיבה תקום״, יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר ״והדרת פני זקן״, אין ״זקן״ אלא חכם, שנאמר (במדבר יא, טז) ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. רבי יוסי הגלילי אומר, אין ״זקן״ אלא מי שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח, כב) ״ה׳ קנני ראשית דרכו״. וקאמר בגמרא דאיכא בין תנא קמא לרבי יוסי הגלילי, דתנא קמא בעי זקן וחכמה, אבל יניק וחכים לא, ולרבי יוסי הגלילי אפילו יניק וחכים. איסי בן יהודה אומר, כל שיבה במשמע. ופסק שם (קידושין לג.) הלכה כאיסי בן יהודה, עד כאן:
והשתא רש״י פתח בדברי תנא קמא ׳יכול זקן אשמאי׳, וסיים בדברי רבי יוסי ׳אין זקן אלא מי שקנה חכמה׳, והם דברי רבי יוסי, ואפשר לתרץ, כי רש״י הביא כל דברי רבי יוסי, ורבי יוסי גם כן דרש כך; ״מפני שיבה״, יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר ״והדרת פני זקן״, כלומר בהא תליא מילתא – בקנה חכמה, אף על גב דאין כאן שיבה. וכך פירשו, יכול דקרא איירי בזקנה ממש, ואם היה זקן ממש – אפילו זקן אשמאי – נמי בכלל, תלמוד לומר ״זקן״, אין זקן אלא שקנה חכמה, דלא בעינן אלא רק שקנה חכמה. ואם תאמר, לרבי יוסי ״שיבה״ למה ליה, ויש לומר, דצריך למכתב ״שיבה״ לומר דקודם שיבה חכם ליניק וחכם, ויניק וחכים צריך לעמוד לפני זקן חכם. והכי קאמר קרא; מפני שיבה חכם – צריך לעמוד אפילו יניק וחכים, ושאר בני אדם – בפני יניק וחכים. וכן משמע קצת מדברי תוספות:
אך קשיא, דפסקינן שם הלכה כאיסי בן יהודה, ולמה פירש רש״י שלא אליבא דהלכתא (קושית הרמב״ן), ואין לומר שפירש לפי פשוטו של מקרא, כי אדרבה, פשוטו של מקרא הן הן דברי איסי בן יהודה, שכן אמר איסי בן יהודה ׳כל שיבה במשמע׳, שמשמעות הלשון כל שיבה, ונראה לי שדעת רש״י אף על גב דסבר איסי בן יהודה דכל שיבה במשמע, אפילו לאו תלמיד חכם, עיקר קרא איירי בתלמיד חכם, דאם לא כן, לאיסי בן יהודה ״זקן״ למה לי, אלא לאיסי בן יהודה גם כן הכתוב בא לומר שעיקר ההידור הוא לזקן חכם, ומפניו הכל חייבין לעמוד, אפילו זקן גמור חייב לעמוד מפני תלמיד חכם, אף על גב שאינו כל כך בזקנה, דלכך כתיב ״זקן״. והכי פירושו, ״מפני שיבה תקום״, ׳יכול זקן אשמאי׳, כלומר שכל ההדור תולה ברוב ימים, ואפילו תלמיד חכם גדול אם אינו כל כך בזקנה חייב לעמוד מפני אותו שהוא זקן יותר ממנו, ועל זה אמר ״והדרת פני זקן״, כלומר שעיקר ההדור הוא לתלמיד חכם, ומפניו חייב לעמוד אותו שהוא זקן גמור. ומכל מקום מדכתיב ״שיבה״, על כרחך מרבה דאף כל שיבה יש לקום מפניו אותו שאינו תלמיד חכם:
והשתא שלשה מחלוקת בדבר; תנא קמא סבר דבעינן שיבה וחכמה, אבל שיבה בלבד וזקנה בלבד לא. ורבי יוסי סבר אף יניק וחכים, ומכל מקום כתב ״שיבה״ לומר דצריך לעמוד אותו שיש בו חכמה ואין בו זקנה מפני בעל שיבה וחכמה, ולפיכך כתב ״מפני שיבה תקום״, אבל שיבה בלבד לא. ואיסי בן יהודה סבר דכתב ״זקן״ אחר ״שיבה״, דעיקר ההדור הוא לזקן וחכים, וכתב ״שיבה״ ללמוד שחייב לעמוד מפני זקן אף על גב שאין בו חכמה. ולא שכתב רש״י ׳תלמוד לומר ״זקן״, אין זקן אלא שקנה חכמה׳ למעוטי שיבה בלא חכמה, רק שבא לומר שאין עיקר ההדור המדבר ממנו הכתוב רק לזקן שיש בו חכמה, כמו שאמרנו למעלה. ומכל מקום מרבה איסי שיבה, מדהוצרך למכתב ״שיבה״:
ויש לרש״י אילן גדול לתלות בו, הוא אונקלוס, שתרגם ׳מן קדם דסבר באורייתא תקום׳. הורה בזה כי הכתוב מדבר בזקן שיש בו חכמה, כי לכולי תנאי סברי להו שהכתוב מדבר במי שיש בו זקנה וגם חכמה, וראוי שיהיה הכתוב מדבר בו, אחר שאליו עיקר ההדור, דיניק וחכים לרבי יוסי צריך לכבד זקן וחכם. וכן לאיסי בן יהודה זקן בלא חכמה צריך לכבד את זקן וחכם. ומאחר שהוא עיקר ההדור, תרגם אונקלוס את הכתוב בזקן וחכם. וכן רש״י ז״ל הלך בעקבות שלו, והוא דרך אמת:
יכול יעצים וכו׳. ובגמרא פריך (קידושין לג.) אטו ברשיעי עסקינן שיעצים עיניו, ומתרץ הכי קאמר, יכול יעצים עינו קודם דמטו זמנו דחייב לקום מפניו, דכשיבוא אצלו לא יהיה רואה אותו:
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן – נראה שהידור יותר מקימה כי בכלל ההידור גם הקימה, והזקנה יותר חשובה מן השיבה כי יש להתבונן מה ראו רז״ל לדרוש זקן זה שקנה חכמה (קדושין לב:) במקום שיש לפרשו כפשוטו, אלא שקשה לרז״ל הרי ההידור יותר חשוב מן הקימה והשיבה מן הראוי לכבדה יותר מן הזקנה שהרי בן ס׳ לזקנה בן ע׳ לשיבה אלא ודאי שטעם כיבוד השיבה הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם כמ״ש (איוב י״ב:י״ב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ע״כ אמר איסי בן יהודא שכל שיבה במשמע ואפילו ע״ה (קידושין לב:) אחר שהחכמה מצויה בו יותר מבזולתו ראוי לכבדו בעבור חכמתו, אבל מ״מ זקן זה שקנה חכמה והשתדל בה כי הדבר הקנוי מורה על השתדלות הקונה שטרח בה לקנותה והוא השכל הנקנה לאדם, ודאי הוא ראוי יותר לכבדו מן השיבה שבאה לו החכמה מעצמה כי רוב ימים ידברו בחכמה.
ולפי שמצינו בכיבוד אב ואם ורבו, שהשוה הקב״ה כבודם לכבודו, ומוראם למוראו, (קידושין ל:) שמא תאמר שכשם שכיבוד של שיבה וזקן עליך כך מוראם מוטל עליך, ת״ל ויראת מאלהיך דווקא מורא רבך כמורא שמים כי הוא נקרא אלהיך כד״א (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה וכארז״ל (פסחים כב:) את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח. וזה מדבר במורא רבך דווקא. ומה שקראוהו זקן במלה מורכבת להודיע שאחר שקנה שלימתו בימים מועטים הרי הוא כבן שבעים שנה.
יכול זקן אשמאי. רש״י מפרש לשון אשם, כלומר רשע שחייב הרבה אשמות. ור״ת מפרש שהוא בור, לשון לא תשם מתרגמינן לא תבור, ר״ל בור: [גור אריה] קשה, פשיטא דמהיכי תיסוק אדעתין לכבד הרשע, והרי כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, וי״ל דה״א דיש לעמוד מפני רשע דכיון שמאריך ימים, אם כן בודאי מצות עשה ומש״ה מאריך ימים וה״א דיש לכבדו, ולכך בעי קרא:
שקנה חכמה. לאו מנוטריקון דזקן דרש, רק מג״ש דזקן זקן מזקני ישראל, כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, כלומר שהם גדולים וחכמים:
יכול יעצים. וא״ת היאך סלקא דעתך דיעצים עיניו, פשיטא שעובר. וי״ל דה״פ, יכול יעצים עיניו קודם שיבא לארבע אמות שלו, דאינו חייב לקום מפניו אלא כשיבא לארבע אמות שלו:
Perhaps even an ignorant (אשמאי) old man. Rashi [on that Gemara] explains that this is an expression of אשם (sin), meaning, a wicked man who is liable for many sins. Rabeinu Tam explains that this person is an ignoramus [desolate of wisdom], as in the expression "not become desolate (תשם)" (Bereishis 47:19), which Unkelos translates as לא תבור, i.e., desolate. (Gur Aryeh) You might ask that this [Rashi's interpretation] is obvious, since why would one think that a wicked man should be honored? The verse (Shemos 22:27) writes, "Do not curse a leader of your people" [from which the Sages deduce in Bava Metzia 48b that this only applies] "when he acts [according to] the behavior of your people"! The answer is that one may have thought one has to stand in the presence of a wicked [old] man because he must have lived a long life due to having fulfilled mitzvos, and thus, one may have thought he must be honored. Therefore, the verse is necessary.
Only one who has acquired wisdom. This is not derived from an acrostic of זקן, but from the gezeirah shavah זקן זקן regarding the elders of Yisroel as it is written (Bamidbar 11:16), "Whom you know to be the people's elders (זקני), and its officers," meaning that they are great and wise.
Perhaps he is permitted to close his eyes. You might ask, how can one think he is permitted to close his eyes? Obviously, this would be a transgression! The explanation is that he might think he is permitted to close his eyes before he reaches his four amos, since he is not obligated to rise before him until he enters his four amos.
מפני שיבה תקום וגו׳ – רז״ל אמרו (קידושין לב:) מפני שיבה שהוא גדול בשנים תקום והדרת קימה שיש בה הידור, תקום והדרת פני זקן זה שקנה חכמה, קשה כפי זה היה לו לומר מפני שיבה ומפני זקן תקום והדרת. ואולי שנתכוין להמשיך ההידור לזקן זה שקנה חכמה והקימה לשיבה שהוא הבא בימים. והכוונה בזה שצריך הדרגה גדולה בכבוד החכם יותר מכבוד גדול בשנים. והגם שדרשו ז״ל קימה והידור לזה וקימה והידור לזה, על כל זה ממה שנתחכם הכתוב לדבר בסדר זה להמשיך הידור לזקן הודיענו כי גדול הידור לזקן מהידור גדול בשנים. ומעתה נמצינו אומרים שצריך לכבד החכם יותר מבעל שיבה.
עוד ירמוז על דרך אומרם ז״ל בבראשית רבה (פס״ה) כי אברהם אבינו ביקש על השיבה כדי שיהיה ניכר האב מהבן וכו׳ דכתיב (בראשית כד א) ואברהם זקן, והוא אומרו מפני שיבה תקום ובזה אתה מהדר פני זקן שהוא אברהם דכתיב ואברהם זקן שעל ידו היה דבר זה.
עוד ירמוז על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פי״ב) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה׳ לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה׳ וזו היא קומתו, והערו לתקן מעשיו מפני שיבה פירוש שיבתו כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז״ל (יבמות נ.) זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו ולא יגיע לימי שנותינו ע׳ שנה. גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין כאומרו ז״ל (קהלת רבה פי״ב) כי הם ימים שכוחות האדם והשתדלותיו אפסים והוא צריך להשגחה אלהות.
עוד ירמוז והדרת פני זקן פירוש זקנת עצמו על דרך אומרם (סוכה נג.) אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו. גם רמז למאמרם ז״ל (חגיגה יד:) שבשעה שהצדיק הולך מעולם הזה אומרים לאברהם אבינו אשריך אברהם אבינו שצדיק זה יצא מחלציך, וכשהולך הרשע לא די שאין אומרים כן לפניו אלא שהוא מצטער, לזה מעורר ה׳ להאדם ואומר לו והדרת פני זקן זה אברהם שמתהדר כשאומרים לפניו אשריך וכו׳ והוסיף להפחידו מענייני עולם הבא, ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין, אני ה׳ זו תשלום שכר טוב של עולם הבא. או ירצה להעיר היראה והאהבה, יראה ויראת וגו׳, אהבה אני ה׳ כי שם זה הוא מקור האהבה החשוקה בלב כל משכיל.
מפני שיבה תקום, "You shall rise in the presence of an aged person, etc." Kidushin 32 explains that the word שיבה refers to someone advanced in years, whereas the word זקן refers to someone who has acquired wisdom. The word תקום means to rise as a sign of respect, והדרת פני. The wording in the Talmud is difficult as in order to correspond to what the Talmud says the Torah should have written: מפני שיבה ומפני זקן תקום והדרת. Perhaps the Talmud intended to distinguish between different signs of recognition to be accorded to physical maturity, old age, and to spiritual maturity, i.e. זקנה. In the former case it suffices to rise from one's seat momentarily, whereas in the latter case one is to remain standing for longer; the idea is that זקנה, spiritual maturity, rates a greater degree of recognition than שיבה, mere physical old age.
We may also take our cue from Bereshit Rabbah 65,9 where we are told that Abraham asked to look old in order that he could be told apart from his son Isaac who resembled him greatly (based on Genesis 24,1 ואברהם זקן). When the Torah says to rise on account of a man aged in years, this is the way to be מהדר, to lend distinction to someone like Abraham who was advanced in years.
There may also be an allusion here to the statement in Bereshit Rabbah 12,6 that one of the consequences of Adam's sin was that he lost in "height," i.e. that the wicked do not attain their full height or that they shrink in height. God therefore commanded Adam to be sure to repent his error and to mend his ways so that he could attain his full stature. Our sages said in Yevamot 50 that if one possesses the necessary merit one is granted the full number of years allocated to him (70 or more) at birth; if one has not lived in accordance with God's commandments one forfeits some of these years and dies before one has completed the normal lifespan of 70 years. The word קומה therefore does not represent physical height but spiritual height. The measure of the verse then is: "if you want to reach a good old age, attain the spiritual height you are meant to attain!" The verse challenges each individual to develop to his full spiritual potential as much as it directs us to display honour for people who have attained old age. Inasmuch as Kohelet 12,1 has already told us that old age is frequently accompanied by afflictions so that one curses those years, the Torah suggests that the way to head off these frequent by-products of aging is to תקום, rise to one's spiritual stature מפני, on account of what might otherwise befall one in old age. Once one reaches that stage, one becomes totally dependent on God's personal and beneficial providence.
The words והדרת פני זקן may even allude to one's own old age; our sages (Sukkah 53) are on record as saying about themselves: "hail to our youth which has not shamed our old age;" they referred to the kind of old age in which one can recall that one had led an exemplary life already from one's youth so that no one could point to a "skeleton in one's cupboard." The Torah therefore advises young men to lead the kind of lives now that would not make it necessary for them to ever be ashamed of their younger years. We are taught in Chagigah 14 that when a righteous person departs this life they compliment Abraham in heaven on the fact that this righteous person was a descendant of his. On the other hand, when a wicked person dies not only does no one compliment Abraham, but he is pained by the failure of that person to have become a penitent before he died. When the Torah speaks of "enhance the face of the old man," the reference is to Abraham who feels chagrined that not all of his descendants are true to his example. The Torah continues to warn us of what is in store in the hereafter by writing ויראת מאלוהיך, "and you shall fear your God." This refers to the fear of the punishment to be meted out when the soul comes up for judgment. אני השם, "I am the Lord." This refers to the reward for one's exemplary lifestyle, i.e. that one qualifies for life in the hereafter. Alternatively, these concluding words of our verse may illustrate both fear and love. God is telling us that He is to be both feared and loved. God's very name is the epitome of love, He is the root cause of all love.
מפני שיבה תקום – אחר שהזהיר על קדושת המחשבות, מכל מחשבת הבל ואלילים וכשפים, שלא יפנה אחרי המתפארים בידיעת הטומאות, כמו מעונן ומנחש ואוב וידעני, צוה עתה שיכבדו את האמת, ויתנו כבוד לחכמים וליודעים. הן על שתי דרכים: הדרך האחד, שֶׁחָכְמוּ על ידי נסיונות ברוב שנים, כי הישישים בימיהם הרבים עמדו על דברים רבים, מה טוב ומה רע, כאמרו ״בישישים חכמה״ וגו׳ (איוב יב, יב). והדרך השני, על ידי התורה, שלמד תורה וחכמה, וזה יתכן גם בצעיר לשנים, והוא נכבד מן הראשון מאד. ועל ראשון אמר ״מפני שיבה תקום״. כשתראהו עובר תקום מפניו לכבדו, ״וכל שיבה במשמע״ כמו שאמרו (קידושין לג, א) ״איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע, ואמר ר׳ יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה״. אפילו בור בתורה, בעברו לפניך תקום מפניו להראות שאתה חולק כבוד גם לבעלי החכמה מצד הנסיון, ואם הַשָּׂב לא עשה כלום בבחירתו, אלא רוב שנים יודיעו חכמה מעצמן, ועל כן נאמר שֵׁם-דבר ״שֵׂיבָה״, ולא שם התאר ״שָׂב״, כי חלוקת כבוד היא לשיבה שהודיעה לו חכמה, לא בעבור פני השב. ואח״כ אמר ״והדרת פני זקן״, זה חכם בתורה, שראוי לכבדו מפני כבוד נשמתו, שנטה לבו לעמול בתורה ונעשה חכם, וזהו ״פני זקן״, כי [מלת] ה״פנים״ על הנפש, כמו שבארנו (פסוק טו). ומלת ״הדר״ נופל על היתרון, כמו שבארנו (שם) שיהיה יתרונו בלבך על שאר בני אדם. וזה דרך ״אוהב חכמה״ שיהדר בלב ובמעשה את החכמים. וכן אמרו1 ז״ל איזהו הידור? לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו״. ודומה לזה אמרו במורא אב ואם כמו שבארנו (פסוק ב). וכל שכן שיקום מפניו שחייב אפילו לשָׂב אשמאי.
ויראת מאלהיך – כבר בארנו (פסוק יד), שבהיות [מלת ״יראה ש]אחריו [אות] מ״ם היא יראת עונש, ונכתב על דבר מסור ללב, שאינו יכול להודיע לאדם אחר. לפי שלעיני אדם יקום ויהדר את החכמים בדברים ובמעשים, ובלבו יהיה בוזה חכמה ומוסר. או לפי ששונא הוא להם יתרחק מחברתם שלא יצטרך להדרם. על כן נאמר על זה ״ויראת מאלהיך״, גור לך מפני אלהיך הבוחן לבבות, כי יביאך במשפט על בזיון תורתו ויראיו. גם רבותינו ז״ל בתורת כהנים פירשו כן, אלא שדברו על חלק המעשה, שאמרו ״יכול אם ראהו יעצים עיניו, כאילו לא ראהו? הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ׳ויראת מאלהיך׳ ״.
1. תורת כהנים, קדושים, ג, ז.
מפני שיבה תקום – אחר שהזהיר על קדושת המחשבות מכל מחשבת הבל ואלילים וכשפים, צוה עתה שיכבדו את האמת, ויתנו כבוד לחכמים וליודעים, והן על שתי דרכים, הדרך האחד שחכמו על ידי נסיונות ברוב שנים, כי הישישים בימיהם הרבים עמדו על דברים רבים מה טוב ומה רע, כאמרו בישישים חכמה (איוב י״ב י״ב), והדרך השני על ידי התורה, שלמד תורה וחכמה, וזה יתכן גם בצעיר לשנים, והוא נכבד מן הראשון מאד, ועל הראשון אמר מפני שיבה תקום, כל שיבה במשמע, אפילו בור בתורה והוא בא בימים תקום מפניו להראות שאתה חולק כבוד גם לבעלי החכמה מצד הנסיון, כי רוב שנים יודיעו חכמה, ועל כן אמר שם דבר שיבה, ולא שם התואר שב, כי חלוקת כבוד היא לשיבה שהודיעה לו חכמה, ואח״כ אמר והדרת פני זקן, זה חכם בתורה, שראוי לכבוד מפני כבוד נשמתו שנטה לבו לעמול בתורה ונעשה חכם, וזהו פני זקן, כי הפנים על הנפש, ושם זקן בא בתורה על בעל חכמה כמו שזכר פעמים הרבה זקני עירך, זקניך וכדומה, ומלת הדר על היתרון, שיהיה יתרונו בלבך על שאר בני אדם:
ויראת מאלהיך – יראת העונש, ונכתב על דבר מסור ללב, שאינו יכול להודיע לאדם אחר, לפי שלעיני אדם יקום ויהדר את החכמים, ובלבו יהא בוזה חכמה ומוסר, על כן נאמר ויראת מאלהיך הבוחן לבבות, כי יביאך במשפט על ביזיון תורתו ויראיו:
מפני שיבה תקום – כל שיבה במשמע אפילו הוא בור ועם הארץ.
והדרת פני זקן – זהו חכם בתורה לזה צריך הדור כש״כ קימה, כן פירשו לאיסי בן יהודא (קדושין) והלכתא כוותיה, ודברי רש״י כאן דלא כהלכתא, והרא״ם הליץ בעדו ואמר דלאיסי ב״י תקשה דה״ל למכתב מפני שיבה תקום והדרת ומפני זקן, השתא דכתיב פני זקן ע״כ לומר לפרושי שיבה דרישא הוא דאתא אימתי מפני שיבה תקום והדרת כשהוא פני זקן, ע״ש. ואין טעם בדבריו דודאי לפי הפשט לשון קימה מתיישב עם לשון מפני, אבל עם והדרת אינו מתיישב אלא לשון פני, ומה שאמרו בתלמוד תקום והדרת עריטב״א ותוס׳ רי״ד שם בקדושין בשם התוס׳.
והדרת פני זקן – שרש הדר לרשד״ל בלה״ק קרוב ענינו לשרש הדר בארמית, כי בלשון ארמית כשהוא בבנין הקל ענינו חזרה לאחור, וכן בלה״ק הושאל להורות על מין ממיני היראה אשר תפול על האדם פתאום ותשיבהו אחור מהפיק זממו, הגע בעצמך שיגמור אדם בלבו להכות את אוהבו, וכשהוא בא להוציא מחשבתו אל הפועל הוא נרתע לאחוריו ולא יוכל עשוהו, זהו הנקרא הדור; הלא תראה, ודל לא תהדר בריבו ענינו כשיתן הדין שתקנוס ממון איש עני ודל אל תבא יראה בלבבך לאמר איך אחייב את זה שאין לו לחם לאכול? וכן בהיפך ולא תהדר פני גדול אל תהי נרתע לאחוריך מעשות בו משפט צדק לאמר איך אכלים אותו שהוא מגדולי הדור, וכן פני זקנים לא נהדרו, לא נרתעו לאחוריהם כשבאו לסגף אנשים זקנים אשר הטבע עצמו צווח לכל רואיהם אל תגעו בהם, וכן אל תתהדר לפני מלך, אל תבקש בשום אופן להביא מיראך בלב רואיך. ולהיות כי שרש הדר בהנחתו הראשונה לא יורה רק חזרה לאחור, לכן כתוב. אני לפניך אלך והדורים אישר. קרא הדורים, הדרכים המעוקלים הנעשים על ההרים הרמים שהולכים בהם מעט לצד ימין ואח״כ חוזרים לצד שמאל, וכן ע״ז הדרך מרוב שפוע ההר שא״א לעלות עליו בדרך ישרה, והבטיח הקב״ה למשיחו לכורש שלא יצטרך לאבד זמנו בדרכים המעוקלים האלה אלא יעלה לראש ההר המשופע בדרך ישרה וקצרה, וזה משל נאה לרמז שיכבוש מלכים אדירים בעמל מועט (וענין ברוב עם הדרת מלך כשהמלך מוקף מרוב רואיו והדרוהו), והסתכל כי לא על חנם אמרו (ברכות למ״ד) השתחוו לה׳ בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת, כי אמנם גם ההדרה קרובה בענין אל החרדה, וגם שרש חרד נגזר משרש הדר המורה חזרה לאחור. והסתכל איפוא ביושר קבלת חכמינו, איך דבריהם מיוסדים על אדני ידיעת מעמקי לשון הקודש על בורי׳, הלא תראה מאמרם. והדרת פני זקן, איזהו הדור? לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו, ולכאורה יש להקשות על מאמרם ולשאול מה ראו שהחליפו מצות עשה במצות ל״ת, כי והדרת פני זקן הוא לשון קום ועשה, והם פי׳ בשב וא״ת, אבל אמתת הענין הוא כי גלוי וידוע היה להם שלא יורה שרש הדר אלא על שב וא״ת, מפני שהוא לקוח מענין חזרה לאחור, וע״כ לא יוכל להורות על קום עשה.
[פ]
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן – דעת התנא קמא שהכל משפט אחד כפול במלות שונות שנקרא ״זקן״ מצד חכמתו [ושלכן יבא שם ״זקן״ לרוב על החכמים כמו שכתבנו בסדר ויקרא (סימן רמט) שכל מקום שבא שם ״זקן״ בסמיכות או בכינוי או בה׳ הידיעה מובנו על החכם] ופה שנכפל עם ״שיבה״ שמציין הימים, על כרחך מציין במלת ״זקן״ את החכמה, ורצונו לומר שתקום מפני זקן וחכם משני טעמים: (א) מפני השיבה (ב) מפני שהוא זקן ונשיא החכמה. ר״ל תקום מפני שיבתו ותהדר את חכמתו אחר ששניהם התקבצו בו. ולכן ב״שיבה״ תפס שם המקרה שהיא השיבה עצמה וב״זקן״ תפס שם המתואר כי החכמה מתיחסת אליו לשקידתו והשתדלותו והשיבה היא בלתי מתיחסת אליו לומר ״תקום מפני שב״. ודעת ר׳ יוסי הגלילי שהם שני משפטים ור״ל שיכבדו את החכמים ויקומו לפניהם וזה בשני פנים – אם החכם על ידי השיבה כמו שכתוב ״אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה״ שהזקנים אספו חכמה על ידי הנסיון ותולדות הימים, אם החכם על ידי הרוח כמ״ש ״אכן רוח הוא באנוש״ שלפעמים ישפע ה׳ שפע החכמה על איש צעיר לימים וגם הוא נקרא בשם ״זקן״ על קנין החכמה שבא לו מאת ה׳. ובקדושין (דף לב) מפרש שר׳ יוסי הגלילי לא מפרש כתנא קמא דאם כן היה לו לומר ״מפני שיבה זקן תקום והדרת״. ותנא קמא לא רצה לפרש כר׳ יוסי הגלילי שאם כן היה לו לומר ״מפני שיבה תקום והדרת. תקום והדרת פני זקן״. וכבר הראיתי בסדר ויקרא (סימן קיז) מקומות רבים שבאו שני שמות ולכל שם פעל מיוחד ואנו נותנים של זה בזה ושל זה בזה, בפרט פה שהחליף סדר הלשון ולא אמר ״ופני זקן תהדר״ כמו שכתב ״מפני שיבה תקום״ בקדימת השם, מבואר שאין הבדל ביניהם כי בכל מקום שיש הבדל בין הנושאים מקדים השם, גם במשפט השני – ״אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר״ וכדומה. ובענין דפה יודו בין ר׳ מאיר בין ר׳ יהודה דפליגי גבי ״לגר אשר בשעריך תתננה״ כמו שכתבתי שם. והנה מלת ״מפני״ יציין הדבר ברחוק ובא לרוב על הסבה או על שמתרחק מפני הדבר כמו ״מפני שרי גברתי אנכי בורחת״. וזה שאמר יכול יעמוד לפניו ברחוק אבל לשון ״והדרת פני״ הוא שיהדר פניו בהיותו אתו. וכן כבר בארנו (למעלה סימן לח) שההידור מציין היופי החיצוני שנותנים אל הדבר. וזה יצויר גם בממון שיעשירו אותו, אבל הלא סמך לו ״תקום והדרת״, מבואר שהוא הידור של כבוד ומעלה כי שני הפעלים ״תקום״ ״והדרת״ באו על שניהם, על שיבה ועל זקן כנ״ל. ואיסי בן יהודה חולק על כל זה וסבירא ליה דהשמות והפעלים שבמאמר זה מחולקים. ה״שיבה״ היא רק מלא ימים בלבד, אפילו בור ועם הארץ בכל זאת מחויבים לקום מפניו וכמו שאמרו שם בגמ׳ דר׳ יוחנן (דפסק כאיסי) הוה קאי מקמי סבי דארמאי. וההידור שלא ישב במקומו רק לזקן תלמיד חכם. ור׳ שמעון בן אלעזר למד פה דרוש מוסרי שגם הזקן עצמו מחויב במצוה זו לקום מפני שיבה שלו ולהדר פני זקנתו במעשים נאים ומשובחים כמו שאמרו אשרי זקנתנינו וכולי וכמו שכתוב (משלי טז לא) ״עטרת תפארת שיבה״, אם ב״דרך צדקה תמצא״ וכמו שנצטוו אחרים לירא מאלהים ובל יעצמו עיניהם מלכבדו כן גם הוא ירא ה׳ היודע תעלומות לב ולא יטריח על הציבור לקום מפניו בכל עת כי בזה מפיל הדר הזקנה ומשפיל כבוד השיבה ולא ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
מפני שיבה תקום1 – נגד מה שהזהיר רחמנא שלא להיות משוקע בטומאת אוב כדי שישאלו הרבה באוב על ידי זה, אמרה תורה נגד זה ד״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״, ויהיה לתועלת ממנו לתפילה,2 וכדאיתא בב״ב (קטז,א) ׳מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם׳. ובתענית (י,א): ׳והיחידין חוזרין ומתענין׳, מאן נינהו ׳יחידין׳ – תלמידי חכמים (עכ״ל), הרי שתפילת תלמיד חכם מסוגלת להתקבל.3 ואם כן מקרא זה עצה לפרנסה.4 ובלא זה גם כן הוא סגולה לברכת הארץ, דכמו שביארנו בספר שמות (כב,כח) דבזיון תלמידי חכמים מביא רעב, הכי נמי כבוד תלמיד חכם מביא ברכה לארץ.
ויראת מאלהיך5 – פירש ברבה פרשת בהעלותך (טו,יז) שאם אתה נוהג כבוד בזקן תמצא יראת שמים, ואם לא תירא מהם אזי לא תירא מאלהיך גם כן.
1. מה הקשר שבין איסור אובות וידעונים לפסוקנו.
2. במקום להתפלל לאובות ולידעונים.
3. גם בהקשר של פרנסה, שהרי שם מדובר על תעניות עקב עצירת גשמים.
4. שזהו הבריח התיכון של כל הפסוקים מפסוק כ״ג.
5. רש״י בעקבות חז״ל – יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו וכו׳. רבינו מפרש בכיוון אחר.
מפני שיבה תקום – מוסיף לצוות על המוסריות, ואיש זקן חלוש הוא ואינו יכול להציל עצמו מיד מחרפו, לכן אל תקל ראשך נגדו, אבל כבדהו כי באורך ימיו בודאי ראה ולמד הרבה, וגם לא לחנם האריך ימים, רק בכשרון מעשיו, ואם תבטח על חולשתו ותחרפהו ינקום האל נקמתו.
[השמטה: על פסוק (לב) מפני שיבה וגו׳ והדרת פני זקן. רבותינו פירשו זקן זה שקנה חכמה — וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקדש — זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם
זקן החכמים שביניהם, וכן חכמי מצרים אמרו לסולון היוני, כשהלך אצלם סולון סולון אתם היונים נערים אתם — אין
זקן גם אחד ביניכם, כי אין לכם חכמה שהלבינו שערותיה מרוב ימים — פלאטו בס׳ הטימיאו Timee — וברוח מבינתם לא שללו הזקן אף על פי שאינו חכם — ובזה השוו כל המדות עם הנהוג אצל הקדמונים, כי גם כבוד כל זקן היתה על ראש מהללם לנבחרי האומות, ומנהג מכובד ומקובל אצלם — וזה אות אמת אף לפי כללי הקריטיק החפשית לבאר כל סתום ע״פי הדברים הקרובים בזמן ובמקום אל הדברים ההם, ועל פי המנהגים המיוחסים לדורות ההם — ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא — רק אחת אזכרנה העולה על כלנה בדבר הזה לשם ולתפארת, והיא קרית לאצידימוני בארץ יון, ושם בהיות זקן נכנס לבית התיאטרו או לקרקוס Cirque , כל היושבים שם היו קמים מפניו ומכבדים אותו — ופלוטארכו יספר שפעם אחת נכנס זקן רווק ולא קמו ולא זעו ממנו, וכשנשאלו מה נשתנה זקן זה משאר זקנים, השיבו עדיין לא הוליד מי שיקום מפנינו כשנהיה גם אנחנו כמוהו היום.]
[השמטה: והדרת פני זקן. עיין מה שכתבתי בהשמטות על ס׳ ויקרא ושכחתי מלהעיר אז כי רבותינו כשדרשו זקן על החכם אפי׳ יניק, וגם חכמי מצרים כשאמרו לסולון שלא היה בין היונים גם זקן אחד שניהם נתכוונו בכנותם החכם בשם זקן, לא לרוב ימי האיש רק לרוב ימי החכמה שלמד, ואם כן בצדק יקרא החכם הישראל זקן מפאת הקבלה שהוא חכם בה שהיא זקנה באמת וכן הוא זקן, וראיתי לראב״ע פ׳ בלק שכתב אל זקני מדין יתכן שהיו החמשה מלכים זקנים ע״כ, אולי נדחק הרב לפרש כן להיות שראשי מדין נקראו להלן מלכים כמ״ש ואת מלכי מדין, וכפי האמת אין צורך לפירוש זה, כי המלכים יקראו זקנים לא מרוב ימים אלא מצד גדולתם ושררתם וצדקו אם כן בזה רבותינו כשפירשו נשיא שבתורה והלכותיו על המלך וקראו לזקנים ולחכמים מלכים כמ״ש מאן מלכי? רבנן ועיין מה שכתבתי בזה פ׳ ויקרא על שם נשיא, וברומי היו קוראים לעדה הגדולה שלהם סינאטוס Senatus מלשון סינילי מלא ימים ר״ל זקן, ואולי נשאר שם זקן לכל ראשי העם ומנהיגיו כי בימים קדמונים היה זקן הבית הוא המושל על כלם.]
לאחר שהתורה הזהירה מפני עבודת־אלילים ושיננה וחזרה ושיננה את מצות השבת, באה מצוה הקרובה לצו של כיבוד־אב ואם, החיוב לכבד את אבות האומה כולה, את החכמים וכן את הזקנים, שגם הם, מבחינה ידועה, אבותיה של האומה. ״שיבה״ פירושו ״שערות שהלבינו״, מכאן נקרא הזקן ״איש שיבה״ (דברים ל״ב:כ״ה). לדעת חכמינו ״זקן״: זה שקנה חכמה, וכן זקני העיר אינם נקראים כך על שם גילם, אלא על שהם מצטיינים בחכמתם ובינתם. ״תקום״ ״והדרת״ מוסבים על שניהם (אל השיבה ואל הזקן).
ויראת וגו׳ – כיוון שטבע הצעירים לזלזל בזקנים, והישישים חלשים הם מתבוע את עלבונם, לכך הדגישה התורה את הלאו במלת ״ויראת וגו׳ ״ (השוה פסוק יד).
ויראת מאלהיך – בפרק אילו הן הלוקין אוטם אזנו משמוע דמים, דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתק כגון ר״א בר שמעון. עיין רש״י. הנה זה מוסר השכל, כי למה היה ראוי לעונש גדול כזה, רק דבעוה״ר, שקנאה מצויה בין תלמידי חכמים. הנה איש פחות המעלה יתקנא לפעמים על כבוד צורבא מרבנן מחכם מפורסם, כי רבה המשטמה והרכילות, לא כן ר״א בר״ש היה תמיד מורה על הזילזול צורבא מרבנן ולבש כמעיל קנאה לכבוד חד מרבנן, לכן פעם אחד כי שתק היה זילזול גדול להאי צורבא מרבנן יותר מזילותא דהאי גברא, דאמרו כולן בודאי יודע ר׳ אליעזר עליו דברים רעים הרבה, שאל״כ לא היה שותק, והיה בזיון לצורבא מרבנן, משא״כ עכשיו, כאשר יחשה חכם מפורסם על זילותא דצורבא מרבנן, אז לא יהיה בזיון, דמי לא ידע כי הת״ח שונאין זל״ז, ויש מתכבד בקלונו של חבירו. ה׳ ישמרנו מכל אלה.
מפני שיבה תקום וגו׳ – ת״ר, שיבה כל שיבה במשמע,1 יכול אפילו מפני זקן אשמאי,2 ת״ל והדרת פני זקן, אין זקן אלא מי שקנה חכמה3. (קדושין ל״ב:)
תקום והדרת – יכול יעמוד מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ, ת״ל תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור.4 (קדושין ל״ב:)
תקום והדרת – אקיש קימה להידור והידור לקימה, מה הידור שאין בה ביטול מלאכה אף קימה שאין בה ביטול מלאכה,5 ומה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאי בה חסרון כיס.6 (שם ל״ג.)
תקום והדרת – תניא, איזוהי קימה שיש בה הידור, הוי אומר זה ד׳ אמות.7 (שם שם)
והדרת – איזוהי הידור, לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו.8 (תו״כ)
והדרת פני זקן – תניא, חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו, מאי טעמא, דכתיב והדרת פני זקן וכתיב בתריה וכי יגור אתך גר, מה גר מוחלין לו על כל עונותיו, אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עונותיו.9 (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
ויראת מאלהיך – יכול יעצים עיניו כמו שלא ראהו ת״ל תקום ויראת, דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.10 (קדושין ל״ב:)
ויראת מאלהיך – תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר, מניין לזקן שלא יטריח, ת״ל זקן ויראת.11 (שם שם)
ויראת מאלהיך – אמר ר׳ אלעזר, כל ת״ח שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח, שנאמר (קהלת ח׳) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים, מורא זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ויראת מאלהיך הוי אומר מורא זו קימה.12 (שם ל״ג:)
אני ה׳ – אמר ר׳ סימון, מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן אני ה׳, אמר הקב״ה, אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה13. (ירושלמי בכורים פ״ג ה״ג)
1. ר״ל אפילו עם הארץ, רק שאינו רשע ועבריין.
2. בור ועבריין, אבל אין ר״ל רשע – דפשיטא הוא שאין מחויבין בכבודו.
3. לשון נוטריקו״ן הוא, זה קנה חכמה, כך פירש״י. ויש להוסיף באור משום דסתם זקן מאסף חכמה ע״י נסיונות רבים בקורות ימי חייו, וכמ״ש באיוב אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וממילא מבואר שכל מי שקנה חכמה ואפילו צעיר לימים ג״כ צריך להדרו, ועיין ביו״ד סימן רמ״ד ולפנינו בר״פ חיי בפ׳ ואברהם זקן.
ויש להעיר במ״ש ביבמות ק״א א׳ לענין חליצה דכתיב וקראו לו זקני עירו דרשו לרבות אפילו הדיוטות, ולמה לא דרשו כמו הכא אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וי״ל משום דבאמת אין להוציא המלה זקן מפשטה שכוללת זקן בשנים, ואפילו הדיוט, ורק הכא שאני, דמקודם כתיב מפני שיבה תקום, וא״כ כבר זכר ענין זקנה, ולמה כפל עוד והדרת פני זקן, ולכן דריש דקאי על חכם וכדמפרש.
ודע דלפי מש״כ דגם חכם צעיר לימים הוא בכלל זקן וחייבים בהדורו, יתחייב שגם מפני העוסק בצדקה ומע״ט אע״פ שאינו ת״ח חייבים ג״כ בהדורו, יען שגם הוא כלול בשם זקן, שכן מצינו במגילה י״ז ב׳ שכוללין בתפלת י״ח בברכת על הצדיקים גם את גרי הצדק, דכתיב והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתך גר, הרי דמפרש זקן – צדיק, וכ״מ בקדושין ל״ג ב׳ שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוא דאפילו מר שמואל קאים מקמיה, ובשבת ל״א ב׳ משמע דאפילו רק מי שהוא ירא ה׳ באמת חייבים לעמוד מפניו, דאיתא התם, ניקום מקמיה דגבר דחיל תטאין הוא, וכן הסברא נותנת דעיקר למוד התורה הוא ע״מ לעשות, ובפוסקים לא נתבאר מזה.
והנה שיעור השיבה שחייבים לעמוד מפניו כתב הרא״ש דהוא בן שבעים שנה, ומשנה מפורשת באבות בן שבעים לשיבה, אבל בסידור האר״י בהקדמת התפלה כתב דצריך לעמוד מפני בן ששים שנה, והוא פלא, דלא משמע כן ע״פ המשנה דאבות הנ״ל ולשון פסוק זה, ואפשר לומר דסמך על מה שתרגם אונקלוס מפני שיבה – מן קדם דסבר באורייתא, והדרת פני זקן – ותהדר פני סבא, הרי שפירש זקן – זקן ממש, ובמשנה דאבות הנ״ל מבואר בן ששים לזקנה, אך דברי התרגום סותרים להגמרא דמפני שיבה פירושו שיבה ממש, וזקן פירושו ת״ח, כמבואר לפנינו, ועיין ברמב״ן, וצ״ע.
אך לכאורה צ״ע כלל לשון המשנה הנ״ל בן ששים לזקנה ממ״ש בסוף מו״ק כ״ח א׳ דשמואל הנביא מת בן נ״ב שנה וכתיב ביה ויהי כי זקן שמואל (שמואל א ח׳) הרי דקורא הכתוב זקן גם לפחות מבן ששים, וי״ל ע״פ המבואר בתענית ה׳ ב׳ דזקנה דכתיב בשמואל לא זקנה בימים אלא שקפצה עליו זקנה קודם זמנו שנעשה חלוש, כ״מ בגמרא.
ויש להעיר במ״ש ביבמות ק״א א׳ לענין חליצה דכתיב וקראו לו זקני עירו דרשו לרבות אפילו הדיוטות, ולמה לא דרשו כמו הכא אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וי״ל משום דבאמת אין להוציא המלה זקן מפשטה שכוללת זקן בשנים, ואפילו הדיוט, ורק הכא שאני, דמקודם כתיב מפני שיבה תקום, וא״כ כבר זכר ענין זקנה, ולמה כפל עוד והדרת פני זקן, ולכן דריש דקאי על חכם וכדמפרש.
ודע דלפי מש״כ דגם חכם צעיר לימים הוא בכלל זקן וחייבים בהדורו, יתחייב שגם מפני העוסק בצדקה ומע״ט אע״פ שאינו ת״ח חייבים ג״כ בהדורו, יען שגם הוא כלול בשם זקן, שכן מצינו במגילה י״ז ב׳ שכוללין בתפלת י״ח בברכת על הצדיקים גם את גרי הצדק, דכתיב והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתך גר, הרי דמפרש זקן – צדיק, וכ״מ בקדושין ל״ג ב׳ שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוא דאפילו מר שמואל קאים מקמיה, ובשבת ל״א ב׳ משמע דאפילו רק מי שהוא ירא ה׳ באמת חייבים לעמוד מפניו, דאיתא התם, ניקום מקמיה דגבר דחיל תטאין הוא, וכן הסברא נותנת דעיקר למוד התורה הוא ע״מ לעשות, ובפוסקים לא נתבאר מזה.
והנה שיעור השיבה שחייבים לעמוד מפניו כתב הרא״ש דהוא בן שבעים שנה, ומשנה מפורשת באבות בן שבעים לשיבה, אבל בסידור האר״י בהקדמת התפלה כתב דצריך לעמוד מפני בן ששים שנה, והוא פלא, דלא משמע כן ע״פ המשנה דאבות הנ״ל ולשון פסוק זה, ואפשר לומר דסמך על מה שתרגם אונקלוס מפני שיבה – מן קדם דסבר באורייתא, והדרת פני זקן – ותהדר פני סבא, הרי שפירש זקן – זקן ממש, ובמשנה דאבות הנ״ל מבואר בן ששים לזקנה, אך דברי התרגום סותרים להגמרא דמפני שיבה פירושו שיבה ממש, וזקן פירושו ת״ח, כמבואר לפנינו, ועיין ברמב״ן, וצ״ע.
אך לכאורה צ״ע כלל לשון המשנה הנ״ל בן ששים לזקנה ממ״ש בסוף מו״ק כ״ח א׳ דשמואל הנביא מת בן נ״ב שנה וכתיב ביה ויהי כי זקן שמואל (שמואל א ח׳) הרי דקורא הכתוב זקן גם לפחות מבן ששים, וי״ל ע״פ המבואר בתענית ה׳ ב׳ דזקנה דכתיב בשמואל לא זקנה בימים אלא שקפצה עליו זקנה קודם זמנו שנעשה חלוש, כ״מ בגמרא.
4. ומפרש בגמרא לענין בית המרחץ דדוקא בבתי גואי, אבל בבתי אבראי, והוא במקום שעומדים שם לבושים יש הידור, וכ״פ ביו״ד סי׳ רמ״ד, אבל הרמב״ם פ״ו מת״ת לא חילק בזה וכתב סתמא בעוד שלענין ק״ש (פ״ג ה״ג) חילק כן, ואולי כיון הרמב״ם למ״ש בברכות מ״ז א׳ אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, ומבואר ביומא י״א א׳ דבית המרחץ פטור ממזוזה מפני שאינו בית דירה, ולכן אין נ״מ בזה.
5. ר״ל בהידור לא שייך ביטול מלאכה, שהרי הוא רק נשיאת פנים ודרך ארץ בעלמא, וכך בקימה חייב רק בכזו שאין בה ביטול מלאכה, ומטעם זה אין הפועלים מחויבים לעמוד מפני ת״ח או מפני זקן בשעה שעוסקים במלאכתם.
6. ר״ל אחרי דאוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן, וממילא אין בזה חסרון כיס, מקשינן לו גם הידור ג״כ באופן כזה, והיינו שאינו מחויב להדרו בממונו.
7. ר״ל דבשיעור כזה ניכר שמלפניו הוא עומד וזהו הידור, ובכלל זה הוא שמחויב לעמוד עד שיעבור מלפניו.
8. עיין מש״כ בעניני פרטים אלו לענין מורא אב בריש פרשה זו ובסמוך אות רנ״א, יעו״ש.
9. הגר הוא כקטן שנולד. ובטעם הדמיון יתכן דסמיך גם אסיפא דקרא, דכאן כתיב והדרת פני זקן ובגר כתיב לא תונו אותו דאיירי באונאת דברים שלא יצערו אותו כפי שיתבאר שזה ג״כ ענין הידור וכבוד, ומדמינן גם לענין זה.
10. ר״ל דאלהים יחקר זאת. ועיין משכ״ל בפסוק י״ד בדרשה דלפני עור אות פ׳.
11. יתכן דמפרש דגם הזקן חייב בהדור זקנותו, וזה כשנוהג עצמו במעשים נאים ומשובחים וכמש״כ במשלי ט״ז עטרת תפארת שיבה [אם] בדרך צדקה תמצא, ואחת מן המדות הנאות ומשובחות שימנע עבורו טרחת זולתו, דבהיפך מזה משפיל הדר הזקנה, וכדמפרש בגמרא שיסבב דרך הליכתו היכי דאפשר כדי שלא יבאו אחרים לידי טרחה לעמוד מפניו. ואמנם זה השואף לכבוד יכול להתנצל בפני אדם שלא היה בידו למנוע מזה, על זה דריש דגם על זה נאמר ויראת מאלהיך, שכיון שזה דבר המסור ללב האלהים יחקר זאת איך היתה כונתו, וסמיך כל זה ע״ד רמז ואסמכתא על סמיכת הלשון זקן ויראת.
12. כנראה מפרש הלשון מלפני האלהים כמו ונקרב בעה״ב אל האלהים שענינו רב ודיין, ומדייק ע״ד אסמכתא שתלמודו משתכח מלשון וטוב לא יהיה ע״פ הדרשה הידועה אין טוב אלא תורה.
13. דריש סמיכות הלשון, ורומז למ״ש בפ׳ וירא שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת לפניו, ועיי״ש במדרשים, ועיקר טעם דרשה זו יתבאר ע״פ מ״ש בירושלמי ר״ה פ״א ה״ג בנוהג שבעולם מלך גוזר גזירה רצה מקיימה הוא רצה אחרים מקיימין אותה, אבל הקב״ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה, מאי טעמא דכתיב (פ׳ אמור) ושמרו את משמרתי אני ה׳, אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה, ע״כ, וה״נ כן.
ויש סמך ראיה מכאן דגם לפני גר מצוה לעמוד בערך שמצוה לעמוד מפני ישראל, שהרי אברהם גר היה, ועיין בדרשה הבאה כוללין בתפלה גרי הצדק וכו׳.
ודע כי ע״ד הפשע י״ל שייכות סמיכות הלשון ויראת מאלהיך לוהדרת פני זקן עפ״י מש״כ מהרש״א בב״ק מ״א ב׳ בהא דשמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, ומכיון שבא לאת ה׳ אלהיך תירא פירש, עד שבא ר״ע ודרש את – לרבות ת״ח, וכתב מהרש״א דשמעון העמסוני פירש מפני שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותם לכבוד המקום [וכ״פ רש״י בקדושין נ״ז ב׳], ור״ע דריש לרבות ת״ח דס״ל דאין זה משוה מוראו ת״ח למורא המקום, יען כי המורא מהם הוא מוראו, יעוי״ש. והנה למעלה מבואר והדרת, איזהו הידור לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו וכו׳, ומבואר בקדושין ל״א א׳ דמדות אלו הם מדות היראה, דכן דורש שם עה״פ איש אמו ואביו תיראו איזוהי מורא לא ישב במקומו וכו׳, וזה הוא דמפרש הכתוב כאן, דלכאורה קשה איך אפשר לרבות מורא בו״ד כי הלא זה הוי פחיתת המקום, וכמו שחשש שמעון העמסוני, ועל זה מסיים הכתוב ויראת מאלהיך, ר״ל שמורא זו היא גופה מורא המקום וכדעת ר״ע עפ״י באור מהרש״א, ודו״ק.
ויש סמך ראיה מכאן דגם לפני גר מצוה לעמוד בערך שמצוה לעמוד מפני ישראל, שהרי אברהם גר היה, ועיין בדרשה הבאה כוללין בתפלה גרי הצדק וכו׳.
ודע כי ע״ד הפשע י״ל שייכות סמיכות הלשון ויראת מאלהיך לוהדרת פני זקן עפ״י מש״כ מהרש״א בב״ק מ״א ב׳ בהא דשמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, ומכיון שבא לאת ה׳ אלהיך תירא פירש, עד שבא ר״ע ודרש את – לרבות ת״ח, וכתב מהרש״א דשמעון העמסוני פירש מפני שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותם לכבוד המקום [וכ״פ רש״י בקדושין נ״ז ב׳], ור״ע דריש לרבות ת״ח דס״ל דאין זה משוה מוראו ת״ח למורא המקום, יען כי המורא מהם הוא מוראו, יעוי״ש. והנה למעלה מבואר והדרת, איזהו הידור לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו וכו׳, ומבואר בקדושין ל״א א׳ דמדות אלו הם מדות היראה, דכן דורש שם עה״פ איש אמו ואביו תיראו איזוהי מורא לא ישב במקומו וכו׳, וזה הוא דמפרש הכתוב כאן, דלכאורה קשה איך אפשר לרבות מורא בו״ד כי הלא זה הוי פחיתת המקום, וכמו שחשש שמעון העמסוני, ועל זה מסיים הכתוב ויראת מאלהיך, ר״ל שמורא זו היא גופה מורא המקום וכדעת ר״ע עפ״י באור מהרש״א, ודו״ק.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.