1. ברד״ק כתב: זה המזמור במבוכות בני העולם על שלוות הרשעים ורעת הצדיקים בעולם הזה.
2. פירוש רבינו מיוסד על המורה (ח״ג פי״ט): מושכל ראשון הוא בלא ספק, שהש״י צריך שימצאו לו כל השלמיות, וירוחקו מעליו כל החסרונות, וכמעט שהוא מושכל ראשון שהסכלות באיזה דבר שיהיה הוא חסרון, ושהוא ית׳ לא יסכל דבר, אבל מה שהביא קצת אנשי העיון כמו שזכרתי לך להתגאה ולהתגבר לאמר ידע זה ולא ידע זה, הוא מה שדמוהו מהעדר סדור ענייני בני אדם, אשר רב ענייניהם אינם עניינים טבעיים לבד אבל נמשכים ג״כ להיות אדם בעל יכולת והשתכלות, וכבר זכרו הנביאים שראיית הסכלים על העדר ידיעת השם בפעולותינו הוא אמנם ראותם אנשי הרשע בטובה ונחת ושלוה, ושזה מביא הצדיק החסיד לחשוב כי כונו אל הטוב, ומה שסובל בעבורו מן הצער להתקומם זולתו לו אינו מועיל, ואחר כן זכר הנביא ע״ה שמחשבתו שוטטה בזה עד שהתבאר לו שהדברים אין לעיין ולהשתכל בהם רק בסופם לא בתחלתם, וזהו ספור בסדר אלו הענינים כלם, אמר ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי, וסוף המאמר ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני, עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות, איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות.... והנה אבאר לך ענין אלו הטענות אחר שאזכור לך רוע הבנת ההורסים לדברי הנביאים לזה המאמר, אמרו לי זה לו שנים אנשים ממשכילי אומתנו הרופאים, שהם תמהים ממאמר דוד ע״ה, אמרו כן היה מתחייב לפי היקשו זה, שבורא הפה יאכל, ויוצר הריאה יצעק, וכן בשאר האיברים. והשתכל אתה המעיין במאמרי זה כמה רחקו מן הנכונה בהבנת זאת הטענה, ושמע ענינה, מבואר הוא שכל פועל כלי מן הכלים, לולא שהפועל הנעשה בכלי ההוא מצוייר אצלו לא היה יכול לעשות לו הכלי, והמשל בו שאם לא היה הנפח מצייר ענין התפירה ומבין אותה, לא היה אותה המחט על התכונה הזאת אשר לא תשלם התפירה זולתה, וכן שאר הכלים, וכאשר חשב מי שחשב מן הפילוסופים שהשם לא ישיג אלו הפרטים, להיותם ממושגי החושים והש״י לא ישיג בחוש אבל השגה שכלית, טען אליהם במציאות החושים, ואמר אם היה ענין השגת הראות נעלם מהשם ולא ידעהו איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות, התראה שבמקרה היה התחדש ליחה אחת זכה, ותחתיה לחה אחרת כך, ותחתיה מחיצה אחת, והזדמן שנקב בה נקב ובאה כנגד הנקב מחיצה זכה וקשה, סוף דבר ליחות העין ומחיצותיו ועצביו אשר בהם מן התקון מה שנודע וכיון בכולם תכלית זה הפעל, האם יצייר משכיל שזה נפל במקרה, לא כן, אבל הוא בכוונה מן הטבע בהכרח, כמו שבאר כל רופא וכל פילוסוף, ואין הטבע בעל שכל והנהגה, וזה מוסכם מן הפילוסופים כולם, אבל זאת ההנהגה הדומה למלאכת מחשבת תבוא לפי דעת הפילוסופים מהתחלה שכלית, והיא מפעולת בעל שכל לפי דעתנו, והוא אשר הטביע אלו הכחות בכל מה שימצא לו כח טבעי, ואם השכל ההוא לא ישיג זה הענין ולא ידעהו, איך המציא או הגיע מאתו לפי הדעת ההוא טבע שיכוין אל זה הענין אשר אין ידיעה לו בו, ובאמת קראם דוד בוערים וכסילים, ואחר כן התחיל לבאר שזה חסרון בהשגתנו ושהש״י אשר נתן לנו זה השכל אשר בו נשיג, ומפני קצורנו מהשיג אמתתו ית׳ התחדשו לנו אלו הספקות העצומות, יודע זה החסרון ושמחשבתנו זאת המקצרת, אין להשגיח למה שחייבתנו מן ההריסה, אמר המלמד אדם דעת ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל, וכונתי כולה היתה בזה הפרק לבאר שזה עיון קדום מאד, ר״ל מה שיאמרו בו הסכלים מהעדר השגת השם, מפני היות עניני בני אדם האפשריים בטבעם בלתי מסודרים, אמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה׳, ובמדרש, מה אמרו, אמרו העמוד הזה אינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר, רוצים בו דמותם שהשם בלתי משיג אלו הענינים ולא הגיעה מאתו לא מצוה ולא אזהרה לנביאים, וסבת זה כלו והראיה עליו אצלם, היות עניני בני אדם בלתי נמשכים כפי מה שיראה כל איש ממנו שכך ראוי שיהיה, וכשראו שאין הענינים כאשר רצו, אמרו אין ה׳ רואה אותנו, ואמר צפניה על אלו הסכלים האומרים בלבבם לא ייטיב השם ולא ירע, ואמנם מה שראוי שנאמר בידיעתו יתעלה בענינים כלם הנה אגיד לך אחר זה דעתי בו, אחר שאודיעך הענינים המוסכם עליהם אשר לא יוכל בעל שכל לחלוק בדבר מהן:
ושם רק יט: ענין מוסכם עליו שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה עד שידע עתה מה שלא ידעהו קודם, ולא יתכן שיהיו לו ידיעות רבות ואפי׳ לפי דעת מי שיאמין התארים, וכאשר התבאר זה במופת, נאמר אנחנו קהל אנשי התורה שבידיעה אחת ידע הדברים הרבים, ולא בהתחלף הידועים יתחלפו הידיעות בחקו יתעלה כמו שהוא בחוקנו, וכן נאמר שכל אלו הדברים המתחדשים ידעם קודם היותם ולא סר מהיות יודע אותם, ולזה לא יתחדש לו מדע כלל, כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר, וימצא בעת הפלוני, ויתמיד נמצא זמן כך ואח״כ יעדר, כשימצא האיש ההוא כמו שקדמה הידיעה בו, לא נוספה שם ידיעה ולא התחדש מה שלא היה נודע אצלו, אבל התחדש מה שהיה ידוע מקודם שיתחדש כפי מה שנמצא, ויתחייב לפי זאת האמונה שיהיה המדע נתלה בהעדר, ויקיף במה שאין לו תכלה, והאמננו זה ואמרנו כי ההעדר אשר קדמה בידיעתו המצאתו והוא יכול להמציאו, לא ימנע התלות הידיעה בו, אמנם מה שלא ימצא כלל, הוא ההעדר הגמור בחק ידיעתו, אשר לא תתלה ידיעתו בו, כמו שלא תתלה ידיעתנו אנחנו במה שהוא נעדר אצלנו, ואמנם ההקפה במה שאין תכלית לו, יש בו ספק ונטה קצת בעלי העיון לאמר שהידיעה נתלית במין ומתפשטת על שאר אישי המין בענין אחר זהו דעת כל בעל תורה כפי מה שיביא אליו הכרח העיון. אמנם הפילוסופים פסקו הדבר ואמרו שלא תתלה ידיעה בהעדר, ולא תקים (נ״א תקיף) ידיעה במה שאין לו תכלית, ואחר שלא יתחדש לו מדע, מן השקר שידע דבר מן המתחדשים, ולא ידע אם כן אלא הדבר הקיים אשר לא ישתנה, וקצתם נתחדש להם ספק אחר, יאמר שאפילו הדברים הקיימים אילו ידעם יהיו לו דעות רבות, כי ברוב הידועים ירבו הדעות, כי לכל ידוע דעה מיוחדת בו, אם כן לא ידע כ״א עצמו. ואשר אומר אותו אני הוא, שסבת כל מה שנכשלו בו כולם, היא שומם בין ידיעתנו וידיעתו יתעלה יחס, ותעיין כל כת בעניינים נמנעים בידיעתנו ותחשוב שהוא מיוחד בידיעתו, או יסופק עליו הענין, וצריך שנרבה להוכיח הפילוסופים על זאת השאלה יותר מכל אדם, שהם בארו במופת שעצמו יתעלה אין רבוי בו ולא תאר לו חוץ לעצמו, אבל עצמו מדעו ומדעו עצמו, והם הם אשר בארו במופת ששכלנו וידיעתנו מקצרות להשיג אמתת עצמו כפי מה שהיא, כמו שבארנו, ואיך יחשבו שישיגו ידיעתו, וידיעתו אינו דבר חוץ לעצמו, אבל זה הקצור בעצמו אשר קצרו ידי שכלנו מהשיג עצמו הוא הקצור מהשגת ידיעתו בדברים איך היא, ואין זה ידיעה ממין ידיעתנו שנקיש עליה, אבל הוא ענין נבדל כל ההבדל, וכמו שיש עצם מחוייבת המציאות, מאתה התחייב כל נמצא לפי דעתם, או היא הפועלת כל אשר זולתה אחר ההעדר לפי דעתנו, כן נאמר שהעצם ההיא משגת כל אשר זולתה, לא יעלם ממנה דבר בשום צד מכל מה שהמציאה, ואין שתוף בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין שתוף בין עצמנו ועצמו, ואמנם הטעה הנה שתוף שם הידיעה, כי השתוף הוא בשם לבד וההבדל באמתתו, ומפני זה יתחייבו ההרחקות, כי נחשוב שהעניינים המחוייבים לידיעתנו, מחוייבים לידיעתו. וממה שהתבאר לי גם כן מפסוקי התורה שידיעתו יתעלה במציאות אפשר אחר שעתיד להיות, לא תוציא האפשר ההוא מטבע האפשר כלל אבל טבע האפשר עומד עמו, ושאין הידיעה במה שיתחדש מן האפשריים מחייבת היותם בהכרח על אחד משני האפשריים, זאת גם כן פנה מפנות תורת מרע״ה אין ספק בה כלל, ולז״א ועשית מעקה לגגך וגו׳, וכן אמרו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה וגו׳, וכן נתינת התורות כלם והמצוה והאזהרה שבה אל זה השורש, והוא שידיעתו במה שיהיה לא יוציא הדבר האפשר ההוא מטבעו, וזהו המסופק הגדול לפי השגת דעתנו הקצרה. והתבונן בכמה דברים נבדל מדעו ממדענו לפי דעת כל בעל תורה, תחלת זה, בהיות המדע האחד יאות וישוה לידיעות רבות מתחלפות במינין, והשני בהתלותו במה שלא נמצא, והשלישי הקיפו במה שאין תכלית לו, והרביעי בהיות מדעו לא ישתנה בהשיג המחודשים, ונראה שידיעת הדבר העתיד להמצא אינו הידיעה בו שכבר נמצא, אבל הנה תוספת אחת והיא שאשר היה בכח שב בפעל, והחמישי לפי דעת תורתנו בהיותו ית׳ לא תברר ידיעתו אחד מב׳ אפשריים, ואף על פי שכבר ידע אחרית אחד מהן ע״ד יחוד וברור, ואם כן אני תמיה באי זה דבר דמתה ידיעתנו לידיעתו לפי דעת מי שיאמין המדע תואר נוסף, האם יש הנה אלא השתוף בשם לבד, אמנם לפי דעתנו אשר נאמר שאין דעתו דבר נוסף על עצמו, באמת התחייב הבדלת ידיעתו לידיעתנו ההבדל העצמי הזה כהבדל עצם השמים לעצם הארץ, כבר בארו הנביאים זה אמרו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו וגו׳, וכלל הענין אשר אומר אותו בקצרה, כי כמו שלא נשיג אמתת עצמו ועם כל זה ידענו שמציאותו שלמה מכל מציאות, ולא יתערב עמה לא חסרון ולא שנוי ולא הפעלות כלל, כן עם היותנו בלתי יודעים אמתת ידיעתו מפני שהיא עצמו, נדע שהוא לא ישיג פעם ויסכל פעם אחרת, ר״ל שלא יתחדש לו מדע כלל, ולא יתרבה ולא יגיע לתכלית, ולא יעלם ממנו דבר מן הנמצאות כלם, ולא תבטל ידיעתו אותם טבעיהם, אבל האפשר נשאר עם טבע האפשרות, וכל מה שיראה בכלל אלו הדברים מסתירה, הוא לפי בחינת מדענו אשר לא ישתתף עם מדעו כ״א בשם לבד, וכן הכוונה תאמר על מה שנכוונהו אנחנו עליו ועל מה שיאמר שהוא ית׳ כיון אליו, בשתוף, וכן ההשגחה נאמרת בשתוף על מה שנשגיח אנחנו עליו ועל מה שיאמר שהוא ית׳ ישגיח עליו, והאמת א״כ שענין ההשגחה, וענין הידיעה, וענין הכוונה, המיוחסות אלינו, בלתי ענין המיוחסות אליו, וכשילקחו שתי ההשגחות או שתי הידיעות או ב׳ הכוונות על שיקבצם ענין אחד, יבאו הספקות הנזכרות, וכשיודע שכל מה שייוחס אלינו נבדל מכל מה שייוחס אליו יתבאר האמת, וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו, ולא דרכיכם דרכי, כמו שקדם לנו זכרו:
3. ׳או יהיה טעם אך לְאַמֵּת הדבר, כמו: אך עצמי ובשרי אתה
(בראשית כט, יד), אך מלך ישראל הוא
(מ״א כב, לב), והדומים להם, שפירושם לְאַמֵּת הדבר (רד״ק). וראה שיעורים.
4. ה׳ הוא טוב ומיטיב לישראל, גם כאשר הוא מתנהג במידת הדין המרומז בשם ׳אלקים׳.
5. לעיל (כד ד) פירש רבינו ׳בר לבב׳ בדיעות. כלומר, אצלם אין ספק בזה כי התבוננו ביושר, אבל לאחרים יש בזה ניסיון וספק. רד״ק: ׳אף על פי שהם בגלות, אלהים טוב להם וישמור להם עוד מעשיהם הטובים, וכן הוא טוב לברי לבב שהם בשאר האומות, אף על פי שהם ברע בעולם הזה טוב יהיה להם לעולם הבא׳.
ענין פרשה זו מה שמהרהרים בני אדם בלבותם כאשר רואים שלות הרשעים ואושר מצבם נאמרו כי קנאתי בהוללים וכו׳ עד שכמעט כמה מן המאמינים נטו מאמונתם בענין הראויים לגמול כאמרו כמעט נטיו רגלי, וחושבים שכל מה שיגעו בו ממעשי הטוב היה לריק כאמרו אך ריק זכיתי לבבי, לפיכך גלה ה׳ לנביאו לדוד את אשר בלבותם, וחייב אותם כי כאשר יעלו על לבם דברים אלו יחילו כאמרו עד אבוא אל מקדשי אל, עד שיפגשו את הנביאים או הכהנים או יקראו בספר ה׳ שאז הם יבינו את תכלית אותם הרשעים וענשם כמו שבאר את זה ואמר אך בחלקות איך היו לשמה כרגע, ועל גמול הצדיקים כאמרו אחזת ביד ימיני בעצתך תנחני.