היוצר – בא להשיב על מה שטענו הפילוסופים על ידיעה זו שהלא המעשים הבחיריים הם אפשריים מתרבים ומשתנים ומתחדשים וידיעת ה׳ אי אפשר שתתרבה ותשתנה ושתתחדש לו ידיעה, והתשובה בזה כמ״ש במו״נ (פרק כ״א משלישי) שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה ובין ידיעת זולתו בעשוי ההוא, והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, עשייתו נמשך לידיעתו, אולם התבוננות שאר בני אדם בו נמשך אחר העשוי, למשל העושה מראה שעות ע״י גלילים מעשה חרשים, ידע תחלה כל תנועה שיתנועע וכל נטיה ונטיה מה שיורה עליו, וכ״ז לא ידע מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, רק בהפך שהתנועות המתחדשות התחדשו כפי הסכמת ידיעתו, משא״כ איש אחר המתבונן בכלי ההוא, תתחדש לו בכל פעם ידיעה אחרת, וז״ש שה׳ מצד שהוא היוצר לבם מצד זה הוא מבין אל כל מעשיהם בענין שלא תתחדש לו ידיעה בעת הפעולה האפשריית מצד ריבוי המעשים המתחדשים, כי ידע כ״ז בעת יצר לבם, וכן לא מצד ריבוי האנשים שכ״א יש לו לב אחר ובחירה אחרת, כי יצר יחד לבם – שכל לבבות האנשים נוצרו ביצירה אחת, ואז הבין אל כל מעשיהם, ולא תתחדש אצלו ידיעה כלל, ולא תתרבה ולא תשתנה ידיעתו ע״י ריבוי וחידוש וחילוף מעשיהם.