״בצאת ישראל וגו׳ ״. עתה החל רעיון אחר בהשגחת ה׳ על ישראל, דבשיר הראשון היתה הכוונה על השגחת ה׳ בהליכות הטבע שעל זה חלה ברכה והשפעה על ידי התפילות והברכות של ישראל
1 – כי כן יסד מלכו של עולם, וכפי שכתבתי בפירוש התורה על הפסוק ״וכל שיח השדה וגו׳ ״
(בראשית ב,ה)2, מה שאין כן במקום שהוא למעלה מן הטבע שם לא שייך ׳ברכה׳
3 כפי שכתבתי בספר דברים
(לג,כו) על הפסוק ״רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים״
4 ועוד בכמה מקומות
5. אם כן מזה מבואר דעד כה
6 דיבר בהשגחת ה׳ על ישראל בהליכות הטבע, ועתה מדבר על מה שהרים ה׳ את ישראל ביציאת מצרים ברוח הקודש
7 ובניסים נגלים שהוא למעלה מן הטבע.
ואמר:
״בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז״. דבשביל שני דברים חדל הקב״ה
8 להשרות רוח הקודש על מי שראוי לכך – האחד, דהמקום אינו ראוי לכך, וכדאיתא במועד-קטן (כה,א) על המקרא ״היה היה דבר ה׳ אל יחזקאל וגו׳ ״
(יחזקאל א,ג) – משום שכבר היה בארץ ישראל, אבל מתחילה לא חלה רוח הקודש במקום טמא
9. ואף על גב דבריש מכילתא (בד״ה ״בארץ מצרים״) תניא, שעד שלא נבחרה ארץ ישראל היה כל מקום ראוי לדברות
10, מכל מקום ארץ מצרים היתה מלאה גילולים יותר מכל הארצות על כן לא היה יכול הדיבור להיות שם, וכדאיתא שם במכילתא על מה שאמר משה ״כצאתי את העיר וגו׳ ״
(שמות ט,כט)11. השני, שאין הדור זכאי לכך, וכדאיתא בבבא-בתרא (קלד,א)
12.
וזהו שאמר כי
״בצאת ישראל״ שהמה בני ישראל הגבוהים במעלה
13 וראויים לרוח הקודש, אבל כל זמן שהיו ישראל במצרים לא הגיעו למעלתם
14, אבל כשיצאו
״ממצרים״15, ו
״בית יעקב״ – היינו כל הדור
16, יצאו
״מעם לועז״ – שהיו שקועים בקרבם
17, אז
״היתה יהודה לקדשו״18. כבר ביארנו בספר דברים
(לג,יב) בפסוק ״לבנימין אמר״
19, דטבע שבט יהודה היה נמשך אחר הליכות הטבע ולא להיות למעלה מן הטבע, ושמה מבואר על פי המכילתא בפרשת בשלח (פרשה ה׳ בד״ה ״ויבואו בני ישראל״) דבזה היו חלוקים יהודה מבנימין
20.
1. וכפי שהאריך רבינו לעיל שם.
2. וז״ל שם: והענין, דמראש הבריאה קבע הקב״ה שיהיה עסק פרנסה – שבא בהליכות עולם ומעורב בהשגחה עליונה – מגיע על ידי מפגיע של ׳עבודה׳, היינו, או קרבנות במקום הראוי לכך או תפילה בכל מקום. ומשום הכי נקראו אלו סתם ׳עבודה׳ יותר משארי מצות שבתורה שהם גם כן עבודת ה׳, היינו על שם הכתוב ״עובד אדמתו ישבע לחם״
(משלי יב,יא), פירוש, דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר, מה שאין כן עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא ההבדל בין כל המצוות שבתורה לעבודת הקרבנות או תפילה, דשאר מצוות ועבודת ה׳ שכרם שמור לעולם הבא, או בעולם הזה אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה, מה שאין כן קרבנות או תפילה עיקרם באים לפרנסה, כדאיתא בכתובות
(י,ב) ׳למה נקרא שמו מזבח – שהוא מזין׳, (ועוד יבואר בפרשת פינחס אם יזכני ה׳), וכן תפילה קבועה משום הכי נקראת במסכת שבת
(י,א) ׳חיי שעה׳ (ולהלן
(מח,כב) יבואר דיוק מקרא בתפילת שלמה בזה). וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין, וכדאיתא בברכות ריש פרק ׳כיצד מברכין׳ (לה,ב): כל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה הרי זה גוזל הקב״ה וכנסת ישראל, שנאמר ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית״
(משלי כח,כד) – חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, (עכ״ל). והטעם בזה, דבברכות הנהנין נותן שפע ברכה במין הנאכל, והמונע מזה הרי זה גוזל את הקב״ה הרוצה להשפיע, ואת כנסת ישראל הצריכים לכך, וחבר הוא לירבעם בן נבט שמנע קרבנות מישראל שמביאים ברכה, עכ״ל, ולהלן בפרשת נח ב׳הרחב דבר׳
(שם ט,כו) מוסיף רבינו, וז״ל: והיינו שמכנים את ה׳ ׳הקדוש ברוך הוא׳ – משמעו, דאף על גב שהוא ׳קדוש׳ שפירושו מובדל מן העולם, מכל מקום ׳ברוך הוא׳ – היינו, שמתנהג בהשגחה טבעית שנדרשת לברכה, עכ״ל. ועיין עוד בפירושו של רבינו על שיר-השירים ׳מטיב שיר׳ (א,ז) וכן בביאורו על הספרי ׳עמק הנצי״ב׳ בפרשת שלח (פיסקא א׳ בד״ה ״ונעשה רצוני״) בענין זה.
3. שמשמעותה – ׳תוספת כח כביכול בגבורה של מעלה׳ כלשון רבינו בתחילת המאמר הקודם.
4. וז״ל שם: ״ובגאותו שחקים״ – דכבר ביארנו... דזה שנדרש תפילה אפילו בזמן שהקב״ה רוצה להשפיע בלא זה, אינו אלא בזמן שההנהגה היא טבעית ולא בזמן שבא בהנהגת נס ומדת ׳תפארת׳, ואז אין צריך לעזר תפילה, והיינו דקאמר ״ובגאותו״ – בזמן שהקב״ה מנהיג במדת ׳תפארת׳, והוא כינוי על השפעה ניסית שאין צריך לעזר תפילה, משום הכי ממשיל שהוא גאותו של הקב״ה, אז הוא ״רוכב שחקים״, וכדאיתא בחגיגה
(יב,ב) דב׳שחקים׳ שוחקים מן לצדיקים – היינו דרך נס.
5. בראשית ט,כו. שם יד,כ. שם כד,כז. שמות יד,טו. דברים ו,ד.
6. כלומר, במזמור הקודם ששם הוזכר ענין ה׳ברכה׳ כלפי הקב״ה וכפי שנתבאר שם.
7. כלומר, שזכו ישראל לרוח הקודש וכדלהלן.
8. במצרים.
9. וז״ל הגמרא שם: ...פתח עליה [על רב הונא] רב אבא, ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה [רש״י: שאין שכינה שורה בחוץ לארץ]. מתיב רב נחמן בר חסדא... ״היה היה דבר ה׳ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים״? טפח ליה אבוה [רש״י: רב חסדא] בסנדליה [רש״י: שטפח לו לרב נחמן בסנדלו, כאדם שנוגע על רגל חבירו בחשאי, כדי שלא ישמעו העומדים סביב מיטתו של רב הונא. דבר אחר, הכהו בסנדלו], אמר ליה, לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא [רש״י: לא תטרח בקושיות] – מאי ״היה״ שהיה כבר [רש״י: כלומר, ההיא שעתא הוה ולא יותר. דבר אחר, ׳שהיה כבר׳ – בארץ ישראל, ששרתה עליו רוח הקודש].
10. וז״ל: ...ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות.
11. וז״ל: ״בארץ מצרים״
(שמות יב,א) – חוץ לכרך, או אינו אלא תוך הכרך, כשהוא אומר ״ויאמר אליו משה כצאתי את העיר״, והלא דברים קל-וחומר – ומה תפילה הקלה לא התפלל אלא חוץ לעיר דיבור חמור לא כל שכן. ומפני מה לא נדבר עמו תוך הכרך – מפני שהיתה מלאה שיקוצים וגילולים, עכ״ל. והשוה עוד לדברי המדרש (שמות-רבה יב,ה), וז״ל: ״ויאמר משה כצאתי את העיר״ – מכאן שלא היה חפץ משה להתפלל בתוך מצרים לפי שהיתה מטונפת בגילולים ושיקוצים.
12. וז״ל הגמרא: תנו רבנן, שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלושים מהן ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו... עכ״ל, ומפרש הרשב״ם, וז״ל: אלא שעוון הדור גורם ואין הדור ראוי לכך.
13. רבינו כאן לשיטתו [בכמה מקומות, ראה בעיקר – ׳העמק דבר׳ בראשית לה,י, ושמות יט,ג], ש״ישראל״ היינו גדולי ישראל ו״יעקב״ היינו המון העם.
14. כלומר, לא זכו שתשרה עליהם רוח הקודש מב׳ הטעמים שכתב רבינו.
15. שזו היתה הסיבה הראשונה לכך שלא שרתה עליהם רוח הקודש – ׳דהמקום אינו ראוי לכך׳ וכנ״ל.
16. רבינו כאן לשיטתו [בכמה מקומות, ראה בעיקר – ׳העמק דבר׳ בראשית לה,י, ושמות יט,ג], ש״ישראל״ היינו גדולי ישראל ו״יעקב״ היינו המון העם.
17. וזה גרם לסיבה השניה שבגללה לא שרתה עליהם רוח הקודש – ׳שהדור אינו זכאי לכך׳ וכנ״ל. וב׳העמק דבר׳ פרשת קורח
(במדבר טז,ג) כתב רבינו ביתר ביאור, וז״ל: וכבר פירשנו... דבר המשורר ״בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו״, כי בהיותם במצרים לא היו גדולי הדור המכונים בשם ״ישראל״ ראויים לרוח הקודש ולהשיג מעלת הקדושה, מחמת שני דברים: א׳, מחמת שהיו במצרים מקום הטומאה ואין השכינה שורה שם, ב׳, שהיה ״בית יעקב״ מעורבב במעשה ״עם לועז״, ואם כן אין הדור זכאי לכך. אבל ״בצאת ישראל ממצרים״, וגם ״בית יעקב מעם לועז״...
18. ב׳העמק דבר׳ פרשת בא
(שמות יג,ג) כתב רבינו ביתר ביאור, וז״ל: אבל ״בצאת ישראל ממצרים״ וגם ״בית יעקב מעם לועז״ תיכף ״היתה יהודה לקדשו״ –
השיגו רוח הקודש, עכ״ל, וכאן בא רבינו לבאר מדוע נקט המשורר בשם ״יהודה״ בדווקא.
19. ב׳הרחב דבר׳.
20. וז״ל המכילתא: ר׳ מאיר אומר... כשעמדו שבטים על הים, זה אומר ׳אני יורד תחילה לים׳ וזה אומר ׳אני יורד תחילה לים׳, מתוך שהיו עומדין וצווחין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר
(תהלים סח,כח) ״שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי״ – אל תיקרי ״רודם״ אלא ׳רדים׳, התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים, שנאמר
(שם) ״שרי יהודה רגמתם״. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן, נכנס לחדרו בלילה, אמר לקטן ׳העמידני עם הנץ החמה׳ ואמר לגדול ׳העמידני בשלוש שעות׳, בא קטן להעמידו עם הנץ החמה, ולא הניחו גדול, אמר לו ׳לא אמר לי אלא בשלוש שעות ביום׳, והקטן אומר לו ׳לא אמר לי עם הנץ החמה׳, מתוך שהיו עומדין צווחין ננער אביהם, אמר להם ׳בני, שניכם לא כוונתם אלא לכבודי, אף אני לא אקפח שכרכם׳. כך אמר הקב״ה, מה שכר יטלו בני בנימין שירדו לים תחילה – שרת שכינה בחלקו, שנאמר ״לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו וגו׳ ״, ומה שכר נטלו שבטו של יהודה שהיו רוגמין אותם – זכו למלכות, שנאמר (תהלים שם) ״שרי יהודה רגמתם״ ואין ׳רגמה׳ אלא למלכות... עכ״ל, וז״ל רבינו שם: והמשל נפלא, וגם תחילת הענין יש להבין, מדוע גבר בנימין על יהודה והיאך לא חלק לו כבוד? אבל הענין, שנס קריעת ים סוף היה מיועד להיות באחד משני האופנים – אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, ועל זה הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט, אם בדרך נס נגלה – שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע, והכל לפי הכנה של ישראל – אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים, אזי יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע, ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בעל כרחך יהא נקרע פתאום. והיתה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס ככל האפשר, למען דעת כי גם הליכות עולם הטבע הוא על ידי השגחתו יתברך, על כן אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש על ידי הרוח, והיה נצרך עוד לשיהוי איזה שעות, ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו, אבל דעת בנימין היתה שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה, למען דעת שהקב״ה משדד הטבע, על כן אין רצונם לשהות כלל, ואחר דשבט יהודה לא היה ברצונם לילך עתה, על כן ילכו הם תחילה, והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוון להמשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלוש שעות ביום כדרכן של מלכים, כך נתן הקב״ה דעת ורצון לשבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו, ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. על כן נתן הקב״ה ליהודה מלכות בית דוד שמתהלך בדרך הטבע... ולבנימין נתן בית המקדש שניסים קבועים היו בו.