×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וּמִן⁠־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי⁠־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת⁠־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
And from the blue and the purple and the worm-scarlet they made garments of service to serve in the Holy and they made the holy garments of Aharon, as Hashem commanded Moshe.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳חזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[א] 1ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד, אלו מכסאות של ארון ושל שלחן ושל מנורה. (לקח טוב)
[ב] 2עשו בגדי שרד, אלו בגדי כהנים הדיוטים, ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן, אלו בגדי כהן גדול. (מדרש הגדול)
[ג] 3כאשר צוה ה׳ את משה, והלך משה ונתן נפשו על כל דבר ודבר שיעשה כשם שהראה לו הקב״ה בהר, כדי שלא יטעו בו, לכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה׳ את משה, וכן הוא אומר (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה׳ כן עשו. (תנחומא נשא יג)
[ד] 4כאשר צוה ה׳ את משה, כאשר צוה ה׳ את משה שבאלה פקודי המשכן שמונה עשר פעמים, כנגד שמונה עשרה ברכות שבתפלה, לאמר לך, שהתפלה במקום עבודה היא, וכנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה, לקיים מה שנאמר (תהלים ל״ה:י׳) כל עצמתי תאמרנה ה׳ מי כמוך. ד״א כנגד שמונה עשרה מזמורות שמראש ספר תהלים עד (תהלים י״ט:ט״ו) יהיו לרצון אמרי פי וסמיך ליה יענך ה׳ ביום צרה (תהלים כ׳:ב׳) שכשאדם מתפלל אומרים לו תתעני בצלותך, כך יהיו לרצון אמרי פי וסמיך לי׳ יענך ה׳ ביום צרה, ד״א כנגד שמונה עשרה פסוקים שבשירת הים. (מדרש שלשה וארבעה בבתי מדרשות ח״ב עמ׳ עב)
1. במדרש אגדה הגירסא: ושל שלחן ושל מזבח, ראה במדבר ד ט יא. ורש״י ואע״ז כאן ולעיל לא, י. שפירשו כן. ובנתינה לגר פי׳ כן כונת הת״א: לבושי שמושא. וברלב״ג: בגדי שרד הם הבגדים שהיו הלוים מכסים בהם כלי המשכן כשהיו נושאין אותם, וכבר היה בהם תכלת ובגד ארגמן ובגד תולעת שני כמו שנזכר בפרשת במדבר סיני בעבודת בני קהת. ובחזקוני: כל בגד ובגד ממין אחר, כיצד לארון הקדש ולשלחן הפנים ולמנורה ולמזבח הזהב ולכל כלי השרת שבקדש לכל אחד מהם בגד תכלת, ולמזבח העולה בגד ארגמן, וללחם הפנים ולכלי השלחן בגד תולעת שני. וראה תו״ש כי תשא פל״א אות כב, כג. ופ׳ ויקהל פל״ה אות נו וצרף לכאן. ובלק״ט ובמדרש אגדה נוסף כאן: ד״א שאלמלא הן לא נשתייר ח״ו מישראל שריד ופליט כדמפורש במס׳ יומא וכו׳ והובא בתו״ש ויקהל שם, עי״ש בבאור מד׳ הרמב״ן שממדרש זה משמע שלא כפירש״י אלא שבגדי השרד הם בגדי כהונה, ועי״ש מד׳ שאר הראשונים. ולהלן אות ב.
2. ראה אות א בבאור ובנסמן שם. וכ״ה בכת״י מעין גנים. ובכת״י ילקוט תימני ששון: ויעשו את בגדי הקדש, יבוא קדוש וילבש קודש וישמש לפני קדוש בבית קדוש ויקריב קדוש על קדוש ויכפר על קדוש, יבוא קדוש זה אהרן שנאמר (דהי״א כג יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וילבש קודש אלו בגדי כהונה שנאמר (שמות כח ב) ועשית בגדי קודש, וישמש לפני קדוש כי קדוש אני ה׳ (ויקרא יט ב) בבית קדוש שנאמר (שמות כט מד) וקדשתי את אהל מועד, ויקריב קדוש שנאמר (ויקרא ז א) וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא, על קדוש זה המזבח שנאמר (שמות כט לז) והיה המזבח קדש קדשים, ויכפר על קדוש אלו ישראל שנאמר (דברים יד ב) כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך, ע״כ. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות טו.
3. כעי״ז בתנ״י נשא כ: והלך משה ונתן נפשו שלא יטעו לכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה׳ את משה. וראה רש״י במדבר ז א. ובמדב״ר יב, ט. ולהלן פ״מ אות לה. ובדרשת אבן שועיב כאן לד: והודיענו בפרשה שחזר ענין המשכן והאריך בהקמתו וכל עניניו ולא היה צריך להאריך לו שיכתוב [פעם אחת כמו שכתוב פל״ט מב.] ככל אשר צוה השם את משה כן עשו בני ישראל, אבל טעם האריכות לב׳ כוונות. האחד שעשו כל המלאכה בשלימות לא חסרו דבר. ועוד להודיענו שכל הפרטים שבמשכן כל אחד ואחד יש בו ענין, ולא היה בו דבר לבטלה, ולכן יחד לכל דבר ודבר כאשר צוה ה׳ את משה. והודיענו שאהבתו וחפצו הוא עמנו עתה כקודם החטא. ובהעמק דבר פסוק ה פי׳ עפ״י הירושלמי שהובא לעיל פל״ח אות לה, ובצלאל עשה וגו׳ את כל אשר צוה ה׳ את משה אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה מסיני, שעלינו להתבונן בכל מעשה הבגדים בדיוק ונמצא שיש איזה שנוי איזה חדוש שלא נתבאר בפרשת הצווי, וס״ד שבצלאל עשה מדעתו כל זה משום הכי פי׳ הכתוב על כל פרט כאשר צוה וגו׳ כלומר דבקבלה בא מפי משה שיהא כך, עי״ש. ובאוה״ח פסוק יט: וטעם כפל הדבר בכל פרט ופרט, להראות שכל פרט הוא חשוב מצוה בפני עצמו וראוי לאמר עליו לבדו צוה ה׳ את משה.
4. ראה לעיל פל״ח אות לז וצרף לכאן. ולהלן פ״מ אות סב. וכנגד י״ח וכו׳, ראה ברכות כח ב וירושלמי שם פ״ד ה״ג. ובמדרש הגדול פ״מ, לב: כאשר צוה ה׳ את משה, שמונה עשר צוויין נאמרו בפרשה וכולן דרך חבוב ודרך זרוז, כנגדן תקנו חכמים י״ח ברכות בתפלה לומר לך שהתפלה במקום עבודה היא. ובמושב זקנים שם: וכנגדם תקנו י״ח ברכות ואחד כאשר צוה ה׳ כן עשו ותקנו כנגדו ברכת המינים. וכ״ה בבעה״ט שם.
וּמִן תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עֲבַדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבַדוּ יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִּלְאַהֲרֹן כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
From the greenish-blue [wool], dark red [wool], and crimson colored [wool], they made garments of service for service in the Sanctuary, and they made sacred garments for Aharon, just as Hashem commanded Moshe.

וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה
וּמִן תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עֲבַדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא וַעֲבַדוּ יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן (ח״נ: לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא, דִּלְאַהֲרֹן) כְּמָא דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה
נגד מבקרי המקרא
א. מבקרי מקרא ניתלו בת״א ״בִגְדֵי שְׂרָד״ – ״לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא״ כאילו בנוסחו היה כתוב ״בִגְדֵי שָׁרֵת״. אבל ״נתינה לגר״ הכה על קדקדם ולדעתו ברור שאונקלוס מפרש בִגְדֵי שְׂרָד [מגזרת שָׂרִיד] כבגדים לכִסּוּיֵי כלי המשכן כרש״י, ״ואך לשוא התחכמו המחדשים שלפני הת״א היתה נוסחה שָׁרֵת״. אמנם לעיל ״וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד״ (שמות לא י) התבאר שאין לדעת אם כוונת התרגום לבגדי כהונה או לכיסויי כלי הקודש בזמן המסעות, ומכל מקום דבריו כנגד מבקרי המקרא בוודאי נכונים.⁠1
אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן – לצורך אהרן
ב. בנוסח הפנים שבמהדורת שפרבר: ״בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן״ – ״לְאַהֲרֹן״. ובהרבה נוסחים ובתאג׳: ״אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן״ – ״דִּלְאַהֲרֹן״, ושני הנוסחים משמעם לצורך אהרן. אבל בדפוס סביוניטה תרגמו ״לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא״ שנשתבש מן ״אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ (שמות לה יט ולהלן כח מא). ״ואין לומר שבא לרמוז שהבגדים אינם שלו, כי לזה היה די שיאמר לְאַהֲרֹן בלא דל״ת ואין דרכו להוסיף תיבה ללא צורך גדול״.⁠2 אמנם ״העמק דבר״ פירש ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן״ על בגדי כהן גדול ביוכ״פ.
1. דוגמאות נוספות להיתלות מבקרי מקרא בת״א ודחיית דבריהם ראה לעיל בפסוק ״קָרַן עוֹר פָּנָיו״ (שמות לד כט) ובפסוק ״והנה איל אַחַר״ (בראשית כב יג).
2. ״באורי אונקלוס״.
ומן תכלתה וארגוונה וצבע דזהוריתהא טבתהב עבדו ית לבושי שמושג [למשמשה בית קודשה ועבדו ית לבושי קדש⁠(י){ה}]⁠ד דיה לאהרן היך מה דפקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזהוריתה״) גם נוסח חילופי: ״זיהו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״טבתה״) גם נוסח חילופי: ״טבה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמוש״) גם נוסח חילופי: ״שימושה״.
ד. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ומן תיכלא וארגוונא וצבע זהורי עבדו לבושי שימושא לשמשא בקודשא ועבדו ית לבושי קודשא די לאהרן כהנא היכמא דפקיד י״י ית משה.
And of the hyacinth, and purple, and crimson, they made the vestments of ministration, to minister in the sanctuary. And they made the holy vestments of Aharon the priest, as the Lord had commanded Mosheh.
ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן הכהן כאשר צוה י״י את משה.
ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד1מכסאות של ארון ושל שולחן ושל מזבח.
בגדי שרד2שאלמלא הם לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט. 3כדמפורש במסכת יומא, על מעשה הכותיים שעשו בימי אלכסנדרוס מוקדון, שנתעטף שמעון הצדיק כהן גדול בבגדי כהונה, ויצא לקראתו, כיון שראהו המלך, ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו, אמרו לו עבדיו מלך גדול שכמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמותו אני רואה במלחמתי ואני נוצח, והוא המלאך שהיה מתדמה לו בדמות כהן גדול.
1. מכסאות. לק״ט.
2. שאלמלא. יומא ע״ב ע״ב, ולק״ט.
3. כדמפורש במס׳ יומא. דף ס״טו ע״א, מגלת תענית פ״ט, ונמצא ג״כ בקצת שינויים בקדמוניות לבן מתתיהו (ס״ס י״א), ועיין גם בספר הקבלה בהתחלתו הדור השני מאנשי כנסת הגדולה כו׳ ומובא כן בלק״ט.
ומן אלאסמנג֗ון ואלארג֗ואן ואלצבג אלקרמז צנעו ת֗יאב ושי ללכ֗דמה פי אלקדס בעד מא צנעו ת֗יאב אלקדס אלתי להרון כמא אמר אללה מוסי.
ומהתכלת והארגמן וצבע הקרמיז עשו בגדי שרד לשירות בקודש, אחרי שעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כאשר ציווה ה׳ את משה.
ומן התכלת וארגמןא – שש לא נאמר כאן. ומכאן אני אומר: שאין בגדי שרד הללו בגדי כהונה, שבבגדי כהונה היה שש. אלא הם בגדים שמכסין בהן כלי הקדש בשעת סילוק מסעות, שלא היה בהן שש.⁠1
1. כן גם ברש״י שמות ל״א:י׳.
א. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״והארגמן״ כלשון הפסוק.
ומן התכלת והארגמן וגו'‏ AND OF THE BLUE PURPLE AND OF THE RED PURPLE etc. – But there is no mention of linen here. From this fact I derive (cf. Rashi on Shemot 31:10) that these בגדי שרד mentioned here were not identical with the garments of the priests, for there was linen in the garments of the priests. But these were the cloths with which they covered up the holy vessels at the time of removing and packing up the articles in the Tabernacle when they set out on their journeyings which indeed had no linen in them.
ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד – אלו מכסאות של ארון ושל שלחן ושל מנורה.
1ד״א שאלמלא הן לא נשתייר ח״ו מישראל שריד ופליט, 2כדמפורש במס׳ יומא, על מעשה הכותיים שעשו בימי אלכסנדר מוקדן, שנתעטף שמעון הצדיק כהן גדול בבגדי כהונה, ויצא לקראתו, כיון שראהו המלך ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו, אמרו לו עבדיו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמותו מנצח בבית מלחמתי, והוא המלאך שהיה מתדמה כדמות הכהן גדול.
1. ד״א שאלמלא הן. יומא דף ע״ב מ״ב. אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. פירש״י שעל ידיהן מקריבין הקרבנות המכפרין על ישראל.
2. כדמפורש במס׳ יומא. דף ס״ט ע״א מגלת תענית פ״ט. ונמצא ג״כ בקצת שינוים בקדמוניות לבן מתתיהו (ס״ס י״א) ועיין גם בסדר הקבלה בהתחלתו הדור השני מאנשי כנסת הגדולה כו׳.
ובגדי השרד הם הנזכרים בפרשת במדבר סיני, כי צוה השם שיכסו הארון בפרכת בעבור כבודו (במדבר ד׳:ה׳), ועל הפרוכת כסוי עור תחש (במדבר ד׳:ו׳), ועל זה הכסוי בגד כליל תכלת (במדבר ד׳:ו׳). ועל דרך הסברא: כי התכלת – בעבור כבוד הארון אם היה האויר זך. ואם ירד גשם, יסירהו ויעמוד עליו כסוי עור תחש. ועל שלחן הפנים בגד תכלת (במדבר ד׳:ז׳), ובגד תולעת שני (במדבר ד׳:ח׳), ולמעלה כסוי עור תחש (במדבר ד׳:ח׳).⁠א ובגד תכלת על המנורה ועל מזבח הזהב (במדבר ד׳:ט׳,י״א), וארגמן על מזבח העולה (במדבר ד׳:י״ג), ועל הכל עור תחש (במדבר ד׳:י׳-י״ד).
ואחר שהזכיר בגדי שרד, הזכיר בגדי הקדש – שהם לאהרן, שהוא הכהן הגדול, והחל לפרש אותם.
א. ״ועל שלחן ... תחש״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
PLAITED GARMENTS.⁠1 These garments are the ones that are mentioned in the Torah portion Be-Midbar Sinai (in the wilderness of Sinai).⁠2 God commanded that the ark be covered with the veil3 as a mark of honor.⁠4 A sealskin covering was placed over the veil. A blue cloth covering was placed over this covering.⁠5 Logically speaking, the blue cloth covering was employed as an ark covering6 as a mark of honor7 when the weather was clear. However, if it rained then they would remove the blue cover and they would place a sealskin cover over it.⁠8 A blue cloth and a cloth of scarlet were placed over the table of showbread. A cover of sealskin was placed over them.⁠9 A blue cloth was placed over the menorah and the golden altar. A purple cloth was placed over the altar. A sealskin was placed over all of them.⁠10 After mentioning the plaited garments Scripture mentions the holy garments of Aaron the high priest and then commences to describe them.
1. Hebrew, bigde serad. According to Ibn Ezra the reference is to the garments which were used as covers for the tabernacle's furniture when Israel journeyed. See Ibn Ezra on Ex. 31:10 and the notes thereto.
2. Num. 4:5-13. See Ibn Ezra on Ex. 31:10.
3. Num. 4:5.
4. The veil that separated the Holy and the Holy of Holies was placed over the ark because of the ark's great sanctity.
5. Over the sealskin covering. See Num. 4:6 and Ibn Ezra's comments thereto.
6. Over the sealskin covering (Meijler).
7. The other items in the tabernacle were covered with sealskin. However, the ark was covered with blue, a symbol of royalty, because it was the most holy object in the tabernacle.
8. Over the blue cover.
9. Num. 4:7,8.
10. Over the coverings of the menorah, the golden altar, and the brass altar. See Num. 4:9-14.
עשו בגדי שרד וגו׳ – כל בגד ובגד ממין אחר כיצד לארון הקדש ולשולחן הפנים ולמנורה ולמזבח הזהב ולכל כלי השרת שבקדש לכל אחד מהם בגד תכלת ולמזבח העולה בגד ארגמן, וללחם הפנים ולכלי השלחן בגד תולעת שני (במדבר ד׳:ח׳) כמו שמפורש בפרשת במדבר.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
עשו בגדי שרד, "they made into sacramental vestments.⁠" Each garment was composed of a different kind of fabric. How did this work out? All the coverings needed to transport the Tabernacle's furnishings in, such as the candlestick, the table, the golden altar, the laver, etc., were made totally of blue wool, תכלת. For instance, the coverings for the copper altar were made of red wool, (Numbers 4,13), and the covers for the Table and the showbreads were made of purple coloured wool, (Numbers 4,8). All the details have been spelled out in the Book of Numbers chapter 4.
בגדי שרד – הם הבגדים שהיו הלויים מכסים בהם כלי המשכן כשהיו נושאים אותם. וכבר היה בהם בגד תכלת ובגד ארגמן ובגד תולעת שני, כמו שנזכר בפרשת במדבר סיני בעבודת בני קהת.
והנה מהתכלת והארגמן ותולעת השני לא עשה חשבון כמה נדבו ממנו לפי שלא היו נחשבים מאד כזהב וככסף וכנחשת וכ״ש השש ועזים ועורות. ולפי שכוונת הפקודים האלה היתה בעצם וראשונה לזכור מנין משקל הזהב והכסף והנחשת קצר בשאר הדברים שלא היו כל כך חשובים אם בזכרון מה שנתנו מהם ואם בזכרון מה שנעשה מהם. ונסמך על מה שכבר זכר מכלי המשכן בפרשת ויקהל ששם ביאר כל מה שנעשה מהתכלת והארגמן ותולעת השני ההוא אשר באו בנדבה עשו מלבד מה שנעשה מהם באהל העדות כמו שנזכר בסדר ויקהל בגדי שרד לשרת בקדש. ונכללו בבגדי שרד בגדי הכהנים ההדיוטים כי הם גם כן לשרת בקדש ומהם עשו ג״כ בגדי הקדש אשר לאהרן כי כלל הענין שכל הנדבה מהזהב והנחשת וכל כסף פקודי העדה הכניסוהו בכלי האהל ולא נותר דבר לענין בגדי הכהנים. כי הציץ עם היותו מזהב ידמה שניתן אחר כך. אבל מהתכלת והארגמן ותולעת השני ממנו נכנס למלאכת האהל וממנו בבגדי הכהנים. וזה טעם כל הספור הזה, והותרה בו השאלה השביעי:
בגדי שרד – בגדים שלא היתה להם שום תמונה מוגבלת וידועה זולתי המצוייר בשרד, כמספיק לכסות הכלים.
בגדי שרד, covers about which the only information we have is that the picture on each indicated which object each one was to cover.
וּמִן⁠־התכלת: בלא מאריך במלת וּמִן. [וּמִן⁠־הַתְּכֵ֤לֶת].
כאשר צוה ה׳ את משה – טעם אומרו כן בכל פרט ופרט, על פי מה שכתבנו בפרשת תצוה (כ״ז כ׳) כי חלק ה׳ למשה חלק בכל מלאכות ועבודות הנעשות במשכן כי חלקו במעשה הוא המצוה אשר יצוה ה׳ הדבר על ידו לזה מזכירו בכל פרט ופרט שהגם שאינו עושה הרי הוא מצוה לעשות.
עוד ירצה שהיו אומרים בשעת המלאכה הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה׳ את משה.
עוד נראה לפי מה שקדם לנו כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה ולא נכתב בתורה אלא מיעוט כמאמר ר׳ יוחנן בהניזקין (גיטין ס׳:) ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים ואלה יעשו בכוונת הלב ובשכליות הנעלם ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט כאשר צוה ה׳ את משה פירוש בעל פה ואינו מפורש בתורה לצד יקרת הדבר, ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המופעל והמושכל מושלל מהתקבל מקצתו בבחינת ההפעל ומקצתו גם מבחינת הנדבר כי רחוק הוא בב׳ הדרגות, וקצת רמז ה׳ בנפעל נראה ואינו נראה בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם התגין ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו ונגלה למשה בסיני פלאי פלאות, וצא ולמד מדרשת ר׳ עקיבא (סנהדרין ק״ו) ג׳ מאות הלכות בעליונו של למ״ד, המה ראו מעשה ה׳, והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן כי עשאוהו כאשר צוה ה׳ את משה ככל נפלאות אשר יכוין עליהם.
כאשר צוה ה' את משה; as God had commanded Moses. The Torah emphasizes this to tell us that the Tabernacle corresponded to God's instructions in all its details as we already explained in connection with 27,20 that God considered that Moses had a personal share, i.e. merit, in every detail of the construction of the Tabernacle although he personally had not been commanded to perform the work.
Another meaning of the verse is simply that when the artisans were about to commence any part of the work, they would first say "as per God's instructions to Moses.⁠"
Another reason the Torah had to write this verse is that there is no commandment which does not contain elements over and beyond its performance with one's hands or other parts of one's body. The Torah never revealed more than a fraction of the totality of a commandment as we know from a statement of Rabbi Yochanan in Gittin 60. There were then intellectual dimensions to the commandments God had given to Moses which are not recorded in the written text. The Torah here testified that all these dimensions were complied with and that the artisans deserved credit for this. Whereas some of these hidden dimensions of a מצוה are alluded to by the way the legislation in question is recorded in the Torah such as the "crowns" on the letters, others are not, though most of the hidden aspects of each מצוה were revealed to Moses while he was on Mount Sinai. We have Rabbi Akiva telling us in Sanhedrin 106 that one could deduce 300 halachot from the shape of the uppper part of the letter ל alone. At any rate, the message of the Torah here is that all the hidden aspects connected with construction of the Holy Tabernacle were carried out by those concerned with constructing it.
ויעשו את בגדי הקדש – כלל ואח״כ יפרט אותם:
בגדי שרד (עיין לעיל לא, י). הכתוב מזכיר ״פקודי המשכן״ אחר השלמת המשכן, אך לא אחר השלמת כל כלי הקודש – לרבות בגדי הכהונה – שנעשו מהתרומות. מכאן ראיה לפירושנו, שהכתוב אינו עוסק כאן בחשבון התרומות והשימוש שנעשה בהן (עיין פירוש לעיל לח, כא).
כאשר צוה ה׳ וגו׳ – תיבות סיום אלו נאמרו בעשיית הבגדים אך לא בעשיית החלקים השונים של המשכן. לגביהם נאמר סיום זה רק לאחר שהחלקים הורכבו יחד והמשכן הוקם (להלן מ, יט והלאה). כל אחד ואחד מבגדי הכהונה נחשב כנשלם ברגע בו נעשה. אך את היריעות וכיוצא בהם, והכלים, שמהם נעשה המשכן, ניתן להחשיב כמושלמים רק לאחר שהחלקים הורכבו יחד והמשכן הוקם.
ויעשו את בגדי הקדש הוא כלל שאחריו פרט מפרש ויעשו את האפוד וגו׳:
עשו בגדי שרד: המה המכסים את כלי הקודש1, ורש״י הוכיח מזה המקרא שאי אפשר לפרש בגדי כהונה כדאיתא ביומא (עב,א)2. ולעיל (לה,יט) ביארנו שאדרבה מזה המקרא מוכח שבכל מקום דכתיב ״בגדי שרד״ משמעו גם בגדי כהן גדול ביום הכפורים, ורק כאן דאי אפשר לכלול בגדים אלו ב״בגדי שרד״3 פירש הכתוב ״ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן״ – היינו בגדי יום הכפורים4, ומשום הכי כתיב ״כאשר ציוה וגו׳⁠ ⁠⁠״ בכלל גם כן5, פירוש, הבגדים שבאו בקבלה6.
והנה לא נזכר חשבון7 על ׳תכלת וארגמן וגו׳ ושש ועזים ועורות תחשים ואילים מאדמים׳ כמה באו בנדבה, משום שהיתה על זה עדות גמורה מבצלאל ואהליאב, כמו שכתבתי (לח,כב), ולא נצרך לעשות חשבון אלא ממתכות שעל זה לא היה מעיד אלא בצלאל8. ומזה הטעם בא חשבון ״אלה פקודי״ לפני מלאכת בגדי כהונה9, משום שכבר נגמר מעשי זהב וכסף ונחשת ולא נשאר10 כי אם הציץ וחוטי אריגה בחושן ואפוד, והוא דבר מועט ונכלל בחשבון ״זהב התנופה״ (לעיל לח,כד). וממינים אלו שנעשו בגדי כהונה לא נעשה חשבון מטעם האמור11.
והנה פירש הכתוב שלשה מינים אלו תכלת וארגמן ותולעת שני שעשו בגדי שרד12, באשר שארי מינים שש ועזים והעורות, אם נשאר מהם, נכנס לבדק הבית או נמכר ונכנס מחירם לבדק הבית, אבל משלשה מינים הללו13 מה שנשאר מידי העבודה למלאכה שצוה ה׳ פירש הכתוב שהתחכם בצלאל ועשה מדעתו מהנשאר ״בגדי שרד״ לכסות כלי הקודש14, ולזה אין שיעור, וכמה שהיה כך עשו עד שלא נשאר מאומה. וכיוון בזה לדעת הקב״ה שצוה אח״כ15 לעשות הכיסוי לכל כלי כראוי לו, וכאשר יבואר במקומו בספר במדבר (פרק ד׳).
1. שיטת רש״י. רבינו להלן יסביר מדוע התורה הזכירה לפני כל הפירוט של בגדי כהונה את ענין הכיסויים, כי לכאורה מקומו בסוף תיאור הבגדים, וגם, לשון התורה ״ומן התכלת והארגמן וגו׳⁠ ⁠⁠״, קשה, שהול״ל כמו בכל בגדי כהונה ׳ויעש בגדי שרד, תכלת וארגמן וגו׳⁠ ⁠׳, מהו ״ומן התכלת... עשו בגדי שרד״.
2. ׳אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט׳. כלומר, ביומא משמע ש״בגדי שרד״ הם בגדי כהונה, לא כדעת רש״י.
3. כי מוזכר ״תכלת וארגמן ותולעת שני״, בעוד שבגדי כהן גדול ביוהכ״פ היו עשויים משש בלבד.
4. ובמילא ״בגדי שרד״ יתפרש כמו שפירש רש״י, אולם לדעת רבינו דוקא בפסוקנו יתפרש כרש״י ולא בשאר מקומות.
5. כדי לכלול גם את בגדי כהן גדול ביום הכפורים.
6. כלומר, בתורה שבע״פ, כמשמעות ׳ציוה׳ בכל מקום ע״פ דעת רבינו. ואכן בגדי כהן גדול ביוהכ״פ לא נזכרו בכתובים מפורש (אלא רק בתחילת פרשת אחרי מות) לכן הם מוגדרים כאן ״כאשר ציוה ה׳ את משה״.
7. בפרשתנו שהיא פרשת ״פקודי המשכן״.
8. כפי שכתב רבינו לעיל (לח,כד).
9. בפרקנו.
10. במלאכת המתכות.
11. עדות גמורה של בצלאל ואהליאב.
12. מדוע עשו את הכיסויים דוקא משלשת מינים הללו, שהרי לא היה ציווי ה׳ על זה, אלא עשה זאת בצלאל מדעתו.
13. כנראה לא היה להם קונים, שייכנס מחירם לבדק הבית.
14. א״כ זהו ״ומן התכלת והארגמן וגו׳⁠ ⁠⁠״ – ממה שנותר מן התכלת וכו׳, לכן כתוב בסגנון זה.
15. כמוזכר בבמדבר פרק ד׳.
ומן התכלת וכו׳ עשו בגדי שרד וכו׳ כאשר צוה ה׳ את משה – בכל מלאכת המשכן לא נזכר בפרטיות כאשר צוה ה׳ את משה, רק בהבגדים נזכר כאשר צוה ה׳ את משה. יתכן משום דהבגדים היו של כלאים שש וצמר וזה אינו מותר רק ע״פ צוי ה׳ את משה, שנביא אחר אינו יכול לעקור את דבר ה׳ שלא ללבוש כלאים. או יתכן משום דאמרו בפרק הקומץ רבה דלא יעשה אדם תבנית מנורה תבנית היכל מלא תעשון אתי כו׳ אבל בגדי כהונה אין בהן לאו בעשייתן להדיוט כיוצא בו ויכול לעשותן הרבה, ולכן המשכן ושולחן ומנורה סתמא לשמן קיימי ולכך אינו צריך לומר שהוא עושה לשמה, אבל הנך לאו סתמא לשמן קיימי ובפרט לפי מש״כ תוספות ריש זבחים דאף בגט אשה שזינתה לאו להתגרש בגט זה קיימא, א״כ הכא לאו להשתמש בבגדים אלו קאי. לכן צריך שיחשוב לשמן, וכמו דבעי באזכרות קידוש. הרבה הארכתי בזה במק״א. ולכן כתוב בכל בגד כאשר צוה ה׳ את משה בפרט שעשה לשם צוי ה׳ את משה ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳חזקונירלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(ב) {שני / חמישי במחוברות} וַיַּ֖עַשׂ אֶת⁠־הָאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָֽר׃
He made the ephod of gold, blue and purple and worm-scarlet and twined linen.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳אברבנאלנצי״בעודהכל
וַעֲבַד יָת אֵיפוֹדָא דַּהְבָּא תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר.
He made the ephod out of gold, the greenish-blue [wool], dark red [wool], and crimson colored [wool], and twisted, fine linen.
ועבד ית אפדה דהב תכלה וארגוון וצבע דזהוריא טבא ובוץ שזיר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזהורי״) גם נוסח חילופי: ״זיהורי״.
ועבד ית איפודא דדהבא תיכלא וארגוונא וצבע זהורי ובוץ שזיר.
And he made the ephoda of gold, hyacinth, and purple, and fine linen twined.
ויעש את האפוד של זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.
וצנע אלצדרה מן ד֗הב ואסמנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז ועשר משזור.
ועשה את האפוד מזהב ותכלת וארגמן וצבע קרמיז ופשתן שזור.
(ב-ג) ויעשא את האפוד – איך שמו הזהב בתוך התכלת.
א. כן בפסוק. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, ברסלאו 53: ויעשו.
(2-3) AND HE MADE THE EPHOD. Scripture describes1 how they placed the gold amidst the blue.⁠2
1. In verse 3.
2. Which it did not do in its earlier description of the priestly garments.
ויעש את האפוד זהב וגו׳ וידבר ה׳ אל משה לאמר ביום החדש. ראוי שתתבונן עם היות שלא זכרתיו בשאלות למה זה כתוב באפוד ויעש את האפוד בלשון יחיד ובאבני השהם אמר ויעשו בלשון רבים ובחשן כתב ויעש בלשון יחיד וכן אמר במעיל ויעש. אמנם בכתנת ומצנפת מגבעות ומכנסים ואבנט כתב בכל אחד מהם ויעשו וכן נאמר בציץ ויעשו ויכתבו עליו ויתנו עליו. וראוי לתת טעם מה בשנוים האלה. והנראה בזה הוא שבכל אחד מאלה הבגדים היה מצטרף בצלאל עם האומנים הפועלים אותם, והיה זה לכבוד אהרן וכדי שלא יקלו האומנים בעשיית בגדיו בחושבם שלא היתה הקדושה בהם כל כך כמו בכלי אהל מועד ולזה נאמר באפוד ויעש את האפוד רומז לבצלאל.
ויעש: באפוד וחושן ומעיל התחלת הפרשיות בלשון יחיד ואח״כ בלשון רבים [זולת אבני שוהם (פסוק ו׳) וכתונת (פסוק כ״ז) וציץ (פסוק ל׳), ויבואר שם]. משום דכל התחלת המלאכה והסדר היה ע״י בצלאל, ונגמר ע״י שארי אומנים. וכדי שלא לקפח שכר האומנים שהמה בעמלם עשו עיקר המלאכה, וגם כל דבר מצוה נקרא ע״ש הגומרה (סוטה יג,ב), משום הכי כתיב להלן1 בלשון רבים. ועיין עוד להלן פסוקים כ״א,ל.
1. כלומר, בהמשך הפסוקים על כל כלי, לאחר שהתחיל בלשון יחיד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳אברבנאלנצי״בהכל
 
(ג) וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת⁠־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֮ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֙לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב׃
They beat out the sheets of gold and cut strands to work into the blue and into the purple, and into the worm-scarlet and into the linen, the work of a designer.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ה] 1וירקעו את פחי הזהב, יהי רקיע (בראשית א׳:ו׳) וכו׳ ר׳ יהודה ב״ר סימון אומר יעשה מטלית לרקיע, היך מה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב. (בראשית רבה ד ב)
[ו] 2וירקעו את פחי הזהב, מעשה היריעות תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר והחוט כפול ארבע. ר׳ יוסי אומר חוט של זהב היה יתר בהם שנאמר וירקעו את פחי הזהב וגו׳ (ברייתא דמ״ט מדות)
[ז] 3וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם, וכשם שהיה אורג את הפרכת כך היה אורג את האפוד ואת החשן, אלא שבאלו היה חוט אחד יותר של זהב, שנאמר וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים וגו׳ (ברייתא דמלאכת המשכן פ״ד)
[ח] 4וקצץ פתילם לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן, ת״ר דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה וכו׳ חושן ואפוד עשרים ושמונה, מנלן, דכתיב (שמות כ״ח:ט״ו) ועשית השן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, ארבעה דשיתא שיתא עשרין וארבעה, זהב ארבעה הא עשרין ותמניא. ואימא זהב נמי ששה, אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא וקצץ פתילים, פתיל פתילים הרי כאן ארבע (פתילים משמע תרין וכשקוצץ כל אחד לשנים הוה להו ד׳. רש״י). רב אשי אמר אמר קרא לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן (משמע שיערב ממנו עם כל מין ומין) היכי נעביד, נעביד ארבעה דתרי תרי (ארבעה המינין דתרי תרי של זהב) הוו להו תמניא (של זהב), נעביד תרי דתרי תרי ותרי דחד חד, ועשית שיהיו כל עשיותיו שוות. (יומא עב.)
[ט] 5וקצץ פתילם, וקצץ הזהב ועשאו פתילים. (לקח טוב)
1. ירושלמי ברכות פ״א ה״א, הובא בתו״ש בראשית פ״א אות תנא. ובמדרש תהלים יח לג: כטיט חוצות אדקם ארקעם (ש״ב כב מג), כמו שנאמר וירקעו את פחי הזהב, שיהיו מרודדין מתחת כפות רגלי הצדיקים וכו׳. ובלק״ט במדבר עמ׳ קטז: ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח, כענין שנאמר וירקעו את פחי הזהב, אלא שאותם של זהב ואלו של נחשת, הרקעה שם המלאכה כמו תרקיע עמו לשחקים (איוב לז יח) אבל פחים הוא שם הנפחים שהן מפחמין אותם באש ומכים בקורנס ומרקעים אותם צפוי למזבח וכו׳. וראה רש״י כאן ואע״ז ורמב״ן בראשית שם, וברש״י ב״מ פג: ד״ה רדודי. ובאוצה״ג מו״ק ח׳ התשובות עמ׳ 54: מאן רקיע, מי חשוב ומי יודע ומי מתקנין דרכיו כמו שנ׳ וירקעו את פחי הזהב. וראה ערוה״ש ע רקע ו ובערוגת הבשם ח״א 145. ובפי הר״א בהרמב״ם: וירקעו פירושו שמתחו אותם על ידי הכאת הפטישים עד שעשו אותם לטסים ראויים להיות נחתכים ונטוים להכנס בתוך האריג.
2. ראה תו״ש תרומה פכ״ו אות ח בבאור, שלדעת ר׳ יוסי היה חוט של זהב גם ביריעות אע״פ שלא נזכר בהם זהב. וראה להלן אות ז.
3. כ״ה בס׳ והזהיר פ׳ תצוה פו:. ובהערות רמא״ש לברייתא דמהמ״ש שלדעת ר׳ יוסי דלעיל אות ו׳ גם בפרכת היה חוט של זהב וחולק על ברייתא זו, והוסיף שטעמו מדחזר המקרא ואומר לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו׳ לאו באפוד לחוד קאמר אלא בכל הנעשים מתכלת וארגמן ואילך. וראה תו״ש תרומה פכ״ו אות צה בבאור וצרף לכאן.
4. ראה תו״ש תצוה פכ״ח אות נט ורש״י שם פסוק ו, ורמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ט ה״ה. ותוס׳ מנחות לח. ד״ה התכלת שגורסים כאן: אמר קרא וקצץ פתילים פתיל שנים פתילים ד׳. וכ״ה בכת״י א״פ בדק״ס. וכ״נ מהגי׳ שלפנינו. אמנם מפירש״י משמע של״ג פתיל פתילים לפיכך פי׳ שנדרש ממ״ש וקצץ.
5. באונ׳ וקציצי חוטין, ביונתן וירושלמי השלם כתי״ר: וקטעו יתהון שזרין, היינו את פחי הזהב. ובנתינה לגר שאונקלוס תרגם וקציצו לשון רבים, משום שהפעל הראשון בפסוק וירקעו הוא ג״כ ל׳ רבים. ובספורנו: וירקעו את פחי הזהב, המתנדבים שהתנדבו הזהב לבגדי כהונה רקעו פחים להיותם מוכנים שיעשו האומנין מהם פתילים, וקצץ פתילים האומן קצץ פתילים מאותם הפחים המרוקעים שהתנדבו. ובהעמק דבר: ומש״ה כתיב וירקעו וקצץ, שהרקיעה עשו האומנים אבל הקציצה שיהיו כחוטין לא היה עושה אלא בצלאל. וראה אברבנאל כאן בטעם ששינה הכתוב וכתב כאן ויעש את האפוד ולהלן ויעשו וכו׳.
וְרַדִּידוּ יָת טַסֵי דְּדַהְבָּא וְקַצִּיצוּ חוּטִין לְמֶעֱבַד בְּגוֹ תַּכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְּוָנָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרִי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבָד אוּמָּן.
They beat the plates of gold and cut (them) into threads to work them into the greenish-blue [wool], into the dark red [wool], into the crimson colored [wool], and into the fine linen, the work of a craftsman.

וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב
וְרַדִידוּ יָת טַסֵי דַּהְבָּא (ח״נ: טַסֵי דְּדַהְבָּא) וְקַצִּיצוּ חוּטִין לְמַעֲבַד בְּגוֹ תַּכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְּוָנָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרִי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבַד אוּמָּן
שורש רד״ד
א. ״וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב״ – ״וְרַדִידוּ יָת טַסֵי דַּהְבָּא״. רִדֵּד משמעו שָׁטַח, רָקַע וכן כתב רש״י על פי ת״א: ״וַיְרַקְּעוּ – כמו לְרוֹקַע הָאָרֶץ (תהלים קלו ו) כתרגומו וְרַדִידוּ טַסִין. היו מרדדין מן הזהב, אישטינדר״א בלעז טסין דקין״. ועל פי ת״א פירש רש״י גם ״הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי (תהלים קמד ב) – הרוקע ושוטח את עמי לרבוץ במקומו... רוֹדֵד תרגום של רוֹקֵעַ, כדמתרגם וַיְרַקְּעוּ – וְרַדִידוּ״; ״לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם (ישעיהו מה א) – להרקיע ולרדד לפניו גוים. לְרַד – לשטוח״; ״רְדִידִי (שיר השירים ה ז) – עדיי המרודד והמרוקע עלי״.⁠1 ומן הארמית חדר רִדֵּד ללשון המשנה בדין טומאת אהל ״מקצתו מְרֻדָּד על הארץ״ (אהלות ז ב) ופירש הרמב״ם: ״פָּרוּשׂ על הקרקע. תרגום וַיְרַקְּעוּ – וְרַדִידוּ״. ובאמצעות פועל ״רדד״ ת״א עוד פעמיים בתורה: ״רִקֻּעֵי פַחִים״ (במדבר יז ג) ״טַסִין רַדִידִין״, ״וַיְרַקְּעוּם צפוי למזבח״ (במדבר יז ד) ״וְרַדִידוּנִין חוּפָאָה לְמַדְבְּחָא״.
פַּחִים – טַסִין, מן היוונית
ב. ״פַּחֵי הַזָּהָב״ – ״טַסֵי דַּהְבָּא״. פַּחִים הם לוחות שטוחים דקים. השם הארמי טַסָּא שמקורו ביוונית חדר לארמית וגם ללשון חז״ל כגון ״ציץ כמין טס של זהב״ (שבת סג ע״ב), ״שכן מרדדי טסי משכן עושין כן״ (שבת קג ע״א).⁠2
וְקִצֵּץ – וְקַצִּיצוּ ברבים
ג. אונקלוס תרגם ״וְקִצֵּץ״ – ״וְקַצִּיצוּ״ ברבים להתאימו עם ״וַיְרַקְּעוּ״ שברישא כדרכו ״להשוות הלשון״ כגון, ״וְיָצָא העם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״; שני הפעלים ברבים לשמירת האחידות.⁠3 אבל ספורנו פירש: ״וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב – המתנדבים שהתנדבו הזהב... להיותם מוכנים שיעשו האומנין מהם פתילים. וְקִצֵּץ פְּתִילִם – האומן קצץ פתילים מאותם הפחים המרוקעים שהתנדבו״. ובדומה כתב ב״העמק דבר״: ״הרקיעה עשו האומנין... אבל הקציצה שיהיה חוטין לא עשה אלא בצלאל״.
פְּתִיל – חוט
ד. ״וְקִצֵּץ פְּתִילִם״ (שמות לט ג) ״וְקַצִּיצוּ חוּטִין״. פְּתִיל (משורש פת״ל) מתורגם בכל מקום חוּטָא כגון ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לז, במ׳ טו לח) ״חוּטָא דִּתְכִילְתָא״. והטעם, פירש רד״ק (״שרשים״, פתל): ״וכל הנכנס תחת השורש הזה הוא עניין אחד העיוות והיפוך, כי החוט כשהוא כפול ושזור הוא מעוות״.⁠4
1. וכן כתב בביאור הש״ס: ״ואי עבידתיה בליליא – רדודי רדיד (בבא מציעא פג ע״ב) – תרגום וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי – וְרַדִידוּ, מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין, ואומנותו בלילה לפי שמושכו בכלי אומנותו בנקבים דקים, זה דק מזה, ואין קולו נשמע בלילה, ואפילו לא נשמע קול פטיש בביתו באותו לילה – אין לך לתופסו על כך, דלמא רדודי רדיד״.
2. ״ערוך״ ו״ערןך השלם״, ערך טס 1.
3. ״נתינה לגר״ ו״לחם ושמלה״.
4. ומכאן גם ״צָמִיד פָּתִיל עָלָיו״ (במדבר יט טו) ״מְגוּפַת שְׁיָע מַקַּף עֲלוֹהִי״ (מגופה חלקה מקיפה עליו), בלשון הקפה המביע את ״ההיפוך והעיוות״. וקרוב לזה ״דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל״ (דברים לב ה) ״דָּרָא דְּאַשְׁנִי עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנַיוּ״ (דור ששינה מעשיו ונשתנו) כי לשון שינוי תואם לעניין ההיפוך. ולדעת רד״ק גם ת״א ״חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ״ (בראשית לח יח) ״עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָךְ״ הוא מעניין זה, כי שׁוֹשִׁיפָךְ הוא הצניף שעל ראשו והצניפה היא כעין היפוך. יוצא מן הכלל הוא תרגום ״נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי״ (בראשית ל ח). לדעת רד״ק אף זהו מאותו עניין: ״נתהפכתי ונשתדלתי עם אחותי. ויש מפרשים נתחזקתי עם אחותי, כי החוט כשיכפל יהיה יותר חזק״, אך עיין שם בדרכו השונה של אונקלוס.
ורדידו ית טסי דדהבא וקטעוא יתהון שיזריןב למעבד בגו תכלתהג ובגו ארגוונאד ובגו צבע זיהוריתה טבתהה ובגו בוצה עובד אומן.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״וקטעו״) גם נוסח חילופי: ״{וק}⁠טיעו״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקטעו״) גם נוסח חילופי: ״וקציצו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיזרין״) גם נוסח חילופי: ״שיזורי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תכלתה״) גם נוסח חילופי: ״{תכ}⁠לה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארגוונא״) גם נוסח חילופי: ״ארגוון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זיהוריתה טבתה״) גם נוסח חילופי: ״זיהורי טבה״.
ורדידו ית טסי דדהבא וקטעו יתהון שזרין למעבד בגו תיכלא ו⁠{בגו}⁠א ארגוונא ובגו צבע זהורי ובגו בוצא עובד אומן.
א. חסר בכ״י לונדון.
And they beat out the plates of gold, and cut them into threads to inwork with the hyacinth, and the purple, and the crimson, and the fine linen, the work of the artificer.
וירקעו את פחי הזהב וקצצו אותם פתילים לעשות בתוך תכלת ובתוך ארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה אומן.
וד֗לך באן ארקו צפאיחא אלד֗הב ת֗ם קצ֗והא סלוכא וגזלוהא לתברם פי וסט מע אלאסמנגון ואלארג֗ואןב ואלצבג אלקרמז ואלעשר צנעה חאד֗ק.
א. צפאיח] + וקיל סבאיך א
ב. ואלארג֗ואן] ליתא א
וזאת על ידי שריקעו פחי1 הזהב ואחר כך קיצצו אותם לחוטים וטוו אותם להישזר יחד עם התכלת והארגמן וצבע הקרמיז והפשתן מעשה אומן.
1. לנוסח ״צפאיח״ - וי״א ״מטילי״.
וירקעו – כמו: לרוקע הארץ (תהלים קל״ו:ו׳), כתרגומו: ורדידו. טסין היו מרדדין מן הזהב, אישטאנדרא בלעז, טסין דקות. כאן מלמדך היאך היו טוין את הזהב עם החוטין: מרדדין הטסין דקין, וקוצצין מהן פתילין לאורך הטס, לעשות אותן פתילין תערובת עם כל מין ומין בחשן ואפוד שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטי תכלת, וכן עם כל מין ומין, שכל המינין חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד.
וירקעו AND THEY DID EXTEND – וירקעו is of the same root and meaning as, "To Him that stretches out (לרקע) the earth" (Tehillim 136:6). Render וירקעו as the Targum does: ורדידו, they extended by beating. Plates did they beat out of the gold; estendre in old French – to extend into thin plates. Here it informs you how they wove the gold together with the woollen threads. They beat out the thin plates and from them they cut threads along the length of the plates to make of these threads a mixture (to mix them) with each of the different kind of woolen threads in the ephod and the breast-plate in regard to which gold is mentioned in this connection. One thread of gold they intertwined with six threads of blue purple, and so with each kind of wool. For all the materials had their threads six-fold, and the gold formed the seventh with each of them (cf. Yoma 72a).
ויעש את האפוד זהב וגו׳ וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים – וקצץ הזהב ועשאו פתילים.
וירקעו – באר איך שמו הזהב עם הבגדים, כי רקעו הזהב. והטעם, כמו: ארקעם (שמואל ב כ״ב:מ״ג), וקצצו ממנו פתילים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

וירקעו את פחי הזהב וג׳ – פירושו שמתחו אותם על ידי {הכאת} הפטישים עד שעשו אותם לטסים ראויים להיות נחתכים ונטוים להכניס בתוך האריג.
וירקעו את פחי הזהב – לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר: ויעשו את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב, כתפות עשו לו וגו׳,⁠1 כי כן הדרך בכולן.
ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ל״ט:ב׳-ד׳.
AND THEY BEAT THE GOLD INTO THIN PLATES. In all the sacred work that was done, Scripture did not add an explanation as to the method of execution except for here. It should rather have said: "and they made the ephod of gold, and blue-purple etc., the work of a skilful workman; they made shoulder-pieces for it etc.,⁠" for such is the way it describes all of them. It is possible that Scripture relates here [how it was made] because of the original thought that they had to put into making the gold threads, for they were greatly astonished [to be told] that the gold should be spun and twined as is done with wool or linen, for no-one ever heard of doing such a thing until that day.
וירקעו את פחי הזהב – כתב הרמב״ן לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה זולתי בכאן והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וארגמן כי כן דרך בכלן.
ויתכן שספר כאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן ע״כ.
וירקעו את פחי הזהב, "they hammered out the thin sheets of gold, etc.⁠" Nachmanides points out that this is the only time the Torah elaborates on how the work was performed. Had the Torah not pursued a definite intent here it should simply have written: "they made the ephod out of gold, blue wool, and purple wool.⁠"
Perhaps the Torah wanted to describe the unusual instruction that gold should be integral to a fabric made primarily out of different colored woolen threads. Hence the Torah explains that the gold was to be beaten into thin strips to make it compatible with the woolen threads.
וירקעו את פחי הזהב – כתב הרמב״ן לא פירש בכל המלאכה איך נעשית זולתי זה ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב כי הי׳ תימה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כמו פשתים כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן:
וירקעו את פחי הזהב, "they hammered out the thin sheets of gold;⁠" Nachmanides comments that nowhere has this process of turning gold into sheets been described in the whole Torah except here. It is quite possible that the Torah here reports on a new discovery of how to make golden threads. Subsequently, these golden threads could be interwoven as easily as linen and wool. It had not occurred to anyone to do this prior to the making of the priestly garments.
וקצץ – ג׳. וקצץ פתילים. וקצץ חנית. וחד קצץ עבות רשעים. שבזכות המשכן היו מתגברים על אויביהם ומקצצין חניתותיהם.
ואמר וירקעו את פחי הזהב וגו׳ כתפות עשו לו הכל בלשון רבים לרמוז לאומנים שפעלו עמו בו.
וירקעו את פחי הזהב – המתנדבים שהתנדבו הזהב לבגדי כהונה רקעו פחים להיותם מוכנים שיעשו האמנין מהם פתילים.
וקצץ פתילם – האמן קצץ פתילים מאותם הפחים המרוקעים שהתנדבו.
וירקעו את פחי הזהב, the donours of the gold for the priestly garment already flattened the gold into thin stripes so they could easily be converted and cut into “threads” to be embroidered in these garments.
וקצץ פתילים, the respective artisan. He used the flat sheets of gold to cut the threads from.
וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים וגו׳. יאמר שהמנדבים יביאו פחי זהב מרוקעים ביודעם שנעשה הימנו פתילות, כמו שאמרנו לעיל (לו ה-ז), ואחר כך ׳וקצץ פתילים׳ העושה במלאכת המשכן, שלא היה לו רק לקצצו לפתילים, כי כבר היה מוכן ונרקע, כי כן היה דרך המנדבים להביא הנדבות מוכנות למלאכתן כפי מה שאפשר להם:
[א] וקצץ פתילים
[1] יומא פרק שביעי דף עב ע״א (יומא עב.)
[ב] לעשות בתוך התכלת
[1] שם (יומא עב.)
וירקעו – כמו לרוקע הארץ (תהלים קל״א ו׳), כאן הוא מלמדך היאך היו טוין את הזהב עם החוטין, מרדדין טסין דקין, וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס לעשות אותן פתילים תערובת עם כל מין ומין, בחשן ואפוד שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין, שכל המינין חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד מהן, והנה בכל מלאכת הקודש לא הוסיף לפרש דרך האומנות איך נעשה זולתי בכאן, וראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וכו׳ מעשה חושב כתפות עשו לו וכו׳, כי כן הדרך בכולם, ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעניהם להיות זהב טווי ושזור, כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן:
פחי הזהב – ״פחים״ כאן ובספר במדבר (יז, ג), פירושם: ריקועים דקים מרודדים של מתכת, דבר זה הוא ברור וחד⁠־משמעי. אך קשה לקבוע מהיכן נגזרת תיבה זו ואת מהות קרבתה ל״פח״: ״מוקש״, ״מלכודת״. נראה שהשורש הוא ״פחה״, הקרוב ל״פהה״, השורש של ״פֶּה״ ושל ״פֹּה״. ל״פֶּה״ ול״פֹּה״ יש אותה משמעות בסיסית: להפתח או להיות פתוח לקבל דבר. ״פח״ (משורש ״פחה״), ״מלכודת״, קרוב לזה באופן ישיר. אבל המעבר אל ״פח״ – מתכת מרודדת לריקוע דק – נותר מוקשה. אולי שיטוח גוש מתכת לריקוע נחשב כהרחבה או פתיחה.
וירקעו וגו׳ וקצץ, וכן לעיל: ״ויעשו את בגדי וגו׳ ויעש את האפד״, ושוב להלן (פסוק ו והלאה). נראה שהכתוב תמיד מייחס לבצלאל עצמו את המלאכה החשובה יותר מצד משמעותה הרעיונית, או הקשה יותר מהבחינה הטכנית.
מעשה חושב: ראוי היה לכתוב תיבות אלו במקרא הקודם1, וכמו בציווי (כח,ו). ובא ללמד שגם התערבות חוטי זהב בכל אלו המינים היה ג״כ מעשה חושב בהמצאה ע״י בצלאל2. ומשום הכי כתיב ״וירקעו... וקצץ״3 שהרקיעה עשו האומנים, אבל הקציצה שיהיו כחוטין לא היה עושה אלא בצלאל.
1. על כלל עשיית האפוד.
2. ז״ל הרמב״ן: ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ובפשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן.
3. לשון רבים ואח״כ יחיד, ע״פ אותו העקרון שלשון רבים מציין את האומנים, ולשון יחיד מציין את בצלאל.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ד) כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ⁠־ל֖וֹ חֹבְרֹ֑ת עַל⁠־שְׁנֵ֥י [קְצוֹתָ֖יו] (קצוותו) חֻבָּֽר׃
Shoulder pieces they made for it, joined, to its two ends it was joined.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כַּתְפִּין עֲבַדוּ לֵיהּ מְלָפְפָן עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי מְלָפַף.
They made shoulder straps attached to it, attached at its two sides.

כְּתֵפֹת עָשׂוּ לוֹ חֹבְרֹת עַל שְׁנֵי קצוותו [קרי: קְצוֹתָיו] חֻבָּר
כַּתְפִין עֲבַדוּ לֵיהּ מְלָפְפִין (ח״נ: מְלָפְפָן) עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי מְלָפַף
חֻבָּר – מְלָפַף, כתואר ולעיל וְחֻבָּר – וְיִתְלָפַף, כפועל
ב״לחם ושמלה״ העיר שלעיל ״אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר״ (שמות כח ז) תרגם ״וְיִתְלָפַף״ כפועל, כי ו״ו וְחֻבָּר מורה שהוא חלק מהציווי. אבל כאן תרגם ״עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו חֻבָּר״ – ״מְלָפַף״ כתואר (מחובר), ״ובזה נמשך יפה אל לשון עָשׂוּ לוֹ. אבל אם היה פָּעוּל היה בו״ו כמו בציווי. וכן הוא לפי הטעם״. מדבריו עולה שהבחין בין ההטעמה אצלנו כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ-ל֖וֹ חֹבְרֹ֑ת עַל-שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו חֻבָּֽר כשתיבת חֻבָּר מוסבת לאפוד כולו, בעוד שלעיל שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה-לּ֛וֹ אֶל-שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר מלת וְחֻבָּר מוסבת אל שְׁנֵי קְצוֹתָיו, אבל ההוכחה צריכה עיון. ותרגם ״חֻבָּר״ – ״מְלָפַף״ ביחיד, כי הוא מוסב לאפוד ולא לכתפות כמבואר שם.
כתפן עבדו ליה מדבקן מן תרין סטרוי אדבק.
כתפין עבדו ליה מלפפן על תרין ציטרוי יתלפף.
Shoulderpieces made they for it conjoined; upon its two sides were they conjoined.
כתפות עשו לו חוברות על שני קצותיו מחובר.
וצנעו לה ג֗יבין מעתדלין פי טרפיה אלפא.
ועשו לו שני כיסים מתואמים בשני קצותיו נתפרו.
קְצוֹותָו: קצותיו ק׳, והכתיב בתרין ו״וין קודם לתי״ו וחס׳ יו״ד, וכן חברו שבפ׳ ויקהל, ע״ש ובריש תצוה. [קצוותו כ׳, קְצוֹתָיו ק׳].
חֻבָּר: קדמא׳ דתצוה וְחֻבָּר, בוי״ו בתחלת המלה, והדין חֻבָּר בלא וי״ו. [חבר].
כתפות וגו׳ חובר: לא כתיב ׳שתי כתפות׳ כמו בציווי (כח,ז), משום דכתיב ״חובר״ ולא כמו שם דכתיב ״וחובר״ דמשמעו1 שיהיו נפרדים ובעת לבישה יהיה מחובר ע״י קרס וכדומה2. אבל כאן דכתיב ״חובר״ משמעו שבצלאל חיברו ע״י תפירה ולא יהיה נפרד עוד. והשכיל בצלאל שאינו בדוקא מחובר רק בשעת לבישה, אלא מכ״ש טוב שיהיה מחובר ע״י תפירה. מעתה אין מקום לכתוב כאן ״שתי כתפות... אל שני קצותיו״, שהוא מיותר, ולא בא אלא ללמדנו דרשאי להחליף הכתפות מימין לשמאל, כמו שכתבתי שם, אבל עתה שהיה תפור אין צריך לכתוב ״שתי״3.
1. לעיל שם מלשון ״וחובר״ בתוספות וי״ו החיבור.
2. וזה לומדים מ״וחובר״, כלומר, זוהי פעולה נוספת על עצם פעולת עשיית החשב.
3. אך מדוע א״כ כתב כאן ״על שני קצותיו״, עיין בזה ברבינו לעיל (כח,ז).
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שינצי״בהכל
 
(ה) וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֮ כְּמַעֲשֵׂ֒הוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
The band of his ephod that was on it was of its workmanship; of gold, blue and purple and worm-scarlet and twined linen, as Hashem commanded Moshe.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״ע ספורנונצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וְהִמְיַן תִּקּוּנֵיהּ דַּעֲלוֹהִי מִנֵּיהּ הוּא כְּעוֹבָדוֹהִי דַּהְבָּא תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
The ephod’s belt that enhances it which was on it, was woven with it in the same manner (as the ephod) (with) gold, greenish-blue [wool], dark red [wool], crimson colored [wool], and twined, fine linen just as Hashem commanded.
והמיינהא דאפדהב דיג עלוי מנה הוא כעבדא דהבד תכלה וארגוון וצבע דזהורי טב⁠(ת)⁠אה ובוץ שזיר היך מה די פקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והמיינה״) גם נוסח חילופי: ״{והמ}⁠יין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאפדה״) גם נוסח חילופי: ״אפו׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כעבדא דהב״) גם נוסח חילופי: ״כעבד⁠(י)⁠ה דהב״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזהורי טב⁠(ת)⁠א״) גם נוסח חילופי: ״זיה׳ {ט}⁠בה״.
והמיין טיכוסיה דעלוי מיניה הוא הי כעובדוי דהבא תיכלא וארגוונא וצבע זהורי ובוץ שזיר היכמא דפקיד י״י ית משה.
And its ordered banda that was upon it was of the same; it was according to its work, of gold, hyacinth, and purple, and crimson, and fine linen twined, even as the Lord had commanded Mosheh.
a. Or, "girdle of ordination.⁠"
וחגורת אפודתו שעליה ממנו הוא כמעשהו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כאשר צוה י״י את משה.
ושפשג֗ שדאדה אלד֗י עליה פהו מת֗לה כצנעתה מן ד֗הב ואסמאנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז ועשר משזור כמא אמרא אללה מוסי.
א. אמר] ליתא א
ורצועת האריגה אשר עליו הרי היא כמוהו כמעשהו, מזהב ותכלת וארגמן וצבע קרמיז ופשתן שזור, כאשר ציווה ה׳ את משה.
כאשר צוה ה׳ את משה – בכל עשיה שעשו האמנין היתה כוונתם לעשות רצון האל יתברך שצוה זה למשה.
כאשר צוה ה' את משה, in every detail of every activity connected with the construction of the Tabernacle the people carrying out the word did so imbued with the thought that they were carrying out God’s will as it had been revealed to Moses.
{ממנו הוא כמעשהו: בציווי (כח,ח) כתיב ״כמעשהו ממנו יהיה״, וכאן כתיב להיפך. וגם הכי מיבעי ׳ממנו היה׳. נראה, דבציווי לא היה אלא לחבר חוטי האריגה של החשב עד שבשעת האריגה יהיו ממנו, אבל לא שיהיה מתחילת האריגה חוטי השתי ארוך במקום החשב יותר משאר האפוד, וזה כמעט אי אפשר. אבל בצלאל הפליא לעשות שבשעת אריגת האפוד היה נגד החשב ארוך, וממילא החשב ממנו היה ולא שהיה בפני עצמו, ובשביל שהיתה בזו אומנות יתירה הקדימו כאן הכתוב ל״מעשהו״, כמו שכתבתי לעיל (לח,יח).}
כאשר צוה וגו׳: בכל הבגדים כתיב זה הלשון, והוא נראה מיותר, שהרי פירש הכתוב המעשה. ובכל מלאכת המשכן בסדר ויקהל1 לא כתיב הכי, משום שאין צריך. וכך הקשו בסנהדרין (מג,א) הא דכתיב (ויקרא כד,כג) ״ויוציאו את המקלל וגו׳⁠ ⁠⁠״ ואח״כ כתיב עוד ״ובני ישראל עשו כאשר צוה ה׳ את משה״, והכי מוקשה כאן, ולהלן (פסוק מ״ג) יבואר ע״פ תוספתא מנחות פרק ז׳ מזה הלשון לימוד שלם.
אלא2 עלינו להתבונן בכל מעשה הבגדים בדיוק, ונמצא שיש איזה שינוי או איזה חדוש שלא נתבאר בפרשת הציווי, וסלקא דעתך דבצלאל עשה מדעתו כל זה, משום הכי פירש הכתוב על כל פרט ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר, דבקבלה3 בא מפי משה שיהא כך4. והכי מפורש בירושלמי פאה פרק א׳5 ״ובצלאל... עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה״ (לעיל לח,כב)6 – אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה מסיני (עכ״ל)⁠7. הרי דמיירי בקבלות שבע״פ ועוד לא הספיק משה לבאר הכל. וכמו כן ביארנו בספר ויקרא פרשת צו (פרק ח׳) כל ״כאשר צוה״ דכתיב בפרשת המלואים, ועיי״ש. ומעתה מבואר יפה כאן ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״ כמו שביארנו במקרא הקודם, וכן יבואר בכל הפרשה8.
1. העוסקת בעיקר בעשיית כלי המשכן, ועיין במשך חכמה פסוק א׳.
2. כאן יביא רבינו תשובה נוספת לבעיה שהציב.
3. כשיטת רבינו בכל מקום שמופיע לשון ציווי בתורה שמשמעותו תורה שבע״פ.
4. ובצלאל זכה מדעתו לכוון לקבלת משה מסיני. (ועיין בספרו של אאמו״ר ׳לפשוטו של מקרא׳ חלק ב׳ עמ׳ 134 הערה 26).
5. משנה א׳ (דף ג,א).
6. המשך: ׳את כל אשר ציוה אותו משה׳ אין כתיב כאן, אלא ״את כל אשר ציוה ה׳ את משה״.
7. והביאו רש״י בפירושו שם לעיל.
8. ובזה מבאר רבינו את התוספות והשינויים שמצינו בפרשת פקודי, לעומת פרשת תצוה. אך צ״ע בדברי רבינו, שהרי רבינו עצמו פירש לכל אורך הפרקים של ויקהל העוסקים בענין כלי המשכן את השינויים בין ויקהל לתרומה, ואת הסבריו על השינויים שהכניס בצלאל שזכה לכוון לאמת, וא״כ מדוע גם שם לא הוזכר ״כאשר צוה ה׳ את משה״. (כאן יש מקום להזכיר כי בן דורו של רבינו הגאון רבי יהושע הלר זצ״ל, מבחירי ישיבת וולוז׳ין, בספרו ׳אהל יהושע׳, נותן טעם לכל ההבדלים שבין פרקי הציווי ובין פרקי המעשה, כי רבים המה. קנה המידה הוא, שפרשות תרומה תצוה מייצגות את מלאכת המשכן לפני חטא העגל, בעוד פרשות ויקהל פקודי מייצגות את מלאכת המשכן אחר חטא העגל, עיי״ש היטב).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״ע ספורנונצי״בהכל
 
(ו) אוַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת⁠־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל⁠־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
They made the sardonyx stones surrounded by golden filigrees, engraved as the work of a stone engraver with the names of the Children of Israel.
א. ‹סס› ל=אין פרשה
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳חזקוניאברבנאלר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[י] 1פתוחי חותם... במלאתם, תנו רבנן דברים אלו אין כותבין עליהן בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין להם באיזמל משום שנאמר במלואותם, אלא כותב עליהן בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעין מאיליהן כתאינה שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום. (מדרש הגדול)
[יא] 2מפתחת פתוחי חותם, מגלפן גלף חקק. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
1. סוטה מח: וראה תו״ש תצוה פכ״ה אות נ ואות עח וצרף לכאן. – באונ׳ ויונתן מסבת משבצת משקען מרמצן, ובתרגום ירושלמי השלם מכתי״ר: מקפן מאחדן. וצ״ב.
2. באונ׳: גליפן כתב מפרש, ובאוה״ג תמה שהשמיט כגלף דעזקא, ביונתן: גליפן כתב חקיק מפרש, מוסיף המלה חקיק. האונ׳ ויונתן כאן לא תרגמו באופן מילולי רק מתרגמים הפירוש והירושלמי מתרגם באופן מילולי. וכ״ה לעיל כח, יא, פתוחי חתם תפתח, באונ׳: כתב מפרש כגלף דעזקא תגלוף. וביונתן: גליף חקיק ומפרש הי כגלוף דעזקא תגלוף. ובירושלמי השלם: גליף חקיק וכ״ה להלן לט, ל, ובספרי (בכת״י) על תרגום ירושלמי השלם כתי״ר, הבאתי הרבה דוגמאות כאלה בתרגום ירושלמי השלם שהאונקלוס מתרגם בדרך פירוש והירושלמי מתרגם באופן מילולי. וזהו סימן מובהק על קדמותו. ויש לפרש שיטת אונ׳ כמ״ש רש״י בסוטה מח: שהדרש נאמר גם על אבני האפוד, שלא היו מסרטים להם באיזמל אלא בשמיר, וממילא לא היו כגלף דעזקא, ופתוחי חותם נאמר רק שהיה כתב מפורש כחותם, ושיטת הרמב״ן שם שבמלואותם נאמר רק באבני חושן שהיה מראה להם שמיר, אבל באבני אפוד היה פתוחי חותם ממש כאשר יעשו חרשי האבן עי״ש, לפיכך תרגמו כגלף דעזקא.
וַעֲבַדוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן בִּדְהַב גְּלִיפָן כְּתָב מְפָרַשׁ עַל שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
They made the onyx stones inserted in gold settings, They (the stones) were engraved with clear script, with the names of the Children of Israel.

וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַעֲבַדוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן בִּדְהַב (ח״נ: מְרַמְצָן דִדְהַב) גְּלִיפַן כְּתַב מְפָרָשׁ (ח״נ: כְּתָב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא) עַל שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תרגומי לשון עֲשִׂיָה
א. ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם״. ברוב המקראות פועל עָשָׂה משמעו יָצָר ותרגומו עֲבַד. ואולם כאן ״וַיַּעֲשׂוּ״ אינו כן, שהרי האומנים לא יצרו אבני שוהם אלא התקינו אותם בתוך המשבצות כראב״ע: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם – כדרך תקון כמו וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ (בראשית יח ז)״. אבל אונקלוס אינו מבחין בין ההוראות השונות. כמו שתרגם ביצירה ״וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד״ (ג) ״וַעֲבַד יָת אֵיפוֹדָא״, תרגם כך גם בהתקנה: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם״ – ״וַעֲבַדוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא״.⁠1 וכן תרגם ״וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״ – ״וְאוֹחִי לְמַעֲבַד יָתֵיהּ״ וגם ״וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת״ (כד) ״וַעֲבַדוּ״ אף על פי שהכוונה לתלייתם על המעיל כרס״ג: ״ויעשו – ותלו״.⁠2
פִּתּוּחֵי חוֹתָם – שני נוסחים בתרגום
ב. ברוב הנוסחים ובתאג׳ ״מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם״ – ״גְּלִיפַן כְּתַב מְפָרָשׁ״. והנוסח קשה, שהיה לו לתרגם ״כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא״ כבאבני האפוד לעיל ״פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים״ (שמות כח יא) ״כְּתָב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא תִּגְלוֹף יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָּא״ וכתרגומו להלן באבני החושן: ״וְהָאֲבָנִים... שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם״ (פסוק יד) ״תַּרְתַּא עֶסְרֵי עַל שְׁמָהָתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא״. לכן מסתבר לגרוס גם כאן כמקצת נוסחים שתרגמו ״מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם״ – ״גְּלִיפַן כְּתַב מְפָרָשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא״. וכן משמע מהערת המסורה לעיל: ״כְּתָב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא ב׳ דמשתבשין בהון״ (שמות כח יא) הרומזת לפסוקנו כמבואר שם. אבל להלן בציץ תרגם ״מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם״ (פסוק ל) ״כְּתַב מְפָרַשׁ״ [ולא: כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא], מן הטעם שנתבאר בפסוק ״וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם״ (שמות כח לו) ״וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מְפָרַשׁ״.⁠3
1. ואין לפרש ״וַיַּעֲשׂוּ״ כמוסב על ״מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם״ שזו אכן יצירה חדשה. כי פיסוק הטעמים באתנחתא תחת ״זהב״ מפריד ביניהם, השווה: וַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת-אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל-שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.
2. יוצא מן הכלל הוא תרגום ״הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״ (בראשית יב ה) ״נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִידוּ לְאוֹרָיְתָא בְּחָרָן״, עיין שם הטעם.
3. על פי יא״ר. וראה גם ״נפש הגר״.
ועבדו ית אבניה טבת⁠(ן){ה} מקפן מאחדןא דהב מגלפן גלף חקק על שמהתב בני ישרא׳.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאחדן״) גם נוסח חילופי: ״משקען״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חקק על שמהת״) גם נוסח חילופי: ״דחתים על שמהתהון״.
ועבדו ית מרגלוון דבורלתא חלא משקען מרמצן גליפן כתב חקיק מפרש על שמהת בני ישראל.
And they wrought the jewels of onyx, enchased, set, inwrought, graved with graven writing, setting forth the names of the sons of Israel.
ויעשו את אבני שוהם עגול משוקעות משובצות חרוטות כתב חקוק ומפרש על שמות בני ישראל.
וצנעו חג֗רי אלבלור יחיט בהמא עיון ד֗הב מנקוש עליהמא כנקש אלכ֗אתם אסמא בני אסראיל.
ועשו את אבני השוהם מוקפות במשבצות זהב, חקוקים עליהם כחקיקת החותם שמות בני ישראל.
וטעם ויעשו את אבני השוהם – כדרך תקון, כמו: וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳).
[AND THEY WROUGHT THE ONYX STONES.] The meaning of va-ya'as (and they wrought)⁠1 is, they set. It is like the word la'asot (to dress)⁠2 in and he hastened to dress it (Gen. 18:7).⁠3
1. Va-ya'as usually has the meaning of: and they made. However, one cannot make onyx stones. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Which literally means to make.
3. We thus see that the verb asah does not always mean to make. See Ibn Ezra on Gen. 18:7.
ויעשו את אבני השהם – לשון תקון, כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳).⁠1
1. בדומה באבן עזרא פירוש שני.
ויעשו את אבני השהם, "they "made,⁠" i.e. arranged the onyx stones;⁠" the root עשה is also used in this sense elsewhere, as in Genesis 18,7: וימהר לעשות אותו, "he hastened to prepare it.⁠"
וכן באבני השהם נאמר ויעשו את אבני השהם כנגד האומנים שפעלו אותם.
ויעשו את אבני השהם – לשון עשייה נופל כאן על התיקון כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח ז׳):
ויעשו את אבני וגו׳: כאן מתחיל בלשון רבים1, משום שלא היה עוד מקום להזכיר במלאכה עשיית הרבים2, משום הכי נקראת המלאכה על שם הגומרים כמו שכתבתי לעיל (פסוק ב׳).
והנה בפרשת הציווי כלל המקרא מעשה האבנים עם מעשה האפוד, וכאן בא בפרשה בפני עצמה בין אפוד לחושן, ויבואר הטעם לפנינו.
1. לעומת שאר ההתחלות שהן בלשון יחיד (עיין בדברי רבינו בפסוק ב׳).
2. כלומר, אין די משפטים העוסקים בעשיית אבני השוהם כדי שנוכל לפתוח בלשון יחיד לציין את בצלאל ולסיים בלשון רבים להזכיר את הרבים שעשו ושגמרו את המלאכה, כמ״ש רבינו לעיל פסוק ב׳. לכן נתן מראש את כל הכבוד לרבים כדי להחשיב את המלאכה ע״ש גומרה שהם הרבים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳חזקוניאברבנאלר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(ז) וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
They put them on the shoulder pieces of the ephod as memorial stones for the Children of Israel, as Hashem commanded Moshe.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וְשַׁוִּי יָתְהוֹן עַל כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא אַבְנֵי דּוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
He set them on the shoulder straps of the ephod, as remembrance stones for the Children of Israel, just as Hashem commanded Moshe.

וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה
וְשַׁוִּי יָתְהוֹן (ח״נ: יָתְהֵן) עַל כַּתְפֵי אֵיפוֹדָא אַבְנֵי דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה
אֹתָם – אוֹתָן
ברוב הנוסחים ״וַיָּשֶׂם אֹתָם״ – ״וְשַׁוִּי יָתְהוֹן״ בזכר. אבל ״באורי אונקלוס״ קיים נוסח המיעוט ״וְשַׁוִּי יָתְהֵן״ בנקבה כי הוא מוסב לאבנים.
ושווי יתהון על כתפתה דאפודהא אבנין דדוכריןב לבני ישראל היך מה די פקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כתפתה דאפודה״) גם נוסח חילופי: ״{כת}⁠פת אפו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דדוכרין״) גם נוסח חילופי: ״{ד}⁠דוכרן טב⁠(ן)״.
ושוי יתהון על כתפי אפודא אבני דוכרנא לבני ישראל היכמא דפקיד י״י ית משה.
And he set them on the shoulders of the ephoda, as stones of memorial for the sons of Israel, as the Lord commanded Mosheh.
וישם אותם על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל כאשר צוה י״י את משה.
וצירוהמא פי ג֗יבי אלצדרה חג֗רי ד֗כר לבני אסראייל כמא אמר אללה מוסי.
ושמו אותן בכתפות האפוד, אבני זיכרון לבני ישראל, כאשר ציווה ה׳ את משה.
ואמר וישם אותם על כתפות האפוד בלשון יחיד כנגד בצלאל.
וישם1 וגו׳: בצלאל בעצמו הניח אותם2.
אבני זכרון לבני ישראל: הוא מיותר, דרק בציווי (כח,יב) ראוי להודיע לאיזו תכלית באים, אבל במעשה לא נצרך לפרש עוד. תדע, שבחושן לא פירש הכתוב שבא לזכרון כמו דכתיב בציווי (כח,כט) וכן במעיל3, וא״כ למאי פירש הכתוב כאן.
אלא בא להאיר עינינו על השינוי שבאבנים הללו משעת הציווי עד שעת המעשה4. וכבר ביארנו בפרשת תצוה (כח,יב) דזכרון האבנים של האפוד בא לפרנסת ישראל שהוא מזכיר זכות העבודה, וזכרון אבני חושן משפט (כח,כט) הוא ׳למתבע עולבן בני ישראל׳, והיינו הגנה על ישראל, שהוא מזכיר זכות תורה. ונוסיף כאן, דמשום הכי באבני האפוד נחקקו כל שמות השבטים ביחד, וראויים5 היו להיות רשומים על אבן אחת גם כן, ומשום הכי כתיב לעיל (כח,י) ״הנותרים״6, כמו שכתבתי שם. משא״כ באבני החושן הקפיד הכתוב שיהיה דוקא כל שבט באבן בפני עצמו, כמו שכתבתי שם פסוק כ״א, משום דעבודה7 היתה ע״י תרומת הלשכה וכל ישראל שוין בדבר, משא״כ תורה8 כל שבט נזכר לטובה לפי ערך עמלו בתורה.
והנה כל זה הוא לדורות בעת שהיו ישראל בארץ ישראל והגיעה פרנסה בזכות עבודה, כמו שכתבתי כמה פעמים9. משא״כ במדבר שלא ניזונו בשביל עבודה כלל כמו שכתבתי בפרשת התמידים10, אלא בשביל תורה לחוד, וכמו אנשי מלחמה שמתפרנסים מאוצר המלוכה בלי שום עסק בפרנסה. משום הכי באו עתה11 אבני האפוד זכרון גם לפעולת האפוד וגם לפעולת החושן, היינו שיהיו לזכרון לפרנסה בשביל עמל תורה. משום הכי כתיב מעשה12 האבנים הללו בפרשה בפני עצמה בין אפוד לחושן. ומשום הכי הקפיד בצלאל לשים בעצמו אבני זכרון הללו (פסוקנו), שהוא היה כלול בתורה מאד ולא בעבודה, ופעולתו בזה עשתה זכרון חדש מה שלא כתיב בציווי, היינו זכרון לפרנסה בזכות התורה, ומשום הכי פירש הכתוב כאן ״אבני זכרון״13.
ועל כל זה כתיב ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״ – כל זה היה מקובל מפי משה14.
1. לשון יחיד, אחרי הפסוק הקודם שהזכיר לשון רבים.
2. וכאן בצלאל הוא המתחיל והוא הגומר. ומדוע? עיין ברבינו בסוף הקטע הבא.
3. מוזכר בציווי תכלית הפעמונים ״ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה׳ ובצאתו ולא ימות״, וכל זה לא מוזכר כאן במעשה. ברור שהמקום לציין את תכלית ומטרת הענין הוא בציווי ולא בעשיה.
4. ובזה מבאר רבינו את התוספות והשינויים שמצינו בפרשת פקודי, לעומת פרשת תצוה. אך צ״ע בדברי רבינו, שהרי רבינו עצמו פירש לכל אורך הפרקים של ויקהל העוסקים בענין כלי המשכן את השינויים בין ויקהל לתרומה, ואת הסבריו על השינויים שהכניס בצלאל שזכה לכוון לאמת, וא״כ מדוע גם שם לא הוזכר ״כאשר צוה ה׳ את משה״. (כאן יש מקום להזכיר כי בן דורו של רבינו הגאון רבי יהושע הלר זצ״ל, מבחירי ישיבת וולוז׳ין, בספרו ׳אהל יהושע׳, נותן טעם לכל ההבדלים שבין פרקי הציווי ובין פרקי המעשה, כי רבים המה. קנה המידה הוא, שפרשות תרומה תצוה מייצגות את מלאכת המשכן לפני חטא העגל, בעוד פרשות ויקהל פקודי מייצגות את מלאכת המשכן אחר חטא העגל, עיי״ש היטב).
5. עד כדי שהיו ראויים...
6. ״ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית״ (כח,י). יש גם המדייקים את תוכן דברי רבינו מלשון ״הנותרים״ ולא ׳הנשארים׳.
7. המיוצגת ע״י האפוד.
8. המיוצגת ע״י החושן.
9. לעיל (כט,לח) ושם צויין.
10. שם פסוק ל״ט ד״ה האחד.
11. בתקופת המדבר.
12. אצלנו בפרשת פקודי העוסקת בעשיה.
13. כי במעשה עבור תקופת המדבר ניתוסף ״זכרון״ חדש, עליו לא דובר בפרשת הציווי.
14. וכפי שהסביר רבינו לעיל פסוק ה׳ את משמעות ״כאשר ציוה ה׳ את משה״. ועיין הערה 29.
אבני זכרון לבני ישראל – שיזכרו בני ישראל ששמותם חקוקים באפד לפני ה׳ ויתבישו לעשות עבירה, וכמו שאמרו גבי יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפד כו׳ סוטה ל״ו והיה לבבם דבוק לה׳ שיזכרו מעלתם שהם נושאים את הכבוד.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״במשך חכמההכל
 
(ח) וַיַּ֧עַשׂ אֶת⁠־הַחֹ֛שֶׁן מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב כְּמַעֲשֵׂ֣ה אֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָֽר׃
He made the breastplate, the work of a designer, like the workmanship of the ephod of gold, blue and purple and worm-scarlet and twined linen.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
(ח-כא) חושן * – שמות כ״ח:י״ג-ל׳
וַעֲבַד יָת חוּשְׁנָא עוֹבָד אוּמָּן כְּעוֹבָד אֵיפוֹדָא דַּהְבָּא תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר.
He made the breastplate the work of a craftsman, in the same manner the ephod was made, (out of) gold, greenish-blue [wool], dark red [wool], crimson colored [wool] and twined, fine linen.
ועבדא ית חושנה עובד אומן כעבדה דאפדה דהב תכלה וארגוון וצבע דזיהוריב טבא (ובוץ) זרת ובוץ שזיר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועבד״) גם נוסח חילופי: ״עבד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזיהורי״) גם נוסח חילופי: ״זיהו׳⁠ ⁠⁠״.
ועבד ית חושנא עובד אומן הי כעובד איפודא דדהבא תיכלא וארגוונא וצבע זהורי ובוץ שזיר.
And he made the Breastplate, the work of the artificer, according to the work of the ephoda, of gold, hyacinth, and purple, and crimson, and fine linen twined.
ויעש את החושן מעשה אומן כמעשה אפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.
וצנע אלבדנה צנעה חאד֗ק כצנעה אלצדרה מן ד֗הב ואסמאנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז ועשר משזור.
ועשה את החושן מעשה אומן כמעשה האפוד, מזהב ותכלת וארגמן וצבע קרמיז ופשתן שזור.
(ח-כא) וככה בחשן אמר בלשון יחיד ויעש את החשן כנגד בצלאל, ואמר בלשון רבים עשו החשן וימלאו בו ד׳ טורי אבן. ויעשו על החשן שרשרות ויתנו שם העבותות ושאר הפסוקים בחשן הכל בלשון רבים כנגד האומנים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(ט) רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת⁠־הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אׇרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רׇחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל׃
It was square; they made the breastplate folded over, a span in length and a span in width, folded over.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מְרֻבַּע הֲוָה עִיף עֲבַדוּ יָת חוּשְׁנָא זַרְתָּא אוּרְכֵּיהּ וְזַרְתָּא פּוּתְיֵיהּ עִיף.
They made the breastplate a doubled square, a span in its length and a span in its width.
מרבע הווה כפולא עבדו ית חושנא זרתב ארכה וזרת פתיה כפולג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כפול״) גם נוסח חילופי: ״כפיל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זרת״) גם נוסח חילופי: ״פש⁠(יי)⁠ך״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וזרת פתיה כפול״) גם נוסח חילופי: ״ופשך ארכה כפיל״.
מרבע הוה עיף עבדו ית חושנא זרתא אורכיה וזרתיה פותיה עיף.
Foursquare was it; doubled they made the breastplate, a span its length, and a span its breadth.
מרובע היה כפול עשו את החושן זרת ארכו וזרת רוחבו כפול.
פשך אורכיה ופשך פותיה כפיל.
A palm its length, and a palm its breadth, doubled.
מרבעה מצ֗אעפא צנעו אלבדנה טולהא שבר וערצ֗הא שבר.
מרובע כפול עשו את החושן, אורכו זרת ורוחבו זרת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כפול עשו את החושן: ״כפול״ מיותר, דבסמוך (פסוקנו) כתיב ״כפול״. וגם ״עשו את החושן״ מיותר. אלא בא ללמד דהכוונה בשעת מעשה היתה לשתי תכליתיות1, כמו שביארנו במקרא הקודם. ומרומזת כוונה שניה בתיבת ״כפול״.
1. קצ״ע, כי שם רבינו התייחס לשתי תכליתות שבאפוד ולא בחושן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״בהכל
 
(י) וַיְמַ֨לְאוּ⁠־ב֔וֹא אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃
They set in it four rows of stones: a row of carnelian, olivine, and carbuncle, the first row.
א. וַיְמַ֨לְאוּ⁠־ב֔וֹ =ב,ש1,ק3 ושיטת-א ומ"ש
• ל,ש=וַיְמַלְאוּ⁠־ב֔וֹ (אין מתיגה)
• ל1?!=וַיְמַלְא֨וּ⁠־ב֔וֹ (מקום המתיגה?)

• ו?!=וַ֨יְמַלְאוּ⁠־ב֔וֹ (מקום המתיגה?)
• קורן, ברויאר, סימנים
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצראברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְאַשְׁלִימוּ בֵּיהּ אַרְבְּעָא סִדְרִין דְּאֶבֶן טָבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סָמְקָן יָרְקָן וּבָרְקָן סִדְרָא חַד.
They filled them (the breastplate settings) with four rows of precious stones: The first row: A ruby, topaz, and emerald, (was placed on) row one.

וַיְמַלְאוּ בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד
וְאַשְׁלִימוּ בֵיהּ אַרְבְּעָה סִדְרִין דְּאֶבֶן טָבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סָמְקָן יָרְקָן וּבָרְקָן סִדְרָא חַד
סִדְרָא קַדְמָאָה – תוספת המתרגם
א. מכיוון שבפסוקים הבאים הקדים את המספר לשמות האבנים כגון ״וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם״ הוסיף כאן ״סִדְרָא קַדְמָאָה סָמְקָן יָרְקָן וּבָרְקָן סִדְרָא חַד״ אף על פי שלפי תרגומו ״סִדְרָא חַד״ הוא כפל לשון. וכן לעיל: ״טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד״ (שמות כח יז) ״סִדְרָא קַדְמָאָה סָמְקָן יָרְקָן וּבָרְקָן סִדְרָא חַד״.
ב. תרגום שמות האבנים נתבאר לעיל בפרשת תצוה (כח יז-כ).
ואשלימו בהא ארבעה סדרין דאבן טבה סדרה קדמ⁠{י}⁠הב סמקתה ירקתה וברקתה סדרה חדה וכתיב ומפרש עלייהון שם תלתא שבטין ראובן שמעון לוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בה״) גם נוסח חילופי: ״עמיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמ⁠{י}⁠ה״) גם נוסח חילופי: ״{קדמ}⁠יתה״.
ואשלימו ביה ארבעא סידרין מרגליין טבן כלקבל ארבעת טריגונין דעלמא סדרא קמייתא סמוקתא ירוקתא וברקתא סידרא חד ועליהון חקיק ומפרש שמהת תלת שיבטיא ראובן שמעון ולוי.
And they filled it with four rows of precious gems (margalyan), corresponding with the four corners of the world. The first row, carnelian, topaz, and carbuncle, row one: and upon them were engraven and expressed the names of three tribes, Reuben, Shimeon, and Levi.
וימלאו בו ארבעה טורי אבנים טובות כנגד ארבע רוחות העולם טור הראשון אודם פטדה וברקת טור אחד ועליהם חקוק ומפורש שמות שלש שבטים ראובן שמעון ולוי.
ונט֗מו פיהא ארבעה סטור ג֗והרא אלסטר אלאול יאקות אחמר וזמרדא ואצפר.
א. וזמרד] + וקיל וזברגד א
ושיבצו בו ארבעה שורות אבן, השורה הראשון רובי אזמרגד1 וטופז זהוב.
1. לנוסח ״וזמרד״ - וי״א ״וברקת״.
אודם וגו׳ – ג׳ במסורה: ב׳ דאפוד ואידך בעדן גן וגו׳ מסוכתך אודם וגו׳ מלמד שנזדמנו להם אבני אפוד מג״ע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַיְמַ֨לְאוּ⁠־בו: קדמא במ״ם. [וַיְמַ֨לְאוּ⁠־ב֔וֹ].
ט֣וּרֵי אבן: הטעם בטי״ת. [ט֣וּרֵי].
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצראברבנאלמנחת שיהכל
 
(יא) וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃
And the second row: emerald, lapis lazuli, and quartz.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמַרַגְדִּין שַׁבְזֵיז וְסַבְהֲלוֹם.
The second row: carbuncle, sapphire, and diamond.
וסדרה תניינא כדכדינה וספרינה ועין עגלה וכתיב ומפרש עליהון שם תלתה שבטין יהודה יששכר זבולן.
ושום סידרא תיניינא איזמורד וספירינון וכדכודין ועליהון חקיק ומפרש שמהת תלת שיבטיא יהודה דן ונפתלי.
And the name of the second row, smaragd, and sapphire, and chalcedony: and upon them was inscribed and set forth the name of three tribes, Jehudah, Dan, and Naphtali.
ושם הטור השני נפך וספיר וכדכוד ועליהם חקוק ומפורש שמות שלש שבטים יהודה דן ונפתלי.
ואלסטר אלת֗אני כחלי ומהאא וברהמאן.
א. ומהא] + וקיל ופירוזג א
והשורה השניה ספיר ונופך1 ויהלום.
1. לנוסח ״ומהא״ - וי״א ״ואקוומרין״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְיַהֲלֹם: בס״ס היו״ד בקמץ.⁠א [וְיַהֲלֹם? וְיָהֲלֹם?].
א. ראה הערתי לעיל כח יח.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיהכל
 
(יב) וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃
And the third row: jacinth, turquoise, and amethyst.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכֵּירִי טְרַקְיָא וְעֵין עִגְלָא.
The third row: opal, agate, and amethyst.
וסדרה תליתיה לשם זוזין וירוליןא וזמרגדין וכתב ומפרש עליהון שם תלתה שבטין דן ונפתלי וגד.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״וירולין״) גם נוסח חילופי: ״{וירו}⁠לון״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וירולין״) גם נוסח חילופי: ״ווילולין״.
ושום סידרא תליתאה קנכירין וטרקין ועין עיגל ועליהון חקיק ומפרש שמהת תלת שיבטיא גד אשר ויששכר.
And the name of the third row, ligure, agate, and amethyst: and upon them inscribed and set forth the name of three tribes, Gad, Asher, and Issakar.
ושם הטור השלישי לשם שבו ואחלמה ועין עגל ועליהם חקוק ומפורש שמות שלש שבטים גד אשר ויששכר.
ואלסטר אלת֗אלת֗ ג֗זע וסבג֗ ופירוזג֗.
והשורה השלישית אגט אוניקס ואחלמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(יג) וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצֹ֥תא זָהָ֖ב בְּמִלֻּאֹתָֽם׃
And the fourth row: aquamarine, sardonyx, and opal; set in golden filigrees in their settings.
א. מִשְׁבְּצֹ֥ת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר וי"ו)
• ל!=מִשְׁבְּצ֥וֹת (כתיב מלא וי"ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְסִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָּא וּבוּרְלָא וּפַנְתֵּירִי מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן בִּדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן.
The fourth row: chrysolite, onyx, and jasper. (They were) placed in gold settings in their fullness.
וסדרה רביעיה כרום ימה רבה ובדלחהא ומרגליתה וכתיב ומפרש עליהון שם תלתה שבטין אשר יוסף ובנימן מקפן מאחדןב דהב באשלמותהוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובדלחה״) גם נוסח חילופי: ״בד׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאחדן״) גם נוסח חילופי: ״משקען״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באשלמותהון״) גם נוסח חילופי: ״{באשל}⁠מוו⁠{תהון}״.
ושום סידרא רביעאה כרום ימא רבא ובורלת חלא ומרגנית אפנטורין ועליהון חקיק ומפרש שמהת תלת שיבטיא זבלון יוסף ובנימן משקען מרמצן בדהב באשלמותהון.
And the name of the fourth row, chrysolite, and onyx, and jasper: and upon them inscribed and set forth the name of three tribes, Zebulon, Joseph, and Benjamin: enchased and set in gold in their infillings.
ושם הטור הרביעי כרום הים הגדול ובורלת והחול ומרגלית הפנטר ועליהם חרוט ומפורש שמות שלש שבטים זבולון יוסף ובנימין משוקעים משובצים בזהב במילואותם.
ואלסטר אלראבע אזרק ובלור ויסף ויחיט בהא עיון ד֗הב פי נט֗אמהא.
והשורה הרביעית אקוומרין ושוהם וישפה, ותהיינה מוקפות במשבצות זהב בסידורם.
וישפה – פירשו בו בערבי: יסף. (ספר השרשים ״שפה״)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מוסבות: בציווי (לעיל כח,כ) לא כתיב כאן ״מוסבות״, כמו שכתבתי שם שלא נצרך לעשות שיבוץ אלא מלמעלה, דלמטה היו מונחים במילוי זהב, מ״מ התחכם בצלאל ועשה ג״כ מלתחת מזלגות לתפוס האבן בחיזוק יותר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחאברבנאלנצי״בהכל
 
(יד) וְ֠הָאֲבָנִ֠ים עַל⁠־שְׁמֹ֨ת בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל⁠־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל⁠־שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃
And the stones were with the names of the Children of Israel, twelve with their names, like seal engravings; each with its name for the twelve tribes.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וְאַבְנַיָּא עַל שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִנִּין תַּרְתַּא עֶשְׂרֵי עַל שְׁמָהָתְהוֹן כְּתָב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא גְּבַר עַל שְׁמֵיהּ לִתְרֵי עֲשַׂר שִׁבְטִין.
These stones had the names of the Children of Israel, twelve of them by their names, each one’s name [written in clear script, like the engraving as on a signet (ring), representing the twelve tribes.
ואבניה על שמהת בני ישראל אינין תרתיןא עשרה על שמהתהון גליף חקיקב גבר על שמיה לתרין עשרתיג שבטיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינין תרתין״) גם נוסח חילופי: ״הנין תרתי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חקיק״) גם נוסח חילופי: ״דחתים״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרתי״) גם נוסח חילופי: ״לתרתי עשר׳⁠ ⁠⁠״.
ומרגליתא על שמהת בני ישראל תריסירי על שמהתהון כתב גליף חקיק ומפרש הי כגלוף דעיזקא גבר מרגליתיה על שמיה לתריסר שבטיא.
And the gems were according to the names of the sons of Israel, twelve, according to their names; the writing engraven, inscribed, and set forth as the engraving of a ring; each man's gem according to his name in the twelve tribes.
ומרגליות על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם כתב חרוק ומפורש כחותם של טבעת איש מרגליתו על שמו לשנים עשר שבט.
ועלי אלחג֗ארה אסמא בני אסראייל לאנהא את֗נתא עשר אזא אסמאיהם כנקש אלכ֗אתם אסם כל ואחד עלי חג֗ר כד֗אך לאת֗נא עשר סבטא.
ועל האבנים שמות בני ישראל, כי הן שתים עשרה כנגד שמותיהם, חקיקת החותם, שם כל אחד על אבן, כך לשנים עשר שבטים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(טו) וַיַּעֲשׂ֧וּ עַל⁠־הַחֹ֛שֶׁן שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃
They made on the breastplate twisted chains of rope-work, of pure gold.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַעֲבַדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחֲמָן עוֹבָד גְּדִילוּ דִּדְהַב דְּכֵי.
They made twisted end-chains for the breastplate, braided work of pure gold.

וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר
וַעֲבַדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחֲמַן עוֹבַד גְּדִילוּ דִּדְהַב דְּכֵי
שַׁרְשְׁרֹת, שַׁרְשֹׁת – תִּכִּין. גַּבְלֻת, מִגְבָּלֹת – מְתַחֲמַן
כאן כתוב ״וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת״ אבל בציווי נאמר ״וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת״ (שמות כח כב). ועוד, שם נאמר גם ״וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם״ (שמות כח יד), אבל כאן ״שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת״. לדעת ״העמק דבר״ שינויים אלה רומזים לשני אופנים של תחיבת הטבעות בשרשרת, אבל אונקלוס תרגם בכל אלה ״תִּכִּין מְתַחֲמַן״ ללא הפרש ביניהם ועיין לעיל (שמות כח יד) ביאור תרגומו.
ועבדו על חושנה שלשלת מתאמיןא עובד קליעה דהב דכי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שלשלת מתאמין״) גם נוסח חילופי: ״שיישל⁠(י){ו}⁠ן מתחמין״.
ועבדו על חושנא שישלן מתחמן עובד קליעא דדהב דכי.
And they made upon the breastplate wreathen chains, entwined work, of pure gold.
ויעשו על החושן שרשרות גבלות מעשה קליעה זהב טהור.
פצנעו עלי אלבדנה סלסלתין מעתדלתין צנעה צ֗פר מן ד֗הב כ֗אלץ.
ועשו על החושן שרשרות מתואמות מעשה עבות מזהב טהור.
שרשרֹת גבלֻת – שם על דמיון עבדות, ספרו בו השרשרות, כאילו אמר שרשרות מגבלות. ויתכן גם כן שלא יהיה גבלֻת ספור, ויהיה השיעור: שרשרֹת (מעשה) גבלֻת. (ספר השרשים ״גבל״)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

שרשרות גבלות: בציווי (לעיל כח,כב) ביארנו דבמקרא אחד (כח,יד) כתיב ״שרשרות... מגבלות״ ובמקרא אחד (שם, כב) כתיב ״שרשות גבלות״, שהיו שני אופני טבעות לשרשרת המחברת את האפוד לחושן. למעלה1 היו טבעות רחבות, ומשום הכי היה הקצה נתחב במשבצות דוקא ולא בטבעות, ולמטה סמוך לחושן היו טבעות קטנות ונתחב בטבעת עגול שעל החושן. וכאן2 כתיב ״שרשרות גבלות״3 לכלול שני אופני הטבעות – את הכל עשה לשם חושן. שהרי כבר נתבאר4 דקדושת החושן רבה משל האפוד, וא״כ אם עשה לשם חושן עולה ג״כ לשם אפוד5. ולא מיבעי לרבא דס״ל (ברכות כג,ב) ׳הזמנה לאו מילתא׳ ודאי ניחא שהיה כשר לאפוד, אלא אפילו לאביי דס״ל ׳הזמנה מילתא היא׳ ומשום הכי אסור לעשות מתפילין של ראש לשל יד כדאיתא במנחות (לד,ב)6, מ״מ זה אינו אלא בראוים לקדושה חמורה, משא״כ כאן דהרחבות לא היו ראויים לחושן, שפיר כשרים לאפוד. משום הכי בציווי (כח, יג-יח) כתיבי בפרשה בפני עצמה המשבצות והטבעות הרחבות, ללמדנו שכשרים היו לעשותם לשם אפוד. אבל בצלאל עשה הכל לשם חושן, וכשרים לאפוד גם כן7.
1. הסמוכות לאפוד.
2. בעשיה בפסוק ט״ו.
3. לא כאחד מן הפסוקים דלעיל, כאשר הכוונה היא לכלול בביטוי זה גם ״שרשרות. .. מגבלות״ וגם ״שרשות גבלות״.
4. לעיל (כח,כב) ד״ה שרשות גבלות (׳קדושת החושן רבה על קדושת האפוד׳).
5. לטבעות הרחבות למעלה הסמוכות לאפוד.
6. ז״ל: תפילה של יד עושה אותה של ראש, ושל ראש אין עושה אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה... ולמ״ד הזמנה מילתא היא, דאתני עלייהו מעיקרא (על של ראש לעשותם של יד – רש״י).
7. הרי שהלשון ״שרשרות... גבלות״ אשר לדעת רבינו כוללת בתוכה גם את פסוק הציווי ״שרשרות... מגבלות״ וגם את פסוק המעשה ״שרשות גבלות״, מלמדת שכאשר בצלאל עשה את האפוד, התכוון לקדושה העליונה של החבורים אל החושן גם ביחס אל החיבורים אל האפוד, אשר ביסודו הוא פחות ממנה. כל זה לפי דרכו של רבינו לבאר בטוב טעם ודעת את השינויים בכתוב בין פרשת הציווי (תצוה) ובין פרשת המעשה והביצוע (פקודי). וכל זה ע״פ דרכו של רבינו שבצלאל א. שמע ׳חידושים׳ מפי משה אחרי פרשת הציווי. ב. חידש מעצמו את חידושיו הוא במלאכת המשכן, אשר קיבלו את אישורו ואישרורו של משה רבינו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחאברבנאלנצי״בהכל
 
(טז) וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֔ב וּשְׁתֵּ֖י טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַֽיִּתְּנ֗וּ אֶת⁠־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּעֹ֔ת עַל⁠־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃
They made two golden filigrees and two golden rings, and they placed the two rings on the two ends of the breastplate.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַעֲבַדוּ תַּרְתֵּין מְרַמְּצָן דִּדְהַב וְתַרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב וִיהַבוּ יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא.
They made two gold settings, and two gold rings. They set the two gold rings at the two (upper) sides of the breastplate.
ועבדו תרתי (מתאמין) {מאחדן} דדהבא ותרתין עזקיןב דדהב ויהבו ית תרין עזקין על תרין סטרוי דחשנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״(מתאמין) {מאחדן} דדהב״) גם נוסח חילופי: ״משקעתה דדהבה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עזקין״) גם נוסח חילופי: ״עזקיה״.
ועבדו תרתין מרמצן דדהב ותרתין עיזקן דדהב ויהבו ית תרתין עיזיקתא על תרין ציטרי חושנא.
And they made two sockets of gold, and two golden rings, and set the two rings on the two sides of the breastplate.
ויעשו שתי משבצות של זהב ושתי טבעות של זהב ויתנו את שתי הטבעות על שני צידי החושן.
וצנעו עינין מן ד֗הב וחלקתין מן ד֗הב פג֗עלו אלחלקתין פי טרפי אלבדנה.
ועשו שתי משבצות מזהב ושתי טבעות מזהב, ושמו את שתי הטבעות על שני קצות החושן.
על שני קצות החשן – הכי גרסינן, ובפרשת ואתה תצוה: אל קצות החשן (שמות כ״ח:כ״ד).
על שני קצות החשן, "at the two ends of the breastplate.⁠" Here the Torah used the preposition: על whereas in Exodus 28,24, it used the preposition: אל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניאברבנאלהכל
 
(יז) וַֽיִּתְּנ֗וּ שְׁתֵּי֙ הָעֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל⁠־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת עַל⁠־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃
They placed the two golden ropes on the two rings on the ends of the breastplate.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וִיהַבוּ תַּרְתֵּין גְּדִילָן דִּדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל סִטְרֵי חוּשְׁנָא.
They put (attached) the two gold-braided chains on the two rings, at the sides of the breastplate.
ויהבו תרתין קליעתה דדהבאא על תרתין עזקיה על סיטרוי דחשנהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דדהבא״) גם נוסח חילופי: ״דדהבה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחשנה״) גם נוסח חילופי: ״חשנה״.
ויהבו תרתין קליען דדהב על תרתין עיזקיתא על ציטרי חושנא.
And they put the two entwinements of gold within the two rings upon the two sides of the breastplate,
ויתנו שתי קליעות של זהב על שתי הטבעות על צידי החושן.
ועלקו אלצ֗פירתין אלד֗הב פי אלחלקתין פי טרפי אלבדנה.
ותלו את שתי עבותות הזהב בשתי הטבעות בקצות החושן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

על קְצוֹת הַחֹשֶן: קדמא׳ דצואה אֶל קְצוֹת, תניינא דעשייה עַל קְצוֹת, וסי׳ אל על יקראהו. [על⁠־קצות].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיהכל
 
(יח) וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת נָתְנ֖וּ עַל⁠־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצֹ֑ת וַֽיִּתְּנֻ֛ם עַל⁠־כִּתְפֹ֥ת הָאֵפֹ֖ד אֶל⁠־מ֥וּל פָּנָֽיו׃
And the two ends of the two ropes they placed on the two filigrees; and they placed them on the ephod's shoulder pieces, against its front.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[יא*] 1ואת שתי קצות שתי העבתת נתנו על שתי המשבצת, וית תרתין סטריה תרתין קליעתה יהבו על תרתין מאחדתה [משקעתה]. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
1. באונקלוס: וית תרתין גדילן דעל תרתין סטרוהי יהבו על תרתין מרמצתא. וביונתן: וית תרתין קליען דמסדרן על תרין צטרוי יהבו על תרתין מרמצתא. שניהם מתרגמים כאלו כתוב ואת שתי העבתת שעל שתי קצות. והרמב״ן בויקרא א, ט. כתב וכך אמר אונקלוס כו׳ הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות כן בהפוך, וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי וכן רבים ע״כ. והיונתן אע״פ שמתרגם העבתת קליען כמו הירושלמי מהפך ג״כ לשון הקרא, וכן בשמות כח, כה. בפרשת הציווי. הרמב״ן הביא מקור מפסוק שלפנינו שדרכו של האונקלוס שכדי לבאר הדברים בארמית יש צורך להפוך המלים, ועיין שמות כג, כא. והנה מתרגום ירושלמי השלם שאינו מהפך הנוסח נראה שהוא קדום להאונקלוס ודרכו לתרגם יותר באופן מילולי. וכן דעת בעל צפנת פענח מהד״ת דף ס: שהתרגום הקדום בימי עזרא היה יותר תרגום מילולי מהאונקלוס. וראה לעיל אות יא.
וְיָת תַּרְתֵּין גְּדִילָן דְּעַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי יְהַבוּ עַל תַּרְתֵּין מְרַמְּצָתָא וִיהַבוּנִין עַל כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא לָקֳבֵיל אַפּוֹהִי.
The two braided chains that are on its two sides they put (attached) to the two settings, and placed them on the shoulder straps of the ephod toward the front.
אוית תר⁠(ת)⁠ין סטרי⁠(ה) תרתין קליעתה יהבו על תרתין מאחדתהב ויהבו יתהון על כתפתה דאפדה מן כל קבלג אפוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וית ... מאחדתה״) נוסח אחר: ״ויהבו ית תרתין משקעתה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״מאחדתה״) גם נוסח חילופי: ״{מא}⁠חדה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מאחדתה״) גם נוסח חילופי: ״משקעתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבל״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
וית תרתין קליען דמסדרן על תרין ציטרוי יהבו על תרתין מרמצתא ויהבונון על כתפי אפודא כלקבל אנפוי.
and the two chains that were arranged on the two sides they fastened upon the two sockets, and set them on the shoulders of the ephoda, toward its front.
ואת שתי הקליעות המסודרות על שני קצותיו נתנו על שתי משבצות ויתנום על כתפי האפוד אל מול פניו.
וטרפא אלצ֗פירתין אלאכ֗ראן עלקוהא פיא אלעינין אלת֗ין ג֗עלוהמא עלי ג֗יבי אלצדרה מן מקדמהאב.
א. פי] פין א
ב. מקדמהא] + וקיל מוג֗ההא א
ואת קצות שתי העבותות האחרות תלאום בשתי המשבצות אשר שמו על כתפות האפוד מלפניו1.
1. לנוסח ״מקדמהא״ - וי״א ״פניו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(יט) וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֕ימוּ עַל⁠־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל⁠־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל⁠־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃
They made two golden rings and put them on the two ends of the breastplate at its edge which is toward the side of the ephod, inwards.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַעֲבַדוּ תַּרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב וְשַׁוִּיאוּ עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵּיהּ דִּלְעִבְרָא דְּאֵיפוֹדָא לְגָיו.
They made two gold rings and set them on the two (lower) sides of the breastplate, on its edge that was on the inner side of the ephod.
ועבדו תרתין אעזקיןב דדהב ושוון על תרין סטרוי דחושנה על סיפוותה די מן סיטרה דאפודה מן לגוג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עזקין ... על״) נוסח אחר: ״ע⁠{ז}⁠קייה דדהבה ויהבו על״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עזקין״) גם נוסח חילופי: ״{עז}⁠קן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סיפוותה די מן סיטרה דאפודה מן לגו״) גם נוסח חילופי: ״סיפו⁠(י){ו}⁠ה דאית כל וקבל אפודה מן לגו״.
ועבדו תרתין עיזקן דדהב ושויאו על תרתין ציטרי חושנא על שיפמיה דלעברא דאפודא לגיו.
And they made two golden rings, and set them upon the two sides of the breastplate, upon its edge, that was on the border of the ephod inward.
ויעשו שתי טבעות זהב וישימו על שני קצות החושן על שפתו שלעבר האפוד פנימה.
וצנעו איצ֗א חלקתין מן ד֗הב וצירוהמא פי טרפי אלבדנה פי חאשיתה אלתי אלי ג֗אנב אלצדרה מן דאכ֗לא.
א. אלתי אלי ג֗אנב אלצדרה מן דאכ֗ל] + וקיל ממא ילי אלצדרה אלי ד֗אכל א
ועשו גם שתי טבעות זהב ושמו אותן בשני קצות החושן על שפתו אשר לעבר האפוד מבפנים1.
1. לנוסח ״אלתי אלי ג֗אנב אלצדרה מן דאכ֗ל״ - וי״א ״שלעבר האפוד פנימה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(כ) וַֽיַּעֲשׂוּ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּעֹ֣ת זָהָב֒ וַֽיִּתְּנֻ֡ם עַל⁠־שְׁתֵּי֩ כִתְפֹ֨ת הָאֵפֹ֤ד מִלְּמַ֙טָּה֙א מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹב מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃
They made two golden rings and placed them on the two shoulder pieces of the ephod, below, against its front, adjacent to its joining, above the band of the ephod.
א. מִלְּמַ֙טָּה֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מִלְמַ֙טָּה֙ (חסר דגש באות למ"ד)
ב. מַחְבַּרְתּ֑וֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ (סגול באות מ"ם)
• דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַעֲבַדוּ תַּרְתֵּין עִזְקָן דִּדְהַב וִיהַבוּנִין עַל תְּרֵין כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא מִלְּרַע מִלָּקֳבֵיל אַפּוֹהִי לָקֳבֵיל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָּוֵי לְהִמְיַן אֵיפוֹדָא.
They made two gold rings and placed them on the two shoulder straps of the ephod, on the bottom, toward the front, against where they were joined, above the ephod’s belt.
ועבדו תרתין עזקין דדהב ושוון יתהון על תרתין כתפת⁠[ה] דאפדה מן לרע מן כל קבלא באפוי לקבל בית דבוקה לעיל מן המיינהג דאפדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קבל״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אפוי ... המיינה״) נוסח אחר: ״אפוי כל וקבל דבוקה מן לעיל להמ⁠(נ)⁠יי⁠{נ}⁠ה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפוי לקבל בית דבוקה לעיל מן המיינה״) גם נוסח חילופי: ״אפוי כל וקבל דבוקה מן לעיל להמ⁠(נ)⁠יי⁠{נ}⁠ה״.
ועבדו תרתין עיזקן דדהב וסדרינון על תרין כתפי אפודא מלרע מלקבל אנפוי כלקבל בית לופי מעילוי להמיין אפודא.
And they made two golden rings, and arranged them upon the two shoulders of the ephod below, toward its front, over against the place of conjoinment above the band of the ephod,
ויעשו שתי טבעות זהב ויסדרום על שתי כתפות האפוד מלמטה ממול פניו כנגד בית חיבורו מעל לחשב האפוד.
וצנעו איצ֗א חלקתין מן ד֗הב פג֗עלוהמא אזאא ג֗יבי אלצדרה מן אספל מן מקדמהאב אמאם איתאליפהא פוק שפשג֗הא.
א. אזא] + וקיל פי ג֗אנבי א
ב. מקדמהא] + וקיל מוג֗והא א
ועשו גם שתי טבעות מזהב ונתנו אותן כנגד1 שתי כתפות האפוד מלמטה מלפניו2 מול חיבורו ממעל לרצועתו.
1. לנוסח ״אזא״ - וי״א ״בצדי״.
2. לנוסח ״מקדמהא״ - וי״א ״מפניו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלהכל
 
(כא) וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת⁠־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל⁠־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל⁠־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא⁠־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
They fastened the breastplate by its rings to the rings of the ephod with a blue cord, that it shall be on the band of the ephod and the breastplate shall not slip from the ephod, as Hashem commanded Moshe.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניאברבנאלמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[יב] 1וירכסו את החשן, מואחז היה החשן באפוד בשרשרות גבלות, אבל הדוקיו לא היה אלא בפתיל תכלת, שהיה מהדקת על גבי הכהן שהיה מושך חוט של תכלת ומתקבץ עם האפוד, וכשהיה מרפהו היה מתמשך החשן מן האפוד ונאחז בשרשרות שבתוך הטבעות שבאפוד ושבחשן שנאמר ולא יזח החשן מעל האפוד. (לקח טוב)
[יב*] 2כאשר צוה ה׳, לא הוסיף ולא פיחת. (לקח טוב)
1. ראה תו״ש תצוה פכ״ח אות פא וצרף לכאן. וירכסו, באונ׳: ויחדון (ואחדו–שפרבר) יונ׳: וטכיסו. ירושלמי השלם כתי״ר: וענבו. ולא יזח, אונ׳ ויונתן: יתפרק, וירושלמי השלם: יזיע. וראה תו״ש תצוה שם. בזהר ח״ב רל״א: וירכסו את החשן וכו׳ בפתיל תכלת, אמאי בפתיל תכלת, אלא לאחזאה דהאי תכלא אתקשר בכלא ועל דא כלא איהו ברזא עלאה וכו׳. ושם ח״א רלא: והאבנים על שמות בני ישראל, כמה דאית (י״ב אבנים). י״ב שבטים לתתא הכי נמי לעילא תריסר שבטין ואינון תריסר אבנין יקירין וכתיב (תהלים קכב ד) ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, דא ישראל רזא דלעילא וכלהו להודות לשם ה׳ וע״ד והאבנים על שמות בני ישראל תהיינה (צ״ל הנה).
2. ראה לעיל אות ג.
וַאֲחַדוּ יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקָתֵיהּ לְעִזְקָת אֵיפוֹדָא בְּחוּטָא דִּתְכִילְתָא לְמִהְוֵי עַל הִמְיַן אֵיפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרַק חוּשְׁנָא מֵעִלָּוֵי אֵיפוֹדָא כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
They bound the (lower) rings of the breastplate to the (lower) rings of the ephod with a cord of greenish-blue wool, so that it (the breastplate) remained against the ephod’s belt, so that the breastplate did not move from the ephod, just as Hashem commanded Moshe.
וענבוא ית חושנה מן עזקא לגו עזקיהב דאפודה {....} ולא יזועג חושנה מעלוי אפודה היך מה דפקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וענבו״) גם נוסח חילופי: ״וטכיסו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עזקיה״) גם נוסח חילופי: ״לעזקתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יזוע״) גם נוסח חילופי: ״יזוח״.
וטכיסו ית חושנא מעיזקתא לעיזקת אפודא בשזיר תיכלא למיהוי אדיק על המיין אפודא ולא יתפרק חושנא מעילוי אפודא היכמא דפקיד י״י ית משה.
and fitted the breastplate by its rings to the rings of the ephod by a ribbon of hyacinth, that it might adhere to the band of the ephod, and that the breastplate be not loosened from being upon the ephod, as the Lord commanded Mosheh.
וירכסו את החשן מטבעת לטבעת האפוד בשזור תכלת להיות מחובר על חשב האפוד ולא יתפרק החשן מעל האפוד כאשר שצוה י״י את משה.
וחבכו אלבדנה מן חלקהא אלי חלק אלצדרה בסלך אסמאנג֗ון ולתכון פוק שפשג֗הא ולא תזול ענהא כמא אמר אללה מוסי.
ורכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת ולהיות מעל רצועתו ולא יזוז ממנו, כאשר ציווה ה׳ את משה.
וירכסו את החשן – מואחז היה החשן באפוד בשרשרות גבלות, אבל הדוקיו לא היה אלא בפתיל תכלת שהיה מהדקת על גבי הכהן שהיה מושך חוט של תכלת ומתקבץ עם האפוד, וכשהיה מרפהו היה מתמשך החשן מן האפוד, ונאחז בשרשרות שבתוך הטבעות שבאפוד ושבחשן, שנאמר ולא יזח החשן מעל האפוד.
כאשר צוה ה׳ – לא הוסיף ולא פיחת.
ולא יזח החשן – לשון הווה, אינון איווט אטי בלעז.
ולא יזה החשן, "so that the breastplate would not come loose;⁠" this is a present tense.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

מִטַבְעֹתָיו: בכל ספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ובמקצת דפוסי׳ ישנים מל׳ יו״ד ואין כאן ק׳ וכתי׳ כלל, ודפ׳ תצוה כתי׳ חס׳ יו״ד וקרי ביו״ד. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, וירכסו את החשן מטבעתו, קדמא׳ דואתה תצוה חס׳ דחס׳ כתי׳, חס׳ וי״ו קדי׳ לתי״ו, וחס׳ יו״ד קדים לוי״ו, ומסי׳ עלי׳ תו כתי׳ תיו ק׳, וחבריה דואלה פקודי חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד כתי׳, עכ״ל. וזהו חד מן ח׳ זוגו׳ בספרא, קדמאה חס׳ ותניין מל׳, וסי׳ נמס׳ בסמוך במ״ג. והמדפיס טעה בזה, ועיין א״ת. גם בעל מנחת כהן כתב כאן מטבעתו כתי׳ וקרי מטבעתיו, ואח״כ בלוח הטעיות תקן המעוות, וזל״ש, צריך להיות קדמא׳ חס׳ בתרא׳ מל׳. [מטבעתיו].
לִהְיֹת עַל חֵשֶב הָאֵפֹד: במסורת פ׳ יתרו חשיב בִהְיֹת ח׳ חס׳ בליש׳, וחד מינייהו לִהְיֹת על חשב האפד, והוא זה דפקודי, אבל דפ׳ תצוה מל׳. [להית].
כאשר צוה וגו׳: על השינוים והחדשות שהיו במעשה כתיב ״כאשר צוה ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכמו שכתבתי (פסוק ה׳).
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקוניאברבנאלמנחת שינצי״בהכל
 
(כב) {שלישי / שישי במחוברות} אוַיַּ֛עַשׂ אֶת⁠־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת׃
He made the robe of the ephod of weaver's work, entirely blue.
א. ‹פפ› ל=אין פרשה
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳אברבנאלתולדות אהרןנצי״בתורה תמימהעודהכל
(כב-כו) מעיל * – שמות כ״ח:ל״א-ל״ה
[יג] 1ויעש את מעיל האפד מעשה ארג, ת״ר בגדי כהונה אין עושין אותם מעשה מחט (לאורגן כמין יריעה ולעשותן אח״כ לבוש תפור במחט) אלא מעשה אורג (כמין מלבוש אורגין אותן בכליהם) שנאמר מעשה אורג. (יומא עב: זבחים פח.)
[יד] 2כליל תכלת, ת״ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפד כליל תכלת. (זבחים פח:)
1. ראה תו״ש תצוה פכ״ח אות צו שהובא דרש זה על מ״ש שם כח, לב. ושפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג, ומסתבר שהדרש הוא מהפסוק שלפנינו שנאמר בו מעשה ארג על כל מעשה הבגד. וברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ח הי״ט: ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג. וראה העמק דבר כאן שהעיר על זה שבצווי לא נאמר מעשה אורג אלא לענין השפה וכאן כתיב על כל הבגד. ארג, אונ׳: מחי, יונתן: גרדי. ירושלמי מכתי״ר: גרדיוי, ועל הגליון: שזיר.
2. ראה תו״ש שם אות צב וצרף לכאן. ובאע״ז: ומלת כליל תכלת כולו תכלת והוא סמוך. ראה מ״ש במילואים לפ׳ תצוה ט׳ כב. ביאור למאמר זה. – כליל, אונ׳ וירושלמי כתי״ר: גמיר, יונתן: שזיר.
וַעֲבַד יָת מְעִיל אֵיפוֹדָא עוֹבָד מָחֵי גְּמִיר תַּכְלָא.
He made the robe of the ephod of woven work, completely out of greenish-blue wool.
ועבדו ית מעילה דאפודהא עובד גרדי⁠(ו)⁠י גמירב תכלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מעילה דאפודה״) גם נוסח חילופי: ״מעיל אפוד׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גמיר״) גם נוסח חילופי: ״שזיר״.
ועבד ית מנטר מעילא עובד גרדי שזיר תיכלא.
And he made the mantle-robe, a work of the weaver, of twined thread of hyacinth.
ויעש את שמירת המעיל מעשה אורג שזור תכלת.
וצנע ממטר אלצדרה צנעה חאיך ג֗מלתה אסמאנג֗ון.
ועשה את מעיל האפוד מעשה אורג, כולו תכלת.
ומלת כליל תכלת – כלו תכלת, והוא סמוך.
[ALL OF BLUE.] Kelil tekhelet means entirely of blue. The word kelil is in the construct.⁠1
1. Hence the kaf is vocalized with a sheva. Ibn Ezra comments thus because we find the kaf vocalized with a kamatz in kalil toktar in Lev. 6:15 (Weiser).
(כב-כו) וככה במעיל אמר בלשון יחיד ויעש את מעיל האפוד כנגד בצלאל ואמר בלשון רבים ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וגו׳ ויעשו פעמוני זהב טהור ויתנו את הפעמונים כנגד האומנים.
[א] ויעש את מעיל האפוד
[1] זבחים פרק תשיעי דף פח ע״ב (זבחים פח:)
מעיל האפוד מעשה אורג: בציווי (לעיל כח,לב) לא נאמר ״מעשה אורג״ אלא לענין השפה, וכאן כתיב על כל הבגד. ועוד יש לשום לב, דבכל הבגדים והיריעות והפרוכת הקדים הכתוב לבאר את המין שנעשה אותו דבר, ואח״כ כתיב אופן המעשה, בין בצווי בין במעשה, זולת במסך שער החצר הקדים הכתוב במעשה אופן העשיה שהיה מעשה רוקם, קודם המינים שמהם נעשה, וכבר העירונו על זה במקומו (לעיל לח,יח), ועתה גם במעיל הקדים הכתוב לבאר שהיה ״מעשה אורג״ לפני ״כליל תכלת״, והישוב על כל זה יבואר לפנינו.
כליל תכלת – ת״ר, מעיל כולו של תכלת היה, שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת.⁠1 (זבחים פ״ח:)
1. לא ידעתי מה חדשו בגמרא בדין זה המפורש בפסוק, וכמדומה לי שאין זה מדרך הגמרא בעלמא להורות דין מפורש ממש כהווייתו בתורה, ואולי י״ל משום דהלשון כליל תכלת מצינו במנחות מ״ב ב׳ עוד להוראה אחרת, והיינו שתהיה התכלת כולו תכלת ממש בלא תערובות סממנים שונים, יעו״ש, ולפי״ז אפשר לכאורה לפרש גם בפסוק זה שלפנינו כליל תכלת שתהיה התכלת כולו תכלת נקי בלא תערובות, על זה מפרש הגמרא דכליל תכלת קאי על המעיל, שיהיה המעיל כולו מתכלת, והא דהתכלת תהיה נקיה ילפינן משארי מקומות דכתיב בתורה כליל תכלת.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳אברבנאלתולדות אהרןנצי״בתורה תמימההכל
 
(כג) וּפִֽי⁠־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃
The opening of the robe was in its middle, like the opening of a coat of armor, with a border for its opening, all around, that it not be torn.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[יד*] 1לא יקרע, ולא יתבזע. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
1. וכ״ה בתצוה כח, לב, שתי נוסחאות. באונקלוס: לא יתבזע וי״ג דלא יתבזע, וכ״ה ביונתן כאן דלא יתבזע. וראה מ״ש בתו״ש שמות כח אות צז בביאור מספר יא״ר ונתינה לגר דעל פי פשוטו של מקרא הוא רק טעם, והביטוי ״ולא״ יתבזע יש לפרש כמו ״דלא״ שהוא טעם וביומא עב. מי כתיב שלא יקרע עיי״ש ועי׳ בכלי חמדה עה״ת קונ׳ המילואים תצוה דף כט שמפרש דברי האונקלוס. – כפי תחרא – אונ׳ כפום שרין. ביונ׳: שיריא. ובירושלמי כתי״ר: כפס סירה. ראה לעיל פכ״ח שם.
וּפוּמֵּיהּ דִּמְעִילָא כְּפִיל לְגַוֵּיהּ כְּפוֹם שִׁרְיָן תּוּרָא מַקַּף לְפוּמֵּיהּ סְחוֹר סְחוֹר לָא יִתְבְּזַע.
The opening of the robe was folded over inward like the opening around a coat of armor, with a border encircling the opening round about so that it did not tear.

וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ
וּפוּמֵיהּ דִמְעִילָא כְּפִיל לְגַוֵּיהּ כְּפוּם שִׁרְיָן תּוּרָא מַקַּף לְפוּמֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר לָא יִתְבְּזָע (ח״נ: דְּלָא יִתְבְּזָע)
לֹא יִקָּרֵעַ – תמיהת הגרי״ז על ת״א לָא יִתְבְּזָע
ברוב הנוסחים ״לֹא יִקָּרֵעַ״ – ״לָא יִתְבְּזָע״. והנה לעיל פירש רש״י ״לא יִקָּרֵעַ (שמות כח לב) – כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו״. ופירש הגרי״ז מבריסק שלדעת רש״י נאמרו בציווי המעיל שני דברים: [א] שאסור לקורעו, כמבואר בגמרא1; [ב] שצריך לעשות פי ראשו כפי תחרא כדי שלא יקרע, כמוכח מת״א שם: ״לֹא יִקָּרֵעַ״ – ״דְּלָא יִתְבְּזָע״ (כדי שלא יקרע). לכן תמה הגרי״ז על ת״א כאן ״לָא יִתְבְּזָע״ בלשון איסור, כי כאן הוא תיאור העשייה ואין מקום לציין את האיסור אלא רק את אופן הביצוע. ולדעתו מתבקש לתרגם גם כאן ״לֹא יִקָּרֵעַ״ – ״דְּלָא יִתְבְּזָע״ ולא כנוסח ״לָא יִתְבְּזָע״. אמנם ב״מרפא לשון״ שם העיד על נוסחי תימן שגם בפסוקנו תרגמו ״דְּלָא יִתְבְּזָע״ כדברי הגרי״ז. אבל ב״כלי חמדה״ גרס גם כאן ״דְּלָא יִתְבְּזָע״ ויישב בדרך פלפול את ת״א.⁠2
1. יומא עב ע״א: ״המקרע בגדי כהונה – לוקה, שנאמר לא יקרע״.
2. ״כלי חמדה״, קונטרס המילואים (בסוף חומש שמות), עמ׳ 57.
ופם מעילה במיצעה כפם סירה שפמהא לפמה מן חזור חזור ולא יתבזע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שפמה״) גם נוסח חילופי: ״שפווה״.
ופום מנטר מעילא כפיל במיצעיה הי כפום שיריא תורא בשיפמיה מקף לפומיה חזור חזור מטול דלא יתבזע.
And the aperture of the upper robe (was) double in the midst, like the opening of a piece of armour, with a border round about its edge, that it might not be torn.
ופי שמירת המעיל כפול באמצעו כפי שיריון בשפתה מקיף לפיו סביב כדי שלא יקרע.
וראסה פי וסטהא כפם אלדרע וחאשיה תחיט בפוה לילא יתכ֗רק.
א. פי וסטה] + וקיל אלי ד֗אכ֗לה א
וראשו בתוכו1 כפי התחרא, ושפה מקיפה את פיו לבל ייקרע.
1. לנוסח ״פי וסטה״ - וי״א ״לתוכו״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ופי המעיל בתוכו כפי תחרא: כבר נתבאר בפרשת הציווי (לעיל כח,לב) שיש מחלוקת הראשונים בצורת המעיל, דרש״י ס״ל שהיה כמו כתונת רחבה, ו׳פי הראש׳ הוא בית הצואר שלו, והרמב״ם והרמב״ן ס״ל שהיה פתוח ממעלה למטה לגמרי בלא בתי ידים כלל, ו׳פי הראש׳ היינו שהיה בית הצואר ארוג מצד לצד ושם היה מכניס את הראש ובזה נקרא ׳פי ראש׳, וביארנו שמה דמשמעות המקרא ״והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו״ הוא כשיטת הרמב״ם והרמב״ן, עיי״ש.
אבל כשאנו מגיעים לפרשה זו של המעשה משמע כפירוש רש״י, שהרי לפירוש הרמב״ן מתפרש שם ״והיה פי ראשו בתוכו״ – שיהא בית הצואר לא תפור אלא ארוג מתחילה, ואח״כ כתיב ״שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא״ הוא דבר בפני עצמו, שיהא החיבור הלז עם השפה מעשה אורג כפי תחרא1, כדי שלא יקרע, והוא טעם על מצות השפה ולא על מעשה אורג. אבל לשון המקרא שלפנינו ״ופי המעיל בתוכו כפי תחרא״ אינו מדוקדק, וכי תחרא2 אינו רגיל להיות תפור אלא ארוג, והיה ראוי לכתוב ׳שפה לפיו סביב כפי תחרא׳ ויהא משמעו שתהא השפה עבה וחזקה כפי תחרא3. אבל לפירוש רש״י משמעות ״והיה פי ראשו בתוכו״ (לעיל כח,לב) היינו בית הצואר כפול לפנים, ומפרש עוד שיהא פי המעיל בתוכו עבה כפי תחרא, ולפי זה מתפרש יפה מקרא שלפנינו ״ופי המעיל בתוכו״ היינו כפול לפנים, ועל זה מפרש ״כפי תחרא״ – היינו עבה. ועוד יבואר במקרא הסמוך שמוכח גם כן כשיטת רש״י.
על כן נראה, דבאמת משמעות ״מעיל״ בלשון הקודש הוא בשני אופנים, גם כפירוש רש״י וגם כפירוש הרמב״ם והרמב״ן. ואל תתמה על זה, דכיוצא בזה איתא ביומא (נט,א): תניא, אמר רבי ישמעאל, שני כהנים גדולים נשתיירו במקדש ראשון4, זה אומר הקפתי5 ביד6 וזה אומר הקפתי ברגל7. ובלא ספק אע״ג דמר סבר לפי הטעם שנראה לו כך מיקרי ׳הקפה׳ ומר סבר כך8, מ״מ שניהם יצאו ידי חובה ושני האופנים מיקרי ׳הקפה׳9, וכי האי גוונא כתב רב האי גאון ז״ל בענין תרועה בר״ה, כידוע10. ובלשון ״שלמה״ או ״שמלה״ מצינו ג״כ בשני אופנים קרובים זה לזה, אחד, שהוא מתפרש11 כסדין על המטה, ושני שהוא מתפרש על כל הגוף12, ובודאי שהיה איזה שינוי ביניהם ומ״מ שניהם מיקרי ״שמלה״. וכך מעיל הוא בשני האופנים, ונתגלה לבצלאל ע״פ ציווי ה׳ את משה שאפשר לעשות גם באופן זה. מעתה, לעיל מתפרש כהרמב״ם והרמב״ן וכאן מתפרש יפה כרש״י. א״כ לדורות, איך שרוצה הכהן גדול לעשות עושה13.
ולפי דברינו מתפרש יפה ״מעשה אורג כליל תכלת״ דמקרא הקודם, דביומא (עב,ב) מפרש הא דכתיב להלן (פסוק כ״ז) בכתנות ״מעשה אורג״ – שלא היה בהם מעשה מחט, ומ״מ מסיקה הגמרא דהבית יד היה נתפר לבגד, ולמד מדכתיב ״בגדי השרד״, יע״ש14. אבל המעיל, אע״ג שהיה לו בית יד, לפי פירוש רש״י, לא היו נתפרות, אלא ג״כ ״מעשה אורג״, ומתפרש ״מעשה אורג כליל״15, וקאי תיבת ״כליל״ על הקודם16 ועל ״תכלת״17. וכבר ביארנו18 ד״בגדי השרד״ שמפרש הגמרא על בגדי כהונה, לא קאי על בגדי כהן גדול שהמה שמונה בגדים, אלא על בגדי כהן גדול ביום הכפורים.
1. אונקלוס ״כפום שריין״, וברבינו לעיל ׳הוא מגן, שתהיה השפה העבה מגינה שלא יקרע׳.
2. עיינו בהערה הקודמת.
3. עיינו בהערה הקודמת.
4. הגר״א מחק את המלה ׳ראשון׳.
5. הקפת המזבח הפנימי בשעת מתן דמים ביום הכיפורים.
6. רש״י: עומד במקומו ומחטא לכל הקרנות, שאינו צריך להקיף ברגל, שהרי כולו אינו אלא אמה על אמה.
7. חייב ללכת סביב המזבח כשמזה עליו.
8. שם בגמרא: זה נותן טעם לדבריו – ״סביב״ דמזבח הפנימי כ״סביב״ דמזבח החיצון. וזה נותן טעם לדבריו – כוליה מזבח הפנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי.
9. כך בתוספות ישנים שם: אי נמי, אי עבד הכי עבד ואי עבד הכי עבד לרבי ישמעאל, וכן מצאתי בירושלמי דלרבי ישמעאל לא פליגי.
10. בשאלה הידועה אם גנוחי מגנח.
11. מלשון ״ופרשו השמלה״.
12. עיין בזה ברבינו לעיל (כח,לב) ד״ה והיה פי ראשו בתוכו.
13. ועיין לעיל הערות 29, וכן 51א. כאן מוסיף רבינו שהכתיבה בתורה היא בכוונה דו-משמעית, כך ששתי האפשרויות באות בחשבון. והשוה לאור החיים במדבר (יד,כט) ד״ה במדבר הזה.
14. ז״ל הגמרא: רבי שמואל בר נחמני אמר, דבי ר״ש תנא (מה הם ״בגדי השרד״), בגדים שגורדין אותן כברייתן מכליהן, ומשרדין מהן כלום (מקצת שאינו ארוג עמהן, וזהו לשון ״שרד״ – רש״י), מאי היא (אותו שיור) – ריש לקיש אמר, אלו מעשה מחט (רש״י: מקצתו היה נארג בפני עצמו ומחברו במחט). מיתיבי, בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג, שנאמר ״מעשה אורג״. אמר אביי, לא נצרכה אלא לבית יד שלהם, כדתניא, בית יד של בגדי כהונה נארגת בפני עצמה ונדבקת עם הבגד, ומגעת עד פיסת היד.
15. נגד האתנחתא שבמלה ״אורג״.
16. ״כליל״ משמעותו – כולו, א״כ שיעור הפסוק ׳מעשה אורג כולו׳ גם בתי הידים.
17. כולו תכלת.
18. לעיל (לה,יט) ד״ה את בגדי השרד לשרת בקודש.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלנצי״בהכל
 
(כד) וַֽיַּעֲשׂוּ֙ עַל⁠־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מׇשְׁזָֽר׃
They made on the robe's hems pomegranates of blue, and purple, and worm-scarlet, twined.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיאור החייםנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[טו] 1רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ת״ר דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה, משזר (בלא שש ואין זאת אלא רמונים) שמונה, (כל חוט של כל מין שבו כפול שמונה) וכו׳. משזר שמונה מנלן, דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ויליף משזר משזר מפרוכת, מה להלן עשרים וארבעה (שהרי ד׳ מינים יש בה וכל מין ומין כפול שש), אף כאן עשרים וארבעה דהוו כל חד וחד תמני (וכאן ג מינים יש). ונילף מחשן ואפוד מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה וכו׳, רב אשי אמר ועשית כתיב (שמות כ״ח:ל״ג) (ברמונים) שיהיו כל עשיות שוות (כל המינים שבו שוות הלכך לא אפשר בכ״ח), והיכי נעביד, נעביד תלתא דעשרה עשרה הוו להו תלתין, נעביד תרי דתשעה תשעה וחד דעשרה, אמר קרא ועשית שיהיו כל עשיותיו שוות. (יומא עא:)
1. ראה תו״ש תרומה פכ״ו אות ז וצרף לכאן. ולהלן אות טז. ובמדרש הגדול לעיל כח לג: ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני, מביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמונה, שכך נאמר בשוליו משזר, וכל מקום שנאמר משזר יהיה החוט כפול שמונה, נמצאו חוטי השולים ארבעה ועשרים, ועושה מהן כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל. וכעי״ז ברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ט ה״ד. וראה זבחים פח: מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותן כמין רמונים שלא פיתחו פיהן וכו׳ הובא בתו״ש שם אות צט. ראה להלן אות יז.
וַעֲבַדוּ עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא רִמּוֹנֵי תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי שְׁזִיר.
They made on the robe’s (lower) hem, pomegranates of greenish-blue [wool], dark red [wool], crimson colored [wool], (that were) twined together.
ועבדו על שפולוי דמעילה רמוניןא תכלה וארגוון וצבע דזיהוריב טבה בוץג שזיר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רמונין״) גם נוסח חילופי: ״רמוני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזיהורי״) גם נוסח חילופי: ״זיה׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בוץ״) גם נוסח חילופי: ״ובוץ״.
ועבדו על שיפולי מנטר מעילא רומניין דתיכלא וארגוונא וצבע זהורי שזיר.
And they made upon the bottom of the upper robe pomegranates of hyacinth, and purple, and crimson, and (fine linen) entwined.
ויעשו על שולי שמירת המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזור.
וצנעוא פי ד֗ילה רמאמיןב מן אסמאנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז משזורה.
א. וצנעו] + וקיל ועלקו א
ב. רמאמין] + וקיל עדבאת א גנבראת ג
ועשו1 על שוליו רימונים2 מתכלת וארגמן וצבע קרמיז שזורים.
1. לנוסח ״וצנעו״ - וי״א ״ויתלו״.
2. לנוסח ״רמאמין״ - וי״א ״ענבלים״.
(כד-כה) אוטעם ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן – שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוך הרמונים קודם שיתנו אותם במעיל, והנה הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש. וישימו הרמונים על שולי המעיל סביב – והפעמונים בתוכם. ולכך כפל הכתוב בתוך הרמונים פעמים, כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב. וגם זו ראיה למה שפירשנו בסדר ואתה תצוה (רמב״ן שמות כ״ח:ל״א).
א. הביאור על פסוקים כ״ד-כ״ה מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לאחר הביאורים על פסוקים כ״ז-כ״ט.
(24-25) AND THEY MADE UPON THE SKIRTS OF THE ROBE POMEGRANATES OF BLUE-PURPLE AND RED-PURPLE, AND SCARLET, AND TWINED LINEN. This means1 that they made the pomegranates in order to put them around the bottom of the skirts of the robe, and they made bells of pure gold (Shemot 39:25), and then they put the bells inside the pomegranates before they put them on the robe. Thus the bells were within the pomegranates whilst they were still detached, and they put the pomegranates on the skirts of the robe round about while the bells were within them [i.e., the pomegranates]. This is why Scripture mentions the phrase within the pomegranates twice,⁠2 in order to indicate that the bells were within the pomegranates from the beginning, and also when they hung them upon the skirts of the robe round about. This too is proof to what we have explained in Seder V'atah Tetzaveh.⁠3
1. Since the pomegranates were not made upon the robe, but instead were made separately and then attached to the robe, Ramban found difficulty in the language of the verse, And they made upon the skirts of the robe pomegranates. Hence his interpretation: "This means, etc.⁠"
2. Ibid.: and they put the bells within the pomegranates upon the skirts of the robe round about, within the pomegranates. — The repetition of the phrase is in order to indicate etc.
3. Above, 28:31. Ramban there discusses Rashi's opinion that the bells were hung separately on the skirts of the robe alongside the pomegranates. On this point he differs and holds that the bells were within the pomegranates. The proof to his opinion Ramban finds in the repetition of the phrase: within the pomegranates, which indicates that they were so to begin with and also when attached to the robe. But according to Rashi the repetition is redundant. — It should be noted that the J. P. S. translation of b'thoch harimonim: "between the pomegranates" [instead of "within the pomegranates"], follows Rashi's interpretations.
ויעשו על שולי המעיל – פי׳ הרמב״ן כי לא עשאום במחובר אלא עשאום ליתנם על שוליו:
ויעשו על שולי המעיל, "on the hem of the robe they made, etc.⁠" Nachmanides writes that these pomegranates were not integral parts of the robe, but were attached from underneath the hem.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[א] ויעשו על המעיל רמוני תכלת וארגמן
[1] יומא פרק שביעי דף עא (ע״א)⁠1[ע״ב] (יומא עא:)
1. הפניה זו בדפוס ימינו בע״ב, בדפוס וינציאה בע״א עיין בהקדמה בדף 7 בעניין זה.
ויעשו על שולי המעיל וגו׳ שני משזר: בכולהו׳ כתי׳ שש משזר, בר מן דין דחסר שש. [שני משזר].
על שולי וגו׳ – מכאן אני מדייק שהאמת הוא כהסוברים שהפעמונים הם בשורה עם הרמונים ולא בתוכם ממש שהרי הקדים הכתוב נתינת הרמונים על שולי המעיל ואחר כך אמר מעשה הפעמונים בפני עצמן ויתנו אותם תוך הרמונים ומעתה אם הפעמון תוך הרימון ממש למה הוצרך הכתוב לומר על שולי אחר שכבר קדם ואמר שהרמונים הם על שולי המעיל זה בזה תלוי, ותמה אני על רמב״ן שפנה מדרך זה, ומה שיישב שלא נתן הרימון במעיל עד שנתן בתוכו הפעמון הכתוב יגיד הפך זה, וממה שאמר כי לזה כפל לומר בתוך הרמונים פעמים, קשה למה הקדים הכתוב לצוות שיתן הרמונים על שולי המעיל קודם שיעשה הפעמונים ויצטרך לחזור לומר פעמים בתוך הרמונים לרבות שיתנם קודם, ופשוט הוא שהרב לא דק יפה כמנהג זכות עיונו הקדוש.
על שולי המעיל, on the hem of the robe, etc. The wording makes clear that the sages who hold that the pomegranates were next to the bells as opposed to the bells being inside the pomegranates were correct. Why else would the Torah first report that the pomegranates were attached to the hem of the robe and then report the making of the bells as a separate item in a separate verse? Later the Torah reports that these bells were placed in between the pomegranates "on the hem of the robe.⁠" The repetition of the words "on the hem of the robe" makes no sense if these bells were inside the pomegranates, i.e. surrounded by them. I am very surprised at Nachmanides who has rejected this approach. As to Nachmanides' answer to the above argument that the pomegranates were not actually suspended at the hem of the robe until after the bells had been placed inside them, it seems to me that the text says exactly the opposite. Nachmanides' using the fact that the Torah repeated the statement that the bells were inside the pomegranates as proof for his contention is not tenable. He does not explain why the Torah should have given the command to place the pomegranates from the hem of the robe at that point (compare 28,33). I believe that in this instance Nachmanides did not examine the text with his customary care.
ויעשו על וגו׳: כאן לא סיים המקרא עוד הפעם ״על שוליו״ כמו בציווי1, דשם הוא לפי פירוש הרמב״ן2 וכמו שכתבתי שם, וכאן מיירי לפירוש רש״י3.
{משזר: אע״ג שלא נזכר בציווי כך היתה הקבלה4.}
1. לעיל (כח,לג) ״ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב״.
2. עיין בהרחבה בפסוק הקודם.
3. כנראה גם כאן כוונת רבינו כפי שכתב בפסוק הקודם שלדורות ׳איך שרוצה הכהן גדול לעשות עושה׳. הכתוב בציווי תואם את שיטת הרמב״ן בעוד הכתוב בעשיה תואם את שיטת רש״י.
4. ועיין בהרחבה בפסוק כ״ט. כל זה לשיטת רבינו ביישוב ההבדלים שבין פרקי הציווי ובין פרקי המעשה.
משזר – ת״ר, דברים שנאמר בהם משזר חומץ כפול שמונה, דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ויליף משזר משזר מפרוכת, מה להלן עשרים וארבעה אף כאן עשרים וארבעה דהוי כל חד וחד תמניא.⁠1 (יומא ע״א:)
1. ר״ל וכאן ג׳ מינים יש, תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו להו כל חד וחד תמניא.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיאור החייםנצי״בתורה תמימההכל
 
(כה) וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת⁠־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָרִמֹּנִ֗ים עַל⁠־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָרִמֹּנִֽים׃
They made bells of pure gold and they put the bells amid the pomegranates on the hem of the robe all around, amid the pomegranates.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלאור החייםהכתב והקבלהנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[טו*] 1בתוך הרמנים, במציעות רומניא. (תרגום יונתן)
1. באונקלוס וירושלמי השלם: בגו רמוניא, ולעיל כח, לג.: בתוכם, באונקלוס וירושלמי השלם: ביניהון, וביונתן: במצעיהון. וראה בתו״ש לעיל שם אות צט. שיש מחלוקת בין רש״י והרמב״ן, שלדעת רש״י היו הפעמונים בין הרמונים, ולדעת הרמב״ן היו בתוכם ממש, וכ״כ הרמב״ן גם כאן, והוסיף שלכך כפל הכתוב בתוך הרמונים פעמיים כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב. וכ״ה במושב זקנים בשם הרא״ש. וראה אע״ז לעיל כו יח: והבריח התיכון שהובא בתוך הקרשים וכו׳ וכמוהו לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וכן הפעמונים בתוך הרמונים. וראה אוה״ח כאן שהקשה על פי׳ זה ממ״ש: ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים על שולי המעיל סביב, שאם הפעמון תוך הרמון ממש למה הוצרך הכתוב לומר על שולי אחר שכבר קדם ואמר שהרמונים הם על שולי המעיל. וכותב על פי׳ הרמב״ן ופשוט הוא שהרב לא דק יפה כמנהג זכות עינו הקדוש, ולהנ״ל יפה דק הרמב״ן שהולך בשיטת היונתן ורש״י בשיטת האונקלוס וירושלמי וכפירוש האוה״ג. – וראה מ״ש במילואים לפ׳ תצוה סי׳ יד. מלק״ט. ובנתינה לגר העיר על מה שתרגם אונקלוס כאן בתוך הרמונים בגו רמוניא, שמשמע כדעת הרמב״ן, ולעיל בצווי תרגם ביניהון וכ״ה בכת״י של התרגום, שמשמע כפירש״י, וכתב שאפשר שמלת בגו כוללת גם פנימיות הגוף וגם הפנימיות בין גופים רבים. וראה הכוה״ק כאן. ובשמלת גר שהאריך לתרץ הסתירה בתרגום.
וַעֲבַדוּ זַגִּין דִּדְהַב דְּכֵי וִיהַבוּ יָת זַגַּיָּא בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא.
They made pure gold bells, and put the bells in the pomegranates, on the (lower) hem of the robe round about, in the pomegranates.

וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים
וַעֲבַדוּ זַגִּין (ח״נ: זוֹגִין) דִּדְהַב דְּכֵי וִיהַבוּ יָת זַגַּיָּא (ח״נ: זוֹגַיָּא) בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא
יישוב סתירה בתרגום
לכאורה התרגום סותר עצמו, שהרי בציווי תרגם ״וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב״ (שמות כח לג) ״וְזַגִּין דִּדְהָב בֵּינֵיהוֹן סְחוֹר סְחוֹר״, כדעת רש״י והרמב״ם שהפעמונים היו בין הרימונים.⁠1 ואילו כאן בעשייה תרגם ״וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים״ – ״וִיהַבוּ יָת זַגַּיָּא בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא״, כדעת רמב״ן שהפעמונים היו בתוך חלל הרימונים.⁠2
כל המפרשים השיבו ש״בֵּינֵיהוֹן״ משקף את דעת ת״א; הפעמונים היו בין הרמונים. ומה שתרגם כאן ״בְּגוֹ״ פירש ״הכתב והקבלה״3: ״מלת גּוֹ בארמית לא יורה דוקא על פנימיות הדבר ואמצעיתו, אבל גם על המבדיל בין שני דברים. כי וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית... בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד י) ת״א בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וכן כתב ״נתינה לגר״: ״אפשר שמלת בְּגוֹ כוללת גם פנימיות הגוף וגם הפנימיות בין גופים רבים״. ו״אור תרגום״ הוכיח כדבריהם מלשון הגמרא ״פרט לזורק אבן לגו״ (כתובות טו ע״א) שפירושו: ״הזורק במעמד בני אדם הרבה״ (״ערוך״, ערך גו).
בדרך דומה כתב ״באורי אונקלוס״: מאחר שכבר גילה דעתו לעיל שהפעמונים היו בין הרימונים, שוב אינו צריך לפרש זאת, לכן נקט כאן בְּגוֹ שהוא התרגום הקבוע לתיבת בְּתוֹךְ. עם זאת גם כאן רמז לדעתו זו שהרי תרגם ״וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל״ – ״וִיהַבוּ יָת זַגַּיָּא בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא״, ואילו סבר שהפעמונים היו בתוך הרימונים, היה לו לתרגם ״בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא דְעַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא״ (בתוך הרימונים שעל שולי המעיל) ללמד שהפעמונים והרימונים אחד הם. נמצא שלדעת כל אלה מלת בְּגוֹ נאמרת גם בהוראת ״בין״ ואין כאן סתירה.⁠4
ואולם ״לחם ושמלה״ מיישב באופן אחר: רק מלת תּוֹךְ הבאה בנפרד מתורגמת בְּגוֹ, כגון: ״בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן״ (בראשית ג ח) ״בְּגוֹ אִילָן גִינְתָא״, ״בְּתוֹךְ הַיָּם״ (שמות יד כט) ״בְּגוֹ יַמָּא״ וכן כאן ״בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים״ – ״בְּגוֹ רִמּוֹנַיָּא״. אבל כשמצטרף לה כינוי הקניין כגון בְּתוֹכֵנוּ או בְּתוֹכָם, היא מתורגמת בדרך הקבע בֵּין. לכן כמו שתרגם ״נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ״ (בראשית כג ו) ״בֵּינַנָא״, תרגם לעיל ״וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם״ – ״בֵּינֵיהוֹן״.⁠5 אבל המיוחס ליונתן השווה תרגומו: ״בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים״ – ״בִּמְצִיעוּת״ כתרגומו לעיל ״בְּתוֹכָם״ – ״בְּמִצְעֵיהוֹן״. באמצעיתם.
1. רש״י לעיל: ״בתוכם סביב – ביניהם סביב. בין שני רימונים פעמון אחד״. וכן פירש בזבחים פח ע״ב ד״ה עינבלים: ״ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רמונים״. רמב״ם, הלכות כלי המקדש פרק ט הל״ד: ״ועושה אותן כמין רמונים... ומביא שנים ושבעים זוגים ובהם שנים ושבעים ענבולים הכל זהב ותולה בו ששה ושלשים בשולי כנף זה וששה ושלשים בשולי כנף זה, והזוג עם הענבול התלוי בין שניהם כאחד נקרא פעמון עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורמון פעמון ורמון״.
2. רמב״ן: ״אבל הם בתוכם ממש כי הרימונים חלולים... והפעמונים טמונים בהן ונראים מתוכם״. במחלוקתם נחלקו גם המפרש למסכת קנים (כה ע״א) שכתב ״והיה פעמון זהב בתוך הרמונים״ כרמב״ן, לעומת תוספות שם ד״ה שתי קרניו שכתבו ״ורמוני תכלת... תלוין בשולי המעיל אצל הפעמונים״, כרש״י. וראב״ע (לפסוק לא) הביא שתי הדעות: ״וקדמונינו ז״ל אמרו כי רימון סביב המעיל ופעמון בין שני רימונים. כי אחרים אמרו כי הפעמונים אינם נראים רק הם בתוך הרימונים ושם ישמיעו קול״. והתויו״ט תלה במחלוקת הראשונים גם מחלוקת המפרשים במשנה, קנים ג ו: ״זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה (רע״ב: כשהכבש חי אין יוצא ממנו אלא קול אחד, וכשהוא מת... יוצאים ממנו שבעה קולות). כיצד קולו שבעה? שתי קרניו – שתי חצוצרות... ויש אומרים אף צמרו לתכלת״. איזה קול יוצא מן התכלת? כתב רע״ב: ״עושים מצמרו מעיל כו׳ ועל שוליו פעמונים שמשמיעים קול״. והוסיף בתוי״ט: ״ז״ל התוס׳ דבמעיל של כהן היו על שוליו פעמוני זהב ורמוני תכלת כמין רמונים היו עשוים מצמר צבוע בתכלת ועשוים קשים ותלויין בשולי המעיל אצל הפעמונים כדכתיב (שמות כח) פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב. כשנוגעים הפעמונים אל הרמונים בשעת הלוכו נשמע קולו בבואו אל הקדש עד כאן. א״נ אפשר לומר שס״ל כהרמב״ן בפירוש החומש שמפרש שהפעמונים היו בתוך הרמונים ממש שהיו הרמונים עשוים חלולים חלולים״.
3. והקדימו מהר״י קורקוס בביאורו לרמב״ם הלכות כלי המקדש פרק ט הל״ד.
4. שהרי מצאנו בְּגוֹ במשמע בֵּין, כגון ״בתוך הבאים״ (בראשית מב ה) ״בְּגוֹ עָלַיָּא״, ״ומטה אהרן בתוך מטותם״ (במדבר יז כא) ״בְּגוֹ חוּטְרֵיהוֹן״, ״בקרב הארץ״ (בראשית מח טז) ״בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא״.
5. ומו״ר הגר״ד לנדא שליט״א (מישיבת סלבודקה) יישב על פי ההבדל בפעלים: לעיל שנאמר ״ועשית על שוליו רמני תכלת... ופעמני זהב בתוכם סביב״, תרגם ״ביניהון״, כרש״י. אבל כאן בעשיית המעיל נאמר: ״ויתנו את הפעמנים בתוך הרמנים על שולי המעיל סביב בתוך הרמנים״. לשון ״ויתנו...בתוך״ מלמד שתליית כל הרימונים בשולי המעיל קדמה למתן הפעמונים ״בתוכם״ (ולא שתלו פעמון ורימון לסירוגין), ותרגום ״בגו״ רומז לסדר זה המפורש בגמרא: ״שוליו כיצד? היה מביא תכלת... ועושה אותן כמין רימונים... ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעין ושנים ענבלין ותולה בו״ (זבחים פח ע״ב). עוד לתרגומי ״תוך״ ראה בפסוק ״בתוך המים״ (בראשית א ו).
ועבדו זוגיןא דהב דכי ויהבו ית זוגיא בגוב רמוני על שפולוי דמעילה מן חזור חזורג בגו רמניה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זוגין״) גם נוסח חילופי: ״זגונין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זוגיא בגו״) גם נוסח חילופי: ״זוגי בג׳⁠ ⁠⁠״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״זגונייה ביני״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חזור״) גם נוסח חילופי: ״חזר חזר״.
ועבדו חיזוריין דדהב ויהבו ית חיזוריא במציעות רומנייא על שיפולי מנטר מעילא חזור חזור במציעות רומניא.
And they made golden bells, and set the bells among the pomegranates upon the border of the mantle-robe, round about among the pomegranates;
ויעשו פעמוני זהב ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים על שולי שמירת המעיל סביב בתוך הרמונים.
וצנעו ג֗לאג֗לא מן ד֗הב כ֗אלץ וג֗עלוהא פי מא בין אלרמאמין פי ד֗יל אלממטר מסתדירא כונהן.
ועשו פעמונים מזהב טהור ונתנו אותם בין הרימונים על שולי המעיל סביב במקומן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 24]

ויתנו את הפעמוני׳ בתוך הרמונים – פי׳ בעודם בתלוש קודם שחברום במעיל נתנו הפעמונים בתוך הרמונים. וכתב פעם אחרת: בתוך הרמונים – לומר שנתונים בתוכם תחלה וגם לאחר ששמו הרמוני׳ על שולי המעיל סביב היו הפעמונים בתוכם:
ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים, "they placed the bells amid the pomegranates.⁠" This was done before either of the decorative appendages (in lieu of tassels) were connected to the robe. The bells were inserted within the pomegranate-shaped knobs. The Torah repeats the words בתוך הרמונים a second time, to inform us that not only did the artisans insert the bells inside the pomegranates before suspending the pomegranates from the hem of the robe, but they remained in place also afterwards.
ויתנו הפעמונים בתוך הרמונים – פי׳ הרא״ש בעודם בתלוש קודם שחברום במעיל נתנו⁠(ם) הפעמונים בתוך הרמונים. וכתב פעם אחרת בתוך הרמונים לומר שנתנום בתוכם תחלה, וגם לאחר ששמו הרמונים על שולי המעיל סביב היו הפעמונים בתוכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

בתוך הרמונים – טעם שכפל לומר כן, לומר שיהיו מכוונים הפעמונים כנגד הרמונים שלא יהיה הפעמון משוך לצד מטה או לצד מעלה אלא גופו של פעמון לפני הרימון ועומד בשורה לא למעלה ולא למטה, ודבר זה אינו מתחייב מאומרו פעם ראשונה הפעמונים בתוך הרימונים כי זה בא לשלול שלא יהיו הרימונים בתוך הפעמונים על זה האופן תתחיל השורה בפעמון ולפניו רימון כפי זה יהיו הרמונים בתוך הפעמונים כי המעיל לא היה מחובר מלמטה סביב לומר שתמיד יהיו אלו תוך אלו כל שיהיו שוים במספר אלא מחולק היה לב׳, ולזה תמצא שלא עשה בברייתא מספר הרימונים כפעמונים כי הם יותר מהם.
בתוך הרמונים, amongst the pomegranates. The reason the Torah has repeated this instruction is to ensure that these bells should alternate and be on the same level as the pomegranates along the hem of the robe. The bells should not either protrude below the level of the pomegranates or be closer to the hem. We could not have deduced this if the Torah had written the line: "a bell and a pomegranate, a bell and a pomegranate on the hem of the robe,⁠" only once. We would then have thought that the reason the Torah gave these instructions was that the row should commence with a bell followed by a pomegranate, followed by another bell. As it is, the row should begin with the suspension of a pomegranate followed by a bell, followed again by a pomegranate so that the bells were "within,⁠" i.e. flanked each by two pomegranates. These instructions were necessary as the hem of the robe was not round (as was the upper part described in verse 23) but slit in such a way that there were two rows of material which between them made up the "hem.⁠" This is also the reason why in the Baraitha giving details about the robe, it does not say that the number of bells corresponded to the number of pomegranates. There had to be more pomegranates than bells. Zevachim 88 lists only the number of bells not the number of pomegranates.
הפעמונים בתוך הרמונים – בתרומה פירש״י ופעמוני זהב בתוכם, ביניהם בין שני רמונים פעמון אחד, והרמב״ן שם פי׳ שהיו הפעמונים נתונים בתוך חלל הרמונים ומקשקשין בתוכן, ויבע״ת שם וכאן במציעהון והוא כרמב״ן, אמנם אונקלס בתרגומו נראה כארכיב אתרי רכשי, כי שם תרגם וזגין דדהב ביניהון והוא כרש״י, וכאן תי׳ זגיא בגו רמוניא כרמב״ן, כך שמעתי ואין זו טענה, כי מלת גו בארמית לא יורה דוקא על פנימיות הדבר ואמצעיתו, אבל גם על המבדיל בין שני דברים (צווישען) כי ויצא בן אשה ישראלית בתוך בני ישראל ת״א בגו. ועמ״ש בוארא בתוך הברד.
על שולי המעיל סביב בתוך הרמונים: הוא מיותר1, ועיין ברמב״ן שדייק מזה כדעתו שהיו הפעמונים בתוך הרמונים ממש2, ולא כרש״י3 והרמב״ם4. ועדיין לא יישב על נכון5 מה נצרך הכתוב להשמיענו שהיו הפעמונים גם אח״כ כשנתלו על שולי המעיל בתוך הרמונים, והלא כבר נעשו כך קודם שנתלו על המעיל6.
אלא העיקר כמו שכתבתי בצואה7 דמשמעות הכתוב כרש״י והרמב״ם ז״ל שהיה ביני הרמונים, אבל8 א״כ היה ראוי לכתוב9 ׳בין10 הרמונים׳, וכן בציווי היה ראוי לכתוב ׳ופעמוני זהב ביניהם סביב׳, אלא על כרחך צריך לומר דהיו הרמונים גדולים מן הפעמונים, וכשהיה הפעמון אצל הרמון נתכסה ממנו ולא היה נראה כל כך, משום הכי כתיב ״בתוך הרמונים״.
ועתה מתפרש יפה זה המקרא, דבאמת הייתי מפרש מדכתיב ״בתוך הרמונים״ ולא ׳בין׳ – כדעת הרמב״ן שהיה בקרב הרמונים, משום הכי מפרש הכתוב11 ״על שולי המעיל סביב בתוך הרמונים״. דאילו כהרמב״ן היה ניתן הפעמון בתוך הרמון כשהוא ביד האומן ואח״כ נתלו12. אבל לפי דעת רש״י היה בפני עצמו13, אלא שהרמון כיסה אותו כשהיו שניהם ניתלים על שולי המעיל14.
1. ״בתוך הרמונים״ פעמיים.
2. זה לשונו (בפסוק כ״ד): וטעם ״ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן״ – שעשו הרמונים לתת אותם (ועדיין לא תפרום למעיל) ״על שולי המעיל״ (סביב). (ואח״כ פסוק כ״ה) ״ויעשו פעמוני זהב טהור, ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים״ – קודם שיתנו אותם במעיל. והנה הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש (כשעדיין לא חיברום למעיל), וישימו הרמונים ״על שולי המעיל סביב״ והפעמונים בתוכם (= ״בתוך הרמונים״). ולכך כפל הכתוב ״בתוך הרמונים״ פעמיים, כי היו בתוכם מתחילה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב. וגם זה ראיה למה שפירשנו בסדר ואתה תצוה (כח,לא).
3. רש״י לעיל (כח,לג) ד״ה בתוכם סביב: ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל.
4. הלכות כלי המקדש (ט,ד): ... והזוג עם הענבל התלוי בין שניהם כאחד נקרא ״פעמון״...
5. גם הרמב״ן לשיטתו.
6. כפי שביאר הרמב״ן את הרישא של פסוקנו. ומדוע היינו חושבים שאחר כך הוציא הפעמון מתוך הרימון.
7. לעיל (כח,לג).
8. מכאן ממשיך רבינו לחדש דברים שלא כתב לעיל.
9. אצלנו במעשה.
10. ולא ״בתוך״.
11. לאפוקי מדעת הרמב״ן (הרמב״ן רואה את הפסוקים כאן כמסייעים לשיטתו, בעוד רבינו רואה זאת הפוך).
12. וא״כ לא היה לתורה לחזור ולכתוב ״בתוך הרמונים״, וכפי שהקשה רבינו לעיל, כי פעולה זאת כבר נעשתה.
13. כלומר, הפעמון נפרד מן הרמון, והמצב של ״בתוך הרמונים״ התחדש רק עם התליה על שולי המעיל.
14. וזה הוא החידוש של הסיפא בפסוקנו.
ויעשו פעמוני זהב טהור – הנה בצוי בפ׳ תצוה לא נזכר טהור. ונראה אף במקום שנאמר זהב סתם היו רשאים לעשות זהב טהור רק כאן אתי לדרשא דפעמונים העשוים לתכשיט בגדים טהורים רק כשהן משמיעים קול, היינו זוג עם ענבל דהוא משמיע קול דכלי מתכות טמא וכמו דמפרש בפרק במה אשה דף נ״ח ע״ב ומפיק לה מקרא כל דבר אשר יבוא באש כו׳ לכן מספר שעשו פעמונים וענבלים כדאמר בזבחים פ״ח, לכן אמר שעשו פעמוני זהב טהור דמכלל דמקבלי טומאה וכמו דדריש מנחות דף כ״ט יעו״ש היטב, ובצוי כתיב ונשמע קולו וע״כ דיעשו זוג וענבל ודו״ק, דמשום זה בצוי לא כתב טהור.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלאור החייםהכתב והקבלהנצי״במשך חכמההכל
 
(כו) פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל⁠־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
A golden bell and a pomegranate, a golden bell and a pomegranate, on the hem of the robe all around, to serve, as Hashem commanded Moshe.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

זַגָּא וְרִמּוֹנָא זַגָּא וְרִמּוֹנָא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר לְשַׁמָּשָׁא כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
A bell and a pomegranate, a bell and a pomegranate, on the (lower) hem of the robe round about, for performing (Divine) service, just as Hashem commanded Moshe.
זוגא ורמן זוגב ורמןג על שפולוי דמעילה מן חזור חזור למשמשה היך מה דפקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זוג״) גם נוסח חילופי: ״זגון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זוג״) גם נוסח חילופי: ״זגון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורמן״) גם נוסח חילופי: ״{ורמ}⁠ו⁠{ן}״.
חיזורא ורומנא חיזורא ורומנא כולהון שבעין {ותרין}⁠א על שיפולי מנטר מעילא חזור חזור לשמשא היכמה דפקד י״י ית משה.
א. חסר בכ״י לונדון.
a bell and a pomegranate, a bell and a pomegranate, all of them seventy upon the bottom of the upper robe round about to minister in; as the Lord commanded Mosheh.
פעמון ורמון פעמון ורמון כולם שבעים ושנים על שולי שמירת המעיל סביב לשרת כמו שצוה י״י את משה.
פצאר ג֗לג֗ל ורמאנהא מתפרקה פי ד֗ילה מסתדירא ליכ֗דם ללכ֗דמה כמא אמר אללה מוסי.
א. ורמאנה] + וקיל ועדבה א
כך שנעשה פעמון ורימון1 מתחלפים על שוליו סביב, לשירות לעבודה, כאשר ציווה ה׳ את משה.
1. לנוסח ״ורמאנה״ - וי״א ״וענבל״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וְרִמֹּן: המ״ם דגושה. [וְרִמֹּן].
פעמון ורימון – הוצרך לכתוב זה שלא תבין שיכול לעשות ב׳ או ג׳ פעמונים בתוך ב׳ או ג׳ רימונים וקורא אני בהם בתוך הרימונים, לזה אמר פעמון ורימון – פירוש שלא יעשה ב׳ פעמונים ורימון, וחזר לומר פעמון ורימון בא לשלול שלא יעשה ב׳ רימונים לכל פעמון ויהיה כל פעמון בב׳ רימונים ולא תעלה רימון שבימינו של פעמון זה לשמאלו של פעמון הבא אחריו, לזה אמר פעם ב׳ פעמון ורימון פירוש סמוך לרימון של פעמון ראשון יהיה פעמון ב׳ והבן.
פעמון ורמון, פעמון ורמון, a bell and a pomegranate, a bell and a pomegranate (alternating). The Torah had to write this as otherwise one could have hung two or three bells between each pomegranate or vice versa and this would still have corresponded to the definition "between the pomegranates.⁠" The first statement teaches that one pomegranate and one bell should alternate, i.e. there should not be two bells between a set of pomegranates. The second statement is to prohibit the reverse, i.e. two pomegranates between each set of bells.
לשרת: כבר ביארנו שם שהפעמונים ניתנו כדי שיהיה ברגש1 בשעת שירות, והמעיל בא להגן שלא יוזק מחמת קול הפעמונים2, בחשבו3 שאינו בא בפעמונים להתהדר לפניו יתברך אלא לשרת לפניו יתברך.
כאשר צוה וגו׳: כבר נתפרש יפה4.
1. ע״ש ״בבית אלהים נהלך ברגש״ – ברעש.
2. שהרי קול הפעמונים נותן לו כבוד, וא״כ הוא נכנס לפני מלך הכבוד בקול ויוצא בקול – רבינו לעיל שם.
3. המעיל שצבעו תכלת ודומה לרקיע, כסא הכבוד וכו׳, מזכיר לו שהוא לא בא להתהדר אלא ״לשרת״.
4. לעיל פסוק ה׳.
פעמון ורימון כו׳ לשרת כו׳ – וכן בתצוה והי׳ על אהרן לשרת ונשמע קולו כו׳ אין הפירוש שישרת בהם אהרן בקדש רק פירושו כמו ומן בגדי השרד כו׳ עשו לשרת בקדש שפרש״י שהם משרתים ומכסים הקדש בעת המסעות כן הפירוש כאן שהפעמון ורמון ישרת לאהרן בבואו אל הקדש כמו שפירשו בתוס׳ ישנים בשם ר״ח יומא דף נ״ב חביבים כו׳ לשליח שזה כמו שליח שמבשר שבא אהרן יעו״ש והנה הם משרתים לאהרן כמו שליח ופשוט.
הנה בויקהל כתיב בריחו וקרי בריחיו, היינו להורות על בריח התיכון שבו כתוב עשייה בפני עצמו, ובפקודי גבי הבאה כתיב בריחו וקרי בריחיו ג״כ כנ״ל, ובהקמת המשכן כתיב בריחיו, היינו משום שהבריח התיכון לא הועיל נתינות משה רק בנס היה עומד כדאיתא בשבת פרק הזורק יעו״ש. וזה רמז נכון.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שיאור החייםנצי״במשך חכמההכל
 
(כז) וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת⁠־הַכׇּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃
They made the tunics of linen, of weaver's work, for Aharon and his children,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלתולדות אהרןמנחת שינצי״בתורה תמימהעודהכל
[טז] 1ויעשו את הכתנת שש... ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר, ת״ר דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה (ששה כל מין ומין שבו) וכו׳ מנא לן, דאמר קרא ויעשו את הכתנת שש. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר (ובד הוא שש הרי חמשה, וההיא דאבנט צריך למיכתב על כרחך דאיכא מיני אחריני בהדיה) חמשה קראי כתיבי (גבי הדדי והוה סגי ליה בחד ונכתביה לבסוף), חד לגופיה דכיתנא ניהוו, וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד שיהיו שזורין (יחד כולן ששה) וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש (שיהא אף הן חוטן כפול ששה ולקמן מפרש מאי נינהו. ראה תו״ש פכ״ח צז) וחד לעכב. מאי משמע דהאי שש כיתנא הוא, אמר ר׳ יוסי ברבי חנינא דאמר קרא בד, דבר העולה מן הקרקע בד בד (הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי), ואימא עמרא, עמרא איפצולי מפצלא (יש בו נימא מתחלקת לשתים), כיתנא נמי איפצולי מיפציל (כשכותשין אותו נחלק לכמה פיצולין), כיתנא אגב לקותיה מפציל (שמקישין עליו). (יומא עא:)
1. ראה תו״ש תצוה פכ״ח אות קכח מגירסת כתי״מ וכת״י א״פ ופיר״ח וצרף לכאן. וע״ע שם פכ״ה אות מט ופכ״ו אות ו ואות צה ופכ״ח אות לט ואות נט. וברב״ח: ומה שכתוב בפסוק שלישי ואת האבנט שש משזר לא הוצרך לגופיה שהרי נאמר באבנט בד אלא לשאר מינין של אבנט הוצרך שיהא כל אחד מהם שש. ועי״ש שהביא הדרש שלפנינו ופי׳ חד לגופיה דכתנא, כלומר מדכתיב במקום אחר כתנת בד והכא כתיב את הכתנות שש יורה שהשש הוא כתנא וכו׳. וכונתו לפסוק בויקרא טז ד. וראה זבחים יח: שדרשו על הפסוק הנ״ל: בד שיהא חוטן כפול ששה, וברש״י שם כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי להו שש וכו׳ וילפינן בסדר יומא מקראי דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה. וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות מז. – ברמב״ן כאן: ויעשו את הכתנת שש מעשה אורג לאהרן ולבניו נראה מכאן שהיו הכתנות שוות באב ובבנים אע״פ שאמר באהרן ושבצת הכתנת שש ובבניו אמר סתם תעשה כתנות (לעיל כח לט מ) כי הכוונה תעשה כתנות כמו הנזכרת. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות קכז. וכ״מ מל׳ הזהר ח״ב רלד.: ת״ח כתנת (אע״ג) דכלהו אתעבידו ברזא דקדשא כלא איהו ברזא דשש ובעובדא דשש וקיימא בשש וכלהו תקונין לאתלבשא ולתקנא בהו שש וברזא דשש וכו׳ עי״ש. ובבעה״ט כאן דכל הנך אתין לרבות שהיה לכל או״א התיק שלו.
וַעֲבַדוּ יָת כִּתּוּנִין דְּבוּצָא עוֹבָד מָחֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי.
They made fine linen undershirts, of woven work, for Aharon and his sons.
ועבדו ית כתונהא דבוץ עובדב גרדיי לאהרן לבנ⁠(יו){וי}.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כתונה״) נוסח אחר: ״כתונוותה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כתונה דבוץ עובד״) גם נוסח חילופי: ״כותנו⁠(נ)⁠תה דבוצה עבד״.
ועבדו ית כיתונין דבוץ עובד גרדי לאהרן ולבנוי.
And they made fine linen undershirts, of woven work, for Aharon and his sons.
ויעשו את הכתנות שש מעשה אורג לאהרן ולבניו.
וַיַעֲשׂ[וּ] אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ – (כתוב ברמז שע״ט).
וצנעו אלתואני מן עשר צנעה חאיך להרון ולבניה.
ועשו את הכותנות מפשתן מעשה אורג לאהרן ולבניו.
אויעשו את הכתנות שש מעשה אורג לאהרן ולבניו – נראה מכאן שהיו הכתנות שוות באב ובבנים אף על פי שאמר באהרן: ושבצת הכתונת שש (שמות כ״ח:ל״ט) ובבניו אמר סתם: תעשה כתנות (שמות כ״ח:מ׳), כי הכונה: תעשה כתנות כמו הנזכרת, וכן כתוב: חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי (שמות כ״ח:ד׳), כי לאהרן ולבניו יחזרו אל כתנתב תשבץ מצנפת ואבנט כי הם שוים בכולם.
א. הביאורים על פסוקים כ״ז-כ״ט מופיעים בכ״י ובדפוסים הראשונים לפני הביאור על פסוקים כ״ד-כ״ה.
ב. כן בכ״י מינכן 138. בדפוס ליסבון: ״כתונת״. בכ״י פרמא 3255: ״כתנות״.
AND THEY MADE THE TUNICS OF FINE LINEN OF WOVEN WORK FOR AARON, AND FOR HIS SONS. It appears from here that the tunics were identical for father [Aaron] and sons. For even though in the case of the tunic made for Aaron it says, And thou shalt make the tunic of chequer-work from fine linen (Shemot 28:39), and in speaking of those made for his sons it just says, thou shalt make tunics1 [without specifying that they should be of chequer-work], the intention is: "thou shalt make tunics similar to the one mentioned.⁠" And thus it is written, a breastplate, and an ephod, and a robe, and a tunic of chequer-work, a mitre, and a belt; and they shall make holy garments for Aaron thy brother, and his sons, that they may minister unto Me,⁠2 for the expression for Aaron… and his sons refers back to the tunic of chequer-work, the mitre and the belt, which were alike for all of them.
1. Ibid., (40).
2. Ibid., (4).
ויעשו את הכתנות שש וגו׳ ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר – יש בשני פסוקים אלה חמשה פעמים שש עם הבד שהוא ג״כ שש, האחד לגופיה, והשאר לדרשה, והוא שדרשו במסכת יומא פרק בא לו על שני פסוקים אלו ואמרו חמשה קראי כתיבי כלומר תרי קראי שיש בהם חמשה פעמים שש והיה די באחד מהם שיכתבנו בסוף, חד לגופיה דכתנא כלומר מדכתיב במקום אחר כתנת בד והכא כתיב את הכתנות שש יורה שהשש הוא כתנא וכמו שאמרו שם בד שעולה מן הקרקע בד בבד והוא הפשתים, שש שיהו חוטיו כפולין ששה, שש שיהיו שזורין, שש לדברים שלא נאמר בהם שש כגון מעיל, שש לעכובא, פירוש שלא תאמר למצוה בלבד אבל אינו מעכב לכך הוצרך עוד להוסיף שש לעכובא. ומה שכתוב בפסוק שלישי ואת האבנט שש משזר לא הוצרך לגופיה שהרי נאמר באבנט בד אלא לשאר מינין של אבנט הוצרך שיהא כל אחד מהם שש.
ויעשו את הכתנות שש......ואת המצנפת שש, ואת פארי המגבעות שש, ואת מכנסי הבד שש משזר. "They made the tunics of linen and the turban of linen, and the splendid headdresses of linen and the linen breeches of twisted linen.⁠" These two verses contain the word שש meaning linen, five times, and the word בד which also means linen once, making a total of six times that the material "linen" is repeated here. Whereas the word did have to be mentioned once, the other five times it has been mentioned are meant to convey additional information, allegorical or otherwise. The sages in Yoma 71 offer a number of additional insights based on the repetitions of these words. One of the insights they offered is that בד and שש both mean "linen,⁠" seeing that the tunic had been described as made of בד in Leviticus 16,4. The expression בד for linen describes the manner in which flax (the raw material for linen) grows out of the ground in long strands, fibers. This plant is identical to the one known as פשתים. The reason the Torah refers to it as שש, i.e. "six" is because the strands used to weave it consist of six threads spun together. Had the word occurred only one extra time, we would have thought that though it is preferable that these strands consist of six threads each, this is not mandatory. The repetition of the word another time means that this kind of six-fold strand is mandatory.
ויעשו את הכתנות שש וגו׳ לאהרן ולבניו – פי׳ היתה שוה בשניהם וכן מצנפת ואבנט. ופירש באבנט שעשו אותו שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני ולא פי׳ בצוואה אלא שאמר ואבנט תעשה מעשה רוקם ומזה נדע שהוא רוקם בד׳ מינין הללו כמו שנא׳ ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן תולעת שני מעשה רוקם:
ויעשו את הכתנות שש מעשה אורג.לאהרן ולבניו, "they made the tunics of the fine linen of weaver's work, for Aaron and his sons.⁠" This means that these tunics and the headdresses as well as the sash for Aaron and his sons were made of the same material.
The Torah, describes the sash, and the trousers as being made of שש משזר, linen woven of twisted (multiple) threads as well as blue wool, red and purple wool, something that had not been mentioned in the instructions. We must assume therefore that the difference between the two kinds of headgear מצנפת and מגבעת respectively, was not in the materials used, but in the manner in which they were worn. Moreover, when three kinds of thread, i.e. תכלת, ארגמן תולעת שני, are used, the method of combining them is known as מעשה רוקם, embroiderer's work.
את הכתנת וגו׳ את ציץ – כל הנך אתין לרבות שהיה לכאו״א התיק שלו.
ויעשו את הכתנת שש לאהרן ולבניו – כי היתה שוה בשניהם, וכן מצנפת ואבנט, ופי׳ מצנפת ואבנט ופי׳ באבנט שעשו אותו שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, ולא פי׳ בצוואה אלא שאמר ואבנט תעשה מעשה רוקם, ומזה נודע שהוא רקום בד׳ מינים הללו, כמו שנ׳ (לעיל כ״ו ל״ו) ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם.
(כז-כט) אמנם הכתנת והמצנפת ופארי המגבעות ומכנסי הבד והאבנט אמר בהם ויעשו כנגד האומנים ולא זכר בהם לשון יחיד מורה על בצלאל. לפי שלהיותם בגדים קלים לא נתיחסה עשייתם לבצלאל כמו האפוד והחשן והמעיל.
[א] ויעשו את הכתונת שש
[1] שם ע״ב (יומא עא:)
הַכָתְנֹת: הכ״ף בקמץ לבד.⁠א [אֶת⁠־הַכָּתְנֹת].
א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
ויעשו: עיין מה שכתבתי לעיל פסוק ו׳ (ד״ה ויעשו את אבני השוהם).
את הכתנות: בלשון רבים, היינו לאהרן ולבניו. ואע״ג שלא נתפרש בכתנות הבנים ממה יהיו1, מ״מ כך נצטוה ע״פ ה׳2, וכן מעשה אורג3.
1. שהרי לעיל (כח,לט) כתוב ״ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש... ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים״... ולא הוזכר ממה יעשה את הכותנות לבני אהרן. ועיין כאן ברמב״ן שהכוונה לעיל ב״תעשה כתנות״ – כמו הנזכרת (אצל אהרן). ומוסיף הרמב״ן, שלעיל (כח,ד) כתוב ״ואלה הבגדים אשר יעשו... וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט, ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי״ – כי ״לאהרן אחיך ולבניו״ יחזרו אל ״כתונת תשבץ מצנפת ואבנט״, כי הם שוים בכולם.
2. כי ״כאשר צוה ה׳ את משה״ המוזכר בסוף פסוק כ״ט מוסב גם על פסוקנו.
3. לא הוזכר כלל בציווי לעיל שיעשה את הכתונת מעשה אורג. הלשון רבים (״כתנות״) כוללת את בגדי הבנים עם בגדי אהרן הן בחומר הבגדים והן במעשה אורג שלהם.
הכתנות שש – ת״ר, דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה, דכתיב ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש [ואת האבנט שש], חמשה קראי כתיבי, חד לגופיה דכיתנא נהוי, וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד שיהיו שזורין1 וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש וחד לעכב.⁠2 (יומא ע״א:)
1. יחד כולן ששה.
2. דבקדשים אינו מעכב רק דבר ששינה בו הכתוב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםאברבנאלתולדות אהרןמנחת שינצי״בתורה תמימההכל
 
(כח) וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת⁠־פַּאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת⁠־מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָֽר׃
and the turban of linen, and the splendid hats1 of linen, and the linen breeches of twined linen,
1. splendid hats | פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת – See Rashi and Radak who note that "פַּאֲרֵי" relates to the word "תפארת", splendor. Cf. Lekach Tov: "the tops of the hats". Alternatively "פְּאֵר" more generally refers to a headdress, as per its usage in Yechezkel 24:23 and 44:18.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳חזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[יז] 1ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש, ואחבשך בשש (יחזקאל ט״ז:י׳), אלו שמונה בגדי כהונה של כהן גדול שהיה בהם שש כמה שכתוב ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. (פסיקתא רבתי לד י)
[יח] 2ואת פארי המגבעת, וית כליליה קובעיה דבוץ. (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר)
[יט] 3ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר ואת האבנט שש משזר ותכלת, מנין שהן מותרין בכלאים (בשעת עבודה) שנאמר ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, וכתיב (יחזקאל מ״ד:י״ח) פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם ולא יחגרו ביזע, את דרש שש משש, שש מפארי, פארי מפארי (בתחלה דרוש שש דכתיב באבנט משש דכתיב במכנסים והתם גופה מנ״ל דפשתן הוא יליף שש דמכנסים משש דכתיב גבי פארי מגבעות, ויליף פארי מפארי דיחזקאל דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם והן המגבעות אלמא שש פשתן הוא וא״כ ש״מ דאבנט היה של כלאים דכתיב ביה תכלת, וכן במקום דכתב הכי כמו בחשן ואפוד דכ״ג. פנ״מ). (ירושלמי כלאים פ״ט ה״א)
1. תימה שבעל זרע אפרים בפי׳ וכן הרד״ל בפי׳ ראמ״ש פל״ג דף קנה, כולם עברו על דבר תמוה כזה, ולא העידו שהרי הדבר ברור כמפורש בקרא שרק האבנט וחשן ואפוד הי׳ בהם כלאים תכלת ושש, אבל המעיל הי׳ כליל תכלת ולא הי׳ בו שש וכן בציץ כתוב פתיל תכלת ולא הי׳ בו שש, ואיך כ׳ שמונה בגדים. אמנם בילק״ש ח״ב רמז שנה הגירסא: ואחבשך בשש אלו בגדי כהונה. ולפי נוסח זה שלא גורס שמונה אין קושיא שיש לומר ברוב שבהם היינו מכנסים כתונת ואבנט חשן ואפוד, ומצנפת היה בהם שש ומעיל וציץ הי׳ תכלת, וראה במילואים לפ׳ ויק״פ שנדפסו כאן בסוף הספר, בירור ענין זה.
2. באונקלוס: וית שבח קובעיא. וכ״ה ברש״י: תפארת המגבעות המגבעות המפוארות. וכ״ה כוונת הירושלמי. וביונתן ית ברציץ כובעיא. ובעה״ש ע׳ ברצוץ, שהוא מלשון פאר והדר. ובלקח טוב, פארי המגבעות, ראש הכובע. וכ״ה בלק״ט שמות כח לז. הובא בתו״ש שם אות קיג: ולכובע היה לו פאר שמתרגם שבח כובעיא והוא כעין תפוח שעל הסובב של כובע. נראה שמפרש כפי׳ רב האי גאון הובא בחזקוני: כמין כפתור הוא בראש המצנפת. וברמב״ן: ולשון פארי המגבעות שהיו עולות על הראש כפארים, מלשון הפארים והצעדות (ישעיה ג כ) פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח). ובנתינה לגר כ׳ שמלשון התרגום: שבח כובעיא משמע כרמב״ן. ובפענח רזא: ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש, כבר כתבנו בפ׳ תצוה כי של כהן הדיוט קרוי מגבעת ושל כהן גדול קרוי מצנפת וכו׳ ולכהן גדול נשאר מקום שני תפילין בין המצנפת ובין הציץ, שהציץ היה עולה למעלה לראש קצת כשיעור תפילין אחת, ונשאר מקום אחת להניח תפילין, אבל לכהן הדיוט היה המגבעת עמוק ויורד למטה הרבה ותופס מקום של תפילין אחד (וזהו שנקרא פארי מגבעות בעבור שתפס מקום אחד של תפלין הנקראין פאר) ולא נשאר פנוי כי אם מקום אחד לתפילין למטה וכו׳. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות קכט בבאור וצרף לכאן. – במנחת שי: המגבעת, בהעתק הללי המגבעות, ירושלמי המגבעת ע״כ, וכ״ה חסר בכל הספרים ועפ״י המסורת וכו׳ ועי׳ מנ״ש במדבר כג, ט. ועי׳ בס׳ שם אפרים שעמד על דברי רש״י לפי הגרסא שלפניו: תפארת המגבעות המפוארין וברש״י זכור לאברהם תפארת [המגבעות], המגבעות המפוארות [המפוארין]. ומה שדחה פירש״י שהוא שם תואר למגבעות ולא קאי על האדם, ממקורות הנ״ל (שלא היו לפניו) ראי׳ לפירש״י.
3. ראה לעיל אות יז ולהלן אות כ. והר״ש כלאים פ״ט מ״א בפי׳ ב רצה לפרש שלדעת הירושלמי גם שאר הבגדים מותרין בכלאים ודחה שמשמע מיומא יב: שלא היו כלאים בשאר בגדים אלא באבנט בלבד. אמנם בפי׳ ר״י מלכי צדק מפרש כפי׳ הראשון של הר״ש. וראה במילואים כאן סי׳ ח. ביאור דברי הירושלמי.
וְיָת מַצְנַפְתָּא דְּבוּצָא וְיָת שְׁבָח קוֹבְעַיָּא דְּבוּצָא וְיָת מִכְנְסֵי בוּצָא דְּבוּץ שְׁזִיר.
(They made) a fine linen turban, and the splendor of the fine linen turban-hats, and the linen pants, (all out of) fine, twined linen,

וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר
וְיָת מַצְנֶפְתָּא דְּבוּצָא וְיָת שְׁבַח קוֹבְעַיָּא דְּבוּצָא וְיָת מִכְנְסֵי בוּצָא דְּבוּץ שְׁזִיר
פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת – לשון גובה או תפארת?
״וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת״ – ״וְיָת שְׁבַח קוֹבְעַיָּא״. עיקר לשון פְּאֵר הוא גובה כלשון פֹּארוֹת האילן: ״וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת״ (יחזקאל יז ו) – ענפים גבוהים.⁠1 ולפי זה ״פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת״ הם כיסויי ראש הנתונים בגובהו של הראש, כתרגום יוב״ע ״פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם״ (יחזקאל מד יח) ״קוֹבְעִין דְּבוּץ יְהוֹן עַל רֵישֵׁיהוֹן״. אבל מכיוון שבדרך העברה ספגו השמות פְּאֵר ותִפְאָרֶת משמעות של יופי הוד והדר, ת״א ״שְׁבַח קוֹבְעַיָּא״ כתרגומו לעיל ״לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת״ (שמות כח ב) ״לִיקָר וּלְתוּשְׁבְּחָא״ כמבואר שם. ועל פי זה פירשו גם רש״י ורמב״ן.⁠2. והמיוחס ליונתן תרגם ״וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת״ – ״וְיָת בַּרְצִיץ כּוֹבְעַיָא״, מלשון ״קמצו מבורץ״ (משנה מנחות א ב) – גדוש.⁠3
1. אבל רש״י שם פירש ״ענפים רבים״ משורש פר״ה.
2. אמנם ״נתינה לגר״ העיר שת״א הוא כרמב״ן שפירש ״ולשון פארי המגבעות – שהיו עולות על הראש כפארים, מלשון הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת (ישעיהו ג כ), פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם״ ולא כרש״י שכתב ״ואת פארי המגבעות – תפארת המגבעות, המגבעות המפוארות״, אבל לפי המבואר בפנים שניהם מפרשים כת״א: רמב״ן כמשמעו הראשוני ורש״י בהוראה המשנית.
3. ״ינחנו״ ו״אהבת יהונתן״.
וית מצנפתה דבוץ וית כליליה קובעיה דבוץ וית מכנסי בוצה בוץא שזיר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבוץ וית כליליה קובעיה דבוץ וית מכנסי בוצה בוץ״) גם נוסח חילופי: ״דבוצה וית תושבחה עבד קובעיה בוץ וית אברקסין דבוץ בוץ״.
וית מצנפתא דבוצא וית ברצוץ כובעיא דבוצא וית אוורקסי בוצא דבוץ שזיר.
And a fine linen turban, and the fine linen turban-hats, and the linen pants, of fine, twined linen,
ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש שזור.
ואלעמאמה מן עשר ואלקלאנס אלפאכ֗רה מן עשר ואלסראוילאת מן עשר משזור.
והמצנפת מפשתן ומגבעות הפאר מפשתן והמכנסיים מפשתן שזור.
פארי המגבעות – תפארת המגבעות, המגבעותא המפוארין.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 מופיעה מלת: ״המגבעות״ רק פעם אחת.
ואת פארי המגבעות means the beauty of the high caps – this is equivalent to: the beautiful high caps.
פארי המגבעות – ראש הכובע.
ואת המצנפת שש – שהוא לאהרן.
ואת פארי המגבעות – לבניו, כי אין דרך המצנפת כמו המגבעות.
AND THE MITRE OF FINE LINEN. Worn by Aaron.
AND THE GOODLY HEAD-TIRES. Which were worn by Aaron's sons. The mitre and the head-tire differ.⁠1
1. The terms refer to two specific types of head coverings. See Ibn Ezra on Ex. 28:37.
פארי המגבעת – פי׳ רב האיי גאון ז״ל: כמין כפתור הוא בראש המצנפת.
פארי המגבעות, "the decorated turbans;⁠" Rav Hai gaon explains that the word means something that looks like a button on top of the headgear.
ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. (כך פרש״י (???).) פי׳ ריב״א (עי׳ תוספות יומא יב: ד״ה אלא, כה. ד״ה נוטל, סוכה ה. ד״ה ואל, גיטין ז. ד״ה בזמן, וע״ע תוספות ישנים יומא עא: ד״ה אמר) מה יש בין מצנפת למגבעות. שהמצנפת אינה עמוקה כל כך כמו המגבעות. שהמצנפת היה לכהן גדול והיה נשאר בין הציץ למצנפת להניח תפלין. שיש בראש מקום להניח שתי תפלין (ערובין צה:). והציץ היה עולה מעט על הראש והיה תופס מקום אחד של תפלין. ועדיין היה נשאר מקום אחד לתפלין. שהמצנפת לא היתה עמוקה. אבל המגבעת היתה עמוקה. ולא היה נשאר לכהן הדיוט כי אם מקום אחד לתפלין.
ואומ׳ ר׳ שמצנפת לא היה לו שום דבר לקשור תחת הגרון. והמגבעות היו קושרין תחת הגרון שנ׳ וחבשת להם מגבעות (שמות כט:ט). וכך אינו כת׳ גבי מצנפת. והציץ מונח על הראש במקום שער. אע״ג דכת׳ והיה על מצחו (שמות כח:לח) לאו היינו פדחת. תדע מדקאמ׳ (זבחים יט.-יט:, ערכין ג:) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת. ועל מצחו דכת׳ בציץ מתרגמי׳ בין עינוהי. ואומ׳ בפ׳ האומ׳ (קידושין סו.) הקם להם בציץ שבין עיניך. והיינו לישנא דכת׳ בתפלין לטטפות בין עיניך (שמות יג:טז, דברים ו:ח). וזהו במקום שער (עי׳ מנחות לז:, ועי׳ תוספות עירובין צה: ד״ה מקום). והא דאשכחן ביומא (כה.) דמיקרי (מעבעות) [מגבעות] של כהן הדיוט מצנפת גבי פייס שנוטל מצנפתו של אחד מהן. וי״ל לשון תורה לחוד ולשון חכמי׳ לחוד. וא״ת הרצועות שעל הראש אמאי אינן חוצצין בין מצנפת לראש. וי״ל שהיה נותן הרצועות על המצנפת לבד התיתורא. אי נמי המצנפת היתה כל כך קטנה שהרצועות לא היו תחת המצנפת. מה״ר משה.
ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש – כבר כתבנו בפ׳ תצוה כי של כהן הדיוט קרוי מגבעת ושל כהן גדול קרוי מצנפת, ואל יקשה לך ע״ז דביומא מצינו גבי פייס שקורא לשל הדיוט ג״כ מצנפת דאמר נוטל מצנפת של א׳ מהם, דלשון תורה לחוד ולשון חכמי׳ לחוד ולכהן גדול נשאר מקום שני תפילין בין המצנפת ובין הציץ שהציץ הי׳ עולה למעלה לראש קצת כשיעור תפילין אחת ונשאר מקום אחד להניח תפילין אבל לכהן הדיוט הי׳ המגבעת עמוק ויורד למטה הרבה ותופס מקום של תפילין אחד ולא נשאר פנוי כ״א מקום א׳ לתפילין למטה והמגבעת שלו הי׳ קשור תחת הגרון כדכתיב וחבשת להם מגבעות ובמצנפת לא נשאר כן, מהר״ר משה.
וכן מה שאמר כאן: ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש – כלל אהרן ובניו,⁠א כי המצנפת והמגבעות אחד הם במעשה, אלא שאהרן יצנוף אותה ובניו יחבשו בהן ראשם כאשר פירשתי (רמב״ן שמות כ״ח:ל״א), ולשון פארי המגבעות – שיהיו עולות על הראש כפארים, מלשון: הפארים והצעדות (ישעיהו ג׳:כ׳), פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מ״ד:י״ח).
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בטעות: ״ובניי״.
Similarly, that which Scripture says here, and the mitre of fine linen, and the beautiful head-tires, refers to those of both Aaron and his sons, since the mitznepheth (mitre) and the migba'ath (the head-tire) were made in the same way, except that Aaron wound it [around his head, fold upon fold], and his sons set them upon their heads tightly, as I have explained.⁠1
PA'AREI HAMIGBA'OTH.' The term (the beautiful head-tires) means that these head-dresses rose upon the head like turbans, similar to the expressions, 'hap'eirim' (the head-tires) and the armlets;⁠2 'pa'arei' (tires of) linen they shall have upon their heads.⁠3
1. Ibid., (31) (towards the end) and (37).
2. Isaiah 3:20.
3. Ezekiel 44:18.
פארי המגבעות תפארת המגבעות המפוארין. כי פארי שם רבים מן פאר שפירושו פארים ואמר המפוארים שאם לא היו המגבעות ההם מפוארים לא היה להם פארים ולא היה אומר פארי המגבעות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

תפארת המגבעות המגבעות המפוארים. פירוש כי ״פארי״ הוא שם בלבד, כמו ׳תפארת׳. ומפני שקשה שלא עשו התפארת עד שיאמר ׳ואת תפארת המגבעות׳, ולכך הפך הרב שהוא כמו מגבעות המפוארים:
הַמִגְבָעֹת: בהעתק הללי המגבעות, ירוש׳ המגבעת, עכ״ל. וכן הוא חס׳ בכל הספרי׳ ע״פ המסורת שאינו מהב׳ מלאים שכתבתי בפ׳ תצוה. [המגבעת].
המגבעות המפוארות. הוכרח לפירוש זה כדי שלא נטעה לומר כי פארי מל׳ מסעף פארה במערצה. ל״פ שהיא תפארת המגבעות ופארי שם רבים מן פאר שפירושו פארים ואמר המפוארים שאם לא היו המגבעות ההם מפוארים לא היו להם פארים ולא היה אומר פארי המגבעות. רא״ם:
The splendid turbans. Rashi needed to explain this so we will not mistakenly think that פארי means as it does in, "He will cut the branches (פארה) with terror" (Yeshaya 10:33). Thus Rashi explains that it means, "The splendor of the turbans.⁠" פארי is the plural of פאר, and means the same as פארים (splendors). Rashi says, "The splendid turbans,⁠" because if the turbans were not splendid, there would not be any פארים [at all, since פארים is not an object that stands on its own] — and in that case it would not say פארי המגבעות.
פארי המגבעת – פארי הוא שם המקרה בסמיכות הרבים, ובא תחת שם התואר, וענינו מגבעות מפוארין, וכבר ביארנו למעלה (כ״ח ב׳) למה נופל שם פאר על בגדי כהונה:
ואת מכנסי הבד שש משזר: דאע״ג שלא נתפרש1 שיהיה שש משזר, מ״מ כך נצטוה2, או מדעת בצלאל נעשה כך כדי שיהיו עבים ומכסים ביותר בשר ערוה3.
והנה הקדים מכנסים לאבנט, ולא כסדר המקרא בציווי4, וגם, האבנט היה מקודש יותר ממכנסים5. אלא משום דמתחילה פירש כל בגדי השש ביחד. וכך לשון המקרא לעיל (כח,לט) ״ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש״, ואח״כ ״ואבנט וגו׳⁠ ⁠⁠״. ובמקרא הסמוך (שם פסוק מ׳) ״לבני אהרן״ כתיב תחילה הכתנות ואח״כ אבנטים ואח״כ מגבעות. אלא משום דבשל אהרן נתפרש שיהיו שני בגדים אלו של שש כתיבי ביחד, ואח״כ אבנט בפני עצמו שהיה של כלאים. אבל בבגדי בני אהרן לא פירש שם הכתוב כלל6, על כן כתיב כסדר הלבישה שם (כט, ח-ט), ועיין עוד בסמוך.
1. בפרק הציווי (לעיל כח,מב).
2. כי ״כאשר צוה ה׳ את משה״ המוזכר בסוף פסוק כ״ט מוסב גם על פסוקנו.
3. כלומר, בצלאל הבין שכוונת הקב״ה כשציוה (לעיל כח,מב) ״ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה״ לא היה רק לגלות את תכליתם, אלא גם לרמוז לו מאיזה חומר לעשות את המכנסים. הרי שוב יוזמה וחידוש מצדו של בצלאל, אשר קיבל את אישורו ואשרורו של הקב״ה ע״י כתיבתה בתורה.
4. לעיל (כח,לט) מוזכרים – כתנת, מצנפת ואבנט, ורק בפסוק מ״ב מוזכר ״ועשה להם מכנסי בד״.
5. ומדוע כאן במעשה הוזכר אחריהם.
6. מאיזה חומר יעשו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳חזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
 
(כט) וְֽאֶת⁠־הָאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
and the sash of twined linen, and blue and purple and worm-scarlet, the work of the embroiderer, as Hashem commanded Moshe.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םרמב״ןמושב זקניםאברבנאלמנחת שינצי״בעודהכל
[כ] 1ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן, מדשש כיתנא תכלת עמרא, הא למדנו לאבנט שהוא כלאים. (לקח טוב)
1. ראה יבמות ד: וממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כיתנא (דכתיב מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש במס׳ יומא עא: בד דבר העולה בד בבד) תכלת עמרא (וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל ביוהכ״פ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש״מ שעבודות החצוניות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינים ש״מ שאר המינין צמר היו (רש״י). וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות מז. ומה שלמד מכאן לאבנט שהוא כלאים, כן פירש״י בכמה מקומות שמכאן הלימוד שכלאים הותר בבגדי כהונה, ראה רש״י יומא ו. ד״ה אמר לך, שם יב. ד״ה הניחא, מנחות מג. ד״ה כהנים, חולין קלח. ד״ה לא זהו, ערכין ג: ד״ה כיון דאישתרי וביומא שם ושם נחלקו אם אבנטו של כ״ג זהו אבנטו של כהן הדיוט וגם בו היה כלאים, עי״ש. וראה בענין זה בתו״ש תצוה פכ״ח אות קלא בבאור. וברמב״ן: ופי׳ באבנט שעשו אותו שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני ולא נתפרש זה בצואה, רק מה שנאמר בו ואבנט תעשה מעשה רוקם (שמות כח לט) נודע שהוא רקום בארבע מינין הללו, כמו שנאמר במסך ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם, והאבנט הזה גם הוא כן לאהרן ולבניו כדעת האומר אבנטו של כהן גדול [לא] זהו אבנטו של כהן הדיוט, פי׳ בשל אהרן שהוא מעשה רוקם, לא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש כמו שאמר ולבני אהרן תעשה כתנת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם (שם מ) וכולן שש ככתנת. וראה תוס׳ יומא ו. ד״ה אמר בשם ה״ר מנחם מיואני, שלמ״ד אבנטו של כ״ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, נפקא ליה מגז״ש דרוקם רוקם, דכתיב בואתה תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם וכאן כתיב ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותלעת שני מעשה רוקם, וילפינן בגז״ש דכמו דאותו רוקם כלאים הוה כך ואבנט תעשה מעשה רוקם שכתב בכ״ג כלאים הוה, אבל באבנט של כהן הדיוט לא כתב רוקם וכו׳ עיי״ש. וראה ברבעה״ת מושב זקנים כאן, שביארו יפה הסוגיא הנ״ל.
וְיָת הִמְיָנָא דְּבוּץ שְׁזִיר וְתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עוֹבָד צַיָּיר כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
(They made) the sash-belt of fine, twined linen, and greenish-blue [wool], dark red [wool], and crimson colored [wool], the work of an embroiderer, just as Hashem commanded Moshe.
וית המיינה בוץ שזיר תכלהא וארגוון וצבע דזהוריב טבא עובד צייר היך מה די פקד י״י ית משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תכלה״) גם נוסח חילופי: ״ות׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דזהורי״) גם נוסח חילופי: ״זיהו׳⁠ ⁠⁠״.
וית קמורא דבוץ שזיר ותיכלא וארגוונא וצבע זהורי עובד ציור היכמה דפקד י״י ית משה.
And the sash-belt of fine, twined linen, and greenish-blue wool, dark red wool, and crimson colored wool, the work of an embroiderer, just as Hashem commanded Moshe.
ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם כאשר צוה י״י את משה.
ואלזנאר מן עשר משזור ואסמאנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז צנעה ראקם כמא אמר אללה מוסי.
והאבנט מפשתן שזור ותכלת וארגמן וצבע קרמיז מעשה רוקם, כאשר ציווה ה׳ את משה.
ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן1מדשש כיתנא, תכלת עמרא, הא למדנו לאבנט. שהוא כלאים.
1. מדשש כיתנא. עיין יומא ע״א ע״ב.
ואת האבנט שש משזר – בדבר הזה נחלקו רבותינו (בבלי יומא ו׳.), אם מדבר באבנט של הדיוט או בכהן גדול לבדו.
ואת האבנט AND THE SASH[ES] OF FINE TWISTED LINEN: Our rabbis disagreed about whether the reference, here, is to the sashes of all priests or only to the sash of the High Priest.⁠1
1. See Yoma 6a, and the lengthy explanation of Nahmanides (in his commentary here), who points out that the source of the disagreement is the fact that, in the original instructions to make sashes (28:39-40), the materials to be used are not spelled out.
See also Rashbam's comm. and notes above, ad 29:9.
ופירש באבנט שעשו אותו שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני – ולא נתפרש זה בצואה, רק מה שנאמר בו: ואבנט תעשה מעשה רקם (שמות כ״ח:ל״ט) נודע שהוא רקום בארבע מינין הללו כמו שנאמר במסך: ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רקם (שמות כ״ו:ל״ו).
והאבנט הזה הוא גם כן לאהרן ולבניו כדעת האומר: אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט (בבלי יומא י״ב.). ועל דעת האומר: לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, פירש בשל אהרן שהוא מעשה רוקם, ולא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש, כמו שאמר: ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם (שמות כ״ח:מ׳), וכולן שש ככתנות.
Scripture explained with reference to the belt [in the following verse], that they made it of fine-twined linen, and blue-purple, and red-purple, and scarlet. This, however, was not explained at the command, except for that which it said briefly about the belt, that thou shalt make it the work of the weaver in colors (Shemot 28:39), from which it is known that it was to be woven of these four kinds, as it said with reference to the screen, And thou shalt make a screen for the door of the Tent, of blue-purple, and red-purple, and scarlet, and fine-twined linen, the work of the weaver in colors (Shemot 26:36). This belt referred to was also for both Aaron and his sons, in accordance with the opinion of the Sage who says1 that the belt of the High Priest was made in the same way as that of the common priest. In the opinion, however, of the Sage who says2 that the High Priest's belt was not the same as that of the common priest, [for that of the common priest was merely of plain linen, whilst the High Priest's was of the above-mentioned four kinds — blue-purple, red-purple, scarlet, and twined linen], Scripture explained with reference to the belt of Aaron that it should be the work of the weaver in colors (Shemot 28:39), but it was not even necessary to mention that the one for his sons should be made of linen, just as it said, And for Aaron's sons thou shalt make tunics, and thou shalt make for them belts, and head-tires shalt thou make for them,⁠3 [and it is self-understood] that all of them should be made of linen just like the tunics.
1. Yoma 12a. The opinion is that of Rabbi Dosa (ibid., b).
2. The opinion is that of Rabbi Yehudah Hanasi.
3. Ibid., (40).
ואת האבנט שש משזר – פ״ק דיומא (י״ב א׳) איכא פלוגתא [איכא] למ״ד [אבנטו] של כהן גדול הוא (ו)⁠אבנטו של כהן הדיוט, ואיכא למ״ד לא זהו של כהן הדיוט. ומפרשים העולם דאבנטו של כהן גדול לכ״ע דשל כלאים היה. והך פלוגתא בשל כהן הדיוט היה. למ״ד אבנטו הא כתיב ואת האבנט שש משזר היינו כלאים, ומיירי בין בחגור של כ״ג ובין בחגור של כהן הדיוט, למ״ד לא זהו אבנטו, הא קרא לא מיירי אלא בשל כ״ג אבל של כהן הדיוט בשל בד. והקשה מורי הר׳ ר׳ אהרן מהא דאמרינן במסכת ערכין (ג׳ ב׳) הכל חייבים בציצית כהנים לויים וישראלים, ואסיק התם אצטריך הואיל ואשתרי כלאיים גבייהו ליתנהו במצות ציצית. והשתא למ״ד אבנטו של כ״ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, היכא אשתרי כלאים לגבייהו. ודוחק לומר דכהנים היינו כ״ג דאיכא למ״ד בפי׳ (וערך) [ועוד] מקשי׳ לפי הפשט דמשמע דהאי קרא ואת האבנט תעשה שש משזר מיירי בבגדי כהן הדיוט דאחר מגבעות מזכיר אותם. ועוד קשה דפ״ב דיומא (כ״ג ב׳, ע״ש) א״ר יוסי או לרבות בגדי כ״ג של יום הכפורים שכשרים לכהן הדיוט, אמרינן שתי תשובות בדבר, חדא דהא אבנטו של כ״ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, משמע דת״ק סבר זהו אבנטו היינו של בד ולא של כלאים. וי״מ דחד פלוגתא [הוא] דהא בהא תלייא מילתא למ״ד אבנטו של כ״ג דיום הכפורים זהו אבנטו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה היינו של כלאים ולא זהו אבנטו של כהן הדיוט, דשל כ״ג של כלאים ושל כהן הדיוט של בד, ולמ״ד אבנטו של כ״ג דיום הכפורים לא זהו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה היינו כלאים גבי זהו אבנטו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה. וקשה אמאי לא מייתי זאת הברייתא פ״ק דיומא היינו פלוגתא דאמוראי לימא כתנאי, ופי׳ מו׳ הר׳ דשל כהן הדיוט בשאר ימות השנה לכ״ע דשל כ״ג כשאר ימות השנה, וכי פליגי תנאי בפ״ב דיומא (כ״ג ב׳) היינו דווקא בבגדי כ״ג ביום הכפורים אם ישתמש בו כהן הדיוט בשאר ימות השנה, וגזירת הכתוב הוא, ודווקא אלו ישתמש כהן הדיוט, ואע״ג דזה האבנט משונה מאבנטו. ואני הקשיתי לו מיהא דאמר בפרק ראשית הגז (חולין קל״ח א׳) (ואומר) [ואימא] כיפה של צמר ומשני זה הדבר השווה באהרן ובניו, ופריך אבנט נמי לא שוייה, הניחא למ״ד אבנטו של כ״ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, כך גורס ר״ש ברוב ספרים. והשתא הדיוט נמי לדבריו ניחא דקאי איום הכפורים למ״ד לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, דשל כהן הדיוט היה נמי של כלאים כמו של כ״ג בשאר ימות השנה, הרי שוין היו, אבל לדבריו קשה. תימה לי יש לגרוס להפך, הניחא למ״ד אבנטו של כ״ג זהו אבנטו וקאי אשאר ימות השנה, דלמ״ד גבי אבנט שניהם היו של כלאים, והקשי׳ לו מירושלמי דסוף מסכת יומא (פ״ז ה״ב) תני לא נחלקו ר׳ יוחנן ור׳ אליעזר על אבנטו של כ״ג ביום הכפורים שהוא של בוץ, ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאים, על מה נחלקו על אבנטו של כהן הדיוט, שר׳ יוחנן אומר יש בו כלאים, ור׳ אליעזר אומר אין בו כלאים, הרי בהדייא דבשל כהן הדיוט פליגי, ופלוגתא דתנאי כפלוגתא דאמוראי, ובשל כהן גדול כ״ע יש בו כלאים. ומו׳ הר׳ ר׳ אהרן הקשה על דברי עצמו מיהא דמסיק פ״ק דמסכת תמיד (כ״ה ב׳) דתנן הכהנים היו מקפלים בגדיהם ומניחים תחת ראשיהם ופריך בגמרא הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו׳ מאי איכא למימר, ויש ספרים שכתוב בהם להפך, הניחא למ״ד לא זהו אבנטו, ושתי גרסאות לפירוש שלנו שגורס זהו קאי איום הכפורים וגר׳ לא היו דשל כהן הדיוט בכל ימות השנה של בד כמו של כ״ג ביום הכפורים. וגר׳ לא זהו קאי אשאר ימות השנה ושאר דכהן של פשתן כלאים וכהן הדיוט של בד. אבל לפירוש מורי קאי דכ״ע דכהן הדיוט של כלאים היה. ותימה דקאי אאבנט דכהן גדול בי״ה. ויש לגרוס זהו אבנטו כלומר דאבנטו של כ״ג בי״ה אחר יום הכפורים יכול לעבוד בהם כהן הדיוט ואותם היו מקפלים ומניחים תחת ראשיהם, אין נ״ל וכי כל הכהנים היו מלובשים בגדי כ״ג שנתותרו לאחר יום הכפורים. ועוד כמו שהוכחתי מהירושלמי, ופי׳ שלי עיקר. וההיא דערכין יש לפרש דכהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו. פי׳ מצינו מקצת כהנים, דהותר כלאים לגבייהו, היינו (ג״כ) [כ״ג].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וְֽאֶת⁠־האבנט: ואת בגעיא. [וְֽאֶת⁠־הָאַבְנֵ֞ט].
ואת האבנט וגו׳: ידועה המחלוקת בגמרא אי קאי1 רק בשל אהרן או גם בכהנים הדיוטים, והכי קיי״ל דכולהו בכלאים, וכמו שביארנו לעיל (כח,מב)2 דהכי סתים המשנה בסוכה (נא,א) ׳מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן׳3 וכו׳. והכי באמת פשטא דקרא, שהרי לא פירש מאומה באבנטי בני אהרן4, אלא קאי על כל האבנטים5. וכן בציווי (לעיל כח,מ) סתים בבני אהרן באבנט כמו בכתונת ומגבעות6, וסמך על של כהן גדול7.
אבל א״כ היה ראוי לכתוב ׳ואת האבנטים׳ (פסוק כ״ט) כמו ״ואת הכתנות ופארי המגבעות״8. ונראה, דמשום דהכתונת ומכנסים של אהרן לא הגיעו לבנים, שהרי לא היתה מדתה שוה, ובעינן ״מדו״ (ויקרא ו,ג) – כמדתו9, משום הכי היה ההכרח לעשות לכל אחד בפני עצמו. וכן המצנפת ומגבעות – אפילו להרמב״ן10 שהיה מעשה שניהם שוה – מ״מ היה איזה שינוי באופן עשייתם כדי שבזה יצנוף בנקל ובאלו יהיו כמו מגבעות11. אבל אבנט אחד היה כשר לכולם12, לכן אע״ג שבודאי עשה חמשה אבנטים, מ״מ גילה לנו מקרא זה13 דאבנט של אהרן כשר לבניו, ועל זה כתיב ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״14. {ואע״ג דמלשון הרמב״ם שם משמע שלא נשתוו מעשה אבנט כהן הדיוט לשל כהן גדול15, וכמו שכתב ב׳משנה למלך׳, אין זה לעיכובא, אלא מצוה להדר ריקום של כהן גדול יותר משל כהן הדיוט, דלא בחנם פירש ״מעשה רוקם״ בכהן גדול אלא שיהא מהודר יותר, אבל כל זה אינו אלא למצוה, ומ״מ גם של הדיוט כשר בזה האופן שמהודר ביותר אע״ג שאין בזה מצוה.} ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (ו,ג ד״ה ולבש הכהן מדו בד).
{ואת האבנט שש משזר: בציווי (כח,לט) לא פורש שיהיה ״משזר״ אלא ״מעשה רוקם״, היינו שיהא מינו בשאינו מינו בצבע מצויר, ובצלאל החכים מדעתו16 ועשה ״שש משזר״ משום שהוא חזק הרבה משל צמר, מה שנדרש לאבנט לשמור שלא יקרע. והציורים של רקימה עשה משלשה צבעונים (״תכלת, ארגמן ותולעת שני״) להידור. וכן הא דכתב במכנסים (פסוק כ״ח) ״שש משזר״ לא הביא הרמב״ם שכך הדין17. ואיננו כמו במעיל שלא נזכר ג״כ בציווי (כח,לא) שיהא ״משזר״, ומ״מ הכי הוא דין תורה, והכי מבואר ביומא (עא,ב).
והנראה, דכל שהדעת נותנת שבצלאל עשה לאיזו תכלית, כמו במכנסים כדי שלא יהא בשרו נראה, ובאבנט שלא יקרע מחמת הקיפול, אין ראיה שהיה ע״פ הדבור18. משא״כ ברמוני שולי המעיל שאין בזה טעם, מבואר שכך היה הצווי לדורות וכמבואר ברמב״ם הלכות כלי המקדש (ט,ד).
ותדע עוד, דלפי סוגיית הגמרא הנ״ל (יומא עא,ב) ״משזר משזר״ שיהא עשרים וארבע, א״כ היה ראוי להיות המכנסים שאינן אלא שש משזר שזורין בכ״ד חוטין, וזה לא נזכר בגמרא. אלא משום דפשוט להגמרא שאינו אלא רשות ושעשה בצלאל מעצמו.}
1. דין כלאים באבנט.
2. בהרחב דבר.
3. ז״ל רבינו שם: ... רק בהמייניהן שהוא האבנט ס״ל למשנתנו שהיה של כלאים, והכי קיימא לן, מש״ה אסור להדליק בהם את המנורה, כדאיתא בפרק שני דשבת, ומש״ה מדליקין בהם בבית השואבה.
4. כלומר, התורה כתבה בפסוק כ״ז ״ויעשו את הכתנות... לאהרן ולבניו״, ולאחר מכן כתבה ״ואת המצנפת שש (לאהרן) ואת פארי המגבעות שש (לבניו) ואת מכנסי הבד שש משזר״ (לאהרן ולבניו). ובפסוקנו ״ואת האבנט שש משזר ותכלת״... ולא הזכירה התורה אבנטים לבני אהרן מחומר אחר, משמע ש״ואת האבנט״ מוסב על כל האבנטים.
5. ועיין ברמב״ן בפסוקנו שיישב את הפסוק גם אליבא דמ״ד אבנטו של כהן הדיוט לא דומה לשל כהן גדול.
6. ״ולבני אהרן תעשה כתנות, ועשית להם אבנטים, ומגבעות תעשה להם״, ולא הוזכר כלל מאיזה חומר נעשו.
7. שם פסוק ל״ט: ״ושבצת הכתונת שש, ועשית מצנפת שש, ואבנט תעשה מעשה רוקם״. ו״מעשה רוקם״ משמעותו רקימה בארבע מינים הללו (תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש), עיין ברמב״ן (ועיין לעיל ברבינו), וא״כ מפורש שאבנט הכהן הגדול היה כלאים, וא״כ הוא הדין להדיוט.
8. כשבאה התורה לכלול גם את אהרן וגם את בניו, לעומת ״ואת המצנפת״ שמוסב רק על כהן גדול.
9. יומא (כג,ב): ״מדו״ – כמידתו.
10. לעיל (כח,לא).
11. אך לא נראה כן מלשון הרמב״ן, וזה לשונו בפסוק כ״ז: וכן מה שאמר כאן ״ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות״ – כלל אהרן ובניו, כי המצנפת והמגבעות אחד הם במעשה, אלא שאהרן יצנוף אותה ובניו יחבשו בהן ראשן, כאשר פירשתי (כח,לא).
12. שהרי אורכו היה גדול מאד והיו מסובבים סביב הגוף פעמים רבות.
13. כשכתב ״אבנט״ בלשון יחיד.
14. לרמוז על החידוש שגילתה לנו התורה בלשון יחיד ״אבנט״, שדבר זה ידע בצלאל מתורה שבע״פ.
15. הלכות כלי המקדש (ח,ב): ... ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.
16. כל זה ע״פ משנת רבינו אודות ההבדלים שבין פרשת הציווי ופרשת המעשה, כאשר במרכז השיטה יוזמתו וחידושו של בצלאל מעבר למה שנצטוה במפורש. ועיין הערה 51א והערה 29.
17. צ״ע בכוונת רבינו, שהרי זה לשון הרמב״ם הלכות כלי המקדש (ח,א): בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים – כתונת ומכנסיים ומגבעת ואבנט. וארבעתם של פשתן לבנים, וחוטן כפול ששה, והאבנט לבדו רקום בצמר. (יתכן שנפלו שגיאות בהעתקה זו מכתב היד של רבינו).
18. דברי רבינו כאן סותרים לכאורה דברים שכתב בכמה וכמה פסוקים לעיל, עיין הערה 113. גם לפי מסקנת רבינו בקטע נוסף זה (׳כל שהדעת נותנת... אינו אלא רשות משום שעשה בצלאל מעצמו׳) קשה מאד לקבוע מהם החידושים של בצלאל אשר קבלו את אישורו של הקב״ה והמחייבים אפילו בדיעבד, לעומת מה ש׳פשוט להגמרא שאינו אלא רשות כשעשה בצלאל מעצמו׳. הרי אלו ואלו כתובים בתורה! וצריך עיון.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םרמב״ןמושב זקניםאברבנאלמנחת שינצי״בהכל
 
(ל) וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת⁠־צִ֥יץ נֵֽזֶר⁠־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃
They made the head plate, the holy crown, of pure gold, and they wrote upon it in the writing of seal engravings, "Holy to Hashem".
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא א׳מושב זקניםאברבנאלנצי״בעודהכל
(ל-לא) ציץ * – שמות כ״ח:ל״ו-ל״ח
[כ*] 1נזר הקדש, כליל בית קודשה. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
[כא] 2ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם, ת״ר וכתב (דברים כ״ד:א׳) ולא חקק, למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא וכו׳ אמר עולא אמר רבי אלעזר לא קשיא הא דחק תוכות (של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהיו בדפוס האותיות מאליה) הא דחק יריכות (של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה), ותוכות לא ורמינהו לא היה כתבו (של ציץ) שוקע אלא בולט כדינרי זהב, והא דינרי זהב תוכות הן, (דקא סלקא דעתיה כשהוא מכה בקורנס חותם המטבע על הדינר תוכות וסביבות צורת החותם שהיא שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק ומאיליה הצורה עומדת במקומה וגבי ציץ כתיב מכתב פתוחי חותם אלמא כתיבה היא), כדנרי זהב ולא כדנרי זהב, כדנרי זהב דבולט ולא כתרי זהב דאילו התם תוכות הכא יריכות, (שהיה הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין). (גיטין כ.)
1. באונקלוס ויונתן כלילא דקודשא. וכ״ה באונקלוס לעיל פכ״ט ו. וביונתן שם: וית כלילא דביה חקיק שמא דקודשא. ובירושלמי השלם שם מתרגם כמו כאן כליל בית קודשא, (וכן בקרא ויקרא ח, ט.) לא כפי׳ היונתן, אלא נקרא קדש משום שהשתמשו בו בבית המקדש ושייך לבית קודשא, וכן מתרגם שמות ל, יג בשקל הקדש בסלעי בית קודשא וראה מ״ש בתו״ש פכ״ב אות קכו ופל״ה אות עט. וכן שם לו, א. עבדת הקדש, מתרגם פלחן בית קודשא, וכן לו, ו. תרומת הקדש מתרגם לאפרשות בית קודשא. זו היא שיטה קבועה שלו ובמקא״ה.
2. ראה תו״ש תצוה פכ״ח אות קט בביאור וצרף לכאן. וראה במילואים כאן ביאור למה נאמר ויכתבו לשון רבים ולא ויכתוב. ובהעמ״ד: לכאורה היה ראוי להקדים מעשה הציץ לכתנות ואידך כמו בצווי אלא כמו שהתחיל בארון דקדוש יותר, כך סיים בציץ דאחרון ג״כ חביב כדאיתא במגילה פ״ג ומש״ה כתיב מהחל עד כלה בלשון רבים שהשתדלו כל האומנים לשלוח בו אצבע, ויכתבו עליו גו׳, אשר לא פורש בצווי שיהיה דוקא בכתיבה, היינו חק ירכות כדאיתא בגיטין דכ״ב, פורש כאן במעשה וע״ז כתיב כאשר צוה ה׳ את משה. – בכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: ויתנו עליו פתיל תכלת, פתיל אלו תפילין שבראש, על המצנפת, מקום המצנפת, כאשר צוה ה׳ את משה מכאן למדנו שהכל הלכה למשה מסיני. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות קיג.
וַעֲבַדוּ יָת צִיצָא כְּלִילָא דְּקוּדְשָׁא דִּדְהַב דְּכֵי וּכְתַבוּ עֲלוֹהִי כְּתָב מְפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַייָ.
They made a diadem – a holy crown, of pure gold. They wrote upon it in clear script, “Holy to Hashem.”

וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַה׳
וַעֲבַדוּ יָת צִיצָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא דִּדְהַב דְּכֵי וּכְתַבוּ עֲלוֹהִי כְּתַב מְפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַה׳
נֵזֶר – כְּלִילָא, עטרה
א. ״צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ״ – ״צִיצָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא״. כָּלִיל במשמע לגמרי מתורגם גְּמִיר כמבואר לעיל ״כְּלִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לא) ״גְּמִיר תַּכְלָא״. ואולם כאן תרגם נֵזֶר – כְּלִילָא כי מצאנו גם כָּלִיל בהוראת עטרה כרש״י לפסוק ״וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא״ (יחזקאל טז יד) – דבר אחר: כִּי כָּלִיל – קרונ״א בלע״ז (crown) כמו נֵזֶר דמתרגמינן כְּלִילָא״. וכן תרגם ״נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו״ (ויקרא כא יב) ״כְּלִיל מְשַׁח רְבוּתָא״. אבל ״כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ״ (במדבר ו ז) ״נִזְרָא דֶּאֱלָהֵיהּ״, עיין שם הטעם.
ב. לטעם ״מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם״ – ״כְּתַב מְפָרַשׁ״ [ולא: כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלָף דְּעִזְקָא], עיין לעיל בפסוק ו.
קֹדֶשׁ לַה׳ – קרא ותרגום
ג. ״קֹדֶשׁ לַה׳״ הוא ״קרא ותרגום״, כי מלים אלה היו על הציץ בלשון הקודש כהערת המסורה לעיל בציווי (שמות כח לו). ויש דפוסים מצויים שגרסו כאן ״קוּדְשָׁא לַה׳⁠ ⁠⁠״ ואינו נכון.⁠1
1. ובחנם נדחק ״לחם ושמלה״ ליישב נוסח זה שגם ״נתינה לגר״ דחה אותו.
ועבדו ית ציצהא כליל בית קודשה דהב דכי וכתבו עלוי כתב גליף חקיק קדיש לשמה די״יב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ציצה״) גם נוסח חילופי: ״ציץ״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חקיק קדיש לשמה די״י״) גם נוסח חילופי: ״דחתים קדש קדם י״י״.
ועבדו ית ציצת כלילא דקודשא דהב דכי וכתבו עלוי גליף חקיק ומפרש קודש לי״י.
And they made the plate of the crown of holiness of pure gold, and wrote upon it, inscribed, engraven, and set forth, HOLINESS TO THE LORD.
ויעשו את ציץ נזר הקדש זהב טהור וכתבו עליו מכתב חקוק ומפורש קודש לי״י.
וצנעו עצאבה תאג֗ אלקדס מן ד֗הב כ֗אלץ וכתבו עליהא כתאבה כנקש אלכ֗אתם קדסא ללה.
ועשו את ציץ נזר הקודש מזהב טהור וכתבו עליו כתיבה כחקיקת החותם ״קדש לה׳⁠ ⁠⁠״.
ויכתבו עליו – כמו: ויפתחו.⁠1
ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם – הקשה החסיד מהו ויכתבו, וכי כאחד היו יכולים לכתוב. ותי׳ משום דהוצרכו לכתוב השם והוצרכו י׳ לעמוד על גביו, כדי לכוין יחד. מכאן היה אומר החסיד, אדם שכותב אזכרות במזוזה ובתפילין ובס״ת צריך עשרה ולטבול ולהיות במקום טהרה, מפני שאין דבר שבקדושה פחות מי׳.
(ל-לא) ואמנם ציץ הקדש להיותו קדש לה׳ הושוו בו כל האומנים ונתיחס לכלם מבלי חלוף ולזה נאמר בו ויעשו, ויכתבו עליו, ויתנו עליו פתיל תכלת כי כמו שבמלאכה הראשונה מהמשכן נאמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות וגו׳ להגיד שנתעסקו במלאכה ההיא בשוה כל האומנים להיותה הראשונה ככה הציץ להיותו הדבר האחרון מכל המלאכה התעסקו כלם בעשייתו וכמו שזכרתי.
ויעשו וגו׳: לכאורה היה ראוי להקדים מעשה הציץ לכתנות ואידך, כמו בציווי1. אלא כמו שהתחיל בארון דקדוש יותר כך סיים בציץ, דאחרון ג״כ חביב כדאיתא במגילה פ״ג (כא,ב). ומשום הכי2 כתיב מהחל עד כלה3 בלשון רבים, שהשתדלו כל האומנים לשלוח בו אצבע.
ויכתבו עליו וגו׳: אשר לא פורש בציווי4 שיהיה דוקא בכתיבה היינו חק ירכות, כדאיתא בגיטין (כ,א)5, פורש כאן במעשה, ועל זה כתיב ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״6.
1. בפרק כ״ח, בפסוקים לו-לח מוזכר הציץ, ואח״כ בפסוקים לט-מב מוזכרים כתונת מצנפת אבנט ומכנסים.
2. שעשיית הציץ הצטיינה במיוחדות של ׳אחרון חביב׳.
3. כל לשון העשיה של הציץ.
4. לעיל (כח,לו) ״ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה׳⁠ ⁠⁠״.
5. ת״ר, ״וכתב לה ספר כריתות״ – ולא חקק (רש״י – בטבלא בסכין). למימרא דחקיקה לא כתיבה היא... לא קשיא, הא דחק תוכות (רש״י: של אותיות וצידיהן, והאותיות בולטות, אינו כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה), הא דחק ירכות (רש״י: של אותיות, דהיינו הן ממש, שישקע הכתב, זו היא כתיבה). ותוכות לא? ורמינהו, לא היה כתבו (של ציץ) שוקע אלא בולט כ⁠(צורות של) דינרי זהב, והא דינרי זהב תוכות הן? (עונה הגמרא) כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב דבולט, ולא כדינרי זהב דאילו התם תוכות הכא יריכות.
6. בתורה שבע״פ נאמר לו שיהיה בצורה של כתיבה, אף שלא נאמר כך בפירוש בציווי.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא א׳מושב זקניםאברבנאלנצי״בהכל
 
(לא) וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל⁠־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
They placed it with a blue cord, to put it on the turban above, as Hashem commanded Moshe.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימזרחיאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[כב] 1לתת על המצנפת מלמעלה, למתן על מצנפתא מן לעילא דתפילתא דרישא. (תרגום יונתן)
1. ראה רש״י כאן ומ״ש בס׳ בשם אפרים ובתו״ש לעיל פכ״ט אות לג. ופכ״ח אות קיג בביאור וצרף לכאן.
וִיהַבוּ עֲלוֹהִי חוּטָא דִּתְכִילְתָא לְמִתַּן עַל מַצְנַפְתָּא מִלְּעֵילָא כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
They put (fastened) on it a greenish-blue wool cord, to fasten it to the turban from above, just as Hashem commanded Moshe.
ויהבו עלוי שזיר דתכלה למתן על מצנפתה מן לעיל היך מה די פקד י״י ית משה.
וסדרו עלוי שזיר חוטא דתכלתא מטול למיתן על מצנפתא מן לעילא דתפילא דרישא היכמא דפקיד י״י ית משה.
And they set upon it a twined ribbon of hyacinth, to put it upon the tiara above the forehead; as the Lord commanded Mosheh.
ויסדרו עליו שזור חוט תכלת בשביל לתת על המצנפת מלמעלה לתפילין של ראש כמו שצוה י״י את משה.
ושדוהאא בסלך אסמאנג֗וני לתוצ֗ע עלי אלעמאמה פוק אלג֗בהה כמא אמר אללה מוסי.
א. ושדוהא] + וקיל ועלקוהא א
וקשרו אותו1 בפתיל תכלת לתת על המצנפת מעל המצח כאשר ציווה ה׳ את משה.
1. לנוסח ״ושדוהא״ - וי״א ״ויתלוה״.
לתת על המצנפת מלמעלה – שעל ידי הפתילים היה מושיבו על המצנפת כמין כתר. ואי איפשר לומר הציץ על המצנפת, שהרי בשחיטת קדשים (בבלי זבחים י״ט.) שנינו: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה.
כאן הוא אומר: ויתנו עליו פתיל תכלת, ובעניין הצואה הוא אומר: ונתתא אותו על פתיל תכלת (שמות כ״ח:ל״ז). שני חוטין היה בכל קצה וקצה, אחד ממעל ואחד מתחת לצד מצחו, וכן באמצע, וקושר ראשיהם השניים כולם יחד מאחריו למול ערפו, ומושיבו על המצנפת.⁠1 ואל תתמה שלא נאמר: פתילי תכלת, הואיל ומרובין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד: וירכסו את החשן וגו׳ (שמות כ״ח:כ״ח). ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשתי קצות החשן היו שתי טבעות החשן, ובשתי כתפות האפוד היו טבעות האפוד שכנגדן. ולפי דרך קשירה ארבעה חוטין היו, ומכל מקום פחות משנים אי איפשר.⁠ב
1. השוו רש״י שמות כ״ח:ל״ז.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155. בנוסח שלנו: ״ושמת״.
ב. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1. נוסח אחר מופיע בכ״י מינכן 5 ובדומה בכ״י אוקספורד 34: ״לתת על המצנפת מלמעלה – ובשחיטת קדשים (בבלי זבחים י״ט.) שנינו: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה. ומהו: על המצנפת מלמעלה? ועוד הקשיתי בה: כאן הוא אומר: ויתנו עליו פתיל תכלת, ובעניין הצוואה הוא אומר: ונתת אותו על פתיל תכלת (שמות כ״ח:ל״ז). ואומר אני: פתיל תכלת זה של [חוטין] הוא, לקושרו בהן במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאוזן לאוזן ובמה יקשרנו במצחו, והן קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו שבהן קושרו ותולהו במצנפת כשהיא בראשו. ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמ׳: על פתיל תכלת (שמות כ״ח:ל״ז), ועליו פתיל תכלת. ואל תתמה שלא נאמר: פתילי תכלת, הואיל ומרובין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד: וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (שמות כ״ח:כ״ח). ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשני קצות החשן היו שתי טבעות החשן, ובשתי כתפות האפוד היו טבעות האפוד שכנגדן. ולפי דרך קשירה ארבעה חוטין היו. ומכל מקום פחות משנים אי איפשר.⁠״
בכ״י אוקספורד 165 יש שולבו יחד שתי הנוסחאות: ״לתת על המצנפת מלמעלה – על ידי הפתילים היה מושיבן על המצנפת כמין כתר. ואי איפשר לומר הציץ על המצנפת, שהרי בשחיטת קדשים (בבלי זבחים י״ט.) שנינו: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, והציץ היה נתון על [המצח], הרי המצנפת למעלה והציץ למטה. ומהו: על המצנפת [מלמעלה]? ועוד הוקשיתי בה: כאן הוא אומר: ויתנו עליו פתיל תכלת, ובעניין הצוואה הוא אומר: ונתת אותו על פתיל תכלת (שמות כ״ח:ל״ז). ואומר אני: פתיל תכלת זה הן חוטין לקושרו בהם במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאזן לאזן, ובמה יקשרנו במצחו, והיו קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו שבהם קושרו ותולהו במצנפת כשהיא בראשו. ושני חוטין היו בכל קצה וקצה, אחד ממעל ואחד מתחת לצד מצחו, וכן באמצעיתו, שכך הוא נוח לקשור. ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמ׳: על פתיל תכלת (שמות כ״ח:ל״ז), ועליו פתיל תכלת. וקושר ראשיהם השניים כולם יחד מאחריו למול ערפו, ומושיבו/ן על המצנפת. ואל תתמה שלא נאמר: פתילי תכלת, הואיל והם מרובים, שהרי מצינו בחשן ואפוד: וירכסו את החשן (שמות כ״ח:כ״ח). ועל כרחך פחות משנים [לא] היו, שהרי בקצות החשן היו שתי טבעות החשן, ובשתי כתפות האפוד היו שתי טבעות האפד שכנגדן. ולפי דרך קשירה ארבעה חוטין הם, ומכל מקום פחות משנים אי איפשר.⁠״
לתת על המצנפת מלמעלה TO FASTEN IT ON HIGH UPON THE MITRE – and by means of the threads he placed it on the mitre as though it were a kind of crown. It is, however, impossible to say that לתת על המצנפת means to put the plate on the mitre, for in the Treatise on the Slaughter of the Sacrifices (Zevachim 19a) we learn: His (the High Priest's) hair was visible between the plate and the mitre, whereon he placed the Tephillin". Now the plate rested on his forehead (cf. Shemot 28:38), consequently the mitre was above (on the crown of the head) and the plate beneath (on the forehead). What then can be the meaning of "to fasten it on high upon the mitre"?
Besides, I have put another question about this: here it says, "and they put upon it (the plate) a thread of blue purple" and in the section where the command is given it states, "And you shall put it on a blue purple string" (Shemot 28:37) (so that the plate was above the thread, not beneath it as is here commanded). I therefore say that this פתיל of blue purple mentioned here was not an ornament but threads by which to tie it (the plate) on the mitre. For the plate reached only from one ear to the other, so with what could they tie it to his forehead? So blue purple threads were attached to it at its (the plate's) two ends and on the middle by means of which they tied it on and hung it on the mitre whenever this was on his head. There were two threads on each end (of the plate) one on its upper side and the other underneath, on the side next to the forehead and so also at the middle of it (the plate) – because in this way it was easy to tie it on. Since, however, the way of tying a thing on is by not less than two threads the text is justified in saying both, "[And you shall put it] on a blue purple thread" (Shemot 23:37) and here "and they put upon it a thread of blue purple". He (the High Priest) tied both ends of all of them (of all the threads) together behind him on his neck, and thus placed it (the plate) on the mitre. Do not be puzzled because it does not say "threads of blue purple" seeing that there were many (three double threads altogether), for we find the same thing in the case of the breast-plate and the ephod: "And they shall fasten the breast-plate by the rings thereof unto the rings of the ephod … with a string (and not with strings) of blue purple" (Shemot 28:28) and you must admit that there could not have been less than two strings, for at the two ends of the breast-plate were the two rings of the breast-plate and on the two shoulder-pieces of the ephod were the two rings of the ephod opposite to them. Now according to the way the breast-plate was tied on there were four threads, and under any circumstances with less than two it would have been impossible to tie it on, and yet Scripture speaks of "a string" of blue purple.
לתת על המצנפת מלמעלה ע״י הפתילים היה מושיבו כו׳. פירשתי בפרשת תצוה ע״ש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

(לא) ומפני שבמעשה האפד מלבד מה שכתוב בסדר תצוה כתוב כאן וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים וגו׳ ואולי יחשוב חושב שהאומנים הוסיפו זה מעצמם כיון שלא נזכר בצוואה לכן הוצרך הכתוב לומר בו כאן כאשר צוה ה׳ את משה כי על הכל נצטווה משה והוא אמרו אליהם וכן באבני השהם אמר הכתוב אבני זכרון לבני ישראל ולא ידענו הזכרון הזה אם יהיה לבני ישראל עצמם או יהיו נזכרים לפני הקב״ה לכך הוצרך לומר בהן כאשר צוה ה׳ את משה כי שם בסדר תצוה אחרי אמרו זכרון לבני ישראל נאמר עוד ונשא אהרן את שמותם לפני ה׳ על שתי כתיפיו לזכרון שהוא פירוש הזכרון וככה בחשן נזכר שם בסדר תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וגו׳ ונשא אהרן את משפט בני ישראל לפני ה׳ תמיד. ובעבור שכאן במעשה לא נזכרה עשיית האורים והתומים שהיו בחשן ונסמך על מה שנזכר שם, לכן הוצרך לומר כאן כאשר צוה ה׳ את משה. וכן במעיל שנזכר שם פעמון זהב ורימון ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה׳ ובצאתו ולא ימות. ובעבור שלא נזכר כאן התכלית הזה הוצרך הכתוב לומר במעיל כאשר צוה ה׳ את משה, וכן אמר בכתנת לפי ששם נאמר ושבצת הכתנת וכאן לא נזכר שיהיה כתנת תשבץ. ובאבנט נזכר כאן שעשו אותו שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני ולא נתפרש זה בצוואה רק נאמר שם לבד באבנט תעשה מעשה רוקם ולכן אמר בהם כאשר צוה ה׳ את משה וכן בציץ שבעבור שאמר שם תכליתו באמרו ונשא אהרן את עון הקדשים וגו׳ והיה על מצחו תמיד לרצון וכאן לא נזכר דבר מזה. הוצרך לומר כאן בציץ כאשר צוה ה׳ את משה, הנה נתתי בזה הסבה למה נאמר כאשר צוה ה׳ את משה בכל אחד מהבגדים האלה שהיה מפני החלוף הנמצא ממה שנזכר כאן במעשה למה שנזכר שם בצוואה והודיע שאם היות שקצר כאן והאריך שמה או בהפך הכל היה כאשר צוה ה׳ את משה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ימזרחיאברבנאלהכל
 
(לב) וַתֵּ֕כֶל כׇּל⁠־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃
All the work of the Tent of Meeting was completed. The Children of Israel did according to all that Hashem commanded Moshe; so they did.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בעודהכל
[כג] 1ותכל כל עבדת משכן אהל מועד, את המשכן (במדבר ז׳:א׳) שהוא שקול כנגד העולם וכו׳ בשביעי כתיב ויכולו השמים וגו׳ (בראשית ב׳:א׳) ובמשכן ותכל כל עבודת משכן. (במדב״ר יב יג)
[כד] 2ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו, אמר ר׳ שמעון בן לקיש חביב משכן יותר ממעשה בראשית, שמעשה בראשית לא נבראו לא בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה אלא בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים ל״ג:ו׳), אבל משכן, משה וישראל נתעסקו בו, בצלאל ותלמידיו אהליאב ותלמידיו נתעסקו בו, דכתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳, ומנין שאף משה נתעסק בו, ת״ל את משה כן עשו, ומנין שאפילו שכינה סייעה בו ת״ל (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה׳ כוננו ידיך. (מדרש הגדול)
1. ראה תו״ש בראשית א אות רמה ולעיל פל״ח אות יט וש״נ. ובפסיקתא רבתי סוף פ״ב: שבע חנוכות הן חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים ואין ויכלו אלא לשון חנוכה דכתיב ותכל כל עבודת וכו׳. והובא בתו״ש שם פ״ב אות יג. וראה סדור רש״י עמ׳ 153 והפרדס עמ׳ רמג ולהלן פ״מ אות א. שבכ״ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ולא הוקם עד אחד בניסן.
2. ראה תנחומא ויקהל ז ובמדב״ר ד יג. ומכילתא דמלואים פ׳ שמיני סי׳ טו. וכ״ה בכת״י מעין גנים. וראה רש״י כאן ורמב״ן ויקרא כד כג שהביא ראיה מכאן על מ״ש שם ובני ישראל עשו כאשר צוה ה׳ את משה עי״ש. ובמאור האפלה: ויעשו בני ישראל, כלומר שקיימו את הצו האלהי בעשיית המשכן. ובספורנו: ותכל ויעשו בני ישראל, הפעולה כולה על שלמותה נעשתה ע״י כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם, כן עשו לא פחות ולא יותר. כנראה שלפני בעל צרור המור לא הי׳ מדרש חז״ל הנ״ל ולכן פירש בשטה אחרת: ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, לפי שאמר למעלה ויעשו כל חכם לב, ויעש בצלאל, ונראה שהם העושים המלאכה וזה אינו כן, כי כפי המלאכה ועומקה ועומק ציוריה א״א לשכל אדם להכילו ולעשותו וכ״ש כי היא מלאכת הקדש והיא נעשית מעצמה בכח יד ה׳, כאומרם בארון נושאיו נושא, עצמו לא כ״ש, וזה היה עון עוזה, ולכן אמר בכאן ותכל כל עבודת אהל מועד, כאלו היא מעצמה נעשית כדרך כל הדברים הקדושים, ולכן נאמר במעשה בראשית ויכולו השמים והארץ, כאלו הם מעצמם נעשו וכן האמת שכולם נעשו במאמר ולא ביגיעה וכו׳. בשהש״ר ד ב: א״ל זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא שהם כל ישראל הה״ד (שמות טו א) אז ישיר משה ובני ישראל, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה. ובע״י שם שפסוק זה נרשם בטעות וצ״ל כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל (במדבר כו ד) וכ״ה במכילתא מס׳ דשירה פ״ט הובא בתו״ש שם אות יז בבאור.
וּשְׁלֵימַת כָּל עֲבִידַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה כֵּן עֲבַדוּ.
Thus was completed all the work of the Mishkan of the Tent of Meeting. The Children of Israel did everything just as Hashem commanded Moshe, so they did.

וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ
וּשְׁלֵימַת כָּל עֲבִידַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וַעֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה כֵּן עֲבָדוּ
מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד – מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא
רק אֹהֶל במשמע כיסוי מתורגם פְּרָסָא כגון, ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ יט) ״וּפְרַס יָת פְּרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא״. אבל אֹהֶל בהוראת מָעוֹן מתורגם מַשְׁכְּנָא כגון, ״וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל״ (בראשית יח א) ״בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא״. מטעם זה הוכרח לכפול התיבות ולתרגם ״מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד״ – ״מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא״, כדי ללמד ש״אֹהֶל מוֹעֵד״ הוא שם כולל למשכן ולא רק לכיסוי היריעות. בכך מיושבת קושית תוספות המובאת להלן בפסוק ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ יט).⁠1
1. וכעין זה גם ״ומשמרת בני גרשון באהל מועד המשכן והאהל״ (במדבר ג כה) ״בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא״, עיין שם.
ושלמת כל עבדת משכנה משכן זימנא ועבדו בני ישראל כל מהא די פקד י״י ית משה כדין עבדו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל מה״) גם נוסח חילופי: ״כמה״.
ושלימת כל עיבידת משכנא משכן זימנא ועבדו בני ישראל היכמא דפקיד י״י ית משה היכדין עבדו.
And all the work of the tabernacle, the tabernacle of ordinance, was completed: and the sons of Israel did as the Lord commanded Mosheh, so did they.
ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל כמו שצוה י״י את משה כך עשו.
פכמל ג֗מיע עמל אלמסכן כ֗בא אלמחצ֗ר ולמא אמתת֗ל בנו אסראיל ג֗מיע מא אמר אללה מוסי.
ונשלמה כל עבודת המשכן אוהל ההיוועדות, וכאשר ביצעו בני ישראל את כל אשר ציווה ה׳ את משה,
ויעשו בני ישראל – את המלאכה ככל אשר צוה.
ויעשו בני ישראל AND THE CHILDREN OF ISRAEL MADE – the work ככל אשר צוה י"י וגו'‏ ACCORDING TO ALL THAT HASHEM COMMANDED MOSHE [SO DID THEY] or [SO THEY MADE IT].
ותכל – כמו: ותרב משאת בנימין (בראשית מ״ג:ל״ד).
ותכל [THUS ALL THE WORK OF THE TABERNACLE] WAS COMPLETED: [The form ותכל is to be understood as following] the same [grammatical pattern] as [the form ותרב, in the phrase] (Gen. 43:34), "Benjamin's portion was larger (ותרב).⁠"1
1. See Rashbam's comm., there, and notes, p. 307.
ותכל – כמו: ותתע (בראשית כ״א:י״ד), מהבנין הקל.
ותכל – כמשקל: ותרב משאת בנימין (בראשית מ״ג:ל״ד).
THUS WAS FINISHED. Va-tekhel (thus was finished)⁠1 is vocalized like the word ve-terev (was so much)⁠2 in but Benjamin's portion was so much (Gen. 43:34).⁠3
1. From the root kaf, lamed, heh.
2. From the root resh, bet, heh.
3. Both va-tekhel and ve-terev are short forms of a verb ending in a heh.
ותכל כל עבדת – פי׳ רבותינו בעשרים וחמשה בכסלו כלתה, וכן יסד הפייט בקרובץ של פורים.
ותכל כל עבודת, "thus was completed all the work;⁠" according to our sages the work was completed on the 25th day in the month of kislev, the day we commence to celebrate the festival of Chanukkah.
כאשר צוה ה׳ את משה – הזכיר שם משה כ״כ מפני שאמר משה מחני נא מספרך וגו׳ וא״ל הקב״ה חייך שאני מרבה לכתוב שמך בספרי, וע״ד המדרש במשל למלך שצוה לעבד לבנות לו פלטין וכן עשה וכתב העבד שמו של מלך על כל דבר ודבר וכו׳ לכן כשקרא גם המלך מיד לעבדו להכניסו לפלטין גם הוא הרבה לכתוב שמו, מר׳ אשר הלוי דודי.
ותכל כל עבודת המשכן וגו׳ – ולהלן הוא או׳ גבי מלאכת המקדש ותשלם (מלכים א ז׳:נ״א). מפרש הטעם כי למדנו לפי שמלאכת המשכן נסיימה בחדש ניסן והיה חדש תשרי מתרעם שלא נעשה בו שום דבר והבטיחו הקב״ה שישלימו בו מלאכת המקדש, והיינו ותשלם ששלם נדרו. כך מצאתי בפשטי ר״מ מקוצי.
ותכל כל עבדת משכן – בגימטריא בעשרים וחמשה בכסלו נגמר.
ותכל – אית לומר כי עתה כלה מלאכת כל העולם.
ויעשו בני ישראל את המלאכה. הוסיף את המלאכה להודיע לפעול של ויעשו כי אילו היה כתוב ויעשו בני ישראל כל אשר צוה י״י את משה היה הוא הפעול אבל ככל אשר צוה מור׳ שלא שנו מכל אשר צוה י״י לא שהוא הפעול:
אמנם בכלי המשכן לא היה דבר מזה ולכן נזכר במלאכת כל כלי וכלי כאשר צוה ה׳ את משה. אבל נאמר בכלל על כל המלאכה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו רוצה לומר שבני ישראל כלם. אלה לתת תרומה ונדבה. ואלה לעשות במלאכה עשו כאשר צוה השם. ומלת ותכל היא על משקל ותרב משאת בנימין. והותרה במה שביארתי בזה השאלה הח׳.
ותכל כל עבודת אהל מועד – לפי שאמר למעלה ויעשו כל חכם לב ויעש בצלאל. ונראה שהם העושים המלאכה וזה אינו כן. כי כפי המלאכה ועומקה ועומק ציוריה א״א לשכל אדם להכילו ולעשותו. וכ״ש כי היא מלאכת הקדש והיא נעשת מעצמה בכח יד ה׳. כאומרם בארון נושאיו נושא עצמו לא כ״ש. וזה היה עון עוזה. ולכן אמר בכאן ותכל כל עבודת אהל מועד. כאלו היא מעצמה נעשית כדרך כל הדברים הקדושים. ולכן נאמר במעשה בראשית ויכולו השמים והארץ כאלו הם מעצמם נעשו. וכן האמת שכולם נעשו במאמר ולא ביגיעה. וכן נאמר במקדש שלמה והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה. כאשר בנוהו לא נאמר אלא בהבנותו הוא מעצמו. וכן היה כי האומנין היו מתחילין המלאכה והיא נעשית מעצמה תחת ידם. לפי שכל הדברים צריכין סיוע והכנה מלמטה והשי״ת הוא הגומר. וכן אמרו במדרש חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה וכו׳. וכן אמרו שם כי רבי חנינא ראה שהיו כולם נודרים נדרים ונדבות ועולין לירושלם. והוא רצה לעלות ולראות ולהוליך דבר מה. וראה להוליך שם אבנים שלמות. והלך לשכור פועלים ונזדמנו לו אנשים ואמרו שהם יעלום לירושלם בשכירות ובלבד שתתן אצבעך עמנו ואמר להם כן. ולשעה קלה העלום לירושלם. וכשבקש אותם לתת להם שכרם לא מצאם. והם היו מלאכים שנזדמנו לו בזכותו. בא וראה כח זה הצדיק שאמרו לו שיסייעם באצבע. ורמוז כי הדברים הקדושים מעצמם נעשים אלא שצריך עזר וסמך מהתחתונים. ואח״כ השי״ת משים ידו ורצונו. וזהו ותכל כל עבודת אהל מועד. כאלו מעצמם נעשית ברצון הש״י שעשו ישראל את כל אשר צוה ה׳. וזהו ויעשו בנ״י ככל אשר צוה ה׳ את משה:
וסיפר שהביאוהו למשה וירא את כל המלאכה והנה עשו אותה. בכלל ובפרט כי רוח ה׳ מלאם. ויברך אותם משה על ישרות העבודה. ואם נצטווה להקים את המשכן ולתת כל כלי וכלי אל מקומו. ואמר באחד לחדש הראשון תקים את המשכן. להורות על זריזותם. שבששה חדשים נעשתה כל המלאכה. כי בחדש הג׳ באו מדבר סיני ונתנה התורה בו׳ לחדש. ומיד עלה משה להר ג׳ פעמים ועמד שם ק״כ יום שהם ד׳ חדשים שלמים. ומשנצטוה לעשות המשכן עד שנעשה נשארו ו׳ חדשים. ובחדש הראשון בשנה הב׳ בא׳ לחדש הוקם המשכן למעלה ולמטה כמו שפירשתי. וכן אמר הוקם המשכן מעצמו. כי הדברים הקדושים מעצמם נעשים. ומה שאמר ויקם משה את המשכן. ששם ידו עליהם ומיד נעשים. כמו שהזכרתי ברבי חנינא ששם אצבעו עם המלאכים. ובזה ויכל משה את המלאכה. כי הוא המתחיל והוא הגומר. כאילו הכל נעשה בהקמה זו. לפי שהכל הולך אחר החיתום. ולפי שהתכלית היא להשרות השכינה. סמך מיד ויכס הענן את אהל מועד כי זה שמו האמיתי שהוא בית ועד לשכינה. ובזה וכבוד ה׳ מלא את המשכן. זה רמז למה שאמר מלא כל הארץ כבודו כי המשכן רמז לזה העולם. ולפי שהוא רמז ג״כ לעולם העליון. אמר ג״כ וכבוד ה׳ מלא את המשכן של מעלה. כאלו עד כאן השכינה לא היתה מתישבת בעליונים. לפי שעיקר שכינה בתחתונים היתה כמאמר רבי שמעון. וחזר לומר וכבוד ה׳ מלא את המשכן. כנגד משכן של מטה:
ואמר ובהעלות הענן יסעו בני ישראל – לרמוז שזה הענן לא היה במקרה להסתלק מיד. אלא שעמד שם לעולם כל זמן המסעות. ולא נסתלק משם עד זמן שיסעו בני ישראל. וכן רמז ג״כ כי בסבת הענן היה לאות וסימן לישראל ליסע ולחנות. כי בהעלות הענן יסעו ואם לא יעלה הענן לא יסעו. וחזר לומר כי ענן ה׳ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו. להורות לנו תועלת אחר שהיה בענן זה. והוא שהיה מקיף על כל המשכן לבל יכה אותם שרב ושמש. כעין סוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור. עד שלא היו יודעים ומבחינים בין יום ללילה. אלא מצד האש שהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל והוא אש השכינה. וזה יורה על מעלת ישראל שהיו מסתכלים באור השכינה עין בעין. כאומרו אשר עין בעין נראה אתה ה׳ כי זהו אש לילה. ועננך עומד עליהם כנגד ענן ה׳. וכן אמר בכאן כי ענן ה׳ ואש תהיה לילה בו. להורות לנו שאע״פ שחטאו ישראל בעון העגל. כבר חזרו לקדמותם כימי קדם. כי אחר נתינת התורה תמצא שכתב בסוף משפטים. ויכס הענן את ההר וכתיב שם ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ולפי שחטאו בעון העגל. ונסתלקה השכינה משם חזר עתה לומר שחזרה עטרה ליושנה. ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם: נשלם ספר ואלה שמות. תהלה לאדון הנשמות:
ותכל... ויעשו בני ישראל – הפעולה כולה על שלמותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם.
כן עשו – לא פחות ולא יותר.
ותכל...ויעשו בני ישראל, the work in its totality was attributed to all the people of Israel seeing that each one of them had a direct or indirect share in it, whether by contributing material, labour, or skill.
כן עשו. They did exactly as instructed, neither adding nor subtracting from the instructions.
(לב-לג) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה׳ את משה כן עשו. בלי תוספת וגרעון, כי מעשה האלקים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע1.
ויביאו את המשכן אל משה. שהם היריעות, ואחר כך כל כליו קרסיו קרשיו וגו׳, בתחילה הביאו היריעות הנקראות ׳משכן׳, ואחר כך הכלים הצריכים ל׳משכן׳, כמו הקרשים:
1. ע״פ קהלת (ג יד).
ויעשו בני ישראל המלאכה כו׳. הוסיף מלת ׳המלאכה׳, מפני שכתב לפני זה ״ותכל כל עבודת המשכן״, ואחר כך כתב ״ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה׳⁠ ⁠⁠״, משמע ד״[וי]⁠עשו״ מלתא אחריתי, אחר שעשו וכלו מלאכת המשכן אשר ציווה ה׳, וזה לא יתכן, ולפיכך הוצרך לומר ״ויעשו בני ישראל״, ׳המלאכה׳, כלומר דלעיל:
את המלאכה כו׳. הוסיף מלת המלאכה להודיע מה ויעשו דהא כתיב ותכל כל עבודת המשכן א״כ שודאי עשו המלאכה א״כ מאי ויעשו וגו׳ ופי׳ המלאכה כלומר לא שינו המלאכה אלא עשו ככל אשר צוה ה׳ את משה:
The work. Rashi adds the phrase, "The work,⁠" to inform us what B'nei Yisrael did. For it is written [just before], "Thus was completed all the work of the mishkon.⁠" If so, they surely did the work [already], so what does it mean that they "did"? Therefore, Rashi explains, "The work.⁠" The verse is conveying that the work they did was not any different, but rather they did it just as God commanded Moshe.
ותכל כל עבודת אהל מועד ועוד כתיב למטה ככל אשר צוה ה׳ וגו׳ כן עשו בני ישראל את כל העבודה. אמנם כתוב וירא משה את כל המלאכה ולא אמר את כל העבודה. וכן למטה ויכל משה את המלאכה – יש לחשוב כי תאמר עבודה אל דבר העשוי אף [אם] לא יהיה שלם מכל וכל ומלאכה אל מעשה שלם בדמותו בצלמו אין חסר כל דבר. וידוע כי {א} האיש שיעשה בדבר מה שמוטל עליו בו. אע״פ שהדבר ההוא אינו שלם מ״מ יקרא שלם אל מול הפועל שפעל ועשה בו כל מה שהיה עליו לעשות. לכן כאשר כלו החכמים העושים מלאכת הקדש כל פעולתם ירצה מה שנצטוו לעשות אף אמנם לא היו הדברים בסדר עדיין כי לא הוקם המשכן. המה בענוה ומוסר אמרו שעדיין לא נגמרה המלאכה וקראוה בשם עבודה לומר שאינה שלימה עד יבוא משה ויקים את המשכן כי מידו הכל וגמר מלאכה תהיה עשייתם. אמנם האיש משה ענו מאד מכל האדם נשא להם פנים ואמר שכבר בעשותם כל מה שמוטל עליהם הנה עשו את כל המלאכה. באמרו וירא משה את כל המלאכה כלומר ראה עבודתם כאלו היא מלאכה וחשבה שלימה כאלו הוא אח״כ בהקמתו לא יעשה דבר. ואולם הכתוב העיד אח״כ אמיתת הדבר כי הוא השלימה בהקמתו ולא כמו שהיה נושא פנים לאומנים. וכתב ויכל משה את המלאכה ועליו המלאכה לגמור:
ותכל כל עבודת וגו׳ – פירוש לא הם כילו שאם היה ה׳ מצוה עוד בעבודתו יתברך יעשו בני ישראל בכל אות נפשם אלא שכלתה המלאכה אשר צוה ה׳.
עוד ירצה באומרו ותכל לצד שהיה בה מלאכות שנעשו מעצמן שהיא מנורה שאמרו ז״ל (במד״ר פט״ו) שנעשית מעצמה לזה לא כינה הכל עליהם כי יש חלק במלאכה שהוא לא נעשה אלא הכאה בקורנס והיא מעצמה כלתה.
עוד ירמוז על דרך אומרו (תהלים פ״ד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳, כי עשו כל העבודה חשוקה וכלילת יופי.
ויעשו בני ישראל וגו׳ – והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו, והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה׳ ולא הם שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו.
עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא י״ט י״ח) ואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך.
ובזה מצאנו נחת רוח כי ה׳ צוה תרי״ג מצות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם וזה לך האות כהן ולוי וישראל ונשים, יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוים, וכן בנשים, ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ״ח איבריו ושס״ה גידיו אשר יכוונו להם, אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה, והוא מה שאמר הכתוב כאן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ כינה לכולם יחד מעשה כולם הגם שמהם הביאו הנדבה מהם עשו מלאכה יאמר על כללותם שעשו הכל, וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך כי על פרט זה יאמר שעשאוהו בני ישראל באין הבדל, ומעתה כל אחד מישראל הביא כל הי״ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות.
ככל אשר וגו׳ – נתכוין בזה להסיר החשד מהם כי יראה הרואה שצוה ה׳ על המשכן ונעשה וקפלוהו ג׳ חדשים (שמו״ר פנ״ב) יאמר כי היתה סיבה מצד המעשה שהיה בו דבר בלתי הגון או שישראל עכבו דבר מכל האמור במצותו, לזה אמר ותכל וגו׳ ויעשו בני ישראל ככל ומה טעם המתין הקב״ה עד חדש הראשון שהוא חדש המשובח שנקרא ראשון, והוא אומרו בגמר המלאכה (לקמן מ׳ ב׳) ביום החדש הראשון תקים וגו׳ ורבותינו ז״ל אמרו (שם) לצד שנתבשר אברהם ביצחק.
אשר צוה וגו׳ כן עשו – טעם אומרו עשו ולא הספיק במאמר ויעשו, אולי כי העלה עליהם הכתוב שקיימו כל מה שצוה ה׳ את משה בתורה, וזה שיעור הכתוב ויעשו בני ישראל ככל וגו׳ האמור בענין ובזה העריכם הכתוב כאילו ככל אשר צוה ה׳ את משה ככל התורה כן עשו, ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל.
ותכל כל עבודת משכן האהל, All the work of the Tabernacle, the Tent was complete, etc. The word ותכל indicates that the completion was not the result of the Israelites not continuing; as far as they were concerned they would gladly have continued to work on that project. The word ותכל refers to the end of the verse, i.e. "what God had commanded.⁠" The project was terminated in accordance with God's instructions.
The word may also be understood in the sense of Psalms 84,3: נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם. "I long, I yearn for the courtyards of the Lord.⁠" Our verse describes the enthusiasm with which the work was performed from start to finish.
ויעשו בני ישראל, the children of Israel did, etc. The Torah teaches that a person's delegate is accounted as like the person who has delegated him. The Torah here credits all of the Israelites with having constructed the Holy Tabernacle although it was only Betzalel (and his helpers) who had actually performed all the work. While it is true that Betzalel had received his instructions from God and not from the Israelites, the fact that the Israelites had given their silent consent to Betzalel's appointment meant that he acted as their delegate.
It appears that the Torah teaches us a general rule about the way Torah can be observed successfully by showing how the Israelites conferred merits one upon the other. The Torah (in its entirety) is only capable of fulfillment by means of the entire Jewish nation. Every individual Jew is charged with the duty to perform those commandments which he is able to fulfill, keeping in mind his individual status [an Israelite cannot perform service in the Temple, for instance, Ed.] This is the true meaning of Leviticus 19,18: "you shall love your fellow Jew as he is part of yourself." Without the fellow Jew, no individual Jew would be able to function as a total Jew. Each Jew has a task to help another Jew to become a whole Jew by means of his fulfilling commandments which the second Jew is unable to fulfill either at that moment or ever. As a result, the fellow Jew is not אחר "someone else,⁠" but is part of "oneself,⁠" כמוך.
This is the only way in which we can reconcile ourselves to God's commanding us to fulfill 613 commandments without which our body and soul are not really truly "healthy.⁠" The Torah has actually denied us a chance to fulfill a substantial part of all these 613 commandments. Are we to be permanent physical and spiritual cripples? Clearly, Torah and its observance then is not only a project for the individual but for the community. The Torah drove home this point by legislating laws which can be performed only by women, only by Levites, only by priests, and, in some instances, only by sinners, i.e. sinners who are anxious to rehabilitate them selves. Our verse describing the whole nation as performing what God had commanded Moses that they do, teaches this lesson. The reason that this was an appropriate time to teach us this lesson is that the 13 basic raw materials needed for the Tabernacle were as interdependent one upon the other as Jews are dependent upon each other in order to achieve the harmonious personality God desires for each Jew to develop into by means of his מצוה performance. It makes perfect sense therefore, that the Torah considers every Jew as having contributed all 13 kinds of raw materials needed for the Tabernacle.
ככל אשר צוה השם, in accordance with all that God had commanded, etc. The Torah emphasizes this point to prevent people from drawing the wrong conclusion when they would observe the whole Tabernacle being dismantled two months and twenty days later (when the Israelites started their journey away from Mount Sinai compare Numbers 10,11 and Shemot Rabbah 52,2). One should not interpret the dismantling as proof that there had been structural defects or defects in the design of the Tabernacle and that this was the reason it was being dismantled. The Torah therefore testified that every detail of the execution of God's instruction of how to make the Tabernacle had been strictly adhered to. Another reason some Israelites might think that there were imperfections in the Tabernacle was the fact that it had been completed already on the 25th of Kislev though it is reported as having been erected only on the first of Nissan (40,2). God waited with having the Tabernacle erected until that date as the month of Nissan ushers in the period of the redemption from Egypt and the tyranny the Israelites had experienced there. According to another interpretation also mentioned in Shemot Rabbah 52, it was the anniversary of the birthday of Isaac, or the anniversary of the day God had first told Abraham that Isaac would be born.
אשר צוה השם, which God had commanded, etc. The reason the Torah added the words: כן עשו, "so they did,⁠" and did not content itself by simply writing ויעשו, they did is, that the Torah wished to credit the Israelites not only with construction of the Tabernacle but with carrying out all the commandments God had given to Moses, i.e. ככל, in accordance with everything God had commanded Moses, i.e. the entire Torah. With these words God "burned and scattered the ashes of the sin of the golden calf,⁠" i.e. finally disposed of any visible remnants of that sin.
ויעשו בני ישראל – שהביאו נדבותיהם בנפש חפצה ככל אשר צוה ה׳:
ותכל כל עבודת – כל מה שעשו האומנים נקרא מלאכה, אולם המעשה בעצמה שקיימו בה כל ישראל מצות ה׳ היתה עבודה לה׳, וזה נתייחס אל העם כולו שעשו עבודה זו של נדבת המשכן והעסק בו לשם ה׳ ובכוונה הראויה וזה קורא עבודת משכן וזה מיחס לכלל ישראל, ועז״א ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה שקיימו מצות ה׳ כראוי בכל פרטיו:
עבודת משכן אהל מועד: כאן אין משמעות ״משכן״ הפרטי שהוא היריעות של שש1, אלא בכלל נקרא ״משכן״ מלשון ״ונתתי משכני בתוככם״ (ויקרא כו,יא), והיינו שמפרש ״משכן אהל מועד״ – שבו נתוועדו2 הקב״ה משה וישראל3. ומיושבת קושיית התוספות שבת (כח,א) ד״ה ויפרוש4, יע״ש.
ויעשו בני ישראל ככל וגו׳ כן עשו5: באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, כמו שכתבתי בפרשת כי תשא (לא, ב-ו), היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל, משום הכי פירש הכתוב שרק ״כאשר צוה ה׳ כן עשו״6.
{ככל אשר צוה: ׳כאשר צוה׳ מיבעי. אלא אפילו דברים שלא אמר משה להם מה שהיה לו בקבלה, מ״מ נעשה יפה ע״פ בצלאל שהופיע עליו רוח ממרום לכוון את הרצון.}
1. היריעות התחתונות, כדלעיל (כו,א) ״ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת״...
2. מלשון ״ונועדתי לך שם״ (לעיל כה,כב), ״ונועדתי שמה לבני ישראל״ (לעיל כט,מג).
3. כך שפירוש הפסוק הוא שנסתיימה כל המלאכה הנחוצה להשראת השכינה הייחודית שהיתה באהל מועד.
4. על הגמרא שם, ז״ל הגמרא: מנלן (שכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן), אמר רבי אלעזר, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא ״אדם כי ימות באהל״ וכתיב התם ״ויפרוש את האהל על המשכן״, מה להלן של פשתן (״עשר יריעות שש משזר״) קרוי אהל, אף כאן של פשתן קרוי אהל. וכתבו התוספות בד״ה ויפרוש: ותימא, ואמאי לא יליף דמשכן היינו יריעות שש משזר מהא דכתיב ״ואת המשכן תעשה עשר יריעות״, ו״משכן״ איקרי ״אוהל״ כדכתיב (להלן מ,ב) ״את משכן אהל מועד״ (עכ״ל). לדעת רבינו יש להבחין בין ״משכן״ ובין ״משכן אהל מועד״, כאשר ״משכן״ מציין יריעות ואילו ״משכן אהל מועד״ מציין כל המבנה אשר בו התקיים ״ונועדתי״.
5. כפילות.
6. ועיין בהרחבה בתורה שלמה פרק ל״ט אות ג׳, שם התייחס גם לדברי רבינו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳חזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהכל
 
(לג) {רביעי} וַיָּבִ֤יאוּ אֶת⁠־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה אֶת⁠־הָאֹ֖הֶל וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בְּרִיחָ֖ו וְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃
They brought the Tabernacle to Moshe: the tent and all its vessels, its clasps, its boards, its crossbars and its pillars and its sockets,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳רמב״ןטור הפירוש הארוךמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בעודהכל
(לג-מא) רשימות חלקי המשכן – שמות ל״א:ז׳-י״א, שמות ל״ה:י״א-י״ט
[כה] 1ויביאו את המשכן אל משה, זה שאמר הכתוב (איוב ל״ז:ז׳) לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו (איוב ל״ו:ז׳). מהו כן וכו׳. כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו. הלכו להם אצל חכמי לב, אמרו להן, ומה אתם יושבין, העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו. היו מבקשים להעמידו, ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו, הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב, אמרו להם, בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו, שמא על ידכם ראוי לעמוד. מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו מסיחין ומרננין ואומרים ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממוננו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטרח הזה ואמר לנו כי הקב״ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים, שנאמר (שמות כ״ה:ח׳) ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). ולמה לא היו יכולין להעמידו. אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן. כיצד, הנדבה נתנה על ידי ישראל, והמלאכה נעשית על ידי בצלאל ואהליאב וחכמי לב. ולפי שהיה משה מיצר, העלים הקב״ה מהם ולא היו יכולין להעמידו. כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא היו יכולין להעמידו, נכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו, משה רבנו, כל מה שאמרת לנו עשינו, וכל מה שצויתנו ליתן ולהוציא נתנו הכל, והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו, ראה הכל לפניך. והיו מראין לו כל דבר ודבר, שנאמר: ויביאו את המשכן אל משה וגו׳. וכתיב (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה וגו׳ (שמות ל״ט:מ״ג). אמרו לו: לא כך וכך אמרת לנו לעשות. אמר להם: הן. וכן על כל דבר ודבר. אמרו לו: ואם כן למה אינו עומד, שהרי כבר נצטערו בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב להעמידו ולא היו יכולין. והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקב״ה למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל, שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידיך, שנאמר (שמות מ׳:י״ח) ויקם משה את המשכן. (תנחומא סי׳ יא)
[כו] 2ויביאו את המשכן אל משה. את האהל, זש״ה (תהלים ל״א:י״ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק (תהלים ל״א:י״ט), מדבר במשה, בשעה שאמר לו הקב״ה לעשות [משכן], מיד אמר להם קחו מאתכם תרומה לה׳ (שמות ל״ה:ה׳) (שמות ל״ה:ה׳), והיה משה עסוק במשכן, אמר ר׳ חנינא ששה חדשים היה עסוק במשכן, ג׳ חדשים עשו אותו, וג׳ חדשים קיפלו אותו, אעפ״י כן היו מתלוננים עליו ואומרים הרי נעשה המשכן, לא היה אומר שהוא משרה שכינתו אצלינו, והקב״ה נתכוין שיעמד המשכן בחודש שנתבשר אברהם אבינו ביצחק, לא עשה, אלא כיון שהגיע החודש, אמר לו הקב״ה, ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ׳:ב׳) (שמות מ׳:ב׳) באותה שעה אמר הקב״ה תאלמנה שפתי שקר, אותם שהיו מתלוצצים אחר המשכן, התחילו טוענים אותו ובאין כל אחד ואחד במלאכה, שנאמר ויביאו את המשכן אל משה. (תנחומא ישן ו)
[כז] 3ויביאו את המשכן אל משה, ואייתיו ית משכנא לות משה לבית מדרשיה דהוו תמן יתבין משה ואהרן ובנוי והוה מתרץ להון סדר כהונתא ותמן יתבין סבי ישראל ואחויאו ליה ית משכנא וית כל מנוי פורפוי לוחוי נגרוי עמודוי וחומרוי. (תרגום יונתן)
[כח] 4קרסיו קרשיו בריחו ועמדיו ואדניו, ר׳ פינחס בשם ר׳ יוסה בי ר׳ אילעאי כתוב אחד אומר ויטוש משכן שילה (תהלים ע״ח:ס׳) וכתוב אחד אומר ותביאהו בית ה׳ שילה (שמואל א א׳:כ״ד), הא כיצד, בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה. א״ר זעירא ובלבד י׳ טפחים כבנין הבית (לא היה הבנין מלמטה יותר מי׳ טפחים. קה״ע) והא כשם שהיה אהל מועד נטוי כך אהל שבשילה נטוי (א״כ שהיריעות היו נטוים ולא היו משופעים א״כ לא היה גובהו של הבית יותר מי׳ טפחים וזה אי אפשר לומר שהרי מזבח העולה גובהו שלש אמות והוא היה בתוך משכן שילה), א״ר יוסי רבי בון קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו (כלומר כל הקרשים של אהל מועד היו עומדים על הי׳ טפחים של בנין נמצא שהוא גבוה מאהל מועד י׳ טפחים), והיו הקרסים נראין מתוכו ככוכבים ברקיע. (ירושלמי מגילה פ״א הי״ב)
1. ראה המשך הדרש להלן פ״מ אות כג. וראה רש״י כאן ורא״ם. ובשמו״ר פנ״ב א: ר׳ תנחומא בר אבא פתח, לרקמות תובל למלך בתולות אחריה רעותיה מובאות לך (תהלים מה, טו), מהו לרקמות זה המשכן שהוא מצוייר כמו שכתוב ורקם בתכלת (שמות לה, לה), הוי לרקמות, מהו תובל למלך זה משה שנקרא מלך, כמו שכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דברים לג, ה.), תובל שהביאו לו המשכן, בתולות אחריה רעותיה אלו ישראל שנקראו בתולות, כמו שכתוב גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (שה״ש ד. יב), רעותיה שהן ריעיו של הקב״ה שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, (תהלים קכב, ח.), מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו, לכך אמר ויביאו את המשכן אל משה. וכ״ה בילהמכ״ת פמ״ה. ובמדרש מכת״י הגניזה, ע״י מאן: ויביאו את המשכן אל משה, זש״ה כבוד חכמים ינחלו (משלי ג לה) אלו ישראל וכו׳ וכיון שהוגמרה מלאכת המשכן הביאוהו ישראל אל משה והעמידו וכו׳, ראה הדרש להלן אות כו. ובהגהות שם שצריך להוסיף: כבוד חכמים ינחלו זה משה, מפני שאחרי גמר מלאכת המשכן הביאוהו אליו כדי שיעמיד אותו.
2. מובא בילקוט פקודי רמז תיז בשם תנחומא ובנדפס ליתא. וכ״ה בשמו״ר נב ב וילהמכ״ת פל״א בקצת שינויים. וראה מענין זה להלן פרק מ אות א וצרף לכאן. ובתנ״י שם ז ח. ויביאו את המשכן אל משה, זה שאמר הכתוב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון וכו׳ (משלי לא, כה), עוז והדר לבושה זה משה, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שמות לד. כט), ותשחק, אלו ליצני ישראל שהיו מתלוצצים אחר משה לומר, אפשר שהשכינה שורה על מעשה ידיו של משה, לא עשה אלא כיון שאמר לו הקב״ה להקים את המשכן התחיל שוחק עליהם ותשחק ליום אחרון, אמר להם הביאו שנקים את המשכן, התחיל כל אחד טוענים ובאים אצלו. כמה חכמים היו שם ולא היו יכולים להקים את המשכן, אמר שלמה רבות בנות עשו חיל (משלי שם כט), למה שעשו את המשכן ולא היו יודעים ליישב אותו, נטלו כל אחד ואחד מלאכתו והלכו להם אצל משה, כל אחד ואחד היה אומר הרי קרסי הרי קרשי הרי בריחי ושרתה רוח הקודש על משה והקים את המשכן. וכ״ה בשמו״ר נב ג בשינויים, ובמדרש השכם הובא באו״מ עמ׳ 141. וכ״ה בלק״ט ומדרש אגדה וראה להלן פ״מ אות כג, כד, כו, וכז. ובפירוש הרמב״ן: שיעור הכתוב בזה כמו בוא״ו, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן וכו׳ עי״ש. ובהעמק דבר: כל הראשונים פירשו המשכן היינו יריעות שש, את האהל היינו יריעות עזים וכמו דכתיב ואת האהל, והנה ודאי אפשר לפרש כן ומש״ה לא הביאו הגמ׳ בשבת דכ״ח א׳ מהאי קרא דיריעות שש היה נקרא אהל אלא מדכתיב להלן ויפרש את האהל על המשכן (להלן מ יט, עי״ש אות ל, לא) דשם ההכרח לפרש כן כאשר יבואר במקומו, אבל אחר שלמדנו דגם זה נקרא אהל יותר נוח לפרש גם מקרא זה הכי, ויביאו את המשכן בכלל וכמש״כ במקרא הקודם, את האהל היינו שני מיני יריעות וכו׳.
3. כעי״ז בזהר ח״ב רלה.: ת״ח בההוא זמנא דאוקים משה ית משכנא, אתסכל בכל אינון עבידאן דהוו כדקא יאות, וכדין אוקים ליה וכל אינון עבידאן דהוו ביה במשכנא כל חד וחד אייתיאו ליה למשה וכו׳ וראה שם רלט. ובזהר חדש סה:, בתרגום מבואר שהביאו כל חלקי המשכן אל אהל משה ושם ישבו משה ואהרן ובניו וזקני ישראל, ומשה פירש להם סדר והלכות כהונה והביאו לו את האהל וכל כליו להראות לו אם הכל נעשה בסדר כדין וכהלכה. וכן לשון המדרש לעיל אות כה: והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר, או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו, ראה הכל לפניך, ולעיל אות כו בביאור: כל אחד ואחד היה אומר הרי קרסי הרי קרשי וכו׳ ולהלן אות לג בביאור מתנחומא: והלך משה ונתן נפשו על כל דבר ודבר שיעשה כשם שהראה לו הקב״ה בהר.
4. בפנ״מ שם פי׳: והא כשם שהיה אהל מועד נטוי כך אהל שבשילה נטוי, משמע שלא היה בנין כלל, וקאמר ר׳ יוסי בר׳ בון דלא קאי אלא על קרסיו וכו׳ כמו שהיה באהל מועד. ובמדרש שמואל פ״ג ו: הכא את אמר ותביאהו בית ה׳ שילה ולהלן את אמר ויטוש משכן שילה, ר׳ אליעזר בשם ר׳ יוסי ברבי חנינא בית שילה אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן וירושלים בית אבנים מלמטן והתקרה מלמעלן, ר׳ זעירא בעי יכול אף הקרשים, א״ל ר׳ שמעון בן לקיש לא כן כתיב קרסיו קרשיו, ר׳ חייא בר אידי בעי יכול בגבהו של בית. והלשון קצת מגומגם. ועי׳ יפה מראה בירושלמי שהביא את המדרש ונדחק לבארו. – והיו הקרסים נראין וכו׳, ראה תו״ש תרומה פכ״ו אות כ׳ וצרף לכאן.
וְאֵיתִיאוּ יָת מַשְׁכְּנָא לְוָת מֹשֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי פּוּרְפוֹהִי דַּפּוֹהִי עָבְרוֹהִי וְעַמּוּדוֹהִי וְסָמְכוֹהִי.
They brought the Mishkan to Moshe – the Tent and all its vessels, its clasps, planks, bars, pillars, and sockets,

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בריחו [קרי: בְּרִיחָיו] וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו
וְאֵיתִיאוּ יָת מַשְׁכְּנָא לְוַת מֹשֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי פּוּרְפוֹהִי דַפּוֹהִי עָבְרוֹהִי וְעַמּוּדוֹהִי וְסָמְכוֹהִי
וַיָּבִיאוּ... אֶל מֹשֶׁה – לאן? אונקלוס ו״יונתן״
א. מן הכתוב ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה״ לא ברור להיכן הביאו אותו. המיוחס ליונתן פירש שהביאוהו לבית מדרשו של משה כדי שילמדם סדר הקמתו: ״וְאַיְיתִיוּ יַת מַשְׁכְּנָא לְוַת משֶׁה לְבֵית מִדְרָשֵׁיהּ דְּהֲווּ תַּמָּן יַתְבִין משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹי... וְאַחְוִיאוּ לֵיהּ יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹי פּוּרְפּוֹי לוּחוֹי נַגְרוֹי עֲמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי״ (ויבִיאו את המִשׁכן אל משה לבית מִדרשׁו שהיו שם יושבים משה ואהרן ובניו... והראו לו את המִשׁכן ואת כל כליו קרסיו לוחיו בריחיו [ציריו] עמודיו ואדניו). וכן פירש להלן ״וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת״ (שמות מ כ), שלקח את הלוחות מבית מדרשו, עיין שם. אבל אין זו דעת אונקלוס כי לדעתו משה ישב ברשות הרבים כמפורש בגמרא ״משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי״ (שבת צו ע״ב). לכן כמו שתרגם לעיל ״וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא״ (שמות לו ו) ״וּפְסַק עַמָּא מִלְּאֵיתָאָה״ [ולא: מִלְּאַעָלָא, לשון הכנסה], תרגם גם כאן ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – ״וְאֵיתִיאוּ יָת מַשְׁכְּנָא לְוַת מֹשֶׁה״. ואילו סבר שהכניסוהו לבית המדרש היה לו לתרגם ״וְאִעֵילוּ״ בלשון הכנסה.⁠1
מדוע תרגם הַמִּשְׁכָּן וגם הָאֹהֶל – מַשְׁכְּנָא?
ב. רמב״ן פירש ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – יריעות המשכן, ״אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו״ – יריעות העזים.⁠2 אבל אונקלוס שתרגם ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – ״יָת מַשְׁכְּנָא״ וגם ״אֶת הָאֹהֶל״ – ״יָת מַשְׁכְּנָא״ אינו מפרש כך. אילו סבר כרמב״ן ש״האהל״ מוסב ליריעות העזים היה לו לתרגם פְּרָסָא כתרגום ״וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״ (שמות כו ז) ״לְפָרָסָא״, עיין שם. ואולם לפי תרגומו קשה כפל הלשון: ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן״ – ״יָת מַשְׁכְּנָא״ וגם ״אֶת הָאֹהֶל״ – ״יָת מַשְׁכְּנָא״, מדוע חזר הכתוב פעמיים על הבאת המשכן? ובמיוחד קשה שהרי הוא עצמו תרגם ״אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ״ (שמות לה יא) ״יָת מַשְׁכְּנָא יָת פְּרָסֵיהּ״, ומדוע כאן לא הבחין בין ״משכן״ לבין ״אהל״3? מסתבר שאונקלוס תרגם את פסוקנו ככלל שאחריו פרט: ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה״ זהו הכלל שפרטו הוא ״אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו״.⁠4 והוכרח לפרש כך כי אם יפרש ״אֶת הָאֹהֶל״ על יריעות העזים (כרמב״ן), מהו ״וְאֶת כָּל כֵּלָיו״? וכן מוכיח פיסוק הטעמים: וַיָּבִ֤יאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶת-הָאֹ֖הֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו, מכיוון ש״הָאֹהֶל״ מחובר ל״כָּל כֵּלָיו״, בהכרח לפרש שכאן ״אֶת הָאֹהֶל״ הוא המשכן – ״יָת מַשְׁכְּנָא״.
1. כהבחנתו הקבועה בשורש בו״א בין הֲבָאָה עד למקום ידוע שתרגומה ״אֵיתַא״ (משורש ״אתא״), לבין הבאה מן החוץ פנימה שתרגומה ״אַעֵיל״ (משורש ״עול״ או ״עלל״) לשון הכנסה [להבחנה זו ראה בפסוקים ״בֹּא...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״, ״והביאה לי וְאֹכֵלָה״ (בראשית כז ד) ״וְאַעֵיל לִי וְאֵיכוֹל״]. ואע״פ שכבר הביאו את תרומות המשכן ומדוע יֵשב משה ברה״ר? כי הוא היה דן את העם דרך קבע ברה״ר כמבואר בפסוק ״כי יבא אלי העם״ (שמות יח טו). אבל המיוחס ליונתן שאינו מדקדק בכך תרגם ״וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה״ – ״וְאַיְיתִיוּ יַת מַשְׁכְּנָא לְוַת משֶׁה לְבֵית מִדְרָשֵׁיהּ״ ולא בלשון הכנסה כמתבקש לשיטתו. ונסמך על תרגומו בפסוק ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה... וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות לג ז) ״וַהֲוָה קָרֵי לֵיהּ מַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא״, הרי שהיה לו בית מדרש מחוץ למחנה. וראה ״ינחנו״ ו״תורה שלמה״ אות כז.
2. רמב״ן: ״ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו. שיעור הכתוב בזה כמו בוא״ו: ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן... ויריעות העזים הן האהל... אף כאן, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יזכיר שמות הכל״.
3. וכן הבחין להלן בין שתי תיבות ״אהל״ שבפסוק ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו״ (שמות מ יט) ״וּפְרַס יָת פְּרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִּי יָת חוּפָאָה דְּמַשְׁכְּנָא עֲלוֹהִי״, שעל פיו מתבאר המקור למשנה ״והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן״, עיין שם.
4. כרש״י לבראשית ב ח: ״ואם תאמר הרי כבר כתב (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם וגו׳. ראיתי בברייתא של ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי משלושים ושתים מדות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה׳ אלהים וגו׳, ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון״.
ואייתוןא [ית משכנה לוות משה]⁠ב ית משכנה וית כל מנוי פורפויג לוחוי נגרוי ועמודויד וחמרוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואייתון״) גם נוסח חילופי: ״ואתון״.
ב. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פורפוי״) גם נוסח חילופי: ״פר׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועמודוי״) גם נוסח חילופי: ״עמ׳⁠ ⁠⁠״.
ואיתיו ית משכנא לות משה לבית מדרשיה דהוו תמן יתבין משה ואהרן ובנוי והוה מתרץ להון סדר כהונתא ותמן יתבין סבי ישראל ואחויאו ליה ית משכנא וית כל מנוי פורפוי לוחוי נגרוי ועמודוי וחומרוי.
And they brought the tabernacle to Mosheh at his house of instruction (beth Midrash), where sat Mosheh, and Aharon, and his sons, where he gave direction to them concerning the order of the priesthood; and there (also) sat the elders of Israel. And they brought to him the tabernacle and all its vessels; its taches, its boards, its bars, its pillars, and its bases;
ויביאו את המשכן אל משה לבית מדרשו אשר שם היו משה ואהרן ובניו וערך להם סדר הכהונה ושם ישבו זקני ישראל והראו לו את האהל ואת כל כליו קרסיו קרשיו עמודיו ואדניו.

פרשה נב

[א] וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה – רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא פָּתַח: לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתֻלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ (תהלים מ״ה:ט״ו), מַהוּ לִרְקָמוֹת, זֶה הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא מְצֻיָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת (שמות ל״ח:כ״ג), הֱוֵי: לִרְקָמוֹת. מַהוּ תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, זֶה משֶׁה שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:ה׳). תּוּבַל, שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ הַמִּשְׁכָּן. בְּתֻלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בְּתוּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם (שיר השירים ד׳:י״ב). רֵעוֹתֶיהָ, שֶׁהֵן רֵעָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ (תהלים קכ״ב:ח׳). מוּבָאוֹת לָךְ, שֶׁבַּיּוֹם שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הֱבִיאוּהוּ אֶצְלוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שֶׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז (תהלים ל״א:י״ט), כֵּיצַד אָדָם מִתְוַדֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר וְהִזְכִּיר עֲוֹנוֹתָיו, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר. מַהוּ עָתָק, דְּבָרִים שֶׁל סִלּוּקִים, כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה׳ (בראשית י״ב:ח׳). בְּגַאֲוָה וָבוּז, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיָה בְּיָדֶיךָ עֲוֹנוֹת מִשֶּׁל שָׁנָה זוֹ שֶׁהָיִיתָ מִתְגָּאֶה בְּגַאֲוָה וָבוּז.
דָּבָר אַחֵר: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן, מִיָּד אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה (שמות כ״ה:ב׳), הָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה בַּמִּשְׁכָּן וְהָיוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יְדֵי בֶּן עַמְרָם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיָה עוֹסֵק בַּמִּשְׁכָּן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים עֲשָׂאוּהוּ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קִפְּלוּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים הֲרֵי נַעֲשָׂה, לֹא הָיָה משֶׁה אוֹמֵר שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנּוֹלַד בּוֹ יִצְחָק אָבִינוּ, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:ב׳), אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, אוֹתָם שֶׁמְּלִיצִים אַחַר משֶׁה, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה שֶׁיָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה.
[ג] דָּבָר אַחֵר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן (משלי ל״א:כ״ה), מַהוּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁכָּל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַבָּהוּ שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם וְרָאָה כָּל הַטּוֹב שֶׁמְתֻקָּן לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, הִתְחִיל שָׂמֵחַ וְאָמַר כָּל אִלֵּין דְּאַבָּהוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה׳ וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי (ישעיהו מ״ט:ד׳), הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.
דָּבָר אַחֵר: אֵימָתַי הַתּוֹרָה מְשַׂחֶקֶת לְמִי שֶׁהוּא עָמֵל בָּהּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּטְרוֹס וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי קָרְאוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת סִלּוּקָן מִן הָעוֹלָם, אֶחָד מֵהֶן קָרָא: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ (תהלים ל״ב:ו׳). וְהָאֶחָד קָרָא: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם (תהלים ל״א:כ׳). וְהָאֶחָד קָרָא: כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ (תהלים ל״ג:כ״א). הֱוֵי בִּשְׁעַת סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָן וּמְשַׂמְּחָן. אָמַר בֶּן עֲזַאי: יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קט״ז:ט״ו), אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדִיעַ לַצַּדִּיקִים הַיְּקָר שֶׁמְתֻקָּן לָהֶם, סָמוּךְ לְמִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אוֹתָהּ שָׁעָה הֵם רוֹאִין וְשׂוֹחֲקִים, לְפִיכָךְ: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים (קהלת י״ב:ה׳), עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.
דָּבָר אַחֵר: עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות ל״ד:כ״ט). וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אֵלּוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יָדָיו שֶׁל בֶּן עַמְרָם, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל שׂוֹחֵק עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ שֶׁנָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין וּבָאִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן.
[ד] כַּמָּה חֲכָמִים הָיוּ שָׁם וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה (משלי ל״א:כ״ט), שֶׁמּשֶׁה הָיָה מְעֻלֶּה מִכֻּלָּם. וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה (משלי ל״א:כ״ט), לָמָּה שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לְיַשְּׁבוֹ, מֶה עָשָׂה נָטְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְלַאכְתּוֹ וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְאוֹמְרִים הֲרֵי קְרָשִׁים, הֲרֵי בְּרִיחִין, כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אוֹתָם מִיָּד שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵקִימוֹ. וְלֹא תֹאמַר משֶׁה הֶעֱמִידוֹ, אֶלָּא הַמִּשְׁכָּן נַעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים וְעָמַד מֵעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן (שמות מ׳:י״ז). וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל זֶה, הֲרֵי שְׁלֹמֹה כְּשֶׁבָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא נִבְנָה מֵעַצְמוֹ.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי, הַכֹּל מְסַיְּעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁבָּנָה אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, הַבְּרִיּוֹת וְהָרוּחוֹת, מִנַּיִן, שֶׁכָּתוּב: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ (מלכים א ו׳:ז׳), מֵעַצְמוֹ הָיָה נִבְנֶה, לְפִיכָךְ בְּמַעֲשֵׂה נִסִּים נִבְנָה. וְכֵן כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּמַעֲשֵׂה נִסִּים עָמַד, הֱוֵי: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן.
[ה] דָּבָר אַחֵר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג׳:י״א). אֵימָתַי נֶאֱמַר הַפָּסוּק הַזֶּה, בַּיּוֹם שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָה גְדוֹלָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה אֶצְלָם. בְּנוֹת צִיּוֹן, בָּנִים הַמְצֻיָּנִים לִי, עַל יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַה צִּיּוּן הַזֶּה נִרְאָה בְּאֶצְבַּע, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִין בְּאֶצְבַּע, הֱוֵי: בְּנוֹת צִיּוֹן, הַמְצֻיָּנִין לִי. בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלוֹ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, זֶה הַמִּשְׁכָּן, לָמָּה קְרָאוֹ עֲטָרָה, אֶלָּא מָה הָעֲטָרָה מְצֻיֶּרֶת כָּךְ הַמִּשְׁכָּן הָיָה מְצֻיָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרוֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת (שמות ל״ה:ל״ה), הֱוֵי: בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק חִזַרְתִּי בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאתִי שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שָׁאַל אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּתִּי, לֹא זָז מְחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ אֲחוֹתִי וְעַד שֶׁקְּרָאָהּ אִמִּי, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתְּחִלָּה קָרָא לְיִשְׂרָאֵל בַּת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ (תהלים מ״ה:י״א), לֹא זָז מְחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אֲחוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה (שיר השירים ה׳:ב׳). לֹא זָז מְחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ (ישעיהו נ״א:ד׳). עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, בְּסִינַי. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בִּירוּשָׁלַיִם.
דָּבָר אַחֵר: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, עַל הַיָּם. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
דָּבָר אַחֵר: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, בַּמִּשְׁכָּן. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וְכֵן דָּוִד אָמַר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב (תהלים מ״ח:ג׳), יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מ״ח:ג׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר מַעֲשֶׂה הָיָה בִּפְרַקְמַטְיוּס אֶחָד שֶׁהָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם לִמְכֹּר אֶת שֶׁלוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב שָׁם וְלֹא מָכַר, אָמַר זוֹ הִיא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיהָ: מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, לְאַחַר שָׁעָה מָכַר כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ, אָמַר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּפָּה שֶׁל חִשְּׁבוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְכָל מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לְחַשֵּׁב הוֹלֵךְ לְשָׁם, לָמָּה, שֶׁלֹא יְחַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם וְיֵצַר, לְפִי שֶׁנִּקְרֵאת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה לָמָּה, שֶׁהִיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וּמִשֶּׁחָרְבָה: עָרְבָה הַשִּׂמְחָה וְגָלָה מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (ישעיהו כ״ד:י״א). מַהוּ עָרְבָה, חָשְׁכָה, קְבַלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ה׳), בָּעוֹלָם הַזֶּה שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, וּכְשֶׁיִּבְנֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הוּא מַחֲזִיר לְתוֹכָהּ אֶת כָּל הַשִּׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה׳ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה׳, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה (ישעיהו נ״א:ג׳).
[י] וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְבָרִים מְתֻקָּנִים מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵלּוּ דְבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חָבִיב הַשָּׁלוֹם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, וְהִתְגָּר בָּם מִלְחָמָה.
[יא] וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ (איוב ל״ו:ז׳). מַהוּ כֵּן. אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֵעַ מִן הַצַּדִּיק דּוּגְמַטְרִין שֶׁלּוֹ. כְּאָדָם הַמְבַקֵּשׁ לִמְכֹּר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: הַרְאֵה לִי הָעֵץ. הֱוֵי, לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו. תֵּדַע לְךָ, אַבְרָהָם הוֹלִיד לְיִצְחָק דּוֹמֶה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (בראשית כ״ה:י״ט). וְיַעֲקֹב הוֹלִיד לְיוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית ל״ז:ב׳), רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֹא אָמַר אֶלָּא יוֹסֵף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי בֶן זְקֵנִים הוּא לוֹ (בראשית ל״ז:ג׳), זִיו אִיקוֹנִין הוּא לוֹ. הֱוֵי, לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר, לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה (שמות ל״ה:ה׳), שָׂמְחוּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְהֵבִיאוּ הַנְּדָבָה בְּשִׂמְחָה וּבִזְרִיזוּת. רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים (שמות ל״ה:כ״ב), שֶׁהָיוּ דוֹחֲקִין זֶה עַל זֶה, שֶׁבָּאִין הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא וּמְבִיאִין הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב וְגוֹ׳ (שמות ל״ה:כ״ה), לִשְׁנֵי בְקָרִים הֵבִיאוּ הַכֹּל. וְכֵן כְּתִיב: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וְגוֹ׳ (שמות ל״ו:ז׳), וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא (שמות ל״ה:ה׳), לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה נִזְדָּרְזוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן. לְאַחַר שְׁנֵי יָמִים בִּקְשׁוּ חַכְמֵי לֵב לְהָבִיא אֶת נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ. שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר, וַיְצַו מֹשֶׁה וְגוֹ׳ (שמות ל״ו:ו׳). וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִין עַל שֶׁלֹּא זָכוּ בִּתְרוּמַת מְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן כְּלוּם, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בִּתְרוּמַת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן כְּלוּם אִם כֵּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי שֶׁטָּרְחוּ וְנִזְדָּרְזוּ בַּמִשְׁכָּן, יִכָּתֵב שִׁבְחָן בַּמִשְׁכָּן, בַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ כְּתִיב וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם. וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ חָסֵר אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹתָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂיאִם (שמות ל״ה:כ״ז), חָסֵר יוּ״ד אֶחָת. וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיקוּ בִּמְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב בַּעֲבוֹדָתָן וְחַכְמֵי לֵב בַּעֲבוֹדָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂו כָל חֲכַם לֵב וְגוֹ׳ (שמות ל״ו:ח׳). וְכֵן הַנָּשִׁים טָווּ אֶת הַתְּכֵלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ׳ (שמות ל״ה:כ״ו). כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ מְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן, הָיו יוֹשְׁבִין וּמְצַפִּין אֵימָתַי תָּבֹא שְׁכִינָה וְתִשְׁרֶה בוֹ, וְהָיוּ מִצְטַעֲרִין הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עָלָיו. מֶה עָשׂוּ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל חַכְמֵי לֵב, אָמְרוּ לָהֶן, וּמָה אַתֶם יוֹשְׁבִין, הַעֲמִידוּ אַתֶּם אֶת הַמִּשְׁכָּן וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. הָיוּ מְבַקְשִׁים לְהַעֲמִידוֹ, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין וְלֹא יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ. וּכְשֶׁהֵן חוֹשְׁבִין לְהַעֲמִידוֹ, הוּא נוֹפֵל. מִיָּד הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב, אָמְרוּ לָהֶם, בּוֹאוּ אַתֶּם וְהַעֲמִידוּ הַמִשְׁכָּן שֶׁאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ, שֶׁמָּא עַל יֶדְכֶם רָאוּי לַעֲמֹד. מִיָּד הִתְחִילוּ לְהַעֲמִידוֹ וְלֹא יָכֹלוּ. הִתְחִילוּ מְסִיחִין וּמְרַנְּנִין וְאוֹמְרִים: רְאוּ מֶה עָשָׂה לָנוּ בֶן עַמְרָם שֶׁהוֹצִיא אֶת מָמוֹנֵנוּ בַּמִּשְׁכָּן הַזֶה וְהִכְנִיס אוֹתָנוּ לְכָל הַטֹּרַח הַזֶּה וְאָמַר לָנוּ כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד מִן הָעֶלְיוֹנִים וְשׁוֹרֶה בְּתוֹךְ יְרִיעוֹת עִזִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳). וְלָמָּה לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ. אֶלָּא שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֵצֵר עַל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתֵּף הוּא עִמָּהֶן בִּמְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן. כֵּיצַד, הַנְּדָבָה נִתְּנָה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְחַכְמֵי לֵב. וּלְפִי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֵצֵר, הֶעְלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֵטִיחוּ פְּנֵיהֶם מִכָּל מָקוֹם וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַעֲמִידוֹ, נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל מֹשֶׁה, אָמְרוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָנוּ עָשִׂינוּ, וְכָל מַה שֶּׁצִּוִּיתָנוּ לִתֵּן וּלְהוֹצִיא נָתַנּוּ הַכֹּל, וַהֲרֵי כָּל הַמְּלָאכָה לְפָנֶיךָ, שֶׁמָּא חִסַּרְנוּ שׁוּם דָּבָר אוֹ וִתַּרְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָּנוּ, רְאֵה הַכֹּל לְפָנֶיךָ. וְהָיוּ מַרְאִין לוֹ כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ׳. וּכְתִיב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְגוֹ׳. אָמְרוּ לוֹ: לֹא כָךְ וְכָךְ אָמַרְתָּ לָנוּ לַעֲשׂוֹת. אָמַר לָהֶם: הֵן. וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. אָמְרוּ לוֹ: וְאִם כֵּן לָמָּה אֵינוֹ עוֹמֵד, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נִצְטַעֲרוּ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל חַכְמֵי לֵב לְהַעֲמִידוֹ וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין. וְהָיָה מֹשֶׁה מֵצֵר עַל דָּבָר זֶה, עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לְפִי שֶׁהָיִיתָ מֵצֵר שֶׁלֹּא הָיָה לְךָ עֲשִׂיָּה וְלֹא חֵלֶק בִּמְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן, לְפִיכָךְ לֹא יָכְלוּ אוֹתָן חֲכָמִים לְהַעֲמִידוֹ, בִּשְׁבִילְךָ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם עַל יָדְךָ אֵינוֹ עוֹמֵד, שׁוּב אֵינוֹ עוֹמֵד לְעוֹלָם, וְאֵינִי כוֹתֵב לוֹ הֲקָמָה אֶלָּא עַל יָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה, בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ לְהַעֲמִידוֹ. אָמַר לוֹ: עֲסֹק בְּיָדֶיךָ וְאַתָּה מַרְאֶה לְהַעֲמִידוֹ וְהוּא עוֹמֵד מֵאֵלָיו, וַאֲנִי כוֹתֵב עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה הֲקֵמֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִשְׁכָּן. וּמִי הֶעֱמִידוֹ. מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מְפָרְקוֹ וּמַעֲמִידוֹ שְׁתֵּי פְעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּקִים, הוּקַם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּקִים, הוּקַם, וַיָּקֶם. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ מַרְאִין לוֹ כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה הֱוֵי, לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו (איוב ל״ו:ז׳). וְקוֹרֵא וְהוֹלֵךְ, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, אֶת כָּל מְלֶאכֶת הַמִשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, שֶׁהָיָה הַכֹּל כְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. מִיָּד בֵּרְכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. מַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, י״י אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם וְגוֹ׳ (דברים א׳:י״א). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. וְהֵם אָמְרוּ, וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי וְגוֹ׳ (תהלים צ׳:י״ז). וְלָמָּה כָתַב כָּאן כַּמָּה פְעָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. לְפִי שֶׁהִרְהֲרוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה עוֹמֵד, אָמְרוּ, שֶׁמָּא דָבָר קַל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּמִּשְׁכָּן, וּמֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ הִכְנִיסָנוּ בְּכָל הַטֹּרַח הַזֶה. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהִרְהַרְתֶּם אַחֲרָיו, הֲרֵינִי כוֹתֵב שְׁמִי עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאֲנִי צִוִּיתִי אוֹתוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה בְּכָל פַּעַם וָפָעַם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בִּקֵּשׁ אָדָם לְהַרְהֵר אַחֲרֵי מֹשֶׁה, יְהַרְהֵר אַחֲרַי שֶׁאֲנִי אָמַרְתִי לוֹ כָּל זֹאת וְשֶׁיַּעֲשׂוּ לִי הַמִּשְׁכָּן.
[Siman 10]
And they brought the tabernacle unto Moses (Exod. 39:33). May it please our masters to teach us: What things were instituted for the sake of peace? Thus do our masters teach us: The following were instituted for the sake of peace: The priest shall read from the Torah first, then the Levite, and finally the Israelite, because that is the path of peace. Observe how precious peace is in the sight of the Holy One, blessed be He, that when the time came for them to enter the land, the Holy One, blessed be He, said to Moses: Neither contend with them in battle (Deut. 2:9).⁠1
[Siman 11]
And they brought the tabernacle unto Moses (Exod. 39:33). It is written elsewhere in reference to the verse: He withdraweth not His eyes from the righteous; but with kings upon the throne He setteth them forever, and they are exalted (Job 36:7). What does this verse signify? That the Holy One, blessed be He, does not deny the righteous man the realization of his plans. Therefore He withdraweth not His eyes from the righteous. You may know this to be so from Abraham, who begot Isaac, who resembled him closely, as it is said: These are the generations of Isaac, Abraham’s son: Abraham begot Isaac (Gen. 25:19). And Jacob begot Joseph, who resembled him, as is said: These are the generation of Jacob: Joseph (ibid. 37:2). Reuben, Simeon, et al., are not mentioned here but only Joseph. It says also: Because he was the son of his old age (ibid., v. 3).⁠2 Hence, He draweth not His eyes from the righteous.
Another explanation of He draweth not His eyes from the righteous. At the time that Moses came and told the Israelites: Take ye from among ye an offering unto the Lord (Exod. 35:5), they rejoiced exceedingly and brought their free-will offering with joy and eagerness. Notice that it is written: And they came both men and women (ibid., v. 22); that is to say, in their eagerness they pressed against each other. The men and women came as a huge throng when they brought their gifts, as it is said: All the women that were wise-hearted (ibid., v. 25).
They brought all that was required in two mornings. Hence it is written: For the stuff they had was sufficient for all the work (ibid. 36:7). And He said to Moses: Tell the multitude to bring their gifts. This tells you that the Israelites were extremely eager to participate in the work of the Tabernacle. After two days the wise-hearted men, who desired to bring their gifts, were not permitted to do so, since He had already said: Let neither man nor woman make any more work (ibid., v. 6). The leaders were deeply distressed by not having been privileged to bring anything to the work of the Sanctuary. They said: “Since we did not merit to participate in the offerings for the Tabernacle, let us give the garments for the priesthood.” The Holy One, blessed be He, said: Since My sons were so painstaking and conscientious concerning the Tabernacle, let their praise be inscribed in the Torah with reference to the Tabernacle. Therefore it is written: For the stuff they had was sufficient for the work (ibid., v. 7).
Because the leaders were slow to bring their gifts, a letter is omitted from their names. Thus in Scripture the word for leader lacks one yod.⁠3 Later, however, they helped in the work of the Tabernacle, joining Bezalel and Oholiab in their labors and the wise men in their work, as is said: And every wise-hearted man that wrought (Exod. 36:8). And the women spun the purple curtains, as is said: And all the women whose hearts stirred them up in wisdom spun the goats’ hair (ibid. 35:26).
When at last they completed the work of the Tabernacle, they sat waiting for the Shekhinah to descend and hover over it. However, they were distressed because the Shekhinah failed to hover over it. What did they do then? They went to the wise-hearted men and said to them: “Why do you sit by idly? Erect the Tabernacle and the Shekhinah will come to rest among us.” They tried to erect the Tabernacle, but did not know how. They were unable to make it stand. Whenever they thought they had assembled it, it would fall apart. They went to Bezalel and Oholiab and said: “Come, erect the Tabernacle that you have constructed, perhaps you will be worthy to erect it.” They too tried to assemble it but were unable to do so. They began muttering and complaining, saying: “See what the Son of Amram4 did to us when he took our possessions for this Tabernacle, and made us assume this burden while promising us that the Holy One, blessed be He, would descend from the heavenly sphere and would dwell within the curtain of goats’ hair, as is said: That I may dwell among them (Exod. 25:8).”
Why were they unable to erect it? Because of the fact that Moses was distressed at not having participated in the construction of the Tabernacle. Why did that happen? The offerings were given by the Israelites, and the work was performed by Bezalel, Oholiab, and the wise-hearted. Because Moses was distressed, the Holy One, blessed be He, concealed the way to erect it from them, and that is why they were unable to do so. After they had tried in every way to do so and still were unable to set it up, all the Israelites approached Moses saying: “Moses, our master, everything you told us we have done, and everything you asked us to bring and to give, we have given: Behold, all the work of the Tabernacle (Exod. 39:32). Perhaps we have overlooked something, or perhaps something else should be added to what you told us. See, everything is here,” and they showed it all to him, as it is said: And they brought the Tabernacle unto Moses (ibid., v. 33) and Moses saw all the work (ibid., v. 43).
They said to him: “Did you not tell us to do such-and-such?” He replied: “Yes, indeed.” And so they pointed to everything that had been done. They said: “If that is so, why does it not stand? We tried to have Bezalel, Oholiab, and the wise-hearted erect it, but they were unable to do so.” Moses was troubled by all this until the Holy One, blessed be He, told him: Moses, because you were unhappy over the fact that you did not share in the work of the building of the Tabernacle, these wise men are not able to erect it. Now Israel will know that if you do not erect it, it will never be set up. Have I not written previously that it would be done by you, as it is said: And Moses reared up the Tabernacle (Exod. 40:18)? And it says also: And the Lord spoke unto Moses, saying: And the first day of the first month (Nisan) shalt thou rear up the Tabernacle of the Tent of Meeting (ibid., v. 2). Moses replied: Master of the Universe, I do not know how to erect it either. He said to him: Apply yourself to it and it will stand up of itself, for I have written concerning you that you will raise it, as is said: And it came to pass in the first month in the second year on the first day of the month, that the Tabernacle was reared up (ibid., v. 17). Who finally set it up? Moses, as it is said: And Moses reared up the Tabernacle.
R. Hiyya the son of Joseph stated: Throughout the seven days of dedication, Moses took it apart and assembled it twice each day, as is indicated in those verses by the words reared up and it was reared. R. Hanina held that he did so three time each day, since it is said: Reared up, thou shalt rear up, and it was reared. How do we know that they showed him everything? Because it is said: And they brought the Tabernacle unto Moses (Exod. 39:32). Hence, He draweth not His eyes from the righteous (Job 36:7). And Scripture adds: And Moses saw all the work (Exod. 39:43). It does not say “all the work of the Tabernacle” but rather all the work, for the words all the work of the Tabernacle would be equal to the work of creation itself, as is stated above.
He blessed them forthwith, as is said: And Moses blessed them (ibid.). What blessing did he confer upon them? Our sages said: O Lord, God of our fathers, etc. (Deut. 1:11). R. Meir held that he said: “May it be His will that the Shekhinah will rest within the labors of your hands,” and (that) they replied: And let the graciousness of the Lord our God be upon us (Ps. 90:17). Why is it stated so many times: According to all the Lord commanded Moses (Exod. 39:1)? Because the Israelites criticized Moses at the time they strove to erect the Tabernacle but could not do so. They said: “Perhaps the Holy One, blessed be He, told Moses some simple thing to do to erect the Tabernacle, and (thus) Moses alone is responsible for all this difficulty.” Therefore the Holy One, blessed be He, said: Since you have criticized him, I will attach My name to whatever I command him. Thus it is written: According to all the Lord commanded Moses.
The Holy One, blessed be He, declared: If a man criticizes him, he will in fact be criticizing Me, since I told him to do all this: Make Me a Sanctuary (Exod. 25:8).
1. At the conclusion of the portion Judges.
2. Word-play on zikunim (“old age”) and kunim (“features”).
3. The yod, which comprises half of the name of God, was removed to indicate their slothfulness.
4. A disrespectful reference to Moses.
[ו] ויביאו את המשכן אל משה וגו׳ (שמות ל״ט:ל״ג), זש״ה תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק (תהלים ל״א:י״ט), מדבר במשה, בשעה שאמר לו הקב״ה לעשות [משכן], מיד אמר להם קחו מאתכם תרומה לה׳ (שמות ל״ה:ה׳), והיה משה עסוק במשכן, אמר ר׳ חנינא ששה חדשים היה עסוק במשכן, ג׳ חדשים עשו אותו, וג׳ חדשים קיפלו אותו, אעפ״י כן היו מתלוננים עליו ואומרים הרי נעשה המשכן, לא היה אומר שהוא משרה שכינתו אצלינו, והקב״ה נתכוון שיעמד המשכן בחודש שנתבשר אברהם אבינו ביצחק, לא עשה אלא כיון שהגיע החודש, אמר לו הקב״ה ביום החדש הראשון באחד לחדש [תקים את משכן אהל מועד] (שמות מ׳:ב׳), באותה שעה אמר הקב״ה תאלמנה שפתי שקר, אותם שהיו מתלוצצים אחר המשכן, התחילו טוענים אותו ובאין כל אחד ואחד במלאכה, שנאמר ויביאו את המשכן אל משה.
[ז] [ויביאו את המשכן]. זש״ה (הוד) [עוז] והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי ל״א:כ״ה). מעשה בר׳ אבהו כשהיה מסתלק מן העולם, הראה לו הקב״ה מתן שכרו שמתוקן לו לעולם הבא, והעביר לפניו י״ג נהרים של בלסמון, והיה רואה אותן ותמיה, והיה אומר כל אלה לאבהו, והיה קורא לעצמו הפסוק לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה׳ ופעולתי את אלהי (ישעיהו מ״ט:ד׳), [הוי ותשחק ליום אחרון]. זבדי בן לוי, ולוי בן פייטם, ור׳ יהודה בן לוי [קראו] כל אחד ואחד מהם פסוק בשעת סילוקן מן העולם, אחד קרא על זאת יתפלל כל חסיד וגו׳ (תהלים ל״ב:ו׳), והאחד קרא מה רב טובך (שם ל״א:כ׳), והאחד קרא וישמחו כל חוסי בך (שם ה׳:י״ב), הוי בשעת סילוקן מן העולם הקב״ה מראה להם מתן שכרן, אמר בן עזאי יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו (שם קט״ז:ט״ו), אימתי הקב״ה מראה לצדיקים היקר שהוא תוקן להם סמוך למיתתן, הוי ותשחק ליום אחרון וגו׳.
מעשה בתלמיד אחד של ר׳ שמעון שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו והיו רוצין לצאת לחוצה לארץ ידע ר׳ שמעון הוציאם לבקעה שעל פני מרון עירו, ונתפלל לפני הקב״ה, ונתמלאת בקע דינרי זהב, אמר להם מי שמבקש ליטול יטול, אלא היו יודעים שכל מי שהוא נוטל עכשיו, מתוך חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה בעולם הזה, אלא לעולם הבא, הוי ותשחק ליום אחרון.
מעשה בר׳ שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאין לאכול, ערב שבת עם חשיכה, יצא לו חוץ מן העיר ונתפלל לפני הקב״ה, מיד נתנה לו אבן טובה מן השמים, ונכנס ונתנה לשולחני, ופירנס את השבת, והיה יושב ואוכל בלילי שבת, אמרה לו אשתו מהיכן אלו, אמר לה ממה שפירנס הקב״ה, אמרה לו אם אין אתה אומר לי איני טועמת כלום עד שתאמר לי, אמר לה כך וכך היה מעשה ונתפללתי וניתנה לי אבן טובה מן השמים ואלו ממנה, אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שאתה מחזירה למוצאי שבת, אמר לה למה, אמרה לו מחר אתה בא וחביריך עמך והם נוטלם יותר ואתה נוטל פחות מהם, למה שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, שנאמר ותשחק ליום אחרון, כיון שהלך השבת עמד והחזירה, מיד ניטלה ממנו.
ד״א עוז והדר לבושה. זה משה, ומשה לא ידע [כי קרן עור פניו] (שמות ל״ד:כ״ט), ותשחק, אלו ליצני ישראל שהיו מתלוצצים אחר משה לומר אפשר שהשכינה שורה על מעשה ידיו של משה, לא עשה אלא כיון שאמר לו הקב״ה להקים את המשכן התחיל שוחק עליהם, ותשחק ליום אחרון, אמר להם הביאו שנקים את המשכן, התחיל כל אחד טוענים ובאים אצלו.
[ח] כמה חכמים היו שם ולא היו יכולים להקים את המשכן, אמר שלמה רבות בנות עשו חיל, למה שעשו את המשכן ולא היו יודעים ליישב אותו, נטלו כל אחד ואחד מלאכתו והלכו להם אצל משה, כל אחד ואחד היה אומר הרי קרסי הרי קרשי הרי בריחי, ושרתה רוח הקודש על משה, והקים את המשכן, ולא תאמר משה, אלא המשכן מעצמו עמד, שנאמר הוקם המשכן, ולא תאמר המשכן אלא אפילו בית עולמים, אילולי שעזר הקב״ה, לא שלמה, ולא כל ישראל, היו בונין אותו, מנין שכך אמר דוד, אם ה׳ לא יבנה בית [שוא עמלו בוניו בו] (תהלים קכ״ז:ב׳), לפיכך במעשה נסים הוקם המשכן, כיון שהוקם את המשכן התחילו כל ישראל שמחין, שנאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (שיר השירים ג׳:י״א), במלך שהשלום שלו, זה מלך מלכי המלכים הקב״ה, [בעטרה] שעטרה לו אמו (שם), והוא קרוא למשכן עטרה, מה העטרה הזו מצויירת, כך היה המשכן מצוייר תכלת וארגמן.
בעטרה שעטרה לו אמו, אמר ר׳ יצחק חזרתי על כל המקרא כולה ולא מצאתי שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה, והוא אומר בעטרה שעטרה לו אמו, ר׳ שמעון בן יוחי שאל לר׳ אלעזר בר יוסי א״ל אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א״ל כך אמר אבא, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה אהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה [אחותי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה] אמי, כך חיבב הקב״ה את ישראל וקרא אותם בתי, שנאמר שמעי בת וראי (תהלים מ״ה:י״א), ולא זז עד שקרא אותם אחותי, שנאמר אחותי רעיתי (שיר השירים ה׳:ב׳), לא זז עד שקרא אותם אמי, שמעו אלי עמי ולאומי וגו׳ (ישעיהו נ״א:ד׳), ולאמי כתיב, עמד ר׳ שמעון בן יוחי ונשקו על ראשו ואמר אילולי לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה דיי.
ביום חתונתו (שיר השירים שם), על הים. וביום שמחת לבו (שם), בירושלים.
ד״א ביום חתונתו. בסיני, וביום שמחת לבו, בירושלים. אמר דוד יפה נוף משוש כל הארץ וגו׳ (תהלים מ״ח:ג׳), כתאנה הזו שהיא צרה מלמטה ורחבה מלמעלה, שנאמר ורחבה ונסבה למעלה למעלה וגו׳ (יחזקאל מ״א:ז׳).
יפה נוף וגו׳. ר׳ לוי אמר נאה היא לעצמה, שהיא מניפה לאומות העולם, שנאמר להנפה גוים בנפת שוא ורסן מתעה על לחיי עמים (ישעיהו ל׳:כ״ח).
ד״א יפה נוף, בהניפתה, שנאמר והניף אהרן וגו׳ (במדבר ח׳:י״א), והניף את העומר (ויקרא כ״ג:י״א).
משוש כל הארץ (תהלים מ״ח:ג׳). אמר ר׳ יונתן בן אלעזר מעשה היה בפרגמטיוטס (רועה) אחד שהלך לארץ ישראל למכור פלפלין, הלך וישב לו ולא מכר, אמר זו היא שאמרו משוש כל הארץ, לשעה אחת מכר פרקמטיא שלו, אמר ודאי זו היא משוש כל הארץ, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, וכל השבח הזה בשל מה, בשביל שהיא קרית מלך רב, כיון שחרבה ירושלים, ערבה כל שמחה, גלה משוש כל הארץ (ישעיהו כ״ד:י״א), מהו ערבה חשכה קבלה, כמו שאומרים ויהי ערב (בראשית א׳:ה׳), בעולם הזה שבת משוש כל הארץ, כשישוב הקב״ה ויבנה את ירושלים, הוא מחזיר את השמחה, שנאמר כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה (ישעיהו נ״א:ג׳).
סליק פרשה פקודי.
וסליק ספר שמות.
[6] (Exod. 39:33:) AND THEY BROUGHT THE TABERNACLE UNTO MOSES…. This text is related (to Ps. 31:19 [18]): LET LYING LIPS BE DUMB THAT SPEAK HAUGHTILY AGAINST THE RIGHTEOUS. <The verse > speaks about Moses.⁠1 When the Holy One told him to make [a tabernacle], he immediately told them (in Exod. 35:5): TAKE FROM AMONG YOU AN OFFERING FOR THE LORD. So Moses was occupied with the Tabernacle. R. Hanina said: He was occupied with the Tabernacle for six months. For three months they made it, and for three months they had it folded away. Nevertheless they murmured about it and said: See, the Tabernacle is made. Did he not say that he would have his Divine Presence dwell with us? But the Holy One had intended the Tabernacle to go up in the month that our father Abraham had been told the good news about Isaac. He only acted when the month arrived.⁠2 The Holy One said to him (in Exod. 40:2): ON THE FIRST DAY OF THE FIRST MONTH [YOU SHALL SET UP THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY]. At that time the Holy One said (in Ps. 31:19 [18]): LET LYING LIPS BE DUMB THAT SPEAK HAUGHTILY AGAINST THE RIGHTEOUS. The very ones who were murmuring against the Tabernacle, began to carry it, with each and every one of them joining in the work, as stated (in Exod. 39:33): AND THEY BROUGHT THE TABERNACLE UNTO MOSES.
[7] [(Exod. 39:33:) AND THEY BROUGHT THE TABERNACLE UNTO MOSES.] This text is related (to Prov. 31:25): {MAJESTY} [STRENGTH] AND SPLENDOR ARE HER CLOTHING; AND YOU WILL LAUGH3 AT THE LATTER DAY. There is a story about R. Abbahu.⁠4 When he was departing this world, the Holy One showed him his reward as it was prepared for him in the world to come. He made thirteen rivers of balsam5 pass before him. When he saw them, he was astonished and said: Are all these for Abbahu? Then he read to himself the verse (Is. 49:4): I HAVE USED UP MY STRENGTH FOR A VOID AND VANITY; SURELY MY JUDGEMENT IS WITH THE LORD AND MY RECOMPENSE IS WITH MY GOD. [Ergo (Prov. 31:25): AND YOU WILL LAUGH AT THE LATTER DAY.] Zavday ben Levi, Levi ben Paytam,⁠6 and R. Judah ben Levi, each of them individually, [cited] a verse at the time of their departure from the world.⁠7 One cited (Ps. 32:6): THEREFORE LET EVERY SAINT PRAY UNTO YOU <IN ANTICIPATION OF THE TIME OF DISCOVERY >…. The next cited (Ps. 31:20 [19]): HOW ABUNDANT IS THE GOOD <WHICH YOU HAVE LAID UP FOR THOSE WHO FEAR YOU>. And the other cited (Ps. 5:12 [11]): BUT LET ALL WHO TAKE REFUGE IN YOU REJOICE. <LET THEM EVER SING FOR JOY, AND YOU SHALL SHELTER THEM.> Ergo, at the time of their departure from the world, the Holy One showed them their reward. Ben 'Azzay said (Ps. 116:15): PRECIOUS IN THE EYES OF THE LORD IS THE DEATH OF HIS SAINTS. When does the Holy One show his righteous ones the honor which he has prepared for them? Near their death. Ergo (in Prov. 31:25): AND YOU WILL LAUGH AT THE LATTER DAY….⁠8
There is a story about a certain disciple of R. Simeon who went abroad and came back wealthy. When the <other> disciples saw him, they <also> wanted to go abroad. R. Simeon knew < about the situation > and brought them out to a valley which was near his native town of Meron. Then he prayed to the Holy One, and the valley was filled with gold dinars. He said to them, whoever wants to take <some> may take <some>. But they knew that whoever took <some> then was taking it out of his portion in the world to come, for the reward <of Torah> is not in this world but in the world to come. Ergo (in Prov. 31:25): AND YOU WILL LAUGH AT THE LATTER DAY.
There is a story about R. Simeon ben Halafta, that he came <home> on Sabbath eve and did not have anything to eat.⁠9 On Sabbath eve at nightfall he went outside of the city and prayed to the Holy One. Immediately a precious stone was given to him from heaven. So he came in, gave it to the money-changer, and provided for the Sabbath. Then he sat down to eat on the Sabbath night. His wife said to him: Where did these < provisions > come from? He said to her: From what the Holy One supplied. She said to him: If you do not tell me, I am not tasting anything until you will tell me. He said to her: Thus and so is what happened: I prayed, a precious stone was given to me from heaven, and these things came from that. She said to him: I am not tasting anything until you give me your word that you will return it on the evening after the Sabbath. He said to her: Why? She said to him: In the future < life > you will come with your friends; and they will take more, with you taking less than they. Why? Because there is no reward for Torah except in the world to come. Thus it is stated (in Prov. 31:25): AND YOU WILL LAUGH AT THE LATTER DAY. As soon as the Sabbath had gone, he arose and returned it. Immediately it was taken from him.
Another interpretation (of Prov. 31:25): STRENGTH AND SPLENDOR ARE HER CLOTHING. This is Moses (in Exod. 34:29): MOSES DID NOT KNOW [THAT THE SKIN OF HIS FACE WAS SHINING]. (Prov. 31:25, cont.:) AND YOU WILL LAUGH. These words are <in reference to incident of> the mockers of Israel, when they murmured after Moses saying: Is it possible for the Divine Presence to come to rest upon the handiwork of Moses? He did not act. However, when the Holy One told him to erect the Tabernacle, he began to laugh at them. (Prov. 31:25): AND YOU WILL LAUGH AT THE LATTER DAY.
[8] How many were skilled but could not erect the Tabernacle?⁠10 Solomon said (in Prov. 31:29): MANY DAUGHTERS HAVE DONE VALIANTLY, <BUT YOU SURPASS THEM ALL>. Why? Because they built the Tabernacle but did not know how to set it up. Each and everyone took his work and went to Moses. Each and every one would say: Here is my hook. Here is my board. Here is my bolt. But the Holy Spirit rested upon Moses, and he erected the tabernacle. Still you should not say <that> Moses <did it>. Rather The Tabernacle arose by itself, as stated (in Exod. 40:17): THE TABERNACLE WAS ERECTED. And you should not speak of the Tabernacle < alone being automatically erected >, but also of the Universal House (i.e., the Temple).⁠11 Had it not been for the Holy One helping, neither Solomon nor all Israel would have built it. Where is it shown? Where David says so (in Ps. 127:1): UNLESS THE LORD BUILDS THE HOUSE, [THE BUILDERS' LABOR ON IT IN VAIN]. Therefore, the Tabernacle was erected through work of miracles. As soon as that Tabernacle was erected, all Israel began to rejoice, as stated (in Cant. 3:11): O DAUGHTERS OF ZION, GO FORTH AND GAZE AT KING SOLOMON (rt.: ShLM), <i.e.> at the king to whom peace (rt.: ShLM) belongs, i.e., the Supreme King of Kings, the Holy One. (Ibid., cont.:) [IN THE CROWN WITH WHICH HIS MOTHER CROWNED HIM, for the < verse here> is calling the Tabernacle a crown. Just as this crown is described, so was the Tabernacle described (e.g., in Exod. 36:35): BLUE AND PURPLE.⁠12
(Cant. 3:11): IN THE CROWN WITH WHICH HIS MOTHER CROWNED HIM. R. Isaac said: I have searched through every bit of the whole Scripture, and not found where Bathsheba made a crown for her son Solomon; yet it says (ibid): IN THE CROWN WITH WHICH HIS MOTHER CROWNED HIM.⁠13 R. Simeon ben Johay questioned R. Eleazar bar Jose. He said to him: Is it possible that you heard from your father (R. Jose ben Halafta) what the meaning is of (Cant. 3:11): IN THE CROWN WITH WHICH HIS MOTHER CROWNED HIM? He said to him: Daddy said this: It is comparable to a king who had an only daughter, and loved her excessively. He persisted in his love for her until he called her [my sister. He persisted < further > in his love for her until he called her] my mother. So the Holy One loved Israel and called them, my daughter, as stated (in Ps. 45:11 [10]): HEAR, O DAUGHTER, TAKE NOTE. He persisted until he called them, my sister, as stated (in Cant. 5:2): MY SISTER, MY BELOVED. He persisted <further> until he called them, my mother, as stated (in Is. 51:4): HEARKEN UNTO ME, MY PEOPLE, AND <GIVE EAR UNTO ME,> MY NATION (L'WMY)…. MY MOTHER (L'MY) is what is <actually> written.⁠14 R. Simeon ben Johay arose, kissed him on his head, and said: If this had been the only thing I had ever come to hear, it would have been enough for me.
(Cant. 3:11, cont.:) ON HIS WEDDING DAY, at the Sea <of Reeds>. (Ibid., cont.:) ON THE DAY OF HIS JOYFUL HEART, in Jerusalem.
Another interpretation (of Cant. 3:11): ON HIS WEDDING DAY, on Sinai.⁠15 (Ibid., cont.:) ON THE DAY OF HIS JOYFUL HEART, in Jerusalem. David said (in Ps. 48:3 [2]): BEAUTEOUS LANDSCAPE, THE JOY OF THE WHOLE EARTH, <EVEN MOUNT ZION>….⁠16 <It is> like a fig in that it is narrow below and wide above, like what is stated (in Ezek. 41:7): AND IT BECAME WIDER AS IT WOUND ABOUT HIGHER AND HIGHER….
(Ps. 48:3 [2]:) BEAUTEOUS LANDSCAPE (NWP)…. R. Levi said: <Jerusalem> is beautiful (N'P) in itself, because it sifts (rt.: NPH) the peoples of the world.⁠17 Thus it is stated (in Is. 30:28): TO SIFT (HNPH) THE NATIONS WITH THE SIEVE (rt.: NPH) OF DESTRUCTION, AND A MISLEADING BRIDLE SHALL BE IN THE JAWS OF THE PEOPLES.
Another interpretation (of Ps. 48:3 [2]:) BEAUTEOUS LANDSCAPE (NWP), in its waving (rt.: NWP), as stated (in Numb. 8:11): AND LET AARON OFFER (rt.: NWP) <THE LEVITES BEFORE THE LORD AS A WAVE OFFERING (rt.: NWP) FROM THE PEOPLE OF ISRAEL>…. (Lev. 23:11:) THEN HE SHALL WAVE (rt.: NWP) THE SHEAF < BEFORE THE LORD>.
(Ps. 48:3 [2]): <BEAUTEOUS LANDSCAPE>, THE JOY OF THE WHOLE EARTH, <EVEN MOUNT ZION>. R. Jonathan ben Eleazar said: There is a story about a certain pragmateutes18 {shepherd} who went to the land of Israel to sell peppers.⁠19 He came and dwelt there, but he did not make a sale. He said: Is this <the city about which> they have said (in Ps. 48:3 [2]): THE JOY OF THE WHOLE EARTH? In one hour he had sold all his peppers. He said: This is surely THE JOY OF THE WHOLE EARTH, EVEN MOUNT ZION, THE REMOTE REGIONS OF ZAPHON, THE CITY OF THE GREAT KING. Now what is all this glory for? Because it is THE CITY OF THE GREAT KING. Since Jerusalem has been destroyed, (Is. 24:11:) ALL GLADNESS IS OBSCURED; THE JOY OF THE WHOLE EARTH HAS DEPARTED. What is the meaning of IS OBSCURED (rt.: 'RB)?⁠20 "Became dark,⁠" qavelah (in Aramaic). <It is> as they say (in Gen. 1:5):⁠21 AND THERE WAS EVENING ('RB). In this world THE JOY OF THE WHOLE EARTH has ceased. When the Holy One returns and rebuilds Jerusalem, he will bring back gladness, as stated (in Is. 51:3): TRULY THE LORD HAS COMFORTED ZION; HE HAS COMFORTED ALL ITS RUINS. HE HAS ALSO MADE ITS DESERT LIKE EDEN AND ITS DRY PLAIN LIKE THE GARDEN OF THE LORD. JOY AND REJOICING SHALL BE FOUND IN IT, THANKSGIVING AND THE SOUND OF MUSIC.
The End of Parashah Pequde
and the End of the Book of Exodus.
1. Exod. R. 52:2.
2. Cf. Tanh., Exod. 11:11, for a longer version.
3. Wattishaq. The biblical context certainly requires the verb to be translated, AND SHE LAUGHS; but wattishaq may also be rendered, AND YOU WILL LAUGH (in the masculine). It is this latter meaning that the midrash assumes throughout this section.
4. Gen. R. 62:2; Exod. R. 52:3; yAZ 3:1 (42c).
5. Gk.: balsamon.
6. Probably ben Petros.
7. Above, Tanh. (Buber), Gen. 10:15, and the note there.
8. Exod. R. 52:3; M. Pss. 92:8; see yBer. 9:3 (13d); Gen. R. 35:2; PRK 11:15. All these parallels identify R. Simon as R. Simon b. Johay.
9. Cf. also Ruth R. 3:4.
10. Exod. R. 52:4.
11. On the Temple erecting itself, see Numb. R. 14:3; PR 6:7.
12. These words also appear with reference to the Tabernacle in Exod. 25:4; 26:1, 31, 36; 27:16; 35:6, 23; 36:8, 37; 38:18. Cf. II Chron. 3:14, which uses the words with reference to the Temple. Nowhere do these words refer to a crown, but cf. Numb. R. 12:8, and Cant. R. 3:11:2 which maintain that the Tabernacle was like a crown because it was set with various elements like blue and purple which one would expect to find in a crown. See also Exod. 28:6, 8, 15, 33; 39: 1–2, 5, 8, 24, 29 where the high-priestly breast plate, the ephod, and various other articles of priestly clothing all have BLUE AND PURPLE.
13. Exod. R. 52:30; Numb. R. 12:8; Cant. R. 3:11:2; PRK 1:3.
14. The midrash apparently assumes a biblical text which read L’WMY (MY NATION) without the Was L’MY, a word which can be voweled to mean MY MOTHER.
15. Cf. Cant. R. 5:11:2; PRK 26:9.
16. See Cant. R. 7:5:3.
17. Cf.: PR 41:2.
18. The Greek word means “trader.”
19. Exod. R. 51:5; PR 41:2.
20. Below, Tanh. (Buber), Lev. 3:9.
21. Also in Gen. 1:8, 13, 19, 23, 31.
ויביאו את המשכן1כיון שעשו ישראל את המשכן לא היו יודעין להקימו, אלא כל אחד ואחד הביא מלאכתו, זה אומר קרסיי, וזה אומר קרשיי, וזה אומר בריחיי, ושרתה רוח הקדש על משה רבינו והקימו.
1. כיון שעשו ישראל את המשכן. עיין תנחומא פקודי אות י״א, ועיין רש״י עה״ת בשם תנחומא, וסי׳ והזהיר ק״ל ע״ב, ולקח טוב.

רמז תיז

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ל״א:י״ט) ״תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק״ מְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן מִיַּד אָמַר לָהֶם (לעיל ל״ה:ה׳) ״קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳⁠ ⁠⁠״, וְהָיָה מֹשֶׁה עָסוּק בַּמִּשְׁכָּן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים עָשׂוּ אוֹתוֹ, קִפְּלוּ אוֹתוֹ, וְהָיוּ מִתְלוֹצְצִים עָלָיו וְאוֹמְרִים, הֲרֵי נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, לֹא הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶצְלֵנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְכַּוֵּן שֶׁיַּעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן בַּחֹדֶשׁ שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּיִצְחָק. לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַחֹדֶשׁ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּיּוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן וְגוֹ׳. אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר״, אוֹתָן שֶׁהָיוּ מִתְלוֹצְצִין אַחַר הַמִּשְׁכָּן הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין אוֹתוֹ וּבָאִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְלַאכְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן הָדָא הוּא דִּכְתִיב ״עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ״, זֶה מֹשֶׁה, (לעיל ל״ד:כ״ט) ״וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן״ וְגוֹ׳. (משלי שם) ״וַתִּשְׂחַק״, אֵלּוּ לֵצָנֵי הַדּוֹר, שֶׁהָיוּ מִתְלוֹצְצִים אַחַר מֹשֶׁה לוֹמַר אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה. לֹא עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל שׂוֹחֵק עֲלֵיהֶם, (שם) ״וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן״. אָמַר לָהֶם, הָבִיאוּ שֶׁנָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִילוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד טוֹעֲנִים וּבָאִים אֶצְלוֹ.
כַּמָּה חֲכָמִים הָיוּ שָׁם וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר שְׁלֹמֹה ״רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל״, לָמָּה, עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לְיַשֵׁב אוֹתוֹ. מֶה עָשׂוּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל מְלַאכְתּוֹ וְהָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה וְאָמַר: הֲרֵי קְרָסִים הֲרֵי קְרָשִׁים הֲרֵי בְּרִיחִים, וְשָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל מֹשֶׁה וְהֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא תֹאמַר מֹשֶׁה, אֶלָּא הַמִּשְׁכָּן מֵעַצְמוֹ עָמַד שֶׁנֶּאֱמַר (מ, יז) הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא תֹאמַר הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּית עוֹלָמִים אִלּוּלֵי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שְׁלֹמֹה וְלֹא כָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ בוֹנִין אוֹתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ אָמַר דָּוִד ״אִם ה׳ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ״, לְפִיכָךְ, בְּמַעֲשֵׂה נִסִּים הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוַן שֶׁהוּקַם הִתְחִילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג׳:י״א) ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״, בְּמֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (שם) ״בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ״, וְהוּא קוֹרֵא לַמִּשְׁכָּן עֲטָרָה, מָה עֲטָרָה הַזּוֹ מְצֻיֶּרֶת, כֵּן הָיָה הַמִּשְׁכָּן מְצֻיָּר בִּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. ״שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, חִזַּרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְנָהּ, וְהוּא אוֹמֵר ״בָּעֲטָרָה״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שָׁאַל לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ, אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ ״בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ״. אֲמַר לֵיהּ, כָּךְ אָמַר אַבָּא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה אוֹהֲבָהּ בְּיוֹתֵר מִדַּאי, לֹא זָז מְחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתִי, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמִּי, לֹא זָז מְחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ בִּתִּי. כָּךְ חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְקָרָא אוֹתָם בַּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״שִׁמְעִי בַּת וּרְאִי״, לֹא זָז מֵחַבְּבָם עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָם אֲחוֹתִי שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה׳:ב׳) ״אֲחֹתִי רַעְיָתִי״, לֹא זָז מֵחַבְּבָם עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָם אִמִּי שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״א:ד׳) ״(שִׁמְעוּ) [הַקְשִׁיבוּ] אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי״, וּלְאִמִּי כְּתִיב. עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאֹשׁוֹ, וְאָמַר: אִלּוּלֵי לֹא בָאתִי אֶלָּא לִשְׁמֹעַ דָּבָר זֶה, דַּיּוֹ.
״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ (שיר השירים ג׳:י״א), עַל הַיָּם. ״וּבְיּוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״, בִּירוּשָׁלָיִם. דָּבָר אַחֵר: ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״, בְּסִינָי. ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״, בַּמִּלֻּאִים. אָמַר דָּוִד, (תהלים מ״ח:ג׳) ״יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ״, כִּתְאֵנָה שֶׁהִיא צָרָה מִלְּמַטָּה וּרְחָבָה לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה״. ״יְפֵה נוֹף״, רַבִּי לֵוִי אָמַר: נָאָה הִיא לְעַצְמָהּ, שֶׁהִיא מֵנִיפָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל׳:כ״ח) ״לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים״. דָּבָר אַחֵר: מַהוּ ״יְפֵה נוֹף״, בַּהֲנִיפָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח׳:י״א) ״(וַיָּנֶף) [וְהֵנִיף] אַהֲרֹן״, ״וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר״.
״מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ״, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר, מַעֲשֶׂה הָיָה בִּפְרַקְמָטוּט אֶחָד שֶׁהָלַךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִמְכֹּר פִּלְפְּלִין, הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְלֹא מָכַר. אָמַר: זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ ״מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן״. לְשָׁעָה אַחַת מָכַר כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. אָמַר: וַדַּאי זוֹ הִיא מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁהִיא (תהלים, שם) ״קִרְיַת מֶלֶךְ רָב״. מִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם (ישעיהו כ״ד:י״א) ״עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ (כָּל) הָאָרֶץ״. מַהוּ עָרְבָה, חֲשָׁכַת קְבֵלַת, כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר ״וַיְהִי עֶרֶב״. בָּעוֹלָם הַזֶּה שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, כְּשֶׁיָּשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם הוּא מַחֲזִיר אֶת הַשִּׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי נִחַם ה׳ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה׳ שָׂשוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה״.
וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה – אָמַר לָהֶם, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּךְ אָמַר לָהֶם, (דברים א׳:י״א) ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם וְגוֹ׳ וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם״ וְגוֹ׳, אָמַר לָהֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁזְּכִיתֶם בְּמַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן תִּזְכּוּ לִבְנוֹת לָכֶם אֶת בֵּית עוֹלָמִים, שֶׁבְּתוֹכוֹ עֲתִידָה שְׁכִינָה לִשְׁרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״.
אתו באלמסכן אליה ואלכ֗בא וג֗מיע אניתה שט֗ט֗ה ותכ֗אתג֗ה ואמהאג֗ה ועמדה וקואעדה.
הביאו את המשכן אליו, והאוהל וכל כליו, קרסיו ולוחותיו ובריחיו ועמודיו ואדניו.
ויביאו את המשכן – שלא היו יכולין להקימו. לפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב״הא שלא היה יכול להקימו שום אדם. מחמת כובד הקרשים אין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידן. אמר משה לפני הקב״ה: איך איפשר הקמתן על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידיך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאיליו. וזהו שנאמר: הוקם המשכן (שמות מ׳:י״ז) – הוקם מאליו, תנחומאב (תנחומא פקודי י״א).
א. בגיליון כ״י לייפציג 1 מופיעה המילה ״הקמתו״ והיא גם מופיעה בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155. בכ״י ליידן 1 המלה חסרה.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס שונצינו חסר: ״תנחומא״. בדפוס רומא: ״בתנחומא״. בדפוס סביונטה: ״מדרש רבי תנחומא״.
ויביאו את המשכן וגו'‏ AND THEY BROUGHT THE TABERNACLE [UNTO MOSHE – etc.], for they themselves were unable to erect it. Since Moshe had done no work in the Mishkan, the Holy One, blessed is He, left for him the task of erecting it, for nobody was able to set it up because of the weight of the boards which no human strength was capable of setting up. Moshe, however, succeeded in placing it in position. Moshe said to the Holy One, blessed be He, "How is its erection possible by human beings?⁠" God answered him: "You be busy with your hand!⁠" He appeared to be erecting it, but in fact it set itself up and rose of its own accord. That is why Scripture says, "The Tabernacle was erected (הוקם)" (Shemot 40:17) – was erected by itself. This is a Midrash of Rabbi Tanchuma 2:11:11.
ויביאו את המשכן1כיון שעשו ישראל את המשכן לא היו יודעין להקימו, כל אחד ואחד הביא מלאכתו, זה אומר הרי קרסיי, וזה אומר הרי קרשיי, זה אומר הרי בריחיי, ושרת רוח הקודש על משה רבינו והקימו.
1. כיון שעשו ישראל את המשכן לא היו יודעין להקימו. תנחומא פקודי אות י״א ורש״י עה״ת בשם תנחומא, וס׳ והזהיר ק״ל ע״ב.
ויביאו את המשכן.
AND THEY BROUGHT THE TABERNACLE.
ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו – שיעור הכתוב הזה כמו בוא״ו, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן, כמו שאמר: ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר (שמות כ״ו:א׳), ואמר בהן: וחברת את היריעות והיה המשכן אחד (שמות כ״ו:ו׳), ויריעות העזים הן האהל, כאשר אמר בהן: ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן (שמות כ״ו:ז׳), וחברת את האהל והיה אחד (שמות כ״ו:י״א), וכן: את המשכן אתא אהלו ואת מכסהו (שמות ל״ה:י״א) – ואת אהלו.⁠ב אף כאן, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יזכיר שמות הכל. ולפעמים יקרא כל הבית אהל מועד, כאשר אמר: ועשוג כל אשר צויתיך, את אהל מועד ואת הארון לעדות (שמות ל״א:ו׳-ז׳), כי אהל מועד הוא הבית בכללו אשר אועדד אליו שמה, וכן: כל כלי עבודת המשכן לאהל מועד (שמות ל״ט:מ׳).
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן לעיל ברמב״ן שמות ל״ה:י״א, ל״ו:ח׳, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255 (גם כאן וגם לעיל ברמב״ן שמות ל״ה:י״א, ל״ו:ח׳): ״ואת״, וכן גם בכמה כ״י של המקרא. ועיינו גם בהערה הבאה.
ב. כן בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2 חסר: ״ואת אהלו״, ועיינו בהערה הקודמת.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק מופיע כאן: ״את״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, והשוו ללשון הפסוק בשמות כ״ט:מ״ב ועוד. בדפוס ליסבון: ״יועד״.
AND THEY BROUGHT THE TABERNACLE UNTO MOSES, THE TENT, AND ALL ITS VESSELS. The translation of this verse is as if it were written with the connective vav [which indicates "and"], thus making the sense of the verse: "and they brought the Tabernacle unto Moses, 'and' the tent and all its vessels,⁠" for it was the curtains of fine-twined linen that are called "Tabernacle,⁠" as it is said, And thou shalt make the Tabernacle with ten curtains of fine-twined linen (Shemot 26:1), and then it continues, and thou shalt couple the curtains… that the Tabernacle may be one whole.⁠1 The "tent,⁠" however, means the curtains of goats' hair, as Scripture says with reference to them, And thou shalt make curtains of goats' hair for a tent over the Tabernacle;2 and thou shalt couple the tent together, that it may be one.⁠3 Similarly, the Tabernacle, its tent, and its covering4 means "and its tent.⁠" So also here the meaning of the verse is, "and they brought the Tabernacle unto Moses, and the tent, and all its vessels,⁠" as Scripture mentions here [in this section] the names of all its parts. At times the whole house is called "the Tent of Meeting,⁠" as He said, and they shall make all that I have commanded thee: the Tent of Meeting, and the ark of the Testimony,⁠5 for "the Tent of Meeting" is the house in its totality, where He would meet with Moses.⁠6 Similarly, all the vessels of the service of the Tabernacle of the Tent of Meeting7 [refers to the building as a whole].
1. Ibid., (6).
2. Ibid., (7).
3. Ibid., (11).
4. Ibid., 35:11.
5. Ibid., 31:6-7.
6. Ibid., 30:6.
7. Further, (40).
ויביאו את המשכן אל משה את האהל – פי׳ הרמב״ן פירושו כמו בו״או ואת האהל כי משכן הוא יריעות התחתונות כדכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וכתיב בהן וחברת את היריעות והי׳ המשכן אחד ויריעות עזים הן האהל כדכתי׳ ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן ולפעמים קורא לכל הבית אהל מועד כדכתי׳ ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד:
ויביאו את המשכן אל משה, את האהל וגו', "They brought the Tabernacle to Moses; the tent, etc.;⁠" according to Nachmanides the words את האהל have to be understood as if the Torah had written: ואת האהל, "and the tent.⁠" The reason that this is not strange is that the term משכן whenever it appears without further adjective, refers only to the coverings of the Tabernacle, the various layers of it, the lowest one, the one that formed the ceiling visible from within. Compare Exodus 26,1:ואת המשכן תעשה עשר יריעות, "and the mishkan you are to construct of ten carpet-like curtains.⁠" It also is written there that upon joining these ten "curtains,⁠" the משכן will become a single unit. The second layer of coverings made of the skins of goats was known as אהל. Finally, the upper covering consisting of the skins of rams was known as מכסה. (compare 26,7 and 14 respectively.) There are occasions when the entire structure is referred to as אהל מועד, as in ועשית את אהל מועד כאשר צויתיך, "you are to construct the Tent of Meeting as I have commanded you". A similar description is found is found in verse 40 of our chapter.
ויביאו את המשכן שלא היו יכולין להקימו. דאל״כ למה הוצרכו להביאו אברים אברי׳ והלא אין דרך האומנין להביא לבעלי׳ הכלי שנתנו להם לתקן אלא כלו בכללו אע״פ שהוא מחובר איברים איברים אלא עכ״ל שמתוך כובד המשכן לא היה להם להקימו והביאוהו אברים וא״ת א״כ הא דכתיב ויקם משה את המשכן היאך הקימו כבר אמרו שאמר משה לפני הב״ה איך אפשר הקמתו ע״י אדם אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזהו שנא׳ הוקם המשכן שהוקם מאליו וא״ת ולמה לא נעשה זה ע״י האומנים שיתעסקו הם בידם נראין כמקימין והוא נזקף וקם מאליו כמו שנעשה זה בכל עת שהיו מקימים אותו בכל מסע ומסע לכל מסעיהם אבל נעשה בפעם ראשונה ע״י משה כדכתיב ויקם משה את המשכן כבר אמרו לפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הב״ה הקמתו שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן ומשה העמידן:
ואמנם אמרו ויביאו את המשכן אל משה את אהל כתב הרמב״ן ששעור הכתוב הזה הוא כמו בוא״ו ויביאו אל משה את המשכן ואת האהל ואת כל כליו כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן כמ״ש. ואת המשכן תעשה עשר יריעות ויריעות העזים הם הנקראים אהל וכמ״ש ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן. ונכון הוא. גם אפשר לומר שאין צורך להניח וא״ו חסרה בפסוק הזה. כי הנה משכן הוא שם נאמר בכלל ובפרט בכלל על כל הבית ובפרט על יריעות שש משזר כמו שאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. ולכן אמר על משכן העדות וכליו. ויביאו את המשכן אל משה וביאר בפרט איך הביאו אותו כי לא היה עדין קשור ומונח בהנחותיו כי עדין הקימוהו. ופרט מפני זה באמר ואת האהל ואת כל כליו.
ויביאו את המשכן – את היריעות מעשה חושב.
את האהל – יריעות עזים.
ואת כל כליו – של משכן, כי הקרסים והקרשים והבריחים והעמודים והאדנים כלי המשכן היו.
ויביאו את המשכן, the curtains which were artistically woven;
את האהל, the carpets made of goats’ hair.
ואת כל כליו, pertaining to the Tabernacle, i.e. the brackets, loops and hooks. Even the colossal boards were also included in what is called here the כלי המשכן, the “furnishings of the Tabernacle.” So were the bolts, the heavy silver sockets for the boards, etc.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לב]

שלא היו יכולין להקימו. דאם לא כן ״ויביאו את המשכן אל משה״ למה לי, אלא שרוצה לומר שלא היו יכולין להקימו, והיו מביאים אותו אל משה להקימו:
ויביאו את המשכן: פרשה פתוחה.
בְרִיחָו: כתי׳ מל׳ יו״ד קדמאה, בריחיו ק׳. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, בְרִיחָו, תרין חסרי׳ יו״ד בין חי״ת לוי״ו, בריחו כתי׳, בריחיו קרי, וסי׳ את בריחו את עמדיו, דואת המשכן את אהלו, בְרִיחָו ועמדיו דויביאו את המשכן, ושארא דאורית׳ מלא דמלא בתרין יו״דין. <בְרִיחָו הנ"ל בלא זקף גדול.> [בריחו כ׳, בְּרִיחָ֖יו ק׳].
שלא היו יכולין להקימו כו׳. דאל״כ לא היה להם להביא איברים איברים כי דרך אומנים שמקימין את הבית ואח״כ מראין את בניינם וע״ז פי׳ מפני שלא היו יכולין להקימו. ותו ק״ל והא בשעת המסעות בכל מסע ומסע היו מקימין א״כ היה להם ג״כ עכשיו להקימו. ועז״פ ולפי כו׳ והוקם ע״י משה בפעם ראשונה מאליו ומן היום ההוא והלאה ניזקף מאיליו וע״י המקימין אותו בכל מסע ומסע (נח״י) כאן משמע דגם משה הקים ע״פ נס אבל בשבת דף צ״ב ובברכות נ״ד ובבכורות מ״ד משמע דמשה היה גבוה י׳ אמות לכך היה לו כח להקימו ע״ש:
For they were unable to erect it ... [Rashi knows this] because otherwise, they would not have brought it [to Moshe] in pieces, since it is the way of craftsmen to erect a house and then to show what they built. Therefore Rashi explains, "For they were unable to erect it.⁠" Rashi then answers a further question: Every time they traveled from place to place, they erected the mishkon [themselves]. If so, why did they not do so now as well? Therefore Rashi explains, "Because Moshe did no work....⁠" Thus the first time, it was erected through Moshe, of its own. And from then on, each time they traveled, it stood upright on its own, and through those who erected it. (Nachalas Yaakov) Here it is implied that even Moshe erected it [only] by a miracle. But in Shabbos 92a, Berachos 54b and Bechoros 44a, it is implied that since Moshe was ten amohs tall, he therefore had the strength to erect it. See there.
ויביאו את המשכן – פירוש הזמינוהו לפניו.
ויביאו את המשכן, They brought the Tabernacle, etc. This means that they presented all the parts of the Tabernacle to Moses.
ויביאו את המשכן כו׳ – כללות המשכן הוא כ״ב דברים. ג׳ וז׳ וי״ב שהוא כללות העולם גדול וקטן כמ״ש בס״י. ואלו הן:
ג׳ בגדים – בגדי אהרן. בגדי בניו. בגדי השרד.
ז׳ כלים – ארון. שלחן. מנורה. מזבח הפנימי. כיור. כנו. מזבח החיצון. והן ז״ס שכוללין הכל ז׳ היכלות ג״ר וב׳ הבדלי׳ בהם פרוכת ומסך בין עולם לעולם.
וי״ב של המשכן עצמו – ז׳ וה׳, ז׳ – משכן. ואהל מכסהו ומכסה התחשים. פרכת. מסך הפתח. קלעים עם המסך. ולמ״ד ב׳ המכסאות א׳ חשיב הקלעים עם המסך לשתי׳ אבל דעת הראשון יותר נכון כפשוטי המקראות כמ״ש המפרשים וכמ״ש מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה וחמשה הם כליו קרסים קרשים בריחי׳ ועמודי׳ ואדנים ועמודי החצר ושל האהל אחד וכן אדניהם אחד.
את המשכן – יריעות שש משזר:
את האהל – יריעות עזים:
כל כליו – כלל ואח״כ יפרטם:
ויביאו את המשכן – הם יריעות תכלת וארגמן, את האהל הם יריעות עזים ואמר אח״כ ואת מכסה עורות:
ויביאו את המשכן אל משה את האהל: כל הראשונים1 פירשו ״המשכן״ היינו יריעות שש2, ״את האהל״ – היינו יריעות עזים, וכמו דכתיב ״ואת האהל״3. והנה ודאי אפשר לפרש כן, ומשום הכי לא הביאה הגמרא בשבת (כח,א)4 מהאי קרא דיריעות שש היה נקרא אהל אלא מדכתיב להלן (מ,יט) ״ויפרוש את האהל על המשכן״, דשם ההכרח לפרש הכי כאשר יבואר במקומו. אבל אחר שלמדנו5 דגם זה6 נקרא ״אהל״, יותר נוח לפרש גם מקרא זה הכי: ״ויביאו את המשכן״ בכלל, וכמו שכתוב במקרא הקודם, ״את האהל״ – היינו שני מיני יריעות. והכי מתפרש לעיל (לה,יא)7 בשני הפירושים האלו.
1. הרמב״ן, הספורנו, ועוד....
2. היריעות התחתונות. ועיין ספורנו להלן (מ,יח) ד״ה ויקם משה את המשכן.
3. וכאילו כתוב עם וי״ו החיבור, המשכן לחוד והאהל לחוד.
4. עיין הערה 124 בפסוק הקודם.
5. בגמרא שבת הנ״ל.
6. היריעות התחתונות.
7. ״את המשכן את אהלו ואת מכסהו״, כאשר אפשר לפרש ש״המשכן״ הוא האהל דהיינו יריעות התחתונות, או כאילו כתוב עם וי״ו החיבור, ואז ״המשכן״ הוא המבנה אשר עליו באים האהל והמכסה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא ב׳רמב״ןטור הפירוש הארוךמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״בהכל
 
(לד) וְאֶת⁠־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאׇדָּמִ֔ים וְאֶת⁠־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃
and the covering of red-dyed ram skins and the covering of sea cow hides and the veil of the screen,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

וְיָת חוּפָאָה דְּמַשְׁכֵּי דִּכְרֵי מְסֻמְּקֵי וְיָת חוּפָאָה דְּמַשְׁכֵּי סָסְגוֹנָא וְיָת פָּרוּכְתָּא דִּפְרָסָא.
the covering of the red dyed rams’ skins, and the covering of the multicolored skins, and the parochet (partition)-screen,
וית חפייא משכיה דדכרי מסמקיה וית חפיי משכי דססגונהב וית פרוכתה דפרסה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חפיי״) גם נוסח חילופי: ״{ח}⁠פוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משכיה דדכרי מסמקיה וית חפיי משכי דססגונה״) גם נוסח חילופי: ״{מ}⁠שכין דדכרין סמקין וית חפיי {מ}⁠שכין דססגונין״.
וית חופאה דמשכי דדיכרי מסמקי וית חופאה דמשכי ססגונא וית פרגודא דפרסא.
and the covering of reddened rams' skins, and the covering of purple skins, and the veil that was to be spread;
ואת מכסה עורות האילים המאדמים ואת מכסה עורות התחשים ואת פרוכת המסך.
ואלגטא אלג֗לוד אלכבאש אלאדם ואלגטא אלג֗לוד אלדארש ואלסג֗ף אלמסתור.
ומכסה עורות האילים המאודמים ומכסה העורות המושחרים והפרוכת המסתירה.
ואת מכסה עוֹרֹת: כתב הרמ״ה ז״ל ואת עֹרֹת גדיי העזים חס׳ דחס׳ כתיב, וכל אורית׳ דכות׳, במ״א מל׳ וי״ו קדמא׳ וחס׳ וי״ו תניינא, וסי׳ ואת מכסה עוֹרֹת האילים קדמא׳ דפסוק פקודי, דברובא דנוסחי דיקי הכין כתי׳, ותניין דפסוק חס׳ דחס׳. ואשכחן חד נוסחא דכתי׳ ביה איפכא, ושיבושא הוא. [עורת האילם].
הַמְאָדָּמִים: האל״ף בקמץ לבד, ואין דגש במ״ם. ובקצת ספרי׳ הה״א במאריך. [הַמְאָדָּמִים].
ואת פרוכת המסך: הקדים1 להביא2 הפרוכת לארון, אע״ג שהארון וכפורת קדושתן חמורה מן הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קדש הקדשים3, מ״מ עשה בצלאל בחכמתו להביא4 בסדר ההקמה שיבואר דבר ה׳ למשה. שמתחילה יתלה הפרוכת ואח״כ יביא את הארון והכפורת, קודם שישלשל את הפרוכת לכסות על הארון, כמו שכתבתי לעיל (כו,לג) ולהלן (מ,ג), ועיין עוד להלן פסוק ל״ט.
1. בצלאל.
2. אל משה.
3. הוספה במהדורה החדשה: וכן לעיל (לה,יב) הקדים הכתוב הארון לפרוכת.
4. אל משה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שינצי״בהכל
 
(לה) אֶת⁠־אֲר֥וֹןא הָעֵדֻ֖ת וְאֶת⁠־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת׃
the ark of Testimony and its poles, and the cover,
א. אֲר֥וֹן =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ"ש (כתיב מלא וי"ו)
• ל!=אֲרֹ֥ן (כתיב חסר וי"ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

יָת אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּפוּרְתָּא.
the ark of the Testimony, its poles, its cover,

אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת
יָת אֲרוֹנָא דְסָהֲדוּתָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּפוּרְתָּא
למה לא הוזכרו הכרובים?
אונקלוס תרגם ״וְאֵת הַכַּפֹּרֶת״ – ״וְיָת כָּפוּרְתָּא״ בתרגום מילולי. וקשה, למה לא הזכיר הכתוב גם את הכרובים? ליישוב הקושי תרגם המיוחס ליונתן ״וְיָת כַּפּוּרְתָּא וּכְרוּבַיָא דְנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ חָד מִכָּא וְחָד מִכָּא״ (ואת הכפורת והכרובים שיוצאים רקועים מִמנה אחד מִכאן ואחד מִכאן). ומאחר שהטעים שנעשו מחתיכה אחת, לכן כשאמר הכתוב כפורת אזי הכרובים בכלל היו ואין צורך להזכירם.⁠1
1. ״ינחנו״.
ית ארונה דסהדותה וית אריחוי וית כפורתה.
וית ארנא דסהדותא וית אריחוי וית כפורתא וכרוביא דנפקין נגיד מינה חד מיכא וחד מיכא.
and the ark of the testimony, and its staves, and the mercy seat, and the kerubaia produced of beaten work of the same, the one here, and the other there;
ואת ארן העדות ואת בדיו ואת הכפרת והכרובים אשר יוצאים מקשה ממנה אחד מכאן ואחד מכאן.
וצנדוק אלשהאדה ודהוקה וגשאה.
וארון העדות ומוטותיו וכיסויו.
את אֲרוֹן: מל׳ בהעתק הללי ובכל ספרי׳ מדוייקי׳, שאינו מהשלשה חסרים ע״פ המסורת שנמנו במ״ג סוף פ׳ תצוה, וכך הם בהרמ״ה ז״ל. [את⁠־ארון].
הָעֵדֻת: חס׳ וא״ו, וכל אורית׳ כתיב כן בר מן ח׳ מל׳, וסימנם במ״ג פ׳ אחרי מות, וכן כתבם הרמ״ה ז״ל. [העדת].
{את ארון העדות: לפי מה שכתבתי לעיל (כו,לד) לא כתיב ״ארון העדות״ אלא אחר שהונחה הכפורת עליו כראוי, וא״כ היה ראוי לכתוב כאן ׳את הארון׳ כמו לעיל (לה,יב). ונראה דבא ללמד על הא דכתיב כאן ״ואת בדיו״ ללמדנו שהתורה נישאת תמיד1, כמו שכתבתי לעיל (כה,יד), ועל זה כתיב ״ארון העדות״.}
ואת בדיו: לא נזכר הבאת הבדים2 אלא בארון ומזבח החיצון ולא בשולחן ומזבח הזהב, והיינו3 כמו שכתבתי לעיל (כה,יד ד״ה והבאת את בדיו) אשר רק בשני כלים אלו הביא בצלאל הבדים בטבעות וכך הביאו אותם אל משה, אבל בשולחן ומזבח הזהב לא הביא בטבעות, אלא היו הבדים מונחים בפני עצמם ונכללו במה דכתיב להלן פסוק מ׳ ״ואת כל כלי עבודת המשכן לאהל מועד״. והטעם4 מבואר יפה לעיל (שם) בדיוק המקראות בציווי ובמעשה.
1. אפילו בהיותנו בגלות.
2. אל משה.
3. וזו לכאורה מהוה ראיה חזקה מאד לשיטת רבינו.
4. מדוע דוקא בארון ובמזבח החיצון הביא בצלאל את הבדים בטבעות.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שינצי״בהכל
 
(לו) אֶת⁠־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃
the table and all its vessels, and the bread of Presence,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שיהכתב והקבלהנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[כט] 1ואת לחם הפנים, וית סדור לחם אפיה [על הגליון לחם סדור אפיא]. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
1. וכ״ה בקרא לה. יג. ואת לחם הפנים וגם שם על הגליון וית סדור לחם אפיה וכ״ה בקרא כה. ל. לחם פנים לפני תמיד. ועל הגליון כנ״ל. וביונתן כאן: וית לחים אפיא. וביונתן שם: לחמא ״גואה״ והפי׳ הוא כמ״ש האע״ז על דרך הפשט נקרא לחם הפנים, בעבור הפירוש שהוא אחריו, ומפרש הרמב״ן בעבור אומרו לפני תמיד פי׳ כך שמו לפני שהוא לפני תמיד כלומר שהפסוק בעצמו מפרש שנקרא פנים משום שהוא לפני תמיד. והרשב״ם מפרש: לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים לחם נאה כו׳ וישא משאת מאת פניו. ובמשנה מנחות צו. לחם פנים שיהיה לו פנים, וברש״י ובמפרשים: שלשה פירושים בלשון המשנה, א. מלשון פנים [היינו דפנות] ב. פנים. שיכפו הלחם מכאן ומכאן ועי״ז יהי׳ לו פנים. דהיינו תוך הכפיפה, ג. פנינם שפירושו זויות והן הן הקרנות. ובשינוי נוסחאות יש: שיהא כולו פנים, כדי שיהא לו פנים, שיהא לו פנינים הרבה, במלאכת שלמה. ובמדרש הגדול לה, יג. לחם הפנים שיש לו פנים הרבה. וראה לעיל פכ״ה אות קע״ח. וראה במילואים כאן ביאור לשון התרגום ירושלמי. בתרגום שומרוני לחם פנים, לחם קדום, מלשון לפנים, ויש רוצה לפרש מלשון הקרא אשר לא קדמו אתכם בלחם (דברים כג ה).
יָת פָּתוּרָא יָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵים אַפַּיָּא.
the table, all its vessels, the showbread,

אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים
יָת פָּתוּרָא יָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵים אַפַּיָּא
לֶחֶם הַפָּנִים – אונקלוס ו״יונתן״
אונקלוס תרגם ״לֶחֶם הַפָּנִים״ – ״לְחֵים אַפַּיָּא״, כתרגומו לעיל ״לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ (שמות כה ל) ״לְחֵים אַפַּיָא״ ״על שם שהיו לו פנים לכאן ולכאן״ (רש״י) כמבואר שם. אבל המיוחס ליונתן שתרגם לעיל ״לַחְמָא גַוָּאָה״ – לחם פנימי הניתן על השולחן שלפני ה׳ – החליף שיטתו ותרגם כאן ״לְחֵים אַפַּיָא״ כאונקלוס אך טעמו אינו ברור.⁠1
1. ומסתבר שתרגם לפי שתי שיטות כמצוי הרבה בתרגומו. ראה ״תורה שלמה״ אות כט ובמילואים לפרשת פקודי עמ׳ קלז שהאריך בכך.
ית פתורה וית כל מנויא וית סדור לחם אפיהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנוי״) גם נוסח חילופי: ״מאנוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סדור לחם אפיה״) גם נוסח חילופי: ״לחם סדור אפ׳⁠ ⁠⁠״.
וית פתורא וית כל מנוי וית לחם אפיא.
and the table, and all its vessels, and the bread of faces;
ואת השולחן ואת כל כליו ואת לחם הפנים.
ואלמאידה וג֗מיע אניתהא ואכ֗בז אלמוג֗ה.
והשולחן וכל כליו ולחם הפנים.
את השלחן אֶת כָל כֵלָיו: כן כתי׳ אֶת כל כליו בלא וי״ו, וכן במסורת את כל כליו, ב׳, דין, ואידך סוף פ׳ במדבר. [את⁠־כל⁠־כליו].
לחם הפנים – מנה כאן את מעשה לחם הפנים בתוך שאר מלאכות המשכן, וכן (בויקהל ל״ה), ויש להעיר דלרז״ל לא היתה אפי׳ במלאכת המשכן, כבשבת (ע״ד ב׳) שביק תנא דידן בשול סממנים דהוי במשכן ונקיט אופה יעו״ש וברש״י דמתני׳ שם שכ׳ אופה לא הוי במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכי במלאכת המשכן, ובשתי המקראות מבואר דאפיית לחם הפנים אף שאין לו שייכות לבנין עכ״פ נחשב במלאכת המשכן, והא דכל המלאכות ממלאכת המשכן אנו למדים, לא בלבד המלאכות שהיו בשעת עשיית המשכן, אלא אף שהיו לצורך המשכן אחר כך, כבמתני׳ פי״א מ״ב שכך היתה עבודת הלויים וכו׳, וכמ״ש התי״ט פיו״ד מ״ג שכן משא בני קהת; ואפשר שאין המכוון במקראות האלה אפיית לחם הפנים, כ״א הכלים הנצרכים ללחם הפנים, ויהיה טעם. את השולחן ואת כל כליו ואת לחם הפנים, כלים הנצרכים אל השולחן עצמו והנצרכים לצורך לחם הפנים, ומלות את כל כליו משמש פנים ואחור, וקצת סמוכים לזה ממ״ש (ויקהל ל״ז) ויעש את כל הכלים אשר על השולחן את קערותיו ואת כפותיו ואת מנקיותיו ואת הקשות ואלה הם כלי לחם הפנים.
ואת לחם הפנים: כדכתיב לעיל (לה,יג)1 שיעשו את לחם הפנים. ולכאורה קשה, הא נתאחרה מערכת השולחן עד ר״ח ניסן2 שלשה חדשים ויותר משעת האפיה3, והיה ראוי להיות מקולקל. וצריך לומר שהיה עומד חום שבו בדרך נס, כמו שלעולם היה חם בדרך נס כל השבוע עד יום הלקחו4. וזה דוחק. ויותר נראה שלא היה מעשה בצלאל5 אלא לדוגמא, באשר היתה בו אומנות יתירה כידוע6, אבל לא עלה על השולחן אלא האפוי אח״כ. ובזה מיושב הא דאיתא בשבת פרק כלל גדול (עד,ב) דמלאכת אפיה לא היתה במשכן אלא בישול סממנין7, ואמאי, הא הוי לחם הפנים? אלא כמו שכתבתי שלא הגיעה האפיה הזו לתכלית צורך המשכן8.
1. ״וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה׳. את המשכן... את השולחן... ואת לחם הפנים״.
2. להלן פרק מ׳ פסוקים ב׳, ט״ז.
3. מתוך הנחה שמלאכת המשכן נסתיימה בכ״ה בחודש כסלו (ע״פ שיטת הרמב״ן ריש פרשת בהעלותך).
4. אחד הנסים הקבועים שבבית המקדש – ׳כסידורו כך סילוקו׳ (חגיגה כו,ב).
5. עתה בלחם הפנים, כשכתוב ״ואת לחם הפנים״.
6. שלא היה מתפרק, אף שהתבנית היתה פרוצה משני צדדים.
7. משנה ׳הלש והאופה׳. אמר רב פפא, שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה (עכ״ל).
8. לא היתה חלק ממעשה המשכן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמנחת שיהכתב והקבלהנצי״בהכל
 
(לז) אֶת⁠־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת⁠־נֵרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃
the pure Menorah, its lamps, the lamps of the array,⁠1 and all its vessels, and the oil for the light,
1. lamps of the array | נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה – See Ramban that the verse is emphasizing that the Menorah of the Tabernacle held only seven lamps, those that were arranged and lit, but no others that would serve a purely ornamental function. Cf. Shadal who reaches an almost opposite conclusion: "the lamps of decoration". He notes that since there was no service at night, the lamps also served a decorative function.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךשד״לנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[ל] 1את המנרה הטהרה, את ברתיה נרת המערכה. ית מנרתה דכיתה וית בוציניה [עה״ג בוצינה] בוציניה דאנהורתא. (תרגום ירושלמי השלם מכתי״ר)
1. באונקלוס ויונתן: נרות המערכה – בוציני סדרא. ובירושלמי בוציניה דאנהרותא, וצ״ב שבויקרא כד. ד. יערך את הנרות מתרגם כמו שאר התרגומים יסדר. אולי נשתרבב כאן המלה ״דאנהרותא״ מסוף הפסוק ואת שמן המאור וית משחה דאנהרותא או שכ׳ כן בדרך פירוש. בבכור שור כאן: המנורה הטהורה שהיתה מזהב טהור, ואע״פ שכל זהב הכלים היה כמו כן טהור, מ״מ לא היה שם כלי כולו של זהב שלא היה בו עץ חוץ מן המנורה, דכתיב ועשית מנרת זהב טהור ולכך קרא אותה ״טהורה״.
יָת מְנָרְתָא דָּכִיתָא יָת בּוֹצִינַהָא בּוֹצִינֵי סִדְרָא וְיָת כָּל מָנַהָא וְיָת מִשְׁחָא דְּאַנְהָרוּתָא.
the pure Menorah, its lamps, the lamps to be set in order, all its vessels, oil for light,
ית מנרתה דכיתה וית בוציניה בוציניהא דאנהורתאב וית כל מניהג וית משחה דאנהרותה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בוציניה״) גם נוסח חילופי: ״{בו}⁠צינה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאנהורתא״) גם נוסח חילופי: ״מדבחה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מניה״) גם נוסח חילופי: ״מאנייה״.
וית מנרתא וית בוצינהא בוציני סידורא דמסדרין כלקבל שבעתי כוכביא דנהיגין בשיטריהון ברקיעא ביממא ובליליא וית מישחא דאנהרותא.
and the candelabrum, and its lamps, the lamps of order, which were ordained to correspond to the seven stars, that rule in their prescribed places in the firmament by day and by night; and the oil for the lights,
ואת המנורה ואת נרותיה נרות המערכה המסודרים כנגד שבעת הכוכבים הנהוגים במסילותיהם ברקיע ביום ובלילה ואת שמן המאור.
ואלמנארה אלכ֗אלצ֗ה וסרג֗הא סרג֗ אלנצ֗ודא וג֗מיע אניתהא ודהן אלאצ֗אאה.
א. אלנצ֗וד] + וקיל אלמנצ֗דה א
והמנורה הטהורה ונרותיה, נרות המערכה1, וכל כליה ושמן המאור.
1. לנוסח ״אלנצ֗וד״ - וי״א ״המסודרים״.
המנורה הטהורה – שהיה מזהב טהור. ואף על פי שכל זהב הכלים היה כמו כן טהור, מכל מקום לא היה שם כלי כולו של זהב שלא היה בו עץ, חוץ מן המנורה, דכתיב: ועשית מנורת זהב טהור (שמות כ״ה:ל״א), ולכך קורא אותה טהורה.
המנורה הטהורה – THE PURE MENORAH – which was from pure gold. And even though all the gold of the vessels was likewise pure, in any case there was no other vessel there completely of gold that did not have wood in it, except for the menorah, as it is written: “You shall make a Menorah of pure gold” (Shemot 25:31), and therefore it calls it pure.
את המנרה הטהרה – על שם שלא היו מזין עליה שום דם.
נרת המערכה – על שם יערוך אותו אהרן ובניו (שמות כ״ז:כ״א). אי נמי על שם שמאירות על מערכת לחם הפנים.
את המנורה הטהורה, "the candlestick, the pure one.⁠" The reason why the Torah added the adjective "the pure one,⁠" is because no sacrificial blood was ever sprinkled on the candlestick so that it remained ritually pure.
נרות המערכה, "the lamps in its proper order;⁠" the expression מערכה or its equivalent יערוך, "he would do so in proper order,⁠" first occurred in Exodus 27,21 where the functions of the priests are discussed. Alternately, it may allude to the showbreads which were arranged in order on the table and illuminated by the lamps of the candlestick.
את נרותיה נרות המערכה – יתכן שדרך המנורות להיות בהן נרות לנוי או להרבות בהן האור לפרקים, ואין כן במנורת הקדש כי לא היו בה רק שבעת הנרות, ועל כן פירש נרות המערכה, כי הן אשר יערוך אותן בין הערבים.
THE LAMPS THEREOF, EVEN THE LAMPS TO BE SET IN ORDER. It is possible that there are candelabrums with lamps on them purely for decorative purposes, or that they should give additional light if more is required. But this was not the case with the candelabrum of the Sanctuary, for it only had seven lamps. Therefore He explained, even the lamps to be set in order, for they were always set in order at dusk.
את נרותיה נרות המערכה – על דרך הפשט הוסיף נרות המערכה כדי לבאר כי נרותיה הם שבעה אותם שיערוך אהרן ובניו בין הערבים ובא ללמד שאין להוסיף בהם ולא לגרע מהם. ועוד אפשר לומר שירמוז הכתוב כי שבע נרות הן כנגד שבעה כוכבי לכת שהם נרות ברקיעים לכך הוסיף לומר נרות המערכה לבאר כי נרות המנורה הטהורה כנגד נרות המערכה העליונה, וכבר בארתי מזה בסדר ויקחו לי תרומה.
ודרך הקבלה בענין המנורה כבר כתבתיו במקומו שם בדרך הרביעי.
את נרותיה, נרות המערכה, "its lamps, the lamps of the prescribed order.⁠" According to the plain meaning of the text the extra words נרות המערכה, were added to stress that there had to be seven lamps; they were the ones Aaron or his sons were to light each evening. The repetition of that expression means that there were neither to be more nor fewer than these seven lamps.
It is also possible that the reason there were to be seven lamps was that they symbolized the seven fixed stars (planets). The whole expression was to allude to the fact that these lamps in terrestrial space corresponded to "luminaries" in space. [Seeing all this was written before Copernicus it has lost its meaning in our day and age. Ed.]
For a Kabbalistic approach, see commentary on 25:38.
את נרותיה נרות המערכה – כ׳ הרמב״ן יתכן שדרך המנורות להיות בהן נרות לנוי או להרבות האור לפרקים ולכך אמר נרות המערכה לומר שלא היו בה אלא נרות המערכה אשר יערוך בה בין הערבים:
את נרותיה נרות המערכה, "its lamps the ones of the prescribed order,⁠" Nachmanides writes that it is possible that generally speaking, candelabra were equipped with lamps whose light-giving mechanism was adjustable so that depending on the need for more or less light, the wicks and their supply of oil would be regulated. To reflect this mechanism, the Torah may have added the expression נרות המערכה. The singular mode used in this expression is to inform us that the Menorah in the Tabernacle did not have such a mechanism, but that the oil supply to the wicks was maintained at a constant rate. [Except for the light on the center shaft, the other lamps were lit in the evening, and the oil supply allowed for the length of the night. Ed.]
נרות המערכה – נרות שלא היו להאיר, כי לא היתה שום עבודה בלילה, אבל היו למערכה בלבד (דרך כבוד לבית); ורמבמ״ן לא הבין והניח התבה בלא תרגום.
נרות המערכה: לפי הפשט נקראו כך משום דכתיב ביה ״יערוך אותו אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״ (כז,כא)⁠1. אבל עדיין קשה שהרי לא נזכר זה הלשון בשום מקום דחשיב המנורה ונרותיה. אלא מכאן דרשו חז״ל בפסיקתא פרק ו׳ – רבי חנינא אמר, ההבאה של מלאכת המשכן היתה בימי חנוכה2. והיינו שלמדו מכאן שהביאו3 בזמן שנתחזק כח המנורה, והיינו בימי חנוכה, וזהו לשון ״המערכה״ לרמז בעת שהיתה מערכת השמים והשגחה העליונה תלויה על כח המנורה, שבא להאיר על כח התלמוד ופלפולה של תורה, כמו שביארנו ריש פרשת תצוה, והיו אותן הימים מסוגלים לזה מכבר, והגיע בפועל לאחר כמה שנים בימי בית שני4.
[הרחב דבר: והנה זכריה הנביא (ד, א-ז) אמר שראה מנורה ושבעה נרות וגו׳, ״ושנים זתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה״, ושאל את המלאך ״מה המה אלה״, וענהו ״זה דבר ה׳ אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות. מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה תשועות חן חן לה״. והדברים סתומים איך מראה המנורה על כל זה, ומה זו ״האבן הראשה״.
אבל הענין, שניבא כי בבית שני יתחזק כח פלפולה של תורה עם שבע חכמות, המרומזות בכח המנורה ושבע נרותיה, כמו שכתבתי לעיל בפרשת ויקהל (לז,יט). {ו״הזתים״ המה מחזיקי תורה המשפיעים לנר התורה שיהיו מאירים. ״אחד מימין הגלה״ – אלו הלומדים לשמה, ״ואחד על שמאלה״ – אלו המשמאילים בה ולומדים שלא לשמה, כדאיתא בשבת (סג,א) עה״פ ״אורך ימים בימינה״ וגו׳ (משלי ג,טז). דהמסייע ללמוד אפילו שלא לשמה ג״כ מועיל למלחמת ישראל, כמו הלומדים עצמם אפילו שלא לשמה.} ובאשר תכלית מלחמתה של תורה היא להגין ממלחמות, כמו שכתבתי כמה פעמים שהיא חרבם של ישראל5, משום הכי אמר דהמנורה מראה ד״לא בחיל ולא בכח״ – היינו מלחמת תנופה – יהיו ניצולים, ״כי אם ברוחי״.
ואמר עוד ״והוציא את האבן הראשה״, דבאמת יש עוד דברים שמועילים לנצח במלחמה, כמו שאמרו (ירושלמי פאה א,א) על דור אחאב שנצחו משום שלא היו בהם דילטורין6, ואמרו עוד (ברכות ז,ב) ׳הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו׳, ועוד הרבה זכויות, ונמשלים לכל כלי זיין7. אבל ״האבן הראשה״ המגין במלחמה הוא חרבה של תורה שנמשל לחרב ביחוד, כמו שכתבתי סוף פרשת בא, והוא ראש כלי זין. ואמר עוד ד״תשואות חן חן לה״, זה הכלי זין בא גם לתכשיט, כמו שכתבתי שם, וכן הלומד תורה חוט של חסד משוך עליו8, והכל מרומז במנורה ונרותיה שמאירה. והאור הוא משל על חן וכבוד, כדכתיב (תהילים פד,ב) ״כי שמש9 ומגן ה׳ אלהים״, ומפרש מהו ״כי שמש״ – ״חן וכבוד יתן ה׳⁠ ⁠⁠״, ומהו ״מגן״ – ״לא ימנע טוב להולכים בתמים״.]
1. כך משמע מלשון הרמב״ן בפסוקנו.
2. עקב הסגולה המיוחדת של ימים אלו לדרגת חנוכת הבית. ועיין בספר ׳לפשוטו של מקרא׳ לאאמו״ר, כרך ב׳ עמוד 306.
3. את חלקי המשכן אל משה.
4. עיין בהרחבה בספר ׳לפשוטו של מקרא׳ שהוזכר בהערה 148.
5. ועיין להלן הערה 153.
6. עיין בזה בהרחבה אצל בעל משך חכמה לעיל (יד,כט) ד״ה והמים להם חומה.
7. כגון ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח,כב) ותרגם אונקלוס ״בצלותי ובבעותי״, ובספורנו כתב שם: בחכמתי ובבינתי, שהם חרבם של צדיקים, כאמרו ״חגור חרבך על ירך גבור״...
8. חגיגה (יב,ב): כל העוסק בתורה בלילה, הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום.
9. הוא האור.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךשד״לנצי״בהכל
 
(לח) וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃
and the golden altar and the anointing oil and the fragrance spices and the screen for the entrance to the tent,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

וְיָת מַדְבְּחָא דְּדַהְבָּא וְיָת מִשְׁחָא דִּרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָּא וְיָת פְּרָסָא דִּתְרַע מַשְׁכְּנָא.
the golden altar, the anointing oil, the incense of spices, the screen for the entrance of the Tent,
וית מדבחה דדהבא וית משחה דרב⁠(י){ו}⁠תה וית קטרת בסמניה וית פרס תרע משכנה.
וית מדבחא דדהב וית מישחא דרבותא וית קטרת בוסמיא וית פרסא דבתרע משכנא.
and the golden altar, and the consecration oil, and the sweet incense, and the hanging for the door of the tabernacle;
ואת מזבח הזהב ואת שמן המשחה ואת קטרת הסמים ואת המסך אשר בפתח המשכן.
ואלמד֗בח אלד֗הב ודהן אלמסח ובכ֗ור אלצמוג וסתר באב אלכ֗בא.
ומזבח הזהב ושמן המשחה וקטורת השרפים ומסך פתח האוהל.
ויביאו כו׳ ואת קטרת הסמים – ולעיל בויקהל ויעשו כו׳ את קטורת הסמים טהור. צריך ביאור הא קי״ל דכל מעשי הקטרת צריך להיות בקדש ואם פטמה בחוץ או בכלי חול פסולה יעוי׳ ר״מ הל׳ כלי המקדש פרק ב׳ הל׳ ז׳ ואיך עשה בצלאל טרם שהוקם המשכן בחול את הקטרת וצריך לאמר כהרמב״ן שהך ויקטר עליו קטרת סמים קאי על שבעה ימי המלואים שהקטיר משה שהי׳ זר ולכן נתפטמה שלא במשכן ואז הי׳ דינו כבמה יעוי׳ תוס׳ עו״ג ל״ג ד״ה בחלוק שאין בו כו׳ אולם לפירוש רש״י לקמן שחרית וערבית כמוש״נ בבקר כו׳ בהטיבו כו׳ יקטירנה, דעל אהרן קאי צריך לאמר איך פטמה בצלאל בלא משכן על כרחין כריב״ל בירושלמי שקלים פ״ד הל׳ ג׳ דסבר פטמה בחולין כשירה יעו״ש ודו״ק. ובמנחות דף ט׳ למד על יציקה ובלילה שכשירה בזר ומדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא כו׳ ולפ״ז הא איכא פטום הקטרת דבעיא פנים ולא בעיא כהונה וע״כ דסבר ר״ל כריב״ל בירושלמי דפטמה בחול כשירה ודו״ק.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמשך חכמההכל
 
(לט) אֵ֣ת׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת⁠־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר⁠־ל֔וֹ אֶת⁠־בַּדָּ֖יו וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו אֶת⁠־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת⁠־כַּנּֽוֹ׃
the copper altar and its copper grating, its poles and all its vessels, the basin and its base,
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונימנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

יָת מַדְבְּחָא דִּנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִּנְחָשָׁא דִּילֵיהּ יָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיּוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵיהּ.
the copper altar and its copper grate, along with its poles and all its vessels, the laver and its base,
ית מדבחה דנחשה וית קנקלה דנחשה דידיהא וית אריחוי וית כל מנויב וית כיורהג וית בסיס כיורה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דידיה״) גם נוסח חילופי: ״דאית ליה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנוי״) גם נוסח חילופי: ״מאנוי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כיורה״) גם נוסח חילופי: ״כייוריה״.
וית מדבחא דנחשא וית קנקל דנחשא דיליה ית אריחוי וית כל מנוי ית כיורא וית בסיסיה.
and the brasen altar, and its brasen grate, and its staves, and all its utensils; and the laver, and its base;
ואת מזבח הנחושת ואת מכבר הנחשת אשר לו ואת בדיו ואת כל כליו את הכיור ואת בסיסו.
ואלמד֗בח אלנחאס ואלסרד אלנחאסא אלד֗י לה ודהוקה וג֗מיע אניתה ואלחוץ֗ ומקעדה.
א. ואלסרד אלנחאס] + וקיל ואלשרגב אלנחאס א
ומזבח הנחושת ומכבר הנחושת1 אשר לו, ומוטותיו וכל כליו, והכיור וכנו.
1. לנוסח ״ואלסרד אלנחאס״ - וי״א ״וכרכוב הנחושת״.
ואת שמן המשחה – חז״ק: איך נקבע כאן כמו שאמרנו למעלה בפרשת ויקהל.
_
<את מזבח הנחשת וגו׳: סימנן של אתין שבפסו׳ עיין לעיל סדר ויקהל בפסו׳ את מזבח הָעֹלָה וגו׳.> [את, ואת, את, ואת, את, ואת].
מִכְבַר: הבי״ת בפתח. [מִכְבַּר].
את מזבח הנחשת: הקדים1 להביא כלי החצר2 למחיצותיו3, ולא כמו במשכן4. היינו שכיוון בצלאל לדעת המקום יתברך, שגם בסדר ההקמה הקדים ה׳ להעמיד את המזבח5 לשימת יריעות החצר6, ולא כמו במשכן7, ויבואר להלן (מ,ו).
1. בצלאל.
2. מזבח הנחשת וכליו.
3. פסוק מ׳ העוסק בחצר, אשר אל תוכה יובא מזבח הנחושת.
4. שהקדים להביא את המחיצות (פסוקים לג-לד) לכלים (פסוקים לה-לח).
5. להלן (מ,ו).
6. שם פסוק ח׳.
7. שהקדים להקים את מבנה המשכן (מ,ב) לכלי המשכן (שם ג-ה). כלומר, בשלב השלישי הזה (הוא הבאת המשכן וכליו לפני משה כדי לקבל את ברכתו) חידש בצלאל (״בצל-אל״) את ענין הסדר, והסכים הקב״ה לדעתו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונימנחת שינצי״בהכל
 
(מ) אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶחָצֵ֜ר אֶת⁠־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת⁠־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת⁠־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת⁠־מֵיתָרָ֖יו וִיתֵדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כׇּל⁠־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
the curtains of the courtyard, its pillars and its sockets, and the screen for the gate of the courtyard, its cords and its pegs, and all the vessels for the service of the Tabernacle, for the Tent of Meeting,
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳חזקוניטור הפירוש הקצרמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

יָת סְרָדֵי דָּרְתָא יָת עַמּוּדַהָא וְיָת סָמְכַהָא וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דָּרְתָא יָת אֲטוּנוֹהִי וְסִכַּהָא וְיָת כָּל מָנֵי פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא.
curtains for the enclosure, its pillars and its sockets, the screen for the entrance to the enclosure, its cords and its stakes, all the vessels for the service of the Mishkan of the Tent of Meeting,

אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד
יָת סְרָדֵי דָּרְתָּא יָת עַמּוּדַהָא וְיָת סָמְכַהָא וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דָּרְתָּא יָת אֱטוּנוֹהִי וְסִיכַּהָא וְיָת כָּל מָנֵי פוּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא
מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ – עירוב זכר ונקבה
כשהכתוב מערב צורות זכר ונקבה אונקלוס שומר על הדקדוק ומאחד את המין, דוגמת הפסוק ״הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ (בראשית לב ט) שאונקלוס מתרגמו ״לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחֵינַהּ״: לפי הכתוב ״מחנה הוא לשון זכר ולשון נקבה״ (רש״י) אבל אונקלוס שאינו מערב צורות, תרגם את כולו בנקבה. מטעם זה לעיל ״אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ״ (שמות לה יז) יש שתרגמו ״יָת עַמּוּדָהָא וְיָת סָמְכָהָא״ בהאחדת המין, עיין שם.
לכאורה גם פסוקנו ״וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ״ זהו ״עירוב צורות״ שהרי שני הכינויים מוסבים לחצר, כדברי ראב״ע: ״והנה אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ כמו אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ״. ואף על פי כן מתורגם בכל הנוסחים ״וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דָּרְתָּא יָת אֱטוּנוֹהִי וְסִיכַּהָא״, בעירוב המינים שלא כמנהגו.
התשובה היא שת״א מפרש ״מֵיתָרָיו״ כמוסב על המסך אבל ״וִיתֵדֹתֶיהָ״ חוזר לחצר, ולא כראב״ע. ומסתברת דעתו כי בתרגומו פתר סתירה ביחס למיתרי המשכן: מכיוון שהמיתרים הוזכרו במשא בני מררי ״וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם״ (במדבר ד לב), כיצד נזכרו גם במשא בני גרשון: ״וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם״ (במדבר ד כו)? ביישוב הקושי ביאר רש״י (במדבר ד לב) שמדובר בשני סוגי מיתרים: ״יתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים בשפתם העליונה״. הטעם ״שלא יגביהנו הרוח״ מחייב שגם למסך שער החצר בדומה ליריעות המשכן, היו מיתרים.⁠1 בדין פתר אפוא ת״א ״מֵיתָרָיו״ כמוסב למסך ״וִיתֵדֹתֶיהָ״ – לחצר.
1. נחלקו תנאים במקומו של מסך החצר. לדעת ר׳ יוסי עמודי שער החצר עם המסך עמדו בשורה אחת עם הקלעים לכן הוגלל המסך תמיד ארבע אמות למעלה שיהא מוכן לכניסה וליציאה, ולדעתו בוודאי שלא היו מיתרים למסך. אבל לדעת ר׳ יהודה את עמודי החצר העמידו בריחוק חמש אמות מהשער ולחוץ כי דרך שם היו כל ישראל נכנסים ויוצאים ולא יצטרכו להגביה את המסך והיא שיטת ברייתא דמלאכת המשכן פרק ה (הגר״ח קניבסקי על פי מלבי״ם לשמ׳ כז טז). ולפי שיטה זו מסתבר שהוצרכו למיתרים לתחיבת שיפולי המסך בקרקע שלא תגביהנו הרוח.
ית ווילות דרתה ית עמודה וית חמרה וית פרסה לתרע דרתה וית מתחיהון וית סכיהון וית כל מניא פלחן משכנה למשכן זימנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתחיהון וית סכיהון וית כל מני״) גם נוסח חילופי: ״נגרוי וסוכוי וית כל מאני״.
ית ווילוות דרתא וית עמודהא וית חומרהא וית פרסא לתרע דרתא וית אטונוי ומתחהא וית כל מני פולחן משכנא למשכן זימנא.
the curtain-work of the court, and its pillars, and the bases, and the veil of the gate of the court, its cords, and pins, and all the vessels for the service of the tabernacle, even the tabernacle of ordinance;
ואת קלעי החצר ואת עמודיה ואת אדניה ואת מסך לשער החצר ואת מיתריו ויתדותיה ואת כל כלי עבודת המשכן לאהל מועד.
וקלועא אלסראדק ועמדה וקואעדה וסתר באבה ואטנאבה ואותאדה וסאיר אניה עמל אלמסכןב לכ֗בא אלמחצ֗ר.
א. וקלוע] + וקיל ושראעאת א
ב. עמל אלמסכן] + וקיל כ֗דמה אלמסכן א
וקלעי1 החצר ועמודיה ואדניה, ומסך השער שלה, ומיתריה ויתדותיה ושאר כלי עבודת המשכן2 לאוהל ההיוועדות.
1. לנוסח ״וקלוע״ - וי״א ״ויריעות״.
2. לנוסח ״עמל אלמסכן״ - וי״א ״שירות המשכן״.
והנה: את מיתריו ויתדותיה – כמו: את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניהא (שמות ל״ה:י״ז).⁠1
1. כלומר: בשני הפסוקים יש צירוף של לשון זכר ולשון נקבה.
א. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827, ברסלאו 52. בכ״י פריס 176, 177 רק: ״את קלעי החצר ואת עמודיה״.
Look. Et metarav1 vi-yetedotehah2 (the cords thereof, and the pins thereof) (v. 40) is similar to et kale he-chatzer et ammudav3 ve-et adonehah4 (the hangings of the court, the pillars thereof, and their sockets) (Ex. 35:17).⁠5
1. Metarav, which refers to the court, has a masculine ending. It thus treats chatzer (court) as a masculine noun.
2. Yetedotehah, referring to the court (chatzer), has a feminine ending. We thus have two words in the same verse referring to the same word in two genders.
3. Ammudav, which refers to the court (chatzer), has a masculine ending. It thus treats (court) as a masculine noun.
4. Adonehah, which refers to the court, has a feminine ending.
5. Here too we have chatzer treated both as a masculine and as a feminine in one verse.
את מיתריו ויתדתיה – דוגמא: את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה (שמות ל״ה:י״ז).⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש שני.
את מיתריו ויתדותיה, "its cords and its pegs;⁠" compare a similar mixture of masculine and feminine in 35,17.
עמודיה – ד׳ במסורה את עמודיה. אנכי תכנתי עמודיה. חצבה עמודיה. עמודיה יתפלצון שעמודי המשכן הם עמודי עולם שבזכותם העולם עומד.
<אֵת קלעי החצר וגו׳: סימן את את וְאֵת ואת את וְאֵת, תרין קדמאי וחמשאי לא נסבי וי״ו, וסימן ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי,⁠א דואלה יעמדו על הקללה.> [את, את, ואת, ואת, את, ואת].
א. ביאורו של סימן המסורה: גם ברצף השמות הללו של שבטי ישראל מופיעה וי״ו לפני השם השלישי, הרביעי והשישי.
ואת כל כלי עבודת המשכן: היינו יתדות המשכן והחצר1. ובזה נכללו בדי השולחן ומזבח הפנימי, כמו שכתבתי לעיל (פסוק ל״ה, ד״ה ואת בדיו).
1. שהם כלים ליריעות ולמסך.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרא ב׳חזקוניטור הפירוש הקצרמנחת שינצי״בהכל
 
(מא) אֶת⁠־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת⁠־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת⁠־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃
the service garments to serve in the Holy, the holy garments for Aharon the priest, and the garments of his sons to serve as priests.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתתולדות אהרןמנחת שינצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

יָת לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כָּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָּשָׁא.
the garments of service for service in the Sanctuary, the sacred garments for Aharon the priest, and the garments of his sons for priestly service.
ית לבושי שמושה למשמשה בגו בית קדשה וית לבושי בית קודשא לאהרן כהנא וית לבושי⁠(ה) בנוי למשמשה.
ית לבושי שמשא לשמשא בקודשא וית לבושי קודשא לאהרן כהנא וית לבושי בנוי לשמשא.
and the vestments of ministration for ministering in the sanctuary, the holy vestments of Aharon the priest, and the vestments of his sons, to minister.
את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לשרת.
ות֗יאב אלושי ללכ֗דמה פי אלקדס ות֗יאב אלקדס להרון אלאמאם ות֗יאב בניה ללאמאמה.
ובגדי השרד לשירות בקודש, ובגדי הקודש לאהרן הכהן ובגדי בניו לכהונה.
[א] את בגדי השרד לשרת בקדש
[1] שם דף עב ע״א1
1. ז״ל הגמרא שם יומא עב ע״א: ואמר רבי חמא בר חנינא: מאי דכתיב? ׳את בגדי השרד לשרת בקדש׳ אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. עכ״ל. רש״י פירש שם שעל ידי בגדי הכהונה מקריבים קרבנות המכפרים על ישראל.
בשלשה פסוקים בספר שמות כתוב הביטוי ׳בגדי השרד׳ מאיזה מהם התכוון רבי חמא בר חנינא לדרוש דרשה זו?
1) הראשון – ׳ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש׳... (לא, י) זו גרסת ה׳ילקוט׳ (שמעוני) פרשת ׳כי תשא׳ רמז שצ, ז״ל: ׳ואת בגדי השרד׳ שאלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט, עכ״ל. ולא גרס ׳לשרת בקדש׳. וכתב ה׳דקדוקי סופרים׳: שהוא הנכון דמייתי קרא המוקדם בשמות.
2) השני – ׳את בגדי השרד לשרת בקדש׳ פרשת ׳ויקהל׳ (לה, יט) זו גרסת ה׳תורה אור׳. ביומא עב ע״א הפנה מגמרא זו אל פסוק זה (לה, יט).
3) השלישי - ׳את בגדי השרד לשרת בקדש׳ (לט, מא) – זו גרסת ה׳תולדות אהרן׳. רבנו הפנה דווקא מפרשת פקודי אותו ציטוט כמו בפרשת ׳ויקהל׳. לכאורה, היה לו להקדים ולהפנות מפרשת ׳ויקהל׳ הקודם במקרא? אלא שהפסוק הזה הוא עדיין בשלב הציווי לבני ישראל לעשות את בגדי הכהונה והם עדיין לא קיימים, ואילו בפרשת ׳פקודי׳ מאחר שהבגדים כבר עשויים ומובאים אל משה ובכוחם כבר לכפר.
ביאור הדברים: כך כתב ה׳דקדוקי סופרים׳ בשם אחד הראשונים רבנו אליקים הלוי (חי בתקופת רש״י): אלמלא בגדי כהונה שנשתיירו, שעדיין קיימין ברומי ומכפרין עדיין על ישראל. עכ״ל. משמע, אף שלא נעשית בהם עבודה בעת הזאת מ״מ הם מכפרים בעצם קיומם, ולא כפירוש רש״י ביומא עב ע״א כדלעיל. לכן מובן מדוע בחר רבנו להפנות ליומא עב ע״א דווקא מן הפסוק בפרשת פקודי. ולא בפסוק המוקדם יותר בתורה. הדגשנו בכל הפעמים שרבנו הפנה מהפסוק המוקדם יותר, שכל זה אמור כשאין עדיפות מבחינת תוכנו של הפסוק השני.
בָֿנָיו: הבי״ת רפה. [בָנָיו].
ואת בגדי השרד לשרת בקדש: כבר ביארנו (לה,יט) שבזה נכללו גם בגדי יום הכפורים שמשמשים בקדש הקדשים וגם בגדים המכסים את הכלים.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתתולדות אהרןמנחת שינצי״בהכל
 
(מב) כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כׇּל⁠־הָעֲבֹדָֽה׃
According to all that Hashem commanded Moshe, so did the Children of Israel do all the work.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםמלבי״םנצי״בעודהכל
כְּכֹל דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה כֵּן עֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל פּוּלְחָנָא.
According to all that Hashem commanded Moshe, so did the Children of Israel do all the work.
ככלא מה די פקד י״י ית משה כן עבדו בני ישראל ית כל פלחנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ככל״) גם נוסח חילופי: ״כל״.
הי ככל מה דפקד י״י ית משה הכדין עבדו בני ישראל ית כל פולחנא.
According to all that the Lord had commanded Mosheh, so had the sons of Israel made all the service. And Mosheh surveyed all the service,
ככל מה שצוה י״י את משה כך עשו בני ישראל את כל העבודה.
כג֗מיע מא אמר אללה בה מוסי כד֗אך צנע בנו אסראייל ג֗מיע אלעמל.
ככל אשר ציווה ה׳ את משה כך עשו בני ישראל את כל העבודה.
כן עשו בני ישראל את כל העבדה – תנן התם במסכת סוטה: משנבנה בית המקדש ראשון נגנז אהל מועד את קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו אדניו והיכן אמר רב חסדא תחת מחלות של היכל.
כן עשו בני ישראל את כל העבודה, "so the Israelites had done all the work;⁠" the Mishnah in tractate Sotah folio 9 states that as soon as Solomon's temple was completed the Tabernacle and all its appurtenances were hidden. To the question where it was hidden, the Talmud replied that it was "stored" beneath the cavities of the Sanctuary.
(מב-מג) וטעם כן עשו בני ישראל את כל העבודה – כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין: ועבדתם את י״י אלהיכם (שמות כ״ג:כ״ה), ואותו תעבודו (דברים י״ג:ה׳).
ויתכן שיאמר בכאן כל העבודה על הכלים, כלשון שאמר: ואתא כלי עבודת המשכן (שמות ל״ט:מ׳), והזכיר תחלה הכלים לאמר כי אפילו בכלים נזהרו ועשו כמצוה בהם, ואחרי כן הזכיר: וירא משה את כל המלאכה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק מופיע כאן: ״כל״. בכ״י פולדה 2: ״ואת כל עבודת״. בדפוס רומא: ״את כל עבודת הקדש״.
(42-43) ACCORDING TO ALL THAT THE ETERNAL COMMANDED MOSES, SO THE CHILDREN OF ISRAEL DID ALL 'HA'AVODAH' (THE WORK) — all the work of the Tabernacle. Scripture calls it avodah [a term which means also "the Service" to G-d], in order to indicate that they did it for the service of the Glorious Name, it being similar to that which is said, 'v'avad'tem' (and ye shall serve) the Eternal your G-d; (Shemot 23:25) and Him 'ta'avodu' (shall ye serve).⁠1 It is possible that the phrase all the 'avodah' refers here also to all the vessels, similar to the expression, "all the vessels of the 'avodah' (service) of the Tabernacle.⁠"2 Thus Scripture first mentioned the vessels, in order to say that even in making the vessels they were careful to do them exactly as they were commanded, and afterwards it states, And Moses saw all the work(Shemot 39:43)
1. Deuteronomy 13:5.
2. The source is unknown to me.
כן עשו בני ישראל את כל העבודה – היה לומר את כל המלאכה, אבל הכתוב קרא למלאכת המשכן עבודה שעשו אותה לעבודת הש״י, כענין שכתוב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה׳ אלהיכם וכתיב (דברים י״ג) ואותו תעבודו.
כן עשו בני ישראל את כל העבודה, "so did the Children of Israel perform all the labour.⁠" We would have expected the Torah to write כל המלאכה instead of כל העבודה. The Torah, however, wanted to remind us that all work performed for the building of the Tabernacle was equivalent in spiritual value to service in the Sanctuary, עבודה, i.e. something sacred, holy. Just as the expression עבודה is always used in connection with directly serving the Lord, so this too was directly serving the Lord. (compare Deut. 13,5 or Exodus 23,28).
כן עשו בני ישראל את כל העבודה – כתב הרמב״ן קורא למלאכת המשכן עבודה לומר שעשו אותה לעבודת השם הנכבד כענין ועבדתם את ה׳ אלהיכם. אי נמי העבודה על הכלים כלשון שאמר את כלי עבודת המשכן והזכיר תחלה הכלים לומר כי אפילו בכלים נזהרו ועשו כמצווה בהם ואחר כן הזכיר וירא כל המלאכה:
כן עשו בני ישראל את כל העובדה, "so did the Children of Israel perform all the labour.⁠" Nachmanides writes that all labour, work performed in connection with the Tabernacle, is called עבודה, "service,⁠" by the Torah. This reflects the fact that all these activities were performed in order to serve the Lord, to honour Him. By doing so the people fulfilled the commandment (Exodus 23,25) ועבדתם את ה' אלוהיכם, "you are to serve the Lord your God.⁠"
Alternatively, the word העבודה refers to the sacred vessels used in performing these various tasks. These vessels have been referred to on a number of occasions as כלי עבודת הקודש, i.e. due to their designated purpose the vessels themselves acquired an elevated status, as "sacred vessels,⁠" although they only served a sacred purpose. [this latter explanation would account for the Children of Israel, collectively, being mentioned in our verse rather than either the artisans or the priests. Ed.]
ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל את כל העבדה – כסדר ש״צוה ה׳ את משה״ אחר כך בהקמת המשכן.
(מב-מג) [סדר הקמת היריעות והקרשים]:
ככל אשר ציוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. יאמר הכתוב ויעיד שהסכימה דעתם לדעת השכינה, שהם הביאו תחילה היריעות ואחר כך הקרשים, וכן ציוה ה׳ אחר כך למשה שיקים תחילה היריעות ואחר כך הקרשים, והיה מן הראוי ההיפך, שמי יחזיק היריעות והאוהל על תיקונו – רק הקרשים המתוקנים, ואפילו הכי הם הביאו תחילה המשכן ואחר כך הקרשים וכליו, וכן ציוה ה׳ למשה. וכן הקים משה גם כן, לא ידעתי אם היו עומדים היריעות זולת הקרשים באיזו מלאכה או דרך נס, יהי מה. ולכן העיד כאן הכתוב שהסכימו ישראל בהבאתן זו – הנקראת ׳עבודה׳ – לדעת השכינה.
ואם כן יאמר ככל אשר ציוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, דאם לא כן קשה, שהרי לעיל (פסוק לב) כתב ׳ותכל כל עבודת המשכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו׳1.
ומה שאמר (ויקרא ח לה) ׳ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה׳, ואיך היו יושבים פתח אוהל מועד, כי לא היה אוהל מועד בלילה, כי היה מקימו ומפרקו כל שבעת ימי המילואים. לכן נאמר שהאהל שהם היריעות היו מתקיימים לילה ויום, אבל הקרשים היה מקימן ומפרקן2.
וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ כן עשו. לא שכולם היו אומנים, אבל על ידי כולם נעשית המלאכה, זה מנדב וזה מביא וזה עושה המלאכה, נמצא על ידי כולם נעשה הדבר הזה . ואין ל⁠[ומר שכולם] עשו [המלאכה], רק כל [העושה] שליח [נעשה] של [כולם].
ויברך אותם משה. בכלל, ׳ויהי נועם׳, שתשרה שכינה וכו׳.
1. אלא בא לומר כאן שגם מה שציווה ה׳ רק את משה ומשה לא ציוה להם.
2. וראה בשיעורים שם.
ככל אשר צוה ה׳ – וחזר לומר פעם ב׳ דבר זה וגם בסמוך פעם ג׳, אולי כי לצד שחטאו בעגל במחשבה ובדיבור ובמעשה וכמו שפירשתי שם ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה, אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד, הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה׳ כמו שפירשתי בקודם, וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה׳ את משה כי תקנו שלש הדרגות הרע.
ככל אשר צוה השם; in accordance with all that God had commanded Moses, etc. We find this statement altogether three times. Perhaps the Torah wanted us to understand that rehabilitation from the vestiges of the sin of the golden calf had to comprise three levels: 1) idolatrous thought; 2) idolatrous speech; 3) idolatrous actions. I have mentioned this aspect in its place in Parshat Ki Tissa.
(מב-מג) ככל אשר צוה – הוא כמ״ש בפסוק ל״ב, שישראל בכללם עשו בזה עבודת ה׳ בקיום מצותיו ועז״א ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, והאומנים הם עשו את המלאכה, וזה ראה משה כי הוא הנראה לעינים וראה שעשו כאשר צוה ה׳, ויברך אותם שתשרה שכינה במעשה ידיהם:
כן עשו וגו׳: בהשקפה חיצונה ראה משה כל הכלים ״ככל אשר1 צוה ה׳⁠ ⁠⁠״, ועדיין לא נתברר לו אם נעשו בדיוק כפי המקובל לו בהלכות שבע״פ,
1. ולא ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״. ״ככל״ מציין ׳בערך׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםמלבי״םנצי״בהכל
 
(מג) וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת⁠־כׇּל⁠־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃
Moshe saw all the work, and behold, they did it as Hashem commanded, so they did; and Moshe blessed them.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[לא] 1וירא משה את כל המלאכה, באיזה זכות יצאו בני ישראל ממצרים, וכו׳, ר׳ יהושע בן לוי אומר בזכות המשכן שעתידין לעשות, שנאמר (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל, ובמשכן כתיב וירא משה את כל המלאכה, ויש לך מקום אחר ללמוד, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם (שמות כ״ט:מ״ו), על תנאי לשכני בתוכם. (מדרש תהלים קיד ה)
[לב] 2וירא משה את כל המלאכה, גדולה היא המלאכה שלא שרתה שכינה בישראל אלא מתוך המלאכה שנאמר וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה, וכבר היה הקב״ה יכול לעשות את המשכן ומפני מה צוה את ישראל לעשותו שהמלאכה חביבה, תדע שהוא כן שהרי נאמר בה מה שלא נאמר ביראה, ביראה כתיב אשרי איש ירא את ה׳ (תהלים קי״ב:א׳) ובמלאכה כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. (משנת רבי אליעזר פי״ג עמ׳ 255)
[לג] 3כאשר צוה ה׳ כן עשו, והיכן צווהו, ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳). (ברייתא דמ״ט מדות)
[לד] 4ויברך אתם משה, וכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם, שנאמר וירא את כל המלאכה ויברך אותם משה, מה ברכה ברכן, אמר להם תשרה השכינה במעשה ידכם, רבי מאיר אומר בך ברכן ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם בכם אלף פעמים (דברים א׳:י״א) והם אמרו לו ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהלים צ׳:י״ז) ועל אותו שעה הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון (שיר השירים ג׳:י״א) בנים המצויינים, במלך שלמה, במלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו, זה אהל מועד שמצוייר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, אמו, אין אמו אלא ישראל שנאמר (ישעיהו נ״א:ד׳) ולאומי אלי האזינו. (תו״כ שמיני פ״א)
[לה] 5ויברך אתם משה, יהא רעוא מן קדם ה׳ לאשראה שכינתיה בעובד ידיכון, ולא ישלטון עממייא בעובדי ידיכון לעלמי עלמיא. (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר על הגליון)
[לו] 6ויברך אתם משה, טוב עין הוא יבורך (משלי כ״ב:ט׳) אל תקרי יבורך אלא יברך, זה משה רבינו שעינו יפה בברכתן של ישראל ובירכן ארבע ברכות, ואלו הן וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה, ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו וגו׳ (ויקרא ט׳:כ״ג), ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם (דברים א׳:י״א), והדין וזאת הברכה (דברים ל״ג:א׳) וכו׳. (פסיקתא דרב כהנא קצט:)
1. ראה תו״ש תצוה פכ״ט אות קנו וצרף לכאן.
2. וכ״ה במדרש גדול וגדולה... גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה. מובא במנורת המאור אלנקוה ח״ג עמ׳ 302 וח״ד (שם קכח ב). וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות פד ובנסמן שם וצרף לכאן. וברמב״ן פסוק מב: וטעם כן עשו בני ישראל את כל העבודה, כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד כענין ועבדתם את ה׳ אלהיכם (שמות כג כה) ואותו תעבודו (דברים יג ה) וכ״ה ברב״ח.
3. תוספתא מנחות פ״ז ה״ב, ובתנחומא נשא, יג, ותנ״י שם כ, ובמדב״ר יב ט, הובא לעיל אות ג: והלך משה ונתן נפשו על כל דבר ודבר שיעשה כשם שהראה לו הקב״ה בהר, כדי שלא יטעו בו, לכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה׳ את משה, וכן הוא אומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ כן עשו. וראה רמב״ן שמות יב כח: ודרך הכתוב לכפול ולאמר כן עשו, לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו כמו שפירשתי בנח, וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ כן עשו. וראה כוזרי מאמר ג כג. – בזהר ה״ב רמא.: מה כתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות כה מ), עם כל דא אקשי ליה למשה, ת״ח אע״ג דאחזי ליה עינא בעינא לא בעא משה למעבד, ואי תימא דאיהו לא ידע למעבד או חכמתא לא הוה עמיה, תא חזי בצלאל ואהליאב וכל אינון שאר אחרנין אע״ג דלא חמו כמשה מה כתיב וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו׳, אי אינון דלא חמו עבדו כך, משה דחמא על אחת כמה וכמה, אלא משה אע״ג דאסתלק מן משכנא מעבידתא, כלא הוה בידיה ועל ידיה ואיהו אקרי על שמיה וע״ד כתיב וראה ועשה, ע״כ. וברב״ח: וירא משה את כל המלאכה, זו מלאכת המשכן ופי׳ וירא בהר כענין שכתוב ככל אשר אני מראה אותך, וכתיב אשר אתה מראה בהר, והנה עשו אותו במדבר, ובמדרש וירא משה את כל המלאכה זו מלאכת בראשית, את כל מלאכת המשכן לא נאמר אלא להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד מעשה בראשית, ע״כ. וראה מענין זה לעיל אות כג וש״נ.
4. תוספתא מנחות פ״ז ה״ג, סדר עולם רבה פ״ו בקצת שינוים. והובא בילק״ש ח״א רמז תיח, ומה״ג כאן. ובספרי פנחס קמג: מה ברכה ברכם אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם והם אומרים ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו וכו׳ ואע״פ שאין כתוב בתורה, מפורש בכתובים שנאמר (תהלים צ טז) יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם וגו׳. וכעי״ז בפסדר״כ קצז. ובתנ״י נשא כ ובנדפס שם כז. ובבמדב״ר יב ט הגירסא: מה ברכה אמר ויהי נועם ה׳ אלהינו וגו׳ אמר להם תשרה השכינה במעשה ידיכם. ולפי״ז משמע שמשה אמר להם ויהי נועם וכו׳. וכ״ה בתוספתא שם: אמר להם כשם שנתעסקתם במלאכת משכן ושרתה שכינה על מעשה ידיכם כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידיכם ויהי נועם וכו׳. וכן פירש״י כאן ובויקרא ט כג, ובתהלים שם. וכ״כ בשבועות טו: ושיר של פגעים יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב ויברך אותם משה ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו, והכי איתא בתו״כ והוא מי״א מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה. וראה ערוגת הבושם עמ׳ 98 בפי׳ הכתובים בתהלים שם, ורב״ח וכלי יקר כאן. ובברייתא דמ״ט מדות, בילק״ש ובאו״מ עמ׳ 293 הביא רק דעת ר״מ וכגי׳ התוספתא שם. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ שם: נ״ל טעמא דר״מ דמכיון שאמר כאן ויברך אותם משה ואין אנו רואין שום ברכה למשה על ישראל, אלא במקום אחד והוא אותו הפסוק שנאמר ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו׳ שבמשנה תורה, וא״ת הרי מצינו כמה ברכות אחרות שברכן כדכתיב בפ׳ וזאת הברכה, הנהו לפני מותו בירכן, ע״כ. ובפנים יפות פי׳ עפ״י מ״ש במדרש שביום הקמת המשכן היו עומדים כל ישראל בחצר המשכן בתוך נ׳ אמות וכו׳, עי״ש. – ובמדרש גדול וגדולה, באו״מ עמ׳ 40: ומה ברך להם אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם וכן היה שנאמר והענן מלא את המשכן. וכ״ה במנורת המאור אלנקוה ח״ג עמ׳ 302 וח״ד עמ׳ 537, וצ״ל וכבוד ה׳ מלא את המשכן, להלן מ לה, וכ״ה בחמדת ימים. ובספר חסידים מכת״י עמ׳ 152 סי׳ תקמו: ויברך אותם משה שתשרה שכינה, וכי מסתפק היה משה והלא אמר לו ודברתי אתך מעל הכפורת וגו׳ ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אלא כך אמר שתשרה שכינה במעשה ידיכם ולא במקום אחר, ולכך לא דיבר עמו אחר כך בהר סיני אלא באהל מועד. ושם עמ׳ 446: כשאדם גמר מלאכה גדולה צריכה ברכה שהרי לאחר שברא הקב״ה את עולמו ברכו שר העולם שנאמר (תהלים קד לא) ישמח ה׳ במעשיו, וכן כשכילו מלאכת המשכן ויברך אותם משה כו׳ וא״ת ולמה הוצרכו לברכתו והלא כבר הבטיחו ושכנתי, אלא שהיה ירא שמא יגרום החטא ושמא משה או בצלאל לא כיון לתקן כמו שנצטווה. ובפי הר״א בהרמב״ם: אמרו הראשונים ז״ל שאמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, וזו ברכה שאילו החריש ממנה היה די ממנה שהרי המשכן מתחילתו נעשה רק כדי שתשרה בו השכינה כמאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן אין דעתי אלא שהיא ברכה מיוחדת להם, דוגמה יתן לן ה׳ הצלחה בתורה ושפע ברכות וכו׳. וברלב״ג: למדנו מזה שראוי למנהיג הדור לברך המונהגים ממנו כאשר ישמעו אל דבריו כדי שיהיו יותר זריזים לעשות רצונו. וראה זהר ח״ב רלח.
5. בכת״י בפנים: ואמר להון תשרי שכינתה בעבד [בעובד] ידיכון. וביונתן: תשרי שכינתא דה׳ בעובדי ידיכון. ונוסח של הגליון בתרגום: ולא ישלטון עממייא, מובא בלקח טוב כאן. אמר להם יהי רצון שתשכון שכינה במעשה ידיכם, ד״א ויברך אותם משה אמר להם יהי רצון שלא ישלוט אויב במעשה ידיכם, שהרי המשכן נגנז במחילות המקדש. ובמדרש אגדה הגירסא: שלא תשלוט בכם עין רע ולא אויב וכו׳. וראה תו״ש בשלח פט״ו אות רו ותרומה פכ״ה אות כז ואות עז ופכ״ו אות נח וצרף לכאן. ובזהר ח״ב רכא: בגין דכל מה דקיימא בחושבנא לא שריין תמן ברכאן בשלימו וברכאן שריין במה דלא קיימא בחושבנא, בזימנא קדמאה קיימא בחושבנא דכתיב אלה פקודי המשכן, ת״ח משכנא דא קיימא בחושבנא ובגין כך אצטריך לצלותא דמשה דישרי עליה ברכאן דכתיב ויברך אותם משה, ומה ברכה בריך לון יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדוי ידיכון וברכאן לא שראן על האי חושבנא עד דאקשר ליה משה במשכנא דלעילא וכו׳. וראה לעיל פל״ח אות מו*:
6. כעי״ז בפסדר״כ קצו: ובתנחומא ברכה א, עי״ש.
וַחֲזָא מֹשֶׁה יָת כָּל עֲבִידְתָא וְהָא עֲבַדוּ יָתַהּ כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ כֵּן עֲבַדוּ וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן מֹשֶׁה.
Moshe saw the entire work, and behold, they did it just as Hashem commanded, so had they done, and Moshe blessed them.
וחמא משה ית כל עבידתיהא והא עבדו יתה היך מה די פקד י״י ית משה כדן עבדו וברך יתהון משה ואמר להון בתשרי שכינתה בעבדג ידיכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבידתיה״) גם נוסח חילופי: ״עיבידתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תשרי ... ידיכון״) נוסח אחר: ״יהא רעווה מן קדם י״י לאשראה שכינתיה בעובדי ידיכון ולא ישלטון עממייה בעובדי ידיכון לעלמי עלמין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעבד״) גם נוסח חילופי: ״בעובד״.
וחמא משה ית כל פולחנא והא עבדו יתה היכמה דפקיד י״י היכדין עבדו ובריך יתהון משה ואמר תשרי שכינתא די״י בעובדי ידיכון.
and, behold, they had made it as the Lord had commanded, so had they made it. And Mosheh blessed them, and said, May the Shekinah of the Lord dwell within the work of your hands!
וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י״י כן עשו ויברך אותם משה ויאמר תשרה שכינת י״י במעשה ידיכם.
ויברך אותם משה1ומה ברכה ברכם, יהי רצון שתשכון שכינה במעשה ידיכם.
2דבר אחר: ויברך אותם משה – אמר להם יהי רצון שלא תשלוט בכם עין רע ולא אויב במעשה ידיכם, שהרי המשכן נגנז במחילות המקדש.
1. ומה ברכה ברכם, סדר עולם פ״ו, ספרא שמיני, וספרי פנחס, ותנחומ׳ פקודי אות י״א, במ״ר פי״ב, ורש״י עה״ת, ולק״ט.
2. ד״א. מובא בלקח טוב.
פלמא ראי מוסי ג֗מיע אלצנאיע פאד֗א הם קד צנעוהא כמא אמר אללה בארך עליהם מוסי:
וכאשר ראה משה את כל המלאכה והנה הם אכן עשו אותה כאשר ציווה ה׳, בירך אותם משה.
ויברך אתם משה – אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם י״י וגו׳ (תהלים צ׳:י״ז), והוא מאחד עשר מזמורים (תהלים צ׳ – ק׳) שבתפילה למשה (תהלים צ׳:א׳).
ויברך אתם משה AND MOSHE BLESSED THEM – He said to them "May it be the will of God that His Shechinah rest upon the work of your hands; 'and let the beauty of Hashem our God be upon us and establish You the work of our hands upon us'" (Tehillim 90:17.) (Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 15) This (from ויהי נועם onward) is part of one of the eleven Tehillim (90–100) that are in the section beginning with, תפלה למשה; (Bemidbar Rabbah 12:9).
ויברך אותם משה1אמר להם יהי רצון שתשכון שכינה במעשה ידיכם.
ד״א: ויברך אותם משה – אמר להם יהי רצון שלא ישלוט אויב במעשה ידיכם, שהרי המשכן נגנז במחילות המקדש.
1. אמר להם יהי רצון כו׳. סדר עולם פ״ו ספרא שמיני, וספרי פינחס, ותנחומא פקודי אות י״א, במ״ר פי״ב, ורש״י עה״ת.
ויברך אותם משה – אמר: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
ויברך אותם משה – AND MOSHE BLESSED THEM – He said: May it be Your will that the divine presence rest in the work of your hands.
1ויברך אתם משה – אמרו הראשונים ז״ל שאמר לה[ם] יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם2. וזו ברכה שאילו החריש ממנה [היה] די ממנה3, שהרי המשכן מתחילתו רק כדי שתשרה בו השכינה כמאמרו (שמות כה:ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולכן, אין [זו] אלא שהיא ברכה מיוחדת להם דוגמת הצלחה בתורה ושפע ברכות וכיוצא בזה4.
1. טו. בכתה״י בא פירוש פסוק זה וכן הפסוק הבא (מ:ב) בסוף הפרשה, וכבר שיבצם המהדיר כאן במקומם הנכון לפי הענין.
2. טז. מדרש זה הביאו רש״י כאן ובעוד מקומות מדברי חז״ל [וראה רש״י בשבועות טו: שהביא זאת מתורת כהנים], ואמנם במדרשים איכא פלוגתא דתנאי בזה, שר׳ מאיר אמר שבירכם בברכת ׳יוסף ה׳ עליכם וגו׳⁠ ⁠׳. וכנראה שזהו המכוון בפירושו של רבנו בהמשך, אלא שכנראה יש חסרון בדבריו.
3. יז. קצ״ע דאף דהן אמת שהמשכן מתחילתו הוקם להשראת השכינה, מ״מ עדיין הוצרכו לברכה שיזכו באמת להשראת השכינה ביניהם. ועי׳ היטב. [הערות למיסבר קראי] ונראה שאף שכך היא המדה בעניינים גשמיים כמו שידוע ממדרשם ז״ל על מאמר הכתוב (בראשית ב:ה): ׳ואדם אין לעבוד את האדמה׳, ע״ש ברש״י, כאן שמדובר בפעולה שתכליתה היא השראה רוחנית, עשייתה זו ברכתה, ועצם עשיית המשכן מחייבת ברכה זו, ולא היה מרע״ה צריך לברכם בה.
4. יח. במקור: ׳ומא שאכל ד׳לך׳, ותירגמתי כמובנו הרגיל לפי ההקשר [משום מה נסתפק המהדיר בו והניחו בלי תרגום והניח במקומו שלש נקודות לסימן שנחסר כאן בהעתקה, וזאת כנראה מכיון שבלא״ה איתרע חזקתה של פיסקא זו מכיון שהופיעה בכתה״י שלא במקומה].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 42]

וירא משה את כל המלאכה – זו מלאכת המשכן ופי׳ וירא בהר כענין שכתוב (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני מראה אותך וכתיב (שם) אשר אתה מראה בהר, והנה עשו אותה, במדבר.
ובמדרש וירא משה את כל המלאכה זו מלאכת בראשית, את כל מלאכת המשכן לא נאמר אלא להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד מעשה בראשית, מיד ויברך אותם משה, מה ברכה ברכן אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם מיד אמר (תהלים צ׳:י״ז) ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו מפני שתחלתו (שם) תפלה למשה איש האלהים. וטעם מעשה ידינו נשיאות כפים שעשה אהרן ביום ההקמה שזה לשון עלינו, ומעשה ידינו כוננהו על ההצלחה במעשה ידיהם ולא כדעת רבי דוד קמחי ז״ל שפי׳ שהוא לשון כפול.
וירא משה את כל המלאכה, "when Moses saw that all the works had been done, etc.,⁠" the word מלאכה refers to the work of building and weaving, etc. for the Tabernacle. The word וירא refers to the vision of the completed Tabernacle God had shown Moses while he was on Mount Sinai. This vision has already been mentioned in Exodus 25,40. The words והנה עשו אותה means that now the people had made this vision come true in the desert.
A Midrashic approach (Tanchuma Pekudey 11): The words "Moses saw all the work,⁠" refers to the מעשה בראשית, the creation of the universe; the Torah deliberately omitted adding the words מלאכת המשכן, "the work of the Tabernacle,⁠" in order to teach us that this construction of the Tabernacle was equivalent in a sense to the construction of the universe itself. Immediately after Moses observed this he blessed the people saying: "may the Presence of the Lord, the Shechinah, come to rest on the work of your hands.⁠" He continued immediately with the words of Psalm 90,17: "may the favor of the Lord, our God, be upon us; let the work of your hands prosper, O prosper the work of our hands.⁠" The reason these words were appropriate is that the Psalm commences with the words "a prayer of Moses, the man of God.⁠" The meaning of the words: "the work of our hands" is a reference to the priestly blessing bestowed upon the people by Aaron on the day the Tabernacle was put up. This is why the word עלינו "upon us,⁠" Moses including himself, was appropriate. Finally, the last words in this blessing, the words ומעשה ידינו כוננהו, refer to the enduring success of the work the people had accomplished. This does not agree with the opinion of R' David Kimchi (רד"ק) who views these words as a repetition of what Moses had said before in order to reinforce his wish.
וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אֹתה כאשר צוה ה׳ כן עשו, ויברך אֹתם משה – למדנו מזה שראוי למנהיג לברך המונהגים ממנו כאשר ישמעו אל דבריו, כדי שיהיו יותר זריזים לעשות רצונו. ולזה ברך משה ישראל כשעשו רצון ה׳ יתעלה, כדי שיהיו יותר זריזים לעשות רצונו.
התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי למי שידריך האנשים אל הטוב, שישבחם ויברכם בהִשָּׁמְעָם לדבריו, ואף על פי שהמכוון אינו אלא לתועלתם, כי זה ממה שישׂימם זריזין יותר לשמוע אל דבריו, וימשך לזה התועלת אשר יכוין אליו המנהיג ההוא. הלא תראה שכבר ברך משה את ישראל כאשר עשו דבר המלאכה על השלמות לפי מה שציוה אותם ה׳ יתעלה.
ויראה מסגנון הפסוקים האלה שהאומנים חכמי לב אשר עשו את המלאכה כאשר שמעו מפי משה את כל אשר צוה השם לעשות במלאכה ההיא. עשו מלאכתם באהליהם ולא הראו למשה דבר ממה שהיו עושים. וגם משה לא הלך לראות מה המה עושים באהליהם עד שנשלמה ומפני זה זכר הכתוב כאן כל הכלים שהביאו לפניו אחד לאחד בסדרם כפי הנחתם כדי שיראה חכמתם במלאכה ההיא ושלא שגו בה כלל. ולכך אמר בסוף הספור הזה וירא משה את כל המלאכה לא בזמן שהיו עושים בה, אבל ראה אותה אחרי הגמרה ותמה מאד איך הם ולא אחד מהם לא שגג בדבר מהדברים ההמה שעשו ולא שכחו מה שצוה להם בו דבר כי המורה על רוב חכמתם וזריזות׳ לעבודת השם ולכך בירך אותם משה כי ראוים היו לברכה. וזה טעם הספור הזה ולמה נזכרו כאן פעם אחרת הדברים הנעשים, והותרה השאלה הט׳:
כן עשו – באותו הסדר עצמו עשו האמנים בעשייתם ומביאי המשכן בהבאתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מב]

וירא משה את כל המלאכה, יש לדקדק למה נאמר מתחילה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, וכן נאמר בסוף כן עשו בני ישראל את כל העבודה, למה קראה מתחילה עבודה ואחר כך מלאכה, ועוד נראה הכפל בשני פסוקים אלו, והרמב״ן פירש שאמר זה על המשכן ועל הכלים ואולי דעת הרב שהמשכן נקרא מלאכה אבל הכלים נקראו עבודה על שם שבהם היו עובדים עבודת הקרבנות, ומ״מ לא יצאנו מידי הכפל כי שלשה פעמים נזכר כאן שעשו העבודה והמלאכה.
על כן נראה לפרש זה, על פי המדרש הדורש כל מעשה המשכן כנגד מעשה בראשית עיין כל המדרש ברבינו בחיי פרשה זו מלבד הרבה דמיונות שהוסיף הרב משלו, ובזה יתישב גם כן לשון עבודה ומלאכה כי על מלאכת המשכן שייך לומר לשון עבודה כי בה עבדו אל השי״ת ואין עבודה כי אם מן העבד אל האדון אבל לשון מלאכה נופל במלאכת שמים וארץ כי מה שהפועל עושה לעצמו נקרא מלאכה וכמ״ש במעשה בראשית ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו׳ (בראשית ב׳:ב׳). וכמו שמצינו במעשה בראשית שנאמר בכל מלאכה כי טוב ובסוף אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (שם א׳:ל״א) כי יש לך דברים שהם טובים כשהם כל אחד בפני עצמו אבל כשהם מעורבים יחד אינן טובים כי אין זיווגם עולה יפה, על כן אמר במעשה בראשית שכולם היו טובים כשהיו כל אחד מהם בעצמו דהיינו טוב פרטי, ואחר כך אמר שגם טוב כללי היה בהם כי גם אחר שנתחברו כולם יחד היה חבורם טוב לכך חזר ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. כך בעבודת המשכן מתחילה אמר ותכל כל עבודת משכן אהל העדות ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו, שמשמע שכל אחד בפני עצמו נעשה כאשר צוה ה׳ את משה, אבל עדיין לא פורש שאחר שנעשה הכל אז סדרו את כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו דהיינו טוב כללי, על כן חזר ואמר ככל אשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, כי היה בהם טוב כללי שנעשו על הסדר הנכון דהיינו חיבור כל העבודה ביחד. ואח״כ חזר לבאר שכל מה שעשו נעשה על ציווי מלאכת העולמות שמים וארץ זה״ש וירא משה את כל המלאכה היינו מלאכת מעשה בראשית והנה עשו אותה ר״ל שעשו דוגמת אותה מלאכה כאילו היתה היא ממש אותה המלאכה לפיכך ויברך אותם משה.
ויברך אותם משה – מה ברכה ברכם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה׳ עלינו וגו׳ (תהלים צ׳:י״ז) פירש רבינו בחיי לפי שנאמר בתחילת המזמור תפלה למשה איש האלהים וגו׳. ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן. ואומר אני שיש רמז נכון אל בנין המשכן בתחילת המזמור, ובסופו, כי בתחילה אמר ה׳ מעון אתה היית לנו בדור ודור. והוא ע״ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח׳:כ״ז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה, זה״ש ה׳ מעון אתה היית, אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום ומעון לך וא״כ איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו, ונתן מופת על זה שהרי בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, ואם היה הקב״ה צריך להתקומם במקום אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא ית׳ מקום ומעון לכל העולם ואיך יתכן שיצוה לו הקב״ה לבנות לו בית כאילו היה מתקומם במקום. על זה אמר כמתרץ ואמר תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. הוצרך הקב״ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל, כי לדעת רז״ל (תנחומא פקודי ו׳) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.
ואולי מטעם זה נעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו וע״י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל נשתברו הלוחות חזר העולם לתהו ובהו וכשנתכפר להם עון העגל יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג׳ עולמות לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב״ה פתחון פה לבעלי תשובה כארז״ל (ע״ז ד;) לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו׳ וזה״ש כמתרץ למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא דורשי רשומות אמרו דכא ר״ת דם כפירה אשה כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש״י על פסוק ויקומו לצחק (שמות ל״ב:ו׳) שעברו גם על ג״ע וש״ד ורצה הקב״ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן זה״ש ותאמר שובו בני אדם מכאן ולהבא כי אין לך שום מונע מן התשובה כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו ק״ו שתועיל בקלות מהם ואחר כך מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה אשר הוא עומד בה עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם שהיה פעולת השי״ת לכך אמר יראה אל עבדיך פעליך, שיראו שמיך מעשה אצבעותיך, ויעשו כתבניתם. והדרך. היינו הדרת שכינתך, על בניהם. יכול להיות שהוא ע״ד ארז״ל (ברכות סד.) ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך וכן נאמר פרשת וישלח (ל״ב:ט״ו) ובניהם שלשים פירש רש״י בניהם בנאיהם כך בניהם האמור כאן מדבר בבוני בנין המשכן שעליהם אמר שיראה להם הדרת זיו שכינתך בבנין שלהם ומכאן למד בעל המדרש שאמר משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
ואמר ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו, לפי שנאמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי עיקר השכינה בעבור ישראל, ע״כ אמר שנועם ה׳ דהיינו זיו הדרת שכינתו יתברך יהיה עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. נראה שמלת כוננהו מוסב כלפי השכינה כי פסוק זה מדבר בנסתר עם השכינה, על כן אמר שמעשה ידינו דהיינו המשכן עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד כי המשכן מקום דירה לעליונים ותחתונים כאחד על כן אמר כוננה עלינו וכוננהו וע״ד שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳. זה מה שנראה לי להוסיף על כל דברי המפרשים בזה המזמור לפרשו על בנין המשכן.
ויברך אֹתָם משה: בהעתק הללי אתם, ירוש׳ אותם, עכ״ל. ובכל הספרי׳ חס׳ שאינו מן ל״ט מלאי׳ בתורה. [אתם].
ויהי נועם כו׳. דק״ל מאי ברכה בירך אותם ל״פ ברכת ויהי נועם שהיא ברכה שתיקן משה על השלמת הבניין הבית וק״ל:
והוא אחד מי״א מזמורים כו׳. (נח״י) נראה דהוצרך לראיה לפי שבת״כ ר״פ שמיני אמרו שהם א״ל ויהי נועם וכו׳ וכן הוא בילקוט:
May the pleasantness ... Rashi is answering the question: What blessing did Moshe give them? Therefore Rashi explains that it was the blessing of ויהי נועם, which Moshe composed upon the completion of the building of the mishkon.
This is one of the eleven Psalms ... It seems that Rashi needed to bring this as proof [that Moshe blessed them with ויהי נועם] because [one opinion] in Sifra ch.1 says that they [the people] said ויהי נועם to Moshe. Similarly in Yalkut Shimoni, Pekudei 418. (Nachalas Yaakov)
והנה עשו וגו׳ כן עשו – טעם שחזר לומר פעם ב׳ כן עשו, כי אומרו והנה עשו נמשכת למעלה וירא וגו׳ והנה היא עשויה פירוש גוף המעשה, והכוונה בזה שלא היה שיעור בזמן וראה שהנה עשאוהו בזמן מועט.
עוד ירצה באומרו עשו אותה לשון תיקון שתקנו אותה כמצטרך, ועוד מודיע שהשכיל בה שעשאוה כאשר צוה ה׳ בפרטי המשפט, והוא אומרו כאשר וגו׳ כן עשו.
עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (זבחים ס״ב.) כי יש פרטי המצות שאינם לעיכוב אלא למצוה ומנו חכמים דברים המעכבים זה את זה, והודיע הכתוב בכפל המעשה לומר שעשו כל אשר צוה אפילו דברים שאינם אלא למצוה מן המובחר.
ויברך אותם משה – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך, לומר לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי משה איש האלהים ברכם ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה, ולטעם זה הוא שהודיע הכתוב ואמר ויברך אותם וזולת היות משה אין התורה מגדת אם יברך אדם לחבירו.
והנה עשו…כן עשו, and behold they had done it…so they had done. The additional word והנה in this verse alludes to the speed with which the Tabernacle was built, something that was very pleasing to Moses when he looked at the components the people presented him with.
The addition of the word אותה in the line עשו אותה, testifies to the quality of the work. The artisans had put to use all their intelligence in constructing these parts and the result had proved successful.
If we follow the approach of the Talmud Zevachim 62 that every commandment contains details which are not mandatory but which are desirable, the Torah tells us that the artisans performed even all those details which were not mandatory. This explains why the Torah repeated the word עשו, they did, i.e. the artisans did both what was mandatory and what was in effect optional.
ויברך אותם משה, Moses blessed them. The reason the Torah wrote the name Moses instead of simply "he blessed them,⁠" (seeing that his name was mentioned at the beginning of our verse) is to teach us not to take this blessing lightly. It is something very special to be blessed by a man of God such as Moses. If the people had been blessed by someone of lesser stature the Torah would not have recorded this as something we have to know so many thousands of years later. Normally, the Torah could have written משה ברך אותם, or: הוא ברך אותם. By placing the name Moses at the end of the line the Torah taught us the significance of being blessed by someone of Moses' standing.
ויברך אתם משה – כבר ביארנו שבשעת מתן תורה זכו ישראל למעלה הנפלאה להיות לבם מצייר דרכי החכמה בטבע, כמו שהיה קודם חטאו של אדה״ר, אבל משחטאו בעגל נאבדה מהם הסגולה הזאת, והנה עתה שנבנה המשכן והבטיח השם ב״ה שישכון בתוכם, היה זה הכנה חדשה שיזכו למתנה הגדולה הזאת אם ייטיבו מעשיהם, ולכן ברך אותם משה שיזכו לטובה הזאת, ומה מתקו דברי חז״ל שאמרו שהתפלל עליהם ויהי נועם ה׳ אלהינו וגו׳ ומעשה ידינו כוננהו, כי כל המזמור ההוא נוסד על הכונה הזאת, ובו התפלל משה על עם ישראל שירחם ה׳ עליהם ויתוקן העולם כמבראשונה קודם חטא אדה״ר:
וירא וגו׳ והנה עשו אתה, כאשר צוה ה׳ כן עשו – משה השקיף על המלאכה שנעשתה, והבחין שיש בה שתי תכונות מובהקות:
ראשית, ״עשו אתה״, הם היו אלה שעשו אותה; כל חלק מהמלאכה, מהקטן ועד לגדול, ביטא את מכלול האישיות, המסירות, ההתנדבות הנלהבת וזריזות המעשה של העם כולו.
שנית, ״כאשר צוה ה׳ כן עשו״. זריזותם והתלהבותם השתעבדו לגמרי – הן מצד הכלל והן מצד הפרט – אל הציווי האלקי. אף בעל מלאכה לא ניסה להביא רעיונות משלו ואת הייחודיות שלו להשפיע על המלאכה, על ידי הוספת או גריעת דבר. אלא לגבי כל אחד ואחד מבעלי המלאכה, היה זה שכרו הגדול ביותר: להוציא לפועל את מצוות וכוונת ה׳ בדקדוק ובהקפדה.
שמחה זו על מילוי חובה בהתלהבות, חירות זו שבה שמעו בקול ה׳ והישמעות זו מתוך החירות, באה לאדם דווקא כאשר הוא משעבד עצמו לגמרי לרצון ה׳, דבר המביא תחושה של מימוש עצמי ושמחה שאין לה אח ורֵעַ. זוהי התכונה המובהקת של השלימות המוסרית הגבוהה ביותר במעשי האדם מישראל. זה מה שמראה שהאדם הוא עבד ה׳.
ויברך אתם משה – חז״ל מוצאים את תוכן ברכתו בפסוק המסיים את תפילתו הגדולה ״תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה״ (תהילים צ). משה מאציל את ברכתו הנשגבה ביותר ומביע את משאלתו מעומקא דלבא ששמיעה זו בקול ה׳ מתוך חירות, תישאר תמיד התכונה האופיינית הראשית של חיי-מצוות יהודיים. תפילה זו מסתיימת במילים: ״יֵרָאֶה אֶל⁠־עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל⁠־בְּנֵיהֶם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָ-י אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ!⁠״. ״מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ״: זו החירות; ״וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ״: זוהי השמיעה בקול ה׳. רק שתיהן יחד, באיחוד של קירבה, מבטיחות לנו את ה״נועם״, האושר העילאי, שה׳ מכין עבורנו אם נקדיש את עצמנו אליו כאדוננו.
פסוקנו – ״וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה׳ כן עשו ויברך אתם משה״ – הוא המקור שממנו נבעו אותן הגיונות שבתפילת משה. לפיכך אמרו חז״ל: ״⁠ ⁠׳ויברך אתם משה׳, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ׳ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ [מדרש תנחומא].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מב]

ואח״כ: וירא משה וגו׳: הסתכל עוד בכל המלאכה, והנה לפלא בעיניו כי ״עשו אותה כאשר1 צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ – בקבלות שבע״פ, כמו שכתבתי לעיל (לו,א) ובכמה מקומות. והיה לפלא, כי עוד לא היתה שהות כל כך ללמדם כל ההלכות ולשים בפיהם שיגיעו למעשה בלי שיבוש. ובאמת כל זה נעשה בכח בצלאל שהיה ׳בצל אל׳ וכיוון מעצמו הלכות המשכן כמו שידע משה.
ובתוספתא מנחות פ״ז תניא: ״וירא משה וגו׳⁠ ⁠⁠״, היכן צוה – ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. העלה התנא בביאור המקרא שראה שעשו כל דבר לשמו, באופן שראוי הוא להשראת שכינה2, ועל זה שאל ׳והיכן צוה׳ שיהיה כן, על זה מפרש ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ וכמו שכתבתי במקומו – שהוא ציווי שיעשו בזה האופן שיהא ״ושכנתי בתוכם״3.
ויברך אותם משה: לפי הפשט אישר חילם שיהיה ראוי שתשרה השכינה בתוכו, ובתוספתא תניא: מה היתה הברכה, אמר להם, תשרה שכינה במעשה ידיהם4. ר״מ אומר, כך ברכן, ״ה׳ אלהי אבותיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, כשם שנתעסקתם במלאכת המשכן ושרתה שכינה על מעשי ידיכם, כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשי ידיכם. לפי זה פירש ר״מ שידע שתשרה שכינה על מעשי ידיהם5 מזה שנעשה בסייעתא דשמיא בהצלחה נפלאה, וברכם שיהיה כן בבית המקדש.
1. ולא ״ככל אשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. כלומר, ״כאשר ציוה ה׳⁠ ⁠⁠״ מוסב על הציווי שהמשכן ייעשה בצורה כזאת שהשכינה תשרה שם.
3. דהיינו, ״ושכנתי בתוכם״ אינו הודעה על העתיד להיות אם וכאשר יעשו את המשכן, אלא הוא חלק ממצות ״ועשו לי מקדש״ המוטלת עליהם.
4. והביאו רש״י בחומש.
5. במלאכת המשכן, באשר כל ברכתו הופנתה אל בית המקדש בעתיד.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144