Shemot 20 – שמות כ‏ – Mikraot Gedolot

שלא לעשות צורות לנוי – רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה ד׳, ספר החינוך ל״ט. מפסוקים אחרים – סמ״ג מצוות לא תעשה כ״ב

[תצד] ¹לא תעשון אתי, רבי ישמעאל אומר, לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים. (מכילתא)

[תצה] ²לא תעשון אתי, ר׳ נתן אומר, לא תעשה אותי, שלא תאמר, עושה אני לו כמין דמות ואשתחוה לו, ת״ל לא תעשון אותי, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד׳:ט״ו). (מכילתא)

[תצו] ³לא תעשון אתי, שלא יעשה אדם מזבח כנגד מזבח, ושלחן כתבנית שלחן, ומנורה כתבנית מנורה, דברי ר׳ מאיר. (מכילתא דרשב״י)

[תצז] ⁴לא תעשון אתי, משנה. דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא, ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה. גמרא. ומי שרי, והכתיב לא תעשון אתי (צורות העומדים אתי) לא תעשון כדמות שמשיי, אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן (אבל דמות לבנה שאי אפשר לו לאדם לעשות לבנה לא אסרה תורה. ר״ח) כדתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרא, תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה, אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות כו׳. ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן שרי, והתניא לא תעשון אתי, לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. (וכי אפשר לאדם לעשות דמות חיות הקודש, ר״ח). אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי, (לגוף אחד כעין חיות הקדש, דהיינו אתי שכסא כבוד רכוב עליהן). אלא מעתה, פרצוף אדם לחודיה תשתרי (שהרי הוא אחד מהן בחיות ואפ״ה אמר עד דאיכא כולהו בהדי הדדי) אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם. א״ר הונא בריה דרב אידי מפרקיה דאביי שמיעא לי לא תעשון אתי, לא תעשון אותי (כגון דמות אדם שאני מראה לנביאים בחזיונם, כדכ׳ ביחזקאל דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ר״ח). ושאר שמשין מי שרי, והא תניא לא תעשון אתי, לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת, אמר אביי לא אסרה אלא שמשין שבמדור העליון (ברקיע שביעי דדייקין אתי, אבל חמה ולבנה וכוכבים ומזלות במדור התחתון הן ברקיע השני) ושבמדור התחתון מי שרי, והתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה וכוכבים ומזלות, ממעל, לרבות מלאכי השרת, כי תניא ההיא לעבדם וכו׳. ועשייה גרידתא מי שרי, והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, שאני ר״ג דאחרים עשו לו, והא רב יהודה דאחרים עשו לו, וא״ל שמואל לרב יהודה שיננא סמי עיניה דדין (כלומר השחת צורתו), התם חותמו בולט הוה ומשום חשדא (שלא יאמרו ע״ז הוא לו), כדתניא טבעת חותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמו שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ומי חיישינן לחשדא, והא ההיא בי כנישתא דהוה ביה אנדרטא (צלם דמות המלך) והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלי ולא חיישי לחשדא, רבים שאני. והא ר״ג יחיד הוא (וניחוש נמי לחשדא) כיון דנשיא הוו שכיחי רבים גביה. איבעית אימא דפרקים הוה, ואיבעית אימא להתלמד עבד, וכתיב לא תלמד לעשות (דברים י״ח:ט׳), אבל אתה למד להבין ולהורות. (ראש השנה כד:)

[תצז*] ⁵לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אם לעבדן כבר נאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, מה אני מקיים לא תעשון אתי, שלא תאמר כדרך שאחרים עושין לנואי, עושין צורת חמה ולבנה ודרקון על שערי העיר ועל המבואות, כך אני אעשה, ת״ל לא תעשון אתי, לא תעשון אפילו לנואי. (מדרש הגדול)

[תצח] ⁶לא תעשון אתי, שלא תאמר דור המדבר הוזהרו בלבד, תלמוד לומר אתי, לעולמי עולמים, לדורי דורות. (לקח טוב)

[תצט] ⁷לא תעשון אתי, רבי עקיבא אומר לא תעשון אתי, שלא תנהגו בי כדרך שאחרים מנהגין ביראותיהן, שכשהטובה באה עליהם הם מכבדין את אלהיהם, שנאמר (חבקוק א׳:ט״ז) על כן יזבח לחרמו וגו׳, וכשהפורענות באה עליהן הם מקללין את אלהיהם, שנאמר (ישעיהו ח׳:כ״א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו. אבל אתם אם הבאתי עליכם את הטובה, תנו הודאה, הבאתי עליכם את היסורין, תנו הודאה. וכן דוד אומר (תהלים קט״ז:י״ב) כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא (תהלים קט״ז:ג׳-ד׳), וכן איוב אומר (איוב א׳:כ״א) ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך, על מדה טובה ועל מדת פורענות. מה אשתו אומרת לו (איוב ב׳:ט׳) עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות, וכן הוא משיב כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:ט׳) וגו׳. אנשי דור המבול שהיו כעורין בטובה, וכשבאה עליהם הפורענות קבלו אותה בעל כרחם. אנשי סדום היו כעורין בטובה וכשבאה עליהן הפורענות קבלו אותה בעל כרחם. ואנו שהיינו נאים בטובה לא נהיה נאים בפורענות. לפיכך אמר לה, כדבר אחת הנבלות תדברי. ועוד שיהא אדם שמח ביסורין יותר מהטובה, שאפילו אדם עומד בטובה כל ימיו, אינו נמחל לו מן העבירות שבידו, ומי מוחל לו העבירות, הוי אומר היסורין. (מכילתא)

[תק] ⁸אלהי כסף, למה נאמר, והלא כבר נאמר אלהי זהב, ומה ת״ל אלהי כסף, והלא מה שהותרנו בו אסרנו בו, מה שאסרנו בו דין הוא שנאסר בו, ומה תלמוד לומר אלהי כסף. לפי שמצינו כל כלי בית עולמים שאם אין להם של זהב הן עושים אותו של כסף, שומע אני אף שנים כרובין כן, ת״ל אלהי כסף, הא אם שניתם משל זהב, הרי הן כאלהי כסף. (מכילתא)

[תקא] ⁹אלהי כסף ואלהי זהב, למה נאמר, לפי שהוא אומר (שמות כ״ה:י״ח) ועשית שנים כרובים זהב, אמר הריני עושה ארבעה, תלמוד לומר אלהי כסף ואלהי זהב, אם הוספת על שנים, הרי הם כאלהי זהב. (מכילתא)

[תקב] ¹⁰לא תעשו לכם, שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת״ל לא תעשו לכם. (מכילתא)

[תקג] ¹¹אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, למה אני צריך, והלא כבר נאמר (שמות כ׳:ד׳) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, מה תלמוד לומר אלהי כסף ואלהי זהב, שיכול הואיל והותר מכללו במקדש יהא מותר בכללו בגבולין, תלמוד לומר לא תעשו לכם. רבי ישמעאל אומר, אזהרה שמענו עונש לא שמענו, מכלל שנאמר (שמות כ״ה:י״ח) ועשית שנים כרובים זהב יכול הואיל והותר במינו במקדש אם עבדו בגבולין לא יהא חייב, תלמוד לומר אלהי כסף ואלהי זהב, מקיש אלהי כסף לאלהי זהב, מה אלהי זהב הרי הוא בכלל אזהרה והרי הוא בכלל עונש, אף אלהי כסף הרי הן בכלל אזהרה והרי הן בכלל עונש. (מכילתא דרשב״י)

[תקד] ¹²לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר לא תעשו לכם. (מכילתא)

[תקה] ¹³לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלהי כסף ואלהי זהב הוא דלא עבדי הא דעץ שרי, אמר רב אשי, אלוה הבא בשביל כסף, (דיין שהעמידוהו ע״י שנתן ממון למלך על כך) ואלוה הבא בשביל זהב. (סנהדרין ז:)

[תקו] ¹⁴אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, ר׳ מנא מיקל [היה מבזה לאלו שמתמנין על ידי כסף] לאילין דמתמניי בכסף, רבי אימי קרא עליהון אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. א״ר יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור. א״ר דיין זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי. (ירושלמי בכורים פ״א ה״ג)

[תקז] ¹⁵אלהי כסף ואלהי זהב, דיין שנוטל לדון נקרא אלוה הבא בשביל כסף, ואלהי זהב הבא בשביל זהב, מיכן אמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. (לקח טוב)

[תקח] ¹⁶לא תעשו לכם, אמר הקב״ה אתה בקשת לעשות לי אלהי כסף וזהב, חייך של עץ אין מספיקין בידו של אותו רשע לעשות, דכתיב לא תעשו לכם. (רות רבה פ״א ג)

1. בלקח טוב גורס: ״לא דמות מלאכים כרובים ושרפים ואופנים״. וראה לעיל אות קלז-קמב וצרף לכאן, ותיב״ע כאן. בשו״ת ילקוט כת״י תימני: ״לא תעשון אתי, מכילתא: דמות שמשמשין לפני במרום כו׳. ואם כן יחסר כ״ף ממלת אתי, כאלו אמר ׳כְּאִתִּי׳, כאותם שהם אתי, וכמוהו ׳חטאת קסם מרי׳ (שמואל א׳ טו כג), כחטאת קסם מרי; ׳נזם זהב באף חזיר׳ (משלי יא כב), כנזם זהב באף חזיר. וכן רבים כיוצא בו״.

2. להלן תצז: ״חוץ מפרצוף אדם כו׳, לא תעשון אותי״. ובר״ח שם: ״כגון דמות אדם כו׳⁠ ⁠⁠״. וכ״ה בב״י יו״ד סי׳ קמא: ״כלומר דמות שאני מתראה בו לנביאים״. ובספר והזהיר (דף כו.) גורס: ״שלא תאמר הריני עושה כמין דמות אדם ונשתחוה לו, תלמוד לומר: ׳לא תעשון אתי׳, אותי״. ובמ״ע מביא לשון החינוך: ״ודרשו ז״ל: ׳לא תעשון אותי׳, כלומר לא תעשה דמיון אותה צורה, דהיינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א כו-כז): ׳נעשה אדם בצלמנו׳, [׳בצלם אלהים ברא אותם׳]״. ובזית רענן: ״לא תעשון דמותי, וגבי הקב״ה כתיב (יחזקאל א כו): ׳ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם׳. ועי׳ ב״ר פי״ז, ופל״ה״. ובפי׳ רב״ח כאן: ״ויש להוסיף בבאורו, כי הוא כאלו אמר אתי בציר״י (סגו״ל) תחת האל״ף כלשון: ואראה את ה׳ (ישעיה ו א), שהרי כתיב (להלן לג כ): ׳כי לא יראני האדם וחי׳. והנה מנשה הרשע טעה בזה שלא דקדק במלת ׳את׳, ועל כן תפשו לישעיה הנביא, שאמר לו: משה רבך אמר: ׳כי לא יראני האדם וחי׳, ואתה אמרת: ואראה את ה׳ כו׳ (ביבמות מט:). ומלת ׳את׳ ואות הכל אחד, והוא מה שכתוב במצות התכלת (במדבר טו לט): ׳וראיתם אותו׳, שהוא מלשון ׳את׳. ומזה דרשו רז״ל: ׳לא תעשון אתי׳ - לא תעשון אותי, הרחיבו באור לכל משכיל כי מלת ׳את׳ הוא האות. והבן זה״.
ומענין זה בזח״ב (צ:): ״לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אמר רבי יוסי מאי טעמא, משום דכתיב (חגי ב ח): ׳לי הכסף ולי הזהב׳, אף על גב ד׳לי הכסף ולי הזהב׳ – ׳לא תעשון אתי׳, ׳אתי׳ כלומר אותי״.
ומענין זה שאסרה תורה אפילו אם עושה דמות ומכוון לשמים, מבואר לעיל אות קז, קט-קי, קכד. וכ״ה באע״ז כאן: ״וכן הוא ׳לא תעשו לכם אתי אלהי כסף ואלהי זהב׳, כמו ׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה׳ (פס׳ ד). והטעם, שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעים ביני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד השם עשה כאשר אפרש במקומו (לב א). ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו, הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב. והנה טעם ׳אתי׳, שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו: ׳אבא אליך וברכתיך׳ (פס׳ כא), והטעם, אני בכבודי אבא אליך״. והפירוש כאלו כתוב: ׳לא תעשו לכם אתי׳, מבואר בתרגום השבעים ופשיטא.
ובפירוש מהר״י אברבנאל: ״לא תעשון אתי, שלא לעשות שום ממוצע, לא ישימו בתפלותיהם אמצעיים בינם לבין אלהיהם, ולא יעשו צורות להוריד שפע הככבים להצליח קניינם, לפי שאלהים קרובים אליהם בכל קראם אותו (דברים ד ז), והוא ישמיעם ויענם לא על ידי מלאך ולא על ידי כוכב ואמצעי אחר שיבקש עליהם״. ובהרחב דבר: שלא בקביעות, כגון מלאכי מעלה שימליצו בעדנו מותר. וי״מ ש׳לא תעשו אתי׳ בא לאסור שיתוף, כמו במלכים יז לג. וראה להלן כב יט, למדו כן מקרא: ׳בלתי לה׳ לבדו׳. ולעיל אות קכד.
וברשב״ם: ״אלהי כסף ואלהי זהב, אפילו לזכרון שמים לא תעשו, שיש בהם טועים וסבורים שיש בהם ממש, ואף על פי שצוה הקב״ה לעשות כרובים על הארון לשבחו, נעשה דוגמת כרובי כסא של מעלה, ולא להשתחוות להם״. וכ״כ הר״י בכת״י מושב זקנים: ״לא תעשון אתי, אפילו לכבודו, ולמעלה שהזהיר באלהים אחרים, ר״ל לעשותן אלהות ולעבוד אותם״.

3. להלן תצז, ובמילואים כאן.

4. עבודה זרה (מג:), ובש״ס כת״י בדק״ס גורס: ״לא תעשון אתי, קרי ביה: לא תעשון אותי״. וכ״ה בשאלתות, וברא״ש עבודה זרה, ובאוצר הכבוד. בריטב״א ר״ה שם: ״אותי, פירוש צורת אדם, שאני נראה לנביאים במראה הנבואה, כדכתיב (יחזקאל א כו): ׳ומראה אדם עליו מלמעלה׳, אבל ח״ו שיהא לבורא יתברך דמיון גוף כלל״. ובריטב״א ע״ז שם: ״לא תעשון אתי - לא תעשון אותי, פירוש כדרך שאמר הכתוב במשליו על האדם (בראשית ט ו): ׳בצלם אלהים עשה אותו׳. ואף על פי שהוא משל, חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה. וכל הני דרשא טובא דדרשי מ׳לא תעשון אתי׳, כולהון כחדא חשיבי, ושקולין הם ויבואו כולם, שכולם בכלל אתי״.
ובספר חסידים (מק״נ, דף שלג): ״כשאמר: ׳לא ראיתם כל תמונה׳, היו יכולים לומר: הרי כתיב: ׳בצלם אלהים עשה את האדם׳, אלא היה משה משיב: זה אדם הראשון. ואם תאמר, יכולין לראותו במערת המכפלה ונדע, יש להשיב משה כי לא יוכלו לראותו, שהרי עקבו מכהה גלגל חמה, לא תעשון אתי דמות אדם״. וראה לעיל אות תצה, ולהלן אות תקד. ובילקוט כת״י תימני: ״לא תעשון אתי, ואמר (בראשית א כו): ׳נעשה אדם׳, עשייה מעשייה בגזרה שוה״. וראה להלן תקד מספר החינוך.
והרמב״ם עבודה זרה (פ״ג הי״א): ״טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם, אם היתה הצורה בולטת, אסור להניחה ומותר לחתום בה. ואם היתה הצורה שוקעת, מותר להניחה ואסור לחתום בה, מפני שהנחתם תעשה בו הצורה בולטת. וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים, שנאמר: ׳לא תעשון אתי׳, לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום. ואפילו על הלוח, צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות האילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת״. ראה שלחן ערוך יו״ד סי׳ קמא ס״ד ובנו״כ, ובמפרשי הש״ס בביאור סוגיא זו, ואכמ״ל.

5. רד״ה בהערות: ״עיין מכילתא סוף פ״י. וכנראה כאן היא מכילתא דרשב״י. ועי׳ ספר המצות להרמב״ם לא תעשה ד, והלכות עבודה זרה פ״ג ה״י״. אמנם מאמר זה נשמט ממנו ולא הכניסו במכילתא דרשב״י. ומסגנון הלשון נראה שמקורו במכדרשב״י. ועיקר הדרש מבואר במכילתא שלפנינו, להלן אות תקד נסמך על קרא: ׳לא תעשו לכם׳. אמנם במכדרשב״י יש חידוש, שהאיסור הוא לא רק על צורת אדם, אלא גם חמה וכו׳. ולהלן בביאור הבאתי שיטת הרמב״ם בהלכה שמביא האיסור רק בצורת אדם. ובסהמ״צ כותב: ״צורת כל בעלי חיים״. ומכאן ראיה להשיטה בסהמ״צ.

6. לעיל אות קכא. ורי״מ? לא תעשון אתי כל זמן שאני קיים.

7. וכן דוד וכו׳ – ״ועיין כל הענין בספרי דברים לב, ומדרש תנאים ו ה, ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה, בבלי (ס:), ויק״ר כד ב, שוח״ט נו, קא, ילקוט ואתחנן תתיז, תהלים תשעד, תתנה, איוב תתצג, תנחומא, והזהיר כאן״ (הורביץ). והר״י אברבנאל מפרש דרשת ר״ע במכילתא: ׳לא תעשון אתי אלהי כסף׳ - אלהים משפיע כסף, כי פעמים ישפיע יסורין. וכ״כ בשפתי כהן. ובהתו״ה, שרבי עקיבא בא להוציא מדעת האומרים שיש פועל טוב ופועל רע.

8. לעיל קלה, ולהלן תקג. לפי פירש״י כאן מבואר שהדרש נוסד על חלוקה דקרא לא כפי הטעמים שהאתנחתא היא על ׳אתי׳, אלא: ׳לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם׳. ופי׳ כן: ׳לא תעשון אתי (כלומר הכרובים שהם אתי בביהמ״ק) אלהי כסף׳, שאם שניתם משל זהב הרי הן כאלהי כסף, ׳ואלהי זהב לא תעשו לכם׳, שאסור לעשות כן בבתי כנסיות, כלהלן תקב. כן אסור לשנות ולעשות ארבעה כרובים, כלהלן תקא. וברא״מ כאן: ״לשון: לעמוד אתי (שכ׳ רש״י) אינו שם (במכילתא), ונראה לי שרש״י ז״ל כוון בזה להודיענו שהברייתא הזאת סוברת שפירוש מלת ׳אתי׳ - שאתה עושה לעמוד אתי, שהן הכרובים, והיא מפרשת לפניה ולאחריה: לא תעשון כאתי, שהם המלאכים הכרובים והאופנים, ו׳אתי׳ שהם הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי, לא יהיו של כסף, ולא ארבעה אפילו של זהב. ו׳לא תעשו לכם׳, פירוש בכנסיות שלכם, כמותם״. ביד שאול עה״ת מפרש הדרש שהפסוק מדבר על הכרובים, עפמ״ש המו״נ הטעם שצוה לעשות שני כרובים, משום דכל מה שהוא ריבוי מורה שאינו אלהות, לכך נצטוו לעשות שנים. ומטעם זה כל שמשנה ממצות התורה, שעשה ארבעה או של כסף, מקרי אלהי זהב וכסף, עכת״ד.

9. בהתו״ה כאן, שמה שעשה שלמה יותר, היה על פי נביא.

10. להלן תקג, ולעיל אות קלו. באור זרוע למס׳ ע״ז סי׳ רג כתב: ״מעשה בקולוניא שצרו בחלונות של בית הכנסת צורות אריות ונחשים, ושאלו להרב ר׳ אליקים זצ״ל, והשיב: הוזהרנו בדבור שני מלעשות כן, דכתיב: ׳לא תעשה לך פסל׳ וכו׳. ואם יעלה על לב אדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיה שם כרובים ושאר צורות, הואיל והותרו לשם הותרו נמי בבתי כנסיות. הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן, דתניא: ׳לא תעשו לכם׳, שלא תאמר וכו׳ (כלשון המכילתא הנ״ל), כששוחה בברכותיו נראה כשוחה לאותם צורות ויש לחוש לכך כו׳. וגם יש לנו ללמוד ממה שכתת נחש הנחשת כו׳ שהעם טועים אחריו״. והבית יוסף ביו״ד סי׳ קמא, מביא דברי ר׳ אפרים ומהר״ם ב״ב, שחולקים על שיטת ר׳ אליקום. גם הב״י הקשה עליו (ובשו״ת מהרי״ט ח״ב סי׳ לה, כתב לתרץ קושיות הב״י ומביא ראיות לשיטת ר״א). אמנם בספרו אבקת רוכל סי׳ סג, כתב שדברי רבינו אליקום עיקר, והחזיק ביד מהר״א קאפאסאלי שאסר לשים על ההיכל אבן שמצויר בו צורת אריה. וכתב דבצורת אריה לכולי עלמא יש לאסור, כיון שהוא אחד מארבע חיות שבמרכבה. גם בשו״ת מבי״ט ח״א סי׳ ל, הסכים לאסור. וביחוד האריך בזה בשו״ת הרדב״ז ח״ד סי׳ קז, וכותב וז״ל: ״יפה עשו הקהל יצ״ו שמנעו ובטלו שמץ ע״ז מביהכ״נ וכו׳. ואלו הוינא התם מסרנא נפשאי עלה כו׳. ועל הרועים המחזיקים ביד ראובן (שהתירו) חרה אפי כו׳. כללא דמלתא, שהמעשה המגונה הזה אסור מכמה טעמים״ (מונה ששה עשר טעמים). וסיים: ״ואם יסכימו חברי אמינא בשמתא דשמתיה ברק למרוז, ליהוי כל מי שיניח צורה זו או כיוצא בה בבית הכנסת״. ובאבקת רוכל שם סי׳ סה, מביא גם תשובת מהר״מ פאדואה שאוסר כדעת ר׳ אליקום, ובסוף התשובה כותב: ״הלא כתב הרב שמצא לו סמך אסור מן המכילתא״. (יש מהאחרונים שהביא ראיה ממכילתא, ולא היה לפניהם מקור הדברים של ר״א באור זרוע, שבו מפורש שר״א בעצמו הביא מכילתא הנ״ל). בברכי יוסף סימן קמא ס״ג כתב: ״בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות, פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקום שהביא הבית יוסף. וכל הראיות שהביא בבית יוסף כנגדו יש לגמגם בהם. והמורים היתר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו (בהמות חיות ועופות) עתידין ליתן את הדין״. הרד״ק בהגהותיו כ״י״. ובדרכי תשובה יו״ד שם, מביא עוד כמה גדולי האחרונים שאסרו כל מיני צורות של חיות שעושים בארון הקדש, כי יש בדבר שמץ עבודה זרה. ואותן קהלות שלא נזהרו בזה ראוי להם לתקן הדבר ולמחוק הצורות מכל הדפנות, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין, ע״כ. ומצוה לפרסם דברים הנ״ל, כי הרבה בתי כנסיות נכשלים בשגגה באיסור זה.

11. מאמר זה קשה לפרשו, ועי׳ רש״י לב, כז (רד״ה). ולי נראה שיש לתקן הלשון בנוסח זה: ״עונש שמענו אזהרה לא שמענו, מקיש אלהי זהב לאלהי כסף, מה אלהי כסף הרי הוא בכלל אזהרה והרי הוא בכלל עונש, אף אלהי זהב הרי הוא בכלל אזהרה ובכלל עונש״. כלומר שאלהי כסף לא הותר מכללו, שכרובים שנעשו מכסף פסולים (כמו שנתבאר לעיל תק), ואם כן אם עושה אלהי כסף לעבודה הרי הוא חייב, אף אלהי זהב כן. וראה לעיל תק.

12. ראה לעיל תצז*. רמב״ם פ״ג מע״ז ה״י: ״אסור לעשות צורות לנוי, ואף על פי שאינה עבודת כוכבים, שנאמר: ׳לא תעשון אתי׳, כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים. ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד. לפיכך אין מציירין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם, והוא שתהיה הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן, ואם צר לוקה, אבל אם היתה הצורה מושקעת, או צורה של סמנין, כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות, או צורות שרוקמין באריג, הרי אלו מותרות״. ובסהמ״צ ל״ת ד: ״שהזהירנו מעשות צורות בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וזולתם, ואף על פי שלא יעשו להעבד. וזה הרחקה מעשות הצורות כלל, כדי שלא יחשוב בהם מה שחשבו הסכלים עובדי ע״ז, שיחשבו כי לצורות כוחות, והוא אמרו יתעלה: ׳לא תעשון אתי׳ וכו׳, ולשון מכילתא (הנ״ל). ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות״. ובמעין החכמה אות פ, כתב שהרמב״ם במשנה תורה הנ״ל חזר בו ממ״ש בסהמ״צ, שכל צורת בעלי חיים אסור. ובהערות ר״ח הלר בסהמ״צ כתב, שיש גירסא בסהמ״צ: ״צורת האדם״.
ובחינוך מצוה לט: ״שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן מתכת הן מעץ ואבן וזולתם, ואפילו לנוי, שנאמר: ׳לא תעשון אתי׳, ודרשו רז״ל לא תעשון אותי, כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה, דהיינו גוף אדם שכתבתי עליו בתורתי (בראשית א כו): ׳נעשה אדם בצלמנו׳. והכוונה בכתוב מצד השכל שנתן בו, ומה שאמר ׳בצלמנו׳ על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כולו הוא ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה מנבראיו חלילה, ולאו ד׳לא תעשה לך פסל׳ שקדם ענינו שלא נעשה שום צורה שתיעבד, וזה הלאו מיוחד לצורת אדם, שלא נעשה אותו כלל ואפילו לנוי, וזה להרחיק כיו״ב כו׳. ואין זה חייב מלקות״. והמאירי בע״ז (מג.) כתב: ״אחר שכל איסורין אלו יוצאין מ׳לא תעשון אתי׳, יראה שלאו שבכללות הוא, ואין לוקין עליו, אלא שגדולי המחברים מחייבין אותו מלקות״. ובספר מעין החכמה אות פא, עמד על דברי החינוך וכתב שאין נראה לומר דהוי לאו שבכללות, משום הדרש לעיל אות תצד*, תק, ולהלן תקה. ואולי י״ל שטעמו הוא לפי הדרש לעיל אות תקג, שהפסוק בא להזהיר על עבודה זרה של זהב.

13. ברמב״ם סנהדרין פ״ג ה״ח: ״וכן אמרו חכמים: ׳לא תעשון אתי אלהי כסף׳, אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עשרו בלבד״. ובמאירי סנהדרין שם: ״ובדרך צחות דרשו ׳אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׳, אלוה הבא בשביל כסף וזהב לא תעשו לכם, ר״ל שמנוהו בשביל עשרו, ואם נתן הוא ממון למנותו, מצות חכמים לזלזל בו. ובתלמוד המערב שבסדר זרעים אמרו טליתו תהא בעיניך כמרדעת של חמור״.

14. לעיל תקה. וברב״ח כאן: ״ויש לפרש ׳לא תעשון אתי׳, כשאתם עומדים בתפלה אתי, לא תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם, שאם תעשו כן מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אלהי כסף ואלהי זהב״. ובאור החיים כאן: ״היודע בלבו אמונה שלימה כי הבל היא, צואה בלי מקום, אבל עובדה לסיבת הנאה להנאת המועיל, כמו שתאמר שיתנו לו ממון על מנת לעובדה, ויאמר האדם בלבו: רחמנא ליבא בעי, ובלבי אני מחרף ומגדף העבודה זרה זו, ואין מעשי אלא לתכלית הריוח. וכנגד זה אמר: ׳ואלהי זהב לא תעשו לכם׳, פירוש, הגם שאין לבו ונפשו מאמינים בהדבר, אלא לצד שזה אהב הזהב ובשביל הנאת זהבו הוא משתחוה, אף על פי כן לא תעשו לכם״.

15. ראה כתובות (קה.). והתחלת הדרש: ״רבותינו אמרו מדרש בפסוק זה״. ומבואר שמפרש כן המאמר לעיל אות תקה, שלא מיירי מדיין שהעמידוהו על ידי שנתן ממון, כפירש״י. ואולי לדעתו כללו בזה שני דברים. ובמנחה בלולה כאן: ״ואלהי זהב, המה האנשים הבוטחים ברוב חילם באלהים האדירים, אשר עליהם נשענים רוב העשירים ועל קדושת שמם מכחישים אלוה ממעל, ועוזבים התורה הקדושה עגונה, וגם עלובה בקרן זוית, ולאלה אמר איוב (לא כד): ׳אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי׳. לא תעשון אתי אלהי כסף״.

16. דורש כפל הלשון ׳לא תעשון׳, ׳לא תעשו׳. והתחלת המאמר: ״אמר רבי, ברכות מברכות לבעליהן וקללות מקללות לבעליהן; ברכות מברכות לבעליהן, דכתיב (דברים כה טו): ׳אבן שלמה וצדק יהיה׳, ואם עשית כן יהיה לך. וקללות מקללות לבעליהן, דכתיב (שם יג): ׳לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן׳, ואם עשית כן אמר הקב״ה: אם בקשת לעשות ׳גדולה וקטנה׳, חייך אפילו קטנה אין מספיקין בידו של אותו רשע לעשות, דכתיב: ׳לא יהיה לך בכיסך׳, ודכוותה: ׳לא תעשון׳ וכו׳⁠ ⁠⁠״. ובויק״ר טו ז: ״ודכוותיה: ׳לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב׳, אם עשית כך חייך שאפילו של עץ ושל אבן אינו מספיק בידו שתהא לו״. באע״ז כאן: ״ואל תתמה בעבור שכתוב ׳לא תעשו׳ פעמים, כי כן דרך צחות לשון הקדש, כמו ׳לא תחמוד׳, כי הטעם אחד הוא״. ובתוס׳ יומא (נד: ד״ה כרובים), כתב לפרש שקרא ׳לא תעשון׳ משמע אתם לא תעשון, אבל אחרים עושין לכם. ו׳לא תעשו לכם׳ לאסור אפילו על ידי אחרים, דמשמע לכם לא ימצא. עיי״ש בראשונים.

[מסכתא דבחדש יתרו פרשה י]

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא תַעֲשׂוּן דְּמוּת שַׁמָּשַׁי, הַמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם. לֹא דְּמוּת מַלְאָכִים, וְלֹא דְּמוּת אוֹפַנִּים, וְלֹא דְּמוּת כְּרוּבִים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ׳לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי׳, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: ״עוֹשֶׂה אֲנִי לוֹ כְּמִין דְּמוּת וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ!⁠״ תִּלְמֹד לוֹמַר ׳לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי׳. וּכְתִיב: ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה״ (דברים ד׳:ט״ו).

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ (שמות כ׳:י״ט), ״שֶׁלֹּא תְנַהֲגוּ בִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים מְנַהֲגִין בְּיִרְאוֹתֵיהֶן, שֶׁכְּשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶם, הֵם מְכַבְּדִין אֶת אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ, כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ, וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה״ (חבקוק א׳:ט״ז). וּכְשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶן, הֵם מְקַלְּלִין אֶת אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף׳ וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו״ (ישעיהו ח׳:כ״א). אֲבָל אַתֶּם, אִם הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אֶת הַטּוֹבָה, תְּנוּ הוֹדָאָה! הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אֶת הַיִּסּוּרִין, תְּנוּ הוֹדָאָה!⁠״ וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם י״י אֶקְרָא״ (תהלים קט״ז:י״ג). ״צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם י״י אֶקְרָא״ (תהלים קט״ז:ג׳-ד׳). וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר: ״י״י נָתַן וַי״י לָקָח, יְהִי שֵׁם י״י מְבֹרָךְ״ (איוב א׳:כ״א), עַל מִדָּה טוֹבָה וְעַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת. מָה אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ? ״עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת!⁠״ (איוב ב׳:ט׳) וְכֵן הוּא מֵשִׁיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי! גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו״ (איוב ב׳:י׳).

אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ כְעוּרִין בְּטוֹבָה, וּכְשֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת, קִבְּלוּ אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָם. אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיוּ כְעוּרִין בְּטוֹבָה, וּכְשֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶן הַפֻּרְעָנוּת, קִבְּלוּ אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָם. וַאֲנוּ, שֶׁהָיִינוּ נָאִים בְּטוֹבָה, לֹא נִהְיֶה נָאִים בַּפֻּרְעָנוּת? וְעוֹד, שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׂמַח בַּיִּסּוּרִין יוֹתֵר מֵהַטּוֹבָה, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם עוֹמֵד בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. וּמִי מוֹחֵל לוֹ הָעֲבֵרוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר, הַיִּסּוּרִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״מוּסַר י״י, בְּנִי, אַל תִּמְאָס! וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ!⁠״ (משלי ג׳:י״א) מִפְּנֵי מָה? ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב, י״י יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה״ (משלי ג, יב). אָמַרְתָּ, בֹּא וּרְאֵה מִי גָּרַם לְבֵן זֶה לְרַצּוֹת אֶת הָאָב? הֱוֵי אוֹמֵר, יִסּוּרִין.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, י״י אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״ (דברים ח׳:ה׳). יְהִי לִבָּךְ יוֹדֵעַ מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׁיתָ, וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ, שֶׁלֹּא לְפִי מַעֲשֶׂיךָ הֵבֵאתִי עָלֶיךָ אֶת הַיִּסּוּרִין.

רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם חָל בּוֹ שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״ (דברים ח׳:ה׳). רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין: כַּשֵּׁם שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לָאָרֶץ, כָּךְ בְּרִית כְּרוּתָה לַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״ (דברים ח׳:ה׳). וְאוֹמֵר: ״כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״ (דברים ח׳:ז׳).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: חֲבִיבִים יִסּוּרִים, שֶׁשָּׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְאַוִּין לָהֶם. וְלֹא נִתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא בַּיִּסּוּרִין, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מְנַיִן? דִּכְתִיב: ״לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה״ (משלי א׳:ב׳). וְאוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״ (תהלים צ״ד:י״ב). אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְנַיִן? דִּכְתִיב: ״י״י אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״ (דברים ח׳:ה׳). וְאוֹמֵר: ״כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״ (דברים ח׳:ז׳). הָעוֹלָם הַבָּא מְנַיִן? דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״ (משלי י׳:כ״ג). אָמַרְתָּ, אֵי זוֹ הִיא דֶּרֶךְ שֶׁמְּבִיאָה אֶת הָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? הֱוֵי אוֹמֵר, אֵלּוּ יִסּוּרִין.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מְרַצִּין, כָּךְ יִסּוּרִין מְרַצִּין. בַּקָּרְבָּנוֹת מַהוּ אוֹמֵר? ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ (ויקרא א׳:ד׳). בַּיִּסּוּרִין מַה הוּא אוֹמֵר? ״וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם״ (ויקרא כ״ו:מ״ג). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַיִּסּוּרִין מְרַצִּין יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת. מִפְּנֵי מָה? שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת בְּמָמוֹן, וְהַיִּסּוּרִין בַּגּוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ, יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ״ (איוב ב׳:ד׳).

כְּבַר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חוֹלֶה, וְנִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ, רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָה. נֶעֱנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: ״רַבִּי! טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִגַּלְגַּל חַמָּה! שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה מֵאִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה הֵאַרְתָּ לָנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא!⁠״ נֶעֱנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: ״רַבִּי! טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁלַּגְּשָׁמִים! שֶׁכָּךְ טִפָּה שֶׁלַּגְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!⁠״ נֶעֱנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: ״טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם! שֶׁאָב וָאֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!⁠״ נֶעֱנָה רַבִּי עֲקִיבָה וְאָמַר: ״חֲבִיבִין הַיִּסּוּרִין!⁠״ אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְתַלְמִידָיו: ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת!⁠״ (שיר השירים ב׳:ה׳) וְאֶשְׁמַע דִּבְרֵי עֲקִיבָה תַּלְמִידִי, שֶׁאָמַר ״חֲבִיבִין יִסּוּרִין!⁠״ אָמַר לוֹ: ״מְנַיִן לָךְ?⁠״ אָמַר לוֹ: ״כָּךְ לִמַּדְתָּנִי! מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, דִּכְתִיב: ״בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי י״י, כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ י״י מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברי הימים ב ל״ג:א׳-ב׳). וּכְתִיב: ״גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה״ (משלי כ״ה:א׳). וְכִי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה, וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא מִכָּל טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ, וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ, לֹא הֶעֱלוּהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר י״י אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּו, וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא י״י עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. וּכְהָצֵר לוֹ, חִלָּה אֶת פְּנֵי י״י אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ״ (דברי הימים ב ל״ג:י׳-י״ד). הָא לָמַדְתָּ שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין.

אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב״ (שמות כ״ה:י״ח). אָמַר: ״הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אַרְבָּעָה!⁠״ תִּלְמֹד לוֹמַר: ״אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״ (שמות כ׳:י״ט). אִם הוֹסַפְתָּ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי הֵם כֵּאלֹהֵי זָהָב. ״אֱלֹהֵי כֶסֶף״ לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר ״אֱלֹהֵי זָהָב״? וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֱלֹהֵי כֶסֶף״? וַהֲלֹא מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בוֹ, אָסַרְנוּ בוֹ? מַה שֶּׁאָסַרְנוּ בוֹ, דִּין הוּא שֶׁנֶּאֱסֹר בּוֹ, וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֱלֹהֵי כֶסֶף״? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ, כָּל כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, שֶׁאִם אֵין לָהֶם שֶׁלַּזָּהָב, הֵן עוֹשִׂים אוֹתוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף שְׁנַיִם כְּרֻבִים כֵּן! תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֱלֹהֵי כֶסֶף״, הָא אִם שִׁנִּיתֶם מִשֶּׁלַּזָּהָב, הֲרֵי הֵן כֵּאלֹהֵי כֶּסֶף.

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְנָתְנָה תוֹרָה רְשׁוּת לַעֲשׁוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת! תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״.

דָּבָר אַחֵר: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם – שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין לַנּוֹי, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂין בַּמְּדִינוֹת תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם!⁠״

[Tractate BaChodesh 10]

"You shall not make unto Me gods of silver and gods of gold": R. Yishmael says: The likeness of My servants who serve before Me on high ("you shall not make unto Me.⁠") Neither the likeness of angels nor the likeness of ofanim (heavenly creatures), nor the likeness of cherubs. R. Nathan says: "You shall not make (alongside) with Me,⁠" i.e., Do not say I will make a kind of image and I will bow down to it. And thus is it written (Devarim 4:15) "And you shall take great heed to your souls. For you did not see any likeness (on the day that the Lord spoke to you in the midst of the fire.⁠") R. Akiva says: "You shall not do (i.e., deport yourselves) with Me" as others do with their gods. When good befalls them, they honor their gods, viz. (Habakkuk 1:16) "Therefore, he sacrifices to his "nets" (i.e., to his idols, which "net" him riches). And when evil befalls them, they curse their gods, viz. (Isaiah 8:21) "… and he will curse his king and his gods.⁠" But, as for you, if I bring good upon you, you give thanks, and when I bring afflictions upon you, you give thanks. And thus did David say (Psalms 116:3) "the cup of salvation shall I raise, and in the name of the L-td will I call" — (Ibid. 4) "Trouble and sorrow will I find, and in the name of the Lord shall I call.⁠" And thus, Iyyov says (Iyyov 1:21) "the Lord has given and the Lord has taken — Let the name of the Lord be blessed!⁠" Both for the good and for the evil. What does his wife say to him? (Ibid. 2:9) "Do you still hold on to your innocence? Blaspheme God and die!⁠" He answers (Ibid. 10) "You speak as one of the lowly ones! The men of the generation of the flood, who were "ugly" in good (i.e., when good befell them), accepted distress perforce. But we, who were amiable in good, should we not be amiable in distress!⁠" — wherefore he said "You speak as one of the lowly ones!⁠" And, what is more, one should rejoice in affliction more than in good. For even if one were to bask in good all of his days, his transgressions would not be forgiven. Whereby are they forgiven? By afflictions. R. Eliezer says: It is written (Mishlei 3:11) "The chastisement of the Lord, my son, do not despise … (12) "For whom the L-=rd loves He chastises, as a father, the son whom he favors. What caused this son to conciliate his father? Afflictions. R. Meir says (Devarim 8:5) "And you shall know in your heart that just as a man chastises his son, the Lord your God chastises you.⁠" R. Yonathan says: Beloved are afflictions. Just as a covenant is forged with the land (viz. Genesis 15:18), a covenant is forged with afflictions, viz. "the Lord your God chastises you … (7) for the Lord your God brings you to a good land.⁠" R. Shimon b. Yochai says: Beloved are afflictions, for three goodly gifts were given to Israel and are desired by the nations of the world, and they were given to them only through afflictions — Torah, Eretz Yisrael, and the world to come. Torah, (Mishlei 1:2) "to know wisdom and chastisement, to comprehend words of understanding,⁠" and (Psalms 94:12) "Happy is the man whom you chastise, O Lord, and whom you teach from Your Torah.⁠" Eretz Yisrael, (Devarim 8:5) "… the Lord your God chastises you … (7) for the Lord your God brings you to a good land.⁠" The world to come, (Mishlei 6:23) "For a mitzvah is a lamp, and Torah, light, and the way of life, the chastisements of mussar.⁠" Which is the way which leads a man to life in the world to come? Afflictions. R. Nechemiah says: Beloved are afflictions. Just as offerings conciliate, so, afflictions conciliate. What is written of offerings? (Leviticus 1:5) "and it shall conciliate for him to atone for him.⁠" What is written of afflictions? (Ibid. 26:43) "… and they shall conciliate for their sin.⁠" And, what is more, afflictions conciliate more than offerings do. For offerings are (effected) with one's money, and afflictions, with one's body. Once, R. Eliezer was sick, and four elders came to visit him: R. Tarfon, R. Yehoshua, R. Elazar b. Azaryah, and R. Akiva … R. Tarfon responded: "You are more beloved by Israel than the solar orb" … whence we derive that afflictions are beloved (see Sanhedrin 107b)

"gods of silver and gods of gold": What is the intent of this? Though it is written (Exodus 25:18) "And you shall make two golden cherubs,⁠" one should not say I shall make four. To this end it is written "gods of gold.⁠" If you make more than two, they are considered "gods of gold.⁠" "gods of silver": What is the intent of this? Is it not already written "gods of gold"? Why, then, add "gods of silver"? Because we find with all the implements of the Temple, if there is no gold they are to be made of silver, the same obtains with the cherubs, it is, therefore, written "gods of silver" — If gold is not used, they are considered "gods of silver.⁠" (Exodus 25:20) "you shall not make for yourselves": Do not say: Since the Torah permitted this (the making of cherubs) in the Temple, I shall do the same in synagogues and in houses of study; it is, therefore, written "You shall not make for yourselves. Variantly: "… gods of silver you shall not make for yourselves": Do not say: We shall do for ourselves as others do in the provinces. It is, therefore, written "You shall not make for yourselves.⁠"

לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי דַּחְלָן דִּכְסַף וְדַחְלָן דִּדְהַב לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן.

Do not make before Me idols of silver or idols of gold; you must not make [these] for yourselves.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם

לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי דַּחְלָן דִּכְסַף וְדַחְלָן דִּדְהַב לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן

אִתִּי – לְפָנַי, לכבוד שמים

א. לשלילה מהפירוש ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – בחֶברתי, תרגם ״לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי״ – לפני. וכן תרגם ״הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״ (שמות לג כא) ״הָא אֲתַר מְתֻקָּן קֳדָמַי״, כהערת המסורה: ״אִתִּי ב׳ באוריתא דמתרגם קֳדָמָי, וסימנך: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי״.⁠¹

אלהי ע״ז – טָעֲוָא, דָּחְלָא

ב. ״אלהים״ כשם כללי לע״ז מתורגם טָעֲוָא (טעות) כגון: ״אֱלֹהֵי מִצְרַיִם״ (שמות יב יב) ״טָעֲוָת מִצְרָאֵי״, ״וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר״ (דברים לב יב) ״פוּלְחַן טַעֲוָן״, ללמד שהאמונה בעבודה זרה היא טעות השכל. כנגד זאת ״אלהים״ המתורגם דַּחְלָא נתייחד לע״ז הנעשית בידים כגון, ״לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי״ (בראשית לא ל) ״יָת דַּחְלְתִי״, ״עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים״ (שמות לב א) ״עִיבֵיד לָנָא דַּחְלָן״, וכן כאן: ״אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״ – ״דַּחְלָן דִּכְסַף וְדַחְלָן דִּדְהַב לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן״. התרגום באמצעות דַּחְלָא (יראה) מצפין כוונת לגלוג: הפסל הוא מעשה אדם ועם זאת הוא סוגד לו וגם ירא ממנו²!

1. קליין, מסורה, עמ׳ 118.

2. כמבואר בנספח ״תרגומי הגשמה״, עמ׳ 920. ולא כ״נתינה לגר״; אונקלוס נזהר שלא לבוז לאמונת עובדי ע״ז.

לא תעבדון קדמיי טעון דכסף וטעוון דדהב לא תעבדון לכון.

עמי בני ישראל לא תעבדון למסגוד דמות שימשא וסיהרא וכוכביא ומזליא ומלאכיא דמשמשין קדמיי דחלן דכסף ודחלן דדהב לא תעבדון לכון.

sons of Israel, My people, you shall not make, that you may worship, the likeness of the sun, or the moon, or the stars, or the planets, or the angels who minister before Me; idols of silver, nor idols of gold, ye shall not make to you.

עמי בני ישראל לא תעשו להשתחוות דמות שמש וירח וכוכבים ומזלות ומלאכים שמשמשים לפני, יראה של כסף ויראה של זהב לא תעשו לכם.

לא תעשון אתי – ¹בדמות שמש לא צורת חמה לא צורת לבנה.

דבר אחר: לא תעשון אתי בדמות שום תבנית, דכתיב ואל מי תדמיוני וגו׳ (ישעיהו מ׳:כ״ה), אלא מזבח אדמה תעשה לי.

1. בדמות שמש. עיין מכילת׳ יתרו ריש פ״י.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר לֹא תַעֲשׂוּן דְּמוּת שַׁמָּשַׁי [הַמְּשַׁמְּשִׁין] לְפָנַי בַּמָּרוֹם, וְלֹא דְּמוּת מַלְאָכַי, וְלֹא דְּמוּת כְּרוּבִים, וְלֹא דְּמוּת אוֹפַנִּים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, שֶׁלֹּא תֹּאמַר הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה כְּמִין דְּמוּת וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (דברים ד׳:ט״ו) ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, שֶׁלֹּא תִּנְהֲגוּ בִּי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים נוֹהֲגִין בֶּאֱלֹהֵיהֶן, שֶׁכְּשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶן הֵן מְכַבְּדִין אֶת אֱלֹהֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק א׳:ט״ז) ״עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ״, וּכְשֶׁפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶן הֵן מְקַלְּלִין אֶת אֱלֹהֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ״, אֲבָל אַתֶּם אִם הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אֶת הַטּוֹבָה תְּנוּ הוֹדָאָה, וְאִם אָבִיא עֲלֵיכֶם יִסּוּרִין, תְּנוּ הוֹדָאָה. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים קט״ז:י״ג) ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״ (תהלים קט״ז:ג׳-ד׳) ״צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״. וְכֵן אִיּוֹב אָמַר (איוב א׳:כ״א) ״ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח יְהִי שֵׁם ה׳ מְבֹרָךְ״ עַל מִדַּת הַטּוֹב וְעַל מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת. וְכֵן אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב אָמְרָה ״עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ״ וּמַה הוּא אוֹמֵר לָהּ (שם, י) ״כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי״. אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל [וְ]⁠אַנְשֵׁי סְדוֹם שֶׁהָיוּ (שְׁגוּרִין) [כְּעוּרִין] בַּטּוֹבָה, כְּשֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶן הַפּוּרְעָנוּת קִבְּלוּ אוֹתָהּ עַל (כָּרְחוֹ) [כָּרְחָם], וְאָנוּ שֶׁהָיִינוּ נָאִים בַּטּוֹבָה, אַל נִהְיֶה נָאִים בַּפֻּרְעָנוּת. וְעוֹד יְהֵא אָדָם שָׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין יוֹתֵר מִן הַטּוֹבָה, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וּמִי מוֹחֵל לוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר יִסּוּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״מוּסַר ה׳ בְּנִי אַל תִּמְאָס״, מִפְּנֵי מַה, (שם, יב) ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאהַב ה׳ יוֹכִיחַ״ וְגוֹ׳, אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה מִי גָּרַם לַבֵּן לְרַצּוֹת אֶת הָאַב, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יִסּוּרִין.

רמז שג

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: (דברים ח׳:ה׳) ״וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַאֲשֶׁר יְיַסֵּר״ יְהֵא לִבְּךָ יוֹדֵעַ מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתָ, וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ, שֶׁלֹּא לְפִי מַעֲשֶׂיךָ הֵבֵאתִי עָלֶיךָ אֶת הַיִּסּוּרִין. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לָאָרֶץ, כָּךְ בְּרִית כְּרוּתָה לַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״ וְאוֹמֵר (שם, ז) ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁשָּׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְאַוִּין לָהֶן, וְלֹא נִתְּנוּ לָהֶן אֶלָּא בְּיִסּוּרִין, וְאֵלּוּ הֵן תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א׳:ב׳) ״לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה״, וְאוֹמֵר (תהלים צ״ד:י״ב) ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״ וְאוֹמֵר (שם, ז) ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״. הָעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״ וְגוֹ׳, אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה אֵיזוֹ דֶּרֶךְ מְבִיאָה לָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יִסּוּרִין. רַבִּי נֶחֶמְיָה אוֹמֵר חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מְרַצִּין, כָּךְ יִסּוּרִין מְרַצִּין. בְּקָרְבָּנוֹת מַהוּ אוֹמֵר (ויקרא א׳:ד׳) ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״. בְּיִסּוּרִין מַהוּ אוֹמֵר? (שם כ״ו:מ״ג) ״וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כִּי הַיִּסּוּרִין מְרַצִּין יוֹתֵר מִן קָרְבָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת בְּמָמוֹן וְהַיִּסּוּרִין בַּגּוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ וְגוֹ׳.

וּכְבָר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חוֹלֶה, וְנִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: רַבִּי חָבִיב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִגַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה מֵאִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה הֵאַרְתָּ לָנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: חָבִיב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מֵאָב וָאֵם, שֶׁאָב וָאֵם מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה אֲבָל אַתָּה (הֵבֵאתָ) בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְתַלְמִידִין, סַמְּכוּנִי. יָשַׁב לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמַר לוֹ אֱמֹר עֲקִיבָא, אָמַר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלכים ב כ״א:א׳) ״בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים [וְחָמֵשׁ] שָׁנָה מָלַךְ״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (משלי כ״ה:א׳) ״גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה״, וְכִי עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְלַמֵּד לְכָל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה, אֶלָּא אֱמֹר מֵעַתָּה שֶׁכָּל תַּלְמוּד שֶׁלִּמְּדוֹ וְכָל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ לֹא הוֹעִיל לוֹ כְּלוּם, וּמַה הוֹעִיל לוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְגוֹ׳ וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וְגוֹ׳ וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו״ וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין.

אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ה:י״ח) ״וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב״, אָמַר הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אַרְבָּעָה, תַּלְמוּד לוֹמָר אֱלֹהֵי זָהָב אִם הוֹסַפְתָּ עַל שְׁנַיִם הֲרֵי הֵן כֶּאֱלֹהֵי זָהָב. אֱלֹהֵי כֶסֶף לָמָּה נֶאֱמַר, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר אֱלֹהֵי זָהָב, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֱלֹהֵי כֶסֶף, וַהֲלֹא מַה שֶׁהֻתַּרְנוּ בּוֹ אָסַרְנוּ בּוֹ, וּמַה שֶׁאָסַרְנוּ בּוֹ דִּין הוּא שֶׁנֶּאֱסַרְנוּ בּוֹ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֱלֹהֵי כֶסֶף, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ כָּל כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים שֶׁאִם אֵין לָהֶן שֶׁל זָהָב הֵן עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל כֶּסֶף, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף שְׁנַיִם כְּרוּבִים כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר אֱלֹהֵי כֶסֶף, הָא אִם שִׁנִּיתֶם מִשֶּׁל זָהָב הֲרֵי הֵן כֶּאֱלֹהֵי כֶסֶף. לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וְנָתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת בְּבֵית עוֹלָמִים, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. דָּבָר אַחֵר: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, שֶׁלֹּא תֹּאמַר הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה לְנוֹי אוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂין בַּמְּדִינוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמַּעֲמִיד דַיָּין שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים״ וּסְמִיךְ לֵיהּ ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה״, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ בְּנָאוֹ אֵצֶל מִזְבַּח, ״ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְאוֹמֵר לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי וְגוֹ׳ אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, הוּא דְּלָא לֵעֲבִיד הָא דְּעֵץ שָׁרֵי, אֶלָּא אֱלוֹהַ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וּבִשְׁבִיל זָהָב.

פלא תצטנעו מעי מעבודאת מן פצ֗ה ומעבודאת מן ד֗הב לא תצטנעוהא לכם.

ואם כן לא תעשו לכם אתי אלילים מכסף ואלילים מזהב, לא תעשו אותם לכם.

לא תעשון אתי – לא תעשון דמות שמשיי המשמשין לפני במרום.

אלהי כסף, אתי^א אלהי כסף – בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהו של כסף, שאם שיניתם לעשותן של כסף הרי הן לפניי כאלוהות.

ואלהי זהב – בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפניי כאלהי זהב.

לא תעשו לכם – שלא תאמר: הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר: לא תעשו לכם.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1: ״אתי אלהי כסף אתי״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״אלהי כסף אתי״.

לא תעשון אתי DO NOT MAKE THAT WHICH IS WITH ME – You shall not make an image of My ministers that minister before Me in the heights¹ (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:20:1).

אלהי כסף GODS OF SILVER – This statement is intended to lay down a prohibition regarding the Cherubim which you will make to stand with Me – that they shall not be made of silver, for if you make any alteration in them by making them of silver and not of gold they will be regarded by Me as idols.

ואלהי זהב AND GODS OF GOLD – This statement is intended to lay down a prohibition that one may not add to the number of two Cherubim which are prescribed: for if you make four they will be regarded by Me as gods of gold (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:20:2).

לא תעשו לכם DO NOT MAKE FOR YOURSELF – You shall not say: Behold I will make Cherubim in the Synagogues and the Houses of Study of the same kind as I make in the House of Eternity;⁠² on this account it states: לא תעשו לכם DO NOT MAKE FOR YOURSELF. (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:20:2).

1. This is referring to the celestial beings.

2. This is a term for the Temple at Jerusalem.

לא תעשון אתי – ¹ר׳ ישמעאל אומר לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני במרום לא דמות מלאכים כרובים ושרפים ואופנים.

ד״א: לא תעשון אתי – שלא תאמר דור המדבר הוזהרו בלבד, ת״ל אתי, לעולמי עולמים לדורי דורות.

אלהי כסף ואלהי זהב – למה נאמר לפי שהוא אומר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כ״ה:י״ח), שמא אתה תעשה ארבעה, ת״ל אלהי זהב, שאם הוספת על שנים הרי הן כאלהי זהב, אלהי כסף למה נאמר, לפי (שמא אינו) [שמצינו] בכל כלי בית עולמים, שאם אין להם של זהב הן עושין של כסף, שומעני אף כרובים כן, ת״ל אלהי כסף הא אם שנה ועשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף.

לא תעשו לכם – ²שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת״ל לא תעשו לכם. שמא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שעושים אחרים במדינות, ת״ל לא תעשו לכם, ³רבותינו אמרו מדרש בפסוק הזה, אלהי כסף ואלהי זהב, דיין שנוטל לדון נקרא אלוה הבא בשביל כסף, ואלהי זהב הבא בשביל זהב, ⁴מיכן אמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלין.

1. ר׳ ישמעאל. מכילתא פ״י וילקוט רמז ש״ב ורש״י עה״ת ועיין ר״ה כ״ד ע״א וע״ב.

2. שלא תאמר הואיל. מכילתא שם. ועיין רש״י עה״ת.

3. רבותינו אמרו מדרש בפסוק זה. ר״ל רבותינו דרשו דרשה בפסוק זה וכוונתו למאמרם סנהדרין ז׳ ע״ב לא תעשו אתי אלהי כסף ואלהי זהב אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב פירש״י אלוה הבא בשביל כסף דיין שהעמידוהו ע״י שנתן ממון למלך על כך עכ״ל ומזה בירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג (דף ס״ה ע״ד) ר׳ מנא מיקיל לאילין דמיתמניי בכסף ר׳ אימי קרא עליהון אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לך. ועיין במהרש״א בח״א ורבינו ר׳ טוביה ז״ל מפרש הבא בשביל כסף שנוטל שכר לדון.

4. מיכן אמרו. כתובות ק״ה ע״א.

אלהי כסף ואלהי זהב – אפילו לזכרון שמים לא תעשו, שיש טועים וסבורים שיש בהם^א ממש. ואף על פי שציוה הקב״ה לעשות כרובים על הארון, לישיבתו נעשו, דוגמת כרובי כסא של מעלה, ולא להשתחוות להם.

א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון (בשיכול המלים): שיש בהם טועים וסבורים שיש.

אלהי כסף GODS OF SILVER AND GODS OF GOLD: even if they are only meant to remind one about [the true God of] heaven,⁠¹ YOU SHALL NOT MAKE, for there are those who err² and feel that they [i.e. those representations] are real [divinities].⁠³ Even though God commanded us to make cherubs on the ark, those cherubs are meant for God to sit on⁴ – just like the cherubs in the heavenly throne⁵ – and are not to be worshipped.⁠⁶

1. Like Rashi (following Mekhilta, ibid., p. 276f.), Rashbam says that the reference here is not to the prohibition against worship of other gods, but rather to the prohibition against representing the true God. So also Ibn Ezra and R. Joseph Bekhor Shor.

2. טועים. As Touitou notes (Milet 2, p. 279), it would be theoretically possible to identify "those who err" as either Jews or Christians. Touitou points out, however, that the same point as Rashbam's is made by his younger colleague, R. Joseph Bekhor Shor, in almost the identical language (in R. Joseph Bekhor Shor's commentary ad 20:4) and R. Joseph Bekhor Shor explicitly writes that this explanation is directed against the theology of the Christians ("כמו שאמרו המינים"). It is most likely that Rashbam is the source for R. Joseph Bekhor Shor's comment and that both their comments should be read as anti-Christian polemic, against the iconography practiced in the churches that Rashbam and R. Joseph Bekhor Shor knew. On Jewish criticism of Christian worship of images as a form of idolatry, see D. Berger, pp. 331-2.

3. See similarly Maimonides' theory about the origins of idolatry in the beginning of his Hilkhot `avodah zarah.

4. See the common biblical description of God as יושב הכרובים – the one who is "enthroned on the cherubim" (e.g. I Sam. 4:4).

5. The connection between cherubs and the celestial throne of God can be found in Ezekiel 10:1f.

6. Rashbam's discussion of the cherubs in the context of this verse may simply reflect a common Jewish concern of explaining the tension between the laws against idolatry and the law about cherubs. Many Jewish exegetes deal with this issue, even as early as the Mekhilta (ibid., pp. 276 and 282-3).
Additionally, Rashbam's discussion of cherubs here may be seen as a continuation of his anti-Christian polemic. Christian polemicists often cited the cherubs as proof that icons are not outlawed quite as clearly as the Jews would maintain. For further Jewish and Christian sources that discuss the cherubs as part of polemics about idolatry, see D. Berger, pp. 260-1.

ואחר שדברתי אני עמכם פנים בפנים בלא שליח, אין לכם צורך לעשות אלהי כסף וזהב, כי רבים מעובדי הפסילים שהם אומרין עד היום: שזאת הצורה תליץ בעדי ותעזרני מול השם.

וטעם לא תעשו לכם – אחר^א אתי, כי אני אין לי צורך שתעשו אלהי זהב, גם לכם אין צורך. כי הנה דברתי אתכם בלא שליח, ובלא אלהים אמצעי, ביני וביניכם.

א. המלה ״אחר״ מופיעה בכ״י ברסלאו 53, וטיקן 283, אך חסרה בכ״י פריס 182.

לא תעשון – הטעם: הנה אני יושב בשמים. ואני דברתי עמכם לא על ידי אמצעי, וכן כתוב: פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳).

ואל תתמה בעבור שכתוב פעמים: לא תעשו, כי כן דרך צחות לשון הקדש, כמו: לא תחמוד (שמות כ׳:י״ג), כי הטעם אחד הוא.

וכן הוא: לא תעשו לכם אתי אלהי כסף – כמו: ולא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ׳:ג׳). וטעם: שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעיים ביני וביניכם, כמו: העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד השם עשה, כאשר אפרש במקומו (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ב:א׳).

ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו, הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב.

והנה טעם אתי – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן כתוב אחריו: אבוא אליך וברכתיך – והטעם: אני בכבודי אבא אליך.

YE SHALL NOT MAKE WITH ME. Its meaning is: Look, I who dwell in heaven spoke to you without any intermediary.⁠¹ Indeed, Scripture explicitly states, The Lord spoke with you face to face (Deut. 5:4). Do not be perplexed because Scripture repeats, ye shall not make.⁠² Scripture is following elegant Hebrew style. It is similar to Thou shalt not covet (v. 14).⁠³ It all has one meaning,⁠⁴ to be read as follows: "Ye shall not make with Me gods of silver, or gods of gold.⁠" It is like Thou shalt not make unto thee a graven image (v. 4). Its meaning is: do not make forms that receive powers from above and think that you make them for My glory, in that they will serve as an intermediary between Me and you, like the golden calf which Israel made. As I will explain in its place, Aaron made the golden calf for God's glory.⁠⁵ God warned Israel at the beginning⁶ not to make gods of gold because He knew that Israel would make the golden calf.

The meaning of with Me thus is: I have no need for intermediaries to be with Me. Scripture therefore states afterwards, I will come unto thee and bless thee. Its meaning is, through My glory I will come unto thee.

1. That is why Ye shall not make with Me—gods of silver, or gods of gold. (v. 20).

2. The phrase Ye shall not make appears twice in our verse.

3. Which is found twice in verse 14 even though once would suffice.

4. Whether repeated or not.

5. See Ibn Ezra on Ex. 31:18.

6. Concerning the laws, after revelation of the Ten Statements.

[^אורבותינו דרשו (בבלי סנהדרין ז׳:): אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב, שלא יעמידו שופט שאינו הגון בשביל עושרו. הגה״ה.]

ולכך: לא תעשון אתי אלוהי כסף ו⁠{אלהי} זהב – כי כולם אין.

א. מכאן עד סוף ההגהה מופיע בכ״י לפני הביאור השני על ״לא תענה״ בפסוק י״ב, ולא לפי סדר הפסוקים.

[and our Rabbis expounded (Bavli Sanhedrin 7b:8) GOD [a judge] who comes due to silver and a judge who comes due to gold, [teaching] not to appoint a judge who is not appropriate because of his wealth. {A glossed annotation.}]

And therefore: לא תעשון אתי אלוהי כסף ו⁠{אלהי} זהב – DO NOT MAKE WITH ME GODS OF SILVER AND {GODS OF} GOLD – Because they are all worthless.

לא תעשו לכם – אמר ר׳ סעדיה ז״ל שטעם מאמר לא תעשון אתי אזהרה על השיתוף באמונה¹ אם יאמינו באלוהות זולתו יתעלה. ומאמרו אחרי כן לא תעשו לכם אזהרה על עשיית² הצורות והתמונות. ולפי זה אין כפל במקרא³. וזה פירוש נכון⁴.

1. שטז. ראה לעיל פסוק ג בהערה שהוראתו הכללי של המונח ׳שיתוף׳ בהקשר זה היא הכפירה בתפיסה המייחסת כוחות הפועלים בעולם מלבדו יתעלה, וכך מתבאר מהמשך לשון רבנו כאן.

2. שיז. במקור: ׳אתכ׳אד׳ (ואולי יש לנקד ׳אתכ׳אד׳⁠ ⁠׳, ובפירוש רס״ג מהד׳ רצהבי העתיק דיבור זה ע״פ תעתיק שבספרו של מ׳ צוקר, ׳על תרגום רס״ג׳, ולא עיין במקור וכך נשמטה מלה זו כליל בין בהעתק בעמ׳ שיג, בין בתרגום בעמ׳ קב), ומובנו בהקשר זה עשייה [וכן הוא לשון הרמב״ם בסה״מ (ל״ת ד) בביאור פסוק זה: ׳והד׳א אבעאד ען אתכ׳אד׳ אלצור ג׳מלה׳ = וזה הרחקה מעשות הצורות כלל], ולאו דוקא קבלת אלהות כמו שהיה נראה מתרגום המהדיר: קבלה, וראה מש״כ בסמוך.

3. שיח. בניגוד לדעת ראב״ע שכתב: ׳ואל תתמה בעבור שכתוב ׳לא תעשו׳ פעמים, כי כן דרך צחות לשון הקדש׳ [ובפירוש הקצר ביאר הראב״ע כפל הלשון באופן אחר ע״ש].

4. שיט. במקור: ׳ואקע׳ [בתרגום המהדיר: וזה פירוש נופל על הלשון], ותרגמתי בהתאם לתרגומו של הר״י קאפח (בפירושי רס״ג שבמהדורתו עמ׳ פא הערה 10), וכן תרגם המהדיר עצמו בפר׳ כי תשא (לד:ט), ואילו בפר׳ משפטים (כא:ו) תרגם ׳הגון׳.
בכל אופן נראה שהכוונה בזה שפירושו של רס״ג מדוייק בשינוי הלשון, ש׳לא תעשון אתי׳ היינו ׳מלבדי׳, דהיינו שהוזהרו לבל ישתפו אמונה בשום אלוהות זולתו אף שאינה בעלת צורה ודמות – וכשם שאלוהותו יתעלה אינה נתפסת בעולם הגשמי, ו׳לא תעשו לכם׳ מורה על עשיית צורות ותמונות גשמיות המשמשות סמלי אלהות לאחרים [ואמנם לא ידעתי כוונת הר״י קאפח שכתב שם שלפי דברי רס״ג בתרגומו הכל אזהרה אחת היא, ואדרבה, ראה ספר ׳על תרגום רס״ג׳ למ׳ צוקר, עמ׳ 331 שדקדק מתרגום רס״ג כמו שהביא רבנו משמו (מפירושו הארוך) כאן]. ויש להעיר שלעומת דברי רבנו שפשוטו של מקרא מורה כדברי רס״ג, כתב הרמב״ם בספר המצוות (ל״ת ד) שפשטיה דקרא הוא כדברי המכילתא המבאר כל הפסוק בעשיית פסלים, וסיפיה דקרא בא לרבות איסור עשיית פסל אפילו כשאינו נעבד ע״ש, ואמנם לשון הרמב״ם שם מורה שכל כוונתו לומר שמדרשם ז״ל בסנהדרין (ז.) לפרש פסוק זה כאיסור העמדת דיין שאינו הגון אינו כפשוטו של מקרא, ויתכן שלפי האמת הרמב״ם יודה שגם ביאורו של רס״ג הוא כפי פשטיה דקרא.

לא תעשון אתי – על דרך הפשט לא תעשון בשתוף אתי שום צורה מכסף וזהב לשם אלהות, וחזר לא תעשו לכם כלל אפילו שלא לשם אלהות.

ויש לפרש לא תעשון אתי כשאתם עומדים בתפלה אתי לא תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם שאם תעשו כן מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אלהי כסף ואלהי זהב.

וכתב רש״י ז״ל לא תעשון אתי, בא להזהיר על הכרובים יאמר כי הכרובים אשר אתם עתידים לעשות אתי שלא יהיו של כסף שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הם חשובים לפני כאלהות. לא תעשו לכם שלא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כמו שאני עושה בבית עולמים. ודרשו רז״ל במסכת ע״ז לא תעשון אתי לא תעשון מה שאתי. ובא הכתוב לאסור עשיית הצורות בין בשמשין שבמדור העליון, כגון חיות הקדש ואופנים ושרפים ומלאכי השרת ושבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות, וכיון שאסר הכתוב לעשות צורת מלאכי השרת שהן בצורת בן אדם ונוסף בהם שהם בעלי כנפים הייתי מבין שיהיה מותר לעשות פרצוף אדם לבדו, לכך הוצרכו לדרוש עוד לא תעשון אתי לא תעשון אותי והוא דמות אדם כדי שיהיה בכלל איסור לאו זה כל המשמשין כלן שבמדור העליון ושבמדור התחתון וכן פרצוף אדם. ובסנהדרין דרשוהו אזהרה לצבור שלא ימנה דיין בשביל ממון אלא בשביל חכמה הוא שאמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב אלוה הבא מחמת כסף וזהב כי שם אלהים כולל גם לדיינים.

וע״ד המדרש לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשון כדרך שבני אדם עושים ביראתם, כשהטובה באה עליהם מכבדים יראתם שנאמר (שופטים ט״ז:כ״ג) נתן אלהינו בידינו את שמשון אויבינו, וכשהפורענות באה עליהם מקללין ליראתם שנאמר (ישעיהו ח׳:כ״א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, אבל יש לכם להודות בין על הטובה בין על הרעה, שכן אמר דוד ע״ה (תהלים קט״ז:ג׳-ד׳) כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא, וכן אמר איוב (איוב א׳:כ״א) ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך.

וע״ד הקבלה לא תעשון אתי כבר פרשתיו בפסוק וידבר שהוא כמו על פני. ויש להוסיף בבאורו כי הוא כאלו אמר אתי בצר״י [סגו״ל] תחת האל״ף כלשון (ישעיהו ו׳:ה׳) ואראה את ה׳, שהרי כתיב (שמות ל״ג:כ׳) כי לא יראני האדם וחי, והנה מנשה הרשע טעה בזה בשלא דקדק במלת את ועל כן תפשו לישעיה הנביא שאמר לו משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה׳, והוא שדרשו ביבמות סוף פ׳ החולץ אמר לו מנשה לישעיה משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה אמר ידענא ביה דלא מקבל אי אמינא ליה אשוייה מזיד אמר שם אבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומיה נח נפשיה משום דאמר (ישעיהו ו) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ומלת את ואות הכל אחד והוא מה שכתוב במצות התכלת (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו שהוא מלשון את, ומזה דרשו רז״ל לא תעשון אתי לא תעשון אותי הרחיבו באור לכל משכיל כי מלת את הוא האות והבן זה.

לא תעשון אתי, "Do not make with Me.⁠" The plain meaning of this verse is that 'you must not make as partner with Me any reproduction in gold or silver which is supposed to represent a deity.' God then repeats: "do not make it for yourselves.⁠" This latter statement includes a prohibition to make such reproductions even if not intended as a form of religious symbol [but merely as a form of art. Ed.]

One may also interpret the words לא תעשון אתי וגו' to mean that "while you are engaged in prayer to Me, do not think of your gold, your silver, etc.; in other words, when you address Me I expect to have your full attention, do not share Me in your thoughts with anything else at such a time. If you were to do that, I would consider it as equivalent to your having made competing deities.⁠"

Rashi writes as follows on the words אלוהי כסף: "this is a warning not to construct the cherubs which were to be part of the lid of the Holy Ark in the Tabernacle to be made of silver (instead of gold). If you were to do that I would consider this as a form of idolatry, as if you had constructed them as a divine image.⁠" He goes on: "the words לא תעשון לכם, mean that you must not construct such cherubs in your synagogues reasoning that just as the cherubs graced the Holy Temple they are appropriate symbols in the synagogues and houses of study.⁠"
The Talmud Avodah Zarah 42 understands the words לא תעשון אתי to mean that that "you must not make anything which is with Me, i.e. in My universe.⁠" This is a prohibition not to construct likenesses of what one perceives to be celestial beings i.e. different kinds of angels, אתי, "with Me, in My domain,⁠" neither must you make such likenesses of things in the lower domain, such as the sun and the stars. Seeing that the Torah prohibited the making of images of angels which are perceived as humans with wings attached, I would have thought it would be in order to make reproductions of human heads by themselves; this is why the Torah had to add לא תעשון אתי as if it had been spelled לא תעשון אותי "do not make a reproduction of Me as the head of a human being.⁠" The likenesses (three-dimensional, sculpture) of humans as humans or as superhumans is equally prohibited.
Sanhedrin 7 adds further that the words also mean that one should not appoint a judge because he is financially independent but because he possesses the wisdom to know truth from falsehood. According to this interpretation the words אלוהי כסף ואלוהי זהב mean that ownership of silver or gold in substantial quantities does not constitute a reason to deify the owner and to elevate him to a high position. Remember that the Torah often employs the term אלוהים when speaking of judges of flesh and blood.

A Midrashic approach: (Mechilta bachodesh 10) the entire line is a warning not to apply human yardsticks to the way one relates to God. Humans revere people who have done them favors, i.e. they only worship and show respect to their deities if these deities treated them in the way they expected or demanded to be treated. If the deity in question did not fulfill their expectations they do no longer show honor and respect to it. An example are the Philistines who did acknowledge their deity when they had captured Samson and gave credit for their success to their deity (Judges 16,24). When idolaters experienced disaster such as described in Isaiah 8,21: "and when he is hungry, he shall rage and revolt against his king and his divine beings,⁠" he takes out his rage on his gods. The Torah's message to us here is that we have to thank the Lord both for the good and for the unpleasant (which we are foolishly assuming is evil). This is what David said in Psalms 116,13: "I raise the cup of deliverance and invoke the name of the Lord.⁠" In the same psalm verses 3-4 he said: "when the torments of She-ol overtook me, I came upon trouble and sorrow; and I invoked the name of the Lord.⁠" David invoked the same God, rain or shine, We find similar sentiments expressed by Job 1,21 who exclaimed after suffering painful reverses: "the Lord has given and the Lord has taken; may the name of the Lord be praised.⁠"

A Kabbalistic approach: I have already explained on 20,2 that the word אתי has a similar meaning to the expression על פני "in addition to Me.⁠" I have to add to what I wrote then that one must imagine the word אתי as derived from את with the vowel tzeyre under the letter aleph. It is similar to ואראה את ה' in Isaiah 6,1: "and I saw the Lord.⁠" Clearly it does not mean that a prophet of the calibre of Isaiah saw the Lord, when God had told Moses that no living human being including himself could see the Lord (Exodus 33,20). Isaiah described that he saw something "with" "beside" the Lord. The wicked King Menasheh (prior to his repentance) erred when he read these words of Isaiah taking them at face value, not paying heed to the meaning of the word את. This is why he accused Isaiah of being a false prophet and executed him. (compare discussion in Yevamot 49). The Talmud explains that the reason Isaiah did not defend himself by explaining what I have explained to you was that he knew that Menashe would not accept his explanation and this would make him into a murderer instead of merely a king exercising his authority. According to the Talmud, Isaiah (after uttering the holy name of God) hid in the hollow trunk of a cedar. Menashe sawed off the cedar killing Isaiah in the process. Isaiah had been guilty of slandering the Jewish people when he had described himself as living amongst a nation of impure lips (Isaiah 6,5). This is why he was killed when the saw cut through his mouth. The word את or אות mean the same thing. Example Numbers 16,39 וראיתם אותו, "when you see it,⁠" etc. (the blue thread on the fringes). The word אותו in that verse is a derivative of the word את. This is what enabled the sages in the Mechilta which we quoted to interpret the word אתי as if it had been spelled אותי.

ואלהי זהב – פרש״י שלא יוסיף על שני כרובים וכו׳. אפרש בע״ה הענין בפרש׳ תרומה. שאל קיסר את ר׳ יהושע מפני מה לא נאמר שם בה׳ דברות אחרונות כמו בראשונות. והשיב ר׳ יהושע רצונך שנלך לטייל אני ואתה בשוקין וברחובות אמר לו הן הלכו וראו דמות קיסר מצוייר בכל בית ובית כלומ׳ שהיה שליט בכל הוליכו לבית הכסא וראו שלא היה מצוייר בו. אמר לו ולמה אין דמותך מצוייר כאן. אמר לו קיסר וכי יפה הוא שדמותי יהא מצוייר כאן אמר לו ר׳ יהושע כך אין דרך הקב״ה שיהא שמו נזכר ברציחה וניאוף וגנבה ועדות שקר וחמדנות.

לא תעשון אתי – דרשו רבותינו לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום:

אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם – פי׳ הרמב״ן שאמר להם אחר שראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ואני הוא האדון בשמים אל תשתתפו אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם צורך אתי לעזר אחר ופי׳ הכתוב לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב להיות לכם לאלוה אתי. ואמר פעם אחרת לא תעשון לכם כי מתחלה הזהיר על האמונ׳ בהם וחזר והזהיר על העשיי׳ לבדה כענין ופסל ומסכ׳ לא תעשו לכם. ור׳ אברה׳ פי׳ כיון שדברתי עמכם בלא שליח אין לכם צורך לעשות אלהי כסף ואלהי זהב כעובדי הפסילים שעושים צורות ואומרים שהצורות תליצנה בעדם מול השם וחזר ואמר לא תעשו לכם כי אין לי צורך שתעשו אלהי זהב וגם לכם אין צורך כי הנה דברתי עמכם בלא שליח ובלא אמצעי ביני וביניכם:

לא תעשון אתי, "Do not make (images) of what is with Me;⁠" our sages understand this to mean that we must not reproduce images of phenomena we see in the skies, i.e God's primary domicile.

אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשון לכם, "gods of silver and gods of gold you shall not make for yourselves.⁠" Nachmanides writes that after the Israelites had seen that Hashem spoke to them from the heavens and that He is Overlord in the heavens, do not assign anything to Him as a partner, i.e. such as silver or gold. The message of our verse is that the Jewish people have no need for additional external help such as is provided by material wealth represented by silver and gold. The reason why the expression לא תעשון, "do not make, construct,⁠" is repeated twice in the same verse, is because the first time it refers to the faith people have in such values, whereas the second time the warning is not to make visible symbols of such faith in material goods. The Torah also separately forbade the making of a hewn deity which represents an abstract belief.

Ibn Ezra explains that God uses the fact that He spoke to the people directly, without intermediary at Mount Sinai as proof that the people have no need to revert to intermediaries, neither astrology nor material goods in this terrestrial world to assure their well being and to deify such values as the source of their good fortune. Idolaters are foolish enough to expect such images representing what they perceive to be independent values to intercede on their behalf with the Creator.

לא תעשון אתי כו׳ – פי׳ אפי׳ לכבודי, ולמעלה שהזהיר באלהים אחרים ר״ל לעשותן אלהות ולעבוד אותם, הר״י.

לא תעשון אתי – כטעם על פני, כלומר אחר שאני אלהיכם, ואף על פי שתעשום לאמצעיים ולשרים.

לא תעשון אתי וגו׳ – הנה מפני שאמר לא תעשון אתי, ואחר זה אמר לא תעשו לכם, — כמו שאמר בענין הקטרת: ׳והקטֹרת אשר תעשה, במתכֻּנתה לא תעשו לכם׳ (ל, לז), להורות שלא יעשוה כי אם לבית ה׳ יתעלה; — הנה הוא מבואר שהרצון בזה באומרו לא תעשון אתי הוא שלא יעשו בבית המקדש אלהי כסף ואלהי זהב, ולא יעשו זה גם כן בבתיהם ובשאר המקומות. והעד גם כן על זה הפירוש, מה שאמר אחר זה הפסוק: ׳מזבח אדמה תעשה לי׳ (פסוק כ), רוצה לומר שלא תעשה לי בביתי אלהי כסף ואלהי זהב, אבל תעשה שם לי מה שלא יתכן שיחשב בו האלהות, ושם תעבדני, והוא המזבח שלא היתה בו תמונה תביא לחשוב בה האלהות. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שאין הרצון באומרו אלהי כסף ואלהי זהב שיעשו מהם אלוהוֹת; וזה, כי בזה לא תצטרך התורה להבדיל בין עשייתם אותם בבית המקדש ובין עשייתם אותם בבתיהם, כי הכל הולך אל מקום אחד; ועוד, שאם היה הענין כן למה זכר כסף וזהב, הנה ראוי היה שיִמְנַע במוחלט עשיית האלהים, בשיאמר במוחלט שלא יעשו להם אלהים אחרים, לא שיִמְנַע עשייתם מכסף וזהב.ואמנם הרצון בזה הוא, שצורות מי שיתכן שיִקָּרֵא אלהים לא יעשו לו לנוי בבית המקדש, ולא להם. ולזה זכר כסף וזהב, להורות כי לנוי יֵעָשׂוּ. והנה האדם תמצאהו שהוא נקרא ״אלהים״; אמר: ׳והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע׳ (בראשית ג, ה); ׳אמרתי אלהים אתם׳ (תהלים פב, ו); ׳עד האלהים יבֹא דבר שניהם׳ (כב, ח). ובכלל, הנה האדם יתכן שיִקָּרֵא ״אלהים״, להיותו בעל שכל, כי מפני זה יושפעו ממנו פעולות להשלים הדברים הטבעיים. וכן הכוכבים נקראים ״אלהים״; אמר: ׳בְּרָן⁠־יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וַיָּרִיעוּ כל בני אלהים׳ (איוב לח, ז); ואיני צריך להביא ראיה שהשכלים הנפרדים נקראים ״אלהים״; אמר: ׳הודו לאלהי האלהים׳ (תהלים קלו, ב). והנה מאלו שהם נקראים ״אלהים״ הזהיר ה׳ יתעלה מעשות לו צורות לנוי, כדי שלא יביא זה לחשוב שיהיה להם האלהות האמיתי.

התועלת התשעה עשר הוא במצוות, והוא מה שהזהיר מֵעשות צורות לנוי בבית המקדש, מהצורות שיֵחָשֵׁב בהם אלהות, שנאמר: ׳לא תעשון אתי אלהי כסף וגו׳⁠ ⁠׳ (כ, יט); זולתי השני כרובים שצוה לעשותם שם מזהב בתואר ההוא שיתבאר במה שיבוא (כה, יח-כא), לא יוֹתֵר מהם, ולא יֵעָשׂוּ כי אם מזהב לא מכסף. כבר נתבאר זה במכילתא. והנה התועלת בזאת המצוה הוא בדעות, והוא להרחיק מנתינת האלהוּת לזולת ה׳ יתעלה. והנה יתבאר במה שיבוא בגזרת ה׳ התועלת המגיע מעשיית הכרובים מזהב בבית המקדש, ושתארם היה באופן שלא יתכן שיטעה האדם בהם לעשות מהם אלוה.

התועלת העשרים הוא במצוות, והוא מה שהזהיר מלעשות צורות לנוי מהצורות שיֵחָשֵׁב בהם אלהות, כמו האדם והכוכבים והמלאכים, שנאמר: ׳אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׳ (כ, יט). והוא מבואר שלא תהיה הצורה צורת האדם אם לא היתה בולטת. ואמנם צורת הכוכבים ומלאכי השרת יעברו על עשייתה אפילו היתה על הלוח. כבר נתבאר זה בשלישי מעבודה זרה (מג, א-ב). והנה התועלת בזאת המצוה הוא בדעות, והוא להרחיק מנתינת האלהוּת לזולת ה׳ יתעלה, ולזה תהיה זאת האזהרה תחת סוג דיבור ׳לא יהיה לך׳.

לכן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב – כלומר להיות אמצעיי׳ ביניכם לביני וגם לא תעשון לכם לאלהים אלהי זהב. וזכר חשיבת המחצבי׳ לפי חשיבות הצורך המבוקש מהם הכסף לאמצעי והזהב לאלוה.

לא תעשון אתי לא תעשון דמות שמשי כו׳. ובמכילתא לא תעשון דמות שמשמשין לפני במרום לא דמות מלאכי כי ולא דמות כרובים ולא דמות אופנים ואם כן יחסר כ״ף ממלת אתי כאילו אמר כאתי כאותם שהם אתי וכמוהו חטאת קסם מרי (שמואל א ט״ו:כ״ג) – כחטאת קסם מרי, נזם זהב באף חזיר (משלי י״א:כ״ב) – כנזם זהב באף חזיר וכן רבים:

אלהי כסף בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף שאם שניתם לעשות של כסף הרי הן לפני כאלוהות. במכילתא אבל לשון לעמוד אתי אינו שנוי שם ונראה לי שרש״י ז״ל כיון בזה להודיענו שהבריתא הזאת סוברת שפי׳ מלת אתי שאתה עושה לעמוד אתי שהן הכרובים והיא מתפרשת לפניה ולאחריה לא תעשון כאתי שהם המלאכים והכרובים והאופנים ואתי שהם הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי לא יהיו של כסף ולא ארבעה אפילו של זהב ולא תעשו לכם פירוש בכנסיות שלכם כמותם:

לא תעשון אתי אלהי כסף – ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו ״אתי״ כאלה לאמצעיים.

לא תעשון אתי אלוהי כסף, seeing that you have experienced with your own senses that you do not need to resort to intermediaries in order to communicate with God do not construct for yourselves such intermediaries even for communicating with Me.

[א] לא תעשון אתי¹

[1] ראש השנה פרק שני דף כד ע״א (ראש השנה כד.), וע״ב ב

[2] סנהדרין פרק ראשון דף ז ע״ב (סנהדרין ז:)

[3] האלילים פרק שלישי דף מג ע״א (ע״ז מג.) ב, וע״ב ג

1. בדפוסי תו״א כיום הוסיפו לציטוט זה הפניה נוספת כריתות דף ג ע״ב, הגמרא מנסה לברר כיצד מתקיים הנאמר במשנה על שגגת עבודה זרה? אמר רב פפא... כגון דקא טעי בהדין קרא: ׳לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו׳, סבר: כי אסירא השתחוואה לעבודה זרה דכסף וזהב אבל דמיני אחריני שריא, דהיינו שגגת עבודת כוכבים. עכ״ל. כלומר הטועה בפירוש הפסוק וחושב שהשתחוויה לעבודה זרה רק של כסף וזהב אסורה כפי שכתוב בפסוק אבל מין אחר אין איסור.
כלומר אין פה דרשה הנלמדת מן הפסוק אלא הסבר כיצד אפשר לטעות בהבנת הפסוק. ודאי שרבנו לא התכוון לחבר חיבור המנציח טעויות בהבנת הפסוקים. לכן רבנו לא ציין הפניה זו. כי לא בכל מקרה בו הגמרא הזכירה פסוק או חלק ממנו מיהר רבנו להפנות את הפסוק לאותה סוגייה בגמרא. אלא א״כ נדרשת דרשה מאותו פסוק או תוכנו של הפסוק נלמד באותו מקום.

בא להזהיר על הכרובים כו׳. דאם לא כן ״אלקי כסף״ למה לי. ואם תאמר, ולמה פירש ״לא תעשון אתי״ ׳לא תעשו דמות שמשי׳, ולא דרשינן ״לא תעשו אתי אלקי כסף״ כמשמעו, על הכרובים, שאם שינה אותם לעשותם כסף הרי הם כאלקי כסף, ויש לומר, דאם כן מה כתב עוד ״לא תעשו לכם״, הוי ליה למכתב ״לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב״, ומדכתיב עוד ״לא תעשו״ שמע מינה דרישא דקרא במילתא אחריתי איירי, לא בכרובים. והא דהוצרך לומר ׳על הכרובים אשר אתה עושה לעמוד איתי׳, אף על גב ד״אתי״ דכתיב בקרא אתא לשמשים המשמשים במרום, היינו דכתיב ״אלקי כסף״ בלא וי״ו, והוי למכתב ׳ואלקי כסף׳, אלא על כרחך ד״אתי״ הכתוב דבוק למטה גם כן, ורוצה לומר לא תעשון אתי דמות שמשי, גם כן ״אתי״, שהם הכרובים, לא תעשו של כסף (כ״ה ברא״ם). והא דקאמר בסמוך ״לא תעשו לכם״ בא להזהיר שלא יעשה כרובים בבתי כנסיות, מפיק ליה מ״לכם״ יתירה לפי זה, ולא מ״לא תעשו״, דהא אי לאו ״לא תעשו״ הייתי אומר דרישא דקרא ״לא תעשו אתי״ איירי בשמשים כדלעיל, אלא דרש ״לכם״ יתירה שלא יעשו כרובים בבתי כנסיות:

שאם אתה עושה אותם ד׳. ומכל שכן אם אתה עושה ג׳, לפי שד׳ הם זוגות גם כן, יותר דומים לשנים ממה שדומה ג׳ אל שנים:

ואמר אתי, ולכם, כי הצורות לבנות מכסף הוא כדי להיות אתי כי אני ה׳ מלמדך להועיל ותרצו במראה זו לקרב התלמיד אל המלמד, אבל הצורה האדומה מזהב תעשו לכם שתהיו נצולין מן העושה מלחמה שלא ילחם גם בכם, אך מאחר שאמר מיד מזבח אדמה תעשה לי. נראין הדברים שהוא נקשר עם תחילת הענין כי רצה ה׳ שיבנו מזבח אדמה ולא מכסף וזהב, כי העושה כן דומה כאילו עשה אלהי כסף וזהב כי אין חפץ לה׳ בהרבות מהר ומתן כסף וזהב כ״א מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר ההכנעה כי באלה חפצתי נאם ה׳ וממני יראו וכן יעשו, כי בכ״מ שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.) ומורה על שמו הגדול ית׳ אשר חיבר מן אותיות אשר מספרם עולה המועט מכל אותיות אלפ״א בית״א כשתכתוב יו״ד ה״א וי״ו ה״א בדרך שבארנו למעלה (פר׳ מקץ מ״א:א׳) וכן בפרשה זו אחר שגמר עשרת הדברות שיש בהם תיבות כמנין עקב, וכן פירש ריב״ה ועשה כמה פירושים על מלת עקב, ואומר אני שזה רמז למה שנאמר (משלי כ״ב:ד׳) עקב ענוה יראת ה׳. כי כל המתיהר חכמת תורתו מסתלקת ממנו, וההכנעה זה הדבר אשר צוה ה׳ והיא יסוד לכל התורה ע״כ אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. כי רם ה׳ ושפל יראה. ואע״פ ששכינתי בשמים מ״מ ממכון שבתי דברתי עמכם וזה מופת שאין חפץ לה׳ ברמי הקומה לפיכך לא תעשון אתי אלהי כסף וגו׳. וזה ציווי על המזבח שלא יעשנו מכסף וזהב כ״א מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר הענוה.

לא תעשון אתי וגו׳ – צריך לדעת אומרו תיבת אתי. ורבותינו ז״ל (מכילתא) דרשו שלא יעשו הכרובים ד׳, והוא אומרו אלהי זהב שמעלה עליהם כאלו עשו אלהי זהב, ולא יעשו הב׳ של כסף ואם עשו מעלה עליהם וכו׳, גם שלא יעשו צורה לדמיון ה׳ להשתחוות לה (ר״ה כ״ד.) וכוונתם לה׳ ולא צורת שמשים של ה׳. ונראה לפרש הכתוב בדקדוק עוד למה חזר לומר פעם ב׳ לא תעשו לכם ולא הספיק במה שקדם לומר לא תעשון אתי וגו׳. עוד למה דקדק לומר תיבת לכם.

אכן יכוין ה׳ לצוות על ב׳ מיני עבודות אל אחר, האחד הוא העובד באמונת לבו כי מאמין בה וכוסף לעובדה, וכנגדה אמר לא תעשון אתי אלהי כסף פירוש אלהי בכוסף וזה יורה על העובד מאמונת לבו. ודקדק לומר אתי כי העובד עבודה זרה ברצון נפשו הוא ממשיך בשורש נפשו בחינת הרע שבשורש העון ההוא והוא סוד (איכה ר׳ פ״א) נחש המקנן במגדל, כי כבר הודיענו הכתוב כי נפשות ישראל חלק אלוה ממעל דכתיב (דברים לב ט) חלק ה׳ עמו ובעובדו לעבודה זרה באמונת נפשו נותן מקום לס״מ ליכנס במקום שורש הנפש ההיא שהוא מקום הקדושה, והוא שאמר שלמה (משלי ל) תחת עבד כי ימלוך, והוא אומרו לא תעשון אתי, ואמר אלהי כסף פירוש לשון כוסף שהוא עובדו מכוספו בו רחמנא ליצלן.

והב׳ היודע בלבו אמונה שלימה כי הכל הוא צואה בלי מקום אבל עובדה לסיבת הנאה להנאת המועיל כמו שתאמר שיתנו לו ממון על מנת לעובדה, ויאמר האדם בלבו רחמנא לבא בעי ובלבי אני מחרף ומגדף בעבודה זרה זו ואין מעשי אלא לתכלית הריוח, וכנגד זה אמר ואלהי זהב לא תעשו לכם פירוש הגם שאין לבו ונפשו מאמינים בה דבר אלא לצד שזה אהב הזהב ובשביל הנאת זהבו הוא משתחוה אף על פי כן לא תעשו.

וגילה שחטא זה הוא דוקא בבחינת האדם שהוא פוגם עצמו וממעיט דיוקנו, והוא אומרו לכם לצד שלא חטא אלא במעשה והמחשבה מנגדת כגלוי לפני יודע תעלומות, לזה לא יעשה החטא סיבה שתכניע בחינת הרע את בחינת הטוב כמעשה הראשון.

חסלת פרשת יתרו

לא חעשון אתי אלוהי כסף, "Do not make with Me silver deities, etc.⁠" Why did the Torah have to add the word אתי, "with Me?⁠" Our sages in the Mechilta understood this word as referring to the cherubs on the Holy Ark, seeing the voice of the Lord was supposed to speak to Moses from between these cherubs. The meaning of ואלוהי זהב is that you should not elevate the importance of such silver deities to the level of something made of gold. The repetition of "do not make" entitles us to understand the verse thus: "Do not make silver deities; if you did so at least do not consider them as something valuable such as gold.⁠" Even if the item you have constructed does not have a face, or likeness of anything in heaven or on earth that one could bow down to, do not make it for yourselves. The Torah stresses לכם, i.e. it is not only forbidden to make something like that אתי "with Me,⁠" but even if it has meaning only for yourself.

The Torah refers to two different kinds of worship of another deity. One kind of worship is that by a person who really believes that such a deity is real and he yearns to worship it. Concerning such a person the Torah says: "do not make with Me אלוהי כסף, a deity you yearn to worship. Inasmuch as the soul of the Israelite is rooted in the celestial spheres and as such is part of God, if a person worships another deity also in his heart, he is so to speak attaching some of that deity to God Himself. The author bases all this on both Deut. 32,9 and on the mystical aspect of a statement in Eycha Rabbah 1,31 according to which the original serpent is holed up in a tower and the question is how to dislodge it without destroying the tower in the process. The answer suggested is that one calls on the services of a snake charmer so as to lure the snake out of its lair. When a person serves idols with all his heart he allows Satan to lodge within the very root of his being (like in the Tower in the story in the Midrash). This root of a person, i.e. his soul, is a sacred place, however. Solomon refers to such a tragic situation when he speaks of the slave turned master in Proverbs 30,22. When the Torah speaks of לא תעשון אתי אלוהי כסף, it refers to deities one serves because of a genuine conviction, longing.

The second category of idol worshiper is the person who is well aware in his heart that such deities are worthless and ineffective but they perform such service in order to reap some immediate and indirect benefit therefrom for themselves. For instance, such a person may ask a third person to pay him a sum of money in order to go through the motions of consulting such deity on the third person's behalf. The person who performs such sham service says to himself that inasmuch as God wants to be served by the heart, and he himself believes in the One and only God with all his heart, he has not really done anything wrong seeing in his heart he despises any kind of idolatry. Concerning such form of pro forma idolatry the Torah writes ואלוהי זהב לא תעשו לכם, do not perform idolatrous rites even if your intention is merely to earn some gold pieces.

The Torah reveals that the sin of such a person is that he demeans himself in order to make money by having recourse to idolatry. This is why the Torah writes לכם when speaking of such a person, as opposed to the אתי which the Torah used to characterise a person who believes in the deity he worships. In the case of the person who pretends to believe in the idol, the effect on his personality is not as traumatic as the one described in the Midrash we have quoted where the serpent is portrayed as having found refuge in his very root.

אתי – כמו על פני, וענינו לא תעשו דבר לשתפו עמי, ותחלה הזהיר על האמונה בהם, ואח״כ הזהיר על העשיה לבדה, שאפילו אם כונתו לעשות פסל או מסכה לכבוד השם ית׳ אסור:

לא תעשון אתי – לפי הנקוד לא תעשו דבר לשתפו עמי, אמנם אין זה מתיישב כלל עם מה שלפניו ועם מה שאחריו, ונ״ל לקרוא לא תעשון אותי, כלומר לא תעשו צורתי, לא תציירוני בשום צורה, ופירש ואמר אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם אפי׳ לזכרון שמים (כפירוש רשב״ם), וזה בכוונה להוריד שפע האל למטה: אינך צריך לכל זה, אלא מזבח אדמה תעשה לי; ואתה מבין כי אִתִּי הוא תקון שתקנו חכמים, כי מליצת תעשון אותי היתה קשה על ההמון.

Do not make (any god) beside Me (lo ta’asun itti). According to the vocalization [of the word אתי to read itti, lit., “with Me”], this means, “Do not make anything to combine with Me,” but such a reading does not fit in at all with what comes before or after. It seems to me that it should be read lo ta’asun oti [lit., “Do not make Me”], i.e., “Do not make My image,” “Do not portray Me in any form.” He then goes on to specify, “Gods of silver and gods of gold do not make for yourselves,” even as a memento of Heaven (as per Rashbam), with the intention of drawing the Divine influence downward; “You have no need for any of this, but instead, an altar of earth you shall make for Me” (next v.). It should be understood that itti is an emended reading (tikkun) introduced by the Rabbis, for the expression “Do not make Me” would have been a difficult one for the masses.

לא תעשון אתי – אתם אל תעשו ייצוג של כל דבר, להעמידו לצדי! כל דמות שאתם בני האדם יוצרים במעשה ידיכם כדי לייצג לנגד עיניכם דבר שהוא למעלה מן החושים, תמיד יתברר שהיא ״אלהי כסף״ וגו׳. אנשים משתמשים בסמלים כדי לייצג את האלקות לעצמם; אל לכם לעשות כן: ״⁠ ⁠׳לא תעשון׳ וגו׳, ר׳ ישמעאל אומר: דמות שמשי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים; ר׳ נתן אומר: ׳לא תעשון אתי׳, שלא תאמר עושה אני כמין דמות ואשתחוה לו״ (מכילתא).

ואף אותם ייצוגים שצוויתי עליכם לעשות, יש לעשותם רק לקיום מצוותי. לכן מחויבים אתם ומותר לכם לעשות כרובים – רק לשם קיום מצוותי ולפי הפרטים שצוויתי. אני מצווה עליכם לעשות דמות סמלית של מידות אנושיות. אילו היו מניחים אתכם לעשות לפי שרירות לבכם, הייתם עושים אחת מהמידות האלקיות, והדמות הסמלית הייתה נהפכת לאליל: ״שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. תלמוד לומר ׳לא תעשו לכם׳⁠ ⁠⁠״ (שם). וכן: ״לפי שהוא אומר ׳ועשית שנים כרובים זהב׳, שלא תאמר הריני עושה ארבעה. תלמוד לומר ׳אלהי כסף׳ וגו׳, אם הוספת על שנים הרי הם כאלהי זהב״ (שם). סמל שאתם עושים ״לכם״, עבור עצמכם, תמיד יהיה ״אלהי כסף״ – הווי אומר סמל של אלקות.

אסור אפילו להקים בניין באותן מידות של בית המקדש, או לעשות כלים במידות של כלי המקדש: ״לא יעשה אדם בית תבנית היכל וכו׳ שולחן כנגד שולחן מנורה כנגד מנורה״ וכו׳ (ראש השנה כד.–:).

לא תעשון אתי – לדעת המפרשים אלהי כסף נמשך למעלה לא תעשון אלהי כסף, ואין כן דעת מניח הטעמים שהעמיד את האתנחתא על מלת אתי, ולכן פי׳ חז״ל שלא תעשו צורה מכל דבר הנמצא אתי במרום ובאשר כתיב ושמעת השמים מכון שבתך, ושמים כולל כל מה שמן קערורית גלגל הירח ולמעלה ממילא נכלל בזה שלא יעשה לא דמות חמה ולבנה ולא דמות מלה״ש ולא דמות ארבעה פנים שבמרכבה בהדדי אהדדי כמ״ש אביי (ר״ה דף כד ע״ב) וכמ״ש התוס׳ ביומא (דף נד), וזה כונת ר׳ ישמעאל, ור׳ נתן הוסיף שלא יעשה כמין דמות [אדם] (כצ״ל), שגם זה נמצא אתו כמ״ש ועל הכסא דמות כמראה אדם. ואמר בב״ר גדול כחן של נבראים שמדמים הצורה ליוצרה, ובר״ה אמר ע״ז לא תעשון אותי, כי צורת חיות שבמרכבה אין אסורים רק ד׳ פנים בהדדי וצורת אדם לבדה אסור, וכבר הזהיר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ופה הוסיף שאסור לעשות צורות אלה אפי׳ לנוי, כמ״ש הפוסקים, ור״ע אומר שכולל בזה אזהרה להוציא מדעת המשנים שהיו אומרים שיש פועל טוב ופועל רע, והיו עושים דמות הפועל רע ביחוד. וכשבא עליהם טובה היו משבחים לפועל הטוב וכשבא עליהם רעות היו מקללים לפועל הרע, אבל ישראל מאמינים כי אין רע יורד מן השמים והרעות והיסורים הם לתכלית הטובה וכמו שהאריך בזה במכלתא, וע״כ הם משבחים על הרעה כעל הטובה:

אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם – זה מיותר, ולמה תפס דוקא כסף וזהב והלא מכל חומר אסור לעשות, וגם כלל בידינו שדרך הכתוב כשתפס שני דברים שהשני מוסיף תמיד רבותא על הראשון כמ״ש בהתוה״מ ויקרא (סי׳ שי״ב), ופי׳ חז״ל מפני שהתיר לעשות צורת כרובים מזהב, בא להזהיר שלא יעשם מכסף שאז הם כאלהי כסף, ומוסיף שגם ממתכות של זהב לא יעשה רק מה שקצבה תורה שנים כרובים לא יותר, וזה מוסיף במ״ש ואלהי זהב, ומה ששלמה עשה עוד שני כרובים היה עפ״י נביא כמ״ש במק״א, אמנם מה שאסרו לעשות כדוגמת כלי המקדש זה נלמד מן לא תעשון אתי שכולל שלא יעשה מכל הדברים שנמצאו אתו בין במקדש הגדול בשמים בין במקדשו ושכינת עוזו בארץ, ואמר לא תעשו לכם, ותפס אזהרה זו בלשון רבים להזהיר שלא יעשו גם בבתי כנסיות הגם שהם מקדש מעט, וי״א שלא יעשו במדינות שלא נאמר שהאיסור לעשות צורות אלה לנוי הוא משום חשדא וברבים ליכא חשדא כמ״ש בר״ה (דף כד) במעשה דר״ג, לכן אמר שגם הרבים מוזהרים ע״ז:

לא תעשון אתי וגו׳: אי אפשר לפרש באזהרת עבודה זרה, שהרי כבר נזהרו מפי ה׳¹ לכל ישראל. ותו, א״כ אינו מובן דיוק ״אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״.

אלא כל זה אזהרה במה שאינו עבודה זרה ממש². דהנה דרך המלך המשגיח על בני עמו שיתהלך הכל ע״י אמצעים, היינו, האיש המבקש ענין לא יבא אל המלך עצמו, אלא להמשנה לו מציע הדבר, והוא יעמידם לפני המלך. וגם כשהמלך נדרש לחקור על האיש ולדעת צרכיו לא ידבר עמו ולא יבא לראות עסקיו, אלא ישלח דבריו לשר אותה עיר לחקור על האיש. וא״כ יש לו להחניף וכדומה גם את המשנה הקרוב למלך שיציע הדבר כראוי, וגם לשר העיר מושל הקטן שבעבדי המלך שישיב כהוגן כאשר יהא נחקר, ואע״ג שגם שניהם אין להם כח לעשות דבר מדעת עצמם, מ״מ הרבה תלוי בהם. והיינו סבורים שכך דעת עליון יתברך שלא לעשות אלהים אחרים ׳על פניו׳ דוקא, היינו, להאמין שיש באיזה כח לעשות דבר מדעת עצמו, אבל מ״מ אנו צריכים לעשות אמצעים בינינו ובין אבינו שבשמים, היינו מושל תחתון סמוך לנו שיהא הקב״ה רואה ויודע על ידו סתרינו וצרכינו, ומושל עליון סמוך לדעת עליון יתברך לבקש על ידו מהקב״ה³. על זה באה אזהרה זו ״לא תעשון אתי אלהי כסף״ – צורה תחתונה הנמשלת לכסף, ״ואלהי זהב לא תעשו לכם״ – צורה עליונה הנמשלת לזהב.

ויש להסביר יותר⁴, דשני מושלים שהעמיד הקב״ה בקרב תבל הן המה שני כוכבי לכת, המאור הגדול שהוא השמש והוא העליון והוא מושל על מכמני זהב, והמאור הקטן הוא הלבנה והוא הסמוך לארץ והוא מושל על מכמני כסף. על כן היינו סבורים לעשות צורות הללו לא לשם עבודת כוכבים ומושלים מדעת עצמם, אלא אמצעים, כאמור.

על זה הקדים הקב״ה ״אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם״ – ואין שום צורך לאמצעי⁵ לא לתפלה ובקשת רצון ולא להשגחת ה׳ וידיעתו מה שבקרבנו.

[הרחב דבר: והיינו דאיתא ביומא (נב,א) ׳חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח׳, משום הכי רשאי כהן גדול למיעל להדיא⁶. פירוש, כמו שכל ישראל מקבלין מפי ה׳ הברכה ומפיהם תגיע אליו יתברך תפלתם, כך אפשר ליכנס להדיא ואין בזה לאו אורח ארעא. ופירוש רש״י שם⁷ דחוק.

וראוי לדעת דאזהרה זו⁸ לא ידעו ישראל עד שירד משה מהר סיני אחר לוחות שניות⁹, ודיבר לישראל כל אשר דבר ה׳ אחר עשרת הדברות, והיינו מזה הדבור וכל מעשה המשכן עד ״ויתן אל משה״ (להלן לא,יח)¹⁰. ומשום הכי הגיע שעשה אהרן הצדיק את עגל הזהב לישראל, לא לשם עבודה זרה ח״ו, שהרי אמר ״חג לה׳ מחר״, אלא בשביל אמצעי תחת משה, שיהיו מגישים צרכיהם לפניו (ומשה ידוע היה לעייל בלי בר לפניו יתברך), והיה לכל העם בשגגה, ומזה השגגה הגיעו לעבודה זרה ממש, וכמו שיבואר שם. ואין זה ענין שיתוף שנהרגים עליו, דשיתוף היינו להאמין שתלוי בשתי דעות דעת שמים ודעת אחרת ח״ו, משא״כ אזהרה זו, כאמור.

וראוי לדעת עוד, שלא נאסר אלא לעשות צורה¹¹, וא״כ הוא דבר קבוע לכך, אבל יש עיתים שמבקשים מן המלאך בעת שנשלח מלאך לשעה או לענין פרטי, וכמו שיבואר להלן (כג,כא. לג,ב. לג,לד). ועיין ספר בראשית (לב,ל)¹² שגם יעקב אבינו ביקש כן, אלא שהמלאך אמר לו¹³ שאין צריך לזה באשר הוא¹⁴ קרוב לה׳, אבל אנו בעוונותינו מבקשים ממלאכי מעלה שימליצו בעדנו¹⁵. ואין זה אלא כבנו של מלך, שאע״ג שמן המלך אין מניעה שיהא בנו מבקש צרכיו ממנו, ואדרבה זהו כבודו ורצונו, מ״מ בשעה שאין הבן מרוצה לאביו בשביל איזה דבר, אזי מבקש מגדולי המלכות שיפייסו עליו מן המלך, ויודע הבן שאם יהיה מרוצה ונקי מעוון הרי תפלתו זכה לפני אביו יותר מכל גדולי המלכות, אלא שמעשיו הבדילו בינו ובין אביו. כך אנחנו, בנים אנחנו לה׳ אלהינו, וכבודו ורצונו יתברך שנהיה מרוצים לפניו ולבקש ממנו, אך בשביל שאנחנו יודעים שעונותינו מבדילים בינינו ובין אבינו שבשמים, מבקשים אנחנו ממלאכי מרום שיבקשו רחמים עלינו מלפניו יתברך שיקבל תפלותינו לפניו, אבל כל זה אינו דבר קבוע מלפניו יתברך שיהא ראוי לעשות צורה ואלהי זהב.]

1. בעשרת הדברות.

2. יש לעיין מדוע לא הביא רבינו את הסברי חז״ל בפסוק זה (לא על ע״ז ממש), כשחלקם מובאים ברש״י במקום.

3. רבינו מפרש בעקבות דברי הראב״ע, וז״ל: וטעם – שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים כאילו יהיו אמצעים בני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד ה׳ עשה. ובעבור שה׳ ידע שישראל יעשו הזהירם בתחילה שלא יעשו אלהי זהב. והנה טעם ״אתי״ – שאין לי צורך לאמצעים עמי (עכ״ל). וזו למעשה הגדרת הרמב״ם לטעותם של דור אנוש והתפתחות העבודה זרה בעולם, כפי שהאריך ריש הלכות עבודת כוכבים.

4. מדוע הגדיר ״כסף וזהב״.

5. וכן הוא בראב״ע, וז״ל: הטעם (הטעם למיקום דוקא כאן) – והנה אנכי יושב בשמים ואני דברתי עמכם לא ע״י אמצעי...

6. זה לשון הגמרא: ת״ר, בין המזבח למנורה (שהיא בדרום) היה מהלך (הכהן גדול עד שהגיע לקדש הקדשים), דברי רבי יהודה, ר״מ אומר בין שולחן למזבח (דרך צפון). ויש אומרים בין שולחן לכותל. מאן י״א, אמר רב חסדא – רבי יוסי היא... ואבע״א... ומשום שכינה לאו אורח ארעא למיעל להדיא (רש״י: לילך אצל הכותל הצפוני כל אורך ההיכל וכל שעה עיניו ניזונות מבית קדשי הקדשים דרך הפריפה שכנגדו). ורבי יוסי אמר לך חביבין ישראל... (רש״י: אלא כל אחד ואחד מתפלל על עצמו... הלכך חביב הוא שלוחן ליכנס בפומבי).

7. עיינו בהערה הקודמת.

8. שבפסוקנו ״לא תעשון אתי״ המלמד על איסור לעשות גם אמצעים בינינו לבין הקב״ה.

9. ולא ברור מדוע אכן משה לא לימדם ענין זה מיד.

10. הפסוק המהוה הקדמה לתיאור חטא העגל.

11. ״לא תעשון אתי״.

12. עה״פ ״וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך״.

13. שם ״ויאמר למה זה תשאל לשמי״.

14. יעקב.

15. כמו שאנו אומרים בסליחות ובתפילות הימים הנוראים.

לא תעשון אתי – במכילתא יש מחלוקת: ״ר׳ ישמעאל אומר, ׳לא תעשון אתי׳ – שמשי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים. ר׳ נתן אומר, ׳לא תעשון אתי׳ – שלא תאמר עושה אני לו כמין דמות ואשתחווה לו, תלמוד לומר ׳לא תעשון אתי׳, וכתוב (דברים ד׳:ט״ו) ׳ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה׳⁠ ⁠⁠״. דעת ר׳ ישמעאל מיוצגת גם בתרגום יונתן בן עוזיאל אלא ששם מקדים למלאכים שמש, ירח וכוכבים.⁠¹ לפי ר׳ ישמעאל ׳אתי׳ הוא מושא, כלומר אל תעשו מכל מה שאתי, לידי. ר׳ נתן מבאר ׳אתי׳ כמו ׳אותי׳, ומכאן שאסור להציג את ה׳ בתמונה, ונראה שזה פשוטו של מקרא גם כאשר קוראים ׳אתי׳, כלומר לא תעשו לידי תמונה הבאה להציג אותי. איסור זה הולם את הדיבר הראשון, והפתיחה ׳אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׳ נאה לו. מכיוון שראיתם כיצד דיברתי עמכם מן השמים מבלי שתראו תמונה כלשהי, על כן אל תעשו כזו לידי.⁠²

אלהי כסף וגו׳ – אך גם לא תעשו אלילים אחרים מכסף ומזהב. גם אם תראו בי את האלהים שאין לו דמות ושאי אפשר להמחיש אותו, אל תרגישו צורך בדמות נראית לעין כמתווכת לידי ותעשו דמות כזאת גם אז תחטאו בה׳. גם בכריתת הברית השניה ישנו הלאו של ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳ (שמות ל״ד:י״ז) ומסתבר שחזרה זו באה שם משום שרק זה עתה עשו ישראל לעצמם מין מתווך בצורת אלהי מסכה, כאמרם ׳אשר ילכו לפנינו׳ (שמות ל״ב:א׳). האיסור ׳אלהי כסף... לא תעשו לכם׳ הולם את הדיבר השני – איסור ע״ז.

1. והשוה ראש השנה כד ע״ב ועבודה זרה מב ע״ב.

2. ויצוין שמשום מה אין המחבר מצטט את דברי ר׳ עקיבא במכילתא שם, האומר ״לא תעשון אתי - שלא תנהגו בי כדרך שאחרים נוהגין״ וכו׳.

לא תעשון אתי – שמשום שאפשר לעשות כמותן (רה״ש דף כ״ד) כדתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו׳ חצר תבנית עזרה כו׳ שולחן תבנית שולחן כו׳. לא תני מזבח תבנית מזבח ואולי משום דמצאנו לבני עבר הירדן שעשו מזבח גדול למראה (יהושע כ״ב) ואמרו ראו את תבנית מזבח ה׳ אשר עשו כו׳ הרי דפנחס הסכים עמהם וטעמו לא איתברור למה אם מפני שגם במת יחיד טעון מזבח יעוי׳ בסוף זבחים מחלוקת ר׳ יוסי ור״ש או משום דבני נח נצטוו בזה ע״י נח שבנה מזבח, או משום דלבית המטבחיים דמי (זבחים פ״ה) וצריך ברור עוד אולי דוקא בעושה על מנת להשתמש בו מנורה להדליק בה שולחן להניח בו לחם וכן כולם כיו״ב ודו״ק.

אלהי כסף וכו׳ – ירוש׳ בכורים, דיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו כו׳ והטלית שעליו כמרדעת של חמור, פירושו עפ״י מה דתנינא שבת דף קי״ד דטלית של בנאים מצד אחד רבב חוצץ, ושל עם הארץ דוקא שיהיה משני הצדדים ומרדעת של חמור כטליתו של עם הארץ, לכן אמר זה שהוא מתמנה בכסף הוא מבוזה כ״כ עד שטליתו אינו חוצץ עד שיהא הרבב משני צדדין שאין הוא מכובד כלל וכלל ודו״ק.

לא תעשון אתי – לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש, חמה ולבנה כוכבים ומזלות.⁠¹ (ע״ז מ״ג:)

לא תעשון אתי – כל הפרצופין מתרין חוץ מפרצוף אדם, מאי טעמא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דכתיב לא תעשון אתי – לא תעשון אותי.⁠² (ע״ז מ״ג:)

לא תעשון אתי – ר׳ עקיבא אומר, לא תעשון אתי כדרך שאחרים עושין, כשהטובה באה עליהם הם מכבדים את אלהיהם, וכשהרעה באה עליהם הם מקללים אותם, אבל אתם בין בטובה בין ברעה – תתנו הודאה.⁠³ (מכילתא)

אלהי כסף וגו׳ – וכי של עץ שרי, אמר רב אשי, אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב.⁠⁴ (סנהדרין ז׳:)

אלהי כסף וגו׳ – ר׳ מנא הוי מיקל לאילין דייניא דמתמנין בכסף,⁠⁵ ור׳ אמי קרא עליהון אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.⁠⁶ (ירושלמי בכורים פ״ג ה״א)

לא תעשו לכם – בה ת״ל [לכם] שלא תאמר הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש⁷ הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ת״ל לא תעשו לכם.⁠⁸ (מכילתא)

1. פשוט דמדייק הלשון אתי שאינו מכוון בפשיטות לענינו והול״ל לא תעשו לכם, ודריש שלא יעשו לאלוה אלה אשר אתו במחיצתו, כדמפרש, ועיין ביו״ד סי׳ קמ״א.
ומה דכתיב בתחלת הפסוק לא תעשון בנו״ן לבסוף ובסוף הפסוק לא תעשו בלא נו״ן, י״ל ע״פ המבואר בסוגיא ולעיל בפסוק ד׳ דבפרשה זו כלול עשיית צורה אף קטנה שבקטנות כמו תולעת קטנה וסוף הפסוק הזה בא להורות איסור צורות גדולות שבביהמ״ק, כגון כרובים, כפי שיתבאר, וידוע דאותיות האמנתי״ו הבאות בסוף התיבה מירות על הקטנת הפעולה או השם שבאותה התיבה, ולכן בתחלת הענין דמתרבה אף בריה קטנה כתיב לא תעשון בנו״ן ובסוף דמרבה צורות גדולות כתיב לא תעשו.

2. עיין מש״כ בדרשה הקודמת בטעם דיוק הלשון אתי ודריש אותי ע״ד רמז ע״ש הכתוב בצלם אלהים ברא אותו. ועיין מדינים אלה ביו״ד סי׳ קמ״א, ומה שנתפשט המנהג עתה לצור תמונת פני אדם הוא ע״פ הרא״ש דלא אסור רק ציור תמונת גוף שלם אבל תמונת הפנים לבד מותר, וגם מעיקר הדין אינו אסור רק צורה בולטת, אבל כנודע חסידים הראשונים בדורות הקודמים לא הניחו לצייר דמות פניהם כלל.

3. ומסיים במכילתא וכן בדוד הוא אומר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא, ונראה דסמיך על הפסוק דכתיב מקודם צרה ויגון אמצא, ר״ל אפילו בשעת צרה ויגון אקרא ג״כ בשם ה׳. ובר״פ הרואה בברכות נ״ד א׳ איתא בענין זה כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה, ובערוך ביאר ענין זה כי הרעות שמביא הקב״ה על האדם לטובתו הן שהן כפרות לעונותיו, כאדם שמצער עצמו בהקזת דם אע״פ שרפואתו היא, ועיין באו״ח סי׳ רכ״ב ס״ג.

4. רומז לדיינים המתמנים בעזר שוחד לאנשי העיר, ודריש אלוהי על דיינים מלשון ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם, אלהים לא תקלל (פ׳ משפטים) דקאי על דיינים, ועיין בדרשה הבאה.

5. ר״ל היה מיקל בכבודם ומזלזלם, וכמבואר בירושלמי כאן שאין עומדין מלפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור.

6. עיין מש״כ בדרשה הקודמת דאלוהי שבכאן רומז לדיינים, ולכן המצוה לזלזל בהם משום דהכתוב קראן אלהי כסף ונדמו לעבודת כוכבים שמצוה לזלזל בה, ועיין מענין זה בחו״מ סי׳ ח׳.

7. היינו הכרובים כדכתיב ועשית שנים כרובים זהב.

8. מדייק מדכתיבא האזהרה בלשון רבים, ומכאן ראיה למש״כ הב״י ביו״ד סי׳ קמ״א בשם רבינו אליקום דאין לצייר בביהכ״נ צורות האסורות [ע״ל בפ׳ זה בדרשה לא תעשון אתי] שלא יהא נראה כמשתחוה להם, יעו״ש, אבל לדעתי צ״ע מר״ה כ״ד ב׳ דפריך בענין זה ומי חיישינן לחשדא והא ההוא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא [עיין במפרשים טרחו הרבה בפירוש דשף ויתיב, ול״נ דהם מלה אחת וצ״ל דשפיתיב, דבאמת מבואר בספרים שכן נקרא חלק עיר בנהרדעא] דהוי בה אנדרטא וכו׳, ומשני רבים שאני דליכא חשדא, וכ״פ הרא״ש בסתמא דברבים ליכא חשדא, וצ״ע.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון