[כא] 1אנכי... לא תחמוד, מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס במדינה, אמר להם, אמלוך עליכם אמרו לו, כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו. מה עשה, בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם; אמרו לו, הן והן. כך המקום הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן. (מכילתא)
[כב]
2אנכי, אמר ר׳ אחא כ״ו דורות היה אל״ף קורא תגר לפני הקב״ה לומר שאני ראש לכל האותיות, ולא בראת בי את העולם אלא בב׳, בראשית ברא אלהים
(בראשית א׳:א׳) אמר הקב״ה חייך שאפרע לך, התורה שנבראת אלפים שנה עד שלא נברא העולם, וכשאבוא ליתן תורה לישראל בך אני פותח, אנכי ה׳ אלהיך. (תנחומא ישן יתרו טז)
[כג] 3אנכי, כשחפץ הקב״ה לברא את העולם, באו כל האותיות למפרע [בסדר תשר״ק] ואמרה כל אחת לפני הקב״ה, רבונו של עולם, רצוני שבי יברא העולם, בתחלה נכנסה התי״ו כו׳ ואל״ף כשראתה שרצה הקב״ה לברא את העולם בבי״ת, עמדה לצד אחד ושתקה עד שקראה הקדוש ברוך הוא ואמר לה: אל״ף! למה תשתקי, למה לא תדברי כאחת מחברותיך. ענתה האל״ף ואמרה לפניו: רבונו של עולם, ומה לחברותי שעולות לחשבון גדול כך [שמספרן עולה ליותר מאחד], אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כמה וכמה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: אל תתמהי, שאת ראש לכלם ומלך, שאני אחד ואת אחד, ולפי שהשפלת את עצמך, אני מגדל אותך, שאת תעלי לחשבון אלף. ועוד אמר לה: התנחמי, כשאתן את התורה בך אפתח. לכך פתח הקדוש ברוך הוא ב״אנכי״, שנאמר אנכי ה׳ אלהיך. (מדרש עשרת הדברות)
[כג*] 4אנכי, למה באל״ף, בר חוסא אמר מפני שהוא סמוך [סוכם] לאלף, דבר צוה לאלף דור. (פסיקת רבתי פכ״א)
[כד]
5אנכי, רבי יוסי אומר לכל האותיות יש דומה, בית לכף, דלת לריש, ה׳ לח״ת, ו״ו לזין וכן שאר האותיות, אבל אלף זה אין לו דומה לדומה, לפיכך נקרא על שמו של הקב״ה שאין לו דומה לדומה שנאמר
(דברים ד׳:ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
(משנת רבי אליעזר פ״ז קלח)
[כה] 6אנכי, אלף זה הקב״ה, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, נו״ן חמשים, כ״ף עשרים, [אלו שבעים אומות שיש לו בעולמו], יו״ד עשרה, אילו עשרה דורות ומכולם לא בחר אלא בישראל. (פס״ר פכ״א קה)
[כו]
7אנכי, אל״ף זה ישראל, אחת היא יונתי תמתי
(שיר השירים ו׳:מ׳), ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ
(שמואל ב ז׳:כ״ג), נ׳ חמשים אלו חמשים יום שבין פסח לעצרת, כ׳ עשרים אילו עשר מכות שהביא הקב״ה על המצריים במצרים ועשר על הים... י׳ עשרה אילו עשרת הדברות. (פס״ר פכ״א קה)
[כז]
8אנכי, א׳ זה אברהם אבינו, אחד היה אברהם
(יחזקאל ל״ג:כ״ד), נ׳ חמשים, שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו וכו׳, כ׳ עשרים שחינך את המילה לעשרים דור, י׳ עשרה אילו עשר נסיונות שנתנסה אבינו אברהם ועמד בכולם. (פס״ר פכ״א קה)
[כח] 9אנכי, ולמה אמר אנכי ולא אמר אני כו׳, מלמד שנגלה עליהם בבית דין של שבעים ואחד והוא אלף נון כף, והנחילם עשר הדברות והוא יו״ד. (ילקוט תימני כת״י)
[כט]
10אנכי, בשעה שדבר הקב״ה ונתן עשרת הדברות, מאות ראשון שבאלף בית התחיל להסיח עמהם שנאמר אנכי. אות ראשון של דבור א׳ וסופו יו״ד, מאחד שהתחיל עד עשרה מניין מלא, שידעו הכל שהקב״ה מלא את כל העולם, והוא ראשון והוא אחרון, שנאמר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים
(ישעיהו מ״ד:ו׳).
(מדרש תדשא פ״א)
[ל] 11אנכי, אמר ר׳ נחמיה מהו אנכי, לשון מצרי הוא, למה הדבר דומה, למלך שנשבה בנו, ועשה ימים רבים עם השבאים, למד סיחתן של אותן השבאים, כשעשה נקמה באויביו והביאו ובא להסיח עמו בלשונו, ולא היה יודע, מה עשה, התחיל לספר עמו בלשון השבאים, כך עשה הקב״ה עם ישראל. כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים, למדו סיחתן של מצרים, כשגאלן הקב״ה בא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע, אמר הקב״ה הריני מסיח עמהם בלשון מצרי, אנוך, אדם שהוא מבקש לומר לחבירו במצרים אני, הוא אומר אנוך, כך פתח הקב״ה בלשונם ואמר אנכי. (תנחומא ישן יתרו טז)
[לא]
12אנכי, ר׳ נחמיה אומר אין לשון אנכי אלא לשון אימה ולשון יראה, כמה דאת אמר כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא
(שמות כ׳:ה׳). (מדרש הגדול)
[לב]
13אנכי, לאוהבו של מלך שהיה יודע מסטירים שלו, פעם אחת נטה למות, אמר לו בני, בא ואני מגלה לך מסטירים של [מלך], תלה עיניו והביט במלך, אמר לו בני הזהר בכבודו של מלך, כך
(בראשית מ״ט:א׳) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו׳ תלה עיניו והביט בהקב״ה, אמר להם בניי הזהרו בכבודו של הקב״ה, מה ענו אותו
(דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, אמר להם בניי סימן זה אני נותן לכם, בלשון אנכי הסיח עם זקני
(בראשית ט״ו:א׳) אנכי מגן לך, ובלשון אנכי הסיח עם אבי
(בראשית כ״ו:כ״ד) אנכי אלהי אברהם אביך, ובלשון אנכי הסיח עמי
(בראשית ל״א:י״ג) אנכי האל בית אל וגו׳, אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳
(בראשית ו׳:ד׳), ואף אתם אם בא ואמר לכם בלשון הזה אנכי, דעו שהוא שלכם, ואם לאו כביכול אינו שלכם, כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם אנכי ידעו שהוא שלהם. (פס״ר פכ״א קה)
[לג]
14אנכי, תני רבי שמעון בן יוחי אומר אין אנכי אלא לשון ניחומים היך כד״א אנכי ה׳ אלהיך, אנכי אנכי הוא מנחמכם
(ישעיהו נ״א:י״ב). (פס״ר פכ״א)
[לד]
אנכי, אמר רבי מנחם בשם רבי אבין אין אנכי אלא לשון תנחומים
(תהלים צ״ד:י״ט) תנחומיך ישעשעו נפשי. רבי אבא בשם רבי יוחנן למלך שנשא מטרונת וכתב לה כתובה מרובה, כך וכך תסבריות [אוצרות] אני נותן לך, כך וכך ספינות בים אני נותן לך, כך וכך עיירות ביבשה אני נותן לך. הניחה והלך לו למדינת הים והיו חברותיה מונות לה ואומרות לה, (היבי) [סיבי] ליך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך [הנשאי לבעל עד שאת נערה וכוחך עמך, מ״ע]. והיתה נכנסת לתוך חופתה ופותחת כתובה וקוראה בה, ומוציאה אותה כתובה מרובה ומתנחמת. לימים בא המלך ממדינת הים, אמר לה בתי האיך המתנת לי כל השנים הללו, אמרה לפניו אדוני המלך, אילולי כתובתי מרובה שכתבת לי, כבר היו חברותי מאבדות אותי ממך. כך אומות העולם מונין לישראל ואומרים להם, עד מתי אתם מתים על אלהיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשיכם עליו, כמה פורעניות הוא מביא עליכם, בוזזים מכם, כמה מלכיות הוא מביא עליכם, שובו לכם אצלינו, ואנו עושים אתכם דוכסים ואיפרכים ואסטרטלים, וישראל נכנסים לתוך בתי כנסיות ולתוך בתי מדרשות, ופותחים ספר תורה וקורין בו ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרביתי אתכם, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם
(ויקרא כ״ו:ט׳), ומתנחמים, למחר כשיבא הקץ, הקדוש ברוך הוא אומר לישראל, בני, תמיה אני האיך המתנתם לי כל השנים הללו, וישראל אומרים לפניו אילולי תורתך שכתבתה לנו, כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך, הדא היא דכתיב
(איכה ג׳:כ״א) זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. וכן דוד אמר
(תהלים קי״ט:צ״ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. (פס״ר פכ״א קו)
[לה]
15אנכי, ר׳ יוחנן אמר, אנכי [לשון נוטריקון] אנא נפשי כתבית יהבית.
(שבת קה.)
[לה*]
16אנכי, רבנן אמרי [נוטריקון] אמירה נעימה כתיבה יהיבה.
(שבת קה.)
[לו]
אנכי, איכא דאמרי אנכי [נוטריקון] למפרע, יהיבה, כתיבה, נאמנין אמריה.
(שבת קה.)
[לז] אנכי, ר׳ יודן בי רבי סימון אומר, אנכי נתתי, כתבתי, יו״ד הדברות. (פס״ר פכ״א קה)
[לח] 17אנכי, אמר ר׳ ברכיה אנא נהורך כלילך יונתי, תקבלון עשרת דברייא. (פס״ר פכ״א קה)
[לט*] 18אנכי ה׳ אלהיך, אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שמנהיג סדרי בראשית, ואני הוא שעתיד לכלות אותן, ואני הוא שעתיד לחדש אותן. (מדרש)
[מ] 19אנכי, למה אמר אנכי ולא אמר אני? אלא אמר אנכי – ארבע אותיות, ללמדך שהקב״ה מולך בארבע קצות העולם. (מדרש הגדול)
[מא] 20אנכי, למה בלשון אנכי, מלמד, שמתן תורה גדול לפני הקב״ה יותר ממעשה בראשית, שמעשה בראשית פתח הכתוב בב׳ וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בב׳, לומר לך מה ב׳ זה לא קדמו אלא אות אחת, כך לא קדם את העולם אלא אותו האחד המובחר, יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים. (משנת רבי אליער פ״ז קלח)
[מג]
אנכי, לשון אזהרה, שנאמר אנכי היודע ועד
(ירמיהו כ״ט:כ״ג). (לקח טוב)
[מד]
אנכי, לשון עזרה שנאמר
(בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך. (לקח טוב)
[מה]
22אנכי, זה שאמר הכתוב הנה ה׳ נצב על חומת אנך
(עמוס ז׳:ז׳) ובידו אנך, א׳נ׳ך׳ [ע״א] כנגד בית דין של מעלה. (ילקוט נר השכלים)
[מו]
23אנכי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, באנכי בראתי את העליונים, באנכי בראתי את התחתונים, שנאמר
(ישעיהו מ״ד:כ״ד) אנכי ה׳ עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מי אתי. באנכי בראתי את אדם הראשון שנאמר
(ישעיהו מ״ה:י״ב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. באנכי דברתי עם אברהם שנאמר
(בראשית ט״ו:א׳) אנכי מגן לך. באנכי דברתי עם יצחק, ויאמר אנכי האל אלהי אביך
(בראשית מ״ו:ג׳). כשנגלה על יעקב כו׳ התחיל מדבר עמו באנכי, והנה אנכי עמך
(בראשית כ״ח:ט״ו). באנכי ירדתי למצרים, אנכי ארד עמך מצרימה
(בראשית מ״ו:ד׳). באנכי העליתי אותו משם ואנכי אעלך גם עלה
(בראשית מ״ו:ד׳). באנכי נגליתי על הגואל שנאמר אנכי אלהי אביך
(שמות ג׳:ו׳). באנכי בראתי את הדיבור ושמתי בפיו ואנכי אהיה עם פיך
(שמות ד׳:י״ב). באנכי נתתי את הדברות אנכי ה׳ אלהיך. באנכי אני מוליכם במדבר, באנכי אני מנחמכם לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר
(הושע ב׳:ט״ז). באנכי אני בונה ציון הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך
(ישעיהו נ״ד:י״א). באנכי אני מביא גואל הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא
(מלאכי ג׳:כ״ג). באנכי אני מנחמכם, אנכי אנכי הוא מנחמכם
(ישעיהו נ״א:י״ב). (פס״ר פל״ג קנג)
[מז]
24אנכי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, ר׳ אבין בשם ריש לקיש, למלך שכעס על מטרונה וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים בקש להחזירה, אמרה, יכפול לי כתובתי, ואח״כ הוא מחזירני, כך אמר הקב״ה לישראל, בני, בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי ה׳ אלהיך, ובירושלים אני עתיד לבוא ולומר לכם שתי פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם. ר׳ מנחמיה בשם ר׳ אבין מאותה נחמה שנחמתם לפני בהר סיני, ואמרתם כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע
(שמות כ״ד:ז׳). (פסיקתא דרב כהנא פי״ט קכה)
[מח]
25אנכי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, למה שני פעמים אנכי אנכי, אלא לפי שבסיני קבלו שני אנכי, אנכי ה׳ אלהיך, כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא
(דברים ה׳:ט׳), לפיכך הקב״ה מנחמכם בשני אנכי [אנכי] אנכי הוא מנחמכם. (פס״ר פל״ג קנא)
[מט]
26אנכי ה׳ אלהיך, אמר רבי שמלאי בכבוד [בצער] גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה, משניתנה התורה נעשה העולם זוללה, הא כיצד את נוטל קנה מאזנים ותן שש אונקיאות מכאן וארבעים מכאן, מי מכריע, לא ארבעים מכריעים ששה, כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים
(שמות ב׳:י״א), והתורה ניתנה לארבעים יום ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה
(שמות ל״ד:כ״ח) וכו׳, לא כל שכן שיהיו ארבעים מכריעים את הששה כו׳. רב הונא בשם רב אחא אומר נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה
(תהלים ע״ה:ד׳), כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע
(שמות כ״ד:ז׳), כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי ביסס את העולם, אנכי תכנתי עמודיה סלה, בזכות אנכי אלהיך. (פס״ר פכ״א קו)
[נ]
27אנכי, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך
(ישעיהו מ״ט:ט״ו), גם אלה אלהיך ישראל
(שמות ל״ב:ד׳) שכחתי, אנכי ה׳ אלהיך לא אשכח. (פס״ר פל״א קמו)
[נא]
28אנכי ה׳ אלהיך, ר׳ נתן אומר, מכאן תשובה למינין, שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, מי עמד ומיחה כנגדו: אם תאמר במטמוניות היה הדבר והלא כבר נאמר
(ישעיהו מ״ה:י״ט) לא מראש בסתר דברתי וגו׳, לאלו אני נותנה, (אלא) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, ולא נתתיה פנגס [במטמון]. וכן הוא אומר
(ישעיהו מ״ה:י״ט) אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים. (מכילתא)
[נב]
אנכי ה׳ אלהיך, אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבא וימחה. ר׳ שמעון אומר לענין השחתת עולם נאמר
(בראשית ז׳:כ׳) ומחיתי את כל היקום אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבא וימחה, כיוצא בו אתה אומר
(ישעיהו מ״ה:י״ט) לא מראש בסתר דברתי במקום ארץ חשך אני ה׳ דובר צדק אני, הוא ומי שיש לו רשות יבא וימחה. (מכדרשב״י)
[נג]
29אנכי ה׳ אלהיך, אלוה אני (אני) על כל באי העולם, יכול אף אתה כיוצא בהן, ת״ל אלהיך. יכול אני עליך בפני עצמך, ת״ל אנכי ה׳, אלוה אני על כל באי העולם. הא כיצד אלוה אני על כל באי העולם ושמי יחול עליך. כיוצא בו אתה אומר
(ירמיהו ל״ב:כ״ז) כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל, הנה אני ה׳ אלהי כל בשר, אלוה אני על כל באי העולם, יכול אף אתה כיוצא בהן ת״ל אלהי ישראל, יכול עליך בפני עצמך ת״ל אני ה׳ אלהי כל בשר, הא כיצד אלוה אני על כל באי העולם, וחל שמי עליך. (מכדרשב״י)
[נד]
30אלהיך, רבי אומר, להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה, ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב״ה עליהם לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים. אמרו לו, על הגלויים אנו כורתים ברית עמך, ולא על הסתרים שלא יהא אחד חוטא בסתר, ויהא הצבור מתמשכן, שנאמר
(דברים כ״ט:כ״ח) הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. (מכילתא)
[נה] 31אלהיך, למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר שאפילו היחידים מבטלין אותן כאלו כולכם בטלתם אותן. (מדרש הגדול)
[נה*] 32אלהיך, למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר, בשבילי נתנו עשרת הדברות ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דיה לתורה שתתקיים על ידי אחרים. (לקח טוב)
[נו]
33אנכי ה׳ אלהיך, זה אחד מג׳ דברים שאמר משה לפני הקב״ה וא״ל למדתני, אמר לפניו רבש״ע מנין ישראל יודעין מה עשו, [בזמן שנעשה העגל], לא במצרים נתגדלו, וכל מצרים עובדי עבודת כוכבים הם, וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם, ואף לא היו עומדין שם שנאמר
(שמות ב׳:כ״א) ויעמוד העם מרחוק, ולא נתת אותה אלא לי, שנאמר
(שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה׳, וכשנתת את הדברות לא נתת להם, לא אמרת אני ה׳ אלהיכם, אלא אנכי ה׳ אלהיך, לי אמרת שמא חטאתי, אמר לו הקב״ה חייך יפה אמרת למדתני, מכאן ואילך אני אומר בלשון אני ה׳ אלהיכם. (במדב״ר פי״ג לג)
[נז] 34אנכי ה׳ אלהיך, ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהן בישראל מכל באי העולם, ומכל מעשה ידיו שברא בעולם, וקנה אותן קנין גמור, בנים ועבדים לשמו, פעמים מדבר עמהן כשהוא מדבר עם הרבים, פעמים מדבר עמהם כשהוא מדבר עם היחיד. באהבה שאהב אותן ובשמחתו ששמח בהן מדבר עמהן כשהוא מדבר עם [היחיד] (הרבים), לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב וגו׳ שנו חכמים במשנה, כל אחד ואחד מישראל חייב לומר, בשבילי נברא העולם וכו׳. (סדר אליהו רבא (פכ״ה) פכ״ג)
[נח] אנכי ה׳ אלהיך, מלמד שהחזיר הקב״ה תורתו על כל אומות העולם ולא קבלו ממנו חזר לו אצל ישראל ואמר אנכי ה׳ אלהיך. (מכילתא דרשב״י)
[נט]
35אנכי ה׳ אלהיך, ד״א פנים בפנים וגו׳
(דברים ה׳:ד׳) א״ר ברכיה אמר משה לישראל בניי כשהייתם בארץ מצרים הייתי אומר לכם ה׳ אלהי אבותיכם שלחני אליכם
(שמות ג׳:י״ג), והייתם אומרים לי מה שמו ולפי השעה הייתי אומר לכם אהיה אשר אהיה
(שמות י״ג:י״ג), ברם הכא הא זביינא והא מזבנה, [הא המקח והא המוכר] הא פרגמטיא הא פרגמטוטא [הא הסחורה והא הסוחר] אפין באפין אתון שמעין מיניה: אנכי ה׳ אלהיך. (פס״ר פכ״א קב)
[ס] 36אנכי ה׳ אלהיך, אמר רבי שמעון בן יוחאי אם אתה עומד במימיך. (מדרה״ג כת״י)
[סא]
37אנכי ה׳ אלהיך, למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר
(שמות ט״ו:ג׳) ה׳ איש מלחמה. נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר
(שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל, וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר; ואומר
(דניאל ז׳:ט׳) חזה הוית עד די כרסון רמיו ואומר נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי וגו׳. שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, שתי רשויות הן, אלא אנכי ה׳ אלהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני לעולם הזה, אני לעולם הבא. שנאמר
(דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא, ואומר
(ישעיהו מ״ו:ד׳) ועד זקנה אני הוא, ואומר
(ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון, ואומר
(ישעיהו מ״א:ד׳) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא. (מכילתא)
[סב]
38אנכי ה׳ אלהיך, ד״א לפי שנראה להם הקב״ה בים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן אמר להם הקב״ה לא בשביל שהם רואים אותי דמויות הרבה, אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, אנכי ה׳ אלהיך. אמר ר׳ חייא בר אבא לפי כל עסק ועסק, וכן כל דבר ודבר, נראה להם בים כגבור עשה מלחמותיהם של ישראל, בסיני היה מלמד תורה לישראל ועומד כסופר, בימי דניאל כזקן מלמד תורה, שכן נאה להיות תורה יוצאה מפי הזקנים, נראה להם בימי שלמה כבחור לפי מעשיהם, שנאמר
(שיר השירים ה׳:ט״ו) מראהו כלבנון בחור כארזים. (תנחומא ישן יתרו טז)
[סב*]
39אנכי ה׳ אלהיך, מלמד שראו פנים שעתיד לשלם שכר לצדיקים לעת״ל, וכלפי שהנביאים משמיעים אותו בלשונות הרבה, כתוב אחד אומר
(דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור, וכתוב אחד אומר
(ישעיהו ס״ג:ב׳) מדוע אדום לבושיך, וכי יעלה על דעתך שלפי שעה הם רואים, לכך נאמר ביחזקאל ואראה מראות אלהים
(יחזקאל א׳:א׳) אמר להם הרבה ראיות ראיתי עד שזכיתי לקבל פני השכינה. (מכילתא דרשב״י)
[סג] 40אנכי ה׳ אלהיך, אמר ר׳ חנינא בר פפא נראה להם הקב״ה פנים זעומות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זעומות למקרא, כאדם מלמד לבנו תורה חייב ללמדו ביראה. פנים בינוניות למשנה, מסבירות לתלמוד. שוחקות לאגדה, אמר להן הקב״ה אע״פ שאתם רואין כל הדמויות הללו, אנכי ה׳ אלהיך. (תנחומא ישן יתרו יז)
[סד]
41אנכי ה׳ אלהיך, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא, לפי כחו של כל אחד ואחד היה הדיבור מדבר עמו, ואל תתמה על דבר זה, שהמן היה יורד לישראל, כל אחד ואחד היה טועמו לפי כחו, התינוקות לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן כו׳ הדיבור על אחת כמה וכמה, אמר דוד קול ה׳ בכח
(תהלים ק״ט:ד׳) בכחו אין כתיב כאן אלא בכח, בכחו של כל אחד. אמר להם הקב״ה, לא מפני שאתם שומעין קולות הרבה [יש אלוהות הרבה] אלא היו יודעים שאני הוא אנכי ה׳ אלהיך. בעולם הזה נגאלו ישראל ממצרים ונשתעבדו בבבל ומבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, ומאדום הקב״ה גואלן, ואינן משתעבדין עוד, שנאמר
(ישעיהו מ״ה:י״ז) ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. (פסיקתא דר״כ סוף פי״ב)
[סה]
42אנכי ה׳ אלהיך, הה״ד
(דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. א״ר אבדימי דמן חיפה כ״ב אלף ירדו עם הקב״ה לסיני שנאמר
(תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן הנאין והמשובחים, יכול אע״פ שהיו רבים דחוקים היו ת״ל שנאן שאנן והשקט, אדני בם, אין כתיב ביו״ד ה״א אלא באל״ף דל״ת אדונו של כל העולם בהם. [ד״א אדני בם א״ר לוי שהיה טבלא של שם המפורש כתוב על לבם]. ד״א אדני בם רבנן אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כאו״א מיכאל וגבריאל. אמר הקב״ה לישראל לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה בשמים דעו שאני הוא ה׳ אחד שנא׳ אנכי ה׳ אלהיך.
(שמות רבה כ״ט ב)
[סו]
אנכי ה׳ אלהיך, את מוצא כשנתן הקב״ה את התורה הכל היה של אש שנאמר
(דברים ל״ג:ב׳) מימינו אש דת למו. אר״ל התורה של אש, עורותיה של אש, כתבה של אש, חייטה [התפירות] של אש שנאמר מימינו את דת למו והסרסור נעשו פניו של אש שנא׳
(שמות ל״ד:ל׳) וייראו מגשת אליו, המלאכים שירדו עמו של אש שנאמר
(תהלים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות וגו׳, וההר בוער באש, ונתנה מן האש אוכלת אש, שנאמר
(דברים ד׳:כ״ד) כי ה׳ אלהיך אש אוכלה, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה
(דברים ד׳:ל״ד), ואף הדבור יצא מתוך האש, כיון שראו הלפידים וכל אותן אשות, אמר להם הקב״ה, לא תהיו סבורין שהן רשויות הרבה, לכך פתח באנכי לא יהיה לך וגו׳. (תנחומא יתרו טז)
[סז]
43אנכי ה׳ אלהיך, בשעת מתן תורה היה הקול יוצא מן המזרח וישראל שומעים ובאין לקבל התורה, באו למזרח הולך למערב, באו למערב הולך לצפון, באו לצפון הולך לדרום, באו לדרום בא להם מן השמים, שנאמר מן השמים השמיעך את קולו
(דברים ד׳:ל״ו), והיו ישראל אומ׳, והחכמה מאין תמצא, תהום אמר לא בי הוא
(איוב כ״ח:י״ד), התחילו ישראל שומעין מארבע רוחות העולם ומשמים וארץ, אומרים שמא חס ושלום רשויות הרבה הן, לכך כתב אנכי ה׳, כל מה שאתם שומעים אינו בא אלא מאתי. (מדרש)
[סח] 44אנכי ה׳ אלהיך, אמר ר׳ לוי נראה להם כאיקונין הזו שיש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה, והוא מבטת בכולם, כך הקב״ה כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי היה הדבור, אנכי ה׳ אלהיך כתיב. (תנחומא ישן יתרו יז)
[סט]
45אנכי ה׳ אלהיך, א״ר אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן. אמר הקב״ה אני איני כן, אני ראשון שאין לי אב, ואני אחרון שאין לי (אח) [בן], ומבלעדי אין אלהים
(ישעיהו מ״ד:ו׳) שאין לי (בן) [אח].
(שמות רבה כ״ט ד)
[ע]
46אנכי ה׳ אלהיך, אלהים אלהיך אנכי
(תהלים ג׳:ז׳), אלהים אני, דיין אני, פטרון אני, מתקיים אני עליך. ר׳ שמעון אומר אלהיך אני, פטרונך אני, מה הפטרון מועיל אצל הדיין [אף אני מועיל לכם ומציל אתכם ממדת הדין], אלהים אלהיך אנכי, אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא למי הוא מדבר למשה לא בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר
(שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה, אלא אלהיך אנכי. (תנחומא ישן יתרו טו)
[עא]
47אנכי ה׳ אלהיך, מה ת״ל אלהיך, אמר הקב״ה אם [אתם] עושין רצוני הרי אנכי ה׳ ונאמר בי
(שמות ל״ד:ו׳) ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, ואם לאו אלהיך אני נפרע משנאיכם [לישנא מעליא] שאין ת״ל אלהיך אלא לשון דיין. (מכדרשב״י)
[עב]
אנכי ה׳ אלהיך, קיימתם אותו, אלהים אתם ובני עליון כולכם
(תהלים פ״ב:ו׳), עברתם עליו, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו
(תהלים פ״ב:ז׳). (סדר אליהו רבא פכ״ד)
[עג]
48אנכי ה׳ אלהיך, מענוי הדרך לא מלו בני ישראל שנאמר
(יהושע ה׳:ז׳) כי לא מלו אותם בדרך, רבי ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב״ה על הר סיני, אנכי ה׳ אלהיך, ונתן להם את התורה, אלא חס ושלום, נמולין היו אלא שלא היה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה כאלו לא מל. (פדר״א פכ״ט)
[עד]
49אנכי ה׳ אלהיך, שכשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, היתה הארץ חלה שנאמר
(שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה; ואומר הרים נזלו מפני ה׳, ואומר
(תהלים כ״ט:ד׳) קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר עד ובהיכלו כולו אומר כבוד, עד שנתמלאו בתיהם מזיו השכינה. באותה שעה נתכנסו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו, שמא מבול מביא לעולם. אמר להם, כבר נשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר
(ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. אמרו לו, שמא מבול של מים אינו מביא אבל מביא מבול של אש; אמר להם, לא מבול של מים ולא מבול של אש הוא מביא אלא הב״ה רוצה ליתן תורה לעמו, שנאמר
(תהלים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן. וכיון ששמעו מפיו הדבר הזה פנו כולם והלכו איש איש למקומו. (מכילתא)
[עה]
50אנכי ה׳ אלהיך, דיבור ראשון, כשיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יהי שמיה משובח לעולם, היו זיקים וברקים יוצאים מפיו, ולפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקול פורח באויר השמים ואומר: עמי עמי בית ישראל ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״. וכששמעו ישראל את הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו לאחוריהם שנים עשר מילים, ויצאה נשמתם, שנאמר
(שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו. חזרה התורה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: רבונו של עולם, למי נתתני לחיים או למתים. אמר לה הקדוש ברוך הוא: לחיים. אמרה לפניו: הנה כולם מתים. אמר לה: אני בגללך אחיה אותם. מה עשה הקדוש ברוך הוא, הוריד טל שעתיד להחיות בו המתים לעתיד לבא, שנאמר
(תהלים ס״ח:י׳) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. ועוד בשעה שהתחיל הקב״ה לדבר, רעשו העליונים ותחתונים, ולא היו ישראל יכולים לעמוד על רגליהם, מה עשה הקב״ה, שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים, אחד שמניח ידו על לבו שלא תצא נשמתו, ואחד שמגביה את ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב״ה נתן להם רשות שהיו יכולים להסתכל בכבודו, והיו רואים בכבודו את הקול שהיה הולך ומתעגל אל אזניהם, והיה הדבור אומר תקבל עליך את התורה שיש בה רמ״ח מצות הראוין לעשות כנגד אבריך? והיו עונין הן הן, וחוזר מן האזן ונושקו על פיו. ועוד חוזר הדבור ומתעגל אל האזן ואומר תקבל עליך את התורה שיש בה שס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות השנה? והיו ישראל עונין הן הן, וחוזר הדבור מן האזן ונושקו על פיו שנאמר ישקני מנשיקות פיהו
(שיר השירים א׳:ב׳). מיד פתח להם הקב״ה שבעה הרקיעים ושבע הארצות, ואומר ראו אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי אליכם בכבודי ובתפארתי, ואם יש אדם שיאמר עבדו לכם אלהים אחרים, אמרו לו וכי יש אדם שראה את בוראו פנים בפנים, בכבודו ותפארתו ובגבורתו ויניחהו וילך לעבודה זרה. ראו שאני פדיתי אתכם מבית עבדים, ואני הוא שקרעתי את הים לפניכם, והעברתי אתכם ביבשה ואויביכם במצולה הטבעתי. (מדרש עשרת הדברות)
[עו] 51אנכי ה׳ אלהיך, זה הדבור אי אפשר שהמלאך אמרו ולא שרף ולא שליח, ולא שום בריה בעולם, כי אם הקב״ה יתברך זכרו לעד ולנצח נצחים. (לקח טוב)
[עז]
52אנכי ה׳ אלהיך, א״ר אבהו בשם ר׳ יוחנן, כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול אנכי ה׳ אלהיך, וכה״א את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, ארשב״ל מהו ולא יסף, אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול, והקול שיוצא מפי הקב״ה לא היה לקולו ב״ק, ואם תמה אתה ע״ז הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם
(מלכים א י״ח:כ״ז) קראו בקול גדול כי אלהים הוא. מה עשה הקב״ה הדמים כל העולם, והשתיק העליונים והתחתונים, והיה העולם תוהו ובוהו כאלו לא היה בריה בעולם, שנאמר
(מלכים א י״ח:כ״ט) אין קול ואין עונה ואין קשב, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו. עאכו״כ כשדבר הקב״ה על הר סיני, השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר אנכי ה׳ אלהיך.
(שמות רבה כ״ט)
[עח] אנכי ה׳ אלהיך, רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה׳ אלהיך, נתקע תלמוד תורה בלבם, והיה למדים ולא היו משכחין. (שהש״ר פ״א ב)
[עט]
53אנכי ה׳ אלהיך, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים
(שיר השירים ח׳:י״ד), ברח דודי ערוק מן ריחא בישא ואתא לך לריחא טבא על הרי בשמים, עלי עשור
(תהלים צ״ב:ד׳) עלינו לקבל את המצות ועשרת הדברות, עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד. ר׳ שמעון בן לוי אמר בשמחה ורבנין אמרו שלא באנגריא [כעבודת מס המלך]. וכיון שראה הקב״ה דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה׳ אלהיך. (פס״ר פכ״א)
[פ]
54אנכי ה׳ אלהיך, זה הוא שאמר הכתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי
(תהלים ס״ב:י״ב) וכי יש אדם מדבר אחת, ואחד שומע שתים, אלא פעם אחת דיבר המקום בסיני, ושמענו אותם שתי פעמים, אחת באלה שמות ואחת במשנה תורה. (מדרש הביאור כת״י)
[פא]
55הוצאתיך, חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוצאתך כתיב [כביכול אני ואתם יצאנו ממצרים].
(ירושלמי סוכה פ״ד ה״ג)
[פב]
56אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר, וכן הקב״ה אומר להן לישראל אנכי ה׳ אלהיך, מה ת״ל אשר הוצאתיך, אמר להן, הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים, וכן יהושע אומר לישראל, אם כפיתם הטובה הזאת, לא תוכלו לעבוד את ה׳, והן משיבין אותו, כי ה׳ אלהינו הוא המעלה אותנו
(יהושע כ״ד:י״ז), אין אנו כופין טובתו.
(משנת רבי אליעזר פ״ז קלח)
[פג] 57אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אפילו אין לי עליך אלא שהוצאתיך מארץ מצרים כדאי. (מכילתא דרשב״י)
[פד]
58אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא, שנאמר
(ירמיהו מ״ו:י״ח) חי אני נאם המלך ה׳ צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, עמד כל אחד ואחד במקומו ואמרו, לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים. (מכילתא)
[פה]
59אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, א״ר טוביה ב״ר יצחק, אנכי ה׳ אלהיך, שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך.
(שמות רבה כ״ט)
[פו]
60אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לפי שאמרו למשה למה העליתנו ממצרים
(במדבר כ׳:ה׳), אמר הקב״ה אשר הוצאתיך ולא משה הוציאך. (מדרש)
[פז]
61אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בהאי פסוקא שאל רבי יוסא זעירא דמן חברייא מרבי שמעון בן יוחאי ואמר ליה, אית למשאל שאילתא חדא מינך, ומשבשא לי בלבאי, ואנא דחיל מלמשאל שאילתא הדא מינך, ואמינא, אי נשאל דחילנא דילמא איתענש, אי לא נשאל משבשא לי בלבאי, א״ל ר׳ שמעון אימא, א״ל האי דקב״ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר, אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים
(ויקרא י״ט:ל״ו), מאי רבותא אלפא הכא, תנאה שלים הוא, הה״ד לאברהם
(בראשית ט״ו:י״ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אם כן למה לאדכרא להון מילתא דא בכל אתר ואתר. א״ל, ת״ח ברי, קב״ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא, דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו ואתטנפו גרמיהון, בכל זיני מסאבא, אדהוו שראן תחות ארבעין ותשע חילי דמסאבותא, קב״ה אפיק יתהון מתחת פולחן כל שאר חילין, ועוד דאעיל יתהון בארבעין ותשע תרעי דסוכלתנא לקבליהון, מה דלא אתני עם אברהם, אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עבד טיבותיה וחסדיה עמהון, ובג״כ תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים, לאחזאה לכל בני עלמא חסדא דעבד קב״ה עם ישראל, דאפיק יתהון מאינון חילין דמסאבו, ואעיל לון לגו חיילין דדכיו, והיינו חמשין תרעין דסוכלתנו, ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא, ואנן מנן יומי ושבועי והא איתערו חברייא, מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי, כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו. (זהר חדש יתרו לא.)
[פח]
62אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, עבדים למלכים היו, אתה אומר עבדים למלכים היו, או אינו אלא עבדים לעבדים היו, כשאומר
(דברים ז׳:ח׳) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים. (מכילתא)
[פט] 63מבית עבדים, מבית העובדים, שהיו עובדים עבודה זרה. (מכילתא)
[צ]
64מבית עבדים, מבית מעשים, ודומה לו, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים
(קהלת ט״ו:א׳). (לקח טוב)
[צא] 65מבית עבדים, אפילו אין לי עליך אלא שפדיתיך מבית עבדים דיי. (מכדרשב״י)
[צב]
66מבית עבדים, ר׳ תנחום בר חנילאי בשם ר׳ ברכיה לא נתקלל לעבד אלא כנען [ויאמר ארור כנען] עבד עבדים יהיה לאחיו
(בראשית ט׳:כ״ה), ומניין שכל משפחותיו של חם קרוין עבדים, שנאמר מארץ מצרים מבית עבדים. (פס״ר פכ״א)
[צג]
67אשר הוצאתיך מבית עבדים, לשעבר היו ישראל עבדים לעבדים, מכאן ואילך הם עבדיו של הקב״ה, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים
(ויקרא כ״ה:נ״ה). (פס״ר סוף פכ״א)
[צד] 68אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהקב״ה, וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר. (ספרי)
[צה]
69אנכי... לא יהיה לך, ר׳ יהושע בן לוי ורבנין, ר׳ יהושע אומר ב׳ דברות שמעו ישראל מפי הקב״ה אנכי ולא יהיה לך, הה״ד
(שיר השירים א׳:ב׳) ישקני מנשיקות פיהו ולא כל הנשיקות, ורבנין אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב״ה, ר׳ יהושע דסיכנין בשם ר׳ לוי טעמן דרבנין דכתיב
(שמות כ׳:י״ט) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, מה עביד ליה ר׳ יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה, או אינו מדבר דבר אתה ונשמעה אלא אחר שנים ושלשה דברות. רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם ר׳ יהושע בן לוי תפשו שיטתיה אמרי כתיב
(דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה, כולה שש מאות ושלש עשרה מצות הויא, ״תורה״ בגימטריא עולה כמנין תרי״א מצות, דבר עמנו משה, ברם אנכי ולא יהיה לך לא דבר עמנו משה אלא מפי הקב״ה שמענום. (שהש״ר פ״א ב)
[צו]
70אנכי... לא יהיה לך, דרש ר׳ שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד אבריו של אדם, אמר רב המנונא מאי קרא
(דברים ל״ג:ד׳), תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאות וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.
(מכות כד.)
[צז] 71אנכי... לא יהיה לך, שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי, ומה ראה העבד לירצע באזנו מכל איבריו, אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה. (פס״ר פכ״א קי)
[צח]
אנכי... לא יהיה, תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים וכו׳ ויבא אלישע דמשק
(מלכים ב ח׳:ז׳), למה הלך, א״ר יוחנן שהלך להחזירו לגיחזי בתשובה, א״ל חזור בך, א״ל מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, מאי עבד, איכא דאמרי אבן שואבת תלה לה לחטאת ירבעם והעמידה בין הארץ ובין השמים, ואיכא דאמרי שם חקק לה על פומה והיתה אומרת אנכי ולא יהיה לך (שבזה היה מטעה את ההמון להחזיק בטעותן לומר שיש בה ממש) וכו׳.
(סוטה מז.)
[צט]
72אנכי ה׳ אלהיך, ומהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, אמר רבי פנחס בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע, כיצד, את מוצא לא פתח הקב״ה בסיני תחלה, אלא בדבר זה, אמר להם: שמע ישראל אנכי ה׳ אלהיך, נענו כולן, ואמרו ה׳ אלהינו ה׳ אחד
(דברים י׳:ד׳), ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו.
(דברים רבה פ״ב לא)
[ק]
73אנכי... לא יהיה, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה
(תהלים מ״ד:כ״ג), רב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה, אתיוהו לקמיה דקיסר, אמרו ליה, פלח לעבודת כוכבים, אמר להו כתוב בתורה אנכי ה׳ אלהיך אפקוהו וקטלוהו, ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר, אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים, אמר להו כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אפקוהו וקטלוהו וכו׳.
(גיטין נז:)
[קא]
74אנכי... לא יהיה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שנאמר אנכי ה׳ אלהיך, משל למלך בו״ד שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזרות, אמר להם כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי לא יקבלו גזרותי לא יקבלו, כך אמר המקום לישראל, אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים, אמרו לו כן, וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי. רשב״י אומר הוא שנאמר להלן אני ה׳ אלהיכם
(ויקרא י״ח:ב׳) שקבלתם מלכותי בסיני, אמרו הן והן, קבלתם מלכותי קבלו גזירותי, כמעשה ארץ מצרים
(ויקרא י״ח:ג׳) וגו׳, הוא שנאמר כאן אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וקבלתם מלכותי [אמרו לו הן] והן קבלתם מלכותי באהבה קבלו גזרותי [לא יהיה לך אלהים אחרים על פני]. (מכילתא מסכתא דבחדש יתרו פ״ו)
[קב]
75אנכי... לא יהיה, כי דבר ה׳ בזה
(במדבר ט״ו:ל״א) רבי ישמעאל אומר בעבודת כוכבים הכתוב מדבר, שנאמר כי דבר ה׳ בזה, שביזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ה׳ אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
(ספרי במדבר קיב)
[קג]
76אנכי... לא יהיה לך, דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה׳ אל משה
(במדבר ט״ו:כ״ב) וכתיב אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה
(במדבר ט״ו:כ״ג) איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב״ה וצוה על ידי משה, הוי אומר זו עכו״ם, דתנא דבי ר׳ ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום [דהיינו ששמעו בדבורו של הקב״ה וצוה ע״י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה]. דבי ר׳ ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו עבודת כוכבים [דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך, דהיינו ע״ז. – רש״י]
(הוריות ח:)
[קד] 77לא יהיה לך אלהים אחרים, למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר, מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך אלהים אחרים. (מכילתא)
[קה]
78לא יהיה לך, ואלהי מסכה לא תעשו
(ויקרא י״ט:ד׳) יכול יעשו להם אחרים, ת״ל לא לכם, אי לא לכם, יכול הם יעשו לאחרים, ת״ל לא תעשו לא לכם. מכאן אמרו העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו, ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו, משום לא לכם, ומשום לא יהיה לך. (ספרא ריש פ׳ קדושים)
[קו] 79לא יהיה לך, יכול לא יקיים לעצמו אבל יקיים לאחרים ת״ל לא יהיה, מה ת״ל לא יהיה לך, מלמד שכל המקיים ע״ז לעצמו עובר משום שתים, משום לא יהיה ומשום לך. (מכילתא דרשב״י)
[קז] 81לא יהיה לך, במחשבה שיש שום אלהים אחרים בעולם. (מדרש על עשה״ד לר״מ הדרשן)
[קז*] 82לא יהיה לך, אלהים אחרים, לא בהוייה ולא בעשייה. (מדרש אגדה)
[קח]
83לא יהיה לך, קיימו יעקב, שנאמר
(בראשית ל״ה:ד׳) ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו׳. (סדר אליהו רבא פכ״ד)
[קח*]
84אלהים אחרים, וכי אלוהות הן, והלא כבר נאמר
(ישעיהו ל״ז:י״ט) ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה, ומה תלמוד לומר אלהים אחרים, אלא שאחרים קוראין אותם אלוהות. (מכילתא)
[קט] 85אלהים אחרים, שלא יעשה אלוה של כסף ושל זהב ויאמר לא שקוץ אלא לאלוה, לא גילול אלא לאלוה, ת״ל אלהים אחרים, אע״פ שאין אתה מחזיק בו לשם אלוה אי אתה רשאי לקיימו. (מכדרשב״י)
[קי] 86אלהים אחרים, שלא תאמר הואיל וצוני הקב״ה ליחד שמו אעשה פסל וצלם דמותו כאשר אחרים עושים לזכרון. על פני, לזכרון פני שראית. (מדרש על עשה״ד לר״מ הדרשן)
[קיא] 87אלהים אחרים, שהם מאחרין את הטובה מלבא לעולם. (מכילתא)
[קיב] 88אלהים אחרים, שהם עושין את עובדיהם אחרים. (מכילתא)
[קיג]
89אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם וכן הוא אומר
(ישעיהו מ״ו:ז׳) אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו. (מכילתא)
[קיד]
90אלהים אחרים, אחרונים, באחרונה נעשו כן הוא אומר
(דברים ל״ב:י״ז) חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לא הועילו לך ולא הועילו לאבותיך ולא הועילו כלום מימיהן. (מכדרשב״י)
[קטו]
91אלהים אחרים, רבי יוסי אומר, אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, אלו נקראו בשמו, כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת, שנאמר
(בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל לקרוא בשם ה׳. באותה שעה עלה אוקיאנוס והציף שלישו של עולם, אמר להם המקום, אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי, אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי, שנאמר
(עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה׳ שמו. (מכילתא)
[קטו*]
92אלהים אחרים, רבי אליעזר אומר, אלהים אחרים, שהם מחדשים להם אלהות בכל יום. הא כיצד, היה לו של זהב ונצרך לו, עשאו של כסף; (היה לו של כסף) ונצרך לו, עשאו של נחשת; היה לו נחשת ונצרך לו, עשאו של ברזל או מעופרת, וכן הוא אומר חדשים מקרוב באו
(דברים ל״ב:י״ז). (מכילתא)
[קטז] 93אלהים אחרים, רבי יצחק אומר, אלו נפרט להם כל שם עבודה זרה, לא היה מספיק להם כל העורות שבעולם. (מכילתא)
[קטז*] 94אלהים אחרים, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, בא וראה, לשון שתפסה תורה למולך, כל שתמליכנו עליך אפילו קיסם אחד או חרס. (מכילתא)
[קיז] 95אלהים אחרים, רבי אומר, אלהים אחרים, שהם אחרונים למי שהוא אחרון במעשים, ומי הוא אחרון שבמעשים, מי שקורא אותם אלוהות. (מכילתא)
[קיח]
96אלהים אחרים, תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת השם וע״ז וכו׳ מנהני מילי, אמר ר׳ יוחנן דאמר קרא ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל וכו׳
(בראשית ב׳:ט״ז), אלהים זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים וכו׳.
(סנהדרין נו:)
[קיט]
97אלהים אחרים, אמר ר׳ יהודה ב״ר אלעאי, אמר משה כבר מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף וכו׳. ר״ל אמר מן האונס למד משה, כתוב באונס ונתן האיש השוכב עמה (לאבי הנערה חמשים כסף
(דברים כ״ב:כ״ט) ואנחנו אנסנו את הדיבור, שכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים ועשינו עבודה זרה כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף. (תנחומא ישן תשא ו.)
[קכ] 98לא יהיה לך אלהים אחרים, שאל אחד את רבן גמליאל, אמר אם אין רצונו בע״ז מפני מה אינו מבטלה, אמר וכי לדבר אחד הן עובדין, והלא הן עובדין חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, יאבד עולמו מפני השוטים. (מדרש החפץ כת״י)
[קכא] 99על פני, למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר, לא נצטווה על עבודה זרה, אלא מי שיצא ממצרים, לכך נאמר על פני, לומר, מה אני חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד עבודה זרה עד סוף כל הדורות. (מכילתא)
[קכב] 100על פני, לא בדמותי ולא בדמות שמשי. (מכילתא דרשב״י)
[קכג] 101לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אפילו אם אתן פני בכעס עליך ויהרגוך אם לא תעבוד אלהים אחרים, השמר שלא יהיה לך אף להנצל, כי בכל יעבר ואל יהרג חוץ מע״ז, ואם תנצל, פעם אחרת אפגשך ולא תוכל להנצל, אם כן תפסיד העוה״ז והעולם הבא. (מדרש על עשה״ד לר״מ הדרשן)
[קכד] 102על פני, אסור לשתף שם שמים ודבר אחר. (מדרש סמ״ג)
[קכה] 103על פני, מלמד שמביאין אף לעולם. (מכדרשב״י)
[קכו]
104על פני, אם אתם מקיימין לא יהיה לך (אלהים אחרים על פני), אקיים לכם והייתי לכם לאלקים
(שמות ו׳:ז׳), ואם לאו אקיים בכם שלח מעל פני ויצאו
(ירמיהו ט״ו:א׳). (פסיקתא חדתא בהמ״ד חדר ו)
[קכז]
105לא יהיה לך, אמר להם (הקב״ה) מי מעיד עוד (על עם ישראל) אומרים לו יעקב, קורא ליעקב ואומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, ואומר לפניו, רבונו של עולם, לא כן אמרת לבני ישראל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו לפניך שמע ישראל ה׳ א׳ ה׳ אחד
(דברים ו׳:ד׳), באותה שעה עובר הקב״ה לפניהם והם אחריו כו׳ באותה שעה מביא הקב״ה את התורה ומניחה בחיקו ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו. (סדר אליהו זוטא פכ״א)
[קכח] 106לא יהיה לך, אמר ר׳ חנינא ב״ר עגיל בשעה שאמר נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה, השתחוו לצלמי, אמרו לו אין אנו משתחווים לצלם. אמר להם מפני מה אתם עוברים על גזרתי, אמרו לו גזרתו של הקב״ה גדולה משלך, שכך כתיב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳. (מדרש מגלת אסתר)
[קכט]
107לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אמר להם הקב״ה אני נתתי לכם את תורתי להניח לכם שררה, אל תכעסוני ואל תפרו את בריתי באלילים ואל תשתחוו למתים, אלא למי שממית ומחיה ונפש כל חי בידו, ומעשה הגוים אל תלמדו כי מעשה הגוים הבל הוא, שנאמר
(ירמיהו י׳:ט״ו) הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. הוא מציל מצרה כל הבוטח בו, כי הוא הציל את אברהם אבינו מכבשן האש כשהשליכו נמרוד הרשע באש על שבטח בהקב״ה ולא רצה להשתחוות לפסלו, והוא הציל את חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש כשהשליכם נבוכדנצר באש על שבטחו בה׳ ולא השתחוו לפסלו, ובשעה שיצאו מכבשן האש נתקבצו כל העולם הפחות והסגנים לראות אם שלטה בהם האש אם לא, וראו את שער ראשם ומלבושיהם שלא נשתנו וראו שלא שלטה בהם האש, מיד שבחו להקב״ה. ומכאן אתה למד שבשביל פחד מיתה לא יעבוד אדם ע״ז, שצער מיתה לא יהיה אלא שעה אחת, ואח״כ תנוח נפשו בגן עדן כו׳. לפיכך חייב אדם להתרחק מעבודה זרה, שאפילו באים ליטול את נפשו, לא יעבוד עבודה זרה, שנאמר
(דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. (מדרש עשרת הדברות)
[קל] 108לא יהיה... לא תשתחוה, שאילתא דאסור להון לדבית ישראל למפלח לשום מדעם בעלמא ולאודויי, אלא להקב״ה לחודיה, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם. (שאילתות יתרו נ״ב)
[קלא] לא יהיה לך, כיון שפתח הקב״ה לא יהיה לך נפתחו הרקיעים וקלסו לו כל בריות שבעולם. (פסיקתא חדתא ביהמ״ד חד״ו)
[קלא*] 109לא יהיה... לא תעשה, יכול לא יעשה, אבל יעלה בדעתו, ת״ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. (מדרש כת״י)
1. בשמו״ר כט ו: ״אנכי ה׳ אלהיך, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, מכבדין אותה ומרביצין אותה ומעטרין אותה ומפרשין קיטאות וכלים נאים ומדליקין נרות. אמר הקב״ה: אני איני כן, אלא נכנסתי בעולמי פרשתי קיטאות, שנאמר
(ישעיה מ כב): ׳הנוטה כדוק שמים׳, הדלקתי נרות, שנאמר
(בראשית א יד): ׳ויאמר אלהים יהי מאורות׳, רבצתי מים, שנאמר
(שם ט): ׳יקוו המים׳, עטרתי כל מה שעשיתי, שנאמר
(שם ב א): ׳ויכלו השמים והארץ וכל צבאם׳, אנכי ה׳ אלהיך״. וראה רמב״ן, מובא להלן אות צה-צו, ובתו״ש בראשית א ז, ובמילואים למהדורה שלישית דף קפג.
וראיתי להביא כאן מ״ש בס׳ ערגת הבשם ח״א (דף קפ): ״תיאום עשרת ׳הדברים׳, והאומר: ׳עשרת הדיברות׳ טועה, כי דברות מן דברה כו׳, ואם היה פייט עושה עשרת דברות בלא ה׳, היה פי׳ דברות אלהים חיים, אך הדברות לא יתכן, כי לא יבוא ה׳ הדעת על תיבה, דבוקה לעולם. אמת ואמונה כי [גם] עשרת הדברות בלא ה׳ לא יתכן, כי לא יאמר עשרת אך על הזכרים, ועל הנקבות עשר״. ודבריו תמוהים, כי סגנון זה ״עשרת הדברות״ משתמשים בו חז״ל במדרשי הלכה כנ״ל. ובתוספתא סוטה יג א: ׳עשרת הדברות׳, וי״ג: ׳דברות׳. אמנם במשנה תמיד ה א: ׳עשרת הדברים׳.
2. ב״ר א י, שהש״ר ה ח, פסדר״כ פי״ב צו, פסיקתא רבתי פכ״א (קט:). וראה תו״ש בראשית ח״א במלואים אות ז. ובשהש״ר שם: ״רבי אלעזר בר אבינה בשם ר׳ אחא, כ״ו דורות היה אל״ף קורא תגר לפני הקב״ה, רבש״ע: נתתני בראש האותיות ולא בראת בי העולם אלא בבי״ת, שנאמר: בראשית ברא וגו׳, אמר לו הקב״ה: עולמי ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר
(משלי ג יט): ׳ה׳ בחכמה יסד ארץ׳, למחר אני נגלה ונותן התורה לישראל ואני נותנך ראשון של דברות ובך אפתח תחלה, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״.
3. באלפא ביתא דר״ע נו״ב: ״השיב הקב״ה ואמר לו: אל״ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת, ובך אני עתיד ליתנה לישראל עמי שנקראו אחד במתנה, ולהנחילה להן על הר סיני שנאמר אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. ובאו״מ כת״י, מדרש מנין (באו״מ דף שו) בסגנון אחר: ״מנין שאל״ף ראש לכל האותיות, והוא אחד והקב״ה אחד והתורה אחת, מנין שהאל״ף אחד, שנאמר
(דברים לב ל): איכה ירדוף אחד אל״ף, והקב״ה אחד, שנאמר
(שם ו ד): ׳ה׳ אחד׳, והתורה אחת, שנאמר
(במדבר טו טז): ׳תורה אחת ומשפט אחד׳. ולפיכך נקרא אל״ף ראש לכל האותיות, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״. והרמז מקרא ׳איכה ירדוף אחד אלף׳, כלומר אל״ף אחד. ובפתיחתא דאיכה רבה אות כד: ״באה אל״ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם אל״ף את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב״ה על הר סיני ופתחו בך, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני ואת באת להעיד בהם, מיד עמדה אל״ף לצד אחד ולא העידה עליהם״. וראה תו״ש בראשית א י, התחלת המאמר. ושם אות כא מאליהו רבא פל״א: ״נאמר בבי״ת ברכה כו׳, ונאמר באל״ף ברכה, אנכי ה׳ אלהיך״.
4. ראה ב״ר פ״א, שהש״ר פ״ה. במ״ע מגיה: ׳סוכם׳, ומפרש מפני שמגיע סכום מנינו לאלף, ורומז לאלף דור וכמו שאמרו בב״ר כח: ״אלף דור עלו במחשבה להבראות, וכמה נימוחו מהם כו׳, תתקע״ד, מאי טעמא, ׳דבר צוה לאלף דור׳ זו התורה״. ויש לה״ר לפירוש זה מלשון הלקח טוב: ״אנכי, פתח באל״ף ראש האותיות, דבר צוה לאלף דור״. ובהדר זקנים וז״ל: ״דבר אחר, כשברא הקב״ה עולמו לא היה לו לתת את התורה עד אלף דור, כדכתיב
(תהלים קה ח): ׳דבר צוה לאלף דור׳, וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה, רצה ליתנה בסוף כ״ו דורות, צווחה האל״ף לפניו ולכך פתח באל״ף״. וכוונתו כמו שכתב שם מקודם לזה: קראה האל״ף תגר לפניו על כ״ו דורות שהיה העולם בלא תורה כו׳. והפי׳ צווחה האל״ף לפניו, כלומר שיתנה לישראל. ואולי יש לפרש: ׳סמוך לאלף׳, כלומר מפני שהיה סמוך לסוף דור האלף.
5. מובא במדרש הגדול כאן, וחסר בסוף הפסוק: ׳ונשמרתם׳. ומסיים: ״לכך פתח באנכי״. וראיתי להביא כאן מ״ש בספר התמונה (הקדמה לתמונה ג, דף ל) כתב: ״ובזו התורה הנוראה כו׳, הכל כתובים בלשון עליון נעלם ונשגב מאד, ואותיות עליונות נוראות ונעלמות, אשר לא יבינם מלאך ושר עליון כי אם השי״ת הנכבד והנורא ב״ה, שביארם למשה רבינו ע״ה והודיע לו כל סודם וענינם, ומשה כתבם בלשונו בסדר עליון אשר רמז בתורה בתגין ובקוצין ובאותיות גדולות וקטנות וכו׳, ואותיות גדולות כגון אלף של ׳אנכי׳ וכו׳ ״. ולפנינו אין זה בכלל אותיות גדולות, ולא הביאה במנחת שי. כן במדרש אותיות גדולות, לא מוזכר דבר זה. ובודאי הי׳ כן לפני בעל התמונה באיזה מקור קדמון.
6. לפנינו בפסיקתא רבתי הגירסא: ״הם שבעים איותנטיות (שרי אומות) שברא הקב״ה בעולמו״. והכנסתי בפנים גירסת מדרש הגדול כת״י דברים. ובפסיקתא חדתא (בבית המדרש ח״ו): ״נ׳ חמשים, כ׳ עשרים, אלו ע׳ אומות שירדו בעולם, י׳ ישראל, ואחרון חביב ולא בחר אלא ישראל״. ובמדרש אגדה: ״אנכי ה׳ אלהיך, א׳ שהוא אחד בעולמו, נ׳ כ׳ שבחר הקב״ה את ישראל משבעים אומות. י׳ שנתן להם עשרת הדברות״. ובהדר זקנים בסגנון אחר: ״א׳ אחד, נכ, ע׳ לשון, י׳ עשרת הדברות שאמר הקב״ה בע׳ לשון, ולכך פתח מתן תורתו באל״ף״. בחמדת ימים כאן: ״אנכי, א׳ רמז לכתר, שהוא יחידו של עולם יתברך, נ׳ כ׳ רמז לע׳ שרים של אומות, שיחידו של עולם למעלה מכולן, י׳ רמז לי׳ גלגלים״.
7. פסיקתא חדתא (בה״מ ח״ו).
8. פסיקתא חדתא שם.
9. ראה להלן מה.
10. בילקוטי תימן, כתה״י אלוגיז אלמג׳ני ועוד ילקוטים שונים, יש מאמר כזה: ״למה התחיל ב׳אנכי׳ לפי שהוא ראשון והוא אחרון כמנינו. ולכאורה המאמר אינו מובן. ולפי מה שמבואר במדרש תדשא לפנינו, נראה שמכאן מקור דבריהם. ועיקר רעיון זה מבואר בספרו של פילון על עשרת הדברות, שהמספר עשרה הוא הקדוש והשלם בכל המספרים, ומבאר ג״כ שעשרת הדברות היו ע״פ עשרה מאמרות שהניחו הפילוסופים. וענין זה מזכירו האבן עזרא כאן, וז״ל: ״ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י׳, והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד, והט׳ דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו, וממנו יצאו, כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו, כי הוא היסוד״. וראה מ״ש הרס״ג על העצם וט׳ מקריו, באמונות ודעות מאמר ב׳ פ״ח, ובספר השם. גם בעל העקידה לפ׳ יתרו שער מ״ה: ״כי אין מספר יותר מפורסם במעלות כללות כמספר העשרה וכו׳ ״. וברבינו בחיי כאן: ״וכן מלת ׳אנכי׳ תורה על נמצא, והאל״ף בראש תורה על היחוד והקדמות, ושאר האותיות כלן עשרות שהן מחלק האחד, ואם כן כל התיבה כלה מעידה על האחדות״. ובספר ציוני כאן: ״ומה טעם עשר ולא תשע, הדבר ידוע לבעלי לבב אנשי אמת כי חשבון עשר הוא יסוד לכל נגדר בגדר מספר, כאשר ידוע לבעלי חשבון כו׳, וכאשר מספר י׳ כולל כל המספרים כן י׳ דברות אלה כוללות כל התורה כולה, ומצות עשה ומצות ל״ת אשר בכללם הם תרי״ג מצות״. [ראה מ״ש ר״ש בלקין במאמרו החשוב: מדרש תדשא - מדרש הלניסטי קדמון, בחורב חוב׳ כא-כב דף יח, ע״ד מאמר הנ״ל].
11. מובא בילק״ש כאן, וגורס לבסוף: ״בלשון מצרי אנכי אנוך״. וכ״ה בפסיקתא דר״כ פי״ב. ובפסיקתא רבתי פכ״א (ק.) בסגנון אחר: ״רבי יהודה אמר אין זה לשון ׳אנכי׳ אלא לשון אהבה לשון חיבה, למלך ששלח את בנו למדינת הים ולמד לשון בני הים, וכשבא ממדינת הים התחיל מדבר עמו בלשונו, כך לפי שישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם, כיון שבאו לפני הר סיני התחיל הקב״ה מסיח עמהם בלשון אנכי, אנוך״. ובאם למקרא כאן: ״וכן נתאמת היום אמת גמור ע״פ לשון כת הקופטי, שהוא שריד לשון מצרים הקדמון, ועל פי כתיבות הנמצאות בקירות ובאבנים כו׳. ומצאתי גם כן שבלשון צינדי והוא פרסי קדמון אומרים אינוכי במקום אנכי״. ובהדר זקנים כאן: ״אמר רבי ירמיה (אולי צ״ל: נחמיה. ובמ״ע, שבתנחומא יש לתקן: א״ר יהודה) ׳אנכי׳ לשון מצרי, וסח הקב״ה לישראל עשרת הדברות בלשון מצרי, כי בלשון מצרי הרוצה לומר אני יאמר אנך״. נראה מדבריהם שפרשו כן ע״פ סגנון לשון התנחומא: לא היו יודעין לשמע כו׳, ומכיון שלא הבינו עברית הרי צריך היה לומר כל עשרת הדברות בלשון מצרי. וראיה לפירוש זה יש להביא מאסת״ר ד יב: ״בנוהג שבעולם אדם נושא פרסית והיא מדברת בלשון מדי. פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון פרסי. אבל הקב״ה דבר עם ישראל בלשון שלמדו, הדא הוא דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ לשון (יחנך) [אנוך]״. אמנם מנוסח הפסיקתא רבתי, שזה הוא לשון אהבה וחבה, מוכח שרק המלה הראשונה התחיל בלשון מצרי, להראות להם אות אהבה וחבה, ולא כל העשרת הדברות. ובמדרש עשרת הדברות: ״למה פתח הקב״ה בתתו התורה ׳אנכי׳, לפי ש׳אנכי׳ לשון מצרי הוא, וכדי לשמש בלשון ששמשו בו במצרים פתח באנכי״. ואולי ט״ס בהד״ז, ובמקום ׳וסח׳, צ״ל: ופתח וכו׳. ור״י אבן כספי ב׳משנה כסף׳ (דף רד): ״ואין לשאול אם השם אמרם (עשרת הדברות) בלשון העברי ועל מנהגו, כי הוא מדבר למשה שישמעו ישראל בדברו עמו, היתכן שידבר בלשון נוצרי או יוני ואף לא בלשון מצרים, כי יותר נכון שידבר בלשון אבות ישראל״. ונוסח התנחומא הוא נגד כל המד׳ בתו״ש לעיל א כו, שלא שינו את לשונם. וראה לעיל יט מז, במכילתא לענין ׳כה תאמר׳ בלשון הקודש, אולי בא להוציא משטה זו שנאמרו עשרת הדברות בלשון מצרי. וראה לעיל בשלח טו קנג מפדר״א, ולהלן אות תמא, שנאמרו עשרת הדברות בשבעים לשון.
12. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ. בפסיקתא רבתי פכ״א ליתא סוף המאמר: כמה דאת אמר, ומפרש רמא״ש: ״כלומר שהיו רגילין לזכור בו באימה וביראה וכדמסיק״. ולפ״ד זהו המשך להמשל שהביא סמוך לזה לאוהבו של מלך. אמנם הרד״ל מפרש לשון אימה ויראה, כמו ׳אני פרעה׳
(בראשית מא מד), שפרשוהו שגדולתו למעלה, כן כאן יתפרש הלא ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך׳, לכן ׳תהיה יראתו על פניכם׳. והנה מגירסת המדרש הגדול נראה ברור שזה דרש בפני עצמו. והמשל לאוהבו של מלך, מובא להלן אות לב, הוא דרש בפני עצמו מב״ר פצ״ח.
13. במדרש הגדול כתה״י הגירסא: ״למלך שהיה מדבר עם אוהבו בלשון מסתירין, פעם אחת חלה אוהבו של מלך ונטה למיתה, קרא לבנו ואמר לו: בני, בא ואגלה לך מסתירין של מלך, תלה עיניו והביט במלך וכו׳ ״. ולפנינו בפסיקתא רבתי חסר.
14. בילקוט תימני כת״י ב״מ: ״דבר אחר, לשון נחמה, כמו ׳אנכי אנכי מנחמכם׳
(ישעיה נא יב), כלומר תורה זו שאני נותן לכם נחמה אני נותן לבם בה״.
15. פירש״י: ״אמר ׳אנכי׳ ולא ׳אני׳. נפשי - אני בעצמי״. בכתב יד מדרש הגדול דברים, (נדפס בהסגולה) הגירסא: ״רבנן אמרי נומיקה כתבית יהבית״. ונומיקה הפירוש: ביאורה וטעמה. תנ״י יתרו טו, פסיקתא רבתי שם, ופסיקתא דר״כ שם, ומדרש עשרת הדברות. ובסדר אליהו רבא פכ״ד: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, אין ׳אנכי׳ אלא לשון נוטריקון. ד״א, אל תקרי ׳אנכי׳, אלא אנא נפשי כתבית יהבית״. כנראה שחסר איזה דרש קודם ד״א. ובחדושי רח״ו ז״ל: ״מה הפרש בין אני לאנכי, אלא שאנכי אספקלריא דלא נהרא אבל יש בה תוכיות הנקודה היא הנפש, ולכן אמר בעשרת הדברות אנכי, ודרשו חז״ל אנא נפשי כתבית יהבית, ר״ת אנכי. אבל ׳אני׳ לא יש בה תוכיות הנקודה״. בפסיקתא דר״כ פי״ב (צז:): ״אנכי ה׳ אלהיך, לא תהיו מגלגלין [ובילק״ש: מלגלגין] בתורה שנתתי לכם. ׳אנכי׳ בלשון נוטרקון הוא אנא נפשי כתבית יהבית״. תחלת הלשון: לא תהיו מלגלגין כו׳, ליתא בשום מקום, ואין לזה מובן. ונראה שהוא הקדמה להדרש של נוטרקון, תדעו גודל ערכה של התורה, שהקב״ה מרמז בהמלה ׳אנכי׳: אנא נפשי כתבית יהבית.
16. בפסיקתא פי״ב: ״רב אמר יהיבה כתיבה נעימים אמריה״. וכ״ה במד׳ עשרת הדברות. וברש״י: ״אמירה שהיא נעימה״.
17. בפסקתא פי״ב, ובתנ״י יתרו טו: ״רבי ברכיה הכהן אמר אנא נהורך, כלילך, יאותך, אימתי כשתקבלו עשרת הדברות״. ומבואר שגורס ׳יאותך׳ במקום ׳יונתי׳. ונראה כמ״ש במ״ע ש׳יונתי׳ עיקר הגירסא, כמו שדרשו בשהש״ר (ב יד): ״יונתי בחגוי הסלע, פתר קריא בשעה שעמדו לפני הר סיני״. ומצאתי בכתה״י מדרש הגדול לדברים גורס: ״אנא נהורך כליליך אקריך״. וכן בחמדת ימים כאן: ״אנא נהורך כבודך יקרך״ (פי׳ המחבר אנכי נוטרקון אנא נהור כנסת ישראל). ובכת״י ילקוט מעין גנים: ״אנא נהורכון כללכון ישראל״.
18. מובא בערוגת הבושם (ח״א דף קצד), דורש מספר האותיות במלת ׳אנכי׳. וכן מביא שם (דף קצב) מדרש הדורש מספר האותיות של תיבות: תשא, זכור, כבד, תרצח, תגנב, תנאף, תענה. ובהערות לא מצא מקור. ראה להלן אות רט. והוא בפסיקתא חדתא (בבית המדרש חדר ו, דף מד), אמנם הדרש הנ״ל על ׳אנכי׳ ליתא שם.
19. בכת״י ילקוט תימני: ״ולמה אמר ׳אנכי׳ ולא אמר ׳אני׳, אלא מלמד שנגלה עליהם מארבע רוחות העולם, מנינו״.
20. תו״ש בראשית א אות לח, הבאתי מה שכתוב בספר ׳איומה כנדגלות׳ בשם מדרש מי השילוח:ף ״אמר רבי ברכיה בי״ת רמז כשם שאין לפני הבי״ת כי אם אות אל״ף, כך אין לפני העולם אלא יחידו של עולם, הדא הוא דכתיב
(ישעיה מד כד): ׳רקע הארץ מאתי׳, אל תקרי ׳מאתי׳ אלא ׳מי אתי׳. וכנראה שמקור מאמרו מכאן, ומ״ש שם בביאור צריך תיקון.
21. בתו״ש בראשית ח״א במהדורה שלישית בהוספות דף קפד, הבאתי מילקוט כת״י מהר״ש מסנות אות יט: ״דבר אחר, למה נברא העולם בבי״ת והתורה נתנה באל״ף, שהוא ראש האותיות ועקרן ושרשן, ונברא העולם בבי״ת להודיעך שאלמלא התורה שקדמה לא היה נברא״. והמשך המאמר בכתב יד שבידי: ״וזהו שאמר הכתוב: ׳ואהיה אצלו אמון׳
(משלי ח ל), אל תקרי ׳אמון׳ אלא ׳אומן׳, כלומר אני הייתי כלי אומנתו של הב״ה שבו ברא את העולם, הדא הוא דכתיב: ׳בראשית ברא אלהים׳, והטעם בתורה שנבראת ראשית״.
22. בויק״ר לג ב: ״ויאמר ה׳ אלי מה אתה רואה עמוס ואומר אנך׳
(עמוס ז ח), זה סנהדרי גדולה של ישראל שהיא מנין אנך״. וראה לעיל אות כח.
23. משנת רבי אליעזר פ״ז (קלח), ובכת״י מדרש הגדול דברים ה ו, ופסיקתא חדתא בהמ״ד ח״ו. וראה תו״ש בפסוקים הנ״ל.
24. פסיקתא רבתי פכ״א (קו:), ראה לעיל אות לד.
25. בזהר ח״א (פז:): ״אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור
(ישעיה מג כה), מאי טעמא תרי זמני ׳אנכי אנכי׳. אלא חד בסיני, וחד כד ברא עלמא, דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, דא הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא, דכתיב
(שם מה יב): ׳אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי׳ כו׳ ״.
26. ראה מ״ע בפסיקתא רבתי שם (דף ק.), ב״ר פס״ו, שהש״ר פ״א, שם פ״ז, ריש רות רבה. ועי׳ שבת
(פח.), ע״ז
(ג.). במדרש הגדול גורס: ״בצער גדול היה העולם״, ונראה מדבריו שדברי ר״ה הם המשך לדרש ר׳ שמלאי. וראה בפי׳ ס׳ יצירה לר״י ברצלוני (דף עב). וכ״ה בספר חמדת ימים: ״בפסיקתא, היה העולם בצער גדול וכשניתנה התורה כביכול נעשה זוללה, ר״ל רווח מלשון זולל וסובא. ובפי׳ העולם בצער, ר״ל עולמו של אדם היה בצער מקטרוג עבירות, ואין אדם אלא ישראל״. שוב מצאתי גירסא ישרה בכתב היד ילקוט רוסיינא: ״אמר רבי שמלאי בכבוד גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה, ומשנתנה התורה כ״ב יכול [כביכול] נעשה העולם זול כו׳, ויהי מקץ ארבעים יום״. והעולם ׳זול׳ מקביל נגד מה שהתחיל: בכבוד גדול.
27. ברכות
(לב:), עיי״ש ברש״י, ובפסיקתא דר״כ פי״ז (קיט:). ובתנ״י במבוא סו: ״אמרה כנסת ישראל: א״כ אתה זכרן כל כך, לא תשכח מעשה העגל שאמרנו: ׳אלה אלהיך׳ ואין זה לנו טובה, אמר הקב״ה: אל תחושו אלה אשכח, שנאמר
(ישעיה מט טו): ׳גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך׳. אמרה: רבון העולמים, אם כן אתה שכחן שמא תשכח מה שקבלנו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, אמר להם: אנכי לא אשכח, מה שקבלת בסיני אנכי לא אשכח״ (כלומר הרעות אשכח, הטובות לא אשכח).
ובמדרשי חז״ל בכ״מ דרשו המלה ׳אנכי׳ בפסוקים שונים רמז ל׳אנכי׳ שבעשרת הדברות; א. בתו״ש בראשית כח פח: ״אם כן למה זה אנכי
(בראשית כה כב), למי תאמר על הר סיני אנכי ה׳ אלהיך״. ב. תו״ש בראשית כא קטז: ״אנכי אשבע
(שם כא כד), שעתיד אני לומר: אנכי ה׳, בהר סיני, כלומר שנשבע בה׳ שלו. ג. בשכ״ט בראשית כח יד: ״אנכי עשו בכורך כו׳, אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה׳ אלהיך״. ראה תו״ש שם. ד. ברבעה״ת פ׳ משפטים: ״הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך
(להלן כג כ), בזכות עשרת הדברות שמתחילין באנכי״. ה. בתנ״י דברים הוספה ג: ״בזכות התורה שקבלתם שמתחלת אנכי ה׳ אלהיך, בשביל אנכי, ׳אנכי השמדתי את האמורי מפניכם׳ (ר׳ עמוס ב ט). ו. מדרש שמואל פ״א ט: ״ויאמר לה אלקנה אישה וגו׳ הלא אנכי טוב לך
(ש״א א ח), אמר רבי לוי אמר לה בריך יהא בחלקך, כמה דאת אמר: אנכי ה׳ אלהיך וכו׳ ״. ז. בשמו״ר כט ה: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, הדא הוא דכתיב
(ישעיה מג יב): ׳אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי׳ וגו׳. ׳אנכי הגדתי למצרים׳ שברחתם כדי שישמעו וירדפו אחריכם ויטבעו בים וכו׳ ״. ח. שמו״ר מב ו: ״רבי אבהו אמר ׳אחד עשר יום מחורב׳
(דברים א ב), במיוחד שבעשרה חטאתם, בשמי שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי ה׳ אלהיך״. וכ״ה בדב״ר מהד׳ ליברמן, ח.
ט. בשמו״ר ג ה: ״ויאמר משה אל הא׳ הנה אנכי בא כו׳, אמר משה עתיד אני להעשות סרסור ביניך וביניהם כשתתן להם את התורה, ותאמר להם: אנכי ה׳ אלהיך״.
ובפדר״א פמ״ג: ״שלח הקב״ה ביד עבדיו הנביאים להנבא על ישראל ואמר: ׳שובה ישראל עד ה׳ אלהיך׳
(הושע יד ב), עד ההוא שאמר לך בסיני: אנכי ה׳ אלהיך״. במדרש תהלים פכ״ג: ״דודי לי ואני לו (שיה״ש ב טז), אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבון העולם, הוא לי לאלוה ואני לו לאומה, הוא לי לאלוה, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ואני לו לאומה, ׳ולאומי אלי האזינו׳
(ישעיה נא ד) כו׳ ״. וכ״ה בשהש״ר פ״ב לה. ובפסיקתא רבתי פט״ו (עא:): ״הנה זה עומד אחר כתלנו (שיה״ש ב ט), כי ביום השלישי ירד ה׳, ׳משגיח מן החלונות׳ וירד ה׳ על הר סיני על ראש ההר, ׳מציץ מן החרכים׳ בשעה שאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך׳
(שה״ש ב י), ומה אמר לי, אנכי ה׳ אלהיך״. וראה תורה שלמה בראשית א אות קמב, קמח, רעב, שנא. ג אות רד. יב אות מז. כד אות קלא.
28. ראה להלן נד התחלת המאמר. ובפסיקתא רבתי פכ״א: ״אמר ר׳ חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזנותא תרי אלהים אינון, אימר ליה: אנא הוא דימא אנא הוא דסיני״. ובפי׳ מ״ע כתב על דברי הזרע אפרים: ברא דזנותא - בן הזונה. כלומר רשע ובליעל. – ״ויש לפרשו בן המינות, תרגום ׳מין׳ זן, עי בערוך ע׳ זן״. ובספר כד הקמח (ערך יחוד השם): ״הזכירה התורה פ׳ שמע אחר העשרת הדברות, לבאר כי בדבור ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ יהיה היחוד, וכן דרשו ז״ל: רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות, שכשעמד הקב״ה על הר סיני ואמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ מי מיחה בידו״. וכן בסמ״ק מצוה א: ״לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, כדכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ וגו׳, וכתיב
(דברים ד לט): ׳וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳, ודרשו חכמים אפילו באויר״.
29. בספרי האזינו פי שיט: ״ותשכח אל מחוללך
(דברים לב יח), אל שהתחיל שמו עליך מה שלא התחיל שמו על כל אומה ולשון, וכן הוא אומר: אנכי ה׳ אלהיך״. ובמדרש תנאים שם: ״שהוחל שמו עליך, מה שלא הוחל על כל אומה ומלכות ביום מתן תורה, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״. ובשמו״ר כט: ״אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר להם הקב״ה לישראל: אלוה אני על כל באי עולם אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם, איני נקרא אלהי עכו״ם, אלא אלהי ישראל״. ובחמדת ימים ויצא (נד.): ״אין הקב״ה מאמין בצדיקים עד שימותו כו׳, ולמה ייחד שמו על ישראל בסיני, דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, לא קשיא הא ביחיד הא ברבים״. בלקח טוב כי תשא: ״שני לוחות העדות
(שמות לא יח), עדות הם לישראל שבחר בהם מכל אומה ולשון, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״.
30. במכילתא לא מצוין הפסוק, והוספתי ע״פ לשון הלקח טוב כאן: ״אלהיך, לשון יחיד, מלמד שהושוו כולן בלב אחד, לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה, ולא עוד אלא שנתמשכנו זה על זה״. מבואר מדבריו שמפרש דרשת רבי במכילתא על המלה ׳אלהיך׳ בלשון יחיד, משום שהושוו כולן בלב אחד ומשום שערבים זה על זה. וכן בכת״י מדרש החפץ וילקוטי תימן: ״אנכי ה׳ אלהיך, למה לשון יחיד, שהושוו כולם בלב אחד״. וכן בזהר ח״ג (פד:): ״אלא תא חזי מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב״ה בלבא חד וברעותא חד, כמא בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני, וע״ד כלא אתמר בלשון יחידאי, לבתר בלישנא דסגיאין, דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא״. מובא בספרים מדרש פליאה: ״אנכי ה׳ אלהיך וכו׳, מכאן שכל ישראל ערבים זה בזה״. ומפרשים באופנים שונים בדרך דרוש. ומקור המאמר הוא כפשוטו מלשון המכילתא הנ״ל, שלכן נאמר בלשון יחיד, שנתערבו זה לזה כאיש אחד. ומכאן שישראל ערבים זה בזה.
31. לפ״מ דמבואר במכילתא אות נד, צריך לפרש שהדרש שלפנינו ממדרה״ג, מדבר על עבירות גלויות בזמן שהרבים יכולים למחות.
32. בפי הרמב״ן כוון לדברי הלק״ט, וז״ל: ״כל הדברות כלן בלשון יחיד, ׳ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך׳, ולא כאשר התחיל להם (פס׳ יט): ׳אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׳, ׳שמע תשמעו׳ (פס׳ ה), כי להזהיר כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה, בפרשת אתם נצבים״. מענין הדבר שעיקר טעם זה כבר כתוב בספרו של פילון על עשרת הדברות (סימן י), שלכן נאמרו בלשון יחיד, כדי שכל אחד ירגיש שהוא נצטוה במיוחד, וזה מטיל עליו אחריות יותר משנאמר בלשון רבים, שלפעמים יכול היחיד לחשוב אפשר יתקיים הדבר על ידי אחרים. וכן כותב שם פילון עוד שני טעמים: א. שנאמרו הדברות בלשון יחיד להורות שכל יחיד ויחיד השומר אותם הוא חשוב ומקובל לפני הקב״ה כמו עם שלם, ואפילו ככל עמי הארץ ואפילו ככל העולם כולו. וכעי״ז ביומא
(לח:): ״אמר רבי יוחנן אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר
(משלי י כה): וצדיק יסוד עולם״. וברכות
(ו:): ״מאי ׳כי זה כל האדם׳
(קהלת יב יג), אמר רבי אלעזר אמר הקב״ה, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה כו׳, שקול זה כנגד כל העולם כולו כו׳, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה״. וסנהדרין
(קג:): ״שקולה נשמתו של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו״. ועפ״ז מבואר יפה טעם הנ״ל, שלכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, שאפילו בשביל אחד שיקיימם כדאי שנאמרו ושנברא העולם. וראה להלן נז.
ב. להורות לבני אדם שאצל הקב״ה חשוב כל יחיד ויחיד, ושפל רוח יראה לדבר אליו במיוחד, משא״כ מלך בשר ודם דרכו לדבר בלשון רבים לצוות לכלל אומתו ולא לכבודו לצוות ליחיד, ולמטרה זו נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, ללמד לבני אדם דרכי השי״ת שבמקום גדולתו שם ענותנותו ושידבקו במדותיו. וראה להלן אות סח.
33. בפסיקתא רבתי פכ״א (קו:): ״רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחי, פתח של [תשובה] פתח לישראל כיון שעמדו ואמרו: ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳
(להלן כד ז), כיון שאמרו: ׳אלה אלהיך ישראל׳
(להלן לב ד) ביקש להשמידם, שנאמר
(תהלים קו כג): ׳ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית׳. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא לי לבדי אמרת ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, שמא לכל ישראל אמרת: ׳אנכי ה׳ אלהיכם׳. רבי יהושע דסכנים בשם רבי יהושע בן לוי, אמר לו הקב״ה: משה, יפה לימדת סניגוריים על בני, לשעבר הייתי אומר לכם בלשון יחידי: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, מכאן ואילך אני עתיד לומר לכם בלשון רבים: ׳אני ה׳ אלהיכם׳, בלשון רבים, להזהיר את כולכם״. וכ״ה בשמו״ר מג ו בשינויים. ובסגנון אחר בדב״ר ג יב: ״שקד משה איך לזכות את ישראל, שאמר לו הקב״ה: ׳אשר צויתים׳
(להלן לב ח), אמר לפניו: רבש״ע, אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי, הם לא נצטוו ולא היו יודעים. אמר לו הקב״ה: משה, לא נצטוו. אמר לו: לאו. אמר לו: מה אמרת בסיני, ׳אני ה׳ אלהיכם׳, לא אמרת אלא ׳אנכי ה׳ אלהיך׳. מה אמרת, ׳לא יהיה לכם אלהים אחרים׳ לא אמרת, אלא ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, הוי ׳ה׳ אלהים אל תשחת עמך ונחלתך׳
(דברים ט כו)״. ובשמו״ר מג א: ״כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה (העגל), נטל את הלוחות ושברן, כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו. ועוד אמר משה, מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין. למה, שהיה כתוב בלוחות: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ ועונשו אצלו, ׳זובח לאלהים יחרם׳ להלן כב יט), לפיכך שבר את הלוחות״. וראה רש״י כאן.
34. וראה שם (פכ״ו) פכ״ד (דף קכד). והטעם של הדרש נראה שהוא כעין שהבאתי לעיל אות נה* בביאור, מפילון.
35. רש״י דברים ד: ״אמר רבי ברכיה, כך אמר משה: אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם״.
36. ראה ביאור הדברים במילואים כאן.
37. פסיקתא דר״כ פי״ב (צה.), פסיקתא רבתי פכ״א (ק:), שם פל״ג (קנה:).
38. ראה מה שנסמן לעיל אות פא.
39. מאמר זה מובא באוצר הכבוד לר׳ טודרוס הלוי. הביאו רמא״ש במבוא למכילתא פ״ט אות יח. ורד״ה במכדרשב״י הכניסו בטעות בפסוק ה׳, בקרא: ׳כי אנכי ה׳ אלהיך׳.
40. כ״ה בפסדר״כ פי״ב (צח.), וגורס: ״פנים זועפות״. ובמס׳ סופרים פט״ז ה״ג: ״תני רבי חנינא בר פפא ׳פנים בפנים דבר ה׳ ׳, ׳פנים׳ תרי, ׳בפנים׳ תרי, הא ארבעה אפין, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה״. ובפסיקתא רבתי פכ״א כמו במס׳ סופרים, ובשינויים: ״פנים מסבירות לתלמוד, פנים משחקות לאגדה״. ובמ״ע שם מגיה במאמר הפסיקתא שצ״ל: פנים אימות למקרא. ונתחלף לזעומות וזועפות, עיי״ש. ובסגנון אחר שם בפסיקתא רבתי פכ״א (קא:): ״בפנים זעופות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות, בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות. כיצד, בשעה שהיה מראה להם פורענותם של רשעים, היה מראה להם בפנים זועפות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות. וכשהיה מראה להם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא היה מראה להם בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות״.
41. תנ״י יתרו יז. ובשמו״ר כא א: ״אנכי ה׳ אלהיך, הדא הוא דכתיב
(דברים ד לג): השמע עם קול אלהים. המינין שאלו את רבי שמלאי, אמרו לו: אלוהות הרבה יש בעולם. אמר להם: למה. אמרו לו: שהרי כתיב: ׳השמע עם קול אלהים׳. אמר להם: שמא כתוב ׳מדברים׳, אלא ׳מדבר׳. אמרו לו תלמידיו: רבי, לאלו דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב. חזר רבי לוי ופירשה, אמר להם: ׳השמע עם קול אלהים׳ כיצד, אילו היה כתוב: ׳קול ה׳ בכחו׳ לא היה העולם יכול לעמוד, אלא ׳קול ה׳ בכח׳
(תהלים כט ד), בכחו של כל אחד ואחד; הבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן. אמר הקב״ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא לאלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא ה׳ אלהיך, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״. ובילקוט כת״י ב״מ: ״אנכי ה׳ אלהיך, לפי שהקול היה נחלק לע׳ קולות, אמר להם: אף על פי ששמעתם קולות הרבה, אל תהיו סבורים שיש אלהות הרבה, אינו אלא אחד״. ובכת״י ילקוט קורדיסטאן: ״את הקלות (פס׳ טו), קולות הרבה באים מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמר רשויות הרבה הן״.
סוף הלשון בתנ״י ופסיקתא: בעולם הזה כו׳, לכאורה נראה שאין לו שייכות להדרש. אמנם לפמ״ש בפי׳ אור החיים כאן, יש לסמוך דרש זה על הפסוק שלפנינו, וז״ל: ״עוד ירצה באומרו ׳מארץ מצרים מבית עבדים׳ על זה הענין: אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד, ורמז ה׳ כי יוציאנו מבית זה״. ועפ״ז יש למצוא סמך למ״ש בסמ״ק מ״ע א: ״מה שאמרו חכמים
(שבת לא.), ששואלין לאדם לאחר מיתה בעת דינו: ציפית לישועה, והיכן כתיב מצוה זו, אלא ש״מ שזה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ וגו׳, ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה׳ אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב
(דברים ל ג): ושב וקבצך מכל העמים״.
42. מאמר זה הוא בתנ״י יתרו יד, ובפסיקתא רבתי פכ״א בשינויים שונים. והקשר של הדרש אל הפסוק מפרש במ״ע: ״כלומר שפתח: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ופירושו: אנכי ה׳ הוא אלהיך אדונך ופטרונך״. ובדעת זקנים: ״דבר אחר, לפי שכשנגלה הקב״ה ביום מתן תורה, נגלה ב׳רבותים אלפי שנאן׳
(תהלים סח יח), והיו ישראל מעמידן [בהדר זקנים: תמהים] זה לזה, אמר להם הבורא: אני ה׳, אני יחיד, וגם פתח להם שבעה רקיעים והראה להם שהוא יחיד, הדא הוא דכתיב
(דברים ד לה): אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״. ותמוה הנוסח בהדר זקנים: ״דבר אחר, לפי שנגלה הקב״ה במתן תורה ב׳רבותים אלפי שנאן׳, אל תקרי ׳שנאן׳ אלא ׳שאינן׳, כלומר חסר ב׳ אלפים מרבותים, והיו ישראל תמהים זה לזה, אמר להם הקב״ה: אנכי אני היחיד״. וזה ליתא בכל ג׳ מקורות הנ״ל. וראה פסיקתא רבתי שם (סוף דף קג).
ובפסיקתא דר״כ פי״ב: ״אנכי ה׳ אלהיך, זה שאמר הכתוב
(תהלים סח יח): ׳רכב אלהים רבותים אלפי שנאן׳, אמר ר׳ אבדימא איש חיפה, שניתי במשנתי שירד הקב״ה בסיני בעשרים ושנים אלף כתות של מלאכי השרת כו׳, אמר רבי פדת וכולן ירדו שנונים לכלות את שונאיהן של ישראל, שאילו לא קיבלו את התורה היו מכלין אותן. ׳ה׳ בם׳ אמר רבי לוי אלא שראו פני הקב״ה, מי שרואה פני המלך אינו מת, שנאמר
(משלי טז טו): ׳באור פני מלך חיים׳. ד״א ׳ה׳ בם׳, ׳אדני׳ כתיב, אדנותו בהם, ולא תאמר אדנותו בהם בלבד, אלא אפילו בשעה שבא ליתן תורתו בלשון הזה נתנה לישראל ובו בלשון פתח להם, [אנכי ה׳ אלהיך]״.
בחמדת ימים כאן: ״כשירד הקב״ה על הר סיני ירדו עמו ס׳ ריבוא מלאכים, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, אוריאל ודגלו, רפאל ודגלו, והיו ישראל מביטים בהם ואומרים: זה הוא, זה הוא. אמר הקב״ה: לאיכן אתם מביטים, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳. והן שהלבישו לישראל כתרים כשאמרו נעשה ונשמע״. וראה תו״ש להלן עה, לעיל יט רנ, ולהלן קא. ובלק״ט לך לך
(טו ז): ״ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, רבנן אמרי הקב״ה בעצמו הצילו, דכתיב: ׳אני ה׳ אשר הוצאתיך׳, וכתיב התם: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, ואימתי ירד מיכאל, בחנניה מישאל ועזריה״.
43. ברבעה״ת דעת זקנים. וראה לעיל אות מ.
44. פסיקתא פי״ב (צח:). ובסגנון אחר בפסיקתא רבתי פכ״א (ק:): ״אנכי ה׳ אלהיך, פנים בפנים
(דברים ה ד), אמר רבי יוחנן האיקונים הזה הוא אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת, כך הקדוש ברוך הוא היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳. אמר ר׳ לוי יש לך ללמוד מדרך הארץ ויש לך ללמוד מאיקונין; יש לך ללמוד מדרך ארץ, בנוהג שבעולם קול אחד נכנס לתוך עשר אזנים, שמא עשרה קולות נכנסים לתוך אוזן אחת, ומה אם תפילות כל ברייה הוא שומע כולם כאחת, ׳שומע תפילות׳ אינו אומר כאן אלא: ׳שומע תפלה׳
(תהלים סה ג): ׳עדיך כל בשר יבואו׳, ולהביט בכל אחד ואחד מישראל ולומר לו: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ על אחת כמה וכמה״. וראה לעיל בביאור אות נה*.
45. הגהתי ע״פ הגירסא בילקוט המכירי ישעיה מד ו, וזה נכון. והגירסא שלפנינו נשתבשה. ראה תו״ש שמות במילואים סימן ד, שהבאתי מילק״ש פ׳ בלק, בקרא ׳לא איש אל ויכזב׳
(במדבר כג יט), שדרשו כן נגד הנוצרים, ולעיל אות נא בביאור, ור״ש אפשטיין בקדמוניות היהודים דף קג.
ובדברים רבה ב כד: ״ועם שונים אל תתערב
(משלי כד כא), עם אלו שאומרים יש אלוה שני - אל תתערב כו׳. מיד חזר ופירש את הדבר, ׳יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו׳
(קהלת ד ח), אין לו אח ולא בן, אלא: ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳
(דברים ו ד)״.
46. פסיקתא פי״ב קח וראה תו״ש שמות פ״ז ג.
47. בסגנון אחר במשנת רבי אליעזר פ״ז קלט: ״אנכי ה׳ אלהיך, כל מקום שנאמר ׳אלהים׳, זו מדת הדין, ה׳, מדת רחמים, נברא העולם בזו ובזו, שנאמר
(בראשית ב ד): ׳ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳, שהוא צריך למדת הדין ולמדת הרחמים, ניתנה התורה בזו ובזו, שנאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, שיש בה מתן שכר ופורענות, אשריהם הצדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת הרחמים כו׳. אוי להן לרשעים שהן הופכין מדת רחמים למדת הדין״. וכ״ה בכתה״י מדרש הגדול דברים ה ו. ובלקח טוב כאן: ״ה׳ אלהים, מדת רחמים ומדת הדין״. ובפי׳ אור החיים: ״אנכי ה׳, פי׳ בין בזמן שאני מתחסד עמך אהיה לך לרבון, בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך אהיה אלהיך. עוד ירצה ע״ד אומרו
(תהלים קטז יג): ׳כוס ישועות וגו׳ ובשם ה׳ אקרא׳, ׳צרה ויגון וגו׳ ובשם׳ וגו׳
(שם ג), ודרשו ז״ל: מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו׳, והטעם כי בחי׳ המוסר מה׳ אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו: אנכי ה׳, פי׳ למדת החסד והרחמים אפי׳ בזמן ׳אלהיך׳, פי׳ שאני מיסרך״.
48. לפנינו בפדר״א חסר הקרא, וישנו בפדר״א הנדפס מכת״י, כן שינו בדפוס עם פי׳ רד״ל הלשון: ״וכי ישראל שלא נימולו״, במקום ׳ערלים׳, שהוא גם בדפוס ראשון. כן ליתא בכת״י המלים: ׳חס ושלום׳. והרד״ל בפי׳ מביא דע״כ הפי׳ על הנולדים מיציאת מצרים עד מ״ת בחמשים יום אלו. ומ״ש הראשונים ביבמות
(צב.) דעת הריטב״א, דכשקבלו ישראל התורה לא היו בלתי נימולים, כמבואר בפדר״א. אמנם דעת הרמב״ן והרשב״א דלטעמא שלא נמולו במדבר משום חולשא דאורחא, או דלא נשבה רוח צפונית משעת יצ״מ פסקו מלימול, עייש״ה.
49. ראה להלן אוח פד. ובפדר״א פמ״א: ״יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול (במכדרשב״י כאן: והמתים שבישראל. ובמנוה״מ ח״ג שמה: שבארץ ישראל) חיו ועמדו על רגליהם, שנאמר
(דברים כט יד): ׳כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום׳ וגו׳. וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות שם עמדו עמהם בהר סיני״. ובפסיקתא חדתא (בבהמ״ד ח״ו): ״כיון שפתח הקב״ה בדבור ׳אנכי׳, הארץ רעדה וימים ונהרות רעדו, דכתיב
(שופטים ה ה): הרים נזלו מפני ה׳, והתחילו השמים מנטפים מים, שנאמר
(שם ד): ׳גם עבים נטפו מים׳, והיו הלפידים נראים לארבע רוחות העולם, אמר הקב״ה: אני הוא שאמר והיה העולם ומנהיג סדר בראשית ועתיד אני לכלות אותה ולחדש אותה, כי אנכי ה׳ אלהיך״. ובפסיקתא רבתי פכ״א (ק.): ״אמר רבי פנחס בשם רבי יוחנן, אם ׳יראה׳ למה ׳שקטה׳ ואם ׳שקטה׳ למה ׳יראה׳
(תהלים עו ט), אלא אמרה הארץ: תאמר שהגיע עונתה של תחיית המתים והקב״ה תובע מידי מה שהפקיד אצלי, כדכתב
(ישעיה כו כא): ׳וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה׳, וכיון ששמעה ׳אנכי׳ מיד שקטה״. ומקור המאמר בשבת
(פח.), ע״ז
(ג.). ובשמו״ר כט ז: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, הדא הוא דכתיב
(עמוס ג ח): ׳אריה שאג מי לא לא יירא׳, זהו דכתיב
(ירמיה י ז): ׳מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה׳, כו׳. כך כביכול ירד הקב״ה לסיני ליתן הדברות שלא יהיה העולם מתמוטט, שנאמר
(תהלים סח ט): ׳ארץ רעשה אף שמים נטפו׳, וכן: ׳הרים נזלו מפני ה׳ ׳, וכן: ׳עמודי שמים ירופפו׳
(איוב כו יא), וישראל מרתיתין, שנאמר
(לעיל יט טז): ׳ויחרד כל העם׳, וההר מרתת, שנאמר
(שם יט): ׳ויחרד כל ההר מאד׳. כל אלו למה, אלא מפני שדבר דברות של חיים, והנביא צווח: ׳אריה שאג מי לא יירא׳. אמר רבי ירמיה ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ׳ארץ רעשה׳, כשיבא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה על אחת כמה וכמה, שנאמר
(מלאכי ג ב): ׳לפני זעמו מי יעמוד ומי מכלכל את יום בואו׳, כשהיא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו, הוי: מי לא ייראך מלך הגוים״.
וענין זה שהארץ רעדה בזמן נתינת התורה, מוזכר בירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב: ״את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים (היסודות) של בית המקדש, חפר חמש עשר מאוון דאמין (ט״ו פעמים מאה אמה, כלומר אלף ות״ק אמה), ולא אשכח תהומא (שהיה צריך לחפור עד התהום כדי שיהיו השיתין שבמזבח יורדין עד התהום), ובסיפא אשכח חד עציץ (חרס) ובעא מירמיתיה (ביקש להרימו), אמר ליה (העציץ): לית את יכיל, אמר ליה: למה, אמר ליה: דנא הכא כביש על תהומא (אני מונח כאן לכבוש את התהום שלא יעלה ויציף את העולם). אמר ליה: ומן אימת את הכא, אמר ליה מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, רעדת ארעא ושקיעת, ואנא יהיב הכא כביש על תהומא״. ובפי׳ ר״י ברצלוני לספר יצירה (דף עג) האריך לפרש מאמר זה, וסיים: ״שבשעת מתן תורה נרעדה הארץ ונזדעזעה ונקבעו התהומות עד לעלות על העולם, לולי שבשמיעת ׳אנכי׳ שקבלו ישראל עליהן עול מלכות שמים שתם אותו החרס בקיעות התהומות״.
במכדרשב״י פי״ט כה: ״כיון שירד משה לקרא לאהרן, השמיע הקב״ה קולו, כדי שלא יאמרו ישראל קולו שהיה ברקיע. יצא קול הראשון והשמים והארץ רעשו וההרים והגבעות נתמוטטו והימים והנהרות ברחו וכל האילנות כרעו, והמתים שבישראל חיו ועמדו על רגליהם ונרתעו ישראל וחזרו לאחוריהם שנים עשר מיל ופרחה נשמתן. אותו הקול שמעו בו אנכי ולא יהיה לך, וכן הוא אומר
(תהלים סב יב): אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי״.
50. ראה תרגומים כאן. ובשהש״ר א ב: ״וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב״ה, רשב״י ורבנין, רשב״י אומר מלמד שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב״ה לשמאלן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לשמאלו של הקב״ה, והקב״ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, לקיים מה שנאמר
(תהלים כט ז): ׳קול ה׳ חוצב להבות אש׳. ורבנין אמרין וכי יש שמאל למעלה, והלא כתיב
(לעיל טו ו): ׳ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ׳ וגו׳, אלא הדיבור היה יוצא מפי הקב״ה, מימינו לימינן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י״ח מיל על י״ח מיל, וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לימינו של הקב״ה, והקב״ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: קול ה׳ חוצב להבות אש״. וראה ב׳יפה קול׳ באור ארוך לפנימיות הענינים הרמוזים במאמר זה.
ועל ענין שיצאה נשמתם וכו׳ ופתח להם ז׳ רקיעים כו׳, ראה שבת
(פח:), שהש״ר פ״ה, שמו״ר פכ״ט, מדרש אגדה ריש ויקרא. ובפסיקתא רבתי פ״כ (צח:): ״מיד פתח הקב״ה שבעה רקיעים ונגלה עליהם עין בעין ביופיו ובכבודו ובתוארו ובכתר שלו ובכסא כבודו. כיון ששמעו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ מיד יצתה נשמתם של צדיקים והחייה אותם, שנאמר
(תהלים סח י): ׳גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה׳. מה עשה הקב״ה, הוריד עליהם לארץ מאה ועשרים ריבוא מלאכי השרת, כל אחד ואחד מישראל אוחזים אותו שני מלאכי השרת, אחד מניח את ידו על לבו ואחד מגביה את צוארו כדי שיראה להקב״ה ׳פנים בפנים׳
(דברים ה ד). ולמה נגלה להם פנים בפנים, אמר להם ראו שנגליתי לכם בכבודי ובתפארתי, שאם יש דור שמתעה אתכם ואומר: נלך ונעבוד אלהים אחרים, אמרו לו: יש לנו אלהים שאנו עובדים אותו, בזמן שאין אנו עובדים אותו מורידן בגיהנם, ועתיד הקב״ה להמליך מלכותו על כל ישראל״. וראה בפסיקתא חדתא (בביהמ״ד ח״ו), ובמדרש שה״ש (גרינהוט ב:).
ובדברים רבה ואתחנן (ליברמן, דף סה): ״וביום מתן תורה קרע הקב״ה את השמים והראה לישראל מה שיש למעלן. רבי פנחס ורבי לוי בשם רשב״ל, קרע להם הקב״ה ז׳ רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, שנאמר
(להלן כ ד): ׳אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת׳, אמר ראו שאין אחר עמי, שנאמר
(דברים ד לה): אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״.
ובספר מלמד התלמידים (דף קכ): ״ואל זה כוונו רבותינו ז״ל, באמרם שבשעת מתן תורה קרע הקב״ה שבעה רקיעים ופתח להם שבע ארצות, ר״ל ז׳ חלקי הישוב (כמו שקדם), ואמר להם: בינו בעליונים והביטו בתחתונים וראו שאין אלוה עמי, מיד פתחו והקדימו נעשה לנשמע״. ובמעשים על עשרת הדברות גורס גם ז׳ תהומות.
51. ראה ביאור מאמר זה במילואים.
52. במעשים על עשרת הדברות: ״כשיצא מפי הקב״ה יתעלה שמו, כמה זיקין וברקים יצאו ממנו וכמה לפידים, לפידי אש מימינו וכמה לפידי אש משמאלו, ובאותה שעה אדם לא הנשיף ועוף לא צפצף, ארי לא נהם, שור לא געה, חמור לא נער, ודומה העולם כמו שלא היה בו אדם, והדבור יצא מפי הקב״ה והולך כאדם המהלך בארץ, ונהפך הדבור לשבעים לשונות, שכל העולם שומעים בו, שנאמר: ׳יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך׳
(תהלים קלח ד)״. ובתנחומא יתרו יא: ״עשרת הדברות כולן בקול אחד יצאו מפי הגבורה, דבר קשה עד מאד, מה שאין הפה של הדיוט יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע, ולפיכך כתיב: ׳נפשי יצאה בדברו׳
(שה״ש ה ו), ׳קול גדול ולא יסף׳
(דברים ה יט), והקול נחלק לשבעה קולות ומשם לשבעים לשון״.
ובענין זה שנהפך הדבור לשבעים לשון, יש להעיר מהא שכתב רבי שם טוב בפי׳ למו״נ (ח״ב פכ״ט): ״זה שורש גדול בענין הנבואה, כי אם יהיה הנביא ערבי, תבואהו הנבואה בלשון ערבי, ואם יהיה ללעז תבואהו בלשון לועז, כי למעלה אין אומר ואין דברים, אבל ישפיעו הענינים, והנביאים משימים המלות, או יחשבו כפי דמיונם, שהשם מדבר עמם באותו לשון, והבן זה כי הוא ענין גדול הערך״.
53. זהו המשך של הדרש המבואר בספרי דברים פי׳ שמג, ומכילתא מס׳ דבחדש פ״ה (להלן תכח), ופדר״א פמ״א, שבתחלה הלך הקב״ה לבני עשו שיקבלו התורה וכו׳, ה׳ מסיני בא וזרח משעיר וגו׳
(דברים לג ב), על זה אמרו ישראל: ברח דודי כו׳ (שיה״ש ח יד). ובפי׳ מ״ע בפסיקתא רבתי שם: ביאור כוונת זה המאמר עפ״י מה שדרשו בשה״ש רבה שם: אתא לך לריחא טבא בזכות אבותינו שריחן עולה לפניך כבשמים. שדימו האבות להרים בכמה מקומות. וכלומר שהאומות הורישו אבותיהם להם את מעשיהם הרעים, אבל ישראל קבלו את התורה בזכות מעשה אבותיהם. עפ״ד הפסיקתא רבתי ושמו״ר כט, אולי יל״פ לשון האונקלוס דברים לב ו ׳עם נבל׳: ״עמא דקבילו אורייתא״, כלומר להתנבל עליה בימי השמד.
54. ראה לעיל אות ט.
55. מה שהוספתי בפנים הוא על פי פסיקתא רבתי פכ״א (קי:), וראה מ״ש בתו״ש לעיל ג רכב, ו לט, וצרף לכאן. וכתב ביפה מראה: ״אף על גב דבספרנו ׳הוצאתיך׳ מלא, כמה פעמים שהגמרא חולקת עם ספרים שלנו״. ראה בתוס׳ שבת
(נה:), ובהערות שם. ובמ״ע: דורש כאלו כתיב הוצאתיך.
56. מובא במדרש הגדול כת״י דברים ה ו, ובמדרש הגדול הנדפס
(שמות א ח), בסגנון אחר: ״אין לך קשה לעולם מכפוי טובה שהוא גורם שלא תהיה טובה בעולם, לכך הקב״ה מזהיר את ישראל ואומר: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, הזהרו שלא תכפו טובתי, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים״. ובלק״ט כאן: ״דבר אחר ׳מבית עבדים׳, היה מזכיר להם יציאת מצרים כדי שיזכרו נסים וגבורות שעשה להם לישראל במצרים, וגאלם לשם קדשו להיות לו לעבדים, יתגדל ויתקדש שמו, וישתבח זכרו יהיה להם לאלהים״. וראה תו״ש לעיל א ח.
57. שמו״ר כט ג: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, משל לבת מלכים שנשבית ביד הלסטים ובא המלך והצילה, לאחר ימים בקש לישא אותה לאשה, אמרה לו: מה אתה נותן לי, אמר לה: אם אין ליך עלי אלא שפדיתיך מיד הלסטים דיי״. ובאבן עזרא כאן: ״שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו: דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד, כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה, ולמעלה מזה שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה, ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה
(להלן לג יג): ׳הודיעני נא את דרכיך ואדעך׳. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פרשתי בפ׳ ואלה שמות
(ג טו), כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו יושב קדם סלה, ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם, ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו, מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים. והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור: אנכי ה׳, כי עשיית שמים כו׳. ׳דע את אלהי אביך ועבדהו׳ (דהי״א כח ט), והדעת הוא בלב, לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל: ׳אנכי ה׳ ׳, והוסיף: ׳אשר הוצאתיך׳, שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר: ׳אלהיך׳, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם, ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפרשת ׳כי ישאלך בנך׳
(דברים ו כ), כי טעם השאלה, למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם, והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות: הראשונה, ׳עבדים היינו לפרעה׳ (שם פס׳ כא), והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצוותיו. והשנית, כי אלה המצוות אינם לצרכו, כי אם ׳לטוב לנו כל הימים לחיותינו׳
(שם כד). והשלישית, ׳וצדקה תהיה לנו׳
(שם כה), שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא״.
בחזקוני כאן: ״אשר הוצאתיך, היה יכול לומר: ׳אשר עשיתיך׳, או: ׳אשר בראתיך׳, וכן הרבה חסדים שעושה עם בריותיו לומר שיש להקב״ה דין עלינו לקבל מצותיו, אלא אם היה אומר כן היו יכולין להשיב הלא עשית כן לכל שאר אומות, ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך, לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לכל גוי ולשום אומה אחרת״.
בס׳ כד הקמח (ערך צדקה): ״ואפשר לומד כי לגודל המצוה (של פדיון שבויים) שבח הקב״ה את עצמו בה בדבור ראשון ׳אנכי׳, הוא שאמר ׳אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ וגו׳, ולא אמר: ׳בראתי שמים וארץ׳, כי רצה להזכיר המצוה והיא מצות פדיון שבוים של ס׳ רבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם״.
58. מכילתא ריש יתרו, ולעיל אות עד, ב״ר צט, במדב״ר יג ג, מדרש תהלים מזמור יח. וכ״ה במנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ג דף שמו). ובבה״מ מגיה: ׳מבית אלון׳, ע״פ הקרא
(שמואל א׳ י ג). ובמ״ע: עי׳ ספרי דברים פי׳ לט, ומגלה
(כט.).
59. לעיל יד ריב.
60. מובא בהדר זקנים סתמי בין שאר מדרשי חז״ל. וראה רמב״ן שמות לב א.
61. ראה תק״ז תיקון ל (דף עד.), ותיקון לב (דף עו.), וזהר ח״ג (רסב.). בזח״ב (פה:): ״רבי יצחק אמר ׳אנכי׳ דא שכינתא ופסקא טעמא, כמה דאת אמר
(בראשית כז יט): ׳אנכי עשו בכורך׳. ׳ה׳ אלהיך׳ דא קוב״ה כמה דכתיב
(דברים ד לו): ׳מן השמים השמיעך את קולו׳, וכתיב (פס׳ יט): ׳אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׳, מן השמים (מן השמים ממש, דא קב״ה) כו׳ (זהו כשיטת רס״ג ומו״נ שהשכינה ברואה, ראה לעיל אות עו במילואים). ׳הוצאתיך מארץ מצרים׳, דא יובלא, כמה דתנינן מסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים, ובגין כך חמשין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא, חמשין יומין לקבלא אורייתא, חמשין שנין לחירו דעבדין״.
מעניו זה שיצ״מ היתה ביובל הגדול, ראה ספר היובלים פ״ד ג. ובשכל טוב בראשית כז יט: ״אנכי עשו בכורך, ראיתי בפי׳ ר׳ טוביה, עשו הפסיק הענין, וכן אמר יעקב לאביו: אנכי הוא המדבר, אבל עשו הוא בכורך, ולא נראו לי הדברים כפתור ופרח, כי יש להם סתירה בכמה מקראות שהן דומין בטעם ובנקודין, ואין לדרוש כך, כי איך יכול לומר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, אנכי הוא המדבר, אבל ה׳ אלהיך, ונשמע הדבר כשתי רשויות חלילה כו׳ ״.
62. באונקלוס מבית עבדותא. וברב״ח לשון עבדים שם דבר וכאלו אמר מבית עבדות, וכמוהו עבד עבדים יהיה לאחיו שפי׳ עבד לעבדות עולם. וראה תו״ש לעיל פי״ג לג. ממכדרשב״י ולהלן צג. ובמנחה בלולה: מבית עבדים, שהיו עבדים אפילו לשבויי פרעה.
63. בפי׳ רבינו בחיי: ״ואפשר לפרש עוד ׳מבית עבדים׳ מבית המזלות, שהם עבדים לי, וקרא את המזלות עבדים, לפי שהם מלכים למה שלמטה מהם, שהם ממונים עליהם, ועבדים למה שלמעלה מהם. וירמוז כי היו ישראל ראוין לשהות עוד במצרים לפי משפטי הכוכבים והמזלות, לולא ה׳ שהיה לנו שהשפיל הכח ההוא והוציאם בדרך הנס, וזהו שכתוב
(דברים ד כ): ׳ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים׳, לא אמר ׳ממצרים מכור הברזל׳, כי המשיל כח של מצרים אשר למעלה לכור הברזל, שהיו ישראל ראוים שיותכו בו כברזל המותך בתוך כור, ואמר הכתוב כי הקב״ה הוציאם תחלה מאותו כור הברזל, ואחר כך ממצרים, זהו: מכור הברזל ממצרים״.
64. כן מפרשים בקהלת שם המלה ׳ועבדיהם׳, כלומר מעשיהם.
65. לעיל פג. בזח״ג (קיא:): ״בגין דישראל קרי לון עבדים, דכתיב: ׳כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם׳, מ״ט אינון עבדים, בגין דכתיב: ׳אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים׳, ובגין כך כתיב בעשר אמירן לבתר דכתיב ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, למפלח ליה כעבד דפלח למאריה, דפריק ליה מן מותא, דפריק ליה מכל בישין דעלמא״.
66. תו״ש בראשית ט קנג. וברב״ח: ״מבית עבדים, שהאדונים שלכם היו עבדים, שהרי המצריים בני חם הם, שנאמר
(בראשית י ו): ׳ובני חם כוש ומצרים׳, ואתם עבדים להם״.
67. לעיל פח.
68. מאמר זה מובא בספר מנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב, עמוד רכג): ״והמודה ביציאת מצרים מודה באלהות הב״ה ובמציאותו והשגחתו, כדגרסינן בספרי: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהב״ה, וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר, לפיכך החמירו ז״ל באיסור חמץ בפסח יותר משאר איסורין כו׳ ״. ולא נמצא בספרי שלפנינו.
69. בדברים רבה (ליברמן, דף ט): ״בשעה שנתן הקב״ה את התורה לישראל, נתן להם שמנה דברות על ידי משה, ונתן להם שני דברות מפיו, אנכי ולא יהיה לך, שנאמר (שיה״ש א ב): ׳ישקני מנשיקות פיהו׳, כיון שחטאו (ועשו העגל) הניחו אותן השמונה שנתתי להם על ידי משה, אלא באותן השנים (שנתתי להם) מפי, לפיכך משה מוכיחן כל התוכחות האלו, על מה שעשו והכעיסו להקב״ה״. עו״ש: ״טעו וכפרו בי בשני דברות שנתתי להם, כפרו באנכי ובלא יהיה לך״. ובשמו״ר מב ח: ״וכל הדברות הוא (משה) אומר להם, חוץ משנים שהקב״ה אמרן לישראל מפיו, אנכי ולא יהיה לך, אמר הקב״ה לא היה לכם לחטוא אלא במה שצויתי אתכם (בתמיה)״. וראה שמו״ר לג ז, ותנחומא וילך ב: ״תורה צוה לנו משה
(דברים לג ד), והשנים צוה הקדוש ברוך הוא״. וראה להלן תנב, ובמילואים כאן.
70. ברש״י: ״מפי הגבורה, דכתיב
(תהלים סב יב): ׳אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי׳, במכילתא״. וביפ״ע הוריות
(ח.) העיר שליתא במכילתא. וראה לעיל אות ח, ולהלן אות רכה. וציין לפרקי דר׳ אליעזר סוף פמ״א כעין לשון רש״י. ובפסיקתא חדתא (בהמ״ד ח״ו): ״וכמה דברות שמעו מפי הקב״ה שתים: אנכי ולא יהיה, שנאמר: ׳[אחת דבר אלהים] שתים זו שמענו׳. אמר הקב״ה לישראל, אם אתם מקיימין ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ מקיים אני ׳אני ה׳ אלהיכם׳, ואם לא, אקיים בכם: אנכי ה׳ אלהיך אל קנא (פס׳ ה)״. בהוריות
(ח.): ״תנא רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום״. ובמו״נ (ח״ב פל״ג) מבאר מהי הכונה מפי הגבורה. וראה במילואים. ובמדרש כונן, בספר ארזי הלבנון: ״נקרא שמה תורה שהיא בגימטריא תרי״א, וב׳ דברות, אנכי ולא יהיה לך, ששמעו מפי הבורא, הרי תרי״ג, וכן כתוב
(דברים לג ד): תורה צוה לנו משה״.
71. במדרש תהלים מזמור ג: ״רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, אומות העולם אומרים לישראל, אומה ששמעה אנכי ולא יהיה לך, ולבסוף ארבעים יום אמרו: ׳אלה אלהיך ישראל׳
(להלן לב ח), יש להן תשועה, ׳אין ישועתה לו באלהים סלה׳
(תהלים ג ג), ואתה ה׳ הסכמת עמהם, וכתבת בתורה: ׳זובח לאלהים יחרם׳ וגו׳
(להלן כב ט)״. וכ״ה בתנחומא תשא ד.
72. בסגנון אחר בדברים רבה (ליברמן) ע״פ כתי״א ואתחנן כו: ״מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע כו׳, רבי לוי אמר מהר סיני זכו לק״ש, כיון שירד הקב״ה לסיני, אמר רבי אמי דמן יפו ירדו עמו כ״ב אלפים של מלאכי השרת, שנאמר
(תהלים סח יח): ׳רכב אלהים רבתים אלפי שנאן׳, מהו ׳שנאן׳, הנאין והמשובחים שבהם, מיכאל וחבורתו, גבריאל וחבורתו, והיו ישראל מסתכלין בהם ורואין אותם משובחים ונאים ומתבהלין, וכיון שראה אותם הקב״ה, אמר להם: לא תטעו אחר אחד מן המלאכים הללו שירדו עמי, כולם שמשי הם, ׳אני ה׳ אלהיכם׳
(לעיל ו ז), ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ומאותה שעה יחדו מלכותו של הקב״ה עליהם ואמרו אלו לאלו: שמע ישראל״. ובהערות שם: ״ראה גנזי שכטר קכד, ובמכירי תהלים
(דף רנ) בשם התנחומא, ובמדרש הגדול ואתחנן (ב׳הסגלה׳ דף נב)״. וראה לעיל אות סה סד בביאור, ולהלן אות תי, מירושלמי מס׳ ברכות פ״א ה״ה: ״רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן [בפרשת ק״ש], ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ – ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו׳, ׳לא יהיה לך׳ וגו׳ – ׳ה׳ אחד׳. ומדרשות אלו ראיה למ״ש לעיל אות נא, מסמ״ק ורב״ח שבאנכי נכללת מצות יחוד השם.
ובסהמ״צ לרס״ג (ח״א דף קמו) מתרץ על פי הדב״ר שיטת הבה״ג ושאר ראשונים, שלא מנו ׳אנכי׳ בכלל תרי״ג מצות, משום שסוברים שזוהי בכלל מצות יחוד השם ומ״ע דק״ש. עוד יש להוסיף מהמבואר להלן אות קכז, מסדר אליהו זוטא, שבאמרם ׳שמע ישראל׳ קיימו קרא ד׳לא יהיה לך׳. והרמב״ן בפיה״ת (פסוק ב) כותב: ״וזו המצוה (אנכי) תקרא בדברי רבותינו קבלת מלכות שמים, כי המדות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם, וכך אמרו במכילתא (להלן קא): אנכי ה׳ אלהיך וכו׳, אני הוא שקבלתם מלכותי״.
73. איכה רבה פ״א (עיי״ש בהערות באבער), ומנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב דף שלז), ומדרש עשרת הדברות. ובספר אליהו רבא (פ״ל) פכ״ח: ״אמר לו, ח״ו איני משתחוה למעשי ידי אדם, שכך כתוב בתורה: לא יהיה לך אלהים אחרים״. ובמדרש עשרת הדברות כאן באריכות, ובמעשים על עשרת הדברות: ״מעשה במרים בת תנחום היא ושבעה בניה״. ומעין זה להלן אות קכח, שחנניה מישאל ועזריה הזכירו ג״כ הפסוק ׳לא יהיה לך׳. ובמדרש אותות משיח, בספר אבקת רוכל (נדפס בבהמ״ד ח״ב): ״באותה שעה יקום נחמיה בן חושיאל ושלשים אלף גבורים מגבורי בני אפרים, ויקחו ספר תורה וקורין לפניו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ויאמר להם [ארמילוס השטן] כו׳, בואו והעידו לי שאני אלוה, כדרך שעשו כל האומות. מיד יעמוד כנגדו נחמיה כו׳ ״.
וחכמינו ז״ל במדרשים הביאו מקרא זה ׳לא יהיה לך׳ אזהרה על עבודה זרה; א. בפירקא דרבינו הקדוש: ״ארבעה דברים עשה משה רבינו ודן ק״ו לעצמו; שיבר את הלוחות, מנין כיון שראה את ישראל שהן עובדין את העגל, אמר: אני נותן להם את התורה דכתיב בה: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, וכתיב
(להלן כב ט): ׳זובח לאלהים יחרם׳, נמצאתי מחייבם כליה לפני המקום, מיד ׳וישלך מידיו את הלוחות׳
(להלן לב יט), הלוחות נשתברו והאותיות פורחות. ומניין שהסכים הקב״ה, שנאמר
(להלן לד א): ׳אשר שברת׳, אמר לו הקב״ה: יישר כחך ששברת״. וכ״ה באבות דר״נ נו״א פ״ב, ומעין זה בפסיקתא רבתי פ״כ.
ב. במדרש במדב״ר א יב: ״לפי שנמצאו עמי נאמנים (שבט לוי), ששמרו [בזמן שעשו את העגל] אזהרתי: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ וגו׳, לפיכך הן ראוין שיהיו נאמני ביתי, ׳ואתה הפקד את הלוים׳ וגו׳
(במדבר א נ), וכן הוא אומר
(תהלים קא ו): עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי״.
ג. במדרש תהלים מזמור ח: ״כשעלה משה לקבלה פעם שניה, אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, והלא אתמול [כשעשו העגל] עברו עליה, שכתבת בה: לא יהיה לך אלהים אחרים״.
ד. בשמו״ר מד ז: ״אמר רבי שמואל, אמר לו משה: רבון העולם, תן לי רשות שאדבר. אמר לו הקב״ה: אמור כל מה שתבקש. אמר: הם בטלו ראשו של דבור, ׳לא יהיה לך׳ וגו׳, ועברו עליו שעשו את העגל, ואתה מבקש לבטל סופו, שנאמר (פס׳ ו): ועושה חסד לאלפים לאוהבי״.
ה. במכדרשב״י יט כ: ״כיון שאחז בכסא אמר להם [למלאכי השרת]: אתם אומרים תסתפק בעליונים. וכי מה צריכין לה. אמרו לו: ומה כתוב בה. אמר להם: כתוב בה: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, וכי יש מכם עובדי עבודה זרה״ [ובשבת פח (מובא להלן אות תכב) גורס: ״לא יהיה לך אלהים אחרים, בין עכו״ם אתם שרוים, שעובדין עבודת כוכבים״. סגנון לשון זו יש לפרש גם על איסור קיום ע״ז]. וכ״ה במדרש אגדה קרח
(יז יא).
ו. פסיקתא דר״כ פי״ג (להלן אות תיט): ״אני אמרתי להם: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, והם לא עשו כן, אלא ׳ואת המשתחוים על הגגות׳
(צפניה א ה)״. וכעי״ז בפסיקתא רבתי פכ״ז.
ז. פסיקתא רבתי פכ״א (להלן אות תכא): ״לא יהיה לך, ביטל ירבעם״.
ח. ירושלמי ברכות פ״א ה״א (להלן אות תי): ״אנכי ה׳ אלהיך – ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו׳, ׳לא יהיה לך׳ - ה׳ אחד״.
ט. תנ״י קדושים ג (להלן אות תיא): ״לא יהיה לך וגו׳, וכאן: ׳אל תפנו אל האלילים׳
(ויקרא יט ד)״.
י. פסיקתא רבתי פכ״א (להלן אות תיג): ״שידלתני בסיני ואמרת לי: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, והייתי סבורה שהוא רפה, ׳חזקתני ותוכל׳
(ירמיה כ ז), ׳זובח לאלהים יחרם׳
(להלן כב ט)״.
יא. בתנחומא תשא ד: ״זהו שאמר הכתוב
(תהלים ג ג): ׳רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳, רבנן פתרי קרא באומות העולם, ׳רבים׳ אלו אומות העולם, שכתיב בהון: ׳הוי המון עמים רבים׳
(ישעיה יז יב), שאומרין לישראל: אומה ששמעה בסיני ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל: ׳אלה אלהיך ישראל׳
(להלן לב ד)״. וכ״ה תנ״י שם ג, מדרש תהלים פ״ג, פסדר״כ פ״ב.
מכל הנ״ל ראיה למ״ש הרמב״ן בהשגות לספר המצות ל״ת ה: ״ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא [כתנא קמא בתורת כהנים ש׳לא יהיה לך׳ - מניעה מהודות האלהות לזולתו ית׳], אמרו בהגדה גיטין
(נז:): אתיוה לקמיה אמרו ליה פלח לצלמא, אמר כתיב בתורה: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳. וכן אונקלוס תרגם: לא יהי לך אלה אוחרן בר מני״. הרמב״ן הביא רק דוגמא אחת מהגדה בגיטין, וכוון במה שכתב: בכל מקום כך הוא, להגדות חז״ל הנ״ל. וראה להלן קז*.
74. בתו״כ פ׳ אחרי פי״ג: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה׳ אלהיכם
(ויקרא י״ח:א׳-ב׳), רבי שמעון בן יוחאי אומר, הוא שנאמר להלן: אנכי ה׳ אלהיך וגו׳, אני ה׳ שקבלתם מלכותי עליכם במצרים. אמרו לו: הין והין. קבלתם מלכותי קבלו גזרותי, ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, הוא שנאמר כאן: ׳אני ה׳ אלהיכם׳, אני הוא שקבלתם מלכותי בסיני. אמרו לו: הין והין. קבלתם מלכותי, קבלו גזירותי״. ובתנ״י וישלח י: ״ואף הם קבלו עליהם מלכותו, שנאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, מה אמרו, ענו כולם בפה אחד ואמרו: ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳
(להלן כד ז)״. הרמב״ן כאן מביא לשון המכילתא בקצת שינוים, ומסיים: ״כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה׳ ואני אלהיכם מארץ מצרים, קבלו כל מצותי״.
ובהשגות הרמב״ן בסהמ״צ (מ״ע א) על לשון הרמב״ם שאנכי ה׳ הוא בכלל תרי״ג מצות: ״אמר הכותב, האמונה הזאת בדבור הזה כו׳, וכן בדברי רז״ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה, והיא האמונה באלהות, אמרו במכילתא: לא יהיה לך כו׳, משל למלך שנכנס למדינה כו׳, אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים כו׳. ועם כל זה ראיתי לבעל הלכות גדולות שלא ימנה אותה מכלל תרי״ג כו׳. והנראה מדעתו של בעל ההלכות, שאין מנין תרי״ג מצות, אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו, והמצות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר כו׳. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר: דעו והאמינו שאני ה׳ שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו רצוני, עם כל זה לא יבא בחשבון המצות, כי הוא העיקר והן התולדות, כאשר פירשתי. ולדעת הזו, מה שאמרו בתשובת השאלה ׳תורה תרי״א הוי׳: ׳אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום׳, לומר שיש בדיבור ׳לא יהיה לך׳ שתי מצות ישלימו לתרי״ג, והם המניעה בעשיית הצלמים ׳לא יהיה לך׳ ו׳לא תעשה לך׳ ענין אחד, והמניעה בעבודתם ׳לא תשתחוה להם ולא תעבדם׳ מצוה אחרת, הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכולם באשר הם בלשון מדבר על עצמו: אנכי ה׳, על פני, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם, אבל הכונה מפני הדבור הב׳ שהן משלימות המנין. ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ למה נאמר כו׳, וזה דעת בעל הלכות גדולות ויש לו פנים״. וראה בהמפרשים על סהמ״צ שם מה שכתבו על דבריו ואכמ״ל. ובהשגות לל״ת ה׳, כתב הרמב״ן בסגנון אחר, שממכילתא זו ראיה לשיטת הרמב״ם ש׳אנכי׳ נמנה בכלל מ״ע. וכן ראיה ממכילתא לעיל כא.
75. בסנהדרין
(צט.): ״זה המבזה דבור ראשון שנאמר לו למשה מסיני״. ברש״י: ״היינו דבר ה׳, דבור שדבר הקב״ה בעצמו לישראל, דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום״. ונראה שעל יסוד לשון רש״י מגיה הגר״א: ״דבור שנאמר להם לישראל״. וראה במילואים סימן ג. ולשון הספרי מובא ברש״י
הוריות ח. (להלן קג). מפשטות לשון הספרי מוכח שסובר דקרא ׳לא יהיה לך׳ הוא אזהרה לע״ז, כשיטת האונקלוס, לא כשיטת המכילתא להלן קד, שהיא כר״י (להלן קה), אלא כדעת ת״ק שם, כמ״ש הרמב״ן שם. וכ״ה דעת הרמב״ם בסהמ״צ ל״ת א: ״מצוה א׳ היא שהזהירנו מהאמין באל אחר זולתו, והוא אמרו יתעלה ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳. וכבר התבאר בגמרא
(מכות כג) שלאו זה מכלל תרי״ג מצות״. והרמב״ם פ״א מהל׳ יסודי התורה ה״ו: ״וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בל״ת, שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים״.
כן דעת הרמב״ן בפיה״ת: ״והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳
(בראשית כח כא), ׳להיות לכם לאלהים׳
(ויקרא יא מה), יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר
(להלן כב יט): ׳זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו׳, והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה, ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר: ׳אלהא אוחרן בר מיני׳. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב: ׳אלהים אחרים׳, הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה׳ לבדו, אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב ׳אחרים׳ חלילה, אבל יאמרו: ׳אלהי מסכה לא תעשו לכם׳
(ויקרא יט ד), ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳
(להלן לד יז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו, אבל בהם אמר הכתוב
(ישעיה לז יט): ׳כי לא אלהים המה כי אם מעשי ידי אדם עץ ואבן ויאבדום׳. והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה׳, ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם, ולכך אמר: ׳לא תשתחוה להם׳, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותם מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודת עכבודה זרה, וכלן חייבי מיתות, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה צלמים שלא לעבדם, אבל למטה (פס׳ כ) יזהיר מזה ׳אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׳, וכן ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳
(להלן לד יז), ׳לא תעשו לכם אלילים׳
(ויקרא כו א)״. אלא שהרמב״ם הדגיש שעובר על הלאו אפילו במחשבה. וראה להלן אות קז. ולהלן אות קכד, שדעת היראים והסמ״ג, שפשטא דקרא לאסור שיתוף.
ובחינוך מצוה כ״ו: ״שלא נאמין אלהים זולת השי״ת לבדו, שנאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ופירושו לא תאמין באלוה אחר זולתי וכו׳. וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז״ל: כל המודה בע״א כאילו כפר בכל התורה כולה, ואחד המקבל באלוה לשום דבר זולת השי״ת לבד, או שעובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדים אותה ומאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו אם יעבדנו בארבע עבודות, שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה, עבר על ׳לא יהיה לך׳, וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך״.
והרמב״ן בהשגות לסהמ״צ ל״ת ה, מביא שתי ראיות שקרא ׳לא יהיה׳ אתי לאיסור עבודה,
מסנהדרין נו: (להלן אות קיח), ומאגדה
גיטין נז: (לעיל אות ק). ראה מ״ש שם בביאור, שכן מבואר בהרבה מדרשי חז״ל. ובזהר הרקיע ל״ת ז׳ מביא ראיה
מגמ׳ הוריות ח. (להלן קג).
76. המאירי כאן: ״אי זו היא מצוה שהיא תחלה, זה עבודה זרה, לא שהדיבור לא יהיה הוא הראשון כמו שדימו רבים, אלא אף דיבור ׳אנכי׳ הוא אזהרה על ע״ז, שהרי הכפירה במציאותו ית׳, וההאמנה בזולתו הכל ע״ז, וכן שהכפירה במציאותו היא סבה לעבודת הגלגלים ויתר כל צבא השמים״. נראה שגם רש״י כוון לזה, באמרו: ״דכתיב בתחלת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך״. גם הרשב״ץ בזהר הרקיע עשין (סי׳ יא), ובשו״ת הרשב״ץ (ח״א סי׳ קלט) כותב, שמגמ׳ זו לכאורה ראיה מוכרחת לשיטת הבה״ג, ש׳אנכי׳ לא נחשב בכלל תרי״ג מצות, שאם כן לא היה הדבור בע״ז מצוה שנאמרה בהתחלה. ושוב כותב, דשמא י״ל דשפיר מצי למימר דע״ז נאמרה מתחלה, שהרי מכלל עשה ד׳אנכי׳ נמי נפקא, דמשמע אנכי ולא אחר. עו״כ שם: ״ושמא י״ל שדבור אנכי ולא יהיה לך, דבור אחד הוא, כיון שעל ענין אחד הם באים, בקבלת אלהות ועזיבת זולתו, ולפי זה נקראת מצות ע״ז מצוה שנאמרה תחלה״. גם האברבנאל מביא הראיה לבה״ג מהוריות. וראה לעיל אות קא-קב.
77. ראה רש״י כאן. והרמב״ן בפירושו כותב: ״וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא, ואם כן תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע״ז ברשותו ואין בה מיתת ב״ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב״ד. ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא: ׳ואלהי מסכה לא תעשו לכם׳ וכו׳ (להלן אות קה), הרי שרבי יוסי במקום רבים הוא האומר כי ׳לא יהיה לך׳ אזהרה למקיים צלמים, ולדברי תנא קמא אינו כן״. ובהשגות לסהמ״צ מ״ע א, מביא הרמב״ן ראיה ממכילתא זו לשיטת הבה״ג המונה ׳לא יהיה לך׳ בלאו שבמלקות, שהיא אצלו מניעה בקיום הצלמים, ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן. שכן דעת המכילתא כאן, שקרא ׳לא יהיה לך׳ הוא איסור לאו לעשיית ע״ז. וראה לעיל קא-קג. ובבה״ג הנדפס מכת״י לא נחשב ׳לא יהיה לך׳ בכלל לאוין, וזה כשיטת הרמב״ן, שקרא אתי לאזהרת ע״ז. ובסמ״ק הל׳
ע״ז ס״א: ״שלא לקיים ע״ז, דכתיב: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, והלאו חלוק מן העשה ד׳ואבדתם׳, דאיבוד שייך כשהוא שלו לאחר שלקחה מן הגוי עובד ע״ז, או כבשה, והלאו הוא שלא יקחנה מן העובדה קודם ביטולה״. ובפי׳ הרא״מ על רש״י, ובמשנת חכמים הל׳ ע״ז: שאלהים של אחרים, כלומר שכבר עבדו אותו, וכמ״ד שאינו אסור עד שיעבדוה. וראה בשו״ת צפנת פענח מהד״ת ח״א ט. ובהתו״מ מביא ראיה מלשון המדרש רבה (מובא להלן תיא בביאור) שעשרת הדברות נכללות בפ׳ קדושים, וחשב ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳ נגד ׳לא יהיה לך׳.
78. לעיל קד, ולהלן קלג-קלה ובהערות. והרמב״ן בשורש ט כתב: ״ושנו בספרא, מכאן אמרו העושה ע״ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום ׳לא תעשו לכם׳, ומשום ׳לא יהיה לך׳ כו׳, והרב עצמו זכר לנו הברייתא הזאת במצוה ב׳ מל״ת, שכתב: ולוקה שתים״. ובהערת ר״ח הלר ל״ת ג, כתב: ״והנה בד״ר של הרמב״ן אינן המלות שכתב: ולוקה ב׳, וכן אינן בכת״י של הרמב״ן, ושם בכ״י כתוב כך, והרב עצמו נזכר לזאת הברייתא במצוה ג׳, ועי׳ רמב״ן בל״ת ב״.
79. זהו כעין התו״כ לעיל קה, שדורש מ׳לא תעשו לכם׳, וכהדרש להלן אות קל-קלד. ובמדרש עשרת הדברות לר״מ הדרשן: ״ואם תאמר, ׳לא יהיה לך׳ לי בביתי, אבל אם הוא בבית אחר אלך אליו ואשתחוה, לכך נאמר: ׳לא תשתחוה להם׳. ואם תאמר, אם כן אשלח לו דורון, לכך נאמר: ולא תעבדם״.
80. נראה שדורש קרא ׳לא יהיה הדבר׳ רמז לקרא ׳לא יהיה׳. ראה לעיל אות ק.
81. במדרש הגדול דברים ה ז: ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, הרי זו אזהרה שלא יעלה במחשבה שיש אלוה בעולם חוץ מן השם הנכבד והנורא, הוא שהוא ראוי לעבדו ולהשתחוות לו, אבל שאר כל הברואים חוץ ממנו, כגון מלאך וגלגל וכוכב, וארבע יסודות וכל הנברא מהן, אסור לעבדן ולהשתחוות להן, ועליהן הוא מזהיר ואומר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. ראה להלן קט-קי, קלא*.
הרמב״ם במנין המצוות לספר המדע ל״ת: ״מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא להעלות במחשבה שיש שם אלוה זולת ה׳, שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. וכן בראש ספר המדע: שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה׳ ״. ופ״א מיסודי התורה ה״ו: ״וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו״. וראה לעיל אות קב. וכן דעת האע״ז שכ׳: ״הנה זאת המצוה שהיא ׳לא יהיה לך׳ היא בלב גם בפה, כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו, כי אדם אומר לפני עדים כי הוא הולך לרצוח או לנאוף לא יהרג בעבור דבורו אם לא עשה מעשה, והאומר: ׳נלכה ונעבדה אלהים אחרים׳
(דברים יג ז), צוה הכתוב
(שם י): כי הרג תהרגנו״. ומבואר שסובר הראב״ע כשיטת הרמב״ם (פ״ד ה״א מעכו״ם), שהמדיחים נסקלין אע״פ שלא עבדו, כמו גבי מסית, עי׳
סנהדרין פ״ט. וכן בסמ״ג ל״ת א׳: ״שלא להעלות במחשבה וכו׳ ״. והמהרש״ל בביאורו: ״דבודאי משמעות כל המקרא מדבר במחשבה, וזהו לשון ׳לך׳, כלומר הגלוי לך לבד, דהיינו מחשבה, ו׳על פני׳ נמי משמע מחשבה, כמו פי׳ המפרש שהוא מלא כל העולם ואין הסתר מלפניו, ומזהיר נגד המחשבה״. והאחרונים העירו מלשון הרא״ש ר״ה סוף פ״א: ״אני ה׳, קודם שיחטא. וא״ת מה צריך האדם למדת הרחמים קודם שיחטא כו׳. אי נמי קודם שיחטא בע״ז, ואף על פי שכבר חשב לעובדה ומחשבת ע״ז הקב״ה מצרפה למעשה, קדושין
(לט:-מ.), כדכתיב: ׳למען תפוש את בית ישראל בלבם׳
(יחזקאל יד ה), אפילו הכי מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא, וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה״. ומוכח מזה שיטתו שבמחשבה לבד לא עבר. וראה בק״נ שם, ואכ״מ.
82. צ״ב מ״ש: בעשייה, הרי יש פסוק מיוחד: ׳לא תעשה לך פסל׳, ומבואר שס״ל כר״י בתו״כ (לעיל אות קה), ומכילתא קד. ויש להעיר מלשון הרמב״ן בהשגות לסהמ״צ (ל״ת א): ״לדעת ר׳ יוסי (בתו״כ קדושים), ׳לא יהיה לך׳ אזהרה בעושה הצלמים, והוא כלשון: ונחלה לא יהיה לך, שהוא הקנין נכסים, והוא דעת הברייתא השנויה במכילתא כפי משמעה. ולדעת ת״ק אינו כן, אבל יהיה מניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה, מלשון ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳
(בראשית כח כא), והלכה היא כתנא קמא״. וכן המהרש״ל בביאורו על הסמ״ג כותב: ״אי לא הוי כתיב אלא ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ ותו לא, היינו מוקמינן המקרא אלא לקיום [ע״ז] לחוד כו׳, שהרי כתיב ׳לא יהיה׳ דמשמע הויה וממשות״. ומבאר שמהמלה ׳לך׳ ילפינן איסור מחשבה, ומלשון ׳על פני׳ איסור שיתוף. ועפ״ד מדרש האגדה הנ״ל מבואר שהמלה ׳לא יהיה׳ כוללת שניהם, והמחלוקת היא מה היא פשטא דקרא, ומה ילפינן מדרשא.
83. ראה להלן אות תיז, ובביאור שם. דרש זה מתאים לשיטת המכילתא לעיל אות קד.
84. באע״ז כאן: ״דבר הכתוב ׳אלהים׳ כנגד מחשבת עובדימו, כמו ׳ויקח חנניה הנביא׳ (ירמיה כח י. כנגד מחשבת המאמינים, כי נביא שקר היה), ׳והאנשים רדפו אחריהם׳ (יהושע ב ז. לפי מחשבתם אחר המרגלים, והם היו בבית רחב הזונה), וככה דבר שמואל ׳למה הרגזתני׳
(שמואל א׳ כח טו), כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול״. וכן פי׳ בהדר זקנים.
85. ראה במילואים כאן ביאור מאמר זה.
86. במדרש שם המשך למאמר קז: ״על פני, מלבד שנים פנים שראית אשר אמרתי לך כי אנכי הוא, ואף על פי כן ׳לא תעשה לך פסל׳ אפילו לזכר שמי״. ובהערת ר״א אפשטין, שהכוונה לדרש המכילתא לעיל אות סא, שלא ליתן פתחון פה לאוה״ע לומר שתי רשויות הן. וכן דורש שם במדרש הנ״ל: ״אנכי אותו שראיתם על הים כבחור על המלחמה, ועתה אני כזקן מלא רחמים, אנכי הוא״. וראה גם מה שכתבתי במילואים בביאור מאמר אות קט.
וברבינו בחיי: ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אחר שהזהיר ׳לא יהיה לך׳ במחשבה, הזהיר על המעשה, שלא לעשות תמונתם, כי אולי יחשוב שהוא עושה בזה חפץ השם יתברך, ואינו עובר על רצונו כלל אם הוא עושה צורת האמצעי שהטובה באה על ידו, כדי להיות זכרון לנסים ונפלאות שעשה הקב״ה לישראל ע״י הסבה ההיא או ע״י האמצעי ההוא, מפני שיאמר והלא כמה מצות יש בתורה שהם לזכרון דבר; כענין הסוכה, שנאמר
(ויקרא כג מב-מג): ׳בסכות תשבו שבעת ימים׳, וסמך לו: ׳למען ידעו דורותיכם כי בסוכות׳. וכן אכילת הפסח, על שם שפסח המקום. וכן המצה, על שם שנגאלו ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אף הוא יחשוב לעשות הפסל ההוא או התמונה ההיא לזכרון המצוה המעידה על שרש דבר באלהותו של הקב״ה וביכלתו, ועל כן באה התורה ואסרה לעשות שום פסל ותמונה אפי׳ אמצעי, שאם יעשה כן סופו שישתחוה לו, ואחר ההשתחויה יבא לעבדו״. וכן מבואר בחזקוני: ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה, במקום אחר
(דברים ד טו) הוא אומר הטעם: ׳כי לא ראיתם כל תמונה׳, שלא תאמר אתה אל מסתתר ואין רואך אעשה לי פסילים לזכרונך להשתהות לך לכבודך״. וכ״ה בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים.
87. דורש המלה ׳אחרים׳ מלשון איחור ועיכוב. ובפי׳ ב״א, שחטא ע״ז מאחר הטובה, כגון ירידת גשמים.
88. וכן הוא בספרי עקב פי׳ מג. ובפי׳ רבינו הלל שם: ״אחרים הן עובדי ע״ז כלפי ישראל דעובדין להקב״ה, דמשמע אלהים שעובדים אותם אחרים, והן אומות העולם, שאחרים קורין אלהים, ולא שהן אלהים״. אמנם פי׳ זה צ״ע, שהרי במכילתא לעיל אות קח*: ״שאחרים קורין אותן אלהות״. והמכוון בדרש זה לפמ״ש בזה ינחמנו, שהעובד ע״ז יוצא מכלל ישראל ונהפך לאיש אחר. ובפי׳ הראב״ד, מובא בהגהות וביאורים לספרי, ובסדב״ר, מבואר רק המשפט הראשון של ר״ה. ובפי׳ זרע אברהם מפרש: ״כאלו אין עובדין להם כי ישועו ואין מושיע״. וזה כעין הדרש להלן קיג, ומשמעות דורשין איכא בינייהו. וי״ג במכילתא: ״שהן עושין את אלהיהן אחרונים״, ראה בשב״י.
89. בפי׳ ר״ה בספרי שם: ״הואיל ועובדין אותן ואין עומדים להם בצרתם, נראין שאחרין הם לעובדיהן וכאלו לא עבדום״.
90. להלן קיז. ושופטים ה ח: ״אלהים חדשים״. ובפי׳ ר״י אברבנאל: אחרים, מלשון ׳מאחרי בנשף׳
(ישעיה ה יא), ׳ולא אחר הנער׳
(בראשית לד יט) וכו׳, שהם מאוחרים ממני בזמן, כי אני קדמון והם מחודשים נבראו ממני״. ולעיל אות קיב: ״עושין אלהיהן אחרונים״.
91. תנחומא כאן: ״למה קראן ׳אלהים׳, רבי יוסי אומר כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שלא נקראו בשמו, שאילו נקראו בשמו היה בהן צורך, והרי נקראו בשמו ולא היה בהן צורך. ואימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת, שנאמר
(בראשית ד כו): אז הוחל לקרוא בשם ה׳, באותה שעה יצא אוקיאנוס והציף שלישו של עולם״. ומובא בילקוט המכירי עמוס
(דף מו). וראה במילואים כאן.
92. בספרי שם: ״ואם היה של עופרת עושהו של עץ״. וראה בהערות לדברים רבה (ליברמן) ואתחנן דף נו הערה ז, שהעיקר כהגירסא במכילתא כי״מ: ״צרך עשאו של כסף וכו׳ ״, והפירוש ׳צרך׳ היינו ירד מנכסיו (כמ״ש במלאכת שלמה כריתות פ״ו משנה ה), ועדיין לא הגיע למדרגת עני, עיי״ש.
93. בפי׳ רבינו הלל בספרי: ״אלו נפרש להם לישראל כל ע״ז, כל שם ע״ז, לא תעבדו לע״ז פלונית ולפלונית, לא היה מספיק כל עורות כו׳, משום דמרובין הן, ולהכי כתיב ׳אלהים אחרים׳ סתמא דאכליל כל שם ע״ז בעולם״.
94. בספרי שם י״ג: ״אפילו צרור, אפילו שעה אחת״. ובפי׳ רבינו הלל: ״כלומר דלא עבדו זמן מרובה לההוא מלך, אלא המליכו עליו אפילו שעה, הוי מולך וחייב עליו״. ובסדב״ר משום רחב״א פירש ד׳אחרים׳ בא לומר אפילו דברים שידוע לכל שאין בו שום ממש, כגון צרור או קיסם, הרי הוא כעובד למזל או לכוכב. ובזי״נ: ״פירושו מפני מה יכנה הכתוב לע״ז בלשון מלוכה, והיה לו לכנותו דרך גנאי, לכך אמר שאין הכוונה על הע״ז, אלא על העובד אמר, שלא ימליך עליו שום דבר לע״ז, וכל מה שימליך חייב״.
95. לעיל קיד. בזי״נ: ״שהאדם הוא אחרון בנבראים, והוא עושה להע״ז, הרי הע״ז מאוחר מאחרון שבנבראים, ומי אחרון במעשה, מי שקורא אותן אלהות, היינו האדם״. וברב״ח כאן: ״אחרים, שמקבלין כח מאחר״.
ברקאנטי: ״אלהים אחרים, הם המלאכים, שלא יאמר אדם הואיל והקב״ה עושה מעשיו ע״י שלוחיו, ושלוחו של אדם כמותו, וראוי לעבדם כי עבד מלך מלך, על כן הזהיר עליהם ובכללם כל האמצעיים. כו׳ ׳אלהים אחרים׳ רמז לכתות הטומאה, והזהיר על כל עבודה להם״.
96. סדר עולם רבה פ״ה, וראה תו״ש בראשית ב י. והמפרשים כ׳ דנ״מ בין מאן דיליף מהמלה ׳אלהים׳, למאן דיליף מהמלה ׳ויצו׳, לענין ג׳ דברים שילפינן מקרא שלפנינו, לאיסור עובד במחשבה, שיתוף וקיום ע״ז, שגם בן נח חייב בהם, ולמאן דיליף מ׳ויצו׳ אינו חייב באלה השלשה דינים.
97. פסדר״כ פ״ב.
98. מאמר זה מקורו במשנה ע״ז (נד:), עיי״ש. וכאן נסמך עה״פ. וראה זח״ב (קפח:).
99. במרכבת המשנה כאן מביא, שהצדה לדרך נשאר בתמיה למה הוצרך כאן להזהיר שזו גם לדורות יותר מבשאר הדברות שנצטוו כולם לדורי דורות ואין בהם פתחון פה כלל, וצ״ע. עכ״ל. ונדחק ליישב לשון רש״י, ונשאר בצ״ע על המכילתא. ותימה שלא עיין במקור דברי הצדה לדרך, שכותב שלשון המכילתא לא קשה, שרוצה לומר מדתלי אלהות מקודם ביציאת מצרים, כדכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, לכן יהיה פתחון פה לישראל לומר לא נצטוה על עכו״ם אלא מי שיצא ממצרים, והצ״ל נתקשה בלשון רש״י אלא אותו הדור. וברור שגם רש״י כוון לזה, והדברים פשוטים.
100. ראה להלן קלז ממכילתא. במכלל (לר״ש בן מלך): ״ויש מפרשים ׳על פני׳, מאשר הם על פני, והם המלאכים, כמו שתרגם אונקלוס
(להלן לג כג) ׳ופני לא יראו׳: ׳ודקדמי לא יתחזון׳, על הנבדלים הראשונים העומדים לפני אדון כל הארץ״. וכן הוא ברמב״ן כאן, שהיו ג׳ מיני ע״ז, הראשונים החלו לעבוד את המלאכים כו׳, והנה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם: אלהים אחרים, אלהי העמים. כי המלאכים נקראים אלהים כו׳, ובזה אמר הכתוב
(להלן כב יט): ׳זובח לאלהים יחרם׳ כו׳ והמין השני צבא השמים כו׳, ומין שלישי שדים ורוחות.
101. ראה סנהדרין
(עד.), ותו״כ אמור כב לב, ולהלן אות קכט.
102. בספר מצות גדול ל״ת א: ״המצוה הראשונה שלא להעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה׳, שנאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳ (מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף אע״פ שלא עבד, הגה״ה), ותניא במכילתא: לפי שנאמר ׳לא תעשה לך פסל׳ העשוי כבר, מניין שלא יקיים, ת״ל: ׳לא יהיה לך׳, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומלשון ׳על פני׳ דורש במדרש כפשוטו, שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר. וזהו מה שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובסנהדרין
(סג.) שאומר שם: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר
(להלן כב יט): ׳בלתי לה׳ לבדו׳, המקרא ההוא בא לעונש, וזה לאזהרה. ואומר רבי יעקב, שמה שכתוב
(במדבר כא ז): ׳כי דברנו בה׳ ובך׳, וכן: ׳חרב לה׳ ולגדעון׳
(שופטים ז כ), אין זה שתוף לאלהות ואדנות״. ובדינא דחיי על הסמ״ג כותב שלא מצא מקור המדרש שהזכיר הסמ״ג, ובפי׳ ברית משה מציין לבמדב״ר ח ד, ופסיקתא רבתי פכ״ג ו (מובא באות דש): ״איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף״, ופסיקתא פ״כ ג: ״שתי רשויות יש לכם כו׳ ״. והנה לא היה לפניהם היראים הנדפס מכת״י, ובו יש הביטוי שמזכיר הסמ״ג: ״ואין מקרא יוצא מידי פשוטו״ החסר בהנדפס, וז״ל היראים סי׳ רמג (סג): ״לא יהיה לך, ויראת מאלהיך, ולא תקבל אלהות שהם מעשה יוצר, דכתיב בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ותניא במכילתא: למה נאמר, והלא כבר נאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, לפי שנאמר: ׳לא תעשה לך פסל׳, אין לי אלא שלא יעשה, מניין שלא יקיים העשוי כבר, (ת״ל: ׳לא יהיה לך׳), כבר שמעתי פי׳ שלא ישבע בשם עבודת כוכבים, (והפי׳ מניין שלא יקיים, שלא ישבע בשם עכו״ם, ׳נשבע׳ מתרגם: מקיים) כו׳. ותימא למה [לא] נאמר, והלא כבר נאמר
(להלן כג יג): ׳לא ישמע על פיך׳. ונ״ל לפרש לסיים ברייתא: לא יתקיים מניין, ת״ל: ׳לא יהיה לך׳, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שנאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, למדנו שצוה הב״ה שימליכוהו עליהם, אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא למדנו, לכך כתיב: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, שלא לשתף דבר אחר עמו״. ונראה שהסמ״ג בא לפרש לשונו של היראים, וזהו שכוון בדבריו: ״ומלשון ׳על פני׳ דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף״ וכו׳, כלומר שהיראים דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף. וכן הבין בפי׳ תועפת ראם על היראים. וראה בהכתב והקבלה כאן. וכן דעת האע״ז: ״וטעם ׳על פני׳, כמו ׳וימת הרן על פני תרח אביו׳
(בראשית יא כח), שהיה נמצא אתו וראה מותו, וככה ׳ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן׳
(במדבר ג ד). והנה הטעם, אחר שאני אלהיך, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה, אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב: אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך״.
וברקאנטי: ״יש לפרש ׳על פני׳ פירושו לשון תוספת, כמו ׳אם תקח נשים על בנותי׳
(בראשית לא נ), ולמדנו שפניו של הקב״ה הם אלהינו, והזהירנו שלא להוסיף עליהם אלהים אחרים, ועל כן תרגם אונקלוס: בר מני״.
ובחזקוני: ״לא יהיה לך, אל תאמר אעבוד לך ולהם, שהרי אני לבדי הוצאתיך. ועוד, כי אין אתה צריך להם, כי הם הבל וריק יעזורו״. וכ״ה בהדר זקנים. וכן מבארים הפשטנים, שעיקר הקרא בא לאסור שיתוף בין של אל אחר, או אלהים אחרים רבים, ולכן אמר בלשון יחיד: ׳לא יהיה׳. ובפי׳ הר״י מוינה: ״לא יהיה לך, לא תחשבו שום דמות אלהים אחרים״. וראה בפנים יפות כאן.
ובס׳ רביד הזהב: ״לא יהיה לך וגו׳, במכילתא וכ׳ הסמ״ג לאסור שיתוף, ותימה דבגמ׳ סנהדרין
(סג.) מייתי לה מדכתיב בפ׳ משפטים: ׳בלתי לה׳ לבדו׳, ואפשר דכאן כתב ׳לך׳ לדיוקי דבני נח אין מוזהרין על השיתוף״. וראיתי בס׳ הכתב והקבלה כותב: ״ומצאתי ברביד הזהב וכו׳, במכילתא וכתבו הסמ״ג לאסור שיתוף״. כנראה הבין מלשון הרבה״ז, שדרש זה הביא הסמ״ג בשם המכילתא, וזה אינו, כי הרבה״ז מציין לעי׳ במכילתא ואח״ז מביא את הסמ״ג.
ובעיקר דבר זה, שאין ב״נ מוזהר על השיתוף, מביא שם לשון הנוב״י (תנינא, חיו״ד סי׳ קמח): שיגע ולא מצא דבר זה לא בבבלי ולא בירושלמי, והדבר מוכח להיפך. ומה שמורגל בפי חכמים, ראה רמ״א או״ח סי׳ קנו וש״ך יו״ד סי׳ קנא, הוא בטעות, ע״פ התוס׳ בכורות ב׳ ד״ה שמא, ותוס׳ סנהדרין
(סג:). ובכוה״ק שם מעיר שמקור הדבר הוא ע״פ
גמ׳ סנהדרין נט. ברש״י שם, ולשון הקרא דברים ד יט: ׳אשר חלק להם׳, וגמ׳ ע״ז
(נה.). ויש בענין זה אריכות בהרבה ספרי אחרונים, ראיות לכאן ולכאן, ומביאים ראיה גם מקרא מלכים ב יז, שרק בנ״י מצווים על שיתוף. ובשמו״ר טו כג, מובא לעיל יב מו: ״אמר הקב״ה, איני מזהיר עובדי כוכבים על ע״ז, אלא לכם״. וצ״ל שכוונתו על אזהרת שיתוף.
103. מלשון ׳על אפי וחמתי׳, כלומר להכעיסני, כ״ה במכלל. עו״ש: ״על פני, אפילו בסתר״. וראה בפי׳ ר״י אברבנאל וחזקוני.
104. בלק״ט ואתחנן (דף יב.): ״ומשלם לשונאיו אל פניו
(דברים ז י), בעולמו, וכן הוא אומר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. ושם וזאת הברכה (דף סח.): ״עולם הזה המשילו בפנים והעוה״ב המשילו באחוריים וכו׳. לפי שהעוה״ז לפני העוה״ב, הוא נקרא פנים, וכן הוא אומר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ואומר: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״.
105. ראה לעיל אות צט, ואות קכד. מבואר שלא יהיה לך וגו׳, אתי לאזהרה על שיתוף, ולפ״ז מובן שפיר מה שהביא קרא ד׳שמע ישראל׳ שבו יחוד השם.
106. נדפס בקובץ מדרשים קטנים, וכ״ה במדרש אבא גוריון פ״ד, ובלקח טוב על אסתר
(דף נא). וראה לעיל אות ק.
107. ראה לעיל ק, קכג. ובמדרש מעשים על עשרת הדברות באריכות, מענין אברהם ונמרוד.
ברות רבה ד יא: ״ויאמר בועז אל רות וגו׳, אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״.
108. פי׳ לאודויי יליף מ׳לא תשתחוה׳. ובהעמק שאלה, שסובר כהשיטות ד׳לא יהיה׳ אזהרה על ע״ז (ראה לעיל אות ק). וכן נראה מכאן שסובר שמוזהרין על השיתוף מלשון: להקב״ה לחודיה (ראה לעיל אות קכד).
109. דרש זה מובא בג׳ כת״י ילקוטי תימן: מדרש החפץ, הביאור, וילקוט תימני ששון. ומלשונם נראה שהיה אצלם במכילתא בסוף הדרש להלן אות קלח: להביא את הבוביא שבמים, ת״ל: ׳אשר במים מתחת לארץ׳ יכול לא יעשה כו׳. וראה לעיל אות קז בביאור, מ״ש מדברי הרמב״ם, ואולי גם לפניו היה כן במכילתא, ומכאן המקור לדבריו שם.