×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) אאָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑יםבג׃ד לֹֽ֣א⁠־יִהְיֶֽ֥ה⁠־לְךָ֛֩ה אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל⁠־פָּנָֽ֗י׃ו
"I am Hashem your God who brought you out from the land of Egypt, from a house of servitude. Do not have any other gods beside me.⁠1
1. beside me | עַל פָּנָי – See Ralbag and R. D"Z Hoffmann that Hashem warns against having additional gods alongside Hashem, even if they are assumed to be subservient to Hashem. Alternatively: "instead of me" (Chizkuni, pointing to similar usage in Bemidbar 3:4 and Devarim 21:16), "to defy me" (Shadal, understanding "פנים" to refer to anger, as per its usage in Bereshit 32:1), or: "in My presence" (Rashi and Ibn Ezra). If the latter, Hashem might be saying: Don't have other gods "while I exist" (Rashi) or He might be reminding the people of His omnipresence, warning them not to transgress for He, being everywhere, will see (Ibn Ezra).
א. • בתצוגה כאן משולבים ״טעם עליון״ ו״טעם תחתון״, כולל סימני רפה (מעל האות) כאשר קיים חילוק כזה ביניהם.
מספור הפסוקים בהמשך הפרק הוא לפי טעם תחתון, בו ״אנכי... על פני״ מהווה פסוק אחד, ו״לא תרצח... עד עד שקר״ מהווה פסוק אחד. להרחבה בנושא זה, עיינו מאמרו של מ׳ ברויאר, ״חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות״, עשרת הדיברות בראי הדורות, ירושלים תשמ״ו: 254-223. (ישנן מהדורות אחרות שבהן מספור הפסוקים הוא לפי טעם עליון או מערבב בין טעם עליון וטעם תחתון.)
• בשתי מלים (״פָּנָי״, ״מִתָּחַת״) ההבדל בין הטעם העליון והטעם התחתון גורם להבדל אף בניקוד. במלים אלה, מוצג רק הניקוד של הטעם התחתון, והניקוד של הטעם העליון מופיע בהערה.
• במלים שבהן הטעם התחתון שונה מן הטעם העליון ושני הטעמים מופיעים באותה אות של המלה, בדרך כלל מוצג הטעם התחתון לפני הטעם העליון. אולם בכמה מקרים (״עֲבָדִים״, ״יִהְיֶה״, ״וּבִנְךָ״, ״תִּרְצָח״, ״תִּנְאָף״) מגבלות הפונטים גורמות לכך שמוצג הטעם העליון קודם הטעם התחתון.
• לתצוגה המפרידה בין טעם עליון וטעם תחתון, עיינו במהדורת מקרא על פי המסורה.
ב. ‹סוף פסוק› =ל,ל1,ש,ש1,ק3
• ב,ו=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם העליון
ג. אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים =גירסת כתבי⁠־היד
• ואילו בדפוסים (וכן בקורן וסימנים) כל הפרשה הזו היא פסוק אחד בלבד בטעם העליון (ו-9 פסוקים סה״כ בעשרת הדברות), כאשר הטעמים עד ״מבית עבדים״ הם: ״אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתִ֩יךָ֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֗ים״. ואילו בטעם התחתון הפסוק הראשון מסתיים ב״מבית עבדים״, כאשר הטעמים הם כך: ״אָֽנֹכִ֖י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים״
ד. ‹סוף פסוק› =ל,ל1,ש,ש1,ק3
• ב,ו=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם העליון
ה. לֹֽ֣א⁠־יִהְיֶ֥͏ֽה⁠־לְךָ֛֩ =ש,ש1 ובדפוסים (מקף וקו של מרכא לטעם התחתון; קו של געיה [באות יו״ד השניה] ומקף לטעם העליון)
• ל,ל1,ב,ק3,ו=לֹֽ֣א יִהְיֶ֥ה⁠־לְךָ֛֩ (קו אחד בלבד באות יו״ד השניה הנוטה כמרכא); לפי דותן וברויאר הקו באות יו״ד מתפקד בתור מרכא של הטעם התחתון וגעיה של הטעם העליון כאחד. בכתי״ל ובכתי״ו (וייתכן גם בכתי״ל1) חסר מקף אחרי ״לא״ לטעם התחתון. בכתי״ב ובכתי״ק3 ובכתי״ו יש געיה באות יו״ד הראשונה.
• הערות דותן וברויאר
ו. ‹סוף פסוק› =ל1,ש,ק3,ו
• ל,ב,ש1=חסר סימן נקודותיים של סוף פסוק לטעם התחתון
• עיינו בהערה הקודמת.
• בטעם תחתון: ״פָּנָֽי״ בקמץ, ובטעם עליון: ״פָּנַ֗י״ בפתח.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהליקוט הערות מסורהעודהכל
[כא] 1אנכי... לא תחמוד, מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס במדינה, אמר להם, אמלוך עליכם אמרו לו, כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו. מה עשה, בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם; אמרו לו, הן והן. כך המקום הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן. (מכילתא)
[כב] 2אנכי, אמר ר׳ אחא כ״ו דורות היה אל״ף קורא תגר לפני הקב״ה לומר שאני ראש לכל האותיות, ולא בראת בי את העולם אלא בב׳, בראשית ברא אלהים (בראשית א׳:א׳) אמר הקב״ה חייך שאפרע לך, התורה שנבראת אלפים שנה עד שלא נברא העולם, וכשאבוא ליתן תורה לישראל בך אני פותח, אנכי ה׳ אלהיך. (תנחומא ישן יתרו טז)
[כג] 3אנכי, כשחפץ הקב״ה לברא את העולם, באו כל האותיות למפרע [בסדר תשר״ק] ואמרה כל אחת לפני הקב״ה, רבונו של עולם, רצוני שבי יברא העולם, בתחלה נכנסה התי״ו כו׳ ואל״ף כשראתה שרצה הקב״ה לברא את העולם בבי״ת, עמדה לצד אחד ושתקה עד שקראה הקדוש ברוך הוא ואמר לה: אל״ף! למה תשתקי, למה לא תדברי כאחת מחברותיך. ענתה האל״ף ואמרה לפניו: רבונו של עולם, ומה לחברותי שעולות לחשבון גדול כך [שמספרן עולה ליותר מאחד], אני שאיני עולה לחשבון גדול על אחת כמה וכמה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: אל תתמהי, שאת ראש לכלם ומלך, שאני אחד ואת אחד, ולפי שהשפלת את עצמך, אני מגדל אותך, שאת תעלי לחשבון אלף. ועוד אמר לה: התנחמי, כשאתן את התורה בך אפתח. לכך פתח הקדוש ברוך הוא ב״אנכי״, שנאמר אנכי ה׳ אלהיך. (מדרש עשרת הדברות)
[כג*] 4אנכי, למה באל״ף, בר חוסא אמר מפני שהוא סמוך [סוכם] לאלף, דבר צוה לאלף דור. (פסיקת רבתי פכ״א)
[כד] 5אנכי, רבי יוסי אומר לכל האותיות יש דומה, בית לכף, דלת לריש, ה׳ לח״ת, ו״ו לזין וכן שאר האותיות, אבל אלף זה אין לו דומה לדומה, לפיכך נקרא על שמו של הקב״ה שאין לו דומה לדומה שנאמר (דברים ד׳:ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. (משנת רבי אליעזר פ״ז קלח)
[כה] 6אנכי, אלף זה הקב״ה, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, נו״ן חמשים, כ״ף עשרים, [אלו שבעים אומות שיש לו בעולמו], יו״ד עשרה, אילו עשרה דורות ומכולם לא בחר אלא בישראל. (פס״ר פכ״א קה)
[כו] 7אנכי, אל״ף זה ישראל, אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו׳:מ׳), ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז׳:כ״ג), נ׳ חמשים אלו חמשים יום שבין פסח לעצרת, כ׳ עשרים אילו עשר מכות שהביא הקב״ה על המצריים במצרים ועשר על הים... י׳ עשרה אילו עשרת הדברות. (פס״ר פכ״א קה)
[כז] 8אנכי, א׳ זה אברהם אבינו, אחד היה אברהם (יחזקאל ל״ג:כ״ד), נ׳ חמשים, שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו וכו׳, כ׳ עשרים שחינך את המילה לעשרים דור, י׳ עשרה אילו עשר נסיונות שנתנסה אבינו אברהם ועמד בכולם. (פס״ר פכ״א קה)
[כח] 9אנכי, ולמה אמר אנכי ולא אמר אני כו׳, מלמד שנגלה עליהם בבית דין של שבעים ואחד והוא אלף נון כף, והנחילם עשר הדברות והוא יו״ד. (ילקוט תימני כת״י)
[כט] 10אנכי, בשעה שדבר הקב״ה ונתן עשרת הדברות, מאות ראשון שבאלף בית התחיל להסיח עמהם שנאמר אנכי. אות ראשון של דבור א׳ וסופו יו״ד, מאחד שהתחיל עד עשרה מניין מלא, שידעו הכל שהקב״ה מלא את כל העולם, והוא ראשון והוא אחרון, שנאמר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים (ישעיהו מ״ד:ו׳). (מדרש תדשא פ״א)
[ל] 11אנכי, אמר ר׳ נחמיה מהו אנכי, לשון מצרי הוא, למה הדבר דומה, למלך שנשבה בנו, ועשה ימים רבים עם השבאים, למד סיחתן של אותן השבאים, כשעשה נקמה באויביו והביאו ובא להסיח עמו בלשונו, ולא היה יודע, מה עשה, התחיל לספר עמו בלשון השבאים, כך עשה הקב״ה עם ישראל. כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים, למדו סיחתן של מצרים, כשגאלן הקב״ה בא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע, אמר הקב״ה הריני מסיח עמהם בלשון מצרי, אנוך, אדם שהוא מבקש לומר לחבירו במצרים אני, הוא אומר אנוך, כך פתח הקב״ה בלשונם ואמר אנכי. (תנחומא ישן יתרו טז)
[לא] 12אנכי, ר׳ נחמיה אומר אין לשון אנכי אלא לשון אימה ולשון יראה, כמה דאת אמר כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא (שמות כ׳:ה׳). (מדרש הגדול)
[לב] 13אנכי, לאוהבו של מלך שהיה יודע מסטירים שלו, פעם אחת נטה למות, אמר לו בני, בא ואני מגלה לך מסטירים של [מלך], תלה עיניו והביט במלך, אמר לו בני הזהר בכבודו של מלך, כך (בראשית מ״ט:א׳) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וגו׳ תלה עיניו והביט בהקב״ה, אמר להם בניי הזהרו בכבודו של הקב״ה, מה ענו אותו (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, אמר להם בניי סימן זה אני נותן לכם, בלשון אנכי הסיח עם זקני (בראשית ט״ו:א׳) אנכי מגן לך, ובלשון אנכי הסיח עם אבי (בראשית כ״ו:כ״ד) אנכי אלהי אברהם אביך, ובלשון אנכי הסיח עמי (בראשית ל״א:י״ג) אנכי האל בית אל וגו׳, אנכי ארד עמך מצרימה וגו׳ (בראשית ו׳:ד׳), ואף אתם אם בא ואמר לכם בלשון הזה אנכי, דעו שהוא שלכם, ואם לאו כביכול אינו שלכם, כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם אנכי ידעו שהוא שלהם. (פס״ר פכ״א קה)
[לג] 14אנכי, תני רבי שמעון בן יוחי אומר אין אנכי אלא לשון ניחומים היך כד״א אנכי ה׳ אלהיך, אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב). (פס״ר פכ״א)
[לד] אנכי, אמר רבי מנחם בשם רבי אבין אין אנכי אלא לשון תנחומים (תהלים צ״ד:י״ט) תנחומיך ישעשעו נפשי. רבי אבא בשם רבי יוחנן למלך שנשא מטרונת וכתב לה כתובה מרובה, כך וכך תסבריות [אוצרות] אני נותן לך, כך וכך ספינות בים אני נותן לך, כך וכך עיירות ביבשה אני נותן לך. הניחה והלך לו למדינת הים והיו חברותיה מונות לה ואומרות לה, (היבי) [סיבי] ליך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך [הנשאי לבעל עד שאת נערה וכוחך עמך, מ״ע]. והיתה נכנסת לתוך חופתה ופותחת כתובה וקוראה בה, ומוציאה אותה כתובה מרובה ומתנחמת. לימים בא המלך ממדינת הים, אמר לה בתי האיך המתנת לי כל השנים הללו, אמרה לפניו אדוני המלך, אילולי כתובתי מרובה שכתבת לי, כבר היו חברותי מאבדות אותי ממך. כך אומות העולם מונין לישראל ואומרים להם, עד מתי אתם מתים על אלהיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשיכם עליו, כמה פורעניות הוא מביא עליכם, בוזזים מכם, כמה מלכיות הוא מביא עליכם, שובו לכם אצלינו, ואנו עושים אתכם דוכסים ואיפרכים ואסטרטלים, וישראל נכנסים לתוך בתי כנסיות ולתוך בתי מדרשות, ופותחים ספר תורה וקורין בו ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרביתי אתכם, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כ״ו:ט׳), ומתנחמים, למחר כשיבא הקץ, הקדוש ברוך הוא אומר לישראל, בני, תמיה אני האיך המתנתם לי כל השנים הללו, וישראל אומרים לפניו אילולי תורתך שכתבתה לנו, כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך, הדא היא דכתיב (איכה ג׳:כ״א) זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. וכן דוד אמר (תהלים קי״ט:צ״ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. (פס״ר פכ״א קו)
[לה] 15אנכי, ר׳ יוחנן אמר, אנכי [לשון נוטריקון] אנא נפשי כתבית יהבית. (שבת קה.)
[לה*] 16אנכי, רבנן אמרי [נוטריקון] אמירה נעימה כתיבה יהיבה. (שבת קה.)
[לו] אנכי, איכא דאמרי אנכי [נוטריקון] למפרע, יהיבה, כתיבה, נאמנין אמריה. (שבת קה.)
[לז] אנכי, ר׳ יודן בי רבי סימון אומר, אנכי נתתי, כתבתי, יו״ד הדברות. (פס״ר פכ״א קה)
[לח] 17אנכי, אמר ר׳ ברכיה אנא נהורך כלילך יונתי, תקבלון עשרת דברייא. (פס״ר פכ״א קה)
[לט] אנכי, לשון ניחומים כוליה, אלף, אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב), נון, נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳), כף, כי כארץ תוציא שמחה (ישעיהו ס״א:י״א), יוד, ילכו יונקותיו ישובו יושבי בצלו (הושע י״ד:ז׳). (מדרש הגדול כת״י דברים ה)
[לט*] 18אנכי ה׳ אלהיך, אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שמנהיג סדרי בראשית, ואני הוא שעתיד לכלות אותן, ואני הוא שעתיד לחדש אותן. (מדרש)
[מ] 19אנכי, למה אמר אנכי ולא אמר אני? אלא אמר אנכי – ארבע אותיות, ללמדך שהקב״ה מולך בארבע קצות העולם. (מדרש הגדול)
[מא] 20אנכי, למה בלשון אנכי, מלמד, שמתן תורה גדול לפני הקב״ה יותר ממעשה בראשית, שמעשה בראשית פתח הכתוב בב׳ וכאן פתח באלף. ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בב׳, לומר לך מה ב׳ זה לא קדמו אלא אות אחת, כך לא קדם את העולם אלא אותו האחד המובחר, יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים. (משנת רבי אליער פ״ז קלח)
[מב] 21אנכי, מפני מה נברא העולם בב׳ ונתנה התורה באלף, להודיעך שהתורה תלד העולם, אלולי התורה לא נתקיים העולם וכן הוא אומר אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיהו ל״ג:כ״ה), וכן הוא אומר תכנתי עמודיה סלה (תהלים ע״ה:ד׳). (משנת רבי אליעזר פ״ז קלט)
[מג] אנכי, לשון אזהרה, שנאמר אנכי היודע ועד (ירמיהו כ״ט:כ״ג). (לקח טוב)
[מד] אנכי, לשון עזרה שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך. (לקח טוב)
[מה] 22אנכי, זה שאמר הכתוב הנה ה׳ נצב על חומת אנך (עמוס ז׳:ז׳) ובידו אנך, א׳נ׳ך׳ [ע״א] כנגד בית דין של מעלה. (ילקוט נר השכלים)
[מו] 23אנכי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, באנכי בראתי את העליונים, באנכי בראתי את התחתונים, שנאמר (ישעיהו מ״ד:כ״ד) אנכי ה׳ עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מי אתי. באנכי בראתי את אדם הראשון שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. באנכי דברתי עם אברהם שנאמר (בראשית ט״ו:א׳) אנכי מגן לך. באנכי דברתי עם יצחק, ויאמר אנכי האל אלהי אביך (בראשית מ״ו:ג׳). כשנגלה על יעקב כו׳ התחיל מדבר עמו באנכי, והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו). באנכי ירדתי למצרים, אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ״ו:ד׳). באנכי העליתי אותו משם ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו:ד׳). באנכי נגליתי על הגואל שנאמר אנכי אלהי אביך (שמות ג׳:ו׳). באנכי בראתי את הדיבור ושמתי בפיו ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד׳:י״ב). באנכי נתתי את הדברות אנכי ה׳ אלהיך. באנכי אני מוליכם במדבר, באנכי אני מנחמכם לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב׳:ט״ז). באנכי אני בונה ציון הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך (ישעיהו נ״ד:י״א). באנכי אני מביא גואל הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא (מלאכי ג׳:כ״ג). באנכי אני מנחמכם, אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב). (פס״ר פל״ג קנג)
[מז] 24אנכי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, ר׳ אבין בשם ריש לקיש, למלך שכעס על מטרונה וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים בקש להחזירה, אמרה, יכפול לי כתובתי, ואח״כ הוא מחזירני, כך אמר הקב״ה לישראל, בני, בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי ה׳ אלהיך, ובירושלים אני עתיד לבוא ולומר לכם שתי פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם. ר׳ מנחמיה בשם ר׳ אבין מאותה נחמה שנחמתם לפני בהר סיני, ואמרתם כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳). (פסיקתא דרב כהנא פי״ט קכה)
[מח] 25אנכי, אנכי אנכי הוא מנחמכם, למה שני פעמים אנכי אנכי, אלא לפי שבסיני קבלו שני אנכי, אנכי ה׳ אלהיך, כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא (דברים ה׳:ט׳), לפיכך הקב״ה מנחמכם בשני אנכי [אנכי] אנכי הוא מנחמכם. (פס״ר פל״ג קנא)
[מט] 26אנכי ה׳ אלהיך, אמר רבי שמלאי בכבוד [בצער] גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה, משניתנה התורה נעשה העולם זוללה, הא כיצד את נוטל קנה מאזנים ותן שש אונקיאות מכאן וארבעים מכאן, מי מכריע, לא ארבעים מכריעים ששה, כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים (שמות ב׳:י״א), והתורה ניתנה לארבעים יום ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ד:כ״ח) וכו׳, לא כל שכן שיהיו ארבעים מכריעים את הששה כו׳. רב הונא בשם רב אחא אומר נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה (תהלים ע״ה:ד׳), כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), כבר היה העולם חוזר לתוהו ומי ביסס את העולם, אנכי תכנתי עמודיה סלה, בזכות אנכי אלהיך. (פס״ר פכ״א קו)
[נ] 27אנכי, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך (ישעיהו מ״ט:ט״ו), גם אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳) שכחתי, אנכי ה׳ אלהיך לא אשכח. (פס״ר פל״א קמו)
[נא] 28אנכי ה׳ אלהיך, ר׳ נתן אומר, מכאן תשובה למינין, שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, מי עמד ומיחה כנגדו: אם תאמר במטמוניות היה הדבר והלא כבר נאמר (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא מראש בסתר דברתי וגו׳, לאלו אני נותנה, (אלא) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, ולא נתתיה פנגס [במטמון]. וכן הוא אומר (ישעיהו מ״ה:י״ט) אני ה׳ דובר צדק מגיד מישרים. (מכילתא)
[נב] אנכי ה׳ אלהיך, אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבא וימחה. ר׳ שמעון אומר לענין השחתת עולם נאמר (בראשית ז׳:כ׳) ומחיתי את כל היקום אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבא וימחה, כיוצא בו אתה אומר (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא מראש בסתר דברתי במקום ארץ חשך אני ה׳ דובר צדק אני, הוא ומי שיש לו רשות יבא וימחה. (מכדרשב״י)
[נג] 29אנכי ה׳ אלהיך, אלוה אני (אני) על כל באי העולם, יכול אף אתה כיוצא בהן, ת״ל אלהיך. יכול אני עליך בפני עצמך, ת״ל אנכי ה׳, אלוה אני על כל באי העולם. הא כיצד אלוה אני על כל באי העולם ושמי יחול עליך. כיוצא בו אתה אומר (ירמיהו ל״ב:כ״ז) כה אמר ה׳ צבאות אלהי ישראל, הנה אני ה׳ אלהי כל בשר, אלוה אני על כל באי העולם, יכול אף אתה כיוצא בהן ת״ל אלהי ישראל, יכול עליך בפני עצמך ת״ל אני ה׳ אלהי כל בשר, הא כיצד אלוה אני על כל באי העולם, וחל שמי עליך. (מכדרשב״י)
[נד] 30אלהיך, רבי אומר, להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה, ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב״ה עליהם לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים. אמרו לו, על הגלויים אנו כורתים ברית עמך, ולא על הסתרים שלא יהא אחד חוטא בסתר, ויהא הצבור מתמשכן, שנאמר (דברים כ״ט:כ״ח) הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. (מכילתא)
[נה] 31אלהיך, למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר שאפילו היחידים מבטלין אותן כאלו כולכם בטלתם אותן. (מדרש הגדול)
[נה*] 32אלהיך, למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר, בשבילי נתנו עשרת הדברות ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דיה לתורה שתתקיים על ידי אחרים. (לקח טוב)
[נו] 33אנכי ה׳ אלהיך, זה אחד מג׳ דברים שאמר משה לפני הקב״ה וא״ל למדתני, אמר לפניו רבש״ע מנין ישראל יודעין מה עשו, [בזמן שנעשה העגל], לא במצרים נתגדלו, וכל מצרים עובדי עבודת כוכבים הם, וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם, ואף לא היו עומדין שם שנאמר (שמות ב׳:כ״א) ויעמוד העם מרחוק, ולא נתת אותה אלא לי, שנאמר (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה׳, וכשנתת את הדברות לא נתת להם, לא אמרת אני ה׳ אלהיכם, אלא אנכי ה׳ אלהיך, לי אמרת שמא חטאתי, אמר לו הקב״ה חייך יפה אמרת למדתני, מכאן ואילך אני אומר בלשון אני ה׳ אלהיכם. (במדב״ר פי״ג לג)
[נז] 34אנכי ה׳ אלהיך, ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהן בישראל מכל באי העולם, ומכל מעשה ידיו שברא בעולם, וקנה אותן קנין גמור, בנים ועבדים לשמו, פעמים מדבר עמהן כשהוא מדבר עם הרבים, פעמים מדבר עמהם כשהוא מדבר עם היחיד. באהבה שאהב אותן ובשמחתו ששמח בהן מדבר עמהן כשהוא מדבר עם [היחיד] (הרבים), לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד, מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב וגו׳ שנו חכמים במשנה, כל אחד ואחד מישראל חייב לומר, בשבילי נברא העולם וכו׳. (סדר אליהו רבא (פכ״ה) פכ״ג)
[נח] אנכי ה׳ אלהיך, מלמד שהחזיר הקב״ה תורתו על כל אומות העולם ולא קבלו ממנו חזר לו אצל ישראל ואמר אנכי ה׳ אלהיך. (מכילתא דרשב״י)
[נט] 35אנכי ה׳ אלהיך, ד״א פנים בפנים וגו׳ (דברים ה׳:ד׳) א״ר ברכיה אמר משה לישראל בניי כשהייתם בארץ מצרים הייתי אומר לכם ה׳ אלהי אבותיכם שלחני אליכם (שמות ג׳:י״ג), והייתם אומרים לי מה שמו ולפי השעה הייתי אומר לכם אהיה אשר אהיה (שמות י״ג:י״ג), ברם הכא הא זביינא והא מזבנה, [הא המקח והא המוכר] הא פרגמטיא הא פרגמטוטא [הא הסחורה והא הסוחר] אפין באפין אתון שמעין מיניה: אנכי ה׳ אלהיך. (פס״ר פכ״א קב)
[ס] 36אנכי ה׳ אלהיך, אמר רבי שמעון בן יוחאי אם אתה עומד במימיך. (מדרה״ג כת״י)
[סא] 37אנכי ה׳ אלהיך, למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר (שמות ט״ו:ג׳) ה׳ איש מלחמה. נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר (שמות כ״ד:י׳) ויראו את אלהי ישראל, וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר; ואומר (דניאל ז׳:ט׳) חזה הוית עד די כרסון רמיו ואומר נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי וגו׳. שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, שתי רשויות הן, אלא אנכי ה׳ אלהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני לעולם הזה, אני לעולם הבא. שנאמר (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא, ואומר (ישעיהו מ״ו:ד׳) ועד זקנה אני הוא, ואומר (ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון, ואומר (ישעיהו מ״א:ד׳) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא. (מכילתא)
[סב] 38אנכי ה׳ אלהיך, ד״א לפי שנראה להם הקב״ה בים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן אמר להם הקב״ה לא בשביל שהם רואים אותי דמויות הרבה, אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, אנכי ה׳ אלהיך. אמר ר׳ חייא בר אבא לפי כל עסק ועסק, וכן כל דבר ודבר, נראה להם בים כגבור עשה מלחמותיהם של ישראל, בסיני היה מלמד תורה לישראל ועומד כסופר, בימי דניאל כזקן מלמד תורה, שכן נאה להיות תורה יוצאה מפי הזקנים, נראה להם בימי שלמה כבחור לפי מעשיהם, שנאמר (שיר השירים ה׳:ט״ו) מראהו כלבנון בחור כארזים. (תנחומא ישן יתרו טז)
[סב*] 39אנכי ה׳ אלהיך, מלמד שראו פנים שעתיד לשלם שכר לצדיקים לעת״ל, וכלפי שהנביאים משמיעים אותו בלשונות הרבה, כתוב אחד אומר (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור, וכתוב אחד אומר (ישעיהו ס״ג:ב׳) מדוע אדום לבושיך, וכי יעלה על דעתך שלפי שעה הם רואים, לכך נאמר ביחזקאל ואראה מראות אלהים (יחזקאל א׳:א׳) אמר להם הרבה ראיות ראיתי עד שזכיתי לקבל פני השכינה. (מכילתא דרשב״י)
[סג] 40אנכי ה׳ אלהיך, אמר ר׳ חנינא בר פפא נראה להם הקב״ה פנים זעומות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זעומות למקרא, כאדם מלמד לבנו תורה חייב ללמדו ביראה. פנים בינוניות למשנה, מסבירות לתלמוד. שוחקות לאגדה, אמר להן הקב״ה אע״פ שאתם רואין כל הדמויות הללו, אנכי ה׳ אלהיך. (תנחומא ישן יתרו יז)
[סד] 41אנכי ה׳ אלהיך, אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא, לפי כחו של כל אחד ואחד היה הדיבור מדבר עמו, ואל תתמה על דבר זה, שהמן היה יורד לישראל, כל אחד ואחד היה טועמו לפי כחו, התינוקות לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן כו׳ הדיבור על אחת כמה וכמה, אמר דוד קול ה׳ בכח (תהלים ק״ט:ד׳) בכחו אין כתיב כאן אלא בכח, בכחו של כל אחד. אמר להם הקב״ה, לא מפני שאתם שומעין קולות הרבה [יש אלוהות הרבה] אלא היו יודעים שאני הוא אנכי ה׳ אלהיך. בעולם הזה נגאלו ישראל ממצרים ונשתעבדו בבבל ומבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, ומאדום הקב״ה גואלן, ואינן משתעבדין עוד, שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ז) ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. (פסיקתא דר״כ סוף פי״ב)
[סה] 42אנכי ה׳ אלהיך, הה״ד (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. א״ר אבדימי דמן חיפה כ״ב אלף ירדו עם הקב״ה לסיני שנאמר (תהלים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן הנאין והמשובחים, יכול אע״פ שהיו רבים דחוקים היו ת״ל שנאן שאנן והשקט, אדני בם, אין כתיב ביו״ד ה״א אלא באל״ף דל״ת אדונו של כל העולם בהם. [ד״א אדני בם א״ר לוי שהיה טבלא של שם המפורש כתוב על לבם]. ד״א אדני בם רבנן אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כאו״א מיכאל וגבריאל. אמר הקב״ה לישראל לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה בשמים דעו שאני הוא ה׳ אחד שנא׳ אנכי ה׳ אלהיך. (שמות רבה כ״ט ב)
[סו] אנכי ה׳ אלהיך, את מוצא כשנתן הקב״ה את התורה הכל היה של אש שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) מימינו אש דת למו. אר״ל התורה של אש, עורותיה של אש, כתבה של אש, חייטה [התפירות] של אש שנאמר מימינו את דת למו והסרסור נעשו פניו של אש שנא׳ (שמות ל״ד:ל׳) וייראו מגשת אליו, המלאכים שירדו עמו של אש שנאמר (תהלים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות וגו׳, וההר בוער באש, ונתנה מן האש אוכלת אש, שנאמר (דברים ד׳:כ״ד) כי ה׳ אלהיך אש אוכלה, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ד), ואף הדבור יצא מתוך האש, כיון שראו הלפידים וכל אותן אשות, אמר להם הקב״ה, לא תהיו סבורין שהן רשויות הרבה, לכך פתח באנכי לא יהיה לך וגו׳. (תנחומא יתרו טז)
[סז] 43אנכי ה׳ אלהיך, בשעת מתן תורה היה הקול יוצא מן המזרח וישראל שומעים ובאין לקבל התורה, באו למזרח הולך למערב, באו למערב הולך לצפון, באו לצפון הולך לדרום, באו לדרום בא להם מן השמים, שנאמר מן השמים השמיעך את קולו (דברים ד׳:ל״ו), והיו ישראל אומ׳, והחכמה מאין תמצא, תהום אמר לא בי הוא (איוב כ״ח:י״ד), התחילו ישראל שומעין מארבע רוחות העולם ומשמים וארץ, אומרים שמא חס ושלום רשויות הרבה הן, לכך כתב אנכי ה׳, כל מה שאתם שומעים אינו בא אלא מאתי. (מדרש)
[סח] 44אנכי ה׳ אלהיך, אמר ר׳ לוי נראה להם כאיקונין הזו שיש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה, והוא מבטת בכולם, כך הקב״ה כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי היה הדבור, אנכי ה׳ אלהיך כתיב. (תנחומא ישן יתרו יז)
[סט] 45אנכי ה׳ אלהיך, א״ר אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן. אמר הקב״ה אני איני כן, אני ראשון שאין לי אב, ואני אחרון שאין לי (אח) [בן], ומבלעדי אין אלהים (ישעיהו מ״ד:ו׳) שאין לי (בן) [אח]. (שמות רבה כ״ט ד)
[ע] 46אנכי ה׳ אלהיך, אלהים אלהיך אנכי (תהלים ג׳:ז׳), אלהים אני, דיין אני, פטרון אני, מתקיים אני עליך. ר׳ שמעון אומר אלהיך אני, פטרונך אני, מה הפטרון מועיל אצל הדיין [אף אני מועיל לכם ומציל אתכם ממדת הדין], אלהים אלהיך אנכי, אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא למי הוא מדבר למשה לא בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה, אלא אלהיך אנכי. (תנחומא ישן יתרו טו)
[עא] 47אנכי ה׳ אלהיך, מה ת״ל אלהיך, אמר הקב״ה אם [אתם] עושין רצוני הרי אנכי ה׳ ונאמר בי (שמות ל״ד:ו׳) ה׳ ה׳ אל רחום וחנון, ואם לאו אלהיך אני נפרע משנאיכם [לישנא מעליא] שאין ת״ל אלהיך אלא לשון דיין. (מכדרשב״י)
[עב] אנכי ה׳ אלהיך, קיימתם אותו, אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ״ב:ו׳), עברתם עליו, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו (תהלים פ״ב:ז׳). (סדר אליהו רבא פכ״ד)
[עג] 48אנכי ה׳ אלהיך, מענוי הדרך לא מלו בני ישראל שנאמר (יהושע ה׳:ז׳) כי לא מלו אותם בדרך, רבי ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב״ה על הר סיני, אנכי ה׳ אלהיך, ונתן להם את התורה, אלא חס ושלום, נמולין היו אלא שלא היה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה כאלו לא מל. (פדר״א פכ״ט)
[עד] 49אנכי ה׳ אלהיך, שכשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, היתה הארץ חלה שנאמר (שופטים ה׳:ד׳) ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה; ואומר הרים נזלו מפני ה׳, ואומר (תהלים כ״ט:ד׳) קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר עד ובהיכלו כולו אומר כבוד, עד שנתמלאו בתיהם מזיו השכינה. באותה שעה נתכנסו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו, שמא מבול מביא לעולם. אמר להם, כבר נשבע הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי. אמרו לו, שמא מבול של מים אינו מביא אבל מביא מבול של אש; אמר להם, לא מבול של מים ולא מבול של אש הוא מביא אלא הב״ה רוצה ליתן תורה לעמו, שנאמר (תהלים כ״ט:י״א) ה׳ עוז לעמו יתן. וכיון ששמעו מפיו הדבר הזה פנו כולם והלכו איש איש למקומו. (מכילתא)
[עה] 50אנכי ה׳ אלהיך, דיבור ראשון, כשיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יהי שמיה משובח לעולם, היו זיקים וברקים יוצאים מפיו, ולפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקול פורח באויר השמים ואומר: עמי עמי בית ישראל ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״. וכששמעו ישראל את הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו לאחוריהם שנים עשר מילים, ויצאה נשמתם, שנאמר (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו. חזרה התורה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: רבונו של עולם, למי נתתני לחיים או למתים. אמר לה הקדוש ברוך הוא: לחיים. אמרה לפניו: הנה כולם מתים. אמר לה: אני בגללך אחיה אותם. מה עשה הקדוש ברוך הוא, הוריד טל שעתיד להחיות בו המתים לעתיד לבא, שנאמר (תהלים ס״ח:י׳) גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. ועוד בשעה שהתחיל הקב״ה לדבר, רעשו העליונים ותחתונים, ולא היו ישראל יכולים לעמוד על רגליהם, מה עשה הקב״ה, שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים, אחד שמניח ידו על לבו שלא תצא נשמתו, ואחד שמגביה את ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב״ה נתן להם רשות שהיו יכולים להסתכל בכבודו, והיו רואים בכבודו את הקול שהיה הולך ומתעגל אל אזניהם, והיה הדבור אומר תקבל עליך את התורה שיש בה רמ״ח מצות הראוין לעשות כנגד אבריך? והיו עונין הן הן, וחוזר מן האזן ונושקו על פיו. ועוד חוזר הדבור ומתעגל אל האזן ואומר תקבל עליך את התורה שיש בה שס״ה מצות לא תעשה כנגד ימות השנה? והיו ישראל עונין הן הן, וחוזר הדבור מן האזן ונושקו על פיו שנאמר ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳). מיד פתח להם הקב״ה שבעה הרקיעים ושבע הארצות, ואומר ראו אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי אליכם בכבודי ובתפארתי, ואם יש אדם שיאמר עבדו לכם אלהים אחרים, אמרו לו וכי יש אדם שראה את בוראו פנים בפנים, בכבודו ותפארתו ובגבורתו ויניחהו וילך לעבודה זרה. ראו שאני פדיתי אתכם מבית עבדים, ואני הוא שקרעתי את הים לפניכם, והעברתי אתכם ביבשה ואויביכם במצולה הטבעתי. (מדרש עשרת הדברות)
[עו] 51אנכי ה׳ אלהיך, זה הדבור אי אפשר שהמלאך אמרו ולא שרף ולא שליח, ולא שום בריה בעולם, כי אם הקב״ה יתברך זכרו לעד ולנצח נצחים. (לקח טוב)
[עז] 52אנכי ה׳ אלהיך, א״ר אבהו בשם ר׳ יוחנן, כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול אנכי ה׳ אלהיך, וכה״א את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף, ארשב״ל מהו ולא יסף, אלא כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול, והקול שיוצא מפי הקב״ה לא היה לקולו ב״ק, ואם תמה אתה ע״ז הרי אליהו כשבא לכרמל כנס כל הכומרים ואמר להם (מלכים א י״ח:כ״ז) קראו בקול גדול כי אלהים הוא. מה עשה הקב״ה הדמים כל העולם, והשתיק העליונים והתחתונים, והיה העולם תוהו ובוהו כאלו לא היה בריה בעולם, שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ט) אין קול ואין עונה ואין קשב, שאם ידבר הם אומרים הבעל עננו. עאכו״כ כשדבר הקב״ה על הר סיני, השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, ואמר אנכי ה׳ אלהיך. (שמות רבה כ״ט)
[עח] אנכי ה׳ אלהיך, רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה׳ אלהיך, נתקע תלמוד תורה בלבם, והיה למדים ולא היו משכחין. (שהש״ר פ״א ב)
[עט] 53אנכי ה׳ אלהיך, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים (שיר השירים ח׳:י״ד), ברח דודי ערוק מן ריחא בישא ואתא לך לריחא טבא על הרי בשמים, עלי עשור (תהלים צ״ב:ד׳) עלינו לקבל את המצות ועשרת הדברות, עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד. ר׳ שמעון בן לוי אמר בשמחה ורבנין אמרו שלא באנגריא [כעבודת מס המלך]. וכיון שראה הקב״ה דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה׳ אלהיך. (פס״ר פכ״א)
[פ] 54אנכי ה׳ אלהיך, זה הוא שאמר הכתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים ס״ב:י״ב) וכי יש אדם מדבר אחת, ואחד שומע שתים, אלא פעם אחת דיבר המקום בסיני, ושמענו אותם שתי פעמים, אחת באלה שמות ואחת במשנה תורה. (מדרש הביאור כת״י)
[פא] 55הוצאתיך, חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוצאתך כתיב [כביכול אני ואתם יצאנו ממצרים]. (ירושלמי סוכה פ״ד ה״ג)
[פב] 56אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר, וכן הקב״ה אומר להן לישראל אנכי ה׳ אלהיך, מה ת״ל אשר הוצאתיך, אמר להן, הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים, וכן יהושע אומר לישראל, אם כפיתם הטובה הזאת, לא תוכלו לעבוד את ה׳, והן משיבין אותו, כי ה׳ אלהינו הוא המעלה אותנו (יהושע כ״ד:י״ז), אין אנו כופין טובתו. (משנת רבי אליעזר פ״ז קלח)
[פג] 57אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אפילו אין לי עליך אלא שהוצאתיך מארץ מצרים כדאי. (מכילתא דרשב״י)
[פד] 58אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא, שנאמר (ירמיהו מ״ו:י״ח) חי אני נאם המלך ה׳ צבאות שמו כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, עמד כל אחד ואחד במקומו ואמרו, לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים. (מכילתא)
[פה] 59אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, א״ר טוביה ב״ר יצחק, אנכי ה׳ אלהיך, שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלהותי עליך. (שמות רבה כ״ט)
[פו] 60אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לפי שאמרו למשה למה העליתנו ממצרים (במדבר כ׳:ה׳), אמר הקב״ה אשר הוצאתיך ולא משה הוציאך. (מדרש)
[פז] 61אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בהאי פסוקא שאל רבי יוסא זעירא דמן חברייא מרבי שמעון בן יוחאי ואמר ליה, אית למשאל שאילתא חדא מינך, ומשבשא לי בלבאי, ואנא דחיל מלמשאל שאילתא הדא מינך, ואמינא, אי נשאל דחילנא דילמא איתענש, אי לא נשאל משבשא לי בלבאי, א״ל ר׳ שמעון אימא, א״ל האי דקב״ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר, אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (ויקרא י״ט:ל״ו), מאי רבותא אלפא הכא, תנאה שלים הוא, הה״ד לאברהם (בראשית ט״ו:י״ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אם כן למה לאדכרא להון מילתא דא בכל אתר ואתר. א״ל, ת״ח ברי, קב״ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא, דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו ואתטנפו גרמיהון, בכל זיני מסאבא, אדהוו שראן תחות ארבעין ותשע חילי דמסאבותא, קב״ה אפיק יתהון מתחת פולחן כל שאר חילין, ועוד דאעיל יתהון בארבעין ותשע תרעי דסוכלתנא לקבליהון, מה דלא אתני עם אברהם, אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עבד טיבותיה וחסדיה עמהון, ובג״כ תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים, לאחזאה לכל בני עלמא חסדא דעבד קב״ה עם ישראל, דאפיק יתהון מאינון חילין דמסאבו, ואעיל לון לגו חיילין דדכיו, והיינו חמשין תרעין דסוכלתנו, ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא, ואנן מנן יומי ושבועי והא איתערו חברייא, מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי, כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו. (זהר חדש יתרו לא.)
[פח] 62אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, עבדים למלכים היו, אתה אומר עבדים למלכים היו, או אינו אלא עבדים לעבדים היו, כשאומר (דברים ז׳:ח׳) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים. (מכילתא)
[פט] 63מבית עבדים, מבית העובדים, שהיו עובדים עבודה זרה. (מכילתא)
[צ] 64מבית עבדים, מבית מעשים, ודומה לו, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים (קהלת ט״ו:א׳). (לקח טוב)
[צא] 65מבית עבדים, אפילו אין לי עליך אלא שפדיתיך מבית עבדים דיי. (מכדרשב״י)
[צב] 66מבית עבדים, ר׳ תנחום בר חנילאי בשם ר׳ ברכיה לא נתקלל לעבד אלא כנען [ויאמר ארור כנען] עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט׳:כ״ה), ומניין שכל משפחותיו של חם קרוין עבדים, שנאמר מארץ מצרים מבית עבדים. (פס״ר פכ״א)
[צג] 67אשר הוצאתיך מבית עבדים, לשעבר היו ישראל עבדים לעבדים, מכאן ואילך הם עבדיו של הקב״ה, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ה:נ״ה). (פס״ר סוף פכ״א)
[צד] 68אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהקב״ה, וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר. (ספרי)
[צה] 69אנכי... לא יהיה לך, ר׳ יהושע בן לוי ורבנין, ר׳ יהושע אומר ב׳ דברות שמעו ישראל מפי הקב״ה אנכי ולא יהיה לך, הה״ד (שיר השירים א׳:ב׳) ישקני מנשיקות פיהו ולא כל הנשיקות, ורבנין אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב״ה, ר׳ יהושע דסיכנין בשם ר׳ לוי טעמן דרבנין דכתיב (שמות כ׳:י״ט) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, מה עביד ליה ר׳ יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה, או אינו מדבר דבר אתה ונשמעה אלא אחר שנים ושלשה דברות. רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון בשם ר׳ יהושע בן לוי תפשו שיטתיה אמרי כתיב (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה, כולה שש מאות ושלש עשרה מצות הויא, ״תורה״ בגימטריא עולה כמנין תרי״א מצות, דבר עמנו משה, ברם אנכי ולא יהיה לך לא דבר עמנו משה אלא מפי הקב״ה שמענום. (שהש״ר פ״א ב)
[צו] 70אנכי... לא יהיה לך, דרש ר׳ שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד אבריו של אדם, אמר רב המנונא מאי קרא (דברים ל״ג:ד׳), תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאות וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (מכות כד.)
[צז] 71אנכי... לא יהיה לך, שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי, ומה ראה העבד לירצע באזנו מכל איבריו, אמר להם אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, וקיבלה עליה עול מלכות בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבא האוזן ותירצע שלא שמרה מה ששמעה. (פס״ר פכ״א קי)
[צח] אנכי... לא יהיה, תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים וכו׳ ויבא אלישע דמשק (מלכים ב ח׳:ז׳), למה הלך, א״ר יוחנן שהלך להחזירו לגיחזי בתשובה, א״ל חזור בך, א״ל מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, מאי עבד, איכא דאמרי אבן שואבת תלה לה לחטאת ירבעם והעמידה בין הארץ ובין השמים, ואיכא דאמרי שם חקק לה על פומה והיתה אומרת אנכי ולא יהיה לך (שבזה היה מטעה את ההמון להחזיק בטעותן לומר שיש בה ממש) וכו׳. (סוטה מז.)
[צט] 72אנכי ה׳ אלהיך, ומהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, אמר רבי פנחס בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע, כיצד, את מוצא לא פתח הקב״ה בסיני תחלה, אלא בדבר זה, אמר להם: שמע ישראל אנכי ה׳ אלהיך, נענו כולן, ואמרו ה׳ אלהינו ה׳ אחד (דברים י׳:ד׳), ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו. (דברים רבה פ״ב לא)
[ק] 73אנכי... לא יהיה, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מ״ד:כ״ג), רב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה, אתיוהו לקמיה דקיסר, אמרו ליה, פלח לעבודת כוכבים, אמר להו כתוב בתורה אנכי ה׳ אלהיך אפקוהו וקטלוהו, ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר, אמרו ליה פלח לעבודת כוכבים, אמר להו כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אפקוהו וקטלוהו וכו׳. (גיטין נז:)
[קא] 74אנכי... לא יהיה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שנאמר אנכי ה׳ אלהיך, משל למלך בו״ד שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזרות, אמר להם כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי לא יקבלו גזרותי לא יקבלו, כך אמר המקום לישראל, אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים, אמרו לו כן, וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי. רשב״י אומר הוא שנאמר להלן אני ה׳ אלהיכם (ויקרא י״ח:ב׳) שקבלתם מלכותי בסיני, אמרו הן והן, קבלתם מלכותי קבלו גזירותי, כמעשה ארץ מצרים (ויקרא י״ח:ג׳) וגו׳, הוא שנאמר כאן אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וקבלתם מלכותי [אמרו לו הן] והן קבלתם מלכותי באהבה קבלו גזרותי [לא יהיה לך אלהים אחרים על פני]. (מכילתא מסכתא דבחדש יתרו פ״ו)
[קב] 75אנכי... לא יהיה, כי דבר ה׳ בזה (במדבר ט״ו:ל״א) רבי ישמעאל אומר בעבודת כוכבים הכתוב מדבר, שנאמר כי דבר ה׳ בזה, שביזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ה׳ אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. (ספרי במדבר קיב)
[קג] 76אנכי... לא יהיה לך, דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה׳ אל משה (במדבר ט״ו:כ״ב) וכתיב אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה (במדבר ט״ו:כ״ג) איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב״ה וצוה על ידי משה, הוי אומר זו עכו״ם, דתנא דבי ר׳ ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום [דהיינו ששמעו בדבורו של הקב״ה וצוה ע״י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה]. דבי ר׳ ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו עבודת כוכבים [דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך, דהיינו ע״ז. – רש״י] (הוריות ח:)
[קד] 77לא יהיה לך אלהים אחרים, למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר, מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך אלהים אחרים. (מכילתא)
[קה] 78לא יהיה לך, ואלהי מסכה לא תעשו (ויקרא י״ט:ד׳) יכול יעשו להם אחרים, ת״ל לא לכם, אי לא לכם, יכול הם יעשו לאחרים, ת״ל לא תעשו לא לכם. מכאן אמרו העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו, ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו, משום לא לכם, ומשום לא יהיה לך. (ספרא ריש פ׳ קדושים)
[קו] 79לא יהיה לך, יכול לא יקיים לעצמו אבל יקיים לאחרים ת״ל לא יהיה, מה ת״ל לא יהיה לך, מלמד שכל המקיים ע״ז לעצמו עובר משום שתים, משום לא יהיה ומשום לך. (מכילתא דרשב״י)
[קו*] 80לא יהיה לך, וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר (דברים י״ח:כ״א), אמר המקום אני הכתבתי בתורה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וזה מתנבא בשמי לע״ז, לפיכך לא יהיה הדבר ולא יבא (דברים י״ח:כ״ב). (מדרש תנאים דברים יח, כא)
[קז] 81לא יהיה לך, במחשבה שיש שום אלהים אחרים בעולם. (מדרש על עשה״ד לר״מ הדרשן)
[קז*] 82לא יהיה לך, אלהים אחרים, לא בהוייה ולא בעשייה. (מדרש אגדה)
[קח] 83לא יהיה לך, קיימו יעקב, שנאמר (בראשית ל״ה:ד׳) ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו׳. (סדר אליהו רבא פכ״ד)
[קח*] 84אלהים אחרים, וכי אלוהות הן, והלא כבר נאמר (ישעיהו ל״ז:י״ט) ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה, ומה תלמוד לומר אלהים אחרים, אלא שאחרים קוראין אותם אלוהות. (מכילתא)
[קט] 85אלהים אחרים, שלא יעשה אלוה של כסף ושל זהב ויאמר לא שקוץ אלא לאלוה, לא גילול אלא לאלוה, ת״ל אלהים אחרים, אע״פ שאין אתה מחזיק בו לשם אלוה אי אתה רשאי לקיימו. (מכדרשב״י)
[קי] 86אלהים אחרים, שלא תאמר הואיל וצוני הקב״ה ליחד שמו אעשה פסל וצלם דמותו כאשר אחרים עושים לזכרון. על פני, לזכרון פני שראית. (מדרש על עשה״ד לר״מ הדרשן)
[קיא] 87אלהים אחרים, שהם מאחרין את הטובה מלבא לעולם. (מכילתא)
[קיב] 88אלהים אחרים, שהם עושין את עובדיהם אחרים. (מכילתא)
[קיג] 89אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם וכן הוא אומר (ישעיהו מ״ו:ז׳) אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו. (מכילתא)
[קיד] 90אלהים אחרים, אחרונים, באחרונה נעשו כן הוא אומר (דברים ל״ב:י״ז) חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לא הועילו לך ולא הועילו לאבותיך ולא הועילו כלום מימיהן. (מכדרשב״י)
[קטו] 91אלהים אחרים, רבי יוסי אומר, אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, אלו נקראו בשמו, כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת, שנאמר (בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל לקרוא בשם ה׳. באותה שעה עלה אוקיאנוס והציף שלישו של עולם, אמר להם המקום, אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי, אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי, שנאמר (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה׳ שמו. (מכילתא)
[קטו*] 92אלהים אחרים, רבי אליעזר אומר, אלהים אחרים, שהם מחדשים להם אלהות בכל יום. הא כיצד, היה לו של זהב ונצרך לו, עשאו של כסף; (היה לו של כסף) ונצרך לו, עשאו של נחשת; היה לו נחשת ונצרך לו, עשאו של ברזל או מעופרת, וכן הוא אומר חדשים מקרוב באו (דברים ל״ב:י״ז). (מכילתא)
[קטז] 93אלהים אחרים, רבי יצחק אומר, אלו נפרט להם כל שם עבודה זרה, לא היה מספיק להם כל העורות שבעולם. (מכילתא)
[קטז*] 94אלהים אחרים, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, בא וראה, לשון שתפסה תורה למולך, כל שתמליכנו עליך אפילו קיסם אחד או חרס. (מכילתא)
[קיז] 95אלהים אחרים, רבי אומר, אלהים אחרים, שהם אחרונים למי שהוא אחרון במעשים, ומי הוא אחרון שבמעשים, מי שקורא אותם אלוהות. (מכילתא)
[קיח] 96אלהים אחרים, תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח, דינין וברכת השם וע״ז וכו׳ מנהני מילי, אמר ר׳ יוחנן דאמר קרא ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל וכו׳ (בראשית ב׳:ט״ז), אלהים זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים וכו׳. (סנהדרין נו:)
[קיט] 97אלהים אחרים, אמר ר׳ יהודה ב״ר אלעאי, אמר משה כבר מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף וכו׳. ר״ל אמר מן האונס למד משה, כתוב באונס ונתן האיש השוכב עמה (לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כ״ב:כ״ט) ואנחנו אנסנו את הדיבור, שכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים ועשינו עבודה זרה כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף. (תנחומא ישן תשא ו.)
[קכ] 98לא יהיה לך אלהים אחרים, שאל אחד את רבן גמליאל, אמר אם אין רצונו בע״ז מפני מה אינו מבטלה, אמר וכי לדבר אחד הן עובדין, והלא הן עובדין חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, יאבד עולמו מפני השוטים. (מדרש החפץ כת״י)
[קכא] 99על פני, למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר, לא נצטווה על עבודה זרה, אלא מי שיצא ממצרים, לכך נאמר על פני, לומר, מה אני חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד עבודה זרה עד סוף כל הדורות. (מכילתא)
[קכב] 100על פני, לא בדמותי ולא בדמות שמשי. (מכילתא דרשב״י)
[קכג] 101לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אפילו אם אתן פני בכעס עליך ויהרגוך אם לא תעבוד אלהים אחרים, השמר שלא יהיה לך אף להנצל, כי בכל יעבר ואל יהרג חוץ מע״ז, ואם תנצל, פעם אחרת אפגשך ולא תוכל להנצל, אם כן תפסיד העוה״ז והעולם הבא. (מדרש על עשה״ד לר״מ הדרשן)
[קכד] 102על פני, אסור לשתף שם שמים ודבר אחר. (מדרש סמ״ג)
[קכה] 103על פני, מלמד שמביאין אף לעולם. (מכדרשב״י)
[קכו] 104על פני, אם אתם מקיימין לא יהיה לך (אלהים אחרים על פני), אקיים לכם והייתי לכם לאלקים (שמות ו׳:ז׳), ואם לאו אקיים בכם שלח מעל פני ויצאו (ירמיהו ט״ו:א׳). (פסיקתא חדתא בהמ״ד חדר ו)
[קכז] 105לא יהיה לך, אמר להם (הקב״ה) מי מעיד עוד (על עם ישראל) אומרים לו יעקב, קורא ליעקב ואומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, ואומר לפניו, רבונו של עולם, לא כן אמרת לבני ישראל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו לפניך שמע ישראל ה׳ א׳ ה׳ אחד (דברים ו׳:ד׳), באותה שעה עובר הקב״ה לפניהם והם אחריו כו׳ באותה שעה מביא הקב״ה את התורה ומניחה בחיקו ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו. (סדר אליהו זוטא פכ״א)
[קכח] 106לא יהיה לך, אמר ר׳ חנינא ב״ר עגיל בשעה שאמר נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה, השתחוו לצלמי, אמרו לו אין אנו משתחווים לצלם. אמר להם מפני מה אתם עוברים על גזרתי, אמרו לו גזרתו של הקב״ה גדולה משלך, שכך כתיב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳. (מדרש מגלת אסתר)
[קכט] 107לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אמר להם הקב״ה אני נתתי לכם את תורתי להניח לכם שררה, אל תכעסוני ואל תפרו את בריתי באלילים ואל תשתחוו למתים, אלא למי שממית ומחיה ונפש כל חי בידו, ומעשה הגוים אל תלמדו כי מעשה הגוים הבל הוא, שנאמר (ירמיהו י׳:ט״ו) הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. הוא מציל מצרה כל הבוטח בו, כי הוא הציל את אברהם אבינו מכבשן האש כשהשליכו נמרוד הרשע באש על שבטח בהקב״ה ולא רצה להשתחוות לפסלו, והוא הציל את חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש כשהשליכם נבוכדנצר באש על שבטחו בה׳ ולא השתחוו לפסלו, ובשעה שיצאו מכבשן האש נתקבצו כל העולם הפחות והסגנים לראות אם שלטה בהם האש אם לא, וראו את שער ראשם ומלבושיהם שלא נשתנו וראו שלא שלטה בהם האש, מיד שבחו להקב״ה. ומכאן אתה למד שבשביל פחד מיתה לא יעבוד אדם ע״ז, שצער מיתה לא יהיה אלא שעה אחת, ואח״כ תנוח נפשו בגן עדן כו׳. לפיכך חייב אדם להתרחק מעבודה זרה, שאפילו באים ליטול את נפשו, לא יעבוד עבודה זרה, שנאמר (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. (מדרש עשרת הדברות)
[קל] 108לא יהיה... לא תשתחוה, שאילתא דאסור להון לדבית ישראל למפלח לשום מדעם בעלמא ולאודויי, אלא להקב״ה לחודיה, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם. (שאילתות יתרו נ״ב)
[קלא] לא יהיה לך, כיון שפתח הקב״ה לא יהיה לך נפתחו הרקיעים וקלסו לו כל בריות שבעולם. (פסיקתא חדתא ביהמ״ד חד״ו)
[קלא*] 109לא יהיה... לא תעשה, יכול לא יעשה, אבל יעלה בדעתו, ת״ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. (מדרש כת״י)
1. בשמו״ר כט ו: ״אנכי ה׳ אלהיך, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, מכבדין אותה ומרביצין אותה ומעטרין אותה ומפרשין קיטאות וכלים נאים ומדליקין נרות. אמר הקב״ה: אני איני כן, אלא נכנסתי בעולמי פרשתי קיטאות, שנאמר (ישעיה מ כב): ׳הנוטה כדוק שמים׳, הדלקתי נרות, שנאמר (בראשית א יד): ׳ויאמר אלהים יהי מאורות׳, רבצתי מים, שנאמר (שם ט): ׳יקוו המים׳, עטרתי כל מה שעשיתי, שנאמר (שם ב א): ׳ויכלו השמים והארץ וכל צבאם׳, אנכי ה׳ אלהיך״. וראה רמב״ן, מובא להלן אות צה-צו, ובתו״ש בראשית א ז, ובמילואים למהדורה שלישית דף קפג.
וראיתי להביא כאן מ״ש בס׳ ערגת הבשם ח״א (דף קפ): ״תיאום עשרת ׳הדברים׳, והאומר: ׳עשרת הדיברות׳ טועה, כי דברות מן דברה כו׳, ואם היה פייט עושה עשרת דברות בלא ה׳, היה פי׳ דברות אלהים חיים, אך הדברות לא יתכן, כי לא יבוא ה׳ הדעת על תיבה, דבוקה לעולם. אמת ואמונה כי [גם] עשרת הדברות בלא ה׳ לא יתכן, כי לא יאמר עשרת אך על הזכרים, ועל הנקבות עשר״. ודבריו תמוהים, כי סגנון זה ״עשרת הדברות״ משתמשים בו חז״ל במדרשי הלכה כנ״ל. ובתוספתא סוטה יג א: ׳עשרת הדברות׳, וי״ג: ׳דברות׳. אמנם במשנה תמיד ה א: ׳עשרת הדברים׳.
2. ב״ר א י, שהש״ר ה ח, פסדר״כ פי״ב צו, פסיקתא רבתי פכ״א (קט:). וראה תו״ש בראשית ח״א במלואים אות ז. ובשהש״ר שם: ״רבי אלעזר בר אבינה בשם ר׳ אחא, כ״ו דורות היה אל״ף קורא תגר לפני הקב״ה, רבש״ע: נתתני בראש האותיות ולא בראת בי העולם אלא בבי״ת, שנאמר: בראשית ברא וגו׳, אמר לו הקב״ה: עולמי ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר (משלי ג יט): ׳ה׳ בחכמה יסד ארץ׳, למחר אני נגלה ונותן התורה לישראל ואני נותנך ראשון של דברות ובך אפתח תחלה, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״.
3. באלפא ביתא דר״ע נו״ב: ״השיב הקב״ה ואמר לו: אל״ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת, ובך אני עתיד ליתנה לישראל עמי שנקראו אחד במתנה, ולהנחילה להן על הר סיני שנאמר אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. ובאו״מ כת״י, מדרש מנין (באו״מ דף שו) בסגנון אחר: ״מנין שאל״ף ראש לכל האותיות, והוא אחד והקב״ה אחד והתורה אחת, מנין שהאל״ף אחד, שנאמר (דברים לב ל): איכה ירדוף אחד אל״ף, והקב״ה אחד, שנאמר (שם ו ד): ׳ה׳ אחד׳, והתורה אחת, שנאמר (במדבר טו טז): ׳תורה אחת ומשפט אחד׳. ולפיכך נקרא אל״ף ראש לכל האותיות, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״. והרמז מקרא ׳איכה ירדוף אחד אלף׳, כלומר אל״ף אחד. ובפתיחתא דאיכה רבה אות כד: ״באה אל״ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם אל״ף את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב״ה על הר סיני ופתחו בך, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני ואת באת להעיד בהם, מיד עמדה אל״ף לצד אחד ולא העידה עליהם״. וראה תו״ש בראשית א י, התחלת המאמר. ושם אות כא מאליהו רבא פל״א: ״נאמר בבי״ת ברכה כו׳, ונאמר באל״ף ברכה, אנכי ה׳ אלהיך״.
4. ראה ב״ר פ״א, שהש״ר פ״ה. במ״ע מגיה: ׳סוכם׳, ומפרש מפני שמגיע סכום מנינו לאלף, ורומז לאלף דור וכמו שאמרו בב״ר כח: ״אלף דור עלו במחשבה להבראות, וכמה נימוחו מהם כו׳, תתקע״ד, מאי טעמא, ׳דבר צוה לאלף דור׳ זו התורה״. ויש לה״ר לפירוש זה מלשון הלקח טוב: ״אנכי, פתח באל״ף ראש האותיות, דבר צוה לאלף דור״. ובהדר זקנים וז״ל: ״דבר אחר, כשברא הקב״ה עולמו לא היה לו לתת את התורה עד אלף דור, כדכתיב (תהלים קה ח): ׳דבר צוה לאלף דור׳, וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה, רצה ליתנה בסוף כ״ו דורות, צווחה האל״ף לפניו ולכך פתח באל״ף״. וכוונתו כמו שכתב שם מקודם לזה: קראה האל״ף תגר לפניו על כ״ו דורות שהיה העולם בלא תורה כו׳. והפי׳ צווחה האל״ף לפניו, כלומר שיתנה לישראל. ואולי יש לפרש: ׳סמוך לאלף׳, כלומר מפני שהיה סמוך לסוף דור האלף.
5. מובא במדרש הגדול כאן, וחסר בסוף הפסוק: ׳ונשמרתם׳. ומסיים: ״לכך פתח באנכי״. וראיתי להביא כאן מ״ש בספר התמונה (הקדמה לתמונה ג, דף ל) כתב: ״ובזו התורה הנוראה כו׳, הכל כתובים בלשון עליון נעלם ונשגב מאד, ואותיות עליונות נוראות ונעלמות, אשר לא יבינם מלאך ושר עליון כי אם השי״ת הנכבד והנורא ב״ה, שביארם למשה רבינו ע״ה והודיע לו כל סודם וענינם, ומשה כתבם בלשונו בסדר עליון אשר רמז בתורה בתגין ובקוצין ובאותיות גדולות וקטנות וכו׳, ואותיות גדולות כגון אלף של ׳אנכי׳ וכו׳⁠ ⁠⁠״. ולפנינו אין זה בכלל אותיות גדולות, ולא הביאה במנחת שי. כן במדרש אותיות גדולות, לא מוזכר דבר זה. ובודאי הי׳ כן לפני בעל התמונה באיזה מקור קדמון.
6. לפנינו בפסיקתא רבתי הגירסא: ״הם שבעים איותנטיות (שרי אומות) שברא הקב״ה בעולמו״. והכנסתי בפנים גירסת מדרש הגדול כת״י דברים. ובפסיקתא חדתא (בבית המדרש ח״ו): ״נ׳ חמשים, כ׳ עשרים, אלו ע׳ אומות שירדו בעולם, י׳ ישראל, ואחרון חביב ולא בחר אלא ישראל״. ובמדרש אגדה: ״אנכי ה׳ אלהיך, א׳ שהוא אחד בעולמו, נ׳ כ׳ שבחר הקב״ה את ישראל משבעים אומות. י׳ שנתן להם עשרת הדברות״. ובהדר זקנים בסגנון אחר: ״א׳ אחד, נכ, ע׳ לשון, י׳ עשרת הדברות שאמר הקב״ה בע׳ לשון, ולכך פתח מתן תורתו באל״ף״. בחמדת ימים כאן: ״אנכי, א׳ רמז לכתר, שהוא יחידו של עולם יתברך, נ׳ כ׳ רמז לע׳ שרים של אומות, שיחידו של עולם למעלה מכולן, י׳ רמז לי׳ גלגלים״.
7. פסיקתא חדתא (בה״מ ח״ו).
8. פסיקתא חדתא שם.
9. ראה להלן מה.
10. בילקוטי תימן, כתה״י אלוגיז אלמג׳ני ועוד ילקוטים שונים, יש מאמר כזה: ״למה התחיל ב׳אנכי׳ לפי שהוא ראשון והוא אחרון כמנינו. ולכאורה המאמר אינו מובן. ולפי מה שמבואר במדרש תדשא לפנינו, נראה שמכאן מקור דבריהם. ועיקר רעיון זה מבואר בספרו של פילון על עשרת הדברות, שהמספר עשרה הוא הקדוש והשלם בכל המספרים, ומבאר ג״כ שעשרת הדברות היו ע״פ עשרה מאמרות שהניחו הפילוסופים. וענין זה מזכירו האבן עזרא כאן, וז״ל: ״ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י׳, והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד, והט׳ דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו, וממנו יצאו, כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו, כי הוא היסוד״. וראה מ״ש הרס״ג על העצם וט׳ מקריו, באמונות ודעות מאמר ב׳ פ״ח, ובספר השם. גם בעל העקידה לפ׳ יתרו שער מ״ה: ״כי אין מספר יותר מפורסם במעלות כללות כמספר העשרה וכו׳⁠ ⁠⁠״. וברבינו בחיי כאן: ״וכן מלת ׳אנכי׳ תורה על נמצא, והאל״ף בראש תורה על היחוד והקדמות, ושאר האותיות כלן עשרות שהן מחלק האחד, ואם כן כל התיבה כלה מעידה על האחדות״. ובספר ציוני כאן: ״ומה טעם עשר ולא תשע, הדבר ידוע לבעלי לבב אנשי אמת כי חשבון עשר הוא יסוד לכל נגדר בגדר מספר, כאשר ידוע לבעלי חשבון כו׳, וכאשר מספר י׳ כולל כל המספרים כן י׳ דברות אלה כוללות כל התורה כולה, ומצות עשה ומצות ל״ת אשר בכללם הם תרי״ג מצות״. [ראה מ״ש ר״ש בלקין במאמרו החשוב: מדרש תדשא - מדרש הלניסטי קדמון, בחורב חוב׳ כא-כב דף יח, ע״ד מאמר הנ״ל].
11. מובא בילק״ש כאן, וגורס לבסוף: ״בלשון מצרי אנכי אנוך״. וכ״ה בפסיקתא דר״כ פי״ב. ובפסיקתא רבתי פכ״א (ק.) בסגנון אחר: ״רבי יהודה אמר אין זה לשון ׳אנכי׳ אלא לשון אהבה לשון חיבה, למלך ששלח את בנו למדינת הים ולמד לשון בני הים, וכשבא ממדינת הים התחיל מדבר עמו בלשונו, כך לפי שישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם, כיון שבאו לפני הר סיני התחיל הקב״ה מסיח עמהם בלשון אנכי, אנוך״. ובאם למקרא כאן: ״וכן נתאמת היום אמת גמור ע״פ לשון כת הקופטי, שהוא שריד לשון מצרים הקדמון, ועל פי כתיבות הנמצאות בקירות ובאבנים כו׳. ומצאתי גם כן שבלשון צינדי והוא פרסי קדמון אומרים אינוכי במקום אנכי״. ובהדר זקנים כאן: ״אמר רבי ירמיה (אולי צ״ל: נחמיה. ובמ״ע, שבתנחומא יש לתקן: א״ר יהודה) ׳אנכי׳ לשון מצרי, וסח הקב״ה לישראל עשרת הדברות בלשון מצרי, כי בלשון מצרי הרוצה לומר אני יאמר אנך״. נראה מדבריהם שפרשו כן ע״פ סגנון לשון התנחומא: לא היו יודעין לשמע כו׳, ומכיון שלא הבינו עברית הרי צריך היה לומר כל עשרת הדברות בלשון מצרי. וראיה לפירוש זה יש להביא מאסת״ר ד יב: ״בנוהג שבעולם אדם נושא פרסית והיא מדברת בלשון מדי. פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון פרסי. אבל הקב״ה דבר עם ישראל בלשון שלמדו, הדא הוא דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ לשון (יחנך) [אנוך]״. אמנם מנוסח הפסיקתא רבתי, שזה הוא לשון אהבה וחבה, מוכח שרק המלה הראשונה התחיל בלשון מצרי, להראות להם אות אהבה וחבה, ולא כל העשרת הדברות. ובמדרש עשרת הדברות: ״למה פתח הקב״ה בתתו התורה ׳אנכי׳, לפי ש׳אנכי׳ לשון מצרי הוא, וכדי לשמש בלשון ששמשו בו במצרים פתח באנכי״. ואולי ט״ס בהד״ז, ובמקום ׳וסח׳, צ״ל: ופתח וכו׳. ור״י אבן כספי ב׳משנה כסף׳ (דף רד): ״ואין לשאול אם השם אמרם (עשרת הדברות) בלשון העברי ועל מנהגו, כי הוא מדבר למשה שישמעו ישראל בדברו עמו, היתכן שידבר בלשון נוצרי או יוני ואף לא בלשון מצרים, כי יותר נכון שידבר בלשון אבות ישראל״. ונוסח התנחומא הוא נגד כל המד׳ בתו״ש לעיל א כו, שלא שינו את לשונם. וראה לעיל יט מז, במכילתא לענין ׳כה תאמר׳ בלשון הקודש, אולי בא להוציא משטה זו שנאמרו עשרת הדברות בלשון מצרי. וראה לעיל בשלח טו קנג מפדר״א, ולהלן אות תמא, שנאמרו עשרת הדברות בשבעים לשון.
12. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ. בפסיקתא רבתי פכ״א ליתא סוף המאמר: כמה דאת אמר, ומפרש רמא״ש: ״כלומר שהיו רגילין לזכור בו באימה וביראה וכדמסיק״. ולפ״ד זהו המשך להמשל שהביא סמוך לזה לאוהבו של מלך. אמנם הרד״ל מפרש לשון אימה ויראה, כמו ׳אני פרעה׳ (בראשית מא מד), שפרשוהו שגדולתו למעלה, כן כאן יתפרש הלא ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך׳, לכן ׳תהיה יראתו על פניכם׳. והנה מגירסת המדרש הגדול נראה ברור שזה דרש בפני עצמו. והמשל לאוהבו של מלך, מובא להלן אות לב, הוא דרש בפני עצמו מב״ר פצ״ח.
13. במדרש הגדול כתה״י הגירסא: ״למלך שהיה מדבר עם אוהבו בלשון מסתירין, פעם אחת חלה אוהבו של מלך ונטה למיתה, קרא לבנו ואמר לו: בני, בא ואגלה לך מסתירין של מלך, תלה עיניו והביט במלך וכו׳⁠ ⁠⁠״. ולפנינו בפסיקתא רבתי חסר.
14. בילקוט תימני כת״י ב״מ: ״דבר אחר, לשון נחמה, כמו ׳אנכי אנכי מנחמכם׳ (ישעיה נא יב), כלומר תורה זו שאני נותן לכם נחמה אני נותן לבם בה״.
15. פירש״י: ״אמר ׳אנכי׳ ולא ׳אני׳. נפשי - אני בעצמי״. בכתב יד מדרש הגדול דברים, (נדפס בהסגולה) הגירסא: ״רבנן אמרי נומיקה כתבית יהבית״. ונומיקה הפירוש: ביאורה וטעמה. תנ״י יתרו טו, פסיקתא רבתי שם, ופסיקתא דר״כ שם, ומדרש עשרת הדברות. ובסדר אליהו רבא פכ״ד: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, אין ׳אנכי׳ אלא לשון נוטריקון. ד״א, אל תקרי ׳אנכי׳, אלא אנא נפשי כתבית יהבית״. כנראה שחסר איזה דרש קודם ד״א. ובחדושי רח״ו ז״ל: ״מה הפרש בין אני לאנכי, אלא שאנכי אספקלריא דלא נהרא אבל יש בה תוכיות הנקודה היא הנפש, ולכן אמר בעשרת הדברות אנכי, ודרשו חז״ל אנא נפשי כתבית יהבית, ר״ת אנכי. אבל ׳אני׳ לא יש בה תוכיות הנקודה״. בפסיקתא דר״כ פי״ב (צז:): ״אנכי ה׳ אלהיך, לא תהיו מגלגלין [ובילק״ש: מלגלגין] בתורה שנתתי לכם. ׳אנכי׳ בלשון נוטרקון הוא אנא נפשי כתבית יהבית״. תחלת הלשון: לא תהיו מלגלגין כו׳, ליתא בשום מקום, ואין לזה מובן. ונראה שהוא הקדמה להדרש של נוטרקון, תדעו גודל ערכה של התורה, שהקב״ה מרמז בהמלה ׳אנכי׳: אנא נפשי כתבית יהבית.
16. בפסיקתא פי״ב: ״רב אמר יהיבה כתיבה נעימים אמריה״. וכ״ה במד׳ עשרת הדברות. וברש״י: ״אמירה שהיא נעימה״.
17. בפסקתא פי״ב, ובתנ״י יתרו טו: ״רבי ברכיה הכהן אמר אנא נהורך, כלילך, יאותך, אימתי כשתקבלו עשרת הדברות״. ומבואר שגורס ׳יאותך׳ במקום ׳יונתי׳. ונראה כמ״ש במ״ע ש׳יונתי׳ עיקר הגירסא, כמו שדרשו בשהש״ר (ב יד): ״יונתי בחגוי הסלע, פתר קריא בשעה שעמדו לפני הר סיני״. ומצאתי בכתה״י מדרש הגדול לדברים גורס: ״אנא נהורך כליליך אקריך״. וכן בחמדת ימים כאן: ״אנא נהורך כבודך יקרך״ (פי׳ המחבר אנכי נוטרקון אנא נהור כנסת ישראל). ובכת״י ילקוט מעין גנים: ״אנא נהורכון כללכון ישראל״.
18. מובא בערוגת הבושם (ח״א דף קצד), דורש מספר האותיות במלת ׳אנכי׳. וכן מביא שם (דף קצב) מדרש הדורש מספר האותיות של תיבות: תשא, זכור, כבד, תרצח, תגנב, תנאף, תענה. ובהערות לא מצא מקור. ראה להלן אות רט. והוא בפסיקתא חדתא (בבית המדרש חדר ו, דף מד), אמנם הדרש הנ״ל על ׳אנכי׳ ליתא שם.
19. בכת״י ילקוט תימני: ״ולמה אמר ׳אנכי׳ ולא אמר ׳אני׳, אלא מלמד שנגלה עליהם מארבע רוחות העולם, מנינו״.
20. תו״ש בראשית א אות לח, הבאתי מה שכתוב בספר ׳איומה כנדגלות׳ בשם מדרש מי השילוח:ף ״אמר רבי ברכיה בי״ת רמז כשם שאין לפני הבי״ת כי אם אות אל״ף, כך אין לפני העולם אלא יחידו של עולם, הדא הוא דכתיב (ישעיה מד כד): ׳רקע הארץ מאתי׳, אל תקרי ׳מאתי׳ אלא ׳מי אתי׳. וכנראה שמקור מאמרו מכאן, ומ״ש שם בביאור צריך תיקון.
21. בתו״ש בראשית ח״א במהדורה שלישית בהוספות דף קפד, הבאתי מילקוט כת״י מהר״ש מסנות אות יט: ״דבר אחר, למה נברא העולם בבי״ת והתורה נתנה באל״ף, שהוא ראש האותיות ועקרן ושרשן, ונברא העולם בבי״ת להודיעך שאלמלא התורה שקדמה לא היה נברא״. והמשך המאמר בכתב יד שבידי: ״וזהו שאמר הכתוב: ׳ואהיה אצלו אמון׳ (משלי ח ל), אל תקרי ׳אמון׳ אלא ׳אומן׳, כלומר אני הייתי כלי אומנתו של הב״ה שבו ברא את העולם, הדא הוא דכתיב: ׳בראשית ברא אלהים׳, והטעם בתורה שנבראת ראשית״.
22. בויק״ר לג ב: ״ויאמר ה׳ אלי מה אתה רואה עמוס ואומר אנך׳ (עמוס ז ח), זה סנהדרי גדולה של ישראל שהיא מנין אנך״. וראה לעיל אות כח.
23. משנת רבי אליעזר פ״ז (קלח), ובכת״י מדרש הגדול דברים ה ו, ופסיקתא חדתא בהמ״ד ח״ו. וראה תו״ש בפסוקים הנ״ל.
24. פסיקתא רבתי פכ״א (קו:), ראה לעיל אות לד.
25. בזהר ח״א (פז:): ״אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור (ישעיה מג כה), מאי טעמא תרי זמני ׳אנכי אנכי׳. אלא חד בסיני, וחד כד ברא עלמא, דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, דא הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא, דכתיב (שם מה יב): ׳אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי׳ כו׳⁠ ⁠⁠״.
26. ראה מ״ע בפסיקתא רבתי שם (דף ק.), ב״ר פס״ו, שהש״ר פ״א, שם פ״ז, ריש רות רבה. ועי׳ שבת (פח.), ע״ז (ג.). במדרש הגדול גורס: ״בצער גדול היה העולם״, ונראה מדבריו שדברי ר״ה הם המשך לדרש ר׳ שמלאי. וראה בפי׳ ס׳ יצירה לר״י ברצלוני (דף עב). וכ״ה בספר חמדת ימים: ״בפסיקתא, היה העולם בצער גדול וכשניתנה התורה כביכול נעשה זוללה, ר״ל רווח מלשון זולל וסובא. ובפי׳ העולם בצער, ר״ל עולמו של אדם היה בצער מקטרוג עבירות, ואין אדם אלא ישראל״. שוב מצאתי גירסא ישרה בכתב היד ילקוט רוסיינא: ״אמר רבי שמלאי בכבוד גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה, ומשנתנה התורה כ״ב יכול [כביכול] נעשה העולם זול כו׳, ויהי מקץ ארבעים יום״. והעולם ׳זול׳ מקביל נגד מה שהתחיל: בכבוד גדול.
27. ברכות (לב:), עיי״ש ברש״י, ובפסיקתא דר״כ פי״ז (קיט:). ובתנ״י במבוא סו: ״אמרה כנסת ישראל: א״כ אתה זכרן כל כך, לא תשכח מעשה העגל שאמרנו: ׳אלה אלהיך׳ ואין זה לנו טובה, אמר הקב״ה: אל תחושו אלה אשכח, שנאמר (ישעיה מט טו): ׳גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך׳. אמרה: רבון העולמים, אם כן אתה שכחן שמא תשכח מה שקבלנו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, אמר להם: אנכי לא אשכח, מה שקבלת בסיני אנכי לא אשכח״ (כלומר הרעות אשכח, הטובות לא אשכח).
ובמדרשי חז״ל בכ״מ דרשו המלה ׳אנכי׳ בפסוקים שונים רמז ל׳אנכי׳ שבעשרת הדברות; א. בתו״ש בראשית כח פח: ״אם כן למה זה אנכי (בראשית כה כב), למי תאמר על הר סיני אנכי ה׳ אלהיך״. ב. תו״ש בראשית כא קטז: ״אנכי אשבע (שם כא כד), שעתיד אני לומר: אנכי ה׳, בהר סיני, כלומר שנשבע בה׳ שלו. ג. בשכ״ט בראשית כח יד: ״אנכי עשו בכורך כו׳, אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה׳ אלהיך״. ראה תו״ש שם. ד. ברבעה״ת פ׳ משפטים: ״הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך (להלן כג כ), בזכות עשרת הדברות שמתחילין באנכי״. ה. בתנ״י דברים הוספה ג: ״בזכות התורה שקבלתם שמתחלת אנכי ה׳ אלהיך, בשביל אנכי, ׳אנכי השמדתי את האמורי מפניכם׳ (ר׳ עמוס ב ט). ו. מדרש שמואל פ״א ט: ״ויאמר לה אלקנה אישה וגו׳ הלא אנכי טוב לך (ש״א א ח), אמר רבי לוי אמר לה בריך יהא בחלקך, כמה דאת אמר: אנכי ה׳ אלהיך וכו׳⁠ ⁠⁠״. ז. בשמו״ר כט ה: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, הדא הוא דכתיב (ישעיה מג יב): ׳אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי׳ וגו׳. ׳אנכי הגדתי למצרים׳ שברחתם כדי שישמעו וירדפו אחריכם ויטבעו בים וכו׳⁠ ⁠⁠״. ח. שמו״ר מב ו: ״רבי אבהו אמר ׳אחד עשר יום מחורב׳ (דברים א ב), במיוחד שבעשרה חטאתם, בשמי שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות, אנכי ה׳ אלהיך״. וכ״ה בדב״ר מהד׳ ליברמן, ח.
ט. בשמו״ר ג ה: ״ויאמר משה אל הא׳ הנה אנכי בא כו׳, אמר משה עתיד אני להעשות סרסור ביניך וביניהם כשתתן להם את התורה, ותאמר להם: אנכי ה׳ אלהיך״.
ובפדר״א פמ״ג: ״שלח הקב״ה ביד עבדיו הנביאים להנבא על ישראל ואמר: ׳שובה ישראל עד ה׳ אלהיך׳ (הושע יד ב), עד ההוא שאמר לך בסיני: אנכי ה׳ אלהיך״. במדרש תהלים פכ״ג: ״דודי לי ואני לו (שיה״ש ב טז), אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה: רבון העולם, הוא לי לאלוה ואני לו לאומה, הוא לי לאלוה, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ואני לו לאומה, ׳ולאומי אלי האזינו׳ (ישעיה נא ד) כו׳⁠ ⁠⁠״. וכ״ה בשהש״ר פ״ב לה. ובפסיקתא רבתי פט״ו (עא:): ״הנה זה עומד אחר כתלנו (שיה״ש ב ט), כי ביום השלישי ירד ה׳, ׳משגיח מן החלונות׳ וירד ה׳ על הר סיני על ראש ההר, ׳מציץ מן החרכים׳ בשעה שאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך׳ (שה״ש ב י), ומה אמר לי, אנכי ה׳ אלהיך״. וראה תורה שלמה בראשית א אות קמב, קמח, רעב, שנא. ג אות רד. יב אות מז. כד אות קלא.
28. ראה להלן נד התחלת המאמר. ובפסיקתא רבתי פכ״א: ״אמר ר׳ חייא בר אבא אם יאמר לך ברא דזנותא תרי אלהים אינון, אימר ליה: אנא הוא דימא אנא הוא דסיני״. ובפי׳ מ״ע כתב על דברי הזרע אפרים: ברא דזנותא - בן הזונה. כלומר רשע ובליעל. – ״ויש לפרשו בן המינות, תרגום ׳מין׳ זן, עי בערוך ע׳ זן״. ובספר כד הקמח (ערך יחוד השם): ״הזכירה התורה פ׳ שמע אחר העשרת הדברות, לבאר כי בדבור ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ יהיה היחוד, וכן דרשו ז״ל: רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות, שכשעמד הקב״ה על הר סיני ואמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ מי מיחה בידו״. וכן בסמ״ק מצוה א: ״לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, כדכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ וגו׳, וכתיב (דברים ד לט): ׳וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳, ודרשו חכמים אפילו באויר״.
29. בספרי האזינו פי שיט: ״ותשכח אל מחוללך (דברים לב יח), אל שהתחיל שמו עליך מה שלא התחיל שמו על כל אומה ולשון, וכן הוא אומר: אנכי ה׳ אלהיך״. ובמדרש תנאים שם: ״שהוחל שמו עליך, מה שלא הוחל על כל אומה ומלכות ביום מתן תורה, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״. ובשמו״ר כט: ״אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר להם הקב״ה לישראל: אלוה אני על כל באי עולם אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם, איני נקרא אלהי עכו״ם, אלא אלהי ישראל״. ובחמדת ימים ויצא (נד.): ״אין הקב״ה מאמין בצדיקים עד שימותו כו׳, ולמה ייחד שמו על ישראל בסיני, דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, לא קשיא הא ביחיד הא ברבים״. בלקח טוב כי תשא: ״שני לוחות העדות (שמות לא יח), עדות הם לישראל שבחר בהם מכל אומה ולשון, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״.
30. במכילתא לא מצוין הפסוק, והוספתי ע״פ לשון הלקח טוב כאן: ״אלהיך, לשון יחיד, מלמד שהושוו כולן בלב אחד, לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה, ולא עוד אלא שנתמשכנו זה על זה״. מבואר מדבריו שמפרש דרשת רבי במכילתא על המלה ׳אלהיך׳ בלשון יחיד, משום שהושוו כולן בלב אחד ומשום שערבים זה על זה. וכן בכת״י מדרש החפץ וילקוטי תימן: ״אנכי ה׳ אלהיך, למה לשון יחיד, שהושוו כולם בלב אחד״. וכן בזהר ח״ג (פד:): ״אלא תא חזי מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב״ה בלבא חד וברעותא חד, כמא בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני, וע״ד כלא אתמר בלשון יחידאי, לבתר בלישנא דסגיאין, דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא״. מובא בספרים מדרש פליאה: ״אנכי ה׳ אלהיך וכו׳, מכאן שכל ישראל ערבים זה בזה״. ומפרשים באופנים שונים בדרך דרוש. ומקור המאמר הוא כפשוטו מלשון המכילתא הנ״ל, שלכן נאמר בלשון יחיד, שנתערבו זה לזה כאיש אחד. ומכאן שישראל ערבים זה בזה.
31. לפ״מ דמבואר במכילתא אות נד, צריך לפרש שהדרש שלפנינו ממדרה״ג, מדבר על עבירות גלויות בזמן שהרבים יכולים למחות.
32. בפי הרמב״ן כוון לדברי הלק״ט, וז״ל: ״כל הדברות כלן בלשון יחיד, ׳ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך׳, ולא כאשר התחיל להם (פס׳ יט): ׳אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׳, ׳שמע תשמעו׳ (פס׳ ה), כי להזהיר כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה, בפרשת אתם נצבים״. מענין הדבר שעיקר טעם זה כבר כתוב בספרו של פילון על עשרת הדברות (סימן י), שלכן נאמרו בלשון יחיד, כדי שכל אחד ירגיש שהוא נצטוה במיוחד, וזה מטיל עליו אחריות יותר משנאמר בלשון רבים, שלפעמים יכול היחיד לחשוב אפשר יתקיים הדבר על ידי אחרים. וכן כותב שם פילון עוד שני טעמים: א. שנאמרו הדברות בלשון יחיד להורות שכל יחיד ויחיד השומר אותם הוא חשוב ומקובל לפני הקב״ה כמו עם שלם, ואפילו ככל עמי הארץ ואפילו ככל העולם כולו. וכעי״ז ביומא (לח:): ״אמר רבי יוחנן אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר (משלי י כה): וצדיק יסוד עולם״. וברכות (ו:): ״מאי ׳כי זה כל האדם׳ (קהלת יב יג), אמר רבי אלעזר אמר הקב״ה, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה כו׳, שקול זה כנגד כל העולם כולו כו׳, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה״. וסנהדרין (קג:): ״שקולה נשמתו של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו״. ועפ״ז מבואר יפה טעם הנ״ל, שלכן נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, שאפילו בשביל אחד שיקיימם כדאי שנאמרו ושנברא העולם. וראה להלן נז.
ב. להורות לבני אדם שאצל הקב״ה חשוב כל יחיד ויחיד, ושפל רוח יראה לדבר אליו במיוחד, משא״כ מלך בשר ודם דרכו לדבר בלשון רבים לצוות לכלל אומתו ולא לכבודו לצוות ליחיד, ולמטרה זו נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד, ללמד לבני אדם דרכי השי״ת שבמקום גדולתו שם ענותנותו ושידבקו במדותיו. וראה להלן אות סח.
33. בפסיקתא רבתי פכ״א (קו:): ״רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחי, פתח של [תשובה] פתח לישראל כיון שעמדו ואמרו: ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (להלן כד ז), כיון שאמרו: ׳אלה אלהיך ישראל׳ (להלן לב ד) ביקש להשמידם, שנאמר (תהלים קו כג): ׳ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית׳. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא לי לבדי אמרת ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, שמא לכל ישראל אמרת: ׳אנכי ה׳ אלהיכם׳. רבי יהושע דסכנים בשם רבי יהושע בן לוי, אמר לו הקב״ה: משה, יפה לימדת סניגוריים על בני, לשעבר הייתי אומר לכם בלשון יחידי: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, מכאן ואילך אני עתיד לומר לכם בלשון רבים: ׳אני ה׳ אלהיכם׳, בלשון רבים, להזהיר את כולכם״. וכ״ה בשמו״ר מג ו בשינויים. ובסגנון אחר בדב״ר ג יב: ״שקד משה איך לזכות את ישראל, שאמר לו הקב״ה: ׳אשר צויתים׳ (להלן לב ח), אמר לפניו: רבש״ע, אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי, הם לא נצטוו ולא היו יודעים. אמר לו הקב״ה: משה, לא נצטוו. אמר לו: לאו. אמר לו: מה אמרת בסיני, ׳אני ה׳ אלהיכם׳, לא אמרת אלא ׳אנכי ה׳ אלהיך׳. מה אמרת, ׳לא יהיה לכם אלהים אחרים׳ לא אמרת, אלא ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, הוי ׳ה׳ אלהים אל תשחת עמך ונחלתך׳ (דברים ט כו)״. ובשמו״ר מג א: ״כך עשה משה, כיון שעשו ישראל אותו מעשה (העגל), נטל את הלוחות ושברן, כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו. ועוד אמר משה, מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין. למה, שהיה כתוב בלוחות: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ ועונשו אצלו, ׳זובח לאלהים יחרם׳ להלן כב יט), לפיכך שבר את הלוחות״. וראה רש״י כאן.
34. וראה שם (פכ״ו) פכ״ד (דף קכד). והטעם של הדרש נראה שהוא כעין שהבאתי לעיל אות נה* בביאור, מפילון.
35. רש״י דברים ד: ״אמר רבי ברכיה, כך אמר משה: אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם״.
36. ראה ביאור הדברים במילואים כאן.
37. פסיקתא דר״כ פי״ב (צה.), פסיקתא רבתי פכ״א (ק:), שם פל״ג (קנה:).
38. ראה מה שנסמן לעיל אות פא.
39. מאמר זה מובא באוצר הכבוד לר׳ טודרוס הלוי. הביאו רמא״ש במבוא למכילתא פ״ט אות יח. ורד״ה במכדרשב״י הכניסו בטעות בפסוק ה׳, בקרא: ׳כי אנכי ה׳ אלהיך׳.
40. כ״ה בפסדר״כ פי״ב (צח.), וגורס: ״פנים זועפות״. ובמס׳ סופרים פט״ז ה״ג: ״תני רבי חנינא בר פפא ׳פנים בפנים דבר ה׳⁠ ⁠׳, ׳פנים׳ תרי, ׳בפנים׳ תרי, הא ארבעה אפין, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה״. ובפסיקתא רבתי פכ״א כמו במס׳ סופרים, ובשינויים: ״פנים מסבירות לתלמוד, פנים משחקות לאגדה״. ובמ״ע שם מגיה במאמר הפסיקתא שצ״ל: פנים אימות למקרא. ונתחלף לזעומות וזועפות, עיי״ש. ובסגנון אחר שם בפסיקתא רבתי פכ״א (קא:): ״בפנים זעופות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות, בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות. כיצד, בשעה שהיה מראה להם פורענותם של רשעים, היה מראה להם בפנים זועפות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות. וכשהיה מראה להם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא היה מראה להם בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות״.
41. תנ״י יתרו יז. ובשמו״ר כא א: ״אנכי ה׳ אלהיך, הדא הוא דכתיב (דברים ד לג): השמע עם קול אלהים. המינין שאלו את רבי שמלאי, אמרו לו: אלוהות הרבה יש בעולם. אמר להם: למה. אמרו לו: שהרי כתיב: ׳השמע עם קול אלהים׳. אמר להם: שמא כתוב ׳מדברים׳, אלא ׳מדבר׳. אמרו לו תלמידיו: רבי, לאלו דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב. חזר רבי לוי ופירשה, אמר להם: ׳השמע עם קול אלהים׳ כיצד, אילו היה כתוב: ׳קול ה׳ בכחו׳ לא היה העולם יכול לעמוד, אלא ׳קול ה׳ בכח׳ (תהלים כט ד), בכחו של כל אחד ואחד; הבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן. אמר הקב״ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא לאלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא ה׳ אלהיך, שנאמר: אנכי ה׳ אלהיך״. ובילקוט כת״י ב״מ: ״אנכי ה׳ אלהיך, לפי שהקול היה נחלק לע׳ קולות, אמר להם: אף על פי ששמעתם קולות הרבה, אל תהיו סבורים שיש אלהות הרבה, אינו אלא אחד״. ובכת״י ילקוט קורדיסטאן: ״את הקלות (פס׳ טו), קולות הרבה באים מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמר רשויות הרבה הן״.
סוף הלשון בתנ״י ופסיקתא: בעולם הזה כו׳, לכאורה נראה שאין לו שייכות להדרש. אמנם לפמ״ש בפי׳ אור החיים כאן, יש לסמוך דרש זה על הפסוק שלפנינו, וז״ל: ״עוד ירצה באומרו ׳מארץ מצרים מבית עבדים׳ על זה הענין: אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד, ורמז ה׳ כי יוציאנו מבית זה״. ועפ״ז יש למצוא סמך למ״ש בסמ״ק מ״ע א: ״מה שאמרו חכמים (שבת לא.), ששואלין לאדם לאחר מיתה בעת דינו: ציפית לישועה, והיכן כתיב מצוה זו, אלא ש״מ שזה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ וגו׳, ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה׳ אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב (דברים ל ג): ושב וקבצך מכל העמים״.
42. מאמר זה הוא בתנ״י יתרו יד, ובפסיקתא רבתי פכ״א בשינויים שונים. והקשר של הדרש אל הפסוק מפרש במ״ע: ״כלומר שפתח: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ופירושו: אנכי ה׳ הוא אלהיך אדונך ופטרונך״. ובדעת זקנים: ״דבר אחר, לפי שכשנגלה הקב״ה ביום מתן תורה, נגלה ב׳רבותים אלפי שנאן׳ (תהלים סח יח), והיו ישראל מעמידן [בהדר זקנים: תמהים] זה לזה, אמר להם הבורא: אני ה׳, אני יחיד, וגם פתח להם שבעה רקיעים והראה להם שהוא יחיד, הדא הוא דכתיב (דברים ד לה): אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״. ותמוה הנוסח בהדר זקנים: ״דבר אחר, לפי שנגלה הקב״ה במתן תורה ב׳רבותים אלפי שנאן׳, אל תקרי ׳שנאן׳ אלא ׳שאינן׳, כלומר חסר ב׳ אלפים מרבותים, והיו ישראל תמהים זה לזה, אמר להם הקב״ה: אנכי אני היחיד״. וזה ליתא בכל ג׳ מקורות הנ״ל. וראה פסיקתא רבתי שם (סוף דף קג).
ובפסיקתא דר״כ פי״ב: ״אנכי ה׳ אלהיך, זה שאמר הכתוב (תהלים סח יח): ׳רכב אלהים רבותים אלפי שנאן׳, אמר ר׳ אבדימא איש חיפה, שניתי במשנתי שירד הקב״ה בסיני בעשרים ושנים אלף כתות של מלאכי השרת כו׳, אמר רבי פדת וכולן ירדו שנונים לכלות את שונאיהן של ישראל, שאילו לא קיבלו את התורה היו מכלין אותן. ׳ה׳ בם׳ אמר רבי לוי אלא שראו פני הקב״ה, מי שרואה פני המלך אינו מת, שנאמר (משלי טז טו): ׳באור פני מלך חיים׳. ד״א ׳ה׳ בם׳, ׳אדני׳ כתיב, אדנותו בהם, ולא תאמר אדנותו בהם בלבד, אלא אפילו בשעה שבא ליתן תורתו בלשון הזה נתנה לישראל ובו בלשון פתח להם, [אנכי ה׳ אלהיך]״.
בחמדת ימים כאן: ״כשירד הקב״ה על הר סיני ירדו עמו ס׳ ריבוא מלאכים, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, אוריאל ודגלו, רפאל ודגלו, והיו ישראל מביטים בהם ואומרים: זה הוא, זה הוא. אמר הקב״ה: לאיכן אתם מביטים, ׳אנכי ה׳ אלהיך׳. והן שהלבישו לישראל כתרים כשאמרו נעשה ונשמע״. וראה תו״ש להלן עה, לעיל יט רנ, ולהלן קא. ובלק״ט לך לך (טו ז): ״ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, רבנן אמרי הקב״ה בעצמו הצילו, דכתיב: ׳אני ה׳ אשר הוצאתיך׳, וכתיב התם: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, ואימתי ירד מיכאל, בחנניה מישאל ועזריה״.
43. ברבעה״ת דעת זקנים. וראה לעיל אות מ.
44. פסיקתא פי״ב (צח:). ובסגנון אחר בפסיקתא רבתי פכ״א (ק:): ״אנכי ה׳ אלהיך, פנים בפנים (דברים ה ד), אמר רבי יוחנן האיקונים הזה הוא אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת, כך הקדוש ברוך הוא היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳. אמר ר׳ לוי יש לך ללמוד מדרך הארץ ויש לך ללמוד מאיקונין; יש לך ללמוד מדרך ארץ, בנוהג שבעולם קול אחד נכנס לתוך עשר אזנים, שמא עשרה קולות נכנסים לתוך אוזן אחת, ומה אם תפילות כל ברייה הוא שומע כולם כאחת, ׳שומע תפילות׳ אינו אומר כאן אלא: ׳שומע תפלה׳ (תהלים סה ג): ׳עדיך כל בשר יבואו׳, ולהביט בכל אחד ואחד מישראל ולומר לו: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ על אחת כמה וכמה״. וראה לעיל בביאור אות נה*.
45. הגהתי ע״פ הגירסא בילקוט המכירי ישעיה מד ו, וזה נכון. והגירסא שלפנינו נשתבשה. ראה תו״ש שמות במילואים סימן ד, שהבאתי מילק״ש פ׳ בלק, בקרא ׳לא איש אל ויכזב׳ (במדבר כג יט), שדרשו כן נגד הנוצרים, ולעיל אות נא בביאור, ור״ש אפשטיין בקדמוניות היהודים דף קג.
ובדברים רבה ב כד: ״ועם שונים אל תתערב (משלי כד כא), עם אלו שאומרים יש אלוה שני - אל תתערב כו׳. מיד חזר ופירש את הדבר, ׳יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו׳ (קהלת ד ח), אין לו אח ולא בן, אלא: ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳ (דברים ו ד)״.
46. פסיקתא פי״ב קח וראה תו״ש שמות פ״ז ג.
47. בסגנון אחר במשנת רבי אליעזר פ״ז קלט: ״אנכי ה׳ אלהיך, כל מקום שנאמר ׳אלהים׳, זו מדת הדין, ה׳, מדת רחמים, נברא העולם בזו ובזו, שנאמר (בראשית ב ד): ׳ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳, שהוא צריך למדת הדין ולמדת הרחמים, ניתנה התורה בזו ובזו, שנאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, שיש בה מתן שכר ופורענות, אשריהם הצדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת הרחמים כו׳. אוי להן לרשעים שהן הופכין מדת רחמים למדת הדין״. וכ״ה בכתה״י מדרש הגדול דברים ה ו. ובלקח טוב כאן: ״ה׳ אלהים, מדת רחמים ומדת הדין״. ובפי׳ אור החיים: ״אנכי ה׳, פי׳ בין בזמן שאני מתחסד עמך אהיה לך לרבון, בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך אהיה אלהיך. עוד ירצה ע״ד אומרו (תהלים קטז יג): ׳כוס ישועות וגו׳ ובשם ה׳ אקרא׳, ׳צרה ויגון וגו׳ ובשם׳ וגו׳ (שם ג), ודרשו ז״ל: מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו׳, והטעם כי בחי׳ המוסר מה׳ אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו: אנכי ה׳, פי׳ למדת החסד והרחמים אפי׳ בזמן ׳אלהיך׳, פי׳ שאני מיסרך״.
48. לפנינו בפדר״א חסר הקרא, וישנו בפדר״א הנדפס מכת״י, כן שינו בדפוס עם פי׳ רד״ל הלשון: ״וכי ישראל שלא נימולו״, במקום ׳ערלים׳, שהוא גם בדפוס ראשון. כן ליתא בכת״י המלים: ׳חס ושלום׳. והרד״ל בפי׳ מביא דע״כ הפי׳ על הנולדים מיציאת מצרים עד מ״ת בחמשים יום אלו. ומ״ש הראשונים ביבמות (צב.) דעת הריטב״א, דכשקבלו ישראל התורה לא היו בלתי נימולים, כמבואר בפדר״א. אמנם דעת הרמב״ן והרשב״א דלטעמא שלא נמולו במדבר משום חולשא דאורחא, או דלא נשבה רוח צפונית משעת יצ״מ פסקו מלימול, עייש״ה.
49. ראה להלן אוח פד. ובפדר״א פמ״א: ״יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול (במכדרשב״י כאן: והמתים שבישראל. ובמנוה״מ ח״ג שמה: שבארץ ישראל) חיו ועמדו על רגליהם, שנאמר (דברים כט יד): ׳כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום׳ וגו׳. וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות שם עמדו עמהם בהר סיני״. ובפסיקתא חדתא (בבהמ״ד ח״ו): ״כיון שפתח הקב״ה בדבור ׳אנכי׳, הארץ רעדה וימים ונהרות רעדו, דכתיב (שופטים ה ה): הרים נזלו מפני ה׳, והתחילו השמים מנטפים מים, שנאמר (שם ד): ׳גם עבים נטפו מים׳, והיו הלפידים נראים לארבע רוחות העולם, אמר הקב״ה: אני הוא שאמר והיה העולם ומנהיג סדר בראשית ועתיד אני לכלות אותה ולחדש אותה, כי אנכי ה׳ אלהיך״. ובפסיקתא רבתי פכ״א (ק.): ״אמר רבי פנחס בשם רבי יוחנן, אם ׳יראה׳ למה ׳שקטה׳ ואם ׳שקטה׳ למה ׳יראה׳ (תהלים עו ט), אלא אמרה הארץ: תאמר שהגיע עונתה של תחיית המתים והקב״ה תובע מידי מה שהפקיד אצלי, כדכתב (ישעיה כו כא): ׳וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה׳, וכיון ששמעה ׳אנכי׳ מיד שקטה״. ומקור המאמר בשבת (פח.), ע״ז (ג.). ובשמו״ר כט ז: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, הדא הוא דכתיב (עמוס ג ח): ׳אריה שאג מי לא לא יירא׳, זהו דכתיב (ירמיה י ז): ׳מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה׳, כו׳. כך כביכול ירד הקב״ה לסיני ליתן הדברות שלא יהיה העולם מתמוטט, שנאמר (תהלים סח ט): ׳ארץ רעשה אף שמים נטפו׳, וכן: ׳הרים נזלו מפני ה׳⁠ ⁠׳, וכן: ׳עמודי שמים ירופפו׳ (איוב כו יא), וישראל מרתיתין, שנאמר (לעיל יט טז): ׳ויחרד כל העם׳, וההר מרתת, שנאמר (שם יט): ׳ויחרד כל ההר מאד׳. כל אלו למה, אלא מפני שדבר דברות של חיים, והנביא צווח: ׳אריה שאג מי לא יירא׳. אמר רבי ירמיה ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ׳ארץ רעשה׳, כשיבא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה על אחת כמה וכמה, שנאמר (מלאכי ג ב): ׳לפני זעמו מי יעמוד ומי מכלכל את יום בואו׳, כשהיא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו, הוי: מי לא ייראך מלך הגוים״.
וענין זה שהארץ רעדה בזמן נתינת התורה, מוזכר בירושלמי סנהדרין פ״י ה״ב: ״את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים (היסודות) של בית המקדש, חפר חמש עשר מאוון דאמין (ט״ו פעמים מאה אמה, כלומר אלף ות״ק אמה), ולא אשכח תהומא (שהיה צריך לחפור עד התהום כדי שיהיו השיתין שבמזבח יורדין עד התהום), ובסיפא אשכח חד עציץ (חרס) ובעא מירמיתיה (ביקש להרימו), אמר ליה (העציץ): לית את יכיל, אמר ליה: למה, אמר ליה: דנא הכא כביש על תהומא (אני מונח כאן לכבוש את התהום שלא יעלה ויציף את העולם). אמר ליה: ומן אימת את הכא, אמר ליה מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, רעדת ארעא ושקיעת, ואנא יהיב הכא כביש על תהומא״. ובפי׳ ר״י ברצלוני לספר יצירה (דף עג) האריך לפרש מאמר זה, וסיים: ״שבשעת מתן תורה נרעדה הארץ ונזדעזעה ונקבעו התהומות עד לעלות על העולם, לולי שבשמיעת ׳אנכי׳ שקבלו ישראל עליהן עול מלכות שמים שתם אותו החרס בקיעות התהומות״.
במכדרשב״י פי״ט כה: ״כיון שירד משה לקרא לאהרן, השמיע הקב״ה קולו, כדי שלא יאמרו ישראל קולו שהיה ברקיע. יצא קול הראשון והשמים והארץ רעשו וההרים והגבעות נתמוטטו והימים והנהרות ברחו וכל האילנות כרעו, והמתים שבישראל חיו ועמדו על רגליהם ונרתעו ישראל וחזרו לאחוריהם שנים עשר מיל ופרחה נשמתן. אותו הקול שמעו בו אנכי ולא יהיה לך, וכן הוא אומר (תהלים סב יב): אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי״.
50. ראה תרגומים כאן. ובשהש״ר א ב: ״וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב״ה, רשב״י ורבנין, רשב״י אומר מלמד שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב״ה לשמאלן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לשמאלו של הקב״ה, והקב״ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, לקיים מה שנאמר (תהלים כט ז): ׳קול ה׳ חוצב להבות אש׳. ורבנין אמרין וכי יש שמאל למעלה, והלא כתיב (לעיל טו ו): ׳ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ׳ וגו׳, אלא הדיבור היה יוצא מפי הקב״ה, מימינו לימינן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י״ח מיל על י״ח מיל, וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לימינו של הקב״ה, והקב״ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: קול ה׳ חוצב להבות אש״. וראה ב׳יפה קול׳ באור ארוך לפנימיות הענינים הרמוזים במאמר זה.
ועל ענין שיצאה נשמתם וכו׳ ופתח להם ז׳ רקיעים כו׳, ראה שבת (פח:), שהש״ר פ״ה, שמו״ר פכ״ט, מדרש אגדה ריש ויקרא. ובפסיקתא רבתי פ״כ (צח:): ״מיד פתח הקב״ה שבעה רקיעים ונגלה עליהם עין בעין ביופיו ובכבודו ובתוארו ובכתר שלו ובכסא כבודו. כיון ששמעו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ מיד יצתה נשמתם של צדיקים והחייה אותם, שנאמר (תהלים סח י): ׳גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה׳. מה עשה הקב״ה, הוריד עליהם לארץ מאה ועשרים ריבוא מלאכי השרת, כל אחד ואחד מישראל אוחזים אותו שני מלאכי השרת, אחד מניח את ידו על לבו ואחד מגביה את צוארו כדי שיראה להקב״ה ׳פנים בפנים׳ (דברים ה ד). ולמה נגלה להם פנים בפנים, אמר להם ראו שנגליתי לכם בכבודי ובתפארתי, שאם יש דור שמתעה אתכם ואומר: נלך ונעבוד אלהים אחרים, אמרו לו: יש לנו אלהים שאנו עובדים אותו, בזמן שאין אנו עובדים אותו מורידן בגיהנם, ועתיד הקב״ה להמליך מלכותו על כל ישראל״. וראה בפסיקתא חדתא (בביהמ״ד ח״ו), ובמדרש שה״ש (גרינהוט ב:).
ובדברים רבה ואתחנן (ליברמן, דף סה): ״וביום מתן תורה קרע הקב״ה את השמים והראה לישראל מה שיש למעלן. רבי פנחס ורבי לוי בשם רשב״ל, קרע להם הקב״ה ז׳ רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, שנאמר (להלן כ ד): ׳אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת׳, אמר ראו שאין אחר עמי, שנאמר (דברים ד לה): אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״.
ובספר מלמד התלמידים (דף קכ): ״ואל זה כוונו רבותינו ז״ל, באמרם שבשעת מתן תורה קרע הקב״ה שבעה רקיעים ופתח להם שבע ארצות, ר״ל ז׳ חלקי הישוב (כמו שקדם), ואמר להם: בינו בעליונים והביטו בתחתונים וראו שאין אלוה עמי, מיד פתחו והקדימו נעשה לנשמע״. ובמעשים על עשרת הדברות גורס גם ז׳ תהומות.
51. ראה ביאור מאמר זה במילואים.
52. במעשים על עשרת הדברות: ״כשיצא מפי הקב״ה יתעלה שמו, כמה זיקין וברקים יצאו ממנו וכמה לפידים, לפידי אש מימינו וכמה לפידי אש משמאלו, ובאותה שעה אדם לא הנשיף ועוף לא צפצף, ארי לא נהם, שור לא געה, חמור לא נער, ודומה העולם כמו שלא היה בו אדם, והדבור יצא מפי הקב״ה והולך כאדם המהלך בארץ, ונהפך הדבור לשבעים לשונות, שכל העולם שומעים בו, שנאמר: ׳יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך׳ (תהלים קלח ד)״. ובתנחומא יתרו יא: ״עשרת הדברות כולן בקול אחד יצאו מפי הגבורה, דבר קשה עד מאד, מה שאין הפה של הדיוט יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע, ולפיכך כתיב: ׳נפשי יצאה בדברו׳ (שה״ש ה ו), ׳קול גדול ולא יסף׳ (דברים ה יט), והקול נחלק לשבעה קולות ומשם לשבעים לשון״.
ובענין זה שנהפך הדבור לשבעים לשון, יש להעיר מהא שכתב רבי שם טוב בפי׳ למו״נ (ח״ב פכ״ט): ״זה שורש גדול בענין הנבואה, כי אם יהיה הנביא ערבי, תבואהו הנבואה בלשון ערבי, ואם יהיה ללעז תבואהו בלשון לועז, כי למעלה אין אומר ואין דברים, אבל ישפיעו הענינים, והנביאים משימים המלות, או יחשבו כפי דמיונם, שהשם מדבר עמם באותו לשון, והבן זה כי הוא ענין גדול הערך״.
53. זהו המשך של הדרש המבואר בספרי דברים פי׳ שמג, ומכילתא מס׳ דבחדש פ״ה (להלן תכח), ופדר״א פמ״א, שבתחלה הלך הקב״ה לבני עשו שיקבלו התורה וכו׳, ה׳ מסיני בא וזרח משעיר וגו׳ (דברים לג ב), על זה אמרו ישראל: ברח דודי כו׳ (שיה״ש ח יד). ובפי׳ מ״ע בפסיקתא רבתי שם: ביאור כוונת זה המאמר עפ״י מה שדרשו בשה״ש רבה שם: אתא לך לריחא טבא בזכות אבותינו שריחן עולה לפניך כבשמים. שדימו האבות להרים בכמה מקומות. וכלומר שהאומות הורישו אבותיהם להם את מעשיהם הרעים, אבל ישראל קבלו את התורה בזכות מעשה אבותיהם. עפ״ד הפסיקתא רבתי ושמו״ר כט, אולי יל״פ לשון האונקלוס דברים לב ו ׳עם נבל׳: ״עמא דקבילו אורייתא״, כלומר להתנבל עליה בימי השמד.
54. ראה לעיל אות ט.
55. מה שהוספתי בפנים הוא על פי פסיקתא רבתי פכ״א (קי:), וראה מ״ש בתו״ש לעיל ג רכב, ו לט, וצרף לכאן. וכתב ביפה מראה: ״אף על גב דבספרנו ׳הוצאתיך׳ מלא, כמה פעמים שהגמרא חולקת עם ספרים שלנו״. ראה בתוס׳ שבת (נה:), ובהערות שם. ובמ״ע: דורש כאלו כתיב הוצאתיך.
56. מובא במדרש הגדול כת״י דברים ה ו, ובמדרש הגדול הנדפס (שמות א ח), בסגנון אחר: ״אין לך קשה לעולם מכפוי טובה שהוא גורם שלא תהיה טובה בעולם, לכך הקב״ה מזהיר את ישראל ואומר: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, הזהרו שלא תכפו טובתי, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים״. ובלק״ט כאן: ״דבר אחר ׳מבית עבדים׳, היה מזכיר להם יציאת מצרים כדי שיזכרו נסים וגבורות שעשה להם לישראל במצרים, וגאלם לשם קדשו להיות לו לעבדים, יתגדל ויתקדש שמו, וישתבח זכרו יהיה להם לאלהים״. וראה תו״ש לעיל א ח.
57. שמו״ר כט ג: ״דבר אחר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, משל לבת מלכים שנשבית ביד הלסטים ובא המלך והצילה, לאחר ימים בקש לישא אותה לאשה, אמרה לו: מה אתה נותן לי, אמר לה: אם אין ליך עלי אלא שפדיתיך מיד הלסטים דיי״. ובאבן עזרא כאן: ״שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו: דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד, כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה, ולמעלה מזה שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה, ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות, ולמה היה על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה (להלן לג יג): ׳הודיעני נא את דרכיך ואדעך׳. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פרשתי בפ׳ ואלה שמות (ג טו), כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו יושב קדם סלה, ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם, ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו, מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים. והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור: אנכי ה׳, כי עשיית שמים כו׳. ׳דע את אלהי אביך ועבדהו׳ (דהי״א כח ט), והדעת הוא בלב, לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל: ׳אנכי ה׳⁠ ⁠׳, והוסיף: ׳אשר הוצאתיך׳, שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר: ׳אלהיך׳, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם, ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפרשת ׳כי ישאלך בנך׳ (דברים ו כ), כי טעם השאלה, למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם, והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות: הראשונה, ׳עבדים היינו לפרעה׳ (שם פס׳ כא), והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצוותיו. והשנית, כי אלה המצוות אינם לצרכו, כי אם ׳לטוב לנו כל הימים לחיותינו׳ (שם כד). והשלישית, ׳וצדקה תהיה לנו׳ (שם כה), שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא״.
בחזקוני כאן: ״אשר הוצאתיך, היה יכול לומר: ׳אשר עשיתיך׳, או: ׳אשר בראתיך׳, וכן הרבה חסדים שעושה עם בריותיו לומר שיש להקב״ה דין עלינו לקבל מצותיו, אלא אם היה אומר כן היו יכולין להשיב הלא עשית כן לכל שאר אומות, ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך, לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לכל גוי ולשום אומה אחרת״.
בס׳ כד הקמח (ערך צדקה): ״ואפשר לומד כי לגודל המצוה (של פדיון שבויים) שבח הקב״ה את עצמו בה בדבור ראשון ׳אנכי׳, הוא שאמר ׳אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ וגו׳, ולא אמר: ׳בראתי שמים וארץ׳, כי רצה להזכיר המצוה והיא מצות פדיון שבוים של ס׳ רבוא, יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם״.
58. מכילתא ריש יתרו, ולעיל אות עד, ב״ר צט, במדב״ר יג ג, מדרש תהלים מזמור יח. וכ״ה במנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ג דף שמו). ובבה״מ מגיה: ׳מבית אלון׳, ע״פ הקרא (שמואל א׳ י ג). ובמ״ע: עי׳ ספרי דברים פי׳ לט, ומגלה (כט.).
59. לעיל יד ריב.
60. מובא בהדר זקנים סתמי בין שאר מדרשי חז״ל. וראה רמב״ן שמות לב א.
61. ראה תק״ז תיקון ל (דף עד.), ותיקון לב (דף עו.), וזהר ח״ג (רסב.). בזח״ב (פה:): ״רבי יצחק אמר ׳אנכי׳ דא שכינתא ופסקא טעמא, כמה דאת אמר (בראשית כז יט): ׳אנכי עשו בכורך׳. ׳ה׳ אלהיך׳ דא קוב״ה כמה דכתיב (דברים ד לו): ׳מן השמים השמיעך את קולו׳, וכתיב (פס׳ יט): ׳אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם׳, מן השמים (מן השמים ממש, דא קב״ה) כו׳ (זהו כשיטת רס״ג ומו״נ שהשכינה ברואה, ראה לעיל אות עו במילואים). ׳הוצאתיך מארץ מצרים׳, דא יובלא, כמה דתנינן מסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים, ובגין כך חמשין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא, חמשין יומין לקבלא אורייתא, חמשין שנין לחירו דעבדין״.
מעניו זה שיצ״מ היתה ביובל הגדול, ראה ספר היובלים פ״ד ג. ובשכל טוב בראשית כז יט: ״אנכי עשו בכורך, ראיתי בפי׳ ר׳ טוביה, עשו הפסיק הענין, וכן אמר יעקב לאביו: אנכי הוא המדבר, אבל עשו הוא בכורך, ולא נראו לי הדברים כפתור ופרח, כי יש להם סתירה בכמה מקראות שהן דומין בטעם ובנקודין, ואין לדרוש כך, כי איך יכול לומר ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, אנכי הוא המדבר, אבל ה׳ אלהיך, ונשמע הדבר כשתי רשויות חלילה כו׳⁠ ⁠⁠״.
62. באונקלוס מבית עבדותא. וברב״ח לשון עבדים שם דבר וכאלו אמר מבית עבדות, וכמוהו עבד עבדים יהיה לאחיו שפי׳ עבד לעבדות עולם. וראה תו״ש לעיל פי״ג לג. ממכדרשב״י ולהלן צג. ובמנחה בלולה: מבית עבדים, שהיו עבדים אפילו לשבויי פרעה.
63. בפי׳ רבינו בחיי: ״ואפשר לפרש עוד ׳מבית עבדים׳ מבית המזלות, שהם עבדים לי, וקרא את המזלות עבדים, לפי שהם מלכים למה שלמטה מהם, שהם ממונים עליהם, ועבדים למה שלמעלה מהם. וירמוז כי היו ישראל ראוין לשהות עוד במצרים לפי משפטי הכוכבים והמזלות, לולא ה׳ שהיה לנו שהשפיל הכח ההוא והוציאם בדרך הנס, וזהו שכתוב (דברים ד כ): ׳ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים׳, לא אמר ׳ממצרים מכור הברזל׳, כי המשיל כח של מצרים אשר למעלה לכור הברזל, שהיו ישראל ראוים שיותכו בו כברזל המותך בתוך כור, ואמר הכתוב כי הקב״ה הוציאם תחלה מאותו כור הברזל, ואחר כך ממצרים, זהו: מכור הברזל ממצרים״.
64. כן מפרשים בקהלת שם המלה ׳ועבדיהם׳, כלומר מעשיהם.
65. לעיל פג. בזח״ג (קיא:): ״בגין דישראל קרי לון עבדים, דכתיב: ׳כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם׳, מ״ט אינון עבדים, בגין דכתיב: ׳אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים׳, ובגין כך כתיב בעשר אמירן לבתר דכתיב ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, למפלח ליה כעבד דפלח למאריה, דפריק ליה מן מותא, דפריק ליה מכל בישין דעלמא״.
66. תו״ש בראשית ט קנג. וברב״ח: ״מבית עבדים, שהאדונים שלכם היו עבדים, שהרי המצריים בני חם הם, שנאמר (בראשית י ו): ׳ובני חם כוש ומצרים׳, ואתם עבדים להם״.
67. לעיל פח.
68. מאמר זה מובא בספר מנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב, עמוד רכג): ״והמודה ביציאת מצרים מודה באלהות הב״ה ובמציאותו והשגחתו, כדגרסינן בספרי: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהב״ה, וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר, לפיכך החמירו ז״ל באיסור חמץ בפסח יותר משאר איסורין כו׳⁠ ⁠⁠״. ולא נמצא בספרי שלפנינו.
69. בדברים רבה (ליברמן, דף ט): ״בשעה שנתן הקב״ה את התורה לישראל, נתן להם שמנה דברות על ידי משה, ונתן להם שני דברות מפיו, אנכי ולא יהיה לך, שנאמר (שיה״ש א ב): ׳ישקני מנשיקות פיהו׳, כיון שחטאו (ועשו העגל) הניחו אותן השמונה שנתתי להם על ידי משה, אלא באותן השנים (שנתתי להם) מפי, לפיכך משה מוכיחן כל התוכחות האלו, על מה שעשו והכעיסו להקב״ה״. עו״ש: ״טעו וכפרו בי בשני דברות שנתתי להם, כפרו באנכי ובלא יהיה לך״. ובשמו״ר מב ח: ״וכל הדברות הוא (משה) אומר להם, חוץ משנים שהקב״ה אמרן לישראל מפיו, אנכי ולא יהיה לך, אמר הקב״ה לא היה לכם לחטוא אלא במה שצויתי אתכם (בתמיה)״. וראה שמו״ר לג ז, ותנחומא וילך ב: ״תורה צוה לנו משה (דברים לג ד), והשנים צוה הקדוש ברוך הוא״. וראה להלן תנב, ובמילואים כאן.
70. ברש״י: ״מפי הגבורה, דכתיב (תהלים סב יב): ׳אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי׳, במכילתא״. וביפ״ע הוריות (ח.) העיר שליתא במכילתא. וראה לעיל אות ח, ולהלן אות רכה. וציין לפרקי דר׳ אליעזר סוף פמ״א כעין לשון רש״י. ובפסיקתא חדתא (בהמ״ד ח״ו): ״וכמה דברות שמעו מפי הקב״ה שתים: אנכי ולא יהיה, שנאמר: ׳[אחת דבר אלהים] שתים זו שמענו׳. אמר הקב״ה לישראל, אם אתם מקיימין ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ מקיים אני ׳אני ה׳ אלהיכם׳, ואם לא, אקיים בכם: אנכי ה׳ אלהיך אל קנא (פס׳ ה)״. בהוריות (ח.): ״תנא רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום״. ובמו״נ (ח״ב פל״ג) מבאר מהי הכונה מפי הגבורה. וראה במילואים. ובמדרש כונן, בספר ארזי הלבנון: ״נקרא שמה תורה שהיא בגימטריא תרי״א, וב׳ דברות, אנכי ולא יהיה לך, ששמעו מפי הבורא, הרי תרי״ג, וכן כתוב (דברים לג ד): תורה צוה לנו משה״.
71. במדרש תהלים מזמור ג: ״רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, אומות העולם אומרים לישראל, אומה ששמעה אנכי ולא יהיה לך, ולבסוף ארבעים יום אמרו: ׳אלה אלהיך ישראל׳ (להלן לב ח), יש להן תשועה, ׳אין ישועתה לו באלהים סלה׳ (תהלים ג ג), ואתה ה׳ הסכמת עמהם, וכתבת בתורה: ׳זובח לאלהים יחרם׳ וגו׳ (להלן כב ט)״. וכ״ה בתנחומא תשא ד.
72. בסגנון אחר בדברים רבה (ליברמן) ע״פ כתי״א ואתחנן כו: ״מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע כו׳, רבי לוי אמר מהר סיני זכו לק״ש, כיון שירד הקב״ה לסיני, אמר רבי אמי דמן יפו ירדו עמו כ״ב אלפים של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח יח): ׳רכב אלהים רבתים אלפי שנאן׳, מהו ׳שנאן׳, הנאין והמשובחים שבהם, מיכאל וחבורתו, גבריאל וחבורתו, והיו ישראל מסתכלין בהם ורואין אותם משובחים ונאים ומתבהלין, וכיון שראה אותם הקב״ה, אמר להם: לא תטעו אחר אחד מן המלאכים הללו שירדו עמי, כולם שמשי הם, ׳אני ה׳ אלהיכם׳ (לעיל ו ז), ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ומאותה שעה יחדו מלכותו של הקב״ה עליהם ואמרו אלו לאלו: שמע ישראל״. ובהערות שם: ״ראה גנזי שכטר קכד, ובמכירי תהלים (דף רנ) בשם התנחומא, ובמדרש הגדול ואתחנן (ב׳הסגלה׳ דף נב)״. וראה לעיל אות סה סד בביאור, ולהלן אות תי, מירושלמי מס׳ ברכות פ״א ה״ה: ״רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן [בפרשת ק״ש], ׳אנכי ה׳ אלהיך׳ – ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו׳, ׳לא יהיה לך׳ וגו׳ – ׳ה׳ אחד׳. ומדרשות אלו ראיה למ״ש לעיל אות נא, מסמ״ק ורב״ח שבאנכי נכללת מצות יחוד השם.
ובסהמ״צ לרס״ג (ח״א דף קמו) מתרץ על פי הדב״ר שיטת הבה״ג ושאר ראשונים, שלא מנו ׳אנכי׳ בכלל תרי״ג מצות, משום שסוברים שזוהי בכלל מצות יחוד השם ומ״ע דק״ש. עוד יש להוסיף מהמבואר להלן אות קכז, מסדר אליהו זוטא, שבאמרם ׳שמע ישראל׳ קיימו קרא ד׳לא יהיה לך׳. והרמב״ן בפיה״ת (פסוק ב) כותב: ״וזו המצוה (אנכי) תקרא בדברי רבותינו קבלת מלכות שמים, כי המדות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם, וכך אמרו במכילתא (להלן קא): אנכי ה׳ אלהיך וכו׳, אני הוא שקבלתם מלכותי״.
73. איכה רבה פ״א (עיי״ש בהערות באבער), ומנורת המאור לר״י אלנקוה (ח״ב דף שלז), ומדרש עשרת הדברות. ובספר אליהו רבא (פ״ל) פכ״ח: ״אמר לו, ח״ו איני משתחוה למעשי ידי אדם, שכך כתוב בתורה: לא יהיה לך אלהים אחרים״. ובמדרש עשרת הדברות כאן באריכות, ובמעשים על עשרת הדברות: ״מעשה במרים בת תנחום היא ושבעה בניה״. ומעין זה להלן אות קכח, שחנניה מישאל ועזריה הזכירו ג״כ הפסוק ׳לא יהיה לך׳. ובמדרש אותות משיח, בספר אבקת רוכל (נדפס בבהמ״ד ח״ב): ״באותה שעה יקום נחמיה בן חושיאל ושלשים אלף גבורים מגבורי בני אפרים, ויקחו ספר תורה וקורין לפניו ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ויאמר להם [ארמילוס השטן] כו׳, בואו והעידו לי שאני אלוה, כדרך שעשו כל האומות. מיד יעמוד כנגדו נחמיה כו׳⁠ ⁠⁠״.
וחכמינו ז״ל במדרשים הביאו מקרא זה ׳לא יהיה לך׳ אזהרה על עבודה זרה; א. בפירקא דרבינו הקדוש: ״ארבעה דברים עשה משה רבינו ודן ק״ו לעצמו; שיבר את הלוחות, מנין כיון שראה את ישראל שהן עובדין את העגל, אמר: אני נותן להם את התורה דכתיב בה: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, וכתיב (להלן כב ט): ׳זובח לאלהים יחרם׳, נמצאתי מחייבם כליה לפני המקום, מיד ׳וישלך מידיו את הלוחות׳ (להלן לב יט), הלוחות נשתברו והאותיות פורחות. ומניין שהסכים הקב״ה, שנאמר (להלן לד א): ׳אשר שברת׳, אמר לו הקב״ה: יישר כחך ששברת״. וכ״ה באבות דר״נ נו״א פ״ב, ומעין זה בפסיקתא רבתי פ״כ.
ב. במדרש במדב״ר א יב: ״לפי שנמצאו עמי נאמנים (שבט לוי), ששמרו [בזמן שעשו את העגל] אזהרתי: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ וגו׳, לפיכך הן ראוין שיהיו נאמני ביתי, ׳ואתה הפקד את הלוים׳ וגו׳ (במדבר א נ), וכן הוא אומר (תהלים קא ו): עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי״.
ג. במדרש תהלים מזמור ח: ״כשעלה משה לקבלה פעם שניה, אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, והלא אתמול [כשעשו העגל] עברו עליה, שכתבת בה: לא יהיה לך אלהים אחרים״.
ד. בשמו״ר מד ז: ״אמר רבי שמואל, אמר לו משה: רבון העולם, תן לי רשות שאדבר. אמר לו הקב״ה: אמור כל מה שתבקש. אמר: הם בטלו ראשו של דבור, ׳לא יהיה לך׳ וגו׳, ועברו עליו שעשו את העגל, ואתה מבקש לבטל סופו, שנאמר (פס׳ ו): ועושה חסד לאלפים לאוהבי״.
ה. במכדרשב״י יט כ: ״כיון שאחז בכסא אמר להם [למלאכי השרת]: אתם אומרים תסתפק בעליונים. וכי מה צריכין לה. אמרו לו: ומה כתוב בה. אמר להם: כתוב בה: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, וכי יש מכם עובדי עבודה זרה״ [ובשבת פח (מובא להלן אות תכב) גורס: ״לא יהיה לך אלהים אחרים, בין עכו״ם אתם שרוים, שעובדין עבודת כוכבים״. סגנון לשון זו יש לפרש גם על איסור קיום ע״ז]. וכ״ה במדרש אגדה קרח (יז יא).
ו. פסיקתא דר״כ פי״ג (להלן אות תיט): ״אני אמרתי להם: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, והם לא עשו כן, אלא ׳ואת המשתחוים על הגגות׳ (צפניה א ה)״. וכעי״ז בפסיקתא רבתי פכ״ז.
ז. פסיקתא רבתי פכ״א (להלן אות תכא): ״לא יהיה לך, ביטל ירבעם״.
ח. ירושלמי ברכות פ״א ה״א (להלן אות תי): ״אנכי ה׳ אלהיך – ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו׳, ׳לא יהיה לך׳ - ה׳ אחד״.
ט. תנ״י קדושים ג (להלן אות תיא): ״לא יהיה לך וגו׳, וכאן: ׳אל תפנו אל האלילים׳ (ויקרא יט ד)״.
י. פסיקתא רבתי פכ״א (להלן אות תיג): ״שידלתני בסיני ואמרת לי: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, והייתי סבורה שהוא רפה, ׳חזקתני ותוכל׳ (ירמיה כ ז), ׳זובח לאלהים יחרם׳ (להלן כב ט)״.
יא. בתנחומא תשא ד: ״זהו שאמר הכתוב (תהלים ג ג): ׳רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳, רבנן פתרי קרא באומות העולם, ׳רבים׳ אלו אומות העולם, שכתיב בהון: ׳הוי המון עמים רבים׳ (ישעיה יז יב), שאומרין לישראל: אומה ששמעה בסיני ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳, ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל: ׳אלה אלהיך ישראל׳ (להלן לב ד)״. וכ״ה תנ״י שם ג, מדרש תהלים פ״ג, פסדר״כ פ״ב.
מכל הנ״ל ראיה למ״ש הרמב״ן בהשגות לספר המצות ל״ת ה: ״ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא [כתנא קמא בתורת כהנים ש׳לא יהיה לך׳ - מניעה מהודות האלהות לזולתו ית׳], אמרו בהגדה גיטין (נז:): אתיוה לקמיה אמרו ליה פלח לצלמא, אמר כתיב בתורה: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳. וכן אונקלוס תרגם: לא יהי לך אלה אוחרן בר מני״. הרמב״ן הביא רק דוגמא אחת מהגדה בגיטין, וכוון במה שכתב: בכל מקום כך הוא, להגדות חז״ל הנ״ל. וראה להלן קז*.
74. בתו״כ פ׳ אחרי פי״ג: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה׳ אלהיכם (ויקרא י״ח:א׳-ב׳), רבי שמעון בן יוחאי אומר, הוא שנאמר להלן: אנכי ה׳ אלהיך וגו׳, אני ה׳ שקבלתם מלכותי עליכם במצרים. אמרו לו: הין והין. קבלתם מלכותי קבלו גזרותי, ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, הוא שנאמר כאן: ׳אני ה׳ אלהיכם׳, אני הוא שקבלתם מלכותי בסיני. אמרו לו: הין והין. קבלתם מלכותי, קבלו גזירותי״. ובתנ״י וישלח י: ״ואף הם קבלו עליהם מלכותו, שנאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, מה אמרו, ענו כולם בפה אחד ואמרו: ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (להלן כד ז)״. הרמב״ן כאן מביא לשון המכילתא בקצת שינוים, ומסיים: ״כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה׳ ואני אלהיכם מארץ מצרים, קבלו כל מצותי״.
ובהשגות הרמב״ן בסהמ״צ (מ״ע א) על לשון הרמב״ם שאנכי ה׳ הוא בכלל תרי״ג מצות: ״אמר הכותב, האמונה הזאת בדבור הזה כו׳, וכן בדברי רז״ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה, והיא האמונה באלהות, אמרו במכילתא: לא יהיה לך כו׳, משל למלך שנכנס למדינה כו׳, אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים כו׳. ועם כל זה ראיתי לבעל הלכות גדולות שלא ימנה אותה מכלל תרי״ג כו׳. והנראה מדעתו של בעל ההלכות, שאין מנין תרי״ג מצות, אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו, והמצות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר כו׳. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר: דעו והאמינו שאני ה׳ שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו רצוני, עם כל זה לא יבא בחשבון המצות, כי הוא העיקר והן התולדות, כאשר פירשתי. ולדעת הזו, מה שאמרו בתשובת השאלה ׳תורה תרי״א הוי׳: ׳אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום׳, לומר שיש בדיבור ׳לא יהיה לך׳ שתי מצות ישלימו לתרי״ג, והם המניעה בעשיית הצלמים ׳לא יהיה לך׳ ו׳לא תעשה לך׳ ענין אחד, והמניעה בעבודתם ׳לא תשתחוה להם ולא תעבדם׳ מצוה אחרת, הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכולם באשר הם בלשון מדבר על עצמו: אנכי ה׳, על פני, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם, אבל הכונה מפני הדבור הב׳ שהן משלימות המנין. ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ למה נאמר כו׳, וזה דעת בעל הלכות גדולות ויש לו פנים״. וראה בהמפרשים על סהמ״צ שם מה שכתבו על דבריו ואכמ״ל. ובהשגות לל״ת ה׳, כתב הרמב״ן בסגנון אחר, שממכילתא זו ראיה לשיטת הרמב״ם ש׳אנכי׳ נמנה בכלל מ״ע. וכן ראיה ממכילתא לעיל כא.
75. בסנהדרין (צט.): ״זה המבזה דבור ראשון שנאמר לו למשה מסיני״. ברש״י: ״היינו דבר ה׳, דבור שדבר הקב״ה בעצמו לישראל, דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום״. ונראה שעל יסוד לשון רש״י מגיה הגר״א: ״דבור שנאמר להם לישראל״. וראה במילואים סימן ג. ולשון הספרי מובא ברש״י הוריות ח. (להלן קג). מפשטות לשון הספרי מוכח שסובר דקרא ׳לא יהיה לך׳ הוא אזהרה לע״ז, כשיטת האונקלוס, לא כשיטת המכילתא להלן קד, שהיא כר״י (להלן קה), אלא כדעת ת״ק שם, כמ״ש הרמב״ן שם. וכ״ה דעת הרמב״ם בסהמ״צ ל״ת א: ״מצוה א׳ היא שהזהירנו מהאמין באל אחר זולתו, והוא אמרו יתעלה ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳. וכבר התבאר בגמרא (מכות כג) שלאו זה מכלל תרי״ג מצות״. והרמב״ם פ״א מהל׳ יסודי התורה ה״ו: ״וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בל״ת, שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים״.
כן דעת הרמב״ן בפיה״ת: ״והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳ (בראשית כח כא), ׳להיות לכם לאלהים׳ (ויקרא יא מה), יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר (להלן כב יט): ׳זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו׳, והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה, ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר: ׳אלהא אוחרן בר מיני׳. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב: ׳אלהים אחרים׳, הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה׳ לבדו, אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב ׳אחרים׳ חלילה, אבל יאמרו: ׳אלהי מסכה לא תעשו לכם׳ (ויקרא יט ד), ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳ (להלן לד יז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו, אבל בהם אמר הכתוב (ישעיה לז יט): ׳כי לא אלהים המה כי אם מעשי ידי אדם עץ ואבן ויאבדום׳. והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה׳, ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם, ולכך אמר: ׳לא תשתחוה להם׳, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותם מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודת עכבודה זרה, וכלן חייבי מיתות, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה צלמים שלא לעבדם, אבל למטה (פס׳ כ) יזהיר מזה ׳אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם׳, וכן ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳ (להלן לד יז), ׳לא תעשו לכם אלילים׳ (ויקרא כו א)״. אלא שהרמב״ם הדגיש שעובר על הלאו אפילו במחשבה. וראה להלן אות קז. ולהלן אות קכד, שדעת היראים והסמ״ג, שפשטא דקרא לאסור שיתוף.
ובחינוך מצוה כ״ו: ״שלא נאמין אלהים זולת השי״ת לבדו, שנאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ופירושו לא תאמין באלוה אחר זולתי וכו׳. וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז״ל: כל המודה בע״א כאילו כפר בכל התורה כולה, ואחד המקבל באלוה לשום דבר זולת השי״ת לבד, או שעובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדים אותה ומאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו אם יעבדנו בארבע עבודות, שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה, עבר על ׳לא יהיה לך׳, וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך״.
והרמב״ן בהשגות לסהמ״צ ל״ת ה, מביא שתי ראיות שקרא ׳לא יהיה׳ אתי לאיסור עבודה, מסנהדרין נו: (להלן אות קיח), ומאגדה גיטין נז: (לעיל אות ק). ראה מ״ש שם בביאור, שכן מבואר בהרבה מדרשי חז״ל. ובזהר הרקיע ל״ת ז׳ מביא ראיה מגמ׳ הוריות ח. (להלן קג).
76. המאירי כאן: ״אי זו היא מצוה שהיא תחלה, זה עבודה זרה, לא שהדיבור לא יהיה הוא הראשון כמו שדימו רבים, אלא אף דיבור ׳אנכי׳ הוא אזהרה על ע״ז, שהרי הכפירה במציאותו ית׳, וההאמנה בזולתו הכל ע״ז, וכן שהכפירה במציאותו היא סבה לעבודת הגלגלים ויתר כל צבא השמים״. נראה שגם רש״י כוון לזה, באמרו: ״דכתיב בתחלת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך״. גם הרשב״ץ בזהר הרקיע עשין (סי׳ יא), ובשו״ת הרשב״ץ (ח״א סי׳ קלט) כותב, שמגמ׳ זו לכאורה ראיה מוכרחת לשיטת הבה״ג, ש׳אנכי׳ לא נחשב בכלל תרי״ג מצות, שאם כן לא היה הדבור בע״ז מצוה שנאמרה בהתחלה. ושוב כותב, דשמא י״ל דשפיר מצי למימר דע״ז נאמרה מתחלה, שהרי מכלל עשה ד׳אנכי׳ נמי נפקא, דמשמע אנכי ולא אחר. עו״כ שם: ״ושמא י״ל שדבור אנכי ולא יהיה לך, דבור אחד הוא, כיון שעל ענין אחד הם באים, בקבלת אלהות ועזיבת זולתו, ולפי זה נקראת מצות ע״ז מצוה שנאמרה תחלה״. גם האברבנאל מביא הראיה לבה״ג מהוריות. וראה לעיל אות קא-קב.
77. ראה רש״י כאן. והרמב״ן בפירושו כותב: ״וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא, ואם כן תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע״ז ברשותו ואין בה מיתת ב״ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב״ד. ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא: ׳ואלהי מסכה לא תעשו לכם׳ וכו׳ (להלן אות קה), הרי שרבי יוסי במקום רבים הוא האומר כי ׳לא יהיה לך׳ אזהרה למקיים צלמים, ולדברי תנא קמא אינו כן״. ובהשגות לסהמ״צ מ״ע א, מביא הרמב״ן ראיה ממכילתא זו לשיטת הבה״ג המונה ׳לא יהיה לך׳ בלאו שבמלקות, שהיא אצלו מניעה בקיום הצלמים, ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן. שכן דעת המכילתא כאן, שקרא ׳לא יהיה לך׳ הוא איסור לאו לעשיית ע״ז. וראה לעיל קא-קג. ובבה״ג הנדפס מכת״י לא נחשב ׳לא יהיה לך׳ בכלל לאוין, וזה כשיטת הרמב״ן, שקרא אתי לאזהרת ע״ז. ובסמ״ק הל׳ ע״ז ס״א: ״שלא לקיים ע״ז, דכתיב: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, והלאו חלוק מן העשה ד׳ואבדתם׳, דאיבוד שייך כשהוא שלו לאחר שלקחה מן הגוי עובד ע״ז, או כבשה, והלאו הוא שלא יקחנה מן העובדה קודם ביטולה״. ובפי׳ הרא״מ על רש״י, ובמשנת חכמים הל׳ ע״ז: שאלהים של אחרים, כלומר שכבר עבדו אותו, וכמ״ד שאינו אסור עד שיעבדוה. וראה בשו״ת צפנת פענח מהד״ת ח״א ט. ובהתו״מ מביא ראיה מלשון המדרש רבה (מובא להלן תיא בביאור) שעשרת הדברות נכללות בפ׳ קדושים, וחשב ׳אלהי מסכה לא תעשה לך׳ נגד ׳לא יהיה לך׳.
78. לעיל קד, ולהלן קלג-קלה ובהערות. והרמב״ן בשורש ט כתב: ״ושנו בספרא, מכאן אמרו העושה ע״ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום ׳לא תעשו לכם׳, ומשום ׳לא יהיה לך׳ כו׳, והרב עצמו זכר לנו הברייתא הזאת במצוה ב׳ מל״ת, שכתב: ולוקה שתים״. ובהערת ר״ח הלר ל״ת ג, כתב: ״והנה בד״ר של הרמב״ן אינן המלות שכתב: ולוקה ב׳, וכן אינן בכת״י של הרמב״ן, ושם בכ״י כתוב כך, והרב עצמו נזכר לזאת הברייתא במצוה ג׳, ועי׳ רמב״ן בל״ת ב״.
79. זהו כעין התו״כ לעיל קה, שדורש מ׳לא תעשו לכם׳, וכהדרש להלן אות קל-קלד. ובמדרש עשרת הדברות לר״מ הדרשן: ״ואם תאמר, ׳לא יהיה לך׳ לי בביתי, אבל אם הוא בבית אחר אלך אליו ואשתחוה, לכך נאמר: ׳לא תשתחוה להם׳. ואם תאמר, אם כן אשלח לו דורון, לכך נאמר: ולא תעבדם״.
80. נראה שדורש קרא ׳לא יהיה הדבר׳ רמז לקרא ׳לא יהיה׳. ראה לעיל אות ק.
81. במדרש הגדול דברים ה ז: ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, הרי זו אזהרה שלא יעלה במחשבה שיש אלוה בעולם חוץ מן השם הנכבד והנורא, הוא שהוא ראוי לעבדו ולהשתחוות לו, אבל שאר כל הברואים חוץ ממנו, כגון מלאך וגלגל וכוכב, וארבע יסודות וכל הנברא מהן, אסור לעבדן ולהשתחוות להן, ועליהן הוא מזהיר ואומר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. ראה להלן קט-קי, קלא*.
הרמב״ם במנין המצוות לספר המדע ל״ת: ״מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא להעלות במחשבה שיש שם אלוה זולת ה׳, שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. וכן בראש ספר המדע: שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה׳⁠ ⁠⁠״. ופ״א מיסודי התורה ה״ו: ״וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו״. וראה לעיל אות קב. וכן דעת האע״ז שכ׳: ״הנה זאת המצוה שהיא ׳לא יהיה לך׳ היא בלב גם בפה, כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו, כי אדם אומר לפני עדים כי הוא הולך לרצוח או לנאוף לא יהרג בעבור דבורו אם לא עשה מעשה, והאומר: ׳נלכה ונעבדה אלהים אחרים׳ (דברים יג ז), צוה הכתוב (שם י): כי הרג תהרגנו״. ומבואר שסובר הראב״ע כשיטת הרמב״ם (פ״ד ה״א מעכו״ם), שהמדיחים נסקלין אע״פ שלא עבדו, כמו גבי מסית, עי׳ סנהדרין פ״ט. וכן בסמ״ג ל״ת א׳: ״שלא להעלות במחשבה וכו׳⁠ ⁠⁠״. והמהרש״ל בביאורו: ״דבודאי משמעות כל המקרא מדבר במחשבה, וזהו לשון ׳לך׳, כלומר הגלוי לך לבד, דהיינו מחשבה, ו׳על פני׳ נמי משמע מחשבה, כמו פי׳ המפרש שהוא מלא כל העולם ואין הסתר מלפניו, ומזהיר נגד המחשבה״. והאחרונים העירו מלשון הרא״ש ר״ה סוף פ״א: ״אני ה׳, קודם שיחטא. וא״ת מה צריך האדם למדת הרחמים קודם שיחטא כו׳. אי נמי קודם שיחטא בע״ז, ואף על פי שכבר חשב לעובדה ומחשבת ע״ז הקב״ה מצרפה למעשה, קדושין (לט:-מ.), כדכתיב: ׳למען תפוש את בית ישראל בלבם׳ (יחזקאל יד ה), אפילו הכי מתנהג עמו במדת הרחמים קודם שיחטא, וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה״. ומוכח מזה שיטתו שבמחשבה לבד לא עבר. וראה בק״נ שם, ואכ״מ.
82. צ״ב מ״ש: בעשייה, הרי יש פסוק מיוחד: ׳לא תעשה לך פסל׳, ומבואר שס״ל כר״י בתו״כ (לעיל אות קה), ומכילתא קד. ויש להעיר מלשון הרמב״ן בהשגות לסהמ״צ (ל״ת א): ״לדעת ר׳ יוסי (בתו״כ קדושים), ׳לא יהיה לך׳ אזהרה בעושה הצלמים, והוא כלשון: ונחלה לא יהיה לך, שהוא הקנין נכסים, והוא דעת הברייתא השנויה במכילתא כפי משמעה. ולדעת ת״ק אינו כן, אבל יהיה מניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה, מלשון ׳והיה ה׳ לי לאלהים׳ (בראשית כח כא), והלכה היא כתנא קמא״. וכן המהרש״ל בביאורו על הסמ״ג כותב: ״אי לא הוי כתיב אלא ׳לא יהיה לך אלהים אחרים׳ ותו לא, היינו מוקמינן המקרא אלא לקיום [ע״ז] לחוד כו׳, שהרי כתיב ׳לא יהיה׳ דמשמע הויה וממשות״. ומבאר שמהמלה ׳לך׳ ילפינן איסור מחשבה, ומלשון ׳על פני׳ איסור שיתוף. ועפ״ד מדרש האגדה הנ״ל מבואר שהמלה ׳לא יהיה׳ כוללת שניהם, והמחלוקת היא מה היא פשטא דקרא, ומה ילפינן מדרשא.
83. ראה להלן אות תיז, ובביאור שם. דרש זה מתאים לשיטת המכילתא לעיל אות קד.
84. באע״ז כאן: ״דבר הכתוב ׳אלהים׳ כנגד מחשבת עובדימו, כמו ׳ויקח חנניה הנביא׳ (ירמיה כח י. כנגד מחשבת המאמינים, כי נביא שקר היה), ׳והאנשים רדפו אחריהם׳ (יהושע ב ז. לפי מחשבתם אחר המרגלים, והם היו בבית רחב הזונה), וככה דבר שמואל ׳למה הרגזתני׳ (שמואל א׳ כח טו), כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול״. וכן פי׳ בהדר זקנים.
85. ראה במילואים כאן ביאור מאמר זה.
86. במדרש שם המשך למאמר קז: ״על פני, מלבד שנים פנים שראית אשר אמרתי לך כי אנכי הוא, ואף על פי כן ׳לא תעשה לך פסל׳ אפילו לזכר שמי״. ובהערת ר״א אפשטין, שהכוונה לדרש המכילתא לעיל אות סא, שלא ליתן פתחון פה לאוה״ע לומר שתי רשויות הן. וכן דורש שם במדרש הנ״ל: ״אנכי אותו שראיתם על הים כבחור על המלחמה, ועתה אני כזקן מלא רחמים, אנכי הוא״. וראה גם מה שכתבתי במילואים בביאור מאמר אות קט.
וברבינו בחיי: ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אחר שהזהיר ׳לא יהיה לך׳ במחשבה, הזהיר על המעשה, שלא לעשות תמונתם, כי אולי יחשוב שהוא עושה בזה חפץ השם יתברך, ואינו עובר על רצונו כלל אם הוא עושה צורת האמצעי שהטובה באה על ידו, כדי להיות זכרון לנסים ונפלאות שעשה הקב״ה לישראל ע״י הסבה ההיא או ע״י האמצעי ההוא, מפני שיאמר והלא כמה מצות יש בתורה שהם לזכרון דבר; כענין הסוכה, שנאמר (ויקרא כג מב-מג): ׳בסכות תשבו שבעת ימים׳, וסמך לו: ׳למען ידעו דורותיכם כי בסוכות׳. וכן אכילת הפסח, על שם שפסח המקום. וכן המצה, על שם שנגאלו ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. אף הוא יחשוב לעשות הפסל ההוא או התמונה ההיא לזכרון המצוה המעידה על שרש דבר באלהותו של הקב״ה וביכלתו, ועל כן באה התורה ואסרה לעשות שום פסל ותמונה אפי׳ אמצעי, שאם יעשה כן סופו שישתחוה לו, ואחר ההשתחויה יבא לעבדו״. וכן מבואר בחזקוני: ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה, במקום אחר (דברים ד טו) הוא אומר הטעם: ׳כי לא ראיתם כל תמונה׳, שלא תאמר אתה אל מסתתר ואין רואך אעשה לי פסילים לזכרונך להשתהות לך לכבודך״. וכ״ה בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים.
87. דורש המלה ׳אחרים׳ מלשון איחור ועיכוב. ובפי׳ ב״א, שחטא ע״ז מאחר הטובה, כגון ירידת גשמים.
88. וכן הוא בספרי עקב פי׳ מג. ובפי׳ רבינו הלל שם: ״אחרים הן עובדי ע״ז כלפי ישראל דעובדין להקב״ה, דמשמע אלהים שעובדים אותם אחרים, והן אומות העולם, שאחרים קורין אלהים, ולא שהן אלהים״. אמנם פי׳ זה צ״ע, שהרי במכילתא לעיל אות קח*: ״שאחרים קורין אותן אלהות״. והמכוון בדרש זה לפמ״ש בזה ינחמנו, שהעובד ע״ז יוצא מכלל ישראל ונהפך לאיש אחר. ובפי׳ הראב״ד, מובא בהגהות וביאורים לספרי, ובסדב״ר, מבואר רק המשפט הראשון של ר״ה. ובפי׳ זרע אברהם מפרש: ״כאלו אין עובדין להם כי ישועו ואין מושיע״. וזה כעין הדרש להלן קיג, ומשמעות דורשין איכא בינייהו. וי״ג במכילתא: ״שהן עושין את אלהיהן אחרונים״, ראה בשב״י.
89. בפי׳ ר״ה בספרי שם: ״הואיל ועובדין אותן ואין עומדים להם בצרתם, נראין שאחרין הם לעובדיהן וכאלו לא עבדום״.
90. להלן קיז. ושופטים ה ח: ״אלהים חדשים״. ובפי׳ ר״י אברבנאל: אחרים, מלשון ׳מאחרי בנשף׳ (ישעיה ה יא), ׳ולא אחר הנער׳ (בראשית לד יט) וכו׳, שהם מאוחרים ממני בזמן, כי אני קדמון והם מחודשים נבראו ממני״. ולעיל אות קיב: ״עושין אלהיהן אחרונים״.
91. תנחומא כאן: ״למה קראן ׳אלהים׳, רבי יוסי אומר כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שלא נקראו בשמו, שאילו נקראו בשמו היה בהן צורך, והרי נקראו בשמו ולא היה בהן צורך. ואימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת, שנאמר (בראשית ד כו): אז הוחל לקרוא בשם ה׳, באותה שעה יצא אוקיאנוס והציף שלישו של עולם״. ומובא בילקוט המכירי עמוס (דף מו). וראה במילואים כאן.
92. בספרי שם: ״ואם היה של עופרת עושהו של עץ״. וראה בהערות לדברים רבה (ליברמן) ואתחנן דף נו הערה ז, שהעיקר כהגירסא במכילתא כי״מ: ״צרך עשאו של כסף וכו׳⁠ ⁠⁠״, והפירוש ׳צרך׳ היינו ירד מנכסיו (כמ״ש במלאכת שלמה כריתות פ״ו משנה ה), ועדיין לא הגיע למדרגת עני, עיי״ש.
93. בפי׳ רבינו הלל בספרי: ״אלו נפרש להם לישראל כל ע״ז, כל שם ע״ז, לא תעבדו לע״ז פלונית ולפלונית, לא היה מספיק כל עורות כו׳, משום דמרובין הן, ולהכי כתיב ׳אלהים אחרים׳ סתמא דאכליל כל שם ע״ז בעולם״.
94. בספרי שם י״ג: ״אפילו צרור, אפילו שעה אחת״. ובפי׳ רבינו הלל: ״כלומר דלא עבדו זמן מרובה לההוא מלך, אלא המליכו עליו אפילו שעה, הוי מולך וחייב עליו״. ובסדב״ר משום רחב״א פירש ד׳אחרים׳ בא לומר אפילו דברים שידוע לכל שאין בו שום ממש, כגון צרור או קיסם, הרי הוא כעובד למזל או לכוכב. ובזי״נ: ״פירושו מפני מה יכנה הכתוב לע״ז בלשון מלוכה, והיה לו לכנותו דרך גנאי, לכך אמר שאין הכוונה על הע״ז, אלא על העובד אמר, שלא ימליך עליו שום דבר לע״ז, וכל מה שימליך חייב״.
95. לעיל קיד. בזי״נ: ״שהאדם הוא אחרון בנבראים, והוא עושה להע״ז, הרי הע״ז מאוחר מאחרון שבנבראים, ומי אחרון במעשה, מי שקורא אותן אלהות, היינו האדם״. וברב״ח כאן: ״אחרים, שמקבלין כח מאחר״.
ברקאנטי: ״אלהים אחרים, הם המלאכים, שלא יאמר אדם הואיל והקב״ה עושה מעשיו ע״י שלוחיו, ושלוחו של אדם כמותו, וראוי לעבדם כי עבד מלך מלך, על כן הזהיר עליהם ובכללם כל האמצעיים. כו׳ ׳אלהים אחרים׳ רמז לכתות הטומאה, והזהיר על כל עבודה להם״.
96. סדר עולם רבה פ״ה, וראה תו״ש בראשית ב י. והמפרשים כ׳ דנ״מ בין מאן דיליף מהמלה ׳אלהים׳, למאן דיליף מהמלה ׳ויצו׳, לענין ג׳ דברים שילפינן מקרא שלפנינו, לאיסור עובד במחשבה, שיתוף וקיום ע״ז, שגם בן נח חייב בהם, ולמאן דיליף מ׳ויצו׳ אינו חייב באלה השלשה דינים.
97. פסדר״כ פ״ב.
98. מאמר זה מקורו במשנה ע״ז (נד:), עיי״ש. וכאן נסמך עה״פ. וראה זח״ב (קפח:).
99. במרכבת המשנה כאן מביא, שהצדה לדרך נשאר בתמיה למה הוצרך כאן להזהיר שזו גם לדורות יותר מבשאר הדברות שנצטוו כולם לדורי דורות ואין בהם פתחון פה כלל, וצ״ע. עכ״ל. ונדחק ליישב לשון רש״י, ונשאר בצ״ע על המכילתא. ותימה שלא עיין במקור דברי הצדה לדרך, שכותב שלשון המכילתא לא קשה, שרוצה לומר מדתלי אלהות מקודם ביציאת מצרים, כדכתיב: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, לכן יהיה פתחון פה לישראל לומר לא נצטוה על עכו״ם אלא מי שיצא ממצרים, והצ״ל נתקשה בלשון רש״י אלא אותו הדור. וברור שגם רש״י כוון לזה, והדברים פשוטים.
100. ראה להלן קלז ממכילתא. במכלל (לר״ש בן מלך): ״ויש מפרשים ׳על פני׳, מאשר הם על פני, והם המלאכים, כמו שתרגם אונקלוס (להלן לג כג) ׳ופני לא יראו׳: ׳ודקדמי לא יתחזון׳, על הנבדלים הראשונים העומדים לפני אדון כל הארץ״. וכן הוא ברמב״ן כאן, שהיו ג׳ מיני ע״ז, הראשונים החלו לעבוד את המלאכים כו׳, והנה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם: אלהים אחרים, אלהי העמים. כי המלאכים נקראים אלהים כו׳, ובזה אמר הכתוב (להלן כב יט): ׳זובח לאלהים יחרם׳ כו׳ והמין השני צבא השמים כו׳, ומין שלישי שדים ורוחות.
101. ראה סנהדרין (עד.), ותו״כ אמור כב לב, ולהלן אות קכט.
102. בספר מצות גדול ל״ת א: ״המצוה הראשונה שלא להעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה׳, שנאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳ (מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף אע״פ שלא עבד, הגה״ה), ותניא במכילתא: לפי שנאמר ׳לא תעשה לך פסל׳ העשוי כבר, מניין שלא יקיים, ת״ל: ׳לא יהיה לך׳, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומלשון ׳על פני׳ דורש במדרש כפשוטו, שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר. וזהו מה שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובסנהדרין (סג.) שאומר שם: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר (להלן כב יט): ׳בלתי לה׳ לבדו׳, המקרא ההוא בא לעונש, וזה לאזהרה. ואומר רבי יעקב, שמה שכתוב (במדבר כא ז): ׳כי דברנו בה׳ ובך׳, וכן: ׳חרב לה׳ ולגדעון׳ (שופטים ז כ), אין זה שתוף לאלהות ואדנות״. ובדינא דחיי על הסמ״ג כותב שלא מצא מקור המדרש שהזכיר הסמ״ג, ובפי׳ ברית משה מציין לבמדב״ר ח ד, ופסיקתא רבתי פכ״ג ו (מובא באות דש): ״איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף״, ופסיקתא פ״כ ג: ״שתי רשויות יש לכם כו׳⁠ ⁠⁠״. והנה לא היה לפניהם היראים הנדפס מכת״י, ובו יש הביטוי שמזכיר הסמ״ג: ״ואין מקרא יוצא מידי פשוטו״ החסר בהנדפס, וז״ל היראים סי׳ רמג (סג): ״לא יהיה לך, ויראת מאלהיך, ולא תקבל אלהות שהם מעשה יוצר, דכתיב בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ותניא במכילתא: למה נאמר, והלא כבר נאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, לפי שנאמר: ׳לא תעשה לך פסל׳, אין לי אלא שלא יעשה, מניין שלא יקיים העשוי כבר, (ת״ל: ׳לא יהיה לך׳), כבר שמעתי פי׳ שלא ישבע בשם עבודת כוכבים, (והפי׳ מניין שלא יקיים, שלא ישבע בשם עכו״ם, ׳נשבע׳ מתרגם: מקיים) כו׳. ותימא למה [לא] נאמר, והלא כבר נאמר (להלן כג יג): ׳לא ישמע על פיך׳. ונ״ל לפרש לסיים ברייתא: לא יתקיים מניין, ת״ל: ׳לא יהיה לך׳, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שנאמר: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, למדנו שצוה הב״ה שימליכוהו עליהם, אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא למדנו, לכך כתיב: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, שלא לשתף דבר אחר עמו״. ונראה שהסמ״ג בא לפרש לשונו של היראים, וזהו שכוון בדבריו: ״ומלשון ׳על פני׳ דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף״ וכו׳, כלומר שהיראים דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף. וכן הבין בפי׳ תועפת ראם על היראים. וראה בהכתב והקבלה כאן. וכן דעת האע״ז: ״וטעם ׳על פני׳, כמו ׳וימת הרן על פני תרח אביו׳ (בראשית יא כח), שהיה נמצא אתו וראה מותו, וככה ׳ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן׳ (במדבר ג ד). והנה הטעם, אחר שאני אלהיך, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה, אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב: אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך״.
וברקאנטי: ״יש לפרש ׳על פני׳ פירושו לשון תוספת, כמו ׳אם תקח נשים על בנותי׳ (בראשית לא נ), ולמדנו שפניו של הקב״ה הם אלהינו, והזהירנו שלא להוסיף עליהם אלהים אחרים, ועל כן תרגם אונקלוס: בר מני״.
ובחזקוני: ״לא יהיה לך, אל תאמר אעבוד לך ולהם, שהרי אני לבדי הוצאתיך. ועוד, כי אין אתה צריך להם, כי הם הבל וריק יעזורו״. וכ״ה בהדר זקנים. וכן מבארים הפשטנים, שעיקר הקרא בא לאסור שיתוף בין של אל אחר, או אלהים אחרים רבים, ולכן אמר בלשון יחיד: ׳לא יהיה׳. ובפי׳ הר״י מוינה: ״לא יהיה לך, לא תחשבו שום דמות אלהים אחרים״. וראה בפנים יפות כאן.
ובס׳ רביד הזהב: ״לא יהיה לך וגו׳, במכילתא וכ׳ הסמ״ג לאסור שיתוף, ותימה דבגמ׳ סנהדרין (סג.) מייתי לה מדכתיב בפ׳ משפטים: ׳בלתי לה׳ לבדו׳, ואפשר דכאן כתב ׳לך׳ לדיוקי דבני נח אין מוזהרין על השיתוף״. וראיתי בס׳ הכתב והקבלה כותב: ״ומצאתי ברביד הזהב וכו׳, במכילתא וכתבו הסמ״ג לאסור שיתוף״. כנראה הבין מלשון הרבה״ז, שדרש זה הביא הסמ״ג בשם המכילתא, וזה אינו, כי הרבה״ז מציין לעי׳ במכילתא ואח״ז מביא את הסמ״ג.
ובעיקר דבר זה, שאין ב״נ מוזהר על השיתוף, מביא שם לשון הנוב״י (תנינא, חיו״ד סי׳ קמח): שיגע ולא מצא דבר זה לא בבבלי ולא בירושלמי, והדבר מוכח להיפך. ומה שמורגל בפי חכמים, ראה רמ״א או״ח סי׳ קנו וש״ך יו״ד סי׳ קנא, הוא בטעות, ע״פ התוס׳ בכורות ב׳ ד״ה שמא, ותוס׳ סנהדרין (סג:). ובכוה״ק שם מעיר שמקור הדבר הוא ע״פ גמ׳ סנהדרין נט. ברש״י שם, ולשון הקרא דברים ד יט: ׳אשר חלק להם׳, וגמ׳ ע״ז (נה.). ויש בענין זה אריכות בהרבה ספרי אחרונים, ראיות לכאן ולכאן, ומביאים ראיה גם מקרא מלכים ב יז, שרק בנ״י מצווים על שיתוף. ובשמו״ר טו כג, מובא לעיל יב מו: ״אמר הקב״ה, איני מזהיר עובדי כוכבים על ע״ז, אלא לכם״. וצ״ל שכוונתו על אזהרת שיתוף.
103. מלשון ׳על אפי וחמתי׳, כלומר להכעיסני, כ״ה במכלל. עו״ש: ״על פני, אפילו בסתר״. וראה בפי׳ ר״י אברבנאל וחזקוני.
104. בלק״ט ואתחנן (דף יב.): ״ומשלם לשונאיו אל פניו (דברים ז י), בעולמו, וכן הוא אומר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״. ושם וזאת הברכה (דף סח.): ״עולם הזה המשילו בפנים והעוה״ב המשילו באחוריים וכו׳. לפי שהעוה״ז לפני העוה״ב, הוא נקרא פנים, וכן הוא אומר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳, ואומר: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״.
105. ראה לעיל אות צט, ואות קכד. מבואר שלא יהיה לך וגו׳, אתי לאזהרה על שיתוף, ולפ״ז מובן שפיר מה שהביא קרא ד׳שמע ישראל׳ שבו יחוד השם.
106. נדפס בקובץ מדרשים קטנים, וכ״ה במדרש אבא גוריון פ״ד, ובלקח טוב על אסתר (דף נא). וראה לעיל אות ק.
107. ראה לעיל ק, קכג. ובמדרש מעשים על עשרת הדברות באריכות, מענין אברהם ונמרוד.
ברות רבה ד יא: ״ויאמר בועז אל רות וגו׳, אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״.
108. פי׳ לאודויי יליף מ׳לא תשתחוה׳. ובהעמק שאלה, שסובר כהשיטות ד׳לא יהיה׳ אזהרה על ע״ז (ראה לעיל אות ק). וכן נראה מכאן שסובר שמוזהרין על השיתוף מלשון: להקב״ה לחודיה (ראה לעיל אות קכד).
109. דרש זה מובא בג׳ כת״י ילקוטי תימן: מדרש החפץ, הביאור, וילקוט תימני ששון. ומלשונם נראה שהיה אצלם במכילתא בסוף הדרש להלן אות קלח: להביא את הבוביא שבמים, ת״ל: ׳אשר במים מתחת לארץ׳ יכול לא יעשה כו׳. וראה לעיל אות קז בביאור, מ״ש מדברי הרמב״ם, ואולי גם לפניו היה כן במכילתא, ומכאן המקור לדבריו שם.
[מסכתא דבחדש יתרו פרשה ה]
אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ – מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֶמְרוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה? מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס בַּמְּדִינָה. אָמַר לָהֶם: ״אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם!⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״כְּלוּם עָשִׂיתָ לָנוּ טוֹבָה, שֶׁתִּמְלֹךְ עָלֵינוּ?⁠״ מָה עָשָׂה? בָּנָה לָהֶם אֶת הַחוֹמָה, הִכְנִיס לָהֶם אֶת הַמַּיִם, עָשָׂה לָהֶם מִלְחָמוֹת, אָמַר לָהֶם: ״אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם!⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״הֵן וְהֵן!⁠״ כָּךְ הַמָּקוֹם: הוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, הוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן, הֶעֱלָה לָהֶם אֶת הַבְּאֵר, הֵגִיז לָהֶם אֶת הַשְּׂלָו,⁠1 עָשָׂה לָהֶם מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, אָמַר לָהֶם: ״אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם!⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״הֵן וְהֵן!⁠״
רַבִּי אוֹמֵר: לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁעָמְדוּ כֻלָּן עַל הַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, הִשְׁווּ כֻלָּם לֵב אֶחָד, לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּשִׂמְחָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְמַשְׁכְּנִין עַצְמָן זֶה עַל זֶה. וְלֹא עַל הַנִּגְלוֹת בִּלְבַד נִגְלָה הקב״ה עֲלֵיהֶם׳ לִכְרוֹת בְּרִית עִמָּהֶם, אֶלָּא אַף עַל הַסְּתָרִים. אָמְרוּ לוֹ: ״עַל הַגְּלוּיִים אָנוּ כּוֹרְתִים בְּרִית עִמָּךְ, וְלֹא עַל הַסְּתָרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מִמֶּנּוּ חוֹטֵא בַסֵּתֶר, וִיהֵא הַצִּבּוּר מִתְמַשְׁכֵּן.⁠״ שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּסְתָּרֹת לַי״י אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ״ (דברים כ״ט:כ״ח).
אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנִּגְלָה עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י אִישׁ מִלְחָמָה״ ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות ט״ו:ג׳) נִגְלָה עַל הַר סִינַי כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ״ד:י׳). וּכְשֶׁנִּגְאֲלוּ, מַה הוּא אוֹמֵר? ״וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״ (שמות כ״ד:י׳). וְאוֹמֵר: ״חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו״ (דניאל ז׳:ט׳). וְאוֹמֵר: ״נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ״ (דניאל ז׳:י׳). שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: ״שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן!⁠״ אֶלָּא ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ״. אֲנִי בְּמִצְרַיִם, אֲנִי עַל הַיָּם, אֲנִי בְּסִינַי, אֲנִי לְשֶׁעָבַר, אֲנִי לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי לָעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא!⁠״ (דברים ל״ב:ל״ט) וְאוֹמֵר: ״וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא״ (ישעיהו מ״ו:ד׳). וְאוֹמֵר: ״כֹּה אָמַר י״י מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, י״י צְבָאוֹת: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן״ (ישעיהו מ״ד:ו׳). וְאוֹמֵר: ״מִי פָעַל וְעָשָׂה? קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אֲנִי י״י רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא!⁠״ (ישעיהו מ״א:ד׳)
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִכָּן תְּשׁוּבָה לַמִּינִין, שֶׁאוֹמְרִים ״שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן!⁠״ שֶׁכְּשֶׁעָמַד הקב״ה וְאָמַר: ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ״, מִי עָמַד וּמִחָה כְּנֶגְדּוֹ? אִם תֹּאמַר: ״בְּמַטְמוֹנִיּוֹת הָיָה הַדָּבָר!⁠״ וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ״לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ״ (ישעיהו מ״ה:י״ט), לְאֵלּוּ אֲנִי נוֹתְנָהּ, אֶלָּא ״לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב: תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי!⁠״ (ישעיהו מ״ה:י״ט) וְלֹא נְתַתִּיהָ פִּנְגָּס.⁠2 וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אֲנִי י״י דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים״ (ישעיהו מ״ה:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ – כְּשֶׁעָמַד הקב״ה וְאָמַר: ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ״, הָיוּ הֶהָרִים מִתְרַעֲשִׁים וְהַגְּבָעוֹת מִתְמוֹטְטוֹת, וּבָא תָּבוֹר מִבֵּית אֵלִים וְכַרְמֶל מֵאַסְפַּמְיָא,⁠3 שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ י״י צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא״ (ירמיהו מ״ו:י״ח). זֶה אוֹמֵר ״אֲנִי נִקְרֵאתִי!⁠״ וְזֶה אוֹמֵר ״אֲנִי נִקְרֵאתִי!⁠״ וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו: ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות כ׳:ב׳), עָמַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ וְאָמְרוּ: ״לֹא עָסַק אֶלָּא עִם מִי שֶׁהוֹצִיא מִמִּצְרַיִם.⁠״
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ – שֶׁכְּשֶׁעָמַד הקב״ה וְאָמַר: ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ״, הָיְתָה הָאָרֶץ חָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה״ (שופטים ה׳:ד׳). וְאוֹמֵר: ״הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי י״י״ (שופטים ה׳:ה׳). וְאוֹמֵר: ״קוֹל י״י בַּכֹּחַ, קוֹל י״י בֶּהָדָר. קוֹל י״י שֹׁבֵר אֲרָזִים, וַיְשַׁבֵּר י״י אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. קוֹל י״י חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. קוֹל י״י יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל י״י מִדְבַּר קָדֵשׁ. קוֹל י״י יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת, וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת, וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד״ (תהלים כ״ג:ג׳-ט׳). עַד שֶׁנִּתְמַלְּאוּ בָתֵּיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִתְכַּנְּסוּ כָּל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, וְאָמְרוּ לוֹ: ״שֶׁמָּא מַבּוּל מֵבִיא לָעוֹלָם?⁠״ אָמַר לָהֶם: ״כְּבַר נִשְׁבַּע הקב״ה, שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי!⁠״ (ישעיהו נ״ד:ט׳) אָמְרוּ לוֹ: ״שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מֵבִיא מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ?⁠״ אָמַר לָהֶם: ״לֹא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם, וְלֹא מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ הוּא מֵבִיא! אֶלָּא הקב״ה רוֹצֶה לִתֵּן תּוֹרָה לְעַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״ (תהלים כ״ט:י״א). וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו הַדָּבָר הַזֶּה, פָּנוּ כֻלָּם וְהָלְכוּ אִישׁ אִישׁ לִמְקוֹמוֹ.
וּלְפִיכָךְ נִתְבְּעוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָהֶם כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, לוֹמַר: ״אִלּוּ נִתְבַּעְנוּ, כְּבַר קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ!⁠״ הֲרֵי שֶׁנִּתְבְּעוּ, וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם! שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמַר: י״י מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ (דברים ל״ג:ב׳). נִגְלָה עַל בְּנֵי עֵשָׂו הָרָשָׁע, וְאָמַר לָהֶם: ״מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״מַה כָּתוּב בָּהּ?⁠״ אָמַר לָהֶם: ״לֹא תִרְצָח!⁠״ (שמות כ׳:י״ב) אָמְרוּ לוֹ: ״זוֹ הִיא יְרֻשָּׁה שֶׁהוֹרִישָׁנוּ אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (בראשית כ״ז:מ׳). נִגְלָה עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, אָמַר לָהֶם: ״מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״מַה כָּתוּב בָּהּ?⁠״ אָמַר לָהֶם: ״לֹא תִנְאָף!⁠״ (שמות כ׳:י״ב) אָמְרוּ לוֹ: ״כֻּלָּנוּ מִנִּאוּף, דִכְתִיב: ״וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן״ (בראשית י״ט:ל״ו), וְהֵיאָךְ נְקַבְּלָהּ?⁠״ נִגְלָה עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: ״מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״מַה כָּתוּב בָּהּ?⁠״ אָמַר לָהֶם: ״לֹא תִגְנֹב!⁠״ (שמות כ׳:י״ב) אָמְרוּ לוֹ: בְּזוֹ הַבְּרָכָה נִתְבָּרַךְ אָבִינוּ, דִכְתִיב: ״וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם״ (בראשית ט״ז:י״ב). וּכְתִיב: ״כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי״ (בראשית מ׳:ט״ו). וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (דברים ל״ג:ב׳). מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.⁠״ פָּתְחוּ כֻלָּם פִּיהֶם וְאָמְרוּ: (שמות כ״ד:ז׳) וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״ (חבקוק ג׳:ט״ו).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: אִם בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן, אֵינָן יְכֹלִין לַעֲמֹד בָּהֶן, קַל וָחֹמֶר לַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמִּנָּה לוֹ שְׁנֵי אֶפִּיטְרוֹפִּין,⁠4 אֶחָד מְמֻנֶּה עַל אוֹצָר שֶׁלַּתֶּבֶן, וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל אוֹצָר שֶׁלַּכֶּסֶף וְשֶׁלַּזָּהָב. זֶה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַתֶּבֶן נֶחְשַׁד, וְהָיָה מִתְרָעֵם עַל שֶׁלֹּא מִנּוּ אוֹתוֹ עַל אוֹצָר שֶׁלַּכֶּסֶף וְשֶׁלַּזָּהָב. וְזֶה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַכֶּסֶף וְעַל הַזָּהָב אָמַר לוֹ: ״רֵיקָה! בַּתֶּבֶן כָּפַרְתָּ, בַּכֶּסֶף וְזָהָב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!⁠״
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה תוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: ״לְפִי שֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה בְאַרְצוֹ, לְפִיכָךְ לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ!⁠״
דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא לְהָטִיל מַחְלֹקֶת בֵּין הַשְּׁבָטִים, שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה אוֹמֵר ״בְּאַרְצִי נִתְּנָה תוֹרָה!⁠״ וְזֶה אוֹמֵר ״בְּאַרְצִי נִתְּנָה תוֹרָה!⁠״ לְפִיכָךְ נִתְּנָה תוֹרָה בַּמִּדְבָּר, דֵּמוֹס5, פַּרְהֶסְיָא, בִּמְקוֹם הֶפְקֵר.
בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנָה תּוֹרָה: בַּמִּדְבָּר, וּבָאֵשׁ, וּבַמַּיִם. לוֹמַר לָךְ: מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם.
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים – עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיוּ. אַתָּה אוֹמֵר עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיוּ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבָדִים לַעֲבָדִים הָיוּ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם״ (דברים ז׳:י׳), עֲבָדִים לַמְּלָכִים הָיוּ, וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים.
דָּבָר אַחֵר: מִבֵּית עֲבָדִים – מִבֵּית הָעוֹבְדִים, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה.
[מסכתא דבחדש יתרו פרשה ו]
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי! – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כ׳:ב׳). מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: ״גְּזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת!⁠״ אָמַר לָהֶם: ״לָאו! כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת מַלְכוּתִי, אֶגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת. שֶׁאִם מַלְכוּתִי לֹא יְקַבֵּלוּ, גְּזֵרוֹתַי לֹא יְקַבֵּלוּ.⁠״ כָּךְ אָמַר הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל: ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!⁠״ (שמות כ׳:ב׳) אָמַר לָהֶם: ״אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּמִצְרַיִם?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״כֵּן!⁠״ ״וְכַשֵּׁם שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!⁠״
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי! – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הוּא שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן: ״אֲנִי י״י אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא י״ח:ב׳). ״אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּסִינַי?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״הֵן וָהֵן!⁠״ קִבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!⁠״ ״כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ! וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ!⁠״ (ויקרא י״ח:ג׳) הוּא שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן: ״אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות כ׳:ב׳), ״אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם מַלְכוּתִי בְּסִינַי?⁠״ אָמְרוּ לוֹ: ״הֵן, הֵן!⁠״ ״קִבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי בְּאַהֲבָה, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!⁠״
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה״ (דברים ה׳:ז׳), אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה! הֶעָשׂוּי כְּבַר, מְנַיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם? תִּלְמֹד לוֹמַר ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״.
אֱלֹהִים אֲחֵרִים – וְכִי אֱלֹהוֹת הֵן? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ״וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ, כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה!⁠״ (ישעיהו ל״ז:י״ט) וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״? אֶלָּא שֶׁאֲחֵרִים קוֹרְאִין אוֹתָם אֱלֹהוֹת.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים – שֶׁהֵם מְאַחֲרִין אֶת הַטּוֹבָה מִלָּבֹא לָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים – שֶׁהֵם עוֹשִׂין אֶת עוֹבְדֵיהֶם אֲחֵרִים.
דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים – שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה, מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ״ (ישעיהו מ״ו:ז׳).
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (שמות כ׳:ב׳), לָמָּה נֶאֱמַר? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: ״אִלּוּ נִקְרְאוּ בִשְׁמוֹ, כְּבַר הָיָה בָּהֶם צֹרֶךְ!⁠״ וַהֲרֵי נִקְרְאוּ בִשְׁמוֹ, וְאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ. וְאֵימָתַי נִקְרְאוּ בִשְׁמוֹ? בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י״י״ (בראשית ד׳:כ״ו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עָלָה אוֹקֵיאָנוֹס, וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁלָּעוֹלָם. אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וּקְרָאתֶם עַצְמְכֶם בִּשְׁמִי, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאֶקְרָא עַצְמִי בִּשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, י״י שְׁמוֹ״ (עמוס ה׳:י׳).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (שמות כ׳:ב׳), שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים לָהֶם אֱלָהוֹת בְּכָל יוֹם. הָא כֵיצַד? הָיָה לוֹ שֶׁלַּזָּהָב וְנִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף. הָיָה לוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף וְנִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁלַּנְּחֹשֶׁת. הָיָה לוֹ שֶׁלַּנְּחֹשֶׁת וְנִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁלַּבַּרְזֵל, שֶׁלַּבְּדִיל אוֹ שֶׁלָּעֹפֶרֶת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ״ (דברים ל״ב:י״ז).
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אִלּוּ נְפָרֵט לָהֶם כָּל שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא הָיָה מַסְפִּיק לָהֶם כָּל הָעוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם! רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה לָשׁוֹן שֶׁתָּפְסָה תּוֹרָה לַמֹּלֶךְ כָּל שֶׁתַּמְלִיכֶנּוּ עָלֶיךָ, אֲפִלּוּ קֵסָם אֶחָד אוֹ חֶרֶס. רַבִּי אוֹמֵר: ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (שמות כ׳:ב׳), שֶׁהֵם אַחֲרוֹנִים לְמִי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן בַּמַּעֲשִׂים. וּמִי הוּא אַחֲרוֹן שֶׁבַּמַּעֲשִׂים? מִי שֶׁקּוֹרֵא אוֹתָם אֱלֹהוֹת.
עַל פָּנָי – לָמָּה נֶאֱמַר? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר: ״לֹא נִצְטַוָּה עַל עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם.⁠״ לְכָךְ נֶאֱמַר ״עַל פָּנָי.⁠״ לוֹמַר, מָה אֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אַף אַתָּה וּבְנָךְ וּבֶן בְּנָךְ, לֹא תַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
1. העביר במעוף
2. pignus: ערבון
3. מספרד
4. epítropos: ממונה על רכוש
5. dēmos: ציבורי; parrhēsía: דיבור חופשי; בגלוי
[Tractate BaChodesh 5]
"I am the Lord your God" (Shemot 20:2): Why were the ten commandments not stated at the beginning of the Torah? An analogy: A man enters a province and says (to the inhabitants): I will rule over you. They respond: Did you do anything for us that you would rule over us? Whereupon he builds the (city) wall for them, provides water for them, wages war for them, and then says: I will rule over you — whereupon they respond: Yes! Yes! Thus, the Lord took Israel out of Egypt, split the sea for them, brought down manna for them, raised the well for them, brought in quail for them, waged war with Amalek for them, and then said to them: I will rule over you — whereupon they responded: Yes! Yes! Rebbi says: (The thrust of "your [singular] God") is to apprise us of the eminence of Israel, that when they all stood at Mount Sinai to receive the Torah, they were all of one heart, to receive the kingdom of Heaven with joy. And, what is more, they all stood security for each other (for observance of the mitzvoth.) And not only over what was revealed alone did the Holy One Blessed be He appear to them (in Arvoth Moav, viz. Devarim 29:9) to forge a covenant with them, but even over what was concealed, as it is written (Devarim 29:28) "What is hidden (is known to) the Lord our God, and what is revealed is for us and for our children forever" — this, by way of saying: Over what is revealed we will enter into a covenant with you, but not over what is concealed, so that one not sin in secret and the congregation be bound thereby.
"I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt.⁠" What is the intent of this? Because He appeared at the Red Sea as a hero waging war, viz. (Exodus 15:3) "The Lord is a Man of war,⁠" and at Mount Sinai, as an elder full of mercy, so as not to provide an opening for the nations of the world to say that there are two Deities, (He said) "I am the Lord your God.⁠" It was I at the Red Sea, and it is I on the dry land. It was I in the past and it will be I in time to come. I in this world and I in the world to come. As it is written (Devarim 32:29) "See, now, that I, I am He,⁠" (Isaiah 46:4) "And until you grow old, it is I,⁠" (Ibid. 44:6) "Thus said the Lord, the King of Israel, and its Redeemer, the Lord of hosts: I am first and I am last,⁠" and (Ibid. 41:4) "Who wrought and did, the caller of the generations from the beginning? I, the Lord, am first, and with the last it will be I.⁠" R. Nathan says: This is the retort to those heretics who would contend that there are two Deities. When the Holy One Blessed be He stood (at Mount Sinai) and said "I am the Lord your God,⁠" who stood up and contended with Him? If you would say that this took place in concealment, is it not written (Ibid. 45:19) "Not in secret did I speak, etc.⁠" I did not reserve it (the Torah) for them alone. And thus is it written (Ibid.) "I, the Lord, speak righteously; I tell what is true.⁠"
Variantly: "I am the Lord your God": When the Holy One Blessed be He stood and said "I am the Lord your God,⁠" the mountains shook and the hills quivered, and Tavor came from Be'er Elim and Carmel from Aspamia, as it is written (Jeremiah 46:18) "As I live, says the King — the Lord of hosts is His name — that as Tavor among the mountains and as Carmel by the sea shall he come,⁠" each one saying "It is I who was called.⁠" But once they heard from His mouth "who took you out of the land of Egypt,⁠" each remained in its place, saying "He intends only those whom He took out of Egypt.⁠"...
Variantly: "I am the Lord your God": When the Holy One Blessed be He arose and proclaimed "I am the Lord your God,⁠" the earth took ill, as it is written (Judges 5:4) "O Lord, when You came forth from Seir, when You strode from the field of Edom, the earth shook; the heavens, too, dripped,⁠" and (Ibid. 5) "Mountains dripped before the Lord,⁠" and (Psalms 29:4) "The voice of the Lord in strength; the voice of the Lord in glory!⁠" … (Ibid. 9) "And in His sanctuary all proclaim "'Glory!'" Until their houses were suffused with the splendor of the Shechinah… And it was for this reason that the nations of the world were solicited (to accept the Torah.) So as not to give them a pretext vis-à-vis the Shechinah — to say: Had we been solicited, we would have accepted it. They were solicited and did not accept it! As it is written (Devarim 33:2) "And he said: Lord came from Sinai, etc.⁠" He came and revealed Himself to the sons of the wicked Esav and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not kill.⁠" They: But this is what we have inherited from our father, as it is written (Genesis 27:40) "By your sword shall you live!⁠" He revealed Himself to the sons of Ammon and Moav and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not commit adultery.⁠" They: But we are all the sons of incest, as it is written (Genesis 19:36) "And the two daughters of Lot conceived by their father.⁠" How, then, shall we accept it? He came and revealed Himself to the sons of Ishmael and asked them: Will you accept the Torah? They: What is written in it? He: "You shall not steal.⁠" They: But this is the blessing by which our father was blessed, as it is written (Genesis 16:12) "And he (Ishmael) shall be a brutish man, etc.⁠" And when He came to Israel (Devarim 32:2), "in His right hand, the fire of the Law for them,⁠" they all opened their mouths and cried (Exodus 24:7) "All that the Lord says, we shall do and we shall hear!⁠" And thus is it written (Habakkuk 3:6) "He stood and measured the land; He looked and dispersed the nations.⁠" R. Shimon b. Elazar said: If the sons of Noach could not abide by the seven mitzvoth commanded them, how much more so (could they not abide) by all the mitzvoth of the Torah! An analogy: A king appoints two caretakers, one over stores of grain, and one over stores of silver and gold. The first bridles at not having been appointed over the stores of silver and gold, and the second says to him: Empty one, if you were faithless with grain, how much more so with silver and gold! If the sons of Noach could not abide by seven mitzvoth alone, how much more so (could they not abide by the six hundred and thirteen mitzvoth (of the Torah)! Why was the Torah not given in Eretz Yisrael? So as not to provide a pretext to the nations of the world, viz.: Because it was not given in our land, that is why we did not accept it. Variantly: So as not to rouse contention among the tribes, one saying, it was given in my land; the other: it was given in my land. That is why it was given in the open desert. In three settings was the Torah given — desert, fire, and water. Just as these are free for all, so, Torah.
"who took you out from the land of Egypt": They were servants of kings. You say, they were servants of kings, but perhaps they were servants of servants. (Devarim 7:8) "And he redeemed you from the house of servants, from the hand of Pharaoh, the king of Egypt,⁠" makes it clear that they were servants of kings and not servants of servants. Variantly: ("from the house of servants":) from the house of the servants of idolatry.
[Tractate BaChodesh 6]
"There shall not be unto you any other gods before My presence": What is the intent of this? An analogy: A king of flesh and blood enters a province and his servants say to him: Make decrees for them. He: When they accept my rule, I will make decrees for them. For if they do not accept my rule, they will not accept my decrees. Thus did the Lord say to Israel: "I am the Lord your God. There shall not be unto you, etc.⁠": Am I He whose rule you have accepted? They: Yes. He: Just as you have accepted My rule, accept My decrees — There shall not be unto you any other gods before My presence. R. Shimon b. Yochai says: As stated elsewhere (Leviticus 18:2) "Am I the Lord (whose rule you accepted on Sinai)? They: Yes. He: You accepted My rule? Accept My decrees — (Ibid. 3) "As the deeds of the land of Egypt in which you dwelt you shall not do, etc.⁠" And so here: Am I the Lord your God who took you out of the land of Egypt, whose rule you accepted? — Accept My decrees. "There shall not be unto you": What is the intent of this? (Ibid. 4) "You shall not make for yourself a graven image or the likeness, etc.⁠" would imply only that it is forbidden to make it. Whence do we derive that you may not keep what is already made? It is, therefore, written "There shall not be unto you.⁠" "other gods": Now are there other gods? Is it not written (Isaiah 37:18) "and placed their gods into fire, for they are not gods"? What, then, is the intent of "other gods"? That others call "gods.⁠" Variantly: "elohim acherim"? They "delay" ("me'achorim") good from entering the world. Variantly: "elohim acherim": They are "others" (i.e., indifferent) to those who serve them. And thus is it written (Ibid. 46:7) "He cries out to it, but it does not answer; it does not save him from his affliction.⁠" R. Yossi says: Why "other gods"? Not to give a pretext to the nations of the world to say: If they were called by His name, they would be effectual. Behold, they were called by His name and they remained ineffectual! And when were they called by His name? In the days of Enosh the son of Sheth, viz. (Genesis 4:26) "Then (men and images) were called profanely in the name of the Lord, (being rendered deities)" — whereupon Oceanus rose and flooded a third of the world, the Lord, as it were, telling them: You did a new thing and "called"; I, too, shall do a new thing and I shall "call" (to the waters of the sea), as it is written (Amos 5:8) "He 'calls' the waters of the sea, etc.⁠" R. Eliezer says: "elohim acherim": They "renew" gods for themselves every day. How so? If one had a golden god and he needed gold, he make it of silver. If he needed that, he made if of copper. If he had a copper god and he needed copper, he made it of iron or of lead. And thus is it written (Devarim 32:17) "new ones (gods), newly come.⁠" R. Yitzchak says: If we were to write down all the names of their gods, all the hides in the world would not avail, (wherefore, perforce, they must be referred to generically as "gods.⁠" R. Chanina b. Antignos says: (in confirmation of the above) Witness the Torah's denomination of (the god) Molech — anything (is called "a god") that you make a king ("melech") over you, even a chip or a shard. Rebbi says: "elohim acherim": They (these "gods") are the last (achronim) of the creations (i.e., men). And who is the "last" of the creation? One who calls them "gods.⁠"
"before My presence": What is the intent of this? So that no pretext be given to Israel to say that idolatry was forbidden only to those who left Egypt — wherefore it is written "My presence,⁠" i.e., Just as I live and endure forever and ever, so, you and your children and your children's children may not serve idols — to the end of all the generations.
״אנכי ה׳ אלקיך״ אני הוא זה, ומי שיש לו רשות - יבואו וימחה.
ר׳ שמעון אומר: לענין השחתת עולם נאמר ״ומחיתי את כל היקום״ (בראשית ז, ד) אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבוא וימחה.
כיוצא בו אתה אומר ״לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך... אני ה׳ דובר צדק״ (ישעיה מה, יט)
אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבוא וימחה.
דבר אחר ״אנכי ה׳ אלקיך״, אלוה אני על כל באי העולם! יכול אף אתה כיוצא בהן? תלמוד לומר ״אלקיך״
יכול עליך בפני עצמך? תלמוד לומר ״אנכי ה׳⁠ ⁠⁠״ אלוה אני על כל באי העולם.
הא כיצד? אלוה אני על כל באי העולם, ושמי יחול עליך.
כיוצא בדבר אתה אומר: ״שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לד, כג) אדון אני על כל באי העולם
יכול אף אתה כיוצא בהן? תלמוד לומר ״ה׳ אלקי ישראל״
יכול עליך בפני עצמך? תלמוד לומר ״את פני האדון ה׳ אלקי ישראל״. הא כיצד? אדון אני על כל באי העולם - וחל שמי עליך.
כיוצא בדבר אתה אומר ״כה אמר ה׳ צבאות אלקי ישראל״ (ירמיה לב, טו), ״הנה אני ה׳ אלקי כל בשר״ (שם פס׳ כז)
אלוה אני על כל באי העולם; יכול אף אתה כיוצא בהן? תלמוד לומר ״אלקי ישראל״
יכול עליך בפני עצמך? תלמוד לומר ״אני ה׳ אלקי כל בשר״! הא כיצד? אלוה אני על כל באי העולם - וחל שמי עליך.
דבר אחר ״ה׳⁠ ⁠⁠״, מה תלמוד לומר ״אלקיך״?
אמר הקדוש ברוך הוא אם עושין אתם רצוני - הרי ״אנכי ה׳⁠ ⁠⁠״, שנאמר בי ״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון״ (שמות לד, ו)
ואם לאו – ״אלקיך״, אני נפרע משונאיכם! שאין תלמוד לומר ״אלקיך״, אלא לשון דיין!
דבר אחר ״אנכי ה׳ אלקיך״, מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא תורתו על כל אומות העולם ולא קיבלו הימנו
חזר לו אצל ישראל ואמר ״אנכי ה׳ אלקיך. אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, אפילו אין לי עליך אלא שהוצאתיך מארץ מצרים - כדאי.
״מבית עבדים״ אפילו אין לי עליך אלא שפדיתיך מבית עבדים - דיי.
״לא יהיה לך״ יכול לא יקיים לעצמו, אבל יקיים לאחרים? תלמוד לומר ״לא יהיה״.
מה תלמוד לומר ״לא יהיה לך״ מלמד שכל המקיים ע״ז לעצמו עובר משום שתים: משום ״לא יהיה״ ומשום ״לך״.
״אלהים״, יכול לפי שנקראו אלהים, יכול יש בהן צורך לפני? תלמוד לומר ״אחרים״.
דבר אחר מה תלמוד לומר ״אלהים אחרים״? שלא יעשה אדם אלוה שלכסף ואלוה שלזהב
ויאמר לא שיקוץ אלא לאלוה! לא גילול אלא לאלוה!
תלמוד לומר ״אלהים אחרים״, אף על פי שאין אתה מחזיק בו לשם אלוה - אי אתה רשאי לקיימו.
דבר אחר ״אחרים״ – אחרונים; באחרונה נעשו! וכן הוא אומר ״חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם״ (דברים לב, יז)
לא הועילו לך, ולא הועילו לאבותיך, ולא הועילו כלום מימיהן!
דבר אחר ״אחרים״ - שמאחרין את הטובה מלבוא לעולם.
דבר אחר ״אחרים״ - שעושין את עובדיהן אחרים.
דבר אחר ״אחרים״ - שאחרים הן לעובדיהן, וכן הוא אומר ״אף יצעק אליו ולא יענה״ (ישעיה מו, ז)
״על פני״ - לא בדמותי ולא בדמות שמשי.
דבר אחר ״על פני״ - מלמד שמביאין אף לעולם.
אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְּאַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדּוּתָא לָא יִהְוֵי לָךְ אֱלָהּ אָחֳרָן בָּר מִנִּי.
I am Hashem, your God, Who brought you out of the land of Egypt, from the house of slavery. You must not have any other gods other than Me.

אָנֹכִי ה׳
אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
אֲנָא ה׳ אֱלָהָךְ דְּאַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא
אָנֹכִי – אֲנָא ולא מֵימְרִי
א. לתרגום ״אָנֹכִי ה׳״ – ״אֲנָא ה׳⁠ ⁠⁠״ העיר רבנו בחיי: ״וכבר ידעת כי כל אָנֹכִי האמור בהקב״ה תרגם אונקלוס מֵימְרִי חוץ מזה״ ויצא לפרש על פי הקבלה. ואולם בנוסחים שלנו רובם מתורגמים אֲנָא כגון, ״וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי״ (בראשית טו יד) ״דָּאֵין אֲנָא״, ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ (בראשית מו ד) ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ״, ״רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם״ (דברים יא כו) ״אֲנָא״, ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי״ (דברים לא יח) ״וַאֲנָא״. ובפסוק ״אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״ (בראשית טו א) ״מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ״ התבארו כללי תרגום אָנֹכִי אצל הבורא.
עשרת הדברות – בין ת״א ל״יונתן״
ב. אונקלוס מתרגם את עשרת הדברות כצורתן, אבל המיוחס ליונתן מרבה בתוספות מדרשיות ומתרגם בסגנון מרומם ושירי. בנוסף, לכל דיבר הוא מקדים את הפנייה ״עַמִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כך למשל תרגם את פסוקנו ״עַמִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא הוּא אֱלָהָכוֹן דִּי פְּרָקִית וְאַפֵּיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְּמִצְרָאֵי מִבֵּית שִׁעְבוּד עֲבְדַיָּא״ (אני הוא אלהיכם אשר פדיתי והוצאתי אתכם פדויים מִן ארץ מִצרים מִבית שיעבוד עבדים): ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ״ תרגם בתוספת ״דִּי פְּרָקִית וְאַפֵּיקִית״ ונקט ״יַתְכוֹן״ בלשון רבים. אבל אונקלוס תרגם ״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ״ – ״דְּאַפֵּיקְתָּךְ״ בתרגום מילולי ובלשון יחיד.
מִבֵּית עֲבָדִים – ממקום העבדות
ג. ״הוֹצֵאתִיךָ מִבֵּית עֲבָדִים״ משמעו מהיות עבדים לפרעה. לכן תרגם ״מִבֵּית עֲבָדִים״ – ״מִבֵּית עַבְדוּתָא״ [ולא: ״מִבֵּית עַבְדִין״ כמו ״וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה״ (בראשית מ כה) ״עַבְדִין לְפַרְעֹה״], כי עַבְדוּתָא הוא שם מופשט לעבדות.⁠1 ולפי תרגומו ״מִבֵּית עַבְדוּתָא״, זהו מקום העבדות והשעבוד.⁠2 והטעם שרש״י לפסוק ״הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ (דברים ו יב) כתב: ״מבית עבדים – כתרגומו מבית עבדותא, ממקום שהייתם שם עבדים״, ולא כתבו כאן – יתבאר שם.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי
לָא יִהְוֵי לָךְ אֱלָהּ אָחֳרָן בַּר מִנִּי
לֹא יִהְיֶה – יחיד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים – רבים
א. אין לתמוה על חוסר ההתאמה בין ״לֹא יִהְיֶה״ ביחיד, ל״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ ברבים. אי התאמה בין נשוא (פועל) לנושא שכיחה במקרא ובייחוד בבוא הנשוא לפני הנושא כגון, ״וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים... וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי״ (יחזקאל יד א), ״וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת״ (אסתר ט כג). בפרט מצויה אי התאמה כזו – גם במין וגם במספר – כאשר כנשוא משמש הפועל ״יהיה״ כגון, ״יְהִי מְאֹרֹת״ (בראשית א יד) ״כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה״ (דברים כב כג).⁠3 אבל אונקלוס מתרגם בהתאם לדקדוק: ״יְהוֹן נְהוֹרִין״, בהתאמת המספר; ״אֲרֵי תְּהֵי עוּלֵימְתָא בְּתוּלְתָא״, בהתאמת המין. ואם כן, מדוע אצלנו לא נהג כך ותרגם ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – ״לָא יִהְוֵי לָךְ״ [ולא: לָא יְהוֹן לָךְ]? כי בפסוקנו הסטייה מכוונת ומשמעותית כדברי המפרשים:
אומרו ״לא יהיה״ לשון יחיד וגמר ״אלהים אחרים״, כי כשיתחיל לעבוד אחד לסוף יעבוד רבים. וצא ולמד מדברי נביאי ישראל ריבוי האלוהות שהיו ישראל עובדים בארץ״.
לא נאמר ״לא יהיו״ אלא ״לא יהיה״ ביחיד – כדי להדגיש את האיסור אפילו של שיתוף אל אחד, ולא נאמר ״אל אחר״ אלא ״אלהים אחרים״, כדי שיהיה ברור שלא רק שיתוף של אל אחד אסור, אלא אסור שיתוף כל אלהים אחרים, בכלל כל שהם.⁠4
וראה עוד בהערה הבאה.
לֹא יִהְיֶה – לָא יִהְוֵי [ולא: יְהֵי]
ב. מדוע תרגם כאן ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – ״לָא יִהְוֵי לָךְ״, ולא תרגם יְהֵי כדרכו כגון, ״גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם״ (בראשית מח יט) ״אַף הוּא יְהֵי לְעַם״, ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ (דברים טו ד) ״לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּינָא״? לעניין זה נשתמרה הערת מסורה לפסוק ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה״ (דברים ז יד) וזה לשונה:
יִהְיֶה דמתרגם יִהְוֵי ה׳ באוריתא: ואברהם היו, יהיה דבר״ק (=דבריא קודשיא, עשרת הדברות ביתרו), וחברו (בואתחנן), למען הקים אתך, ודֵין.⁠5
פירש ״באורי אונקלוס״: רק בחמישה פסוקים יִהְיֶה מציין הוויה שלמה ומוחלטת שתרגומה יִהְוֵי: ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם״ (בראשית יח יח) ״וְאַבְרָהָם מִהְוָה יִהְוֵי לְעַם סַגִּי וְתַקִּיף״, כי זו ברכה מוחלטת. אבל ״גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם״ שאינה ברכה שלמה כנאמר שם ״וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ״, בזה תרגם ״אַף הוּא יְהֵי לְעַם״. גם ״לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים״ (דברים כט יב) היא דרישה מוחלטת לכן תרגם ״וְהוּא יִהְוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ״. וכן בברכה ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה״ (דברים ז יד) הנוסח הנכון הוא ״לָא יִהְוֵי בָךְ עֲקַר וְעַקְרָא״, שגם היא ברכה שלמה. הואיל וגם ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״ (כאן ובדב׳ ה ז) היא שלילה מוחלטת – תרגם ״לָא יִהְוֵי לָךְ״.
כנגד זאת בכל הבאים תרגם יְהֵי [ולא: יִהְוֵי] לפי שאינם אמירות מוחלטות: ״עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״ (בראשית ט כה) – לעבודה כשכיר בלבד אך אינו קנוי לרבו בקניין הגוף; ״וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם״ (במדבר יח כ) – אין לכהנים חלק בנחלת הארץ בלבד אבל יהיה להם חלק בקרבנות ושאר קדשים; ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ (דברים טו ד) אינה שלילה מוחלטת ככתוב שם ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן״ (דברים טו ז); ״לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן״ (דברים כה יג) – רק אבני משקל אך לא שאר אבנים.
אֱלֹהִים אֲחֵרִים – טָעֲוָת עַמְמַיָּא, אֱלָהּ אָחֳרָן
ג. מדוע תרגם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – ״אֱלָהּ אָחֳרָן״ ולא כתרגומו הקבוע טָעֲוָת עַמְמַיָּא (טעות העמים) כגון בפסוק ״וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (דברים יא כח) ״וְתִסְטוֹן וְתִפְלְחוּן לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא״?
פירש ״אוהב גר״ (נתיב ב):
כל אֱלֹהִים אֲחֵרִים תרגם טָעֲוָת עַמְמַיָּא, שאם היה אומר אֱלָהִין אָחֳרָנִין היה נראה לקלי הדעת כאלו יש שם אלהים אחרים חוץ מאל יחיד.
ולא מחכמה ישאל אדם: למה תרגם לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – לָא יִהְוֵי לָךְ אֱלָהּ אָחֳרָן ולא תרגם כמנהגו טָעֲוָת עַמְמַיָּא? כי איך יאמר לָא יִהְוֵי לָךְ טָעֲוָת עַמְמַיָּא בַּר מִנִּי? והלא נמצא מחרף ומגדף, כי נראה שגם האל המדבר והמזהיר הוא גם טעות העמים!
ואמנם לא ברח בזה מלתרגם אֱלֹהִים אֲחֵרִים כפשוטו: אֱלָהּ אָחֳרָן, כי במקום הזה אין הכתוב מייחס להם אלהות, כי הוא אומר לֹא יִהְיֶה לְךָ, לא תדמה להם במחשבתך אלהות. ואין זה כמו וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים יז ג) שיש במשמע היותם באמת בעלי אלהות, ועל כן הוצרך לתקן הלשון ולתרגם טָעֲוָת עַמְמַיָּא.
ואחרים הוסיפו שגם ״לָא יִהְוֵי לָךְ דַּחְלָן אָחֳרָנִין בַּר מִנִּי״ אינו תרגום אפשרי, כי אנו מצווים גם על מורא אב ואם ועל מורא ת״ח.⁠6 עוד כתבו שתרגם ״אֱלָהּ אָחֳרָן״ ביחיד [ולא: דַּחְלָן אוֹחְרָנִין], כדי לשלול כל שיתוף ואפילו עם אל אחד ולא רק עם אלהים רבים.⁠7 אבל אין צורך לטעמם: דַּחְלָא/דַּחְלָן אינו מתאים כאן כי הוא נתייחד רק לע״ז הנעשית בידים כמבואר להלן (פסוק כ).
ורמב״ן ״על דרך האמת״ פירש שבתרגומו ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי״ – ״אֱלָהּ אָחֳרָן״ אונקלוס מלמד שלא יהיו לנו אלהים אחרים אפילו ממלאכי מעלה המכונים ״אלהים״.⁠8 והרה״ג אביגדר נבנצל השיב: אילו תרגם ״טָעֲוָת עַמְמַיָּא״ היה נכלל בכך רק ע״ז של האומות אבל לא של ישראל כגון עגל הזהב, לכן תרגם ״אֱלָהּ אָחֳרָן״. ואף על פי ששם אֱלָהּ משמש כשם קודש, לפעמים הוא גם שם חול כמבואר לעיל (שמות ו ז) וכאן הוא חול כמוכרע מן הכתוב.⁠9
עַל פָּנָי – חוץ ממני, להרחקת ההגשמה
ד. הניב עַל פְּנֵי בא במקרא בשתי הוראות: במשמע מֵעַל לְ- וגם בהוראת בְּעוֹדֶנּוּ חַי ובשתיהן הוא מתורגם מילולית, השווה: ״פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״ (בראשית יא ד) ״עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא״, ״וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו״ (בראשית יא כח) ״עַל אַפֵּי תֶּרַח אֲבוּהִי״. כאן הוא בהוראה השנייה כרש״י: ״על פני – כל זמן שאני קיים״.⁠10 אבל לסילוק הגשמת ״פנים״ תרגם ״עַל פָּנָי״ – ״בַּר מִנִּי״, חוץ ממני. ומה שתרגם ״עַל פָּנָי״ – ״בַּר מִנִּי״, כי מצינו ״על״ בהוראת ״מלבד״, השווה: ״עַל עֹלַת הַתָּמִיד״ (במדבר כח י), וגם ״מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד״ (במדבר כח לא) ״בַּר מֵעֲלַת תְּדִירָא״.⁠11
רש״י לא פירש כת״א
ה. המפרשים העירו שדברי רש״י מתנגדים לת״א שכן כתב: ״כל זמן שאני קיים... ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו״ אבל אונקלוס תרגם ״עַל פָּנָי״ – ״בַּר מִנִּי״.⁠12 ואף על פי שדברי רש״י מיוסדים על דברי המכילתא המפרשת ״לא יהיה לך״ כאיסור עשיית פסל, רמב״ן סבר שזו דעת יחיד.⁠13 לכן פירש ״לא יהיה לך״ – כאיסור להאמין בע״ז וכתב שזו גם דעת התרגום:
והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון וְהָיָה ה׳ לִי לֵאלֹהִים (בראשית כח כא), לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים (ויקרא יא מה). יאמר, שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ (שמות כב יט), והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר אֱלָהּ אָחֳרָן בַּר מִנִּי.
1. ״באורי אונקלוס״.
2. כי בנוסף למשמעו הראשוני של בַּיִת (בניין, דירה, מקום מגורים) הוא הורחב במקרא גם לציון מטרת המקום ותכונתו כגון, ״בֵּית הַסֹּהַר״ (בראשית לט כ), ״בֵּית הַחֹרֶף״ (עמוס ג טו), ״בֵּית הַיָּיִן״ (שיר השירים ב ד). ובארמית הורחבו שימושי בַּיִת עוד יותר מלשון המקרא כגון, ״ערי מסכנות״ (שמות א יא) ״קִרְוֵי בֵּית אוֹצְרֵי״; ״שֶׁפֶךְ הדשן״ (ויקרא ד יב) ״בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא״, ראה לכך בהרחבה בפסוק ״וּלְמִקְוֵה המים״ (בראשית א י) ״וּלְבֵית כְּנֵישָׁת מַיָּא״.
3. כדבר ראב״ע ל״יהי מאורות״ (בראשית א יד): ״מלת יהי – יהיה. בעבור שידברו בה הרבה הוא ליחיד ולרבים, גם לנקבה: יהיה נערה בתולה (דברים כב כג)״.
4. הראשון – ״אור החיים״, והשני – קאסוטו. ראה נ׳ ליבוביץ, ״עיונים בספר שמות״, עמ׳ 230.
5. ברלינר, מסורה, עמ׳ 56, כהגהת ״באורי אונקלוס״ כאן וראה גם ״לחם ושמלה״.
6. ״לחם ושמלה״ ו״נתינה לגר״.
7. ״חליפות שמלות״.
8. רמב״ן כאן: ״ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (שמות ג ב), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר ה׳ עמכם (דברים ה ד), ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו. וכן רמז אונקלוס, והוא שנאמר (פסוק כג) לא תעשון אתי וגו׳⁠ ⁠⁠״. רמב״ן לעיל ג ב: ״וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש. ועל דרך האמת, המלאך הזה הוא המלאך הגואל, שנאמר כי שמי בקרבו (שמות כג א), הוא שאמר ליעקב אנכי האל בית אל (בראשית לא יג), ובו נאמר ויקרא אליו אלהים. אבל יקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם, וכן כתיב ויוציאנו ה׳ ממצרים (דברים כו ח). וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), ונאמר ומלאך פניו הושיעם (ישעיהו סג ט), כלומר מלאך שהוא פניו״.
9. כדברי ״באור שמות״ המיוחס לרמב״ם: ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים – חול, לא אמר לא יהיה לך אלוה אחר אלא אלהים אחרים לשון ריבוי״. אבל לא תמיד ניתן להכריע מהכתוב אם הוא שם קודש או חול. ישנם גם שמות מסופקים כגון ״אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ״ (בראשית יח ג), ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם״ (בראשית לא נג) והתרגום מסייע לקבוע את מעמדם כמבואר במקומם. וכן נחלקו ב״אלהיו״ האמור בגלית: לפי חז״ל הוא שם קודש כעולה מדרשתם ״על עשרה דברים נגעים באים... ועל ברכת השם [נ״א: ועל קילול השם] – מגלית שנאמר וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו (שמואל א יז יג)״. אבל יוב״ע תרגם בֵּאלֹהָיו – בְּטָעֲוָתֵיהּ, כלומר באלהי גלית. וראה גם לעיל ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ״ (שמות ה ג).
10. ויסודו במכילתא דר״י, בחדש ו: ״על פני למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר, לא נצטווה על עבודה זרה, אלא מי שיצא ממצרים, לכך נאמר על פני, לומר, מה אני חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד עבודה זרה עד סוף כל הדורות״.
11. ״הכתב והקבלה״.
12. ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״.
13. רמב״ן: ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – כתב רש״י לא יהיה לך למה נאמר? לפי שנאמר לא תעשה לך. אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים? ת״ל לא יהיה לך. וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא. וא״כ תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע״ג ברשותו ואין בה מיתת ב״ד. ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב״ד? ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא, וכדברי יחיד היא שנויה״.
דבורייא קדמיא דהוהא נפיק מן פוםב קודשא יהא שמה מבורך היך זיקין והיך ברקין והיך למפדיןג דנ⁠(ז){ו}⁠ר למפדד דנור מן ימיניה ולמפד דאשא מן שמאליה פרח וטייס באויר שמייא הוחזר וכל ישראל חמיין יתיה ודחלין והוה חזר ומתחקק על תרין לוחי קיימא ואמר עמא בני {ישראל} וחזר ומקף על משרייותיהון דישראל וחזר ומתחקק על לוחי קיימא ווכל ישראל חזיין יתיה בכן הוה צווח ואמר עמי בני ישראל אנה הוא י״י אלהכון די פרקת ואפקת יתכון פריקין מן ארעא דמצרים מן בית עבדי.
דבירא תנינא כד הוה נפק מן פום קודשא יהא שמה מברך היך זקין והיך ברקין והיך למפדין דנור למפד דנורא מן ימינה ולמפד דאשא מן שמאלה פרח וטייס באויר שמיא וחזר וכל ישראל חמיין יתיה ודחלין והוה חזר ומתחקק על תרין לוחי קיימא ואמר עמי בני {ישראל} וחזר ומקף על משרייתיהון דישראל וחזר ומתחקק על לוחי קיימא וכל ישראל חזיין יתיה וכן הוון צווח ואמר עמי בני ישראל לא יהווי לך אלה אחרא בר מני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהוה״) גם נוסח חילופי: ״כד הוה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פום״) גם נוסח חילופי: ״פם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפדין״) גם נוסח חילופי: ״לפידין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למפד״) גם נוסח חילופי: ״לפד״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וחזר וכל ישראל... עמא בני {ישראל}״) נוסח אחר: ״וכל ישרא׳ חמיין יתיה ודחל⁠(ן){ו} והוה חזר ומתחקק על תרין לוחי קיימ׳ ואמר עמי בני ישראל״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וכל ישראל חזיין יתיה בכן הוה צווח ואמר עמי בני ישראל״) נוסח אחר: ״וכן הוה צווח ואמר וכל ישראל חזין יתיה כד הוה צוח ואמר עמי בני ישרא׳⁠ ⁠⁠״. וכן נוסח אחר: ״וכן הוה צוח ואמר וכל ישרא׳ חזיין יתיה״.
דבירא קדמאה כד הוה נפיק מן פום קודשא יהי שמיה מברך הי כזיקין והי כברקין והי כשלהוביין דינור למפד דנור מן ימיניה ולמפד דאישא מן שמאליה פרח וטייס באויר שמייא וחזר ומתחמי על משירייתהון דישראל וחזר ומתחקק על לוחי קיימא דהוון יהיבין בכף ידוי דמשה ומתהפיך בהון מן סטר לסטר ובכן צווח ואמר עמי בני ישראל אנא הוא י״י אלקכון די פרקית ואפיקית יתכון פריקין מן ארעא דמצראי מן בית שיעבוד עבדיא.
דבירא תיניינא כד הוה נפיק מן פום קודשא יהי שמיה מברך הי כזיקין והי כברקין והי כשלהוביין דנור למפד דנור מן ימיניה ולמפד דאישא מן שמאליה פרח וטייס באויר שמיא חזר ומתחמי על משירייתהון דישראל וחזר ומתחקיק על לוחי קיימא ומתהפך בהון מן סטר לסטר ובכן הוה צווח ואמר עמי בית ישראל {לא יהוי לך אלהא אוחרן בר מיני}.⁠א
א. הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
Sons of Israel My people, I am the Lord your God, who brought you out free from the land of Mizraim, from the house of the bondage of slaves. The second word which came forth from the mouth of the Holy One, whose name be blessed, was like storms, and lightnings, and flames of fire. A burning light was on His right hand and on His left, and was borne through the air of the heavens, returned, and was made manifest unto the camp of Israel; it returned, and was engraven on the tables of the covenant, and was turned in them from side to side.
Then called He, and said, House of Israel, My people, You shalt have no other God beside Me.
הדיבור הראשון כאשר היה יוצא מפה הקדוש יהי שמו מבורך כמו זיקים וכמו ברקים וכמו שלהבות לפיד אש מימינו, ולפיד אש משמאלו פורח וטס באויר השמים, וחזר ונראה על מחנה ישראל, וחזר ונחקק על לוחות הברית שהיו נתונים בכף ידי משה ומתהפך בהם מצד לצד, ואז צעק ואמר עמי בני ישראל אני הוא אלהיכם אשר פדיתי והוצאתי אתכם פדויים מארץ מצרים מבית שעבוד עבדים.
הדיבור השני כאשר היה יוצא מפה הקדוש יהי שמו מבורך, כמו זיקים וכמו ברקים וכמו שלהבות אש לפיד אש מימינו ולפיד אש משמאלו, פרח וטס באויר השמים חזר ונראה על מחנה ישראל וחזר ונחקק על לוחות הברית ומתהפך בהם מן צד לצד, ואז היה צועק ואומר עמי בית ישראל לא יהיה לך אלהים אחרים חוץ ממני.

פרשה כט

[א] אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים (דברים ד׳:ל״ג), הַמִּינִין שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי שִׂמְלָאי אָמְרוּ לוֹ אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בָּעוֹלָם, אָמַר לָהֶם, לָמָּה, אָמְרוּ לוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים, אָמַר לָהֶם, שֶׁמָּא כָּתוּב מְדַבְּרִים, אֶלָּא מְדַבֵּר (דברים ל״ד:ג׳). אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָאֵלּוּ דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, חָזַר רַבִּי לֵוִי וּפֵרְשָׁהּ, אָמַר לָהֶם: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים, כֵּיצַד, אִלּוּ הָיָה כָּתוּב קוֹל ה׳ בְּכֹחוֹ, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ (תהלים כ״ט:ד׳), בַּכֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן וְהַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁשְּׁמַעְתֶּם קוֹלוֹת הַרְבֵּה תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁמָּא אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, אֶלָּא תִּהְיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הוּא ה׳ אֱלֹהֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים ה׳:ו׳).
[ב] דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם (דברים ה׳:ד׳), אָמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף יָרְדוּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח), הַנָּאִים וְהַמְשֻׁבָּחִים, יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ רַבִּים דְּחוּקִים הָיוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר שִׁנְאָן, שַׁאֲנָן וְהַשְׁקֵט. אֲדֹנָי בָּם (תהלים ס״ח:י״ח), אֵין כְּתִיב בְּיוּ״ד, אֶלָּא בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת, אֲדוֹנוֹ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם בָּהֶם.
דָּבָר אַחֵר: אֲדֹנָי בָּם, אָמַר רַבִּי לֵוִי שֶׁהָיָה טַבְלָא שֶׁל שֵׁם הַמְפֹרָשׁ כָּתוּב עַל לִבָּם.
דָּבָר אַחֵר: אֲדֹנָי בָּם, רַבָּנָן אָמְרִין שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הָיָה מְעֹרָב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁרְאִיתֶם פָּנִים הַרְבֵּה תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁמָּא אֱלֹהוֹת הַרְבֵּה בַּשָּׁמַיִם, דְּעוּ שֶׁאֲנִי הוּא ה׳ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
[ג] אָמַר רַבִּי טוֹבִיָּה בֶּן רַבִּי יִצְחָק אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁתְּקַבֵּל אֱלָהוּתִי עָלֶיךָ.
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – מָשָׁל לְבַת מְלָכִים שֶׁנִּשְׁבֵּית בְּיַד הַלִּסְטִים וּבָא הַמֶּלֶךְ וְהִצִּילָהּ, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לִשָּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה, אָמְרָה לוֹ מַה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לָהּ אִם אֵין לִיךְ עָלַי אֶלָּא שֶׁפְּדִיתִיךָ מִיַּד הַלִּסְטִים, דַּי.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא פָּתַח בּוֹ: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה (תהלים נ׳:ז׳) [כמו שכתוב בעשרת הדברות, עד]: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֱלוֹהַּ אֲנִי עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, אֲבָל לֹא יִחַדְתִּי שְׁמִי אֶלָּא עֲלֵיכֶם, אֵינִי נִקְרָא אֱלֹהֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֶלָּא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁנֵי דְבָרִים שָׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּרְאוּ כְבוֹדוֹ וְיִשְׁמְעוּ קוֹלוֹ, וְהָיוּ רוֹאִין אֶת כְּבוֹדוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ; וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ (דברים ה׳:כ׳), וּכְתִיב: וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ה׳:כ׳), וְלֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ לַעֲמֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְסִינַי וְנִגְלָה לָהֶם, פָּרְחָה נִשְׁמָתָם עַל שֶׁדִּבֵּר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ (שיר השירים ה׳:ו׳). אֲבָל הַתּוֹרָה בִּקְּשָׁה עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִּׂיא בִתּוֹ וְהוֹרֵג אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שְׂמֵחִים וּבָנֶיךָ מֵתִים, מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (תהלים י״ט:ח׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי, וְכִי לֹא הָיָה גָּלוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁאִם הוּא מַרְאֶה כְּבוֹדוֹ לְיִשְׂרָאֵל וּמַשְׁמִיעָן קוֹלוֹ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִין אִלּוּ הֶרְאָנוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְהִשְׁמִיעָנוּ אֶת קוֹלוֹ, לֹא הָיִינוּ עוֹשִׂים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה.
[ה] דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מוֹלֵךְ וְיֵשׁ לוֹ אָב אוֹ אָח, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֵינִי כֵן: אֲנִי רִאשׁוֹן (ישעיהו מ״ד:ו׳), שֶׁאֵין לִי אָב, וַאֲנִי אַחֲרוֹן (ישעיהו מ״ד:ו׳), שֶׁאֵין לִי אָח: וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים (ישעיהו מ״ד:ו׳), שֶׁאֵין לִי בֵּן.
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וגו׳ (ישעיהו מ״ג:י״ב), אָנֹכִי הִגַּדְתִּי לְמִצְרַיִם שֶׁבְּרַחְתֶּם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיכֶם וְיִטְבְּעוּ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם (שמות י״ד:ה׳). וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות י״ד:ל׳). וְהִשְׁמַעְתִּי לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן (שמות ט״ו:י״ד), וְאֵין בָּכֶם זָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ (שמות י״ח:כ״ז), מִיָּד: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי (שמות י״ט:א׳). וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳ וַאֲנִי אֵל, אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
[ו] מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה מְכַבְּדִין אוֹתָהּ וּמַרְבִּיצִין אוֹתָהּ וּמְעַטְּרִים אוֹתָהּ וּמַפְרִישִׂין קִיטָאוֹת וְכֵלִים נָאִים וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֵינִי כֵן, אֶלָּא נִכְנַסְתִּי בְּעוֹלָמִי פָּרַשְׂתִּי קִיטָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם (ישעיהו מ׳:כ״ב). הִדְלַקְתִּי נֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת (בראשית א׳:י״ד). רִבַּצְתִּי מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א׳:ט׳). עִטַּרְתִּי כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב׳:א׳).
[ז] אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין שֶׁמָּא יָכוֹל לְהָזִיז אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, אֲנִי אֵינִי כָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט (ישעיהו מ״ו:ד׳). אֲנִי עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ (בראשית ג׳:כ״א). וַאֲנִי אֶשָּׂא: וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב׳:ט״ו).
דָּבָר אַחֵר: אֲנִי עָשִׂיתִי: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (בראשית ו׳:ז׳). וַאֲנִי אֶשָּׂא, לְנֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ (בראשית ז׳:ט״ז). וַאֲנִי אֶסְבֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל (בראשית י״א:ה׳). וַאֲמַלֵּט, לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים (בראשית ט״ו:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: אֲנִי עָשִׂיתִי לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים ל״ב:ו׳). וַאֲנִי אֶשָּׂא, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים (שמות י״ט:ד׳). אֲנִי אֶסְבֹּל, בָּעֵגֶל. וַאֲמַלֵּט, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳).
[ח] דָּבָר אַחֵר: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹצֵא לַאֲמִירָה, יוֹצֵא יְחִידִי. נִלְחַם, יוֹצְאִין עִמּוֹ רִבֵּי רְבָבוֹת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצֵא לְמִלְחָמָה יוֹצֵא לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה (שמות ט״ו:ג׳), וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא לָתֵת תּוֹרָה בְּסִינַי, יָצְאוּ עִמּוֹ רִבֵּי רְבָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן (תהלים ס״ח:י״ח).
[ט] דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא (עמוס ג׳:ח׳), וְזֶהוּ דִכְתִיב: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה (ירמיהו י׳:ז׳), אָמְרוּ הַנְּבִיאִים לְיִרְמְיָהוּ מָה רָאִיתָ לוֹמַר מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כָּל הַנְּבִיאִים קוֹרִין אוֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. אָמַר לָהֶן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ: נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ (ירמיהו א׳:ה׳), וַאֲנִי אָמַרְתִּי מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, לוֹמַר אִם עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ לֹא חָס עַל אֲחֵרִים הוּא חָס, שֶׁנֶּאֱמַר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ (תהלים ס״ח:ל״ו). מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, מִי לֹא יִתְיָרֵא מִמְּךָ, מָשָׁל לְדָנֵיסְטוּס שֶׁמִּלֵּא כִיסוֹ זְהוּבִים וְהָיָה עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ יָבוֹא וְיִשְׁאַל, וְהָיוּ הַכֹּל שׁוֹמְעִים וּבוֹרְחִים, לוֹמַר כְּשֶׁיָּבוֹא לִפָּרַע מִמִּי שֶׁלָּוָה מִי יוּכַל לַעֲמֹד. כָּךְ כִּבְיָכוֹל יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסִינַי לִתֵּן הַדִּבְּרוֹת שֶׁלֹא יִהְיֶה הָעוֹלָם מִתְמוֹטֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ (תהלים ס״ח:ט׳), וְכֵן: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה׳ (שופטים ה׳:ה׳), וְכֵן: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ (איוב כ״ו:י״א), וְיִשְׂרָאֵל מַרְתִּיתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם (שמות י״ט:ט״ז), וְהָהָר מְרַתֵּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות י״ט:י״ח), כָּל אֵלּוּ לָמָּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁדִּבֵּר דִּבְּרוֹת שֶׁל חַיִּים, וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וּמַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, כְּשֶׁיָּבוֹא לִפְרֹעַ מִן הָרְשָׁעִים שֶׁעָבְרוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד (נחום א׳:ו׳), וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ (מלאכי ג׳:ב׳), כְּשֶׁהוּא רָצוּי, אֵין בְּרִיָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּכֹחוֹ, כְּשֶׁהוּא קָם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ, מִי יַעֲמֹד לְפָנָיו, הֱוֵי: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם (ירמיהו י׳:ז׳), דָּבָר אַחֵר, אַרְיֵה שָׁאָג, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי ה׳ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג (הושע י״א:י׳), אָמַר רַבִּי סִימוֹן, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁלּוֹ, שָׁמְעָה מַטְרוֹנָה שֶׁלּוֹ וְנָתְנָה מָקוֹם וְהָיְתָה מְרַתֶּתֶת, אִם הַמַּטְרוֹנָה מִתְיָרֵאת מַה יַּעֲשׂוּ הַשְּׁפָחוֹת וְהָעֲבָדִים. כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ קוֹלוֹת וָמֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שיר השירים ה׳:ו׳), אִם יִשְׂרָאֵל כָּךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דָּבָר אַחֵר: אַרְיֵה שָׁאָג, אָמְרֵי רַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשְׁעְיָא שָׁאַל בַּלְצָא אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ, מֵהֵיכָן הָרַעַשׁ נַעֲשָׂה, אָמַר לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבְעוֹבְדֶיהָ הֵיאַךְ נְתוּנִים בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם, וְרוֹאֶה בֵּיתוֹ חָרֵב וְנָתוּן בְּיָדָם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַנֵּא וְשׁוֹאֵג, וּמִיָּד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ רוֹעֲשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִיְרוּשָׁלָיִם יִתֵּן קוֹלוֹ (יואל ד׳:ט״ז). וְיִשְׂרָאֵל מָה הָיוּ עוֹשִׂין, כִּבְיָכוֹל הוּא מֵגֵּן עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ מַחֲסֶה לְעַמּוֹ (יואל ד׳:ט״ז).
דָּבָר אַחֵר: אַרְיֵה שָׁאָג, בּוֹא וּרְאֵה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל (ישעיהו כ״ט:א׳), וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד נִקְרָא אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה (יחזקאל י״ט:ב׳). יִשְׂרָאֵל נִקְרָא אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). וּנְבוּכַדְנֶצַּר נִקְרָא אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ (ירמיהו ד׳:ז׳), וְהֶחֱרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנָטַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְהֶגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת (נחום ב׳:י״ב), הֵיכָן הֵם בָּנַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ (ירמיהו כ״ה:ל׳).
דָּבָר אַחֵר: אַרְיֵה שָׁאָג, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מְקַבְּלִין אַתֶּם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אָמְרוּ לוֹ, הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל (תהלים צ״ב:ד׳), עָלַי לְקַבֵּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּמַהוּ: ה׳ אֱלֹהִים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא (עמוס ג׳:ח׳), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, צִפּוֹר לֹא צָוַח, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָּעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעֲזָע, הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ, וְיָצָא הַקּוֹל: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה׳ אֶל כָּל קְהַלְכֶם קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף (דברים ה׳:י״ח), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַהוּ וְלֹא יָסָף, אֶלָּא כְּשֶׁאָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ לְקוֹלוֹ בַּת קוֹל, וְהַקּוֹל שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הָיָה לְקוֹלוֹ בַּת קוֹל, וְאִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל זוֹ, הֲרֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁבָּא לַכַּרְמֶל כִּנֵּס כָּל הַכְּמָרִים וְאָמַר לָהֶם: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא (מלכים א י״ח:כ״ז), מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִדְמִים כָּל הָעוֹלָם וְהִשְׁתִּיק הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה בְּרִיָּה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב (מלכים א י״ח:כ״ט), שֶׁאִם יְדַבֵּר הֵם אוֹמְרִים הַבַּעַל עָנָנוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁדִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, הִשְׁתִּיק כָּל הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין חוּץ מִמֶּנּוּ, וְאָמַר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְלֶעָתִיד לָבוֹא כְּתִיב: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב).
[טז] אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנּוּ, אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בַּשַּׁבָּת בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה וּסְפָרִים אֲחֵרִים, מַהוּ לְהַצִּילָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בַּשַּׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בַּשַּׁבָּת, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן בֵּין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְלָמָּה אָמְרוּ לְהַצִּילָן? מִפְּנֵי כְּבוֹד הַתּוֹרָה שֶׁכְּתוּבָה בָּהֶן. שֶׁאִם יִשָּׂרְפוּ, נִרְאִין שֶׁאֵינָן כְּלוּם. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, הַכֹּל הָיָה שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַתּוֹרָה שֶׁל אֵשׁ, עוֹרוֹתֶיהָ שֶׁל אֵשׁ, כְּתָבָהּ שֶׁל אֵשׁ, חֵיטָהּ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ וְהַסַּרְסוּר נַעֲשׂוּ פִּיו שֶׁל אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו (שמות ל״ד:ל׳). וְהַמַּלְאָכִים שֶׁיָּרְדוּ עִמּוֹ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ׳ (תהלים ק״ד:ד׳). וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּנְתָנָהּ מִן הָאֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָהּ (דברים ד׳:כ״ד). וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה (דברים ד׳:ל״ו). וְאַף הַדִּבּוּר יָצָא מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַלַּפִּידִים וְכָל אוֹתָן אִשּׁוֹת, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִין שֶׁהֵן רָשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה. לְכָךְ פָּתַח בְאָנֹכִי.
לֹא יִהְיֶה לְךָ וְגוֹ׳ – לָמָּה קְרָאָן אֱלֹהִים? רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ. שֶׁאִלּוּ נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ, הָיָה בָּהֶן צֹרֶךְ. וַהֲרֵי נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ, וְלֹא הָיָה בָּהֶן צֹרֶךְ. וְאֵימָתַי נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ? בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י״י (בראשית ד׳:כ״ו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא אוֹקְיָנוֹס וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וּקְרָאתֶם עַצְמְכֶם בִּשְׁמִי. וְאַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וְאֶקְרָא עַצְמִי בִּשְׁמִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֶם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ י״י שְׁמוֹ (עמוס ה׳:ח׳) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִקְרְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵן עוֹשִׂין אֲחֵרִים חֲדָשִׁים בְּכָל יוֹם. כֵּיצַד? יֵשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁל זָהָב, נִצְרַךְ, עָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁל כֶּסֶף. נִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת. נִצְרַךְ, עֲשָׂאוֹ שֶׁל בַּרְזֶל. וְכֵן בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל עֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ (דברים ל״ב:י״ז) כִּי אָנֹכִי י״י אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא (דברים ד׳:כ״ד). שָׁאַל פְּלוֹסוֹפוֹס אֶחָד אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מַהוּ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא. וְכִי יֵשׁ כֹּחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה לְהִתְקַנְּאוֹת בָּהּ. גִּבּוֹר מִתְקַנֵּא בְּגִבּוֹר, חָכָם בְּחָכָם, עָשִׁיר בְּעָשִׁיר וְכוּ׳. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב (שמות כ׳:י״ט). לֹא תַעֲשׂוּן, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִים בְּיִרְאוֹתֵיהֶן. כְּשֶׁטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶם, מְכַבְּדִין לְיִרְאוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק א׳:ט״ז): עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה, וּכְשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶן מְקַלְּלִין לְיִרְאוֹתֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ח׳:כ״א): וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה (ישעיהו ח׳:כ״א). אֲבָל אַתֶּם תִּהְיוּ נוֹתְנִים הוֹדָיָה עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה. שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם י״י אֶקְרָא (תהלים קט״ז:י״ג). צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, וּבְשֵׁם י״י אֶקְרָא (תהלים קט״ז:ג׳-ד׳). וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר: י״י נָתַן וַי״י לָקָח יְהִי שֵׁם י״י מְבֹרָךְ (איוב א׳:כ״א), עַל מִדָּה טוֹבָה וְעַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת. מָה אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתְךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת (תהלים ב׳:ט׳). אָמַר לָהּ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל (תהלים ב׳:י׳) וְצָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בַּיִּסּוּרִין יוֹתֵר מִן הַטּוֹבָה. שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו, לֹא נִמְחָל לוֹ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. וּבַמֶּה נִמְחָל לוֹ, בְּיִסּוּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: מוּסַר י״י בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב י״י יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג׳:י״א-י״ב). מִי גָּרַם לְבֵן זֶה לְרַצּוֹת אֶת אָבִיו. הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה יִסּוּרִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: וְיָדַעְתָּ אֶת לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ י״י אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח׳:ה׳). מַהוּ וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ? יְהִי יוֹדֵעַ לְבָבְךָ מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתָ, שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ, שֶׁלֹּא לְפִי מַעֲשֶׂיךָ הֵן. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֲבִיבִין הַיִּסּוּרִין, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁקָּרְבָּנוֹת מְרַצִּין, כָּךְ הַיִּסּוּרִין מְרַצִּין. בַּקָּרְבָּנוֹת כְּתִיב: וְנִרְצָה לוֹ (ויקרא א׳:ד׳). וּבַיִּסּוּרִין כְּתִיב: וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם (ויקרא כ״ו:מ״ג) וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַיִּסּוּרִין מְרַצִּין יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת בַּמָּמוֹן, וְיִסּוּרִין בַּגּוּף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב׳:ד׳).
[Siman 16] I am the Lord thy God (Exod. 20:2). May it please our master to teach us: If a fire breaks out in a house in which there is a scroll of the Torah and other books, may their owner save them from the fire on the Sabbath? Thus do our masters teach us: All sacred writings must be saved from fire even on the Sabbath, whether they are being used or not. Why did they decree that they must be saved? Because of the honor that is due the laws contained within them. If they were allowed to burn, they would appear to be valueless.
You find that when the Holy One, blessed be He, gave the Torah, it was entirely of fire, as it is said: At His right hand was a fiery law unto them (Deut. 33:2). Our sages stated: The law was of fire, the parchment was of fire, its writings were of fire, the thread was of fire, as it is said: At His right hand was a fiery law. The face of the agent (Moses) became fiery, as is said: And they were afraid to come nigh him (Exod. 34:30). The angels who descended with it were of fire, as it is said: Who makes winds Thy messengers (Ps. 104:4). The mountain burned with fire (Deut. 4:11), and it was given within a fire consuming fire, as it is said: For the Lord thy God is a devouring fire (ibid. 4:24). And upon the earth He made thee to see His great fire (ibid., v. 36). The Divine Word also came forth from the midst of fire. When they beheld the lightning and the burning letters, the Holy One, blessed be He, said to them: Do not imagine that they have much power, and He began to recite the words I am the Lord thy God. Thou shalt have no other gods (Exod. 20:2).⁠1 Why were they described as gods? R. Yosé said: He did so in order not to give the people of the world the opportunity to say that they were not called by His name because if He had done so, it would have acknowledged that they had power. But they were called by His name, and yet have no power. When were they first called by His name? In the days of Enoch the son of Seth, as it is said: Then began man to call in the name of the Lord (Gen. 4:25). It was then that the Mediterranean Sea rose and inundated a third of the world, and the Holy One, blessed be He, said: Ye have done a new thing in calling yourself by My name, and so I will do something new and call Myself by My name. Therefore Scripture says: That calleth for the waters of the sea, and poureth them out upon the face of the earth, the Lord is His name (Amos 5:8).
R. Eliezer said: They were called other gods because they fashioned new ones each day. If a man possessed an idol of gold but required the material for some other purpose, he would make himself one of silver instead. If he required the silver, he would make one of brass, and if he needed the brass, he would make one of iron. He would do the same with tin and lead, until he finally constructed it of wood, as it is said: New gods that came up of late (Deut. 32:17).
For the Lord thy God is a devouring fire, a jealous God (ibid. 4:24). A certain philosopher asked R. Gamliel: Why does Scripture say: The Lord thy God is a jealous God? What power do idols possess that He should be jealous of them? After all, a powerful man is jealous only of another powerful man, a wise man of another wise man, a rich man of another rich man, etc. This subject is discussed in the chapter entitled Rabbi Ishmael in Tractate Avodah Zarah.⁠2
Ye shall not do with Me as you do with gods of silver (Exod. 20:20). Do not act toward Me as men do toward those whom they fear. When good fortune comes to them, they honor those they fear, as it is said: Therefore they sacrifice unto their net, and offer unto their drag; because by them their portion is fat, and their food plenteous (Hab. 1:16). However, when afflictions befall them, they curse those they fear, as it is said: And it shall come to pass that, when they shall be hungry, they shall fret themselves, and curse by their king and by their god (Isa. 8:21). However, you shall praise Me both for fortune and for misfortune. Thus David said: I will fill up the cup of salvation, and call upon the name of the Lord (Ps. 116:13), whether for good or for evil. Then said his wife unto him: “Dost thou still hold fast thine integrity? Blaspheme God, and die!” But he said unto her: “Thou speakest as one of the impious women speaketh. What? Shall we receive good at the hand of God, and shall we not receive evil?” (Job. 2:9–10). A man should rejoice over his afflictions more than over his good fortune. Even if man should enjoy good fortune all his life, (this merely indicates that) the sins he committed are not being forgiven. What causes sins to be forgiven? Only suffering.
R. Eliezer the son of Jacob declared: Scripture says: My son, despise not the chastening of the Lord, neither spurn thou His correction; for whom the Lord loveth, He correcteth, even as a father the son in whom he delighteth (Prov. 3:11–12). What leads a son to please his father? When he chastises him. Hence he said: This is their chastising.
R. Meir stated: Scripture says: And thou shalt consider in thy heart, that as a man chasteneth his son, so the Lord thy God chasteneth thee (Deut. 8:5). What is the meaning of And thou shalt consider in thy heart? It means that your heart should know that the punishment I have inflicted upon you was not commensurate with the acts you have performed.
R. Nehemiah held: Punishment is desirable, for just as sacrifices are a means of atonement, so is chastisement. Concerning sacrifice it is written: And it shall be accepted for him (Lev. 1:4), and about punishment it is stated: And they shall be paid the punishment of their iniquity (ibid. 26:43). The fact is that punishment is more important (for atonement) than sacrifice. For sacrifices involve property, while punishment involves the body. Thus it says: Skin for skin, yea, all that a man hath will he give for his life (Job. 2:4).
1. The Ten Commandments. Cf. above, “In the Beginning,” n.
2. Avodah Zarah, chap. 4.
[יד] אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ (שמות כ׳:ב׳). זש״ה רכב אלהים רבותינו אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח), אמר ר׳ אבדימי דמן חיפה שניתי במשנתי שירדו עם הקב״ה לסיני כ״ב אלפים מרכבות של מלאכי השרת. אמר ר׳ ברכיה הכהן (במחנה) [כמחנה] לוים, צפה הקב״ה [שאין עומדין במומיהם אלא שבטו של לוי לכן ירד בעשרים ושנים אלף כמחנה לויה, ד״א רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, מלמד שירד עם הקב״ה עשרים ושנים אלף מרכבות], וכל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל. רכב אלהים אמר ר׳ אלעזר בן פדת וכולם ירדו בחרבות שנונים לכלות שונאיהם של ישראל, שאילו לא קבלו את התורה היו מכלין אותם. אמר ר׳ לוי אלא שראו פני שכינה, ומי שהוא רואה פני שכינה אינו מת, שנאמר באור פני מלך חיים (משלי ט״ז:ט״ו).
ד״א רכב אלהים רבותים. אמר ר׳ אלעזר בן פדת מהו אלפי שנאן, הנאים והמשובחים שבהן, אעפ״כ ה׳ מסויים ביניהן, אמרה כנסת ישראל, דודי צח ואדום (שיר השירים ה׳:י׳), מלך בשר ודם יוצא לקמפון, כמה נאים כיוצא בו, כמה גבורים כיוצא בו, אבל הקב״ה אינו כן, כשבא לסיני נטל עמו מלאכי השרת הנאים והמשובחים שבהם, אמר ר׳ יהודה בר׳ סימון מה כתיב הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש (דברים ל״ג:ב׳), ואות הוא בתוך רבבות קודש, אין כמותו, ומי דומה לו. אמר ר׳ אלעזר בן פדת במקום שיש אוכלוסין הרבה יש דוחק, אבל בסיני כשבא הקב״ה ירדו עמו אלפי אלפים ורבו רבבות אלפי שנאן אעפ״כ היה להם ריוח. ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ אלעזר המודעי אמרו, חד אמר ומחזיק היה ההר, [אלא] א״ל הקב״ה הרחב הארך וקבל בני אדונך, וחד אמר כשישוב הקב״ה לירושלים הוא מחזיר את הגליות לתוכה, שנאמר הנה אלה מרחוק יבואו (לך) וגו׳ (ישעיהו מ״ט:י״ב), ויכולה היא להחזיק, אלא הקב״ה אמר לה הרחיבי מקום אהלך וגו׳ (שם נ״ד:ב׳), אדני בם (תהלים שם), אמר ריש לקיש טבלא יש על לבו של כל מלאך ומלאך, ושמו של הקב״ה משותף עם שמו של כל מלאך ומלאך, מיכאל, רפאל, אדני בם.
[טו] אנכי ה׳. שז״ה שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך (תהלים נ׳:ז׳), אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא שמעה עמי ואדברה, שיהא לי פתחון פה לאומות העולם. אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום לשעבר היו שמותיכם כשמותן של אומות העולם, סבא וחוילה, אבל כשקיבלתם את התורה שמכם ישראל, שנאמר שמעה עמי ואדברה [ישראל ואעידה בך], אין מדברים אלא למי שהוא שומע. אלהים אלהיך אנכי (תהלים שם) אלהים אני, דיין אני, פטרון אני, מתקיים אני עליך. ר׳ שמעון אומר אלהיך אני, פטרונך אני, מה הפטרון מועיל אצל הדיין, אלהים אלהיך אנכי, אמר ר׳ פנחס הכהן בר חמא למי הוא מדבר למשה לא בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרע (שמות ז׳:א׳), אלא אלהיך אנכי, מהו אנכי, רבותינו אמרו, לשון נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית, ר׳ ברכיה הכהן אמר אנא נהורך כלילך יאותך, אימתי כשתקבלו עשרת הדברות.
[טז] אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. אמר ר׳ אחא כ״ו דורות היה אל״ף קורא תגר לפני הקב״ה לומר שאני ראש לכל האותיות, ולא בראת בי את העולם אלא בב׳, בראשית ברא אלהים (בראשית א׳:א׳), אמר הקב״ה חייך שאפרע לך, התורה שנבראת אלפים שנה עד שלא נברא העולם, וכשאבוא ליתן תורה לישראל (כך) [בך] אני פותח, אנכי ה׳ אלהיך. אמר ר׳ נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא, למה הדבר דומה, למלך שנשבה בנו, ועשה ימים רבים עם השבאים, למד סיחתן של אותן השבאים, כשעשה נקמה באויביו והביאו ובא להסיח עמו בלשונו, ולא היה יודע, מה עשה, התחיל לספר עמו בלשון השבאים, כך עשה הקב״ה עם ישראל, כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים, למדו סיחתן של מצרים, כשגאלן הקב״ה בא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע, אמר הקב״ה הריני מסיח עמהם בלשון מצרי, אנוך, אדם שהוא מבקש לומר לחבירו במצרים אני, הוא אומר אנוך, כך פתח הקב״ה בלשונם ואמר אנכי.
ד״א לפי שנראה להם הקב״ה בים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן, אמר להם הקב״ה לא בשביל שהם רואים אותו דמויות הרבה, אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, אנכי ה׳ אלהיך.
אמר ר׳ חייא בר אבא לפי כל עסק ועסק, וכן כל דבר ודבר, נראה להם בים כגבור עשה מלחמותיהם של ישראל, בסיני היה מלמד תורה לישראל ועומד כסופר, בימי דניאל כזקן מלמד תורה, שכן נאה להיות תורה יוצאה מפי הזקנים, נראה להם בימי שלמה כבחור לפי מעשיהם, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים (שיר השירים ה׳:ט״ו).
[יז] ד״א אנכי ה׳ אלהיך. אמר ר׳ חנינא בר פפא נראה להם הקב״ה פנים זעומות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זעומות למקרא, כשאדם מלמד לבנו תורה חייב ללמדו ביראה, פנים בינוניות למשנה, מסבירות לתלמוד, שוחקות לאגדה, אמר להן הקב״ה אע״פ שאתם רואין כל הדמויות הללו, אנכי ה׳ אלהיך. אמר ר׳ לוי נראה להם הקב״ה כאיקונין הזו שיש להם פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה, והיא מבטת בכולם, כך הקב״ה כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי היה הדבור, אנכי ה׳ אלהיך כתיב, אמר ר׳ יוסי בר חנינא לפי כחן של כל אחד ואחד היה הדיבור מדבר עמו, ואל תתמה על הדבר הזה, שמצינו במן כשיורד לישראל וכל אחד מהן היה טועמו לפי כחו, הדיבור על אחת כמה וכמה, אמר דוד קול ה׳ בכח (תהלים כ״ט:ד׳), בכחו אין כתיב כאן, אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד, בעולם הזה נגאלו ישראל ממצרים ונשתעבדו בבבל, ומבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, ומאדום הקב״ה יגאל אותם ולא ישתעבדו עוד, שנאמר ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים [לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד] (ישעיהו מ״ה:י״ז).
חסלת פרשת יתרו
[14] (Exod. 20:2:) I AM THE LORD <YOUR GOD>…. This text is related (to Ps. 68:18 [17]): THE CHARIOTS OF GOD ARE TWO MYRIADS, THOUSANDS FOR A DOUBLING.⁠1 <THE LORD IS AMONG THEM, AS IN SINAI, SO IN THE HOLY PLACE.>2 R. Avdimi of Haifa said: I have learned in my <own> Mishnah that twenty-two thousand chariots of ministering angels descended upon Sinai along with the Holy One. R. Berekhyah the priest said: <It was> {in} [like] the host of Levites.⁠3 The Holy One foresaw [that only the tribe of Levi would withstand <Israel's> failings (i.e., remain faithful in the matter of the golden calf). For that reason he descended with twenty-two thousand corresponding <in number> to the host of Levites. Another interpretation (of Ps. 68:18 [17]): THE CHARIOTS OF GOD ARE TWO MYRIADS, THOUSANDS FOR A DOUBLING (shin'an). <This> teaches that twenty-two thousand chariots came down with the Holy One.] Each and every chariot was like the chariot which Ezekiel saw, <i.e.,> a chariot of God. THE CHARIOTS OF GOD. R. Eleazar ben Pedat said: They all came down with sharp (shenunim) swords to destroy the enemies of Israel.⁠4 For if they (Israel) had not accepted the Torah they would have destroyed them. R. Levi said: It is simply that they had seen the face of the Divine Presence; and whoever sees the face of the Divine Presence does not die, as stated (in Prov. 16:15): IN THE LIGHT OF THE KING'S FACE THERE IS LIFE.
Another interpretation (of Ps. 68:18 [17]): THE CHARIOTS OF GOD ARE TWO MYRIADS, <THOUSANDS FOR A DOUBLING (alfe shin'an) >. R. Eleazar ben Pedat said: What is the meaning of alfe shin'an ('LPY ShN'N)? The most handsome (HN'YM, rt.: N'H)⁠5 and the most excellent6 of them (i.e., of the angels). Nevertheless, the Lord stood out among them, <so that> the congregation of Israel said (in Cant. 5:10): MY BELOVED IS BRIGHT AND RUDDY, <THE MOST PROMINENT OF TEN THOUSAND >. <When> a king of flesh and blood goes forth into the field,⁠7 how many are as handsome as he? How many are as valiant as he? With the Holy One, however, the situation is different. When he came to Sinai, he took along with him the most handsome and the most excellent of the ministering angels. R. Judah b. R. Simon said: what is written (in Deut. 33:2)? HE (the Lord) APPEARED FROM MOUNT PARAN, AND ARRIVED ('ata) FROM HOLY MYRIADS. Thus he was A BEACON ('ot) in the midst of HOLY MYRIADS.⁠8 There is no one like him. Who is comparable to him! R. Eleazar ben Pedat said: Wherever there are great throngs,⁠9 there is a pressing together. On Sinai, however, when the Holy One came, there came down with him thousands of thousands and a myriad of myriads (rt.: RBH), (according to Ps. 68:18 [17]) THOUSANDS FOR A DOUBLING; yet there was space for them. R. Eleazar ben Azariah and R. Eleazar of Modim made the following statements: One said: But would the mountain have contained them? The Holy One said to it: Widen (rt.: RHB) and lengthen yourself to receive the children of your Lord. But the other said: When the Holy One returns to Jerusalem, he will bring the diaspora back into it. It is so stated (in Is. 49:12): LOOK! THESE ARE COMING {TO YOU} FROM AFAR…. But will <that city> be able to contain them? The Holy One has told it (in Is. 54:2): ENLARGE (RHB) THE SITE OF YOUR TABERNACLE. (Ps. 68:18 [17], cont.): THE LORD IS AMONG THEM, <AS IN SINAI, SO IN THE HOLY PLACE. > Resh Laqish said: There is a tablet10 over the heart of each and every angel where the name of the Holy One is joined with the name of each and every angel: <e.g.,> Michael (which means, "Who is like God?⁠") and Raphael (which means, "God has healed.⁠") (Ps. 68:18 [17], cont.): THE LORD IS IN THEM.⁠11
[15] (Exod. 20:2:) I AM THE LORD. This text is related (to Ps. 50:7): HEARKEN, O MY PEOPLE, AND LET ME SPEAK, O ISRAEL, SO THAT I MAY ADMONISH YOU.⁠12 R. Pinhas bar Hama the Priest said: HEARKEN, O MY PEOPLE, AND LET ME SPEAK, so that I may have a chance to speak (in your defense) to the nations of the world. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: Formerly your names were like the names of the nations of the world, <e.g.> Seba and Havilah; but since you have accepted the Torah, your name has been Israel, as stated (in Ps. 50:7): HEARKEN, O MY PEOPLE, AND LET ME SPEAK, [O ISRAEL, SO THAT I MAY ADMONISH YOU]. One only speaks to someone who hearkens. (Ibid., cont.:) I AM GOD, YOUR GOD. I AM GOD. I am judge, I am patron.⁠13 I am established on your behalf. R. Simeon says: I AM YOUR GOD, I am your patron. Just as the patron is an asset with the judge, <even so> I AM GOD, YOUR GOD. R. Pinhas bar Hama the Priest said: <GOD, I AM YOUR GOD.>⁠14 To whom was he speaking? To Moses. Even though I have called you a GOD, as stated (in Exod. 7:1): SEE, I HAVE SET YOU AS A GOD TO PHARAOH; still I AM YOUR GOD. What is the meaning of I ('NKY)?⁠15 Our masters have said: The word is an <Aramaic> acronym:⁠16 I ('ana) myself (nafshi) have written (ketavit) <and> have given (yehavit) <it>.⁠17 R. Berekhyah the Priest said: I ('ana) am your light (nehorakh), your crown (kelilakh), your grace (ye'utakh). When? When you accepted the Ten Commandments.
[16] (Exod. 20:2:) I AM THE LORD YOUR GOD…. R. Aha said: For twenty-six generations (between creation and the giving of Torah) the alef18 kept making a complaint before the Holy One, saying: Even though I am the first of all the letters, you did not create the world with me but with a bet (i.e., in Gen. 1:1): IN THE BEGINNING (Bereshit) GOD CREATED.⁠19 The Holy One said: By your life, I will repay you with the Torah, which was created two thousand years before the world was created;⁠20 and when I come to give Torah to Israel, I will begin {according to} [with] you (in Exod. 20:2): I (Anokhi) AM THE LORD YOUR GOD. R. Nehemiah said: What is 'anokhi? It is an Egyptian word. To what is the matter comparable? To a king whose son was captured and spent a long time with the captors. He learned the speech of those captors. When <his father> had taken vengeance on his enemies and brought him <back>, he went to converse with him in his own language; but he did not know it. What did he do? He began to speak with him in the language of his captors. Thus did the Holy One do with Israel. During all those years that Israel had been in Egypt, they had learned the Egyptian speech. When the Holy One had redeemed them, he came to give them the Torah, <but> they did not know how to understand it. The Holy One said: Here, I shall converse with them in the Egyptian language. 'Anokh. In Egypt, when one wants to say "I" to a friend, he says: 'anokh.⁠21 Thus the Holy One began in their language and said (in Exod. 20:2): I ('anokhi).
Another interpretation: Since the Holy One had appeared to them in the sea as a warrior making war (Exod. 15:3), appeared to them on Sinai as a scribe teaching Torah, appeared to them in the days of Solomon as a youth (Cant. 5:15), and appeared to them in the days of Daniel as an elder (Dan. 7:9, 13, 22); the Holy One said to them: Even though they saw me in many forms, I am the one who was in the sea; I am the one who was on Sinai; I AM THE LORD YOUR GOD.
R. Hiyya bar Abba said: He appeared to them in <a form that was> appropriate for each and every concern, and so in each and every matter. In the sea <it was> as a warrior <that> he waged the wars of Israel. On Sinai he taught Torah to Israel and served as a scribe. In the days of Daniel he taught Torah as an elder, for so it is fitting for Torah to be coming from the mouths of the elders. He appeared to them as a youth in the days of Solomon as was fitting for their deeds, as stated (in Cant. 5:15): HIS VISAGE IS LIKE LEBANON, YOUNG AS THE CEDARS.
[17] Another interpretation (of Exod. 20:2): I AM THE LORD YOUR GOD. R. Hanina bar Pappa said: The Holy One appeared to them with an angry face, with a neutral face, with a friendly face, <and> with a laughing face.⁠22 An angry face is for Scripture. When someone teaches his child Torah, he is obligated to teach him with fear. A neutral face is for Mishnah. A friendly face is for Talmud. A laughing one is for Aggadah. The Holy One said to them: Even though you see all these likenesses, (according to Exod. 20:2) I AM THE LORD YOUR GOD. R. Levi said: The Holy One appeared to them as an image23 with faces on every side. If a thousand people were looking at it, it would be looking <back> at all of them. So it is with the Holy One. When he spoke, each and every person of Israel said: The Divine Word has been with me < alone >. What is written (in Exod. 20:2) is <this>: I AM THE LORD YOUR GOD (with YOUR in the singular). R. Jose bar Hanina said: It was according to the capacity of each and every person that the Divine Word spoke with him, and do not be surprised at this fact. Since we find in the case of the manna that, when it came down to Israel, each one of them savored it according to his capacity (koah), how much the more <would the principle apply> with the Divine Word!⁠24 David said (in Ps. 29:4): THE VOICE OF THE LORD IS IN POWER (koah). "In his power" is not written here, but IN POWER (bakoah), <i.e.> according to the capacity (bakoah) of each and every person. In this world Israel was redeemed from Egypt and enslaved in Babylon, < redeemed > from Babylon <and enslaved > to Media, < redeemed > from Media and < enslaved > to Greece, < redeemed > from Greece and enslaved to Edom (i.e., to Rome). But the Holy One will redeem them from Edom, and they shall be enslaved no more, as stated (in Is. 45:17): ISRAEL HAS BEEN SAVED BY THE LORD WITH AN EVERLASTING SALVATION. [YOU SHALL NEITHER BE ASHAMED NOR CONFOUNDED FOREVER AND EVER.]⁠25
The End of Parashah Yitro
1. The midrash interprets the verse to mean: TWO MYRIADS (of 10,000 each) PLUS A THOUSAND DOUBLED for a total of 22,000.
2. PRK 12:22; PR 21:7; cf. Exod. R. 29:2.
3. According to Numb. 3:32, Moses and Aaron recorded a total of 22,000 Levites.
4. “Enemies of Israel” here is a euphemism for Israel.
5. The midrash reads ShN’N as shenna’in (rt.: N’H), which means, “who are handsome.”
6. Here the midrash may be understanding the alfe of the verse in the sense of alfa, i.e, that which is first or preeminent. So Wm. G. Braude and I.J. Kapstein, Pesikta de-Rab Kahana (Philadelphia: JPSA, 1975), p. 244, note 64.
7. Lat.: campus; Gk.: kampos.
8. This reinterpretation is possible because in the Hebrew text neither “arrived” nor “beacon” (i.e., “sign” or “emblem”) have any consonants except alef plus taw.
9. Gk.: ochloi.
10. Lat.: tabula.
11. The Hebrew here would normally be translated, “among them,” but the midrash understands the text more literally to mean, IN THEM. Note that the discussion of Ps. 68:18 [17] ends here without connecting the verse to Exod. 20:2. Yalqut Shim‘oni, Exod. 286, adds that by proclaiming the Lordship of the Holy One among the angels, Ps. 68 does not limit his lordship to them since the first commandment also proclaims his lordship. So also Yalqut Shim‘oni, Pss., 797; PRK 12:22. Cf. Exod. R. 29:2, which adds that, even though Israel has seen many faces in heaven there is only one deity, as Exod. 20:2 clearly stresses. See also below, 6:12.
12. Above, 2:1; PRK 12:23; cf. Exod. R. 29:4.
13. Lat.: Patronus.
14. Here the midrash calls for a more literal translation of Ps. 50:7b.
15. PRK 12:24.
16. Gk.: notarikon.
17. For slight variants of this acronym, see Shab. 105a.
18. Alef and bet are the first two letters of the Hebrew alphabet and are represented here in transliteration by ‘and b respectively.
19. Gen. R. 1:10; Cant. R. 5:11:4; PRK 12:24; PR 21:21.
20. Gen. R. 8:2; Lev. R. 19:1; Cant. R. 5:11:1; Tanh., Gen. 9:4. Other sources place Torah 974 or 980 generations before creation. So Shab. 88b; Zev. 116a; ARN, A, 31; Gen. R. 28:4; Eccl. R. 1:15:2; Tanh., Gen. 3:11; Exod. 5:9; M. Pss. 90:13; 105:3.
21. The word means “I” in Coptic.
22. PRK 12:25; PR 21:6.
23. Gk.:eikonion.
24. See above, Exod. 1:22; 4:22; Tanh., Exod. 1:25; Exod. R. 5:9.
25. Cf. below, Lev. 6:18, and the notes there.
אנכי ה׳ אלהיך – ׳א׳ שהוא אחד בעולמו, ׳נכ׳ שבחר הקב״ה את ישראל משבעים אומות ׳י׳ שנתן להם עשרת הדברות.
דבר אחר: אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרם1לפי שהוציאם מארץ מצרים מכור הברזל.
לא יהיה לך אלהים אחרים – לא בהוייה ולא בעשייה. ד׳ לאוין כתובין בדיבור זה כנגד ד׳ מלכיות.
1. לפי שהוציאם כו׳. חסר פה הסיום.

רמז רפו

אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ס״ח:י״ח) ״רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן״. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָא, שָׁנִיתִי בְּמִשְׁנָתִי, שֶׁיָּרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי, כְּמַחֲנֵה לְוִיָּה, שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵן עוֹמְדִין בְּמוּמֵיהֶן לְכָךְ יָרְדוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף כְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. דָּבָר אַחֵר: ״רֶכֶב אֱלֹהִים״ מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֶלֶף מֶרְכָּבוֹת וְכָל מֶרְכָּבָה וּמֶרְכָּבָה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, ״אַלְפֵי שִׁנְאָן״, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חַנִּילַאי, עַד מָקוֹם שֶׁהַסּוֹפִיטוֹם יָכוֹל לְחַשֵּׁב. (כִּי לִי כָל הָאָרֶץ מִילֵי מִילֵי אָרֶץ).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת וְכֻלָּן יָרְדוּ שְׁנוּנִים לְכַלּוֹת שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאִלּוּ לֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה הָיוּ מְכַלִּין אוֹתָן. אָמַר רַבִּי לֵוִי ״ה׳ בָם״ מִי שֶׁרוֹאֶה פְּנֵי מֶלֶךְ אֵינוֹ מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט״ז:ט״ו) ״בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״. דָּבָר אַחֵר: ״רֶכֶב אֱלֹהִים״ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, מַהוּ ״אַלְפֵי שִׁנְאָן״, הַנָּאִין וּמְשֻׁבָּחִין, וְאַף עַל פִּי כֵן ״ה׳ בָם״ מְסוּיָּים בֵּינֵיהֶן, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל ״דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם״, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יוֹצֵא לְקוּמְפִּין כַּמָּה נָאִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ, כַּמָּה גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ, כַּמָּה קַוָּוצִים כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְסִינַי נָטַל עִמּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַנָּאִים וּמְשֻׁבָּחִין שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּרַבִּי סִימוֹן, מַאי דִּכְתִיב (דברים ל״ג:ב׳) ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ״, אוֹת הוּא בְּתוֹךְ רִבְבוֹת קֹדֶשׁ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לְסִינַי. דָּבָר אַחֵר: ״רֶכֶב אֱלֹהִים״ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אוּכְלוּסִין יֵשׁ דֹּחַק, אֲבָל בְּסִינַי כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָרְדוּ עִמּוֹ אֶלֶף אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה לָהֶם רֵיוַח, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַלְפֵי שִׁנְאָן״ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיהו מ״ח:י״א) ״שַׁאֲנָן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר וּמַחֲזִיק הָיָה הָהָר, אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַאֲרֵךְ הַרְחֵב וְקַבֵּל בְּנֵי אֲדוֹנֶיךָ, וְאֶחָד אוֹמֵר כְּשֶׁיָּשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִירוּשָׁלַיִם הוּא מַחֲזִיר אֶת הַגָּלֻיּוֹת לְתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ״ יְכוֹלָה הִיא לְהַחֲזִיק אֶלָּא אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שם נ״ד:ב׳) ״הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךָ״. ״ה׳ בָם״ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ טַבְלָא יֵשׁ לוֹ עַל לִבּוֹ שֶׁל כָּל מַלְאַךְ וּמַלְאָךְ וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשֻׁתָּף בִּשְׁמוֹ שֶׁל מַלְאָךְ, מִיכָאֵל גַּבְרִיאֵל רְפָאֵל. ״ה׳ בָם״ אַדְנוּתוֹ בָּהֶם וְאַל תֹּאמַר בָּהֶם בִּלְבַד, אֶלָּא אַף בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִיתֵּן תּוֹרָתוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה נְתָנָהּ וּפָתַח בּוֹ אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ׳:ז׳) ״שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר יִצְחָק ״שִׁמְעָה עַמִּי״ שֶׁאֲדַבְּרָה שֶׁיְּהֵא לִי פִּתְחוֹן פֶּה לְקַטְרֵג לְשָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר: ״שִׁמְעָה עַמִּי״ לְשֶׁעָבַר עַד שֶׁלֹּא קִבַּלְתֶם הַתּוֹרָה שִׁמְכֶם יִשְׂרָאֵל כִּשְׁמוֹתָם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, (בראשית י׳:ז׳) ״סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא״, מִשֶּׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה עַמִּי, ״אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ״אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי״ דַּיָּין אֲנִי, פַּטְרוֹנְךָ אֲנִי. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מַה הַפַּטְרוֹן מוֹעִיל אֵצֶל הַדַּיָּן ״אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל הוּא מְדַבֵּר, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁקָּרָאתִי אֶתְכֶם אֱלֹהִים (תהלים פ״ב:ו׳) ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם״, ״אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי״.
״לֹא תְּהוּ מְלַגְלְגִין בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם, אָנֹכִי לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן ״אָ״נָא ״נַ״פְשִׁי ״כְּ״תָבִית ״יְ״הָבִית. רַבָּנַן אָמְרִין ״יְ״הִיבָה ״כְּ״תִיבָה ״נְ״עִימָה ״אֲ״מִירָה, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, ״אֲ״נָא ״נְ״הוֹרָךְ ״כְּ״לִילָך ״יְ״אוּתָךְ, אֵימָתַי, כְּשֶׁתְּקַבֵּל עֲשֶׂרֶת דִּבְּרוֹת.
אָנֹכִי – רַבִּי אָסָא אוֹמֵר עֶשֶׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת הָיָה אָלֶ״ף קוֹרֵא תַּגָּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֲנִי רִאשׁוֹן שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְלֹא בָּרָאתָ בִּי אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא בְּבֵי״ת, ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ, תּוֹרָה נִבְרֵאת לְפָנַי עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם אַלְפַּיִם שָׁנָה, וּכְשֶׁאָבֹא לִיתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֵינִי פּוֹתֵחַ אֶלָּא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רַבִּי נֶחֱמְיָה, מַהוּ אָנֹכִי, לְשׁוֹן מִצְרִי הוּא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׁר וָדָם שֶׁנִּשְׁבָּה בְּנוֹ וְעָשָׂה יָמִים הַרְבֵּה אֵצֶל הַשַּׁבָּאִין, לָבַשׁ אָבִיו נְקָמָה וְהָלַךְ אֶצְלוֹ וְהֵבִיאוֹ וּבָא לְהָשִיחַ עִמּוֹ בִּלְשׁוֹנָן שֶׁל שַׁבָּאִין. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים וְלָמְדוּ שִׂיחָתָן שֶׁל מִצְרַיִם, כְּשֶׁגְּאָלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָא לִיתֵּן לָהֶן אֶת הַתּוֹרָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי מֵשִׂיחַ עִמָּהֶן בִּלְשׁוֹן מִצְרִי, אָנֹכִי אנוך.
דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם, כְּגִבּוֹר עוֹשֵה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶן בִּימֵי דָּנִיֵּאל, כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמוּיוֹת הַרְבֵּה אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי. אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְפִי כָּל עֵסֶק וְעֵסֶק, וְכָל דָּבָר וְדָבָר, הָיָה נִרְאָה לָהֶם, בַּיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה לְפִי מַעֲשֵׂיהֶן (שיר השירים ה׳:ט״ו) ״מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בַּחוּר כָּאֲרָזִים״ וְנִרְאָה לָהֶם בִּימֵי דָּנִיֵּאל כְּזָקֵן מְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁכֵּן נָאֶה תּוֹרָה לִהְיוֹת יוֹצְאָה מִפִּי זְקֵנִים.
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, נִרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים זוֹעֲפוֹת, פָּנִים מַסְבִּירוֹת, פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת, פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת. פָּנִים זוֹעֲפוֹת לְמִקְרָא, כְּשֶׁאָדָם מְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה צָרִיךְ לְלַמְּדוֹ בְּאֵימָה. פָּנִים בֵּינוֹנִיּוֹת, לְמִשְׁנָה. פָּנִים מַסְבִּירוֹת, לְתַלְמוּד. פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת, לְאַגָּדָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים כָּל הַדְּמוּיוֹת הַלָּלוּ אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי לֵוִי נִרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִיקוּנִין זוֹ שֶׁמַּרְאָה פָּנִים לְכָל צַד, אֶלֶף בְּנֵי אָדָם מַבִּיטִין בָּהּ וְהִיא מַבֶּטֶת בְּכֻלָּן. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר, כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה אוֹמֵר עִמִּי הַדִּבּוּר מְדַבֵּר. ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, לְפִי כֹּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה הַדִּבּוּר מְדַבֵּר עִמּוֹ. וְאַל תִּתְמַהּ, הַמָּן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה טוֹעֲמוֹ לְפִי כֹּחוֹ, הַתִּינוֹקוֹת לפִי כֹּחָן, כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כָּךְ הָיָה טַעְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״א:ח׳) ״וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן״, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ (לֶחֶם) [סֹלֶת] וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ״, וְהַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ט״ז:ל״א) ״וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבַשׁ״, וּמָה אִם הַמָּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה טוֹעֵם לְפִי כֹּחוֹ, הַדִּבּוּר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר דָּוִד (תהלים כ״ט:ד׳) ״קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ״, ״בְכֹחוֹ״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״בַּכֹּחַ״, בְּכֹחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה [יֵשׁ אֱלוֹהוּת הַרְבֵּה] אֶלָּא הֱווּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הוּא אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ.
לָמָּה לֹא [נִכְתְּבוּ] עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה אָמַר לָהֶם אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם, אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם עָשִׂיתָ לָנוּ טוֹבָה שֶׁתִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, מֶה עָשָׂה, בָּנָה לָהֶם אֶת הַחוֹמָה, וְהִכְנִיס לָהֶם אֶת הַמַּיִם, עָשָׂה לָהֶם מִלְחָמוֹת, אָמַר לָהֶם אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם, אָמְרוּ לוֹ הֵן הֵן. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, הוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן, הֵגִיז לָהֶם אֶת הַשְּׂלָו, הֶעֱלָה לָהֶם אֶת הַבְּאֵר, עָשָׂה לָהֶם מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, אָמַר לָהֶם אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם, אָמְרוּ לוֹ הֵן הֵן. רַבִּי אוֹמֵר לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁעָמְדוּ כֻּלָּן לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה הוּשְׁווּ כֻּלָּן לֵב אֶחָד לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּשִׂמְחָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין [נ״א מִתְמַשְׁכְּנִין] זֶה עַל זֶה וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְרוֹת בְּרִית עִמָּהֶן עַל הַסְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ט:כ״ח) ״הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״ אָמְרוּ לוֹ עַל הַגְּלוּיִן אָנוּ כּוֹרְתִין בְּרִית עִמְּךָ, וְאֵין אָנוּ כּוֹרְתִין בְּרִית עִמְּךָ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד חוֹטֵא בַּסֵּתֶר וִיהֵא הַצִּבּוּר מִסְתַּכֵּן בּוֹ.
אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן, אֶלָּא אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ. אֲנִי הוּא בְּמָרָה, וַאֲנִי הוּא עַל הַיָּם, וַאֲנִי בְּסִינַי, אֲנִי לֶעָתִיד לָבֹא. (שם ל״ב:ל״ט) ״רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא״, ״וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא״ וְגוֹ׳, (שם מ״ד:ו׳) ״כֹּה אָמַר ה׳ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ וְגוֹ׳ אֲנִי רִאשׁוֹן״ וְגוֹ׳ (שם מ״א:ד׳) ״אֲנִי ה׳ רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא״. אָמַר רַבִּי נָתָן מִכָּאן תְּשׁוּבָה לְאֶפִּיקוֹרְסִין שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵם, אֶלָּא כְּשֶׁעָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִי עָמַד וּמוֹחֶה כְּנֶגְדּוֹ, וְאִם תֹּאמַר בְּמַטְמוֹנִיּוֹת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, הֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא (מֵרֹאשׁ) בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״, לֹא נִתְּנָה פַּנְגַּס, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שם) ״אֲנִי ה׳ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים״.
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – כְּשֶׁעָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, הָיוּ הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת מִתְרַגְּשִׁין, וּבָא תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן מִבֵּית אֵלִים, וְכַרְמֶל מֵאַסְּפַּנְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו מ״ו:י״ח) ״חַי אֲנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים״ וְגוֹ׳. זֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עָמַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, וְאָמַר לֹא עָסַק אֶלָּא עִם מִי שֶׁהוֹצִיא מִמִּצְרַיִם.
דָּבָר אַחֵר: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ – כְּשֶׁעָמַד הַמָּקוֹם וְאָמַר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, הָיָה אֶרֶץ חָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״ה׳ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (שם ה) ״הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְאוֹמֵר ״קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ קוֹל ה׳ בֶּהָדָר קוֹל ה׳ יָחִיל״ וְגוֹ׳ ״קוֹל ה׳ שֹׁבֵר אֲרָזִים קוֹל ה׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת״ עַד שֶׁנִּתְמַלְּאוּ בָּתֵּיהֶן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּנְּסוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּבָאוּ אֵצֶל בִּלְעָם וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁמָּא מַבּוּל מֵבִיא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם כְּבָר נִשְׁבַּע הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ד:ט׳) ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״ וְגוֹ׳. אָמְרוּ לוֹ שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל מֵבִיא מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ, אָמַר לָהֶם לֹא מַבּוּל שֶׁל מַיִם וְלֹא מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ הוּא מֵבִיא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לִיתֵּן תּוֹרָה לְעַמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ״ט:י״א) ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, פָּנוּ כֻּלָּן וְהָלְכוּ אִישׁ אִישׁ לִמְקוֹמוֹ. וּלְפִיכָךְ נִתְבְּעוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת אִלּוּ נִתְבַּעְנוּ כְּבָר קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ, הֲרֵי שֶׁנִּתְבְּעוּ וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִסִּינַי בָּא״ נִגְלָה עַל בְּנֵי עֵשָׂו הָרָשָׁע וְאָמַר לָהֶם מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה, אָמְרוּ לוֹ מַה כְּתִיב בָּהּ אָמַר לָהֶם (להלן פסוק יג) ״לֹא תִרְצַח״, אָמְרוּ לוֹ הוּא יְרֻשָּׁה שֶׁהוֹרִישׁ לָנוּ אָבִינוּ (בראשית כ״ז:מ׳) ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״. נִגְלָה עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב אָמַר לָהֶם מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה אָמְרוּ לוֹ מַה כְּתִיב בָּהּ אָמַר לָהֶם (להלן פסוק יג) ״לֹא תִנְאָף״, אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא כֻּלָּן בְּנֵי מְנָאֲפִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן״. נִגְלָה עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם מְקַבְּלִין אַתֶּם עֲלֵיכֶם הַתּוֹרָה, אָמְרוּ לוֹ מַה כְּתִיב בָּהּ, אָמַר לָהֶם (להלן פסוק יג) ״לֹא תִגְנֹב״, אָמְרוּ לוֹ זוֹ בְּרָכָה שֶׁנָּתַן לָנוּ אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם״ וּכְתִיב (שם מ׳:ט״ו) ״כִּי גֻּנֹב גֻּנַבְתִּי״, וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל (דברים ל״ג:ב׳) ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (חבקוק ג׳:ו׳) ״עָמַד וַיְמֹדֵד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״. רַבִּי (ישמעאל) [שִׁמְעוֹן] בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: וּמַה בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֵן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִין אֶחָד מְמֻנֶּה עַל אוֹצָר שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁל תֶּבֶן, נֶחְשָׁד זֶה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל אוֹצָר שֶׁל תֶּבֶן, וְהָיָה מִתְרַעֵם עַל שֶׁלֹּא מִנּוּ אוֹתוֹ עַל אוֹצָר שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ רֵיקָה, אִם עַל אוֹצָר שֶׁל תֶּבֶן נֶחְשַׁדְתָּ, הֵיאַךְ יַאֲמִינוּ אוֹתְךָ עַל אוֹצָר שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ לֹא יָכְלוּ לַעֲמוֹד בָּהֶן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
וּמִפְּנֵי מַה לֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה בָּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר, לְפִי שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בְּאַרְצוֹ לְפִיכָךְ לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא לְהַטִּיל מַחֲלֹקֶת בֵּין הַשְּׁבָטִים, שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה אוֹמֵר בְּאַרְצִי נִתְּנָה תּוֹרָה, וְזֶה אוֹמֵר בְּאַרְצִי נִתְּנָה תּוֹרָה, לְפִיכָךְ נִתְּנָה תּוֹרָה בַּמִּדְבָּר, דִּימוּס בְּפַרְהֶסְיָא בִּמְקוֹם הֶפְקֵר. בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִמְשְׁלָה תּוֹרָה, בְּמִדְבָּר, בְּאֵשׁ, וּבְמַיִם, לוֹמַר לְךָ מָה אֵלּוּ חִנָּם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חִנָּם לְכֹל בָּאֵי עוֹלָם.
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִבֵּית עֲבָדִים – עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיוּ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבָדִים לַעֲבָדִים הָיוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (דברים ז׳:ח׳) ״וַיִּפְדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם״, הֲוֵי עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיוּ, וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. דָּבָר אַחֵר: מִבֵּית עֲבָדִים, מִבֵּית עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – לְמַה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו גְּזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת, אָמַר לָהֶם לִכְשֶׁיַּקְבְּלוּ מַלְכוּתִי אֶגְזֹר עֲלֵיהֶן גְּזֵרוֹת, שֶׁאִם מַלְכוּתִי אֵין מְקַבְּלִין, גְּזֵרָתִּי הֵיאַךְ מְקַיְּימִין. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּמִצְרַיִם, אָמְרוּ לוֹ הֵן הֵן, כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי, כָּךְ קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: הוּא שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא י״ח:ב׳) ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם״ וְגוֹ׳ אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּסִינַי קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי.
דָּבָר אַחֵר: לֹא יִהְיֶה לְךָ – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה״ אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְכִי אֱלָהוּת הֵן וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ישעיהו ל״ז:י״ט) ״וְנָתֹן אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֶלָּא שֶׁאֲחֵרִים קוֹרְאִים אוֹתָם אֱלֹהִים. דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם מְאַחֲרִים אֶת הַטּוֹבָה מִלָּבֹא בָּעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן עוֹשִׂים אֶת עוֹבְדֵיהֶם אֲחֵרִים. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהֵן אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״(הֵן) [אַף] יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֵה⁠(וּ) (וּ)⁠מִצָּרָתוֹ לֹא (יוֹשִׁיעוֹ) [יוֹשִׁיעֶנּוּ״].
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ כְּבָר הָיָה בָּהֵן צֹרֶךְ, הֲרֵי נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ וְאֵין בָּהֵן צֹרֶךְ. אֵימָתַי נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ, בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלָה אוֹקְיָנוֹס וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וּקְרָאתֶם עַצְמְכֶם אֱלָהוּת, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ וְאֶקְרָא עַצְמִי ה׳, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ט׳:ו׳) ״הַקֹּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה׳ שְׁמוֹ״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים לָהֶם אֱלוֹהוּת בְּכָל יוֹם. הָא כֵּיצַד הָיָה לוֹ שֶׁל זָהָב וְנִצְרָךְ לוֹ, עוֹשֵׂהוּ שֶׁל כֶּסֶף. נִצְרָךְ לוֹ עוֹשֵׂהוּ שֶׁל נְחֹשֶׁת. וְכֵן בַּרְזֶל, וְשֶׁל בְּדִיל, וְשֶׁל עֹפֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ב:י״ז) ״חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ״. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: אִלּוּ בָּאנוּ לְפָרֵשׁ כָּל שֵׁם אֱלִילִים לֹא הָיָה מַסְפִּיק לָהֶן כָּל עוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה לָשׁוֹן שֶׁתָּפְסָה תּוֹרָה לַמֹּלֶךְ, כָּל שֶׁתַּמְלִיכֶנּוּ עָלֶיךָ אֲפִילוּ קֵיסָם אֶחָד. רַבִּי אוֹמֵר: אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵן אַחֲרוֹנִים לְמִי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן בְּמַעֲשִׂים, וּמִי אַחֲרוֹן שֶׁבְּמַעֲשִׂים, זֶה הַקּוֹרֵא אוֹתָן אֱלוֹהוּת. עַל פָּנַי לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁלֹּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לֹא נִצְטַוָּה עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר עַל פָּנַי, לוֹמַר לְךָ מָה אֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אַף אַתָּה לֹא בִּנְךָ וְלֹא בֶּן בִּנְךָ לֹא תַּעֲבֹד עֲבוֹדַת אֱלִילִים עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
אנא אללה רבך אלד֗י אכ֗רג֗תך מן בלד מצר מן בית אלעבודיה. לא יכון לך מעבוד אכ֗ר מן דוני.
אני ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית העבדות. לא יהיה לך נעבד אחר מלבדי.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כדיי היא ההוצאה שתהו משועבדים לי.⁠א
דבר אחר: לפי שנגלה בים כגבור במלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) – זו היתה לפניו בשעת השיעבוד, וכעצם השמים (שמות כ״ד:י׳) – משנגאלו. הואיל ואני משתנה במראית,⁠ב אל תאמרו: שתי רשויות הן. אנכי הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועל הים.
דבר אחר: לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר: את הקולות (שמות כ׳:י״ד) – קולות מארבע רוחות באין מן השמים ומן הארץ, אל תאמרו: רשויות הרבה הן.
ולמה אמר בלשון יחיד: אלהיך? ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר: למה י״י יחרה אפך בעמך (שמות ל״ב:י״א) – לא להם צויתה: לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי.
מבית עבדים – מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא: מבית עבדיוג – שהיו עבדים לעבדים. תלמוד לומר: ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים (דברים ז׳:ח׳) – אמור מעתה: עבדים למלך היוד ולא עבדים לעבדים.
לא יהיה לך – למה נאמר? לפי שנאמר: לא תעשה לך (שמות כ׳:ג׳), אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מניין שלא יקיים? תלמוד לומר: לא יהיה לך.
אלהים אחרים – שאינן אלוהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם.
ולא יתכן לפרש: אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי למעלה לקראותם אלוהות אצלו.
דבר אחר: אלהים אחרים – שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואין עונין אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם.
[ומדרש: למה קראן אלהים? אמר ר׳ יוסי: שלא ליתן פתחון פה לאומות. אילו נקראו בשמו היה בהן צורך.]⁠ה
על פני – כל זמן שאני קיים. שלא תאמר: לא נצטוו על עבודה זרה אלא לאותוו הדור.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1, ליידן 1 חסר: ״לי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״במראות״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״עבדים״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״היו״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1 ללא כל סימון. הוא מופיע ומצוין כתוספת בכ״י אוקספורד 34, ושם נוסף בסופו: ״והרי נקראו בשמו ואין בהן צורך, ואימתי נקראו בשמו? על ידי אנוש – אז הוחל וג׳⁠ ⁠⁠״. הביאור כולו חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״אותו״.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO BROUGHT YOU OUT FROM OF THE LAND OF EGYPT – That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me.
Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as an elderly person filled with compassion, as it is stated, "and under His feet was like a brick-work of sapphire" (Shemot 24:10), which is explained to mean that this [the brick-work] was before Him at the time of their bondage; "and like the very heavens for purity" – when they had been delivered (cf. Rashi on Shemot 24:10). Since I change in appearance, [appearing in various forms] do not say, "There are two divine Beings"; אנכי it is I Who [both] brought you out from the land Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:2:2).
Another explanation: because they were hearing many voices, as it is said "the people heard the voices (הקלות)" (v. 15) – voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth – [therefore God said to them], "Do not say there are many Deities".
Why did God say in the singular אלהיך YOUR GOD [as though speaking to one person alone]? To afford Moshe an opportunity to speak in defense of Israel at the incident of the golden calf. And this is what [he meant when] he said, "Why, Hashem, shall Your anger burn against Your people" (Shemot 32:11), for not to them did You give the command, לא יהיה לך אלהים אחרים DO NOT HAVE ANY OTHER GODS BESIDE ME but to me alone! (Shemot Rabbah 43:5)
מבית עבדים FROM A HOUSE OF SERVITUDE – from the house of Paroh where you were slaves to him. Or perhaps it says only "from the house of his slaves"1 – that they were slaves to slaves! Elsewhere it states, "and He redeemed you out of the house of bondage, from the hand of Paroh, king of Egypt" (Devarim 7:8) – so that you must now say that they were slaves of the king and not slaves to slaves. (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:2:5).
לא יהיה לך DO NOT HAVE [ANY OTHER GODS] – Why is this said? But since it states, "Do not make for yourself (Shemot 20:3)", I might say that I have only a prohibition that one may not make such gods; from where could I know that one may not retain an idol that has already been made? Therefore it states here לא יהיה לך DO NOT HAVE.⁠2 (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:3:1.)
אלהים אחרים OTHER GODS – which are not gods, but others have made them gods over themselves.
It would not be correct to explain this to mean "gods other than Me", for it would be blasphemy of the Most High God to term them gods together with Him (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:3:1).
Another explanation of אלהים אחרים OTHER GODS – they are so called because they are "other" to those who worship them; these cry to them but they do not answer them, and it is just as though it (the god) is an "other" [a stranger], one who has never known him [the worshipper] at all (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:3:1).
[According to the Midrash – why are they called אלהים אחרים OTHER GODS? R. Yose answers: in order not to give an excuse for the nations. If they would have been called by name then it would imply that there is a need for them.]⁠3
על פני BESIDE ME – as long as I exist, so you should not say that no one received any command against idolatry except that generation which went out of Egypt (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 20:3:2).
1. So reads MS Leipzig 1, MS Oxford 165, MS Munich 5, MS Hamburg 13, MS Oxford 34, and MS London 26917. MS Leiden 1 reads instead: "slaves".
2. Even if one did not make the idol, it is still prohibited to have it in one's possession.
3. The explanation in square brackets appears in MS Leipzig 1 without any notation. It appears and is marked as an addition in MS Oxford 34, where an extra comment is added at the end: "And behold, they were called by His name, and there is no need for them. And when were they called by His name? By Enosh — then began, etc.⁠" The entire explanation is missing from MS Oxford 165, MS Munich 5, MS Hamburg 13, MS Leiden, MS London 26917 and the Rome printing.
אנכי ה׳ אלהיך – אנכי לשון נחמה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נ״א:י״ב), אנכי לשון אזהרה, שנאמר אנכי היודע ועד (ירמיה כ״ט:כ״ג), אנכי לשון עזרה, שנאמר אנכי ארד עמך (בראשית מ״ו:ד׳), 1אנכי לשון מצרי הוא אנוך, 2אנכי לשון נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית, יהיבנא כתיבא נעימים אמריה.
אנכי – מה שאין בריה יכולה לומר.
ה׳ אלהיך – מדת רחמים ומדת דין.
אנכי ה׳ אלהיך3פתח באל״ף ראש האותיות, דבר צור. לאלף דור, 4מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה אלא משלו משל, זה דומה למלך שרוצה לכנס במדינה למלוך עליהם, תחלת עשה להם גבורות ומלחמות, ואח״כ מולך עליהם, כן יתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, הוציא את ישראל ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה להם מלחמת עמלק, אח״כ מלך עליהם, ואמר להם אנכי ה׳ אלהיך.
אלהיך – לשון יחיד, 5מלמד שהשוו את כולן בלב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה, ולא עוד אלא שנתמשכנו זה על זה.
אנכי ה׳ אלהיך6אני הוא שהייתי במצרים, ואני הוא שעשיתי לכם נסים על הים, אני בסיני, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני בעולם הזה, ואני לעולם הבא, שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי (דברים ל״ב:ל״ט), ואומר אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מ״א:ל׳), 7ר׳ נתן אומר מיכן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, מי עמד ומיחה בידו, ואם תאמר במטמוניות דיבר, ת״ל 8לא (מראש) בסתר דברתי במקום ארץ חשך (שם מ״ה:י״ט), 9פי׳ ובמקום ארץ חשך, הוא כמו שאמרנו למעלה, ממחרת הפסח, פי׳ וממחרת הפסח, 10בשעה שאמר הקב״ה אנכי ה׳ אלהיך, היו ההרים מתרעשין, והגבעות מתמוטטות, 11ובא תבור מאלים, 12וכרמל מאספמיא, שנאמר חי אני 13נאום המלך ה׳ צבאות [שמו] כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיה מ״ו:י״ח), זה אומר אני נקראתי, וזה אומר אני נקראתי, שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים ס״ח:י״ז), וכיון ששמעו שהוצאתיך מארץ מצרים, עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמרו לא עסק זה אלא עם מי שהוציא ממצרים, והיה העולם מזדעזע, שנאמר ה׳ בצאתך משעיר [וגו׳], ארץ רעשה (שופטים ה׳:ד׳), אותה שעה נתקבצו כל אומות העולם ובאו להם אצל בלעם, א״ל כלום העולם חוזר לתוהו ובוהו, אמר להם לאו, אלא ה׳ עוז לעמו יתן, פנו איש למקומו, וכל כך למה, שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נתבענו כבר קבלנו עלינו, 14שהרי שבע מצות שקיבלו בני נח ולא קיימום, והאיך יעמדו בתרי״ג מצות, 15שהרי לא תרצח ברכת בני עשו בה, שנאמר ועל חרבך תהיה (בראשית כ״ז:מ׳), לא תנאף 16עיקר לידת בני לוט עמון ומואב, לא תגנוב הוא יסוד בני ישמעאל, שנאמר הוא יהיה פרא אדם ידו בכל (שם ט״ו:מ״ב), 17וכתיב גנב גנבתי (שם מ׳:ט״ו) שקנאוהו ישמעאלים, 18א״ר שמעון משל לשני גזברין אחד נתמנה על אוצר של תבן, ואחד על אוצר כסף וזהב, נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן, והיה מתרעם למה לא מינוהו על אוצר של כסף וזהב, אמרו לו רשע אם על התבן נחשדת, היאך ימנו אותך על כסף וזהב, כך ז׳ אומות אם בשבע מצות לא עמדו, בתרי״ג מצות היאך יעמדו, לכך נאמר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג׳:ו׳), ראה שלא קיבלו ושלא קיימו הראשונות, והתירם לגיהגם.
19ולמה לא ניתנה תורה בארץ ישראל, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה התורה, 20לפיכך ניתנה במקום הפקר, 21ולכך נמשלה התורה באש ובמים, מה אלו בחנם, אף התורה בחנם, 22שלא יעצור אדם התורה לעצמו ולמשפחתו, אלא יפזרה לכל באי העולם, וכל הזוכה ללמוד ילמוד.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – מבית מעשים, ודומה לו אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים (קהלת ט׳:א׳).
23ד״א: מבית עבדים – שהיו עובדים ע״ז.
ד״א: מבית עבדים – היה מזכיר להם יציאת מצרים כדי שיזכרו נסים וגבורות שעשה להם לישראל במצרים, וגאלם לשם קדשו להיות לו לעבדים, יתגדל ויתקדש שמו, וישתבח זכרו יהיה להם לאלהים.
אנכי ה׳ אלהיך – למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר בשבילי ניתנו עשרת הדברות, ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דייה לתורה שיתקיים על ידי אחרים.
24אמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב ה׳ יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים ס״ח:י״ב), כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נתחלק לשבעים לשון.
דבי ר׳ ישמעאל תנא הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ״ג:כ״ט), 25מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות. אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה 26מתחלק לכמה טעמים, 27אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו בערוגת הבשם מגדלות מרקחים (שה״ש ה׳:י״ג), על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה, נתמלא כל העולם בשמים, מיד מוציא הקב״ה רוח מבית גנזיו, והיה מעביר ראשון ראשון 28לגן עדן, 29שנא׳ שפתותיו שושנים [נוטפות] מור עובר (שם). וא״ר יהושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נשמתן של ישראל פורחת, שנאמר נפשי יצאה בדברו (שם), והוריד הקב״ה עליהן טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה (תהלים ס״ח:י׳). וא״ר יהושע בן לוי על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה היו ישראל נרתעין לאחוריהן, והיו מלאכי השרת 30מדדין אותן, 31שנאמר מלאכי צבאות 32ידודון ידודון וגו׳ (שם שם י״ג).
אנכי ה׳ אלהיך – זה הדבור אי אפשר שהמלאך אמרו ולא שרף, ולא שליח, ולא שום בריה בעולם, כי אם הקב״ה יתברך זכרו לעד ולנצח נצחים, כי התועים בעומק דעתם אומרים לפי העת ברא הקב״ה בריה לדבר אנכי, והיה כמו שביל מתוך [הענן להשמיע] לישראל אנכי, ועליהם אמר הכתוב העמיקו שחתו (הושע ט׳:ט׳), כי מרוב שמעמיקין להוציא מלבם מילין, משחיתין את עצמן לדבר על ה׳ תועה, ועליהם אמר קהלת אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה׳:ד׳), כי אומרים היאך יתכן מלת אנכי בלא כלי דבור גרון ופה ולשון ושפתים, וכל הדבור אי אפשר לומר בבורא, ועליהם נאמר וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיה ב׳:ה׳), אלא מפי הגבורה יצא דבור אנכי, אבל כשם שהקב״ה נקרא חכם וגבור, והוא לא כחכמת האדם, ולא כגבורת האדם, כך אע״פ שהכתוב אומר וידבר אלהים, אין דבורו כדבור בני אדם שצריך לכלי הדיבור, וכה״א ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד׳:ט״ו), ואומר אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיה מ׳:י״ח), ואומר ואל מי תדמיוני ואשוה (שם שם כ״ה), ומפני שאין לב בני אדם משיג להבין גבורות ה׳, והיאך דבורו בקדושה וחכמתו וגודל מעשיו העצומים, לפיכך אין ראוי להרהר על אלו ובאלו הדברים, אלא כמו שאמר הכתוב ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך (דברים ו׳:ה׳), ואומר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (שם ח׳:י״ג), וכאלה רבות. וכל זה מידיעת הלב והנפש, כי אין חקר לתבונתו מלא כל הארץ כבודו, שלא יכלכלוהו עליונים ותחתונים משרתיו וכל צבא שחקים אין מציצים כבודו, שנאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו (יחזקאל ג׳:י״ב), והוא מקומו של עולם, שנאמר ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ׳:א׳), והנביאים דברו בנבואתם פה ואוזן ועין ויד ורגל, כל אלה דרך שמיעת אוזן בני אדם שיתבונן הדבר, כמו ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳), וכי מי יכול לדמות לבוראנו איש או גבור בעולם, לא נאמר אלא לשבר את האזן, להבין מה הוא אומר הנביא לו, לכך נאמר בכתב כל המחזות ומתוך נוראות צורנו אנחנו מכירין שהוא אחד ואין שני לו, ואין ערוך אליו, ברוך הוא וברוך שמו.
וכשהיה הדבור יוצא מפי הגבורה הוא מסובב בכל מחנה ישראל בקולות וברקים ובלפידי אש, ומזהיר אותם אנכי ה׳ אלהיך, וכששמעו ישראל אנכי ה׳ אלהיך, ולא יהיה לך, מיד אמרו למשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות (לקמן פסוק יט) ויאמר השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (דברים ד׳:ל״ג), כי הרבה פעמים דברו מלאכי השרת עם הנביאים ולא הוזקו, לפי שאי אפשר לומר כי על יד ענין אחר דבר הקב״ה. וראה מה כתיב באיוב ורעם גבורותיו מי יתבונן (איוב כ״ו:י״ד), ומה הרעם אין אדם יכול להתבונן מאין נשמע הקול, דבר אלהינו שרצה לתת תורה לעמו ולומר אנכי ה׳ אלהיך על אחת כמה וכמה, מי יכול להתבונן ולהרהר להעמיק לדעת היאך היה.
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני33למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך, בתחלה אמר להם שיקבלו את מלכותו שהוא הוציאם מבית עבדים 34להיות לו לאלהים, ואח״כ הזהירם באזהרות ועונשים, לפיכך אמר להם אחר אנכי לא יהיה לך, כיוצא בדבר אני ה׳ אלהיכם (ויקרא י״ח:ב׳), וכתיב בתריה כמעשה ארץ מצרים וגו׳ (שם שם ג׳), לא יהיה לך אלהים אחרים. 35וכי אלהים הם, אלא שאחרים קוראין אותם אלהים.
36ד״א אלהים אחרים שהן מאחרין הטובה מלבוא בעולם, 37ר׳ אליעזר אומר אלהים אחרים שהן מחדשין בכל יום אחרים, כיצד היה לו ע״ז של זהב וצריך למוכרה ועושה לו של כסף, ושל כסף ועושה של נחשת, שנאמר חדשים מקרוב באו (דברים ל״ב:י״ז).
על פני – בעולמי, 38ללמדך שלא נצטוו יוצאי מצרים בלבד על ע״ז, אלא כל הדורות, שנאמר על פני, מה אני חי וקיים לעולמי עולמים, אף אתה לא בנך ולא בן בנך תעבוד ע״ז, עד סוף כל הדורות.
1. אנכי לשון מצרי. עיין פסיקתא פסקא בחדש השלישי, ובהערה קפ״ב.
2. אנכי לשון נוטריקון. שבת ק״ה ע״א ועיין פסיקתא שם ובהערה קע״ה קע״ו.
3. פתח באל״ף ראש האותיות, עיין פסיקתא שם ובהערה קע״ט ק״פ קט״א.
4. מפני מה. מכילתא פרשה ה׳ וילקוט רמז רפ״ו בשם המכילתא, וס׳ והזהיר יתרו דף כ״ב ע״ב.
5. מלמד שהשוו. מכילתא וילקוט.
6. אני הוא שהייתי במצרים. שם.
7. ר׳ נתן. מכילתא וילקוט.
8. לא מראש בסתר דברתי. וכ״ה בכ״י פלארענץ מלת מראש הסגרתי כי ליתא בקרא. ונמצא בישעיה מ״ח י״ו אבל הוא פסוק אחר.
9. פי׳ ובמקום ארץ חשך. הוספת רבינו.
10. בשעה שאמר. מכילתא וילקוט.
11. ובא תבור מאלים. בילקוט ובא תבור וחרמון מבית אלים. ועיין מאיר עין אות י״א.
12. וכרמל מאספמיא. בכ״י פלארענץ מאספניא. עיין ערך מלים ערך אספמיא ואפמיא.
13. נאום המלך ה׳ צבאות. וכ״ה גם בכ״י פלארענץ ובמקרא כתוב ה׳ צבאות שמו וכן הוספתי בפנים.
14. שהרי ז׳ מצות. עיין מכילתא שהוא דברי ר׳ שמעון ולפני רבינו היתה גי׳ אחרת במכילתא.
15. שהרי לא תרצח ברכת בני עשו בה. במכילתא איתא כך: ונגלה על בני עשו ואומר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם לא תרצח, אמרו זו היא ירושה שהורישנו אבינו שנאמר על חרבך תחיה.
16. עיקר לידת בני לוט עמון ומואב. גם פה מפורש יותר במכילתא נגלה על בני עמון ומואב אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו כלנו מניאוף, דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, והאיך נקבלה.
17. וכתיב גנב גנבתי. עיין ב״ר פפ״ד ופפ״ח שנגנב שני פעמים ור״ל שהישמעאלים גנבוהו מן הישמעאלים ולדעתי מה שסיים רבינו שקנאוהו ישמעאלים צ״ל שגנבוהו ישמעאלים, ובכ״י פ״ב המלות שקנאוהו ישמעאלים ליתא.
18. א״ר שמעון. במכילתא ר׳ שמעון בן אליעזר ובילקוט ר׳ ישמעאל בן אליעזר. יש לתקן ר׳ שמעון בן אליעזר, וכן בס׳ והזהיר שם הגי׳ א״ר שמעון בן אליעזר, ועפ״י שלשה עדים יקום דבר ועיין מה שהעיר הרב החכם מהר״י פריימאן בענפי יהודה שם בהקדמת פרק המצות שנדפס סוף ספר ראשית חכמה מביא המאמר הזה בשם מדרש השכם וגורס ג״כ א״ר שמעון בן אליעזר.
19. ולמה לא ניתנה תורה בארץ ישראל. מכילתא שם וילקוט רמז רפ״ו ומובא בס׳ והזהיר פ׳ יתרו דף כ״ג ע״ב.
20. לפיכך נתנה במקום הפקר. במכילתא ומובא בס׳ והזהיר לפיכך נתנה במדבר דימוס פרהסיא במקום הפקר ועיין מה שהעירותי לעיל י״ט ב׳.
21. ולכך נמשלה התורה באש ובמים. עי׳ מכילתא ומובא בס׳ והזהיר, בשלשה דברים ניתנה תורה במדבר ובאש ובמים.
22. שלא יעצור אדם התורה. הוספת רבינו.
23. ד״א מבית עבדים שהיו עובדים ע״ז. מכילתא.
24. א״ר יותנן. שבת פ״ח ע״ב.
25. מה פטיש. עי׳ בתוס׳ שם ד״ה מה.
26. מתחלק לכמה טעמים. ובכ״י פלארענץ מתחלק לכמה לשונות, ובגמרא שם נחלק לשבעים לשונות ובסנהדרין ל״ד ע״א הגי׳ מתחלק לכמה טעמים וע״ש בתוס׳ ד״ה מה פטיש.
27. אריב״ל. שבת שם.
28. לגן עדן. זה ליתא בגמרא רק רש״י על מעביר ראשון ראשון כתב לג״ע.
29. שנאמר שפתותיו שושנים. בגמרא שם סיים אל תקרי שושנים אלא ששונים.
30. מדדין אותן. פירש״י מסייעים אותן להתקרב מעט מעט שהיו חלשים כאשה המדדה את בנה בתחלת הילוכו.
31. שנאמר מלאכי צבאות. במקרא כתוב מלכי וכן בגמרא שם מובא מלאכי והעיר הגאון הרי״ב בקרא כתיב מלכי, אולם בכ״י פלארענץ ראיתי כי מובא כלשון הכתוב מלכי צבאות.
32. ידודון ידודון. בגמרא שם אל תקרי ידודון אלא ידדון פירש״י ידודון משמע הם עצמם ידודון, ידדון מדדין אחרים.
33. למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך. מכילתא פ״ו ומובא בס׳ והזהיר דף כ״ד ע״א וע״ש בענפי יהודה אות א׳.
34. להיות לו לאלהים. צ״ל להיות להם לאלהים. ובכ״י פ״ב הגי׳ להיות לו לעבדים. ובכ״י פלארענץ להיות לו עבדים.
35. וכי אלהים הם. מכילתא וילקוט רמז רפ״ו.
36. ד״א. שם ומובא בס׳ והזהיר שם ועיין בענפי יהודה אות ב׳.
37. ר׳ אליעזר אומר. מכילתא. וכן מובא בס׳ והזהיר כ״ד ע״ב, ובילקוט הגי׳ ר׳ אליעזר המודעי אומר.
38. ללמדך שלא גצטוו. מכילתא וילקוט.
[אשר] הוצאתיך וג׳ – וכשם שלא הוציאך מארץ מצרים [אלא הוא לבדו, אל תאמר אעבוד לו ולהם.] (כ״י בולוניה 509.2)⁠א
א. השוו חזקוני שמות כ׳:ב׳.
לא יהיה לך וגו׳ – שאני לבדי הוצאתיך.
לא YOU SHALL HAVE NO [OTHER GODS BESIDES ME]: For I took you out of Egypt by Myself.⁠1
1. Rashbam's interpretation explains how the verses of the Decalogue flow into one another. (See similarly his comm. to vs. 7.) The mention of the exodus from Egypt in verse 2 justifies God's demand in verse 3 that He alone be worshipped.
Cf. the midrashic attempts to connect between vss. 2 and 3, e.g. in Mekhilta Ba-Ḥodesh 6, p. 237f.
וטעם מבית עבדים – שהייתם כעבד דר בבית העבדות. והראיה כי כן פירושו: מהיות להם עבדים (ויקרא כ״ו:י״ג).
וטעם על פני – אחר שתדע שאנכי בראתי הכל וכבודי מלא הכל, לא יהיה לך אלהים זולתי.
וטעם על פני – כמו: על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳), [על פני תרח (בראשית י״א:כ״ח), על פני כל אחיו (בראשית כ״ה:י״ח)].⁠א וזה כדברי אחד מנבוני הלב: אל תכעיס את אדוניך למרות את פיו והוא רואך.
א. ההוספה בכ״י וטיקן 283. היא חסרה בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
דבור ראשון אנכי – דע: כי כל המצות הם על שני דרכים: והדרך האחת – מצוות שהם נטועות מהשם בלב כל איש דעת, והם רבים. ואין בעשרת הדברים, רק השבת לבדה, שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם, כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצוות אחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה. והדרך השנית – מצות נעלמות, ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה, שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת הדעת, רק אנחנו חייבין לשמור כל אשר צונו, בין שגלה לנו הסוד, בין שלא גלה לנו. ואם מצאנו אחת מהן שהיא מכחשת שקול הדעת, אינו נכון שנאמין כי הוא כמשמעה, רק נבקש דברי קדמונינו מה טעמה, אם היא על דרך משל. ואם לא מצאנו אחת מהן, נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתינו, אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכלנו, נניחה כאשר היא, ונודה כי לא ידענו מה הוא. כמו: ומלתםא את ערלת לבבכם (דברים י׳:ט״ז), כי הוא צוה שלא לרצוח אחרים, ואיך צוה לרצוח עצמו כאכזרי.
ידענו דעת ברורה, כי כל המצות שאינן חייבות משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, אם נעלם ממנו. והעד על זה: כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו:
• השבת שהוא זכר למעשה בראשית,
• וחג המצות – למען תזכור (דברים ט״ז:ג׳),
• ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (דברים י׳:י״ט),
• והכלאים – פן תקדש (דברים כ״ב:ט׳),
• ולא ירבה לו סוסים – פן ישיב את העם (דברים י״ז:ט״ז),
• וכן: לא ירבה לו נשים, והזכיר למה – ולא יסור לבבו (דברים י״ז:י״ז), ולא שהיא מצוה אחת בפני עצמה, כאשר כתוב בהלכות ר׳ שמעון בן קיירא.
• וטעם וקרא בו (דברים י״ז:י״ט) – לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים י״ז:כ׳).
• ופרשת הקהל – למען ילמדו (דברים ל״א:י״ב). ורבות מצות ככה.
אם כן יוכל המשכיל, שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות.
וכל המצות על שלשה דרכים: האחד – מצות הלב, והשני – מצות הלשון, והשלישי – מצות עשה.
ומצות הלב על שני דרכים: מצות עשה ומצות לא תעשה:
• והנה מצות עשה – ואהבת את י״י אלהיך (דברים י״א:א׳), ולדבקה בו (דברים י״א:כ״ב), וליראה אותו (דברים ח׳:ו׳), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח).
• ומצות לא תעשה – כגון: לאב תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ז-י״ח).
גם מצות הלשון מצות עשה ולא תעשה:
• מצות עשה – כמו: קרית שמע, וברכת המזון, וברכת כהנים, גם ווידוי מעשר, ורבים ככה.
• ומצות לא תעשה – לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), לא תקלל חרש (ויקרא י״ט:י״ד), אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז).
ומצות עשה ולא תעשה במעשהג הם רבים, ואין צורך להזכירם.
ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק במחשבת עבודה זרה. ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל המחשבות הרעות, רק הוא כנגד כולם. והלא יראו כתוב: שש הנה שנא י״י (משלי ו׳:ט״ז), ושם כתוב: לב חורש מחשבות און (משלי ו׳:י״ח), וכתיב: הטיבות כי היה עם לבבך (דברי הימים ב ו׳:ח׳), הטיבה י״י לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכ״ה:ד׳), והיה לבבכם שלם (מלכים א ח׳:ס״א), אני י״י חוקר לב (ירמיהו י״ז:י׳), וי״י יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳). והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל תשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב. וזה טעם הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אל.
שאלני ר׳ יהודה הלוי: למה הזכיר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר: אשר עשיתיד שמים וארץ ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי: כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד. ורבים מאמינים למשמעות אזנים שיאמרו להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בתורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס ויערער כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות, שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו, יכיר מעשה השם במתכות, ובצמחים, ובחיות, ובגוף האדם בעצמו, שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדת, ולמה היא על זאת המתכנת, ויגבה לבו אחר כן לדעת דברי הגלגלים, שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד, וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה, וכמה יקדר השמש ממנה, וגם ידע למה נקדרה ומי גרם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק, ומדרכי השם ידע המשכיל השם, וככה אמר משה: הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל״ג:י״ג). והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון, אנכי י״י. וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בפרשת ואלה שמות (ראב״ע שמות פירוש שני ג׳:ט״ו), כי השם לבדו הוא העומד בלא שינוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו: יושב קדם סלה (תהלים נ״ה:כ׳). והעמיד העולם העליון בכוחו, והעולם האמצעי בכח השם ובמלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון, וזה העולם השפל שאנחנו בו מעמדו בכח השם, ובכח שני העולמים העליונים. והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי י״י, כי עשה השמים והארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה, ישראל לבדם מודים זה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם לבדו עושה שמים וארץ, רק הם אומרים: כי השם הוא עושה תמיד בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים, עד שהוציאם משה להיות להם לאלהים. וככה אומר משה: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי (דברים ד׳:ל״ד). והטעם: שעשה השם לישראל מה שלא עשה לכל גוי, כי השם ברא העולם האמצעי, והוא מושל על עולם השפל, מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו, כי חלק השם להם. והנה היתה במערכת ישראל כפי מזלם, להיות עוד עבדים. והשם בכחו, למען אהבת האבות, חדש אותות בעולם השפל, שלא היה בממשלת העולם האמצעי, והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה (דברים ד׳:כ׳). ובעבור זה אמרו קדמונינו ז״ל: אין מזל לישראל (בבלי שבת קנ״ו.). ועוד אבאר זה בדרך משלים בפרשת כי תשא (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ״א). והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים, אמר משה: אתה הראת לדעת (דברים ד׳:ל״ה), שהכל ראו זה, חכמים ושאינן חכמים. גם הוסיף עוד דבור מעמד הר סיני ששמעו קול השם, על כן כתוב אחריו: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד׳:ל״ו).
ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה, שישיב האדם בלבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר: וידעת היום והשיבות אל לבבך (דברים ד׳:ל״ט). ואמר דוד: ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו (דברי הימים א כ״ח:ט׳), והדעת היא בלב לא בהודאת הפה. והנה הזכיר למשכיל: אנכי י״י, והוסיף: אשר הוצאתיך, שיבין המשכיל ושאינו משכיל.
ואמר אלהיך – כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מארץ מצרים להיותה לי לעבד שתעבד לי ותהיה לי לעם, ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפרשת כי ישאלך בנך (דברים ו׳:כ׳), כי טעם השאלה, למה אנחנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל אדם, כי בורא אחד לכולנו. והנה הזכיר שלש תשובות: האחת – עבדים היינו לפרעה במצרים (דברים ו׳:כ״א), והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנחנו חייבין לשמור כל מה שיצונו, אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והשנית – כי אלה המצות אינם לצרכו, כי לטוב לנו כל הימים לחיותנו (דברים ו׳:כ״ד). והשלישית – וצדקה תהיה לנו (דברים ו׳:כ״ה), שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא.
ואנשי המחקר מצאו דברי הגופות שהם עשרה, והם ראשי כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר, והוא עומד. והתשעה דברים כולם מקרים, וכולם נסמכים על הראשון, ונלוים אליו, וממנו יצאו, כי הוא כדמות האחד בחשבון עשרה, כי ממנו יצא כל חשבון, וכל חשבון ימצא בו, כי הוא היסוד.
והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם איןו עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, וכל מה שיעשה לא יעשנו רק בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה, רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני, לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אזז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם, שנתן לו השם הון ועודף ממנו, מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם. וככה העובר עבירה בסתר, בעבור שלא יודע הדבר למלך, או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הרי זה משוגע, כי כן כתוב: אם יוצר עין הלא יביט (תהלים צ״ד:ט׳). והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי, כי השם ידע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מן המלך, שימות מחר, ולא יענישוהו, ולא יפחד מהמלך האמת, שנפשו בידו בעולם הזה ובבא.
והגאון רב סעדיה חבר אזהרות, וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים.
ומצאנו השם הנכבד בה׳ דברים הראשונים, וכבר פירשתי כי:
• הדבור הראשון הוא היסוד, ועליו כל בניני המצות.
• ואחריו כתוב: לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עבודה זרה, כי יש רבים שהם מאמינים בשם, והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה, כמו המקטירים למלאכת השמים, שהם חושבים כי ייטיבו להם, כאשר אמרו. ומן אזח חדלנו לקטר למלאכתט השמים {וגו׳} חסרנו כל (ירמיהו מ״ד:י״ח), וכתוב: את י״י היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מלכים ב י״ז:ל״ג), וככה נעמן: בהשתחויתיי בית רמון (מלכים ב ה׳:י״ח). הנה אלה מודים בשם, רק משתתפים עמו אחר, על כן בדבור אחריא כתוב השם הנכבד.
• והדבור השלישי גם הוא כתוב, כי פשע הנשבע לשקר פחות מעבודה זרה, רק הוא בוזה השם בגלוי, אולי עשה זה בעבור כעס או צורך, כי בלבו מאמין בשם, ולא ישתתף עמו אחר.
• ובדבור הרביעי כתוב השם, ששבת ביום השביעי, והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא.
• והדבור החמישי כתוב השם, כי האבות משתתפים עמו ביצירתו, והנה מי שלא יכבדם, כמי שאינו מכבד השם.
וחמישה הדברים הנותרים הם כנגד האדם:
• והראשון הוא הקשה, שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף.
• ואשר אחריו אונס בגוף.
• ואשר אחריו שהוא לא תגנוב בממון.
• ואחרי כן בלשון.
• והאחרון חמוד בלב.
לא יהיה – דבר הכתוב אלהים כנגד מחשבות עובדימו, כמו: ויאמר {וגו׳} חנניה הנביא (ירמיהו כ״ח:ה׳), והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב׳:ז׳). וככה דבר שמואל: למה הרגזתני לעלות אותי (שמואל א כ״ח:ט״ו), כי הכתוב כפי מחשבת שאול, ואין זה מקומו לפרש אותו.
וטעם על פני – כמו: וימת הרן על פני תרח (בראשית י״א:כ״ח), שהיה נמצא אתויב וראה אותו. וככה: ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳). והנה הטעם: אחר שאני אלהיך, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה שתעשה, אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב: אל תכעיס אדניך והוא רואה אותך.
והנה זאת המצוה, שהוא לא יהיה לך – בלב. גם בפה, כי אין בתורה מצות לא תעשהיג אם אדם אומר לפני עדים, כי הוא הולך לרצוח או לנאוף, לא יהרג בעבורו אם לא עשה מעשה. והאומר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י״ג:ז׳), צוה הכתוב: כי הרג תהרגנו (דברים י״ג:י׳).
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ונמלתם.
ב. בכ״י פריס 176: ולא.
ג. המלה ״במעשה״ הושמטה בכ״י פריס 176, 177 והושלמה מכ״י ברסלאו 53.
ד. ״אמר אשר עשיתי״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ה. כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: להיות.
ו. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: שאין.
ז. כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: אם.
ח. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ומאז.
ט. כן בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, ברסלאו 53. בנוסח שלנו: למלכת.
י. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: בהשתחויתו.
יא. בכ״י פריס 176 בין השיטין: ס״א הזה.
יב. ״שהיה נמצא אתו״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
יג. כן בכ״י פריס 176, 177, 181, ברסלאו 53. בכ״י לוצקי 827 נוסף כאן: שיענש עליה קודם שיעשה. בדפוס קושטא נוסף כאן: ״בלב כי אם זו״.
THE FIRST STATEMENT: I AM THE LORD. Note that all of the commandments fall into one of the following two categories. One category consists of rational laws which God implanted into the minds of all intelligent human beings. There are many such commandments. The only one of the Ten Statements which does not fall into this category is the command to observe the Sabbath. Hence every intelligent human being of every nation and of every tongue assents to them, for they are implanted in the human mind by reason. There is nothing to add to them or to subtract from them. Abraham observed them along with additional precepts.⁠1 God gave the Torah only to rational human beings. He who is without reason has no Torah. The second category that the precepts fall into is that of "hidden commandments,⁠" that is, commandments for which that the Torah does not reveal any reason. Far be it, far be it for one to even think that any of these commandments contradict reason. We must in all instances observe everything that God has commanded us, whether their secret has or has not been revealed to us. If we find that one of the commandments contradicts reason, then we should not take it at face value but must search for its meaning in the books of our wise men, of blessed memory, to find out whether it is a parable. If we do not find this recorded,⁠2 then we must investigate and try to understand it with all of our strength. Perhaps we can explain it. If we cannot, then we must leave it as it is and admit that we do not know its meaning.⁠3 Circumcise therefore the foreskin of your heart (Deut. 10:16) is an example of the aforementioned. Now did God command us to sadistically murder people?⁠4 We know of a certainty that each one of the commandments that are not placed upon us by reason has a secret meaning to it, though it be hidden from us. The fact that in some instances Scripture gives the reason why they were commanded is proof of this. Thus Scripture tells us that the Sabbath is in memory of God's creation of the world; and the festival of unleavened bread, that thou mayest remember the day when thou earnest forth out of the land of Egypt (Deut. 16:3). Scripture states, Love ye therefore the stranger; for ye were strangers in the land of Egypt (Deut. 10:19).⁠5 Sowing with two kinds of seeds is prohibited, lest the fullness of the seed…be forfeited (Deut. 22:9). Scripture states, Only he6 shall not multiply horses so that he does not cause the people to return to Egypt (Deut. 17:16).⁠7 It similarly gives the reason why Neither shall he8 multiply wives to himself (Deut. 17:17), namely, that his heart turn not away (Ibid.). The latter is not an independent commandment as Rabbi Simeon ben Kayyara9 states.⁠10 Scripture similarly tells us the reason for and he11 shall read therein12 (Deut. 17:19), namely, that his heart be not lifted up above his brethren (Deut. 17:20). We similarly find in the chapter dealing with the assembly,⁠13 and that they may learn14 (Deut. 31:12). This is the case with many commandments.⁠15 Hence16 every intelligent human being whose eyes have been opened by God can learn from the Torah the secret of all the commandments. There are three types of commandments, namely, commandments observed with one's heart, commandments observed by speech, and commandments observed by acts. The commandments observed with the heart are of two sorts, namely, positive and negative commandments. The positive commandments include: Therefore thou shalt love the Lord thy God (Deut. 11:1); and to cleave unto him (Deut. 11:22); that thou mayest fear this glorious and awful Name (Deut. 28:58); but thou shalt love thy neighbor as thyself (Lev. 19:18). The negative commandments include: Thou shalt not hate thy brother in thy heart (Lev. 19:17.); Thou shalt not take vengeance, nor bear any grudge (Lev. 19:18). The commandments observed by speech also consist of positive and negative commandments. Among the positive commandments are: reading the shema, saying grace after meals, uttering the priestly benedictions, and making a confession [declaration] when one brings tithes.⁠17 There are many such commandments. Among the negative precepts18 we find: Thou shalt not bear false witness (v. 13); Thou shalt not revile God (Ex. 22:27), and Thou shalt not curse the deaf (Lev. 19:14). The positive commandments and negative commandments observed through actions are legion. There is no reason to mention them. The commandments incumbent on the heart are the most important and the most prominent of the commandments.⁠19 Many people think that with the exception of idol worship there are no sins connected to thought.⁠20 The truth of the matter is that idol worship is worse than all the other mental sins put together. Can they21 not see that Scripture writes, There are six things which the Lord hateth (Prov. 6:16), and then goes on to say, A heart that deviseth wicked thoughts (Prov. 6:18). Scripture furthermore states: thou didst well that was in thy heart (II Chron. 6:8); Do good, O Lord, unto the good, And to them that are upright in their hearts (Ps. 125:4); Let your heart therefore be whole with the Lord our God (I Kings 8:61): I the Lord search the heart (Jer. 17:10); but the Lord looketh on the heart (I Sam. 16:7). Now the first statement22 is the basis of the nine that follow it. Its place is among the precepts of the heart.⁠23 The first statement teaches that one should believe with an unwavering faith that this glorious God, whose name is written but not pronounced,⁠24 is one's only God.
Rabbi Judah Ha-Levi, who rests in glory, once asked me why God said, I am the Lord thy God, who brought thee out of the land of Egypt rather than, I am the Lord thy God who made heaven and earth and created you? I answered the following. Know that people who believe in God the glorious are not on the same level of faith. Many believe what they have heard; that is, they believe because their masters have told them so. Above them are those who believe because of what they have read in the Torah, which God gave to Moses. Now they would place their hands upon their mouths25 if a heretic were to come along and argue that God does not exist, for they do not possess the means to answer. Now a person whose heart has moved him26 to study the sciences, which are the steps that lead to the place of his desire,⁠27 will see God's work in the metals, in the plants and living creatures, and in the human body itself. He will know the makeup of each organ according to the scientific explanations of how each organ functions. He will similarly know the reason for each organ's form. His heart will then aspire to learn the science of the spheres that are the Lord's works in the middle world,⁠28 which is everlasting. He will learn when the sun or moon is eclipsed. He will know how the moon causes the sun to be eclipsed. He will know why the moon is eclipsed and what causes its eclipses. He will know these things and be able to prove them beyond a shadow of a doubt. The intelligent person will come to know God by learning the ways of God.⁠29 Moses similarly stated, show me now Thy ways, that I may know Thee (Ex. 33:13). Now God the revered proclaimed, I am the Lord thy God in His first statement.⁠30 Only one who is of great intellect can understand this.⁠31 I have already explained in the Torah portion, Ve-Eleh Shemot that God alone is everlasting without any change and that there is none aside from Him that exists forever, and none aside from Him is enthroned of old, Selah, (Ps. 55:20). God alone maintains the uppermost world32 by His power. The middle world is maintained by God's power and by His holy angels, who are of the uppermost world. Ours, the lowest of the worlds, is maintained by God's power plus the power of the two higher worlds. Now the statement I am the Lord is sufficient for the intelligent of any nation.⁠33 But only Israel34 believes that the sky and earth were made close to five thousand years ago. The nations of the world do not deny that God alone made sky and earth. They differ only in that they maintain that God continuously creates without beginning or end.⁠35 Now the Lord performed signs and wonders in Egypt until Moses brought them out of there so that He would be their God. Moses similarly said, Or hath God assayed to go and take Him a nation from the midst of another nation (Deut. 4:34). The meaning of the latter is that God did for Israel what He did not do for any other nation. God created the middle world.⁠36 He rules over the lowest of the worlds.⁠37 Good or bad befalls every nation according to the arrangement of its star, for this is what God has apportioned to them. Now Israel was destined to continue in slavery according to the stars of its constellation. However, because of God's love of the patriarchs, the Lord used His power to bring forth signs in the lowest world which were not decreed by the powers of the middle world. God removed Israel from the rule of the constellations and made them the people of His very own inheritance. It is because of this that the ancients say, "Israel has no star.⁠"38 I will yet explain this via parables in the Torah portion Ki Tissa. It was because of the signs that God performed in Egypt that Moses said, Unto thee it was shown, that thou mightest know that the Lord, He is God; there is none else beside Him (Deut. 4:35). Everyone, learnèd and nonlearnèd, adults and children, witnessed this. When recounting the events at the assembly at Sinai,⁠39 Moses added that Israel heard God's voice. Thus, following the latter, Moses said, Out of heaven He made thee to hear His voice, that He might instruct thee (Deut. 4:36). At the very end40 Moses said that ultimate knowledge consists in the development of one's mind to the point where one is able to prove to himself that the Lord alone is God.⁠41 Scripture therefore states, know this day, and lay it to thy heart, that the Lord, He is God in heaven above and upon the earth beneath; there is none else (Deut. 4:39). David similarly said, And thou, Solomon my son, know thou the God of thy father, and serve Him (I Chron. 28:9). Knowledge is in the heart.⁠42 It does not refer to confession with one's lips.⁠43 Now it is for the intelligent that God said, I am the Lord.⁠44 He added, who brought thee out of the land of Egypt (v. 2) so that the intelligent and the non-intelligent45 would understand. God added, thy God, meaning, you are obligated to serve me, that is, to be My servant and to be My people, and I will be your God, because I…brought thee out of the land of Egypt, out of the house of bondage (Ibid.). The aforementioned was explained by Moses in the chapter that opens with the words When thy son asketh (Deut. 6:20.⁠46 The meaning of the question47 is: why are we, more than any other nation, obligated to observe God's commandments? Have we not all one creator?⁠48 Moses gave three answers.⁠49 The first one is, We were Pharaoh's bondmen in Egypt (Deut. 6:21) and God did all these good things50 for us. We are therefore obligated, even if we do not know the reason for His commandments, to observe everything that God commands us to do. The second one is, God did not decree the commandments to us because of His own needs but rather for our good always (Deut. 6:24). The third is, And it shall be righteousness unto us; that is, we will be righteous people and thus merit the world to come if we observe to do all this commandment before the Lord our God, as He hath commanded us (Deut. 6:25). The philosophers have discovered that there are ten aspects relating to that which is corporeal.⁠51 They are primary categories. There is nothing above them. The first pertains to a thing's essence. It is everlasting. The other nine are accidents. They depend on the first, are joined to it, and result from it. The first is like the number one in the number ten, for the entire sum52 came out of number one and all sums are found in it.⁠53 One is the foundation.⁠54 Now the first statement uttered by God the glorious includes all precepts directed at the heart, tongue, and human deeds. For one who does not believe in his heart that God exists has no commandments upon him. A person is obligated to mention God's name every moment, to honor Him. Everything a person does,⁠55 he must do only for the glory of God. A person should56 not keep from violating a negative precept except out of regard for God's glory. For example, a man who gives charity to the poor should not give it out of respect for the collector, nor so that people should praise him. For if this is the case, then a human being's status is more important in his eyes than the glory of God, who gave him wealth and abundance of money from which he can give charity and receive a reward from God. The same applies to one who trespasses in secret so that57 his sin will not become known to the king, or people see him and come to consider him a shameful person. One who thinks thus58 is insane, for it is written, He that planted the ear, shall He not hear (Ps. 94:9). Now God sees the hidden things. He sees what people cannot openly see. God knows each one's thoughts and his secrets. Now a person is afraid of the king59 who will die on the next day and not punish him, and does not fear the True King in whose hands is his soul in this world and in the next world.
The Gaon, Rabbi Saadiah composed azharot.⁠60 He encompassed all the commandments61 in these Ten Statements.⁠62 We find63 God's name64 in the first five statements.⁠65 I have already explained that the first statement is the foundation upon which all the commandments rest. It is followed by Thou shalt have no other gods. The sin of the one who does not believe in God is greater than the sin of the one who worships idols. For there are many who believe in the Lord and offer sacrifices to idols, like those who offered to the queen of heaven, because they think that it can help them. As the verse says, But since we let off to offer to the queen of heaven, and to pour out drink-offerings unto her, we have wanted all things (Jer. 44:18). Scripture also reads, They feared the Lord, and served their own gods (II Kings 17:33). We find the same with Naaman who said, when I prostrate myself in the house of Rimmon,⁠66 the Lord pardon thy servant in this thing (II Kings 5:18). Now all of the above-mentioned believe in the Lord. However, they join another with Him. It is for this reason that the name of the revered God is written in this statement.⁠67 God's name is also written in the third statement, for swearing falsely is less of a sin than idolatry.⁠68 Nevertheless, one who does this publicly shames the Lord. It is possible that the violator acts in this manner out of anger or need, for he believes in his heart in God and does not worship any deity along with the Lord.⁠69 The fourth statement tells us that the Lord70 rested on the seventh day. Thus he who does work on the Sabbath denies that God created the world. Now this sin is less severe than taking the name of the Lord in vain. The Lord's name is written in the fifth statement because parents are God's partners in the creation of a human being. If a person does not honor his parents, it is as if he is not honoring God. The five remaining statements deal with sins against a fellow human being.⁠71 The first one is the most heinous, namely, causing the soul to separate from the body. This is followed by the rape of the body.⁠72 Next comes, Thou shalt not steal money. Afterwards comes stealing with the tongue. Next comes coveting with one's heart.
THOU SHALT HAVE NO OTHER GODS. Scripture speaks from the point of view of the idol worshipper.⁠73 It is similar to Then Hananiah the prophet74 took (Jer. 28:10); and, And the men pursued after them75 (Joshua 2:7). Samuel's statement, Why hast thou disquieted me (I Sam. 28:15) is similar, for Scripture speaks from Saul's point of view.⁠76 This is not the place to explain it.⁠77
[BEFORE ME.]⁠78 Its meaning is like that of And Haran died before the face of his father79 Terah (Gen. 11:28), which means that Terah was with Haran and saw him die. Similarly, and Eleazar and Ithamar ministered in the priest's office before the face of Aaron their father 80 (Num. 3:4). The meaning of our verse thus is, it is unseemly for you to worship any other god along with Me since I am your God and am always with you and see what you do. One of the wise men once said, "Do not anger your master when he sees you.⁠" Now this commandment, namely, Thou shalt have no other gods is directed to the heart and to the mouth, for aside from this precept there is no other negative commandment in the Torah directed to the heart.⁠81 If a man says in the presence of witnesses that he intends to murder or commit adultery, he will not be executed for what he said as long as he does not commit any act. However, Scripture states concerning anyone who says, Let us go and serve other gods (Deut. 13:7), but thou shalt surely kill him (Deut. 13:10). On the other hand, the statement Thou shalt not make unto thee a graven image (v. 4) deals with an act. It prohibits the making of a graven image out of wood or stone. It prohibits making any manner of likeness of anything that is in the heavens by any sort of means. Scripture uses the term above because the heavens are above the earth on all sides. There are no likenesses in the heavens except for the forty-eight forms.⁠82 Those who are wise about the forms do things that are wrong.⁠83 What they do is very close to idolatry.
1. According to Ibn Ezra, Abraham observed all the rational commandments plus the ritual of circumcision. See Ibn Ezra on Gen. 26:5.
2. If the sages do not say that this commandment is not to be taken literally.
3. There is a rational reason for every commandment, according to Ibn Ezra. This is also the opinion of Maimonides. See The Guide of the Perplexed, 3:23. Saadiah Gaon, on the other hand, held that the commandments are divided into two groups, rational and arational commandments. See chapter 3 of Saadiah's Book of Beliefs and Opinions.
4. Which would be to kill, if we took circumcise therefore the foreskin of your heart at face value.
5. It is interesting to note that Ibn Ezra does not consider the love of the stranger to be a rational law.
6. An Israelite king.
7. Translated according to Ibn Ezra.
8. An Israelite king.
9. An eighth-century Babylonian sage who codified Talmudic law in a work called the Halakhot Gedolot.
10. But is rather the reason Scripture gives for the commandment, Neither shall he multiply wives to himself.
11. The king.
12. In the Torah.
13. Held every seven years for the public reading of the Torah.
14. The verse continues, and fear the Lord your God, and observe to do all the words of this law.
15. The Torah itself gives the reason for them.
16. That is, since there are reasons for the commandments.
17. See Deut. 26:13-16.
18. Connected to speech.
19. This too is the opinion of Bachya ibn Pakuda in his Duties of the Heart.
20. Literally, thoughts of the heart.
21. Those who deny the concept of sinful thoughts.
22. Of the Decalogue.
23. Literally, it is close to the commandments of the heart.
24. YHVH (the Lord).
25. They would keep still.
26. Cf. Ex. 35:26.
27. The perfection of the soul. According to Ibn Ezra the aforementioned is the purpose of all study. See chapter 1 of Ibn Ezra's Yesod Mora.
28. For a description of the three worlds, see Ibn Ezra on Ex. 3:15.
29. That is, by studying nature.
30. In the Decalogue.
31. That is, that which follows.
32. See note 134.
33. It is sufficient for a non-Jew to believe that God exists. He does not have to believe that God created the world.
34. Reading yisra'el as in Vat. Ebr. 38 rather than ve-yisra'el as in the printed texts.
35. They maintain that the world is eternal. It was never created and will never end (Krinsky). This is the opinion of Aristotle, who held that God and the world co-exist.
36. The world of the spheres, stars, and planets.
37. The earth.
38. Sabbath 156a; Nedarim 32a.
39. In the following verse.
40. Of his discourse.
41. Ibn Ezra's paraphrase of Unto thee it was shown, that thou mightest know that the Lord, He is God; there is none else beside Him (Deut. 4:35).
42. That is, being convinced beyond a shadow of a doubt.
43. It does not refer to mere confession of faith.
44. For the intelligent person can prove God's existence philosophically.
45. The non-intelligent person has to be shown tangible proof of God's existence. Ibn Ezra here takes issue with a contemporary, Rabbi Judah Ha-Levi, who felt that philosophical proof of God's existence is insufficient for a truly spiritual life. See Book 1 of the Kuzari.
46. What mean the testimonies, and the statutes, and the ordinances, which the Lord our God hath commanded you?
47. The son's question.
48. See Malachi 2:10.
49. To the son's question.
50. Which are recorded in Deut. 6:21-23.
51. The ten Aristotelian predicates. They are: Essence, Quantity, Quality, Relation, Place, Time, Position, State, Activity, Passivity. See page 37 in Essays in Logic; From Aristotle to Russell, selected and edited by Ronald Jager, Prentis Hall, Englewood Cliffs, 1963.
52. That is, 10.
53. All sums are made out of the number one.
54. Of all numbers.
55. The reference is apparently to the observance of the positive commandments.
56. Similarly.
57. He thinks.
58. With regard to God.
59. And hence does not publicly violate his laws.
60. Liturgical poems devoted to the enumeration of 613 commandments. The name is derived from the initial word of the first composition of this nature, viz., Exhortations (azharot) didst Thou give to Thy people of old. Azharot is numerically equivalent to 613 (Roth, Standard Jewish Encyclopedia). See Taryag by Abraham Hirsch Rabinowitz, Boys Town Jerusalem Publishing, Jerusalem, 1967, pp. 41-60.
61. The Torah.
62. Saadiah was the first to do so (Rabinowitz). According to Saadiah the first statement takes in 80 precepts, the second 60, the third 48, the fourth 78, the fifth 77, the sixth 50, the seventh 88, the eighth 52, the ninth 52, and the tenth 54.
63. So Vat. Ebr. 38. The printed editions read: and they found.
64. YHVH.
65. But not in the last five. Ibn Ezra will soon go on to explain why.
66. Rimmon was a pagan god.
67. For only YHVH may be worshipped.
68. Hence it is mentioned in the third statement rather than in the second.
69. Hence the violator is not considered an atheist and does not fall under the purview of the first statement. Ibn Ezra comments thus because one might assume that a person who swears falsely and invokes God's name does not believe in the Lord.
70. Hence the use of the name YHVH.
71. Hence God's name is not mentioned there.
72. So Vat. Ebr. 38 and the parallel in Ibn Ezra's short commentary. The printed editions read: this is followed by "not (enam) in the body.⁠" Enam is obviously an error for ones (rape). Ibn Ezra interprets lo tinaf (thou shalt not commit adultery) as thou shalt not rape, because it is positioned between thou shalt not murder and thou shalt not steal, both of which are acts of violence. In the short commentary he interprets lo tinaf thus: do not take by force what belongs to someone else, i.e., someone's wife; do not take by force that which is independent, i.e., an unmarried women, or that which is not human; i.e., do not practice bestiality.
73. Scripture speaks of other gods only from the point of view of their worshippers, as there is no God other than the Lord.
74. Hananiah was a false prophet; that is, he was not a prophet. Scripture thus speaks from the point of view of those who considered him a prophet.
75. In reality they did not. They only thought that they were pursuing them.
76. Saul thought that it was really Samuel speaking. However, in reality it was not. See Rabbi David Kimchi's commentary on I Sam. 28:15.
77. How Saul was tricked.
78. Literally, before My face. Hence Ibn Ezra's comment.
79. JPS, in the presence of.
80. Translated literally.
81. Actually there are, such as Thou shalt not hate thy brother in thy heart…Thou shalt not…bear any grudge (Lev. 19:17,18). What Ibn Ezra probably meant was, there is no negative commandment directed at the heart i n the Torah for the violation of which one is punished by a court with death or stripes, with the exception of Thou shalt have no other gods before me.
82. Forty-eight groupings of stars, such as the lion, the bear, etc.
83. They act incorrectly. They make images on earth in duplication of the heavenly bodies, hoping to make the powers of the heavenly bodies enter their images for purposes of magic and foretelling of the future. See Ibn Ezra on Gen. 31:19 and Ex. 14:2.
אנכי י״י אלהיך – זה דיבור ראשון, אנכי מצוה עליך שאהיה אדון שלך, ודיין שלך, כלומר: שתחזיקני לאדון ולדיין לך. ועתה נותן טעם לדבר, מפני זאת רוצה אני להיות אדון שלך ודיין שלך:
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – ומוטב ונאה לך לעבוד אותי, מלעבוד אותם עבדים. והיה יכול לומר הקב״ה אשר עשיתיך ואשר בראתיך, וכחלב התכתיך, וכגבינה הקפאתיך,⁠1 ועצמות וגידים הסככתיך, עור ובשר הלבשתיך,⁠2 חיים וחסד עשיתי עמך,⁠3 ועל שדי אמך הבטחתיך,⁠4 ובידי מות וחיים לשלם גמול לשונאי ולאוהביי, ואני זן ומפרנס אותך. ולאין סוף וחקר לומר הדין שיש להקב״ה עלינו לשמור מצוותיו, ולעובדו בלבב שלם, ובנפש חפיצה.⁠5 אך אם היה אומר כן, היוא יכולים להשיב, וכן עשית לכל הבריות ולכל האומות, ואם כן למה תטיל עלינו עול תורתך יותר משאר האומות. ולכך לא שם לפניהם רק אשר עשה להם, והחיבה שהראה להם יותר מכל האומות אשר {הלך}⁠ב לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים {ובמלחמה} וביד חזקה ובזרוע נטויה (דברים ד׳:ל״ד), שלא עשה לשום אומה אחרת. וזה אשר הוצאתיך, ולכן יש לו דין על ישראל שיקבלוג יחודו ואלוהותו מכל אומה.
לא יהיה לך אלהים אחרים – שלא יאמרד אדם: אניה אהיה עבד לך כאשר צויתני, וגם אלהים אחרים יעבוד, שיהיו לו אדונים הרבה, ומסייעים הרבה. לכך נאמר לא יהיה לך, כי אתה אינך צריך כי אם לו, כי הבל וריק הם, והבל וריק יעזורו.⁠6
1. השוו איוב י׳:י׳.
5. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים א כ״ח:ט׳.
א. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: היה.
ב. ההשלמה מספר הג״ן.
ג. בספר הג״ן נוסף כאן: מלכותי.
ד. כן בספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: תאמר.
ה. בכ״י מינכן 52 נכפלה המלה: אני.
אנכי י"י אלהיך – I AM HASHEM YOUR GOD – This is the first utterance: I command you that I shall be your master, and your judge, meaning to say: that you shall hold onto Me as a master and a judge for you. And now He gives a reason for the matter: because of this I want to be your master and your judge:
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – WHO BROUGHT YOU OUT FROM THE LAND OF EGYPT – and it is better and fitting for you to serve Me than to serve those slaves [i.e. the Egyptians]. And the Blessed Holy One could have said: Who made you and Who created you, and like milk I poured you, and like cheese I curdled you,⁠1 and with bones and sinews I protected you, skin and flesh I dressed you, life and kindness I did with you, at your mother’s breasts I promised you, and in My hands are death and life to pay the due of those who hate Me and of those who love Me, and I feed and sustain you. And without limit or questioning, justice demands that the Blessed Holy One has [the right] over us to keep His commandments, and to serve Him with a whole heart, and with a desirous soul. But if He were to say this, they could respond, and thus You did for all creatures and for all nations, and if so, why place upon us the yoke of Your Torah more than the other nations? And therefore He only placed before them what He did for them, and the love that He showed them more than the other nations, that He took for Himself a nation from the midst of another nation, with trials, with signs, and with wonders {and with war} and with a mighty hand and an outstretched arm (Devarim 4:34), which He did not do for any other nation. And this is “who brought you out,” and therefore He has the right [to obligate] Israel to accept His oneness and His divinity more than all the nations.
לא יהיה לך אלהים אחרים – DO NOT HAVE ANY OTHER GODS – That a person should not say: I will be a slave to You like You commanded me, and also other gods I shall serve, that he will have many masters, and many who give aid. Therefore it is said “Do not have,” because you do not need anything except for Him, because they are vanity and emptiness, and “help in vain and to no purpose.”
1. These phrases and those in the continuation allude to the verses in Iyyov 10:10-12.
אנכי י״י אלהיך – אמר ר׳ לוי נראה להם הקב״ה לישראל כמו איקונין שיש לה פנים לכל צד ואלף בני אדם מביטים בה והיא מבטת בכולם, כך הקב״ה כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל אומר עמי הוא מדבר. אנכי י״י אלהיכם אין כתיב, אלא אלהיך, למה לפי שהיה מדבר עם כל אחד ואחד כסדר שהם עומדים סביב ההר כדכתיב והגבלת את העם סביב לאמר (שמות י״ט:י״ב). ואל תתמה שהרי המן כל אחד היה טועמו לפי כחו, ומה המן כך, הדבור על אחת כמה וכמה.
י״י אלהיך – כבר פירשתיו בפרשת בראשית.
אנכי י״י אלהיך – הוא דבור ראשון, אנכי מצוה עליך שתחזיקני לאדון שלך לפי שהוצאתיך מארץ מצרים ויש לי עליכם דין אדנות.⁠1
מבית עבדים – וטוב לך לעבוד אותי מעבוד אותם עבדים.⁠2
אשר הוצאתיך – היה יכול לומר אשר עשיתיך או אשר בראתיך וכן כמה הרבה חסדים שעושה עם בריותיו לומר שיש להקב״ה דין עלינו לקבל מצותיו, אלא אם היה אומר כן היו יכולים להשיב הלא עשית כן לכל שאר אומות ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך, לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:כ׳) ולשום אומה אחרת.⁠3
לא יהיה לך – אל תאמר אעבוד לך ולהם, שהרי אני לבדי הוצאתיך,⁠4 ועוד כי אין אתה צריך להם כי הם הבל וריק יעזורו (ישעיהו ל׳:ז׳).⁠5
אלהים אחרים – שאחרים קוראין אותם אלהים. למה נקרא שמם אלהים? ר׳ יוסי אומר שלא יהא פתחון פה לומר לא נקראו אלהים שאלו נקראו אלהים היה להם צורך.
אחרים – ר׳ אליעזר אומר לפי שהם אחרים בכל יום, שאם היה של זהב ונצרך עושהו של כסף, של כסף עושהו של נחשת, של נחשת עושהו של ברזל של ברזל עושהו של עץ לכך נקראו אלהים אחרים.
לא יהיה לך אלהים אחרים – שררה של אחרים.
על פני – כלומר לא יהיה לך אדון אחר במקומי, דוגמא: על פני בן השנואה הבכור (דברים כ״א:ט״ז), ויכהן אלעזר על פני אהרן (במדבר ג׳:ד׳).⁠6
דבר אחר: אם תקבלהו עליך לאדון, תדע שיהיה על פני ועל אפי, דוגמא: חמס ושוד ישמע בה על פני (ירמיהו ו׳:ז׳), אם לא אל פניך יברכך (איוב ב׳:ה׳).
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. בדומה בר״י קרא, רשב״ם ור״י בכור שור.
5. שאוב מר״י בכור שור.
6. כן גם בחזקוני במדבר ג׳:ד׳, דברים כ״א:ט״ז.
אנכי ה' אלוהיך, "I am the Lord your God;⁠" Rabbi Levi is quoted as saying (old version of Tanchuma Yitro 17) God appeared to the Israelites as if a multifaceted portrait visible to a thousand people at the same time (by means of refraction) so that all could see Him and vice versa. The people each heard His voice in a similar manner [as of course a visual image was out of the question since even if they had seen one that would be proof that it could not be His "face.⁠" Ed.]. In this way every Israelite was able to claim that God had spoken to him individually, saying: "I am the Lord your God, etc. This is the reason that God had not said: אלוהיכם "your God (plural mode,)" but אלוהיך, "your God, (singular mode)". He had addressed all of them in the order in which they stood assembled around the Mountain. This corresponded exactly to God's commandment to Moses in 19,12: והגבלת את העם סביב לאמור, "you are to set bounds to the people around, saying:Do not raise the question that if the people had been used already to receive their daily ration of manna by picking it up around the boundaries of the encampment, and in spite of each one receiving the same amount, its taste would vary in accordance with the imagination of its recipient, then each one would presumably have a different recollection of how God's voice had sounded to him?
ה' אלוהין, "the Lord your God,⁠" (two separate attributes of God) the author refers the reader to his commentary on Genesis 1,1 where he had pointed out that the "plural" ending in the word אלוהים, is not a plural ending at all.
אנכי ה' אלוהין, this is the beginning of the first of the ten Commandments. By means of this declaration God commands the people never to forget that is was He Who had redeemed the people by taking them out of bondage in Egypt. As a result, He had now become their new Master. He implies that they are far better off serving Him than remaining slaves to Pharaoh.
אשר הוצאתיך, "Who has taken you out;⁠" why did God choose this activity when He could have said: "I have made you,⁠" or "I have created you?⁠" He could have listed any number of favours that He had performed for the Jewish people already. Each one have them would have established His claim to be their Master and to obey Him. The answer is simple; they would have replied that God had performed deeds of loving kindness for the other nations also without requiring them to accept His Torah as a result. The one He listed here He had not performed for anyone else, however. By listing the Exodus as His claim to become their Master, He forestalled any such replies by the people.
לא יהיה לך, "You must not retain for yourselves;⁠" do not say that you will serve Me as well as other deities. Seeing that only I took you out of Egypt without the assistance of any other powers, it is clear that no other deity deserves your respect. Besides, they are useless even if they had attempted to help you.
אלהים אחרים, "other deities,⁠" This translation is incorrect. The correct translation is: "deities worshipped by others.⁠" If they are so useless why do they have the title: "deity?⁠" According to Rabbi Yossi in the Mechilta chapter 6 on this verse, (a dissenting voice there) explains the need for God to say: לא יהיה לכם אלוהים אחרים, as follows: He said it so that the gentiles would not have a pretext to say that if these "deities" had been called by their individual names in the Torah, instead of simply "non gods,⁠" this would be proof that God had had need of them for some purpose at some time. There had indeed been a time when man had referred to such "deities" by the same title as God; this happened during the generation of Enosh, a grandson of Adam, when the Torah in Genesis 4,26, reported: 'אז הוחל לקרא בשם ה, "at that time some people called (other forces) by the name that had been reserved until then for God.⁠" When that happened, one third of the earth's landmass was flooded by the oceans rising. [a minideluge as a warning to mankind. Ed.]
אחרים, according to Rabbi Eliezer, in the same paragraph of the Mechilta, the expression elohim acheyrim means that they coined new names for new deities constantly, i.e. when one proved impotent, they exchanged it for another. If a deity made of gold had proved worthless they substituted one made of silver. He derives this from when Moses said in Deuteronomy 32,17: חדשים מקרוב באו, "new ones, which had come into existence only lately.⁠"
לא יהיה לך אלוהים אחרים, "you will have no authority over you other than Mine.⁠"
על פני, "in My place;⁠" we find a similar use of this expression in Deuteronomy 21,16: על פני בן השנואה, where the Torah forbids to treat the firstborn son of a beloved wife, that has been born later than the firstborn son of a less beloved wife, preferentially. In other words, as long as the firstborn son of the less beloved wife is alive, his claim to be treated as the firstborn of the father cannot be overruled. We also have this expression when after the death of the two oldest sons of Aaron, Nadav and Avihu, his sons Elazar and Ittamar were appointed as priests in their stead. An alternate explanation: "If you were to accept any of these deities as your gods this would be against My express wishes and would arouse My anger against you.⁠" An example of a similar construction would be: חמס ושוד ישמע על פני, "before Me constantly are grief and wounds.⁠" Or:, אם לא אל פניך יברכך, "if not he will curse you to your face.⁠" (Job 2,5)
אנכי וכו׳. כששמעו אנכי ולא יהיה לך חזרו לאחוריהן י״ב מילין (שבת פח:). וכן פר״ש גבי ויעמדו מרחוק (שמות כ:יג רש״י ד״ה ויעמדו מרחוק) בסוף העניין. עד שבאו המלאכי׳ והחזירום שנ׳ מלאכי צבאו׳ ידודון כו׳ (ע״פ תהלים סח:יג). ותימ׳ דהא אמרי׳ בשבת (פו:) דבשבת נתנה תורה לישר׳. וא״כ היאך הלכו בשבת כולי האי. וי״ל כיון שהיו בתוך העננים שהיו סביבות׳ נראה כמו שהיו בחצר אחת. מ״ר יהוסף.
ורבי׳ יצחק הבחור הקש׳ היאך פושט מזה הפסוק דמלאכי׳ היו מדדין אותן. והלא לא כת׳ רק מלכי צב׳ ולא מלאכי בא׳. ותירץ דנמצא במדרש (במדבר רבה יא:ג, שיר השירים רבה ג:ז, ח:יא, קהלת רבה ט:יא) מלכיהון דמלאכיא מיכאל וגבריאל שהם שרים וגדולים שבהם. וכתב מלכי להודיע חיבתן כו׳.
לא יהיה לך כו׳. כלומ׳ לא תחשבוא שום דמות להקב״ה. וא״ת והא כתי׳ כי בצלם א-להים וכו׳ (בראשית ט:ו). וי״ל דאתנחתא נשאר תחת בצלם. כלומ׳ כלומ׳ בצלם חשוב שהיה לו.
ל׳א י׳היה ל׳ך א׳להים אחרים. בראשי תיבות א׳ל׳י׳ל׳.
ד״א אלהים אחרי׳. פי׳ רבי׳ אבן עזרא (פירוש שני) על דרך והאנשים רדפו אחריהם (יהושע ב:ז). וצריך פי׳ לפי׳. כלומר לדעת פי׳ אלהים אחרים. שהם סבורים שהם אלהים. ומ״מ אינו כן. וכן רדפו אחריהם. לפי דעתו היו רודפי׳ אחריהם. אבל היו עדיין בבית. מצאת⁠[י]. ה״ר ילד טוב ילד ז״ל.
א. ס״א: ״תחשב״.
אנכי וגו׳ – אמרו חכמים ז״ל כששמעו אנכי ולא יהי׳ לך חזרו לאחוריהן י״ב מיל והחזירום מלאכי השרת כדכתיב מלאכי צבאות ידודון ידודון, וקשה הא סבירא לן דבשבת ניתנה תורה ואיך הלכו כ״כ בשבת, וי״ל דמכיון שהוקפו בענני כבוד הרי כאלו היו בחצר א׳, מר׳ יוסף.
והקשה הר״ר יצחק הבחור הלא בפסוק זה כתיב מלכי ולא מלאכי באל״ף ואיך ילמוד א״כ מזה שמלאכי השרת החזירום, ותירץ דנמצא במדרש כי מיכאל וגבריאל מלכי המלאכים הם כלומר החשובים והגדולים שבהם והחזירון הם.
לא יהי׳ לך וגו׳ – פי׳ שלא תחשוב שם דמות וצלם באלהות, וקשה הא כתיב בצלם אלהים עשה וגו׳, וי״ל דבאה אתנחתא תחת בצלם להפרידו מאלהים, וה״ק בצלם חשוב שהי׳ לו ית׳ לזה עשה אלהים את האדם.
״לא ״יהיה ״לך ״אלהים – ר״ת אליל.
אנכי י״י אלהיך – הדבור הזה מצות עשה. אמר אנכי י״י אלהיך, יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש י״י, והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם,⁠א שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתו אותםב משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו. וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, והנה היכולת תורה על היחוד, וכמו שאמר: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט׳:י״ד). וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה.
וטעם מבית עבדים – שהיו עומדים במצרים בבית העבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים,⁠ג שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם: כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ה:מ״ב). וכבר רמזתי עוד למעלה (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת.
וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו: קבלת מלכות שמים (בבלי ברכות י״ג:), כי המדות האלה אשר הזכרתי הן במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳): לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי י״י אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינן מקבלין גזרותי היאך מקיימין. כך אמר הקב״ה לישראל: אנכי י״י אלהיך, לא יהיה לך אלהים, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי. כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני י״י ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי.
ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד: אלהיך, אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם: אתם ראיתם (שמות י״ט:ד׳, שמות כ׳:י״ח), דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ח), שמע תשמעו (שמות י״ט:ד׳-ה׳), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כ״ט:י״ז-י״ט).
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ולהם״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״אותו״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״לאלהים להם״. בכ״י פריס 222 (חסר ״להם״) רק: ״לאלהים״. בכ״י פרמא 3255 (חסר ״להם״) רק: ״אלהים״.
I AM THE ETERNAL THY G-D. This Divine utterance constitutes a positive commandment.⁠1 He said, I am the Eternal, thus teaching and commanding them that they should know and believe that the Eternal exists and that He is G-d to them. That is to say, there exists an Eternal Being through Whom everything has come into existence by His will2 and power, and He is G-d to them, who are obligated to worship Him. He said, Who brought thee out of the land of Egypt, because His taking them out from there was the evidence establishing the existence and will of G-d, for it was with His knowledge and providence that we came out from there. The exodus is also evidence for the creation of the world, for assuming the eternity of the universe, [which precludes a Master of the universe Who is in control of it], it would follow that nothing could be changed from its nature.⁠3 And it is also evidence for G-d's infinite power, and His infinite power is an indication of the Unity, as He said, that thou [i.e., Pharaoh] mayest know that there is none like Me in all the earth (Shemot 9:14). This is the intent of the expression, Who brought thee out, since they are the ones who know and are witnesses to all these things.
The meaning of out of the house of bondage is that they stayed in Egypt in a house of bondage as captives of Pharaoh.⁠4 He said this to them [in order to indicate] that they are obligated [to accept] this Great, Glorious and Fearful Name5 as their G-d, and to worship Him, because He redeemed them from Egyptian bondage. It is similar in meaning to the verse, They are My servants whom I brought forth out of the land of Egypt.⁠6 I have also already alluded to above (Shemot 19:20) by way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], to the reason why the two sacred Names — [the Tetragrammaton and Elokim] — are mentioned here.
This commandment, in the words of our Rabbis,⁠7 is called the obligation "to take upon oneself the yoke of the Kingdom of Heaven,⁠" for these words, [i.e., the Eternal your G-d], which I have mentioned, indicate a King addressing His people. Thus the Rabbis have said in the Mechilta:⁠8 "Thou shalt have no other gods before Me (Shemot 20:2). Why is this said?⁠9 Because it says, I am the Eternal thy G-d. This can be illustrated by a parable: A king invaded a country, and his attendants said to him, 'Issue decrees to us.'10 He, however, refused, saying: 'No! When you have accepted my sovereignty, I will issue decrees to you, for if you do not accept my sovereignty, how will you carry out my decrees?' Similarly, G-d said to Israel: 'I am the Eternal thy G-d, thou shalt have no other gods. I am He Whose sovereignty you have accepted in Egypt.' And when they said to Him: 'Yes,' [He continued]: 'Now, just as you have accepted My sovereignty, so you must also accept My decrees.'" That is to say, "Since you have accepted upon yourselves and have admitted that I am the Eternal, and that I am your G-d from the [time that you were yet in the] land of Egypt, then accept all My commandments.⁠"
Now all the [Ten] Commandments are expressed in the singular — the Eternal thy G-d, Who brought 'thee' out — and not, as He began to say, [before the Giving of the Torah]: 'Ye' have seen; (Shemot 19:4) if 'ye' will hearken.⁠11 This is because His intent is to warn that each individual is subject to punishment for [transgression of] the commandments, since He addresses Himself to each one individually, commanding him that he should not think that He will judge according to the majority and that the individual will be saved with them. This intent was explained to the people by Moses at the end of the Torah, in the section of Atem Nitzavim.⁠12
1. See my Hebrew commentary, p. 388. on the position of the Hilchoth Gedoloth on this point. Ramban thus sides with Rambam, who, in his Sefer Hamitzvoth, counted this as the first commandment. See my translation, "The Commandments,⁠" I, pp. 1-2.
2. The universe is thus a result of design, and not merely of necessity. See Guide of the Perplexed, II, 18.
3. "If you believe in the eternity of matter, it leads to the conclusion that if G-d should desire to shorten a fly's wing or lengthen an ant's foot, He would not be able to do it" (Ramban, in his sermon, "G-d's Law Is Perfect,⁠" Kithvei Haramban, I, p. 146). The miracles preceding the exodus, in which G-d's mastery of the powers of nature was demonstrated, thus refuted the doctrine of the eternity of matter and established that of Creation.
4. This accords with the interpretation of the Mechilta here: "Out of the house of bondage. They were slaves to kings.⁠" And as Rashi puts it, "from the house of Pharaoh where ye were slaves to him.⁠"
5. Deuteronomy 28:58.
6. Leviticus 25:55.
7. Berachoth 13b.
8. Mechilta on (3) here.
9. Since it says, I am the Eternal thy God, etc., it already means, "I, am not another.⁠" Why then does He state again, Thou shalt not have other gods before Me?
10. "Us.⁠" In the Mechilta: "them,⁠" i.e., the people.
11. Ibid., (5).
12. Deuteronomy 29:17-19. See Ramban there on (17).
אנכי ה׳ אלהיך – זו מצות הלב ואינו ספור כי אם מצות עשה שיודה אדם ויאמין בלבו אמונה שלמה כי יש בורא נמצא אחד קדמון ואין עוד מלבדו, וכן מלת אנכי תורה על נמצא, והאל״ף בראש תורה על היחוד והקדמות ושאר האותיות כלן עשרות שהן מחלק האחד, ואם כן כל התיבה כלה מעידה על האחדות. ועוד מלת אנכי תעיד על אחד כי אחד עולה פ״א בחשבון מרובע, ועוד מלת אנכי כוללת כל אותיות שבתורה שהן כ״ב אל״ף משלש אמות נ׳ מי״ב פשוטות כ״ף מז׳ כפולות וזה כלל כל האותיות ונחתמה המלה ביו״ד שהיא מן הנעלמות.
ועוד אמרו במדרש כי יש במלת אנכ״י נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית.
וראוי להאיר עיני הלב בארבע תיבות הללו הרומזות שהתורה נתנה בשם המיוחד. וכבר ידעת כי כל אנכי האמור בהקב״ה תרגם אונקלוס מימרי חוץ מזה. והזכיר שני שמות מדת הרחמים ומדת הדין שהמצוה הזאת יקראוה רבותינו ז״ל קבלת מלכות שמים, והמדות האלו הלא הם מדות המלך כנגד העם כי המלך יצטרך להעמיד הארץ במשפט שנאמר (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ ויצטרך גם כן שיתנהג עמהם בחסד וכענין שכתוב (שם כ) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו, ואמר, אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כדי לתת מופת על אלהותו וקבלת מלכותו מכל מה שראו בעיניהם והם יכולים להעיד עליו, והכונה לומר חייבין אתם לי שתקבלו אלהותי עליכם ממה שראיתם בעיניכם האותות והמופתים הנכללים ביציאת מצרים. ומפני זה לא אמר אשר בראתי השמים והארץ כי לא ראו זה בעיניהם, ורצה להביא להם ראיה על האלהות ממה שראו הם בעצמם בעיניהם. ועוד כי ההוצאה מארץ מצרים כוללת בריאת עולם שהנסים הנמשכים אחר ההוצאה ההיא רבים וממה שנשתנה הטבע בהם יתבאר מזה חדוש העולם כי עם הקדמות לא ישתנה דבר מטבעו כלל, ומפני זה אמר אשר הוצאתיך כי בודאי היתה ההוצאה מורה על החדוש ועל ההשגחה ועל היכולת שתקבלו עליכם אלהותי ומלכותי ושאהיה אלהים לכם ואדון עליכם ושתעבדוני אתם ותהיו עבדים לי כשם שהוצאתי אתכם מבית עבדים מבית המצריים שהייתם עבדים להם. או יאמר מבית עבדים שהאדונים שלכם היו עבדים שהרי המצריים בני חם הם שנאמר (בראשית י׳:ו׳) ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ואתם עבדים להם, או יהיה לשון עבדים שם דבר וכאלו אמר מבית עבדות וכמוהו (שם ט) עבד עבדים יהיה לאחיו, שפירוש עבד לעבדות עולם, ואפשר לפרש עוד מבית עבדים מבית המזלות שהם עבדים לי וקרא את המזלות עבדים לפי שהם מלכים למה שלמטה מהם שהם ממונים עליהם ועבדים למה שלמעלה מהם, וירמוז כי היו ישראל ראוין לשהות עוד במצרים לפי משפטי הכוכבים והמזלות לולא ה׳ שהיה לנו שהשפיל הכח ההוא והוציאם בדרך הנס וזהו שכתוב (דברים ד׳:כ׳) ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים לא אמר ממצרים מכור הברזל כי המשיל כח של מצרים אשר למעלה לכור הברזל שהיו ישראל ראוים שיותכו בו כברזל המותך בתוך כור, ואמר הכתוב כי הקב״ה הוציאם תחלה מאותו כור הברזל ואחר כך ממצרים זהו מכור הברזל ממצרים.
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – יזהיר שלא נקבל עלינו לאלוה שום כח מן הכחות העליונים שהם המלאכים הנקראים אלהים ולא משאר כחות הכוכבים והמזלות ולא נאמין באחד מהם כלל. ומה שקראם אחרים אמרו בספרי על כי הם אחרים לעובדיהם. ד״א אחרים היום של זהב למחר של כסף למחר של עץ. והעיקר כי נקראו אחרים על שם שמקבלים כח מאחר ואין להם כח מעצמם. וזהו לא תשתחוה לאל אחר, לאל שמקבל מאחר אלא להקב״ה בלבד שהוא אלהי ישראל שאינו מקבל כח מאחר, וכן דרשו רז״ל ומבלעדי אין אלהים שלא קבלתי מלכותי מאחר.
על פני – על דרך הפשט על עצמי כמו (שמואל ב י״ז:י״א) ופניך הולכים בקרב. או יאמר על פני על המקום שאני פונה וזהו אזהרה על שום מקום בעולם לפי שהוא יתברך בכל מקום.
וע״ד הקבלה סוד מלת על פני על הפנים שלי, כמו שכתוב (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. והסוד במלת אחרים שלא אמר לא יהיה לך אל אחר על פני ואמר אחרים כדרך (בראשית ל״א:נ׳) ואם תקח נשים על בנותי כי לא יתכן לומר אם תקח אשה על בנותי וכבר בארתיו בפסוק וידבר.
כתב הרמב״ן כי ענין ע״ג על שלשה חלקים יש עובדים למלאכים ויש עובדים לכוכבים ולמזלות כל צבא השמים ויש עובדים לשדים. תחלה החלו הקדמונים בעבודת המלאכים כי ידעו להם כח השררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י׳:י״ג) שר יון ושר מלכות פרס, וכל אחד היה עובד לשר שלו שהוא ממונה עליו, והוא שכתוב בהקב״ה (דברים י׳:י״ז) הוא אלהי האלהים, כי המלאכים נקראים אלהים והש״י אלהים עליהם וכן (תהלים צ״ז:ז׳) השתחוו לו כל אלהים, ואמר יתרו (שמות י״ח:י״א) כי גדול ה׳ מכל האלהים וכן אמרו רז״ל דקרו ליה אלהא דאלהיא. אחרי כן חזרו לעבודת הכוכבים והמזלות כל צבא השמים כי ידעו להם כח גדול ויכולת בשפלים והוא שכתוב (ירמיהו ח׳:ב׳) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, כי היו חכמים גדולים יודעים כח המזל כפי משטרו על הארץ שלהם והיו חושבים כי בעבודת הכחות ההם יגבר מזלם ויועיל להם. ואחרי כן חזרו לעבוד את השדים כענין שכתוב (דברים ל״ב:י״ז) אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו, ילעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, שנאמר (שם) יזבחו לשדים לא אלוה, שאינם כמלאכים הנקראים אלוה אבל הם אלהים שלא ידעום אבותיהם, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות ושלטנות והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצריים המכשפים. ועל כן יזהיר לא יהיה לך אלהים אחרים שהם המין הראשון וזהו על פני כאשר רמזתי סודו, ע״כ.
אנכי ה' אלו-היך, "I am the Lord your God,⁠" This is a commandment to be carried out by the heart (compare Chovot Halevavot beginning of the first chapter); it therefore is not counted except as an obligation of the heart to believe with complete and absolute faith that there is a Creator who preceded any phenomena in the universe that we are either aware of or will ever become aware of. We must similarly believe that He is alone, has no partners. (Deut. 4,35). The word אנכי always refers to a presence and the letter א at the beginning of the word alludes both to His existence and to His preceding all. The other letters (נכי) are all multiples of ten which itself is a dimension of the number 1, i.e the א. The entire word conveys "oneness, unity.⁠" [the letter י is to multiples of the number 10 what the letter א is to multiples of the number 1 The number 1 spelled as a word, אחד, equals 81 when squared (1x1 plus 8x8 plus 4x4). This is the numerical value of the letters in the word אנכי. Furthermore, the word אנכי alludes to all the letters in the Hebrew alphabet. The א represents the three letters known as אמות (א,מ,ש); the נ represents the 12 letters known as פשוטות (ה,ו,ז,ח,ט,י,ל,נ,ס,ע,צ,ק); the letter כ represents the seven letters known as כפולות. (ב,ג,ד,כ,פ,ר,ת). This means all 22 letters are accounted for. The last letter is the י which is one of the so-called נעלמות (i.e. the letters א-ה-ו-י, letters not usually heard when a word containing them is uttered).
An additional comment on the word אנכי found in Shabbat 105 is that the word אנכי is also an acrostic אנא נפשי כתיבת יהבית, "I Myself have written and given" (Aramaic).
It is appropriate to explain why such an acrostic is necessary seeing that immediately after the word אנכי God spells out the fact that He gave the Torah by referring to Himself as י-ה-ו-ה אלוה-יך. You are familiar with the fact that Onkelos translates the word אנכי when applied to God as מימרי, except in this instance where he does not translate it but renders it in the original Hebrew. By not translating the words and simply copying them, Onkelos preserves the fact that God refers to the attribute of Mercy and the attribute of Justice as having been equally involved in uttering the Ten Commandments and makes plain that the commandment which demands from us complete faith in God's Oneness and being unprecedented extends to both of these attributes of His. By reminding us of the acrostic concealed in these four letters, the sages reminded us of the fact that the entire Torah was given by the attribute Hashem. Our sages (Mechilta Bachodesh section 6) have called this commandment "acceptance of the Kingdom of heaven.⁠" Both the attribute of Justice and the attribute of Mercy are qualities which a king of flesh and blood also has to display when judging his nation. Solomon already refers to this when he says (Proverbs 29,4) "a king sustains the land by justice.⁠" The same Solomon writes in Proverbs 20,28: "mercy and truth preserve the king; he upholds his throne by loving kindness.⁠"
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, "who has taken you out of the land of Egypt.⁠" He did this in order to demonstrate the miracles to establish His claim to Kingship and Divinity in your eyes. Seeing that it was all-important to God to remind the people of their visual experience of what He had done, He decided not to introduce Himself as the God Who had created heaven and earth. The people had not witnessed that, nor for that matter had anyone else. In fact, God used the visual experience the people had of Him to support His claim that He had created the heaven and earth. Moreover, the Exodus of Egypt was a manifestation of God equal to creation of heaven and earth. The miracles which occurred subsequent to the Exodus were many and variegated; the various miracles which contradicted the laws of nature were proof that only Someone Who had established those "laws of nature" could have also have been the One Who created heaven and earth. This is why God chose the word הוצאתיך to describe the Exodus. The word also means "to bring forth,⁠" and has been used repeatedly in that sense in the first chapter of Genesis. It signifies that what occurred at the Exodus was a חדוש העולם, "a rebirth of the world as it had been known.⁠" Instead of being slaves to an earthly power, i.e. Pharaoh, the Israelites would now serve an entirely different Master, the Creator, Who had adopted them as His special people. When referring to the bondage in Egypt as a "house of slaves,⁠" God may even have alluded to the fact that the masters,⁠" i.e. the Egyptians, had been shown to be only slaves themselves, subject to a higher authority, God. After all, the Egyptians were descended from Cham, youngest son of Noach, whose descendants had been cursed by their father Noach to be slaves. (Compare the Egyptians' genealogy in Genesis 10,7). Having become the slaves of slaves was in itself unnatural. It is also possible that the word עבדים in the expression בית עבדים in our verse is a reference to an object or objects. We would have to translate it as "the house of eternal slavery.⁠" It is also possible to explain the words מבית עבדים as "from the house of horoscopes to which all Egyptians were mentally enslaved.⁠" The reason the Torah describes the horoscopes as "slaves,⁠" is that whereas they are like kings to those who believe in them and feel utterly dependent on their power, they are in reality servants to all the celestial forces above them. There is a hint here that actually the Israelites had been condemned to remain in Egypt for longer (according to horoscopic calculations) had not the Lord negated the power of the horoscopes and taken the Israelites out as a miracle. This is the meaning of Deut. 4,20: "He took you out from the iron crucible" in which the Israelites had been meant to dissolve like iron being melted down. Our verse then describes that the Exodus proceeded in two stages, first God took the people out of the iron crucible, then out of the land of Egypt.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, "You are not to have any other deities in My presence.⁠" We are not to accept any of God's agents, forces, known as Elohim as deities for ourselves, nor any of the horoscopes as guiding our fates. The word אחרים "others,⁠" [which might suggest that there are such. Ed.] is explained in Sifri Eikev section 43 as justified by the fact that they are "different, false" to those who serve them.
Another explanation of the meaning of the word אחרים: the deities whom people serve differ from day to day or from year to year. One day they worship gold, another day they worship silver, a third day they worship wood. The principal reason they are called אחרים is that they derive whatever power they are presumed to possess from אחרים, from "other" sources, they have absolutely no power of their own. This is spelled out in Exodus 34,14, לא תשתחוה לאל אחר, "do not worship a deity which derives its power from another (alien) source!⁠" You are to bow down, i.e. worship only the true source of power, the God of Israel who does not derive His power from an external source. This is also the way our sages (Shir Hashirim Rabbah 1,45) interpret Isaiah 44,6 ומבלעדי אין אלו-הים, "there is no god that exists independently of Me.⁠"
על פני, 'in My presence.⁠" According to the plain meaning of the text this means "in addition to My essence.⁠" It is similar in meaning to Samuel II 17,11 ופניך הולכים בקרב "and you yourself are marching into battle.⁠" An alternate meaning of the words על פני may be a reference to the direction, the place to which God turns. Seeing that God turns to every direction, is all-present, this means that we must not turn to deities in any direction.
A Kabbalistic approach: the mystical dimension of the words על פני is על הפנים שלי, "to My face,⁠" similar to the meaning of Deut. 5,4 פנים בפנים דבר ה' עמכם, "face to face did Hashem speak with you;⁠" the mystical dimension of the word אחרים is to be found in the fact that God did not say לא יהיה לך אל אחר על פני, but He said אחרים in the plural. it is similar to Lavan who had said to Yaakov (Genesis 31,50) אם תקח נשים על בנותי "you must not marry other women in addition to my daughters.⁠" I have already explained (See commentary on verse 1 והוא כמו אם תקח נשים וכו') why Lavan could not have used the word נשים in the singular, i.e. אשה.
Nachmanides explains that idolatry may manifest itself in three different ways. 1) Some people worship the angels; 2) some people worship the celestial constellations in the sky, horoscopes and astrology; 3) Some people worship demons. During the early generations of mankind any deviation from pure monotheism occurred by the people addressing the angels as God's ministers, believing that since God had given authority to these angels to supervise and intervene in the fates of different nations they deserved to be "worshipped,⁠" albeit as subordinate beings. When Daniel 10,20 speaks of the שר יון or the שר מלכות פרס, he refers to the angels God appointed to supervise those kingdoms and their respective peoples. At that time each tribe or nation worshipped only a single such angel, i.e. the one appointed to supervise its fate. The reason that the Torah (Deut. 10,17) describes Hashem as הוא אלו-הי האלו-הים is to make clear that Hashem was understood to be the supreme power above these angels who had jurisdiction over one nation each. This is also what Yitro referred to when he said he had learned that כי גדול ה' מכל האלוהים, that "Hashem was greater than all the divine powers known as Elohim.⁠" The angels are the ones described as Elohim. This is also what David had in mind in Psalm 97,7 where he says השתחוו לו כל אלהים, "all divine beings (angels) bow down to Him.⁠" This is what our sages said (Menachot 110) that Yitro referred to God as the "God of gods.⁠" (Exodus 18,11).
After the period when people still worshipped the Supreme God but only in His capacity as a remote "boss" of the respective angels to whom He had entrusted their fate, they began to worship visible deities, horoscopes, all kinds of celestial constellations consisting of stars, and other planets. They realized that these forces exercised great influence on what goes on earth. This is the period described as people prostrating themselves before the sun, the moon and many other stars and constellations visible in the sky (Jeremiah 8,2). These people believed that by serving these forces they would increase their relative power and that this in turn would be of benefit to them. The people initiating this were very learned people who had studied what they perceived as the method of these stars exercising their influence on earth.
Still later, people began to worship demons. This is what is meant in Deut. 32,17 אלוהים לא ידעום, "gods they had never known of.⁠" The Torah ridicules the people who sacrifice to demons, phenomena which had never been endowed with divine powers at all, referring to them as "newcomers, recently arrived, whom your ancestors did not dread.⁠" These forces were new to the Israelites; they had heard of them only during their exile in Egypt. Even the Canaanites had not known of their existence. Because of all these various forms of phenomena competing with God, the Torah warns not to place any store in any of them. The word אלהים אחרים in our verse refers to the first group, i.e. the angels.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – לא הזכיר בריאת שמים וארץ שאינו דומה שמיעה לראיה ובריאת שאר שמים וארץ לא ראו את יציאת מצרים א״ע.
מבית עבדים – פרש״י מבית פרעה שהייתם עבדים לו. ואפרש הענין בסוף פרשת ואתחנך בגח״ו.
אנכי – תנחומא. לפי שנגליתי אליכם על הים כגבור ובחור. וביום מתן תורה כזקן מלא רחמים. אמר להם אל תעלו בדעתיכם שהם ב׳ רשויות אלא אנכי ואין עוד אחר. ובתלמוד דריש אנכי נוטריקון א״נא נ״פשאי כ״תבית י״הבית. ועוד א״מירה נ״תינה כ״תיבה י״היבה. עוד יש במדרש אנכי. א״ר ירמיה אנכי לשון מצרי. וסח הקב״ה לישראל עשרת הדברות בלשון מצרי כי בלשון מצרי הרוצה לומר אני יאמר אנך. ואמר אנכי נוטריקון. אל״ף א׳. נ״כ ע׳ לשון. י׳ עשרת הדברות שאמר הקב״ה בע׳ לשון. ולכך פתח מתן תורתו באל״ף. כי קראה האל״ף תגר לפניו על כ״ו דורות שהיה העולם בלא תורה. הבטיחה הקב״ה שיתחיל בה מתן תורתו. ד״א כשברא הקב״ה עולמו לא היה לו לתת את התורה עד אלף דור. כדכתיב דבר צוה לאלף דור. וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה רצה ליתנה בסוף כ״ו דורות. צווחה האל״ף לפניו. ולכך פתח באל״ף. ד״א לפי שנגלה הקב״ה במתן תורה ברבותים אלפי שנאן. אל תקרי שנאן אלא שאינן. כלומר חסר ב׳ אלפים מרבותים. והיו ישראל תמהים זה לזה. אמר להם הקב״ה אנכי אני היחיד. וגם פתח להם שבעה רקיעים. להראות להם שהוא יחיד. והיינו דכתיב אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלהים וכו׳. ולכך נאמר אנכי ולא יהיה לך. בלשון יחיד ללמד סניגוריא לישראל במעשה העגל שאמר משה להקב״ה אל תענישם שהרי לא הוזהרו על אלהים אחרים כי אני לבדי. ויש במדרש לכך נאמרו כולם בלשון יחיד. מפני שראה הקב״ה שעתידין יחידים לבטלם. מיכה בטל אנכי ירבעם לא יהיה לך. ובן הישראלית לא תשא. צלפחד זכור אבשלום כבד. יואב לא תרצח. אמנון לא תנאף. עכן לא תגנוב. ציבא לא תענה. אחאב לא תחמוד. לכך נאמרו בלשון יחיד. ד״א אנכי ולא יהיה לך. אני מצוה אליך שאהיה אדון שלך ותחזיקני לאדון ולדיין ונותן טעם לדבר למה לפי שהוצאתיך מארץ מצרים. מה שלא עשיתי לשאר האומות.
לא יהיה לך וכו׳ – שלא תאמר אהיה עבד לך וגם אלהים אחרים עמך שיעזרוני. לכך נאמר לא יהיה לך כלומר אין אתה צריך רק לי כי הם הבל וריק יעזורו.
ד״א: אנכי ה׳ אלהיך – לפי שאמרו למשה למה העליתנו ממצרים אמר הקב״ה אשר הוצאתיך ולא משה הוציאך מבית עבדים. מעם שהיו עבדים שהיו מכנען. כדכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ולפי שהוצאתיך נכון שלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ולא תהיו סבורים לפי שלא תראוני תמיד שנסתלקתי מעליכם ואל יעלה בדעתכם לעשות צורה שתהיה לזכרון בגללי כמו שעושים הגוים. לכך נאמר לא תעשה לך פסל. לפי שדורות אחרונים יהיו סבורים שיהיו אלהות. ואם תמצאם עשויים לא תעבדם שאין בהם ממש ואינך צריך להם כי אנכי ה׳ אלהיך. ואם תעזבני בשבילם אני אל קנא ואקנא לך ובאלהיך. ועוד שאני פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.
אלהים אחרים – פי׳ ר״א בן עזרא כמו והאנשים רדפו אחריהם. צריך פי׳ לפירושו. אלהים אחרים לדעת אחרים שאחרים סבורים שהם אלהים. והמה הבל כי אין אלהות בם כי אם ביוצרנו. וכן והאנשים רדפו אחריהם סבורים הם לרדוף אחריהם. ועוד היו המרגלים בעיר.
אנכי ה׳ אלהיך – מאי דבור הוא זה ומה מצוה ומה אזהרה היא זו. וי״ל אנכי ה׳ אלהיך ואני מצוך שתדעו ידיעה ברורה כי הוא הבורא וכי אני הוא המצוה כל המצות ונאמן ליפרע הטוב והרע וידיעת השם שחייב אדם לדעת שהוא הבורא יתברך וית׳. ורבי תנחומא דורש לפי שנגליתי עליכם בים כגבור ואיש מלחמה וביום מתן תורה כזקן מלא רחמים אל תחשבו ששתי רשויות הן אלא אנכי ואין עוד אחר. ד״א לפי שכשנגלה הקב״ה ביום מתן תורה נגלה ברבותים אלפי שנאן והיו ישראל מעמידין זה לזה אמר להם הבורא אנכי ה׳ אני יחיד וגם פתח להם שבעה רקיעים והראה להם שהוא יחיד הה״ד אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. ולכך נאמ׳ אנכי ולא יהיה לך בל׳ צווי ליחיד כדי ללמד סניגוריא לישראל במעשה העגל כדפרש״י שאמר משה באותו מעשה ואל תענשהו כי לי לבדי הזהרת לא יהיה לך ולא אמרת לא יהיה לכם. ועוד נאמר במדרש שלכך נאמרו כלם בלשון יחיד מפני שצפה הקב״ה שיחידים עתידים לבטל אותם מיכה מבטל אנכי. ירבעם מבטל לא יהיה לך. צלפחד זכור. יואב לא תרצח. אמנון לא תנאף. עכן לא תגנוב. ציבה לא תענה. אחאב לא תחמוד. לכך נאמרו כולן בלשון יחיד. ד״א אנכי ה׳ אלהיך בשעת מתן תורה היה הקול יוצא מן המזרח וישראל שומעין ובאים לקבל התורה באו למזרח הולך למערב באו למערב הולך לצפון באו לצפון הולך לדרום באו לדרום בא להם מן השמים שנאמר מן השמים השמיעך את קולו והיו ישראל אומ׳ והחכמה מאין תמצא תהום אמר לא בי הוא התחילו ישראל שומעין מארבע רוחות העולם ומשמים וארץ אומרים שמא חס ושלום רשויות הרבה הן לכך כתב אנכי ה׳ כל מה שאתם שומעים אינו בא אלא מאתי ומן אל״ף דאנכי עד כ״ף דלרעך יש תרי״ג אותיות כנגד תרי״ג מצות. ובפ״ק דקידושין אמרינן בשעה שאמר הקב״ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לעצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך הודו על הראשונות זש״ה יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך ועוד כתיב ראש דברך אמת ולא סוף דברך אלא מסוף דברך הודו שראש דברך אמת.
אנכי ה' אלוהיך, "I am the Lord your G–d;⁠" how can we understand this utterance as a "commandment?⁠" In which way does it represent an order to the listener? We must understand the words: "I am the Lord your G–d,⁠" as implying that this is something that you must accept as fact, not merely as an article of faith, i.e. "you know, you do not merely believe.⁠" It follows from accepting this as a fact that there is a system of reward and punishment for your actions, as He is capable of meting out reward and punishment as a result of being the Creator. Rabbi Tanchuma adds that this obligation of yours is the direct result of your having been allowed to see Him revealing Himself as a mighty warrior at the sea of reeds, when He saved you miraculously and meted out punishment to your pursuers. At the same time, He appeared to you in the guise of a merciful G–d at Mount Sinai. Do not make the mistake of thinking that the Power that addressed you at Mount Sinai, is a different Power than the One which dealt with the Egyptians. You have merely witnessed G–d manifesting Himself as possessing multiple attributes. The word אנכי is best translated as "I and no one else.⁠" (Mechilta, bachodesh, section 5) A different approach: seeing that at the revelation G–d had been accompanied by tens of thousands of spiritual beings, angels, it was necessary for Him to point out that only He is the Lord, all other beings are merely servants of His. He also used the opportunity to show them that heaven consists of seven layers of what are commonly known as "heaven,⁠" but that only the highest layer is the domain in which His throne is to be found. This event has been recalled by Moses in Deuteronomy 4,35, i.e. אתה הראת לדעת כי ה' הוא אין עוד מלבדו האלו-הים, "you have been given a visual demonstration that only the Lord is the G–d, there is none other.⁠" This is also why the first two commandments are addressed in the singular mode, i.e. to each Israelite separately, a fact that Moses took advantage of when pleading on behalf of the people after they committed the sin of the golden calf, when he said to G–d: "I am the only human being to whom You have addressed the first two commandments. The people only heard it from me. Therefore they have not violated a commandment that they have heard from You.⁠" The Midrash adds that this is also the reason why all the other eight commandments were addressed to the Israelites as individuals, not collectively as in Leviticus 25,2-7, for instance, or as in Leviticus 26,3-13. G–d foresaw that individual Israelites in the future, such as the false prophet Micah (Judges chapter 17) who tried to eliminate the first commandment, or King Jerobam (Kings I chapter 12) who tried to abolish the second commandment. The list can be lengthened showing that individuals acted in a way that showed they felt they could ignore one or another basic commandment of the Ten Commandments.⁠" By wording these Commandments in the singular mode addressed to each Israelite individually, none could claim that it did not apply to them. When you count the letters in the Ten Commandments, commencing with the letter א in אנכי and concluding with the letter in ך in לרעך there are a total of 613 letters, signaling to us that all the 613 commandments of the Torah are in one way or another contained in these Ten Commandments which are a summary. In the first chapter of tractate Kidushin, in the Talmud we are told that when the gentile nations heard the first two of the Ten Commandments, they concluded that G–d was concerned only with establishing His own reputation. When they subsequently heard of the commandment to honour father and mother, they changed their mind and accepted also the first two commandments as valid. This is what David referred to in Psalms 138,4: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמרו אמרי פיך, "all the kings of the earth shall praise You, O Lord, for they have heard the words coming forth from Your mouth.⁠"
אנכי ה׳ אלהיך – זו מצות עשה לידע ולהאמין כי יש ה׳ שהוא הווה וקדמון ומאתו היה הכל ושאותו הוא לנו לאלהים ואנחנו עמו חייבים לעובדו ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתו אותנו משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא תשתנה דבר וגם תורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד כמו שנא׳ למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ ולכך אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ בעבור כי הם יודעים ועדים בכל אלה. י״מ אנכי הוא שאמרתי לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואני שקיימתו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך בדיבור הקב״ה לישראל והאחרים שאינם מדברים לנוכח אמרם משה לישראל וזהו שאמרו אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום והאי דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים ועוד כתיב את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם ויכתבם על שני לוחות אבנים אלמא כאשר אמרם כתבם פי׳ הרמב״ן ודאי עשרת הדברות שמעו מפי הגבורה אלא שלא הבינום והוצרך משה לפרשם להם חוץ משנים ששמעו והבינום מפי הגבורה והכונה בזה שיהיו כולם נביאים שומעים מפי הגבורה בייחוד השם ובאיסור ע״ז:
מבית עבדים – שהייתם עבדים א״כ ראוי הוא שתהיו עבדי כיון שפדיתי אתכם מהיות עבדים.
וי״מ: מבית עבדים ממצרים שהם מבני חם שנאמר בו עבד עבדים יהי׳ לאחיו דכתיב ובני חם כוש ומצרים. ונאמרו כל הדברות בלשון יחיד ולא כאשר התחיל אתם ראיתם וגו׳ אם שמוע תשמעו והטעם להזהיר כל יחיד ויחיד מהם כאלו מדבר עם כל אחד ואחד לבדו שלא יחשבו שילך אחר הרוב והיחיד ינצל עמהם:
לא יהיה לך אלהים אחרים – פירש״י אזהרה שלא לקיים ע״ז הנעשית כבר כי לא תעשה אינו אלא אזהרה שלא יעשנה. וכתב הרמב״ן א״כ תהיה לא יהי׳ לך אזהרה לבד שלא לקיים ע״ז ברשותו ואין בה מיתת ב״ד ולמה הקדים הקיום שאמר בלאו להשתחוואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב״ד והאמת שהיא ברייתא שנוייה במכילתין אבל אינה הלכה שהיא כדברי היחיד ורבים פליגי עלי׳. והנכון לפי הפשט שהוא מלשון והיה לך לאלהים להיות לך לאלהים שמצוה שלא יהי׳ לנו זולתי השם ית׳ ויתעלה ולא יהי׳ לנו אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים והוא מניעה שלא נאמין בשום אחד מהם ולא נקבלנו עלינו באלוה ולא נאמר לו אלי אתה.
ור׳ אברהם פירש: שמזהיר שלא נשים שום שתוף להקב״ה כי יש מי שהוא מודה שהוא אלוה אלא שמשתף עמו דבר אחר ועל זה מזהיר שלא נשתף:
אלהים אחרים – פי׳ שהם אלהים אחרים לדעת העובד שעובדם או שקבלם לאלהים אבל כשמדבר בעשייה כגון אלהי מסכה לא תעשה לך לא אמר אחרים דודאי כשמזהיר על הקבלה או על העבודה שייך למימר לא תקבל עליך לשום אחר לאלוה ולא תעבדנו אבל קבל אלהיך אלוה אמיתי ותעבדנו אבל כשמזהיר על העשייה לא שייך לומר לא תעשה דבר אחר לאלוה אלא האלוה האמיתי דחלילה חלילה להזכיר בו עשייה כי הוא העושה כל ולא נעשה:
על פני – כמו ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם שפירושו לפניו גם בכאן לא יהי׳ לך אלהים אחרים על פני פי׳ לפני וזהו בכל מקום שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני והנה מזהיר שלא יהי׳ לך אלהים אחרים כי אני תמיד עמך ורואך ולא אמר כאן אזהרה להשתחואה כי הוא נמשך על ולא תשתחוה להם האמור גבי עשייה:
אנכי ה' אלוהיך, "I am the Lord your God.⁠" This is a positive commandment to believe in and feel absolutely certain of the existence of Hashem as a primordial force that preceded any phenomenon which is part of the material universe, and that He is the sole Creator of the entire universe, that He is our God, and that we are His people. We are obliged to serve Him, and He has taken us out of bondage in Egypt. The historical fact that He took us out of Egypt serves as eternal proof of His existence and His express desire to guide our fate. It proves that our Exodus was the product of His will. It also proves that He must have been the original cause in this universe, seeing that once the universe, i.e. the laws of nature had been formulated, no radical changes such as the taking out of a completely assimilated nation such as the Israelites from the midst of another nation was conceivable according to what is considered "normal" in our world. The Exodus was not only testimony to His power, but also to His uniqueness. For all the above reasons, God did not commence to identify Himself as the One Who had created heaven and earth, but He identified Himself as the One who had taken us out of Egypt, a visible historical fact witnessed by millions. [No one had been around to watch the universe come into existence. Ed.]
Some commentators understand the emphasis on the word אנכי here as meant to draw attention to Hashem saying that He is the One Who had already told Avraham "I will also judge the people who will enslave your descendants and they will depart from that country with great riches" (Genesis 15,13) At the beginning of the Decalogue, God introduces Himself as the One who had fulfilled that promise of over 400 years ago.
The first two commandments of the Decalogue which were addressed to the people in direct speech, i.e. "I have taken you out, etc.,⁠" were distinct from the other eight in which God appears to refer to Himself in the third person, were spoken by God to the people directly, whereas the others were relayed to the people by Moses.
The fact that our chapter commences with the words: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר, "God spoke all these words to say,⁠" as well as the verse in Deut. 5,19 את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר, "the Lord spoke these words to you at the Mountain, etc.,⁠" certainly gives the impression that the people had heard all the Ten Commandments directly from God's mouth. Moses adds that all these words were inscribed on the two Tablets, which proves that as God was saying the words He simultaneously was inscribing them on the Tablets.
Nachmanides claims that there is no question that God addressed all of the Ten Commandments to the whole people directly. The problem was that the people did not understand what they were hearing. Moses therefore needed to explain the text to the people, with the exception of the first two Commandments which they both heard and understood directly from Hashem without the need of any intermediary. The point in all this is that at that point in time the people were all on the spiritual level of prophets, who have primary knowledge of the uniqueness of Hashem, and the absolute impossibility to relate to anyone else as something Divine.
מבית עבדים, "from the house of bondage.⁠" Although the people did not need to be told this, God reminded them that seeing they had been enslaved by a cruel ruler such as Pharaoh, they could certainly not have any objection of trading such a ruler for Hashem.
Some commentators see in the words מארץ מצרים the major significance of this line, i.e. seeing that everyone knows that there was no other country in which the Israelites had been enslaved. They therefore stress that the Egyptians being slaves, i.e. being descendants of Cham whose children Noach had condemned to be slaves, had instead become masters over descendants of Shem, had been an especially degrading experience. The fact that God had put an end to this geo-politically demeaning situation, deserved especial mention, and therefore the Israelites' gratitude. [The Egyptians were fourth generation descendants of Cham. (Genesis 10,6-7) Ed.]
The Ten Commandments were all formulated in the singular mode, as opposed to the summation of אתם ראיתם, in 20,19 as well as the formulation (plural) אם שמוע תשמעו, "if you will surely hearken, etc.⁠" (19,5). The reason for the variation in the singular and plural mode is to warn the people that they are both individually and collectively obligated to carry out God's instructions, and to refrain from violating negative commandments. God wanted to be on record as if He had spoken to every Israelite individually.
לא יהיה לך אלוהים אחרים, "You must not have any other kind of divinity.⁠" Rashi understands this as not maintaining (יהיה referring to something already in existence) any idolatrous image, seeing that there is a separate commandment following immediately afterwards that prohibits the construction of such images. This latter commandment would by itself have been insufficient, as it would have left open the option of preserving or even worshipping existing idols.
Concerning this interpretation, Nachmanides writes that if that were so, God's words: לא יהיה לך, while a prohibition, would not have indicated that violating this prohibition carries the death penalty. Furthermore, why would the Torah first tell us about the lesser sin of not destroying an existing idol rather than inform us of the worse sin of constructing a new idol ourselves? Seeing that the Torah spelled out the death penalty in this world [if tried and convicted by a tribunal. Ed.] and in the world to come [if it was impossible to convict legally or carry out the sentence. Ed.] for worshiping idols, we would have thought that maintaining idols was a minor offense. Whereas there is indeed a view expressed in the Mechilta that the maintaining, i.e. not destroying an existing idol is "only" a warning by the Torah, but not an indictable offense, this is the view of a lone sage, and we do not rule in accordance with that view.
According to the plain meaning of the text, the פשט, we need to understand the verses as follows: the meaning of the word אלוהים here is similar to והיה לך לאלוהים or to להיות לך לאלוהים, (Genesis 17,7, for instance) where the meaning is that we must not consider any of the celestial forces which have been imbued with some power by God as sharing power with God, or even as intermediaries. The fact that these forces are called by the name אלוהים on occasion, as for instance vis a vis Pharaoh (compare Exodus 7,1) is not a factor in our relationship to Hashem. If we were to allow such celestial bodies, or the like to substitute or to rank alongside God, it would not only dilute, but eventually ruin, our belief in God the sole and unique Creator. We must never address such celestial forces as אלי אתה, "you are a celestial force in my eyes.⁠"
Ibn Ezra explains these verses as not viewing anything in nature as a junior partner to the Creator. This warning was necessary as there were theologians or philosophers who, while recognizing the supremacy of Hashem did not recognize His being absolutely exclusive as such.
[If there really were such a thing as אלוהים אחרים, "other deities" (plural, as suggested by the plural ending in the word אלוהים), the Torah should have written לא יהיו לך, in the plural, not לא יהיה לך in the singular, i.e. reminding the reader that the idea of other gods is a non-starter. Ed.]
אלוהים אחרים, "other deities.⁠" We must not admit that there are such other deities, even if we refuse to pay any tribute to these supposed deities. It is noteworthy that when the Torah forbids the making of such symbols, such images of other supposed deities, it does not dignify them with the title "other gods, or other deities,⁠" but simply tells us not to make אלוהי מסכה, (Exodus 34,17). There is a subtle difference, in that the making for commercial purposes of a symbol to serve others, when such a symbol is known to be serving others as a deity or symbol of such. When making a symbol of one's own deity the Torah wants it understood, in addition to the examples mentioned in our verse, that even a symbol of our true faith is totally forbidden to be made. If the Torah had not forbidden to make something אחר, something else, something that is not divine, as a symbol of one's faith, this would be equivalent to admitting that such a notion would be credible, though foolish. The very idea of עושה אלוהים is laughable, as only The Creator could imbue anything created with divine power if He wanted to, not any creature.
על פני, "in My presence.⁠" We find a similar use of the expression על פני when Eleazar and Ittamar are appointed as priests in the presence of their father Aaron (Numbers 3,4). Here too, the meaning is the same as if the Torah had written לפני, "before Me.⁠" This expression is used in all instances when we are reminded that there is nothing that is hidden from the Lord, and though He is not manifest, nothing does not occur in His presence. The reason why the Torah does not warn against prostrating oneself to idols here, is that it had already included this in verse five which is a conceptual continuation of not making idols mentioned in verse four.
אנכי – בגימטריא כסא לומר שקרע כל הרקיעים עד כסא הכבוד ובגימטריא מלא ועוד עשרה וזהו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ויש בו עשרה הויות ראשון ואחרון בשמים ובארץ וד׳ רוחות ועומק ורום.
אשר הוצאתיך – ג׳ במסורה: ב׳ בדברות ואידך אשר הוצאתיך מאור כשדים שהוציאו מאור כשדים ליתן לבניו התורה.
אנכי י״י אלהיך – ארז״ל שבת (פ״ח ב׳) כששמעו אנכי ולא יהיה מפי הגבורה חזרו לאחוריהם י״ב מילין. וכן פר״ש גבי ויעמדו מרחוק בסוף הענין (פ׳ כ״ו) עד שבאו המלאכים והחזירום שנ׳ (תהלים ס״ח י״ג) מלכי צבאות ידודון. ותימה דהא אמרינן בשבת (פ״ו ב׳) דבשבת נתנה תורה לישראל, א״כ היאך הלכו כולי האי בשבת, וי״ל כיון שהיו בתוך העננים שהיו סביבותיהם נר׳ כמו שהיו בחצר אחת. מר׳ יהושוע. ור״י הבחור הקשה היאך פושט מזה הפסוק דהמלאכים היו מדדין אותם, והלא לא כתיב רק מלכי צבאות, ולא מלאכי באל״ף. ותי׳ דנמצא במדרש דמלכיהון דמלאכייא מיכאל וגבריאל שהם שרים וגדולים שבהם, וכתיב מלכי להודיע חבתם. וא״ת למה אמר בלשון יחיד אנכי ה׳ אלהיך ולא אמר אלהיכם. וי״ל משום דיש מצוות שתלויים בלב, ויש מצוות שתלויים בעשייה ואחרות בפה. ועי״ל משום שראה הב״ה שעתידים יחידי׳ לעבור איש איש את מצותו וכולם לקו, ירבעם הפר לא יהיה לך, בן הישראלית לא תשא, מקושש זכור, אבשלום כבד, יואב לא תרצח, אמנון לא תנאף, עכן לא תגנוב, ציבא לא תענה, אחאב לא תחמוד.
אשר הוצאתיך – ולא אמר אשר בראתיך. בעבור שאם היה אומר כך היו יכולים להשיב, כך עשית לכל האומות, ולמה תטיל עלינו עול תורתך יותר משאר אומות, לכ׳ לא שם לפניהם רק יתרון חבה שחבבם משאר האומות שהלך לקחת גוי מקרב גוי במסות.
(ו)⁠לא יהיה לך – פי׳ לא תחשבו שום דמות להב״ה, והא דכתיב (בראשית ט׳ ו׳) בצלם אלהים ר״ל בצלם חשוב שהיה לו, ולכן יש אתנחתא תחת בצלם.
אלהים אחרים – פי׳ אבן עזרא על דרך (יהושע ב׳ ד׳) והאנשים רדפו אחריהם. וצריך פי׳ לפירושו כלומר אלהים אחרים לדעתם שהם סבורים שהם אלהים, ומ״מ אינו כן, וכן רדפו אחריהם לפי דעתם היו רודפים אחריהם, אבל עדיין היו בבית. הרי״ט.
אנכי י״י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – זהו הדבור הראשון. וזה אומר גוזר נושאו אנכי, ונשואו יתר הפסוק, ואין זה רק שהודיע עצמו, כמו שאמר אליעזר עבד אברהם אנכי (בראשית כ״ד:ל״ד), א״כ הודיענו בזה הפסוק שהוא נמצא פועל כל הדברים ראוי שנזכור א״כ זה בכח מצות עשה לנו, רצוני להאמיננו זה.
לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ – זה הדבור השני, ובא על דרך אומר בלתי גוזר, וכן כולם עוד, והכונה שלא נאמין זולתו ואף עמו, וכבר פרשנו בתחלת בראשית שם אלהים, וא״כ אין תמה מאמרו אחרים.
על פני – רוצה לומר: על עצמוּתִי; והרצון בזה, שלא תשתף עמי אלהים אחרים לתת להם חלק באלהות. או יהיה הרצון בזה — על השגחתי; וירצה בזה שלא תאמין שיהיה לך מנהיג אחֵר זולת השגחת ה׳ יתעלה; וזה, כי מה שיסודר באמצעות הגרמים השמימיים הוא מה׳ יתעלה, והוא שליט להמיר הסידור ההוא כאשר יקרה ממנו רע לדבקים בו, כמו שנתבאר מענין יציאת מצרים; ולזה אין ראוי להאמין ההנהגה והממשלה על הנמצאות כי אם לה׳ יתעלה.
התועלת הראשון הוא במצוות, והוא מה שציוה להאמין כי שם אלוה שליט על כל הנמצאות להגיע אותם אל אשר יחפוץ, ושהוא יכלכל הסידור המסודר מהכוכבים להיטיב לדבקים בו, וזהו מה שאמר ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׳ (כ, ב). וכבר נתבאר שזה המאמר הוא מצוה בארבעה עשר מסנהדרין, עם שהוא מבואר מאוד מעצם המאמר. וזאת המצוה היא מצוה קודמת בהכרח לשאר המצוות, כי כשלא יֵאָמֵן שיהיה שם אלוה - לא יקובלו המצוות התוריות אשר ציוה בהם.
ואולם התועלת בזאת המצוה הוא בדעות, כי כשלא יֵאָמֵן שתהיה שם עילה פועלת, לא תהיה שם חכמה כלל, כי החכמות יחקרו בסיבות אשר בעבורם יהיה הדבר, וכשלא תהיה שם עילה פועלת - לא תהיה שם עילה תכליתית כלל, כמו שנתבאר במקומותיו. וכן כשלא יֵאָמֵן בשיהיה משגיח באישי מין האדם בזה האופן תִּמָּנַע ממנו פינה גדולה בדעות, כמו שביארנו ברביעי מספר מלחמות ה׳, עם שהיא מהגדולות שבפינות התוריות.
התועלת השני הוא במצוות, והוא מה שהזהיר מלעלות במחשבתנו שיהיה שם אלוה אחֵר זולת ה׳ יתעלה, וזהו מה שאמר: ׳לא יהיה לך אלהים אחרים על פני׳ (כ, ב), והוא מהגדולות שבפינות התוריות. וכבר נתבאר בארבעה עשר מסנהדרין שזה המאמר הוא מצוה.
ואולם התועלת בזאת המצוה הוא בדעות; והוא, כי כשניתן האלהוּת לזולתו, או נשתף עמו זולתו, יפול ממנו הרבה מחכמת הנמצאות והיקר שבהם, ותִמָּנַע מהאדם הצלחתו האמיתית שהיא מגעת בשנשכיל ונדע ה׳ יתעלה לפי היכולת, כמו שביארנו בראשון ממלחמות ה׳. וכבר אמר זה הנביא בביאור באומרו: ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי׳ (ירמיהו ט, כג), וכל שכן כשינתן האלהוּת לפסילים, כי זה ממה שיפיל חכמת הנמצאות בכללה; וזה מבואר מאד למי שעיין בדברינו בספר מלחמות ה׳.
1הדבור הראשון כבר כתבנו בשער הקודם מה שאז״ל (בראשית רבה ס״ט) ויחלום והנה סלם (בראשית כ״ח:י״ב) זה סיני וכו׳. וכי היה המעמד הזה דרך סלולה לעלות תחתונים למעלה ועליונים למטה אשר בזה יושלם השתוף שכתבנו ביניהם גם במקומו שער כ״ה כתבנו בהסכמת הרב המורה ז״ל כי כוונת עולים ויורדים בו היא להודיע כי מטבע האלהי ההוא שיקדימו בו העליה אל הירידה וזה כי העליה בעיונים הטבעיים האנושיים בנמצאות כלן מן המתאחר אל הקודם היא הכרחית לשתמשך אחריה הירידה. וההשכל׳ בהם מהקודם אל המתאחר שהיא השגה נבואיית נפלאה הנקראת בל׳ רבותינו (סוכה כ״ח.) מעשה מרכב׳ ואין ספק שבמעמד הנכבד והנורא ההוא כלם החליפו כח והעלו אבר כנשרים לעלות בשכלם משפל מצבם בגרם המעלות השמימיות ממדרג׳ אל מדרגה עליונה ממנה עד עלותם אל השכל הנפרד מכלן ואשר הוא הסבה הראשונ׳ להם והוא יתברך אינו מסובב מזולתו כי על כן אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כמו שאמרנו. והנה כאשר יבקשו בכח עיוניהם חביון עוז ותעצומות המניע הכל בכחו וגבורתו מבלי שום צירוף ושתוף עם המתנועעים הראשונים ומניעיהם להודות לו האלהות הממשלה והאדנות על כל הנמצאים עליונים ותחתונים באמת עד האלהים יבא דבר עיוניהם אשר יאמר כי הוא זה ולא יחטיאו.
והוא יתברך אז נענה להם לפי עומק מחשבתם וטוב עיונם וישרו במדרגה הנבואיי בהקיץ ואמר אנכי ה׳ אלהיך על הדרך עצמו שאז״ל (בראשית רבה ל״ט) באברהם אביהם שהיה אומר לבני דורו כסבורין אתם שאין מנהיג לעולם מיד הציץ עליו הקב״ה ואמר אני בעל העולם שנאמר ויאמר י״י אל אברם (בראשית י״ב:א׳) כמו שנזכר שם שער ט״ז. והרי זו היתה להם תכלית המעלה וההשגחה אשר אין למעלה ממנה. ממנה ישיג האדם השגה שכלית נבואיית ובמראה אליו יתודע התקשרות המרכבה הכוללת ויכולת הרוכב והמנהיג בה יתברך שמו. אמנם יחד להם הכנוי באומרו אלהיך כי הוא הענין המכוון מכל זה המעמד כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו׳. והוא מה שהעיד עליהם בסוד שהשיגו אמתתו באומרו ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו׳ (שמות כ״ד:י׳). כי הוא סוד מורכבת המשנה אשר לו יתברך להנהיג העולם בהנהגה שלמה לפי ההשגחה האישיית אשר כתבתי עניינה יפה בשער ל״א והוא טעם דבקות האומה הזאת עמו יתברך ועקר סודו ובזה ולא בזולת היתה כל הצלחתנו תלויה עיין שם.
אמנם הוסיף עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כי הוא הדבר המיוחד להם והנודע אצלם בתכלית הידיעה כמ״ש להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים והיתה הכוונה לכלול במאמר הראשון הג׳ עקרים ההכרחיים להקדים לשום מצוה מן המצות מציאותו והשגחתו דכלתו והוא מבואר. ודוגמת זה אמר משה במשנה תורה (ו)⁠מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי״י אלהינו בכל קראינו אליו (דברים ד׳:ח׳) שכלל בזה המציאות וההשגחה והיכולת לענות בכל עת צרה וסמך אח״כ ומי גוי גדול אשר לו משפטים צדיקים ככל דברי התורה. ובמכילתא (פ׳ מ״ת פ׳ פ״ו) אנכי ה׳ משל למלך שנכנס במדינ׳ אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך אתם מקיימים כך אמר הקב״ה לישראל אנכי ה׳ אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והנה מכח זה המאמר כתב הרמב״ם ז״ל בספר המצות שלו בשם בעל הלכות גדולות כי דבור אנכי זה לא נמנה בכלל תרי״ג מצות לפי שמהכרחיותו שיוקדם להם מאחר שלא תצוייר מצוה בלי מציאות מצוה כמו שאמר בכאן בפי׳ אם מלכותי אין מקבלין גזרותי היאך מקיימין ואיך יהיה מציאות הש״י מצוה אם לא תקדם לו מציאות המצוה וקבלת מלכותו ראשונה. וכבר כתב זה ג״כ הרב ן׳ חסדאי בתחלת ספרו והנה לפי זה חוייב לו שתעלה אזהרת לא תעשה לך פסל וכל תמונה לחשבון המצות שהרי אמר (מכות כ״ד.) אנכי ולא יהי׳ מפי הגבור׳ שמעום ובהם משלימים מתרי״א לתרי״ג ואנכי ולא יהיה לך לאו דוקא אלא שבמאמר ההוא יש שתי מצות והוא ז״ל הכריע לדעת הרמב״ם ז״ל בשדבור אנכי הוא מצוה אלא שאמר שכל הלאוין הבאים שם בעבודת אלילים הם בכלל לא יהיה לך. אמנם זהו דבר שלא תתברר אמתתו כי אם בבוא על חשבון המצות כלן לפי שהיות הדבורים על מספר עשרה לא ימנע היות בדבור שתי מצות או יותר כמו שהוא בדבור השבת. ועל כל פנים לדברי הכל לא ימלט משיהיה דבור אנכי מצוה או שרש המצות כולן ולכן הוא ראשון במעל׳ ובסדר במדרגת הנמצאות כמו שאמרנו וגם לאזהרת לא תעשה לך מצאתי סימן יפה ומבואר בבואנו על סדרן כמו שיבא לפי דרכנו.
ונאמר כי אחרי הודיע אלהים אותם זה העקר הנפלא אשר הוא יסוד היסודות וראש המעלות כלן הנה הם ממנו החלו לשוב במחשבותיהם ולהוריד עיונם והשכלתם הנבואות דרך המעלות אשר עלו בהנה כפי עיונם האנושי והשכילם בהשתלשלות הנמצאות ונותנם עיונם בגלגל הראשון החלק אשר עליו נאמר ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא (יחזקאל א׳:כ״ב) והוא הנקרא שמי השמים (תהלים קמ״ח:ד׳) והרגישם הטעות בו אם מצד הפשטתו ואם מצד עוצם תנועתו אשר בה יכריח כל הגופים הנוראים אשר תחתיו אשר זה מביא לחשוב כי הוא האלוה עצמו והוא הראוי ליעבד והשכילם שסבת הסבות ועלת העלות אין לו שום שיעור ולא תמונה ולא תנועה ולא שום ענין מענייני הגלגל ההוא והנה מפני זה אי אפשר שיהיה הוא האלוה ולא גם כן הנבדל המניע אותו עד שיצוייר שבהסתלק התנועעות הגלגל תסולק תנועתו ולזה גזרו כי הוא יתעלה אין לשתף עמו שום נמצא ולזה בא הדבור השני בכיון מסכים אל טוב עיונם והשגתם.
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – לומר התקיים בעיונך זה כי יפה דנת יפה זכית ויפה חייבת. ולענין כוונת הדבור יאמר שעם שהדבור הזה הוא אזהרת ומניעה מהודות שום אלהות לזה הנמצא העליון כ״ש למה שתחתיו. הנה הוא באמת כולל ג״כ בשורה טובה וחפשיות נפלא לומר שאחר שהוא אלהינו קרוב אלינו והוא יכול על כל אלהים כמו שנתבאר מהדבור הראשון מעתה מה לנו להודות אלהות ועבדות לשום נמצא מנמצאות מעלה ומטה עודנו חי. וכמו שאמרו ז״ל (מכילתא שם) על פני כל זמן שאני קיים. וזהו שאמרו (שמות רבה מ״א) חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז) אל תיקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מהמלכיות חירות מהיסורין. ויש בכלל זה העבודה זרה הגדול׳ המצוי׳ היום בעולם מציאות חזק והוא רפואת כל המחשבות והעסקים לקבוץ הממון והצלחות הנכסים שהמה להם האלהים האדירים אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל ועוזבים את תורתו ומניחין אותה עגונה ועלובה בקרן זוית וזו היא גופה של עבודה זרה ועקרה כמו שיבא בלא תחמוד אשר ממנה נזהר איוב כמו שנתבאר באומרו אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי. אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב ל״א:כ״ד-כ״ה). והדבר הקשה כי העמים אשר אנחנו גולים בארצם לא כן המה עושים ועינינו רואות וכלות אין מושיע. וכל זה בכלל לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שמות כ׳:י״ט). ועל כל זה יאמר אחר שאני ה׳ אלהיך ואתם לי לעם בדרך אישות אשר כל צורכי האשה מוטלים על בעלה שארה כסותה ועונתה מעתה לא תזנה לבקש צרכך מאלהים אחרים על פני כנזכר או שירצה ועיני רואות והוא מליצה נחמדה שיבקש האיש מאשתו שלא תזנה בפניו והוא עצמו מאמר בעל המוסר (חו״ה שער עבודת אלהי׳ פ״ה) לא תמרוד באדונך והוא רואך. והוא מבואר שאם נזהר מזה לא נחטא לעולם. סוף דבר בהזהר בכל מה שבכלל הדבור הזה תושלם אמונת הדבור הראשון כי לא שלם ציור מציאות האל יתעלה עד שיסולק מעצמותו כל שום רבוי ושיתוף בצד מהצדדים עד שיהיה הוא והדבור ההוא שנים. ועל כן אמרו חז״ל (מ״פ ר״א ס״פ מ״א) אנכי ולא יהיה לך בדבור אחר נאמרו שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים ס״ב:י״ב) והכונה כי אמונת הישות למחוייב המציאות הוא עצמה אמונת שאין זולתו והמחשבה בשיש שם שני אלוהות היא עצמה הכפיר׳ בשניהם והרי הדבור הראשון נכלל בזה.
ואולם בהוריד עוד מחשבותיהם אל עלול השני אשר תחת הגלגל החלק והוא הגלגל הנושא השנים עשר מזלות בחגורתו אשר במתניו אשר לכלם בשם יקראו טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגי׳ וכן שמות שאר צורות הכוכביות המימינות והמשמאילות הרבה מאד אשר רבים מהקדמונים חשבום סבות ראשונו׳ לכל הצורות הנמצאות בארץ מתחת והשתדלם ברוב חריצותם לעשות תמונות וטלסמאות בדמותם וצלמם להוריד שפע טובם עליהם כמו שכתב הרב המורה פרק כ״ט ול׳ חלק ג׳ ואבותינו הקדושים השיגו במעמד הנכבד ההוא שהמה הבל בבחינת עצמם לזה באה בכלל האזהרה השנית בדבור הזה השני מסכים על עיונם.
1. הדיבור הראשון וכו׳, אחרי שאמר בתחיל׳ דרך כלל, כי העשר׳ הדיבורים הם נגד ט׳ הגלגלי׳ והסיב׳ הראשונה שהוא הי״ת המניע אותו יבאר זאת עתה בפרט (ולהבין דבריו יותר עיין ביאורי למעל׳ שער י׳ ושער כ״ה) ור״ל כי העיון השכלי הטבעיי עולה בעיונו מהמתאחר אל הקודם, ר״ל מהמשובב אל הסבה עד הגיעו באחרונה להשגת הי״ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים והשלם האמיתי אחר אשר זכה להשג׳ עיונית הזאת בדרך טבעי ינוח עניו הרוח וישיג גם ההשגה הנבואית המתחלת בהשגת הסיבה הראשונה כפי היכולת האנושית ויורדת אח״כ למטה להבין ולהכיר עי״ז גם מהות ואיכות הדברים המסובבים ממנה, וע״ז רומז מאמר הכתוב ״והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״ ר״ל בסולם האלהי שהיא ההשגה הנבואית, עולים תחילה מי שזוכים לה ע״י העיון השכלי מהמתאחר אל הקודם, ואח״כ יורדים בו מהקודם אל המתאחר, וע״כ יען כי נשאת אז מעלת העם כולו במעמד הנבחר ההוא כנוח עליהם הרוח עד שהשיגו כולם מעלת הנבואה כמו שאמר הכ׳ ד״מ ״ואשא אתכם וכו׳ ואביא אתכם אלי״ ר״ל אל השגתי נאמר להם תחילה דיבור ״אנוכי״ הכולל אמיתת השגת הי״ת שהוא השיבה הראשונה והמניע לכל הנבראים כולם, ונמשך מזה כי אף שטעו בתחיל׳ בעיונם השכלי לחשוב הגלגל היומיי שהוא העליון על כל לעצם אלהי בעבור גודל הפשטתו, ועוצם תנועתו בכל זאת אחרי הבינם האמת, כי העצם האלהי לא יצויר שיהי׳ שום שיעור ולא תמונה ולא תנועה והודו כי הגלגל היומיי שיש לו כל אלה אינו עצם אלהי ובזאת חזקם גם הדיבור הב׳ ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״ הכולל לא לבד האמונ׳ האמיתית שאין שום אלהי בלעדי הי״ת כ״א גם הבטחון שאחרי שה׳ אלהינו קרוב אלינו בכל קראינו אליו, לא נצטרך עוד לעזר זולתו ואף כי לעבודי שום נמצא מבלעדו, ורק אחרי הפרד מדעתנו כל רעיון שיתוף אלקות בעצם הי״ת, יצא לנו אור האמונה האמיתית כשחר נכון, ע״כ אחז״ל ״אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו״ כי שני אלה מתאימים יחד והיו לראש ועיקור אחד עד שזה בלי זה אינו שלם ואמיתי כראוי, כי האמונה במציאות הי״ת יכלתו והשגחתו על בני אדם לבדה מבלעדי האמונ׳ גם באחדותו ית׳ היא אינה אמיתית, אח״כ כאשר הורידו עיון מחשבתם אל הגלגל השני שהוא גלגל הכוכבים העומדים (הנקראים כן, יען כי בעבור תנועתם המאוחרת מאוד שהיא למזרח נראים כעומדים תמיד) והכירו וידעו כי האומות הקדמונים אשר חשבו כי כוכבי שבת אלה, ואף כי הי״ב צורות המזלות [מזלות משורש נזל וקראום הקדמונים כן בעבור הורדת והזלת שפעם למטה לארץ:] הם סבות ראשונות לכל הנעשה תחת השמים אשר על כן עשו להם גם בצלמיהם לעבדם ולהשתחוות להם, למען הוריד עי״ז שפעם הטוב עליהם רק בשוא נתעו, וכי באמת כל אלה רק ברואי הי״ת ולא אלהים המה ועם עיונם האמיתי הזה הסכים הדיבור השני ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל״ וכו׳. ויען כי לגלגל זה שתי תנועות מתנגדות תנועה אחת הכרחית ע״י הגלגל היומיי ממזרח למערב (עיין מבוא לשער י״א) ותנועה אחת עצמית שתובל להחשב כרצונית, ר״ל התנועה המאוחרת אשר לו ממערב למזרח הנה המייחס לגלגל הזה ענין אלקות בעבור תנועתו העצמית, יכחיש זאת בעבור תנועתו ההכרחית, כי לא יצויר שהעצם האלהי יוכרח להתנועע ע״י זולתו, וע״י רעיון זה התעוררו בעצמם גם על עון הנשבע בשם ה׳ לשקר, כי בהשבעו בשם ה׳, יורה מצד אחד שמודה כי הוא האלהים ואדון כל, ובשאת שמו לשקר הלא מכחיש בו, כי באמרו שהדבר הידוע אמת כמו שהי״ת אמת הנה בהיות הדבר ההוא שקר הלא נמשך מזה שיכפור גם בהי״ת, וע״כ בבחינת הגלגל הזה והרעיון אשר העיר בקרבם בא הדיבור השלישי ״לא תשא וכו׳.
וכאשר החלו להשכיל גם בגלגלי ז׳ כוכבי לכת השיגו תחילה בעיונם האמיתי, כי אין אמת בדעת החושב שגלגל שבתאי העליון על כולם הוא המניע הכל והוא הנותן כח ועצמה (ואף כי ביום השבת שהוא משמרתו) לכל מה שתחתיו להתנועע ולעשות איש איש מלאכתו וכי בהיפך לא בכח שום מזל וכוכב יגבר איש ואיש מישראל וכל הנלוים אליהם ואל אמונתם האמיתית, ולהסכים עם עיונם זה בא הדיבור הרביעי ״זכור את יום השבת״ וכו׳ לצוות על המלאכה והעבודה בשאר ימי השבוע שהם משמרת שאר הששה כוכבי לכת, ולנוח ביום השבת שהוא משמרת שבתאי, להורות כי לא מאתו יצא הכח והגבור׳ לאדם לפעול פעולתו, וכי הכל רק מאת הי״ת העושה כל הוא ״כי בששת ימים עשה״ וכו׳ וכאשר באו אח״כ בעיונם להשגת מהות גלגל כוכב צדק המעורר בבני אדם לדעת הקדמונים (למען הבין דבריו אלה והבאים עוד בשטר הזה עיין ביאורי לשער ל״ד) הרגש הצדק והמשרים, אשר המקור לכולם הוא, כיבוד האבות והשמיע׳ בקולם, והבינו ג״כ, כי מלבד שכל זה הוא חק טבעיי באדם ראוי גם לעשותו בעבור שציוה אותי הי״ת שהוא אבינו ומחוללנו, בא הדיבור החמישי להסכים עם מחשבתם הטהור׳ הזאת ״כבד וכו׳ למען יאריכון ימיך״ וכו׳ ובמשנה תורה הוסיף בו ״כאשר צוך ה׳ אלהיך״ להורות כי השכר והגמול הטוב הזה הבא לך בעבורו אינו נמשך מחק הטבע. כי הארכת ימי האדם והצלחתו הזמנית אינם מסובבים טבעיים, הנמשכים בהכרח, מכיבודו את אבותיו, כי את שכר נסיי ואלהי חלף שמרו את מצותיו, ובעבור היות א״כ מצוה זאת מצד מה מחויבת בעיון שנני בעבור שהיית שהוא אבינו האמיתי חלק מכבודו לאבותינו בבחינה הגופנית, ומצד אחר היא מוטבעת בטבענו באה באמצע הדברות בעבור היותה משותפת לחמשה הראשונים המחויבים רק מעיון השכלי האלהי, ולחמשה האחרונים המחויבים מחוק הטבעיי באדם. ובעבור עיונם במהות כוכב מאדים המעורר לבב בני אדם אל הריב והמלחמ׳ להרוג נפשות ולשפוך דם, בא הדיבור הששי לא תרצח, והוא מקביל אל דיבור אנוכי, כי רק שוכח אלהים וכופר במציאותו ישפך דם האדם אשר נברא בצלם אלהים ובעבור עיונם בגלגל החמה אשר אין נסתר מחמתו, ובתקופתו על קצות הארץ מסבב כל ההויות וההולדות, נאמר להם דיבור לא תנאף שלא תהי׳ ההולדה באיסור, ודיבור זה מקביל לדיבור לא יהי׳ לך וכו׳ כי הנותן כבוד הי״ת ועבודתו לזולתו דומה לנואף המחבק חיק נכרי׳, ולאשה מנאפת השוכחת אלוף נעוריה לזנות אחרי מאהביה, ובעבור עיונם בכוכב נוגה, אשר משפעו יחודש פני אדמה ומלאו פני תבל תנובה והשכילו עי״ז כי שוא עבוד את האדמ׳ להוציא ממנה יבולה ואוכל למכביר, אם לא ישמרו ע״פ חוקי הצדק קנין כל אדם מגניב׳ וגזל, ע״כ בא להם הדיבור השמיני לא תגנוב המקביל לדיבור לא תשא, כי הנופל ברשת עון הגניב׳ יפול ג״כ בפח עון שבועת שוא ושקר, ובעבור עיונם בגלגל כוכב. המעורר בבני אדם הליכת רכיל, גלוי סוד, וריב ומצה הנולדים מכל זה, נאמר להם לא תענה ברעך וכו׳, ר״ל שישתמש בדיבורו רק במה שהוא לתועלת בני אדם לא במה שהוא לרעתם, ודיבור זה מקביל לדיבור זכור וכו׳ כי בשמרנו את השבת כראוי אנחנו מעידים ג״כ עדות נאמנה לה׳ שברא עולמו וחדשו מאין, ובעבור עיונם בגלגל הלבנה שהיא בתקופת׳ בכל חודש נראית כמשתדלת תמיד להוסיף אורה ולמלאות חסרונה על ידי תנועת׳ זאת, וכאשר ישלם וימלא אורה בחצי החודש כן הולך אחר כך שנית הלוך וחסור עד שהיא בעבור זה כעין דמיון ודוגמא לחומד הון זרים, ההולך ג״כ בעבור זה סובב סובב בכל המדינות לאסוף הון ורכוש ולא ידע כי חסר יבואנו, ובסוף ערום ישוב לאדמתו כאשר יצא ערום מבטן אמו, ע״כ בא להם הדיבור העשירי לא תחמוד וכו׳ ודיבור זה מקביל לדיבור כבד וכו׳ כי כמו שכיבוד האבות הוא מקור לכל הפעולות הטובות אשר יעשה האדם לזולתו, כן בהיפך החמד׳, מקור כל פעולותיו הרעות עד כי בסוף גם כיבוד אבותיו ישפיל החומד ויגיענו לעפר:
אשר הוצאתיך מארץ מצרים כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. פירש מה שתלה אלהותו ביציאת מצרים ואמר אשר הוצאתיך ולא אמר אשר בראתי השמים וארץ וכל אשר בם מפני שעל ידי ההוצאה ממצרים מהיות להם עבדים זכה בהם להיות משועבדים לו ויהיה אלהיהם וכן כתוב אשר הוצאיתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני י״י אלהיכם:
דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים וכו׳ אל תאמרו שתי רשויות הן אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. פי׳ לא מפני שאלהותו תלוי ביציאת מצרים תלה אלהותו בה מכל פעולותיו אלא מפני שביציאת מצרים דהיינו כשעברו בתוך הים שבו היתה תכלית יציאתם נגלה עליהם כגביר מלחמה וכאן בעת מתן תורה נגלה עליהם כזקן מלא רחמים ויש לחשוב שהן שתי רשויות הזכיר היציאה לומר אנכי שאני נגלה לך כאן כזקן מלא רחמים הוא י״י אלהיך אשר נגליתי לך כשהוצאתיך מארץ מצרים דהיינו על הים כגבור מלחמה ואין כאן ב׳ רשויות:
דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה באין מארבע רוחות ומן השמים והארץ אל תאמרו רשויות הרבה הן. פי׳ מה שאמר אשר הוצאתיך אינו מפני שאלהותו תלוי ביציאת מצרים ולא מפני שנגלה להם כאן משונה ממה שנגלה להם ביציאת מצרים ואמר שהנגלה להם כאן הוא הנגלה להם שם אלא מפני שביציאת מצרים דהיינו על הים נגלה עליהם בכבודו והיו מראין אותו באצבע שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים לפיכך הוזכרה יציאת מצרים לומר שכמו שביציאת מצרים לא היה רק רשות אחד ככה בכאן אף על פי שהקולות באות מד׳ רוחות העולם ומן השמים והארץ אין כאן כי אם רשות אחד:
מבית עבדים מבית פרעה שהייתם עבדים לו. אמר זה מפני שמאמר מבית עבדים סובל שני פירושים או מבית היותכם עבדים שאז יתכן שיהיו עבדים למלך או מביתן של עבדים שאז יחוייב שיהיו עבדים לעבדים:
לפי שנאמר לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מניין שלא יקיים. במכילתא ואינו רוצה לומר אין לי אלא שלא יעשה אבל העשוי לו על ידי אחרים מניין שלא יקיים דהה״א מלא תעשה לך גופיה נפקא כדתניא בת״כ ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו לכם אחרים ת״ל לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת״ל לא תעשו ולא לכם מכאן אמרו העושה גלולים לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם רבי יוסי אומר אף משום שלש משום לא תעשו. ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך ואם כן מקרא דלא תעשה לך נמי איכא למדרש לא תעשה ולא לך אלא ה״פ לפי שנאמר לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה לא ע״י עצמו מדכתיב לא תעשה ולא ע״י אחרים מדכתיב לא לך כדדרשו גבי לא תעשו לכם העשוי כבר שלא עשאו לא הוא ולא אחרים לו אלא שהיה עשוי מתחלה ומצאו או קנאו מניין שלא יקיים ת״ל לא יהיה לך והא בריתא אתיא אליבא דרבי יוסי דאלו לת״ק דאמר אינו עובר רק משום לא תעשו ומשום לא לכם משמע דלית ליה דרשא דלא יהיה לך שלא יקיים העשוי כבר והכי דיקא נמי לישנא דעשוי כבר שכבר היה ולא נעשה בעדו וכן מה שכתב רש״י בפרשת קדושים א״ת לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושים לכם הרי כבר נאמר לא יהיה לך לא שלך ולא של אחרי׳ אינו אלא אליבא דר׳ יוסי ופירושו אי אמרת בשלמא דפירוש לא תעשו לכם שלא תעשו אתם לאחרים ולא אחרים יעשו לכם היינו דכתיב לא יהיה לך סתמא וחזר ופירש לא תעשה לך לא תעשה אתה לאחרים ולא אחרים יעשו לך אלא אי אמרע דפירו׳ לא תעשו לכם שלא תעשו אתם לעצמכם ודכותה לא תעש. לך לא תעשה אתה לעצמך קשיא משום דמהכא משמע דוקא אתם לעצמכם דהוו תרתי לריעותא הוא דלא תעשו אבל שתעשו אתם לאחרים או שיעשו אחרים לכם דליכא אלא חדא לריעותא שרי ואילו מקרא דלא יהיה לך סתמא משמע אפי׳ אחרים שעשו לך ואיך חזר וכתב אחריו לא תעשה לך שלא תעשה לעצמך דוקא ולא אחרים שעשו לך:
אלא אחרים עשאום אלהים עליהם. במכילתא וכאילו כתב אלהי אחרים שפירושו אלהים של אחרים והמ״ם נוסף כמו טורים אבן שפירושו טורי אבן:
אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ עד לאוהבי ולשומרי מצותי ראיתי חכמינו הקדושים חדשים גם ישנים בלתי מסכימים בפירוש עשרת הדברות האלה. כי הנה במכילתא דרשו דבור אנכי כמו שכתב רש״י אני הוא שנגליתי על הים כגבור עושה מלחמה ואני הוא הנגלה בסיני כזקן מלא רחמים ודרשו לא יהיה לך על עבודת הפסילים שהיו כבר עשוים. ודרשו לא תשא אם שם ה׳ אלהיך לשוא בנשבע על מה שהוא ידוע בעצמו הנקרא אצלם שבועת שוא ודרשו זכור את יום השבת על שביתת היום השביעי לבד. ודבור כבד דרשו כפשוטו על כבוד ההורים ודרשו לא תרצח על השופך דם נקי ולא תנאף בניאוף אשת איש בלבד. ודרשו לא תגנוב בגונב נפשות כי הוא דבר הלמד מענינו. וכמו שלא תרצח לא תנאף הם במיתת ב״ד כך לא תגנוב הוא בדבר שחייבים עליו מיתת ב״ד. וכן פירש רש״י בפירושיו. וגם הרב הגדול המימוני זה דרכו בפירוש המצות האלה בחבורו הגדול אמנם הראב״ע פירש לא יהיה לך על מצות האמונות הפרטיות. ופירש לא תשא זכור כבד לא תרצח כדברי מכילתא אבל פירש לא תנאף כולל לכל מיני זנות ונאוף. ופירש לא תגנוב על גנבת הלב גם ממון ולא כלל בו גנבת נפשות. ופירש לא תחמוד על הגזל ועושק ומרמה להיותם מפני חמדת הלב. ואמנם הרמב״ן פירש אנכי ולא יהיה לך במצות אמוניות פרטיות כמו שאבאר אחר זה ושאר הדבורים על דרך מכילתא ורש״י ובדבור לא תחמוד נטה לדעת הראב״ע. והרלב״ג פירש אנכי ולא יהיה לך במצות אמוניות פרטיות גם כן ופירש לא תשא על שבועת שוא ועל שבועת שקר. ופירש לא תנאף כולל לכל העריות. ופירש לא תגנוב בגונב נפשות כדברי רש״י ולא תחמוד בגזל ועושק כהראב״ע. הנך רואה חלופי דעותיהם בזה ומעתה בני שמע בקולי הביטה וראה שבעשרת הדברות האלה שישראל שמעו בסיני נמצאו שלש מעלות על כל שאר דברי התורה האלהית ומצותיה. המעלה האחת מצד המדבר והיא שהדבורים העשרה האלה לא שמעו אותם מפי נביא כשאר מצות התורה שמשה קבלם מפי הגבורה וישראל שמעו אותם מפיו. כי הנה הדברות העשרה האלה האלהית דבר ויקרא ארץ לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אמרם ואם אלהי השמים ואלהי הארץ עמדו רגליו ביום ההוא על הר סיני לדבר לעמו הדברים האלה דעו נא וראו כי נכבדות ידובר בם. והמעלה השנית היא שהתורה והמצוה ודברי הנביאים כלם נתנו מרועה אחד אבל לא לקבוץ אנשים רבים אלא לאיש אחד איש אחד אשר מלאו לבו להיותו שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה ועם היות שמשה נגש אל האלהים מכל ילוד אשה הנה אחד באחד יגשו קול לו קול אליו והאנשים אשר היו עמו לא ראו את המראה לא כאלה חלק יעקב בעשרת הדברות כי כל העם מקצה קטון וגדול שם הוא כלם יחד המה ראו מעשה ה׳ ויראו את אלהי ישראל מדבר מתוך האש. והיתה אם כן המעלה הראשונה מצד הנותן יתברך והב׳ מצד המקבל העם הרב ההוא. המעלה השלישית הוא שעשרת הדברות האלה בלבד מכל דברי התורה ומצותיה כתובים ע״י הקדוש ברוך הוא על שני לוחות אבנים כל כלי ברזל לא נשמע בהבנותם כי נגעה בם יד ה׳ ולכן החי יתן את לבו למה זה בחר ית׳ לכותבם בחרושת אבן למלאת והמכתב מכתב אלהים ולא צוה למשה מחוקק ספון שיכתבם על ספר ככל שאר דברי התורה אין זה אלא למעלת הדברים וליוקרם שהוא הגידם וכתבם כדי שלעד בצור יחצבון. על כן אמרתי שעשרת הדברות האלה הם מאמרים כוללים כל תרי״ג מצות שנתן הקדוש ברוך הוא לעמו ומפני זה רצה לאמרם בעצמו ולכל ישראל יחד ולכתבם על שני לוחות אבנים והיו אם כן עשרת הדברו׳ האלה כאן במדרגת ההתחלות ושרשי יסודי התורה. וכתבו המקובלים שלכן באו בהם תר״כ תיבות לפי שהם תרי״ג במספר המצות הנכללות בהם. והשבעה הנותרות הם כנגד השבעה קולות שזכר במזמור הבו לה׳ בני אלים כי בז׳ קולות נתנה התורה. והמה הנזכרים בפרשה וכמו שכתב הרמב״ן וכבר הציץ על זה הרלב״ג באומרו שהדברו׳ האלה הם כוללי׳ המצו׳ כלם. אבל כאשר ירד לפירוש׳ בפרט ביאר קצתם כוללים וקצתם פרטיים כמו שזכרתי. וגם אני שמעתי שהגאון רב סעדיה הסכים בזה אבל הראב״ע הלעיג ממנו כדרכו שישתה לעג כמים. אמנם לדעתי הוא דעת ישר ובריא אולם. ועל כן באו באלה הדברות מלות משותפות הרבה כדי שיכללו מובנים רבים ומצות מתחלפות ואין לתמוה איך יכלול מאמר אחד צווים ואזהרות רבות. כי הנה מצינו בדברים הטבעיים איכיות ראשונים שניים ושלישי׳ וסגולות ודברים נעלמים נמשכים אחרי צורותיהם לא ישיג האדם סבותיהם ואם בדברים שיפעל הטבע בחכמת בוראו הטביע בהם תועליות הרבה מתחלפים לא יכילם השכל האנושי כ״ש וכל שכן שיהיה בדברים המסודרים והנאמרים מהאלוה יתב׳ מעצמו וכבודו שאין ראוי שירוחק מהיותם כוללים פירושים והבנות מצות ואזהרות מתחלפות כי כמו שבתחלת הבריאה בדבר ה׳ שמים נעשו ובדבור אחד פשוט נבראו גלגלים הרבה וכוכבים רבים ומתחלפים ככה במתן תורה בכל דבור ודבור מעשרת הדברות יוכללו תעלומת חכמה ומצות הרבה ואני אעיר על דבר מזה בפירוש הדברות עם היות שלא אתעסק כאן להכניס כל תרי״ג המצות בהם מפני האריכות:
ואחרי הקדמתי זאת אומר ראשונה בדברו׳ שלא היה מספר׳ עשרה בערך המצו׳ שבהם ולא כפי הדרושים אלא כפי הדבורים ששמעו וההפסקות שהיו בין דבור לדבור. כי הם שמעו ראשונה דבור אנכי עד מבית עבדים ונפסק. ואח״כ שמעו דבור שני לא יהיה לך עד ולשומרי מצותי ונפסק. אח״כ שמעו דבור שלישי לא תשא עד את שמו לשוא ונפסק. אחר כך שמעו דבור רביעי זכור את יום השבת עד ויקדשהו ונפסק. אחר כך שמעו דבור חמישי כבד את אביך עד סופו ונפסק. אחר כך דבור ששי לא תרצח ונפסק. ולכן נמנה בדבור אחד עם היותו קצר המלות מפני ההפסק. וכן דבור שביעי לא תנאף ודבור שמיני לא תגנוב. ודבור תשיעי לא תענה כל אחד דבור בפני עצמו בערך ההפסקות. ודבור עשירי לא תחמוד ולפי שבא מדובק וסמוך עם לא תחמוד השני עד וכל אשר לרעך. לכן נמנה כלו בדבור עשירי. ואין להרחיק ענין ההפסקות מפני מה שכתוב קול גדול ולא יסף ותרגם אונקלוס לא פסק כי אין כוונתו שלא היה הפסק בין פסוק לפסוק ובין תיבה לתיבה שא״כ לא יכלו להבין דבר אלא שלא היה שם הפסק בדבור אחר כ״ש שהפסוק ההוא יש לו פירוש אחר כמו שהודעתיך למעלה ובמכילתא אמרו את הדברים האלה דבר ה׳ (רש״י שמות כ׳ ב׳) מלמד שאמר עשרת הדברות בדבור א׳ מה שא״א לבשר ודם לומר כן והקשו אם כן מה ת״ל אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלא מלמד שאמרם בדבור אחד וחזר ופרט כל אחד ואחד דבור בפני עצמו עד כאן. הנך רואה שעם היות שאמרו שכל הדברות נאמרו כאחד מפני התקשרותם ואחדותם בענין השלמות הזה לא כחשו שנאמרו גם כן בהפסקות והבדלי המאמרים והוא האמת. והותרה בזה השאלה האחת:
ואמנם למה לא באו כל הדברות בלשון מחייב או כלם בלשון שולל הנה הוא לפי שבאו כפי מה שחייב חומר הדברים כי בתחלה אמר אנכי ה׳ אלהיך כדי להודיעם מי היה המדבר אותם וזהו לא יהיה אלא בשמות חייוביים ה׳ ואלהים ואשר הוצאתיך.
ואמנם הדבור השני שהיה להזהירם מהע״א היה ראוי שיהיה מלשון שולל להרחיקם מהטעות ההוא.
והנה לא זכר כאן מצות היחוד לפי שהיו המצות האלה שזכר מעשיות ולא תפול המצוה באמונות גם שמציאות האל ואחדותו יושגו במופת ועיון שכלי ולא היה צריך יתברך לאמרם בעצמו ולכן הזהיר על הע״א שהיה רוב העולם נמשך אחריה גם שבסוף הדבור אמר לאוהבי ולשומרי מצותי שהוא מאמר כולל למצות המחייבות אשר בעניני האלהות. ואמנם דבור לא תשא בא בלשון שולל ולא מחייב לפי שהאזהרה היא שלא ישבע לשקר ולא ישאהו על פיו לשוא כמו שיתבאר ועם היות שיוכל להשבע במשפט ובצדקה הנה המונע עצמו מהשבועה אינו חוטא ולכן הזהיר על החמור והכרחי והנזהר לא על הרשו׳. ואמנם בשבת בא מצות עשה בלשון מחייב זכור את יום השבת לקדשו ונזכר בו גם כן מצות לא תעשה בלשון שולל לא תעשה כל מלאכה לפי שיש חיוב בשבת לקדשו ושלילה מלחללו.
ואמנם כבוד אב ואם בא בלשון מחייב ולפי שחייב אדם לא בלבד שלא יקלל את אביו ואת אמו אבל גם שיכבדם ויעבדם ויועילם ולא הוצרך להזהיר שלא יקללם לפי שאם יכבדם כ״ש שלא יקללם. וגם שבאמרו למען יאריכון ימיך מורה שאם לא יעשה כן יכרתו ימיו.
ואמנם כל חמשת הדבורים האחרוני׳ באו בלשון שולל לפי שהם דברים יגזור השכל עליהם ורובם נצטוו לבני נח ועל האדם במה שהוא אדם חיוב לעשותם.
ואמנם החיוב הוא שהוא הצדקה ואהבת הריעים כמותו. הנה הוא שלמות יותר גדול לאדם והספיק הקדוש ברוך הוא באזהרתו שלא יעשה הבלתי ראוי כ״ש שגם המצות ההמה יוכללו כאן כמו שיתבאר. ואולי שלזה באו חמשת הדברות הראשונות בלוח אחד להיותם מצות שצוה הקדוש ברוך הוא לישראל לא עשה כן לכל גוי והחמשה אחרונות בלוח שנית מפני שנצטוו כבר בהם או ברובם אדם ובני נח והותרה בזה השאלה הב׳:
ואמנם בעונשיהם אין ראוי שנבקש שווי והדומו׳ בעונשי העוברי׳ על עשרת הדברות לפי שלא נזכר בהם עונש כלל לעובר עליהם ולא נאמרו מפאת העונש המיועד בהם כמו שכתב הרמב״ן אלא להיותם מאמרים כוללים מצות הרבה כמו שזכרתי הלא תראה שלא אמר בעובד ע״א שיהיה בכרת ולא בנשבע לשקר שילקה ולא במחלל את השבת שיסקל וכן בשאר לפי שלא נאמרו הדבורים ההם אלא מפני היותם הכרחיים בקנין השלמות לא להפחידם בעונשים ומה שנאמר פוקד עון אבות הוא להגיד חומרת החטא ההוא שעד דור רביעי יבקשהו השם מהחוטא וכן בלא תשא אמר כי לא ינקה ה׳ לא להפחיד בעונש כי אם לדבר אחר כמו שיתבאר. ולכן אם היו עונשי העוברים על הדברות האלה בלתי שוים אינו מהבטל כ״ש שכבר ימצאו בעונשיהן כל מיני עונשי התורה מלקות כרת סקילה שרפה הרג וחנק ועונש בלתי ידוע ואזהרה בלי עונש שהיא החמדה והיה זה לתת לנו שורש אמתי שהזהיר התנא עליו באמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. למדנו זה מאשר יתברך בעצמו צוה על המצוה שעובר עליה חייב מלקות כמו שצוה על המצוה שהעובר עליה חייב מיתה. והותרה בזה השאלה הג׳.
וכבר זכרתי שלא באו בדבורים האלה מצות אמוניות כי לא יפול על האמונה שם המצוה וגדרה אלא מצות מעשיות ומפני זה לא צוה ית׳ שיאמינו עיקר תורתו ויסודותיה עם היות שכל הי״ג עיקרי׳ שזכר הרב המורה בפירוש לפרק חלק כלם תלמדם מהדבורים האלה אם היסוד הראשון שהוא מציאות האל מפאת החומר והמצוה וזה כח הדבור הראשון אנכי ה׳ אלהיך. ואם היסוד השני מאחדותו מדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואם הג׳ שאינו גוף למדנו מאמרו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. ואם הד׳ שהוא קדמון וכל מה שזולתו מחודש בא באמרו כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים וגו׳. ואם הה׳ שראוי לעובדו בא באמרו לאוהבי ולשומרי מצותי. ואם הו׳ מנבואה בכלל. והז׳ מנבואת מרע״ה למדנו מענין המעמד. וכמ״ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ונאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ואם הח׳ מנצחיות התורה בא באמרו ועושה חסד לאלפים וגו׳. ואם הט׳ שהוא תורה מן השמים הם היו העדים בדבר כי שמעו קול אלהים חיים מדבר ונאמר אתה ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ואם הי׳ שהוא ידיעת השי״ת וכן הי״א מהשגחתו בשכר ובעונש באו באומרו כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא פוקד עון אבות וגו׳ ועושה חסד לאלפים. ואם הי״ב שהוא מביאת המשיח והי״ג מתחיית המתים בכללו גם כן באמרו ועושה חסד לאלפים כי הם החסדים אשר יעשה הקדוש ברוך הוא לקץ הימים אחרי אלפים מהדורות. הנה אם כן כל העיקרים שזכר הרב הגדול כולם יוכללו בעשרת הדברות. ומעניני נתינתם במעמד האלהי ההוא.
ואמנם מצות האהבה לש״י ולהתפלל אליו ולקדש שמו ולהצדיק דינו והיראה מלפניו ויראת מקדשו ושאר המצות המיוחסות לעניני האלהות וכן מצות הפסח והמצה ואסור החמץ והישיבה בסכה ותפלין ומזוזה ושאר מצות התורה שהם כלם זכר ליציאת מצרים וכן דין הבכור והמעשר תרומה וחלה שהם כמו הבכור אין ספק שכלם יוכללו בדבור אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וכן באמרו לאוהבי ולשומרי מצותי ולזה אמר בכנוי מצותי לרמוז על המצות האלהיות המתיחסות אליו יתברך ולפי שהיו רבות לא פירש אותם ונאמרו בדרך כלל בכללות הדברות האלה וכן דבור לא יהיה לך כולל המולך והאוב והידעוני ובכלל כל מעשי כשוף כי הם כולם מיני ע״א. ושלא להתנבאות בשם אלהים אחרים ושלא להסית ולהדיח ושלא להקים פסל ואשרה ובו נכללים כל דיני ע״א וכליה ותשמישיה ולאבד שמה וכל הנטפל אליה ומלזבוח אליה ומעשות כמעשי עובדיה. ואסור כתיבת קעקע וקרחה ושריטה ולבישת שעטנז וכלאים כי הם כולם מדרכי הע״א כמו שביאר הרב המורה. וככה בדבור לא תשא יוכללו כל דיני השבועות ונדרים וחרמות ודיני הקדשות ודיני נזיר ושלא לברך את ה׳. וכן בדבור זכור יוכללו כל מועדי ה׳ וקרבנותיהם תמידין ומוספין כהלכתן וגם קרבן ראשי חדשים וקידש החדש המגביל עניני המועדים וסימניהם. ובדבור כבד תוכלל ההכאה והקללה והיראה מפניהם והאמונ׳ בקבלת הראשונים בפירוש התורה ומצותיה ובלא תרצח יוכללו כל המשפטים התלויים בדיני נפשות והכאות הגוף וזולתם ולא תנאף כולל כל משפטי העריות והביאות האסורות בהמה או זכור ושפחה חרופה ודומיהם שכולם בכלל ניאוף. ולא תגנוב כולל כל המשפטים התלויים בממון ומשפטי השומרים והשותפים והאריסים ועולת המדות והמשקולות והשכנים וחלוקת הקרקעות ודיני הונאה וגזל וריבית ושכר שכיר ודומיהם שכולם הם להוציא ממון חבירו בדרך בלתי ראוי ולא תענה כולל משפטי עדים שקרים וזוממים ומוצי׳ דבה ודיני העדים ואיכותם. ולא תחמוד כולל כל מדות טובות ובו נכלל ואהבת לרעך כמוך ובכלל אסור שנאת חנם ועזר הטעינה והשבת האבדה ושלא יחבול רחים ורכב ושלא לענות אלמנה ויתום ושלוח הקן ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ולא תחרוש בשור ובחמור יחדיו כלם נכללו בלא תחמוד שהיא אזהרה כוללת על המדות הרעות וגם יוכללו שם מיני מאכלות אסורות כי הם סבה במדות הרעות ההן וכן מצות אחרות שנאמר בדרך כלל בכללי הדברות האלה והותרה בזה השאלה הד׳:
ואמנם בחמשת הדבורים האחרונים שהיו בלוח השני אומר שנזכרו המה בלבד ולא זולתם. מפני שידיעת הדברים כשהיא על דרך הכללות מאד מבלי יחוד ופרטיות מה. אין השכל האנושי מסתפק בה. והנה מאמר ואהבת לרעך כמוך הוא סוג כולל מינים ופרטים הרבה. וראה ית׳ שהיה יותר טוב לזכור מיניו כי בזה תשלם הידיע׳ יותר. כי לא תשלם ידיעת מהות האדם באמרנו שהוא עצם או גשם שהוא סוגו הכולל. אלא באמרנו שהוא חי מדבר. והנה אם תהיה האהבה לרעים בשמירת החיות נכלל בלא תרצח. ואם תהיה בשמירת כבודו ואשתו נכלל בלא תנאף. ואם תהיה האהבה בשמירת ממונו שלא יונה ולא יגזול אותו נכללו בלא תגנוב להיותם דבורים כוללים. וכן מאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. וכן ג״כ ענין השנאה אם בגופו או באשתו או בממונו וכל דבר הנוגע בו. ומאמר ועשית הישר והטוב הוא גם כן מאמר כולל המינים הנזכרים ולכך הקדוש ברוך הוא לא רצה להזהירם על הסוג הכולל מינים רבים כי לא תשלם בזה האזהרה הצריכ׳ לשלמות אלא המינים האחרונים.
והנה זכר חמשת האזהרו׳ האלה לפי שהאדם יחטא או יקנה שלמותו אם במעשה ואם בדבור ואם במחשבה וכמ״ש בפיך ובלבבך לעשותו. ולהיות המעשה הוא החלק היותר עיקרי זכרו ראשונה. אם בגוף כמו שזכרתי לא תרצח. ואם בכבוד אשתו לא תנאף. ואם בענין ממונו לא תגנוב ושלשתם הם במעשה. אח״כ הזהיר שלא יחטא לחברו בדברי שפתיו ועל זה אמר לא תענה וגומר. ואח״כ הזהיר שלא יחטא לו אפי׳ בהרהור הלב ומחשבתו לחמוד דבר מכל אשר לו. הרי לך מבואר שבאו הדברות כלם בסדר ראוי והגון ובזה הותרה השאלה הה׳.
ואמנם בתשובת השאלה הו׳.
אומר שמאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. אינו טעם למצות לא יהיה לך. אבל הוא הקדמה לכל הדברות. להודיע מי הוא זה ואיזה הוא הדובר אליהם שמה. ואין כאן לפי זה טעם למצות לא יהיה לך. וגם אומר שלא זכרה התורה בדבור ההוא לא עונש ולא שכר אבל הגיד שהוא יתברך מקנא מאד בעובדי ע״א ותהיה כל כך קנאתו שיפקוד עונו על שלשים ועל רבעים.
ואמר שלא יחשב בזה עול ועוות הדין כיון שגם בשכר המצו׳ הוא עושה חסד לאלפים. ואם כן אין כאן זכרון העונש המיוחד לעובדי ע״א כי לא נאמר בו מות יומת ולא יכרית ה׳ לאיש אשר יעשנה וכן בשכר לא אמר למען יאריכון ימיך שהוא הלשון המורה על השכר. אבל אמר שלא יתפלא אדם מהיותו יתברך בקנאתו פוקד עון אבות עד ג׳ או ד׳ דורות כי הנה בענין השכר ימשיך חוט החסד עד אלפים מהדורות הרי שאין בדבור הזה לא טעם ולא עונש ולא שכר.
ואמנם בדבור לא תשא אמר כי לא ינקה ה׳ לפי שלא יחשבו שלא יחשב להם לעון דברים שבעל פה כי מה יזיק אליו יתברך דברי פי אדם. ובשבת נתן טעם להיותו דבר יוצא מהמושכל רוצה לומר בריאת העולם וחדושו אבל בשאר הדבורים לא נתן הכתוב טעם ולא שכר ולא עונש. לפי שלא בא האלהים להפחיד׳ עם העונש ולא לפייסם עם יעודי השכר אלא להודיעם הטוב והישר לעשות והרע והמזיק להרחיק כי לזה צוה במצו׳ האלה להיותם חוקים ומשפטים צדיקים לא בבחינה אחרת והותרה בזה השאלה הו׳:
ואמנם בהיתר השאלה הז׳ שהיא המצוה שבאה בדבור אנכי. ראוי שתדע שדעת הרב המורה הוא שהיא מצוה שצוה הקדוש ברוך הוא שיאמינו באלהותו רוצה לומר שהוא שלם מחוייב המציאות. והדבור הב׳ הוא מצוה להאמין ביחודו כי הוא אזהרה מהאמין שיש אלוה אחר זולתו. אבל בעל ספר מצות הגדול ובעל ספר מצות קטן עם היות שיסכימו בששני הדבורים הראשונים הם מצות תלויות באמונות ושמצות לא יהיה לך היא שלא יאמין באלהות זולתו הנה במצוה הראשונה לא יסכימו עם הרב הגדול כי בעל ספר מצות הגדול כתב בו וז״ל מצות עשה להאמין שאותו שנתן לנו התורה ע״י מרע״ה הוא ה׳ אלהינו אשר הוציאנו ממצרים וזה הוא שאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך עד כאן. הנה הניח המצוה הזאת כחה כח היסוד הח׳ מיסודות הדת והוא שתורתנו היא מן השמים. ואינו נכון כי איך יהיה הדבור הראשון ביסוד הח׳. והדבור הב׳ הוא ביסוד הב׳ שהוא האחדות. והדבור הו׳ ביסוד הג׳ שאינו גוף. ואם הדבור הב׳ והג׳ הם מהיסודות הראשונים איך לא יהיה הדבור הראשון מהיסוד הראשון. ובעל ספר מצות הקטן כתב וז״ל א׳ לידע שאותו שברא השמים וארץ הוא לבדו מושל למעלה ולמטה ולד׳ רוחות העולם שנאמר אנכי ה׳ אלהיך. ואפילו באויר להוציא מהפלוסופי׳ האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות העולם וכו׳ וכתב עוד אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כלו ברוח פיו והוא הוציאנו ממצרים ואין אדם נוקף באצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מן השמים שנאמר מה׳ מצעדי גבר כוננו עד כאן. הנה אם כן יהיה אצלו כח המצוה הזאת שנאמין בהשגחת הש״י והוא ה״א מיסודות התורה ועיקריה ואיך יצוה עליו בתחלת דברותיו קודם שיצוה על אמונת היחוד ושלילת הגשמיות ובכלל שהוא דרך זר מאד ופסוק אנכי לא יורה עליו כלל והראב״ע פירש אנכי ה׳ אלהיך שיאהבהו ויעבדהו בכל לבו וידבק בו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו ולפי זה יהיה כח הדבור הזה על אהבת השם ועבודתו והוא היסוד הה׳ מיסודי התורה ולמה יהיה נזכר ראשונה. והרמב״ן בפירושו לתורה ובספר ההשגות אשר עשה על ספר מנין המצות כתב באופן כולל הדעות כלם וז״ל יצוה אותם שידעו ויבינו כי יש ה׳ הוא האלהים הקדמון אשר מאתו היה הכל בחפץ והיכולת. והוא אלהים שחייבים לעבוד אותו.
ואמר אשר הוצאתיך וגו׳ כי הוצאתו אותם משם תורה על החפץ ועל המציאות כי בידיעה והשגחה ממנו יצאו וגם תורה על החדוש כי על דעת קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת. והיכולת יורה על היחוד וכו׳ הנה הרכיב בזה רובי יסודי התורה ופסוק אנכי לא יורה עליו כלל וקרוב לזה כתב הרלב״ג ורבינו נסים והחכם ר׳ יוסף אלבו בעל ספר העיקרים נמשכו בזה אחרי בעלי הדין שזכרתי עם היות שלא אמרו דבר בשם אומרו ויחסו דעותיהם לעצמם כי הנה הר״ן פירשו כבעל ספר מצות הגדול להאמין תורה מן השמים. ובעל ספר העיקרים נמשך אחרי בעל ספר מצות הקטן שצוה על אמונת ההשגחה האלהית. הראיתיך בעיניך דעות החכמים האלה ראשי בני ישראל המה ואיך כל אחד לדרכו פנה בפי׳ הפסוק הזה עם היות הצד השוה שבהם ששתי הדברות הראשונות הם מצות אמוניות. וכבר זכרתי בשאלות מה שהוכיח הר׳ חסדאי שלא תפול שם מצוה וגדרה באמונות. וטענותיו חזקות המה. ולכן היותר ישר בעיני הם דברי בעל הלכות גדולות שלא מנה אנכי ה׳ אלהיך מצוה ודעתו הוא שתרי״ג מצות הן כולן גזרותיו של הקדוש ברוך הוא שגזר עלינו לעשותם או מנענו מהן. אבל האמונה במציאותו יתברך הודיעה אותנו באותות ומופתים וגלוי שכינה שעשה לעינינו והוא העיקר והשורש שממנו יולדו המצות אבל אינו נמנה בחשבונו. ומאמר מכילתא מסכים לזה שאמרו לא יהיה לך למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך (רש״י שמות י״ח ב׳) משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם לא כשתקבלו את מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי איך תקיימו. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אנכי ה׳ אלהיך אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי כך קבלו גזרותי הוי לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ הנה עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו ושאינו מכלל המצות והגזרות שהם ענין אחר.
ואמנם לא יהיה לך כתב בעל הלכות גדולות שהיא המניעה בצלמים לא האמנת האלהות לזולתו יתברך ויש סמך לדבריו במה שאמרו במכילתא גם כן לא יהיה לך למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל אין לי אלא שלא עשה העשוי כבר. מנין שלא יקום שנא׳ לא יהיה לך. הנה ביארו שדבור לא יהיה לך הוא אזהר׳ שלא יעבוד ע״א שהיתה כבר עשויה. ואינה אם כן מצו׳ אמוניית. והראב״ע כתב שדבור אנכי הוא השורש והוא כנגד העצם הנושא את תשעת המקרים וכדמות האחד במספר העשרה. ובפרשת ואתחנן כתב ז״ל והישר בעיני שדבור אנכי ה׳ אלהיך אינו מהעשר׳ כי הוא המצוה ולפי דבריו שם נראין נוטים לדעת בעל הלכות גדולות. אבל הרמב״ן בספר השגותיו הנזכר החזיק מאד בדעת הזה ר״ל היות אנכי ולא יהיה לך מצות אמוניות ונסתייע במה שאמרו במכילתא מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם המים עשה בעדם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן. כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן ר׳ אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כלם לפני הר סיני לקבל את התורה היו כלן לב אחד לקבל עול מלכות שמים בשמח׳ עד כאן. ומזה הוליד הרב שקבלת עול מלכות שמים שהוא דבור הוא מצוה ושלא יהיה לך היא מצות לא תעשה מהאמנת האלהות לזולתו על דרך והיה ה׳ לי לאלהים את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים. ראה גם ראה חולשת הראי׳ הזאת ואיך יוכל הרב לחייב ממנה שיהיה אנכי ה׳ אלהיך מצוה כי אף שנודה שהיה זה קבלת עול מלכות שמים לא ימשך מזה שהיא מצוה אף כי הם אומרים שקבלת מלכותו הוא ענין אחד וגזרותיו ומצותיו הם ענין אחר כמו שזכרתי. ואולם מה שהביא האנשים האלה שלמים הם אתנו לומר שאנכי ולא יהיה לך היו שתי מצות הוא מאמר ר׳ שמלאי שעם שתי המצות האלה נגמרו לדעתו תרי״ג מצות באמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. ואין בזה ראי׳ כי לא אמר שהיה אנכי מצוה. אבל אולי יאמר ר׳ שמלאי שהיה זה הקדמה לדבורים. ושתי המצות יהיו לדעתו בדבור לא יהיה לך ויחשוב שלא יהיה לך הוא סוג כולל שתי המצות. הא׳ לא תעשה לך פסל והב׳ לא תשתחוה להם ולא תעבד׳ כי ההשתחוי׳ בכלל העבוד׳ היא והיא מין ממיניה. או שלא תשתחוה להם ולא תעבדם הם מינים נכללים במצות לא יהיה לך ויהי׳ אומרו לא יהיה לך ולא תעשה לך פסל שתי המצו׳ ששמעו מפי הגבורה ויש בדבריהם ז״ל ראיה על שאין דבור אנכי מצוה ממה שאמרו במס׳ הוריו׳ (דף ח׳) וכי תשגו ולא תעשו מנא לן דבע״א משתעי קרא וכו׳ דבי ר׳ ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע״א. ואלו היה אנכי מצוה לא היו אומרים שדבור ע״א שהוא לא יהיה לך נאמר בתחלה כי הנה דבור אנכי קודם אליו. וכבר דברתי בדרוש הזה בפי״ח ממאמר ראש אמנה אשר חברתי. אבל שם הלצתי בעד דעת המורה וכאן דברתי כאשר עם לבבי ואין בזה סתירה. ואל תחשוב שכל קדמונינו הקדושי׳ הסכימו בדע׳ אחת בדבור אנכי כי גם במכילתא דרשו כמו שזכרתי אנכי ה׳ אלהיך לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה שנאמר ה׳ איש מלחמה ונגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים שנאמר ויראו את אלהי ישראל וכשנגלה מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר ונאמר עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב אלא ליתן פתחון פה בזה לעובדי גילולים שלא יאמרו שתי רשויות הם אמר אנכי ה׳ אלהיך אנכי שבמצרים אני הוא שעל הים אני הוא בסיני אני הוא לשעבר אני הוא לעתיד לבוא אני הוא בעולם הזה ואני הוא לעולם הבא שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ע״כ. הנה ביארו שנאמר דבור אנכי להסיר מלבם הספק שאפשר שיפול מהתוארים המתחלפים שישיגו מפאת פעולותיו ובמדרש תנחומא דרשוהו שנאמר מפני האש והדברים המבהילים שראו בסיני שלא יחשבו שהם האלוה והודיע׳ שהם כולם פעולותיו והוא הפועל אותם וגם בזה גלוי שלא היה דעתם ז״ל שיהיה הדבור הזה מצוה. ואחרי אשר זקנינו וחכמינו כל אחד לדרכו פירש הדבור הזה לפי דעתו. גם אני לא אחשוך פי אבחר דרכי בפירושי ואומר כמו שפרשתי שדבור אנכי ה׳ אלהיך אינו מצוה. לא אמוניית ולא מעשית אבל היא הקדמה למצות ולאזהרות שיאמר בשאר הדבורים. וענינו להודיעם מי הוא המדבר אתם ושאינו מלאך מליץ מדבר אליהם במצות הבורא ית׳ כענין בשאר הנביאים כלם אבל שהוא הסבה הראשונה מבלי אמצעי.
והנה אמר ג׳ לשונות. הא׳ השם המיוחד יהו״ה. הב׳ אלהיך. הג׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים להודיעם שיש להם לשמוע מצותיו ולעשותם מג׳ בחינות. הראשונה להיות יהו״ה והוא השם המורה על עצמותו שבו ברא את העולם והוא נגזר מלשון הויה כלומר המהוה והבורא לכל כאלו אמר כיון שאני נתתי לכם מציאו׳ והויה ראוי שתשמרו מצותי. והבחינה הב׳ להיותי אלהיך רוצה לומר משגיח בך ומנהיג אותך כי אין עליך שר ומזל ממונה עליכם כי אני בלבד הוא אלהיך ומנהיג אותך ולכך אתם מחוייבים לשמור מצותי. והבחינה הג׳ לפי שאני הוצאתיך ממצרים שהיתה ארץ קשה ומלך קשה ולכך קרא׳ בית עבדים שהאסירי׳ בתוכה לא יוכלו לצאת משם ומפני החסד וההטבה הזאת שעשיתי לך בהוצאתי אותך משם ראוי שתעשון מצותי ותשמרו דרכי הנהגתי וכמ״ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. הנה התבאר שאין דבור אנכי מצוה והותרה בזה השאלה הז׳.
ואמנם למה לא זכר אשר ברא שמים וארץ שהיא השאלה ששאל הר׳ יהודה הלוי להראב״ע כבר הביא אותה הוא עצמו בספר הכוזר והשיב עליה שלא רצה יתברך להביא אליהם ראיה אלא ממה שראו בעיניהם מבלי ספק וערעור שהיתה היציאה ממצרים כשלשה חדשים לא מבריאת העולם שאולי יספקו בה והוא טעם נאות ואומר אני עוד שענין הבריאה כבר נכלל בשם יהו״ה כמו שביארתי רוצה לומר המהוה והבורא ולכן לא זכר אליהם אלא היציאה ממצרים שגם היא תורה בנפלאותי׳ על חדוש העולם ובריאתו מה׳ וי״מ מבית עבדים שהיו המצרים מכנען שהיה עבד עבדים לאחיו בקללת נח אביו ולכך קרא את המצריים עבדים:
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו׳ עד לא תשא. גם זו אינה מצוה אמוניית אבל היא אזהרה שלא יחללו בכבודו בקבלם אלהות מזולתו וכאלו הזהירם שלא יפלו לא באפיקורסות וכפירה העדרית ועל הכפיר׳ הקנינית הזהיר שלא יקבלו ולא יזכרו בשם אלוה בלתי לה׳ לבדו וז״ש לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולפי שהיו הנמצאים משלשה טבעים מתחלפים כי יש מהם נמצאים רוחניים מהעולם העליון נבדלים מכל גשמות. ומהם גשמיים מתנועעים תמיד והם גשמי העולם האמצעי השמימיים ומהם נמצאים חומריים הווים ונפסדים מהעולם השפל לכן הזהיר שלא יקבלו לאלוה שום נמצא נברא משלשת העולמות ההם ועל השכלים הנבדלים מחומר אמר לא יהיה לך אלהים אחרים כי שם אלהים נאמר על המלאכים הרוחניים וכן דרשו במכילתא הודו לאלוהי האלהים שהוא אלוה וסבה למלאכים הרוחניים שנקראו אלהים והביאו הרב המורה בפ״ו ח״ב. ומה טוב אומרו על פני שענינו מאשר הם על פני כי הם למעלתם יאמר שהם תמיד לפני השם וכן תרגם אונקלוס ופני לא יראו ודקדמי לא יתחזון על הנבדלים ההם כמו שכתב הרב המורה.
אנכי ה׳ אלהיך – הנה באלו עשרת הדברות כלולה כל התורה כולה כמו שסידרוהו הראשונים במספר המצות. ולכן אמרו שיש בעשרת הדברות תרי״ג אותיות כמנין תרי״ג מצות. כי כל אות משמשת במקום מצוה אחת. ולכן אמר הפייט עד אשר לרעך נתנם נחקרים וכולם מגיעים עד אשר לרעך. ולפי שהמפרשים דברו בזה באורך. איני רוצה להאריך בהם. אלא שהש״י רצה להודיע לישראל שמו הגדול שידעו במצרים. כאומרו וידעתם כי אני ה׳. לכן אמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתים מארץ מצרים בכח שמי הגדול. ולכן לא רצה לומר להם אנכי ה׳ אשר בראתי שמים וארץ. לפי שבכלל יציאת מצרים הוא חדוש העולם והוא דבר שראו בעיניהם. ורצה להתראות להם פנים בפנים. כמלך שפדה גוי אחד מידי חרב ורוצה להיות מלך עליהם. שראוי שיחבלוהו עליהם. ולפי שידוע דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. על סדר זה הולכים אלו הדברות. מה מצוה המלך לעבדיו בראשונה. שאחר שעשה להם טובות והוציאם מבית השביה. ראוי שימליכוהו עליהם למלך. כן אמר בכאן אנכי ה׳ אשר הוצאתיך. והוא דבר גדול שהכה בכורי מצרים ובכל אלהי מצרים עשה שפטים. מה מצוה עוד המלך. שלא יקחו מלך אחר עליהם כי תהיה בגידה גדולה במלך. כן צוה בכאן לא יהיה לך אלהים אחרים. אחר שראיתם כי אין עוד מלבדי. מה מצוה עוד המלך. שראוי העם לירוא ממנו ושלא לישבע בשמו. כן צוה בכאן לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא. וכפל ב׳ פעמים ואמר את אשר ישא את שמו לשוא. שלא להוציא שם שמים לבטלה ושלא לישבע. מה מצוה עוד המלך. שיעשו יום אחד בשנה מיוחד לכבוד המלך כמו שקורים יום המלכים. כן צוה בכאן זכור את יום השבת וכו׳ לא תעשה כל מלאכה. ויש לך ללמוד ממנו כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳. מה מצוה עוד המלך. שיכבדו הזקנים. בענין שרוב ימים ידברו ויאמרו מעלת המלך וטובותיו לבנים הבאים. כן צוה בכאן כבד את אביך ואת אמך. מה מצוה עוד המלך. שישמרו תורותיו ודיני המלכות שמסדר עליהם בין אדם לחבירו. וכנגד זה אמר ה׳ דברות אחרונות לא תרצח וכו׳. כי בזה נכנסים כל הדינים. והחמשה הראשונים הם רוחניים. והאחרונים הם כמו גופניים. ולכן הם דבקים אלו באלו כמו הגוף והנפש והנפש בגוף. ולכן אמרו שהם מכוונים אלו כנגד אלו. אנכי ה׳ כנגד לא תרצח. כי הרוצח הוא כאלו ממעט הדמות. וכמו שפירשתי בפסוק שופך דם האדם. לא יהיה לך כנגד לא תנאף. כי האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. כן העוזב אלהים חיים ליקח אלהים זרים. לא תשא כנגד לא תגנוב. כי הגונב סופו לישבע לשקר. זכור את יום השבת כנגד לא תענה ברעך עד שקר. לרמוז שיש לנו להעיד על יום השבת אע״פ שלא ראינוהו בעינינו. והתורה אמרה או ראה או ידע וגומר. אבל מה שלא ראה ולא ידע לא יגיד. אבל בשבת יעיד. שאע״פ שלא דברה תורה אלא כי ששת ימים וגומר. ולכן אמרו כי בליל שבת מלאך טוב אומר וסר עונך וכו׳. כבד את אביך כנגד לא תחמוד. ומי שאינו מכבד את אביו ואינו מאכילו ומשקהו הוא מצד החמדה. ובמדרש הנעלם אמרו כי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב פסק הטעם ביניהם. ובאחרים לא פסק הטעם. והטעם שאם לא תרצח היה סמוך. לא היו יכולים ב״ד להרוג הרוצח או החייב מיתה. אבל עכשיו נתן רשות להרוג שאמר לא תרצח. וכן לא תנאף אם היה סמוך היה אסור ליקח אפילו אשת אחיו שלא היה בעולמו. לזה אמר [לא] תנאף שנתן לו רשות. וכן לא תגנוב אם היה סמוך היה אסור לגנוב דעת התלמיד. וכן הדיין היה אסור לגנוב דעת הבריות כשיבואו לדין. לכן אמר לא תגנוב. אבל לא תענה סמוך שאסור להעיד שקר בשום ענין. וכן לא תחמוד על זה הדרך. ואם תאמר א״כ אסור לחמוד התורה דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז. והיה לו להפסיק. אמר שאינו כן כי בכל הדברות הראשונות אמר סתם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה. אבל בכאן פרט ואמר לא תחמוד אשת רעך ועבדו וכל אשר לרעך כלל. אבל חמדת התורה אינה נכנסת בכאן. ועוד שאינם בכלל וכל אשר לרעך ע״כ:
אנכי – לבדי, הוא ה׳, הנותן מציאות, הקדמון, הנודע אצלך בקבלה ובמופת.
אלהיך – ומקיים אני מה שקבלת עליך להיות ״אלהיך״, בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד, בלתי שום אמצעי.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעיים, שהם הטבע והמערכת, וזה כאשר קבלת באמרך אז ״זה אלי ואנוהו״ וכו׳ (שמות ט״ו:ב׳).
מבית עבדים – להסיר כל אונס, שאין עמו מקום לשום מצוה כתקנה.
לא יהיה לך אלהים אחרים – אף על פי שתקבלו מלכותי, לא תעבוד זולתי, כעובד לעבד המלך, על דרך ״את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עבדים״ (מלכים ב י״ז:ל״ג).
על פני – שאין חולקין כבוד לעבדים במקום המלך, ואני בכל מקום על אופן אחד בשוה.
אנכי, “I alone am the Lord; I am the One responsible for creating the material world, for creating egos. Individuals. I am known to you by tradition.”
אלוהיך, “I keep My promise to be and remain your God, I am not to be worshipped through intermediaries, I am to be prayed to directly.”
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, in doing so I had to overcome all the obstacles that intermediaries (forces of nature, also My creatures and appointed by Me to perform My will) had tried to use to block My efforts. I am the One Whom you accepted as such when you said (Exodus 15,2) “this is My God and I want to glorify Him.”
מבית עבדים, from all exterior coercion in order for you to be free to worship Me, exclusively.
לא יהיה לך אלוהים, even though you accepted My Kingdom, you must not at the same time also attribute divine qualities to any other servant of Mine. A violation of this commandment is cited in Kings II 17,33 (the subject being the Samarians, a people transplanted by the king of Assyria from Babylon, Chamass, etc., to where the ten tribes of the Northern Kingdom had lived before being exiled by the Assyrians under Tiglat Pilesser. These people are reported as “worshipping the God of Israel (as they now were within what they considered to be His domain.) But at the same time they also worshipped other deities. The priest sent by the king of Assyria to teach these Samarians the Jewish religion considered their worshipping the God of Israel as quite useless. He told them that unless they worshipped the God of Israel exclusively they would likely continue to suffer the incursions of lions, etc.
על פני. It is intolerable to honour the servant in the presence of the Master. If that is so with masters and servants that are mortal, how much more so is it true of Eternal God and His underlings.
אנכי ה׳ אלהיך וגו׳. אמר הגאון, כי באלה השני לוחות אבנים היו נכללים דברים שכליים ורוחניים, ודברים זמניים. וזה כי החמש הדברות הראשונות שהן הלוח הראשון יצוה דברים שכליים, ובלוח השני – דברים זמניים.
הראשון יצוה שלא להזיק לאלוה יתברך שמו לא במחשבה ולא בדיבור ולא במעשה. לא במחשבה – שהיא מצות השבת שאסור לחשוב מחשבות1, ושלא לחשוב איך יוכל להיות הבריאה ברגע שהם דברים מ⁠[טים אל] המינות2. ולא בדיבור – שהיא מצות ׳לא תשא׳. ולא במעשה – שהיא מצות ׳לא תעשה לך פסל׳ וגו׳ ו׳לא תשתחווה׳ וגו׳.
ואמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו׳. ואם תאמר, למה לא אמר ׳אנכי ה׳ אלהיך בורא השמים ונוטיהם׳ או כיוצא מהדברים העיקריים, כמו ששאל החכם הכוזרי (מאמר א יא-כה). הנה אמר ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך׳ לפי שכשישראל אמרו שירה על הים הכירו אלוקות ה׳ יתברך וקיבלו אדונותו עליהם ואמרו ׳זה אלי ואנוהו׳ (לעיל טו ב), ועכשיו שבא הקב״ה ליתן להם תורתו הקדושה, התחיל ואמר ׳אנכי׳ אותו האל ׳אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ – שהכרתם ביציאתכם ממצרים וקיבלתם מלכותו, עתה באתי3, כמו שביארנו בפרשת השירה לעיל גם כן במקומו:
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ר״ל, לא תקבלם עליך באלוה ׳על פני׳, אפילו שגם אותי תקבלו לאלוה עמם, כי אין לשתפני עמם [בעניין] האלוקות ולא בזולתו מהשיתופים, כי אחד אני. וכן אמר בפרשת משפטים (להלן כב יט) ׳זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו׳, כמו שיבוא במקומו בעה״ו:
1. ראה מכילתא (יתרו פרשה ז), ועיין נועם מגדים בפתיחת הספר. אך בשבת (קיג:) ׳דבור – אסור, הרהור – מותר׳, וראה שם (קנ:) ׳מעשה בחסיד אחד׳, ובחכמת שלמה שם, ועיין שפת אמת שם (קיג:) שלדעת התוספות הרהור משא ומתן אסור מדינא.
2. ׳מה לפנים ומה לאחור׳ (משנה חגיגה ב׳:א׳).
3. ע״פ יהושע (ה יד).
[א] אנכי
[1] שבת פרק שנים עשר דף קה ע״א (שבת קה.)
[ב] אנכי ה׳ אלוהיך אשר הוצאתיך
[1] שבת פרק תשיעי דף פח ע״ב (שבת פח:)
[2] סוטה פרק תשיעי דף (פז)⁠1 [מז] ע״א (סוטה מז.)
[3] גיטין פרק חמישי דף נז ע״ב (גיטין נז:)
[4] סנהדרין פרק אחד עשר דף צט ע״א (סנהדרין צט.), ודף קז ע״ב (סנהדרין קז:)
[5] מכות פרק שלישי דף כד ע״א (מכות כד.)
[6] הוריות פרק שני דף ח ע״א (הוריות ח.)
[א] לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני
[1] שבת פרק תשיעי דף פח ע״ב (שבת פח:)
[2] סוטה פרק תשיעי דף מז ע״א (סוטה מז.)
[3] גיטין פרק חמישי דף נז ע״ב (גיטין נז:)
[4] סנהדרין פרק שביעי דף נו ע״ב (סנהדרין נו:)
1. טעות מעתיק, שהרי בפסוק הבא שגם מופנה לאותה הפניה כתב רבנו מז.
כדאי היא ההוצאה וכו׳. דאם לא כן למה תלה ביציאת מצרים, ולא אמר ׳אשר בראתי שמים וארץ׳, אלא כדאי היא ההוצאה:
ולפי שהיו שומעין קולות הרבה וכו׳. ולפיכך אמר ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, כי הוא לבד אשר הוציאם, ולא היו מסופקים בהוצאה, מפני שההוצאה היו ישראל – אל המוציא יתברך – לעם, כדכתיב (ויקרא כב, לג) ״המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים״, ואין שני אלהות לעם אחד. אבל נתינת התורה שייך לכל האומות, והקב״ה החזיר את התורה על כל אומות, וכאשר שמעו קולות הרבה היו מסופקים שמא הרבה אלקות נותנים התורה, כיון שהתורה שייכת אל כל האומות, שמא הרבה אלקות נותנים התורה, לכך אמר ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״:
ללמד סניגוריא וכו׳. יש לתמוה בזה מה מועיל סניגוריא זאת, פשיטא אם היו ישראל טועים בזה, שהיו סבורים ״אנכי ה׳ אלקיך״ דוקא למשה נאמר ולא לישראל, הנה זה סניגוריא, אבל עכשיו כי ישראל לא היו טועים בלשון זה, ולפי האמת גם כן לא נאמר לשון יחיד בשביל שהיה מצוה למשה, דהא לא משה נצטווה, ולפיכך מאי סניגוריא. אבל כך פירושו, כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה. והנה כאשר כלל ישראל הם פרטיהם – כל אחד ואחד בפני עצמו, אף על גב שכאשר יתחברו ביחד יש בהם כלל, מכל מקום מציאות כל אחד ואחד בפני עצמו, אין זה כלל גמור, כי אם במשה, שנחשב משה לששים רבוא, כאשר נתבאר בתחילת הפרשה, ולפיכך אמר כי המצוה היא בראשונה למשה בעבור שהוא שקול כנגד כל ישראל. ולא שיהיה פירוש ״אלקיך״ קאי על משה, אלא פירושו שהמצווה הוא לישראל מצד הכלל שהם עם ישראל, ולפיכך נאמר בלשון יחיד ״אלקיך אשר הוצאתיך״. לכך אמר משה ״למה יחרה אפך בעמך״ (ראו להלן לב, יא), כלומר עיקר התחלת המצוה הוא למשה כמו שאמרתי, כי שקול משה כנגד כל ישראל (רש״י לעיל יח, א), כי הוא שקול נגד ששים רבוא. אבל ישראל הם פרטים כל אחד ואחד, אין זה כלל גמור כמו שהוא במשה, ומאחר שהם עברו, ולא אני, אם כן עיקר הדבר קיים, ו״למה יחרה אפך בעמך״. ופירוש זה עיקר כאשר תבין המצות שבאו לישראל, ותבין עם זה מדריגת משה עליו השלום. ותדע, כי משה ראשון לתורה ולמצות, ולכך היה קבלתו ראשונה לתורה ולמצות מפי הגבורה, והורישה לישראל אחר כך:
העשוי כבר מניין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. פירוש, כי לשון ״[לא] יהיה״ נאמר שלא יהיה הווייה וקיום לעבודה זרה. וקשה, דהכא משמע ״לא תעשה לך אלקים״ (פסוק ד) הכל הוא מלתא חדא, ואילו בפרשת קדושים כתיב (ויקרא יט, ד) ״ואלקי מסכה לא תעשו לכם״ פירושו (תו״כ שם) לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם, ואם כן גם כן כאן יש לדרוש לא תעשו לאחרים ולא אחרים לך, אם כן למה לי ״לא יהיה לך״. אף על גב דבפרשת קדושים פירש רש״י (שם) דדרשינן ׳לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם׳ מדכתיב (כאן) ״לא יהיה לך״ מכל מקום, על כרחך דרשינן גוף המקרא ״ואלקי מסיכה לא תעשו לכם״ לא תעשו לאחרים, דבמכילתא דרשינן כך הכתוב בלא קרא ד״לא יהיה לך אלהים אחרים״, אלא שרש״י (ויקרא יט, יד) חיזק ראיותו, דאי אפשר לפרש קרא כפשוטו ״לא תעשו לכם״, דהא כתיב ״לא יהיה לך״, דמשמע אף אחרים לא יעשו לכם. אבל במכילתא דרשינן מקרא ד״לא תעשו״ ולא מקרא ד״לא יהיה לך״, ויראה דאין זה קשיא, דודאי מדכתיב ״ואלקי מסיכה לא תעשו״ ולא כתיב ׳לא תעשו לכם אלקי מסיכה׳, משמע ״אלקי מסיכה לא תעשו״ לאחרים, וגם אחרים ״לכם״, אבל כאן דכתיב ״לא תעשה לך פסל״, ולא כתיב ׳לא תעשה פסל לך׳, לכך אי אפשר למדרש כך כלל, דהא לא מצינו לדרוש כמו ״אלקי מסיכה לא תעשו״, ופשוט:
ואם תאמר, כיון דכתיב (ויקרא יט, יד) ״אלקי מסיכה לא תעשו לכם״, ודרשינן ׳לא אחרים לכם ולא אתם לאחרים׳, ״לא יהיה לך״ ו״לא תעשה לך״ למה לי, ואין זה קשיא, ד״לא יהיה לך״ צריך, שלא תאמר דוקא שלא יעשו אחרים לכם, אבל אם נעשה בלא דעתו, והוא קנאו – מותר לקיימו, תלמוד לומר ״לא יהיה לך״. ו״לא תעשה לך״ נמי צריך, דלא תאמר ״אלקי מסיכה״ משמע מתכת, ולכך נאמר ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״, דמשמע בין של עץ ובין של ענין אחר, לכך הוצרך למכתב. ו״אלקי מסיכה לא תעשו לכם״ צריך למכתב, ללמוד על העושה עבודה זרה לאחרים שהוא חייב, דדרשינן (בתו״כ שם) ״לא תעשו״ לאחרים, דזה לא מצינו למילף מ״לא תעשה לך״ ומן ״לא יהיה לך:
והך מילתא אתא בין אליבא דרבנן דסבירי להו במכילתא העושה עבודה זרה לעצמו לא עבר רק שתים, משום ״לא תעשו״ ומשום ״לא לכם״, דסבירי להו שאינו עובר משום ״לא יהיה לך״ דאין כאן שם בפני עצמו לעבור משום ״לא תעשה״ ומשום ״לא יהיה לך״, דגם העשיה יש בה קיום. ומכל מקום סבירי להו לרבנן אם יש בידו עבודה זרה שנעשה לאחרים חייב משום ״לא יהיה לך״. ואין להקשות לרבנן כיון דחייב משום הקיום בלבד, למה לו לחייבו משום עשייה, דצריך לחייב משעת התחלת עשייה אף על גב שלא גמרה, אבל הקיום של עבודה זרה שנעשה לאחר – אין חייב רק כשהוא מקיים עבודה זרה שנגמרה. ובין אליבא דרבי יוסי דעושה עבודה זרה לעצמו עובר משום ״לא תעשה״, ומשום ״[לא] לכם״, ומשום ״לא יהיה לך״, וסבירא ליה דכל אחד הוי לאו בפני עצמו; עשיית עבודה זרה לאו לעצמו, ומה שהוא מקיים עבודה זרה לאו לעצמו, כל אחד הוי לאו בפני עצמו. ואליבא דכולי עלמא הך קרא ד״לא יהיה לך״ ללמד שלא יקיים. והרא״ם פירש בזה כי הך מילתא ד״לא יהיה לך״ שלא יקיים, הוא אליבא דרבי יוסי, ולא כרבנן. גם פירש ד״לא תעשה לך פסל״ (פסוק ד) יש למדרש לא תעשה לאחרים ולא אחרים לכם. כל הדברים אין להם שורש, דאם כן למה דרשו אצל ״אלקי מסיכה לא תעשו לכם״, ולא דרשו אצל ״לא תעשה״. גם אתיא הך מכילתא אליבא דכולי עלמא, אף לרבנן, וכמו שנתבאר למעלה:
אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ – יש מחלוקת בין המפרשים כי י״א שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וראייתם ממה שב׳ דברות אלו נאמרו בלשון מדבר בעדו ושאר הדברות בלשון נסתר, וי״א ששמענו מפי הקב״ה כל י׳ הדברות ומה שאמרו (שמות כ׳:ט״ז) דבר אתה עמנו ונשמעה זהו לאחר ששמעו י׳ הדברות, ולפי זה הדבר צריך ביאור למה נאמרו דוקא שני דברות אלו בלשון מדבר בעדו. ולפי פשוטו אימא מילתא דשווייה לתרוויהו כי מדרך העולם שאחר שהאדם רואה פני המלך ומכירו ויודעו מאז הוא מקבלו למלך ואחר שקבל עליו עול מלכותו ראוי לקבל מצותיו הן מה שיצוה לו על ידי שליח הן מה שיצוה לו בעצמו אע״פ שפני המלך לא ראה בשעת הציווי, אבל אם עדיין פני המלך לא ראה מעולם והוא מסופק בקבלתו איך ישמע לשלוחו כי אם אין משלח אין שליח, כך הוצרך הקב״ה לדבר תחילה בנוכח אנכי ה׳ אלהיך להכניס בברית קבלת אלהותו כי עין בעין יראו את ה׳ קדושיו ואחר קבלת אלהותו ראוי לשמוע גם אל שלוחו אשר יבא בשמו. ואך לפי שאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך ואשר ברא שמים וארץ מן הטעם שיתבאר בסמוך. יצא מזה משפט מעוקל לטועים לאמר את״ל שכן הוא שזה ה׳ אשר הוציאנו מארץ מצרים שמא יש אלוה אחר אשר בראנו ואשר ברא שמים וארץ ומאי חזית לשמוע בקול זה אלהים אלהינו אשר הוציאנו ממצרים שמא יש אלהים אחר אשר בראנו ובקולו אשמע. ע״כ אמר מיד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני להורות שאין זולתו שום אלוה וא״כ אין אתה רשאי לשמוע לשום שליח כ״א לזה השלוח מאתי.
ולפיכך הוצרך הקב״ה לצוות ב׳ דברות אלו בנוכח, כדי לחזק בלבם קבלת עול מלכות שמים ואח״ז נתחייבו ממילא לשמוע גם אל שלוחו המדבר בלשון נסתר אבל לא היה יכול לצוות ב׳ דברות אלו ע״י שליח שהרי עדיין לא קבלו עליהם את המשלח לאלוה ואם אין משלח אין שליח ותירוץ זה מסכים לשני הדיעות כי לדעת האומרים אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום אתי שפיר כדי להודיעם מי הוא המשלח אשר ראוי לשמוע בקול שלוחו, ולדעת האומרים שכל הדברות שמעו מפי הגבורה הנה בב׳ דברות ראשונות דבר אתם ה׳ פנים אל פנים בנוכח כדי שיכירו מי הוא מלכם, ואחר זה חייבים לשמוע בקולו אף אם אינן רואין תמונה זולתי קול אף על פי שגם בראשונות לא ראו שום תמונה מ״מ הדבור בנוכח מורה על הדבור פנים אל פנים כמ״ש (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ עמכם וגו׳, אבל שאר הדברות דבר בלשון נסתר להודיע כי הוא אל מסתתר ואעפ״כ חייבים לשמוע בקולו אחר קבלת עול מלכותו פנים בפנים.
דבר אחר, לפי שכל מצות אלו הם חובת הגוף ואינן תלוין בארץ וישראל חייבים בהם בין בארץ בין בחו״ל בין בזמן שבהמ״ק קיים בין בזמן שאינו קיים, חוץ מן שני מצות אלו אנכי ולא יהיה לך אינן מתקיימים כי אם בזמן שישראל יושבים על אדמתם ויאר ה׳ פניו אליהם ומדבר עמהם בנוכח כי אינן בהסתרת פנים, אבל בזמן שגלו הבנים מעל שלחן אביהם אז אנכי ה׳ אלהיך אינו מקויים כי כבר ארז״ל (כתובות קי:) שהדר בח״ל דומה כאלו אין לו אלוה כו׳ ולא יהיה לך אלהים אחרים אינו מקויים לפי שנאמר בתוכחה (דברים כ״ח:ס״ד) ועבדתם שם אלהים אחרים. פירש״י מתוך שאתה מעלה מס לכומרי ע״ז מעלה עליו הכתוב כאילו עבדם, ע״כ דיבר הקב״ה ב׳ מצות אילו דוקא בנוכח כי בזמן שישראל בהצלחתם נאמר (ויקרא כ״ו:ט׳) ופניתי אליכם. ואז הקב״ה מדבר עמהם פנים אל פנים ובזמן ההוא מתקיימים ב׳ דברות אלו לכך נאמר על פני אבל שאר הדברות מתקיימים אף בזמן שישראל בהסתרת פנים ע״כ הם נאמרים בלשון נסתר, וז״ש (מכות כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הזכירו דווקא כנוי לשון גבורה כלפי הש״י כי זה נאמר על הזמן שישראל בשלותם ובזמן ההוא מוסיפין כח בגבורה של מעלה אבל בזמן שהם בהסתרת פנים הם מתישין כחו כביכול כמו שארז״ל (ילקוט האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר י״ד:י״ז) ועתה יגדל נא כח ה׳. והרשעים מתישין כחו שנאמר צור ילדך תשי. וכל זה נאמר מצד המקבלים כי באמת אין שנוי למעלה כמ״ש (מלאכי ג׳:ו׳) אני ה׳ לא שניתי. אך תשות כח זה הוא בזמן שעונותיו לכדו את הרשע ודינו חרוץ להפסיק שפע הצנורות ממנו, נראה כאלו יש חלילה תשות כח למעלה אשר מנעה מלהטיב עמו אבל הצדיקים גורמים השפעת הצינורות ועל ידם נראית גבורה שלמעלה.
ומה שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ לפי שהרוצה לשקר ירחיק עדיו שהרי דבר זה לא ראו ע״כ הזכיר להם הדבר אשר ראו בעיניהם וכן תמצא בספר הזוהר, ואשר בראתיך לא נאמר לפי שאמרו רז״ל (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ולא בא כאן להזכיר כ״א הטובות אשר הטיב להם כי בעבורם הם חייבים לעובדו.
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – לפי שאמר אנכי ה׳ ושם המיוחד הוא לשון הויה לומר שהוא ית׳ תמיד בהוייתו הן בעבר הן בהוה הן בעתיד בכל הזמנים הוא היה הוה ויהיה בהווייה אחת, הוצרך לומר כאן לא יהיה לך כי אלו אינן בהוייתן והם משתנים, כי מצינו לרז״ל (פסחים כ״ג) לשון יהיה מורה על בהווייתן יהיו על כן אמר כאן לא יהיה לך לומר שלא יהיו בהווייתן אלא הם משתנים ונעשו אחרים, הן מצד שכל עוד שהיא מזקנת היא מפסדת צורתה ובעיר צלמם תבזה, (תהלים ע״ג:כ׳) הן מצד שמשתנים מן כסף לזהב ולעץ ולאבן, הן מצד שהם אחרים לעובדיהם צועקים אליהם ואינן נענין, על כן אמר לא יהיה לך והמופת על זה שהרי הם אלהים אחרים. ואמר על פני כבר אמרנו למעלה לומר דווקא בזמן שפני נשואות אליך אז לא יהיה לך אלהים אחרים אבל אם יגרום החטא שתהיו בהסתרת פנים אז בהכרח תעבוד אלהים אחרים, כמו שיעד משה בתוכחה (דברים כ״ח:ס״ד) ועבדת שם אלהים אחרים שפירושו מתוך שאתה מעלה מס לכומרי ע״ז מעלה הכתוב כאילו עבדם.
ד״א לפי שנראה להם ה׳ בהרבה פנים, על הים כגבור מלחמה ועל הר סיני כזקן יושב בישיבה, ושמא תאמר מאחר שנראתי בכמה פנים שהרבה רשויות יש ע״כ אמר על פני לשון רבים במשמע לומר שכל אותן הפנים הכל אחד המה.
ד״א פני לשון כעס וחימה, שאם יאמרו כדרך שאמרו בימי יחזקאל נהיה כגוים וגו׳ ורצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים והשיב להם הקב״ה והעולה על רוחכם היו לא תהיה כי ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ׳:ל״ב-ל״ג) לכך נאמר על פני כי באפי ובחמתי אמלוך עליכם אם תרצו לפרוק עול מלכותי מעליכם.
אשר הוֹצֵאתִיךָ: ג׳ מלאי׳ דמלאי׳, מל׳ וי״ו קדים לצד״י, ומל׳ אל״ף קדי׳ לתי״ו, ומל׳ יו״ד קדים לכ״ף, וסי׳ הוצאתיך מאור כשדים1, אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך, וחברו דמשנה תורה2, הרמ״ה3 ז״ל. וכן נמס׳ במסורת שלנו4. ובירושלמי5 פ׳ לולב וערבה, הוצאתך כתי׳. עיין בע״י פי׳ ן׳ חביב6. וכתב בעל יפה מראה7 אע״ג דבספרינו הוא מל׳, כמה פעמי׳ שהגמ׳ חולקת עם ספרי׳ שלנו. [הוצאתיך].
פָנַָי : הנו״ן נקודה בקמץ ופתח. [פָנַָי].
1. מאור כשדים: בר׳ טו ז.
2. וחברו דמשנה תורה: דב׳ ה ו.
3. הרמ״ה: יצ״א, כט ע״ב.
4. במסורת שלנו: מ״ג-ד שמ׳ כ ב.
5. ובירושלמי: סוכה פ״ד ה״ג נד ע״ג.
6. בע״י פי׳ ן׳ חביב: עין יעקב, פירוש הכותב לירושלמי סוכה פרק ד, סימן א, חלק ג, יב ע״ב, ד״ה אשר הוצאתיך.
7. יפה מראה: על סוכה פרק ד, סימן א, צח ע״ג, ד״ה הוצאתך.
כדאי היא ההוצאה כו׳. דקשה לרש״י למה תלה אלהותו ביציאת מצרים, ולא בבריאת שמים וארץ, ולכתוב אנכי ה׳ אלהיך אשר ברא שמים וארץ:
לפי שנגלה בים כגבור מלחמה כו׳. פירוש לא מפני שתלוי אלהותו ביציאת מצרים תלה אלהותו בו מכל פעולותיו, אלא מפני כשנגלה על הים וכו׳. שנאמר ותחת רגליו וגו׳, רצונו להביא בזה שמשתנה לפי הענין. ומה שכתיב בקרא יציאת מצרים, ורש״י פירש לפי שנגלה בים וכו׳, משום שהוא תכלית יציאת מצרים:
אל תאמרו שתי רשויות הן וכו׳. הכי פירושו כשם שאתם מודים שהייתי יחיד בקריעת ים סוף, כדכתיב (לעיל טו, ב) זה אלי ואנוהו, כך תאמינו שאותו אלהים אני. ולכך קאמר אנכי הוא שהוצאתיך מארץ מצרים. [ר׳ אליהו מזרחי]:
דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות כו׳. דקשה לרש״י, לפי פי׳ ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים, מארץ מצרים למה לי. לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלה קשה, שבתחילה אמר אנכי והדר אמר לא יהי׳ לך, ואין זה כסדר, שמתחילה היה לו לצוות שלא יהיה שום אלקות, והדר הוה ליה למימר אנכי, ר״ל אני לבדי, לפי שאין דרך לצוות תחילה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדה. לכן פירש דבר אחר, שהיו שומעין כו׳ והיו סבורים מיד שהם הרבה, לכך הוצרך להזהיר בתחילת הענין על זה אנכי גו׳, שאין כאן רשויות יותר אלא אנכי. [מהרש״ל]:
העשוי כבר מנין כו׳. כלומר שלא עשה לא הוא ולא אחרים עשו לו, אלא שהי׳ עשוי מתחילה, והוא מוצאו או קנאו, מניין שלא יקיים, ת״ל לא יהיה לך מ״מ. [הרא״ם]:
כל זמן שאני קיים כו׳. מקשין העולם, והא בפרשת ואתחנן (דברים ה, ז) פי׳ רש״י על מלת על פני, בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם כולו, דבר אחר כל זמן שאני קיים. וי״ל משום דרש״י רוצה לתרץ אגב פירושו קושיא אחרת, דכתיב שם (ד, כה) ונושנתם בארץ ועשיתם לכם פסל תמונת וגו׳, דמשמע דעבודה זרה היא מצוה התלויה בארץ, וכתיב קודם עשרת הדברות אשר שם (ה, ג) לא את אבותינו וגו׳ כי אתנו אנחנו וגו׳, דמשמע שהיא מצוה התלויי׳ בגוף, ונוהגת בין בארץ בין בח״ל, אם כן סתרי אהדדי. לכן פי׳ על פני, כל מקום וכו׳. משום הכי נקט פי׳ זה ברישא, כדי לתרץ הקושיא. והא דכתיב ונושנתם בארץ וגו׳, משום דאנשי א״י יותר מקולקלים בעניני עבודה זרה משאר אומות, ולכן נקט בקרא בארץ, כדי להזהירם ביותר על א״י ששם מקולקלים ביותר:
The act of bringing you out is sufficient... Rashi is answering the question: Why is His Godliness associated with the Exodus, rather than with Creation? Why did the Torah not write, "I am Hashem, your God, who created Heaven and Earth"?
Since He revealed Himself at the Sea as One Who is powerful at war... I.e., His Godliness is associated with the Exodus, but not regarding all His actions [in the Exodus]. Rather, "Since He revealed Himself at the Sea...⁠" Rashi cites, "And under His feet...⁠" to show that Hashem's attributes change according to the situation. And though in the verse it is written, "Who brought you out of Egypt,⁠" Rashi nevertheless explains it as, "He revealed Himself at the Reed Sea,⁠" because that was the culmination of the Exodus from Egypt.
Do not think that there are two dominions... Meaning: Just as you acknowledge that I was One at the splitting of the Sea, for there it is written (15:2) זה אלי ואנוהו (in the singular form), so too, you should believe that I am that same God. Therefore Rashi explains, "I am the [same] One Who has brought you out of the Land of Egypt. (Re"m)
An alternate explanation: Because they had heard many sounds... Rashi is answering the question: According to the first explanation, ["The act of bringing you out is sufficient,⁠"] the verse should say only: "Who brought you out of the house of slaves.⁠" Why does it say also, "From the land of Egypt"? Therefore Rashi brings the second explanation, ["Since He revealed Himself at the Reed Sea...⁠"]. According to both explanations there is a question: Why does it first say, "I am Hashem,⁠" and only afterward, "You must not have any other gods"? First it should forbid other gods, and then say, "I am Hashem,⁠" conveying: "I alone.⁠" It is not the way to first command a certain action and then forbid an action that is its opposite. Therefore Rashi brings an alternate explanation: "Because they had heard many sounds...⁠" So they immediately thought there were many dominions. Therefore, it was necessary to say right at the beginning, "I am Hashem...⁠" to convey that there are no dominions besides Me. (Maharshal)
Once it has been made, how... This refers to an idol that neither he made, nor did others make it for him. It was already made, and he either found it or bought it. How would we know that he may not keep it in his possession? The Torah therefore says: "You must not have" — in every case. (Re"m)
As long as I exist... It is commonly asked: Rashi in Devarim 5:7 explains על פני as follows: "Wherever I am, i.e., the entire world. An alternate explanation: As long as I exist.⁠" [Why does Rashi here omit the first explanation?] The answer is: There, Rashi is addressing a different difficulty. It is written there (Devarim 4:25), "When you have been in the Land for a long time... and make a statue,⁠" implying that the prohibition on idolatry applies only to the Land [of Yisrael]. Yet there, the Ten Commandments are preceded by: "It was not with our fathers that Hashem made this covenant [against idolatry], but with us" (ibid 5:3). This implies that the prohibition of idolatry applies to the person, and it must be observed [not only in the Eretz Yisrael] in all places. Therefore these two verses seemingly contradict each other. In light of this, Rashi in Devarim first explains על פני as, "Wherever I am,⁠" [thus teaching that the prohibition against idolatry applies in all places]. This is in order to resolve the contradiction. But if so, why is it written, "When you have been in the Land"? [The answer is:] Because the [former] people of the Land were more steeped in idolatry than the other nations. Therefore the verse singles out "the Land" because the B'nei Yisrael needed a stronger warning pertaining to the idolatry in the Land.
אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ – מה שלא צוה ה׳ בראש וראשון להאמין שיש מצוי ראשון וסבת הסבות? {ה} הטעם שזהו דבר יגזרנו השכל והמופת יכריח להאמינו בלתי צווי אם לא יהיה החושב סכל ופתי. אמנם מה שהיה ראוי לערער על השגחתו בתחתונים כי הדעת לא תסבלנו. ולכן תחלת דבר ה׳ להזהיר על זה באמרו ראו עתה כי אני אני הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים בהשגחתי עליכם. ואח״כ ראה להזהיר {ו} שלא יאמינו שהוא יפעול על ידי אמצעיים כוכבי השמים וכסיליהם אלא הוא בכבודו ובעצמו וז״ש לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פירוש שלא יקבלו לאמצעיים דברים אחרים על פניו ירצה העומדים לפניו שהם הסבות השנייות הבאות אחריו כידוע. והנה הדברות האלה כלם לעולם צורך בהם ובלתם לא יכול להתנהג האדם. על כן הובאו אלה לבדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בקבוץ המדיני והנהגת עצמו וביתו. והמצות הבאות בתורה כלם פירוש עשרת הדברים וסייגים להם כאשר תראה בנקל. ולפי שעיקר תגבורת היישרת האדם והעותו אל הדרך הטובה הוא אם יאמין שיש אלוה משגיח בפרטים ישלם גמול לטובים ויעניש הרעים. על כן הדבור הראשון הזהירנו הדבר הזה. ואם יחשוב האדם כדעת המשובש שיש למערכות השמים כח לעשות חיל להטות בני אדם ולהדריכם על מעשיהם כאשר יאמרו חכמי המזלות. תביאנו האמונה הזאת לחשוב נגד המכוון הלזה כאשר יוסר בדברים האלה רשות האדם ואם לא יפעל ברצון אין לו שכר ועונש על מעשיו כאשר נאריך בס״ד בפרשת שופטים. לפיכך בא דבור השני להסיר מלבנו זאת הפנה ושאין כח לכוכבי השמים להשפיע בדברי האדם. לכן לא תעשה לך פסל וגו׳ אשר בשמים ממעל וגו׳ להאמין שמהם יארע דבר מן הדברים הבאים עלינו כי זה לך חזון שוא ותפל. בלתי לה׳ לבדו וכי יהיה להם דבר בא אלי כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא ואני הוא המעניש והמטיב לאיש כמעלליו ולא המזלות.
{ז} וכי ישאלך לבך לאמר מדוע יבוא עונש לאיש נראה בעינינו אינו ראוי ליענש ושכר לאיש לא טוב? לפי שאני פוקד עון אבות על בנים וגו׳ ועושה חסד לאלפים ולא שיהיה האיש ההוא נולד במערכת טובה או רעה. וכאשר יתעצם בשכלנו שאלוה העולם פועל בנו כל פרטי הדברים אין עוד מלבדו יצא לנו מזה שנצרכנו לשנות לבבנו אליו בכל משאלותינו ובכל חפצינו. ואמנם הורגלו הדורות ההם בזדון לבבם ככל הגוים להכריח הכוחות העליונים בתבל פיהם ובטלסמאות כי חשבו להוריד השפע העליון עליהם להיטיבם או להרע לזולתם. כאשר תביט בוגדים בעון העגל (לקחן ל״ב) עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. כי הגוים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. וכשנאסר זה לישראל מן הטעם שאין כח בהם ואין ממש בחילם. על כן פחד ה׳ שיאמינו ישראל לעשות כמעשיהם כפעם בפעם אליו {ח} להכריח ה׳ יתברך בדמיונם להתחבר אליהם ולהשפיע מטובו כאשר יחפוצו. וזה יעשו בכח שמותיו הקדושים כאשר יזידו קצת פריצי עמנו לעשות. גם זה בא הכתוב לאסור איסר על נפשם. כי אולם אף אם פעולתם תהיה לבטלה כי אי אפשר להכריח אדון העולם מ״מ יהיה חסרון בכבוד ה׳ להשתמש בשמו ולחשוב להכריחנו לפעול דבר נגד רצונו. ע״כ אמר לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי אמנם לא ינקה ה׳ ולא יעשה כרצון איש ואיש אשר ישא את שמו לשוא ויחשוב להפעילו. ובצווי הזה כלולים ג״כ כל שבועות שוא ושקר כאלו ירצה הנשבע להכריח הדיין לעשות כדבריו ועד האלהים יבוא דבר שניהם להצדיק הרשע ולהרשיע את הצדיק מה שהמשפט אשר לאלהים הוא לא יאבה ולא יצוה לעשות וכל זה ליטע בלב ההמון בשורש קיים יכולת האל והשגחתו כי זה כל האדם ואין קבוץ המדיני יכול להתקיים אם לא קדם הדעת הזה ולא נשרשה האמונה הזאת בלב העם. כי אולם כשיסתפק האדם בהשגחת ה׳ להענישו או ליתן שכרו איככה ישמור קבוץ המדיני ואין דעתו אלא לגזול ולגנוב ולרצוח כאשר ייטב בעיניו להשתדל לעשות חיל הון ועושר למען הרבות ״שיש לאכול ולשמוח כל ימי חייו? וכל זה איננו שוה אם נאמין שהעולם קדום ולא נברא כי אז נבוא להכחיש פעולת הבורא כאשר הארכנו בפרשת בראשית. על כן אחר זה הביא הית׳ אמונת חידוש העולם בשמירת השבת כמ״ש כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳ ואין למוד והוראה על בריאת העולם בלבבנו כשמירת השבת. ולאמת הענין גם לדורות ציונו על כבוד אב ואם {ט} וכשנכבד הורינו ומולידינו נבין מסדר והשתלשלות התולדות זו למעלה מזו שבהכרח מוכרחים אנו להגיע אל מוליד ראשון ולבוא עד תכלית בריאת העולם באופן שהשביתה בשביעי סימן אצלנו לבריאתו אמנם התולדה הוא מופת נוצח עליו אין להשיב. הנה כאשר ידענו שה׳ יתברך משגיח בתחתונים ופועל לבדו בעצמו כרצונו והוא ברא תבל ומלואה ראוי אם כן ליתן בו סדר נכון לקבוץ המדיני לבל ישחיתו ואיש את רעהו חיים יבלעו {ר} כי אמנם ראה אלהים בעולם הגלגל חוזר באנשים מן העוני והעושר ושאין קיים בו השווי כדברי ליקורגו״ס היוני במדינת שפארט״ה אשר בחר שיחיו כל העם מקצה כקטון כגדול בסדר א׳ מן התמחוי ואין לאחד יתרון על חבירו. אולם ראתה החכמה האלהית שאי אפשר להכריח הברואים בדבר הזה ולא יחדל אביון מקרב הארץ. וגם תורת ליקורגו״ס לא התמידה זמן רב. והואיל ולה׳ הארץ ומלואה לו הכסף והזהב לאשר יחפוץ יתננו לשום שפלים למרום והגבוהים ישפלו ועוד כל ימי הארץ זה שוע וזה דל. על כן הוצרכנו להתלמד ולהזהר במה שיהיה נאות לקבוץ המדיני שלא לכנוס בתחום חבירו ולא להסיג גבול זולתו שלא לגנוב את שאינו שלו ולא לנאף אשת רעהו כי אין לך גניבה גדולה מזו ולא לרצח דמים כי ינצו אחים יחדיו להיות האדם בהול על ממונו ולזה תאכל חרב ולריב ומצה יקימו. ולפי שלא יזיק אדם זולתו לקחת מה שאינו שלו אלא בשלשה דרכים או שיגע בגופו או בכבודו או בממונו ע״כ נכתבו שלש אזהרות אלה ולא יותר. והוסיף לא תענה להביא המזיק ע״י אחרים כי כמו שהמעיד עדות שקר עובר ומתעבר על ריב לא לו כן השולח להרוג ולגנוב ע״י אמצעי באופן שנכללו באלו הארבעה מאמרים כל מיני היזק בין בידו בין ע״י אחרים. ולפי שלא יבוא אדם לגזול לנאף ולרצוח אלא בחמדו את שאינו שלו ואוהב כסף לא ישבע כסף עד כי יחמוד לקחת משל רעהו אף שלא כדין. על כן השלים הית׳ דבריו בלא תחמוד. וכפל בו פעמים שלש להיות האזהרה הזאת עיקר גדול בקיבוץ המדיני. ומי שלא יחמוד דבר מן הדברים האסורים לא יחטא ולא יעשה פעולה נגד השווי והמשפט. הנה תראה כי ישר דבר ה׳ וכל דבריו אמת וצדק להיישרת חיי האדם בעולם השפל. וכל מה שיאמר בתורה מן המצות כלנה כאחת תוכללנה תחת הכללים האלה ואחת מהנה לא נעדרה כאשר תראה מעצמך ואין להאריך:
אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – אשאל ואנסה מהו שבכל התורה פעמים רבות דקדק הקב״ה לומר שהוציא אל ישראל מבית עבדים והיה די שיאמר ממצרים וידענו שהיו שמה עברים ואם ירצה לזכור מה שהיה שמה היה נוח לומר מהיות להם עבדים? ואמרתי בזה שרצה הקב״ה להודיענו גודל החסד שעשה עמנו כי מאחר שהיינו עבדים במצרים הנה היינו עבדים לעבדים שכל מצרים עבדים הם על בלי היות להם אחוזה בארץ ככתוב (בראשית מ״ז) ונהיה וגו׳ עבדים לפרעה. ועוד היום בגלותנו משעבדים אותנו בדבר הזה ולא יתנו לנו רשות לקנות קרקע בהחלט כי זהו אצלם סימן עבדות. וידוע כמה מהגרעון והחרפה להיות עבדים לעבדים {יא} כי אמנם מי שנהוג לעבוד ביותר אכזרי הוא לא ירחם קשה ורע מעללים כמו שמרגלא בפומייהו בחוצות אל תעבוד למי שעבד. על כן צוה ה׳ יתברך שלא ימכרו ישראל לעבדים לפי שהוא הסירם מעבודה היותר שפלה שהיא היות עבדים לעבדים והביאם לעבודה היותר נכבדת להיות עבדים לאדון שאין עליו אדונים באמרו (במדבר כ״ה) כי לי בני ישראל עבדים והואיל והוצאתי אותם מארץ מצרים רצונו מעבדי עבדים לא ימכרו ממכרת עבד ולא יהיה להם עוד אדון שהוא עבד. כדבר הזה רצה הקב״ה באמרו אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהיא בעצמה בית עבדים וא״כ לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פירושו כמו לפני רצונו שלא תקח עליך אדון שהוא עבדי ואני עליו:
אנכי ה׳ אלהיך וגו׳ – טעם כפל אשר הוצאתיך מארץ וגו׳ מבית עבדים – פשט הדברים הוא שכוונתו להגדיל עוצם שבייתם שהיו בארץ מצרים מקום שאסיריו לא פתח (ישעיהו יד יז) וגו׳ נוסף על הפלגת טומאתה, ועוד שהיו שם בגדר עבדים והוציאנו ה׳.
עוד יכוין ה׳ לומר על זה הדרך אנכי ה׳ אלהיך הנה הזכיר בתחלת דברי ה׳ ב׳ עניינים האחד היותו ה׳ ברוך הוא שם הוי״ה זה יגיד האמונה כי ממנו יתברך ובמאמרו היה כל הווה וכל מה שהיה ומה שיהיה, גם יגיד על הוויתו יתברך היה והווה ויהיה, והב׳ אמר אלהיך פירוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו, וכל הממרה את פיו יכנו אלוה, וכנגד ב׳ בחינות אלו בא האלהים להכריח כל אחת מהם בהוכחה שאין עליה טענה, כנגד אומרו אנכי ה׳ זה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דע כי באמצעות יציאת מצרים הוכחשו כל הדוברים שקר שיש חס ושלום אמונה זולתו כי הוכחשו המאורות כי לא אלהים המה בהחשיך ה׳ מאורם, הוכחשו הימים כי ה׳ עשה בהם אותות והפכם לדם, הוכחשה הארץ בהכותה ה׳ ותשרץ שרצים רעים, הוכחשו בעלי חיים שאין בהם ובמזלם חוזק, הוכחשו כל אלוהות בעשות ה׳ בהם שפטים, הרי כי ה׳ הוא אדון כל הווה ושולט על הווה ומכחידו וגוזר על אין ויהיה כאשר עיני כל ישראל רואות. וכנגד מה שאמר אלהיך שצריכין לקבלו עליהם לאלוה לקיים כל דבריו אמר טעם הדבר מבית עבדים פירוש כי לצד שהיית עבד לזולת ואני הוצאתיך מעבדותם שורת הדין נותנת כי תקבל אלהותי עליך לקיים כל דבר.
עוד ירצה בכפל מארץ מצרים מבית עבדים להודיע סוד כמוס כידוע ליודעי חן כי נשמות ישראל שיצאו ממצרים הן הנה שהיו טבועים בטומאת מצרים ובאמצעות יעקב אבינו ובניו אשר ירדו מצרים הוציאו אותם כאומרו (בראשית מו ג) כי לגוי גדול אשימך שם. ועיין מה שפירשתי שם, ואמרו יודעי נסתרות לה׳ כי הוא עצמו שאמר הכתוב עליו (דברים ד׳ ז׳) כי מי גוי גדול וגו׳ שעמדו בהר סיני. וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון אומרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא הוצאות הנשמות משבייתם בטומאת מצרים פי׳ שבררם באמצעות מועצותיו ית׳, אבל עודם במצרים בבית עבדות, ואמר מבית עבדים כנגד מה שהוציא העם המבורר לבל ישתעבדו בהם שונאיהם.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (ירושלמי סוכה פ״ה ה״ד) בפירוש יושב תהלות ישראל כי לא נתרצה הקדוש ברוך הוא בתהלת מהלליו כשאמרו אלהי עולם ולא אלהי המלאכים אלא כשאמרו ברוך ה׳ אלהי ישראל, והוא אומרו אנכי ה׳ אלהיך פירוש שלא נתרציתי בשום כינוי המעלות אלא בקריאתו אלהיך ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים, וכנגד פרסום בתחתונים אמר אשר הוצאתיך וגו׳ פי׳ מקום שאין מציאות לצאת משם והיתה הוצאתיך פרסום גדול לכבוד ולתפארת, וצא ולמד מדברי יתרו שהוא אחד המיוחד מהאומות. ואומרו מבית עבדים פירוש לא הוצאתיך בדרך שישאר עליך שם עבדות, המשל אם היה ה׳ מוציאם בדרך בריחה וכדומה הגם שהיתה ההצלה נכונה אף על פי כן שם עבדות לא יעקר מהם כי אלה עבדי פרעה, וממה שהוציאם בכמה נוראות עד שאמר פרעה הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין כו׳ (ילקוט ר״ח), ועוד לו כשרדף שעשה ה׳ הפלא הגדול בהטבעתו בים בזה פקע שם עבדות מהם.
עוד ירצה לדבר עם הנפש ועם הגוף, כנגד הנשמה אשר תכיר בחי׳ הרוחניות אמר אנכי ה׳ אלהיך כי הנשמה תכיר בחינת האלהות, ואולי באותו רגע עצמו היתה יציאת הנפש והכירה אלוה שלה כשאמר לה אנכי, ולזה אמר לשון יחיד אלהיך כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא ואין בהם פירוד בעולם הפירוד שהוא עולם הזה, ותמצא שאמר דוד בדברי הימים (א׳ י״ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ פירוש אפילו בארץ במקום הפירוד הם גוי אחד כי נתקדשו ונעשו בארץ כמלאכים והוא השבח שמשבחם בו דוד עליו השלום, וכנגד בחינת הגוף וחיותו שהוא בחינת הדומה לחיות הבהמי אמר הכרת חסד עולם הזה כי לא תוכל בחון בחשק רוחניות הנאור.
עוד ירצה אנכי ה׳ אלהיך פי׳ קודם ביאתך לעולם הזה כי אתה אור מאור הקדוש חלק ה׳ כאומרו (דברים לב ט) חלק ה׳ עמו, ובחינה זו תגידנה תיבת אלהיך כי לא יתיחס דבר זה אלא לבחי׳ הקדושה שהוא מאורו יתברך כידוע ליודעי חן וכנרמז ברובי מאמרי רז״ל. ואומרו אשר וגו׳ פירוש אשר על כן הוצאתיך מארץ מצרים, ובזה הגיד טעם אשר הרעים והרעיש ה׳ תבל ויושביה שמים וצבאיה בשביל ישראל להוציאם כי מהנמנע שיציל חלקי הקדושה ולקרבם אליו.
עוד ירצה על זה הדרך אנכי ה׳ פירוש בין בזמן שאני מתחסד עמך אהיה לך לרבון בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך אהיה אלהיך.
עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קט״ז:ד׳) כוס ישועות וגו׳ ובשם ה׳ אקרא צרה ויגון וגו׳ ובשם וגו׳, ודרשו ז״ל (ברכות ס׳:) מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו׳, והטעם כי בחינת המוסר מה׳ אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו אנכי ה׳ פירוש מדת החסד והרחמים אפילו בזמן אלהיך פירוש שאני מיסרך.
עוד ירצה באומרו מארץ מצרים מבית עבדים על זה הדרך אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד ורמז ה׳ כי יוציאנו מבית זה.
עוד ירצה על זה הדרך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואם תאמר ולמה הוצאתנו משם ולא הגדלת חסדך עמנו שהיה ה׳ ממשיל ישראל שם בארץ אויביהם ויעבידו בעובדיהם וישלטו בהם ויקחו את ארצם מידם וישבו בה לעיניהם ויש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עוצם היכולת כי יש אלהים שופטים בארץ ושולטים בה, לזה אמר ה׳ כי טעם הדבר הוא לצד שהארץ היא בית עבדים פירוש על דרך אומרו (דברים לב א) בהנחל עליון וגו׳ יצב גבולות עמים, ואמרו ז״ל (זהר ח״א ק״ח:) כי ה׳ חלק מקומות העולם לשרי מעלה זולת ארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול, והוא אומרו מבית עבדים פירוש מקום שהוא של עבדים של ה׳ פירוש שממשלתו ממשלת שר אחד מעבדי ה׳ ולא רצה ה׳ שיהיו ישראל תחת ממשלת השרים אלא תחת ממשלתו יתברך בכל והוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית אלהים.
לא יהיה לך וגו׳ – פירוש לצד שקדם לצוות על אמונתו יתברך והוא דבר שעיקרו בלב לזה אמר כי כמו כן יצטרך להרחיק מלבו אלהות הזולת הגם שלא יוציאנו בשפתיו, והוא שדקדק לומר בתיבת לך פירוש אפילו במחשבתך, וכפי זה מצינו אזהרה למחשבת עבודה זרה שאמרו ז״ל (קידושין ל״ט:) בפסוק (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש וגו׳ שה׳ מעניש על מחשבת עבודה זרה ואמרו ז״ל (זבחים קו:) אין עונש בלא אזהרה, הרי לך אזהרתו.
עוד ירצה לומר כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים כאשר תעשנה פעולת איש ישראל כי נותן כח גדול בבחינת הרע וכופה חס ושלום בחינה המעולה לפני בחינת הרע רחמנא ליצלן, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים פי׳ הויה שלך תעשנו אלהים.
עוד ירצה כי באמצעות העובד הוא ממציא הויה אחת שהיא אלהים מה שלא היה כן קודם.
עוד ירצה לומר כי אל זר אשר יעשה האדם זולתו יתברך הוא השופט נקמה מעובדהו על דרך אומרו (ירמיהו ב׳) תיסרך רעתך.
עוד ירצה כי בעשותו אל זולתו יתברך מהנמנע שיהיה לו אחד והגם שהוא לא ירצה לעבוד אלא לאחד. יתחייב לעשות רבים כי אין אחד, והוא אומרו לא יהיה לשון יחיד וגמר אומר אלהים אחרים. או ירצה לומר כי כשיתחיל לעבוד אחד לסוף יעבוד רבים. וצא ולמד מדברי נביאי ישראל (סנהדרין ק״ב:) ריבוי האלוהות שהיו ישראל עובדים בארץ בעונות.
ואומרו על פני יתבאר על פי מה שכתב רמב״ם בפ״ט מה׳ יסודי התורה כי יאמן נביא בדבריו אם יאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה על פי ה׳, ודוקא בשאר מצות חוץ מעבודה זרה שאפילו לפי שעה הרי זה נביא שקר ובן מות הוא, וזה הוא אומרו על פני פירוש בכל פרטי הזמנים, כי כבר הקדים הודעתו יתברך בהזכרת שמו כי הוא היה והווה ויהיה באין הפסק, ומעתה הרי זה הכניס בכלל האיסור כל הימים והשעות והרגעים שכולם בכלל איסור לא יהיה.
עוד ירצה באומרו על פני רמז לשלול טענת כת הטועים שעושים עבודה זרה לאמצעי לטענת שלילות המצאו חס ושלום, לזה אמר על פני פירוש כל הווה בעולם הוא על פני כי עיני ה׳ משוטטים בכל הארץ.
עוד ירצה לתת טעם לאזהרתו כי כפי שכל אנושי ירחיק הדבר מטעם כי כל עובד אינו עובד אלא לאחד ממשמשיו יתברך ואדרבה מגדולת העבד גדולת האדון נודעת ואם כן העובד לשמש ולירח הרי זה עובד עבדיו ומשמשיו יתברך ולמה יקפיד ה׳ על הדבר, לזה אמר על פני פירוש לסיבה שאני מתכעס על הדבר שמשימים אל ללא אל, ותיבת פני לשון כעס על דרך אומרו (לקמן ל״ג י״ד) פני ילכו וגו׳, וכמו שאמר לבסוף כי אנכי וגו׳ אל קנא.
עוד ירצה על פני על סיבת פני לבל תהיו נמנעים מהביט אל האלהים, כי אין לך עונג בעולם כראות פני ה׳ בעולם הנשמות כי הוא זה תכלית המקווה, והזהירם ה׳ לבל יסבבו מניעת עצמם מהשגה זו.
עוד ירצה על דרך אומרו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך, ומעתה כשעובד אלהים אחרים הנה הוא משרה בחינת הרע על הפנים אשר שם קנתה הקדושה מקומה.
אנכי ה' אלוהיך, "I am the Lord your God, etc.⁠" The reason God repeats "who took you out of Egypt, the house of bondage,⁠" was to heighten the contrast between then and now. The Israelites had been enslaved in a country which was notorious for not releasing slaves nor letting them escape (compare Isaiah 14,17). The Israelites had two major strikes against them at the time. They were mired deeply in impurity, and they were under the rule of a king notorious for not letting anyone escape.
God also referred to His dual role as both the Eternal, i.e the meaning of the tetragram and the supreme authority, i.e. אלוהיך. Anyone who rebelled against God's decrees would face retribution. God manifested Himself in this dual capacity to remove all doubt about philosophies which inspired idol worship by suggesting that He had partners. God's taking the Israelites out of Egypt should have dispelled any such doubts about any opposing deities possessing any power at all. מבית עבדים, from the house of bondage. God makes the point that since it was He Who liberated us from one master, He is entitled to demand that we show Him obeisance.
The reference to the house of bondage also alludes to the souls whom Israel came to rescue during its enforced stay in Egypt. I have explained this at length on Genesis 46,3 in connection with the expression: "I will make you (Jacob) a great nation there.⁠" Kabbalists go further and believe that Deut. 4,7: "for who is a great nation whose God is close to them, etc.?⁠" is also a reference to the fact that all Jewish souls past, present, and future participated in the revelation at Mount Sinai. Accordingly, God repeated the statement concerning the Exodus because it referred not only to the bodies but also to the souls. The many stray souls which had been imprisoned in Egypt as part of the loot captured by the forces of the קליפה after Adam's sin had also been freed at that time.
Yerushalmi Sukkah 5,4 commenting on Psalms 22,4: "You are the Holy One, enthroned, the Praise of Israel,⁠" states that God prefers the praise of Israel to that of anyone else. Whereas others praise the Lord by referring to Him as "the Lord of the universe,⁠" or as "the God of the angels,⁠" He prefers to be called the Lord God of Israel. When God says here: "I am the Lord your God,⁠" this means that He is not happy with being defined in any other way than as the God of Israel. By saying this, God advertised throughout the celestial regions that Israel was superior. By saying: אשר הוצאתיך מארץ מצרים, God advertised that Israel was His favourite on earth, and that He had taken them out of a place which had been considered a prison with maximum security. The statement is to be considered as a compliment to God. The best proof of this is to be found when Yitro described the Exodus in Exodus 18,1. He had already realised that the experience of the Exodus had stamped Israel as the choicest of the nations for all times. When God continues with the words מבית עבדים, the meaning is that He did not take them out of Egypt while the definition "slaves" still applied to them; rather He made the Israelites into free men at the same time. Had God allowed the Israelies to escape from Egypt, for instance, they would still have been considered as slaves, their status would not have undergone a change in legal terms. Their status was changed 1) because God had pressured Pharaoh in dismissing them, and 2) after Pharaoh pursued them and he drowned with his army, there were no longer any masters who could have disputed the Israelites' claim to being free men.
Still another reason for the repetition of מארץ מצרים, מבית עבדים is that God addressed both bodies and souls separately. He said: "I am the Lord your God,⁠" in order to make it plain that He was speaking to the souls of the Jewish people. A soul would be able to respond to God describing Himself in spiritual terms; it is quite possible that the departure of the souls from the bodies we have mentioned previously took place at the moment when God addressed the souls as "I am the Lord your God.⁠" The souls then recognized their Maker. It is the essence of the souls that once they are no longer within a body they unite with their celestial origin. In Heaven there is no פרוד, separation. When God described Himself as "your God" (singular), He indicated that the Jewish souls are a single unit even in the terrestrial world which is essentially a world of divisions. This may be what David had in mind in Chronicles I 17,21 where he is quoted as describing the uniqueness of the Jewish people in these words: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, "who is like Your people Israel a unified nation even on earth?⁠" Thanks to having been sanctified, the Israelites, like the angels, are all part of one great whole. When addressing the body of the Jewish people, God identified Himself in more mundane language, i.e. "Who has taken your bodies out of the land of Egypt, out of the house of bondage.⁠"
The words: "I am the Lord your God" also mean that God was already our God before we came into this world because the Jewish people are considered to be part of the sacred light, i.e. part of God Himself as mentioned in Deut. 32,29: "His people are part of God Himself.⁠" The word "your God" always refers to this sanctity which is part of His Light. Kabbalists are quite familiar with this concept. The word אשר means "the reason why.⁠" God explains the rationale why He took the Israelites out of Egypt, why He made the whole universe tremble at that moment. It had certainly been incumbent upon Him to save remnants of sanctity and to bring them closer to Him.
The expression "I am your God" also means that God remains our God both when He employs His attribute of Mercy in dealing with us and when He employs His attribute of Justice in disciplining us.
We have a tradition that one blesses God joyfully when something tragic occurs in one's life (Berachot 60). The reason is that when God subjects us to discipline He does so in order to insure that our future will be happier, will be guiltless. God alluded to this by saying here that even when He is perceived as "only" אלוהיך, the God who exacts retribution from you, He is still השם, i.e. the God who deals with you from a feeling of loving kindness seeing He has your ultimate welfare at heart.
The division between the words מארץ מצרים and מבית עבדים may also be deliberate, i.e. the first expression refers to the Exodus which has already taken place, while the last expression refers to the liberation in the future when the Messiah will arrive.
The words "who has taken you out of Egypt" also provide the answer to the question why God did not simply replace the Egyptians in Egypt with the Jews and established us as the rulers in that land. Why was it necessary to leave the land, to travel through the desert, etc.? Surely the Israelites would have derived greater satisfaction from such a solution to their problems than to have to march to Canaan and there to dispossess a people which had never done them any harm. Moreover, it would have demonstrated God's power if He dispossessed the Egyptians of their land! God explained that inasmuch as the very land of Egypt was a בית עבדים, a house of bondage, this would not have been appropriate. We read in Deut. 32,8: "when the Supreme God handed out the inheritance to the various nations, He established boundaries for the peoples in relation to Israel's numbers.⁠" The Zohar volume 1 page 108 comments on this that God handed out certain places on earth to the guardian angels of the various nations, and that the only land He did not assign to such guardian angels was the land of Canaan. God had reserved the land of Canaan for Himself. The Torah says מבית עבדים, describing the place as one assigned to one of God's servants (the guardian angel of Egypt). God did not want for the Jewish people to live in a homeland which "belonged" to the guardian angel of the Egyptians. He wanted the Israelites to reside in a country which was directly under His personal guidance.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, "Do not have any other gods before Me.⁠" Having first commanded us to demonstrate faith in God, something which is basically a matter of the heart, God adds that it is also important to divest oneself of idolatrous thoughts, even if one does not verbalise them. God added the word לך to include the command that one must not even think such thoughts to oneself. We find that such thoughts are culpable (Kidushin 39) based on Ezekiel 14,4-5: "who will bring up his idols to his heart. Thus I will hold the House of Israel to account for their thoughts, etc.⁠" We have a tradition that one cannot impose capital punishment on a person unless the warning of such a penalty is spelled out in the Torah. Our verse is the source for this penalty (compare Zevachim 106).
The word לך also implies that whereas idolatry practiced by Gentiles is reprehensible, it is not nearly as reprehensible as idolatry by a Jew. When a Gentile serves idols this does not make such an idol into a deity. The object of the Gentile's worship remains unaffected. If a Jew were to turn to idols, however, this would have far greater effect because of the Jew's standing with God. It would confer deity status on such an idol, at least in the eyes of the Gentiles.
The word יהיה implies that an Israelite having idolatrous thoughts would invent such a deity.
According to Jeremiah 2,19 "that your evil will discipline you,⁠" it is the idol you have created which will become the instrument of your punishment.
As soon as a Jew makes an additional deity for himself he automatically cannot relate to God as the only God anymore. This is so even if he has no intention of serving the deity he has made. The Torah speaks of לא יהיה in the singular while concluding the sentence in the plural, i.e. אלהים אחרים, other deities (pl). The meaning is: "there will no longer be a single deity as soon as you have additional deities.⁠" Another meaning of this combination of singular and plural is simply that once a person adopts an additional deity this is bound to lead to a variety of other deities he is apt to worship. Sanhedrin 102 illustrates that the Israelites used to worship a large variety of deities proving the point we have just made.
על פני, before Me. We can understand this expression in connection with what Maimonides writes in chapter nine of his Hilchot Yessodey Hatorah that a prophet established credibility as a true prophet if, when he asks the people to disregard one of God's commandments on a temporary basis only, that commandment is not one involving idolatry. Anyone tampering with any law involving idolatry automatically disqualifies himself as a prophet. The word על פני means "at any time.⁠" Inasmuch as God is eternal there would be absolutely no time frame during which the prohibition of idolatry could be suspended.
Another meaning is that God is angry at those who idolise anyone else. Some people would have argued that inasmuch as serving one of God's agents such as the sun should not anger God seeing the worshiper is well aware that the sun is only His agent, the Torah wants to correct that impression. God spells this out even more clearly at the end of verse seven where He refers to His jealous nature.
The words are also a warning for the people not to give in to the natural desire to see their God. Since God is invisible, they are not to substitute some image to symbolise the invisible God.
Another meaning is the warning that Israel would forfeit their image amongst the nations as being God's people bearing the name of the Lord (compare Deut. 28,10 "all the nations on earth will see that the name of the Lord is proclaimed over you").
על פני – על אפי ועל חמתי (ירמיהו ל״ב:ל״א), (צו מיין ארגעניס,) וכן המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳), אם לא אל פניך יברכך (איוב ב׳:ה׳) – להכעיסך, והשלכתיםא מעל פני (ירמיהו ז׳:ט״ו) – בל יכעיסוני, וכן חמס ושוד ישמע בה על פני (ירמיהו ו׳:ז׳) – להכעיסני, שלח מעל פני (ירמיהו ט״ו:א׳) – שלא יכעיסוני. וזהו שדרשו ותעבר המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״ב) – אף הוא שרוי בכעס.
א. בפסוק: ״והשלכתי אתכם״.
אנכי ה׳ אלהיך – דע כי יש שתי מיני הנהגות שבהם נוהג השי״ת עם בריותיו, וכנגדם יש שתי מיני עבודות ומעשים שחייבים הבריות לעבוד בהן ליוצר הכל ית׳, ההנהגה האחת היא אשר חלק ה׳ אותה לכל העמים תחת השמים ששכרם ופורענותם תלויים בדברים הנהוגים, רעב או שובע, חיה רעה או בטחון, חרב או שלום, ודבר או חיים שהם ד׳ ראשי סדרים הכוללים כל טובה או רעה שתגיע לכל העמים בעולם הזה, וכנגד זה אין העמים חייבים לעבוד את ה׳ רק במצות מדעיות שהן שבע מצות בני נח ופרטיהן הנקראים תורת האדם, וההנהגה השניה היא אשר נוהג בה עם ישראל שהן חלקו ונחלתו בתתו להם טובות או רעות למעלה מן הטבע בדרך קודש ובאורח נפלא, ולעומת זה חייבין ישראל לעבוד את השם בעבודות קדושות וזאת היא תורת ה׳ הכוללת תרי״ג מצות ופרטיהן, ואנחנו ישראל חייבין לקבל על עצמנו ההנהגה העליונה הזאת ולעבוד את ה׳ במצות הערוכות לעומתה כי ה׳ מלכנו הוא מחוקקנו, ולפי שבהנהגה הזאת תלויים קבול התורה ושמירת המצות, טרם הודיעם חוקיו ומשפטיו היה הדיבור הראשון ששמענו בהר סיני אנכי ה׳ אלהיך, כלומר שמע ישראל אנכי ה׳ אף כי אלהי כל בשר אני, הנני אלהיך ביחוד, מנהיגך ומלכך, לכן אתה חייב לעבדני במצותי שאצום עליך, מה שלא צויתי לשאר העמים, וזה לפי שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים באותות ובמופתים לא עשיתי כן לכל גוי, וקניתי אתכם להיות לי לעבדים, ולפי שאנחנו חייבים לקבל מלכות ה׳ עלינו על דרך זה, קראו חז״ל המצוה הזאת קבלת עול מלכות שמים וסמכוה אל פסוק זה, ואם היה ענין המצוה לדעת שיש אלוה או לדעת שהוא כל יכול שהוא נצחי שהוא משגיח וכדומה, היה להם לומר קבלת אמונת השם או יכלתו או השגחתו וכדומה, אבל הם ז״ל כיונו למה שאמרנו שהמצוה היא לקבל עלינו מלכות השם המולך עלינו בדרך אחר ממה שמולך על כל הגוים, ומעתה אין האיש הישראלי יכול לומר אהיה כגויי הארץ ינהגני השם כמוהם בדרך טבע, לפי שזרע ישראל מחוייבים ועומדים לקבל עליהם השם לאלהים מאחר שבקשו מעצמם במצרים שימלוך ה׳ עליהם והתחייבו לעבדו כאשר יצום כמו שפירשנו (לעיל ב׳ כ״ג), ועל זה נכרת הברית כאמור, והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכו׳ חי אני וכו׳ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ׳ ל״ב-ל״ג):
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – אחרי שצוה על קבלת עול מלכות שמים, בא להזהיר עתה על השתוף, כי כל שאר העמים פטורים על השתוף, אם מודים שיש אלהי האלהים, אלא שמסר ההנהגה לאחד מן השרים, ואם עובדים שר אחד על דרך זה אין עליהם משפט מות אם לא שתהיה כונתם להוציא את עצמם מרשותו של אלהי האלהים ואדוני האדונים, אמנם אנחנו עם קרובו אחרי שהוציאנו ממצרים בלי אמצעות מלאך או שר או כוכב, אסור לנו להאמין שהשם מסר הנהגתנו ביד אחד השרים:
על פני – כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על ע״ז אלא אותו הדור, וכן העם המכעיסים אותי על פני (ישעיה ס״ה ג׳), המורה על מציאותו ית׳ הנמצא בכל מקום:
אנכי ה׳ א׳ – יש בכוונת מקרא זה דעות שונות בין הרמב״ם והרמב״ן והסמ״ג ורבים מישרי לב אשר אתם, וכולם בדרך אחד ילכו לכלול במצות עשה זו מדעות אמתיות, וכל דבריהם צדק ומישרים, והוסיף עליהם רנ״ו לאמר, יתכן כי תוכן זאת המצוה היא לכלול בה יסוד גדול, והיא. שאע״פ שכל גויי הארץ מודים שהוא ב״ה יוצר הכל, כי זה מן המושכלות הראשונות הנטועות בשכל, צריך לדעת שיש שתי מיני הנהגות שבהם ה׳ ב״ה נוהג עם בריותיו, וכנגדן יש שתי מיני עבודות ומעשים שחייבים הבריות לעבוד בהם ליוצר הכל ית׳, הנהגה האחת היא אשר חלק ה׳ אותה לכל העמים תחת השמים, שכרן ופורענותן תלויין בדברים הנהוגין, וכנגד זה אין העמים חייבים לעבוד את ה׳ רק במצות מדעיות שהן ז׳ מצות בני נח ופרטיהן, והנהגה השני׳ היא אשר הש״י נוהג בה עם ישראל שהן חלקו ונחלתו, והיא למעלה מן הנהוג כ״א בדרך קדש ובארח נפלא, ולעמת זה חייבים ישראל לעבוד את ה׳ בעבודות קדושות, וזאת תורת ה׳ הכוללת תרי״ג מצות ופרטיהן כולם מפי הגבורה, ואנחנו ישראל חייבים לקבל על עצמנו ההנהגה העליונה הזאת ולעבדו בתורה ובמצוה הערוכים לעמתה, כי ה׳ מלכנו הוא מחוקקנו, ולפי שבהנהגה הזאת תלויים קבול התורה ושמירת המצות, טרם הודיעם חקיו ומשפטיו הי׳ הדבור הראשון ששמענו בהר סיני, אנכי ה׳ א׳, כלומר שמע ישראל אנכי ה׳, אף כי אין אל מבלעדי הנני אלהיך בייחוד מנהיגך ומלכך, לכן אתה חייב לעבדני בתורותי ובמצותי אשר אצום אליך מה שלא צויתי לשאר העמים, לפי שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים באותות ובמופתים וקניתי אתכם להיות לי לעבדים; ולכן קראו אבותינו וחכמינו המצוה הזאת קבלת מלכות שמים, ואם הי׳ ענין המצוה הזאת לדעת שיש אלוה שהוא בורא הכל משגיח על כל, הי׳ להם לומר קבלת אמונת השם, אמונת יכלתו, אמונת השגחתו, אבל קראוה קבלת מלכות שמים להורות שהמצוה היא לקבל עלינו מלכות השם המולך עלינו בהנהגה הנפלאה המיוחדת לבנ״י וקשורה עמה עול תורה ומצוה שחייבין ישראל לעבוד בהן את ה׳ יותר ממה שחייבים שאר העמים וזהו מאמר קבלת עול מלכות שמים.
אלהי׳ אחרים – אחרים עשאום אלהים עליהם (רש״י ממכילתא (אנדרער גאֶטטער), ולא יתכן לפרש אלהי׳ אחרים זולתי (אנדרע גאָטטער) שגנאי כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו רש״י); ורב״ח כתב נקראו אחרי׳ ע״ש שמקבלים כח מאחר (אבהאֶנגיגע, אונאייגענמאֶכטיגע גאֶטטערוועזען), וזהו ולא תשתחוה לאל אחר, שמקבל כח מאחר, וכן ארז״ל ומבלעדי אין אלהי׳ שלא קבלתי מלכותי מאחרים, ע״כ. כי כולם אין הכח שלהם מעצמם רק ממה שקבע בהם הוא ית׳ כח וגבורה להיות מושלים, והוא ית׳ נקרא אלהי אלהים, וגם האומות קוראים אותו ית׳ אלהא דאלהין, ונקראו אלהי׳ אחרים רצה לומר שאין כח להם מעצמם רק מכח הגבוה ממנו והגבוה ממנו מושך ג״כ כחו מכח שעליו עד בעל כח האמתי של כולם הוא ית׳, ולכן נאמר (ירמיהו י״א) וה׳ אלהי׳ אמת שהוא בעל כח האמתי של כולם כי כלם מקבלים כחם ממנו ית׳ וז״ש ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלהי׳ (נפה״ח).
על פני – כל זמן שאני קיים (רש״י), והרא״ש טען ע״ז שאין זה דבר נאות בחקו ית׳, שנראה ח״ו כמשים תנאי בנצחיותו; וא״ת בר מני, נראה שפי׳ מלת על כמו על כל לבונתה (ויקרא ב׳) שפי׳ לבד כל הלבונה, וכן על עולת התמיד שבמוספין (במדבר כ״ח), ופי׳ מלת פני, כבוד ה׳ ב״ה בעצמו, כמו ויוציאך בפניו (דברים ד׳), וכמו העם המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה) המורה על מציאותו הנמצא בכ״מ, וכמו פניך הולכים בקרב (שמואל ב י״ז) דתרגומו ואת תהי אזיל, ונקטו בפניהם (יחזקאל ו׳) שפירש״י יתקוטטו על עצמם, וטעם על פני, לבד עצמות שלי. ול״נ מלת על טעמו כמו סבה הגורמת, כמו על הברכה אשר ברכו אביו, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, ושם פני ענין חשיבות כמו פני הדור, כי שם פנים הונח על היותר חשוב, ומזה לחם הפנים (רשב״ם שמות כ״ה), והרעב הי׳ על פני כל הארץ פירש״י העשירים, ומזה ויתיצבו פנות כל העם, גשו הלם פנות העם, ממנו פנה (זכרי׳ י׳) ותרגומו ממנו רישי׳ דעמא; כי כוונת ע״א היתה, להיותו ית׳ נעלה ומרומם לבלי תכלית, חשבו שאין מהראוי לקטן במעלתו כאדם לערוך עבודתו אליו ית׳ בלתי אמצעי ביניהם, והעובד אותו בלתי אמצעי הוא הממרה בו (ע׳ דרוש התשיעי להר״ן), ולזה שחרו בככבים וגלגלים להיותם פועלים ומשפיעים בעולם השפל, עד שנתייחד לאומה פלוני ככב פ׳, וכמ״ש פן תשא עיניך השמימה אשר חלק ה׳ א׳ לכל העמים, והיו חושבים שבעבדם את אלה ישיגו שפע והצלחה, לא מפני שהיו כופרים במציאותו ית׳, כי היו מודים בעלת העלות ושהכל נמשך ממנו, אבל מצד גודל ערכו ית׳ וקוטן פחת ערך בני אדם מהראוי לבחור באמצעיים כמו אלה, הנה לשלול מדעה משובשת כזו, אמרה תורה לא יהי׳ לך אלהי׳ אחרים מסבת גודל ערכי, והיינו על פני (מיינער ערהאבענהייט וועגען). ומצאתי בספר היראים לרא״מ סי׳ ל״א שכ׳ ולפי פשוטו נראה לי לפי שנאמר אנכי ה״א למדנו שימליך הקב״ה עליו, אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא ילמדנו, לכן כתיב לא יהי׳ לך אלהי׳ אחרים על פני, שלא לשתף דבר אחר עמי, ע״כ. והוא כדברינו. עמ״ש בואתחנן אשר חלק אותם לכל העמים.
אנכי ה׳ אלהיך – המקרא הזה הוא (כדברי דון יצחק) הקדמה למצות ואזהרות שאחריו, והכוונה (כדברי רמבמ״ן) אנכי המדבר והמצוה, אני הוא ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וראוי לך לעבוד אותי ולא אחר זולתי. ולפירוש זה רמזו במכילתא {יתרו ה׳} באמרם: למה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה? משלו משל למה הדבר דומה, למלך שנכנס למדינה, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו? מה עשה? בנה להם את החומה, והכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן הן, כך הוציא הקב״ה את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, הגיז להם את השלו, העלה להם את הבאר, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן הן. כלומר אני המדבר אליכם, אני הוא ה׳ אלהיך שהוצאתיך מארץ מצרים, ועשיתי לכם כמה טובות, וראוי לכם שתקבלוני עליכם למלך, ותשמעו בקולי; והנה לפי זה מלת אנכי היא נושא המאמר, ומלות ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ הוא הנשוא; וזו גם כן דעת בעלי הטעמים. והיה אפשר להפסיק המלות האלה בדרך אחרת, ולחבר מלת אנכי אל השם ולתת תחת השם טעם מפסיק, ויהיה אנכי ה׳ הוא הנושא, ואלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ הוא הנשוא, ותהיה הכוונה: אני הנקרא ה׳ אני לבדי אלהיך המשגיח עליך השגחה מיוחדת, אשר כבר הוצאתיך מארץ מצרים. ועל הדרך הזה פירש רנ״ה וייזל בפירושו לחכמת שלמה (דף צ״ב) וז״ל: כלומר שמע ישראל, אנכי ה׳, אף כי אין אל מבלעדי, הנני אלהיך ביחוד, מנהיגך ומלכך, לכן אתה חייב לעבדני בתורותי ובמצותי שאצוך, מה שלא צויתי לשאר עמים. ובשירי תפארת חלק ששי כתב: אם אלהי כל הארץ נקראתי, אלהי כל הגוים ולאומים יחד, כן אלהי ישראל תקראני, כי אנכי ה׳ אלהיך. גם הראב״ע הדביק השם הזה לאנכי באמרו: וטעם זה הדבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא, הוא לבדו אלהיו. אבל נראה לי שאם היה הענין כן, היה ראוי שיאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוציאך (לא הוצאתיך), או אנכי ה׳ אלהיך כי הוצאתיך, או אנכי ה׳ אלהיך אני הוצאתיך. והדרך הראשון אשר הוא דרך בעלי הטעמים, הוא הנכון לדעתי. והנה הפסוק הזה אולי הוא דבור אחד מעשרת הדברות, אך איננו מצוה, גם בעל הלכות גדולות לא מנה אותו בכלל המצות; והרמב״ם עשאו מצוה ולדעתו הוא צווי להאמין במציאות האל, והלכו אחריו מוני המצות ועשוהו מצוה, גם כי אין דעת כלם שוה בהגבלת המצוה הנרמזת בו, ולדעת בעל ספר המצות הגדול הוא צווי להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה הוא ה׳ אלהים אשר הוציאנו מארץ מצרים. ואמנם אנחנו לא מצאנו בתורה צווי על האמונה, וכבר הורה זקן הלא הוא הרב חסדאי ז״ל (רבו של ר׳ יוסף אלבו) כי האמונות והדעות אין לרצון ולבחירה מבוא בהן (עיין ספרו אור ה׳ מאמר שני כלל חמישי פרק חמישי); מלבד כי (כמו שהעיר דון יצחק) מאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳ הוא דמות ספור מה שקרה, ואיננו לשון המורה על מצוה. ואמנם למה אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי את השמים ואת הארץ, הטעם הוא כי יציאת מצרים היתה עדות לישראל שאלהיהם הוא המושל בשמים ובארץ, ולולי הקדמת האותות והמופתים מהיכן יתברר להם כי אלהיהם הוא הוא שברא את השמים את הארץ? והלא כל העמים היו עובדים אלהים אחרים, ואולי כל אחד מהם היה מאמין שאלהיו הוא בורא הכל. והואיל ואין מדרך תורתנו לצוות על האמונה, לא היה ראוי לו ית׳ לומר אנכי ה׳ אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ, בלי שיביא שום ראיה לדבריו, ומאמר אשר הוצאתיך הוא הראיה על אמתת אלהותו ית׳ (וזו היא התשובה שהשיב לשאלה זו ר׳ יהודה הלוי ז״ל בספר הכוזרי סימן ט״ו עד כ״ה מן המאמר הראשון), אלא שעדיין יש לשאול: היה לו לומר אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני הוא אשר בראתי את השמים ואת הארץ. ותשובת זה כי בריאת העולם היא טובה שעשה ה׳ לכל בני אדם בשוה, והיא נותנת שכל בני אדם יעבדוהו, ולא ימשך ממנה חיוב לבני ישראל בפרט לשמור מצות וחקים רבים אשר לא צוה לשאר אומות; אבל יציאת מצרים היא חסד שעשה ה׳ לבני ישראל לבדם, וממנה ימשך להם החיוב לעבוד אותו ולשמור מצותיו, כדברי המכילתא שהבאתי למעלה (וקרוב לזה כתבו ראב״ע ורמבמ״ן). ואולם מה שאמרתי כי הפסוק הזה אולי הוא דבור אחד מעשרת הדברות, הוא כי אף על פי שאין ספק כי הדברות עשרה, כי כן כתוב (למטה ל״ד:כ״ח) ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, הנה באופן חלוקתן יש ספקות, כי לפי חלוק הפרשיות בספר תורה אנכי ולא יהיה לך עד ולשמרי מצותיא אינו אלא פרשה אחת, אבל לא תחמוד נחלק לשתי פרשיות ויהיה לא תחמד בית רעך דבור תשיעי, ולא תחמוד אשת רעך וגו׳ דבור עשירי, והוא (כדברי דון יצחק) דבר זר מאד, אין ראוי לקבלו. אבל בתרגום ירושלמי המכונה ליונתן לא תחמד אינו אלא דבור אחד, ואנכי הוא דִבְּרָא קדמאה, ולא יהיה לך הוא דברא תניינא, וכן היה מנהג האשכנזים והצרפתים בימי קדם לקרוא בחג השבועות עשרת הדברות עם תרגום זה, ובין אנכי ללא יהיה לך היו מפסיקים בפיוטים ארמיים, ואחר כן היו אומרים דיברא תניינא כד הוה נפיק וכו׳ לא יהוי לך אלה אוחרן וכו׳, ושני לא תחמד היו עושין אותן דבור אחד; כן הוא במחזור ויטרי ובקצת ספרים אחרים כ״י נושנים מאד, ועיין ר׳ וואלף היידענהיים בחומש מודע לבינה בסוף ספר שמות. גם חכמי התלמוד {מכות כ״ד.} מזכירים אנכי ולא יהיה לך כשתי מצות ומסתמא כוונתם גם כן למנותם שתי דברות, וזה נכון בלא ספק יותר מהדרך האחר המפריד לא תחמד לשתים.
לא יהיה לך אלהים אחרים – כמו שאני אלהיך ביחוד כלומר מנהיגך ומשגיח עליך, כן אתה תקבל אותי עליך לאלהים ביחוד, ולא תקבל עליך אלהים אחרים לעבדם.
על פני – כל לשון על פְנֵי, על פָנַי, על פניך (כשאין ענינם על הפנים ממש, כמו ויפול על פניו {בראשית י״ז:ג׳}) כלם לשון צער, נזק, פחד או כעס, כמו וימת הרן על פני תרח אביו (בראשית י״א:כ״ח), על פני כל אחיו נפל (שם כ״ה:י״ח), ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י׳:ג׳), וימת נדב ואביהוא וגו׳ על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳, כפירוש רמב״ן, וכמפורש בדברי הימים א׳ כ״ד:ב׳ ונגד הנגינה), תת פחדך ויראתך על פני העמים (דברים ב׳:כ״ה), על פני בן השנואה (שם כ״א:ט״ז), אם לא על פניך יברכך (איוב א׳:י״א), אל יעוז אנוש (ישפטו גוים) על פניך (תהלים ט׳:כ׳ ונגד הנגינה), ועל פניכם אם אכזב (איוב ו׳:כ״ח), שענינו על אפכם ועל חמתכם תראו שאינני מכזב ושהאמת אתי; מי יגיד על פניו דרכו (שם כ״א:ל״א); וכן כל לשון שִלַח מעל פניו, הסיר מעל פניו, השליך מעל פניו, ענין כלם הרחקת דבר שראייתו מצערת אותנו, ואב לכלם חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיהו ו׳:ז׳); ויוצא מכלל ההוראה הזאת לשון עָבַר על פְנֵי, כמו ותעבור המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״א), ויעבור ה׳ על פניו (שמות ל״ד:ו׳), עוברים על פני המלך (שמואל ב ט״ו:י״ח) שאין ענינם אלא עבר לפני פלוני; וכן בשרש חָלַף שהוראת כשרש עָבַר כמו ורוח על פני יחלוף (איוב ד׳:ט״ו) שענינו עבר לפנַי; אמנם חוץ מלשון עבר וחלף כל לשון על פְנֵי כשאין הוראתו על הפנים ממש, הוא תמיד לשון צער, וכן כאן לא יהיה לך אלהים אחרים על אפי ועל חמתי, כלומר להכעיסני, והטעם כי דע שדבר זה מכעיס אותי, כמו שאמר למטה כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא. ואמנם למה הקפיד הקב״ה כל כך על אמונת יחודו, ומה איכפת לו אם נעבוד זולתו? וכי עבודת האלילים גורמת הפסד הקבוץ המדיני? – כן הדבר, וזה לפי מה שאומר: העולם הזה אשר אנחנו בו אם יִבָּחֵן בבחינת חלקיו זה לעצמו וזה לעצמו, הכל יודעים, כי ימצא בו מן הרע הרבה; אמנם אם יבחן בבחינת כללו, כל חכם לב יבין כי אך טוב הוא, כי אין בו שום רע בעצם, אבל כל הרע הנמצא בו תכליתו העצמיית היא לטוב, והנה המאמין באל יחיד אפשר לו לציירו בלבו טוב בעצם ושלם בכל מיני שלמות, ומן הציור הזה תצא לו התולדה שהוא גם כן אוהב הטוב והטובים, ושונא הרע והרעים, ומזה ימשך להיטיב דרכיו, להיות לרצון לאלהיו; אמנם המאמין באלהות הרבה, כלומר המקבל עליו לאלוה כחות הטבע כל אחד לעצמו נפרד מזולתו, או קצת מן הנבראים איזה שיהיה, לא ימלט שיהיה לו אלוה אחד או רבים רעים בטבעם, או בעלי חסרון ופחיתות מה, ומזה ימשך גם הוא לנטות אחר הרע או אחר הפחיתות ההיא, ויחשוב כי על ידי זה יהיה לרצון לאלוה פלוני אשר אלה דרכיו, וזה ידוע בנסיון לכל מי שקרא קורות העמים הקדמונים ומנהגיהם. ומלבד זה הנה לא יתכן שיצוייר שלם בתכלית השלמות אלא אלוה יחיד, אמנם אם יצויירו אלהות הרבה, הנה כל אחד מהם בהכרח חסר ובלתי שלם, כי כח חברו יגביל את כחו; ומזה ימשך גם כן שיצויירו למעלה קנאה שנאה ותחרות, כידוע מאמונות גויי קדם, ומזה ימשך בהכרח הפסד המצות בין בני אדם. ועוד מלבד זה, אמונת אלהות הרבה גורמת פירוד הלבבות בין אנשי אומות מתחלפות, כי אנשי אומה זו העובדים אלוה פלוני ישנאו אנשי אומה אחרת העובדים אלוה אחר, ויאמינו כי אין להם שום קורבה עמהם, וכאילו לא בני אדם הם כמוהם, ורק מאמיני היחוד יודעים כי אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו, ושבני אדם כלם חביבים לפניו ית׳; ובאמת רק אחר שנתפשטה תורת משה בעולם החלו האומות להכיר כי כלנו אנשים אחים אנחנו. על כן על כל הדברים האלה רצה ה׳ שתתקיים ידיעת יחודו בישראל, ואיים עליהם כל האיומים האלה, וגזם עליהם בכל מיני גיזום, לבלתי יעבדו אלהים אחרים, וכל זה אמנם לא לתועלת ישראל בפרט, כי אם לתועלת המין האנושי בכללו, כי מישראל תצא תורה וידיעת יחוד ה׳ תתפשט מהם מעט מעט אצל בני אדם כלם, עד כי באחרית הימים תמלא הארץ דעה את ה׳; ומה נעמו דברי ר׳ יהודה הלוי (כוזרי מאמר ד׳ סי׳ כ״ג) באמרו: עם מה שיש לאלהים בנו סוד וחכמה כחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל ולא ישאר לו שום רושם מוחש כפי מה שידומה למביט אליו; והנה הוא אשר יְשַנֶה את הארץ והמים אל טבעו וכו׳ וכו׳; וכן תורת משה, כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה דוחה אותה. עד כאן לשונו. והנה תבין כי הסוד הזה אשר לאלהים בנו לא היה אפשר שיפורש בתורה, כי פרסומו היה מפסיד המכוון, כי לא היו ישראל פורשים מגלולי האומות הקדמוניות ושומרים עצמם מהתדמות אליהם, אם לא היה ה׳ מקרבם לעבודתו בכל הדרכים אשר ראה בחכמתו לקרבם. וגם עתה הענין הזה אין ראוי לבארו לעם הארץ. ואמנם אם היתה נתינת התורה לטובת המין האנושי כלו, למה בחר ה׳ להגלות לבני ישראל לבדם, ולא נגלה למין האנושי כלו? הנה זאת שאלת המכחישים החושבים להרוס עם זה היכל תורת ה׳ עד היסוד בו. ואמנם בטול הטענה הזאת איננו ממה שיקשה, לפי מה שאומר: הִגָלוֹת ה׳ לאדם או לגוי להודיעם יחודו יהיה בהכרח ללא תועלת, כי כל מי שהורגל באמונת אלהות רבים, גם אם יגלה לו ה׳ ויאמר לו שאין שם אלוה אלא אחד, לא יתחייב האיש ההוא להטות לבבו אליו ולקבל ממנו אמונת היחיד, כי לעולם ישאר בלבו חשש ויאמר: שמא האלוה הזה לכבוד עצמו אומר כן, כדי שלא אעבוד זולתו, ולמחר אולי יבא אלוה אחר ויאמר לי שאין אלוה אלא הוא או שגם הוא אלוה כמוהו; לפיכך כשהיו כל האומות מורגלות באמונת רבוי אלהות לא היה אפשר שיתגלה ה׳ אליהן, כי היה הגלותו להן לשוא ולהבל, ולפיכך אחרי אשר עמד אברהם אבינו וברוח בינתו הכיר שאין אלוה אלא אחד, מיד נגלה עליו הקב״ה וקרבו לעבודתו והבטיחו שירבה את זרעו ויעשה אותו לגוי גדול, למען יהיה זרע האמונה האמתית נשמר בצאצאיו ולא יאבד, וצוהו למול את בשרו, למען יהיה הוא וזרעו נבדל מכל גויי הארץ עובדי האלילים, ולא יתערב בהם; וכאשר רבו בני יעקב והיו לעם ועודם מחזיקים במצות המילה ובאמונת היחוד, הוציאם מבית עבדים ונתן להם התורה, למען יהיו עם לבדד ישכון ולא יתערבו בשאר גוים, אך יתקיימו באמונתם ובתורתם אשר היא חייהם, הכל לטובתם בכל זמן, ולטובת המין האנושי בכללו לעתיד.
א. בדפוס ראשון בטעות: לשנאי.
I am the Lord your God. This verse is (as per Abravanel) an introduction to the commandments and admonitions that follow, and it means (as per Mendelssohn), “I, Who speak and command, am the Lord your God, Who brought you out of the land of Egypt, and thus it is proper for you to serve Me and not another besides Me.”
There is a hint of such an explanation in the Mekhilta, where it is asked, why were the Ten Commandments not announced at the beginning of the Torah? A parable is then given of a king who enters a country and says to the people, “I will rule over you,” whereupon they say, “Have you done any good for us that you should rule over us?” What did he then do? He built a wall for them, brought in water for them, and fought a war for them. Then, when he said, “I will rule over you,” they responded, “Yes, yes.” Just so, the Holy One, blessed is He, took Israel out of Egypt, split the sea for them, brought manna down for them, brought the quails over them, produced a well for them, and fought them a war with Amalek. Then, when He said, “I will rule over you,” they responded, “Yes, yes.” That is, “I, Who speak to you, am the Lord your God, Who has done good things for you, and so it is fitting that you should accept Me as your King and heed My voice.”
According to this explanation, the word anokhi (“I”) is the subject of the phrase, and the words YHVH Elohekha asher hotseitikha (“the Lord your God, Who brought you out”), etc., are the predicate. This is also the view of the accentuators [who marked anokhi with a disjunctive accent]. It would have been possible to divide the words in a different way, and to connect anokhi to God’s name and mark the latter with a disjunctive. In that case, anokhi YHVH (“I, the Lord”) would have been the subject, and “your God, Who brought you out” would have been the predicate. The meaning would have been, “I, Who am called the Lord, am alone your God, and I watch over you with a special Providence, for I have already brought you out of the land of Egypt.”
Following this approach, Wessely gave the following interpretation in his commentary to the Wisdom of Solomon (p. 92): “That is to say, ‘Hear, O Israel, I am the Lord, and there is no god beside Me. I am your One God, your Leader and King and thus you must serve Me through the laws and commandments that I will give you; I have not so commanded any of the other nations.” In Shirei Tif ’eret, part 6, he wrote:
Though I have been called God of all the earth, God of all the peoples and nations together, Even so you shall call Me God of Israel,
For I, the Lord, am your God.
Ibn Ezra, too, attached the Name to the word anokhi, saying, “The meaning of this commandment is that [Israel] was to believe and have faith in his heart, without any doubt, that [the God of] this Name, which is written but not spoken, was alone his God.” However, it seems to me that if this were so, the verse would properly have been worded as, “I, the Lord, am your God Who brought you out [asher hotsi’akha]” [in the third person] (instead of hotsetikha, in the first person), or, “…for I brought you out [ki hotsetikha], or, “… I [ani] brought you out [hotsetikha].” To the contrary, the first explanation [above], which is the way that the accentuators followed, is the correct one in my view.
Perhaps this verse constitutes one of the Ten Commandments (dibrot) and yet is not a “command” (mitsvah). The author of the Halakhot Gedolot did not include it among the mitsvot; however, Maimonides deemed it a mitsvah and held that it was a command to believe in the existence of God (Sefer ha-Mitsvot, Pos. 1). His approach was followed by those who compiled lists of mitsvot, even though their opinions differed as to the definition of the mitsvah that it implied. [For instance,] the author of Sefer Mitsvot ha-Gadol [R. Moses of Coucy] was of the opinion that it was a command to believe that He Who gave us the Torah was the Lord God Who brought us out of Egypt.
However, we do not find in the Torah any command as to belief. It has been taught by no lesser an authority than R. Hasdai [Crescas] (the teacher of R. Joseph Albo) that the exercise of free will has no effect upon beliefs and opinions (see his book Or Adonai, ma’amar 2, kelal 5, ch. 5). Besides (as Abravanel noted), the statement “I am the Lord your God, Who brought you out…” is in the form of a narrative of a past event, and is not couched in language that indicates a command.
Why does it say, “Who brought you out of the land of Egypt,” and not “Who created the heaven and the earth”? The reason is that the exodus from Egypt served as evidence for Israel that their God was the Ruler of heaven and earth; if it were not for the introductory signs and wonders [in Egypt], how would it have been made clear to them that their God was the One Who created heaven and earth? All the nations worshipped other gods, and perhaps each of them believed that its god was the creator of all. Since it was not the way of our Torah to issue commands as to belief, it would not have been appropriate for God to say, “I am the Lord your God, Who created the heaven and the earth,” without citing some proof for His words. The statement “Who brought you out…” is the proof of the truth of His Divinity (this is the answer given by R. Judah ha-Levi in the Kuzari, sections 15 to 25 in the first ma’amar).
It may still be asked, however, why it did not say, “I, Who brought you out of Egypt, am the One Who created the heaven and the earth.” The answer to this is that the creation of the world was a boon to all humankind alike, and it would follow that all humankind ought to worship Him, not that the Israelites in particular ought to observe numerous commandments and laws that He did not impose on other peoples. On the other hand, the exodus from Egypt was an act of mercy that God performed for the Israelites alone, from which followed their obligation to worship Him and observe His commandments, as per the Mekhilta that I cited above (and the similar comments of Ibn Ezra and Mendelssohn).
As for my statement that this verse is perhaps one dibbur among the Ten Commandments (dibrot), the reason is that even though there are undoubtedly ten dibrot – for it is written, “And [the Lord] wrote on the tablets the words of the pact, [that is] the ten commandments [aseret ha-devarim]” (Exod. 34:28) – there are doubts as to the manner of their division. According to the way the sections are divided in the Torah, the statements anokhi (“I am…”) and lo yihyeh lekha (“Do not have…”), through u-le-shomerei mitsvotai (“and with the observers of My precepts”) (below, v. 6) form only one section, while [the tenth commandment, below, v. 14] “Do not desire” is divided into two sections, making it appear as if “Do not desire the house of your neighbor” is the ninth commandment and “Do not desire the wife of your neighbor,” etc., is the tenth commandment, but this (as per Abravanel) is a very strange idea that cannot be accepted.
In the Jerusalem Targum, called Targum Jonathan, “Do not desire” comprises one single commandment, while “I am” is referred to as the dibra kadma’ah (“first commandment”) and “Do not have…” is referred to as the dibra tinyana (“second commandment”). It was the custom among the German and French communities, in early times, to read the Ten Commandments on the holiday of Shavuot with the Targum. Between “I am…” and “Do not have…,” they would interpolate Aramaic piyyutim, and then they would say [the Targum’s introduction to the second commandment], dibra tinyana kad hava nafik, etc. [followed by the Aramaic translation of the commandment itself,] la yehavei lakh elaha oḥaran, etc. As for the two statements beginning “Do not desire,” they made them into a single commandment.
So it appears in the Maḥzor Vitry and in some other very old books in manuscript; see also R. Wolf Heidenheim’s ḥumash, Moda la-Binah, at the end of the Book of Exodus. The Sages of the Talmud, too, refer to “I am…” and “Do not have…” as two commandments (mitsvot), and their intention was apparently to count them as two dibrot as well. This is undoubtedly more correct than the other approach of dividing “Do not desire” into two.
Do not have other gods. Just as I am your exclusive God, that is, your leader Who watches over you [in particular], so you are to accept Me exclusively as your God and not accept other gods to worship.
to My face (al panai). The expressions: al penei, al panai, and al panekha (lit., “on the face of,” “on my face,” “on your face”) – when not used in a literal sense, as in “he fell on his face [al panav]” – all connote pain, harm, fear, or anger, as in:
• “Haran died during the life of [al penei] Terah his father” (Gen. 11:28);
• “In the presence of [al penei] all his brothers did he [Ishmael] settle” [i.e., they were powerless to stop him] (Gen. 25:18);
• “And thus I will command respect of [ve-al penei] all the people” (Lev. 10:3);
• “But Nadab and Abihu died… during the life of [al penei] Aaron their father” (Num. 3:4) (as per Nachmanides, and as clearly stated in 1 Chron. 24:2, but against the accentuation);⁠1
• “I will begin to render you formidable and fearsome to [al penei] the peoples” (Deut. 2:25);
• “He may not treat as firstborn the son of the loved one, in the face of [al penei] the son of the hated one” (Deut. 21:16)
• “And he will curse You to Your face [al panekha]” (Job 1:11);
• “Let not man prevail [let the nations be judged] against You [al panekha]” (Ps. 9:20, against the accents [which would favor the translation, “Let not man prevail; let the nations be judged in Your sight”]);
• “For surely to your faces [al peneikhem] I will not lie” (Job 6:28), meaning, “To your anger you will see that I am not lying and that the truth is with me”;
• “Who shall declare His way to His face [al panav]?” (Job 21:31).
Similarly, all instances of the expression shillaḥ me-al panav (“sent away from upon his face”), hesir me-al panav (“removed from upon his face”), and hishlikh me-al panav (“cast away from upon his face”) indicated removal of something that is painful for us to look at. The most convincing example [of the idiom al penei] is, “Violence and spoil is heard in her, before Me [al panai] continually” (Jer. 6:7).
An exception to the rule is the expression avar al penei (“to pass upon the face of”), as in:
• “He passed the present in front of him [al panav]” (Gen. 32:22);
• “The Lord, that is, passing in front of him [al panav]” (Exod. 34:6);
• “Six hundred men… passed on before [al penei] the king” (2 Sam. 15:18).
This expression means only “to pass before someone.” Likewise, the use of the verb ḥalaf, which is synonymous with avar – as in “Then a spirit passed before my face [al panai yahalof]” (Job 4:15) – yields the meaning of “pass before.” However, when not preceded by the verbs avar or ḥalaf, and when not conveying the literal meaning of “upon the face of,” al penei always indicates pain. So here, “Do not have other gods to My face [al panai],” that is, “to My anger,” “to incur My wrath.” The meaning is, “Know that this angers Me,” as it says below (next v.), “For I, the Lord your God, am a jealous God.”
But why was the Holy One, blessed is He, so insistent as to the belief in His Oneness? Why should He care if we were to worship others besides Him? Does idol worship cause harm to civil society?
Yes, it does. This world in which we live, if examined part by part, will be found to contain much evil, as everyone knows. However, if the world is examined as a whole, every wise person understands that it is only good, for there is nothing in it that is evil per se; rather, anything [apparently] evil in the world is, in its essential nature, for the good. One who believes in One God finds it possible to imagine Him as essentially good and possessing every kind of perfection. This image would lead the believer to conclude that God loves goodness and good people, and that He hates evil and evil people. This, in turn, would lead the believer to better his ways, in order to find favor with his God. On the other hand, one who believes in many gods, that is, one who accepts as divine the forces of nature, each one apart from the other, or some created beings, whichever they may be, will inevitably have one or more gods that are evil by nature, or that have some imperfection or diminution. This will result in his inclination toward evil or imperfection, as he will think that in so doing, he will find favor with such-and-such a god whose ways are so. This is known from experience, as anyone knows who has read the annals of the ancient peoples and their customs.
Besides, only a single God is likely to be conceived as possessing the epitome of perfection. If many gods are imagined to exist, each one of them must necessarily be lacking and imperfect, for the power of one will limit that of the other. As a result, jealousy, hatred, and rivalry will be ascribed to the heavens above, as is known from the beliefs of ancient peoples; and as a further inevitable result, human relations will suffer. Polytheistic beliefs cause the hearts of the various peoples to be sundered, for the members of one nation, who worship a particular god, will despise the members of another nation who worship another god, and they will claim to lack any relationship with them, as if those others were not human beings like themselves.
Only those who believe in One God know that we all have one Father, that One God created us, and that all humankind is dear to Him. Indeed, it was only after the Torah of Moses was spread throughout the world that the peoples began to recognize that we are all brothers. For all of these reasons, God wanted the knowledge of His Unity to be maintained in Israel, and thus He threatened them with all these threats [see below, v. 5] and employed such hyperbolic language, so that they should not worship other gods. All of this was not only for the benefit of Israel in particular, but for the benefit of the whole human race, for out of Israel was the Torah to come forth, and knowledge of God’s Unity was to spread from them gradually to all humankind, so that in the end of days the world was to be filled with the knowledge of God.
How pleasant are the words of R. Judah ha-Levi (Kuzari 4:23):
God has a secret and wise design concerning us, which should be compared to the wisdom hidden in the seed which falls into the ground, where it undergoes an external transformation into earth, water and dirt, without leaving a trace for him who looks down upon it. It is, however, the seed itself which transforms earth and water into its own substance.… In the same manner the law of Moses transforms each one who honestly follows it, though it may externally repel him.⁠2
One should understand that this secret design that God has concerning us could not have been spelled out in the Torah, for to publicize it would have undercut its purpose; Israel would not have separated itself from the idolatries of the ancient peoples or guarded itself against assimilating with them unless God had attracted them toward His service with all the means that He, in His wisdom, saw fit to employ. Even now, it is not appropriate to make this known clearly to the common masses.
But if the giving of the Torah was to benefit the whole human race, why did God choose to reveal Himself to the Israelites alone, rather than to all humankind?
This is the question of those deniers who think they can destroy thereby the entire palace of God’s Torah to its foundations. However, it is not difficult to refute this claim, by arguing as follows: God’s revelation to [any other] person or people to proclaim His Unity would necessarily have been of no benefit, for anyone who is accustomed to believing in many gods, even if he were to experience a revelation of God and be told that there is no god but the One, would not feel obligated to turn his heart toward Him and accept from Him the dogma of Unity. There would always remain a doubt in his mind, and he would say, “Perhaps this god is saying this merely to glorify himself, so that I should not worship another besides him. Tomorrow, another god may come and tell me that there is no god but he, or that he is a god equal to the other one.” Therefore, with all the other peoples accustomed to polytheistic beliefs, it would not have been feasible for God to reveal Himself to them, for such a revelation would have been in vain.
Thus, once Abraham arose and, through his own discernment, recognized that there was only One God, immediately the Holy One, blessed is He, revealed Himself to him and brought him toward His service, promising him that He would multiply his descendants and make him a great nation, so that the seed of the true faith should be preserved in his posterity and not be lost. Furthermore, He gave him the commandment of circumcision, so that he and his descendants should be kept separate from all the idolatrous nations of the world and not intermix with them. Then, when the children of Jacob proliferated and became a people, still holding fast to the commandment of circumcision and faith in One God, He took them out of the house of slaves and gave them the Torah, so that they should be a people that sojourns apart [see Num. 23:9] and does not mix with the other nations, but rather preserves itself with its faith and Torah, which is its very life. All this was to be for their benefit at all times, and for the benefit of the entire human race in the future.
1. {Translator's note: In Num. 3:4, the full verse reads, “But Nadab and Abihu died before the Lord, presenting before the Lord a strange fire in the desert of Sinai, without having children – and Eleazar and Ithamar remained priests – during the life of [al penei] Aaron their father” (this rendering is more literal than that of Shadal, who rearranges some of the clauses). Nachmanides connects the phrase “al penei Aaron their father” to the opening phrase “But Nadab and Abihu died,” notwithstanding that the verse’s accentuation would connect “al penei Aaron their father” with the immediately preceding phrase “and Eleazar and Ithamar remained priests.” Support for Nachmanides’ and Shadal’s reading is found in 1 Chron. 24:2, which says, “But Nadab and Abihu died before [lifnei] their father, and had no children; therefore Eleazar and Ithamar executed the priest’s office.”}
2. {Translator's note: Trans. Hirschfeld, pp. 226-227.}
אנכי – כבר הערנו כמה פעמים על החילוק הדק שבין ״אנכי״ ל״אני״, במיוחד במאמר ה׳ (עיין פירוש, לעיל יא, ד). ״אני״ מורה על אישיות המדבר – כעומד בניגוד למי שאליו מופנה הדיבור; הוא מציין את האישיות כמקור הדיבור והפעולה (״אני״ – משורש ״אנה״). לעומת זאת, ״אנכי״ מגלה את המדבר, כאישיות הקרובה קרבה גדולה למי שאליו מופנה הדיבור; אישיות שמקיפה, נושאת ותומכת אותו, ואשר דרכה בלבד מקבל באמת מי שהדיבור מופנה אליו את הווייתו האישית ועמידתו הבטוחה.
אנכי ה׳ אלקיך – מה נורא הוד תפארתו של המעמד: בתוך תוֹכָן של תהפוכות הטבע, בעוד יסודות הארץ מזדעזעים, מכריז ה׳ על עצמו כאישיות היחידה, האמיתית והמוחלטת – ה״אנכי״ – של תבל ומלואה, אשר דרכו בלבד קיימת כל הוויה אחרת, בכח ובפועל. ואז מיד פונה ה׳ אל כל יהודי ויהודי ואומר: אני ה״אנכי״ שלך – ״אנכי ה׳ אלקיך״.
אם פסוק זה יתפרש לא כהכרזה אלא כמצוה, אין פירושו: ״אנכי, ה׳, הוא אלקיך״, אלא: ״אנכי, ה׳, אהיה אלקיך״, היינו שמצוה עליך לקבל אותי כאלקיך. כך מניח דיבור זה את הבסיס לכלל יחסינו עם ה׳, והיא היא החובה שנקראת בפי חז״ל ״קבלת עול מלכות שמים״.
מה שמכנים הפילוסופים הקדמונים והחדשים ״האמונה במציאות האלקים״, רחוק כרחוק מזרח ממערב ממשמעותו של פסוקנו לגבי יסודות המחשבה והחיים היהודיים. האמת היסודית של החיים היהודיים אינה האמונה במציאות האלקים, ואף לא שהאלקים הוא אחד ויחיד. אלא שהאלקים האחד והיחיד, אלקי האמת, הוא האלקים שלי: הוא ברא ויצר אותי, נתן לי את מעמדי, והודיעני מה חובתי; והוא ממשיך לברוא וליצור אותי, לשומרני, להדריכני ולנהלני. אמונתי אינה שהקשר שלי עם האלקים בא דרך שרשרת אין⁠־סופית של אירועים, וכתוצר מקרי של עולם שהוא היה סיבתו הראשונה לפני עידן ועידנים. אלא שכל נשימה ונשימה שלי, כל רגע ורגע מהווייתי, הוא מתנה ישירה מכחו ואהבתו, ושחובתי היא להקדיש כל רגע מחיי לעבודתו בלבד.
במילים אחרות: הדבר המהותי אינו הידיעה על מציאות ה׳, אלא ההכרה וההודאה שהוא האלקים שלי, שגורלי נתון בידיו בלבד, ושהוא לבדו מכונן את מעשי ידי. אל מול הציווי ״אנכי ה׳ אלקיך״ יש רק תשובה אחת: אתה אלוקַי!
אשר הוצאתיך – ומהו הבסיס העובדתי שעליו אמיתות⁠־יסוד אלה עומדות? הכתוב מזכיר את הגאולה ממצרים – עובדה יסודית, אותה ראינו במו עינינו, ואשר יש לה שתי בחינות: ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ ו״מבית עבדים״. בבחינה הראשונה, ה׳ התגלה כמגן גורלנו. ובשנייה, קנה אותנו לעבדיו; ומשום כך כל מעשי ידינו שייכים אך ורק אליו. [עיין עוד לקמן בפירוש לפסוק ה ד״ה ״השתחויה״].
מארץ מצרים – המדינה והארץ שהחזיקה אותנו אסורים בכבלים, ייצגה את תמצית המדינאות והכח האנושי, ושיעבדה לרשותה את מלוא האמצעים הטבעיים. משם הוציאנו ה׳: הוא ניתץ את גבורת האדם וכוחות הטבע, והפכם או איבדם כפי רצונו. ישב בדין על רשעת האדם והעבודה לטבע, מחץ עריצים ורומם נקיים נרמסים, הושיעם וקיים את הבטחתו. ה׳ חרט עצמו לנצח בתודעתנו בצדקו ובאהבתו, על ידי שצר צורת גורל האדם, התערב ישירות בענינים הארציים, וגאלנו והוציאנו מארץ מצרים. מי שיכול לומר לנו ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, הוא האחד שעלינו להכיר, לדורי דורות, כיחיד הצר את צורת גורלנו, בכל אשר נלך.
מבית עבדים – מצרים הייתה לנו ״בית עבדים״, בו היינו עבדים מבטן ומלידה (עיין פירוש לעיל יג, ג). שלילת חירותנו בכח הזרוע, נשכחה לגמרי, והעבדות נחשבה למצבנו הטבעי. בזכרנו זאת, אנו מכירים בכך שמהבחינה החברתית הגענו למצב של כליון, בעת שה׳ הוציאנו לחירות ועצמאות.
לכן, יותר מכל אומה אחרת אנו חייבים לה׳ את כל מה שיש לנו – ראש, לב ויד. כל מה שהמצרים מנעו מאתנו הושב לנו על ידי ה׳ בכבודו ובעצמו: עצמיותנו האישית, הזכות לרכוש קניינים, והקניינים עצמם. משום כך, לו לבדו הממשלה על חיינו ורכושנו, ואנו שייכים אך ורק אליו. אנו מקדישים את חיינו, יכולותינו ורכושנו לעבודתו, ואנו מכירים בו לבדו כמורה הדרך לכל מעשינו.
השתעבדותנו המוחלטת לה׳, היא שניתקה מאתנו את כבלי עבדות האדם. רק בתנאי זה שוחררנו וניתנה לנו עצמאותנו. בעוד שכל בני האדם בכל האומות האחרות חייבים לה׳ על בריאתם והווייתם, הרי שאנו חייבים אליו גם משום קיומנו ההיסטורי והחברתי. יצאנו מעבדות פרעה ונכנסנו לעבודת ה׳. וכך אנו שרים בשירת ההלל: ״אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן⁠־אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי״ (תהילים קטז, טז), הווי אומר: אני עבדך מבטן ומלידה, שכן התרת את כבלי עבדותי.
לא יהיה לך הוא המסקנה הראשונה של המאמר היסודי ״אנכי״, והוא על צד השלילה. כפי שיובהר במפורש בפסוק ה, שוללת ההכרה בה׳ האלהת כל הוויה אחרת. אם ה׳ הוא אכן האלקים, הרי שכל דבר זולתו הוא ״לֹא⁠־אֵל״, ואינו אלא יציר כפיו ומשרתו; כל דבר מלבדו תלוי – בכל נימי הווייתו, בכל קורטוב מכחו, ובכל מעשיו הגדולים והקטנים – ברצונו הכל⁠־יכול היחיד, המיוחד והחופשי.
על פני – ״בפני הימצאותי״. הימצאות ה׳ מקיפה עולם ומלואו, את מרחבי תבל העצומים והמשך התפתחותם, בכל עת ורגע; הימצאותו ממלאת גם את חיינו הפנימיים ואת כל רגשותנו. אין אלהים מלבדו, ואל לנו לתת מקום בלבנו, אף לאפשרות קלושה ביותר של מציאות אלהים אחרים.
בכך נשללת שיטת ה״שיתוף״, אשר תומכיה סבורים שאפשר להעמיד אלוה אחר בצד ה׳, שישתתף באלקותו, בלא שתהיה בכך כפירה במציאות ה׳. הם שוכחים שבהעמדת אלוה אחר בצד ה׳, הם מבטלים לחלוטין את מושג האלקות (עיין סמ״ג לאוין סימן א).
כפי שכבר הערנו (פירוש, בראשית טז, יא–יב), מציינת לשון ״על פני״, שדבר או אירוע מסוים נתון במחלוקת עם מישהו. גם כאן מורה ״על פני״, שנתינת מקום בלב למציאותו של אל אחר, הינה חילול התפיסה האמיתית של האלקות.
אנכי ה׳ אלהיך – הודיע להם שהוא הנמצא מחויב המציאות שע״ז מורה שם הויה שבא בעתיד, ר״ל שאני מחויב להיות, וכמ״ש בפ׳ שמות בבאור שם אהיה, ושהוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו שע״ז מורה שם הויה שמהוה כל הוה, ושהוא הקדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו שע״ז מורה השם היה הוה ויהיה, ושכל הכחות הנמצאים במציאות הם מושפעים מאתו והוא הנשמה אליהם שע״ז מורה שם אלהים כמ״ש בפסוק בראשית ברא אלהים, ושמאתו יצאו בין הטובות בין הרעות שע״ז יורה שני השמות הוי״ה ואלהים דין ורחמים, ושהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית שע״ז מורה שם אלהים שבא בכנוי אל ישראל, שזה מורה על הקשר והדיבוק שי״ל עמהם כמ״ש בכ״מ בתנ״ך, ושהוא גומל ומעניש כמ״ש אלהיך דייניך כמ״ש בס׳ התו״ה אחרי (סי׳ קל), ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שבמלת אני מדייק את הנשוא ובמלת אנכי מדייק את הנושא, למשל אני עומד ר״ל לא יושב, אנכי עומד ר״ל אנכי לא איש אחר, עמ״ש בפ׳ תולדות על אנכי עשו בכורך, וכשאמר אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, הודיעו ששמו הוי״ה, כי זה לא נודע עדיין היטב לאברהם, אבל כשאמר פה אנכי הויה פי׳ רק אנכי הויה לא אחר, ובזה הוציא שלא נמצא זולתו, ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ר״ל ששם התבררו כל הפנות האלה, מציאות ה׳ ע״י סדרי מכות דצ״ך כמ״ש בזאת תדע כי אני ה׳, וההשגחה ע״י סדר עד״ש כמ״ש כי אני ה׳ בקרב הארץ, ושאין כמוהו נודע ע״י סדר באח״ב כמ״ש למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ כמ״ש בפירושי שם, ושהוצאתיך מבית עבדים וא״כ חובה עליהם לעבדו ולשמור מצותיו כמו שיחויב העבד לעבוד את אדונו:
והרמב״ם בס׳ המצות ובחבורו (פ״א מה׳ יסה״ת) חשב מצוה זו למ״ע, והרב ר׳ חסדאי קרשקש בס׳ אור ה׳ אמר שהוא טעות כי לא יצויר מִצְוה בזולת מְצַוה ידוע, וא״כ כשתאמר שהוא מצוה להאמין במציאות ה׳ כבר הודעתי שיש מִצַוה שהוא ה׳, וא״כ הנחת אמונת מציאות ה׳ קודם מה שתאמר שמצוה להאמין באמונה זו, ואין זה מן הקושי, כי יתכן שיקבל צווי ולא יאמין שהוא מחויב המציאות, כי גם עע״ז היו להם מצות כמ״ש כי הואיל הלך אחרי צו, הגם שהניחו שיש עליון עליהם דקרו לי׳ אלהא דאלהיא, ובאה המצוה שידע שהוא מחויב המציאות, והרמב״ם באר דבריו וז״ל שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות וכו׳, המצוי הזה הוא אלהי עולם וכו׳, וידיעת דבר זה מ״ע שנאמר אנכי ה׳ אלהיך, הרי שעקר המצוה לידע שיש מחויב המציאות, וזה כולל כל פרטי האמונות הנתלות בזה, לא זה לבד שיש מְצַוה, רק שהמִצַוה הזה הוא מחויב המציאות שכולל כל השלמיות, ובזה נכלל כל האמונות הנתלות באלהות, וכן מה ששאלו איך יצדק מצוה על האמונה שאין לבחירה מבוא בה, הנה הרמב״ם דייק וכתב לידע שיש שם מצוי ראשון, וידיעת דבר זה מ״ע, ולא אמר להאמין שיש מצוי ראשון והאמנת ד״ז מ״ע, הרי באר שהמצוה הוא לידע זה בידיעת השכל, והוא כמ״ש במורה עמ״ש אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו שהיינו מפי גבורת המופת, ר״ל שכל המצות קבלו ממשה דרך אמונה כשידעו שהוא שליח ה׳ והאמינו בכל מה שצוה אותם בשם ה׳, אולם שתי המצות האלה שהם מציאות ה׳ ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה׳ נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלדה ומבטן ואשר [כפי דעת אפלטון] תביא הנפש אתה ממקור מחצבתה, שיש אלוה נמצא ושהוא אחד כמ״ש בפי׳ איוב במענה אליהו (סי׳ לו) ע״ש, עד שמי שיביט בעין השכל בבתי נפשו ימצא דעות אלה טבועות בנפש כל אדם, ומשורשות בנפשות כמו השכלות ראשונות, ולא היה צריך לקבלם ממשה בדרך אמונה, וע״כ באו הצווים האלה מאת ה׳ יוצר הנפשות, והמצוה הוא שישתדל לדעת זה בידיעה ברורה, כמ״ש מי לא ידע בכל אלה כי יד ה׳ עשתה זאת (איוב י״ב:ט׳), וכמ״ש בפי׳ בראשית שלכן לא אמר אלהים ברא בראשית:
לא יהיה לך – כתב הרמב״ם ז״ל וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בל״ת שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים, וכופר בעקר שזה העקר הגדול שהכל תלוי בו, וע״כ אמרו שאנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, כי שתי מצות אלה עשה ול״ת נמשכו זה מזה, שעם ההאמנה שהוא מחויב המציאות נמשך אמונת האחדות כמו שבאר במו״נ ח״ב במופתים, ובכלל המ״ע נכלל שהוא אחד ובכלל הל״ת נכלל המ״ע שיש מצוי ראשון, ובמה שהוסיף על פני בא להוציא מטעות דור אנוש שהיו אומרים שהקב״ה חלק לכוכבים ומזלות מכבודו כמלך שחולק מכבודו לשריו ולעבדיו, ע״ז משיב על פני שאני נמצא בכל מקום, וגם במלך ב״ו אין לחלק כבוד לשריו ועבדיו במעמד המלך שזה מורד במלכות, כמ״ש שאוריה נתחייב מיתה מפני שקרא את יואב אדוני לפני דוד, אמנם במכילתא פי׳ שלא יהיה לך הוא אזהרה על קיום אליל בביתו, וכן פרש״י פה, וכן הסמ״ק חשב קיום אליל בין המצות ל״ת כדברי המכילתא, וכבר התבאר בספרא קדושים (סי׳ קל) שפליגי בזה ת״ק ור׳ יוסי, שלדעת ר׳ יוסי המקיים אליל עובר משום לא יהיה לך אלהים אחרים כדעת המכילתא, ולת״ק אינו עובר, וכ״כ הרמב״ן, ולכן המכילתא לשיטתיה כשחשב הדברים שנאמרו בדבור א׳, לא חשב אנכי ולא יהיה לך, כי לדידיה הם שני דבורים נפרדים, ועל מ״ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אמר במכילתא שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו דברי ר׳ ישמעאל, ר״ע אומר על הן הן ועל לאו הן, מבואר שלר״י לא נאמרו בדבור אחד כי על אנכי היו צריכים להשיב הן ועל לא יהיה לך היו צריכים להשיב לאו, ולר״ע נאמרו בדבור אחד ועל אנכי ולא יהיה לך השיבו הן, וסתם מכילתא ר׳ ישמעאל, ולכן ס״ל שלא נאמרו בדבור אחד ולא יהיה לך הוא אזהרה על קיום אליל. והנה במכות (דף יג ע״ב) על מ״ש דלאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אין לוקין עליו אבל לאו שניתן לאזהרת כרת לוקין עליו, מקשה ואימא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה לא מייתי קרבן משום שאין בהם אזהרה, ומסיק רבא דקרבן א״צ אזהרה, ופו״מ דלא מייתי קרבן משום דהוקשה כה״ת לע״ז מה ע״ז שוא״ת אף כולהו נמי שוא״ת, וא״כ אם נאמר כדעת המכילתא הלא גם ע״ז הוה בקום ועשה דהא קיום אליל בביתו אין בו מעשה. אולם כבר בארתי בארצות החיים (סי׳ ל) בארך שמ״ש דחטאת לא בעי לאו, הוא דוקא לר״ע דס״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אין לוקין עליו, אבל לר׳ ישמעאל דס״ל לוקין עליו קרבן בעי אזהרה, ומה שפו״מ לא מייתי קרבן משום שאין בהם אזהרה, ולא משום דאיתקש לע״ז דבעי שוא״ת, ושם הארכתי בזה בפלפול גדול, עכ״פ המכילתא שאזלא בשיטת ר׳ ישמעאל שפיר אמר דלאו לא יהיה לך קאי על קיום אליל, ולהרמב״ם דאזיל כפסק הלכה כר״ע דקרבן א״צ אזהרה מוכרח לפרש דלאו דלא יהיה לך בא על מחשבת ע״ז, ואל תשיבני שא״כ איך אמר ר׳ ישמעאל בסנהדרין (דף צט) דבר ה׳ בזה זה העובד ע״ז דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הא לדידיה לא יהיה לך מורה על קיום אליל וקיום אליל אין בו כרת כמ״ש בסנהדרין (דף נ״ו), ע״ז י״ל שמימרא דר׳ ישמעאל לא עדיף ממ״ש שדבר ה׳ בזה הוא האומר אין תורה מן השמים, ד״א זה אפיקורוס, ד״א זה המגלה פנים בתורה, ולר׳ ישמעאל הוא המכחיש מציאות ה׳, וגם שבדבור לא יהיה לך נמצא ע״ז שיש בה כרת כי בדבור השני נזכר לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ולפ״ז י״ל שפלוגתת הבה״ג עם הרמב״ם שלדעת הרמב״ם האמנת מציאות ה׳ הוא ממנין המצות, ולדעת הבה״ג אינו מן המנין, תליא בזה, שלדעת המכילתא הוא קבלת המלכות כמ״ש במכילתא שאמר הקב״ה קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזרות. שמזה דייק הרשב״ץ בתשובה (ח״א סי׳ קלט) שקבלת המלכות אינה בכלל הגזרות וכדעת בה״ג, שזה לדעת ר׳ ישמעאל שהמכילתא אזלא כוותיה, וע״כ אמר ר׳ ישמעאל בהוריות (דף ח ע״ב) איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זה ע״ז, וזה כדעת הבה״ג שאנכי אינה מצוה ולא יהיה לך הוא המצוה הראשונה, ופסק הרמב״ם שאנכי הוא המצוה הראשונה הוא כר״ע, והרמב״ן כתב שא״א לומר שלא יהיה לך בא על קיום אליל, שלא מצאנו לשון אלהים אחרים רק על עבודה והשתחויה לא על עשית ע״ז, שלא יצדק לומר שעושה אלהים אחר חוץ מה׳, וזה אמת, אבל בכ״ז יצדק לומר לשון זה על קיום אליל, שהוא הפך מקיום אמונת ה׳ וציור מציאותו במחשבתו, וההפך מזה ציור מציאות אלהים אחר שהוא מקיים אותו בביתו:
אנכי ה׳: המהווה הכל.
אלהיך: מנהיגך ומשגיח עליך בפרטות1.
אשר הוצאתיך: כבר נתבאר לעיל (יב,לא)2 דיציאה משמש בשתי משמעויות, א׳, יציאה מקומית ממקום טומאה, שלא היה אפשר להגיע לקדושה ומעלה שאתם בו, וכמו שכתבתי לעיל (יג,ג) בביאור פסוק ״בצאת ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״, וזהו ״מארץ מצרים״. ב׳, יציאה רוחנית, ועל זה אמר ״מבית עבדים״ – ממשפחה של עבדים3, כמו שכתבתי לעיל (יב,כג) בפירוש ״בית״4, והוא להיפך מלשון ״עבד עבדים״, כמו שכתבתי בפרשת נח (ט,כה)5. והעלה את ישראל שאינם מסוגלים להיות עבדים.
והנה הקדים המקום ב״ה לומר ״אשר הוצאתיך וגו׳⁠ ⁠⁠״ ולא ׳אשר בראתי שמים וארץ׳6, באשר אין מזה הוכחה שרוצה להשגיח על ישראל ביחוד יותר מכל אומות העולם, משום הכי הקדים ״אשר הוצאתיך״ ועל כרחך7 להיות ״אלהיך״ – היינו משגיח עליך8, שהרי ״הוצאתיך מארץ מצרים״ ממקום שלא היה ראוי להופיע עליך השגחתי כל כך9, ועל כרחך היה כדי ליקחך לי לעם ולהשגיח עליך10. וכן ממה שהוצאתיך ״מבית עבדים״, וכמו שכתבתי לעיל (יג,ג) ריש פרשת ״קדש לי״11.
לא יהיה לך וגו׳ על פני: לפי הפשט שהביא הרמב״ן בשם התו״כ – אזהרה על האומר ׳אלי אתה׳12, מתבאר דיוק ״על פני״ – שלא יאמין שמסר הקב״ה עולמו לזולתו ח״ו, ואני רואה כבודי נתון לאחר, זהו ״על פני״13.
ונראה עוד ביאור זה הדיוק, משום דמלך או דיין נקרא ׳אלהים׳14, ורשאי וגם כשר לקבל על עצמו מרות אלהים כאלה, ורק בתורת השגחה רוחנית אסור, היינו מנהיג בשמים, והיינו דיוק ״על פני״15.
1. עיין ברבינו לעיל (ג,ו), וכן בבראשית (ט,כו) בהרח״ד.
2. עה״פ ״קומו צאו מתוך עמי״, עיי״ש. ועיין גם לעיל (יג,ג) היטב.
3. וכפי שכתב רבינו לעיל (יג,ג) ד״ה ״מבית עבדים״, וז״ל: ״בית״ הוא משפחה, והפירוש, יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות, והוא גדולת הנפש, להיפך מלשון ״עבד עבדים״...
4. ז״ל: אלא הפירוש ״בתיכם״ כאן הוא כמו ׳בית אב׳, שכל משפחה נקראת ׳בית׳...
5. ז״ל שם: ... שם ויפת אין זרעו מסוגל לזה, וגם בהיותו עבד רוחו הפנימית שואף להיות חפשי...
6. ראב״ע בפסוקנו: שאלני ר׳ יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה מזכיר ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, ולא אמר ׳שעשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך׳? וזאת היתה תשובתי אליו...
7. ועל כרחך הוצאתיך כדי להיות ״אלהיך״...
8. כפי שהקדים רבינו בתחילת הפסוק ד״ה ״אלהיך״.
9. והשוה רש״י לעיל (ט,כט) ד״ה כצאתי את העיר: מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים.
10. כך ש״אשר הוצאתיך וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא נתינת טעם ל״אלוהיך״.
11. בד״ה מבית עבדים.
12. אחרי שהרמב״ן הביא את דברי רש״י בעקבות המכילתא, כשהרמב״ן סבור שהיא לא אליבא דהלכתא (האיסור לקיים פסל, נוסף על האיסור לעשות פסל), המשיך וזה לשונו: והנכון גם לפי הפשט, שהוא מלשון ״והיה ה׳ לי לאלהים״ (בראשית כח,כא), ״להיות לכם לאלהים״ (ויקרא יא,מה), יאמר, שלא יהיה לנו בלתי ה׳, אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים ״אלהים״. כענין ״זובח לאלהים יחרם – בלתי לה׳ לבדו״ (להלן כב,יג), והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה, ולא יאמר לו ׳אלי אתה׳ (ע״פ תהלים קמ,ז)... וכך כותב הרמב״ן בהשגותיו לספר המצוות מצות ל״ת ה׳: ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכילתא, אבל כולן (״לא יהיה... לא תעשה... לא תשתחוה״) לאוין בעבודה זרה עצמה, כלומר, בעבוד אותה. אמר – לא יהיה לך אלהים מכל צבא השמים לקבלו באלהים ולומר לאחד מהם ׳אלי אתה׳ (עכ״ל).
13. הרמב״ן עצמו בהמשך הדברים מגדיר את הענין, וז״ל: וטעם ״על פני״ כמו ״אם לא על פניך יברכך״ (איוב א,יא), ״ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב״ (שם ו,כח), יזהיר ׳לא תעשה לך אלהים אחרים׳, כי ״על פני״ הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו ייקרא ׳על פניו׳, וכן ״ותעבור המנחה על פניו״ (בראשית לב,כב)...
14. כמו ״עד האלהים יבא דבר שניהם״ (להלן כב,ח) ועוד.
15. כאשר ״על פני״ לפי פירוש זה משמעותו – ׳במקביל אלי׳.
אנכי ה׳ אלהיך – הדברות שדבר ה׳ בסיני הם עשר כי כן כתוב ושנוי ומשולש בפרשת תשא ובפרשת עקב ״את עשרת הדברים״, אך חילוקם לא נודע לנו בבירור; אם נשפוט על פי כתיבת ספר תורה אנכי ולא יהיה לך הם דבור אחד, ולא תחמוד החלוק לשתים על ידי הסתומה כולל שתי דברות, וכל כך היתה החקירה חפשית בעיני קדמונינו שאף על פי שסברא מתנגדת היא לקבלה הקדמונית לא נמנעו מלגזור אומר שאנכי ולא יהיה לך שני דיבורים, ושני לא תחמד דיבור אחד, לפי שלא יתפלא בעיני שום בעל שכל אם בין עשרת הדברות שהן עיקר ויסוד לכל התורה מצא מקום צווי לא תחמד, כי הוא יסוד לכל עשרת הדברות ולכל התורה כולה, ובא באחרונה ככולל את הכל, כי החומד ממון אחרים אינו שמח בחלקו ואומר בלבו שלא בלבד אינו מחויב תודה לאל, כי גם יטיח דברים עליו שלא היטיב לו כמו שהיטיב לעמיתו, ויפרוק עול מלכות שמים מעליו וימאס בתורה ובמוסר; אך אם לא תחמד על מקומו יבא בשלום בין עשרת הדברות, לא נמצא סמך לחלקו לשתים ולהפריש בין חומד אשה ובית, וחומד שדה ובהמה, עד לעשותם שני צווים; אבל מה צווי יש באנכי? האם להאמין שיש אל אחד יחיד ומיוחד? זה אי אפשר לומר לפי שראשונה חסר העיקר מן הספר; שניה הוא נגד משפט תורתנו הקדושה לצוותנו שנאמין בעיקריה בעינים עצומות; ואל תשיבני מהו זה שכתוב שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד? עיין במשתדל ותמצא תשובה מספקת לשאלתך; וכבר השיב אחד מן רבותי (אליעזר הלוי נ״ע) שלא נקראו בפי בני ישראל עשר מצות רק עשרת הדברות, עשרת הדברים (ת״ו של עשרת לחיבור, לומר שכל אחד מהם יחבר אל שלפניו כמו שבעת ימים תאכל מצות, זה אחר זה, וכן כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, והערה דקדוקית היא הראויה לשום שכל עליה), ואם כן גם אנכי הוא דבור לעצמו; ואשר אני אחזה לי הוא שהם בודאי עשרת צווים, ואנכי כהקדמה להם, ולא יהיה לך הוא צווי אחד ולא תעשה צווי שני, כי הלוא יש הפרש גדול בין עובד אלוה אחר מבלעדי ה׳ Idolatra, ובין המציירו על ידי תמונה Iconolatra; בעגל שעשו ישראל במדבר ובעגלים שעשה ירבעם עברו על לא תעשה לך פסל ולא על לא יהיה לך וגו׳ ובהשתחום לצלם הבעל ולשאר האלילים עברו על שניהם; רק מאחר שיחס גדול יש בין שני האסורים חברם יחד.
על פני – בהיות כבודי חופף על כל הארץ ואין נסתר מנגד עיני; לא כאלילים שעובדיהם מיחסים להם משטר בארץ אחת לבדה, ואם כן בהתגורר אחד מהם בארץ אחרת יצטרך לעבוד את אלהי הארץ כמו השמרונים בימי מלך אשור (דברי הימים ב י״ז:כ״ו).
[השמטה: אנכי ה׳ אלהיך. עיין מ״ש שם על מלת אנכי בל׳ מצרי, ודע שבחכמת הקבלה אני ואנכי כנויים למלכות והיא השכינה והסיהרא וראה זה חדש! בכתיבות מצרים נמצא אנך ANH להורות על ניצוץ הלבנה ויותר מפורש אַנוּכֵּי ANUKE היא שם אליל נקבה מתוארת בכל תארי המלכות דקדושה ואלה הם: מנהגת האלהים Direttrice degli Dei (ככה יאמרו על המ׳ שהיא קברניט והיא הספינה הוא הנַאוֹס NAOS שבמצרים) עין השמש Occhio del Sole (והמ׳ היא עין יעקב ואחד מב׳ העינים) ומה יקרה ההוספה שמוספת הכתיבה עצמה Non del Sole primo לא עין השמש הראשון וכלומר, החכמה שהיא ביחס אל הכתר כיחס הת״ת אל החכמה ובזה מצאנו רושם במצרים הקדמין מב׳ המאמרים Logos של ידידיה, הא׳ Logos endiathetos והב׳ Logos prophoricos ואחריו קצת מאבות הכנסיה הנוצרית, עיין דברי בארוכה במחברתי הצרפתית Essai sur l' origine des dogmes et de la morale du Christ. Part. ll. DU VERBE ומעט למטה בצורה דמות אני קטנה Barca ובתוכה אַנוּכֵּי. Anuke curti Catal. illust. vol. ll. p. 129 עיין Or]
על פני. רצונו שלהיות שהקב״ה מלא כל הארץ כבודו, בכל מקום שנעבוד שם אל אחר, הרי כאלו אנו עובדים אותו על פניו או בפניו ואין לך מרד גדול מזה. — ולשוא עמל החכם לוצאטו להוכיח כי זה וכיוצא בו כלם כמו על אפי ועל חמתי. — ובאמת שאין בראיותיו כדי להוכיח, כמו שיראה המעיין (עיין משתדל.20)
אלהים אחרים – הכוונה לאותן הישויות המנויות להלן בפסוק ד׳ – כל אשר ׳בשמים ממעל׳, דהיינו שמש וירח וכוכבים, או ׳אשר בארץ מתחת׳, כלומר בני אדם וחיות השדה, ׳ואשר במים מתחת לארץ׳ – הדגה ויתר בעלי חיים שבים. עמי האזור כנענים ומצרים סגדו לישויות אלה, ועל כן מוזהרים ישראל תחילה דווקא מפני עבודה זרה בדרך זו, ואך מובן מאליו הוא שגם האלילים האחרים, אלה של עמים מרוחקים יותר, נאסרים גם הם בכאן, אף כי רק במשתמע ולא במפורש. ובדומה לכך מנויות גם בדברים (ד׳:ט״ז) רק אותן הישויות שנאסרו כאן בפסוק ד. ׳פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל ... ופן תשא עיניך השמימה׳ וגו. טעם אזכורם דווקא של אלה נמסר לנו במלים ׳אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים׳,⁠1 כי באותה תקופה עבדו כל העמים האחרים ע״ז זו. ׳ואתכם לקח ה׳ אלהיך׳,⁠2 ואולם את בני ישראל הוציא ה׳ ממצרים כדי שיהיו עמו שלו, וכדי שיעבדו לו בלבד.
על פני – פירושו – לידי או חוץ ממני,⁠3 כלומר, אל להם לישראל לעבוד אלהים אחרים, גם אם יכפיפו את הללו לו ית׳,⁠4 כי כל אשר מלבדו אין לסגוד לו כא-לוה.
2. שם, שם כ (המ׳).
3. ראה אונקלוס, תרגום השבעים ועוד.
4. היוונים למשל סגדו לזיאוס כאליל עליון, אך לצדו היו להם אלילים אחרים.
אנכי – ורבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה, א״ד למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה (שבת ק״ה). ונראה דפליגי בהא דפליגי אמוראי בגיטין דף סמך, אם תורה מגילה מגילה נתנה, או תורה חתומה נתנה, ולמאן דאמר מגילה מגילה נתנה, זה אמירה נעימה שכל אמירה בפרט כתיבה, ומשה כתבה על הספר בדיו ויהיבה לבנ״י ולמד אותם את התורה, אבל מ״ד תורה חתומה נתנה, זה יהיבה שנתנה לבני ישראל, שתיכף שנאמרה למשה מפי הגבורה נאמרה לבנ״י כמו פרשת נחלות לבנות צלפחד ופ׳ ציצית וכיו״ב, ואחרי ארבעים שנה כתיבה, ואעפ״י שנכתבו אחרי זמן רב מיום שנאמרו מפי הגבורה, נאמנין אמריה שלא היה בהם שום שינוי וגירעון או יתור מדעתו ודו״ק.
דע דהדת הישראלי נחלק לשני דברים, בדיעות, ובמעשים. הנה בדיעות הל״ת הוא קל במושכל כמו האמנה בע״ז ובשיתוף שזה הבל ושוא נתעה לכל במושכל ראשון, רק העשה הוא חמור וצריך להאמין בהשגחה פרטית, וזה מרומז באנכי ה׳ אלהיך אשר כו׳, והנה מדוע דרך רשעים צלחה כבר שאל משה הודיעני נא דרכיך כו׳, ולכן פתח הכתוב באנכי ואחרי זה לא יהיה לך אלהים אחרים דזה חמור יותר, אולם במצות הנה הקום ועשה קל יותר דנוח לאדם לעסוק בתפילין וציצית, לא כן הסור מרע כבד מאוד, כמו הזהירות מאכילות אסורות ובפרט במקום שאין ישראל, וכן הביטול ממלאכה בשבת ויו״ט בזמן חריש וקציר וכיו״ב, אמנם במדבר שהיו ניזונין מלחם שמים ואכלו משולחנו של מקום הרי לא היו צריכין מאומה וכמו שאמרו בספרי על פסוק צדקת ה׳ עשה, א״כ לדידהו היה הל״ת בשבת קל, לכן בדברות ראשונות כתוב זכור היינו לקדשו ולברכו שזה היה חמור במדבר והיה נחוץ האזהרה עליו ביותר ובדברות שניות כתיב שמור קודם כניסתן לארץ שזה היה נחוץ האזהרה על בטול מלאכה בו אם כי נאמרו בדיבור אחד והבן.
לא יהיה לך – הרמב״ם ז״ל בספר המצות בל״ת דלא יהיה לך מנה ה׳ אזהרות, ל״ת לך פסל, לא תשתחוה להם, לא תעבדם ובאמת כי דבריו מוכרעים בכמה מקומות בסוגיית הש״ס, אולם רמב״ן השיב, א״כ שמעו מפי הגבורה חמשה מצות, ומפי משה תר״ח, וכבר בארו החכמים ששמעו מפי משה תורה היינו תרי״א ושתים מפי הגבורה והרב כותב זה כמה פעמים ואינו נזכר, ופירוש דבריו, דאלו מה דנאמר את עשרת הדברים כו׳, היינו דכל מצות האמורים בע״ז, אחת המה, אבל הכא קרא דריש תורה צוה לנו משה היינו כמנין תורה תרי״א א״כ מוכח דלא יהיה לך אינו רק מצוה אחת פרטית, [ודברי הרב מעין החכמה אינם צודקים כמובן]. אולם חלילה לרבינו שיעלם ממנו המאמר השגור בפיו, רק רבינו אזיל בשיטתו בספרו המורה ח״ב, בביאור ארוך מוכרח מכל שיטות רבותינו בעלי התלמוד, דישראל לא שמעו רק קול אלהים בלבד ולא פרטי הדברים, ופירש אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, היינו מצד גבורת המופת, כי שני שרשים אלו מציאות השי״ת והיותו אחד, אמנם יושגו במופת, וכל מה שיוודע במופת משפט הנביא וכל מה שידענו בו שוה עיי״ש [והרב המקובל בעל עה״ק האריך בסתירת דבריו בחלק סתרי תורה פרק ל״ג יעו״ש] הרי מהרה סר מאתו קושיית הרמב״ן כי דרכו נשגבה, וכבר אמרתי כי דברי רבינו בכל ספריו. ביד, במורה ופהמ״ש רוח אחת בהם, אולם מש״כ המגילת אסתר, דילמא לא אמרו רק לא יהיה לך מלבד דמוכח ממדרשות, דקאמר שבשני דברות ראשונים כו׳ עוד דעת רמב״ן ז״ל דמכתובים גופיה מוכח כן, שמדבר בלשון מדבר על עצמו ולא תעבדם כי אנכי ה׳ אלהיך כו׳ משא״כ בדברות האחרונות [ועיין בדברי רמב״ן שהובא בספר עבוה״ק לר״מ בן גבאי שם] ודו״ק בכ״ז.
אנכי – א״ר יוחנן, מניין ללשון נוטריקון מן התורה1 שנאמר אנכי ה׳ אלהיך, אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית,⁠2 רבנן אמרי, אמירה נעימה כתיבה יהיבה,⁠3 איכא דאמרי אנכי למפרע – יהיבה כתיבה נאמנים אמריה.⁠4 (שבת ק״ה.)
אנכי וגו׳ – דרש עולא רבה, מאי דכתיב (תהלים קל״ח) יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב״ה אנכי ולא יהיה לך אלהים אחרים, אמרו עובדי אלילים לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברות הראשונות.⁠5 (קדושין ל״א.)
אנכי וגו׳ – תניא, ר׳ ישמעאל אומר, כי דבר ה׳ בזה (פ׳ שלח) זה העובד אלילים, מאי משמע, דתני דבי ר׳ ישמעאל, כי דבר ה׳ בזה, זה המבזה דבור שנאמר למשה מסיני אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים.⁠6 (סנהדרין צ״ט.)
אנכי וגו׳ – דרש ר׳ שמלאי, תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני, אמר רב המנונא, מאי קרא, דכתיב (פ, ברכה) תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא תרי״א, אנכי ולא יהיה לך – מפי הגבורה שמענום.⁠7 (מכות כ״ד.)
אנכי וגו׳ – תניא, א״ר לוי, מפני מה קורין פרשיות ק״ש בכל יום, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן, אנכי ה׳ אלהיך – שמע ישראל ה׳ אלהינו.⁠8 לא יהיה לך אלהים אחרים – ה׳ אחד. לא תשא את שם ה׳ – ואהבת את ה׳, מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמו ומשקר.⁠9 זכור את יום השבת – למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, רבי אומר, זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות שבתורה.⁠10 כבד את אביך ואת אמך – למען ירבו ימיכם וימי בניכם.⁠11 לא תרצח – ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.⁠12 לא תגנוב – ואספת דגנך – ולא דגן חברך,⁠13 לא תענה ברעך עד שקר – אני ה׳ אלהיכם וכתיב (ירמיהו י׳) וה׳ אלהים אמת.⁠14 לא תחמוד בית רעך – וכתבתם על מזוזות ביתך – לא בית חברך.⁠15 (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
אשר הוצאתיך – תניא, חנניא בן אחי ר׳ יהושע אומר, אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – הוצאתו כתיב16 (ירושלמי סוכה פ״ד ה״ג)
מארץ מצרים – תניא, א״ר יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבש״ע, חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, אמר לו הקב״ה למשה, החזר להם תשובה, אמר להם, תורה זו מה כתיב בה, אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כלום למצרים ירדתם. שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים, כלום בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודת אלילים. שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו, כלום מלאכה אתם עושים שאתם צריכים לשבות. שוב מה כתיב בה לא תשא וגו׳, כלום משא ומתן יש ביניכם. שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך, כלום אב ואם יש בכם. שוב מה כתיב בה לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, כלום קנאה, יצה״ר יש ביניכם, מיד הודו להקב״ה.⁠17 (שבת פ״ח:)
לא יהיה לך – מכיון שנאמר לא תעשה לך פסל וגו׳ מה ת״ל עוד לא יהיה לך וגו׳, שיכול אין לי אלא שלא יעשה מניין שלא יקיים העשוי כבר, ת״ל לא יהיה לך.⁠18 (מכילתא)
אלהים אחרים – וכי אלהות הן, והלא כבר נאמר (ישעיהו ל״ז) כי לא אלהים המה, אלא שאחרים קוראין אותם אלהות.⁠19 (שם)
על פני – למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר שלא נצטוה על ע״ז אלא מי שיצא ממצרים, ת״ל על פני, לומר, מה אני חי וקיים עד עולם אף אתה ובנך ובן בנך עד סוף כל הדורות לא תעבוד ע״ז.⁠20 (מכילתא)
1. ענין נוטריקון הוא כי לפנים בימי מלכות יון ורומי היו נוהגים בעת חפזון או מלחמה לכתוב בקצור תבות שלמות וגם ענינים שלמים באותיות אחדות, והיה להם ע״ז סימנים ורמזים וציונים קבועים [ובזמנינו ידוע ענין זה בשם סתינוגר״ף], ומפרש כאן מניין רמז בתורה לנוטריקון שענינים ורעיונות שלמים יוכללו באותיות אחדות, וע״ע לקמן בפסוק למען יאריכון ימיך.
2. י״ל דרומז למ״ש במכות כ״ד א׳ דכל עשרת הדברות וצוויי התורה שמעו ישראל מהקב״ה ע״י משה ורק אנכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה מהקב״ה בעצמו, וזהו שאמר דאנכי יהיבנא אנא בנפשאי.
גם י״ל הכונה ע״ד לשון בני אדם שאומרים שמכירים תכונת איש פלוני או מדת וערך חכמתו מתוך כתביו וספריו, ואמר בזה, דמהות הקב״ה כביכול דהיינו רצונו וכבודו וגדולתו וענותנותו נראים ונכרים מתורתו וכמ״ש בסוף מגילה ל״א א׳ בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה וכו׳, וזהו הענין אנא נפשי, ר״ל תכונת נפשי, כתיבת יהבית, נתתי לדעת ולהכיר מתוך כתבי, דהיינו מתורתי.
3. רומז למש״כ במעלת התורה (משלי ג׳) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
4. י״ל דרומז למש״כ במעלת התורה (שם ח׳) ואהיה אצלו אמון. ומה שראו חז״ל בכל הדרשות האלה לדרוש מלת אנכי י״ל ע״פ המבואר במ״ר דמלה זו אינה מלה״ק רק לשון מצרי, ודרשו חז״ל למה בחר הקב״ה במלה זו ולא במלה מלה״ק, אני, מפני שרמז ענינים אלה, כל אחד לפי דרשתו.
5. דכש״כ שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו. (נדה ל״א א׳] וחייו ומותו מסורים בידו, ובסוגיא כאן באה דרשה זו נסמכת עוד על פסוק אחד.
6. פירש״י דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, עכ״ל, ולפי״ז אולי צ״ל דבור שנאמר לישראל בסיני, ולא שנאמר למשה, אחרי ששמעו כזאת כל ישראל מפי הקב״ה, ואפשר לכוין הלשון שנאמר למשה ע״פ מ״ש במ״ר פ׳ תשא בפסוק ויחל משה ובס״פ חקת שאמר משה, רבש״ע, כך אמרת בסיני אנכי ה׳ אלהיך, אלהיכם לא אמרת שמא להם אמרת אלא לי אמרת וכו׳, יעו״ש, ולפנינו בפ׳ ואתחנן בפסוק אנכי עומד בין ה׳ וביניכם, מש״כ שם בענין זה.
7. שונה הוא סגנון שתי הדברות הראשונות שהשם הנכבד הוא המדבר, כמו אנכי, על פני, מיתר הדברות וציוויי התורה שהשם בא בהן בתור נסתר, לא ינקה, עשה ה׳ וכדומה, ולכן אמרו כי אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. עיין בסה״מ להרמב״ם והרמב״ן שם חקירה רבה אם דרשה זו גמורה היא או רק אסמכתא, ונ״מ בזה לענין שבע מצות דרבנן כגון נר חנכה והלל ומקרא מגילה דכולן נסמכות על לא תסור (פ׳ שופטים, עיי״ש לפנינו) אם יש לכללן ע״פ זה במנין המצות של תורה, כי אם דרשה זו מוסמכת וגמורה בודאי אין לכללן, אחרי שבלעדיהן יש תרי״ג מצות והמספר תרי״ג הוא מצומצם, ואם דרשה זו אסמכתא והמספר תרי״ג לאו דוקא הוא, אפשר לכלול גם מצות דרבנן הנסמכות על יסוד לאו שבתורה לא תסור כמש״כ, ונ״מ אם לכלול מצות דרבנן במצות התורה הוא לענין כמה ענינים, ויש הרבה דברים בענין זה ויתבארו אי״ה במק״א.
8. ר״ל הצווי אנכי ה׳ אלהיך רומז ומכוון בצווי שמע ישראל ה׳ אלהינו, וכן הפי׳ להלאה.
9. ר״ל סברא הוא דמי שאוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר.
10. עיין מש״כ לעיל בפ׳ בשלח בפסוק עד אנה מאנתם לשמור מצותי בענין משקל שבת כנגד כל התורה.
11. ר״ל למען יאריכון ימיך דכתיב בכבוד אב ואם נרמז בפסוק למען ירבו ימיכם וימי בניכם, שאם תקיימו מצוה זו ירבו ימיכם וכן ימי בניכם אם הם יקיימו.
12. ועינא וליבא תרי סרסורי דעבירה וכמש״כ במשלי (כ״ג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, שהכונה אם יתן האדם את לבו ועיניו למקום אז תצורנה דרכו, ודריש המלה ועיניך מוסבת אדלעיל.
13. ואע״פ דקיי״ל דהלאו דלא תגנוב דכתיב כאן איירי בגונב נפשות ולגנבת ממון בא הכתוב לא תגנובו דר״פ קדושים וכפי שיתבאר בסמוך במקומו, צ״ל דאעפ״כ לא חשש לדרוש ע״ד רמז ואסמכתא כיון דאין נ״מ לדינא.
14. וחותמו של הקב״ה אמת (שבת נ״ה.), ומכאן ראיה דצריך להסמיך אלהיכם לאמת, דהא כל העיקר הרמז מלאו דלא תענה ברעך עד שקר הוא מסמיכות אמת לאלהים, ועיין בברכות י״ד ריש ע״ב ובמג״א סי׳ ס״ו ס״ק י״ט ובתוי״ט פ״ב מ״ט דברכות.
15. ובזה נרמז כל הדבור, כי כשחומד לבית חבירו סופו שיחמוד לאשתו ולכל אשר לו.
16. ר״ל שכביכול גם הוא בעצמו יצא משם וכמש״כ עמו אנכי בצרה וכמ״ש במגילה כ״ט א׳ כל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, ועיין מש״כ בפ׳ ויגש בפסוק ואנכי אעלך גם עלה, והנה אע״פ שלפנינו כתיב הוצאתיך ביו״ד אחר התי״ו, אך כבר כתבו התוס׳ בשבת דף נ״ה ב׳ דבכמה מקומות חולקת הגמרא עם המסורת שלפנינו, יעו״ש, או שדריש מדלא כתיב הוצאתי אותך הוי כמו דכתיב הוצאתי אתך, ושתוף המלות מורה על שתוף ההוצאה.
17. לכאורה קשה דהא אפשר לומר שאם היה נותנה הקב״ה למלאכים היה כותבה בענין הנאות למדרגת מלאכים, וי״ל דסמיך על האגדה דפסחים נ״ד א׳ דהתורה היתה כתובה לפני הקב״ה עוד טרם נברא העולם וגם המלאכים, וסמיך זה על הפסוק דמשלי (ח׳) ה׳ קנני ראשית דרכו, דאיירי בתורה, יעו״ש, וא״כ מראשית התיסדותה לא נתכוננה למלאכים רק לבני אדם, כיון שהיו כתובים בה כל אלה הענינים, ועי׳ עוד להלן אות כ׳.
18. כי תכלית איסור העשיה הוא מחמת עבודה שלא יעבוד, וא״כ חשש וקפידא אחת בעשיה ובקיום.
19. ומפרש לפי״ז אלהים אחרים כמו אלהים של אחרים, וההוראה הזאת מוכרחת גם בשבת (פ״ח:) המובא בדרשה הקודמת שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים, כלום בין עמים אתם שרוים.
ועיין במדות סופרים לרא״ה ווייס כתב וז״ל, באיפת צדק [הם הגהות הגר״א] מותק שתי המלים אלהים אחרים מפני שענין זה שלא יקיים לא מאלהים אחרים אלא מלא יהיה לך נדרש, אבל במח״כ טעה בזה, שב׳ המלים אלהים אחרים נמשכות למטה ומהן מתחיל מדרש חדש וכצ״ל ת״ל לא יהיה לך. אלהים אחרים וכי אלהות הן וכו׳ עכ״ל, ורשמנו על גליון הספר ההוא בזה״ל, כמה עזה נפשו לעשות את הגר״א מוטעה בדבר קל הקל כזה, אבל באמת מחק הגר״א לא המלים אלהים אחרים הסמוכות לדרשה זו רק לפני שתי שורות הקודמות לענין הדרשה אין לי אלא שלא תעשו העשוי כבר מניין וכו׳ [כבדרשה הקודמת לפנינו], וכן הוא בהגהות הגר״א שלפנינו ושם מוכרח למחוק, ע״כ. ואע״פ כי הערה זו קלה ופשוטה מאד, אך לכבודו של איר עולם הגר״א ז״ל מצאנו לנכון להעיר בזה.
20. לכאורה קשה, דלתכלית כונה זו הו״ל לכתוב פשוט חוקת עולם לדורותיכם או אתה וזרעך עד עולם, כלשון הרגיל בכל התורה, ולמה זה סבב הענין לכלול זה בלשון על פני שיהיה צריך לפרש הכונה, ונראה דבזה בא לאשמעינן גם טעם גוף המצוה הזאת לדורותיכם, כלומר שלא יאמרו שלא נצטוה על עבודת כוכבים אלא מי שיצא ממצרים מפני שהוא ראה בגדלו ותקיפתו של הקב״ה ביציאת מצרים וקריעת הים וירידת המן ועוד, משא״כ לדורות שאין רואים נסים גלוים אז אין טעם על חיוב מצוה זו קמ״ל על פני שזה מורה שאני חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, ולא תסור השגחתי מישראל עד עולם, וא״כ ממילא דין הוא שלא יסור הצווי הזה גם לדורות, ודו״ק.
אָֽנֹכִי֙ – In Exodus, Chapter 20 contains 20 verses according to the Eastern tradition, but 22 verses according to the Western tradition . The Eastern tradition counts 10 verses in the Ten Decrees, counting one verse for each Decree, while the Western tradition counts 12 verses. Thus, according to the Eastern tradition, Exodus contains 1207 verses, and Parashath Yitrô contains 72; while according to the Western Masoretic tradition, the book contains 1209 verses and the parasha contains 74. If we consider all the different traditional verse divisions (counting a verse for every occurrence of sillûq, in both upper and lower accentuation), there are 26 verses. Many modern printed editions have 23 verses in Chapter 20, following the Western tradition except for separating the first two Decrees, which are combined in the Western tradition. The printed editions that show the upper accentuation in Yithro often count 19 verses. They mistakenly combine the first two Decrees as the Western tradition does, thus counting 9 verses in the 10 Decrees. In doing so, however, they mix the upper and lower accentuations.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהליקוט הערות מסורההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144