Shemot 16 – שמות טז‏ – Mikraot Gedolot

[קיג] ¹וילקטו אתו בבקר בבקר, בשחרית בשחרית. (מכילתא)

[קיג*] ²וילקטו אתו בבקר בבקר, דורשי רשומות אמרו מכאן שהיה במן בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג׳:י״ט). (מכילתא)

[קיד] ³בבקר בבקר, רב חנינא חברהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אע״פ שהחמה נתונה באמצע [עובי] הרקיע [ועדיין לא נגמר שקיעתה] לילה הוא, ומר [ואומר] אף בשחרית כן [שאף על פי שכבר התחילה החמה לצאת הואיל והוא עדיין בעובי הרקיע לילא הויא כו׳ ואנן קיי״ל מעלות השחר יממא הוא, ואמאי]. א״ר בא כתיב הבוקר אור, התורה קראה לאור בוקר [אע״פ שעדיין לא נתודע השמש להבריות, אור השחר קרויה בקר]. תני ר׳ ישמעאל בבקר בבוקר, כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, [וזהו בוקר דעלות השחר לבוקר של זריחת השמש]. (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)

[קיד*] ⁴וחם השמש, בארבע שעות. אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר וחם השמש משמע בשעה שהשמש חם והצל צונן, זוהי שעה רביעית ביום. (מכילתא)

[קטו] ⁵בבקר בבקר... וחם השמש ונמס, תמיד של שחר קרב בד׳ שעות, מאן תנא להא דתנן [דת״ר] וחם השמש ונמס בארבע שעות, אתה אומר בד׳ שעות או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר (בראשית י״ח:א׳) כחום היום הרי שש שעות אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בד׳ שעות. מני [הא דמשמע דארבע לאו בקר הוא דהא כתיב וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש ונמס הנותר ומדמוקי ונמס בארבע שעות מכלל דלאו זמן לקיטה הוא ולאו בקר מקרי] לא ר׳ יהודה ולא רבנן, אי ר׳ יהודה עד ארבע שעות נמי צפרא הוא [דהא אמרת עד ועד בכלל וגבי תמיד כתיב תעשה בבקר], אי רבנן עד חצות נמי צפרא הוא, איבעית אימא ר׳ יהודה, אי בעית אימא רבנן, איבעית אימא רבנן, אמר קרא בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים [שלא היו לוקטים אלא בשלש שעות ראשונות שהוא בקר ראשון], ואי בעית אימא ר׳ יהודה, האי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, דכולא עלמא מיהא וחם השמש ונמס בארבע שעות, מאי משמע, אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר בארבע שעות. (ברכות כז.)

[קטז] ⁶ונמס, כיון שהחמה זורחת עליו היה פושר והולך, ונחלים מושכין ממנו והולכין לים הגדול, ובאין אילים וצבאים ויחמורים וכל בהמה ושותין מהם, ואחר כך באין אומות העולם וצדין מהם ואוכלין אותן, וטועמין בהם טעם המן שהיה יורד להם לישראל. (מכילתא)

1. לאפוקי שלא תאמר בבקרו של בקר. ראה להלן אות קטו. ובמכדרשב״י: ״בבקר בבקר, משחרית לשחרית״. עוי״ל שבא להוציא שלא נפרש כמבואר בלק״ט (פסוק כג): ״ויבאו ללקוט המן ד׳ ימים עד יום הששי, דכתיב: ׳וילקטו אותו בבקר בבקר׳, ד׳ בקרים, וביום הששי לקטו לחם משנה״. וכעין זה בפי׳ רבעה״ת פ׳ ויקהל: ״והנשיאים, איתא בפ׳ בתרא דיומא ד׳נשיאים׳, עננים, כשהיה המן יורד לישראל היה יורד עמו אבנים טובות ומרגליות. וזהו שאמר הכתוב: ׳והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר׳, זה המן, שנאמר בו: ׳בבקר בבקר׳. ועוד אמר ר׳ יוחנן, לשני בקרים הביאו כל נדבת המשכן והותירו״. הרי מבואר שפירשו כן ׳בבקר בבקר׳ לשני בקרים, וכמ״ש הלק״ט.

2. שהיו צריכין לטרוח עצמן לילך ללקוט כל בקר, זי״ר. ובמכדרשב״י: ״איש לפי אכלו, דורשי רשומות אומרין מכאן שהיה בו במן ׳בזעת אפך תאכל לחם׳ (בראשית ג יט)״. דורש מ׳לפי אכלו׳, שכל אחד צריך לטרוח לפי צורך אנשי ביתו. ראה לעיל אות כז-כח ממכילתא וגמרא, ומ״ש בתו״ש בראשית ג קנב, וצרף לכאן. ובאיפת צדק מגיה: ״מכאן שירד להם אבנים טובות ומרגליות עם המן, שנאמר: והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר והנשיאים הביאו וגו׳⁠ ⁠⁠״. ובמרכבת המשנה מפרש ע״פ גי׳ בילק״ר: ״מכאן שהיה רמז במן: בזעת אפיך תאכל לחם״. ושיטה אחרת בספרי בהעלתך פי׳ פט: ״שטו העם, יכול מפני שמצטערין עליו בשעת לקיטתו מתרעמים, ת״ל (במדבר יא ח): שטו העם, לפתח ביתו היה יוצא [יושב] ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואח״כ וחם השמש ונמס״.

3. הדרש של תני ר׳ ישמעאל, ליתא לפנינו במכילתא כאן, רק בפ׳ בא לענין נותר, מובא בתו״ש יב אות קעה, רכז, רכט. ושם דורש ר׳ ישמעאל כן על כפל הלשון ׳לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו׳: ״בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואיזה זה, עמוד השחר (כלומר, למעט נץ החמה). מכאן אמרו אכילת פסחים כו׳ מצותן עד שיעלה עמוד השחר״. ובהערות טיב ירושלים כאן: ״לפי המבואר בבבלי ברכות כז. (להלן קטו), משמע דפליגי אהא דכאן״. וציין למכילתא הנ״ל. ויפה תמה, לפי הדרש שם שרבנן דרשו: ׳בבקר בבקר׳ חלקהו לשני בקרים, ולר״י: להקדים שעה אחת, ולשניהם היו לוקטין המן בג׳ שעות הראשונות של היום. א״כ איך אפשר ללמוד מכאן שעמוד השחר הוא יום. והיה לו להעיר גם מדרשת הירושלמי ברכות, שר׳ ישמעאל בעצמו מביא דרש זה שקרא ׳בבקר בבקר׳ בא ללמד שבד׳ שעות הראשונות לקטו העומר. ובכלל מה מתאים לענין לקיטת המן הדרש ׳ליתן תחום לבוקרו של בקר׳, הרי היה להם זמן ללקוט עד ג׳ שעות ביום, כשיטת הבבלי, או עד ד׳ שעות, כשיטת הירושלמי. ונראה שמטעם זה פי׳ החרדים דלא כהפני משה, אלא שהכוונה לקרא ׳בבקר בבקר׳ שנאמר אצל קטורת (להלן ל ז). אבל נדחק לפרש, עיי״ש. ולי נראה שיש לחזק פירושו של הפני משה בהירושלמי, שקרא ׳בבקר בבקר׳ מתכוון להכתוב שלפנינו לענין המן, ופירושו של הדרש הוא ממש כמו שדרשו לענין נותר, שהרי במן היה איסור לאו, ׳איש אל יותר ממנו עד בקר׳, כלעיל אות קב ממכדרשב״י: ״ואם הותיר הרי זה עובר בלא תעשה״. א״כ כמו בנותר שכתוב ׳ולא תותירו ממנו עד בקר׳, דרשו: ״ליתן תחום לבוקרו של בקר״, שלא נפרש שמותּר היה להותיר עד נץ החמה, רק האיסור מתחיל מעמוד השחר. אותו דבר דרשו לענין איסור נותר של המן. והלימוד הוא מזה שכתוב ׳וילקטו אתו בבקר בבקר׳, היינו עמוד השחר. וכמו שדרשו בפסחים (נט.): ״ויוקדם קטרת, דבר שנאמר בו ׳בבקר בבקר׳ כו׳, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד״. ופסוק זה ללמד בא שאיסור נותר מתחיל מעמוד השחר, מזמן שחל המן החדש. ומזה אנו למדים שמעלות השחר יממא הוא. וכהדרש של ר״י במכילתא לענין נותר. ומלבד זה למדו מקרא ׳וחם השמש ונמס׳, שהבוקר שהוא מתחיל מעמוד השחר נמשך עד ארבע שעות. ור׳ ישמעאל בירושלמי (להלן אות קטו) אינו דורש קרא ׳בבקר בבקר׳ לענין חלקהו, רק שבקר נמשך עד ד׳ שעות. וה״ה לענין תפלת שחרית, זמנה עד ד׳ שעות לר״י, ולרבנן עד חצות. וברש״י שבת קיז. (מובא לעיל אות מד): ״והכינו את אשר יביאו כו׳, והבאה בהשכמה היא, דכתיב: וילקטו אותו בבקר בבקר״. ובחזקוני: ״וילקטו אותו בבקר בבקר, זריזים היו ללקטו בבקר, שהרי ׳וחם השמש ונמס׳ ושוב לא יוכלו ללקטו״. וראה לעיל אות פה, מספרי: ״ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך: וחם השמש ונמס״. וכעין זה הבאתי לעיל אות כ מספר חכמת שלמה: ״ואשר לא המסו האש, וחם אור השמש מעט ונמס, להודיעם, כי טוב להודות לך לפני שמש ולברכך עם אור הבקר״.

4. במכדרשב״י, ובמכילתא הוצ׳ לוטרבך, מביא גי׳ במכילתא כמו בגמ׳ להלן (אות קטו): ״כשהוא אומר ׳כחם היום׳ הרי שש שעות אמורות, הא מה אני מקיים ׳וחם השמש׳, בארבע שעות״. ובשטמ״ק ברכות (כז.) מקשי בלשון הגמרא ״איזו היא שעה שהשמש חם וצל צונן, הוי אומר בד׳ שעות״: ״ואם תאמר, כיון דמגופיה דקרא משמע, אמאי דייקינן לעיל: או אינו אלא בשש שעות, ואיצטרכינן לאתויי ראיה מ׳כחום היום׳, דהא מקרא משמע דבד׳ שעות מיירי. יש לומר דאצטריך, דאי לאו ׳כחום היום׳, הוה אמינא ׳וחם השמש׳ היינו חום היום, והוא בשש שעות, אבל השתא דשני קרא בלישניה בדוכתא אחרינא, ואמר ׳כחום היום׳, ודאי משמע דחום היום וחם השמש אין הכל אחד, וא״כ מסתמא חם השמש היינו בד׳ שעות״. ולפי גירסת המכילתא מבואר שלמדו כן מקרא זה עצמו, עוד מבואר במכילתא שלקטו רק ג׳ שעות, כשיטת הגמ׳ להלן קטו.

5. מבואר מהבבלי שלרבנן ולר״י היו לוקטין את המן רק ג׳ שעות בבקר. וכ״ה בשטמ״ק כאן. ושיטה אחרת בזה בירושלמי ברכות פ״ד ה״א: ״דתני ר׳ ישמעאל ׳וחם השמש ונמס׳ בארבע שעות, אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר ׳כחם היום׳ (בראשית יח א), הרי שש אמור, הא מה אני מקיים ׳וחם השמש ונמס׳ בד׳ שעות, ואת דריש ׳בבוקר בבוקר׳, מה ׳בבוקר׳ שנאמר להלן בארבע שעות, אף ׳בבוקר׳ שנאמר כאן בד׳ שעות, בארבע שעין שמשא חמין וטולא קריר, בשית שעין שמשא חמין וטולא חמין״.
ובב״ר מח ח: ״כחום היום, תני ר׳ ישמעאל ׳כחום היום׳ הרי שש שעות אמורות, הא מה אני מקיים ׳וחם השמש ונמס׳, בד׳ שעות, אתה אומר ד׳ שעות או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר ׳כחום היום׳ הרי שש שעות אמורות. או חלוף, ׳כחום היום׳ בד׳ שעות, ׳וחם השמש ונמס׳ בשש שעות, אמרת, היאך אתה יכול לקיים ׳כחום היום׳ בד׳ שעות, והלא בד׳ שעות אין חום אלא במקום שהחמה זורחת שם, שבד׳ שעות טולא קריר ושמשא שריב, בשש שעות טולא ושמשא שריבין כחדא, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, ׳כחום היום׳ בו׳ שעות, ׳וחם השמש ונמס׳ בד׳ שעות, שבמקום שהחמה זורחת בלבד שם נמס, אמר רבי תנחומא בשעה שאין לבריה צל תחתיו״.
וכן מוכח מלשון מדרש תהלים מזמור עח: ״היו ישראל יוצאין ומלקטין אותו עד ארבע שעות, שלא תזרח השמש שלא ימסה, שנאמר: ׳וילקטו אותו בבקר בבקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס׳, הוי ׳לחם אבירים אכל איש׳ (תהלים עח כה)״.
וכן בלקח טוב מבואר כשיטת הירושלמי: ״וילקטו אותו בבקר בבקר, ׳בקר׳ שתי שעות, ׳בקר׳ שתי שעות, הרי ארבע, מכאן אמרו תפלת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי בקר נקרא עד ארבע שעות״. וכ״ה ברב״ח: ״בקר שתי שעות, ובקר שתי שעות, הרי ד׳ שעות, ומד׳ שעות ואילך ׳וחם השמש ונמס׳, והיו חולקין בתורת צדקה אל כל מי שפשע ולא לקט בבקר״. ונראה שמקורו מלק״ט.
ומצאתי בשכל טוב כאן, שכנראה היתה לו גירסא אחרת בגמ׳ ברכות, שלפיה אין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בענין זה, וז״ל: ״וילקטו אותו בבקר בבקר, עד ארבע שעות, וראיה לדבר שאמרו תפלת השחר עד חצות. ר׳ יודא אומר עד ד׳ שעות. ולר׳ יודא כולה ד׳ שעות צפרא הוא, אי ר׳ יודא ׳בבקר בבקר׳, פי׳ בקר דלא הוי עד ד׳ שעות, כדכתיב (להלן כט לט): ׳את הכבש האחד תעשה בבקר׳, וקיי״ל כר״י, שהרי ר׳ יהודה בן בבא העיד על תמיד של שחר שהיה קרב והולך עד ד׳ שעות, ועכשיו לענין המן חלקו לשני בקרים, בקר א׳ שתי שעות, ובקר אחד שתי שעות, הזריזין מקדימין ומלקטין בשתי שעות, דהיינו בקר ראשון, והעצלין מלקטין אותו בד׳ שעות, דהיינו בקר שני. ואיבעית אימא רבנן אהני ליה ׳בקר׳ יתירא להקדים לו שעה אחת, דהא לרבנן תמיד קרב עד חצות, דהיינו עד שש שעות ולא עד בכלל, ובקר ו׳ שעות הוא, והאי ׳בקר׳ יתירא דכתיב בו, להקדים לקיטת המן שעה אחת לתמיד של שחר. ואשתכח דלרבנן לקיטת המן בד׳ שעות ולתמיד של שחר עד ד׳ שעות ולא עד בכלל, והלכתא כרבי יודא״. סוף לשונו אינו ברור. ומ״מ מבואר שלפי גרסתו לר׳ יהודה צ״ל: חלקהו וכו׳, ולרבנן להקדים. ולשניהם לקטו העומר עד סוף ד׳ שעות. ונראה שכן גורס גם הלק״ט. וגירסא זו איננה מובאת בד״ס, ובובר לא העיר כלום.
וראה בשאילתות פ׳ לך, לענין המחלוקת של רבנן וכו׳, שמוסיף טעם חדש: ״דכתיב (תהלים נה יח): ׳ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה׳, עד ארבע שעי קרי אינשי בקר, עד פלגי דיומא לא קרי אינשי בקר״. עיין שם במפרשים.

6. בלק״ט מוסיף בסוף: ״והן משבחין לאלהי ישראל״. וראה בת״י כאן: והוו בני ישראל צדיין וכו׳. בכת״י חמאת החמדה: ״וחם השמש ונמס, שבשדות [כן הוא בתרגום אונקלוס], ולא מה שבידיהם, והיו החיות והצבאים שותין ממנו, ואומות העולם צדין מהן ואוכלין ויודעין הנס שנעשה לישראל״. וראה לעיל אות פז, מלקח טוב: ״דבר שנימוח על פיסת יד, וכן הוא אומר: וחם השמש ונמס״. בברייתא דשמואל הקטן פ״ד: ״חמה כוכב חום. ׳וחם השמש ונמס׳, שבתי צונן. ׳שָׁבְתָה מַדְהֵבָה׳ (ישעיה יד ד)״. ובכפתור ופרח פרק כו (דף תפב) מעשר פ״א מ״ב כו׳: ״הרמונים משימסו, והוא מגזרת: וחם השמש ונמס״. ורש״י ב״ק (כח.): ״נפשרה, נימוחה, כדמתרגמינן: ׳וחם השמש ונמס׳, פשר״.

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – בַּשַּׁחְרִית, בַּשַּׁחְרִית. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: מִכָּן שֶׁהָיָה בַמָּן ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג׳:י״ט).

וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס – בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת. אַתָּה אוֹמֵר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ״, מַשְׁמָע בְּשָׁעָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ חַם וְהַצֵּל צוֹנֵן. זוֹ הִיא שָׁעָה רְבִיעִית בַּיּוֹם.

וְנָמָס – כֵּיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת עָלָיו, הָיָה פּוֹשֵׁר וְהוֹלֵךְ, וּנְחָלִים הָיוּ מוֹשְׁכִין מִמֶּנּוּ וְהוֹלְכִין לַיָּם הַגָּדוֹל, וּבָאִין אַיָּלִים וּצְבָאיִם וְיַחְמוּרִים וְכָל בְּהֵמָה, וְשׁוֹתִין מֵהֶם, וְאַחַר כָּךְ בָּאִין הָאֻמּוֹת, וְצָדִין מֵהֶם וְאוֹכְלִים אוֹתָן, וְטוֹעֲמִים בָּהֶם טַעַם מָן שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל.

"And they gathered it baboker, baboker": in the morning time. The expounders of metaphors said: From here we see that (Genesis 3:19) "In the sweat of your brow shall you eat bread" applied to the manna (too). "and when the sun was hot (i.e., strong), it melted: in the fourth hour (of the day). You say, in the fourth hour; but perhaps (the intent is) in the sixth hour? (This is not so, for) "when the sun was hot" implies when the sun (i.e., an unshaded spot) was hot and the shade was cool — the fourth hour (and not the sixth.) "and it melted": When the sun shone upon it, it melted and streams formed from it which led to the Great Sea (the Mediterranean), where harts, roebuck, fallow-deer, and other beasts came to them and drank from them, after which they were hunted by the (peoples of the) nations, who ate them and tasted the taste of the manna which descended to Israel.

״וילקטו אתו בבקר בבקר״ - משחרית לשחרית

״איש לפי אכלו״ דורשי רשומות אומרים: מיכן שהיה בו במן ״בזעת אפך תאכל לחם״ (בראשית ג, יט).

״וחם השמש״ - בארבע שעות. אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?

כשהוא אומר ״כחום היום״ (בראשית יח, א) הרי שש שעות אמור! הא מה אני מקיים ״וחם השמש״? בארבע שעות

״ונמס״ כיון שזורחת עליו חמה - היה פושר ויורד, ונחלים מושכין ממנו, והולכין לים הגדול

ואיילות וצביים באין ושותין מהן, ואומות העולם באין וצדין מהן, וטועמים מהן טעם מן שנתן המקום לישראל!

וּלְקַטוּ יָתֵיהּ בִּצְפַר בִּצְפַר גְּבַר כְּפוֹם מֵיכְלֵיהּ וּמָא דְּמִשְׁתְּאַר מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר.

They gathered it each morning, each man according to what he would eat. When the sun became hot on that which remained from it upon the face of the field, it melted.

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס

וּלְקַטוּ יָתֵיהּ בִּצְפַר בִּצְפַר גְּבַר כְּפוֹם מֵיכְלֵיהּ וּמָא דְמִשְׁתְּאַר (ח״נ: דְאִשְׁתְּאַר) מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר

תוספת מלים להבהרה

א. מן הכתוב משתמע שכשלקטו אותו בבוקר מיד נמס, ואם כן מה היה להם לאכול? לכן תרגם ״וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס״ בתוספת מלים: ״וּמָא דְמִשְׁתְּאַר מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר״ (ומה שנשאר ממנו על פני השדה, כאשר חממה אותה השמש – נמס).⁠¹ אבל העומר שלקטו עמד בעינו אפילו בצהרים כמוכח מהכתוב ״וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן״ (במדבר יא ח).

נמס – הפשיר

ב. ״נָמָס״ – ״פָּשַׁר״, וברש״י: ״ותרגומו של נָמָס – פָּשַׁר, לשון פושרים. ע״י השמש מתחמם ומפשיר״. וכן פירש רש״י בגמרא (בבא קמא כח ע״ב): ״אפילו נפשרה – נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס. נפשרה – נימוחה כדמתרגמינן וחם השמש ונמס – פשר״.⁠² ובמיוחס ליונתן הוסיף ״וּמִן אַרְבַּע שָׁעִין וּלְהָאֵל שָׁחִין שִׁימְשָׁא עִילוֹי וַהֲוָה שַׁיִיח וּמִתְעַבֵיד מַבּוּעִין דְּמַיִין וְנַגְדִין עַד יַמָא רַבָּא״ (ומִן ארבע שעות והלאה חם השמש עליו והיה נמס ונעשׂה מבועים של מים ונִמשׁכים עד הים הגדול) כמכילתא דר״י (ויסע, ד): ״כיון שחמה זורחת עליו היה פושר והולך ונחלים היו מושכין ממנו״.⁠³

1. ״נפש הגר״ ו״נתינה לגר״.

2. ובלשון חז״ל ״פשר״ בא גם בהוראה הפוכה: פגה קרירותו, נעשה לא צונן ולא חם כגון משנה, מנחות ה ב: ״כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו״.

3. בביאור שַׁיִיח כתב המפרש ליונתן שהוא מלשון ״כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ״ (יחזקאל מז ה), שנעשו נחלים. אבל ״מתורגמן״ (ערך שיח) כתב ״אולי הוא לשון חימום כמו שחנא״. וראה לעיל ״לִשְׁחִין״ (שמות ט ט).

ולקטו יתיה בכל צפר וצפר גבר כפם מיכליה וכד הוה שמשא קיים^א עלוי הוה שיח.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קיים״) גם נוסח חילופי: ״מחת׳⁠ ⁠⁠״.

והוון לקטין יתיה מן עידן צפרא עד ארבע שעין דיומא אינש לפום מיכליה ומן ארבע שעין ולהאל שחין שימשא ע⁠(י)⁠לוי והוה שייח ואתעבד מבועין דמיין ונג⁠(ר){ד}⁠ין עד ימא רבא ואתיין חיוון דכיין ובעירן ושתיין מיניה והוו בני ישראל צדיין ואכלין יתהון.

And they gathered from the time of the dawn until the fourth hour of the day, every man according to his eating; but at the fourth hour, when the sun, had waxed hot upon it, it liquefied, and made streams of water, which flowed away into the Great Sea; and wild animals that were clean, and cattle, came to drink of it, and the sons of Israel hunted, and ate them.

והיו מלקטין אותו מן שעת הבקר עד ארבע שעות של היום איש לפי אכלו ומן ארבע שעות והלאה זרחה השמש עליו והיה נמס ונעשה מבועי של מים ונמשכים עד הים הגדול ובאות חיות טהורות ובהמות ושתו ממנו והיו בני ישראל צדין ואוכלים אותם.

הוה שייח.

Became as streams

וחם השמש ונמס –¹ דקיימא לן עד ד׳ שעות היה המן קיים מד׳ שעות ואילך היה נמס, ²והיה נעשה נחלים נחלים, ושותין ממנו הצבאיים והאיילים, והיו הגוים צדים מן הצבאיים וטועמין מהם טעם המן.

1. דק״ל עד ד׳ שעות היה המן קיים. מכילתא, ברכות כ״ז ע״א, לק״ט, ילקוט רמז רס״א.

2. והיה נעשה נחלים נחלים. מכילתא שם פ״ד, ולק״ט, ועיין רש״י עה״ת הנשאר בשדה, נעשה נחלים כו׳.

רמז רסא

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – וּכְתִיב ״וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״, מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת עִם הַמָּן. (להלן ל״ה:כ״ז) ״וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם״. תַּנָּא, נְשִׂיאִים, נְשִׂיאִים מַמָּשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן״.

תָּנוּ רַבָּנָן: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס – בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, אַתָּה אוֹמֵר בְּאַרְבַּע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (בראשית י״ח:א׳) ״כְּחֹם הַיּוֹם״ הֲרֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס, אֵיזוֹ שָׁעָה שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ חָם וְהַיּוֹם צוֹנֵן הֱוֵי אוֹמֵר בְּאַרְבַּע, מָנִי, לֹא רַבִּי יְהוּדָה וְלֹא רַבָּנָן, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה כּוּלֵי אַרְבַּע שָׁעוֹת נַמִּי צַפְרָא הוּא, דְּרַבִּי יְהוּדָה קָאָמַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, דִּכְתִיב (במדבר כ״ח:ד׳) ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר״, וְהָכָא קָאָמַר וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְאַחַר כַּךְ אָמַר וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת, וְאִי רַבָּנָן כּוּלְהוּ שֵׁשׁ נַמִּי צַפְרָא, אִי תֵּימָא רַבָּנָן אָמַר קְרָא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, חַלְּקֵהוּ לִשְׁנֵי בְּקָרִים, וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, אַהַנְיָא לֵיהּ הַאי בֹּקֶר יְתֵירָה לְהַקְדִּים לוֹ שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לַבֹּקֶר.

וכאנו ילקטונה פי כל גדאה כל רג֗ל עלי קדר עיאלה פאד֗א חמית אלשמס תמאסי.

והיו לוקטים אותו בכל בוקר, כל איש לפי צורך משפחתו, וכאשר עלה חום השמש היה נמס והולך.

וחם השמש ונמס – הנשאר בשדה. ונעשה נחלים, ושותים ממנו אילים וצבים, ואומות העולם^א צדין מהם, וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל.

פשר (אונקלוס שמות ט״ז:כ״א) – לשון פושרין, על ידי שהשמש מתחמם ומפשיר ונמס, דישטאנפריר בלעז, ודוגמתו בסנהדרין בסוף ארבע מיתות (בבלי סנהדרין ס״ז.).

א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״העולים״.

וחם השמש ונמס AND WHEN THE SUN GREW HOT, IT WOULD MELT – What was left in the field melted and ran in streams; the harts and the roes drank from it, and the nations of the world hunted them and experienced through them the taste of the manna, and thereby understood how great was Israel's excellency (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 16:21).

ונמס – [Onkelos translates this as] פָּשָׁר, having the same meaning as פושרים, tepid waters, through the sun it became warm and turned into tepid water, and melted; détemperer in old French. An example of it [פשר] occurs in Treatise Sanhedrin at the end of the chapter that begins ארבע מיתות (Sanhedrin 67b).

וילקטו אותו בבקר בבקר – בקר שתי שעות, בקר שתי שעות הרי ארבע, ¹מיכן אמרו תפלת השחר עד חצות, ר׳ יהודה אומר עד ארבע שעות, שהרי בקר נקרא עד ארבע שעות.

וחם השמש – ²איזה שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר בארבע שעות.

ונמס – ³שהיה מושך והולך ממנו נחלים, ובאים הצבאים והאיילים ויחמורין ושותין מהם ואומות העולם צדין אותן וטועמין בהם טעם מן שהיה לישראל והן משבחין לאלהי ישראל.

1. מיכן אמרו. ברכות כ״ו ע״א.

2. איזה שעה. מכילתא, ברכות כ״ז ע״א וילקוט רמז רס״א.

3. שהיה מושך. מכילתא. ועיין רש״י עה״ת הנשאר בשדה נעשה נחלים כו׳.

וילקטו אותו בבקר בבקר – עד ארבע שעות, וראיה לדבר שאמרו תפלת השחר עד חצות, ר׳ יודא אומר עד ד׳ שעות, לר׳ יודא כולה ד׳ שעות צפרא הוא אי ר׳ יודא בבקר בבקר פי׳ בקר דלא הוי עד ד׳ שעות, כדכתיב את [הכבש] האחד תעשה בבקר (שמות כט לט), וקיי״ל כר״י שהרי ר׳ יהודא בן בבא העיד על תמיד של שחר שהיה קרב והולך עד ד׳ שעות, ועכשיו לענין המן חלקו לשני בקרים, בקר א׳ שתי שעות, ובקר א׳ שתי שעות, הזריזין מקדימין ומלקטין בשתי שעות, דהיינו בקר ראשון, והעצלים מלקטים אותם בד׳ שעות, דהיינו בקר שני, ואיבעית אימא רבנן אהני לי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, דהא לרבנן תמיד קרב עד חצות, דהיינו עד שש שעות, ולא עד בכלל, ובקר ו׳ שעות הוי, והאי בקר יתירא דכתיב בו להקדים לקיטת המן שעה אחת לתמיד של שחר, ואשתכח דלרבנן לקיטת המן בד׳ שעות ולתמיד של שחר עד ד׳ שעות ולא עד בכלל, והלכתא כרבי יודא:

איש לפי אכלו – מלמד שמכאן ואילך לא הותירו:

וחם השמש – בד׳ שעות ממש, מאי משמע, א״ר אחא בר יעקב איזהו שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר זו שעה ד׳ ממש:

ונמס – השמש מחממו, והוא נימס ופושר והולך, ונחלים מושכין ממנו והולכין לים הגדול, ובאים איילים וצבאים ושאר חיות ובהמות ושותין מהן, ובאין אומות העולם וצודין מהן ואוכלין, והיו טועמין בה טעם מן ומשבחין לאלהינו:

בבקר בבקר – על דעתי: קודם זרוח השמש.

וילקטו – טעם וחם השמש – כחום היום, כי השמש לא יחם.

ונמס – מבנין נפעל, מפעלי הכפל.

AND THEY GATHERED IT MORNING BY MORNING. The meaning of ve-cham ha-shemesh (and as the sun waxed hot) is: and when the day waxed hot. For the sun does not wax hot.

IT MELTED. Namas (melted) comes from a double root¹ and is in the nifal.

1. Mem, samekh, samekh.

וילקטו אותו בבוקר^א – שהרי כחם השמש ונמס, ושוב לא יוכלו ללקטו.

א. ד״ה זה מופיע בכ״י לפני הביאור על פסוק י״ט.

וילקטו אותו בבוקר – THEY GATHERED IT EVERY MORNING – For when the sun heated it melted, and then they were not able to gather it.

וילקטו אותו בבקר בבקר – זריזים היו ללקטו בבקר, שהרי וחם השמש ונמס, ושוב לא יוכלו ללקטו.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

וילקטו אותו בבקר בבקר, "they collected it morning after morning.⁠" They rose to collect the manna before it started melting when the sun became hot. At that time it was impossible to collect it.

וילקטו אותו בבקר בבקר – בקר שתי שעות ובקר שתי שעות הרי ד׳ שעות ומד׳ שעות ואילך וחם השמש ונמס והיו חולקין בתורת צדקה אל כל מי שפשע ולא לקט בבקר, ונס גדול היה נעשה במן כשם שהנביא היה מגיד הדברים הנעלמים כך המן כשברח לו עבד ונמצא העבד ביד חברו זה אומר אתה מכרתו לי וזה אומר ממני ברח אם היה העומר שלו נמצא בבית רבו ראשון ידוע שהוא ברח ואם נמצא בבית חברו שהוא שם בידוע שהראשון מכרו, וכן האשה שברחה מבית בעלה זאת אומרת הוא סרח עלי והוא אומר היא סרחה עלי אמר להם משה רבינו לבקר משפט למחר נמצא העומר בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא העומר בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה מביתו כך דרשו רז״ל במסכת יומא מרמז הכתוב כזרע גד שהמן היה מגיד לישראל ענינים נעלמים ודין ומשפטים הרבה.

וילקטו אותו בבקר בבקר, "they collected it morning after morning.⁠" Had the word בקר been written only once it would have meant two hours after sunrise. The repetition of the word בקר means that it could be collected until he end of four hours after sunrise. After that time the words: "when the sun was hot it would melt" would apply. Anyone who had failed to collect the manna by that time had to receive it as a charitable gift from people who had collected their share on time. A great miracle occurred in connection with the manna. Just as it was the function of the prophet to reveal to people matters otherwise concealed from them, so the manna served as a source of information (Yoma 75). If someone's slave had fled and was found in some other household, and the householder claimed that the first owner had sold the slave to him, whereas the first householder claimed that the slave in question had fled from him, the number of omers of manna in the two households would reveal who had spoken the truth. If the first household wound up with an extra omer of manna it was evident that the slave had escaped from that household and had not been sold. If an extra portion of manna was found in the second household however, it was proof that the owner of that household had bought the slave, that he had not run away from the first household. The same would apply to a woman who had run away from her husband. If she were to claim that her husband had kicked her out and she would demand her כתובה, financial settlement, whereas her husband declared her guilty of the kind of infidelity by which she forfeits her כתובה, the presence or absence of an extra portion of manna would help to determine whose claim was true. Moses would announce that on the following morning when the husband went out to collect the daily manna ration for the family the truth would become evident. This is how the sages in Yoma 75 describe the judicial help which the manna represented. They base this on the wording of Numbers 11,7 that the manna כזרע גד הוא, "was like the seed of gad;⁠" the Hebrew word גד being similar to מגיד, "telling, revealing.⁠" It revealed many matters which had previously been hidden.

וחם השמש ונמס – ד׳ במסורה: הכא ואידך וחם הוא אבי כנען. וחם לאדוני המלך. אם ישכבו שנים וחם להם. כדאיתא ביומא שהמן היה מברר הכל אם נשאת תוך ג׳ חדשים וילדה ספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לאחרון בבית מי שנמצא העומר שלו היה אביו וזהו אם ישכבו שנים וחם להם היה מתברר ע״י וחם השמש וכן אם זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אם נמצא עומרה בביתו היה קרוב לה ואם נמצא בבית אביה היה קרוב לו וזהו וחם לאדוני המלך שדורש בסנהדרין על קדושין וחם השמש שהיה מתברר על ידו וכן גבי עבד כנעני זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא בבית שנמצא עומרו שלו היה וזה הוא וחם הוא אבי כנען. אדוני אבי הרא״ש ז״ל.

ונמס – ב׳ הכא ואידך שניו יחרוק ונמס. שהיה המן נימוס ושותין ממנו החיות ואומות העולם צדין אותן ואוכלין וטועמין בהם טעם מן והיו חורקין שניהם ונמסו על טובתם של ישראל.

וחם השמש ונמס – ד׳ במסורת, הכא חד, ואידך (בראשית ט׳ י״ח) וחם אבי כנען, ואידך (מלכים א׳ ב׳) וחם לאדני המלך, ואידך (קהלת ד׳ י״ד) אם ישכבו שנים וחם להם, כדאית׳ ביומא (ע״ה א׳) שהמן היה מברר הכל אם נשאת תוך ג׳ חדשים וילדה ספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לאחרון בבית מי שנמצא לו העומר שלו היה אביו. וזה אם ישכבו שנים וחם להם, היה מתברר ע״י וחם השמש. וכן אם זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אם נמצא עומרה בביתה היה קרוב לה, ואם נמצא בבית אביה היה קרוב לו, וזהו וחם לאדני המלך, שדורש בסנהדרין (כ״ט א׳) על קדושין, וחם השמש ונמס שהיה מתברר על ידו. וכן גבי עבד זה אומר שלי כו׳, וזהו וחם אבי כנען. הרא״ש.

וחם השמש ונמס – סיבב זה ה׳ יתעלה כדי שילקטוהו בזריזות בבקר השכם, קודם שיביאו הרוחות עליו עפר, ולהקנותם תכונת הזריזות.

וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש. ואם ע״ד אנקלוס, יאמר שהיה מהשגחתו יתברך כי כאשר תמו ללקוט מאז והלאה מיד היה מתמסמס כחום היום כדי שלא יפול לב עליו להוסיף לקחת להותיר מה שלא היה כן מתחלה אלא שהולך ומתמסמס כל היום כלו.

[ז] אמנם כבר יראה שפשט הכתוב חוזר למן הנלקט למאכלם כי הנה המן היה בתחלה גרגירים מקשיים ויבישים לפי מה שיאות לצורך לקיטתו בנקיות בכנפי בגדיהם או במה שיזדמן להם מהכנים כמ״ש הכתוב והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח (במדבר י״א:ז׳). שטו העם ולקטו וגו׳. והיה זה סבה לשיעלה על לבם להותיר ממנו לשמר ולזה אמר כי מאז ואילך אותו הנלקט כאשר חם השמש עליו היה מתרכך ומתמסמס עד שאינו ראוי לקיום כלל רק לאוכלו ביומו ובזה כבר יסיחו דעתם מזה לגמרי והוקבעה בלבם ההישרה הנכונה שאמרנו.

הנשאר בשדה. לא הנלקט כמובן מן הכתוב:

ומשם והלאה וילקטו אותו בבקר בבקר.

ואמנם אמרו וחם השמש ונמס כפי תרגום אונקלוס יאמ׳ שהי׳ מהשגחת הש״י שכאשר השלימו העם ללקוט את המן בכל יום מאז והלאה היה מתמוסס הנשאר בשדה כחום היום והיה זה כדי שלא ילך אדם לקחת ממנו לשמרו וגם כדי שילקטוהו בזריזות בבקר השכם קודם שיבא עליו עפר מהרוחות. ואפשר לפרש שהמן הנלקט בבקר בבקר עם היות שבעת לקיטתו היה גרגרים קשים כמו שאמר (במדבר י״ח ז׳) והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח הנה אחרי לקיטתו כדי שלא ישמרוהו ויותירו ממנו היה נמס כחום השמש באופן שהיו ממהרם לבשלו ולתקן אותו מיד אחרי לקיטתו עודנו באבו כי בבישולו ותקונו היה עומד ומתקיים ולא בהיותו כמו שנלקט. והנה באותו יום אשר ירד עם היות שבחום השמש המס ימס והיה מתמוסס והולך. הנה לא היה מעלה תולעים ולא באשה וסרחון כי היה דבר זה מיוחד לנשאר למחרתו מפני הרמז אשר בו לא לעומד באותו יום. ואולי שהיה מתמוסס המן ביום שנלקט כדי שלא יעלה על לב אדם לשומרו למחרתו ושימהרו לאכול אותו קודם שימס הרבה. והותרה בזה השאלה הכ׳.

בבקר בבקר – בכל בוקר, כמו ״בדברה אל יוסף יום יום״ (בראשית ל״ט:י׳), וכן ״בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת״ (שמות ל׳:ז׳).

וחם השמש ונמס – לפיכך היו מלקטים בבוקר כדי שלא ימס בחום השמש.

בבקר בבקר, each morning; the syntax is similar to that in Genesis 39,10 where the words כדברה אל יוסף יום יום mean: “when she spoke to him (thus) each and every day.” We also have a similar line in Exodus 30,7 when the Torah speaks about the daily procedure of cleaning the candelabra, writing בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות, “every morning when he would clean out the lamps, etc.”

וחם השמש ונמס, this was the reason that the people would gather it up early in the morning so that it did not yet have a chance to melt from the heat.

[א] בבקר בבקר

[1] ברכות פרק רביעי דף כז ע״א (ברכות כז.)

[ב] וחם השמש ונמס

[1] שם (ברכות כז.)

הנשאר בשדה וכו׳. דאם לא כן יקשה דמה שלקטו ממנו כאשר הביאו אל הבית לא היה כאן תוספות כלל, אלא ״המרבה והממעיט״ בשוה (רש״י פסוק יז), וכאשר לקט המרבה – ניטל ממנו התוספות, עד שלא היה כאן תוספות (רש״י שם), ואם כן למה היה כאן תוספות בשדה, ראוי היה גם כן להיות שלא יהיה נשאר בשדה שום תוספות, ותירץ שעל ידי זה היה נודע שבחן של ישראל, כדמפורש אחר זה:

וְנָמָס: כתב ר׳ אלייא המדקדק בס׳ הבחור¹ בבנין נפעל מהכפולים שהמ״ם בפתח והוא פתח דספרא ע״פ המסורת, ובספר מסורת המסורת² מאמר ב׳ ביאר מהו פתח דספרא. ובכל הספרי׳ שלנו בקמץ. וכן כתב ן׳ עזרא בס׳ צחות³ (דף קפ״ו) שהוא קמץ בעבור היותו סוף פסוק. וכן כתו׳ במכלול⁴ (דף קע״ו) ובלוית חן⁵ ש״ה פ״ה. [וְנָמָס].

1. בס׳ הבחור: מאמר שני, עיקר יא, קונט׳ יג, א ע״א.

2. מסורת המסורת: לוחות שניים, מאמר שני, עמ׳ 197.

3. בס׳ צחות: שער בנין נפעל, סה ע״א.

4. במכלול: קכט ע״א.

5. ובלוית חן: שער חמישי פרק ה, סא ע״ב.

הנשאר בשדה כו׳. לא שהנלקט נמס, דאם כן מה יאכלו:

פשר לשון פושרין. פושרין תרגום של ונמס, שע״י השמש נעשו פושרין:

That which remained in the field... I.e., it was not the manna they gathered that melted. For if so, what would they eat?

פשר is from פושרים — lukewarm water. Onkelos translates נמס as פושרין because the sun turns it into lukewarm water.

וילקטו אתו בבקר בבקר – כאשר ראו שהוא דגן שמים וירידתו בדרך פלא נהגו בו כבוד ולקטו אותו כעלות השחר טרם יצא השמש על הארץ כאשר צוה משה, כי אם יאחרו ללקוט עד הנץ החמה, אז:

וחם השמש ונמס – בכל מקום שתמצא מליצת חום השמש ענינה על הנץ החמה, והראיה ממה ששלח שאול לאנשי יבש גלעד לאמר, מחר תהיה לכם תשועה כחום השמש (שמואל א י״א ט׳), ואחריו כתוב ויהי ממחרת וגו׳ ויבאו בתוך המחנה באשמורת הבוקר ויכו את עמון עד חום היום (שם י״א), מפורש א״כ שהתשועה התחילה באשמורת הבוקר, והכתוב קוראו כחום השמש, אבל מליצת כחום היום תורה תמיד עד עת הצהרים, כמו שכתוב ויבאו כחום היום אל בית איש בושת והוא שוכב את משכב הצהרים (ש״ב ד׳ ה׳), והודיע שם שהאריכה המלחמה עד הצהרים, וכן כאן וחם השמש ענינו על הנץ החמה שמיד כצאת השמש היה נמס כל הנשאר על הארץ, אבל הנלקט כעלות השחר לא שלטה עליו החום והאש והיה מקשה, כי דכוהו במדוכה, אפוהו על גחלים ועשו אותו עגות או בשלוהו בפרור וכדומה, וכל זה להראות נפלאות ה׳ העושה דבר והפכו, כי המן מתנה טובה לעומת מכת הברד, וגם בברד היה פלא דומה לזה, כי האש התלקחה בתוך הברד:

וחם השמש ונמס – מה שנשאר ממנו בשדה נמס (רש״י וכת״א), הוסיפו כן לפרש כי רק הנשאר על השדה כזרוח השמש נמס, אבל העומר שלקטו אפילו בצהרים עמד בעינו, לא שלט עליו חום היום ולא חום האש, כי אחרי לקיטתו מלבד שלא המסו עוד חום שמש אבל נעשה מקשה שגם האש לא שלט בו ולכן נאכל כמות שהוא והיה טעמו כצפיחית בדבש, ואילו היה עדיין בטבעו הראשון היה נמק בפה כמו השלג שימוק בפה מחום האדם ואין זו אכילה אלא שתיי׳, ולפי שהיה מקשה כשרצו לעשות ממנו תבשיל או עוגות היו צריכים תחלה לטוחנו בריחים או לדכותו במדוכה כדי שיתבשל ויאפה היטב, וא״כ ז״ש וחם השמש ונמס איננו על העומר שלקטו כי הוא לא היה נמס אפי׳ בעת הצהרים, לפי שבא בו טבע שני׳, אבל הנותר על פני השדה אחר הלקיטה מיד שחם השמש נמס והיה למים, ומלת וחם הוא יוצא שיחם לתחתונים המתפעלים ממנו, כמו וחם לאדוני המלך (מלכים א א׳) ע״י שכיבת הנערה אצלו, וזה יתכן לשתי דעות המחקרים אם שיחם היום מתנועת השמש או מנצוצי השמש המכים ממעל לאופק. ולא יתכן לפרש וחם על השמש עצמו כי השמש חם בכל עת בכל מקום שהוא עומד, וכל זה דלא כראב״ע (רנ״ו), והאריך שם עוד לסתור דעת הראב״ע שמשוה מליצת חום השמש למליצת חום היום ואינו כן, ע״ש. וכבר גליתי דעת רבותינו בזה במלת כחום היום דאברהם, והם כדבריו ממש.

וחם השמש – לא כשהיה השמש זורח, אלא כשהיה מתחמם, כלומר כפי מה שהיה חומו הולך ומתחזק על הארץ, היה המן נמס מעט מעט. מה שהביא רש״י מסנהדרין ס״ז הוא לפרש מלת פשר שבתרגום, ומלת ונמס איננה בכ״י אחר מלת מפשיר, אלא אחר שבחן של ישראל כתוב: ונמס תרגומו פשר (וכו׳). ואני שד״ל נ״ל שהם שני ענינים, וכן בעל הערוך עשה מהם שני ערכים.

As soon as the sun became hot (ve-ḥam ha-shemesh). Not when the sun rose, but when it grew hot – that is, as its heat grew strong over the land – the manna would gradually melt.

Rashi’s citation from Sanhedrin 67[b] comes to explain the meaning of the word pashar (“melted”) which appears in the Targum [as a translation of ve-namas in this verse].⁠¹ In manuscript, the word ve-namas does not follow the word mafshir [in Rashi’s comment], but comes after the phrase shivḥan shel Yisrael [as it does in standard printed versions], as follows: “ve-names, translated in the Targum as pashar [as in posherim, ‘tepid water’],” etc. It seems to me, however, that they [i.e., the uses of the word pashar in the sense of ‘melting’ and ‘tepid’] refer to two distinct things, and thus the author of the Arukh [R. Nathan of Rome] made them into two separate entries.”²

1. {Translator's note: In the Sanhedrin passage cited by Rashi, the term pashar is actually used in a transferred sense to denote the “vanishing” of a magical creature when a spell was broken.}

2. {Translator's note: In the Arukh, a talmudic lexicon, the first entry for pashar cites passages referring to tepid water, while the second cites the Sanhedrin passage as well as the Targum to the present verse.}

וילקטו – ע״י קצף משה לא לקטו אח״כ בכל בקר רק איש כפי אכלו, ר״ל שלא לקטו עוד עומר לגלגלת, רק כפי מה שאכלו ביום הקודם, שמי שהותיר חצי העומר לא לקט למחר רק חצי העומר לגלגלת, אחר שהראו שדי להם בחצי העומר. [ויש הבדל בין לפי אכלו ובין כפי אכלו, שמלת לפי מציין העתיד, כמו לפי רוב השנים (ויקרא כ״ה:ט״ז), והיה ערכך לפי זרעו (שם כז), ומלת כפי מציין העבר, כמו כפי שניו ישיב את גאולתו (ויקרא כ״ה:נ״ב), איש כפי עבודתו (במדבר ז׳:ה׳), לכן תחלה אמר לקטו לפי אכלו ר״ל לפי הראוי לאכול, ופה אמר כפי אכלו היינו כפי מה שאכלו יום אתמול], עוד היה להם עונש ב׳ וחם השמש ונמס, שאחר שאכלו בשחרית נמס תיכף כדי שלא יותירו כלל מסעודתם אף על סעודת הערב, וזה היה רק במן של אלה האנשים שקצף עליהם משה, והיה הלמוד בזה שמי שרודף אחר ההון לא יתקיים בידו, כי כחום השמש שהוא המערכה, ימס כי יתהפך עליו הגלגל ויתרושש, וגם פרנסתו יתמעט ויצטמצם כפי שצמצם מאכל לחמו ולא אכל בטובה:

וילקטו אותו בבוקר בבוקר: פירש במכילתא ׳בשחרית בשחרית׳. העלה התנא, דלא נפרש ׳בכל בקר׳¹ וא״כ קאי על כל ישראל שלקטו בכל בקר, ומשמעות ״בקר״ ידוע שהוא שלש שעות ביום², אבל מדסמך ענין לקצף משה³ למדנו⁴ שיש כאן כוונה שניה ומיוחדת – לאותם אנשים שהותירו שהיו מוכרחין לעמוד קודם אור היום ללקוט⁵, ופירוש ״בבוקר בבוקר״ כדאיתא ביומא (לג,ב) ״בבקר בבקר״ – להקדים⁶. וזה היה עונשם שלא הספיק להם ללקוט העומר משעה שהאיר היום והיו מוכרחים להקדים⁷.

וחם השמש ונמס: שלא יכלו לאחר לקיטתם איזו שעה⁸, דאחר שחם השמש – נמס⁹.

1. כפי שפירש כאן הספורנו, וז״ל: ״בבקר בבקר״ – בכל בקר, כמו... ״בבקר בבקר בהטיבו את הנרות״ (להלן ל,ז).

2. עיין בדברי רבינו בראשית כב,ג. לעיל ח,טז. להלן לד,ד.

3. שהרי היה לו לכתוב ענין זה לעיל אחרי פסוק י״ז ״וילקטו המרבה והממעיט״, ומדוע נכתב רק כאן לאחר תיאור האנשים שהותירו ממנו?

4. למדו חז״ל במכילתא כשאמרו ׳בשחרית בשחרית׳.

5. כי אם לא היו מקדימין, המן שלהם היה נמס מיד עם אור היום, וכדלהלן.

6. זה לשון הגמרא: וקטורת קודמת לאברים, דתניא, יוקדם דבר שנאמר בו ״בבקר בבקר״ לדבר שלא נאמר בו אלא ״בקר״ אחד בלבד.

7. וכפי שממשיך הפסוק ״וחם השמש ונמס״ ע״פ הסבר רבינו.

8. אפילו לא לשעה שלישית, שזהו זמן בוקר רגיל.

9. אך צ״ע בדברי רבינו, שהרי חז״ל (ברכות כז,א, וכן במכילתא) אמרו מפורש ש״וחם השמש״ היא שעה רביעית, ופסוק זה מתייחס לכל עם ישראל, וז״ל: ״וחם השמש ונמס״ – בארבע שעות. או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר ״כחום היום״ (בראשית יח,א) הרי שש שעות אמור (רש״י: ״חום היום״ משמע כל המקומות חמין בין חמה בין צל, הוא מדבר בשעה ששית), הא מה אני מקיים ״וחם השמש ונמס״ (רש״י: דמשמע השמש חם והצל צונן) בארבע שעות (רש״י: דאילו קודם ארבע שעות אף השמש צונן).

וחם השמש ונמס – לא שהיה נמס כולו על ידי חום השמש עד שנהפך למים, כי אז היה אי אפשר לעשות ממנו עוגות (במדבר י״א:ח׳), רק היה מתרכך כל כך עד שנמאס. ושרש מסס ומאס קרובים (וכל מלאכה נמבזה ונמס, שמואל א ט״ו:ט׳).

וחם השמש – לפי הגמרא (ברכות כז ע״א) הרי זה אחר השעה הרביעית שליום, להבדיל מן ״כחם היום״ (בראשית י״ח:א׳) שהוא שעת הצהריים, כאשר חם גם בצל.

ונמס – מה שנותר בשדה.

בבקר בבקר – מה ת״ל בבקר בבקר, להקדים לו שעה אחת.⁠¹ (ברכות כ״ז.)

בבקר בבקר – תנא ר׳ ישמעאל, בבקר בבקר, בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר.⁠² (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)

וחם השמש – אימתי – בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות, כשהוא אומר (פ׳ וירא) כחם היום הרי שש שעות אמור,⁠³ הא מה אני מקיים וחם השמש – בארבע שעות.⁠⁴ (ברכות י״ז.)

וחם השמש – אימתי – בארבע שעות, מאי משמע,⁠⁵ אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות.⁠⁶ (ברכות י״ז.)

1. יתבאר בדרשה הבאה.

2. ר״ל דבקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, ולכן אע״פ שעדיין לא נודעה השמש לבריות בכ״ז גם אור השחר קרוי בקר, ועיין מש״כ בזה לקמן בפ׳ תצוה בפסוק והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר.

3. כלומר, מצינו במקום אחר ששינה הכתוב בלשונו ואמר והוא יושב פתח האהל כחם היום ולא אמר כחם השמש, אלא היום משמע כל המקומות תמין בין חמה בין צל הוא מדבר בשעה ששית שאז כן הוא הטבע.

4. דאילו קודם ארבע שעות אף השמש צונן. ובדרשה הבאה דריש וחם השמש אימתי בארבע שעות, מאי משמע, אמר קרא וחם השמש ונמס, איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות, ולפי אותה דרשה קשה טובא ל״ל כאן לדייק מפסוק כחם היום דכאן איירי בארבע שעות אחרי דמגוף הפסוק מוכח כן, כמ״ש איזו היא שעה וכו׳ בארבע שעות, ואפשר לומר דלולא הפסוק כחם היום הייתי אומר דהלשון וחם השמש היינו חום היום והלשון חם השמש לאו דוקא הוא אלא דבר הכתוב בהוה, משא״כ עתה שרואים אנו שבפסוק אחד כתיב כחם היום וכאן כתיב וחם השמש, על כרחיך דחמימות היום וחמימות השמש הם שני ענינים בזמנים שונים, כדמפרש, ודו״ק.

5. ואע״פ דבדרשה הקודמת דריש זה, אך התם יליף רק דלא איירי בשש שעות, אבל הכרח דאיירי בארבע שעות לא יליף שם, וממלא לדרוש זה כאן.

6. מדייק דהצל צונן מדלא כתיב והיום חם אלא והשמש חם, משמע אבל הצל צונן, וכמבואר בדרשה הקודמת, יעו״ש.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון