Melakhim I 17 – מלכים א יז‏ – Mikraot Gedolot

(א) וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֮ אֶל⁠־אַחְאָב֒ חַי⁠־יְהֹוָ֞היְ⁠־⁠הֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם⁠־יִֽהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם⁠־לְפִ֥י דְבָרִֽי׃

And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said to Ahab, "As Hashem, the God of Israel, lives, before whom I stand, there shall not be dew or rain these years, except according to my word.⁠"

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר אֵלִיָהוּ דְמִתּוֹשָׁב מִתּוֹתָבֵי גִלְעָד לְאַחְאָב קַיָם הוּא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִמְשַׁמַשְׁנָא קֳדָמוֹהִי אִם יְהֵא שְׁנַיָא הָאִלֵין טַלָא וּמִטְרָא אֱלָהֵין כַּד אֵימַר.

(א-ה) מיד ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי י״י אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. בעא רחמי אאקלידא דמיא יהב ליה. אמר ליה הקב״ה זיל איטמר, שקל אקלידא דמטרא וקם ואזל שנאמר ויהי דבר י״י אליו לאמר לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן, והיה מהנחל תשתה ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, וילך ויעש כדבר י״י וילך וישב בנחל כרית וגו׳.

(א) ויאמר אליהו התשבי וגו׳ אם יהיה טל ומטר – רבי ברכיה א״ר יוסא ורבנן חד אמר על המטר נשמע לו על הטל לא נשמע לו, וחד אמר על הטל ועל המטר נשמע לו. מ״ד על הטל לא נשמע לו מן הדא לך הראה אל אחאב ואתנה מטר. ומ״ד בין על הטל ועל המטר נשמע לו היכן הותר נדרו של טל. א״ר תנחום סברין מימר נדר שהותר מקצתו הותר כלו. אית דבעי אמר בבנה של צרפית ויקרא אל י״י וגו׳ הגם על האלמנה (מלכים א י״ז:כ׳). אמר ר׳ יודא לאחד שגנב נרתיקו של רופא עם כשהוא יוצא נפגע בנו, חזר אצלו א״ל אדוני הרופא רפא את בני א״ל לך והחזר את הנרתק שכל מיני רפואות נתונים בו ואני מרפא את בנך. כך אמר הקב״ה לאליהו לך והתר נדרו של טל שאין המתים חיים אלא בטל שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל מתרגמינן וארעא תפקידיה תפלט. ר׳ יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש בשעה שעשה אברהם זקנך רצוני נשבעתי לו שאין מזיזין טללים מבניו לעולם מה טעם לך טל ילדותך, וכתיב נשבע י״י ולא ינחם. אמר רבי יהודה בן פזי בדייתיקי נתתיו לאברהם במתנה נתתיו לו שנאמר ויתן לך האלהים מטל השמים, אמר ר׳ שמואל בר נחמני בשעה שישראל באים לידי עבירות ומעשים רעים והגשמים נעצרים הם מביאין להם זקן אחד כגון רבי יוסי הגלילי והוא מפגיע בעדם והגשמים יורדים, אבל הטל אינו יורד בזכות בריה מה טעם כטל מאת י״י אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם.

אם יהיה השנים האלה טל ומטר וכתיב לך והראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה ואילו טל לא קאמר ליה מאי טעמא משום דלא מיעצר. תאנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר משום דלא מיעצרי, וכי מאחר דלא מיעצר אליהו אשתבועי למה לי, הכי קאמר ליה אפילו טל דברכה נמי לא אתי. וליהדריה, לא מנכרא מילתא.

רמז רח

אליהו משל מי הוא, רבי אליעזר אומר משל בנימין שנאמר ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם וגו׳ כל אלה מבני בנימין. רבי נהוראי אומר משל גד הוא הה״ד ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד. אמר ר׳ פפי לרב נהוראי מאי חזית למימר כן א״ל משום דכתיב ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד, מה מקיים רבי אליעזר קריה דרבי נהוראי מתושבי גלעד מיושבי לשכת הגזית ואין גלעד אלא בהמ״ק דכתיב גלעד אתה לי וגו׳. ומה מקיים רבי נהוראי קריה דר׳ אליעזר ויערשיה ואליה, אלא מדרשות הן, בשעה שהקב״ה מרעיש עולמו אליהו מזכיר זכות אבות, בני ירוחם הקב״ה מתמלא רחמים על עולמו. פעם אחת נחלקו רבותינו אלו אומרים משל גד ואלו אומרים משל בנימן. בא ועמד עליהם אמר להם רבותי למה אתם חלוקים עלי אני מבני בניה של רחל. אמרו לו ולא כהן אתה ולא כן אמרת לאשה אלמנה מצרפת אך עשה לי משם עוגה קטנה, א״ל אותו התינוק משיח בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואח״כ יבא משיח.

רמז רט

זהו שאמר הכתוב ובנביא העלה י״י את ישראל ממצרים ובנביא נשמר. ובנביא העלה י״י זה משה. ובנביא נשמר זה אליהו ז״ל. אתה מוצא שני נביאים עמדו לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון ושניהם גואלים את ישראל בשליחות. משה גאלם ממצרים ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. ואליהו לעתיד לבא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. משה גאלם ממצרים תחלה עוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא תשועת עולמים. ואתה מוצא שמשה ואליהו שוים זה לזה לכל דבר משה נביא ואליהו נביא. משה נקרא איש האלהים ואליהו נקרא איש האלהים. משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה שנאמר ויהי בהעלות י״י את אליהו. משה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל שנאמר ויאשם בבעל וימת. משה נתכלכל על ידי אשה שנאמר קראן לו ויאכל לחם ואליהו נתכלכל על ידי הצרפית שנאמר לקחי נא לי פת לחם. משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל. משה ברח ובא לבאר ואליהו ברח ובא לבאר שנאמר ויבא באר שבע (מלכים א י״ט:ג׳). משה אמר אם כמות כל אדם ימותון אלה ואליהו חי י״י וגו׳ אם יהיה וגו׳ טל ומטר. במשה ויעבר י״י על פניו ובאליהו והנה י״י עובר. במשה וישמע את הקול ובאליהו והנה אליו קול. משה כנס את ישראל לפני הר סיני ואליהו כנסם להר הכרמל. משה נטמן במערה שנאמר ושמתיך בנקרת הצור ואליהו נטמן במערה שנאמר ויבא שם אל המערה וילן שם. משה ויבא אל הר האלהים, ואליהו (ויבא) [וילך] וגו׳ עד הר האלהים. משה בא למדבר ואליהו בא למדבר מדברה דמשק. משה השיח עמו על ידי מלאך שנאמר וירא מלאך י״י אליו ואליהו וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום. משה התפלל על ישראל שנאמר אל תשחת עמך ואליהו התפלל שנאמר ענני י״י ענני. משה תפש זכות אבות שנאמר זכור לאברהם ואליהו שתים עשרה מצבה לאמר ישראל יהיה שמך. משה קבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום שנאמר כל אשר דבר י״י נעשה ונשמע ואליהו קבלו על ידו ואמרו י״י הוא האלהים. משה עשה משכן כבית סאתים זרע וכן אליהו. משה כשבנה את המזבח בנה אותו י״ב אבנים למספר בני ישראל וכן אליהו ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו׳.

חי י״י וגו׳ אשר עמדתי לפניו – ר׳ ברכיה בר׳ חלבו בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק וכי לפני שכינה הוא עומד אלא כל זמן שהיה עומד לפני אחיה השילוני כאלו עומד לפני השכינה.

אם יהיה טל ומטר י׳ רעבון וכו׳ (כתוב ברמז קנ״ד).

ויאמר אליהו התשבי – מארץ ששמה תושב.

חי י״י – למה סמכו כאן? אלא שהלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל באבלו, אמר אחאב לאליהו: אפשר שקללת התלמיד נתקיימה, וקללת משה רבינו לא נתקיימה, שנאמר: וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף י״י בכם ועצר את השמים (דברים י״א:ט״ז-י״ז), והרי כל ישראל עובדין עבודה זרה, ואין גשמים נעצרים, מיד: ויאמר אליהו וגו׳ (ירושלמי סנהדרין י׳:ב׳).

Eliyahu haTishbi said. From a land (Other texts: The name of the city) named Toshav.

As Adonoy lives. Why was this placed here? For Eliyahu and Achov went to console Chieil in his mourning. Achov said to Eliyahu, "Is it possible that the student's curse was fulfilled while Moshe our teacher's curse was not fulfilled, as it is stated, "And you turn away and serve other gods, and bow down to them, Adonoy's wrath will be aroused against you, and He will restrain the skies [and there will be no rain].⁠"¹ Now, all Yisroel are worshiping idols, yet, the rains are not being withheld. Immediately, Eliyahu said, etc.⁠² ³

1. Devarim 11:17,18.

2. Maseches Sanhedrin 113a.

3. Eliyahu intended that by withholding the rain and dew, some or all of the people would repent from their idol worship (Radak).

ויאמר אליהו התשבי – עיר ששמה תשוב.

חי י״י אלהי ישראל וגומר – למה סמכו כאן אלא שהלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל באבלו, אמר לו אחאב לאליהו איפשר שקללת התלמיד נתקיימה וקללת משה רבו לא נתקיימה שאמר וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגומר וחרה {אף} י״י בכם ועצר את השמים (דברים י״א:ט״ז-י״ז) והרי כל ישראל עובדים ע״ז ואין הגשמים נעצרין. מיד: ויאמר אליהו התשבי וגו׳ מתושבי גלעד – שעשה יישוב לישראל בגלעד כשחרבה בימי פילגש בגבעה עלה הוא ונתיישב בתוכה שלא להכרית עיר מישראל, פירקי דרבי אליעזר.

כי אם לפי דברי – שאכריח אתכם שתסירו את אלהי הנכר מקרבכם, שכן מצינו שלא ירד מטר עד שהוריד את נביאי הבעל לנחל קישון וישחטם שם (מלכים א י״ח:מ׳).

ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד – מעיר ששמה תושב היה תחילה, ואח״כ ישב בגלעד. וכתרגום יונתן: אליהו דמתושב, מתותבי גלעד. ונחלקו רז״ל מאיזה שבט היה. מהם אמרו משבט גד היה, ומהם אמרו משבט בנימין, ומהם אמרו פנחס זה אליהו, וכל אחד מהם סומך דבריו אל הפסוקים בדברים רחוקים, ואנחנו לא ידענו האמת.

והנה גזר אליהו על המטר בקנאתו לי״י על עובדי עבודת גילולים. כתוב בתורת משה: וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף י״י בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר (דברים י״א:ט״ז-י״ז), ובטח באל שיקיים את דבריו. ועליו וכיוצא בו נאמר: ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח), כמו שאמר שמואל הנביא: אקרא אל י״י ויתן קולות ומטר (שמואל א י״ב:י״ז). ובעבור כי הרע מכל אשר לפניו, גזר אליהו ואמר לו כי לא יהיה טל ומטר, אולי יחזור בו. והאל ארך אפים האריך אפו לו כאשר האריך לאשר לפניו.

ומה שאמר: כי אם לפי דברי – עד שיראה שיחזרו מעבוד עבודת גילולים כלם או מקצתן.

ובדרש: וכי מה ענין זה אצל זה? אלא כשמתו בני חיאל כלם, הלכו אליהו ואחאב לנחם חיאל, ואמר אליהו כי בעון שבנה יריחו מתו בניו כדבר י״י אשר דבר יהושע בן נון. אמר לו אחאב: מי גדול משה או יהושע? אמר לו: משה שהיה רבו של יהושע. אמר לו: דברי הרב לא נתקיימו ודברי תלמיד נתקיימו, והלא אמר משה: ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים (דברים י״א:ט״ז-י״ז), והלא כל ישראל עובדי עבודת גילולים הם, ואין השמים נעצרים. קפץ אליהו ואמר ונשבע: חי י״י אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי.

אשר עמדתי לפניו – שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה. וכן: אל המקום אשר עמד שם את פני י״י (בראשית י״ט:כ״ז).

כי אם לפי דברי – כתרגומו: אלהין כד אימר, כי לא בא המטר לפי דברו, כי האל אמר לו תחילה: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר (מלכים א י״ח:א׳). א״כ לפי דברי – ר״ל: עד שאומר במצות האל.

כי אם לפי דברי – הכנוי לאליהו ואין ספק שדברו יהיו מאת י״י.

ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד – הנה זכר זה לעוצם הפלגת חטאת אחאב שאע״פ שראה קיום מה שייעד הנביא לו מן הרע על חטאתיו לא שב מפני זה אל י״י, וראוי שתדע שכבר הסכימו קצת רז״ל כי פנחס זה אליהו מפני מה שמצאו ביניהם מן ההתיחסות והנה נזכר בתורה שהשם יתברך נתן לו את בריתו שלום ואמר הנביא בריתי היתה אתו החיים והשלום ולזה ידמה שכבר נתן השם לפנחס אורך ימים נפלא והנה מצאנו שהיה כהן בימי פילגש בגבעה ובימי דוד מצאנו כתוב ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים וי״י עמו וכבר בארנו בספר שפטים כי הוא היה מלאך י״י שנראה אל גדעון ואל יפתח והיה נושא אותו רוח י״י כמו מלאך י״י כמו שמצאנו גם כן באליהו ולזה אמר ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י״י צבאות הוא ולזאת הסבה אמר לפנים וי״י עמו והנה מצאנו באליהו שאמר לש״י קח את נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי ר״ל שאין לו לחיות תמיד בזה העולם אבל ימות כדרך כל הארץ כי לא טוב מאבותיו ומצאנו גם כן שלא מת בעת אשר לוקח מעל ראש אלישע וזה כי אחר זה בא מכתב אליהו אל יהורם בן יהושפט כמו שנזכר בספר ד״ה והנה יתבאר כי זה היה אחר זה לפי שאלישע לא היה נביא כי אם אחר שלוקח אליהו מאתו כאמרו נחה רוח אליהו על אלישע והנה מצאנו כי אלישע נבא בימי יהושפט כאומרו חי י״י אשר עמדתי לפניו כי לולא פני יהושפט אני נושא וגו׳ וזה לאות כי אליהו הי׳ חי אחר זה ואם אמר אומר כי כבר כתב זה אליהו קודם מותו ובא המכתב ליורם אחר מות אליהו אמרנו לו בלתי אפשר הוא זה כי כבר נכללו בדברים ההם ענינים לא יתכן שיאמרם הנביא קודם היותם והוא מה שגנהו על שלא הלך בדרכי אבותיו הטובים והלך בדרכי מלכי ישראל והרג את אחיו בית אביו הטובים ממנו ויעד אותו שישיגהו עונש נפלא על זה כמו שנז׳ שם וזה לא יתכן שיעיד בו הנביא קודם העשות החטאים כי אעפ״י שיראה הנביא באיש אחד שכבר יחטא חטא מה הנה האיש ההוא יוכל להשמר שלא יחטא כי השם ית׳ לא יכריח האדם שיחטא ושמהו בעל בחירה כדי שימלט מהרעות הנפשיות והגופיות כמו שבארנו בשלישי מספר מלחמות י״י והנה אם לא היה יכול להמלט מזה לא היה ראוי שיענש עליו כי הוא אנוס בעשיית החטא ההוא וזה מבואר מאד ולזה הוא מבואר כי לא מת אז אליהו ולא נעשית בקשתו במה שאמר קח נא את נפשי ולזה תמצא שאמ׳ מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא עם ה״א הידיעה ולפי שמצאנו זה הארך הנפלא מן החיים לאליהו והנה מצאנוהו ג״כ לפנחס כמו שזכרנו ומצאנו בשניהם נשיאות רוח י״י אותם כאילו הם מלאכי י״י ומצאנו ברית החיים לפנחס כמו שזכרנו הנה מן הראוי שנא׳ כי פנחס זה אליהו כי יותר ראוי שיונח זרות אחד משיונחו שני זריות והנה אמר שהוא מתושבי גלעד כי שם נתיישב בימים ההם והנה היה דרך פנחס שיהיה נעלם זמן ארוך מהאנשים ואח״כ היה נראה כמו שיראה במה שזכרנו בספר שפטים.

אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי – הנה מדרגת הטל בתקופת היום כמדרגת המטר בתקופות השנה כי כמו שהמטר עתו בתקופת הקרה ולזה כן הענין בטל ולזה הוא יורד אצל סוף החלק השני מהלילה והפליג אליהו בשליחות השם למנוע מהם טל ומטר בכללות כל השנים ההם אלא בעת שיאמר אליהו בשליחות הש״י כי הטל לא יעצר אפי׳ עם היובש.

(הקדמה) הפרשה השמינית תספר מה שיעד אליהו הנביא מעצירת הגשמים, ומה שקרהו עליו בהיותו מתחבא בנחל כרית ואחר כן בצרפת בבית האשה האלמנה, והנסיון אשר עשה עם נביאי הבעל בהר הכרמל, ואיך ברח אחר כך מיראת איזבל אשת אחאב אל הר האלהים חורבה והמראה אשר ראה שם, ואיך משח לאלישע תחתיו לנביא. תחלת הפרשה ויאמר אליהו הנביא וגומר, עד ובן הדד מלך ארם קבץ וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:

השאלה הראשונה מה ראה אליהו בהר הכרמל לעשות נסיון האלהות בהורדת האש מן השמים על המזבחות בהיות ההקרבה בבמות אשר לא כדת? והיה יותר ראוי שיעשה הבחינה והנסיון ההוא בשאר הנסים והנפלאות אשר היה אפשרי לעשות מבלי עון ופשע, כמו שעשה משה נסיון נבואתו ובחינתה בנס המטה והשתנות המים לדם ושאר נסי מצרים (שמות ז׳ וח׳), וכמו שעשה ישעיה באותות אשר נתן לאחז (ישעיה ז׳ ול״ח) ולחזקיהו, ולמה בחר אליהו לעשות הבחינה בדבר האש בהיותו דבר אסור מן התורה ההקרבה בבמות?

השאלה השנית מה ראו נביאי הבעל להכנס בבחינה ההיא? והלא הם היו יודעים שלא היה יכולת בבעל להוריד אש מן השמים ושהבחינה הזאת לא היה בה דחייה אבל בפני כל העם יודע ויתגלה האמת בפרסום, ואחרי שהיה בזה סכנה עצומה אליהם ותגלה רעתם בקהל, איך הודו בו? ולמה לא בקשו תואנה לברוח ממנה? וגם יש לשאול למה התל בהם אליהו בעת הצהרים ולא קודם לזה? ואמר אליהם קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וגומר, ובזה היה מודה לדבריהם:

השאלה השלישית לאליהו אם היה שעשה הבחינה הזאת בעבור שם כבוד מלכותו יתברך ולהגדלת שמו, מדוע הרבה בתפלות השם אלהי אברהם וגומר ענני ה׳ ענני וגומר? ואם היה שעשה כל זה בדבר ה׳ כמו שאמר ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, איך היה ירא אם השם יתברך לא יקים דברו ולא יענהו? והנה כל הנביאים שעשו נסים ונפלאות בדבר השם ויעדו עליהם ראשונה, כאשר בא זמן הקיום והיציאה לפעל לא היו מתפללים לשם יתברך שיקים דבריהם, כי בידוע היה שלא ישוב מדבריו ולא איש אל ויכזב. ולמה בנה המזבח מי״ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב? ומה ענין אמרו אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך? ואיך יוחס הענין ההוא לאותו ספור?

השאלה הרביעית במראת אליהו בהר חורב, מה היה הצורך באותה מרא׳ מראיית הרוח והרעש והכבוד? כי הנה לענין קנאתו לשם ית׳ לא היה מתיחס אותה מראה ולא להבטיחו מאיזבל, ומה שכתב ה״ר דוד קמחי שהיה זה לגמול לו המעשה הטוב שעשה בהר הכרמל הוא בריר חלמות, שלא היה מבקש גמול אליהו כי אם שלא תמיתהו איזבל ושינקום השם נקמתו. ויקשה גם כן שאלתו יתברך אותו מה לך פה אליהו שני פעמים, בהיותו יתברך ידוע צורך בואו? ואם היה שהשיבו עליו למה שנה לשאלו על זה? ויקשה גם כן מאמר אליהו שתי פעמים קנא קנאתי והיה די באחד מהם:

השאלה החמשית אם היה שהשרישנו התורה האלהית (דברים ל״ד י׳) שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזה אם במעלת הנבואה, כמו שאמר (שם) אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, ואם במעלת הנסים אשר עשה כמו שאמר לכל האותות והמופתים וגומר, שיעיד שלא עשה נביא אחר כמותם, איך מצאנו באליהו שעשה דוגמת הנסים אשר עשה משה ויותר מהמה נסים אחרים שהוא לא עשה? אם משה עשה קריעת ים סוף, הנה אליהו קרע את הירדן וכן קרעו אלישע אחרי כן באדרת אליהו. אם משה אמר (במדבר ט״ז כ״ט) אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו׳, הנה אליהו גם כן אמר איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך. אם על ידי משה ירד ליום המלואים אש על המזבח (ויקרא ט׳ כ״ד), הנה אליהו גם כן הוריד בהר הכרמל אש אלהים על המזבח. אם משה עמד בהר ארבעים יום לחם לא אכל (שמות ל״ד כ״ח), הנה גם באליהו כתו׳ וילך בכח האכיל׳ ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. אם משה עמד בנקרת הצור ויעבור ה׳ על פניו וראה את הכבוד האלהי הנה אליהו גם כן ישב במערה שהיא עצמה נקרת הצור אשר עמד בו משה, כמו שת״י והנה ה׳ עובר בלשון ויעבור ה׳ על פניו, וראה הכבוד וילט פניו באדרתו, דומה למה שנאמר במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. הנה מכל הצדדים האלה ומדברים אחרים דומים אליהם נראה שנסי משה ונפלאותיו לא נתעלו על נסי אליהו, כל שכן שמצאנו באליהו שעשה נסים אחרים שלא עשאם משה, אם בתחיית בן הצרפית, ועם בעלותו בסערה השמימה שהוא נס אלהי מהעדר המית׳ והנצחיות בגוף ונפש כמו שבא בו הקבלה האמתית, וכבר העירו חז״ל בפסיקתא רבה על הדמוים שהיו בין משה ואליהו, וכמו שאזכור, וראוי שנתיר הספק המתילד מזה בחק אדוננו משה עליו השלום:

השאלה הששית במה שצוה יתברך אל אליהו שילך דמשק וימשח שם את חזאל למלך על ארם ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע לנביא, ואמר והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע, ולפי זה היה ראוי שאליהו ימשח שלשתם, ושימלוך חזאל קודם יהוא ויהוא קודם אלישע, והדבר היה בהפך כמו שיורה עליו הספור אחר זה, כי הנה אליהו לא משח את חזאל ולא את יהוא ולא מצינו שצוה על משיחתם, ויהוא היה קודם לחזאל כי בימי יהוא הרע חזאל לישראל, ואיך נתקיים אם כן והיה הנמלט מקרב חזאל ימית יהוא? ואלישע היה קודם אל יהוא ואיך נתקיים אם כן והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע? אף כי אלישע לא המית אנשים כל כך כי אם הנערים אשר קלסו בו, ואיך נאמר שהיה זה שנמלט מחרב חזאל ויהוא? והמפרשים אמרו שלפי שאלישע משח אותם והיה תלמיד אליהו תלה הכתוב אליו משיחתם, או יוחסו אליו לפי שמה שבקש אליהו היא סבת משיחתם, ושהקדימה אשר בכתוב אינה כי אם כפי גודל הנקמה, חזאל ראשונ׳ ואחריו יהוא ואחריו אלישע, ודבריהם בזה אין להם שחר:

והנני מפרש הכתובים באופן יותרו כל הספקות כלם:

(א) ויאמר אליהו התשבי וגומר. קשור הפרשה הזאת עם ספור הפרשה הקודמת מבואר, כי אליהו בקנאתו ליי׳ אלהים שהיו בני ישראל עובדים ע״ז גזר עליהם עוצר הגשמים, לפי שהתורה אמרה (דברים י״א ט״ז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ועשה זה לראות אם מתוך הצרה ישובו בתשובה ויפחדו אל ה׳ ואל טובו. וידמה שאליהו היה מדבר עם אחאב והיה מתרה בו שישים אל לבו ענין חיאל בית האלי שעבר על דברי השם יתברך וקויימו בו הקללות אשר אמר יהושע, והיה אליהו אומר לאחאב ירא את ה׳ פן יחרה אפו עליך כאשר עשה על חיאל בית האלי, ולפי שאחאב היה בוזה דבריו ואומר ידו של הקב״ה לא נגעה בו מקרה הוא היה לו לחיאל, והיה מביא ראיה מהיות כל ישראל עובדי ע״ז ולא היה עצירת גשמים כמו שיעדה התורה, מפני זה השיב אליהו אל אחאב ואמר לו חי׳ ה׳ אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אחז״ל (ירושלמי סנהדרין פ״י כ״ח ע״ב ובבלי שם דף קי״ג ע״א) שכאשר מתו בני חיאל בית האלי הלכו אחאב ואליהו לנחמו, ואמר לו אליהו שבעון שבנה יריחה מתו בניו כדבר ה׳, ואחאב השיבו מי גדול משה או יהושע? אמר לו אליהו משה שהיה רבו של יהושע, אמר לו אחאב דברי הרב לא נתקיימו ודברי התלמיד נתקיימו? והלא אמר משה ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים, והלא כל ישראל עובדי ע״ז הם ואין השמים נעצרים? קפץ אליהו ונשבע חי ה׳ אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. הנה העירו על קשור הפרשיות קרוב למה שכתבתי מדרך הפשט. והנה אליהו לא זכר הכתוב את שבטו, אבל אמר בלבד שהיה מתושבי גלעד, ונחלקו בו חז״ל בב״ר (סוף פר׳ ע״א דף פ״א ע״ב), מהם אמרו שהיה משבט בנימן, ומהם אמרו משבטו של גד, ואמרו שפעם אחד היו חולקים בזה ושנראה אליהם ובא ועמד לפניהם, ואמר למה אתם חולקים עלי? אני מן בני בניה של רחל. ומהם (ילקוט ריש פ׳ פינחס) אמרו שאליהו הוא פנחס. והנה הביאם אל זה מה שראו ביניהם מההתיחסו׳, כי הנה נזכר בתורה (במדבר כ״ה י״ב) שנתן האל ית׳ אל פנחס את בריתו שלום, ופירש הנביא (מלאכי ב׳ ה׳) שהשלום ההוא יובן על החיים הארוכים כמו שאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום, והנה מצאנו שהיה כהן בימי פלגש בגבעה (שופטים כ׳ כ״ח), ובימי דוד מצאנו כתוב (דברי הימים א ט׳ כ׳) ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ויי׳ עמו, עד שיש מי שחשב שהוא היה המלאך שנראה אל גדעון ואל יפתח, ושהיה נושא אותו רוח אלהים כמו שהיה באליהו, ואולי שלזה אמר אליהו בזאת הפרשה רב עתה ה׳ קח את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי, רוצה לומר שלא יחיה כל כך מהשנים כי אם בחיים הנהוגים. ומצאנו עוד שלא מת בעת אשר לוקח מעל ראש אלישע, וזה כי אחרי כן ימים רבים בא מכתב מאליהו אל יהורם בן יהושפט, כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים ב כ״א י״ב), ואין לנו שנאמר כי כתב אליהו קודם שלוקח, לפי שנכתבו בו דברים שלא היה ראוי לכתבם קודם היותם, והם מה שגנהו על שלא הלך בדרכי אבותיו הטובים והלך בדרכי מלכי ישראל והרג את אחיו בית אביו הטובים ממנו, ויעדו על העונש הנפלא שישגהו כמו שנזכר שם, ומי הוא זה ואיזהו שהיה הכתב בידו וחכה עד אשר יבא הזמן או יארעו הדברים ההם לתת אותו? אין הדבר יוצא מדרך פשוטו שהיה כתב זה דבר לשעתו ושלחו אליהו אל יהורם בדרך פלא כשאר מופתיו. ולפי שמצאו זה האורך הנפלא מהחיים לפנחס ולאליהו גם כן, ומצאנו בשניהם נשיאת רוח ה׳ אותם והקנאה על דבר כבוד שמו ויתר הדברים, אמרו שאליהו הוא פנחס, ושלזה לא גלה הכתוב דבר ממשפחתו ובית אביו כי אם היותו מתושבי גלעד, לפי שנתישב שמה בימי׳ ההם. והנה אמרו חי ה׳ אלהי ישראל, הוא דרך שבועה, כאומר אולי חשבת אחאב שיי׳ שהיה בימים הראשונים אלהי ישראל ומשגיח בהם מת ובוטל מן העולם, ר״ל בלתי משגיח בשפלים ומסתיר פנים מהם, אינו כן, כי הוא חי וקיים ומשגיח תמיד אף בעת רשעתם כדי להענישם.

ואמר אשר עמדתי לפניו, ר״ל אשר ניבא מלפניו וקבל ממנו יתברך רוח נבואה והוא על דרך מאמר הנביא (ירמיה כ״ג י״ח) כי מי עמד בסוד ה׳ וגומר. וחז״ל אמרו במדרש (מדר׳ שמואל פרש׳ ח׳), וכי לפני השכינה הוא עומד? אלא כל זמן שהוא עומד לפני אחיה השילוני כאלו עומד לפני השכינה. והתבונן שאליהו לא נסתפק עם עצירת הגשמים בלבד כי אם גם כן בעצירת הטל, לפי שהטל לא יחסר אפילו בזמן היובש, ורצה למנוע מהם כל הלחות בין רב למעט, וחז״ל (בירושלמי דברכות פ״ה ט׳ ע״א) למה שראו שאמר השם יתברך לאליהו ואתנה מטר על פני האדמה ולא זכר הטל, אמרו על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו, ולדעת רבנן על הטל ועל המטר נשמע לו. וכפי הפשט כן יראה מן הכתובים, עם היות שכאשר פקד ה׳ את עמו זכר את המטר שהיה העקר ולא זכר הטל להיותו נמשך אחריו ואמנם אמר אליהו כי אם לפני דברי, ומצינו שלא בא המטר לפי דברו, כי האל יתברך אמר לו תחלה לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, להעיר שלא יבוא המטר בדרך הטבע כאשר היה בא עד הנה אבל יבא כאשר יתפלל אליהו עליו, וכן היה שהש״י צוהו שיבא אל אחאב, לפי שהוא היה רוצה לתת מטר בארץ, וכאלו צוהו שיראה לאחאב באופן שיחלה פניו על הגשם, והוא יתפלל עליו ויבוא להתקיים מאמרו אחר שבא המטר על פי דברו ותפלתו כמו שאבאר. והנה אליהו לא קרב הזמן והגביל העת אבל אמר השנים האלה, כדי לראות אם ישובו בתשובה ובאותו שנה שישובו יבא המטר, ולפי שאליהו עשה זה בלי צווי אלהי ובלי רשות כי אם מרצונו ובחירתו לקנאו את קנאת ה׳.

התשבי – מעיר ששמה תושב.

מתושבי – מלשון ישב, ורוצה לומר: שישב בגלעד זמן רב.

לפי – לשעור, כמו: לחם לפי הטף (בראשית מ״ז:י״ב).

ויאמר אליהו וכו׳ – אמרו רבותינו ז״ל (ירושלמי סנהדרין י׳:ב׳): כאשר מתו בני חיאל בית האלי, הלכו אחאב ואליהו לנחמו, ואמר אליהו לחיאל שמתו בניו בדבר קללת יהושע, והשיב אחאב ומדוע לא יקוים קללת משה רבו, שאמר: ועבדתם אלהים אחרים וכו׳ ועצר את השמים (דברים י״א:ט״ז), והלא כולם עובדי כוכבים, ואין הגשמים נעצרים. מיד קפץ אליהו ונשבע שיעצר טל ומטר.

חי ה׳ – הוא ענין שבועה, לומר כשם שה׳ חי וכו׳.

אשר עמדתי לפניו – אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפלה.

כי אם לפי דברי – כי אם לשעור הזמן שאדבר [בתחלה] (בתפלה) שיהיה.

(א-טז) השאלות:

למה גזר אליהו כן, ולמה עתה דוקא אחר מעשה דחיאל האלי, ומז״ש כי אם לפי דברי, והלא לא בא לפי דבריו רק בציווי ה׳, ולמה צוהו תחלה לישב בנחל כרית ולא צוהו תיכף לצאת לצידון, או למקום אחר בח״ל, ולמה לא שלח ברכה בלחם ומים של אליהו והוצרך לשלוח ברכה בכד וצפחת של האלמנה, ולמה צוה שתעשה עוגה קטנה לו תחלה ואח״כ לה ולבנה, ומז״ש ותאכל היא והוא וביתה, למה אמר כד הקמח לא תכלה וראוי לאמר הקמח בכד לא יכלה והשמן בצפחת לא יחסר.

ויאמר אליהו התשבי אין ספק כי המעשה הזה עשה רושם גדול וכל העם שמעו וייראו ואחאב התאמץ להכחיש זאת ולתלות במקרה, וכן אמרו חז״ל שאחאב אמר לאליהו אפשר שקללת הרב לא נתקיימה וקללת התלמיד נתקיימה, התוכח עמו שאיך אפשר שלא תתקיים קללת משה שאמר פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר ותתקיים קללת יהושע אולם התשובה לזה כי עונשי התורה הם רק בעת שישראל תחת ההשגחה האלהית, שאז המטר הוא השגחיי כמ״ש והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, אז בעת יעזבו את ה׳ תסור מהם ההשגחה ולא יהיה מטר ההשגחיי, אמנם אחר שברוב גלוליהם נעשו כגויי הארצות וסרה מהם ההשגחה לגמרי, והארץ נמסרה בימי אחאב אל הטבע והמערכה, לא יחויב שיפסק המטר הטבעי בעבדם גלולים, כי הטבע תעשה כמנהגה ואין לה קשר עם מעשי בני אדם, שזה רק אצל ההשגחה לא אצל הטבע, וזה רק על עונשי התורה, אולם קללת יהושע שקלל מדעת עצמו, הלא כבוד יהושע ודבורו וגזרתו מקושרת עם ההשגחה האלהית, שה׳ ישגיח על כבוד צדיקיו לקיים גזרתם, הגם שסרה ההשגחה מן הדור ההוא הרשעים לא סרה מיהושע הצדיק ומגזרתו וכבודו, ולכן נתקיימה קללתו, ובא אליהו לברר לו זה במופת, שכן תתקיים גם גזרתו גם עתה, אם יגזור על הטל והמטר, וזה מצד שההשגחה דבוקה בו לקיים מוצא שפתיו, מצד שהוא עומד לפני ה׳ והשגחתו, וז״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו – ומצד זה אני גוזר אם יהיה השנים האלה טל ומטר – ובל תחשוב שזה יהיה מצד העונש על רוע מעשיכם כי אינכם ראוים לעונש השגחיי, כי סרה ההשגחה מאתכם רק כי אם לפי דברי שה׳ יקיים גזרתי מצד שאני דברתי כן וה׳ יקיים גזרתי, ולכן הוסיף גם טל שזה אינו נכלל בעונש התורה שכתוב ולא יהיה מטר למען ידעו שהוא רק ע״פ דברו וגזרתו, ובזה יתברר שכן חל העונש מפני גזרת יהושע ודברו.

התשבי – מעיר ששמה תושב, יונתן, ולפי דברי יוסף הכהן בקדמוניות שלו שמה תשבון בארץ הגלעד, וגם השבעים תרגמו מן תשבון.

אשר עמדתי לפניו – כאחד ממשרתיו, ר״ל שמנעורי עזבתי חיי שעה ולא שמתי לבי כי אם אל עבודתו.

אמרו רבותינו ז״ל¹ שכאשר מתו בני חיאל בית האלי, הלכו אחאב ואליהו לנחמו, ואמר אליהו לחיאל שמתו בניו בדבר קללת יהושע², אמר אחאב לאליהו: אפשר שקללת התלמיד נתקיימה, וקללת משה רבינו לא נתקיימה?!, שנאמר³ ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה׳ בכם ועצר את השמים...⁠״, והרי כל ישראל עובדים עבודה זרה, ואין גשמים נעצרים! מיד וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ⁴ הַתִּשְׁבִּי – מעיר ששמה תושב⁵ מִתֹּשָׁבֵי – אשר התגורר זמן רב⁶ בְּגִלְעָד אֶל אַחְאָב, חַי יְהוָה – בשם ה׳⁷ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי – אני רגיל לעמוד בתפילה⁸ לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים – בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל⁹ וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי – מה שאגזור¹⁰ במצוות האל¹¹: ס

1. ירושלמי סנהדרין י:, רש״י, רד״ק, מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. דברים יא יז.

4. ראה את דברי הרלב״ג על הופעותיו של אליהו בתנ״ך.

5. מצודת ציון. ורש״י מפרש ארץ ששמה תושב.

6. מצודת ציון.

7. לשון שבועה, לומר כשם שה׳ חי, מצודת דוד.

8. רד״ק, מצודת דוד.

9. והפליג אליהו בשליחות השם למנוע מהם טל ומטר בכללות כל השנים ההם, רלב״ג. ומלבי״ם מבאר שהוסיף גם טל שזה אינו נכלל בעונש התורה (שכתוב ולא יהיה מטר) למען ידעו שהוא רק על פי דברו וגזרתו, ובזה יתברר שכן חל העונש מפני גזרת יהושע ודברו. ואמרו חז״ל שהטל לא נעצר לעולם, ומה שאליהו הזכיר טל היינו טל של ברכה, תענית ג., ילקוט שמעוני.

10. מלבי״ם.

11. רד״ק.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ב) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃

And the word of Hashem came to him, saying,

תרגום יונתןילקוט שמעונימלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמֵיהּ לְמֵימַר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואכן התחילה הבצורת בישראל, וְאַחְאָב מלך ישראל ואשתו אִיזֶבֶל רצו לפגוע באליהו, וַיְהִי אז דְבַר יְהוָה אֵלָיו – אל אליהו לֵאמֹר:

תרגום יונתןילקוט שמעונימלבי״םמקראות שלובותהכל

(ג) לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃

"Go from here and turn eastward, and hide yourself by the brook Cherith, that is before the Jordan.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

אֱזֵיל מִכָּא וְתִתְפְּנֵי לָךְ לְקִדוּמָא וְתִטַמָר בְּנַחְלָא דִכְרִית דִי עַל אַפֵּי יַרְדְנָא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונסתרת – מפני אחאב ואיזבל.

And hide. From Achov and Ezevel.⁠¹

1. No one should know where you are (Radak).

ונסתרת – מפני אחאב ואיזבל.

בנחל כרית – בכריתות הסלע תיסתר.

ונסתרת – שלא ידעך אדם שם.

ונסתרת בנחל כרית – הנה זה עדות כי הש״י יעשה מה שיעשה בסבות הנאותות ולא יחדש דבר כנגד הטבע אם לא בעת הצורך ולזה רצה השם ית׳ שיסתר שם מפני אחאב וסבב הש״י שיגיע לו שם מזונו על יד העורבים והם עופות טמאי׳ כדי שלא ידעהו אדם שם ואין לשאל איך היה יודע אליהו כי הבשר ההוא כשר כי הש״י רצה שיאכל מה שיביאו לו העורבים עם שכבר היה אפשר שסבב הש״י להאכילו ע״י העורבים דבר טהור וכשר ואיך שהיה הנה לא היה בזה חטא כי לפי שעשה יתכן לעבור על קצת המצו׳ באמצעות הנבואה כמו שנתבאר בתורה.

ולכן באהו הדבור לך מזה ופנית קדמה וגומר, ר״ל אחרי שעשית זה ראוי שתשתדל לקיימו, ויהיה זה כשתחבא במקום נסתר שלא ימצאוך אנשי אחאב, ולכן שלחו ראשונה לאותו נחל כרית וישב שם שנה תמימה עד שיבש הנחל:

ופנית – תפנה ותסבב עצמך.

לך מזה – שלא יהרגך אחאב.

קדמה – למזרח.

בנחל כרית – אצל הנחל העומד למזרח הירדן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) לך מזה צוהו להתרחק משם, אם מפני הסכנה ואם מפני שאחר שהוא עצר את השפע מאתם וסתם את הצינורות העליונים מהריק עליהם מים, אם ימצא ביניהם ואם תריק ההשגחה האלהית שפעה על אליהו (שהוא עדן דבוק באלהים וברכת ה׳ תרד עליו) אז הלא תעבור מעברה גם על העם והמקום אשר ישכן שמה, ולכן היה מוכרח לצאת משם, ובכ״ז צוהו שלא לצאת לח״ל רק שיסתר בנחל כרית אשר על פני הירדן שהוא על המצר של א״י, כי היה הבדל בין כל עת שיסתיר ה׳ פניו והשגחתו מישראל ובין העת הזאת, שבעת שיסתיר ה׳ פניו מישראל ע״י רוע מעשיהם אז הם נעזבים אל הטבע והמקרה, ובאשר המערכה והטבע מתנגד לישראל תמיד ימצאו אותם רעות רבות וצרות לרוב מעצמם, כמ״ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ובכ״ז בעת שהמערכה טובה ולא יחוייב להם רע מצד הטבע יתקיימו עפ״י הטבע, אבל בעת הזאת שמצד הטבע היה ראוי שירדו גשמים טבעיים ולא היה ראוי שתהיה שנת בצורת, ובזה לא היה די בהסתרת פנים לבד שאז היו הגשמים יורדים כדרכם, והיה צריך השגחה שישגיח ה׳ על הטבע בל תוריד את הגשמים המחוייבים לרדת כפי הטבע, ובזה היה צריך השגחה והסתרת פנים, היינו שישגיח על הטבע בל תוריד את גשמיה, ויסתיר פנים מן העם בל ישפיע להם תמורתו מטר השגחיי, ובאשר אליהו היה השליח והפועל כל המעשים האלה בכחו, צוה לו לישב על הגבול והמצר שזה הציון שאליהו עם ה׳ השוכן עליו למלאת גזרתו, יושב על הגבול לשמור ולעצור בל יעלו האדים מן האדמה אל האויר אשר הם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, וכן בל יבאו עבים וגשם אל הארץ, כשומר את הגבול בל יבא טוב ושפע לשם, וצוהו לישב בצד מזרח כמ״ש ופנית לך קדמה שמשם השמש זורחת ומחייבת פעלים בשפלים לפי המערכה, לעצור בעד השפע בל תרד אל הארץ ההיא.

על פני הירדן – הזוחל בקו שוה לירדן עד שפכו מימיו לתוכו או לתוך ים המלח.

לֵךְ מִזֶּה המקום שלא יהרגך אַחְאָב¹, וּפָנִיתָ – וּפְנֵה² לְּךָ קֵדְמָה – לַמִּזְרָח³, וְנִסְתַּרְתָּ⁴ (שלא יֵדָעֲךָ אדם⁵) מפני אַחְאָב וְאִיזֶבֶל⁶ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי – בְּצִדּוֹ המזרחי⁷ של הַיַּרְדֵּן:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד. כשומר את הגבול בל יבא טוב ושפע לארץ, מלבי״ם.

4. הנה זה עדות כי הש״י לא יחדש דבר כנגד הטבע אם לא בעת הצורך, ולזה רצה השם ית׳ שיסתתר שם מפני אחאב, וסבב הש״י שיגיע לו שם מזונו על ידי העורבים, רלב״ג.

5. רד״ק.

6. רש״י.

7. מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ד) וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת⁠־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃

And it shall be, that you shall drink of the brook; and I have commanded the ravens to feed you there.⁠"

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וִיהֵי מִנַחְלָא תִשְׁתֵּי וְיַת עוֹרְבַיָא פַקְדֵית לְסוֹבָרוּתָךְ תַּמָן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מהנחל תשתה – סלע היה וסמוך לדרך.

ואת העורבים – אנשי עיר עורב שאצל הירדן, ראיה לדבר וילכדו את המים עד בית ברה ואת הירדן וסמיך ליה ויהרגו את עורב בצור עורב (שופטים ז׳:כ״ד-כ״ה), זהו לפי פשוטו.

טעם אחר: ואת העורבים – העורב לא עשה יפה שליחותו של נוח ולא רצה לקבלו אלא רצה לאבדו במי המבול לפי שאינו ראוי לא לאכילה ולא לקרבן לפי ששימש בתיבה עד^א שחשדו מזוגתו אמר לו הק׳ לנח הנח לו שיצטרך לו אליהו עד יבשת המים (בראשית ח׳:ז׳)

א. כך תיקן עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״עוד״.

והיה מהנחל תשתה – והיה חיותך זה כי מהנחל תשתה והעורבים יכלכלוך.

ואת העורבים צויתי – עורבים ממש. והם העופות השחורים.

וטעם צויתי – ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום, ואין לשאול מאין היו מביאין לו, כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו. והרבה כשרים היו בישראל, שאומר: והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו (מלכים א י״ט:י״ח).

ובדברי רז״ל: י״א שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב, ויש אומרים משלחנו של יהושפט.

וי״מ: העורבים – סוחרים, כמו עורבי מערבך (יחזקאל כ״ז:כ״ז). והנה הכתוב אומר ונסתרת (מלכים א י״ז:ג), שלא ידעך אדם שם, שהרי ראינו כי אחאב היה מחפש אחריו, כמו שאמר: אם יש גוי וממלכה וגו׳ (מלכים א י״ח:י׳), ואולי הסוחרים ההם היו מסתירים אותו.

ואת העורבים צויתי לכלכלך שם – פרושו בצדו, כי כן דרך כותבי הספרים בקצת המקומות ובזה הוא אמרו: הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך (מלכים א י״ז:ט׳), א״כ היו אלה אנשים נקראים בזה התאר, או שם זה להם שם עצם כמו עורב וזאב (שופטים ז׳:כ״ה).

אמר אבן כספי, דע כלל אחד בקצור בכל התורה והנביאים, כי האמת הוא כמו שהנחילנו המורה, כי הדברים הנזכרים בכתוב שענינם נפלא ונשגב ר״ל בענינו, הם באחד משני מיני הנמנע והאפשר, אבל אין לנו מספר ידוע מה נכנס תחת האחד, ומה נכנס תחת האחר, ואע״פ שהמורה (מורה נבוכים ג׳:כ״ד) כתב והשם לא ירצה אלא האפשר, שנראה מזה סותר להמצא הנמנע, וחלילה, כי כונתו בזה האפשר אצלו ית׳ לא אצלנו. ולכן הפלאים חלילה שיהיו אצלו פלאים כי לא יפלא בעיניו דבר, ולכן אין אני מרחיק כלל פי׳ מי שיפרש היות העורבים האלה עופות ממש כמו ואת כל עורב למינו (דברים י״ד:י״ד), כמו שאין אני מרחיק כלל מי שיפרש שהארון היה נושא את הכהנים בקריעת הירדן. ובכלל אם כל המופתים והפלאים הכתובים בתורה ובנביאים, או אם כל הספורים הפשוטים, הרי שלך לפניך. שים הכל מן הנמנע אצלנו ואין היזק בזה. לכן אל תוחיל שאעשה פרושים למופתי אליהו ואלישע וזולתם, אך זכור הכלל ובאור יותר אוצר י״י יבוא.

העורבים – הם העופות השחורות.

לכלכלך – ענין סיפוק המזון.

והיה מהנחל – רצה לומר: והיה לרוות צמאונך, כי מהנחל תשתה.

ואת העורבים וכו׳ – בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו, ואיך לא יחמול הוא על ישראל.

צויתי – רצה לומר: נתתי בלבם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) והיה מהנחל תשתה שפע ההשגחיית תרד אל האדם כפי הכנתו, ואחר שאליהו הכין א״ע במעשה זה לעצור בעד הברכה העליונה מרדת למטה כן לא היה אפשר שתרד גם עליו, ולכן לא היה אפשר לפרנסו ע״י שימצא ברכה בלחמו כמו שהיה אח״כ בכד הקמח ולא שיתברכו המים ששותה מהם כי זה נגד הכנתו לכן אמר כי מן הנחל ישתה והעורבים יכלכלוהו במה שיביאו לו מלחם ובשר הנמצא, והראה לו שא״א שישאב שפע חדשה ממקור מים חיים רק שישתה מנחל שכבר מימיו בתוכו אשר סופו ליבש וליחרב כמו שעצר בעד העם שלא יתפרנסו רק מהמזון והמים הנמצא לפני קללתו, וכן הזמין פרנסתו ע״י עורבים שהם אכזרים בטבעם למען יזכור כי כן התאכזר על העם להמיתם ברעב אשר זה מטבע העורב הנטוע במדות האדם הכלול מכל מדות בע״ח כמו שהארכתי בדרושים.

וְהָיָה הנחל לִרְווֹת צִמְאוֹנְךָ¹ כי מֵהַנַּחַל כְּרִית תִּשְׁתֶּה², וְאֶת הָעֹרְבִים³ צִוִּיתִי – נתתי בליבם⁴ לְכַלְכֶּלְךָ⁵ שָׁם במזון⁶ כָּשֵׁר⁷, לחם ובשר פעמיים ביום⁸:

1. מצודת דוד.

2. מלבי״ם מסביר כי השפע יורד אל האדם כפי הכנתו, ומאחר שאליהו עצר בעד הברכה העליונה מרדת למטה כך אי אפשר היה שתרד גם עליו, ולכן אליהו יכול היה להתפרנס רק מנחל קיים וממזון הנמצא.

3. עורבים ממש, חולין ה., רד״ק. והם העופות השחורות, מצודת ציון.

4. מצודת דוד.

5. ורצה להעיר רוחו של אליהו הנביא לבל יתאכזר על ישראל בעניין הגשמים, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו, ואיך לא יחמול הוא על ישראל, מצודת דוד.

6. מצודת ציון.

7. יש אומרים שהיו מביאים לו משולחנו של אחאב וי״א משולחנו של יהושפט, רד״ק.

8. רד״ק.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קר״י אבן כספימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ה) וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃

So he went and did according to the word of Hashem; for he went and dwelled by the brook Cherith that is before the Jordan.

תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲזַל וַעֲבַד כְּפִתְגָמָא דַייָ וַאֲזַל וִיתֵיב בְּנַחְלָא דִכְרִית דִי עַל אַפֵּי יַרְדְנָא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה-כד) הששה עשר הוא לפרסם עוצם הנפלאות שעשה הש״י על יד אליהו והוא שהתמידו העורבי׳ להביא לו בנחל כרית אשר נסתר שם שנה אחת לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומכד הקמח שהיה בו מעט קמח וצפחת השמן שהיה בו מעט השמן הסתפקו בו אליהו והאלמנה וביתה שנה אחת ולא כלתה כד הקמח וצפחת השמן לא חסרה והחיה בן האלמנה אחר מותו והוריד האש מן השמים לאכל העולה והעצי׳ והאבנים ולחכה המים אשר בתעלה עם רבוי המים שנשפכו שם ורבת המטר בהפלגה כאשר התפלל אליהו אל הש״י עם הפלגת העציר׳ שהיתה אז ומה שהביא הש״י לאליהו על יד המלאך עוגת רצפי׳ וצפחת מים ומה שעמד ארבעים יום וארבעים לילה בזולת מאכל ומשקה והנה סופרו אלו הנפלאות כי בהאמנה בהם פנה חזקה מפנות התורה.

השבעה עשר הוא ללמדנו שכבר אפשר שיעבור הנביא על קצת מצות התורה בדבר י״י לפי שעה ולזה ספר שהעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב והיה אוכל הבשר בדבר י״י אף על פי שלא היה יודע אם היא כשרה ולזה תמצא שהקריב עולה בחוץ בשעת אסור הבמות ולזה השרש העירה התורה במה שאמרה אליו תשמעון כמו שבארנו בבאורנו לדברי התורה.

השמנה עשר הוא לפרסם עוצם הכפל המופתים אשר נעשו על יד אליהו עד שתמצא שלא הביא השם מהקמח בכד הקמח ומן השמן כי אם שיספיק לשעה אחד כדי שיכפל המופ׳ יותר ויתפרס׳ זה לאלמנה בזה האופן כי כבר התמיד זה המופת שנה אחת וכזה תמצ׳ שהעורבים הביאו לו שנה אחת לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ולא הביאו לו בפעם אחת ליו׳ אחד או לשני ימי׳ או יותר עם שבזה הערה שהש״י בחר לנביאו בזה האופן זה הענין כדי שיהיה המזון יותר בריא ויותר רחוק מהעפוש עם שבשני אלו הדברי׳ תועלת לבאר שהשלמים אין ראוי שיבקשו היתרונות אבל יספיק להם ההכרחי לבד.

התשעה עשר הוא להודיע שראוי לאדם לברוח מהסכנה כשיוכל על זה ולא יסמוך על הנס במה שאפשר לו להמלט בצד אחר הלא תראה כי גם הנביא כשירא מאחאב צוהו הש״י שילך קדמה ויסתר בנחל כרית ושם לא יראהו שום אדם עם מזונו יהיה שם וישתה מהנחל והעורבים יביאו לו לחם ובשר כי אם היה בא לו מזונו על ידי אדם שם אולי יודיע זה למלך כי כל דבר לא יכחד מן המלך לפי שכל אחד מהיודעים מקומו יודיע לו זה למצוא חן בעיניו והתמיד לו זה שנה אחת ואז יבש הנחל ולא השתדל השם להביא שם מים כי לא היה צריך עתה לכמו זה ההסת׳ הנפלא כי כבר נואש ממנו המלך באופן מה והספיק לו ההסתר בית האלמנה והיא הית׳ מתקנ׳ לו מזונו באופן ראוי ולזאת הסבה בעינה ספר שכאשר ירא אליהו מאיזבל קם והלך על נפשו במדבר דרך יום שלא יראהו אדם וזה כי אף על פי שהש״י שליט בעשיית המופתי׳ הנה אינו עושה אותם כי אם בעת הצורך כמו שבארנו במקומות רבים במה שקדם.

העשרים הוא להודיע שכמו שיושגחו הנלווים לשלם בשיביא השם יתעלה עליהם טובות בזכותו כן תדבק ההשגחה יותר מצדם להביא עונש על החוטאים על צד התוכחת כאמרו בקרובי אקדש ולזאת הסבה אמרה הצרפית מה לי לך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני.

העשרים ואחד הוא להודיע כי כבר יהיה מושגח החוטא בזכות האיש הטוב המושגח אם היה האיש הטוב מצטער ברע שיקרה לאיש ההוא כי להצילו מהצער ינצל החוטא מהרע ולזה אמר הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וזה כי מפני זה יצטער אליהו ברע שיקרה לה ולזאת הסבה צער עצמו להתמודד על הילד שלשה פעמי׳ להשים פיו על פיו ועיניו על עיניו וידיו על ידיו וכן בזה האופן ולזא׳ הסבה גם כן צער עצמו להביא הגשם כשגהר ארצה ושם פניו בין ברכיו כדי שימלטו מהצער הזה ויביא הש״י גשם על הארץ ומזה הצד תועיל תפלת האד׳ השלם לזולתו מפני הצטערו על הרע שיקרה לו כמו שזכרנו זה השרש במקומות רבים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) וילך ויעש כדבר ה׳ הנה בהליכתו היה פעל נגלה במה שנעתק ממקומו אל הירדן, ופעל נעלם במה שגרם שכן תעתק ההשגחה העליונה לעומתו אל מצר הארץ לעצור בעד השמים, על פעל הנעלם אמר ויעש כדבר ה׳, שעשה רושם בעליונים כפי דבור ה׳, ועל פעל הנגלה אמר וילך וישב בנחל כרית.

וַיֵּלֶךְ אליהו וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהוָה, וַיֵּלֶךְ ממקומו וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי – בְּצִדּוֹ המזרחי של¹ הַיַּרְדֵּן:

1. ראה הערה בפס׳ ג׳.

תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ו) וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן⁠־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃

And the ravens brought him bread and meat in the morning, and bread and meat in the evening; and he drank of the brook.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְעוֹרְבַיָא מַיְתָן לֵיהּ לַחְמָא וּבִסְרָא בְּצַפְרָא וְלַחְמָא וּבִסְרָא בְּרַמְשָׁא וּמִן נַחְלָא שָׁתֵי.

והעורבים מביאים לו לחם ובשר – מהיכא אייתי, אמר רב מבי טבחי דאחאב.

והעורבים מביאים לו לחם ובשר – מהיכן מייתי ליה מבי טבחא דאחאב ועל פי הדבור מפני דמומר לע״א אסור לאכול משחיטתו. מאי עורבים אמר רבינא עורבים ממש. אמר ליה רב אחא בר מניומי לרבינא ודילמא תרי גברי דהוו שמייהו עורבים מי לא כתיב ויכו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב. א״ל ואתרמי מילתא דתרוייהו הוו שמייהו עורבים. ודילמא ע״ש מקומם, מי לא כתיב וארם יצאו גדודים וישבו מישראל נערה קטנה וקשיא לן קרי לה נערה וקרי לה קטנה וא״ר פדת קטנה דמן נעור אם כן עורביים מיבעי ליה. ד״א משלחנו של יהושפט לפי שלא היו רוצים ליכנס בביתו של אחאב להוציא משלחנו של אותו רשע כלום לאותו צדיק מפני שהיתה ביתו של אותו רשע מלאה ע״א הוי מעוף השמים יחכמנו.

והעורבים מביאים לו לחם וגו׳ – יש אומרים מבי טבחי דאחאב, ויש אומרים מבי טבחי דיהושפט.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ולפי שלא ידע אדם ממנו דבר היה מצוה העורבים לכלכלו, והם עופות טמאים שחורים ששם השם יתברך בלבם שיביאו לאותו מקום לחם ובשר שתי פעמים בכל יום. ואין לשאול מאין היה יודע אליהו שהיה הבשר ההוא כשר, כי אחרי שצוהו האל יתברך שיאכל מה שיביאו לו אותם העורבים לא היה אליו בזה חטא, ולפי שעה יתכן לעבור על מצות התורה באמצעות הנבואה, עם שכבר היה אפשר שסבב השם יתברך להאכילו על ידי העורבים דבר טהור וכשר. וחז״ל אמרו בפרק הכל שוחטין (חולין ה׳ ע״א) שמשלחנו של אחאב היו מביאין לו. ובתנחומא (פרשת מסעי) אמרו שמשלחנו של יהושפט היו מביאים לו. ויש מהם ז״ל שאמרו שהיו העורבים אנשים סוחרים נקראים בשם עורבים, שהם היו יודעים ענין אליהו ומעמדו ונותנין לו מזון בכל יום, והוא על דרך (יחזקאל כ״ז כ״ז) עורבי מערבך:

מביאים לו לחם – ברוב הספרים מלא דמלא ועיין מה שאמרתי לעיל סי׳ י׳.

ובשר – ועל כי ה׳ אמר לו לאכלו, ידע שבשר כשר הוא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והערבים – הסברא היותר נכונה היא הנהוגה שר״ל עופות ממין העורב, אך שמעתי מפרשים אותו אנשים מארץ ערב והיה ראוי לינקד עַרְבִיִם, ויש בתלמוד בבלי (חולין ה.) מי שסובר שהיו מצור עורב (שופטים ז׳:כ״ה)

וְהָעֹרְבִים¹ מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב, וידע אליהו שהבשר כשר², וּמִן הַנַּחַל כְּרִית יִשְׁתֶּה:

1. עורבים ממש, חולין ה., ילקוט שמעוני. ואמרו חז״ל שע״י שהשחיר והעריב בתורה הביא לו הקב״ה את מאכלו ע״י עורבים, מדרש רבה ויקרא פ׳ יט ס״א.

2. שכן ה׳ אמר לו לאכלו, מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ז) וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹא⁠־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ׃

And it came to pass after a while, that the brook dried up because there was no rain in the land.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה מִסוֹף יוֹמִין וִיבַשׁ נַחְלָא אֲרֵי לָא הֲוָה מִטְרָא בְּאַרְעָא.

ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ – כיון דחזא קב״ה דאיכא צערא בעלמא אמר ליה קום לך צרפתה וגו׳.

ויבש הנחל – כדי שידע צורך הגשמים ויטריח לגלות, שהיה קשה בעיני הקב״ה שישראל שרויין מתים ברעב.

The brook dried up. In order that he realize the need for rain and trouble himself to go into exile, for it was displeasing to the Holy One Blessed Is He, that Yisroel should be living in hunger.⁠¹

1. See Maseches Sanhedrin 113a and Rashi there.

ויבש הנחל – כדי שידע צורך הגשמים ויטרח לגלות, שהיה קשה בעיני הקב״ה שישראל שרויים ברעב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

היה גשם – מלרע שלא כמנהג מכלול שקל פעל ולפי זה מה שנמסר במסרה גדולה ג׳ בטעם מלעיל צריך לומר מלרע.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) וייבש הנחל הנה יש מטר השגחיי ומטר טבעי, כמו שבארנו במק״א, המטר הטבעי בא ע״י עליות האדים מן הארץ למעלה אשר אם ימלאו העבים אדים על הארץ יריקו בהכרח, והנה כל עוד שהנחלים לא התיבשו בארץ היו האדים עולים מן הנחלים והצמחים וכל מוצא מים, והיה הגשם מחויב מצד הטבע ולכן הוצרך אליהו לשבת שם על המשמר, אצל הגבול, להכניע את הטבע אל פקודתו בל תריק את אשר בה, אולם אחר יבושת הנחל הגדול הזה אז בודאי יבשו כל מוצא מים וכן תמו הלחות בין בארץ בין באויר הנשימה, כי יבשו ע״י החום ונדו להם, ולא היה עוד הגשם מחויב מן הטבע כאשר הוא בעת יבושת ימים רבים, אז לא היה צריך עוד שמירה לזה והיה יכול להתרחק מן א״י ולצאת לצידון, וזה רמז במ״ש כי לא היה גשם שכבר לא היה מוכן במציאות מצד הטבע, עד ירד מטר השגחיי.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים – לאחר זמן מה וַיִּיבַשׁ – התייבש הַנָּחַל כְּרִית כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ, וכן תמה הלחות בין בארץ בין באויר¹, והקב״ה עשה זאת כדי שידע אליהו את צורך הגשמים ויטרח לִגְלוֹת למקום אחר, שהיה קשה בעיני הקב״ה שישראל שרויין מתים ברעב²: ס

1. מלבי״ם.

2. רש״י.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל

(ח) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃

And the word of Hashem came to him, saying,

תרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה פִתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמֵיהּ לְמֵימָר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלָיו – לאליהו לֵאמֹר:

תרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ט) ק֣וּם לֵ֤ךְ צָֽרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃

"Arise, go to Zarephath, which belongs to Zidon, and dwell there; behold, I have commanded a widow there to sustain you.⁠"

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

קוּם אֱזֵיל לְצָרְפַת דִי לְצִידוֹנָאֵי וְתִתַב תַּמָן הָא פַּקְדִית תַּמָן אִתְּתָא אַרְמַלְתָּא לְסוֹבָרוּתָךְ.

קום לך צרפתה – ר׳ שמעון אומר מכח הצדקה המתים עתידין להחיות מנין אנו למידין מאליהו ז״ל שקבלתו אלמנה בכבוד גדול. ואמו של יונה היתה. מפתן ומששמנן ומיצהרן היו אוכלים היא והוא וביתה שנאמר ותאכל היא והוא. א״ר לוי הוא והיא כתיב בזכות אליהו אכלו הוא והיא ולאחר ימים חלה בן האשה ומת שנאמר ויהי אחר הדברים האלה חלה וגו׳, אמרה אליו האשה באת אלי בתשמיש המטה והזכרת את עוני עלי ומת בני טול את שהבאת אצלי ותן לי את בני, ועמד אליהו ז״ל והיה מתפלל לפני הקב״ה ואמר לפניו רבון העולמים לא דיי כל העונות שעברו על ראשי אלא אף האשה הזאת שאני יודע שמתוך צרת בנה דברה דבר שלא נעשה השב את נפש הילד הזה לקרבו ויילמדו שיש תחיית המתים ונעתר לו שנאמר וישמע י״י בקול אליהו. ר׳ ברכיה ורבי לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא שני בני אדם אמרו דבר אחד לוט וצרפית. לוט אמר עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב״ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והיו מעשי רבים על מעשי בני עירי, עכשו שאני הולך אצל אברהם מעשיו רבים על שלי שנאמר כי לא אוכל להמלט ההרה. צרפית אמרה עד שלא באת אצלי היה הקב״ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והיו מעשי רבים על מעשי בני עירי, עכשו שבאת אלי באת להזכיר את עוני ולהמית את בני.

צרפתה – שם העיר.

צויתי שם – בפמליא שלי, שתכלכלך שם אשה אלמנה.

To Tzorphas. [Tzorphas was] the name of the city.

I have commanded there. In My retinue, that a widow will feed you there.

צרפתה – שם העיר.

ציויתי – בפמליא שלי שתכלכלך אשה אלמנה.

צרפתה אשר לצידון – לפי שיש צרפת אחר, וזהו שנאמר עליו: אשר כנענים עד צרפת (עבדיה א׳:כ׳). וזה צרפת שאמר הקב״ה לאליהו שילך שם הוא סמוך לצידון, והיא של ישראל.

הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך – אם נאמר שנתן בלב האלמנה לכלכלו לא היה זה, כי היא לא היה לה במה שתחיה היא אלא ע״י הנס. אבל אליהו הבין מדבר האל כן, כמ״ש לו גם כן: ואת העורבים צויתי לכלכלך שם (מלכים א י״ז:ד׳), וכיון שראה אליהו כי לא היה לאלמנה במה תחיה היא עצמה, כ״ש שתכלכלהו, ידע כי מה שאמר לו האל: צויתי שם – ע״י נס הוא שאמר, שיצוה דברו וברכתו בבית האלמנה שתוכל לכלכלו. לפיכך אמר לה: כה אמר י״י אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר (מלכים א י״ז:י״ד).

ואמרו בדרש כי זאת האלמנה אמו של יונה הנביא.

קום לך צרפתה אשר לצידון – לפי שהיה שם צרפת אחרת באמרו וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת אמר צרפתה אשר לצידון.

הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך – רוצה לומר: ע״י מופת כי לא היה לה דבר תכלכלהו בו כמו שנתבאר אחר זה ולפי שאמר לו הש״י שהיא תכלכלהו רצה אליהו לקחת המים והלחם מיד האלמנה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואחרי שלא היה יכול אליהו לשבת בנחל להעדר המים, באהו דבור שני שילך צרפתה אשר לצידון וישב שם שהנה זימן שם אשה אלמנה לכלכלו, ואין פירושו שצוה השם יתברך לאשה האלמנה שתכלכל את אליהו, וגם לא היה לה ממה יכלכלהו, כי הוא בנס כד הקמח וצפחת השמן כלכל אותה ואת בנה, אבל ענינו שהקדוש ברוך הוא זמן שמה אשה אלמנה שלא יהיה לה בעל ולא טפול אחר כי אם ילד אחד, והיא תסתירהו בביתה ועל ידה תהיה מזונו וכלכלתו וכן היה כמו שנזכר. וחכמינו זכרונם לברכה (פ׳ ר׳ אליעזר ריש פ׳ ל״ג) אמרו שהאלמנה הזאת היתה אמו של יונה, והאלהי׳ אנה לידו הדבר הזה, לפי שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וכדי שתהיה ההטבה הזאת סבת להצלת האשה ובנה מזלעפות הרעב ותחיית בנה מהמות:

קום לך צרפתה – ברוב הספרים הפ״א בקמ״ץ וכן חברו שבסמוך ובמקצת מדוייקים כ״י ודפוס ישן בלא מאריך בצד״י ובמקצת ספרים במאריך ועיין מ״ש ביהושע ג׳.

צרפתה – שם עיר בארץ צידון.

הנה צויתי – רצה לומר: זמנתי שם אשה אלמנה לכלכלך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ט) הנה צויתי שם – כבר כתבתי כי לא היה אפשר להריק ברכה על לחמו של אליהו, באשר היה זה נגד הכנתו, רק האשה האלמנה היתה צדקת וראויה להריק הברכה בשבילה להחיות נפשה, והיא כלכלה את אליהו מן הברכה שהושפע עליה.

אלמנה – בארצות הקדם נכרות האלמנות מן הבעולות ומן הבתולות ע״י לבושיהן או כסוי ראשן.

קוּם לֵךְ צָרְפַתָה – לעיר צרפת¹ אֲשֶׁר בישראל, סמוך² לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם, הִנֵּה צִוִּיתִי בַּפָּמַלְיָא שלי³ לזַמֵן לך⁴ שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה⁵ צדקת⁶, ואצווה את ברכתי בביתה⁷ שתוכל ע״י נס זה⁸ לְכַלְכְּלֶךָ:

1. רש״י, מצודת דוד.

2. רד״ק.

3. רש״י.

4. מצודת דוד.

5. ואמרו במדרש כי אמו של יונה הנביא היתה, רד״ק.

6. כיוון שאי אפשר היה להריק ברכה על לחמו של אליהו (ראה לעיל בפס׳ ד׳), הקב״ה זימן את האישה הצדקת אשר היתה ראויה להריק הברכה בשבילה להחיות נפשה, והיא כלכלה את אליהו מן הברכה שהושפע עליה, מלבי״ם.

7. רד״ק.

8. כי לא היה לה אוכל לכלכל אתו כפי שיתבאר להלן בפס׳ יב׳, רד״ק, רלב״ג.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(י) וַיָּ֣קׇם׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָֽרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל⁠־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּה⁠־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי⁠־נָ֨א לִ֧י מְעַט⁠־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה׃

So he arose and went to Zarephath; and when he came to the gate of the city, behold, a widow was there gathering sticks; and he called to her, and said, "Fetch me, please, a little water in a vessel, that I may drink.⁠"

תרגום יונתןרש״ירלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְקָם וַאֲזַל לְצָרְפַת וַאֲתָא לִתְרַע קַרְתָּא וְהָא תַמָן אִתְּתָא אַרְמַלְתָּא מְגַבְּבָא אָעִין וּקְרָא לָהּ וַאֲמַר סָבִי כְעַן לִי זְעֵיר מַיָא בְּמָנָא וְאֶשְׁתֵּי.

קחי נא לי מעט מים – הוא לא היה מכיר באלמנה שאמר לו הקב״ה, ולמד מאליעזר עבד אברהם, ואמר: אותה שתתן לי מים לשתות, היא האלמנה.

Please bring me a little water. He was unable to identify the widow¹ about whom the Holy One Blessed Is He, had told him. But he learned from Eliezer, the servant of Avraham, and he said, "The one who gives me water to drink, she is the widow.⁠"

1. According to the Midrash, this widow was the mother of Yonah the son of Amitai, the prophet (Radak).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מקששת – לקיטת דברים הדקים קרוי קושש, וכן: לקושש קש (שמות ה׳:י״ב).

קחי נא לי – קחי מביתך והביאי לי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(י) והנה שם אשה אין המשמעות שהיה דירתה בפתח העיר, רק נזדמנה עתה לפתח העיר לקושש עצים, כי הזמינה ה׳ לקראת אליהו שימצאה בבואו בפתח העיר, וז״ש והנה שם וגו׳ מקוששת עצים ובאשר הכיר הנביא כי זאת האשה שהוכיח ה׳ לקראתו, רצה לדעת מה חסר לה, אם מים או לחם, והתחיל במים, כי בעבורם הניעו ה׳ ממקומו, וראה כי הלכה לביתה לקחת ולהביא.

מקששת – לוקטת עצים קטנים כמו קש.

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר, ולמד מאליעזר עבד אברהם, ואמר: אותה אישה שתתן לי מים לשתות היא האלמנה¹, וְהִנֵּה שָׁם זימן ה׳² אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים דקים³, וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם מִבֵּיתֵךְ והביאי לי⁴ בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה⁵:

1. רש״י.

2. מלבי״ם.

3. מצודת ציון.

4. מצודת דוד.

5. ורצה לדעת מה חסר לה, אם מים או לחם, והתחיל במים, כי בעבורם הניעו ה׳ ממקומו, וראה כי הלכה לביתה להביא מים והבין כי לא חסר לה מים ואז אמר לה להביא לחם, מלבי״ם.

תרגום יונתןרש״ירלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יא) וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי⁠־נָ֥א^א לִ֛י פַּת⁠־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ׃

And as she was going to fetch it, he called to her and said, "Bring me, please, a morsel of bread in your hand.⁠"

א. לִֽקְחִי⁠־נָ֥א א=לִֽקְִחִי⁠־נָ֥א (בחטף חיריק שסימנו אותו ע״י שווא וחיריק); ראו ייבין ב.6 עמ׳ 21.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲזַלַת לְמֵיסַב וּקְרָא לָהּ וַאֲמַר סָבִי כְעַן לִי פִּתָּא דְלַחְמָא בִידִיךְ.

לקחי נא לי – הלמ״ד מעמדת בגעיא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(יא-יב) וזכר הכתוב ששאל אליהו ממנה לחם, ושהיא השיבתו חי השם אלהיך אם יש לי מעוג, ונראה במה שאמרה אלהיך, שהכירתו כי איש אלהים הוא, ומעוג הוא כל דבר עוגה קטנה או גדולה, כי אז היה דעתה ללוש מעט הקמח אשר היה לה בכד ומעט השמן שהיה בצפחת לאכלו עם בנה ואחרי כן בהכרח ימותו ברעב, כי לא היה לה עוד דבר.

ותלך לקחת – הקו״ף בפתח באתנח.

לקחי נא לי – בכל ספרים כ״י הלמ״ד במאריך וכ״כ רד״ק בפי׳ ובמכלול דף י״ו וקריאתו בשוא נח.

פת – חתיכה, כמו: פתות אותה (ויקרא ב׳:ו׳).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא) ומעתה ידע כי לא חסר לה מים אמר: לקחי פת לחם.

וַתֵּלֶךְ האישה לָקַחַת את המים, וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ אליהו וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי גם חתיכת¹ פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ:

1. מצודת ציון.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יב) וַתֹּ֗אמֶר חַי⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם⁠־יֶשׁ⁠־לִ֣י^א מָע֔וֹג כִּ֣י אִם⁠־מְלֹ֤א כַף⁠־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט⁠־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃

And she said, "As Hashem your God lives, I have not a cake, only a handful of meal in the jar, and a little oil in the cruse; and, behold, I am gathering two sticks that I may go in and prepare it for me and my son, that we may eat it and die.⁠"

א. אִם⁠־יֶשׁ⁠־לִ֣י =ל,ק ובדפוסים (אין דגש), וכן הכריע ברויאר.
• א=אִם⁠־יֶשׁ⁠־לִּ֣י (למ״ד דגושה), וכן הכריעו במג״ה.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַרַת קַיָם הוּא יְיָ אֱלָהָךְ אִם אִית לִי מִדַעַם אֱלָהֵין מְלִי פִיסַת יְדָא קִמְחָא בְּמָנָא וּזְעֵיר מִשְׁחָא בִּצְלוּחִיתָא וְהָא אֲנָא מְגַבְּבָא תְּרֵין אָעִין וְאֵיהַךְ וְאֶעְבְּדִינֵיהּ לִי וְלִבְרִי וְנֵיכְלִינֵיהּ וּנְמוּת.

מעוג – כמו עוגה.

מלא כף – תרגם יונתן: מלי פיסת ידא.

בצפחת – ביטוילא בלעז, כמו שנאמר בשאול: צפחת המים אשר מראשותיו (שמואל א כ״ו:ט״ז).

ומתנו – משם ולהלן נמות ברעב.

Cake. [מעוג means] the same as עוגה [=cake].

A handful. [Targum] Yonatan rendered, "the palm of a handful.⁠"

In a bottle. Bouteille, in Old French, as it is stated regarding Shaul, "the flask of water that was at [Shaul's] head.⁠"¹

We will die. From then on,⁠² we will die of hunger.

1. I Shemuel 26:12.

2. I.e., because after we eat it there is nothing else left for us to eat so ultimately we will die of hunger.

מעוג – סמך, כמו הלהן תעגנה (רות א׳:י״ג). ד״א: כמו עוגה (מלכים א י״ז:י״ג).

מלא כף – תרג׳: מלא פיסת ידא.

בצפחת – בוטייל״א בלעז, כמו שנאמר בשאול צפחת המים מראשותי {שאול} (שמואל א כ״ו:י״ב).

ומתנו – משם ולהלן נמות ברעב.

אם יש לי מעוג – כל דבר עוג בין פרוסה גדולה או קטנה.

כי אם מלא כף קמח – שאינו עוג עדיין.

ומלא כף – תרגם: מלא פיסת ידא.

ומתנו – אחר שנאכלהו נמות, כי אין לנו מה נאכל עוד.

מעוג – אבן ג׳אנח כלומר עוגים.

מעוג – טורטיל בלע״ז.

אם יש מעוג – הוא מענין עוגה ואמרה שאין לה שום דבר עוגה אך יש לה מעט קמח בכד ומעט שמן בצפחת.

ואכלנוהו ומתנו – רוצה לומר: שאחר זה ימותו כי אין לה מה לאכול מפני חוזק הרעב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ועשיתיהו – במקצת ספרים חסר יו״ד תניינא.

מעוג – עוגה, וכן: בחנפי לעגי מעוג (תהלים ל״ה:ט״ז).

כף – פס היד.

בכד – שם כלי.

בצפחת – צלוחית, וכן: צפחת המים (שמואל א כ״ו:י״א).

מלא כף קמח – יש לי בכד, קמח שעור מלא הכף.

שנים עצים – לאפות בו.

ומתנו – ואחרי זה נמות ברעב, כי אין לי עוד מאומה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יב) כי אם ה׳ לא יעשה נס אם לא לצורך גדול, וכל עוד היה לה מזון סעודה אחת לא היה מתנוסס שירבה הקמח והשמן בדרך נסיי, ולכן הזמין את אליהו בעת שלא היה לה רק סעודה אחת בענין שאח״כ תמות ברעב ובזה היתה ראויה לנס כדי שלא תמות, וז״ש ואכלנוהו ומתנו.

מעוג – או עוגה, לחם עגול, וכן בתענית (פרק ג׳ מש׳ ד׳) במעשה חוני המעגל עג עוגה ר״ל עיגול, ומקור המלה עג בחלוף אותיות חג שממנו מחוגה וענינו בראשונה עיגול ואח״כ מחול בעיגול, ואח״כ יום שמחה שבו יוצאים לחול במחולות, ואח״כ קרבן שמקריבים ביום טוב (אסרו חג בעבתים, תהלים קי״ח).

צפחת – שמעתי שבל׳ סורי צפח ענינו כמו בלשון חכמים תפח שהוראתו התנפח והרחיב; וכלי זה אם היה מעשה זכוכית נקרא כן על שמנפחים אותו בעת עשיתו, ואם היה כלי חרס מפני שהיה לו צואר ארוך ובטן נפוח, ואולי הוא סיר נפוח הנזכר בירמיה א׳ וגו׳, וכן פרשתי ג״כ צפיחת בדבש (בשלח) שבטגן חלות הקמח בשמן יחם האויר ויתנפח והחלות תתפחנה, וגם שם חלה משרש חלל שהוראתו נקב והריק שבקרְבָן רֵקות הן.

וַתֹּאמֶר האישה האלמנה לאליהו, חַי יְהוָה – אני נשבעת בה׳ אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי – שאין לי אפילו מָעוֹג – דְּבַר¹ מאפה², כִּי אִם רק שיעור³ של מְלֹא כַף יד⁴ קֶמַח בַּכַּד שלי, וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת – בצלוחית⁵, וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים לאפות בהם⁶, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ ולאחר מכן כיוון שלא יִשָּׁאֵר לנו עוד אוכל מפני חוזק הרעב⁷ וָמָתְנוּ – נמות אני ובני ברעב⁸:

1. רלב״ג.

2. רד״ק.

3. מצודת דוד.

4. מצודת ציון.

5. מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. רלב״ג.

8. רש״י, רד״ק, מצודת דוד. ומלבי״ם מסביר כי ה׳ לא יעשה נס אם לא לצורך גדול, וכל עוד היה לה מזון סעודה אחת לא היה מתרחש הנס, ולכן הזמין את אליהו בעת שלא היה לה רק סעודה אחת בענין שאח״כ תמות ברעב, ובזה היתה ראויה לנס כדי שלא תמות.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יג) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל⁠־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי⁠־לִֽי⁠־מִ֠שָּׁ֠ם^א עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִֽאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣את לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה׃

And Elijah said to her, "Fear not; go and do as you have said, but make for me a little cake from it first, and bring it forth to me, and afterwards make for you and for your son.

א. עֲשִׂי⁠־לִֽי⁠־מִ֠שָּׁ֠ם =א,ל,ק (טעם כפול בכתבי⁠־היד); וכן הכריעו ברויאר ומג״ה בתוספת הטעם הכפול (וכך בסימנים).
• בדפוסים ובדותן (!) נדפס <עֲשִׂי⁠־לִ֣י מִ֠שָּׁם> וכך בקורן ומכון ממרא (!).

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לָהּ אֵלִיָהוּ לָא תִדְחֲלִין עוּלִי עֱבִידִי כְפִתְגָמַיְכִי בְּרַם עֲבִידִי לִי מִתַּמָן חֲרָרָא זְעִירָא בְּקַדְמֵיתָא וְתִפְקִין לִי וְלִיךְ וְלִבְרִיךְ תַּעְבְּדִין בְּבַתְרַיְתָא.

עוגה קטנה בראשונה – מדרש אגדה יש בבראשית רבה בותאמר לאה בגד (בראשית ל׳:י״א).

A small cake first. There is a Midrash Aggdah in Bereshit Rabboh¹ (why he wanted it first) on [the verse], "And Leah said, 'Unexpected success has come.'"²

1. The Midrash cited by Rashi is not found in our texts of Midrash Rabboh on this verse.

2. Bereshit 30:11.

עוגה קטנה – ומדרש אגדה ציוה להפריש ממנה חלה וליתנה לו.

עשי כדברך – שתעשה אותו מלא כף, ועשי לי ממנו עוגה קטנה, כי יספיק הקמח לי ולך ולבנך.

ומה שאמר: בראשונה – כי רעב היה, כי לא אכל באותו הדרך. ויש דרש: לפי שהיה כהן, שתוציא לו מן העיסה חלה תחילה.

עגה – פוגאס״ה בלע״ז. אך קח בני מוסר, כי עת ספוד ועת רקוד (קהלת ג׳:ד׳), כי עתה היה די לאליהו בעוגה אחת קטנה ובזולת לפתן, ולפנים היה אוכל לחם ובשר בבוקר (מלכים א י״ז:ו׳) ובערב בראשונה. וזה היה חכמה גדולה. ואולם כן עשיתי גם אני.

אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה – הנה צוה לה אליהו זה כי מפני כלכלה אותו יביא השם ית׳ הברכה בקמח ההוא ובשמן ואם תעשה לה ולבנה תחלה וכלה הקמח והשמן בו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והשיבה אליהו אל תראי בואי עשי כדברך וגומר, והיתה כוונתו להשיב על מה שאמרה באחרונה ואכלנוהו ומתנו, ר״ל אל תראי שאחרי אכילת הקמח אשר אתך עתה תמו׳, כי לא יהיה כן, ולזה בואי עשי כדברך ללוש הקמח ולעשותו עוגות. וצוה אותה שתעשה לו בראשונה עוגה קטנה מפני היותו רעב וצמא מן הדרך, וגם לפי שמפני כלכלתו יביא השם יתברך הברכה בקמח ובשמן ההוא, ואם תעשה לה ולבנה בראשונה יכלה הקמח והשמן ולא ישאר דבר תחול עליו שם הברכה האלהית. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ילקו׳ בשם תנא דבי אליהו) שהיה אליהו פנחס, ולהיותו כהן צוה שתוציא לו החלה בראשונה מן העיסה:

והוצאת לי – ברוב המדוייקים מלא וא״ו והתי״ו בלי ניקוד.

אל תיראי – כי לא תמותו ברעב.

עשי כדברך – ללוש הקמח ולעשות עוגות.

משם – מהקמח ההוא.

והוצאת לי – להאכילני מקודם ואחרי זה תעשי לך ולבנך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יג) אך עשי לי – כבר כתבתי כי לא היה אפשר שיתרבה הקמח לצורך אליהו, שהיה הפך הכנתו, ואם היתה עושה לה ולבנה תחלה שזה היה מן הקמח הנמצא היה מוכרח שהעוגה אשר לצורך אליהו תהיה מן הברכה, כי כל עוד היה נמצא קמח לצורך חיותה וחיות בנה לא יעשה נס לבטלה ולא התרבה, ובהכרח היתה התחלת הברכה לצורך אליהו, וזה לא היה אפשר, כנ״ל, לכן צוה שעוגתו תעשה בראשונה מן הקמח הנמצא, ועי״ז בקמח הנשאר לא יהיה די שפע למזון סעודתה וסעודת בנה, ובהכרח תבא בו הברכה בשבילה, ואז אחר שימצא בו הברכה יוזן ממנה גם אליהו, כי אם נפתח הצינור לא יסתם עוד.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי כי לא תמותו ברעב¹, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ ללוש הקמח ולעשות עוגות², אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם – מהקמח ההוא³ עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה – קודם, וְהוֹצֵאתְ לִי להאכילני ראשון⁴, וְאחרי זה תעשי לָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה – בסוף: ס

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד. ורלב״ג מסביר כי צוה לה אליהו שתאכילנו ראשון כדי שיביא השם יתברך הברכה בקמח ההוא ובשמן בזכות מעשיה, ואם היתה עושה קודם לה ולבנה היה מתכלה הקמח והשמן. ומלבי״ם אף מוסיף כי הברכה לא יכלה להתחיל עבור אליהו (ראה הסבר על הסיבה לכך במלבי״ם בפס׳ ח׳ לעיל).

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יד) כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם (תתן) [תֵּת⁠־]יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה גֶּ֖שֶׁם עַל⁠־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃

For thus says Hashem, the God of Israel, 'The jar of meal shall not run out, and the cruse of oil shall not lack, until the day that Hashem sends rain upon the land.'"

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל מָנָא דְקִמְחָא לָא יִגְמַר וּצְלוּחִיתָא דְמִשְׁחָא לָא יֶחְסַר עַד יוֹמָא דְיִתֵּן יְיָ מִטְרָא עַל אַפֵּי אַרְעָא.

לא תכלה – נכתב בה״א, ונקודו כבעל אל״ף, וענינו: לשון כליון, וחסרון כבעלי הה״א.

עד יום תתן י״י – כתוב בנו״ן, כמו: לתתן שם (מלכים א ו׳:י״ט), ונקרא בלא נו״ן: תת. ושניהם נכונים. וכבר כתבנו דעתינו בכתיב וקרי, כי בגלות נשתבשו הנסחאות, והיו מוצאין בנסחא אחת כך, ובנסחא אחרת כך, ולא עמדו על בירורם, וכתבו האחת מבפנים והאחרת מבחוץ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויעדה הנביא שכד הקמח לא תכלה, והיה ראוי שיאמר קמח הכד לא תכלה, כי הקמח היינו צריכים שלא תכלה לא הכד, אבל לפי שבהעדר הקמח תמנע הכד מהיות כד הקמח אמר כד הקמח לא תכלה, כי תמיד יהיה כד הקמח לפי שתמצאו שם קמח, וכן צפחת השמן, עד שיתן השם מטר בארץ ולא יצטרכו עוד לאותו נס. והנה אמר כי כה אמר השם אלהי ישראל, בהיות שלא מצאנו דבור שיבא אליו על זה, לפי שכאשר אמר לו יתברך הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכך הודיעו אופן הכלכלה והנס שיעשה בזה, עם היותה עניה סוערה ובביתה אין לחם ואין שמלה. והנה נעשה הנס הזה בשנשתנה תמיד האויר אשר בכד ובצפחת אל קמח ושמן כההפך המטה לנחש, ובסדר עולם כתוב שהתמיד הנס הזה שנה תמימה.

ואמר לא חסר בלשון זכר ששב אל השמן, ולמעלה אמר לא תחסר ששב אל הצפחת, והענין אחד:

לא תכלה – בקמץ ומשפטו בסגול.

תתן – תת קרי וכתב בעל כלי יקר בשם ספר הזוהר וזה לשונו עד יום תת ה׳ גשם. והש״י לא יתן הגשם עד תתן את הצרפתית שע״י הזכות ונתינת עוגה קטנה שתתני לי תהיי את הנותנת הגשם כי בהתעוררות התחתוני׳ יעורר הש״י רחמיו ע״כ. ועיין עוד שם רמז אחר מהמחבר הנזכר.

תכלה – מלשון כליון.

לא תכלה – מלשפוך הקמח.

עד יום וכו׳ – כי אז אין צורך אל הנס.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד) כי כה באר שאין פעולת הברכה הזאת עפ״י דבורו, כפי פעולת אלישע בברכת השמן (מלכים ב ד) שהיה עפ״י כחו שיש בכח הנביא להריק ברכה ותוספת שפע, כי לא היה זה עתה בכחו של אליהו, רק כי כה אמר ה׳ – ויש הבדל בין הברכה הנעשה ע״י נביא בכחו ובין הנעשה ע״י רצון ה׳ וגזרתו, כי הנביא אין בכחו רק להשפיע ברכה על מעט הנמצא שיתוסף, כמ״ש אלישע מה יש לך בבית שנתרבה השמן, והיה הברכה על מעט השמן שיתרבה, שזה המצאת יש מיש, לא כן ברכת ה׳, תוכל לשרות גם על דבר ריקן, כי פה אמר כד הקמח לא תכלה באר שלא לבד שהקמח לא יכלה שהוא ברכת הקמח והשמן, כי אין זה תנאי בברכת ה׳ רק כד הקמח לא תכלה מלהקרא כד הקמח, בענין שהברכה שורה על הכד והצפחת, שהוא על הכלי, בין שיהיה בה דבר או לא יהיה.

והברכה שתחול בביתך לא תהיה מכוח דיבורי אלא מכוח גזרת ה׳¹, כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה – תתרוקן² ולא תפסיק מלהוציא קמח³, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר מִלִּיצֹק שמן, וזאת עַד יוֹם תֵּת יְהוָה (תתן כתיב) – שיתן ה׳ גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שאז לא יהיה עוד צורך בנס⁴:

1. וברכה זו של ה׳ (להבדיל מברכת נביא) יש בכוחה ליצור יש מאין, מלבי״ם.

2. רד״ק.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(טו) וַתֵּ֥לֶךְ וַֽתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל [הִֽיא⁠־וָה֛וּא] (הוא והיא) וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים׃

And she went and did according to the saying of Elijah; and she, and he, and her house ate many days.

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲזָלַת וַעֲבָדַת כְּפִתְגָמָא דְאֵלִיָהוּ וַאֲכַלַת הִיא וְהוּא וֶאֱנַשׁ בֵּיתָא יוֹמִין.

ותאכל היא והוא – הכתוב: הזכר בתחילה והנקבה באחרונה, והקרי: להפך. ושניהם ענין אחד, כי שניהם אכלו, אבל מנהג הלשון הוא כשזוכר זכר ונקבה כאחד יפול הלשון על הקודם, אם זכר ואם נקבה, והראשון הוא העיקר, לפיכך נזכר בראשונה, כמו: ותדבר מרים ואהרן (במדבר י״ב:א׳), ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי (אסתר ט׳:כ״ט), קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה (אסתר ט׳:ל״א). וכן זה: ותאכל היא והוא – כי היא העיקר, ואף על פי שעל ידי אליהו בא לה הנס.

ובדרש: הוא והיא כתיב, בזכות אליהו אכלו.

וביתה – בנה ואחרים בני ביתה. אבל למעלה לא אמר אלא: לי ולבני (מלכים א י״ז:י״ב) כי לא היה מספיק אלא לשניהם לבד, והם קודמין לשאר בני הבית.

הוא והיא – כתיב וקרי היא והוא, וכ״ז להעירנו שהיו אוכלים בחבורה אחת יחד ובחבה פעם הוא ראשון ופעם הוא אחרון, לא לעולם הוא ראשון כאשר עשה בתחלה. ועוד להעירנו שלשון הזכר והנקבה נכון לו ולה. וראה הפלגה איך לשון הזכר נכון לנקבה או הפך זה, שכותב זה הספר עשה על השם ית׳ (פסוק י״ד), כתיב תתן וקרי תת, ואין זה יותר נפלא בתורה מאמרו לשם ית׳ ואם ככה את עושה לי (במדבר י״א:ט״ו), ועל כל פנים הוא ית׳ מציאה אחת כמו נמצא אחד, והוא חכמה ודעת וכל הדומה לזה, ולמה אין נכון עליו לשון נקבה כמו לשון זכר, וחלילה שיהיה לא זכר ולא נקבה, וכמה האמתות מבוארות לבעלי העינים וכמה נעלמות מן העורים.

ותאכל הוא והי׳ וביתה ימים – הקדים הוא תחלה כמו שאמר לה אליהו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

הוא והיא – היא והוא קרי ונדרש בשיר השירים רבה בפסוק סמכוני באשישות ובפרקי רבי אליעזר ריש פ׳ ל״ג ועיין כלי יקר ומסורת הברית הגדול סימן תתרל״ז.

ימים – אמרו רבותינו ז״ל: שנה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טו-טז) ותלך – באר כי עשתה כדבר אליהו – שעשתה העוגה לו תחלה ואח״כ לה, והטעם בזה כי עקר הברכה היה בשבילה לא בשביל אליהו, ולפ״ז ותאכל היא והוא היא היתה האוכלת בעצם וראשונה והוא היה טפל אליה בזה ואוכל בזכותה, כמ״ש הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. ובאר שכד הקמח לא כלתה ששרה הברכה על הכד, וזה כדבר ה׳ – לא עפ״י דבר אליהו וכחו.

היא והוא – יש אם למקרא משום פעל ותאכל שהוא ל׳ נקבה ויש אם למסורת שכמו בפעם ראשונה כן בכל פעם עשתה בתחלה עוגה לו ואח״כ לה ולביתה.

ימים – שנה תמימה.

וַתֵּלֶךְ האישה וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ, וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא (הוא-והיא כתיב¹) וּבֵיתָהּ – בְּנָהּ ובני הבית² יָמִים – במשך שנה³:

1. הקדימה אותו תחילה כפי שאמר לה אליהו, רלב״ג, מלבי״ם. ובמדרש, ״הוא והיא״ כתיב שאכלה משלו, וע״י שקבלה אותו בסבר פנים יפות ושמשתו זכתה להחיות את בנה, ועוד דרשו, גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחיית המתים לבוא שלא בעונתה, צרפית ע״י שהאכילה את אליהו זכתה להחיות את בנה, שונמית על ידי שהאכילה את אלישע זכתה להחיות את בנה, מדרש רבה שיר השירים רבה פרשה ב.

2. ובתחילה לא הזכירה בני ביתה, כי לא היה מספיק אלא לה ולבנה, והם קודמים לשאר בני הבית, רד״ק.

3. מצודת ציון.

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(טז) כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵֽלִיָּֽהוּ׃

The jar of meal did not run out and the cruse of oil did not lack, according to the word of Hashem which He spoke by Elijah.

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

מָנָא דְקִמְחָא לָא גְמָר וּצְלוּחִיתָא דְמִשְׁחָא לָא חֲסַר כִּפִתְגָמָא דַייָ דְמַלֵיל בִּידָא דְאֵלִיָהוּ.

וצפחת השמן לא חסר – לגזירת פעל בצרי, כמו: כי חפץ בבת יעקב (בראשית ל״ד:י״ט).

ואמר: חסר – לשון זכר, כי טעמו אל השמן, ולמעלה אמר: לא תחסר (מלכים א י״ז:י״ד) – לשון נקבה, טעמו על הצפחת. והענין אחד, כמו שאמר למעלה הוא מנהג הלשון ברוב להיות טעם הפעל אל הדבק, וכמעט יהיה הפעל אל הנדבק, כמו: כי היתה אליו פני המלחמה (שמואל ב י׳:ט׳), קול נגידים נחבאו (איוב כ״ט:י׳), קשת גבורים חתים (שמואל א ב׳:ד׳).

לא חסר – לשון זכר ולפנים כתי׳ לא תחסר לשון נקבה והכל נכון.

וזכר ששנה אחת אכלו מזה ולא כלתה כד הקמח וצפחת השמן לא חסר והנה היה זה המופת כשנשתנ׳ האויר אשר בכד לקמח והאויר אשר בצפחת לשמן כמו הענין בההפך המטה לנחש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לא חסר – השמן שבצפחת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואכן הברכה שרתה¹ בְּכַּד הַקֶּמַח אשר לֹא כָלָתָה – פסק מלהוציא קמח, וְצַפַּחַת – וצלוחית הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר – התרוקנה מלהוציא שמן² כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ: פ

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יז) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן⁠־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חׇלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־נֽוֹתְרָה⁠־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃

And it came to pass after these things, that the son of the woman, the mistress of the house, fell sick; and his sickness was so severe that there was no breath left in him.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אִתְמְרַע בַּר אִתְּתָא מָרַת בֵּיתָא וַהֲוָה מַרְעֵיהּ תַּקִיף לַחֲדָא עַד דְלָא אִשְׁתָּאָרַת בֵּיהּ נִשְׁמְתָא.

ויהי אחרי הדברים האלה חלה בן האשה וגו׳ – בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחית המתים אמר ליה הקב״ה שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים יאמרו שתים ביד תלמיד ואחד ביד הרב אייתי לי הא ושקול הא מיד כתיב לך והראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. דרש ההוא גלילאה עליה דרב משל דאליהו למה״ד לגברא דטרקיה לגליה ואבדה ליה למפתחיה, דרש ר׳ יוסי בצפורי אבא אליהו קפדן הוה איכסי מיניה תלתא יומי ולא אתי, כי אתא א״ל אמאי לא אתי מר א״ל קפדנא קרית לי, א״ל הא דקמן דקא קפיד מר. כתיב אין כאל ישורון ר׳ ברכיה בש״ר יהודה בר׳ סימון אין כאל ומי כאל ישורון הנאים המשובחים שבכם, את מוצא כל מה שעתיד הקב״ה לעשות הקדים ועשה ע״י צדיקים בעולם הזה. הקב״ה מחיה מתים ואליהו החיה מתים. הקב״ה פוקד עקרות ואליהו פוקד עקרות. הקב״ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים. הקב״ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט. וכן עשה ע״י אלישע. הקב״ה ממתיק את המר ואלישע ממתיק את המר (כתוב ברמז כ״א).

חלה בן האשה – כדי שיצטרך למפתח של תחיית המתים, כדאיתא בשילהי אגדתא דחלק (בבלי סנהדרין קי״ג.).

Illness struck the son of the woman. So that he should need the Key of Resurrection of the Dead, as stated at the end of the Aggadah of [the chapter entitled] "Cheilek.⁠"¹

1. Maseches Sanhedrin 113a.

עד אשר לא נותרה בו נשמה – [יש מי שאומר:]⁠^א שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות, לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא, וכן הוא אומר בדניאל: ונשמה לא נותרה^ב בי (דניאל י׳:י״ז). אבל אמר אותו^ג על דרך הפלגה.

או [והנכון: כי]⁠^ד מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם.

א. כן במהדורה בתרא בכ״י וטיקן 71 ובמיעוט כ״י. במהדורה קמא בכ״י פרמא 3261 וברוב כ״י חסר: ״יש מי שאומר״, ושיטה זו הוצגה כעמדתו של רד״ק עצמו. לדיון נרחב בנוסחאות וביאור השינוי בעמדתו של רד״ק בעקבות הפולמוס על כתבי הרמב״ם, עיינו במאמרה של ד״ר ברינה לוי, ״פולמוס אנטי-נוצרי סמוי בפירוש רד״ק לנביאים״, תשורה לעמוס (אלון שבות, תשס״ז): 146-140.

ב. כן בכ״י וטיקן 71, פרמא 3261, וכן גם באבן עזרא תהלים ס״ט:ג׳. בפסוק: ״נשארה״.

ג. כן בכ״י וטיקן 71 ובמיעוט כ״י. בכ״י פרמא 3261 וברוב כ״י (במקום ״אמר אותו״): ״אותו הוא״.

ד. כן במהדורה בתרא בכ״י וטיקן 71 ובמיעוט כ״י. במהדורה קמא בכ״י פרמא 3261 וברוב כ״י (במקום ״והנכון כי״): ״או״, ועיינו בהערה הקודמת שבשלב הקדום העדיף רד״ק את הגישה הראשונה. לדיון נרחב בנוסחאות וביאור השינוי בעמדתו של רד״ק בעקבות הפולמוס על כתבי הרמב״ם, עיינו במאמרה של ד״ר ברינה לוי הנזכר בהערה לעיל.

ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. ר״ל שהשיגהו מות מפני החלי לחזקו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וספר הכתוב שאחרי זה חלה בן האשה ושהיה חליו כל כך חזק שמת, וזהו אמרו עד אשר לא נותרה בו נשמה. והנה הרב המורה הביא הפסוק הזה בחלק הראשון מפרק מ״א מספרו, וחשבו רבים מהמעיינים שיסבור הרב שקרה לנער חולי העלוף ולא נרגשה נשימתו ושלא מת בהחלט, ושהוא כמו מה שנאמר בדניאל (דניאל י׳ י״ז) ונשמה לא נשארה בי, אבל זה הוא שבוש מבואר בהבנת דברי הרב, כי דעתו הוא שאחרי שהכתוב הקדים לאמר ויהי חליו חזק מאד עד אשר וגומר, מורה שמת בהחלט ושבאה אליו המיתה אחרי כבדות החולי וקשיו, ואין כן מה שנאמר בדניאל, כי לא זכר הכתוב בו חולי אבל זכר ענין המראה שראה, ואין זה ממה שיביא המות עם היות שיביא העלוף, אמנם בן הצרפתית מאשר קדם בו זכרון בחולי, ידענו שהמיתה הנזכרת אחריו היא מוחלטת:

לא נותרה בו נשמה – במקף במקצת ספרים והבי״ת בדגש ברוב ספרים כ״י מדוייקים. ועיין מ״ש בכלל אתי מרחוק.

בעלת הבית – אדונת הבית.

עד אשר וכו׳ – רוצה לומר: כל כך חזקה עליו החולי, עד שמת מחולי זה.

(יז-כד) השאלות:

למה אמר בן האשה בעלת הבית ולא אמר בן האשה האלמנה כמ״ש עד הנה, ולמה אמרה אליו שבא להזכיר עונה וכי לא יוכל להיות שמת כדרך כל הארץ, ולמה אמרה עתה ידעתי כי איש אלהים אתה והלא כבר ראתה שנשלח ברכה על ידו בדבר ה׳.

ויהי – זה הוצעה למ״ש אח״ז שאמרה באת להזכיר את עוני, כי אחר שנעשה הנס בעבורה כדי שלא תמות היא ובנה, איך יצוייר שעתה ימות בנה בחליו, וכבר אמרו שבסוריא היה דבר ורעב ואמרו שיתפללו על הרעב ומאן דיהיב מזוני לחיי יהיב, וא״כ הכי בעבור זה עשה נס מהמזונות כדי שימות בחוליו, ועז״א:

א. חלה בן האשה בעלת הבית – שהיא היתה בעלת הבית ר״ל העקר בבית כי הנס נעשה בזכותה כנ״ל.

ב. שלא חלה כדרך החולים הטבעיים שתחלה יחלה מעט ואח״כ החולי מתגבר רק, תיכף היה חליו חזק מאד עד שלא נותרה בו נשמה בענין שראתה כי מת בדרך עונש, וזה סותר לדבר אליהו שאמר שנעשה הנס בשביל ביתה.

נשמה – נשימה, שלא היה מנשים עוד מאפו ומפיו.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – לאחר שנה זו, חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת ולא חלה כדרך החולים הטבעיים שתחלה יחלה מעט ואח״כ החולי מתגבר¹, רק תיכף וַיְהִי – היה חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר מת² מחולי זה³ לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה⁴:

1. מלבי״ם.

2. רד״ק.

3. רלב״ג, מצודת דוד.

4. המדרש מספר כי הקב״ה ברוב רחמיו רצה להפסיק את הרעב, מה עשה, גרם לבן האישה האלמנה למות ואליהו ביקש עליו רחמים להחיותו, אמר לו הקב״ה שלש מפתחות לא נמסרו לשום שליח, אלא הם בידי בלבד, של חיה (יולדת), של גשמים ושל תחיית המתים, כיוון שגזרת על הגשמים וקיימתי את גזרתך הרי שהמפתח הזה (של הגשמים) בידך, ואם אענה לך על החייאת הילד המת, הרי שמסרתי לך עוד מפתח של תחיית המתים, יאמרו שתי מפתחות ביד התלמיד (אליהו הנביא) ואחת ביד הרב (הקב״ה)?! תחזיר מפתח אחד (של הגשמים) ואתן לך את של תחיית המתים, סנהדרין קיג., רש״י.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יח) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה⁠־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת⁠־עֲוֺנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת⁠־בְּנִֽי׃

And she said to Elijah, "What have I to do with you, O you man of God? Have you come to me to make my sin be remembered and to slay my son?⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַרַת לְאֵלִיָהוּ מַה לִי וְלָךְ נְבִיָא דַייָ אָתֵיתָא לְוָתִי לְאַדְכָּרָא יַת חוֹבִי וּלְמִקְטַל יַת בְּרִי.

להזכיר את עוני – עד שלא באת אלי, היו שוקלין מעשי ומעשה עירי והייתי ראויה לנס, משבאת לכאן, לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי ניכרת. וכן בלוט הוא אומר: ואנכי לא אוכל להמלט ההרה (בראשית י״ט:י״ט) אצל אברהם, שלא תהא זכותי נזכרת אצלו (בראשית רבה נ׳:י״א).

To cause my sins to be remembered. Before you came, they would weigh my deeds and the deeds of my city, and I was worthy of a miracle. But since you came here, I am not reckoned with as [being worthy of] anything and my righteousness is not noticeable.⁠¹ ² (Other texts: Remembered) And similarly, concerning Lot it states, "I cannot escape to the mountain,⁠"³ [i.e., referring] to Avraham, for my merit will not be remembered next to his.⁠⁴

1. Before you came I was no worse than my neighbors, but compared to you I am a sinner (Ralbag).

2. Alternatively, she said that her sins were being remembered because she had not properly served Eliyahu, and that is why her son died (Radak).

3. Bereshit 19:19.

4. Bereshit Rabboh 50:11.

להזכיר את עוני ולהמית את בני – שמתוך שבאת אלי גרמת לי לומר ואכלנוהו ומתנו.

ומדרש אגדה בבראשית רבא להזכיר את עוני עד שלא באת אלי היו שקולין מעשיי ומעשה עירי והייתי ראויה לנס ומשבאת לכאן אין צדקתי נזכרת כי לא נחשבתי לכלום נגדך.

להזכיר את עוני – כמדומה כי על ידך נזכר עוני, שמא לא עבדתי לפניך כראוי, ועל כן הזכיר לי האל עון שיש לי, והענישני האל בבני שמת.

ולהמית את בני – כי כן דרך הנשים לנחש ולהתפלל על מי שתוכלנה.

ולהמית את בני – ועוד להמית את בנה (מלכים א י״ז:כ׳), והכל נכון בשנוי הפועלים לכמה פנים.

באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני – אמרה זה כי מפני היות אליהו נקי מן החטאים הנה בהיותו עמה יוכר עונה לפי שאינה צדקת כמוהו ואפשר שאמרה זה מפני שהאיש השלם ידקדק עמו הש״י מאד ויענישהו יותר על חטאו ממה שיעניש איש אחר כמו שזכרנו בדבר הנביא הזקן אשר בבית אל ולזה יתכן שאם לא היה שם אליהו יהיה הש״י מעלים עיניו מחטאיה אך מפני היותו שם ידקדק הש״י בכל הנעשה בבית אשר הוא שם ויהיה זה סבה להגיע עליה העונש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואמנם למה נתרעמה הצרפית על אליהו באמרה מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי וגומר, הוא לפי שחשבה שבהתלוננה נגדו יעתר אל אלוה וירצהו, וכאלו אמרה לו באת אלי להזכיר את עוני, רצה לומר כי לפי שלא עבדתיך כראוי נחשב לי לעון, וזה היה סבת מיתת הילד. ויש מפרשים כי להיות אליהו עמה בבית חשבה שנזכר עונה, לפי שלא היתה צדקת כמוהו.

מה לי ולך – רוצה לומר: מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע באת אלי להזכיר את עוני, כי עד לא באת הנה, הייתי נחשבת לצדקת מול אנשי מקומי אבל למולך אני רשעה, ונזכרה עוני, ועל ידי זה מת בני, וחשבה כאשר תתרעם על הנביא, יעתיר לה׳ בעבור בנה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח) וע״כ חשדה אותו שמ״ש בשם ה׳ כד הקמח לא תכלה אינו אמתי, רק הוא עשה הנס הזה מכחו ע״י שמות או סגולות ששנה הטבע, וחשבה שלכן מת בנה, כי אחר שנהנו מדבר הנעשה בלט או ע״י דברים היוצאים מן הטבע, זה נחשב לעון ונתחייב במיתה כמ״ש דאשתמש בתגא חלף, ועז״א באת אלי להזכיר את עוני וכו׳, וגם כי כבר אמרו העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי אם צריך שתשתנה המציאות בעבורו שקלו זכיותיו ועונותיו בפלס אם ראוי לכך, ואחר שחשבה שזה נעשה בדרך נס עפ״י אליהו (לא עפ״י רצון ה׳ אשר יצוה כן מצד רצונו בלי השקף על זכות וחובה) עי״ז נזכרו עונותיה ומת בנה.

להזכיר את עוני – אין מיתה בלא חטא, וה׳ פוקד עון אבות על בנים, שתי הדעות היו מפורסמות בישראל; וזאת כונת דבור האשה, בני היה בריא קודם בואך אתה איש האלהים הגוזר וה׳ מקיים, וא״כ אתה הזכרת איזה עון שהיה לי והאל היה נראה כשוכחו בהצילו אותי מצרה; ותיבת באת בתמיה והיתה ראויה לה״א התימה, וגם הפירוש הנהוג לערכך אני אשה חוטאת נכון הוא.

והאישה התרעמה¹ וַתֹּאמֶר – ואמרה אֶל אֵלִיָּהוּ, מַה לִּי וָלָךְ – מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשית לי ומה עשיתי לך² אִישׁ הָאֱלֹהִים שֶׁבָּאתָ אֵלַי כדי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי, שכן עד שלא באת היו שוקלין מַעֲשַׂי ומעשה עירי והייתי ראויה לנס, – ומשבאת לכאן לא נחשבתי לכלום לעומתך שאתה נקי מן החטאים³, ואין צדקתי ניכרת⁴ ומדקדקים איתי⁵, ולכן הזכירו לי כעת את עונותיי, ועוד שהגעתך הנה גרמה לי אולי לעוונות נוספים שאולי לא עבדתי אותך כראוי⁶, או שמא אסור היה לי להנות מנס כד הקמח וצפחת השמן⁷, וּביאתך אֵלַי גרמה אם כן לְהָמִית אֶת בְּנִי:

1. שחשבה שכאשר תתרעם על הנביא, יעתיר לה׳ בעבור בנה, מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. רלב״ג.

4. רש״י, מצודת דוד.

5. שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים ועם אנשי הבית אשר הוא שם, רלב״ג. מכאן למדנו שלא היתה האשה צדקת גמורה אלא לפי שהיו כל דורה רשעים ונראית צדקת ביניהם לא היתה פוגעת בה מדת הדין, מדרש בראשית רבתי.

6. אברבנאל, רד״ק.

7. שחשדה אותו שמה שעשה עם כד הקמח אינו בשם ה׳, רק שהוא עשה הנס הזה מכוחו ע״י שמות או סגולות ששינה הטבע, ומאחר שנהנו מדבר הנעשה בְּלָט (מעין כשפים, ראה רש״י שמות פרק ז׳ פס׳ כב׳), זה נחשב לעון ונתחייב בנה מיתה, מלבי״ם.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יט) וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִי⁠־לִ֣י אֶת⁠־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵחֵיקָ֗הּ וַֽיַּעֲלֵ֙הוּ֙ אֶל⁠־הָעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר⁠־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל⁠־מִטָּתֽוֹ׃

And he said to her, "Give me your son.⁠" And he took him out of her bosom and carried him up into the upper chamber, where he dwelled, and laid him upon his own bed.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לָהּ הָבִי לִי יַת בְּרִיךְ וְנַסְבֵיהּ מֵחֵינָהּ וְאַסְקֵיהּ לְעֵלִיתָא דְהוּא יָתֵב תַּמָן וְאַשְׁכְּבֵיהּ עַל עַרְסֵיהּ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יט) ויאמר, וישכיבהו טרם החייהו הורה כי מיתתו צער גדול הוא לו, וכאילו שוכב הוא עצמו מת על מטתו [בשגם שמטת אליהו היה מורה חיים כי לא טעם טעם מיתה].

וַיֹּאמֶר אליהו אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ, וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב – התגורר שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ להראות כי מיתתו של הילד צער גדול הוא לאליהו עצמו¹:

1. מלבי״ם.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כ) וַיִּקְרָ֥א אֶל⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י הֲ֠גַ֠ם עַֽל⁠־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת⁠־בְּנָֽהּ׃

And he cried to Hashem and said, "O Lord my God, have You also brought evil upon the widow with whom I sojourn, by slaying her son?⁠"

תרגום יונתןרד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְצַלֵי קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ אֱלָהִי בְּרַם עַל אַרְמַלְתָּא דִי אֲנָא דָר עִמָהּ לָא יִתְבָּאֵשׁ לָהּ וְלָא יְמוּת בְּרָהּ.

הגם על האלמנה – כלומר אפילו על האלמנה פקדת העון, כמו שאתה פוקד היום עונם לישראל בעצירת הגשמים, ואפילו על זאת האלמנה פקדת עונה להמית את בנה, לא תחייהו בזכותי שאני מתגורר עמה.

ויונתן תרגם: ברם על ארמלתא די אנא דר עמה לא יתבאש לה ולא ימות ברה, וזה סיוע למה שכתבנו כי לא מת מיתה גמורה.⁠^א

מתגורר עמה – כמו: עם לבן גרתי (בראשית ל״ב:ה׳), והוא מבנין התפעל.

א. כן גם בכ״י המשקפים את המהדורה קמא וגם בכ״י המשקפים את המהדורה בתרא של פירוש רד״ק, למרות שכנראה חזר בו רד״ק מהעדפתו את שיטה זו. לדיון נרחב, עיינו במאמרה של ד״ר ברינה לוי הנזכר בהערה על פסוק י״ז.

מתגורר – אבן ג׳אנח מתפועלל מן גור בארץ.

מתגורר – מענין גר ר״ל דר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וספר הכתוב שהתרעם אליהו לפני יתברך על זה, באמרו הגם אל האלמנה אשר אני מתגורר וגומר, ופירשו המפרשים שירבה מלת וגם על עצירת הגשמים, רצה לומר כמו שפקדת על ישראל עונם פקדת גם כן על האלמנה הזאת עונה להמית את בנה, בהיותי מתגורר (שהוא מגזרת גר) ומתלונן בביתה כגר כאורח נטה ללון. ולי נראה שאמר הגם על האלמנה, לרבות בני חיאל בית האלי שמתו בעון אביהם כמו שנזכר למעלה, ועליו אמר כמו שעשית לחיאל אשר הרשיע לעשות עשית לאלמנה הזאת שהטיבה לעשות עמי שאני מתגורר עמה? הנה אם כן יהיה כצדיק כרשע, וזהו להמית את בנה, שהרבוי ההוא היה במיתת הבנים לא בדבר אחר:

מתגורר – מלשון גרות ומדור, וכן: עם לבן גרתי (בראשית ל״ב:ד׳).

הגם על האלמנה – רצה לומר: לא די שהרעות לי ללכת נע ונד משוטט בארץ, על שהעצרתי את המטר, וכי גם על האלמנה יחרה לך על אשר הכניסה אותי בביתה, והרעות לה להמית את בנה בעבור זה, וכי כל כך גדלה אשמתי, עד שלא אמצא מי יכניס אותי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(כ) הגם ר״ל וכי בעבור שאתה כועס עלי ורוצה להרע לי, גדלה כעסך עד שתריע גם להאלמנה בעבור שאני מתגורר עמה, כאילו חמתך עלי נתהפכה לעברה המעניש גם אשר בשכונתי, וז״ש אשר אני מתגורר עמה שלכן גם עליה הרעות להמית את בנה.

הגם – כמו האף תספה צדיק עם רשע (וירא), איך תעשה זאת אתה האל הצדיק והטוב.

מתגורר – מבנין התפעל המשמש לפעמים כמו נפעל ומתחלף בו (ע״ד ל׳ ארמי שאין שם נפעל פֻעל והפעל כי אם התפעל) אני מוכרח לגור.

וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהָי לא די שהרעות לי ללכת נע ונד משוטט בארץ על שעצרתי את המטר¹, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר – דָּר² עִמָּהּ יחרה לך על שהכניסה אותי בביתה³ וְהֲרֵעוֹתָ לה בעבור זה לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?! וכי כל כך גדלה אשמתי עד שלא אמצא מי שיכניס אותי?!⁠⁴ והאם לא די שפקדת את עון ישראל שתפקוד גם את עון האלמנה?⁠⁵ ובגלל שאתה כועס עלי ורוצה להרע לי, גדל כעסך עד שתרע גם לאלמנה?!⁶, וכי לא תחיה את בנה בזכותי שאני מתגורר עמה?!⁠⁷:

1. מצודת דוד.

2. רלב״ג, מצודת ציון.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

5. רד״ק.

6. בעבור שאני מתגורר עמה, כאילו חמתך עלי התהפכה לעברה שאתה מעניש גם מי שנמצא בקרבתי?!, מלבי״ם. ובמדרש, אמר ר׳ יודא משל לאחד שגנב נרתיקו של רופא, כשהוא יוצא נפגע בנו, חזר אצלו א״ל אדוני הרופא רפא את בני, א״ל לך והחזר את הנרתק שכל מיני רפואות נתונים בו ואני מרפא את בנך, כך אמר הקב״ה לאליהו לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטל, ילקוט שמעוני.

7. רד״ק.

תרגום יונתןרד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כא) וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל⁠־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י תָּ֥שׇׁב נָ֛א נֶפֶשׁ⁠־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל⁠־קִרְבּֽוֹ׃

And he stretched himself upon the child three times, and he cried to Hashem and said, "O Lord my God, please, let this child's soul come back into him.⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְאִתְמְקַק עַל רַבְיָא תְּלַת זִמְנִין וְצַלֵי קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ אֱלָהִי תְּתוּב כְּעַן נַפְשָׁא דְרַבְיָא הָדֵין לִמְעוֹהִי.

ויתמודד – מלשון מדה. נשתטח עליו.

He spread himself out. [ויתמודד is] an expression of מדה, [i.e.,] he spread himself upon him.⁠¹

1. Eliyahu prostrated himself in the same manner as Elisha did, in the case of Shunamis' son. He placed his eyes on the youth's eyes, and his mouth on the youth's mouth, in II Melakhim 4:34 (Radak).

ויתמדד – לשון מידה, נשתטח עליו.

ויתמודד – מענין: מדה, מבנין התפעל. כלומר: שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו, כענין שנאמר באלישע: וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו (מלכים ב ד׳:ל״ד). והענין הזה שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו. וע״ד הזה: ויעתר יצחק לי״י לנכח אשתו (בראשית כ״ה:כ״א), כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוין תפילתו עליה כי עקרה היא (בראשית כ״ה:כ״א).

ואפשר ג״כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו, כי רוב פעמים הנסים נעשים ע״י מעט תחבולה מדרך העולם.

שלש פעמים – ולא הוצרך יותר, כי בפעם השלישי נענה. ובכל פעם מהשלשה פעמים היה קורא: י״י אלהי השב נא נפש הילד הזה על קרבו. וענין תשובת הנפש על קרבו – תשובת נשימתו והרגשותיו שבטלו. וכן: ויאכל ותשב רוחו אליו (שמואל א ל׳:י״ב) והדומים לו.

על קרבו – כמו: לקרבו. וכן: ותתפלל על י״י (שמואל א א׳:י׳).

ואומר: קרבו – לפי שבלב תלוי חיות האדם והוא בקרב האדם.

ויונתן תרגם: למעוהי.

ויתמודד על הילד – מן מדה התארך עליו, כלומר השתטח עליו.

ויתמודד על הילד שלש פעמים – רוצה לומר: שנשתטח אצלו ועשה עצמו מדה לו בששם עיניו אצל עיניו ופיו אצל פיו וכפיו אל כפיו וכן בזה הדרך כמו שעשה אלישע בבן השונמית כאילו ירצה בזה שתבא הרוח מאברי הנביא אל אברי הילד.

תשב נא נפש הילד הזה על קרבו – לפי שבאברים הפנימיים כמו הלב והכבד והאצטומכא נראה כח הנפש יותר התפלל שתשוב הנפש שם וביחוד אל הלב כי משם תתפשט לכל הגוף.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויתמודד על הילד, רצה לומר שנשתטח עליו, כמו שעשה אלישע לבן השונמית, כאלו ירצה בזה שתבא הרוח מאיברי הנביא ורוחו אל הילד לשיתן לו מחייו, ולכן היתה תפלתו תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, כי להיות הלב מקור החיים ושרשם, יתפלל שתשוב שמה הנפש הכוללת הכחות כלם, לפי שמשם תתפשט בכל הגוף. ועל קרבו, הוא כמו אל קרבו, וכמוהו (שמואל א א׳ י׳) ותתפלל על ה׳:

ויתמודד – מלשון מדידה.

קרבו – תוך גופו.

ויתמודד – רוצה לומר: שם פיו על פיו, ועיניו על עיניו וכו׳, כמה שעשה אלישע בבן השונמית, וכאילו מדד עצמו למדת הילד, ולהשפיע החיות מאיבריו אל אברי הילד.

על קרבו – אל קרבו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(כא) ויתמודד להחיותו היה צריך,

א. שיכין הגוף שכבר שלט בו ההפסד אל שיקבל התחיה,

ב. להפיח נשמה לפגרים, הנה אל שיוכן הגוף התמודד עליו ג׳ פעמים, להכין ג׳ הכלים שהם משכן אל הנפש הטבעית והחיונית והמדברת שכ״א יש לו כלים מיוחדים כמ״ש במק״א ולהשיב הרוח זה אין ביכולת יד אדם רק ביד הנותן נשמות לבדו, וע״ז קרא אל ה׳ שתשב נפש הילד על קרבו.

תשב נא וגו׳ – יפרשו המפרשים המאורע כמו שירצו בודאי כונת הכותב שהנער היה מת כמו הנער שהחיה אלישע, וא״כ זה ראיה גמורה שהאמינו בימים ההם בהשארת הנפש.

על קרבו – אל קרבו, וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו (שמואל א׳ ב׳:י״א).

וַיִּתְמֹדֵד¹ – והשתטח אליהו² עַל הַיֶּלֶד ושם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו אל כפיו³ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא בכל שלושת הפעמים⁴ אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהָי היחיד שנותן נשמות ומסוגל להשיבן⁵, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ – לתוך גופו⁶:

1. ועשה עצמו מידה לו, ששם עיניו אצל עיניו וכו׳, כאילו ירצה בזה שתבוא הרוח מאיברי הנביא אל איברי הילד, רלב״ג.

2. רש״י.

3. רלב״ג, מצודת דוד. ואפשר שעשה זאת לחימום גוף הילד, כי רב הפעמים הניסים נעשים ע״י מעט מעשה טבעי בהתחלה, רד״ק.

4. רד״ק.

5. מלבי״ם.

6. מצודת ציון.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כב) וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שׇׁב נֶפֶשׁ⁠־הַיֶּ֛לֶד עַל⁠־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי׃

And Hashem listened to the voice of Elijah; and the soul of the child came back into him, and he revived.

תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתָא דְאֵלִיָהוּ וְתָבַת נַפְשָׁא דְרַבְיָא לִמְעוֹהִי וַחֲיָא.

ותשב נפש הילד – פירשתיו.

ויחי – אין זה כמו ויחי על חזקיה (מלכים ב כ׳:ז׳). וגם זה אוצר י״י יבוא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ, וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי – וקם הילד לתחיה¹:

1. והילד הזה היה יונה בן אמיתי, מעם לועז.

תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כג) וַיִּקַּ֨ח אֵלִיָּ֜הוּ אֶת⁠־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּרִדֵ֤הוּ מִן⁠־הָֽעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ׃

And Elijah took the child, and he brought him down out of the upper chamber into the house and delivered him to his mother; and Elijah said, "See, your son lives.⁠"

תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּנְסִיב אֵלִיָהוּ יַת רַבְיָא וְאַחֲתֵיהּ מִן עִלִיתָא לְבֵיתָא וְיַהֲבֵיהּ לְאִמֵיהּ וַאֲמַר לָהּ אֵלִיָהוּ חֲזֵי חַיָא בְרִיךְ.

ראי חי בנך – אין זה כמו וחי הילד (שמואל ב י״ב:כ״ב), עם שנכון זה שפרושו חי בנך שהוא חי היום.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לאימו רְאִי חַי בְּנֵךְ:

תרגום יונתןר״י אבן כספירלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כד) וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל⁠־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת׃

And the woman said to Elijah, "Now I know that you are a man of God, and that the word of Hashem in your mouth is true.⁠"

תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְאֵלִיָהוּ כְּעַן דֵין יְדַעְנָא אֲרֵי נְבִיָא דַייָ אַתְּ וּפִתְגָמָא דַייָ בְּפוּמָךְ אִינוּן קְשׁוֹט.

ודבר י״י בפיך אמת – פי׳: ועוד שדבר י״י בפיך אמת, כלומר: עתה ידעתי כי איש האלהים אתה¹ בהחיותך בני שהיה מת. ועוד ידעתי זה בראותי כי דבר י״י בפיך אמת שאמרת: כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר (מלכים א י״ז:י״ד) וכן היה.

או פירש: כי כשאמר לה תני את בנך (מלכים א י״ז:י״ט) על מנת להחיותו אמר לה, וכמו שאמר לה כן היה. ומה שאמרה לו: עתה ידעתי – כי על הקמח ועל השמן אמרה, כי ברכת אלהים בזכות הנביא, וזה הדבר הוא נמצא, על דרך: ישלח י״י לך את הברכה באסמיך (דברים כ״ח:ח׳), אבל להחיות מת לא נמצא.

1. השוו ללשון הפסוק במלכים ב ד׳:כ״ה.

עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר י״י בפיך אמת – ידמה שחשבה אותו בדבר כד הקמח וצפחת השמן ששמע זה אליהו מנביא אחר אך הוא לא היה נביא אך כאשר ראתה שהחיה את המת אז נתברר לה כי הוא בעצמו הוא איש אלהים ואמת הוא דבר י״י בפיו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה הכירה האשה בגודל הנס ואמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר השם בפיך אמת, ופירשו המפרשים שקודם תחיית הילד חשבה האלמנה שמה שאמר אליהו כד הקמח לא תכלה, היה ששמעו מפני נביא אחר, ועתה כשראתה ענין הילד ידעה שהוא עצמו הנביא ואין זה נכון. והנראה אלי בזה הוא שחשבה שהיה נביא אמנם לא חשבה שהיה לו כל כך שפע שיוכל להחיות את המת, ולזה אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה, ר״ל עתה בעבור זה הילד שהחיית ידעתי כי אתה איש אלהים, כי לא אמרה כי איש האלהים אתה כמו שקראתו למעלה איש האלהים, אבל אמרה כי איש אלהים אתה, ר״ל שאתה איש ואלהים קדושים. ואין להפלא משתקראהו אלהים, כי כן אמר דוד (תהלים פ״ב ז׳) אני אמרתי אלהים אתם, האמנם קודם לזה הייתי יודע שאתה נביא אמת ממה שעשית בכד הקמח, וזהו ודבר ה׳ בפיך אמת. הנה אם כן אמרה שעתה השיגה היותו איש אלהים עם מה שכבר ידעה שדבר השם אשר בפיהו היה אמת, כי הוא היה נביא נאמן ליי׳:

עתה זה ידעתי – אף כי מאז קראתו איש האלהים, מכל מקום היתה מסופקת בלבה, כי חשבה אולי מפי נביא שמע מה שאמר לה, כד הקמח לא תכלה וכו׳.

ודבר ה׳ בפיך אמת – רוצה לומר: אמת הדבר שגם בראשונה היה דבר ה׳ בפיך, אשר דבר בך ולא שמעת מפי נביא זולתך, כאשר חשבתי מאז.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(כד) עתה זה ידעתי כי תחלה הסתפקה עמ״ש לה בשם ה׳ כד הקמח לא תכלה, שאינו דבר ה׳ כנ״ל פסוק י״ח, ומצד זה נפל לה ספק גם באליהו אם עשהו בכחו מצד שהוא איש אלהים, או ע״י לאט וכישוף,

ועתה ידעתי

א. כי איש אלהים אתה

ב. כי דבר ה׳ בפיך אמת.

עתה זה ידעתי – ידעתי כבר ועתה אני יודעת יותר.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה – עכשיו בהחיותך את בני¹ יָדַעְתִּי – נוכחתי לדעת כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אמיתי² אָתָּה, וּדְבַר יְהוָה שהיה בְּפִיךָ אודות כד הקמח וצפחת השמן³ היו גם אֱמֶת: פ

1. רד״ק.

2. שבתחילה הטילה ספק אודות כד הקמח והשמן, שחשבה אולי שמע זאת מנביא אחר, רלב״ג, מצודת דוד. או אולי עשה זאת מכוחו ע״י שמות וכו׳, מלבי״ם.

3. מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון