והנה זכר הכתוב בכאן פעם שנית אחרי זכרון מיתת רחבעם שהיה אמו נעמה העמונית, עם היות שכבר זכרו למעלה, להגיד שגם בשעת מותו לא עשה תשובה ולא שב אל ה׳ בכל לבבו ובכל נפשו, כי אפילו באותו עת היה נמשך אחרי ע״ז אמו, ולזה אחרי שאמ׳ כאן וישכב רחבע׳ עם אבותיו ויקב׳ עם אבותיו בעי׳ דוד, אמר ושם אמו נעמה, כלומר נקבר היה עם אבותיו אבל לא היה לבבו כלבבם, כי הוא היה בן נעות המרדות, והנה אם כן זכר זה למעלה להגיד כאשר נטה לבבו לעבודה זרה, ועתה יזכור אותו להודיע מעלת נפשו בעת מותו שחיה בחטא ומת בפשע, והותרה בזה השאלה החמשית:
ואחרי פירוש פסוקי הפרשה והיתר שאלותיה ראוי שנשתדל להשיב תשובה מספקת לשאלה הששית אשר הערותי מהסרת המלכות מבית דוד וזרעו בהפך מה שיעד השם יתברך לדוד ע״י נתן הנביא, וכבר יוכל המשיב להשיב על הספק הזה דרך כלל, שכאשר יעד הקב״ה לדוד
(שמואל ב ז׳ י״ד) בחטאת בניו וזרעו שלא יסיר המלכות ממנו אבל יענישם בנגעי בני אדם, לא אמר זה על חטא ע״ז כי אם על שאר העונות, וכמו שיורו עליו דברי היעוד באמרו אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרותי מעם שאול אשר הסרותי מלפניך, וידוע ששאול לא חטא בע״ז אבל עבר על מצות ה׳, ולזה אמר שבנו של דוד יהיה לו לבן, ר״ל שיאמין באלהותו ולא יטעה אחרי אלהים אחרים כבן שיכיר את אביו וישמור כבודו והוא ית׳ יהיה לו לאלהים ולאב, כי לא יהיה לו אלוה אחר, ועם ההנחה הזאת מהאמונה השלמה בו יתברך הנה בהעותו, ר״ל כאשר בנו וזרעו יעותו דרכיהם ויחטאו בשאר החטאים ממצות עשה ומצות לא תעשה, יוכיחם השם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, ר״ל שלא יהיה העונש עונש מלכים שהוא הסרת המלכות, כי אם עונש שאר האנשים ונגעי שאר בני אדם, אם מהחלאים או שאר הצרות הכוללות לבני אדם לא המיוחדות למלך במה שהוא מלך, וזהו וחסדי לא יסור ממנו, שהוא המלכות, כאשר הסרותי מעם שאול, ר״ל כי עם היות ששאול נענש בהסרת המלכות בהחלט על חטאיו, הנה זרע דוד לא יענש כן. הנה לא אמר בכל זה אם ילכו אחרי אלהים אחרים או אם ישתחוו לאלהי נכר הארץ, כי זה אין ספק שיחייב הסרת המלכות, כי אחרי שהמלך יושב על כסא ה׳, הנה כאשר יסור לבבו מאחרי ה׳ לא יהיה משורת הדין שישב עוד על כסאו, אבל בהכרח יסירהו השם יתברך מהמלכות ולא ישב עוד במקומו בארץ, אחרי אשר לבבו נוטה מאחריו, ומפני זה נאמר שם לדוד ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם, רוצה לומר כאשר יהיה ביתך וממלכתך נכון עד עולם, רוצה לומר שלם באמונותיהם שהוא השלמות האמתי באמונות, אז יהיה הכסא נכון עד עולם לא בזולת זה התנאי כמו שפירשתי שם, ומפני זה גם כן אמר שלמה בתפלתו ועתה ה׳ אלהי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו לאמר לא יכרת לך איש מלפני יושב על כסא ישראל, רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני כאשר הלכת לפני וגומר, שביאר היות ירושת המלכות בתנאי שזרע דוד ישמרו את דרכם לפני השם, ר״ל בענין האמונה ועבודת אלוהותו יתברך כדוד, אבל אם יעבדו ע״ז כבר נפסלו ונפרדו מהיותם מזרע דוד, ולכן לא ירשו עוד מלכותו לפי שאינם בניו, ואחרי ששלמה ורחבעם נטו מאחרי השם באמונתם ונמשכו אחרי הע״ז, אם בעבדם אליה ואם בתתם מקום בארץ לנשיהם ובני ביתם לעבדה, היה משורת הדין שיוסר מהם המלכות האלהי, ואחרי כן כאשר ישראל כלו עבדו אלהי העמים ויעזבו את ה׳ נעזבה הארץ מהם והמלכות מזרע בית דוד, והיה החטא מתיחס לעונש ומדה כנגד מדה, הם לא רצו לתת לאלוה יתברך העבודה וההכנעה והאמונה אשר היו מחויבים בה ואשר הורישו מאבותם ועזבוהו, גם הוא יתברך לא רצה לתת להם ארצו וכסא מלכותו ויגל ישראל מארץ ה׳ וזרע בית דוד הוסר מכסאו, ולא עבר הקב״ה אם כן על שבועתו ולא חלל בריתו ומוצא שפתיו אשר דבר לדוד לא שנה. זהו הדרך הכולל בתשובת זה הספק והוא האמת בעצמו. וכבר נוכל להשיב עוד לזה, שאף שנודה שמה שיעד האל יתברך לדוד על זרעו אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם שנאמר גם על חטא ע״ז, הנה לא עבר יתברך שבועתו ולא שקר באמונתו ודבריו, לפי שלא יעדו שזרעו תמיד ימלוך על כל השבטים, אבל שלא יסירהו מהמלכות, ר״ל בהחלט מהיות מלך לא על השבטים כלם ולא על מקצתם, וכמו שאמר וחסדי לא יסיר ממנו כאשר הסרותי מעם שאול אשר הסרותי מלפניך, והנה משאול הוסר המלכות בהחלט ולא נשאר מזרעו מולך לא על כל ישראל ולא על מקצתו, וההסרה אשר כזאת יעדו יתברך לדוד שלא יעשה לזרעו, ולכן בהיות שהסיר מרחבעם קצת המלכות ונשארו עמו שבט יהוד׳ ובנימן, הנה היה הייעוד קיים ועומד ולא עבר השם יתב׳ עליו, ואולי שלרמוז לזה אמר אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים, ר״ל שיוכיחהו וייסרהו בשישאר עמו שבט אנשים לא השבטים כלם כי אם שבט יהודה שהיה נכלל עמו בנימין כמו שזכרתי למעלה, וכן אמר אחיה לירבעם והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד, ושגם כן ייסרהו בנגעי בני אדם שהם החלאים ושאר המצוקות, הנה אם כן בימי רחבעם לא נתבטל הייעוד שבא לדוד על התמדת כסא מלכותו ביד בניו וזרעו, כיון שנשאר מלך יהודה מזרעו. ואמנם בבית שני לא היו החשמונים מלכים, אבל היו אנשי חיל יראי אלהים אשר קמו בעבור כבוד השם יתברך וכבוד ביתו להלחם עם האויבים, לפי שמימי צדקיהו מלך יהודה אשר בני ישראל הפליגו לחטוא נחרבה ירושלם וגלתה יהודה, ובהיות ישראל נגלה מאדמתו לא היה מקום למלוך איש מבית דוד, ואם לא היה ישראל עומד באדמתו לא היה אפשר שימלוך עליהם אדם לא מזרע דוד ולא מזרע אחר, כי היה עקר היעוד וכוונתו שבהיות מלך בישראל יהיה מזרע דוד ולא מזרע אחר, ולכן תמצא שאחרי אותו הייעוד ישב דוד לפני השם והתפלל על קיומו, והיה עקר תפלתו על ישראל ואחר כן על כסאו, להיותם מצטרפים והיה בלתי אפשר שיתקיים מלכותו וכסאו כי אם בקיום עם ישראל, וז״ש שם ויגדל שמך עד עולם, לאמר ה׳ צבאות אלהים על ישראל ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך, רוצה לומר שבהיות שמו עד עולם והשם הוא שיי׳ צבאו׳ יקרא אלהי ישרא׳ ויהיה אלהים עליהם והם יהיו עמו ונחלתו בארצו אשר נתן לאבותם, אז יהיה בית דוד וכסאו נכון לפניו, אבל אם חטא ישראל ועזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל, ובעבור זה נזורו אחור ויגל יהודה מעל אדמתו, לא היה אפשר שתתמיד מלכותו וכסאו בהעדר העם, ואותו הגלות אשר נגזר על ישראל בימי צדקיהו המלך, הוא עצמו אשר אנחנו בו היום הזה, ופקידת בית שני לא היתה גאולה שלמה, כי לא שבו השבטים הגולים לארץ אחוזתם ולא נתקיימו הנבואות שנבאו בגאולה האמתית ותנאיה, אבל היתה פקידה חלושה שכורש פקד את העם לתת להם רשות לעלות ירושלם, ושבו בנים לגבולם מעט מהרבה, ותמיד היו נכנעים אם למלכי פרס ואם לרומיי׳, ואף בביתם אשר עשו לא היה ארון העדות ולא אש מן השמים ולא נבואה ואורים ותומים ושאר הדברים המורים על קדושת הבית ושרות השכינה בתוכה, ולכן כאשר חסרו מהם אותם הדברים הקדושים והאלהיים, חסר גם כן מהם מלכות בית דוד להעדר העם ולהעדר האלהות השוכן בתוכם, ולא היה זה אם כן בטול הייעוד. ואמנם תלונת המשורר
(תהלים פ״ט) כאשר תשתדל היטב לא תמצא שהיתה כוונתו להתרעם נגד האל יתברך למה הסיר הממלכה מזרע דוד, כי אם לעורר רחמיו שישיב שבות עמו, וכמו שמשה ע״ה כשהתפלל על מעשה העגל על ישראל לקח זכות אבות להסתייע ממנו כמו שאמר
(שמות ל״ב י״ג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת וגומר, כך איתן האזרחי לקח זכות דוד להגין בעד עמו, והיה תכלית דבריו שבעבור החרפה הנמשכת לזרע דוד יקבץ השם יתברך פזוריו ויביאם לארצו, באופן שימלוך זרע דוד עליהם, ולזה אמר אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון וגו׳, רוצ׳ לומ׳ שישראל היו מאושרים כאשר היו הולכים בתורת ה׳ ובאור פניו, כי הוא היה תפארת עוזמו וגומר, ואז בהיותם טובים וישרים בלבותם דברת בחזון לחסידיך, רוצה לומר כי כאשר היו ישראל מאושרים ודבקים באלהיהם היתה השגחתו דבקה בהם, עד שהקים להם מלך נאמן והוא דוד ונתן לו מכחו ואמצו ועזרו.
ואמר גם כן מה שהשפיע על שלמה בנו שגם כן היה דוד ויוצא מחלציו באמרו ושמתי בים ידו וגו׳, הוא יקראני אבי אתה וגומר, אף אני בכור אתנהו וגומר, ושיעדו בהתמדת כסאו וקיומו כימי השמים, ואם בניו וזרעו יהיו חטאים בהיותם עוברים על מצות התורה, הנה יפקוד עונם בשבט, רוצה לומר בנגעים ובחלאים, או בשבט שימליכו על שבט אחד לבד, כמו שהיה ברחבעם כפי מה שפירשתי, אבל חסדו לא יסור ממנו, שהוא המלכות, כמו שהסירו משאול, אבל יהיה ענינו כענין השמש והירח, רוצה לומר שהם מפאת עצמם מאירים, ואם לפעמים ילקו יהיה זה בסבת הארץ לא שיהיה הלקות במאורות עצמם, וכן יהיה הענין בזה שזרע דוד תמיד ישב מוכן למלכות אם לא ילקה מפאת העם שהם במדרגת הארץ, וזהו אמרו וכסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם ועד בשחק, ר״ל שהעד שהוא הירח הוא תמיד נאמן אבל פעמים יסתר אורו בסבת עבירות הארץ, וכן יהיה ענין זרע דוד שפעמים יוסר מלכותו בסבת ישראל. ופירש הנמשל בזה באמרו ואתה זנחת ותמאס וגומר, ר״ל זנחת ותמאס בישראל אשר זכר, ובעבורם התעברת עם משיחך ובסבתם נארת ברית עבדך וגומר, רוצה לומר שקלל ברית דוד וחולל לארץ נזרו, לפי שפרץ כל גדרותיו שם מבצריו מחתה, והגדרות והמבצרות הם שבטי ישראל, וחולל כתר המלך כאשר העם נתן למשסה ולבוזזים, ועליהם אמר שסוהו כל עוברי דרך וגומר, הרמות ימין צריו וגומר, שזה כלו על ישראל נאמר.
ואמר אף תשיב צור חרבו על זרע דוד הנזכר, יאמר ואם ירצה המלך מזרע דוד לעמוד על עמו ולהציל את בני מלכותו, אתה אלהינו צורנו תשיב אחור חרבו ולא הקמותו במלחמה, ועם זה נחרב הבית המקודש שהיה מטהר ומלבן כל הפשעים והעונות, ועליו אמר השבת מטהרו, ובזה כסאו לארץ מגרת. ובעוד ימים מעטים נהפך שמחתם ליגון, וזהו הקצרת ימי עלומיו, כי הימים אשר היו ישראל על אדמתם שהמשיל בעלמות ובחרות היו מעטים, וימי הגלות רבו כמו רבו שהם נמשלים לזקנה ולמיתה, ועל זה התפלל שאעפ״י שעונותיהם הטו אלה ישוב ירחמם, וזהו אמרו עד מה ה׳ תנאף לנצח תבער כמו אש חמתך, ושאין ראוי שישים נגד עיניו חטאת ישראל ושהלכו אחרי ההבל ויהבלו, כי הנה גם כן כל האומות הולכים אחרי ההבל, וזהו זכור אני מה חלד, כלומר מה חלק אני מהמציאות, ועל מה שוא בראת כל בני אדם, שכלם מאמינים בשוא נתעה ואין להם גלות כישראל, כי אינם סובלים מהרעות כי אם המות וזו כוללת היא לכל אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות וגומר? וגם תשים נגד עיניך החסדים הראשונים אשר עשית עם אבותינו במצרים בהיותם עובדי ע״ז כמו שנזכר בספר יחזקאל, (
יחזקאל ט״ז וכ׳) ועוד תשים כנגד עיניך זכות דוד עבדך וזהו נשבעת לדוד באמונתך, ובעבור כל זה זכור ה׳ חרפת עבדיך, רוצה לומר החרפה שישראל סובלים בגלות, שאתי בחיקי כל רבים עמים, שאני סובל חרפת כל העמים הרבים אשר נתפזרתי שם, וזהו אשר חרפו אויביך ה׳, ר״ל חרפ׳ עבדיך שאמרתי היא אשר חרפו אותם אויביך, או יאמר שהאויבים היו חרפים את השם יתברך, וזהו אשר חרפו אויביך השם, וגם כן אשר חרפו עקבות משיחך, רוצה לומר איחור ביאת משיחך שעתיד להגלות, שעקבו׳ נאמר על הפסיעות או על העכובים, לפי שהעקב הוא באחרית האדם, ואנחנו אין אנו מתרעמים ומחרפים אותך והמשיח על זה חלילה וחס, כי ברוך ומבורך יהיה שמך לעולם אמן ואמן. הנה התבאר מזה שלא היה כוונת המשורר לעשות תרעומת ותלונה מהאל יתברך, כי אם לחלות פניו שימהר יחישה מעשהו ויביא משיח צדקו, והנה תלה תפלתו בזכות דוד ובייעוד זרעו, לפי שכאשר נחלק המלכות אמר הקב״ה לירבעם ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים, וזה מוכיח שעוד תשוב המלכות הכללי לכסא דוד ולזרעו, ולכן היה מתפלל שיעשה עמו אותו חסד אשר יעדו, וכמו שיעד על זה הנביא יחזקאל עליו השלום
(שם ל״ז ט״ז י״ז) ויהי דבר ה׳ אלי לאמר ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד וגומר, וביאר הנמשל באמרו הנה אני לוקח את בית ישראל מן הגוים אשר הלכו שם, וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם ועשיתי אותם גוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד וגומר, ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם וגומר: