1. בשמות וכו׳. דוגמאות אלה נמצאות בספר הרקמה ק״י-קי״א. השוו פירוש רד״ק ליחזקאל כ״ט:ג׳, וספר השרשים ערך ״תנן״. כאן מגביל רד״ק את הכלל ל״שמות״; ונראה שהוא מתכוון לשמות ממש, לא לשמות-עצם, ו״תנין״ הוא נוקט כשם ממש, כמו ״לויתן״. ברם, אחת מן הדוגמאות בספר הרקמה היא הופעת המילה ״המה״ (זכריה ה׳:י׳) במקום ״הנה״; ואמנם, גם רד״ק במכלול קצ״א: מעיר שקיים ״המה״ במובן של ״הנה״. ברם, סביר שלדעתו זאת תופעה חריגה, ואילו בשמות, ״המ״ם והנו״ן שוין״ באופן יותר רגיל.
לגרשום לבני בנו יחת בנו – לבני בן גרשום, יחת בן לבני. ושמעי בן יחת לא הזכירו הנה, ואחרי כן באר ואמר למטה (דברי הימים א ו׳:כ״ד-כ״ח): ואחיו אסף העומד על ימינו אסף בן ברכיהו וגו׳ בן שמעי בן יחת. ופסק [אכאן] הדבר על יאתרי (דברי הימים א ו׳:ו׳) והוא אתני (דברי הימים א ו׳:כ״ו), והזכירו אחרי כן על שמעי. ואתני הוא בן זרח, בנו מלכיה בנו בעשיה בנו מיכאל בנו שמעא בנו ברכיהב בנו אסף העומד על ימין אותו המשורר.
א. נוסף במהדורת קירכהיים, חסר בכ״י מוסקבה 853.
ב. כך בכ״י מוסקבה 853. במהדורת קירכהיים חסר: ״בנו ברכיה״.
1לגרשום לבני בנו וכו׳ – ולא זכר משפחת שמעי; וכן בפרשת פנחס (במדבר כ״ו:נ״ח). והטעם שלא זכרו הנה – כמו שלא זכר משפחת עמרם וחברון ועזיאל – 2כי זכר הראשים העומדים על השיר, 3כמו שזכר בסמוך: מקהת משפחת יצהר (פס׳ י״ח-כ״ג), ומגרשם משפחת לבני (פס׳ כ״ד-כ״ח), וממררי משפחת מושי (פס׳ כ״ט-ל״ב). ולמטה כשספרם דוד זכר משפחת שמעי (דברי הימים א כ״ג:ט׳-י״א).
יחת בנו – בן לבני. ובבני שמעי למטה זוכר ״יחת״ (שם פס׳ י), כי היו שני בניהם נקראים בשם אחד. אבל זה יחת בן לבני זוכר שמו למטה ״יחיאל״ (שם פס׳ ז). ו״יחת״ ו״יחיאל״ קרובים בלשון, ובאלה שני שמות היה נקרא; וכמהו רבים בספר.
1. לגרשום וכו׳. כל דבריו על פסוק זה חסרים בכת״י פריס ומינכן, וסביר שהם מתוספותיו של רד״ק. וראו להלן פסוק ז הערה ד״ה ״חזר״.
2. כי זכר הראשים העומדים על השיר. כעין זה במיוחס לר״י קרא לענין מה שאין נזכרת משפחת שמעי.
3. כי זכר הראשים...כמו שזכר בסמוך...מושי. בכוונתו היה נראה לפרש שנזכרו כאן המשפחות שהיו בהן הראשים, ושהן הן המשפחות שבסמוך אשר מינה מהן דוד ראשים. אבל לא יתכן כך, כי פסוקים י״ד-ט״ו אצלנו מונים את משפחת מחלי, ופסוקים כ״ט-ל״ב שם מונים את משפחת מושי כמו שמזכיר רד״ק (ואין לתרץ שמחלי כאן הוא זה שנזכר כבן מושי שם ואינו בנו של מררי, ושגם כאן המשפחה היא של מושי, כי שאר השמות בשתי רשימות אלה אינם זהים כלל). אלא, כוונתו היא שכמו שבסמוך הטקסט מונה את אלה שמינה דוד לראשים ואת משפחותיהם, היינו מקהת משפחת יצהר וכו׳, גם כאן הוא מונה את הראשים שבדורות לפני דוד; ומבני גרשון וקהת המשפחות שבשני המקומות זיהות, מה שאין כן בבני מררי.
Of Gershom: his son Libni etc. But the text does not present the family of Shimei; and so too in parashat Pineḥas(Numbers 26:58). The reason it does not mention him here—much as it does not present the families of Amram, Hebron, and Uzziel—is that the ones it does present were the leaders in charge of musical performance, similar to those presented below: from Kohath, the family of Izhar (vv. 18–23); from Gershom, the family of Libni (vv. 24–28); and from Merari, the family of Mushi (vv. 29–32). But when David counts them below, it does present the family of Shimei (1 Chronicles 23:9–11).
His son Jahath. This is Libni’s son. When the text mentions “Jahath” below among the sons of Shimei (ibid. 23:10), this is because their two sons had the same name. But it mentions below the name of this Jahath, the son of Libni, as “Jehiel” (ibid. 23:7). For “Jahath” and “Jehiel” are phonetically similar, and he was called by both of these names. There are many cases like this in the book.
לגרשום – הלמ״ד בגעיא בס״ס.
יחת – הוא יחיאל הנזכר למטה.
לגרשום – אלה התולדות אשר לגרשום.
יחת בנו זמה בנו – קצר כאן הכתוב שמה בן יחת, וזמה היה בן שמעי כמ״ש לקמן פסוק כ״דא גבי אסף בן ברכיה. וכן קצר שם לבני בן גרשון (עיין רד״ק) והוא דרך הכותב דברי הימים לדלג ולקצר משפחות באמצע או כהגיע למשפחה המפורסמת שהיתה ביניהם פוסק או כשמזכיר איזה מפורסם גדול מקצר משפחה הקודם לו.
א. כן כנראה צ״ל, ועיינו גם בגר״א דהי״א ט׳:ט״ז. בדפוסים: ״פ׳ ל״ז״.
לגרשום לבני בנו – בפסוק כ״ה חשבם עד לוי, ואם נשוה אותם שם ופה, ראינו כי בשני המקומות דלג בינתים, וסמך כי אנחנו נוסיף מאחד אל חברו, וכן יהיה הסדר פה, לבני בנו יחת בנו (שמעי בנו) זימה בנו (איתן בנו) יואב בנו (ולא רצה לדלג פה יחת ולכתוב לבני שמעי, שהיה מתחלף בבני מררי (פסוק י״ד)). ושם הוא הסדר בן אתני (בן יאתרי) בן זרח בן עדיה (בן יואח) בן איתן בן זימה בן שמעי בן יחת (בן לבני) בן גרשון. ומה שבכאן לא חשב היחוס רק עד יאתרי, ולקמן מוסיף עוד ששה בתי אבות, אין תימה, שבודאי היה יאתרי איש מצויין בדורו וחשב יחוסו בפ״ע.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
(ז-ח)בני קהת עמינדב בנו – זה עמינדב הוא יצהר הוא יצהר בן קהת וקרח הוא בן יצהר, לכן אמר הנה קרח בנו, אסיר בן קרח ואלקנה בן אסיר ואביסף הוא בן אלקנה וכן כולם.
אביסף ואסף כולם אחים הם, הוא המשורר שהיה בימי דוד, אבל בני קרח שהיו במדבר אחרים היו.
בני קהת עמינדב – 1חזר לספר בני קהת לפי שרצה לספר מיחש בניו ובני בניו עוד. ועמינדב זהו יצהר, ושני שמות היו לו; ולמעלה (פס׳ ג) הזכירו ״יצהר״ וכאן הזכירו ״עמינדב״.
(ז-ח)אסיר בנו אלקנה בנו ואביאסף בנו – אלה שלשתן אינו רוצה לומר אחד בן אחד כמו באחרים, אלא 2שלשתן ״בנו״ אלה חזר לקרח, כי שלשתן היו בניו, כמו שנ׳ בתורה ״ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף״ (שמות ו׳:כ״ד); והנה גם כן 3אמר בהזכירו יחש הימן ״אביאסף בן קרח״ (השוו דברי הימים א ו׳:כ״ב).
1. חזר לספר...ובני בניו עוד. ר״ל: רצה לספר עוד מצאצאיו שלא הזכיר לעיל ה׳:כ״ח-מ״א. משפט זה חסר בכת״י פריס, וכנראה הוא מתוספותיו של רד״ק. ברם, בכת״י מינכן הוא נמצא; וסביר, אם כן, שהוסיף אותו רד״ק בשלב יחסית מוקדם, לפני שהוסיף את דבריו לפסוק ה החסרים אף בכת״י מינכן. ובכך, מובנים דבריו כאן. שהרי לפי מה שרד״ק כותב בפירושו לפסוק ה – שהספר מזכיר כאן את בני גרשון, קהת ומררי כי הוא רוצה למנות את ראשי המשוררים – לא היה מקום לתמוה על מה שהוא מונה מבני קהת פעם שניה, שהרי אלה שברשימה הראשונה הם כהנים, ואלה שבכאן הם ראשי המשוררים. אבל היות שדברי רד״ק על פסוק ה לא היו נמצאים בַפירוש כשהוא כתב את דבריו כאן, יש לשער שבשלב ההוא עדיין לא פיתח את מהלכו שבני לוי הנמנים כאן הם ראשי המשוררים. ולכן, הוצרך לברר הסיבה שיש רשימה נוספת של בני קהת, היינו ש״רצה לספר מיחש בניו ובני בניו עוד״; זאת אומרת: כך היא דרכו של הספר, ולפיכך אין להתפלא על כך שנחלקו לשתי רשימות. אך לפי זה, באמת היה לו למחוק את דבריו כאן כשהכניס את דבריו על פסוק ה, אשר לפיהם מטרת הרשימה השניה שונה לגמרי מזו של הראשונה. ובמיוחס לר״י קרא: ״לפי שלמעלה מנאן והתחיל לייחס בני קהת שהם כהנים, והם ראויים לימנות ראשון; ולאחר כך חוזר ומייחס בני גרשם שהוא בכור, ומייחס הלויים שיצאו״.
2. שלשתן ״בנו״ אלה. נראה כי הצורה ״שלשתן״ (במקום ״שלשת״) הושפעה משתי ההופעות האחרות של ״שלשתן״ שבאותו משפט.
3. אמר בהזכירו יחש הימן ״אביאסף בן קרח״. ברוב נוסחאות שלפנינו: ״אביסף״, אבל רק בכת״י אחד נמצא כך בדברי רד״ק. וכן ברוב כת״י ב״דיבור המתחיל״ כאן: ״אביאסף״, שלא כברוב הנוסחאות שלפנינו בפסוקנו; ועיינו בחילופים. לפי רד״ק להלן פסוק יח, כל אלה שביחס הימן שם הם אלה שנמנים כאן, ואין לדקדק על השינויים בשמות (ראו שם, ובפירושו לפסוק כח). אבל המיוחס לתלמיד רס״ג סובר שבכל מקום שכתוב ״בנו״ כאן, הכוונה לדור חדש, שלא כדברי רד״ק; ובהתאם לזה, נשמע מדבריו ש״אסיר אלקנה ואביאסף״ הנזכרים בתורה כבני קרח אינם אלה שבכאן. ובכן לדעתו, כשכתוב ברשימה דלהלן ״תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח״, הפסוק כנראה מדלג בתולדות בין אביסף לקרח (השוו לעומת הרשימה שבכאן); ולענין זה הרשימות אינן זיהות כמות שהן לפי פירושו של רד״ק. המיוחס לר״י קרא מפרש את ההבדלים בין הרשימות על פי הכלל של ״ג׳ ספרים מצא״, כדרכו.
The sons of Kohath: Amminadab. The text returns to the descendants of Kohath because it wants to present more of the progeny of his sons and grandsons. Amminadab is the same as Izhar, and he had two names: above (v. 3) it calls him Izhar, and here it calls him Amminadab.
(7-8)His son Assir, his son Elkanah, his son Ebiasaph. For these three, the text does not mean to say that each was a son of the one before. Rather, these three instances of “his son” refer to Korah, for all three were his sons, as it says in the Torah, “The sons of Korah: Assir, Elkanah, and Abiasaph” (Exodus 6:24). Here also, when it provides the genealogy of Heman, it says, “Ebiasaph son of Korah” (v. 22).
עמינדב בנו קרח בנו – הנה עמינדב הוא יצהר אסיר.
עמינדב – הוא יצהר הנזכר.
בני קהת עמינדב – הוא יצהר דלעיל.
עמינדב – הוא יצהר.
אסיר בנו – פי׳ אסיר ואלקנה ואביאסף הם בני קרח כמ״ש בתורה, (שמות ו׳:כ״ד) ואסיר השני הוא בן אביאסף כמ״ש בפסוק כ״ב בן אסיר בן אביאסף בן קרח.
תחת בנו אוריאל בנו – ולקמן פסוק (כא-כג) בהוספות ומגרעות, וצ״ל ג״כ כמ״ש בפסוק ה׳ שהשמיט בכ״א מן שלשלת היחוס כדי שנשלים מאחד לחברו, ופה הסדר תחת בנו (צפניה בנו) אוריאל בנו עוזיהו בנו (יואל בנו) שאול בנו (אלקנה בנו) ובני אלקנה וכו׳, ושם הסדר בן אלקנה (בן שאול) בן יואל בן עזריה (בן אוריאל) בן צפניה בן תחת.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמצודת ציוןאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]
אלקנה בנו וגו׳ – הנה ידוע כי אלו השלשה היו כלם בני קרח ר״ל אסיר אלקנה ואביאסף ואחר זה זכר כי אסיר היה בן אביאסף ותחת היה בן אסיר ואוריאל היה בן תחת. ונקרא אמר זה צפניה. ועזיה היה בן אוריאל. ונקרא אחר זה עזריה. ושאול היה בן עזיה ונקרא אחר זה יואל. וקצר מלהזכיר שאלקנה היה בן שאול וזכר שבני אלקנה היו עמשי ואחימות וקצר מלהזכיר שעמשי הוא אבי אלקנה אך זכר שבני אלקנה הם צופי הנקרא גם כן צוף ותחת היה בן צופי ונקרא גם כן תוח (למטה י״ט) או תוחו (שמואל א א׳:א׳). ואליאב היה בן תחת ונקרא גם בן אליאל או אליהוא וירוחם היה בן אליאב. ואלקנה היה בן ירוחם ושמואל הנביא היה בן אלקנה ושני ואביה. וידמה שאלו השלשה היה כלם בני חנה באמרו כי פקד י״י את חנה ותלד שלשה בנים ושתי בנות (שמואל א ב׳:כ״א) ואולם בני פנינה מתו כלם כמו שאמרה חנה עד עקרה ילדה שבעה וגו׳.
אלקנה בנו – לא שהיה בנו של אסיר וכמו שחושב כולם אחד בן אחד אלא אלקנה גם הוא היה בנו של קרח וגם אביאסף כמ״ש ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף (שמות ו׳:כ״ד).
ואסיר בנו – זה אסיר השני היה בנו של אביאסף.
אלקנה בנו ואביסף בנו – קאי אקרח ששלשה הללו היו בני קרח.
ואסיר – היינו בן אביאסף כמ״ש (לקמן כ״ב) בן אסיר בן אביאסףא בן קרח.
א. כן בדפוסים, וכן בהרבה כ״י של המקרא שם. בנוסח המקרא שלנו: ״אביסף״.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אהכל
(י-יא)ובני אלקנה – אלקנה ילד לעמשי, ואחימות לאלקנה, ואלקנה הוליד לצופי הוא צוף (דברי הימים א ו׳:כ׳) וכן כולם. ג׳ אלקנה היו.
(י-יא)ובני אלקנה עמשי ואחימות אלקנה – אלה שלשתן אחד בן אחד, 1כי 2אלקנה בן אחימות, ואחימות בן עמשי, ועמשי בן אלקנה.
1. כי אלקנה. ר״ל: השני שנזכר כאן.
2. כי אלקנה וכו׳. גם כאן רד״ק מפרש בהתאם לשיטתו בדברי הימים א ו׳:י״ח שהנמנים שם הם בדיוק אלה שבכאן. אבל כדבריו כאן עולה גם מהמיוחס לתלמיד רס״ג, למרות שלדעתו אין הרשימות שוות לגמרי כמו לפי רד״ק.
(10-11)The sons of Elkanah: Amasai and Ahimoth, Elkanah. Each of these three is a son of the one before: Elkanah is Ahimoth’s son, Ahimoth is Amasai’s son, and Amasai is Elkanah’s son.
ובני אלקנה – הוא היה בן שאול.
ואחימות – היה בנו של עמשי.
ובני אלקנה – היינו נמי כאלו כתיב אלקנה בנו, ובני אלקנה עמשי, ובן עמשי אחימות, בן אחימות אלקנה, ובני אלקנה צופי וגו׳.
ובני אלקנה – לפמ״ש לקמן פסוק כ׳ כ״א, היה אלקנה (אבי צוף) בן מחת בן עמשי בן אלקנה, וע״כ נדחקו המפ׳ שכאן פי׳ ובני אלקנה עמשי ובן עמשי אחימות (הוא מחת) ובן אחימות אלקנה. ולי נראה שעמשא מת בלא בנים ואחיו מחת יבם את אשתו ואז קראו שמו אחימות, ר״ל אחי המת, והוליד את אלקנה ע״ש אחיו המת, ומטעם זה אלקנה הוא בן מחת מצד שילדו, ובן עמשי כי נקרא על שמו להקים לו שם בישראל מטעם היבום, ויצדק מ״ש פה בני אלקנה עמשי ואחימות ובניהם אלקנה כפשוטו, וע״כ בא הכתוב אלקנה בנו לרמז שהוא בן אחימות באמת, והקרי עמשא ואחימות ואלקנה (הם) בני אלקנה, כי אלקנה בן אחימות עמד לאלקנה אבי עמשא תחת עמשא בנו המת.
צופי – צוף, בריש שמואל ובפסוק כ׳.
ונחת – תוח או תוחי (שם ושם).
אליאב – אליאל לקמן, ואליהו בס׳ שמואל.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרד״קמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ודע כי היה הימן המשורר עומד בתווך ובימינו היה עומד אסף המשורר (דברי הימים א ו׳:כ״ד) ובשמאלו היה עומד איתן הקישי (דברי הימים א ו׳:כ״ט). אלה הם האמורים בתחלה [גהימן ואיתן ואסף]. וכן בני מררי איתן בן קישי בן עבדי (דברי הימים א ו׳:כ״ט) הנה כרת הדבר עד שמר (דברי הימים א ו׳:ל״א) ולמעלה היה כורת הדבר עד עשיה בנו (דברי הימים א ו׳:ט״ו) בעבור תדע כי שמר הוא בן עשיה בן חגיה בן שמעא בן עזה בן שמעי בן לבני בן מחלי בן מררי, כמו שאמור למעלה.
בני אלקנה צופי בנו וגו׳ – אלה הם אחד בן אחד. 1ואליאב הנזכר הנה 2הוא אליהוא הנזכר בתחלת ספר שמואל (שמואל א א׳:א׳), ונחת הוא תחו הנזכר שם, וצופי הוא צוף הנזכר שם.
1. ואליאב וכו׳. מכאן עד סוף הדיבור חסר בכת״י פריס ומינכן, וסביר שהוסיפו רד״ק אחרי שעסק בפירושו לשמואל א א׳:א׳ (השוו דבריו שם).
2. הוא אליהוא. כך במיוחס לתלמיד רס״ג.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 10]
The sons of Elkanah: his son Zophai, etc. Each of these is a son of the one before. Eliab mentioned here is the same as Elihu mentioned at the beginning of the book of Samuel (1 Samuel 1:1); Nahath is the same as Tohu mentioned there; and Zophai is the same as Zuph mentioned there.
אלקנה בנו – בני קרי.
אלקנה – היה בנו של אחימות.
בני אלקנה – ר״ל ואלה בני אלקנה צופי היה בנו וכו׳ וחושב אחד בן אחד.
ובני שמואל הבכור ושני ואביה – ושני זה יואל פתרון והשני אביה כלומר שני לראשון הוא היה אביה ושני לאביה הוא היה יואל שלא נכתב ודוגמתם כי אם הסוס אסור וחמור אסור (מלכים ב ז׳:י׳) כמו והחמור, וכן הפר שני דגדעון וכן הראשון (שופטים ו׳).
And the sons of Samuel: the firstborn was Vashni, and Abiah This Abiah was Joel (below v. 18, I Sam. 8:2), or the meaning is: and the second one (וְהַשֵּׁנִי) was Abiah, i.e., the second to the first was Abiah, and the second to Abiah was Joel, whose name was not written. A similar case [in which the ה הַיְדִיעָה, the definite article, is omitted] is (II Kings 7:10): "... but the horses are tethered and the donkeys (וַחֲמוֹר) are tethered," like וְהַחֲמוֹר ; and similarly (Jud. 6:25): "and the second bull (הַפָּר הַשֵּׁנִי)" similarly, "the first (הָרִאשׁוֹן)."
ובני שמואל הבכור וַשְני ואביה – 1יש מפרשים ״וַשְני״ כמו ״וְהַשֵני״, כאלו אמר ״והשני אביה״; ואמר ״הבכור״ ולא זכר שמו כי ידוע הוא כי הוא יואל (פס׳ יח), והשני אביה כמו שאמ׳ בשמואל ״ושם משנהו אביה״ (שמואל א ח׳:ב׳). ואומרים כי ״שְני״ כמו ״שֵני״, כמו ״שְלֵו״ (ירמיהו מ״ט:ל״א) ו״שָלֵו״ (יחזקאל כ״ג:מ״ב); והו״ו פתוחה, כמו ״וַחֲמור והאריה״ (מלכים א י״ג:כ״ח) שהוא כמו ״וְהַחֲמור״. ואין זה הפי׳ נכון, כי לא מצאנו ״שְני״ כמו ״שֵני״; ואין ראיה מ״שְלֵו״ ו״שָלֵו״, 2כי הם שני משקלים.
ועוד, כי ו״ו פתוחה לא יתכן בזה הדרך, כי ו״ו ״וַחֲמור״ 3פתוחה מפני אות הגרון, כי היתה ראויה בשר״ק כמו ו״ו ״וּזְבולון״ (בראשית ל״ה:כ״ג), וכן כל 4ו״ו שמוש שהיא על תיבה שתחלתה שו״א הוא בשר״ק, אלא על אותיות א״ח ה״ע, שהוא בפת״ח כשתחלת התבה 5שו״א ופת״ח, ובסגו״ל כשהתחלת התיבה 6שו״א וסגו״ל; ואם ו״ו ״וַשְני״ היתה לשמוש 7היה לו לומ׳ ״וּשְני״ – הו״ו בשור״ק. ועוד, היאך אמ׳ ״הבכור״ ולא הזכיר שמו? זה החסרון לא מצאנו! ועוד, שיצטרכו לומ׳ כי 8ו״ו ״ואביה״ נוספת; ומי הביאם בצרה הזאת? 9אבל הנכון כי ושני הוא יואל, ושני שמות היו לו כמו שתראה בספר הזה בכמה מקומות; כן זה היה שמו ״יואל״ והיה שמו גם כן ״ושני״.
1. יש מפרשים וכו׳. כך פירושו השני של המיוחס לרש״י; ומעיר י׳ ווייסע שאולי כך כוונת הראב״ע בפירושו השני לבמדבר כ״א:י״ד ד״ה ״את והב בסופה״, שם הוא כותב: ״או פירוש ׳וַשני׳: הוי״ו לחבור״.
2. כי הם שני משקלים. נראה שכוונתו ל״שְלֵו״ ו״שָלֵו״. על הצורה ״שְלֵו״ השוו מכלול קמ״ו. ודברי רד״ק על ירמיה מ״ט:ל״א, ועל ״שָלֵו״ השוו דבריו ליחזקאל כ״ג:מ״ב. ממה שהוא כותב כאן בסתם שהם ״שני משקלים״, ולא ש״שְלֵו״ הוא ״שֵם״ (כבמכלול שם) וש״שָלֵו״ הוא פועל, נשמע שהוא מבין את שניהם כ״שמות״ (ואמנם, ״משקל״ ו״שקל״ בלשון רד״ק מובנם בדרך כלל צורה של ״שם״; אבל לעומת כן ראו מכלול קל״ו., וערך ״משקל״ במילוניהם של ל׳ פרייס ושל ק׳ ד״ו). השוו מכלול קמ״ח. על משקל ״פָעֵל״, שהוא בכלל ה״שמות״. ואכן, דוגמאותיו של צורת הפועַל ״פָעֵל״ במכלול ב׳: הן כולן בזמן עבר ביחיד נסתר, כגון ״כי חָפֵץ בבת יעקב״ (בראשית ל״ד:י״ט). לעומת כן, צורת ״פָעֵל״ הידועה לנו כבינוני של פועַל-מצב נראה שרד״ק תמיד מבין כ״שם״. על טיעונו של רד״ק כאן, כותב י׳ ווייסע שהשו״א במילת ״שְני״ ״הוא תמונה ארמית כרבים בספר הזה״ (אבל ראו שם דוגמתו, שניתן כנראה לדקדק עליה).
3. פתוחה מפני אות הגרון. לדעתו ״וחמור״ אינו מיודע כמו ״והאריה״; ראו דבריו שם.
4. ו״ו שמוש. ר״ל: וי״ו החיבור.
5. שו״א ופת״ח. ר״ל: חטף פת״ח.
6. שו״א וסגו״ל. ר״ל: חטף סגו״ל.
7. היה לו לומר ״וּשני״. טוען י׳ ווייסע שלפי השיטה שרד״ק דוחה, הרי הפת״ח מוצדק כי הוא במקום ה״א הידיעה, ואין סיבה שפת״ח ישתנה לשור״ק. ברם, לעומת הבנתו של ווייסע, נראה שאין כוונת רד״ק בזה להקשות קושיה נפרדת. אלא, הוא מסביר מדוע לפי גישתו ״וַחֲמור״ לא יכול לשמש דוגמה ל״וי״ו שימוש״ בפת״ח ולהשתוות למילה כמו ״וַשְני״: אותו פת״ח הרי בא מחמת החט״ף פת״ח שמתחת לחי״ת שב״חֲמור״, ואילו במילה כמו ״שְני״, בשו״א, וי״ו המופיעה לפניה דינה לבוא בשור״ק. ומוסיף ווייסע לטעון שלפי גישת רד״ק, ״נקרא בן שמואל הרואה והלוי בשם נכרי (כמו שם הפרסי ושתי או ויזתא) ולמה הוא לבדו ולא אחד מכל משפחות הלוים הרבות אשר לפנינו״.
8. ו״ו ״ואביה״ נוספת. ר״ל: היא אינה מחברת את השם ״אביה״ לשום שם אחר.
9. אבל הנכון וכו׳. כך בתרגום, במיוחס לתלמיד רס״ג, במיוחס לר״י קרא, ובמיוחס לרש״י בפירושו הראשון. והשוו גם הראב״ע שם בפירושו הראשון.
The sons of Samuel: the first-born Vashni ((וַשְׁנִי and Abijah (va-Aviyyah). Some explain (cf. Pseudo-Rashi) vashni as ve-ha-sheni (=and the second one)—as if the text had said ve-ha-sheni Aviyyah (=and the second one Abijah)—and that it says “the first-born” without mentioning his name because it is known that it is Joel (v. 18), whereas the second is Abijah as it says in Samuel, “and his second son’s name was Abijah” (1 Samuel 8:2). They say that שְׁנִי is akin to שֵׁנִי, similar to שְׁלֵו (shelev; =tranquil; Jer 49:31) and שָׁלֵו (shalev; =tranquil; Ezek 23:42), and that the pataḥ under the vav is as in “va-ḥamor and the lion” (1 Kings 13:28), which is akin to ve-ha-ḥamor (=and the donkey). But this interpretation is not correct, because we never find any case of שְׁנִי that is akin to שֵׁנִי. And there is no proof from שְׁלֵו and שָׁלֵו, because those are two different patterns. Also, there cannot appear a vav with a pataḥ in a case such as this. The vav in va-ḥamor has a pataḥ because of the guttural; for it would otherwise have had a shureq, as does the vav of u-Zevulun (“and Zebulun”; Gen 35:23). Indeed, any conjunctive vav appears as a shureq when juxtaposed to a word that has a sheva at the beginning, unless it is juxtaposed to the letters alef, ḥet, hei, or ‘ayin, in which case it is has a pataḥ when the word has a ḥatef pataḥ at the beginning, and a segol when the word has a ḥatef segol at the beginning. So had the vav of vashni been a conjunctive vav, the text should have said u-sheni—the vav with a shuruq. Also, how could the text say “the first-born” without mentioning his name? We never find such an elision! Finally, they would have to say that the vav of va-Aviyyah is extraneous. Who forced them into that predicament? Rather, what is correct is that Vashni is Joel, and that he had two names, as one finds in many places in this book. Thus, this person’s name was Joel, even as his name was also Vashni.
ובני שמואל – הוא שמואל הנביא בן אלקנה.
ושני – הוא יואל האמור בש״א ובשתי השמות היה נקרא.
הבכר ושני – הוא יואל.
ובני שמואל – שעורו, שמואל בנו ובני שמואל.
הבכור ושני ואביה – ושני פי׳ והשני, שמצאנו פעמים רבות שפת״ח של ה׳ הידיעה שנשמטה נופל על אות השימוש שלפניו, כמו בשמים – ושני כמו שני, כי מדינו היל״ל שניי – כמו שלישי, ורק נשתנה מפני כובד המבטא לבטא שני יודי״ן כאחד, ובא פה כדינו העקרי. ובס׳ היחוס שהעתיק ממנו היה כתוב הבכור והשני, יואל ואביה, ר״ל הבכור ומשנהו ובש״א (ח׳:ב׳) כתוב שם הבכור יואל ומשנהו אביה, ושם משנה נבדל משני, שבא על מי שהוא אחר הקודם באיזה מעלה או התמנות, כמו כהן הראש והמשנה, וכותב ספרנו השמיט שם יואל כדרכו לדלג בדברים הגלוים, כאלו כתב והשני וגו׳ ואביה, וע״כ נשאר ואביה בוא״ו כמו שכתוב בס׳ שהעתיק ממנו, וכן י״ל במ״ש (למעלה ד׳:ט״ו) ובני אלה וקנז, שהשמיט בינתים יתר בני אלה שכתובים בספר היחוס וסיים וקנז, וכן רבים בספר זה כמ״ש זה כ״פ.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
בני מררי מחלי לבני בנו – לפי המבואר לקמן (כג, כא-כב) היו בני מחלי אלעזר וקיש, ולא היה לו בן ששמו לבני, וע״כ פי׳ שלבני הוא בן בנו היינו בן קיש ע״ש, או שמ״ש בני מררי מחלי היינו מחלי בן מושי (שם כ״ג), ומיחס בני מושי, והיה למחלי בן מושי בן מררי בן אחד שמו לבני שמיחסו פה, ובן אחד שמו שמר שממנו יצא איתן שמיחסו בפסוק (כט-לב), ומ״ש עשיה בנו, י״ל שהוא עשיה השר שנז׳ לקמן ט״ו ו׳ לכן מיחסו פה.
מקבילות במקראתרגום כתוביםאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ואלה אשר העמיד דויד – הם הנזכרים אח״כ הוא הימן ואיתן ואסף.
על ידי שיר – לשורר ולא לעשות שום עבודה אחרת כי אם לשורר וללמד נגינות השירות, כמו שנאמר: בַּלְּשָׁכֹת פְּטוּרִים (דברי הימים א ט׳:ל״ג). ואומרים בעלי מקרא כמו פטורים שיהיו פטורים ממלאכה כי אם לשורר ולזמר; ואינו כן, כי פטורים כמו: הפורטים על פי הנבל (עמוס ו׳:ה׳) כמו: לשכת המשוררים.
ממנוח הארון – מנוח מקום שהיה הארון מיושב, כמו שנאמר: ובנחה יאמר שובה ה׳ וגו׳ (במדבר י׳:ל״ו). מנוח כמו ששנינו (חגיגה כ״ו: ועוד): דבר העשוי לנחת אדם, אצל מקום נחת הארון, אלו דברי יראם המגדיאלי. אבל יהודה בן קורייס ואנשי קירואן פתרו: ממנוח הארון, תקנה דוד שיהו משוררים ומחוברים אלה הראשים השלשה תמיד במזבח אחר שבנה שלמה לבית הדביר, כי מתחלה היו משרתים מעט בשיר לפני משכן ה׳ באהל מועד ולא היו מחוברים כולם, ויעמדו כמשפטם בימי שלמה.
ואלה אשר העמיד דוד וגו׳ – כשהשיבוהו מבית עובד אדום כדכתיב: ויעזב שם לפני ארון ברית י״י לאסף ולאחיו לשרת לפני הארון וגו׳ (דברי הימים א ט״ז:ל״ז) וכתיב ועובד אדום בן ידותון וחיסה לשערים וגו׳ (דברי הימים א ט״ז:ל״ח) לפני משכן י״י בבמה אשר בגבעון (דברי הימים א ט״ז:ל״ט), ושלמה העמידן בבית המקדש בירושלים.
And these are the ones that David stationed, etc. when they returned it from the house of Obed Edom, as it is written (below 16:37): "And he left there before the Ark of the Covenant of the Lord, Asaph and his brothers to serve before the Ark constantly, etc." And it is written (verse 38f.): "... and Obed Edom the son of Jeduthun and Hosah as gate sentries before the Tabernacle of the Lord in the high place that was in Gibeon, and Solomon stationed them in the Temple in Jerusalem."
ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר – כלומ׳: העמידם 1לשורר.
בית יי׳ – 2כמו ״בבית יי׳ ״; וכן ״הנמצא בית יי׳ ״ (מלכים ב י״ב:י״א), ורבים כמוהם.
ממנוח הארון – הוא סמוך מן ״מָנוח״, כמו מן ״מָקום״ – ״מְקום״. ופי׳ ״ממנוח הארון״: 3מיום שנח הארון בירושלם כשהביאוהו 4מקרית יערים לירושלם (דברי הימים א ט״ו:ט״ז ואילך); והיה 5באהל אשר נטה לו דוד עד בנין הבית. וזהו שאמ׳ ״ממנוח הארון״, כי עד היום ההוא לא היה נח כי היו מביאין אותו ממקום למקום, ומיום שנח הארון שם העמיד דוד המשוררים, ושרתו לפני הארון שם כמו בבית המקדש.
1. לשורר. במיוחס לתלמיד רס״ג: ״לשורר ולא לעשות שום עבודה אחרת״; ראו שם. המיוחס לר״י קרא סובר שהימן הנזכר בסמוך לא היה משורר בעצמו (ונראה שכוונתו: אחרי מנוח הארון, שהרי לפני כן הוא היה משורר; ראו, למשל, דברי הימים א ט״ו:י״ט); ומקורו בדברי הימים א כ״ה:ד׳, שם נזכרים רק בניו של הימן כאלה שֶמינה אותם דוד, ולא הימן עצמו.
2. כמו ״בבית יי׳ ״...ורבים כמוהם. ראו מכלול נ׳:-נ״א., שם נמצאות שלש דוגמאות של המילה ״בית״ במשמעות ״בבית״. אך בפסוק הבא המילה ״שיר״ היא מיודעת, והיות שאין בה ה״א הידיעה כאן, העיר לי פרופ׳ ר׳ שטיינר כי לא ברור מדוע אין רד״ק מפרש שהיא נסמכת למילה ״בית״, בלי לומר ש״בית״ הוא כמו ״בבית״.
3. מיום שנח וכו׳. כך במיוחס לרש״י ובמיוחס לר״י קרא; והשוו התרגום. והשוו לעומת שני הפירושים שבמיוחס לתלמיד רס״ג.
4. מקרית יערים לירושלם. ר״ל: הוא הגיע מבית עובד אדום לירושלים, ומקרית יערים הוא שהגיע לבית עובד אדום (ראו דברי הימים א י״ג:ה׳ ואילך).
These were appointed by David ‘al yedei shir. This means: He appointed them to perform music.
Bet Adonay (=the house of the Lord). This is the equivalent of be-bet Adonay (=in the house of the Lord). The same is true for ha-nimṣa bet Adonay (=found in the House of the Lord; 2 Kgs 12:11) and many others like these.
Mi-menoaḥ ha-aron (=from the time the Ark came to rest). This is the construct form of manoaḥ, as meqom (=place of) is of maqom (=place). “From the time the Ark came to rest” means: from the day that the Ark rested in Jerusalem, when they brought it from Kiryath-jearim to Jerusalem (1 Chronicles 15:16–16:1)—after which it remained in the tent that David pitched for it (2 Samuel 6:17) until the construction of the Temple. When the text says “from the time the Ark came to rest,” then, that is the point. For until that day, it had not rested, because they would bring it from place to place. But from the day the Ark rested there, David appointed musicians, and they ministered there before the Ark just as they did in the Temple.
ממנוח הארון – רוצה לומר: כי כאשר יהיה שם בית י״י שיהיה נח בו הארון כמשפט יהיו שם משוררים וקודם זה התקין דוד שיהיו משרתים בשיר לפני משכן אהל מועד שהיה בגבעון או יהיה הרצון בזה שזה הענין תקן דוד מעת שהניח הארון באהל אשר הכין לו וזה היה בעת אשר הוציא אותו מבית עובד אדום כמו שיזכר אחר זה והפירוש האחרון הוא היותר נכון. והנה המשורר שהיה מבני קהת היה באמצע כי עבודת בני קהת היתה היותר נכבדת ולימינו היה אשר מבני גרשון שהיתה עבודתו יותר נכבדת מעבודת בני מררי ולשמאלו היה אשר מבני מררי. ולמדנו מזה כי הגדול ראוי שיהיה באמצע ולימינו מי שהוא אחריו בגדולה ולשמאלו השלישי לו בגדולה.
ואלה – הם הנאמרים למטה.
על ידי שיר – ר״ל לשורר בבית ה׳.
ממנוח הארון – מיום שבת הארון בירושלים כי לא זזו משם כאשר מקודם שהיה מתהלך ממקום למקום.
ואלה וגו׳ – פירש הנזכרים למעלה.
על ידי שיר – כמו על השיר.
ממנוח הארון – פירש בבית עובד אדום ואילך.
ואלה – הנזכר מן פסוק י״ח עד ל״ג.
על ידי שיר – שיהיו ממונים על השיר.
ממנוח הארון – מעת שנח הארון באהל אשר נטה לו דוד, כמ״ש לקמן סי׳ ט״ו ט״ז.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
And they ministered with song before the Tabernacle of the tent of meeting, until Solomon had built the house of Hashem in Jerusalem; and they took their station at their service according to their order.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לרש״ירד״קמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
according to their custom according to the custom to which David had stationed them.
ויעמדו כמשפטם על עבודתם – היא עבודת השיר; וכן אמר בתורה ״לעבוד עבודת עבודה״ (במדבר ד׳:מ״ז), 1והיא השיר שהיא עבודת הקרבנות.
1. והיא השיר שהיא עבודת הקרבנות. ראו המפרשים שם.
And they performed their service (‘avodatam) as prescribed for them. This means the service of music. It similarly says in the Torah, la‘avod ‘avodat ‘avodah (=to perform duties of service; Num 4:47), which means music—the service that accompanied the sacrifices.
משכן אוהל מועד – זה האוהל אשר נטה לו דוד כמ״ש בשמואל ב׳.
ויעמדו כמשפטם – כאשר יבנה הבית יעמדו שם כמשפט שתקן להם דוד על עבודתם המוטל עליהם וזהו עבודת השיר.
[ו]יהיו משרתים – היינו שיהיו משרתים ומפרש אלה ובניהם היו וחלקום לג׳ כתות על אסף הימן וידותון.
ויהיו – כי התבאר שם (טז, לז-לט) שמקצתם עמדו לפני הארון שהם אסף ואחיו, ועז״א על ידי שיר בית ה׳, ומקצתם עמדו לפני משכן אהל מועד שהם הימן ואיתן שהיו בגבעון, ועז״א ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד, עד בנות שלמה – שאז התאחדו כולם במק״א במקדש.
ובניהם – פי׳ עם בניהם.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לרש״ירד״קמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
ואלה העמדים – זכר אלה שלשה, הימן ואסף ואיתן, 1שהיו ראשי אבות ללוים. ולכבודם מיחש כל אחד מהם עד לוי; והימן שהיה גדול ונכבד מהשנים יחשו עד יעקב אבינו ואמר עליו ״בן ישראל״ (להלן פס׳ כג), ובשנים אמ׳ ״בן לוי״ (להלן פס׳ כ״ח,ל״ב) ולא עוד. ומפני שהיה נכבד מהשנים היה עומד בשיר אמצעי, 2ואסף על ימינו ואיתן על שמאלו. 3ורבותי׳ ז״ל דרשו (בראשית רבה צ״ח:ה׳) כי לפיכך אמ׳ ביחש הימן ״בן ישראל״ – לפי שהיה מבני קרח; ואמר יעקב אבינו 4״בקהלם אל תחד כבודי״ (בראשית מ״ט:ו׳), כלומ׳: בקהלה שיקהלו מעצמם לא יזכר שמי – 5וכן אמ׳ בתורה ״קרח בן יצהר בן קהת בן לוי״ (במדבר ט״ז:א׳) – אבל בקהלה שיקהלו לעבודת השם על ידי דוד יזכר שמי – לפיכך אמ׳ ״בן ישראל״. 6ביחש הימן זה תמצא השמות משתנים 7ממה שהזכירם למעלה (פס׳ ז׳-י״ג). וזהו המנהג כמו שתראה בהרבה מקומות – יש שהיו לו שני שמות, פעם קוראים אותו באחד ופעם באחר; ויש שהיה משתנה שמו מעט – השם האחד קרוב לאחר באותיות – ולא היו קפדים בזה, כמו ״תוח״ שזוכר הנה (פס׳ יט), 8ולמעלה זוכר אותו ״תחת״, ובספר שמואל ״תוחו״ (שמואל א א׳:א׳); וכן זוכר הנה ״צוף״ (פס׳ כ׳), ולמעלה ״צופי״ (ו׳:י״א); וכן ״אליאל״ (פס׳ יט), ולמעלה זוכר אותו ״אליאב״ (ו׳:י״ב), ובספר שמואל ״אליהוא״ (שמואל א א׳:א׳).
1. שהיו ראשי אבות ללוים. הימן, אסף ואיתן אינם מאלה שנמנו כ״ראשי האבות ללוים״ בזמן העלאת הארון לירושלים (דברי הימים א ט״ו:י״א-י״ב), אלא נמנו כמשוררים העיקריים שם (דברי הימים א ט״ו:ט״ז-י״ז). באשר להימן ואסף, אפשר היה להבין שרד״ק קורא אותם ״ראשי אבות״ כי צאצאיהם המשוררים מתייחסים אליהם בכמה מקומות; ובייחוד ראו להלן דברי הימים א פרק כה, שם נמנים המשוררים הקבועים שֶמינה אותם דוד (כנראה אחרי ״מנוח הארון״) ומתייחסים רובם אל הימן ואסף. ברם, השאר מתייחסים שם אל ידותון, ולא אל איתן הנזכר כאן. ובכן יש להציע שרד״ק מדייק ממה שכתוב כאן ״ובניהם״ שהימן, אסף ואיתן היו ״ראשי אבות״ ללויים המשוררים; או הוא סובר שהספר לא היה מייחס אותם כאן אם הם לא היו בגדר ״ראשי אבות״.
2. ואסף על ימינו. כך במיוחס לרש״י ובמיוחס לר״י קרא. המיוחס לר״י קרא מוסיף: ״ויש מפרשים ׳אסף העומד על ימינו׳ זה: על ימינו של בית המקדש; והראשון עיקר״.
3. ורבותי׳ ז״ל דרשו וכו׳. כך מפרש המיוחס לר״י קרא משמם. והשוו המדרשים המקבילים הנזכרים במהדורת טהעאדאר-אלבק.
4. ״בקהלם אל תחד כבודי״. בפירושו לבראשית רד״ק מפרש את הפסוק הזה על מעשה שמעון ולוי בשכם, ואחר כך הוא מצטט את דברי המדרש.
5. וכן אמ׳ בתורה וכו׳. באותו מקרה הם נקהלו למרוד במשה ואהרן.
8. ולמעלה זוכר אותו ״תחת״. ראו לעיל ו׳:י״א, ולהלן ז׳:כ׳.
Those were the appointed men. The text mentions these three—Heman, Asaph, and Ethan—who were chiefs of clans of the Levites. For their honor, it provides the genealogy of each of them back to Levi. In fact, in the case of Heman, who was greater and more highly regarded than the other two, it provides the genealogy back to our father Jacob—saying “son of Israel” in connection with him (v. 23)—whereas for the other two it says “son of Levi” (vv. 28, 32) and no more. Indeed, because he was more highly regarded than the others, he would stand in the middle when performing music, with Asaph on his right (v. 24) and Ethan on his left (v. 29). But our Sages explain midrashically (Genesis Rabbah 98:5) that the reason it says “son of Israel” in the genealogy of Heman is that he was a descendant of Korah. For our father Jacob said, “Let not my being be included in their assembly” (Genesis 49:6), meaning that my name should not be mentioned in connection with assemblies for which they come together on their own (in the Torah it indeed says, “Korah son of Izhar son of Kohath son of Levi” [Num 16:1]); but in connection with assemblies for which they are gathered together by David for the service of God, my name should be mentioned. So for this reason, it says “sons of Israel.” In this genealogy of Heman, one finds names that are altered from the form that the text utilized above (vv. 7–13). This [feature] is common; one sees it in many places. Some [individuals] had two names: people would call them by one name on one occasion and by another on another occasion. And some people’s names would change a little bit so that the letters of one [version of the] name are similar to those of the other. They were not particular about this, as with “Toah” mentioned here (v. 19), whom the text earlier calls “Tahath” and in the book of Samuel “Tohu” (1 Samuel 1:1). Similarly, here it mentions “Zuph” (v. 20) but above “Zophai” (v. 11). And so for Eliel (v. 19), whom above it calls “Eliab” (v. 12) and in the book of Samuel “Elihu” (1 Samuel 1:1).
הימן המשורר וג׳ – הנה זה וכל חבריו, לאו דוקא מנגנים בכלים, אבל הם עושים שירים, כמו שעשה משה, ודבורה, וזולתם. והטיב כותב דברי הימים שייחס הימן שהיה בן יואל בן שמואל, עד קרח בן קהת בן לוי בן ישראל (דברי הימים א ו׳:כ״ג), וכן ייחס אסף עד גרשם בן לוי (דברי הימים א ו׳:כ״ח), וכן ייחס איתן עד מררי בן לוי (דברי הימים א ו׳:ל״ב), ואלה ראשי שלשת בני לוי, כמו שמפורש: ובני לוי גרשום קהת ומררי (דברי הימים א ו׳:א׳). אבל קהת היה נכבד מאחיו, וממנו היו, עמרם ומשה ואהרן, לכן היה נחשב בראש הלוי היוצא ממנו כמו שהיה הכהן.
(יח-כט) התועלת השביעי הוא להודיע כי כשיהיו שלשה יחד הנה ראוי שיהיה הגדול באמצע והקטן מהם בשמאלו והגדול מהקטן בימינו כי הימין יותר נכבד מהשמאל והאמצע הוא היותר נכבד מהם. וזה מבואר בדברים הטבעים כי הלב הוא באמצע והוא היותר נכבד עם שבזה תועלת שהוא קרוב להם יחד להשפיע להם מהודו ולהדריכם ולהנהיגם והם קרובים לו יחד לשמשו. ולזה ספר כי הימן המשורר אשר מבני הקהתי שהם היותר נכבדים היה באמצע ומימינו היה המשורר אשר מבני גרשון שהיה אחריו בגדולה ומשמאלו היה המשורר אשר מבני מררי שהיה למטה מכלם.
התועלת השמיני הוא להודיע כי מעבודת הלוים היה לשרת בשם י״י בשיר כי זה נרמז בתורה ולא נתבאר בה באור רחב. אך בזה הספר ובספר עזרא נתבאר זה תכלית הבאור וזה משלמות התקיעה בחצוצרות שהיו תוקעים הכהנים ונתבאר פה כי עבודת הלוים היתה לשמור משמרת שיהיו שוערים לפתוח הדלתות ביום ולסגרם בלילה ולשמור כל הלילה בארבע רוחות ביהמ״ק ולא ישכבו בלילה השומרים והיו שומרים מבואות הבית שלא יכנסו שם רק הראוים והיו גם כן שומרים כל כלי העבודה וכלי הקדשים וכל כלי הקדש וזאת היא השמירה שרמז אליה בפרשת בהר סיני.
הקהתי – במקצת ספרים הקו״ף בחטף קמץ ומקצתם בשו״א לבדו.
ואלה העומדים – אלה הם הראשים העומדים לשורר ובניהם עמהם.
הימן המשורר – הוא היה הראש.
בן יואל – הוא ושני הנזכר למעלה וכן ביתר השמות משתנה ממה שזכר למעלה וזהו על כי היו נקראים בשתי השמות וזהו כלל גדול.
מקבילות במקראתרגום כתוביםרד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותמנחת שימצודת דודהכל
(כב-כג)בן אסיר בן אביסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל – אמר יעקב לפני הקב״ה בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי, במעשה שטים ובמחלוקתם של קרח אל יזכר שמי עמהם דכתיב נשיא בית אב לשמעוני, וכתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי.
בן יחת בן גרשם בן לוי – 1לא זכר לבני, וזכר שמעי בן יחת ולא זכרו למעלה (ו׳:ה׳); ולא מצאנו טעם לדבר הזה. ואיתן (פס׳ כז) הוא יואח הנזכר למעלה (ו׳:ו׳), ועדיה (פס׳ כו) הוא עדו (דברי הימים א ו׳:ו׳), ואתני (פס׳ כו) הוא יאתרי (דברי הימים א ו׳:ו׳).
1. לא זכר לבני. ר״ל: אותו שנזכר לעיל פסוק ה.
Son of Jahath son of Gershom son of Levi. The text does not mention Libni, whereas it does mention Shimei son of Jahath despite not mentioning him above (6:5). We have found no reason for this. Ethan (v. 27) is the same as Joah mentioned above (v. 6); Adaiah (v. 26) is the same as Iddo (v. 6); and Ethni (v. 26) is the same as Jeatherai (v. 6).
ובני מררי אחיהם על השמאול – (אחיהם) דוגמת שאמר בלשון אשכנז גברודי״ר, על השמאל של הימן ובניו שהימן ובניו באמצע.
And the sons of Merari their brethren were on the left like what is said (in German, gebreder). On the left of Heman and his sons, for Heman and his sons were in the middle.
ואחיהם הלוים נתונים לכל עבודת משכן בית האלהים – לשוערים ולהפשיט כדכתיב לקמן והלוים מפשיטים (דברי הימים ב ל״ה:י״א).
And their brethren the Levites were appointed for the entire service of the Tabernacle of the House of God for gate sentries and to flay [the sacrificial animals], as is written further: (II Chron. 35:11): "...and the Levites were flaying."
ואחיהם הלוים נתונים לכל עבודת משכן בית האלהים – כלומ׳: אלה השלשה שזכרנו היו ראשי אבות, והיו משוררים לפני משכן אהל מועד; ולא היה עבודת כתף ושום דבר אחר עליהם, אלא משוררים היו. ואחיהם היו לשאר עבודת המשכן כמו שכת׳ בתורה (במדבר א׳:נ׳; ג׳:ו׳-ח׳; ד׳:א׳ ואילך), שהיו נושאי המשכן 1עד מנוח הארון; וממנוח הארון היו שוערים ומתעסקים בענין המשכן. 2וכן בבית אשר בנה שלמה היו שוערים, כמו שכת׳.
1. עד מנוח הארון וכו׳. לעיל פסוק טז רד״ק מפרש את הביטוי ״ממנוח הארון״: ״מיום שנח הארון בירושלם״. אבל כאן נראה שהוא מתכוון לכל מקרה של הנחת הארון מזמן היות ישראל במדבר עד ימי דוד; זאת אומרת: תפקיד הלויים היה לשאת את המשכן והארון בזמן שהיה צורך להעבירם ממקום למקום, וכשהארון היה נח במקומו במשכן הלויים שרתו שם.
2. וכן בבית אשר בנה שלמה כמו שכת׳. הכוונה: ״כמו שכתוב״, לא ״כמו שכתבנו״; השוו החילופים. וסביר שכוונתו לפסוק יז, ושהוא מפרש ״ויעמדו כמשפטם על עבודתם״ על תקופת בנין הבית בזמן שלמה (השוו סוף דבריו לפסוק טז). למרות שאותו פסוק עוסק במשוררים, מבין רד״ק שפסוקנו מיישם את מה שנכתב שם על משוררים גם על שאר הלויים. והשוו דברי הימים ב ח׳:י״ד.
And their kinsmen the Levites were appointed for all the duties of the Tabernacle of the House of God. That is, those three whom we mentioned were chiefs of clans: they served as musicians before the Tabernacle of the Tent of Meeting, and they had to do neither porterage by shoulder nor anything else—they were just musicians. It was their kinsmen who were assigned the rest of the duties of the Tabernacle, as it says in the Torah (Numbers 1:50, 3:6–8, 4:1–49): they were carriers of the Tabernacle until the Ark came to rest, and from the time the Ark came to rest they served as gatekeepers and involved themselves in the needs of the Tabernacle. They were also gatekeepers in the Temple that Solomon built, as the text says (cf. v. 17).
ואחיהם הלוים וגו׳ – רוצה לומר: לשיר ולשמור משמרת והם השוערים.
ואחיהם הלוים – ושאר הלוים היו נתונים לשאר עבודת המשכן להיות שוערים וממונים על צרכי המשכן.
ואחיהם הלוים – פירש שאר הלוים.
לכל עבודת משכן – היינו לסייע לכהנים בשחיטה והפשט וניתוח ושאר עבודות שזר כשר בהם.
ואחיהם – יתר הלוים היו לשאר עבודות שחיטה והפשטה ולשוערים.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לרש״ירד״קרלב״גמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
But Aaron and his sons offered upon the altar of burnt-offering, and upon the altar of incense, for all the work of the most holy place, and to make atonement for Israel, according to all that Moses the servant of God had commanded.
מקבילות במקראתרגום כתוביםילקוט שמעונימיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
ואהרן ובניו מקטירים על מזבח העולה ועל מזבח הקטרת לכל מלאכת קדש הקדשים – הערכת לחם הפנים והדלקתא הנרות והטבתם.
א. כך במהדורת קירכהיים. בכ״י מוסקבה 853: ״והערכת״.
ואהרן ובניו מקטירים – 1זכר אהרן שהיה ראש הכהונה. 2ולפי שזכר הלוים; כלומ׳: ללוים נתנה עבודה זו, ולאהרן ולבניו להקטיר ולכפר על בני ישראל.
1. זכר אהרן שהיה ראש הכהונה. הוקשה לו מה שמנה כהנים שלא היו בימי דוד, כגון אהרן. ועל כך הוא מתרץ שהפסוק מתחיל באהרן כי הוא היה ״ראש הכהונה״. ולשון המיוחס לר״י קרא: ״אהרן לאו דווקא, אלא אגב בניו״.
2. ולפי שזכר הלוים וכו׳. לשון המיוחס לר״י קרא: ״לויים כבר הודיע עבודתם; אם כן בני אהרן מה היו עושים? ומפרש: אהרן ובניו...היו מקטירין וכו׳ ״.
But Aaron and his sons made offerings. The text mentions Aaron in his capacity as head of the priesthood. This [statement] is connected to the discussion of the Levites. That is, certain duties were assigned to the Levites, and Aaron and his descendants were to make offerings and make atonement for the Israelites.
מקטירים על מזבח העולה – כגון עולות ומנחות וחטאות ואשמות שהם קדש הקדשים.
ולכפר על בני ישראל – רוצה לומר: שהעולות והמנחות הם קדש הקדשים והחטאות והאשמות הם קדש הקדשים ובאים לכפר על בני ישראל והנה כל הקרבנות באים לכפר כמו שבארנו בפרשת ויקרא.
ואהרן – הוא״ו בגעיא במקצת ספרים כ״י וכן הוא בחילופים לב״א.
קדש הקדשים – הקו״ף בחט״ף קמ״ץ.
מקטירים – הם היו מקטירים וכו׳ והיו ממונים לכל מלאכת קדש הקדשים כי הלוים אסורים לבוא בה.
ואהרן ובניו מקטירים וגו׳ – רוצה לומר כל העבודות שאינן כשרין אלא בכהן.
ואהרן – ר״ל הכ״ג שעומד במקום אהרן.
לכל מלאכת קה״ק – ביוהכ״פ, ולכפר חטאות ואשמות.
מקבילות במקראתרגום כתוביםילקוט שמעונימיוחס לתלמיד רס״גרד״קרלב״גמנחת שימצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
Now these are their dwelling-places according to their encampments in their borders: to the sons of Aaron, of the families of the Kohathites, for theirs was the first lot,
ואלה מושבותם לטירותם בגבולם – אלה הערים שמזכיר היו מושבות בני אהרן, אעם טירותם עם הערים שהיו להם בגבולם עם שדה מגרשיהם ועריהם.
כי להם היה הגורל – ראשונה, ככתוב בספר יהושע: ויצא הגורל למשפחות הקהתי (יהושע כ״א:ד׳), והיו לבני אהרן הכהנים שהם מבני קהת בג׳ חלקים בחלק חברון, שדה העיר וחצריה נתנו לכלב (יהושע כ״א:י״ב), וממנה לערי מקלטב, וממנה לכהנים לכל רוח אלפים אמות, שנאמר ומדותם מחוץ לעיר (במדבר ל״ה:ה׳).
א. יתכן שצריך להוסיף: ״{לטירותם –} עם טירותם, וכו׳ ״.
ב. כך בכ״י מוסקבה 853. במהדורת קירכהיים חסר: ״וממנה לערי מקלט״.
ואלה מושבותם לטירותם בגבולם וגו׳ – עד כי להם היה הגורל ללוים ולכהנים מנחלתם כל ישראל הפילו גורלות על ארץ ישראל כמה מארץ ישראל יבא להם ולכהנים וללוים ויבא ליהודה הגורל מתחלה וזהו כי להם היה הגורל בראשונה לתת להם אותן עיירות שכתוב כאן.
And these were their settlements for their palaces in their border, etc. until "for theirs was the lot," i.e., for the Levites and for the priests. All Israel cast lots [to determine] how much of the land of Israel would go to them and to the priests and to the Levites, and the lot fell to Judah first. That is the meaning of "for theirs was the lot"; they were the first to give them the towns mentioned here.
ואלה מושבותם לטירותם – לפי ששבט לוי לא היה לו חלק בארץ, אלא יי׳ הוא נחלתו, והם היו נתונים לעבודת השם – הלוים לשורר והכהנים להקריב – זכר הערים שנתנו להם חלף עבודתם. ובספור ערי הלוים תמצא 1שמות משתנים ממה שתמצא בספר יהושע (כ״א:י״א-ל״ח); והוא שכתבתי לך בשמות בני אדם (דברי הימים א ו׳:י״ח). 2ויש מפרש׳ כי כל שנשתנו כאן היה כי כשנפל הגורל לתת המנויים ביהושע, היו קצת הערים ביד כנענים, והפרישו אחרים תחתיהם עד שכבשום. 3ובענין זה נמצא בתוספתא (תוספתא מכות ג׳:ב׳): אע״פ שהפרישו שכם בהר אפרים לא היתה קולטת; הפרישו קרית יערי׳ תחתיה עד שכבשו שכם. אע״פ שהפרישו את קדש לא היתה קולטת; הפרישו את גמלא תחתיה עד שכבשו קדש. 4ויש הרבה דרשות בהשתנות השמות, ואין צרך להזכירם.
1. שמות משתנים וכו׳. כגון ״חילז״ (כאן פס׳ מג) ו״חלן״ (יהושע כ״א:ט״ו). וראו המיוחס לתלמיד רס״ג על פסוקים מ״ג-מ״ח. המיוחס לר״י קרא מפרש ש״עזרא ג׳ ספרים מצא״ בהתאם לשיטתו (וכן המיוחס לרש״י דברי הימים א ח׳:א׳); ומוסיף: ״ועוד, כי כן הורגלו המקראות לשנות דיבורם; כמו ׳וידבר דוד...׳ הכתובה בספר שמואל (שמואל א פרק כב) אינה כמו שכתוב בספר תילים (פרק יח)״. אך אותה השוואה לשינויים בשירת דוד טעונה הסבר, שהרי כאן השינויים הם בשמות של ערים, שהם עובדות היסטוריות. ואולי המיוחס לר״י קרא מסכים לדעת רד״ק שלערים התפתחו שמות שונים, ובכגון זה ״רגילים המקראות לשנות דיבורם״, כמו בכמה מהשינויים בשירת דוד שאינם משמעותיים. אך לא ברור מהי דעתו על השינויים באותה שירה שיש להם איזו משמעות (ראו דברי המפרשים על השירה). רד״ק אינו מתייחס לערים כמו יוטה וגבעון של בני קהת הנמנות ביהושע אך חסירות כאן. המיוחס לר״י קרא, לעומת כן, מזכיר את הבעיה; אך אין הוא מבאר את העדרן כאן. וראו עוד המיוחס לתלמיד רס״ג.
2. ויש מפרש׳ וכו׳. לא מצאתי מהראשונים שפירש כן.
3. ובענין. כך בעדי-הנוסח הנאמנים; והכוונה שדברי התוספות הם בענין אחד עם הפירוש הנזכר, היינו שהם שווים. נוסחה זה מתאימה ללשונו של רד״ק בכמה מקומות, ובכן אין להעדיף הנוסחה ״וכענין״ שבכמה עדי-נוסח (עיינו בחילופים).
4. ויש הרבה דרשות בהשתנות השמות. לא מצאתי מקורותיהם.
These are their dwelling-places according to their settlements. Because the tribe of Levi did not have any part of the land—rather, the Lord is its portion (Joshua 13:33)—and they were assigned to the service of God—the Levites to perform music and the priests to make offerings—the text mentions the cities that were given to them in return for their service. In the listing of the cities of the Levites, one finds names that are different from what one finds in the book of Joshua (21:11–38). This is as I have explained to you concerning names of people (v. 18). But some (?) explain that the differences here are due to the following: When the lottery provided for the distribution of the cities enumerated in Joshua, a few of them were in the hands of the Canaanites; so [the Israelites] set aside others instead of them until they conquered them. We find along these lines in the Tosefta (Zuckermandel Makkot 3:2): “Even though they set aside Shechem in the hill country of Ephraim, it did not provide refuge; so they set aside Kiryath-jearim instead of it until they conquered Shechem. Even though they set aside Kadesh, it did not provide refuge; so they set aside Gamla instead of it until they conquered Kadesh.” There are many midrashic explanations of the variations in the names, but there is no need to record them.
(לט-סו) התועלת התשיעי הוא להודיע כי בשכר עבודתם נתנו לכהנים וללוים עריהם. ולזה סמך בזה המקום לעבודת הלוים והכהנים זכרון הערים שנתנו ישראל לכהנים וללוים.
הקהתי – במקצת ספרים הקו״ף בחטף קמ״ץ ומקצתם בשו״א לבד.
לטירותם – ענין ארמון כמו תהי טירתם נשמה (תהלים ס״ט:כ״ו).
ואלה מושבותם – אלה המקומות אשר ישבו בהן הכהני׳ והלוי׳.
לטירותם בגבולם – מקום מוכן לטירותם בגבול הניתן להם.
לבני אהרן למשפחת הקהתי – ר״ל ראשון למשפח׳ הקהתי נתנו לבני אהרן כי להם היה הגורל לקחת ראשונה.
And to the sons of Aaron they gave the city of refuge, Hebron; Libnah also with the open land about it, and Jattir, and Eshtemoa with the open land about it;
ולבני אהרן נתנו את ערי המקלט – בכמה דפוסים כתוב את ערי יהודה המקלט. ואנן עיינינן בהאי נוסחא ואשכחנא דמשבשתא היא דלא חזינא הכי בכל נוסחאי דוקני ועתיקי לחוד בספרי חדתי דאתן מזמן קריב וליכא דוכתא לפלוגתא בהאי. דבהדיא אתמר במסורת ערי המקלט ד׳ בקריאה דסמיכין וסימנהון בפ׳ מסעי ודין חד מנהון והכי אשכחנא בכל מסרות כ״י.
המקלט – נקרא כן ע״ש שקולטת את הרוצחים מה שאין עיר אחרת מניחה לרוצחים לשבת עמהם.
ולבני אהרן – על שהפסיק במה שנתנו לכלב חזר לומר ולבני אהרן.
ערי המקלט – כי כל הערים הניתן להכהני׳ ולהלוים היו קולטין את הרוצח וכן ארז״ל.
את חברון – על שהזכיר השאר הזכיר שוב את חברון.
וממטה בנימין – ואלו הנזכרים למעלה היו מבני יהודה ומבני שמעון.
שלש עשרה – אינם מנויין כאן כ״א י״א והשנים כלולים בהמגרשים וביהושע הזכיר כולם בשמם וקצתם בשינויי השמות ובשתיהן נקראו.
במשפחותיהם – הנחלקים בין משפחות הכהנים וכל משפחה ישבה לבדה ולא מעורבבים.
עשן – הוא עין (יהושע כ״א:ט״ז) כמו עשן לעינים (משלי י׳:כ״ו), והוא יוטה (יהושע כ״א:ט״ז), הנוטה לכאן ולכאן. ויש אומרים יוטה לא הזכירה כאן אלא ביהושע, ללמדך כי יוטה עיר קטנה היתה בתוכם ולא סופרה הנה.
אלה הערים הם מנחלת יהודה ומנחלת שמעון כאשר אמר יהושע (יהושע כ״א:ט׳).
ואת עשן – הוא עין האמור ביהושע,1 ולא מנה כאן אלא שמונה ערים מפני שחסר יוטה האמור ביהושע.
1. (אמר נכדו המסדר: צריך עיון, ועיין בלוח אשר יעדתי.)
ואת עשן – הוא עין (שם ט״ז), ועיר יוטה לא נזכר פה. ואחרי העיון נראה שהיתה עיר אחרת, דהא למעלה (ד׳:כ״ח) וישבו בבאר שבע וכו׳ וחצריהם עיטם ועין כו׳ ועשן, וא״כ ישבו שם בני שמעון ולא נתנו ללוים, וע״כ היתה עיר אחרת שנקרא עין בימי יהושע ועשן בימי עזרא. והנה כתב אלי הה״ג מהר״ח ברלין אבד״ק מאסקוי לתמוה עמ״ש בסנהדרין (קי״א:ב׳) עמ״ש אין חולקין עיר אחת לב׳ שבטים, איתביה ערים תשעה מאת שני השבטים האלה, מאי לאו ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי, לא ארבע מהאי וחמש מהאי, והרי בכתוב מבואר שלא נתנו משמעון רק עיר אחת, ולמ״ש עיר עין או עשן אינו עיר של שמעון. ועוד ראיה ממ״ש וחצריהם עין ועשן, וערי הלוים אין עושין אותם קטנים, וכמו שבאר זה במ״ל פ״ח מה׳ רוצח, וחצרים היינו קטנים כמ״ש בספרי התו״ה בהר סי׳ סא, וע״כ שאינו עיר של שמעון, ואחר שיהודה נחל תחלה ואח״כ הפריש מחלקו ערים לשמעון, והיו הערים שחושב ביהושע י״ט ולמעלה ד׳ וחוץ מזה ארבע ערים שהפרישו לשמעון לתתם ללוים ולא חשבם בנחלת שמעון כי לא נשאר בידם, ועין או עשן שניתן ללוים אינו מן הערים שחשב בנחלת שמעון, ששם לא חשב רק הערים שישבו בם וכנ״ל.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גרלב״גרלב״ג תועלותאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
and out of the tribe of Benjamin: Geba with the open land about it, and Alemeth with the open land about it, and Anathoth with the open land about it. All their cities throughout their families were thirteen cities.
א. וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֙יהָ֙ ל,ק-מ ובדפוסים (פשטא מלעיל כשיטת הכתר) וכן אצל ברויאר • א!,ש1!=וְאֶת־מִגְרָשֶׁיהָ֙ (חסר פשטא מלעיל) וכן הכריעו במג״ה
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םעודהכל
וממטה בנימן – לא הזכיר גבעון (יהושע כ״א:י״ז) כטעם יוטה; ויש אומרים גבעון הוא גבע.
עלמת – עלמון (יהושע כ״א:י״ח), והוא שכתב במקרא: עלא בחורים, וגם מה שאמר לשמעי בן גרא מבחורים (שמואל ב י״ט:י״ז) הוא מן עָלְמַת, וכן תרגם יונתן, בחור עולֵם. וכלל הערים ביהודה ושמעון ובנימן הם י״ג.
ולבני קהת הנותרים – הם הקהתים ממשפחת המטה שלא היו כהנים כי אם לוים, וכן כתב ביהושע: בני קהת הלוים הנותרים מבני קהת (יהושע כ״א:כ׳).
ממשפחת המטה – ממשפחת מטה אפרים נתנו להם.
ממחצית מטה חצי מנשה – שכן כתב בספר יהושע: שכם וגזר וקבצים ובית חורון מן אפרים הם ד׳ ערים ומשבט דן נתנו להם ערים ד׳ (יהושע כ״א:כ״א-כ״ד), ולמטה הנה לא הזכיר למטה דן אבל הכלילם לערי דן עם אפרים, ומחצי שבט מנשה ב׳ ערים (יהושע כ״א:כ״ה), הרי עשר.
ד״א ממשפחת המטה – אלו הקהתים הם הנותרים ממשפחות בני אהרן. ואפרים לא הזכירו שלא היה קרוב.
ולבני קהת הנותרים – כי הכהנים יצאו מקהת וכבר אמרו מה שנתנו לכהנים בני קהת.
ולבני קהת הנותרים ממשפחת המטה – של לוי.
ממחצית מטה חצי מנשה בגורל ערים עשר – ולחצי שבט המנשה נפל הגורל ליתן לבני קהת הלוים ערים עשר.
And to the sons of Kehath who remained for the priests came from Kehath, and they already said what they gave to the priests, the sons of Kehath.
And to the sons of Kehath who remained from the family of the tribe of Levi.
from half the tribe of Manasseh, by lot ten cities And to half the tribe of Manasseh, the lot fell to give the sons of Kehath, the Levites, ten cities.
ולבני קהת הנותרים ממשפחת המטה – אמר הנותרים לפי שבני אהרן הם ממשפחתם.
ממחצית מטה חצי מנשה – הנה קצר בזה ולא זכר שבט אפרים ודן כי משני אלו השבטים וחצי שבט המנשה היו להם אלו הערים כמו שזכר בס׳ יהושע (יהושע כ״א:כ׳-כ״ו).
הנותרים וכו׳ – כי הכהנים גם המה ממשפחת מטה קהת והם כבר לקחו.
ממחצית – להם נתנו מנחלת חצי מטה מנשה.
בגורל – הטילו גורל מה הם הערים אשר יתנו.
ערים עשר – עם ערי אפרים ודן הנזכרים למטה.
ולבני קהת הנותרים – היינו שאר הלוים שמבני קהת, ולפי שיצאו ממנו כהנים אמר על הלוים הנותרים ולא הזכיר כאן אפרים ודן האמור ביהושע.
(נא) ויהי ערי גבולם – 1 כל הערים היו מ״ח כמ״ש ועליהם תתנו מ״ב ערים, וזה פרטן: בני אהרון נטלו י״ג ערים מיהודה, ומשמעון ט׳, ומבנימן ד׳, ועיר מקלט א׳ חברון; ובני קהת הנותרים י׳ ערים מדן ואפרים וחצי מנשה, ועיר מקלט א׳ שכם בהר אפרים; ובני גרשון י״ג ערים מחצי מנשה שבעבר הירדן ומיששכר ומנפתלי ואשר, ושני ערי מקלט את גולן בבשן ואת קדש בהר נפתלי; ובני מררי י״ב ערים מגד ומראובן ומזבולן ושני ערי מקלט בעבר הירדן, בצר במדבר וראמות גלעד לגדי.
1. (אמר נכדו המסדר: השנוים בשמות הערים בין האמור כאן להאמור ביהושע ומה שהשווה אותן דעת אדוני אבי זקני הגאון זצוק״ל יעדתי לסדר על נכון בלוח בסוף הספר.)
ולבני קהת – הם לקחו מאפרים ומדן ומחצי מנשה כנזכר ביהושע, ויען שדן לא לקח נחלתו (כמו שית׳) לקחו רק מאפרים ומנשה שהיה גבולם כאחד, לז״א ממשפחת המטה – ר״ל מאפרים שהיה ממטה יוסף, והוא היה מטה שלם.
וממחצית מטה – הוא מגביל נגד מטה, ר״ל מטה שלם ומחצית מטה, ומפרש חצי מנשה: ערים עשר – מוסב על בגורל, הגורל היה על ערים עשר, ובאמת לא לקחו רק שמונה ערים, כי לא לקחו אלתקא וגבתון כמו שית׳ בפסוק נ״ד.
מקבילות במקראתרגום כתוביםמיוחס לתלמיד רס״גמיוחס לרש״ירלב״גרלב״ג תועלותמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהכל
And to the sons of Gershom, according to their families, out of the tribe of Issachar, and out of the tribe of Asher, and out of the tribe of Naphtali, and out of the tribe of Manasseh in Bashan, thirteen cities.
To the sons of Merari were given by lot, according to their families, out of the tribe of Reuben, and out of the tribe of Gad, and out of the tribe of Zebulun, twelve cities.
ומררי לקח מראובן ומזבולון ומגד, וזבולן היה בצד אחד וראובן בצד אחר בעבר הירדן. ודע כי בספר יהושע בענין פרט הערים לא הזכיר לשבט ראובן אלא בכלל, אבל בכאן ביאר מה הערים שנתנו ללוים בני ראובןא.
And they gave by lot out of the tribe of the children of Judah, and out of the tribe of the children of Simeon, and out of the tribe of the children of Benjamin, these cities which are mentioned by name.
את הערים האלה אשר יקראו אתהם בשמות – אשר הזכיר אותם למעלה: חברון ולבנה וגו׳ (דברי הימים א ו׳:מ״ב-מ״ה).
ויתנו בגורל ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון – אעפ״י שלא הזכיר שמעון בנתינתן הוא נתן חלקו מה שנתן לו יהודה וגם יהודה אינו נזכר למעלה בעיקר הנתינה וכל מה שמזכיר למעלה מויתנו להם את חברון (דברי הימים א ו׳:מ׳) עד וממטה בנימין (דברי הימים א ו׳:מ״ה) הכל נתנו בני יהודה ובני שמעון ולפי שלא הזכירו למעלה מזכירו עתה כאן.
אשר יקראו אתהם בשמות – כלומר אשר קראנו אותם בשמות למעלה לפי שהיה בנימין חבר עמהם לבני אהרן מזכירו אעפ״י שהזכירו כבר.
And they gave by lot from the tribe of the sons of Judah and from the tribe of the sons of Simeon Though he did not mention Simeon [in the preceding verses], as giving cities, it gave its share from what Judah gave it. Neither is Judah mentioned above regarding the giving itself, and whatever he mentioned above from (v. 40): "And they gave them Hebron" until (v. 48): "And from the tribe of Benjamin," the sons of Judah and the sons of Simeon gave; and since he did not mention it above, he mentions it here now.
that they called by names That is to say, that they were called by names previously. Since [the tribe of] Benjamin was friendly with the sons of Aaron, [Scripture] mentions them here, even though it had mentioned them previously.
וממשפחות בני קהת ויהי ערי וגו׳ – אע״פ שנתנו להם חצי שבט מנשה נתנו להם גם אפרים ע״פ הגורל.
And from the families of the sons of Kehath the cities of... were Although half the tribe of Manasseh gave to them, Ephraim also gave to them by lot.
(נא-נב)וממשפחות בני קהת – פי׳: ממקצת משפחות בני קהת, אותם שלא לקחו מיהודה ומשמעון ומבנימין, לקחו ערים ממטה אפרים – את שכם ואת מגרשיה...ואת גזר ואת מגרשיה.
(51-52)And from the families of the sons of Kohath. This means: Some of the families of the sons of Kohath—those that did not receive from Judah, Simeon, or Benjamin—received cities from the tribe of Ephraim: Shechem with its pasturelands … and Gezer with its pasturelands.
וממשפחות בני קהת – רוצה לומר: הנשארות מהם ויהי ערי גבולם ממטה אפרים. הנה השמיט לזכור מטה דן. כי ממטה דן היו להם ערים גם כן כמו שנזכר בספר יהושע (יהושע כ״א:כ׳-כ״ו). והשמיט מהערים אלתקא וגבעון כי סמך על הכלל והנה מה שקרא יקמעם הוא קבצים בס׳ יהושע (יהושע כ״א:כ״ב) ומה שקרא ענר הוא תענך (יהושע כ״א:כ״ה) ומה שקרא בלעם הוא גת רמון (יהושע כ״א:כ״ה).
וממשפחות – ר״ל ומקצת משפחות בני קהת היו ערי גבולה וכו׳ ומונה כאן גם ערי בני דן עם שלא זכר את דן ולמעלה אמר ערים עשר ומפורשים הם ביהושע והשתים החסרים כאן כללם בהמגרשים.
אילון וגת רימון – הם משבט דן (יהושע כ״א:כ״ד). ולא הזכיר גבתון הנה, אולי עיר קטנה היא ואולי היתה בצד אחר רחוקה מאלו.
ואת אילון וגו׳ – 1זה היה מבני דן (יהושע כ״א:כ״ד) – ולא זכרו! אולי היו סמוכות לאותם הערים אשר לקחו מאפרים – 2וכן ביהושע (כ״א:כ׳-כ״ו) זכר דן אחר אפרים – וכאן לא זכר שם דן כי זכר הערים הסמוכות לערי בני אפרים, וידוע הוא כי לבני דן היו.
1. זה היה מבני דן. ר״ל: אילון וגת-רמון היו משבט דן.
2. וכן ביהושע וכו׳. ר״ל: ממה שהזכיר דן מיד אחרי אפרים נשמע שהיו סמוכים אחד לשני.
Aijalon etc. These belonged to the Danites (Joshua 21:24)—but the text does not mention that! Perhaps they were near those cities that [the Danites] received from Ephraim; for in Joshua (21:20–26) it indeed mentions Dan after Ephraim. So it does not mention the name Dan here; for it mentions the cities that were near the cities of the Ephraimites, and it was known that they belonged to the Danites.
ואת אילון ואת גת רמון – ביהושע חשב שנתנו להם מנחלת דן אלתקא גבתון אילון גת רמון, ופה דלג אלתקא וגבתון וחשב אילון גת רמון לפני אפרים, וזה מטעם שבני דן לא כבשו נחלתם כמוזכר בס׳ שופטים, ובני אפרים כבשו אילון וגת רמון ונתנום ללוים ונחשב על שמם, ואלתקא וגבתון לא נכבשו, לכן השמיט אותם.
and out of the half-tribe of Manasseh: Aner with the open land about it, and Bileam with the open land about it, for the rest of the family of the sons of Kohath.
וממחצית מטה מנשה – עד חצי מנשה שבעבר הירדן שבארץ ישראל.
למשפחת לבני קהת הנותרים – הם הלוים ופתרון הכל נתנו אפרים ומנשה לאותו הנותר שאמר למעלה ולבני קהת הנותרים ממשפחות המטה (דברי הימים א ו׳:מ״ו).
And from half the tribe of Manasseh, etc. until "half the tribe of Manasseh" that was in trans-Jordan and in the land of Israel.
to the family of the remaining sons of Kehath They are the Levites, and the meaning is that Ephraim and Manasseh gave everything to that remnant mentioned above (verse 46): "And to the sons of Kehath who remained from the family of the tribe."
To the sons of Gershom were given, out of the family of the half-tribe of Manasseh, Golan in Bashan with the open land about it, and Ashtaroth with the open land about it;
לבני גרשום ממשפחת חצי מטה מנשה – אע״פ שנתנו לבני קהת ע״פ הגורל נפל גם להם הגורל לתת כמו כן לגרשום.
To the sons of Gershom, from the family of half the tribe of Manasseh Although they gave to the sons of Kehath by lot, the lot fell to them also to give likewise to the sons of Gershom.
לבני גרשום וגו׳ – הנה זכרם כלם אך שנה קצת השמות עשתרות הוא בעשתרה בס׳ יהושע (יהושע כ״א:כ״ז).
and out of the tribe of Naphtali: Kedesh in Galilee with the open land about it, and Hammon with the open land about it, and Kiriathaim with the open land about it.
תבור – היא נהלל (יהושע כ״א:ל״ה). וביהושע הוסיףא ב׳ ערים יקנעם וקרתה (יהושע כ״א:ל״ד), ומה שאינו מפרש לכאן מודיע שם והמותיר לשם מודיע הנה וכן המנהג.
א. כך בכ״י מוסקבה 853. במהדורת קירכהיים חסר: ״הוסיף״.
לבני מררי הנותרים ממטה זבלון – כלומר שלא הגיע להם אותם שתים עשרה עיירות שנתנו להם ראובן וגד וזבולן וזהו הנותרים ממטה זבולן מחלק זבולן נתנו לבני מררי הנותרים.
To the sons of Merari who remained, from the tribe of Zebulun i.e., those who did not receive those twelve cities that Reuben, Gad, and Zebulun gave them, and this is the meaning of "who remained from the tribe of Zebzulun": i.e., from the share of Zebulun, they [the tribe of Naphtali] gave to the remaining sons of Merari.
לבני מררי וגו׳ – השמיט שני ערים והם יקנעם וקרתה ושנה קצת שמות הערים שזכר והנה רמונו הוא דמנה (יהושע כ״א:ל״ה) ותבור הוא נהלל בס׳ יהושע.
רמונו, תבור – וביהושע יקנעם, קרתה, דמנה, נהלל. ובאמת יקנעם נמצא בנחלת זבולון (י״ט:י״א), וקרתא קטת (שם ט״ו), והוא קטרון (שופטים א׳), ונהלל (יהושע י״ט:ט״ו). וי״ל שקטת ונהלל לא הורידו בני זבולון (שופטים א׳:ל׳), ומבואר בגבולי הארץ שקטת היה סמוך אל נחל אשר על פני יקנעם, עי׳ פירושי שם פ׳ ט״ו, ולא היה להם גם יקנעם, ונתנו להם רק רמונו, שהוא דמנה והוא רמון המתואר (שם י״ג), ותבור עיר בגבול תבור, ועזרא כתב כפי מה שהיו אח״כ שלא יכלו להוריש:
and beyond the Jordan at Jericho, on the east side of the Jordan, were given them, out of the tribe of Reuben, Bezer in the wilderness with the open land about it, and Jahaz with the open land about it,