וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ה׳ אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת – הרצון דעיקר מצות שבת הוא כמו שאמור בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי ע״כ ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, שהוא מורה על חידוש העולם, ושיש לעולם בורא ומנהיג ועשה הכל במכוון, אשר זה עדות על עיקרי האמונה בבורא, ובלא זה אין מקום לדת והשגחה ושכר ועונש כלל, [כי לאיש אשר לא נגה אור הדת עליו כמו אריסטו, הלא השכר בא מעצמו, אך על מי שמדביק שכלו בשכל הפועל אשר בדו מלבם על ידי מושכלות יתקשר מעדנות כסיל להשאר שכל קיים, ועל מעשים אין שכר ועונש כלל] לכן מי שאינו שומר שבת הוא מומר לכה״ת כולה, כי זה מצב ויסוד התורה, רק מצד זה, הלא היה ראוי ונאות לכל באי העולם אף לבן נח לשמור השבת, כי אל יום השבת המורה על יחס העולם לבוראו הלא שוה הוא עם הישראלי, כי שניהם נתהוו באומר אדון כל, ומדוע מצאנו להיפך, כי ב״נ ששבת חייב מיתה, אמנם מי הוא המעיד כי הבורא ברא העולם במכוון, הלא רק אומה הישראלית, אשר עם יותר מהרבה רבבות אלף הוציאם משעבוד מצרים במסות באותות במופתים עשרה במצרים, והכה הארץ והאויר והחי והמדבר, ובקע ים, ובעמוד אש לילה ובעמוד ענן יומם, ובמן כלכלם, אשר כל אלה לא יעשה רק הבורא הטבע והיוצרה הוא יכול לשנותה ולהפכה כחומר חותם, ומי שאמר ללחם לכלכל הוא יאמר לאויר לכלכלם, ולזה אמר ואתם עדי ואני אל, שהם הם המעידים על המציאו העולם מן ההעדר אל ההויה, וכמו שאמר קודם ואנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר, כי הן המה הרואים, הן המה הנושעים, הן המה היודעים, הן המה המעידים, ולזה אמר כאן וזכרת כי כו׳ ביד חזקה ובזרוע נטויה, הרי אתה היודע, אתה הרואה כי אנכי בראתי שמים וארץ, אנכי עשיתי כל אשר בם, לכן צוך ה׳ אלהיך לעשות יום השבת.
והנה המועדים האחרים המה רק על יחס הבורא אל האומה הישראלית, כמו פסח, עצרת, סוכות, שהמה עדות רק על שהוציאם ממצרים והושיבם בענני כבוד, וכן ר״ה ויוהכ״פ על שנזכרים לפניו ומכפר עונם, א״כ אינם שייכים אל זר רק אל האומה הישראלית, לא כן שבת היא על יחס העולם אל יוצר בראשית הלא שייך אל כולם, ובכ״ז ניתנה דוקא לישראל וכמוש״ב, וזה שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, כי אין זה רק מתנה טובה, כי אין יחס לה אל האומה מאל כל הנמצאים, ולכן שבת קביעא וקיימא, כי הוא תלוי בקיום המציאות אשר ברא היחיד את עולמו, לא כן מועדים ישראל מקדשי לה, כי הוא תלוי במציאות האומה וביחס האלהים להם אשר להם נתגלה בזרוע נטויה כו׳, ומפני זה הותרה ביום טוב מלאכת אוכל נפש מישראל, משום שישראל מקודשים מהשי״ת, והימים טובים מקודשים מישראל, שמציאותם תלוי במציאות האומה, לכן הותרו לישראל המקדשים אותם, ואוכל נפש מישראל גדול מקדושתם, משא״כ שבת הוא מקודש מהשם בעצמו, כמו ישראל, לכן גם אוכל נפש אסור. וזה ישר.
ובזה יתפרש דברי רבותינו בתוס׳ ב״ק ע״ט, שכתבו, דאע״ג דשבת לא אסרו לצורך מצוה ע״י אמירה לעו״ג, בכל זה לענין קבורת מת אסרו ע״י עו״ג בשבת, דגנאי ובזיון למת שנקבר בשבת, יעוי״ש. וצריך מובן, דאמאי ביו״ט ראשון יתעסקו בו עממין, ולמה אינו גנאי זה למת שנקבר ביום טוב. ולפי דברינו מובן, דשבת יחוסו על חדוש העולם ומתחדש בכל יום תמיד מע״ב זה מתיחס גם אל בני נח, שכולם נבראו בצלם אלהים, לכן הוי גנאי לישראל שנקבר ע״י עו״ג בשבת, לא כן ביום טוב שמורה רק מעשי השי״ת לישראל בהשגחתו, שנקראו בנים, והוציא בנו בכורו ממצרים, לכן בקבורתו ע״י עממין שאינו מתיחס כלל אליו, אין שום בזיון וגנאי למת כלל. ודו״ק. והפשוט כיון, שצרכי החי מותר ביום טוב, אין גנאי למת אם עושין צרכיו ע״י כותי, מה שא״כ בשבת. ודו״ק.
והנה כאשר נתבונן על המועדים, נראה, כי הוראת חג הפסח הוא על הופעת והשפעת האלהים ית׳ על עמו ישראל מצדו, שהוציאם ממצרים ונגלה בכבודו ובעמוד ענן, אבל ישראל בעצמם גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע״ז וכו׳, ורק הפסח והמילה ע״י צווי השם, א״כ מצדם לא היה הכנה רבה והתקרבות לאלהות, רק מצדו יתברך, ובחג העצרת היה שקול משניהם, התקרבות ישראל לאביהם שבשמים בפרישה ג׳ ימים, באחדות האמיתי, שע״ז נאמר ויחן ישראל, בקבלת מצותיו נעשה ונשמע, ומצדו יתברך הופעה אור אלהי, וגלוי כבודו, ומתן תורתו, שע״ז נאמר וה׳ האמירך, את ה׳ האמרת, חטיבה מול חטיבה, לא כן בחג הסוכות היה ההתקרבות מצד ישראל, שהם עשו תשובה גמורה על חטא העגל, שלא מיחו בערב רב, והם הביאו נדבתם בבקר בבקר, והכינו יותר מדאי לכל מלאכת המשכן, והשי״ת החזיר להם ענני כבוד, שהיה להם משעה שיצאו ממצרים (כדברי הגר״א בשיר השירים). ועל זה מצאנו מדרש מופלא בחזית בשה״ש ג׳ שאל רשב״י את ראב״י אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו א״ל הן כו׳ למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כך היה מחבב הקב״ה יותר מדאי לישראל וקראן בתי ולא זז וכו׳ ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר, הקשיבו אלי עמי ולאמי כתיב כו׳ ואת אמרת בעטרה שעטרה לו אמו אלא כו׳ כך היו מצוין אהמ״ע בתכלת וארגמן כו׳, וזה מורה על ג׳ זמנים האלה על מה שהיה בעת יציאת מצרים, שאז בבחינת השפע היה בבחינת בת, שהיא מקבלת שפע לבד, ובעת מתן תורה היה בגדר אחותי, ששניהם משפיעים ומקבלים זה מזה, ומכבדים זה לזה, ואחר כך בעת עשיית המשכן היה בגדר אמו, שרק היא המשפעת והיא הפועלת מצדה לבד. אולם בגדר החבה הנה להיפך, כי הבת אהובה יותר, ולזה אמרו היה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, פירוש לענין החביבות היה קורא אותן תמיד בתי, אף בשעה שקראה אמי. והנה, כאשר בארנו, שבפסח היה השפע יורד מהשי״ת בלבד, בלי הכנה מעם ה׳ כלל, לכן אמר וספרתם לכם, שבארו הקדמונים, שזה כמו ספירת הזבה לטהר לבעלה, כן ספרו בני ישראל שבעה שבועות עד שהגיעו למעלת ויחן ישראל והגיעו להבין סוד נעשה ונשמע ולקבל כל התורה לעבדה ולשמרה. והנה כאשר בארנו, שענין שבת הוא רק מתנה טובה לישראל, שהוא מורה רק על המציאו העולמים מאפס אל היש, ומהתקשרות הבורא עם הנבראים, שזה מורה על כל הנבראים ביחד, כן פסח הוא רק מתנה טובה, אם כי הוא על יחס השי״ת עם האומה, בכ״ז כיון שלא היה הכנה מצדם כלל, רק שפע ממעון קדשו, הלא זה יתכן על כל אומה, וכמאמרם בשה״ש ב׳, כך גאולתן של ישראל היה קשה לפני הקב״ה כו׳ גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו כו׳ אלו לובשי כלאים ואלו כו׳ לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו לעולם ארשב״נ אלולי שאסר הקב״ה עצמו בשבועה לא היו נגאלין לעולם כו׳ גאלת בזרוע עמך בטרוניא כו׳ בשמו גאלן כו׳ וראה שושנה של ורד ונטלה והריח בה בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע כו׳ הרי כדברנו, שבפסח לא היו מצוינים משום אומה עד שיהיה ראוי להם הדביקות האלהי, רק בעצרת היו קרואים שושנה והיו ראוים להגין על כל העולם, ואם כן בפסח היה כמו בשבת שלא הקדימו כלום רק שפע חנם מחסדו יתברך לחוננם חנם עבור בריתו ולהקים אותם לגוי קדוש, רק במ״ט ימי ספירה פעלו הרבה עד שעלו למה שעלו ונעשו כולם ראוים לנבואה ולמראות ה׳ בהקיץ, ולכן אמר וספרתם לכם ממחרת השבת [שזהו מחרת יום טוב לפי קבלתנו מסיני הנאמנה פא״פ] שלכן קרא את חג הפסח, שהוא כמו שבת, ששביתתו אינו קשור כ״כ בכם, כיון שלא היה הכנה מכם ולכן וספרתם לכם כו׳. וזה כוונת המסדר בהגדה ש״פ, אלו לא נתן לנו את השבת כו׳ אלו לא נתן לנו התורה, שהשבת מצוין מכלל התורה, כי הוא רק מתנה טובה לנו. וזה רעיון נכון. ודו״ק.
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ע״כ צוך ה׳ לעשות את יום השבת – פשטו, דכיון שפדאך מארץ מצרים יש להשי״ת אותו הקנין שהי׳ למצרים בך, והנך עבד השי״ת ונפשך קנוי׳ לו להשי״ת, לכן יש לו הרשות לצות עליך שלא תעשה מלאכה ביום השבת. וכן פרש״י ומזה נובע הדין המפורש בתוספתא עירובין פרק ו׳, דעבד של שני שותפין, שזה עירב למזרח וזה למערב לא יזוז העבד ממקומו, שנפשו של עבד קנוי לרבו לאסרו בהליכה ובמלאכה. ויעוי׳ סוף נזיר, שאין נפשו קנוי לו לעצמו.