Bereshit 4 – בראשית ד‏ – Mikraot Gedolot

[קא] ¹ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואילו הן, ע״ז, גילוי עריות, ש״ד ולשון הרע כנגד כלן, שפיכותדמים מניין, ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא, כשהוא בא אצל לה״ר מה הוא אומר לא גדול ולא גדולה ולא הגדולה, אלא גדולות, יכרת ד׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהלים י״ב:ד׳). (ירושלמי פאה פ״א ה״א)

[קב] ²ת״ר ג׳ באו בעלילה אלו הן קין, עשו, ומנשה, קין דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו רבש״ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידין לחטוא לפניך ואתה סולח להם. (סנהדרין קא:)

[קג] ³ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא, לעליונים ותחתונים אתה סובל ולפשעי אין אתה סובל. (בראשית רבה כ״ב)

[קד] ⁴ד״א גדול עוני, משל אבא, אבא על מצוה קלה עבר ונטרד מתוך גן עדן, זו שהוא עבירה חמורה שפיכת דמים עאכ״ו גדול עוני. (בראשית רבה כ״ב)

[קה] ⁵רבי יהודה אמר תשובה עושה מחצה, ותפלה עושה הכל כו׳ תשובה עושה מחצה ממי אתה למד, מקין, שנגזרה עליו גזירה כיון שעשה תשובה נמנע ממנו חצי גזירה, ומנין שעשה תשובה, שנא׳ ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא. ומנין שנמנע ממנו חצי הגזירה, הה״ד (בראשית ד׳:ט״ז) ויצא קין מלפני ה׳ וישב בארץ נוד קדמת עדן, נע ונד א״כ, אלא בארץ נוד קדמת עדן. (ויק״ר פ״י א״ה)

[קו] ⁶ד״א גדול עוני מנשוא (בניחותא כלומר) גדול עוני שאיני יכול לנשוא כענין שנא׳ (תהלים ל״ב:א׳) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אשרי מי שיכול לישא פשעיו אוי לו למי שפשעיו נושאין לו, כענין שנא׳ (ישעיהו ס״ד:ה׳) ועונינו כרוח ישאנו, וכן הוא אומר (ישעיהו א׳:י״ד) נלאיתי נשוא, כביכול תשש כחו לישא. (מדרש)

1. תוספתא פ״א. ערכין טו: תנחומא מצורע א״ב, תנ״י שם אכ״ג, מדרש תהלים פכ״ב, פנ״ב, מדרש שלשה וארבעה, מדרש גדול וגדולה פ״ח, מכל מקומות הנ״ל משמע שהביאו הלימודים מקרא דכתיב גדול גבי רציחה, גדולה גבי ע״ז, הגדולה גבי גילוי עריות, רק לענין זה להוכיח שלשון הרע כנגד כולן דגבה כתיב גדולות, אמנם מדברי הירושלמי מפורש שמלבד זה לומדים גם מלשון גדולה שנפרעין מן האדם בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב, היינו שנידון עליהם גם לעוה״ב, ובירושלמי הביא ראיה ע״ז, מניין, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מה ת״ל עונה בה מלמד שהנפש נכרתה ועונה עמה וכתיב אנא וגו׳ חטאה גדולה. ומוכח להדיא כן.

2. לקמן מאמר קג. בעלילה שלא באו לבקש לפני הקב״ה בתפלה אלא באו בעלילה שאמרו דברים של ניצוח שאין להם תשובה, (רש״י) והמרש״א הקשה ע״ז דלשון עלילה נאמר על מי שבא בעקיפין, ודבר שאינו אמת, כלישנא דקרא ושם לה עלילות דברים, ומפרש דגם כאן י״ל דלא הי׳ טענות אמיתיות אלא כדי שלא יהרהרו אחרי מדותיו עלתה להם טענתם. והנה במדרש הגדול כאן מעתיק הגמ׳ שלשה באו ״בפלילה״ ואולי במאמר שלפנינו נתחלף ״בעלילה״ ולפ״ז מובן דפלילה היינו שבאו בדין ובטענות צודקות וכפירש״י דברים של ניצוח שאין להם תשובה ואפשר דגם בפירש״י הי׳ לשון פלילה ותקנו כפי הגירסא בגמ׳. ומיושב קושיית המרש״א. ובילק״ש ח״א רמז קטו. וח״ב רמז רמו. הגירסא כמו לפנינו בעלילה. - ובמדרש ברכת יעקב אבינו מבואר באריכות אמר לפניו רבש״ע לא יהא עוני גדול מאותן ששים ריבוא שעתידין להכעיס לפניך במדבר, וכיון שאמר משה נשא עון מיד מחלת להם שנא׳ ויאמר ה׳ סלחתי כדבריך, באותה שעה אמר הקב״ה אם איני מוחל לקין הרי הוא נועל דלת בפני כל בעל תשובה מיד מחל לו הקב״ה מחצה כו׳. ועי׳ לפנינו מאמר קג. בבאור מתנ״י תשובה של רמאות.

3. לעיל מאמר צח. ובדברים רבה פ״ח אמר לפניו רבש״ע כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל, כתבת נושא עון ועובר על פשע סלח לעוני שהוא גדול, מיד מצא חסד לפני הקב״ה, וכ״ה בתנחומא בראשית א״ט, ובתנח״י אכ״ה, כיון ששמע קין התחיל עשות תשובה של רמאות כו׳ רבש״ע אתה טוען עליונים ותחתונים ואין אתה יכול לטעון עוני, ד״א אמר לפניו רבש״ע אתה נקראת מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע וגדול עוני מנשוא. ועי׳ לפנינו מאמר קב. ובבאור. ובמבוא תנח״י עט. ובעקרים מ״ד פכ״א כ׳ אמרו רז״ל אמר קין לפני הקב״ה רבש״ע אתה סובל שמים וארץ ועוני א״א לסבול (וכונתו לדברי הב״ר ולא לגמ׳ סנהדרין הנ״ל כמו שציינו.) ובאור דבריהם שקין אמר לה׳ אחר שעוני הוא כ״כ גדול שא״א למחל א״כ יהיה כוחי לחטוא יותר גדול מכח השי״ת למחול וזה א״א כי כח השי״ת גדול וזה שתמה באמרו גדול עוני מנשוא.

4. דורש גדול עוני בלשון ניחותא כלפנינו מאמר קו. ועי׳ לעיל מאמר קב. ומ״ש בבאור.

5. דב״ר ח׳ א״א. פס״ר פמ״ג, הוספה לפס״ר פ״ג. פסקתא דר״כ פכ״ה, שם בב״ר איתא אר״א רצונך לידע כחה של תפלה אם אינה עושה כולה חציה הוא עושה, קין עמד על הבל אחיו והרגו יצאה גזירה נע ונד תהיה בארץ מיד עמד ונתודה לפני הקב״ה שנאמר גדול עוני מנשוא כו׳ מיד מצא חסד, ומבואר דחולק על הדרש שלפנינו דיליף מכאן דתשובה עושה מחצה אבל תפלה עושה הכל, ועי׳ לעיל מאמר צח. צט. קב. ומ״ש בבאור דלא עשה בדרך תפלה.

6. מובא במבוא לתנחומא ישן מתנחומא כ״י פארמא ועי׳ לעיל מאמר קב. קד. ובחזקוני כאן, עונש עוני שהוטלת עלי לא אוכל לסבול שהרי גרשת אותי, ד״א גדול עוני מנשוא בתמיה הן גרשת אותי ע״י שלא תוסיף הארץ לתת כחה לי, אבי חטא לך וגרשתו מג״ע ונתכפר לו ואותי שגרשת להיות נע ונד היה לך לכפר והיה כל מוצאי וגו׳ ובגלות לא יתכפר. וכ״כ הרמב״ן כאן.

וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבַּק.

Kayin said before Hashem, “My sin is too great to bear.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה׳ גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא

וַאֲמַר קַיִן קֳדָם ה׳ סַגִּי (ח״נ: רַב) חוֹבִי מִלְּמִשְׁבַּק

אֶל ה׳ – קֳדָם ה׳

א. זולת משה רבנו שבו נכתב כמה פעמים ״ויאמר משה אל ה׳״ (שמות ד י; יט כג; לג יב; במ׳ יא יא) אין בתורה אמירה ״אל״ ה׳ מפי בן אדם פרט לקין.⁠¹ אונקלוס מתרגם בכולם ״קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ כי בשר ודם ואפילו משה רבנו, אינו מסוגל לאמר דבר ״אל״ הקב״ה אלא ״לפניו״ בלבד.

גָּדוֹל עֲוֹנִי – בכמות או באיכות?

ב. בפסוק ״ואעשך לגוי גדול״ (בראשית יב ב) ״לְעַם סַגִּי״ יתבאר שאונקלוס מבחין בתרגומי ״גדול״: גידול כמותי מתורגם סַגִּי אבל ״גדול״ באיכות מתורגם רַב. לכן תרגמו במקצת נוסחים ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא״ – ״רַב חוֹבִי מִלְּמִשְׁבַּק״. ואולם המסורה לת״א מקיימת נוסח ״סַגִּי חוֹבִי״ שלכאורה אינו מובן.⁠² ואולי מכיוון שתרגם לעיל ״דמי אחיך״ (י) ״קָל דַּם זַרְעֲיָן דַּעֲתִידָן לְמִפַּק מִן אֲחוּךְ״, תרגם ״סַגִּי חוֹבִי״, כי החטא גדול בכמותו לפי ערך הנפשות שהיו עתידים להיוולד.

נשיאת עון – סליחה או עונש?

ג. ל״נשיאת עון״ משמעות כפולה: קבלת עונש וסליחה. כשנושא הפשע הוא החוטא עצמו, משמעו: הוא בא על ענשו ותרגומו ״קבל״ כגון, ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ (ויקרא ה א) ״וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ״, ״וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ״ (במדבר ה לא) ״תְּקַבֵּיל יָת חוֹבָהּ״. אבל כשהנושא את החטא, העון או הפשע הוא מי שחטאו כנגדו – הכוונה לסילוק החטא, ומתורגם בפועל ״שבק״: ״אנא שא נא פשע אחיך״ (בראשית נ׳ יז) ״שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי אֱחָךְ״, ״ועתה אם תשא חטאתם״ (שמות לב לב) ״אִם שְׁבַקְתְּ לְחוֹבֵיהוֹן״. הואיל וכל ״נשיאת עון״ המיוחסת לה׳ משמעה סליחה ומחילת החטא, היא מתורגמת ״שבק״ כבפסוקנו: ״גדול עוני מִנְּשֹׂא״ – ״מִלְּמִשְׁבַּק״.⁠³

גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא – תמיהה או קביעת עובדה?

ד. רש״י פירש ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא?⁠״ כשאלה רטורית (״בתמיה״). אבל רמב״ן מפרשו כמשפט חיווי וכקביעת עובדה (״והנכון בפשט שהוא וידוי״). לכאורה אין להכריע מהי דעת ת״א, ולכן תמוהים דברי רד״ק שכתב: ״ואונקלוס תרגם סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבַּק, מפרש אותו דרך תמיהה״. ראשית, לשונו סובל את שתי האפשרויות. ועוד, על פי דרכו לרחק שאלות רטוריות כלפי שמים כמבואר בפסוק ״הֲשֹׁפֵט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח כה) ״דַּיָּין כָּל אַרְעָא בְּרַם יַעֲבֵיד דִּינָא״, מסתבר יותר שפירשו כקביעת עובדה כרמב״ן. וראה בפסוק הבא.

1. גם לשון ״ויאמר... אל האלהים״ מתורגם ״קדם״ בין אצל אברהם ובלעם (בראשית יז יח; במ׳ כב י) וכן במשה (שמות ג יא; ג יג).

2. קליין, מסורה, עמ׳ 36: גדול דמתרגם סגי ט באוריתא: ״גדול עוני״, ״ואעשך [לגוי גדול]״ (בראשית יב ב), ״ברכוש גדול״ (בראשית טו יד), ״ונתתיו [לגוי גדול]״ (בראשית יז כ), ״ואברהם היה [יהיה לגוי גדול]״ (בראשית יח יח), ״הן עוד היום [גדול]״ (בראשית כט ז), ״קומי שאי [את הנער... כי לגוי גדול אשימנו]״ (בראשית כא יח), ״אנכי האל [... כי לגוי גדול אשימך שם]״ (בראשית מו ג), ״ועתה הניחה לי [... ואעשה אותך לגוי גדול]״ (שמות לב י).

3. וכמוהו ״נֹשֵׂא עָוֹן ופשע״ (שמות לד ז) ״שָׁבֵיק לַעֲוַיָן וְלִמְרוֹד״. ו״מתורגמן״ (שורש שבק) ציין לשני יוצאים מן הכלל: ״תשאו את עֲוֹן המקדש... תשאו את עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם״ (במדבר יח א) המתורגמים שניהם ״תְּסַלְּחוּן״. ויש להוסיף גם ״לשאת את עוון העדה״ (ויקרא י יז) ״לְסַלָּחָא עַל חוֹבֵי כְּנִשְׁתָּא״, ונתבארו במקומם.
וכתב ״מרפא לשון״ שהשימוש בפועל ״שבק״ (עזב) הוא על דרך המרת תוצאה בסיבה: כשהקב״ה ״נֹשֵׂא עָוֹן״ וכביכול ״מגביה״ אותו מעל כפות המאזניים, הרי הזכות מכריעה והחטא ״נעזב״ (כדרשת חז״ל בראש השנה יז ע״א). על דרכו להמיר סיבה בתוצאה ולהפך ראה ״לא תלין פְּעֻלַּת שכיר״ (ויקרא יט יג) ״לָא תְבִית אַגְרָא דַּאֲגִירָא״.

ואמר קין קדם י״י סגין אינון^א חוביי למסבול ברם אית יכלה קדמך למשרי ולמשבק^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמשבק״) גם נוסח חילופי: ״ולמשבוק לי״.

ואמר קין קדם י״י סגי תקיף מרודי מלמסובלא ברם יוכלא קדמך למשבוק יתיה.

And Kain said before the Lord, More heavy is my rebellion than can be borne (away). Yet is there power before Thee to forgive it.

ואמר קין קדם יי סגין אנון חובויי למסבול ברם אית יוכלא קדמך למשרי ולמשבק לי.

And Kain said before the Lord, My sins are greater than can be borne. Nevertheless there is power before Thee to absolve and forgive me.

[יא] וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה׳ גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂא – לָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים אַתָּה סוֹבֵל, וּלְפִשְׁעִי אֵין אַתָּה סוֹבֵל.

דָּבָר אַחֵר: גָּדוֹל עֲוֹנִי – מִשֶּׁל אַבָּא, אַבָּא עַל מִצְוָה קַלָּה עָבַר וְנִטְרַד מִתּוֹךְ גַּן עֵדֶן, זוֹ שֶׁהִיא עֲבֵרָה חֲמוּרָה שְׁפִיכַת דָּמִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה גָּדוֹל עֲוֹנִי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

גדול עוני מנשא – אמר קין רבש״ע יש לפניך דלטורין שמלשינין את האדם לפניך, אבי ואמי הם בארץ ואינם יודעים שהרגתיו, ואתה בשמים מאין אתה יודע. אמר לו שוטה כל העולם כלו אני סובל, שנאמר אני עשיתי [ואני אשא] ואני אסבול ואמלט (ישעיה מ״ו ד׳), אמר לו עליונים ותחתונים אתה סובל ולפשעי אין אתה סובל, גדול עוני מנשא.

ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא – עוני גדול מששים רבוא שעתידים לעשות עגל ואתה נושא להם ועוני לא תשא ואהיה נע ונד לפניך.

ומפניך אסתר – כמו שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם (דברים ל״א:י״ח).

דבר אחר: ומפניך אסתר – שאם רוצה אני לקבוע מקום לשבתי שלא תדע אתה מה שאני עושה, וכי מפניך אסתר לאו, אלא הכל גלוי לך ואתה אומר עלי שאהיה נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני, כי ידעו כל בריותיך שאני חייב מיתה.

(יג-טו) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא – לָעֶלְיוֹנִים וּלַתַּחְתּוֹנִים אַתָּה סוֹבֵל וּלְפִשְׁעִי אִי אַתָּה סוֹבֵל. דָּבָר אַחֵר: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא, מָשָׁל אַבָּא אַבָּא עָבַר עַל מִצְוָה קַלָּה וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, זוּ שֶׁהִיא עֲבֵרָה חֲמוּרָה, שְׁפִיכוּת דָּמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי. אֶתְמוֹל גֵּרַשְׁתָּ אֶת אַבָּא וְעַכְשָׁו אַתְּ מְגָרְשֵׁנִי, שֶׁמָּא מִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר.

תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלֹשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה קַיִן וְעֵשָׂו וּמְנַשֶּׁה. {א} קַיִן, דִּכְתִיב גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא {ב} עֵשָׂו, דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:ל״ח) ״הַבֲרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי״ {ג} מְנַשֶּׁה בִּתְחִלָּה קָרָא לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה וּלְבַסּוֹף קָרָא לֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו.

כֵּיוָּן שֶׁהִגִּיעַ קִצּוֹ שֶׁל אָדָם, הַכֹּל מוֹשְׁלִין בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה כָל מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. רָבָא אָמַר: מִן הֲדֵין קְרָא ״לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ״.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: נִכְנְסָה שִׂנְאָה גְדוֹלָה בְּלִבּוֹ שֶׁל קַיִן עַל מִנְחָתוֹ שֶׁנִּתְרַצֵּית. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיְתָה תְּאוֹמָתוֹ שֶׁל הֶבֶל יָפָה בַּנָּשִׁים וְחָמַד אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ח) ״וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה״, זוּ אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְשָׂדֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא הָיָה יוֹדֵעַ קַיִן שֶׁנִּסְתָּרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָקַח נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּטְמָנָהּ בַּשָּׂדֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שׁוֹמֵר שָׂדֶה וָכָרֶם שַׂמְתָּנִי, הַשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. אָמַר קַיִן, גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא עַכְשָׁו יַעֲמֹד צַדִּיק אֶחָד בָּאָרֶץ וְיַזְכִּיר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל עָלַי וְיַהַרְגֵנִי. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נָטַל אוֹת אַחַת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְנָתַן עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל קַיִן שְׁלֹּא יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת. הַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל הוּא הָיָה שֹׁמֵר נִבְלָתוֹ מִכָּל חַיוֹת וּמִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִין עָלָיו, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַעֲשׂוֹת. עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת רֵעֵהוּ אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מַה לַעֲשׂוֹת נָטַל אֶת רֵעֵהוּ וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם, כָּעוֹרֵב הַזֶה נַעֲשֶׂה. נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּקְבָרוֹ בָּאָרֶץ. וְשִׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר טוֹב לָעוֹרְבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּשֶׁהֵן מוֹלִידִין בְּנֵיהֶן וְרוֹאִין אוֹתָן לְבָנִים בּוֹרְחִין מִלִּפְנֵיהֶן סְבוּרִים שֶׁהֵם בְּנֵי נָחָשׁ, נוֹתֵן מְזוֹנָן בְּלִי חֹסֶר, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל״ח:מ״א) ״מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא קוֹרְאִים לִתֵּן מָטָר עַל הָאָרֶץ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֹנֶה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ״ וְכוּ׳.

לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְכַּנְּסוּ בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף לִתְבּוֹעַ דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָכֵן אֲנִי אוֹמֵר כָּל הֹרֵג קַיִן לְהֶרֶג יִהְיֶה. אָמַר רַב לֵוִי, בָּא נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי לִתְבּוֹעַ דִּינוֹ שֶׁל הֶבֶל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָכֵן אֲנִי אֹמֵר כָּל הֹרֵג קַיִן לְהֶרֶג יִהְיֶה לֹא כְּדִינָן שֶׁל רוֹצְחֲנִין דִּינוֹ שֶׁל קַיִן, קַיִן הָרַג וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִמִי לִלְמֹד, מִכָּאן וָאֵילָךְ כָּל הֹרֵג קַיִן יֵהָרֵג.

וַיָּשֶׂם ה׳ לְקַיִן אוֹת – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִזְרִיחַ לוֹ גַּלְגַּל חַמָּה אָמַר רַב נְחֶמְיָה, לְאוֹתוֹ רָשָׁע הָיָה מַזְרִיחַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּלְגַּל חַמָּה אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִזְרִיחַ לוֹ אֶת הַצָּרַעַת, כְּמָהּ דְּאַתּ אָמַר (שמות ד׳:ח׳) ״וְהֶאֱמִינוּ לְקוֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן״ רַב אָמַר: כֶּלֶב מָסַר לוֹ. דָּבָר אַחֵר: קֶרֶן הִצְמִיחַ לוֹ. דָּבָר אַחֵר: עֲשָׂאוֹ אוֹת לְרוֹצְחֲנִין. דָּבָר אַחֵר: עֲשָׂאוֹ אוֹת לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים, תְּלָאוֹ בְּרִפְיוֹן וּבָא מַבּוּל וּשְׁטָפוֹ.

קאל קין ללה ד׳נבי אעט׳ם מן אן יגפר.

אמר קין לה׳ חטאי גדול מלהתכפר¹.

1. מבואר שכוונת קין לא היתה בתמיהה אלא בלשון חרטה וצער שגדול עוונו עד כדי כך, וכך כתב רבינו בפירושו הארוך: ״ויאמר קין אל י״י גדול עווני מנשוא. שלוש מילים אלה מרמזות לשלושה מארבעת היסודות שבתשובה, שהם ארבעה: א. גדול – מרמז שהתחרט בחרטה גדולה. ב. עווני – רמז שלא ישוב לחטא עוד, וכאילו אמר: לא יהיה לי עוד עוון כמותו. ג. מנשוא – רמז לבקשת סליחה כי נשא היא מהמלות המורות על סליחה. ד. ואשר לקבלה שלא ישנה בחטאו זה (ממש) לא הוצרך לרמז אליה שהרי אי אפשר להרוג אדם אחד יותר מפעם אחת״. ראב״ע (פירוש ראשון): ״ופירוש גדול עוני מנשוא – על דעת כל המפרשים: שהודה חטאו. ופירוש נשוא – כטעם: סלוח, וכן: נושא עון (שמות ל״ד:ז׳)״.

(יג-יד) ד. וההודעה הרביעית – התשובה. ובה אמר אחרי זה: ויאמר קין אל י״י גדול עווני מנשוא. שלוש מילים אלה מרמזות לשלושה מארבעת היסודות שבתשובה, שהם ארבעה:

א. גדול – מרמז שהתחרט בחרטה גדולה.

ב. עווני – רמז שלא ישוב לחטא עוד, וכאילו אמר: לא יהיה לי עוד עוון כמותו.

ג. מנשוא – רמז לבקשת סליחה כי נשא היא מהמלות המורות על סליחה.

ד. ואשר לקבלה שלא ישנה בחטאו זה {ממש} לא הוצרך לרמז אליה שהרי אי אפשר להרוג אדם אחד יותר מפעם אחת.

והרחיב ואמר: אם גירשת אותי היום – כדי לעורר רחמים וחנינה, וכאילו כך אמר לפני אלוהים: אמנם חטאתי, ואם גזרת להרגני, כי לא יחיה החוטא לפניך, הרי ידוע לפניך שלא אברח מפניך, ולוא גם התפוררו אברי בעפר, כי אין עתה מכלה את בני האדם, לא את הצדיקים ולא את הרשעים, אלא אתה מפורר את חלקי גופם בעפר, ומחזירם אחר כך {לקיומם}. ואיך שלא יהיה, מפניך לא אלך, רחמני איפוא, ושוב אלי.

אכן מצאנו באנשים שונים, שכל אחד השתדל לרצות {את קונו}, ולבקש רחמים מאת השם.

האחד אמר: חלילה לך מעשות וגו׳,

ואחר אמר: ושמעו מצרים כי העלית בכוחך וגו׳,

ועוד אחר: ומה תעשה לשמך הגדול.

ועוד אחר: הננו לפניך באשמתינו כי אין לעמוד לפניך על זאת וגו׳.

ואחר: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת.

ומה הוא דרך החכמה בזה שדברי הבריות יש להם פעולה אצל הבורא והם משיבים את חמתו ומבטלים את גזירתו? נאמר, אין זה מפני שיש למקרים פעולה על ה׳, כי לא כעס ולא ריצוי יש להם שלטון עליו, אבל הנרצה בתחנוני בני אדם, היא כוונת לבם השלמה, כי אפשר שיאמר אדם: רחמני וסלח לי, בהרגל ושיגרה, בלא כוונת הלב. אבל כשהוא מקבל על עצמו לבוא בדברי ריצוי ופיוט {כנים}, הוא מרכז את מחשבתו ומכוון את לבו כדי למצוא להם הבעה. וכך נעשה המענה הרך והפייטני גורם להשבת חימה בגלל שלמות הכוונה. וכל מי שהתאמץ ביותר בכוון לבו לשם יתברך, חידש דבר {בתפילתו}.

אברהם חידש: אל נא יאמרו שהוא הורג צדיק עם רשע, וביקש בו רחמים על אחרים,

ומשה חידש בתפילתו: אל נא יאמרו הגויים מבלתי יכולת י״י לקיים את הבטחתו להם בא עליהם בעלילות עד שאבדם.

ודוד פתח: אם תאבדני בעווני, אין תועלת בכך, אבל אם תמחה פשעי, יהיה בזה משום תועלת וחכמה.

ועזרא פתח ואמר: הננו לפניך ועשה בנו כרצונך, וכמו שאמרנו קודם.

וכן עוד מהראשונים עמדו לפני רבונם והמציאו דברי פיוס ותחנונים לא מפני שהם פועלים עליו, אלא מפני פעולתם עליהם. וכל המרבה בחידוש דברים והתעוררות ותחנונים הרי זה משובח. ומשום כך המציא קין את דברי הפיוס האלה ואמר: אם תקטלני לא אכחד, לא בקבר ולא במקום אחר סתר לי מפני, החייני איפוא וקיימני. ואחר כך התחיל קין לעורר רחמים על עצמו בדרך אחרת ואמר: והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני. וכוונתו, כמו שאמרנו קודם, שהנודד ממקום למקום פחד החיות הטורפות ושאר בעלי החיים עליו, יותר משהם על מי שעומד במקום אחד. כי המתיישב במקום אחד מסדר לעצמו מקומות מחסה מפני המזיקים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

גדול עווני מנשוא – בתמיה: אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי איפשך לטעון.

גדול עוני מנשוא MY PUNISHMENT IS GREATER THAN I CAN BEAR (literally, my sin is greater than what can be borne) – This is a question: You bear the worlds above and below, and is it impossible for You to bear my sin? (Bereshit Rabbah 22:11).

הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר – שגזרת מיתה ¹על בני אדם. ולא דיי זה. אלא הייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגוני. לפי שאני נע ונד. ואז מחל לו הקב״ה שלא יהרג.

1. על בני אדם. בכ״י פלארענץ על פני האדמה.

ופירוש גדול עוני מנשוא – על דעת כל המפרשים: שהודה חטאו.

ופירוש נשוא – כטעם: סלוח, וכן: נושא עון (שמות ל״ד:ז׳).

ולפי דעתי: שהעברים יקראו העקב, והעונש, והשכר הרע, הבא בעבור העון – עון וחטאת. וכן: כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט״ו:ט״ז), אם יקרך עון (שמואל א כ״ח:י׳), ויגדל עון בת עמי (איכה ד׳:ו׳). והטעם: כי זה עונש גדול לא אוכל לסובלו. ויורה על אמיתת זה הפירוש הכתוב הבא אחריו.

[MY PUNISHMENT¹ IS GREATER THAN I CAN BEAR.] All the commentaries explain this to mean that Cain confessed his sin. They say that the meaning of neso (bear) is forgiveness, as in forgiving iniquity (noseh avon) (Ex. 34:7).⁠² However, I disagree. In Hebrew reward is called ekev (heel), and the harsh punishment which comes as a result of iniquity is occasionally referred to as "sin.⁠" Similarly we find, for the iniquity (avon) of the Amorite is not yet full³ (Gen. 15:16); there shall no punishment (avon) happen to thee (I Sam. 28:10); For the iniquity (avon) of the daughter of my people is greater than the sin of Sodom (Lamentations 4:6).⁠⁴ The meaning of our verse thus is: my punishment (avon) is greater than I can bear (mi-neso). The next verse substantiates this interpretation.⁠⁵

1. Literally, avoni (my sin).

2. These commentators translate avon literally and render our clause as: my iniquity (avon) is beyond (gadol) forgiveness (mi-neso).

3. The time of their punishment has not arrived.

4. According to Ibn Ezra avon (iniquity) should be rendered punishment. The verse thus means: the punishment of my people is severer than the punishment of Sodom (Krinsky).

5. Cain in verse 14 complains of his unfortunate plight. This shows that verse 13 is to be similarly interpreted.

גדול עוני – לא אוכל לסבול זה העונש. והכתוב הבא אחריו לעד נאמן.

גדול עוני מנשוא – עונש העון, כמו: אם יקרך עון (שמואל א כ״ח:י׳), וככה: ויגדל עון בת עמי (איכה ד׳:ו׳).

גדול עוני מנשוא – כלומר: גדול העונש שהטלת עלי בשביל עוני, לא אוכל לנשאו.

גדול עוני מנשוא MY PUNISHMENT IS TOO GREAT TO BEAR: {Even though the Hebrew says that it is Cain’s עון, his sin, that is too great to bear,] what it means is “The punishment that you imposed on me because of my sin is too great; I cannot bear it.⁠¹

1. R. Yosef Bekhor Shor opposes the explanation offered by Rashi—that Cain here asked the question: “Is my sin too great to be forgiven?” He also opposes the explanation offered in many midrashic sources and reflected also in the High Holiday liturgy, that our verse represents a statement of contrition and repentance by Cain: “My sin truly is too great to be forgiven.” (See BR 22; and see also the prayer Horeta derekh teshuvah, in Seder ha-seliḥot, ed. by D. Goldschmidt (Jerusalem, 1970), p. 132.
Like R. Yosef Bekhor Shor, see Ibn Ezra (who writes also that “all the commentators” before him had interpreted the phrase as a statement of contrition and repentance). Virtually all moderns follow the same line of explanation as R. Yosef Bekhor Shor; see e.g. NJPS.

ויאמר קין אל י״י גדול עוני מנשוא – גדול ענשי מסבל אתו, וכן כי לא שלם עון האמורי (בראשית ט״ו:ט״ז). ומן הדומה מזה שעשה תשובה והתחרט על חטאו, והיה כמבקש מהאל להקל ענשו, ואנקלוס תרגם: סגיא חובי מלבשבק, מפרש אותו דרך תמיהה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ואחזור להשלמת הענין ואומר שעוון שפיכות דמים גדול מכדי שיתכפר, אמר קין בזה, גדול עוני מנשוא, ואמר יתעלה, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. מפני שהנפש אינה ניתנת להישג בני אדם ולא זולתם, שהרי ה׳ יתעלה הוא בראו והמציאו והוא משמרו בעת שירצה ואיך שירצה, ואלמלא שהוא יתעלה צוה להרוג הכופרים וזולתם מן הרשעים בעבירות החמורות אשר חייב יתעלה בהם במיתת בית דין {לא} היה מותר לנו לעסוק בהריגתם. ו{אמנם} ההורג במצוות ה׳ יתעלה להמיתו הוא עושה רצון ציווי אלהי, וה׳ יתעלה הוא ההורג לזה הכופר או הרשע בציוויו כשאין הורגים אותו על פי חוקי התורה. וציוה יתעלה שיתיישבו בכך התיישבות גמורה ואפילו בהריגת כופר – ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דברים יג:טו)¹, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד (שם יז:ו)².

ואשר זה החטא הוא מן הגדולים – כלומר רציחת הנקי – נתנו ה׳ יתעלה בתחילת איסורי התורה בעשרת הדברים במצוות שבין אדם לחבירו, והוא אומרו יתעלה לא תרצח באיסורי עשרת הדברים {אחרי האיסורים} על עבודת עבודה זרה ועל שבועה לבטלה ועל חילול שבת. וכל אלו ממצוות שבין אדם למקום, אחר כך הזהיר על הרציחה לפני איסורי גניבה וניאוף וזולתם ממה שהזהיר עליהם. ונתבאר בפרשת משפטים (כא:יב) שעונש הרוצח {הוא ש}יהרג – מכה איש {ומת מת יומת}].

1. רפו. נראה שרצונו בזה שמכיון שנטילת נשמה חמורה כל כך אין לבצע חיוב מיתה אלא אחר התיישבות ומתינת הדין שלא משאירה שום ספק באשר לחיובו של החייב. והשוה לשון הרמב״ם בסה״מ (עשה קעט) שכתב בטעם הדרישה והחקירה: ׳כדי שלא נשפוט הדין בתחלת דבור במהירות ונמית הזכאי׳. [ועי׳ לו עוד שם (ל״ת רצ): ׳ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד׳]. ועי׳ עוד לרבנו בספר המספיק בפרק על הרחמנות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 44–46): ׳ואחר כל זאת דע כי סכנת הרחמים על מי שאינו ראוי להם, פחותה מבחינה דתית מסכנת האכזריות על מי שראוי לרחמים, ולכן מחויבים אנחנו להיות מתונים בדין, כמו שנאמר בעוון היותר גדול והוא עוון עבודה זרה ׳ודרשת חקרת ושאלת היטב׳, ובעד זומם נאמר ׳ודרשו השופטים היטב׳⁠ ⁠׳.

2. רפז. ר״ל שזה שמצריכה התורה דוקא ב׳ עדים הוא בכדי להמעיט האפשרות של שפיכת דם נקי. [ואע״פ שגם בשנים יתכן שהם משקרים ולולי גזה״כ לא היינו ממיתים גם על פי שני עדים כנראה מלשון הרמב״ם בפ״ח מהל׳ יסודי התורה ע״ש, ונראה שהיינו דוקא לענין הריגת מי שמחוייב מיתה ומשום חומר ענין שפיכת הדם כדברי רבנו כאן, הא לאו הכי נראה שאין סיבה לחשוש ששני עדים משקרים].

(יג-יד) גדול עוני מנשוא – עונש עוני שהטלת עלי לא אוכל לסבול, שהרי גירשת אותי וכו׳.

עוני – כמו: ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום (איכה ד׳:ו׳), אם יקרך עון בדבר הזה (שמואל א כ״ח:י׳).⁠¹

דבר אחר: גדול עוני מנשא – בתמיה:⁠² הן גרשת אותי – על ידי שלא תוסף הארץ לתת כחה לי, אבי חטא לך וגירשתו מגן עדן ונתכפר לו, ואותי שגרשת נע ונד היה לך לכפר לי.

והיה כל מוצאי וכו׳ – ובגלות לא אתכפר.

1. שאוב מאבן עזרא.

2. בדומה ברש״י.

(13-14) גדול עוני מנשוא, "my sin is too great to bear.⁠" Kayin refers to the punishment decreed as a result of his sin. It is more than he thinks he can bear. Having been expelled from having a permanent home on earth is already enough, in his opinion. We find a similar reaction in Lamentations 4,6 where Jeremiah describes the punishment of the Jewish people in similar terms, i.e. ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, "the guilt (and punishment) of my people exceeded that of the people of Sodom;⁠" according to Ibn Ezra, Samuel I 28,10 is also to be understood in that sense. According to another exegesis, Kayin's exclamation is to be understood as a query? "Is my sin really too great to be forgiven? You have already expelled me from my home etc., and made it impossible for me to plant roots, as the soil will not respond to my labour; my father has been expelled from Gan Eden for his sin, but You have seen fit to let him atone for it. Why do You not give me chance also to atone for my sin?⁠" [Adam is not even on record as admitting having sinned. Ed.]

'והיה כל מוצאי, וגו, "and anyone who will encounter me (in my exile will feel free to kill me;⁠") I will not even be able to atone while in exile.

גדול עוני מנשוא – בתמיה. אתה טוען לעליונים ולתחתונים, ועוני אי איפשר לטעון. לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה כ״ב:י״א).

והנכון בפשט: שהוא וידוי. אמר: אמת, כי גדול עוני מסלוח, וצדיק אתה י״י וישר משפטיך (תהלים קי״ט:קל״ז) אף על פי שענשת אותי הרבה מאד, והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה – כי בהיותי נע ונד לא^א אוכל לעמוד במקום אחד והנה אני מגורש מכל האדמה ואין מקום למנוחתי, ומפניך אסתר – כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת¹ עוני, אבל מה אעשה, כי כל מוצאי יהרגני, ואתה בחסדיך הרבים לא חייבת אותי מיתה. והענין שאמר לפניו: הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש, אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי. הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו רק בשמירת עליון עליו.

1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ל״א:י״ח.

א. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון: ״ולא״.

MY SIN IS GREATER THAN I CAN BEAR. This is in the form of a question: "You bear the worlds above and below, and is it impossible for You to bear my sin?⁠" Thus the words of Rashi quoting Bereshith Rabbah.⁠¹
The correct plain interpretation is that it is a confession. Cain said: "It is true that my sin is too great to be forgiven, and Thou art righteous, O Eternal, and upright are Thy judgments² even though You have punished me exceedingly. And now behold, Thou hast driven me out this day from the face of the land³ for in being a fugitive and a wanderer unable to stay in one place, behold, I am driven from the land and there is no place where I can find rest. And from Thy face shall I be hid⁴ whereas I will not be able to stand before You to pray or bring a sacrifice and meal-offering for I was ashamed, yea, even confounded, because I did bear the reproach of my youth.⁠⁵ But what shall I do? Whosoever findeth me shall slay me,⁠⁶ and You in Your manifold loving-kindness did not decree death upon me.⁠" The sense of this is that Cain said before G-d: "Behold, my sin is great, and You have punished me exceedingly, but guard me that I should not be punished more than You have decreed upon me for by being a fugitive and wanderer and unable to build myself a house and fences at any place, the beasts will kill me for your shadow has departed from me.⁠"⁷ Thus Cain confessed that man is impotent to save himself by his own strength but only by the watchfulness of the Supreme One upon him.

1. 22:25.

2. Psalms 119:137.

3. (14).

4. (14).

5. Jeremiah 31:19.

6. (14).

7. See Numbers 14:9 and Ramban there.

גדול עוני מנשוא – בתמיה כך פירש״י. וכך פתרונו. וכי גדול עוני כ״כ שאין אתה יכול וראיה בתנחומא דאיתא התם א״ל רבונו של עולם אתה טוען עליונים ותחתונים. ואין אתה יכול לסבול עוני עכ״ל. ושמעתי דאין לפרש גדול עוני מנשוא לשון כפרה דכפרה מאן דכר שמיה. אבל לשון סבלנות הזכיר בהדיא.

גדול עוני מנשא – אמר קין להקב״ה היאך אתה יודע שהרגתי אחי והלא אבי ואמי שהם למטה אינם יודעים. א״ל שוטה אני סובל כל ויודע כל א״ל גדול עוני מנשוא.

גדול עוני מנשוא – פי׳ הרמב״ן שהוא וידוי אמת כי גדול עוני מסלוח וצדיק אתה י״י וישר משפטיך אע״פ שענשת אותי הרבה וגרשת אותי מעל פני האדמה כי בהיותי נע ונד לא אוכל להיות במקום אחד והנה אני מגורש מעל פני האדמה ומפניך אסתר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה כי בשתי ונכלמתי אבל מה אעשה כי כל מצאי יהרגני ואתה ברחמיך הרבים לא חייבת אותי לכן יקדמוני רחמיך שלא אענש עוד יותר ממה שחייבת אותי כי כשאהיה נע ונד לא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום ויהרגוני החיות כי סר צלך מעלי:

גדול עוני מנשא, "my sin is too great to be forgiven.⁠" According to Nachmanides this was Kayin's true and sincere confession. He acknowledged the righteousness of the Creator, admitting that he had deserved the severe punishment decreed upon him. He felt unable to pray, as he did not think that prayers from a sinner such as himself had a chance to evoke God's sympathy. He felt that if he had not qualified for a favourable response to his sacrificial offering before he murdered his brother, he most certainly could not expect that God would accept any gift from him now. He was at his wits' end, seeing that anyone on earth who would find him would be justified in killing him.

גדול עוני – כפשוטו, מטעם עון ממש. וכן ״לא שלם עון האמרי״ (בראשית ט״ו:ט״ז).⁠¹

וטעם מנשוא וכל שרש נשא בעברי – מטעם הרמה, כמו ״וישא עיניו״ (בראשית י״ח:ב׳ ועוד), ״וישא… רגליו״ (בראשית כ״ט:א׳). והמוחל הוא כאילו הוא מרים העון מעל החוטא להקל משאו, ולכן אמר קין:

׳מכיר אני כי גדול חטאי משתהיה מרים אותו כלל מעל כתפי, או ראשי, כי קללתני קללות נמרצות.⁠²

1. אין פירוש ׳עון׳ – עונש, כפי שפירש ראב״ע בפרושו השני: ״והטעם – כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו. ויורה על אמיתת זה הפי׳ הפסוק הבא אחריו״. אלא ׳עוון׳ כפשוטו, חטא. וגם בפסוק ״כי לא שלם עון האמרי״ ׳עוון׳ כפשוטו, ולא כדעת ראב״ע שהביא ראיה לשיטתו מהפסוק שם.

2. פירוש שורש ׳נשא׳ הוא להרים. ׳נשיאת עוון׳ היא מחילת חטא, משום שהמוחל כביכול מרים מעל החוטא את חטאו, כלומר, מסיר ממנו את עול העוון. כך יש להבין את דברי קין ״גדול עוני מנשא״ – ׳גדול חטאי משיוכל להמחל׳. פירוש זה אינו כפירוש רש״י, שפירש שפסוק יג נאמר בתמיהה: ״גדול עוני מנשוא?⁠״ וגם לא כפירושו השני של ראב״ע לפיו קובל קין על חומרת עונשו ואומר שהעונש כבד מידי. לפי ריא״כ ורש״י הנושא את העוון הוא ה׳, בעוד לפי פירושו של ראב״ע הוא קין.

עֲוֹנִי – עונשי.

מִנְּשׂא – מסבול.

(יג-יד) ויאמר קין אל ה׳ גדול עונשי מאד עד שלא אוכל לסובלו. הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה הזאת — אשר היא מוכנת מאד שיקבל בה האדם כח עליון — וזה יהיה סיבה שאהיה נסתר מפניך, להיותי במקום בלתי מוכן לקבל השפע האלהי. ובהיות הענין כן, הנה אהיה בסכנה גדולה, כי להיותי נע ונד בארץ אהיה מוכן לקבל הפגעים והרעות הגדולות, להעדר ההשגחה האלהית ממני, עד שכל מוצאִי מהבהמות והחיות יהרגני. ואמנם אמר זה, כי בכאן מקומות יִדְבַּק בהם יותר השפע האלהי מזולתם, כדרך שאמר יעקב ׳אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים׳ (כח, יז).

(יג-יד) ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי כו׳ – יראה מפשוטו של מקרא כי באומרו נע ונד תהיה בארץ דנו דין הורג שלא בצדיה שחייב גלות ואולי שמתוך קטטה הרגו והיה הבל ראשית מדון.

ובמדרש (בראשית רבה כ״ב) אמר רבי יוחנן הבל גבור היה מקין שאין ת״ל ויקם אלא מלמד שהיה נתון תחתיו אמר לו שנינו בעולם מה אתה הולך ואומר לאבא נתמלא עליו רחמים מיד עמד עליו והרגו.

וא״כ ירצה באלו המאמרים רבון העולמים יודע אני שגדול עוני מנשוא אותו לגמרי כי ההורג נפש לא ינקה. אבל אחר שחייבתני גלות הייתי בטוח שפטרתני מן המיתה כדין הכתוב בתורה. והנה עכשיו כשאסתר מפניך והייתי נע ונד בארץ הנה כל מוצאי יהרגני והריני סובל גלות ומות ותרתי לא יכילנא וחלילה לאל. ואולם לפי דרכנו המאמר הזה ג״כ מאמץ בידינו שיורה שלא יפסד סדר ההנהגה ויושר הצדק כ״א מחמת רפיון המנהיגים וחולשתם הנותנין יד לפושעים ואחר ישוב עמלם בראשם וכן אמרו רבותינו ז״ל כל המחניף את הרשע לסוף נופל בידו (סוטה מ״א:) ויהיו נא דבריו אלה תכלית העמידה על אשר חטא ועוצם ההשקפ׳ על אשר דקר בהרגישו הרעה אשר ימצא אותו כי מעתה נלכד ברשתו והנה הוא מת ברעתו והוא אומרו ידעתי ה׳ כי גדול עוני מנשוא כי בזה גרשתני מעסקי האדמה אשר בחרתי לי וגם מפני הנהגתך אסתר והייתי נע ונד ומשובש במעשי וישיגני רוע ההנהגה והפסד סדרה עד שיתפשט השלוח בינינו להרוג איש את אחיו ואיש את קרובו. וזה הכתוב יעיד עדות ברורה שקין לעתיד ידבר שעכשיו אין איש בארץ זולתו וגם הוא לא היה ירא מאביו ואמו. ויורה בזה שכבר נברא האדם על תכונה שאע״פ שיחטא ואשם מדרכו הוא להכיר חטאו ולשוב מאליו על כנו.

גדול עוני מנשוא בתמיה. וחסר ה״א התימה כמו ארדוף אחרי הגדוד כי לא יתכן לפרשו בניחותא ויהיה פי׳ מנשוא על עצמו שאם כן היה מגדיל חטאו וזה לא יתכן דא״כ מאי הן גרשת אותי והיה כל מוצאי יהרגני הרי הודה בגודל עונו וראוי לכל זה אם לא שיפרש עוני עונשי כמו שפי׳ החכם רבי אברהם ן׳ עזרא והרב ימאן זה כי העון בכל מקום הוא החטא לא העונש ופי׳ כי לא שלם עון האמורי לא נגמר עדיין חטאו להיות משולח ומגורש מארצו עד אותו זמן שאין הב״ה נפרע מהאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה כמו שפי׳ הרב שם בעצמו:

אתה טוען עליונים ותחתונים כו׳. בב״ר דאם לא כן אימא אין הכי נמי:

ואמנם מאמר קין גדול עוני מנשוא כתב רש״י מדברי אגדה שגדול כ״כ עוני אשר חטאתי שלא תוכל שאתו למחול אותו. וכפי דרכו יהיה מ״ם מנשוא מ״ם היתרון ויאמר האם יותר גדול עוני ממה שהוא כח הנשוא והכפרה שלך (במדבר י״ד י״ז) יגדל נא כח ה׳ בסליחה כי גדול הוא מכחי בחטא והראב״ע פירש עוני מלשון עונש כמו (בראשית ט״ו ט״ו) כי לא שלם עון האמרי. אם יקרך עון. ויגדל עון בת עמי וזולתם. ונראה לי שאין הדבר כן. שלא ימצא בכתוב שום עון נאמר על העונש והראיות שהביא הלא הם יורוך ויאמרו לך כשיפורשו כפי הראוי שלא נאמר בהם עון על העונש כי אם על החטא. ולכן היותר ראוי הוא שיפורש גדול עוני מנשוא כפי׳ הרמב״ן שהתודה קין ודוי אמת והודה על גודל חטאו אשר חטא באמרו גדול ועצום עוני אשר עשיתי בהריגת הבל אחי מנשוא ומלסלוח לי צדיק אתה ה׳ וישר משפטיך.

ויאמר קין אל ה׳ שהוא רחמים שירחם עליו ויכפרהו אחר שעמו הסליחה וזהו לה׳ אלהינו הרחמים והסליחות לאלפים ולרבבות ואע״פ שאנחנו חטאנו ומרדנו בו רחמיו מרובים מעונינו. ולכן אמר גדול [עוני] מנשוא כלומר וכי גדול עוני יותר מהסליחה שעמך אינו כן כי רחמיך וסליחותיך מרובים. ולכן ראה כי גרשת אותי היום והיה כל מוצאי יהרגנני כי אני חייב מיתה. ומן הדין יוכל להרוג אותי. אבל יש לך לרחם על עולמך שלא ישאר שמם מבלי יושב. ואז קבל דבריו וישם ה׳ לקין אות. ואם יהיה כפשוטו בניחותא יאמר גדול עוני מנשוא אחר שאני הרגתי אחי על לא חמס בכפיו ודמיו נעים ונדים באדמה ואני מודה על חטאתי ויודע שהוא גדול מסלוח. אבל רחמיך יקדמו רוגזך ותראה איך גרשת אותי היום מעל פני האדמה וזה העונש לשעה כמו שאמרת ועתה ארור אתה מן האדמה וזהו היום אבל אחר כך תתן לי עונש אחר ונראה מזה שאיני מכופר והסתרת פניך ממני. וזהו ומפניך אסתר. שזה העונש האמיתי באופן שכל מוצאי יהרגני. ואז השיב לו השם ברחמים ואמר לכן כל הורג קין כמו לכן נשבעתי לבית עלי. ואחר שנשבע מי יהרגנו ואחר זמן שבעתים יוקם קין וישם ה׳ לקין אות שהיה בעל תשובה. ואולי הוא אות משמו כמאמרם ז״ל. ואולי היה אות ה״א מתשובה:

גדול עוני מנשוא – אחר שראה שהאל יתברך משגיח בפרטים בהחלט, חשב שידע בלי ספק שאינו שב מחטאו בהיותו מתחרט, אלא מפני העונש. וזה אחר ההפצר שהעיר בו האל יתברך לשוב בתשובה והוא מרה, ובזה אמר שלא היתה לחטאו תקות תשובה מכפרת ומגינה על העונש שנענש עתה, כענין שאול בדבר עמלק באמרו לשמואל ״חטאתי״ (שמואל א ט״ו:כ״ד), אחר ההפצר וההערה שהעירהו שמואל לשוב מחטאתו, ושנענש, כאמרו ״וימאסך ממלך״ (שם שם כ״ג).

גדול עוני מנשוא, after Kayin finally realised how God in Heaven supervises every detail which goes on down on earth, he was convinced that God must know that his sole motivation in doing repentance was to escape punishment. Even this type of repentance was wrung from him only after God had pressured him to display penitence. He was embittered, and this is what prompted him to exclaim that the severity of his sin was such there was no hope to obtain forgiveness which would protect him against retribution in kind. The matter is similar to Saul’s failure in killing Agag, King of Amalek. Saul had said to Samuel: “I have sinned,” only after Samuel had insisted that he make a confession of having failed to carry out God’s instructions. (Samuel I 15,24) Samuel had had to tell Saul that God had despised him as a future leader of the Jewish people before he could prevail on Saul to acknowledge his wrongdoing. (Samuel I 15,24)

(יג-טו) ויאמר קין וגו׳ הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר. שלא תשגיח בי, והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני, סבר לגנוב דעת עליונה¹ באמרו לא יקום דברך שאהיה נע ונד בארץ, כי יען ׳מפניך אסתר – כל מוצאי יהרגני׳, הן חיה רעה הן נמצא אחר.

והקב״ה מילא תאוותו שהיתה לרע לו, שהיה עומד בייסורים קשים טוב מהם המוות, ויאמר לו ה׳ לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם, ר״ל, אני מודיע לכל הורג קין שלא די לו במיתה אחת, כי ׳שבעתיים יוקם׳ – כי ימות פעמים רבות².

וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ר״ל, ששם אות בגופו, אם שדמותו מבעית כל מוצאו³, אם מה שיהיה באופן שלא ייהרג, למען יקויים נעועו ונידודו בארץ, וכן מילא ה׳ משאלתו, ומה רע לו:

1. ראה ב״ר (כב יג), והשווה נדפס להלן (יז כב, יח לג).

2. בנדפס ׳ומילת שבעתים – תּוֹרֶה שבע פעמים שתי פעמים׳, וכאן מפרש – פעמים רבות. ובעניין הגלות הקשה יותר מן המוות, ראה פירוש רבינו לחבקוק (ג טז-יח), יונה (ב א), וזכריה (א ב).

3. בב״ר (כב יב) נחלקו מה האות, ויש מאן דאמר ׳קרן הצמיח לו׳.

[א] גדול עוני מנשוא

[1] סנהדרין פרק יא דף קא ע״ב (סנהדרין קא:)

[2] (ערובין) [ערכין] פרק שלישי דף טו ע״ב (ערכין טו:)

גדול עוני אתה טוען. פירוש דאין לפרש שכך היה מודה על חטאיו, דאם כן ״מנשוא״ למה לי, שאין ראוי לחוטא לומר אל השם שעשה חטא גדול שאי אפשר למחול לו, ויקטרג על עצמו נגד השם, ולפיכך דרשו רז״ל (ב״ר כב, יא) ׳אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אין אתה יכול לטעון׳:

מִנְשוֹא: רבו הדעות בזאת המלה. בקרית ספר לגאון המאירי ובס׳ שמן ששון כתו׳ שהוא חסר, וכן נמצא במקצת ספרי׳ ישני׳, וגם בשם ס׳ עזרא ובשם ירושלמי, אבל בהללי הוא מל׳, ומסור עליו ל׳ ומל׳. וכן הוא בספרי ספרד. וכן כתב הרמ״ה ז״ל, מנשוא מל׳ וי״ו ואל״ף כתי׳. וכת׳ א״ת שזה עיקר. [מנשוא].

בתמיה. וחסר ה״א התימה כי לא יתכן בניחותא ופי׳ מנשוא על עצמו פי׳ שחטאו חטא גדול שאין ראוי לסליחה דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי הרי הודה על חטאו וראוי לזה. [ר׳ אליהו מזרחי]: קשה מאי שייכות יש לזה לטעינות העון נראה דה״ק התחתונים ודאי חוטאים כמ״ש (להלן ח׳:כ״א) כי יצר לב אדם רע וגו׳ א״כ למה בראת אותם אלא ע״כ דיש תקון לחטא התחתונים על ידי תשובה א״כ לעוני אי אתה טוען. [דברי דוד]:

ועוני אי אפשר. ע״ד כי עמך הסליחה למען תורא רצה לומר מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא אבל מלך בשר ודם אין בידו למחול רק כפי דת נימוסו מוכרח לעשות אז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא וכך אמר קין אתה טוען וכו׳ והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר חס ושלום שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך. [צדה לדרך בשם מהרש״ל]:

An incredulous question. This is a question, although it lacks the ה which would indicate this. It cannot be a statement, with Kayin saying that his sin is unforgivable and more than he can bear, for Kayin would then be magnifying his sin. How could he then [contest his punishment and] say, "Behold, today You have banished me...⁠" if he already admitted that his sin is deserving of it? (Re'm) Question: What does Hashem's bearing of the worlds have to do with His bearing of Kayin's sin? It seems the answer is: Kayin is saying that earthly creatures surely sin, as it says (8:21), "For the inclination of man's heart is evil from his youth.⁠" Why did You, Hashem, create them? It must be that repentance can rectify their sins. If so, "You cannot manage to bear my sin?⁠" (Divrei Dovid)

"And you cannot manage to bear my sin?⁠" This may be understood according to (Tehillim 130:4): "Forgiveness is with You, in order that You be feared.⁠" "Forgiveness is with You" — nothing stops You [from forgiving sin]. "In order that You be feared" — [this forgiveness increases fear of Hashem]. But a human king cannot grant pardon beyond the rules of protocol. Thus a transgressor [against him] thinks, "I am surely lost!⁠" and therefore he will continue to sin more. [However, Hashem's forgiveness holds man back from further sin.] Accordingly, Kayin said: "You bear the worlds. Everything is Yours and no one holds You back [from forgiving]. Why can You not bear my sin? People will say that You are unable to forgive beyond the rules of protocol, Heaven forbid!⁠" (Tzeidah L'Derech, citing Maharshal)

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא – אם היה ביאור של עון רק מזיד נראה שלא בדעת דיבר כיון שחטא במזיד לכן הוא גדול מנשוא. ונראה שר׳ אמי אמר (בשבת דף נ״ה ע״א) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון והקשה המהרש״א ז״ל בח״א למה יבוא על חטא שהוא שוגג מיתה ועל עון שהוא מזיד לא יבא רק יסורין והניח בצ״ע. ונראה כך כיון שעבר אדם רצון בוראו ית״ש יש בו חטא ועון. מה שחטא מכוונתו ית״ש נק׳ חטא. ומה שגרם רעה לעצמו נקרא עון כמו וישר העויתי (איוב ל״ג כ״ז) שבעצמו העוה וכן ואנכי העויתי (שמואל ב כ״ד ט״ז) ובזה אשר העוה מביא על עצמו יסורי׳ כמו בשבט פשעם ובנגעים עונם (תהלים פ״ט ל״ב) וכן וימכו בעונם (שם ק״ו מ״ו) ולכן נקרא עון מזיד שברעות נפשו מביא על עצמו יסורין וז״ש אין מיתה בלא חטא שחטא נגד הש״י ואין יסורין בלא עון שהעוה דרכו להביא על עצמו יסורין. וז״ש קין גדול הוא עוני עותותי והיסורין שהבאתי על עצמי קשה מנשוא ולסבול אותם ואנכי לא ידעתי קודם שגלית לי אותם. וכן אביגיל אמרה (שמואל א כ״ה) בי אדוני העון וצריך לתת לב איך הגידה שקר לכחש כל עבדי דוד ולמה סיפר הכתוב שקר. רק היה דרך בקשה העון הוא העונש תעשה בי ולא בבני ביתי. וכן אמר קין גדול עוני הוא העונש ואיך אשא עונש גדול כזה וז״ש גדול עוני מנשוא.

עוני מנשוא – נשיאות עון האמורה בהקב״ה היא סבלנות וסליחה, כמו נושא עון ופשע וגו׳ (שמות ל״ד:ז׳), ובאדם הוא תשלומי העון, ובלשון חכמים עונש על החטא, כמו, עונו ישא (ויקרא י״ט:ח׳, כ׳:י״ז), ונשא עונו. ורש״י ז״ל פירשו כאן מענין הראשון, אבל יתר דברי קין מראין שהוא ממין השני.

ונראה שיש כאן ארבעה מיני צעקות –

• א׳, הן גרשת וגו׳ (בראשית ד׳:י״ד) – כי אמרת ארור אתה מן האדמה (בראשית ד׳:י״א),

• ב׳, ומפניך אסתר (בראשית ד׳:י״ד) – כי היית לאויב לי,⁠¹ בל תביט אלי ואיפא אסתר מפניך שלא תראני,

• ג׳, והייתי נע ונד בארץ (בראשית ד׳:י״ד) – בלי מנוח לכף רגלי, ומי יוכל שאתו,

• ד׳, והיה כל מוצאי יהרגני (בראשית ד׳:י״ד) – כי לא תשגיח עלי ומי ישמרני.

שאם הכל ענין אחד, קשה למצוא לו קשור.

1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:י׳.

גדול עוני מנשוא – ר״ל ענשי גדול מלשאת אותו ולסבלו, כי מלת עון וכן חטאת תורה לפעמים על העונש הבא עקב החטא ובעבורו:

עוני – ענשי, כמו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום (איכה ד׳:ו׳) (ראב״ע ורד״ק).

my punishment (avoni, lit. “my sin”). Similarly, “For the doom [avon] of the daughter of my people is greater than the sin of Sodom” (Lam. 4:6) (Ibn Ezra, Kimhi).

גדול עוני מנשוא – אי אפשר לפרש: ״חטאי גדול מכדי שיהיה ראוי לכפרה״, שכן קין מוסיף להסביר: ״הן גרשת״ וגו׳, והוא מדבר רק על חומרת העונש ואינו מזכיר כלל את החטא. משום כך, הרבה פירשו כאן ״עוון״ במשמעות ״עונש״. אך קשה לומר שזו אכן המשמעות, שכן בדרך כלל ״עוון״ פירושו חטא ולא עונש. לכן נראה שגם כאן ״עוון״ הוא ״חטא״, ונפרש הפסוק: ״גדול חטאי מכדי שאוכל לשאתו, הן גירשת אותי היום״ וכו׳.

יש לנו כאן הסתכלות מעמיקה בנפשו האפילה של החוטא, ובמדת הדין האלקית. וכך אומר קין: גדול עווני מכדי שאוכל לשאתו. אתה ה׳, הראית לי את גודל חטאי, שכן גירשת אותי היום, ניתקת את קשר הנישואין שביני ובין האדמה, וגם הסתרת ממני את אור פניך. הריני מגורש מן האדמה, ונעזב מאלקים ומאדם, על כן ירא אני שכל המוצא אותי – יהרגני!

אנו רואים כאן את קין – אשר לידתו הייתה בסימן גישת ״קניתי״, שבאופיו חתום השם ״קין״, ושהגיע לחטא מחמת קנאה – והנה עתה הוא מכיר שאיבד את הכל בחטאו. ההכרה בחטאו לא באה לו על ידי התבוננות במה שעשה לאחיו, אלא במה שהוא עשה לעצמו. אופיו של קין לא השתנה. אילו היינו שואלים אותו פעם נוספת ״אי הבל אחיך״, עדיין היה משיב ״השומר אחי אנכי?⁠״. ״גדול עוני״, אומר קין. אילו הייתי רק רוצח את אחי, יכולתי לשאת את חטאי. אך לא ידעתי שעל ידי כך אני רוצח גם את עצמי, עושה עצמי ארור ו״נע ונד״, ומאבד את כל זכויותיי בעולם ובחברה.

התורה גזרה עונש דומה גם על רוצח בשוגג. הוא נעשה ״נע״ בגלותו לערי מקלט, על אף שאינו נעשה ״נד״; והוא מקיים בעצמו ״והיה כל מצאי יהרגני״, ביראתו התמידית מהאפשרות שגואל הדם ישיג אותו.

גם פרשת עגלה ערופה קשורה לענשו של קין. נמצאה גופת אדם שנרצח ולא נודע מי הכהו. הרוצח השליך את הגופה על פני חוצות, ללא קבורה, כלעג לבית הדין. עתה חובה על זקני בית הדין להכריז שהם לא סייעו לרצח; הם אינם נוהגים בזרים עוברי אורח כפי שנהגו אנשי סדום. אך לפני ההכרזה, לוקחים הזקנים ״עגלה אשר לא עבד בה ולא משכה בעול״, ועורפים אותה ב״נחל איתן״ – קשה, ״אשר לא יעבד ולא יזרע״ (דברים כא, ג⁠־ד). בכך הם מודיעים, שבית ישראל לא יסבול בעלי זרוע, שופכי דמים, המשליכים מעליהם כל רסן ופורקים את עול התורה. האדמה שתחת רגליהם תיעשה קשה וסלעית, אדמה שלא ניתן לעבדה ולזרעה – ״לא תוסף תת כחה לך״.

נמצאת אומר שקין הכיר בכך שחטא לעצמו, ולא שחטא לאחיו; משום כך הוא תיאר את מעשהו כ״עוון״, כדבר מעוות או פתלתל. הדרך הקרובה לתכלית ולישועה היא הדרך ה״ישרה״; ואילו ה״עוון״ הוא ״סטיה מן הדרך״, לא רק מדרך החובה אלא גם מהאושר שלנו. כך גזר ה׳ על עולמו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויאמר קין – אמר הנה מעתה אין לי עוד שום תקוה, כי אם אקוה שתסלח לעוני זה אי אפשר, כי גדול עוני מנשוא, ואם אקוה שהגם שחטאתי יהיה לי שארית בארץ מצד הטבע, הנה זה לא יהיה אלא בא׳ מג׳ פנים. א] אם יושב בקביעות בארץ מגורו, שאז הוא בטוח במקומו מצד הטבע. אבל –

גדול עוני מנשוא: היה ראוי לומר ׳גדול עונשי מנשוא׳¹. וגם מה שאמר קין ״ומפניך אסתר״ אינו מובן היכן אמר לו ה׳ כך. אלא הענין, דקין לא סירב על עונש ה׳², אלא בשביל שהבין שעל ידי העון של רציחה נכלל עוד עונש³ שלא פירש ה׳, כאשר יבואר, על כן אמר כקובל על עצמו דאחר שנתקלל בשני דברים מפי ה׳⁴ א״כ ״גדול עוני מנשוא״.

1. רבינו מבין שפירוש ״מנשוא״ = מלשאת, וכך שיטת הרד״ק, ולכן שואל כך. אך שיטת הראב״ע והרמב״ן ש״מנשוא״ הכוונה ׳מלסלוח׳, כמו ״נושא עוון״ (שמות לד,ז). ועיין בראב״ע שמיישב את הבעיה גם אם משמעות ״נשוא״ היא ׳לשאת׳, וז״ל: ולפי דעתי שהעברים יקראו העקב ׳שכר׳, והעונש הרע הבא בעבור העון ׳חטאת׳... והטעם (בפסוקנו) כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו. ויורה על אמיתת זה הפירוש, הפסוק הבא אחריו.

2. ששמע מהקב״ה עד כה.

3. תוצאה נוספת מהעונש, וזו לא התפרשה.

4. ״ארור אתה מן האדמה״ ו״נע ונד תהיה בארץ״.

עוני – עון הוא העבירה על עונשה.

גדול עוני מנשוא – עון זה הוא גדול משאוכל לשאת. אונקלוס ואחרים מבארים ״מנשוא״ מלשון לסלוח. אך מכיון שהכתוב הבא אינו מדבר אלא בגודל העונש בלבד, הרי שהביאור הראשון נראה עיקר, והוא גם ביאורו של תרגום יונתן.

גדול עוני מנשוא – ת״ר, קין בא בעלילה לפני הקב״ה, דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש״ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידים לחטוא לפניך ואתה סולח להם.⁠¹ (שם ק״א:)

גדול עוני מנשוא – תניא, בשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהלים י״ב) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשה״ר מגדיל עונו כנגד עון שפיכות דמים.⁠² (ערכין ט״ו:)

גדול עוני מנשוא – מלמד ששפיכות דמים הוא אחד מן הדברים שנפרעין מן האדם בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב, דכתיב ויאמר קין גדול עוני מנשוא.⁠³ (ירושלמי סאה פ״א ה״א)

1. מפרש דמה שאמר קין גדול עוני מנשוא הוא בלשון תמיהה ולא בלשון הודאה, אבל במ״ר איתא שהתודה קין שגדול עונו אף מחטא אדה״ר, יעו״ש. ונראה דהגמרא והמדרש בזה לשיטתייהו, דבסנהדרין ל״ז ב׳ דרשו בענין קין דגלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד [ויובא בסמוך], ובמ״ר ויקרא פ״י אמרו בענין זה הלשון תשובה עושה מחצה, וא״כ הגמרא דס״ל דקין לא אמר בלשון הודאה לכן דרשו גלות מכפרת עון מחצה, והמ״ר דס״ל שהתודה ועשה תשובה דריש תשובה עושה מחצה, ודו״ק.

2. ומפרש דכן מגדיל עונו כנגד גלע״ר דכתיב בזה (פ׳ וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וכנגד ע״ז דכתיב בה (פ׳ תשא) חטא העם הזה חטאה גדולה, ונראה כלל הבאור בזה דע״י לשה״ר אפשר לבא לכל אלה החטאים, ולכן דנו את המספר לשה״ר כגורם לעבירות אלו.

3. נראה הכונה דכיון דהודה קין שגדול עונו מנשוא, והיינו שאי אפשר כלל למחול על זה, דאע״פ שנענש בגלות אפ״ה העון במקומו עומד ועוד יפרעו ממנו בעוה״ב, וכמו שדרשו הפסוק דפ׳ שלח הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שהנפש נכרתת ועדיין עונה בה, עיי״ש לפנינו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון