Bereshit 27 – בראשית כז‏ – Mikraot Gedolot

[קמו] ¹ויחרד יצחק. למה חרד, על שבירך לקטן קודם לגדול, שכך היה בדעתו לברך את שניהם, וקרא לעשו לברכו תחילה. שהיה גדול ואח״כ ליעקב, כך היה מחשב, למה שקשה לפני הקב״ה לעקור שלשלת היחסים, לעקור את הבכורה ממקומו, כו׳ אף כאן לא חרד יצחק, אלא שאמר מה חטא יש בידי שבירכתי את הקטן לפני הגדול ושניתי הסדר. (תנ״י תולדות כג.)

[קמז] ²ויחרד יצחק חרדה, א״ר אלעזר בן פדת למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה, מיום הדין, שבשעה שבא יצחק לברך את עשו, לא היה יודע שיצא לתרבות רעה, שהיה עשו בא, ושואל את אביו מים ומלח צריכין מעשר, או לאו, והיה יצחק אומר ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר, שאר מעשרות על אחת כמה וכמה, וביון שנתגלו לו מעשיו נזדעזע מיום הדין שנאמר ויחרד יצחק חרדה. (פסיקתא דר״כ פל״ב)

[קמח] ³ויחרד יצחק, בשביל חרדה של יצחק חרדו בניו במעמד הר סיני שנאמר ויחרד כל העם אשר במחנה (שמות י״ט:ט״ז). (אור האפלה כת״י)

[קמט] ⁴חרדה גדלה עד מאד, א״ר חמא בר״ח עד מאד, מחרדה שחרד על גבי המזבח (בראשית רבה סז)

[קנ] ⁵מי אפוא, מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין המקום שיטול יעקב את הברכות, כלפי רבקה אמרו. (בראשית רבה סז)

[קנא] ⁶מי אפוא, א״ר יוחנן מי שיש לו שני בנים אחד יוצא ואחד נכנס חרד, אתמהא, אלא בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהנם, רבי אחא אומר התחילו כותלי הבית מרתיתין הדא הוא דאמר מי אפוא מי הוא זה שהוא עתיד ליאפות כאן אני או בני יעקב, אמר לו הקב״ה לא את לא בנך אלא הוא הצד ציד. (בראשית רבה סז)

[קנב] ⁷מי אפוא, משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב, מסייע ליה לר״ל דא״ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה, כתיב הכא מי יתן איפוא ויכתבון מלי (איוב י״ט:כ״ג) וכתיב התם ובמה יודע אפוא (שמות ל״ג:ט״ז), ואימא בימי יצחק, דכתיב מי אפוא הוא הצד ציד ואימא בימי יעקב דכתיב אם כן אפוא זאת עשו (בראשית מ״ג:י״א), ואימא בימי יוסף, דכתיב איפה הם רועים (בראשית ל״ז:ט״ז), לא סלקא דעתך, דכתיב מי יתן בספר ויוחקו (איוב י״ט:כ״ג) ומשה, הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל״ג:כ״א). (ב״ב טו.)

[קנג] ⁸הוא הצד ציד, למה שני פעמים אלא אמר יצחק לעשו את הלכת לצוד ואתה נוצדת. (תנחומא תולדות יא.)

[קנד] ⁹הוא הצד ציד, הוא אשר צד הברכות. (מדרש אגדה)

[קנה] ¹⁰בטרם תבוא. מן השמים היה עיכובך. ואברכהו, בעל כרחי. גם ברוך יהיה, מרצוני, ד״א שכינה אמרה גם ברוך יהיה. (לק״ט)

[קנו] ¹¹ואכל מכל, רבי יהודה אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית. ר׳ נחמיה אומר מכל טוב שהוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא. (בראשית רבה סז)

[קנז] ¹²גם ברוך יהיה, א״ר לוי לפי שהיה אבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שלא עשיתי כשורה שעשיתי את שאינו בכור בכור כיון שאמר את בכורתי לקח (בראשית כ״ז:ל״ו) אמר יאות ברכתי, אמר ר״א אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר אלולי שרימה יעקב באביו לא נטל את הברכות ת״ל גם ברוך יהיה. (בראשית רבה סז)

[קנח] ¹³גם ברוך יהיה, אמר ר׳ יצחק בא לקללו אמר לו הקב״ה הזהר שאם תקללו לנפשך אתה מקלל שכך אמרת לו ארריך ארור [ומברכך ברוך (בראשית כ״ז:כ״ט). כיון ששמע את הדבר הזה אמר גם ברוך יהיה] (בראשית רבה סז)

[קנט] ¹⁴גם ברוך יהיה, חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה׳ ישוגב (משלי כ״ט:כ״ה) חרדה שהחריד יעקב ליצחק יתן מוקש בדין היה לקללו, אלא ובוטח בה׳ ישוגב, נתן בלבו וברכו שנאמר גם ברוך יהיה. (בראשית רבה סז)

[קס] ¹⁵גם ברוך יהיה, מניין שכל הברכות הולכות אחר חתימתן שנאמר ואברכהו גם ברוך יהיה. (מדרש מנין)

[קסא] ¹⁶גם ברוך יהיה, מכאן למדנו שכל הנותן בעין יפה הוא נותן. (ילקוט תימני כת״י)

1. בב״ר לקמן מאמר קנז. ובמדרה״ג חיי שרה שכב. א״ר אלעזר לא חרד על שבירך אלא כך אמר יצחק שמא טעיתי וברכתי למי שאינו ראוי וכיון שנודע לו שהוא יעקב אמר גם ברוך יהיה.

2. ראה לעיל פכ״ה מאמר קנו. ולקמן מאמר קנא. ובבאור. ובתיב״ע כאן. ובתנ״י ברכה א. אר״א בן פדת למה ויחרד שראה גיהנם פתוח לפניו. ובסגנון אחר בתנ״י תולדות כב. ולמה חרד, אמר נתן החבר כו׳ כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו כו׳ אבל כשנכנס עשו הרשע כו׳ נכנסה גיהנם עמו שנאמר בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי יח, ג.) יצחק רואה בביאתו של עשו מרתיח הבית ורואה את גיהנם, התחיל מצעק וחרד שנאמר ויחרד יצחק חרדה וגו׳. ובתנחומא תולדות יא. כשנכנס עשו נפתח לו גיהנם לפיכך ויחרד יצחק חרדה גדולה, והיה תמה יצחק בלבו ואומר אני רואה גיהנם ועשו מסיק אותו. ובב״ר נסדר דרש זה שנכנסה עמו גיהנם על הפסוק מי איפוא, לקמן מאמר קנא.

3. כן הוא גם במדרש הבאור כת״י.

4. בתנ״י תולדות כב. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא אין אדם אומר גדולה עד מאד אלא שהיתה אחרת לפניה, ומה, שתי חרדות חרד יצחק, אחת בהר המוריה, כשעקדו אביו ונטל את המאכלת לשחטו, נגלה הקב״ה על המלאכים ופתח את הרקיע, ויצחק נשא עיניו ורואה חדרי המרכבה וחרד ונזדעזע, וכאן חרד חרדה והיתה גדולה מן הראשונה, להלן ראה את הקב״ה ואת חדרי המרכבה ואת המלאכים וחרד וכאן בשביל שנכנס יעקב ונטל את הברכות והיתה חרדתו גדולה מאותה חרדה. ובקצור בתנחומא תולדות יג. וכ״ה בלק״ט ומדרש אגדה. ובשכל טוב כ׳ כשהוא אומר עד מאד כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח. ועי׳ בזהר ח״א קמד. קפה: וברבנו בחיי ויצא פל״א. מב. פכ״ו. ג. ובזח״א קמד: חרדה גדולה כתיב הכא גדולה וכתיב התם ואת האש הגדולה הזאת וגו׳ דעאל עמיה גיהנם, עד מאד מאי עד מאד כתיב הכא מאד וכתיב התם והנה טוב מאד דא מלאך המות כדין אמר מי איפה.

5. בלקח טוב מי איפוא שנתן עצה ליעקב ליטול הברכות. ובמת״כ מפרש מי איפוא מי היה פה ומליץ. ובמדרה״ג מביא דרש זה על הפסוק מי איפוא ולפנינו בב״ר הוא על הפסוק ויקרא יצחק. ובזהר ח״א קמד: מי איפה מי הוא זה מיבעי ליה אלא מי איפה דקיימא שכינתא תמן כד בריך ליה יצחק ליעקב ועל דא אמר מי איפה מאן הוא דקאים הכא ואודי על אינון ברכאן דברכית ליה ודאי גם ברוך יהיה דהא קב״ה אסתכם באינון ברכאן.

6. עי׳ תרגום יב״ע ולעיל מאמר קמג. ובלק״ט יצא בת קול ואמר הצד ציד הרגיל לצוד ציד בכל יום ומי הוא זה זה עשו. ובתנ״י תולדות י. כשנכנס עשו נכנס גיהנם עמו שנאמר ויאמר מי איפא ואין איפא אלא גיהנם, שנאמר כי חצבת לך פה קבר. ועי׳ שהש״ר ד, יא. ובמדרש הגדול וכ״ה במדרש החפץ כת״י בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו ״ריח״ מגיהנם. ובמדרה״ג ״רוח אחת״ מגיהנם, והתחילו כותלי בית המדרש (הבית, במדרה״ג) מרתיחין סבור שמא מחמת תנור מיד הוא אומר מי אפוא מי הוא זה שעתיד ליאפות כאן ורוח הקדש צווחת הוא הצד ציד. ובמדרש אגדה ויאמר מי איפוא נפתחה גיהנם תחתיו שהיה רוצה לקלל. ועי׳ ברש״י כאן, ולעיל מאמר קעג. בבאור. ובזהר ח״א קמג.

7. מי יתן איפוא ויכתבון מלי, לפי שראינו שנתקיימה מחשבתו ונתנו דבריו ליכתב ולא הוזכר מי הכותב אמרו שעל משה אמר כך שהיה משתמש בלשון זה שאמר ובמה יודע איפוא ופריך ואימא בימי יצחק ויעקב שהיו ג״כ סופרים והשתמשו בלשון זה איפוא. (מהרש״א) עי׳ ברש״י ואע״ז ורשב״ם כאן מ״ש בפי׳ מלת איפוא. ובשכל טוב כ׳ מי איפוא, מי עכשיו. והביא ראיות מכמה פסוקים, ומלשון הגמ׳ דפריך ואימא בימי יוסף דכתיב ביה ״איפה״ הם רועים ראיה לדברי רש״י. ויש להעיר כאן מה שדרשו בב״ר פצ״א ויאמר עליהם ישראל אביהם אם כן איפוא כו׳ תאמר אותה החרדה שהחרדתי את אבא ויאמר מי אפוא הוא שנזדעזעה עלי כאן, אתמהא. ובזח״א קמד: ר׳ יהודה אמר בגין ההיא חרדה דאחריד יעקב ליצחק אבוי אתענש יעקב בעונשא דיוסף דחרד חרדה כהאי בשעתא דאמרו ליה זאת מצאנו, יצחק אמר מי איפה. באיפה איתענש יעקב דכתיב איפה הם רועים ותמן יוסף אתעביד ואתענש יעקב. עיי״ש במפרשים וע״פ הנ״ל נ״ש.

8. מעין דרש זה בב״ר סז. הצד ציד הוא צד הצייד. א״ר אלעזר בר שמעון ציידא היך צדוך, פכור תרעייה היך תרעך פכור ומקולקל. משל שבני אדם אומרים לצייד היאך נשמטה צידה שלך מידך, וכן לשוער לחרש הבונה שער לבני אדם אומרים לו והלא אתה מתקן שער של אחר איך שער שלך שבור ומקולקל כך עשו לא נתקיימה צידתו בידו (פי׳ ב״ר) ובב״ר מביא אח״ז אמר ריב״ל כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן עופות ומסכסכן ובא מלאך ומפריחן כל כך למה כו׳ כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות שהוא עקרו של עולם חרוצות לו. וכ״ה בשנוים בתנ״י תולדות יז. ותנחומא שם יא. ועי׳ בתיב״ע פסוק לא. דאשכח כלבא חדא עיי״ש בפי׳ יונתן, ולא נמצא דרש זה במדרשים ובס׳ שפתי כהן כ׳ בתרגום ירושלמי מי הוא הצד ציד במה שצד הציד שהוא הכלב הביא לו ולכך זעק שלא נתן לו דבר טהור אלא דבר טמא, ועי׳ לעיל מאמר כא.

9. בלק״ט הוא הצד ציד, צידו של יעקב, ולא צידו של עשו. ועי׳ זח״ג כ: ק.

10. בזח״א קמד. ד״א יצחק אמר ואברכהו נפק קלא ואמר גם ברוך יהיה. ובשכ״ט גם ברוך יהיה הוזהר מהקב״ה לברכו וחתם ברכותיו מרצונו. וכ״ה במדרש אגדה. ועי׳ לעיל מאמר לה.

11. תנ״י תולדות כג. תנחומא שם יא. ובלק״ט רי״א מכל שברא הקב״ה טעם יצחק אבינו באותן המטעמים. ועי׳ לקמן קנז. ולעיל פכ״ד מאמר כה. מגמ׳ ב״ב יז. ג׳ הטעימן הקב״ה בעוה״ז מעין עוה״ב יצחק דכתיב ביה ״מכל״. ועי׳ פי״ד מאמר קלא. ביצחק כתיב ואכל מכל בזכות ויתן לו מעשר מכל. ובכ״י מדרש החפץ מפני שטעם בסעודת יעקב מכל מיני מעדנים שבעולם, ובכ״י אלביחאני ואכל מכל מה שנברא בגן עדן.

12. התחלת המאמר בב״ר א״ל [עשו ליצחק] עיקרו של דבר מה האכילך, אמר לו איני יודע אלא טועם הייתי טעם פת טעם בשר טעם דגים טעם חגבים טעם כל מעדנים שבעולם. א״ר ברכיה כיון שהזכיר בשר מיד בכה אמר אני קערה אחת של עדשים האכילני ונטל את בכורתי אתה שהאכילך בשר על אחת כמה וכמה. ועי׳ לעיל מאמר קנו. וכ״ה בתנחומא תולדות יא. ובתנ״י שם כג. בשנוים. אין קיום הגט אין קיום שטר אלא בחתימתו. גיטין פ״ב מ״ה, עדיות פ״ב מ״ג. ומעין זה לקמן בב״ר סוף פס״ז ופע״ח.

13. סוף המאמר הוספתי ע״פ המדרש הגדול כאן. ועיי״ש במדה״ג צד תלז. תקיז. ובתנחומא ברכה א. בקש לומר ארור יהיה חזר והוסיף ברכה ואמר גם ברוך יהיה. ומענין זה בתנחומא תולדות יב. ג׳ דברים ברא הקב״ה ברשותו של אדם כו׳ הידים והפה והרגלים כו׳ וכשהקב״ה חפץ אף אלו שהן ברשותו אינן ברשותו, כו׳ יצחק בשעה שנכנס עשו התחיל מזדעזע ולומר גם ארור יהיה, א״ל הקב״ה מה אתה מבקש ואתה סבור שפיך ברשותך חזר ואמר גם ברוך יהיה. וכ״ה בב״ר פס״ז ובשעה שהוא זוכה הקב״ה עושה אותן שברשותו שלא ברשותו. ועי׳ תנ״י שם כא. ובסגנון אחר בב״ר פצ״ט בקש לברכו [לעשו] ולגלות לו את הקץ מה עשה הקב״ה העביר טעמו הימנו ולא ידע אלא התחיל חרד שנאמר ויחרד יצחק כיון שלא מצא מה לומר אמר גם ברוך יהיה. ובדרשת אבן שועיב כ׳ יש במדרש כי יצחק היה מכיר ברשעו של עשו כי נביא הוא כו׳ והיה יודע זכות יעקב וצדקתו כו׳ והיה רוצה לקרב לעשו תחת כנפי השכינה והשם לא רצה שאינו ראוי לכך ועשה פיו שהוא ברשותו כאלו אינו ברשותו. עי׳ לעיל פכ״ה מאמר קעו.

14. תנחומא תולדות יג. רות רבה פ״ו. ומענין זה בתנחומא בלק יב. מה אקוב לא קבה אל בשעה שהיו ראויין לקלל לא נתקלל שכשנכנס יעקב ליטול את הברכות נכנס במרמה דכתיב ואת עורות גדיי העזים א״ל אביו מי אתה א״ל עשו בכורך המוצא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנא׳ גם ברוך יהיה. וכ״ה במדב״ר פ״כ טז. ותנ״י שם. ובמדרש אגדה ורש״י שם.

15. בספר מדרשים כתבי יד ירושלים תרפ״ב. ועי׳ לעיל מאמר קנג.

16. ב״ב נג. ועי׳ לעיל פכ״ד מאמר קעא.

וּתְוַהּ יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחְדָּא וַאֲמַר מַן הוּא דֵּיכִי דְּצָד צֵידָא וְאַעֵיל לִי וַאֲכַלִית מִכּוֹלָא עַד לָא תֵּיעוֹל וּבָרֵיכְתֵּיהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי.

Yitzchak was astonished with great astonishment; and said, “Who, then, is he who trapped [deer] and brought it to me?” I ate of it all before you came, and I blessed him. He shall be blessed.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה

וּתְוַהּ יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחְדָּא וַאֲמַר מַן הוּא דֵיכִי דְּצָד צֵידָא וְאַעֵיל לִי וַאֲכַלִית מִכּוֹלָא עַד לָא תֵיעוֹל וּבָרֵיכְתֵּיהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי

שלוש דרגות בחרדה

א. ״וַיֶּחֱרַד יִצְחָק״ – ״וּתְוַהּ יִצְחָק״. רד״ק (״שרשים״, ערך חרד), הבחין בריבוי משמעי חר״ד: האחד הוא מצב רגשי המלווה בתגובה לא רצונית (רֶפְלֶקְס) כבפסוק ״וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד״ (שופטים ח יב) שמשמעו: ״תנועת הגוף כשיבוא לאדם פחד פתאום יתנועע כל גופו״. כנגד זאת חר״ד המביע תנועה רצונית דוגמת ״הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת״ (מלכים ב ד יג) פירושו: ״תנועה מבלי פחד״. אבל אונקלוס מבחין בשלוש דרגות בפועל חר״ד: חרדה שעניינה פחד ובהלה אבל אינה מלווה ברפלקסים מתורגמת על ידי תו״ה, כגון: ״וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו״ (בראשית מב כח) ״וּתְוַהוּ גְּבַר בַּאֲחוּהִי״, ״וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם״ (דברים כח סו) ״וּתְהֵי תָוַהּ בְּלֵילְיָא וּבִימָמָא״. וכן כאן: ״וַיֶּחֱרַד יִצְחָק״ – ״וּתְוַהּ יִצְחָק״.⁠¹ כשמצטרפת לפחד גם רעדה, יש הבחנה בין רפלקס מיידי, המתורגם זָע, כגון: ״וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם״, ״וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר״ (שמות יט טז; שם יח טז) ״וְזָע״ שהוא כנראה ביטוי לפחד קיצוני; לבין תנועה רצונית, תנודה, הבאה כתוצאה מן הפחד, כגון: ״וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד״ (ויקרא כו ו) ״וְלֵית דְּמַנִּיד״. אפשר שבפסוקנו אונקלוס מרכך את הביטוי לכבוד יעקב, שגרם לאביו רק לתהות אך לא לזוע, ולא כמיוחס ליונתן: וְאִזְדַעֲזַע יִצְחָק זַעֲזוּעַ סַגִי.⁠²

תרגומי אֵפוֹא

ב. אֵפוֹא, מלת חיבור להדגשת משאלה או ציווי, מופיעה בתורה ארבע פעמים ותרגומה משתנה על פי העניין³: להלן ״וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי״ (פסוק לז) תרגם ״וְלָךְ כְּעַן מָא אַעֲבֵיד בְּרִי״, כי באמצעות כְּעַן (עתה, עכשיו) נרמז זמן הברכה שכבר חלף ותרגומו ״וְלָךְ כְּעַן״ מדגיש את הזמן. כנגד זאת דברי משה ״אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה״ מדגישים את המקום, לכן תרגם שם ״וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא״ (שמות לג טז) ״וּבְמָא יִתְיְדַע הָכָא״ בהדגשת המקום. ואילו הפסוק ״אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ״ (בראשית מג יא) המתייחס לדברי יהודה הקודמים, מתורגם ״אִם כֵּן הוּא״, ושיעורו ״אם כן הוא [כדבריך]... זאת עשו״.

אבל כאן תרגם ״מִי אֵפוֹא הוּא״ – ״מַן הוּא דֵיכִי״, כי דֵּיכִי מציין מישהו הנמצא רחוק כמבואר בפסוק ״בעל החלמות הלזה״ (בראשית לז יט) ״מָרֵי חַלְמַיָּא דֵּיכִי״. נמצא ש״מַן הוּא דֵיכִי״ משמעו, מיהו הלז. באמצעות דֵּיכִי רומז המתרגם שהאיש שנתברך כבר התרחק מן המקום, ואין הדבר ניתן לשינוי. כך עולה גם מהיפוך סדר התיבות: ״מִי אֵפוֹא הוּא״ – ״מַן הוּא דֵיכִי״.

להדגשת המהירות

ג. בעברית אחר מלת טֶרֶם יבוא הפועל בדרך כלל בלשון עתיד, אבל בארמית אחר ״עַד לָא״ (שהוא תרגום טֶרֶם) יבוא הפועל לרוב בלשון עבר, השווה: ״וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח״ (בראשית ב ה) ״וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווֹ בְּאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְּחַקְלָא עַד לָא צְמַח״, ״בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״ (בראשית מא נ) ״עַד לָא עַלַת שַׁתָּא דְּכַפְנָא״.

אבל כאן תרגם גם הארמי ״בְּטֶרֶם תָּבוֹא״ – ״עַד לָא תֵיעוֹל״ בעתיד כדי לציין את מהירות הפעולה; ״בטרם שאתה עשו תכנס, הוא הקדים אותך״. כיוצא בזה ״וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן״ (ויקרא יד לו) תרגם בעתיד ״עַד לָא יֵיעוֹל כָּהֲנָא״ להדגשת המהירות, כי כשיבוא הכהן ויסגיר או יטמא, כבר נטמא הבית. על דרך זו מתבאר גם חילוף הנוסחים בפסוק ״בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ״ (שמות א יט). רובם מתרגמים ״עַד לָא עָלָא לְוַתְהון חָיָתָא וְיָלְדָן״, אבל יש שגרסו ״עַד לָא תֵיעוֹל״ כמבואר שם.⁠⁴

1. לדעת ״נפש הגר״ פועל ״תוה״ מביע פחד אך גם תמהון כרש״י ״תהו ובהו (בראשית א ב) – תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה״. בדפוסים מצויים מופיע ברש״י כאן ״ויחרד – כתרגומו ותוה לשון תימה״, אבל רא״ם גרס ברש״י ״ויחרד – כמשמעו לשון תמיהא״ וכן בנוסחי רש״י מדוייקים.

2. וכן תרגם פשיטתא: ״ותוה איסחק תוהתא״. אבל השומרוני: ״וארתת יצחק ארתתו״.

3. כמלת החיבור לוּ שתרגומה משתנה על פי העניין כמבואר בפסוק ״אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי״ (בראשית כג יג). וראה יא״ר שהאריך בחקירת ״אפוא״ (בראשית מג יא).

4. על פי ״באורי אונקלוס״. ופעם אחת אחז גם העברי בזמן עבר: ״ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת״ (בראשית כד טו), ולא נאמר ״טרם יכלה״. ואפשר שגם כאן הוא להבעת המהירות.

ואזדעזע יצחק זעוע רב לחדה ואמר מן^א כדון הוא דצד^ב ציד ואייתי לי ואכלת מן כולה קדם עד לא תייתי וברכת יתה וברת קול^ג נפקת מן שמיא ואמרת לחוד בריך יהוי.

א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הוא״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא דצד״) גם נוסח חילופי: ״דן די צד״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קול״) גם נוסח חילופי: ״בת״.

ואזדעזע יצחק זעזוע סגי כדי שמע ית קליה דעשו וריח תבשיליה עלת באנפוי היך ריחא דיקידת גהינם ואמר מאן הוא דיכי דצד צידא ואעיל לי ואכלית מכל דאייתי עד דלא עלת ובריכתיה ואפילו הכי בריך יהי.

And Izhak was moved with great agitation when he heard the voice of Esau, and the smell of his food rose in his nostrils as the smell of the burning of Gehennam; and he said, Who is he who hath got venison, and come to me, and I have eaten of all which he brought me before you earnest, and I have blessed him, and he shall, too, be blessed?

פרשה סז

[א] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה – כְּתִיב: חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּה׳ יְשֻׂגָּב (משלי כ״ט:כ״ה), חֲרָדָה שֶׁחָרְדָה רוּת לְבֹעַז, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת (רות ג׳:ח׳). יִתֵּן מוֹקֵשׁ, בְּדִין הָיָה לְקַלְּלָהּ, אֶלָּא וּבוֹטֵחַ בַּה׳ יְשֻׂגָּב, נָתַן בְּלִבּוֹ וּבֵרְכָהּ, וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה׳ בִּתִּי (רות ג׳:י׳). חֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה עַד מְֹאד. יִתֵּן מוֹקֵשׁ, בְּדִין הָיָה לְקַלְּלוֹ, אֶלָּא וּבוֹטֵחַ בַּה׳ יְשֻׂגָּב, שֶׁבֵּרְכוֹ וְאָמַר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (בראשית כ״ז:ל״ג).

[ב] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה עַד מְאֹד – אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא מְאֹד, מֵחֲרָדָה שֶׁחָרַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר מִי הוּא זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה סַרְסוּר בֵּינִי לְבֵין הַמָּקוֹם שֶׁיִּטֹּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, כְּלַפֵּי רִבְקָה אֲמָרוֹ.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים אֶחָד יוֹצֵא וְאֶחָד נִכְנַס, חָרֵיד, אֶתְמְהָא, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו אֵצֶל אָבִיו נִכְנְסָה עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם. רַבִּי אֲחָא אָמַר הִתְחִילוּ כָּתְלֵי הַבַּיִת מַרְתִיתִים, הֲדָא הוּא דְהוּא אָמַר: מִי אֵפוֹא (בראשית כ״ז:ל״ג), מִי הוּא זֶה שֶׁהוּא עָתִיד לֵיאָפוֹת כָּאן אֲנִי אוֹ בְנִי יַעֲקֹב. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אַתְּ וְלֹא בִּנְךָ, אֶלָּא: הוּא הַצָּד צַיִד (בראשית כ״ז:ל״ג). הוּא הַצָּד צַיִד, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן צַיָּדָא הֵיךְ צָדוּךְ, פָּכוֹר תַּרְעַיָּא הֵיךְ תַּרְעָךְ פָּכוּר וּמְקֻלְקָל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ (משלי י״ב:כ״ז), רַבָּנָן אָמְרֵי לֹא יְאַחֵר וְלֹא יַאֲרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַמַּאי וּלְצֵידוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מַהוּ לֹא יַחֲרֹךְ, לֹא יַאֲרִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַמַּאי וּלְצֵידוֹ, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה עֵשָׂו צָד צְבָאִים וְכוֹפְתָן וּמַלְאָךְ בָּא וּמַתִּירָן, וְעוֹפוֹת וּמְסַכְסְכָן, וּמַלְאָךְ בָּא וּמַפְרִיחָן. וְכָל כָּךְ לָמָּה: וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ (משלי י״ב:כ״ז), כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא יַעֲקֹב שֶׁהוּא יְקָרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת, שֶׁמֵּעִקַּר הָעוֹלָם חֲרוּצוֹת לוֹ. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא שָׁאַל אֶת רַבִּי אַחָא, אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דִּכְתִיב: הוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ, אֲמַר לֵיהּ חֲרוּצָה הִיא בְּיַד הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינָם נוֹטְלִים מִן יְקָרָם שֶׁל עָתִיד לָבוֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וָאֹכַל מִכֹּל – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִכָּל טוּב שֶׁהוּא מְתֻקָּן לֶעָתִיד לָבוֹא. אָמַר לוֹ עִקְּרוֹ שֶׁל דְּבַר מָה הֶאֱכִילְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא טוֹעֵם הָיִיתִי טַעַם פַּת, טַעַם בָּשָׂר, טַעַם דָּגִים, טַעַם חֲגָבִים, טַעַם כָּל מַעֲדַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר בָּשָׂר מִיָּד בָּכָה, אָמַר אֲנִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל עֲדָשִׁים הֶאֱכִילַנִּי וְנָטַל אֶת בְּכוֹרָתִי, אַתָּה שֶׁהֶאֱכִילְךָ בָּשָׂר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אָמַר רַבִּי לֵוִי לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ יִצְחָק מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁלֹא עָשִׂיתִי כַּשּׁוּרָה שֶׁעָשִׂיתִי אֶת שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר בְּכוֹר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח (בראשית כ״ז:ל״ו), אָמַר יָאוּת בֵּרַכְתִּי.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, שֶׁלֹא תֹאמַר אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב בְּאָבִיו לֹא נָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

[ג] אָמַר רַבִּי יִצְחָק בָּא לְקַלְּלוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזָּהֵר שֶׁאִם אַתְּ מְקַלְּלוֹ לְנַפְשְׁךָ אַתְּ מְקַלֵּל, דַּאֲמַרְתְּ: אֹרְרֶיךָ אָרוּר (בראשית כ״ז:כ״ט).

אָמַר רַבִּי לֵוִי שִׁשָּׁה דְבָרִים מְשַׁמְּשִׁין אֶת הָאָדָם, שְׁלשָׁה בִּרְשׁוּתוֹ וּשְׁלשָׁה אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ, הָעַיִן וְהָאֹזֶן וְחֹטֶם, שֶׁלֹא בִּרְשׁוּתוֹ, חָמֵי מַה דְּלָא בָעֵי, שְׁמַע מַה דְּלָא בָעֵי, מְרִיחַ מַה דְּלָא בָעֵי. הַפֶּה וְהַיָּד וְהָרֶגֶל, בִּרְשׁוּתוֹ, אִין בָּעֵי הוּא לָעֵי בְּאוֹרָיְיתָא, אִין בָּעֵי לִשָּׁנָא בִישָׁא, אִין בָּעֵי מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. הַיָּד אִין בָּעֵי הוּא עָבֵיד מִצְוָתָא, אִין בָּעֵי הוּא גָנֵב, וְאִי בָּעֵי הוּא קָטֵיל. הָרֶגֶל אִי בָּעֵי הוּא אָזֵיל לְבָתֵּי טְרַטְסִיָאוֹת וּלְבָתֵּי קִרְקַסְיָאוֹת, וְאִין בָּעֵי הוּא אָזֵיל לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹכֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹא בִּרְשׁוּתוֹ, הַיָּד: וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו (מלכים א י״ג:ד׳). הַפֶּה: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה – הָרֶגֶל: בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אִתָּם, כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ (משלי א׳:ט״ו-ט״ז).

[י] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ: מִי שֶׁטָּעַם טַעַם שֶׁמֶן כֵּיצַד צָרִיךְ לְבָרֵךְ? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הַטּוֹעֵם טַעַם שֶׁמֶן מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְרִי הָעֵץ. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר זְבִיד, וּמַתְנִיתָא אָמְרָה חוּץ מִן הַיַּיִן, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וּמָה רָאָה הַיַּיִן שֶׁתְּהֵא בִרְכָתוֹ מְשֻׁנָּה מִכָּל הַמַּשְׁקִין? שֶׁהָיָה מִתְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא גָּרַם לְיַעֲקֹב לִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח יִצְחָק אֶת עֵשָׂו לָצוּד צַיִד שֶׁיַּאֲכִילֶנּוּ, נֶאֱמַר הַדָּבָר לְרִבְקָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי וְגוֹ׳, לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְגוֹ׳. רַבִּי בְּרַכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲלָבוֹ אוֹמֵר, אָמְרָה לוֹ: טוֹבִים לְךָ טוֹבִים לְבָנֶיךָ שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִין עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הִכְנִיס לְאָבִיו יַיִן וּבָשָׂר, הֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ, הִתְחִיל מְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳, יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְגוֹ׳.

[יא] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק. זֶה יָצָא וְזֶה נִכְנַס. הֵיאַךְ הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה? אֶלָּא מִי שֶׁנָּתוּן בָּאוֹרָה אֵינוֹ רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בַּחֲשֵׁכָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא נָתוּן בַּחֲשֵׁכָה רוֹאֶה לְמִי שֶׁנָּתוּן בָּאוֹרָה. עֵשָׂו בָּא מִן הַשּׁוּק וְלֹא רָאָה לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַבָּיִת. אֲבָל יַעֲקֹב רָאָה אוֹתוֹ מִבִּפְנִים וְנִטְמַן אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו יָצָא יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. כָּךְ שִׁעֵר אֶת הַשָּׁעוֹת שֶׁלֹּא יָבֹא עֵשָׂו וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצָא עֵשָׂו לָצוּד, שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו שָׂטָן וְלֹא הִנִּיחוֹ לָצוּד, עַד שֶׁיָּבֹא יַעֲקֹב וְיִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת. וְעַל עֵשָׂו נֶאֱמַר, הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ (תהלים ק״ט:ו׳). כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָן וּמַבְרִיחָן, וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אַחַד מֵהֶן. וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹש פְּעָמִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ (משלי י״ב:כ״ז). וְהָיָה מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְנָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס הָרָשָׁע, הִתְחִיל קוֹרֵא לְאָבִיו בְּזָדוֹן, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר עָלָיו בְּבֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז (משלי י״ח:ג׳).

הוּא הַצָּד צַיִד – לָמָּה שְׁתֵּי פְעָמִים? אֶלָּא אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: אַתָּה הָלַכְתָּ לָצוּד וְאַתָּה נוֹצַדְתָּ. אָמַר לוֹ עֵשָׂו: מַה לְּךָ אַתָּה תָמֵהַּ. אָמַר לוֹ: וָאֹכַל מִכֹּל, מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית הָיָה בְאוֹתָן תַּבְשִׁילִין.

בְּטֶרֶם תָּבֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ – בִּקֵּשׁ לִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת וְלוֹמַר גַּם אָרוּר יִהְיֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? לְעַצְמְךָ אַתָּה מְקַלֵּל? שֶׁאַתָּה אָמַרְתָּ לוֹ: אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ. חָזַר וְקִיֵּם אֶת הַבְּרָכוֹת וְאָמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

[יב] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה י״י עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם (משלי כ׳:י״ב). וְכִי לֹא עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַיִן וְאֹזֶן בִּלְבַד, וַהֲלֹא כָּל הָאֵבָרִים הוּא גְלָפָן בָּאָדָם. אֶלָּא מַהוּ אֹזֶן שֹׁמַעַת וְגוֹ׳. אַתְּ מוֹצֵא שְׁלֹשָה דְבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וּשְׁלֹשָה אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ. הַלָּלוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ, הַיָּדַיִם וְהַפֶּה וְהָרַגְלַיִם. כֵּיצַד? הַיָּדַיִם, רָצָה לַעֲסֹק בָּהֶם מְלֶאכֶת שָׁמַיִם, סֻכָּה, לוּלָב, שׁוֹפָר וְצִיצִית, לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת עוֹשֶׂה. רָצָה לִגְנֹב, לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, לְקַפֵּחַ אֶת הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, לַעֲבֹר בָּהֶן עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, עוֹשֶׂה. הַפֶּה, בִּקֵּשׁ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, לְסַפֵּר לָשׁוֹן טוֹב, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְהִתְפַּלֵּל, לוֹמַר שִׁירוֹת, אוֹמֵר. בִּקֵּשׁ לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, לְחָרֵף, לְגַדֵּף, לְהִשָּׁבַע עַל שֶׁקֶר, אוֹמֵר. הָרַגְלַיִם, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, לְבַקֵּר חוֹלִים, לְנַחֵם אֲבֵלִים, לִקְבֹּר מֵתִים וְלִגְמִילוּת חֲסָדִים, הוֹלֵךְ. בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לִדְבַר עֲבֵרָה, לִנְאֹף וְלִרְצֹחַ וְלִגְנֹב הוֹלֵךְ. הַלָּלוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ, הָעֵינַיִם וְהָאָזְנַיִם וְהַחֹטֶם. הָעֵינַיִם כֵּיצַד? הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, רָאָה עֲבֵרָה אוֹ דָבָר שֶׁהוּא מָאוּס בְּעֵינָיו אוֹ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בוֹ חֵפֶץ לִרְאוֹת אוֹ שִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא הָיָה רְצוֹנוֹ לִרְאוֹתוֹ, מַה יַּעֲשֶׂה? רוֹאֶה הוּא שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ. הָאָזְנַיִם, שׁוֹמְעוֹת חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין אוֹ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ בוֹ חֵפֶץ, מַה יַּעֲשֶׂה? שׁוֹמֵעַ שֶׁלֹּא בְטוֹבָתוֹ. הַחֹטֶם, עָבַר בַּדֶּרֶךְ וְהֵרִיחַ תַּבְשִׁילִין טְמֵאִין אוֹ רֵיחַ שֶׁל קְטֹרֶת עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְבוֹאוֹת מְטֻנָּפוֹת, לֹא הָיָה רְצוֹנוֹ לִרְאוֹתוֹ, מַה יַּעֲשֶׂה? הֵרִיחַ בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ. וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ, אַף אֵלּוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ. מִנַּיִן? מִמֹּשֶׁה וּבִלְעָם וְיוֹנָה וְיִרְמְיָה וְיָרָבְעָם. מֹשֶׁה מִנַּיִן? דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שִׁבְעָה יָמִים הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה לְמֹשֶׁה בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג׳:י׳). וְהוּא מְשִׁיבוֹ, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַם מֵאָז. תְּמוֹל, מִתְּמוֹל, שִׁלְשֹׁם, מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם, מֵאָז הֲרֵי שִׁבְעָה יָמִים. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁרַגְלֶיךָ בִּרְשׁוּתֶךָ. עָמַד וְהָלַךְ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ. יוֹנָה – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (יונה א׳:ב׳) קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי י״י וַיֵּרֶד יָפוֹ, לַסּוֹף הֶרְאָהוּ בַּיָּם כָּל אוֹתָן הַצָּרוֹת, וּבָלְעוֹ הַדָּג וַיִּקְרָא אֶל י״י מִמְּעֵי הַדָּגָה, וּלְבַסּוֹף נִמְרַט שֵׂעָר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ מִן אוֹתוֹ חֹם שֶׁהָיָה לוֹ בִּמְעֵי הַדָּגָה, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ. יִרְמְיָה – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי אֱלֹהִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי (ירמיהו א׳:ו׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, בְּעַל כָּרְחֲךָ תֵּלֵךְ וּבְעַל כָּרְחֲךָ תְּדַבֵּר. וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ, אַף הַיָּדַיִם אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם. אֵימָתַי? כְּשֶׁבָּא עִדּוֹ הַנָּבִיא אֵצֶל יָרָבְעָם, דִּכְתִיב: וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר י״י אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר, וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר י״י וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר י״י הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ (מלכים א י״ג:א׳-ב׳). וְלָמָּה מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ שְׁתֵּי פְעָמִים? מִזְבֵּחַ שֶׁבְּבֵית אֵל וּמִזְבֵּחַ שֶׁבְּדָן, שֶׁבָּהֶן הָיוּ אֵלּוּ שְׁנֵי עֲגָלִים. וְעַצְמוֹת אָדָם, עַצְמוֹת יָרָבְעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אָדָם, מִכָּאן שֶׁחָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. מִיָּד אָמַר יָרָבְעָם, שׁוֹטֶה הוּא זֶה. אָמַר לוֹ: זֶה הָאוֹת הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו. וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. כְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמַקְטִיר לַעֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָבְשָׁה יָדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁפָּשַׁט אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַנָּבִיא יָבְשָׁה. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁחָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹד אוֹתוֹ צַדִּיק יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁיָּדְךָ בִּרְשׁוּתֶךָ. מִיָּד וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי י״י אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי, וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי י״י וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה. וְאַף הָרַגְלַיִם אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ, פָּסוּק מָלֵא, מֵי״י מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ (משלי כ׳:כ״ד). וְאָדָם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הוֹלֵךְ, אִם לְטוֹב אִם לְרָע, אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים. וְכֵן אָמַר אֱלִישָׁע לִגְדוּדֵי אֲרָם, לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר (מלכים ב ו׳:י״ט). וְאַף הַפֶּה אֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם. מְנָא לָן, מִבִּלְעָם וּמִיִּצְחָק. בִּלְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא אָבָה י״י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ י״י אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳ (דברים כ״ג:ו׳). יִצְחָק, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו, הִתְחִיל מִזְדַּעְזֵעַ וְלוֹמַר גַּם אָרוּר יִהְיֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, וְאַתָּה סָבוּר שֶׁפִּיךָ בִּרְשׁוּתֶךָ. חָזַר וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה.

[יג] וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּי״י יְשֻׂגָּב (משלי כ״ט:כ׳). חֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק, רָאוּי הָיָה שֶׁיְּקַלְּלֶנּוּ. וּמִי גָרַם לוֹ שֶׁבֵּרֲכוֹ, בּוֹטֵחַ בַּי״י יְשֻׂגָּב. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַר חֲנִינָא, שְׁתֵּי חֲרָדוֹת חָרַד יִצְחָק, אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאַחַת כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן גְּדוֹלָה. אֶלָּא מִמַּה שֶּׁאַתְּ קוֹרֵא כָּאן גְּדֹלָה עַד מְאֹד, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ גְדוֹלָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע אֵין אַתֶּם הוֹלְכִין בִּדְרָכָי. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאָבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו).

[יד] שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְגוֹ׳ (תהלים קכ״א:א׳). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר (זכריה ד׳:ז׳), זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הַר הַגָּדוֹל. שֶׁהוּא גָדוֹל מִן הָאָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד (ישעיהו נ״ב:י״ג). יָרוּם מֵאַבְרָהָם, וְנִשָּׂא מִיִּצְחָק, וְגָבַהּ מִיַּעֲקֹב. יָרוּם מֵאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל י״י (בראשית ח״ד:כ״ב). וְנִשָּׂא מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ (במדבר י״א:י״ב). וְגָבַהּ מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם (יחזקאל א׳:י״ח). לְכָךְ נֶאֱמַר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל. וּמִמִּי הוּא יוֹצֵא, מִזְּרֻבָּבֶל. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ זְרֻבָּבֶל, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹלַד בְּבָבֶל. וּמִי הוּא מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, אֲבִיָּה בְנוֹ וְגוֹ׳, עַד וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה (דברי הימים א ג׳:י׳-כ״ד). וּמַהוּ עֲנָנִי, זֶה מָשִׁיחַ. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת שִׁבְעָה אֵלֶּה (זכריה ד׳:י׳). שֶׁנֶּאֱמַר: חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא (דניאל ז׳:י״ג). וַעֲנָנִי שִׁבְעָה, מַהוּ שִׁבְעָה. מַה שֶּׁכָּתוּב בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת שִׁבְעָה אֵלֶּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל, זֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְגוֹ׳ (ישעיהו י״א:ד׳). וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה וְגוֹ׳ (זכריה ד׳:ז׳), מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה וְגוֹ׳, וּכְתִיב: וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוַת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל אַרְעָא (דניאל ב׳:ל״ה). לְכָךְ נֶאֱמַר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל. וְהֵיכָן הוּא בָא, דֶּרֶךְ הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״ב:ז׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין וְאוֹמְרִים: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, עֶזְרִי מֵעִם י״י עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהלים קכ״א:א׳). אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

[Siman 10] And Isaac trembled very exceedingly (Gen. 27:33). May it please our master to teach us the blessing one pronounces upon tasting oil. Thus do our masters teach us: One who tastes oil should say: “Blessed be He who hath created the fruit of the tree.” R. Yosé the son of Zevid said (that) the Mishnah states: This blessing is pronounced over the fruit of every tree but one. Over wine one offers the blessing: “Blessed be He who hath created the fruit of the vine.”¹ Why is wine blessed differently than other beverages? Because wine was used as a libation on the altar,⁠² and Jacob received his blessing on account of it.

When Isaac sent Esau to hunt for venison that he might eat, the Holy Spirit revealed it to Rebecca, as it is said: And Rebecca heard when Isaac spoke to Esau, his son (ibid., v. 5). And she said to Jacob: Now, therefore, my son, hearken to my voice according to that which I command thee; go now to the flock and fetch me from thence two good goats (ibid., vv. 8–9). R. Berechiah said in the name of R. Helbo: She told him that they (the goats) would be good for you and good for your descendants, for they will obtain forgiveness through them on the Day of Atonement.⁠³ Then he brought his father the food and wine, which he ate and drank. After that he blessed him, as is said: Therefore, God give thee of the dew of heaven…. Let peoples serve thee (ibid., v. 29).

[Siman 11] And Isaac trembled very exceedingly (Gen. 27:33). What is written before this? Jacob was yet scarce gone out from the presence of Isaac, his father (ibid., v. 30). This indicates that as one withdrew, the other entered. How could this happen? A person standing in a lighted area is unable to see a person standing in a dark place, while a person standing in a dark place can see one standing in a lighted area. Thus Esau, who came from the marketplace, was unable to see Jacob, who was inside the house, but Jacob could see him as he hid behind the door. As soon as Esau entered the room, Jacob slipped out, as it is said: And Jacob was yet scarce gone out … that Esau, his brother, came in from his hunting (ibid.).

How did Jacob know when to go in to his father so that Esau would not precede him and receive the blessing? As soon as Esau went out to hunt, the Holy One, blessed be He, sent Satan after him to keep him from catching anything until Jacob had received the blessing, as it is said concerning Esau: Set thou a wicked man over him, and let an adversary stand at his right hand (Ps. 109:6).

How did he do that? When Esau caught a deer, he would tether it and then set out to catch another deer. In the meantime Satan would release the deer that had been caught and permit it to escape. When Esau returned, he was unable to find the deer. He repeated this a second and a third time. And thus it says: A slothful man shall not catch his prey (Prov. 12:27). He was forced to roam about for hours while Jacob received the blessings. Hence, Scripture states: And Jacob was yet scarce gone out from the presence of Isaac, his father, that Esau, his brother, came in from his hunting. When the wicked Esau entered, he called out to his father impudently: Let my father arise, and eat of his son’s venison (Gen. 27:31). It is of him that Scripture states: When the wicked cometh, there cometh also contempt (Prov. 18:3).

Who, then, is he that hath trapped venison? (ibid.). Why is the word trapped repeated in the text?⁠⁴ Isaac said to Esau: “You went out to trap, and you were trapped.” “Why are you upset?” Esau asked. He replied: I have eaten of all (ibid.); that is, everything that the Holy One, blessed be He, created during the six days of creation was contained in the food I ate before you entered, and I blessed him. Isaac desired to withdraw the blessing he had conferred upon Jacob and to declare instead: “Cursed shall ye be,” but the Holy One, blessed be He, rebuked him, saying: What are you doing? You are, in fact, cursing yourself, for you said to him: Cursed be everyone that curseth thee, and blessed be everyone that blesseth thee (ibid., v. 29). He changed his mind and confirmed the blessings, saying: Yea, and he shall be blessed (ibid., v. 33).

[Siman 12] And Isaac trembled exceedingly (Gen. 27:33). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: The hearing ear, and the seeing eye, the Lord hath made even both of them (Prov. 20:12). Did the Holy One, blessed be He, fashion only the eye and the ear? Did He not form all of man’s organs? What is the meaning of the words The hearing ear and the seeing eye? You find that three of man’s organs fashioned by the Holy One, blessed be He, are under the control of man, and three are not under his control. Man controls the functioning of his hands, his mouth, and his feet. How is that? In the case of his hands, if he desires to, he may devote them to sacred purposes, such as building a sukkah, fashioning a lulav, a shofar, (or) fringes, or writing the (scriptural) portions which are deposited in phylacteries and mezuzahs. Conversely, if he so desires, he may steal, shed innocent blood, or attack travelers with his hands. Indeed, he can commit many transgressions with his hands. As to his mouth, if he desires, he can study the Torah, speak kindly, extol, praise, and pray unto the Holy One, blessed be He, and he can also sing psalms. Conversely, if he so desires, he can speak slanderously, blaspheme and revile the Lord, and swear falsely with his mouth. With regard to his feet, a man may choose to use them to go about in the performance of good deeds—to visit the sick, comfort the mourner, bury the dead, and to do other charitable deeds; but conversely, if he so desires, he can use them to transgress—to commit adultery, to murder, or to steal.

The organs not under a man’s control are his eyes, his ears, and his nose. And how is that? In the case of a man’s eyes, he may witness the performance of a sinful deed, behold a repulsive sight, or see a man or a figure of authority he would prefer not to meet as he walks through the marketplace. What alternative has he? He must see them even though it might be to his disadvantage. In regard to the ear, a man hears blasphemous or sacrilegious remarks, or other things he does not wish to hear. What can he do? He hears them even though he does not desire to. As for the nose, a man walking on a highway smells unclean cooking, idolatrous incense, or the filth in the street even though it is distasteful to him. What alternative has he? He smells it even though he does not wish to.

When the Holy One, blessed be He, wills it, even the organs under a man’s control may be taken out of his control. How do we know this? We know it from Moses, Balaam, Jonah, Jeremiah, and Jeroboam. Where do we learn this about Moses? R. Samuel the son of Nahman said: The Holy One, blessed be He, tried for seven days to persuade Moses from the midst of the burning bush, as is said: Come now, therefore, and I will send thee unto Pharaoh (Exod. 3:11), but Moses replied: O Lord, I am not a man of words, neither heretofore, nor since Thou hast spoken unto thy servant (ibid. 4:10). This verse indicates that the Holy One, blessed be He, tried for seven days to persuade him to go to Pharaoh.⁠⁵ He replied: Send please, whomever you will send. The Holy One, blessed be He, rebuked him, saying: Do you believe that your feet are under your control? Thereupon, Moses went to Pharaoh against his will. In the case of Jonah, the Holy One, blessed be He, said to him: Arise, go to Nineveh, that great city (Jonah 1:2). But Jonah rose up to flee unto Tarshish from the presence of the Lord; and he went down to Joppa (ibid., v. 3). Ultimately, He inflicted upon him all the terrors of the sea: The fish swallowed him, and he cried out to the Holy One, blessed be He, from the belly of the fish; and the hair of his head and beard fell out because of the heat within the fish’s belly. Finally, he went to Nineveh, even though he did not desire to do so.

In the case of Jeremiah, the Holy One, blessed be He, told him: Before I formed thee in the belly, I knew thee (Jer. 1:5). Then said I: “Ah, Lord God! behold, I cannot speak; for I am a child (ibid., v. 6). The Holy One, blessed be He, thereupon responded: Say not: “I am a child”; for to whomsoever I shall send thee, thou shalt go, and whatsoever I shall command thee, thou shalt speak (ibid., v. 7); that is, against your will you will go, and against your will you will speak.

When the Holy One, blessed be He, desires it, even one’s hands are not under man’s control. When did this occur? At the time that the prophet Iddo visited Jeroboam the son of Nabat: And behold, there came a man of God out of Judah by the word of the Lord unto Beth-El; and Jeroboam was standing by the altar to offer. And he cried against the altar by the word of the Lord, and said: “O altar, altar, thus saith the Lord: Behold, a son shall be born unto the house of David, Josiah by name; and upon thee shall he sacrifice the priests of the high places that offer upon thee, and men’s bones shall they burn upon thee” (I Kings 13:1–2). Why is the word altar repeated in this verse? Because of the two altars, one at Beth-El and the other at Dan, at which golden calves were erected. And men’s bones is stated rather than “Jeroboam’s bones,” to emphasize that the prophet was respectful toward the government. Jeroboam said immediately: “This man is a fool.” Whereupon the prophet replied: This is the sign … Behold, the altar shall be rent, and the ashes that are upon it shall be poured out (ibid., v. 3). And the altar was rent, and the ashes poured out from the altar, according to the sign which the man of God had given (ibid., v. 5)

And it came to pass, when the king heard the saying of the man of God, which he cried against the altar in Beth-El, that Jeroboam put forth his hand from the altar, saying: “Lay hold on him.” And his hand, which he put forth against him, dried up, so that he could not draw it back to him (ibid., v. 4). When Jeroboam brought offerings to the idols, his hand did not dry up, but when he stretched forth his hand against the prophet, it did dry up. From this fact, you learn that the Holy One, blessed be He, was more concerned about the honor of that righteous man than about His own honor. The prophet exclaimed: “Do you believe that your hand is under your control?” Thereupon the king beseeched the man of God: Entreat now the favor of the Lord thy God, and pray for me, that my hand may be restored me, etc. (ibid., v. 6).

Similarly, one’s feet are not always within one’s control. There is a biblical verse that confirms this: A man’s goings are of the Lord; how, then, can man look to his way? (Prov. 20:24). Frequently, a man will depart upon a journey without knowing his ultimate destination; whether it will be for good or evil, for death or for life. Thus Elijah told the Arameans: This is not the way, neither is this the city (II Kings 6:19). The mouth likewise is not completely under man’s control. We learn this from the experience of Balaam and Isaac. Regarding Balaam, it is said: Nevertheless, the Lord thy God would not hearken unto Balaam, but the Lord thy God turned the curse unto a blessing (Deut. 23:6). In reference to Isaac we find that when Esau entered, Isaac began to tremble and was on the verge of saying: “Cursed shall he be.” The Holy One, blessed be He, called out to him: What do you intend to do? Do you believe that your mouth is under your control? Thereupon he reconsidered and said: Blessed shall he be. Thus, it is said: The hearing ear, and the seeing eye, the Lord hath made even both of them (Prov. 20:12).

[Siman 13] And Isaac trembled very exceedingly (Gen. 27:33). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: The fear of man bringeth a snare; but whoso putteth his trust in the Lord shall be set up on high (Prov. 29:25). Because of the fear that Jacob brought upon Isaac, it would have been fitting for him to have cursed him. Who compelled him to bless Jacob? Whoso putteth his trust in the Lord shall be set up on high. R. Levi said in the name of R. Hama the son of Hanina: Isaac was terrified twice, once when he was bound upon the altar, and again when Esau entered. There is no way of knowing which event frightened him more, but since the word exceedingly is mentioned in this verse, you may presume that this was the more terrifying experience. The Holy One, blessed be He, said to Israel: Because of the evil inclination, you do not pursue My ways in this world, but in the future I will place within you a new heart; And I will put a new spirit within you; and I will remove the stony heart out of your flesh, and will give you a heart of flesh (Ezek. 11:19).

[Siman 14] A song of ascents. I will lift up mine eyes to the mountains (Ps. 121:1). Scripture alludes here to the verse Who art thou, O great mountain before. Zerubbabel? Thou shalt become a plain (Zech. 4:7). This verse refers to the Messiah, the descendant of David. Why was he called a great mountain? Because he will be greater than the patriarchs, as is said: Behold, My servant shall prosper, he shall be exalted and lifted up, and shall be very high (Isa. 52:13). He shall be exalted above Abraham; lifted up above Isaac; and shall be very high above Jacob. He shall be exalted above Abraham, concerning whom it is said: I have lifted up my hand unto the Lord (Gen. 14:22); lifted up above Moses, of whom it is said: That thou shouldst say unto me: Carry them in thy bosom (Num. 11:12); and shall be very high like the ministering angels, concerning whom it is said: As for their wings, they were high (Ezek. 1:18). Hence Scripture says: Who art thou, O great mountain?

From whom will the Messiah descend? From Zerubbabel. Why was he called Zerubbabel? Because he was born in Babel (Babylonia). From whom did Zerubbabel descend? From David, as it is said: And Solomon’s son was Rehoboam; Abijah his son … and Delaiah, and Anani, seven (I Chron. 3:10–24). To whom does Anani refer? To the Messiah, as is said: For who hath despised the day of small things? Even they shall see with joy the plummet in the hand of Zerubbabel, even these seven (Zech. 4:10). And it is written elsewhere: I saw in the night visions, and, behold, there came with clouds (ananei) of heaven, one like unto a son of man (Dan. 7:13).

Even these seven. What is indicated by the phrase even these seven? The word seven is explained by what is written concerning the King Messiah: Who hath despised the day of small things? … even these seven (Zech. 4:10). That is why it is said: Who art thou, O great mountain. Scripture states elsewhere concerning him: But with righteousness shall he judge the poor (Isa. 11:4), and he shall bring forth the top stone with shoutings of “Grace, grace, unto it” (Zech. 4:7). After that it is written: And then was the iron, the clay, the brass … broken in pieces together … and the stone that smote the image became a great mountain, and filled the whole earth (Dan. 2:35). Thus it is said: Who art thou, O great mountain? From whence shall he come? He shall come by way of the mountain path, as is said: How beautiful upon the mountains are the feet of the messenger of good tidings (Isa. 52:7). At that time, Israel will look upwards and say: I will life up mine eyes unto the mountains: From whence shall my help come? My help cometh from the Lord, who made heaven and earth (Ps. 121:1). Amen, and so may it be.

1. Mishnah Berakhot 6:1.

2. Wine was used as part of the ritual of the offering (Num. 28:14).

3. The scapegoats offered on the Day of Atonement (Lev. 16:7–26).

4. The Hebrew for “hath trapped venison” reads: hatzad tzayid. The words for “trapped” and “venison” have the same root and are so similar as to warrant the question.

5. Translated literally, Exod. 4:10 reads: O Lord, I am not a man of words, also from yesterday, also from the day before yesterday, also since Thou hast spoken unto Thy servant. Yesterday and the day before yesterday indicate three days; the word also is repeated three times, implying three more days; and the day on which Moses asked God to send someone else is the seventh day.

[כא] ויחרד יצחק חרדה וגו׳. זש״ה לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון (משלי ט״ז:א׳), מהו מערכי לב, [אם יהיה] לאדם חשבון עם חביריו, או כל עסק, והוא מחשב בלבו ויאמר אם נעמוד [עמו] אומר לי כך וכך, ואני אומר לו כך וכך, עומד עלי פעמים שאחר מכל הדברים שהיה מחשב אינו מדבר אלא שוכח, הוי יפה אמר שלמה לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון.

ד״א לאדם מערכי לב, אמר ר׳ לוי ששה אברים ברא הקב״ה לאדם, ג׳ ברשותו וג׳ אינן ברשותו, ואלו הן שאינן ברשותו החוטם והעין והאוזן, כיצד אדם עובר בשוק פתאום והיו מעשנין לפני ע״ז ולא היה מבקש להריח, ואעפ״י שאין מבקש להריח מה יעשה, הוי החוטם שאינו ברשותו, ואף העין אינו ברשותו, כיצד היה עובר בשוק, וראה עבירה ולא היה מבקש מה יעשה, למה שאין העין ברשותו, ואף אוזן אינו ברשותו, כיצד היה מהלך ושמע אדם מחרף ומגדף, ולא היה מבקש לשמוע גדופים, ועוד שהיה חייב בקריעת בגדים, דאמר ר׳ שמעון אחד השומע ואחד המגדף חייב בקריעת בגדים, משרבו הגדפנין יש לך לפסוק, הוי אין אדם יכול לשמוע בלסימיה, ומה יכול לעשות ואזניו אין ברשותו. ואלו הן ג׳ שברשותו, הפה והיד והרגל, היד אם מבקש אדם לגנוב גונב, ואם לאו אינו גונב, ואם מבקש להרוג בידו הורג, ואם לאו אינו הורג, הרי היד, הרגל אם מבקש אדם להלוך ברגליו לעבוד ע״ז הולך, ואם לאו אינו הולך, ואם מבקש לעשות מצוה הוא עושה, ואם לאו אינו עושה, והפה אם מבקש אדם לדבר [בין טוב ובין רע] הוא מדבר, ואם לאו אינו מדבר, הוי לאדם מערכי לב.

[כב] ד״א ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא, אין אדם אומר גדולה עד מאד אלא שהיתה אחרת לפניה, ומה שתי חרדות חרד יצחק, אחת בהר המוריה, כשעקדו אביו ונטל את המאכלת לשחטו, נגלה הקב״ה על המלאכים, ופתח את הרקיע, ויצחק נשא עיניו ורואה חדרי המרכבה וחרד ונזדעזע, וכאן חרד חרדה והיתה גדולה מן הראשונה, להלן ראה את הקב״ה ואת חדרי המרכבה ואת המלאכים וחרד, וכאן בשביל שנכנס יעקב ונטל את הברכות והיתה חרדתו גדלה מאותה חרדה, ולמה חרד, אמר נתן החבר בשם ר׳ אחא ור׳ יהודה הלוי ב״ר שלום בשם ר׳ יוחנן, כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו, שנאמר וירח את ריח בגדיו וגו׳ (בראשית כ״ז:כ״ז) והרי לא לבש אלא בגדי עזים, שנאמר ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו וגו׳ (שם שם:ט״ז), ואין לך ריח רע בעולם מהשטף של עזים, ומהו וירח את ריח בגדיו, יש דורשים לומר הקטורת העתידה לעשות בבית המקדש הפיח הקב״ה ריחה בבגדיו של יעקב, אבל כשנכנס עשו הרשע, ר׳ אחא ור׳ יוחנן אמרו נכנסה גיהנם עמו, שנאמר בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי י״ח:ג׳), יצחק רואה ביאתו של עשו מרתיח הבית ורואה את גיהנם, התחיל מצעק וחרד, שנאמר ויחרד יצחק חרדה וגו׳.

[ויאמר מי אפוא] מהו מי אפוא, מי איפה, אמר יצחק רבון העולמים מי נאפה בתוך התנור הלזה, אני או יעקב בני, א״ל הקב״ה לא אתה ולא יעקב בנך, אלא מי הוא הצד ציד, זה עשו, שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד.

[כג] ד״א למה חרד, על שבירך לקטן קודם לגדול, שכך היה בדעתו לברך את שניהם, וקרא לעשו לברכו תחילה שהיה גדול, ואח״כ ליעקב, כך היה מחשב, למה שקשה לפני הקב״ה לעקור שלשלת היחסים, לעקור את הבכורה ממקומו. והרי לא קרא אלא לעשו, מנין אתה אומר שהיה מבקש לברך את יעקב, ממה שהוא אומר יעקב (ואמר) [לאמו] והבאתי עלי קללה ולא ברכה, אמר לה עוד ברכה שהוא עתיד לברכני בסוף אינו מברכני, [לא] חרד יצק, אלא שאמר מה עון בידי שנתקלקלה שלשלת היחסים על ידי לברך את הקטן ואחר כך הגדול, וכן אתה מוצא בכל מקום משה קודם לאהרן, וכשיבא ליחוס, אהרן קודם למשה, שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה (במדבר ג׳:א׳). אמר ר׳ אבא בשם ר׳ יוחנן דבית גוברין אף ראובן כשהגיע אותו המעש על ידו ונתן אביו בכורתו ליוסף, שנאמר ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף בן ישראל] (דברי הימים א ה׳:א׳), מכאן שהבכורה ליוסף, אבל ביחוס לא יכול לעקור בכורתו ממנו, שנאמר בני ראובן בכור ישראל (שמות ו׳:י״ד), כי הוא היה הבכור אין כתיב כאן, אלא כי הוא הבכור, וכן בניו של נח יפת הוא היה הגדול, ומפני שהיה שם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכל מקום, שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת (בראשית ט׳:י״ח), אל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול, שנאמר ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול (שם י׳:כ״א). אמר ר׳ תנחומא ויש לך ללמוד דעד גדולה שם הוא היה שני ליפת, אלא את מוצא שנח מוליד בן חמש מאות שנה, כתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה (שם ה׳:ל״ב), והמבול היה שנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳, וכתיב בשם הוליד בן מאה שנים (חסר שנים) [שנתים אחר המבול], שנאמר אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (שם י״א:י׳), אם הוא היה הגדול לא הי צריך לומר אלא ויולד את ארפכשד בשנת המבול, אף מכאן את למד שיפת היה גדול משם ב׳ שנים שיעור עיבורי, אף כאן לא חרד יצחק, אלא שאמר מה חטא יש בידי שבירכתי את הקטן לפני הגדול ושניתי הסדר, יצא יעקב ונכנס עשו שנאמר אך יצא יצא יעקב וגו׳ (שם כ״ז:ל׳), אמר לאביו אני [בנך] בכורך עדו, התחיל אביו אומר מי הוא זה שנכנס ונטל את הברכות, א״ל רוח הקודש יעקב הוא, א״ל ואוכל מכל (בראשית כ״ז:ל״ג), אמר ר׳ יצחק מכל אשר ברא הקב״ה בששת ימי בראשית טעם יצחק באותו התבשיל, ור׳ יהודה הלוי ב״ר שלום בשם ר׳ אייבו אמר ממה שצפון לצדיקים לעתיד לבא טעם יצחק באותו התבשיל, [א״ל יצחק כל מה שברא הקב״ה טעמתי באותו תבשיל] א״ל עשו אבא [אמור לי] מה הוא אותו התבשיל, א״ל יצחק שואל אני את פסיאנון טעמתי בו, א״ל עשו אבא אמור לי עיקר, א״ל בשר היה, ר׳ חנניה ב״ר יצחק אמר כיון ששמע עשו כן התחיל טופח על פניו, אמר אוי לו לאותו האיש, שנאמר (ויזעק זעקה) [ויצעק צעקה] גדולה ומרה וגו׳ (שם לד), אמר עשו נזיד של עדשים האכילני ונתתי לו בכורתי, ולאבא האכיל בשר, צריך את לידע מה ברכות בירכו, התחיל מצעק ואומר הכי קרא שמו יעקב וגו׳ (שם שם:ל״ו) א״ל אביו ומה אעשה לך, א״ל כבר לקח את בכורתי, א״ל יצחק על הדבר הזה הייתי מיצר ואומר שמא עברתי על מצות הדין וברכתי את הקטן לפני הגדול, עתה שכבר ברכתיו גם ברוך יהיה.

ויחרד יצחק – ¹ר׳ חמא בר חנינא אמר גדול מאוד היתה החרדה הזאת יותר מחרדה שעל גבי המזבח.

ויאמר מי איפוא – ²נפתחה גיהנם תחתיו שהיה רוצה לקלל.

הוא הצד וגו׳ – הוא אשר צד הברכות.

ואוכל מכל – ³מכל מטעמי שברא הקב״ה בעולמו טעמתי בו.

גם ברוך יהיה – ⁴מרצוני.

1. ר׳ חמא בר חנינא אמר. ב״ר פס״ז אות ב׳ וילקוט רמז קט״ו ולק״ט.

2. נפתחה גיהנם תחתיו. פה נשמטו איזה שורות על ויאמר מי איפוא כמו שתמצא לנכון בלק״ט ע״ש ואח״כ מתחיל דבר אחר: נפתחה גיהנם תחתיו ומוסב על ויחרד, וכן בתנחומ׳ הנדפס מכבר תולדות אות י״א כשנכנס עשו נפתח לו גיהנם לפיכך ויחרד יצחק חרדה גדולה, ורש״י עה״ת הביא ויחרד ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו.

3. מכל מטעמים, ב״ר וילקוט ולק״ט ורש״י עה״ת.

4. מרצוני. וכן הביא הלק״ט.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד – (שם כ״ט:כ״ה) ״חֶרְדַת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּה׳ יְשֻׂגָּב״, חֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִידָה רוּת לְבּוֹעַז בְּדִין הָיָה לְקַלְלָהּ, אֶלָא ״וּבוֹטֵח בַּה׳ יְשֻׂגָּב״, נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבּוֹ וּבֵרְכָהּ, (רות ג׳:י׳) ״וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה׳ בִּתִּי״. חֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק בְּדִין הָיָה לְקַלְּלוֹ, אֶלָּא ״וּבוֹטֵחַ בַּה׳ יְשֻׂגָּב״ נָתַן בְּלִבּוֹ וּבֵרְכוֹ.

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא מְאֹד מֵחֲרָדָה שֶׁהֶחֱרִיד עַל גַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אָמַר מִי הוּא שֶׁנַּעֲשָׂה סַרְסוּר בֵּינִי לְבֵין הַמָּקוֹם שֶׁיִּטֹּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת כְּלַפֵּי רִבְקָה אָמַר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים אֶחָד יוֹצֵא וְאֶחָד נִכְנַס חָרֵד אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶּׁנִּכְנַס עֵשָׂו נִכְנַס גֵּיהִנֹּם עִמּוֹ. רַבִּי נָתָן בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא הִתְחִילוּ כָּתְלֵי הַבַּיִת מַרְתִּיחִין, הוּא דַּהֲוָה אָמַר מִי אֵפוֹא, מִי הוּא זֶה שֶׁעָתִיד לֵאָפוֹת בְּכַאן, אֲנִי אוֹ יַעֲקֹב בְּנִי אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אַתָּה וְלֹא יַעֲקֹב בִּנְךָ, אֶלָּא הוּא הַצָּד צַיִד צַיְדָא הֵיךְ צַיידָּךְ פְּכוֹר תַּרְעַיָא הֵיךְ תַּרְעֵךְ פָּכוּר וּמְקוּלְקָל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ״לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ״, לֹא יַאֲרִיךְ וְלֹא יְאַחֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרַמַּאי וּלְצֵידּוֹ דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה עֵשָׂו צָד צְבָאִים וְכוֹפְתָן וּמַלְאָךְ בָּא וּמַתִּירָן, צָד עוֹפוֹת וְכוֹפְתָן וּמַלְאָךְ בָּא וּמַפְרִיחָן, כָּל כָּךְ לָמָּה, (שם) ״הוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ״ כְּדֵי שֶׁיָּבֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת שֶׁהֵן יְקָרוֹת שֶׁל עוֹלָם חֲרוּצוֹת לוֹ. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא שְׁאַלֵיה לְרַבִּי אַחָא, אָמַר לֵיהּ מַהוּ דִּכְתִיב ״הוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ״, אָמַר לֵיהּ חָרוּצָה הִיא בְּיַד הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינָן נוֹטְלִין מִן הַיָּקָר שֶׁל עָתִיד לָבוֹא בָּעוֹלָם הַזֶה.

וָאֹכַל מִכֹּל – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִכָּל מַה שֶׁנִּבְרָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִכָּל מַה שֶּׁהוּא מְתֻקָּן לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבוֹא. אָמַר לֵיהּ עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר מַה הֶאֱכִילָךְ אָמַר לֵיהּ אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא טוֹעֵם הָיִיתִי טַעַם פַּת, טַעַם בָּשָׂר, טַעַם דָּגִים, טַעַם חֲגָבִים, טַעַם כָּל מַעֲדָנִּים שֶׁבָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר בָּשָׂר מִיָּד בָּכָה, אָמַר אֲנִי קְעָרָה אַחַת שֶׁל עֲדָשִׁים הֶאֱכִילַנִי וְנָטַל אֶת בְּכוֹרָתִי, אַתָּה שֶׁהֶאֱכִילְךָ בָּשָׂר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי לֵוִי לְפִי שֶׁהָיָה יִצְחָק אָבִינוּ מִתְפַּחֵד תֹּאמַר שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי כַּשּׁוּרָה שֶׁעָשִׂיתִי אֶת שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר בְּכוֹר, וְכֵיוָן שֶּׁאָמַר (בראשית כ״ז:ל״ו) ״אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח״ אָמַר יֵאוֹת בֵּרַכְתִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, שֶׁלֹּא תֹּאמַר אִלּוּלֵי שֶׁרִמָּה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּאָבִיו לֹא נָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בָּא לְקַלְּלוֹ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִזָּהֵר שֶׁאִם אַתָּה מְקַּלְּלוֹ לְנַפְשְׁךָ אַתְּ מְקַלֵּל, שֶׁכְּבָר אָמַרְתָּ (לעיל פסוק כט) אֹרֲרֶיךָ אָרוּר.

אָמַר רַבִּי לֵוִי, שִׁשָּׁה דְבָרִים מְשַׁמְּשִׁין אֶת הָאָדָם, שְׁלשָׁה בִּרְשׁוּתוֹ וּשְׁלשָׁה אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ. הָעַיִן וְהַחוֹטֶם וְהָאֹזֶן, אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ. מַה דְּלָא בָּעֵי שָׁמַע מַה דְּלָא בָּעֵי מוֹרַח מַה דְּלָא בָּעֵי חָמִי הַפֶּה וְהַיָּד וְהָרֶגֶל בִּרְשׁוּתוֹ, אִי בָּעֵי הוּא לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא אִי בָּעֵי מַפְלִיג מִצְוֹת, אִי בָּעֵי אָמַר לִישֹׁן בִּישׁ, אִי בָּעֵי מְחָרֵף וּמְגַדֵּף וְהַיָּד אִי בָּעֵי גָּנִּיב, אִי בָּעֵי קָטִיל וְהָרֶגֶל אִי בָּעֵי אָזִיל לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְאִי בָּעֵי אָזִיל לְבָתֵּי טַרְטִיָּאוֹת וּלְבָתֵּי קַרְקְסִיאוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם זוֹכֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ. הַפֶּה גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. הַיָּד ״וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו״ הָרֶגֶּל (משלי א׳:ט״ו-ט״ז) ״בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם... כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ״.

פזעג׳ יצחק אזעאג׳א עט׳ימה ג׳דא וקאל פמן ד׳אך אלד׳י צאד צידא פאתאני בהי ואכלת מנה קבל אן תג׳י פבארכתה וליכן איצ׳א מבארכא.

נחרד יצחק חרדה גדולה מאוד ואמר: אם כן מי הוא זה שצד ציד והביא לי ואכלתי ממנו לפני שתבוא, וברכתי אותו. וגם יהיה ברוך.

[ספק היה ליצחק מי מהם הוא, וברכהו על מנת שאיזה מהם שהוא תהיה הברכה שלו. וכשהיה זה יעקב, הרי הברכה שלו, בלא ספק, כי לו היתה כוונתו של יצחק לברך אדם מסויים, לא היתה הברכה חלה על אחר.]

[כאן ענד יצחק אלשך איהמא הו פבארכה עלי אנה איהמא כאן פליכון פאן אלברכהֵ לה. פלמא כאן יעקב כאנת אלברכהֵ לה לא מחאלהֵ. לאן לו כאן פי קצד יצחק אן ידארך שכ׳ץ מעלום למא עדת אלברכהֵ אלי סואה].

ויחרד – ^אכמשמעו, לשון תמיהה.

ומדרשו: גהינם ראה פתוחה מתחתיו.

אפוא – לשון לעצמו משמש עם כמה דברים, איה פה: מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד.

ואוכל מכל – כל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו.

גם ברוך יהיה – שלא תאמר: אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לפיכך הסכים וברכו מדעתו.

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155. בדפוס אלקבץ נוסף: ״כתרגו׳: ותוה״ במקום המילה ״כמשמעו״.

ויחרד [AND YITZCHAK] TREMBLED – Explain it as the Targum renders it ותוה, which means he was perplexed.

The Midrashic explanation (Tanchuma Toldot 11) is that he saw Gehinnom opening beneath him (Esau).

מי אפוא WHO THEN IS HE – The word אפוא is an independent particle having no etymological connection with any other Hebrew word and is used with many different shades of meaning. Another explanation of אפוא is that it is the same as איה פה where here, – so that מי אפוא means "Who is he and where is he here that has hunted venison"?)

ואכל מכל AND I HAVE EATEN OF ALL – all tastes that I desired to find in it I indeed found therein (Bereshit Rabbah 67:2).

גם ברוך יהיה YEA, AND HE SHALL BE BLESSED – In order that you may not say "If Yaakov had not deceived his father he would never have received the blessing", he, therefore, confirmed it, blessing him now of his own free will (Bereshit Rabbah 67:2).

כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה – צעקה על הבכורה צעקה על הברכה.

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד – אלמלא לא נאמר עד הייתי אומר יותר מדאי וממה שחרד ונתיירא על גבי המזבח, וכשהוא אומר עד, כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח:

ויאמר מי איפוא – כלומר מי עכשיו:

הוא הצד ציד ויבא לי – כל איפוא הנכתב בסופו באל״ף משמש כמו עכשיו, כגון איפוא [זאת עשו] (בראשית מג יא), איפוא בני והנצל (משלי ו ג), ואיה [אפו] תקותי (איוב יז טו), מי יתן [אפו] ויכתבון מלי (שם יט כג), ואם לא [אפו] מי יכזיבני (שם כד כה), וכל דומיהן, וכל איפוה שנכתב סופו בה״א, משמש כמו אנה, כגון איפה האנשים אשר הרגתם בתבור (שופטים ח יח), ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז), איפה לקטת היום (רות ב יט), וכל דוגמיהן, וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה, אי הבל אחיך (בראשית ד ט), אי אלהימו (דברים לב לז), אי חנית המלך (שמואל א כו טז), אי זה הדרך (מלכים א יג יב), וכל דומיהן. פה כמו כאן, ודומה מי לך פה (בראשית יט יב), וכל דומיהן, ולא שחרד לדעת מי הוא כי קודם שיצא מפיו הכיר בו, שנאמר הקול קול יעקב (שם כז ב), אלא חרד איך הסכים להקב״ה לעשות את הצעיר גביר, ואת הפשוט בכור, מה שרימה בני יעקב אותי אין לתמוה, כי כהו עיני, אבל הקב״ה שהכל גלוי לפניו איך הסכים על ידי, אלא שמע מיניה כי עתיד הוא בעצמו לברכו, לכך נאמר גם ברוך יהיה:

ואוכל מכל – מה שברא הקב״ה בעולמו שראוי לאכילה טעם יצחק. וכן אתה דורש כאן דברי ר׳ יהודה ור׳ נחמיה דאמרי אף מכל טוב המתוקן לצדיקים לעתיד לבא טעם:

בטרם תבא ואברכהו – כי מן השמים היה עיכובך:

ואברכהו – על כרחי, א״ר יצחק בא לקללו, אמר דבר הקדש הזהר שאם תקללו לעצמך אתה מקלל, שכך אמרת אורריך ארור (פסוק כט), ואם תברכהו לעצמך אתה מברך, שכך אמרת ומברכך ברוך (שם), לפיכך חתם ברכותיו וקיימם, ואמר גם ברוך יהיה, א״ר אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אילולי שלא רימה יעקב את אביו לא נטל את הברכות, ת״ל גם ברוך יהיה הוזהר מפי הקב״ה לברכו וחתם ברכותיו מרצונו:

ויחרד יצחק – על שמצא שיער בחלקת צוארו של יעקב.

מי איפוא – תיקון לשון הוא, כמו איזי שבתלמוד: אימא לי איזי (בבלי בבא מציעא ע׳.). אתאורש בלעז.

גם ברוך יהיה – שמיהר לעובדני. וגם ידע שבעצת רבקה עשה הכל והיא היתה מכרת בו שראוי לברכות.

Vayyeherad ISAAC WAS SEIZED WITH TREMBLING: on account of the hair that he found on the smooth part of Jacob's neck.⁠¹

Mi 'efo': 'Efo' is a stylistic flourish,⁠² like the word ׳izi in the Talmud, e.g. (BM 70a), "Tell me, 'izi.⁠" In the vernacular, atores.

Gam "NOW HE SHALL REMAIN BLESSED: Because he was so quick to minister to me.⁠" Isaac furthermore realized that Jacob had done everything at Rebekah's suggestion and that she had recognized him to be more worthy of the blessings.⁠³

1. See also Rashbam's commentary to 37:11. Rashbam understands Jacob's emotion here as being, primarily, confusion. He opposes Rashi's midrashic approach that sees Jacob trembling from the vision of Hell.

2. Rashbam's interpretation is opposed to seeing 'efo' as meaning "where" (as if 'efoh, with a he', were written), as is done by Ibn Ezra and R. David Qimhi and by Rashi in his second interpretation.

3. Rashbam emphasizes that Isaac did not simply feel that the blessing was unfortunately irretrievable (Bereshit Rabbah 67:1, Tanh. Toledot 12 and Nahmanides) but rather he had his reasons for allowing Jacob's blessing to remain in force.
See similarly Rashi.

מי אפוא^א – מי זה ואנה הוא, ב׳ מלות.⁠¹

ואברכהו – ו״ו קמוץ בעבור היותו פועל עבר. ואלו היה בפתח גדול היה לעתיד, [כמו: ואדבר אתך (יחזקאל ב׳:א׳), ואדברה בעדתיך (תהלים קי״ט:מ״ו)].⁠^ב

1. השוו ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ז:ל״ז.

א. בכ״י פריס 177: איפה.

ב. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י ברסלאו 53 ועוד עדי נוסח.

WHO THEN IS HE. Mi efoh hu (who then is he?) should be interpreted as follows: who is he and where is he?⁠¹ The word efoh (then) is made up of two words.⁠²

The vav of va-varakhehu (and have blessed him) is vocalized with a kamatz because va-avarakhehu is a perfect. Had the vav been vocalized with a pattach, then va-avarachehu would be an imperfect.⁠³

1. The phrase should be read as follows: mi hu (who is he) and efo hu (where is he). The hu following efoh also applies to mi (Krinsky, Cherez). Mi efo hu literally means who where is he. Hence Ibn Ezra's comment.

2. Efoh is made up of ayeh (where) and poh (here) (Weiser).

3. Avarakhehu means I will bless him. The vav vocalized with a kamatz is a vav conversive and changes I will bless him to I blessed him. If the vav were vocalized with a pattach it would be a connective vav, and va-avarakhehu would mean, and I will bless him.

גם ברוך יהיה – שאיני יכול לחזור בי.

גם ברוך – כלומר: מאחר שקיבל ברכה זו להיות גביר ושר, יודע אני שגם ברכה האחרת יקבל – ברכת אברהם לירש את הארץ, כי היא ראוייה לבכור ולגביר. וכן אמר ליעקב כששלחו לחרן, אמר לו: ויתן לך את ברכת אברהם (בראשית כ״ח:ד׳).

גם ברוך יהיה – EVEN SO, BLESSED HE WILL BE – For I cannot return it to me.

גם ברוך – EVEN SO, BLESSED – Meaning: After he received this blessing to be a lord and a noble, I know that he will also receive another blessing – the blessing of Avraham to inherit the land, because it is appropriate to the oldest and the master. And thus he said to Yaakov when he sent him to Charan, he said to him: “May He give you the blessing of Avraham” (Bereshit 28:4).

ויחרד – הראה חרדה גדולה בעצמו בפני עשו כדי שלא יחשוב עליו עשו כי בכונה עשה יצחק כשברך את יעקב והתל בעשו.

ואמר: מי אפוא – פירש מי הוא ואיפוא הוא.

ואכל מכל – מכל אשר הכין ממיני המטעמים.

בטרם תבא – כי אלו לא אכלתי מכל והיית אתה בא בתוך הסעודה הייתי מניח שלו ולוקח שלך והייתי מברך אותך אבל אני אכלתי מכל קודם שבאת וברכתיו מיד בעוד שלבי בי^א טוב.

גם ברוך יהיה – אחר שברכתיו עתה אני מקים לו הברכה, כי ידעתי כי בני היה.

א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״בי״.

ויחרד; he displayed his emotional upset in front of Esau in order that Esau should not think he had deliberately fooled Esau by blessing Yaakov. He said:

מי איפוא, the words mean: “who is he, and where is he now?”

ואכל מכול, of all the tasty dishes which he served me.

בטרם תבא, “before you could come. If I had not eaten of all the type of food he had prepared for me, and you would have arrived while I was in the middle of eating, I would have stopped eating from his food and have helped myself to yours and have blessed you. However, since I have eaten my fill before you came I cannot do this now since I have blessed him already.”

גם ברוך יהיה, since I have already blessed him I confirm my blessing for I knew that he was my son (not an outsider).

גם ברוך יהיה – הטעם ׳אע״פ שכאשר בירכתי אותו בתחילה בפרטיות הייתי נבוך, הנה אני מוסיף לו עתה את הברכה בכלל עם ידיעתי שהוא יעקב, לפי שלא בחרתי בך יותר ממנו אלא מפני שהיה במחשבתי כי זה מתאים עם הרצון האלהי בך, וכיון שהרצון האלהי {גזר} שהברכה תהיה לו {ליעקב} הרי אין לי לבחר אלא במי שבחר בו האל יתעלה׳¹, ויחד אותו² גם ברוך יהיה. וכבר ביארנו כוונה זו בספר המספיק³.

1. קפב. אפשר לפרש בד׳ רבנו שאף כאשר בירך את יעקב לראשונה היה נבוך בדעתו מי עומד לפניו ולכן בירכו על דעת המקום, ולכן היתה לברכה זו מקום לחול על העומד לפניו אף שלא ידע בבירור מי הוא, ורק שנצרך עדיין לברכו בפרטיות לאלומיה למילתיה. כמו״כ אפשר לפרש שכיון שהיה נבוך אז ולא כיוון לברך את יעקב לא חלה הברכה, לכן נצרך לברכו בייחוד כאן. וראשון נראה לי יותר (וראה מש״כ לעיל פסוק כז). וכן בקטע שזיהה מ׳ צוקר כפירוש רס״ג (ונדפס ממנו בסוף פרשת תולדות במהדורתו עמ׳ 428) נאמר שאילו נתכוון יצחק לברך את עשו לא היתה יכולה לחול על יעקב העומד לפניו ולכן ביאר שכוונת יצחק אז היתה למי שעומד לפניו, יהיה מי שיהיה. [והשוה פירוש הרמב״ן להלן פר׳ ויחי (מח:יז) שכתב: ׳ואם היתה ברכתו בבלי דעת לא תבא ברכתו עליהם כי איננה ברוח הקודש כראוי׳].
אפשר שיש לדייק כן מלשון רבנו שנשתמש במלה שפירושה ׳בלבול וחוסר דעת׳ המתורגמת כ׳נבוך׳, ולא כתב שהיה אז בדעת מוטעית וכדו׳.

2. קפג. בהוספות ומילואים הציע המהדיר להוסיף כאן בסוגריים (ולפיכך), ואני לא שיניתי מפני שחושבני שהמילים ׳ויחד אותו׳ חוזרים על יצחק, וכוונת רבנו לומר שלפי הטעם האמור (שכדרכו שׂם רבנו בפי יצחק בגוף ראשון) ייחד יצחק הברכה ליעקב בדעת שלמה ובנפש חפצה באומרו גם ברוך יהיה. ויש לבדוק במקור.

3. קפד. מעניין להשוות הדברים, ששם (הוצאת פלדהיים עמ׳ 388–390) ביאר רבנו באופן שונה במקצת, וכתב שבאומרו ׳גם ברוך יהיה׳ נתכוון יצחק לומר: ׳זאת הברכה לא על פי מקרה נולדה כי אם בהשפעה אלקית, ועליו יתעלה לא יתכן לומר שהברכה באה מאתו בטעות. ולו חלה הטעות בי, שאנכי כלי שרת בידו, {לברך את שאינו ראוי לברכה} לא היתה משפיע עלי [...] מה שהושפע מאתו יתעלה, רק מפני שהוא ראוי לברכה ולא אתה׳. לכאורה מדבריו שם משמע שברכה נבואית ברוח קודש כזו איננה צריכה שום תוספת וחיזוק, אע״פ שבשעת הברכה חשב שהוא מברך את עשו ונמצא שבירך את יעקב, ו׳גם ברוך יהיה׳ מתפרש כהבהרת המציאות, להודיע לעשו שחלה הברכה הראשונה. ואילו כאן מפרש רבנו שהוצרך יצחק לחזק את הברכה במדה מסויימת כאמור, ו׳גם ברוך יהיה׳ היא ברכה נפרדת של יצחק.

ויחרד יצחק – פר״ש: ראה גיהנום פתוחה מתחתיו לפי שרצה לקלל את יעקב.

ויש מפרשים: אמר יצחק אם אני טעיתי בין עשו ליעקב בזה אין אני חרד ואין לי תימה בדבר שהרי כהו עיני ולא הכרתי אותו. אבל על זאת אני חרד, שאין דבר נסתר מעיני הקב״ה, היאך הסכים להעביר הבכורה מן הגדול ונתנה לצעיר.

גם ברוך יהיה – שע״פ הדבור ברכתיו שהרי קנה הבכורה ממך ושורת הדין עשיתי.

דבר אחר: גם ברוך יהיה – לפי שכבר אמרתי לו אורריך ארור ואם אקללהו אקלל את עצמי ולכך איני חפץ לקללו. ואם תאמר: לא אקללהו ולא אברכהו כבר אמרתי לו מברכיך ברוך לכך אני מברכו שאני מברך את עצמי.⁠¹

דבר אחר: גם ברוך יהיה – מפי הקב״ה עתיד הוא להיות ברוך.

1. שאוב מספר הג״ן.

ויחרד יצחק, "Yitzchok became frightened;⁠" according to Rashi, he had a vision of gehinom opening up beneath him. He had this vision as soon as he wanted to curse Yaakov for having deceived him. Some commentators understand the expression as Yitzchok now realising that if he could not even have known the difference between his two sons he could no longer be surprised why he had been struck with blindness as a punishment. Nonetheless, there was one thing he was not frightened of. Seeing that nothing is concealed from God, how could He have allowed the birthright to be transferred from the older son to the younger son?

גם ברוך יהיה "he shall also remain blessed.⁠" Yitzchok reasoned that seeing that he had intended to bless his firstborn son, and Yaakov had bought the birthright already a long time ago, he had actually blessed the son to whom this blessing belonged legally. A third exegesis: seeing that I already said to Yaakov that anyone who would curse him shall himself become cursed, if I cursed him now I would bring a curse upon myself. If you, the reader were to ask me, if so at least Yitzchok should not have given Yaakov an additional blessing? The answer is that I also said that anyone who would bless him should be blessed. Therefore it is in my own interest to bestow another blessing upon him. Another interpretation for the words: "he shall also retain the blessing;⁠" Yitzchok asked God to confirm the blessing that he had bestowed upon Yaakov.

ויחרד יצחק חרדה – א״ת אמאי חרד. והלא כשהכיר קול יעקב לא חרד אלא אמ׳ אני תעיתי. אין זה תימה שכהו עיניו. אבל הקב״ה עיניו משוטטות בכל היאך הסכים לברך פשוט לפני הבכור. ומאחר שהסכים גם ברוך יהיה.

ויחרד יצחק – ראה גיהנם פתוחה לפניו. אמ׳ מי יאפה בזה (אמ׳ יאפה בזה). אמ׳ הצד ציד (בראשית רבה סז:ב).

בטרם תבא ואברכהו, גם ברוך יהיה – אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק: מי הוא אשר רמני לברך אותו, שישלים צעקתו לאמר מיד: גם ברוך יהיה, אבל היה ראוי שיקללהו. ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר: למה תברכהו עתה אבי, ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו.

והנכון בעיני: שהוא לשון הווה, יאמר: מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותני שאברכהו וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו: וגם ברוך יהיה – על כרחי, שאי איפשר לי להעביר הברכה ממנו כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו. וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם. וזהו טעם: בא אחיך במרמה (בראשית כ״ז:ל״ה), כי אחר שאמר מי איפה^א נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי איפשר שתחול הברכה רק בזרעו.

א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, וכן בכמה כ״י של המקרא: ״איפא״. בנוסח המקרא שלנו: ״אפוא״.

AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID, WHO THEN IS HE THAT HATH TAKEN VENISON AND BROUGHT IT TO ME, AND I HAVE EATEN OF ALL BEFORE THOU COMEST AND HAVE BLESSED HIM? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED. It is not natural for a person who just trembled violently and complained, "Who was it that subtly made me bless him?⁠" to conclude his complaint by immediately saying, Yea, and he shall be blessed! Rather, it would have been proper that he curse him! Moreover, Esau would then complain to his father, saying, "But why do you bless him now, my father?⁠" And how would Esau believe his father that it was originally done through subtlety¹ when he saw that he was now blessing him willingly!
The correct interpretation appears to me to be that it is in the present tense.⁠² Isaac is saying, "Who then is he that hath hunted venison, who could have beguiled me so that I should bless him and that he should remain blessed under all circumstances for I knew that he is a blessed one?⁠" Or it may be that the expression, Yea, and he shall be blessed, means "against my will, since it is impossible for me to transfer the blessing from him.⁠" From the moment he blessed him, Isaac knew by Ruach Hakodesh³ that his blessings indeed rested upon Jacob. This then is the reason for his violent trembling for he knew that his beloved son Esau had lost his blessing forever. This also is the explanation for his saying, Thy brother came with subtlety,⁠⁴ meaning that after he said, Who then is he etc. he realized that Jacob had been the one who came before him to receive the blessing for it would have been impossible for the blessing to rest on any but his offspring, [and, as mentioned above, Isaac knew by Ruach Hakodesh that the blessing had taken effect. Hence he was sure that it was Jacob who had come before him.]

1. (35) here.

2. The word yihyeh, generally understood as a future tense — and he shall be blessed — is here to be understood as a present tense, as explained below in the text.

3. See above, Note 90.

4. (35) here.

גם ברוך יהיה – מכל, ואמר כן להורות כי המתברך בארץ מפי האבות כמתברך מפי אלהי אמן (ישעיהו סה, ט״ז).

ובמדרש ויחרד יצחק חרדה, שתי חרדות חרד יצחק אחת ע״ג המזבח ואחת כאן, והזכיר עד מאד לומר שחרדה זו גדולה מאותה חרדה שחרד ע״ג המזבח.

ובב״ר אפשר מי שיש לו שני בנים אחד נכנס ואחד יוצא והוא חרד אתמהא אלא בשעה שנכנס עשו נכנס עמו גיהנם, ר׳ נתן בשם ר׳ אחא התחילו כותלי הבית מרתיעין, הוא שאמר מי איפוא מי הוא שעתיד לאפות כאן אני ובני, אמר לו הקב״ה לא אתה ולא בנך אלא הוא הצד ציד הוא הלך לצוד ונצוד, ע״כ.

גם ברוך יהיה "he shall also remain blessed.⁠" Yitzchak meant that Yaakov should remain blessed by all the emanations. He said these words to teach us that if someone received a blessing from the patriarchs [who had been specifically endowed by God with the power to bestow blessings, Ed.] he is as if he had been blessed by God directly. The expression chosen by our author is מפי אלוהי אמן. [This is an expression borrowed from Isaiah 65,16 meaning that the blessing —even though its fulfillment may have been delayed — stems from the God who can be trusted to fulfill His promises Ed.]

Tanchuma Toldot 13 concentrates on the word ויחרד יצחק חרדה גדולה, "Yitzchak experienced a great trembling,⁠" explaining that the Torah repeats the word חרד to show that this was already the second time Yitzchak had trembled. The first time was on the altar on Mount Moriah. The reason why the Torah added the words עד מאד in this instance was to tell us that this trembling was of a more far reaching nature than the one he experienced when he thought he was going to be a sacrifice.

Bereshit Rabbah 67,2 asks why a man whose one son left the room to make room for his other son should be seized by such violent tremors. The answer given is that when Esau entered Gehinom entered with him. Rabbi Nathan, quoting Rabbi Acha said that the walls of his house started shaking. This is alluded to by the words מי אפוא in our verse and meant: "who in the future was going to 'be baked?'" [Yitzchak had a vision of someone being burned by the fires of Gehinom and considered that it might be himself for having misjudged the character of his children so tragically. Ed.] God answered him that neither he nor Yaakov was going to be burned by those fires but the one הצד ציד, who had constantly been "hunting,⁠" i.e. misleading him, Esau.

ויחרד יצחק חרדה גדולה – שני חרדות חרד יצחק אחת כשנעקד ואחת כאן ולמדך כאן שזאת היתה גדולה וממה חרד ראה גיהנם פתוח תחתיו. אמר מי איפה כלומר מי יהיה אפוי כאן ורוח הקדש משיבתו הוא הצד ציד וזהו עשו. והיינו דקאמר לו יצחק לעשו ולכה איפה מה אעשה בני כלומר מה אעשה לך בני על שאתה עתיד להיות אפוי.

גם ברוך יהיה – כשראה יצחק שבא יעקב אליו במרמה רצה לקללו השיבתו בת קול אל תקללהו כי כבר אמרת אורריך ארור ומברכך ברוך ואם תקללהו אתה תהיה מקולל מקללתך. א״ל גם ברוך יהיה הוא יהיה ברוך כי איני רוצה לקלל עצמי. וי״מ דיצחק חרד אמר בלבו מה עון היה בי שברכתי את הקטן בפני בני הגדול וכל זמן שיצחק מתאונן עשו גונח על אשר ברכו אביו ואמר ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח. אמר יצחק לעשו מי הוא אשר לקח בכורתך א״ל יעקב. אמר יצחק גם ברוך יהיה בדין ובמשפט ברכתיו. עם שעתה הייתי מתחרט על שברכתיו שאמרתי נשתנו עלי סדרי בראשית עכשו שהוא כדברך אני מודה לו על הברכות והיינו דא״ל גם ברוך יהיה.

והיה כאשר תריד – כמו וירד מיעקב כלומר כאשר תמשילהו עלי שתעבידו מרצון נפשך ופרקת עולו מעל צוארך.

ויחרד יצחק חרדה וגו׳ – שתי חרדות חרד יצחק אחת כשנעקד ואחת כאן ולמדך הכתוב שזו היתה גדולה ועכשיו ממה חרד לפי שאמר בלבו מה עון ומה מכשול היה בידי שברכתי הקטן לפני הגדול והתחיל עשו גונח ואמר וכו׳ כדפי׳ רש״י ז״ל.

מי איפה – שאל יצחק מי יהיה אפה בגיהנם ורוח הקודש משיבו הוא הצד ציד כלומר עשו והיינו דקאמר ליה יצחק לעשו ולכה איפה מה אעשה בני כלומר אתה עתיד להיות אפיה בגיהנם אם כן מה אעשה לך.

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד "Yitzchok was overcome by an exceedingly strong trembling;⁠" Yitzchok actually experienced two separate fits of trembling; the first time had been when he lay bound on the altar of Moriah, expecting to have his throat slit. The second time occurred here. (B'reshit Rabbah 67,2). He asked himself what sin he had been guilty of, so that he had blessed the younger son before he had blessed the older son. He had caused Esau to groan, complaining (if I had no blessing left for him). Our author quotes a line in our version of Rashi, that did not appear in some later editions, such as the ones relied on by Luzzato.

מי איפוא, "who and where?⁠" Yitzchok questioned himself who was now destined to wind up in Gehinom, either he himself, or Yaakov for using deceit, or Esau for having used deceit for all these years? The words following are the ones provided from the Holy Spirit, stating clearly that he who had "hunted venison", (metaphor for deceit, as animals must be lured to their death by deceit). Hearing this, Yitzchok continued

גם ברוך יהי׳ – וכי זה דרך לאחד שצעק לומר רימני לברך אותו שאחר כך יחזור ויאמר גם ברוך יהי׳ אדרבה הי׳ ראוי שיקללהו ועוד כיון שברכו פעם אחרת לפני עשו לא יאמין שברכה ראשונה היתה במרמה כיון שעתה מברכו ברצונו לכן פי׳ הרמב״ן שהוא לשון הווה מי איפה הצד ציד אשר היה יכול לרמות אותי שאברכהו וגם שיהי׳ ברוך עכ״פ ידעתי כי ברוך הוא.

אי נמי: שגם ברוך יהי׳ על כרחו שאי אפשר להעביר הברכה ממנו כי מאז שבירך אותו ידע ברוח הקדש שחלה עליו הברכה וזה טעם החרדה שידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם:

גם ברוך יהיה,⁠"he shall also retain his blessing.⁠" Since when is the reaction to someone who complains that he has been tricked out of a blessing, that one tells him that the party who received the blessing in his place is to keep it? Surely, the normal reaction would be to curse the swindler who came by the blessing by devious means! Moreover, seeing that Yitzchok repeated the blessing he had given to Yaakov a second time, this clearly indicates that Yaakov did not obtain the blessing by deceitful means in the first place! Why else would he now bless Yaakov willingly and knowingly?

This is why Nachmanides explains the entire verse commencing with the words: מי איפוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל as referring to Esau, i.e. "who is the person who has fed me a line which I swallowed hook line and sinker all these years so that I was befuddled enough to bestow the blessing on him?⁠"

Alternately, what Yitzchok meant was that once he had uttered the blessing it was too late for him to recall it and to invalidate it, even if it had been obtained under a false premises. Yitzchok had realized as soon as he had finished blessing Yaakov, that he had indeed blessed the son who deserved the blessing. It was this belated inspiration supplied by the Holy Spirit, which made him tremble in the sudden realization that he had lost his beloved son permanently..

ויאמר מי איפוא – ר״ת אמו מי נעשה סרסור בדבר רבקה.

איפוא – בגימטריא גהנם שנכנס גיהנם עמו.

ואברכהו – ב׳ דין ואידך כי אחד קראתיו ואברכהו. גבי אברהם רמז ברכת אברהם בירך את יעקב. וכתיב נמי ויתן לך את ברכת אברהם.

ויחרד כמשמעו לשון תמיהה ומדרשו ראה גיהנם פתוחה תחתיו. אע״פ שפי׳ ויחרד מענין תמיהה אינו כמשמעו כי פירושו מענין פחד עם כל זה אמר כמשמעו לשון תמיהה מפני שהמכוון פה מדרך הפשט היא התמיהה לא הפחד שלפתחה של גיהנם כי הוא דרך דרש בעלמ׳:

מי איפא לשון לעצמו משמש עם כמה דברי׳. פי׳ אין זאת המלה מורכבת מאיה ומפה רק הוא לשון בפני עצמו שהרי הוא משמש לכמה עניינים פעם עתה כמו מה לך איפה פעם אנה כמו איפה היית ביסדי ארץ פעם מה תארו כמו איפה האנשי׳ אשר הרגתם ואלו היתה מורכבת מאיה ומפה לא היתה משמשת על כל אלה הענייני׳ ומ״ש אחר זה איפוא איה פה הוא הפי׳ הסובל לפי המקום הזה לא שהוא פי׳ המלה הזאת בכל מקו׳ כי לא יתכן לפרשה איה פה במקום שפירושה עתה ולא במקום שפירושה מה תארו:

מי הוא ואיפוא הוא. מפני שפי׳ איפוא הוא פה כמו איה פה ונשאר מי לבדו ולא יתכן מבלתי מלה דבקה לו מורה לנסתר או לנמצא או למדבר בעדו הוצרך להוסיף עליו מלת הוא המורה על הנסתר שפי׳ מי הוא המביא את המטעמים ומפני שהן שתי שאלות לפי הפי׳ הזה מי הוא שהביא המטעמי׳ ואנ׳ הוא הוצרך להוסיף וי״ו במלת איפוא ואמר מי הוא ואיפוא הוא:

כל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו. ב״ר דאל״כ מכל למה לי:

שלא תאמר כו׳ לכך הסכים כו׳. ב״ר דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי הא כבר ברכו:

אבל מיראתו את עשו בנו שהיה רשע ובליעל וזדוני הראה עצמו כאלו לא יסתפק בו מעולם ולכן חרד חרדה גדולה ולא ספר לעשו דבר מהבחינות אשר עשה ואמר כמתמיה מי איפה הוא הצד ציד רוצה לומר מי לנו פה איש יודע ציד שצדה והביא אלי כי אין לנו בנים יודע ציד בלתך. ואולי אמר מי איפה הוא כלומר מי הוא ואיפה הוא כי עתה היה כאן ועמי הוא בחדר. ואם תאמר שהיה איש ציד מחוץ איך הביא אלי את צידו לאכול כי זה לא יוחס כי אם לאחד מבני. ועוד אני רואה פליאה שלישית והוא אמרו ואוכל מכל ר״ל שאני זקן נפסד התאוה ועושים לי מטעמים כדי שאם לא אוכל מזה אוכל מזה אבל עתה אכלתי מכל המטעמים יותר מן המורגל לאכול. ועוד בחנתי בזה פליאה רביעית והיא שנעשה כל זה במהירות כהרף עין הצידה ותיקון המטעמים והאכילה והוא אמרו בטרם תבא רוצה לומר מהציד ומאשר כל הדברים האלה נזדמנו ואברכהו כאשר היה עם לבבי ידעתי בני ידעתי שיתקיימו בו ברכותי בהכרח כי לא לחנם נתחברו כל הענינים האלה אלא שהיה דבר גזור מאת האלהים. וזהו אמרו גם ברוך יהיה שאינו תפלה כי אם היה מתפלל שיבורך יעקב היה עשו מתרעם ממנו אבל אמר זה כשופט על הדברים אשר זכר.

מי אפוא הוא – אם כן שאתה עשו, מי היה זה שהביא לי ״ציד״. כי אמנם מלת ״אפוא״ כשתבוא עם אל״ף בסוף התיבה משמשת במקום ״אם כן״. אבל מלת ״איפה״ עם ה״א בסוף משמשת במקום ״איה״, כמו ״איפה הם רעים״ (בראשית ל״ז:ט״ז).

גם ברוך יהיה – אם כן מי הוא שהביא לי ציד במרמה, ועם זה יזכה שיהיה ברוך, כי אמנם הרגיש בברכתו שחלה הברכה על המבורך, כמו שאמרו על רבי חנינא כשהיה מתפלל על החולים.

?מי איפוא הוא, if it is indeed true that you are Esau, who was the one who served me venison? When the word איפוא appears with the letter א at the end, the word is an alternative for the two words אם כן, “if so.” When the same word (phonetically speaking) is spelled with the letter ה at the end, as for instance, in Genesis 37,16 איפה הם רועים?, the word means the same as איה, “where?”

גם ברוך יהיה, the appropriate translation of the whole verse would be: “if this is so that you are indeed Esau, who is the one who brought me the venison and still achieved that he will remain blessed?!” Yitzchok had felt instinctively at the time he had bestowed the blessing that it would become fulfilled for the person whom he was blessing at the time. This confirms something told us by Rabbi Chanina in Berachot 34 that whenever he prayed for the recovery of a sick person he could feel while praying for him if his prayer would be effective.

[א] מי אפוא הוא הצד ציד

[1] בתרא פרק ראשון דף טו ע״א (בבא בתרא טו.)

[ב] ואוכל מכל

[1] סוטה פרק ראשון דף ה ע״א (סוטה ה.)

[2] בתרא פרק ראשון דף יז ע״א (בבא בתרא יז.)¹

1. בשתי ההפניות כתובה רק המילה ׳מכל׳ מתוך הציטוט. במס׳ ב״ב המילה ׳מכל׳ כתובה ארבע פעמים ואף נדרשות דרשות שונות על ׳מכל׳ האמור ביצחק: שלא שלט בו יה״ר ומלאך המוות ושה׳ הטעימו מעין עוה״ב בעוה״ז, צריך ביאור מדוע רבנו לא ציין את מס׳ הפעמים שהמילה מכל מופיעה שם.

לשון תמיה. רוצה לומר שלשון חרדה אין לפרש חרדה כמשמעו, שהרי לא היה יצחק מצטער על שנתן הברכה ליעקב, אלא שהיה מתמיה, וזהו ענין החרדה, שכל אדם שהוא תמה על דבר יש בו חרדה:

ומדרשו וכו׳. בא לתרץ לשון חרדה כמו שהוא לשון חרדה בכל מקום:

שראה גיהנם פתוחה תחתיו. רוצה לומר תחת עשו, כי עם יעקב נכנס גן עדן (רש״י פסוק כז), ועם זה גיהנם:

איפה לשון לעצמו הוא משמש. פירוש שאין משמש מלה זאת לענין אחד, שהרי תמצא אותו לכמה דברים; כאן תתפרש ׳איה פה הוא הצד ציד׳, ״ואיפוא זאת עשו״ (להלן מג, יא) פירושו צריך אני לבקש איה פה תקנה (רש״י שם). וכן בכל מקום צריך לפרשה לפי הענין, לכך צריך לומר שהיא מלה משמשת לעצמה ׳איה פה׳, ומתפרש בכל מקום לפי מה שהוא שייך:

גם ברוך יהיה – מאי קמ״ל וכי היה עשו מסופק בברכתו על כן י״ל שמה שאמר אורריך ארור היינו אם אתה תקלל את אחרים אסכים עמך באופן שיהיה ארור מי שתארר אתה, וכן מברכיך את מי אשר תברך אתה אסכים לברכתך שיהיה ברוך. כי מסר בידו הברכות לברך את מי שירצה, וע״ז אמר יצחק גם ברוך יהיה שלא זו שאברכהו כבר אפילו אמרתי לו והיה ברכה ונתתי בידו לברך את מי שירצה, ואחר שמסרתי הברכות בידו איך אקח מידו מה שכבר נתתי לו ומה מועיל שאברכך אם הוא לא יסכים עמי. ולפי זה גם ברוך יהיה מלשון והיה ברכה, ואל תשיבני מן וי״ו של ברוך שמשמעותה שהוא יהיה מבורך מצינו דוגמא לזה שדרשו רז״ל (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.

דבר אחר, לכך אמר גם ברוך יהיה, שלא יאמר עשו הלא אין ברכת יעקב נצחית, ותוכל לפרש דבריך שברכת יעקב תחול על זמן קבוע וככלות זמנו יתחילו ברכותיו של עשו, ע״ז אמר גם ברוך יהיה לא זו שאברכהו בהווה אלא גם ברוך יהיה ר״ל יהיה כן לעולם וא״כ אין מקום לברכותיך לחול לא בהווה ולא בעתיד, ועשו אמר הלא אצלת לי ברכה אחרת בכיוצא בה, וכי לא אפשר שיחולו שני הברכות כאחד, והשיב לו הן גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו וא״כ מה יתן לו, ובעבור הפצרתו נתן מקום לחול ברכתו באמרו והיה כאשר תריד וגו׳.

גְּדֹלָה: הגימ״ל בדגש, וכן חברו שבסמוך¹. [גְּדֹלָה].

וַיָבֵא לִֿי: רפה למ״ד לי. [לִי].

בטרם תבוא וָאֲבָרְכֵהוּ: הוא״ו בקמץ. ובמסורת² ב׳, א׳ קמץ וא׳ פתח, וסי׳ בטרם תבא ואברכהו, וחברו וַאֲבָרְכֵהוּ וארבהו³ (ישעיה נ״א). וכת׳ הראב״ע⁴ בטרם תבא ואברכהו, הוא״ו בקמץ בעבור היותו פועל עבר, ר״ל שהוא״ו הוא להפוך, והדגש שצריך לבא אחריה הוטל תחת הוא״ו מפני האל״ף שהיא גרונית, ואילו היה בפתח גדול היה לעתיד, כמו ואברכהו וארבהו, כי הוא עתיד במקו׳ עבר, כמו שכתב רד״ק שם⁵ והראב״ע⁶. [וָאֲבָרְכֵהוּ].

גַם ברוך יהיה: חד מאלפא ביתא מן ב׳ ב׳ לא נסבי׳ וי״ו ומטעי׳ בהון, וסי׳ נמס׳ במסר׳ רבת׳⁷ אות וי״ו. [גַּם⁠־בָּרוּךְ].

1. חברו שבסמוך: להלן פס׳ לד.

2. ובמסורת: מ״ג-ד על אתר.

3. וַאֲבָרְכֵהוּ וארבהו: יש׳ נא ב.

4. הראב״ע: על אתר (ראב״ע כתב ׳וי״ו ואברכהו קמוץ בעבור היותו פועל עבר, ואילו היה בפתח גדול היה לעתיד׳, ונורצי ציטט את דבריו ושיבץ בתוכם את הסבריו).

5. רד״ק שם: בפירושו ליש׳ נא ב, ד״ה ואברכהו.

6. והראב״ע: ראב״ע ליש׳ נא ב, ד״ה ואברכהו.

7. במסר׳ רבת׳: מ״ס-ד ו 11.

כתרגומו ותוה לשון תמיה. ומדרשו כו׳. וא״כ לפי המדרש רז״ל יהי׳ פי׳ של ויחרד אינו כמשמעו לשון תמיהה אלא לשון פחד על פתיחת גיהנם ואע״פ דלפי פשוטו נמי ויחרד אינו לשון תמי׳ אלא לשון חרדה אלא ר״ל דהחרדה היה כמשמעו על דבר התמי׳ של מי איפא ולאפוקי לפי המדרש החרדה הוא הגיהנם:

ראה גיהנם פתוחה מתחתיו. פירוש מתחתיו תחת עשו כי עם יעקב נכנס גן עדן ועם זה גיהנם. [גור אריה]:

לשון לעצמו משמש עם כמה דברים כו׳. פי׳ שאינו מלה מורכבת מאיה ואיפה רק הוא לשון בפני עצמו והוא משמש לכמה עניינים וכו׳:

מכל טעמים שבקשתי לטעום כו׳. דאם לא כן מכל למה לי:

שלא תאמר אילולי שרימה יעקב לאביו כו׳. וקשה והלא מקרא דויעקבני הוא אחר הפסוק גם ברוך ונ״ל בודאי עשו צעק מיד בקול רם מה עשה לי האח הזה ויעקבני זה פעמים ושמע אביו ואמר גם ברוך יהיה והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר גם ברוך יהיה אחר שאמר ויעקבני פעמים ולא השגיח בו אז אמר לו הכי קרא שמו יעקב כלומר אני משיג שאהוב בעיניך עקיבתו ורמאותו ומשום הכי קראת יעקב לשון עתיד ולא עקב שיעקבני פעמים. [מהרש״ל]:

לכך הסכים וברכו מדעתו. דאל״כ גם ברוך יהיה ל״ל הא כבר ברכו:

As Onkelos translates it ותוה, meaning surprise. But its Midrashic... According to the Midrash, ויחרד means fear of the opening of Gehinom. It does not mean what it sounds like, i.e., surprise. Yet even according to the simple meaning, the word ויחרד denotes "fear" and not "surprise.⁠" Rather, Rashi is explaining that [according to the simple meaning,] the fear came from the surprise of, "Who, then, is he?⁠" as the verse sounds like it is saying. Whereas according to the Midrash, the fear was of Gehinom.

He saw Gehinom open beneath him. It means beneath Eisov, [not beneath Yitzchok]. Yaakov entered accompanied by the Garden of Eden, and Eisov was accompanied by Gehinom. (Gur Aryeh)

An independent word, used with many situations... I.e., it is not [always] a compound word from איה and פה. Rather, it [often] is a word on its own and has various meanings depending on its context.

Any taste that I wished to taste... Otherwise, why does it say מכל?

So you may not say: had Yaakov not tricked his father... Question: [If so, why] was "He has deceived me" (v. 36) written after "He shall be blessed"? It seems the answer is: Eisov surely wailed immediately, "What has this brother done to me? He has deceived me twice!⁠" Upon hearing this, his father said, "He shall be blessed.⁠" When Eisov heard his father respond, "He shall be blessed,⁠" to the claim of, "He has deceived me twice,⁠" paying him no heed, Eisov exclaimed (ibid): "Is he not rightly called Yaakov?⁠" I.e., I see that you like his deceit and trickery, and that is why you named him יעקב ["He will deceive"], in the future tense, rather than עקב ["he held the heel"] — because he would deceive me twice! (Maharshal)

Therefore he affirmed it and knowingly blessed him. Otherwise, why does it say, "He shall be blessed"? He had already blessed him!

גם ברוך יהיה – כלומר אי אפשר לחזור בי שבהכרח הואיל וברכתיו ברוך יהיה. או יהיה פירושו שלא ירע בעיניו על שבירכו כי משלו נתן לו וכבר נגזר עליו שברוך יהיה גם בלי ברכתו:

ויחרד יצחק וגו׳ גם ברוך וגו׳ – טעם ב׳ דברים הפכיים בנושא אחד, כי מתחלה חרד על הרמאות ואחר כך חש למה שקדם ואמר בברכתו אורריך ארור וברכהו, קודם לא ידע מי הוא וחרד וחש לאדם אחר, וכשהתבונן בדבר והשכיל כי הוא יעקב ברך אותו כי הריח מריח בגדיו וידע הפרש שבינו לבין עשו וחתם על הברכות, גם חש למה שקדם לומר אורריך ארור לזה ברכהו.

ויחרד יצחק. Isaac trembled. Isaac experienced contradictory feelings; he trembled because he had been tricked. At the same time he was aware that he had blessed Jacob by saying that anyone cursing him should himself be cursed. When he understood that the person upon whom he had bestowed the blessing was his son Jacob he blessed him because he realised that the fragrance that emanated from Jacob's clothing indicated his moral superiority over Esau. This prompted Isaac to confirm his blessing. He may also have been afraid to bring a curse upon himself if he were to revoke the blessing.

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד – פירש רש״י ״כתרגומו, ותוה, לשון תימה. ומדרשו,⁠¹ ראה גיהנם פתוחה מתחתיו״² [עכ״ל]. אבל תרגום זה {כפי הנראה} איננו פשט. שאין ״חרדה״ בכל המקרא תמיהה, כי כולם כתובים על דברים מבהילים שיתחדשו, המחרידים את האדם כמו ״ויחרד כל העם אשר במחנה״,⁠³ ״ויחרד האיש וילפת״.⁠⁴ והושאל גם לבלתי מרגישים כמו ״ויחרד כל ההר מאד״,⁠⁵ בעבור הנוראות שנתחדשו עליו. גם רא״ש⁶ ז״ל אמר שכפי משמעות המלה, אינו תמיהה אלא פחד, אבל לפי הענין כאן יתפרש תמיהה. ואפשר לכוון דברי אונקלוס ז״ל שמצא ״ויחרד אחימלך לקראת דוד״⁷ והיא תמיהה כי אמר לו ״מדוע אתה לבדך? ואין איש אתך״. וכן אצל השונמית ״הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, מה לעשות לך?⁠״⁸ כלומר תמהת ולא ידעת במה תוכל לכבד איש כמוני. וכן תרגמו כאן לפי שלא מצא בענין זה דבר יחרידהו ליצחק חרדה ממש. ורשב״ם ז״ל פירש ״ויחרד יצחק. על שמצא שיער בחלקת צוארו של יעקב״ [עכ״ל]. ובאמת הוא דבר פלא מבהיל שיהיה בנו שיודע בו שהוא האיש חלק משתנה פתאום לאיש שעיר.

ולדעתי מדרש רבותינו ז״ל הוא פשט הכתוב, אלא שדברו כדרכם משל ומליצה. כי מלת ״גדולה״ הסמוכה ל״חרדה״ תורֶה שלא היתה חרדה טבעית. כי לא יסמכו המלה ״גדולה״ לחרדה טבעית להגדיל. וביותר כאן שהוסיף ״עד מאד״. ואין צורך עוד למלת ״גדולה״. גם לא תמצאנה סמוכה אצל פחד, אבל ״גדולה״ כמו ״אימה חשכה גדולה נופלת עליו״⁹ והוכחנו שם שאין להסמיך ״גדולה״ אל ״חשכה״, ומורה על חשכה של פלא. וכבר רמזנו על הוראת מלת ״גדולה״ בפירוש ״ואגדלה שמך״¹⁰ שתורֶה גם על הנפלאות, כמו ״ואת האש הגדולה הזאת״,⁠¹¹ ״את היד הגדולה״.⁠¹² גם ״עד מאד״ יורה על הפלגה, למעלה מדרך הנהוג. כמו ״והנערה יפה עד מאד״,⁠¹³ ״עד כי גדל מאד״.⁠¹⁴ על כן לא תמצא בכל המקרא ״חרדה גדולה״ כי אם במקום זה. והשני בספר דניאל ״אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא״¹⁵ לפי שהיתה בעבור פלא התחדשות מראה המלאך שאמור שם. וענין הכתוב¹⁶ שכל זמן שהיה יעקב עומד לפניו מצא שמחה ודעת וחדוַת אלהים בקרבו, כי ברוך הוא לי״י. וכאשר נכנס עשו נהפכה שמחתו לתוגה, כי מצא בקרבו אימה ונבעת, על כן צעק ״מי אתה?⁠״, כאומר מי זה האיש הרע הבא אלי; ועודנו חושב שהוא איש נכרי וכמו שפירשנו. וכשאמר עשו ״אני בנך בכורך עשו״ אז נגלו לו במראות אלהים כי זה הבן שָׂנֵא י״י, וראה ברוח הקדש מעשיו ומעשה בניו עד סוף כל הדורות, שיהיו מציקים לישראל, ויהיו שונאי ציון וירושלים.⁠¹⁷ ושבאחרית ״לא יהיה שריד לבית עשו״.⁠¹⁸ ואז חרד חרדה גדולה עד מאד, כדרך ״והנה אימה חשכה גדולה״ האמורה באברהם. וכל זה הכניסו רבותינו במליצתם הקטנה ״ראה גיהנם פתוח תחתיו״. גם באברהם אמרו שהראהו שעבוד גלויות וגיהנם.⁠¹⁹ והפירוש אמת וברור לנבונים.

ויאמר מי אפוא – פירש רש״י ז״ל ״לשון לעצמו משמש עם כמה דברים. איפוא איה פה, מי הוא ואפוא הוא הצד ציד״ [עכ״ל]. כלומר זה הלשון משמש עם כמה דברים, וכאן פירושו ״איה פה״. ושאל מי הוא הצד ציד, ואיפה הלך? וכן פירש ראב״ע ז״ל ״מי אפוא. מי זה ואנה הוא, שתי מלות״. {וכן פירש רד״ק ז״ל בספר השרשים}. ורשב״ם ז״ל אמר ״תקון לשון הוא, כמו ׳איזי׳²⁰ שבתלמוד״. ולדעתי אין כן פירוש המלה, ולא כן פירוש הכתוב. כי הוא סמוך אל ״הצד ציד״. ועוד כי יצחק ידע שהמבורך הוא יעקב, ושבא בתחבולה. שהרי אמר ״בא אחיך במרמה ויקח ברכתך״. והאמת כי תשעה פעמים מצאנו זאת המלה באלף, וחמשה פעמים בוי״ו,⁠²¹ ועשרה פעמים בה״א. והתבוננתי שכל הכתובים בה״א משמשים כמו ״אנה״ כמו ״איפה הם רועים?⁠״²² ״אלה איפה הם?⁠״²³ ודומיהן. ואותן הכתובים באל״ף או בוי״ו פירושם כמו לפי ענין הדבר, כמו ״אם כן איפוא זאת עשו״,⁠²⁴ כלומר לפי ערך הדבר עתה ראוי שתעשו ככה. וכן ״ובמה יִוָּדַע אפוא כי מצאתי חן בעיניך״,⁠²⁵ על ידי מה יִוָּדַע שֶׁיֵרָאֶה ממנו כן? הלא ע״י שתלך עמנו. וכן ״בני אם ערבת לרעך וגו׳ עשה זאת איפוא בני, והנצל״.⁠²⁶ כלומר לפי ערך הדבר שעשית, תעשה זאת לעֻמתו. וכן כאן ענה יצחק לעשו ששאל ממנו הברכה {בעבור שהוא בנו בכורו} ואמר ״מי אפוא״ לפי ערך הדבר מי זה {יקרא בני בכורי} שיקבל הברכה, הלא הוא הצד ציד ויבא לי ״ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו״. כלומר אחיך שעשה כל זה וברכתיו [הוא] בכורי מעתה, וגם ברוך יהיה. וכן כתוב ״בני בכורי ישראל״,⁠²⁷ [השם] נתן לו הבכורה, כדרך ״אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ״²⁸ { וכמו שפירשנו למעלה} כי כל זה הבין יצחק במראה שהחרידו. ״כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו״,⁠²⁹ ולא יהיו עשו וזרעו בכלל הברית שכרת עם אברהם ויצחק. וזה הפירוש נכבד וישר, הולך עם הנהגת השם ועם ספור המעשה.

מי אפוא הוא הצד ציד – הגיד לעשו שלא חזר מדבורו ולא ברך רק על פי תנאים שהתנה עמו ״צודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה ואוכלה בעבור תברכך נפשי״. וזה שברכתיו צד ציד והביא לי. ומה שהביא מטעמים כאשר אהבתי כי אכלתי מכל מאכל ומאכל ששם לפני לפי שטעמתי בכולן טעם טוב מאד. וכל זה נעשה בטרם תבוא, ואברכהו כאשר הבטחתי. ולכן אל תאשים לאביך שהחליף דברו חלילה.

גם ברוך יהיה – שמא תחשבו לפי שמביא הציד עשה בערמה ברכתיו בטעות, ואין הברכה ברכה? דע כי ״ברוך יהיה״. ידעתי כי י״י הסכים עמו והוא נתן בפי את הברכה לברכו כי י״י אמר. והנה גלה יצחק לעשו הסוד כי יעקב נכבד ממנו, וכי השם צוה לו את הברכה, וזה שב יפה על טעם³⁰ ״מי אפוא״ שפירשנו. ובפירוש רש״י ז״ל ״גם ברוך יהיה. שלא תאמר אלולי שרמה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכן הסכים וברכו מדעתו״³¹ [עכ״ל]. ולפרושנו איננו ברכה שנתן לו עתה, רק ספור מעשה שתחול עליו הברכה. ורשב״ם ז״ל אמר ״גם ברוך יהיה. שמיהר לעבדני״. וזה הפירוש חלש מאד. ויאמר הרב ז״ל עוד ״גם ידע שבעצת רבקה עשה הכל, והיא היתה מכרת בו שראוי לברכות״. ולא ידעתי מנין ידע כן? וזה יוצא וזה בא. ואין צורך לכל זה כי השם גלה לו הסוד כולו במראה חרדתו, וכמו שפירשנו.

1. תנחומא, פסקא יא; בראשית רבה (סז, ב).

2. פירש מהר״ל, בספר ״גור אריה״, תחת עשו.

3. שמות יט, טז.

4. רות ג, ח.

5. שמות יט, יח.

6. רבי אליעזר אשכנזי, בספרו ״מעשי ה׳⁠ ⁠⁠״.

7. שמו״א כא, ב.

8. מל״ב ד, יג.

9. בראשית טו, יב.

10. שם יב, ב.

11. דברים ה, כב.

12. שמות יד, לא.

13. מל״א א, ד.

14. בראשית כו, יג.

15. דניאל י, ז.

16. כאן בעניננו.

17. שמא רמזו זאת חז״ל במאמרם (מגילה ו, א) ״מאי דכתיב ׳יוחן רשע בל למד צדק׳ (ישעיה כו, י) אמר יצחק לפני הקב״ה. ׳רבונו של עולם, יוחן עשו׳. אמר לו ׳רשע הוא׳. אמר לו ׳בל למד צדק?׳ אמר לו ׳בארץ נכוחות יְעֲוֵל׳. אמר לו ׳אם כן בל יראה גאות ה׳!׳ [עכ״ל לשון חז״ל] ופירש שם רש״י. רשע – זה עשו.
בארץ נכוחות יעול – את ירושלים יחריב.
אמר יצחק להקדוש ברוך הוא – יוחן רשע זה, עשו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא – רשע הוא.
אמר – יצחק בל למד צדק? כלומר, אין אדם יכול ללמד עליו צדק [ללמד עליו זכות]
אמר לו הקדוש ברוך הוא. בארץ נכוחות יְעֲוֵל – כלומר עתיד להחריב את ארץ ישראל.
אמר יצחק – אם כך, בל יראה גאות ה׳.

18. עובדיה א, יח.

19. בראשית רבה מד, כא.

20. בבא מציעא ע, א.

21. איפו.

22. בראשית לז, טז.

23. ישעיה מט, כא.

24. בראשית מג, יא.

25. שמות לג, טז.

26. משלי ו, א-ג.

27. שמות ד, כב.

28. תהלים פט, כח.

29. שם קלה, ד.

30. ביאור המלה.

31. על ידי מלים אלו אישר יצחק לברכה הקודמת שבירך כשלא ידע שמדובר ביעקב (על פי בראשית רבה סז, ב).

ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד – כשהבין יצחק שזה השני היה עשו באמת, חרד מאד, כי בהשקפה ראשונה לא ידע מי היה הראשון, ואפשר שבירך למי שאינו הגון, ולזה בא לו פחד פתאומי, אבל כשנתן על לבו להתבונן בכל מה שקרה אז הבין בלי ספק שלא היה זה כ״א יעקב, ולאט לאט נתקררה דעתו עד שחתם דבריו במאמר גם ברוך יהיה, וכדרך שיתבאר:

מי איפוא הוא – כך אמר יצחק, מתחלה גמרתי בלבי לברך את עשו לפי שהשם לא פירש לי מי מבני יהיה המבורך, אבל עתה אני רואה שלא חפץ ה׳ בעשו, כי מנעו ה׳ מן הכבוד הזה. אולם מי הוא האחר אשר בא תחתיו והצליח כל כך במעשהו עד שעשה כל מה שהיה בדעת עשו לעשות, צד ציד, והביא לי אעפ״י שלא צויתיו, גם אני אכלתי בטוב לב מכל מה שהגיש לי, והיה לי פנאי לעשות כל זה טרם יבא עשו מן השדה, ואח״כ נתתי לו ברכה כאות נפשו אעפ״י שלא הכרתיו, והדברים שיצאו מפי לא היו בדרך הטבע, כי הרגשתי אז בעצמי סיוע אלהי ששם דבר בפי ונחה עלי רוח ה׳ ומלתו על לשוני. מכל זה אני דן שהיה יעקב המבורך ממני, כי לולי כן לא היה השם מסכים לברך איש זר אשר לא מזרעי הוא בברכות גדולות כאלו, וכמו שהשיב אח״ז לעשו בלשון ברור בא אחיך במרמה ובלתי מסתפק בדבר, לכן בהיות הדבר גזור מאת האלהים גם ברוך יהיה עכ״פ:

ויחרד יצחק – אם נפרש חרדה זו ענין פחד ורתת ובהלה המזעזע את הגוף (שרעקק) דחוק מאוד. כי היה מסופק מתחלה מי הוא המתברך אם יעקב אם עשו. וכשיתאמת לאדם דבר שהי׳ מסופק בו עד הנה אין מקום לחרדה גדולה כ״כ. לכן יותר נראה לפרש לשון חרדה כאן ענין פליאה ותמהון (ערשטוינען) כתרגום אונקלס ותוה וכ״ת הסורי וענין תמהון יצחק ופליאותו בזה. כמ״ש הרי״ע, כאשר ראה הזדמנות כל אלו הענינים על כיוון הזמן וצמצומו שלא חסרו ליגע זה בזה כמלא נימא, לכן תמה תמי׳ גדולה ואמר מי איפוא הוא הצד וגו׳ ירצה שעדיין איפוא עמי, כמאמרם שנסתר אחר הפתח כאשר פתח אותה עשו לבוא זה נכנס וזה יוצא שנאמר אך יצא יצא. והי׳ הענין פלא גדול בעיניו שיצוד יעקב ציד ויביא ויאכל מכל לשובע נפשו ויברכהו כאשר עם לבבו בטרם יבא עשו לכן גזר כי מאת ה׳ היתה לו להסב הברכה אליו, ע״כ. ועל כונה זו נ״ל לפרש לשון מי איפוא וגו׳ ענין מעלה וחשיבות, כלשון שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה מי פעל ועשה קורא הדורות, מי זאת הנשקפה כמו שחר, מי מלל לאברהם היניקה וגו׳ שהוא לרש״י לשון שבח וחשיבות כלומר ראו מי הוא וכמה הוא גדול. כן הכא, מי איפוא וגו׳ כלומר הביטו נא וראו גדול מעלת זה האיש אשר הצליח ה׳ דרכו בדרך פלא, שלא בא עשו בהיותי אוכל המטעמים ולא בעת הברכה כי אילו בא אז הי׳ מערער ומערבב הדבר כלו. ובאמת מהשם היתה נסבה שיעשה הדבר בצמצום גדול, דכאשר כלה הברכה ויצא יעקב בזו הרגע בא זה. ״הוא הצד ציד״ הוא שאינו מלומד בעניני צידה מיהר להקדים את עשו היודע בטיב עניני צידה - ויבא לי; הבאתו המטעמים גם זה נעשה בהמשכת זמן, כמה בחינות בשאלות ובמשמושים ובנשיקות - ״ואוכל מכל״ אף שאני זקן נעדר התאוה בלתי להוט אחר התענוגים, לא הנחתי מלטעום מכל המטעמים שהביא. וכל זה הצידה ותיקון המטעמים והאכילה נעשה בהמשכת זמן הרבה זה אחר זה כסדר - ואברכהו, גם היה לי שעה מכוונת לברכהו כאשר היה עם לבבי. ולא נולד בכל שהיות אלה בטול מצד ביאת עשו. כל אלה הם מופתים ברורים להיות הדבר גזור מבעל המסבות ית׳ למעלת יעקב, להורות כי הוא הוא המיועד והראוי לקבלת הברכה. ועל פליאות הזדמנות הדבר על דרך זה אמר קרא ויחרד חרדה גדולה שהתפלא פלא גדול הנעשה בדבר זה. ולמ״ש (מקץ מ״ג י״א) דמלת איפוא פירושו אין כאן (ניכט דא) יהיה טעם מי איפוא מי זה שאיננו פה (דער אונאנוועזענדע) כלומר כמה גדול וחשוב הוא זה שהלך בזו הרגע מלפני.

מי איפוא – ערש״י, והרע״ס כתב מלת איפה בה״א משמשת במקום איה כמו איפה הם רועים, אמנם איפא עם אל״ף בסוף משמשת במקום א״כ, וטעמו כאן א״כ שאתה עשו מי היה זה שהביא לי ציד וכן ולכה איפוא מה אעשה, טעמו א״כ מה אעשה לך, מה היא הברכה שתועיל לך.

גם ברוך יהיה – מלת גם ענינו לתוספת, ופירושו לפי שאמר ואברכהו, שלא היתה מכוונת אליו הברכה שהיתה שלא מדעתו. לכן עתה שהכיר אותו מי הוא, אמר גם ברוך יהיה כלומר אברך אותו בכונה ודעת, כ״כ המפרשים, אמנם על כונה זה היה ראוי להקדים מלת יהיה למלת ברוך, כמו שידענו מסדוד לשונות חיים תפשום תפשום חיים, ומלת גם מיותר לגמרי, לכן נ״ל לפרש, כמ״ש (נח יו״ד כ״א) ולשם יולד גם הוא. דמלת גם יפורש לתואר השם ויורה על תוספת ורבוי מעלה שישנו בדבר, וטעם גם, יתרון מעלה, כמו כן הכא, גם ברוך טעמו ברכה מעליתית והמשובחת מאד תחול עליו. (גראָססארטיג געזעגנעט) לא ברכה פשוטה והדיוטית, כ״א ברכה ביתרון מעלה, והמקף המחבר מלת גם עם ברוך יורה על כינה זו.

מי אפוא – מלות לשון לעצמו משמש עם כמה דברים אינם ברש״י כ״י שבידי.

Who then (mi efo). The words lashon le-atsmo meshammesh im kammah devarim [found in printed editions of Rashi, and taken to mean that the word efo (“then”) is unrelated to any other word and is used with many different shades of meaning] do not appear in a manuscript Rashi in my possession.

ויחרד יצחק וגו׳ ויאמר מי אפוא, ר״ל הלא נתקבצו בזה כמה פליאות עד שנראה בעליל כי דבר ה׳ הוא. א] מי הוא הצד ציד, שלא נודע מי הוא, ב] אפוא, הוא שנתעלם מן העין פתאום ולא נודע איפה הלך, ג]הצד ציד, ואיך צד ציד בשעה קלה ואין יודע ציד בלתך, ד] ויבא לי, ואיך עלה בדעתו להביא ואני לא צויתיו. ה]ואכל מכל, הגם שאין דרכי לאכול הרבה מחלישת האצטומכא בפרט לחז״ל שטעם בו כל מעדנים שבעולם, ו] שכ״ז היה בטרם תבוא הצידה וההבאה והאכילה, ז] ואברכהו, מה שברכתיו ולא הרגשתי בקולו שהוא איש אחר, מבואר מכ״ז שה׳ הסכים על ברכה זו, וא״כ גם ברוך יהיה, וקרוב לזה ברי״א.

YIZHAQ TREMBLED, TREMBLED VERY VIOLENTLY AND SAID, “WHO WAS IT THEN...?” He meant: had many wonders not occurred here which clearly demonstrate that God Himself had brought this about: 1. Who hunted the game, I have no idea who he was. 2. Was it, he was here a moment ago, but suddenly disappeared. Where did he go? 3. That hunted game. How did he capture the game so quickly, as there is nobody who is a better hunter than you? 4. Brought it to me. What could have possibly made him bring me the game when I did not ask him to do so? 5. I have eaten of all, although I am not accustomed to finish everything due to my frail stomach. This certainly applies to the teaching of the Sages that the food contained the tastes of all the delicacies in the world.⁠¹ 6. Before you had come. The hunting, the bringing and the eating happened before you came. 7. And I blessed him. My blessing him, without discovering from his voice that he was an imposter, also makes me wonder. All this makes it evident that the Holy One consented to this blessing, and if so, Blessed too shall he be. R. Yitzchak Abarbanel offers an explanation similar to this.

1. Gen. R. 67:2.

הצד ציד¹: יצא ברוח הקודש זה הלשון, דמשמעו ש״צד״ את ה״ציד״, היינו את עשו שמכונה ״איש ציד״ על שם הפעולה הרגילה בידו. ולא גילה עדיין יצחק² בפירוש שיעקב היה, שהרי הוא לשון הרע³ וגם מטיל שנאה ביניהם.

1. קשה לרבינו, מנין ליצחק שאותו אחד שקדם לבוא אמנם ״צד ציד״, שמא הביא מבהמות מוכנות.

2. לעשו.

3. ע״פ רבינו כבר ידע יצחק שזה שבא אליו היה יעקב, וכל השאלה של ״מי אפוא הוא״ היתה רק כדי לא לספר לעשו לשה״ר. וכך משמע ברד״ק. אך ברמב״ן בסוף דבריו בפסוקנו משמע שבשלב זה עדיין לא הסיק את המסקנא שהיה זה יעקב.

[השמטה: מי אפוא. רבותינו דרשו מי הוא זה שאפוי בכאן — ועוד אמרו שנכנסו עמו גיהגם, וראוי להעיר שהשומרונים תרגמו אם כן ארגזא וזה פלא.]

ויחרד – ידע יצחק, שהברכה מוחלטת היא, והוא האמין שעשה בה את הצעיר לאדון על הגדול, שלא כדין.

אפוא – השווה להלן מ״ג:י״א.

ואברכהו, גם⁠־ברוך יהיה – אפשר היה להבין את המלים ״גם⁠־ברוך יהיה״ כהבעת רצון מצד יצחק. או אז יקשה הביטוי ״ויחרד״, כפי שכבר קובע הרמב״ן, ״אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק מי הוא אשר רימני לברך אותו, שישלים צעקתו לאמור מיד, גם ברוך יהיה״ וכו׳. ולכן הוא מפרש ״שהוא לשון הווה, יאמר מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותני, שאברכהו וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו גם ברוך יהיה — על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו״ וכו׳. ״גם ברוך יהיה״ הוא איפוא משפט קביעה. יצחק קובע את העובדה שהברכה, מכיוון שניתנה — תופשת. ועם זאת יש בכך גם משום הסכמה לפחות בדיעבד.⁠¹

1. היציג מתקן, ואולסהאוזן מסכים עמו, כך: ואברכהו גם ברוך, ובמקום ״יהיה״ הוא גורס ויהי ומושך מלה זו אל הפסוק הבא. גם תרגום השבעים והשומרוני גורסים ויהי כשמע וכו׳, אך בכל הגירסאות שלנו בא יהיה. ועוד, באופני דיבור כאלה בא המקור ברך בבנין פיעל; השווה במדבר כ״ג:כ״ה, כ״ד:י׳.

ואכל מכל – ת״ר, יצחק הטעימו הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא ולא שלט בי׳ יצה״ר ומלאך המות ורמה ותולעה – מפני שנאמר בו מכל.⁠¹ (ב״ב י״ז.)

1. ר״ל שלא חסר כל טובה. ובבאור פרטי מדרשא זו ועוד דרשות בלשון מכל הבאנו ובארנו לעיל בפ׳ חיי בפ׳ וה׳ ברך את אברהם בכל, יעו״ש וצרף לכאן.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון