×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות כ״חתנ״ך
א֣
אָ
(א) וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת⁠־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת⁠־בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹא מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ⁠־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃ (ב) וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי⁠־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ (ג) וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל⁠־כׇּל⁠־חַכְמֵי⁠־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חׇכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת⁠־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ⁠־לִֽי׃ (ד) וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי⁠־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ⁠־לִֽי׃ (ה) וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת⁠־הַזָּהָ֔ב וְאֶת⁠־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת⁠־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת⁠־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת⁠־הַשֵּֽׁשׁ׃ (ו) וְעָשׂ֖וּ אֶת⁠־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃ (ז) שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה⁠־לּ֛וֹ אֶל⁠־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃ (ח) וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָֽר׃ (ט) וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת⁠־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי⁠־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת⁠־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧הב הַנּוֹתָרִ֛ים עַל⁠־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃ (יא) מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת⁠־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל⁠־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ (יב) וְשַׂמְתָּ֞ אֶת⁠־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת⁠־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛הי״י֛ עַל⁠־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃ (יג) {שני} וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃ (יד) וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת⁠־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל⁠־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃ (טו) וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָ֠בג תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ (טז) רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אׇרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רׇחְבּֽוֹ׃ (יז) וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ (יח) וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽםד׃ (יט) וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ (כ) וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑הה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃ (כא) וְ֠הָאֲבָנִ֠ים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל⁠־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל⁠־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל⁠־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ (כב) וְעָשִׂ֧יתָ עַל⁠־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ (כג) וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל⁠־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת⁠־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל⁠־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ (כד) וְנָתַתָּ֗ה אֶת⁠־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל⁠־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל⁠־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ (כה) וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל⁠־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל⁠־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל⁠־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ (כו) וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל⁠־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל⁠־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל⁠־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖דו בָּֽיְתָה׃ (כז) וְעָשִׂ֘יתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל⁠־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹז מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃ (כח) וְיִרְכְּס֣וּ אֶת⁠־הַ֠חֹ֠שֶׁן מִֽטַּבְּעֹתָ֞ו אֶל⁠־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפוֹד֙ח בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל⁠־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא⁠־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃ (כט) וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת⁠־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל⁠־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל⁠־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ תָּמִֽיד׃ (ל) וְנָתַתָּ֞ אֶל⁠־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת⁠־הָאוּרִים֙ וְאֶת⁠־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל⁠־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת⁠־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל⁠־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ תָּמִֽיד׃ (לא) {שלישי} וְעָשִׂ֛יתָ אֶת⁠־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ (לב) וְהָיָ֥ה פִֽי⁠־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה⁠־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ (לג) וְעָשִׂ֣יתָ עַל⁠־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל⁠־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃ (לד) פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל⁠־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃ (לה) וְהָיָ֥ה עַֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל⁠־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהֹוָ֛הי״י֛ וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃ (לו) וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץט זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (לז) וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל⁠־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל⁠־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל⁠־מ֥וּל פְּנֵֽי⁠־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃ (לח) וְהָיָה֮ עַל⁠־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת⁠־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכׇֽל⁠־מַתְּנֹ֖ת קׇדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל⁠־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (לט) וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃ (מ) וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃ (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת⁠־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת⁠־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת⁠־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽיי׃ (מב) וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי⁠־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמׇּתְנַ֥יִם וְעַד⁠־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃ (מג) וְהָיוּ֩ עַל⁠־אַהֲרֹ֨ן וְעַל⁠־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם׀ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא⁠־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אִתּ֗וֹ =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (בנקודה אחת לטעם רביע) וכך דעתם של דותן וברויאר
• ל?=אִתּ֔וֹ (שתי נקודות לטעם זקף קטן?) וכך דעתו של המקליד בעקבות BHS. הנקודה העליונה נראית יותר כמו כתם או מחיקה.
ב הַשִּׁשָּׁ֧ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הַשִׁשָּׁ֧ה (חסר דגש באות שי״ן הראשונה) והמקליד תיקן בלי להעיר.
• הערות דותן וברויאר
ג זָ֠הָ֠ב =א(ק),ל,ל1?,ב,ש,ש1,ק3,ו <תלישא גדולה? כן ונמסר עליו ב׳ בטעם>
ד וְיָהֲלֹֽם =א(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <פתח? לא כן אלא קמץ>
• דפוסים וקורן=וְיַהֲלֹֽם (פתח באות יו״ד)
ה וְיָשְׁפֵ֑ה =א(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <סגול? לא כן אלא צֵרי>
• דפוסים וקורן=וְיָשְׁפֶ֑ה (סגול באות פ״א)
ו הָאֵפֹ֖ד =א(ק,ר),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות (כתיב חסר וי״ו), וכך בספרי תימן.
• רמ״ה ומ״ש=הָאֵפ֖וֹד (כתיב מלא וי״ו) ועל פיהם בספרי ספרד ואשכנז.
ז מַחְבַּרְתּ֑וֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מֶחְבַּרְתּ֑וֹ (סגול באות מ״ם)
• הערות ברויאר ודותן
ח הָאֵפוֹד֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל=הָאֵפֹד֙ (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
ט צִּ֖יץ
• יש ספרים=צִּ֖יץ באות צד״י סופית גדולה
י וְכִהֲנ֥וּ לִֽי =א(ק),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו <מתג מלעיל ומקף? לא כן אלא בלי מקף ומלרע כמ״ש> (״וכהנו״ בטעם מרכא)
• דפוסים וקורן=וְכִֽהֲנוּ⁠־לִֽי (״וכהנו״ מוקפת ובגעיה)
E/ע
הערותNotes
(א) וטעם נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן – שלא יחשב כי בהמשח האב לכהנו יהיו הבנים האלה כהונים, אבל להם בעצמם יכהן. והנה יצא פינחס ושאר הנולדים, שלא נתכהנו רק אלה הארבעה הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחרי כן. (ב) לכבוד ולתפארת – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: כחתן יכהן פאר (ישעיהו ס״א:י׳), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת: ועשה לו כתונת פסים (בראשית ל״ז:ג׳) – שפירושו מרוקמתא בדמות פסים, והוא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (רמב״ן שמות כ״ה:ז׳), והלבישו כבן מלכי קדם.
וכן הדרך במעיל, וכתוב: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלךב הבתולות מעילים (שמואל ב י״ג:י״ח) – ופירושו כי עליה כתונת פסים נראית ומגולית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתונת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר: וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שמואל ב י״ג:י״ט).
והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כ״א:ל״א), וכן כתוב: וצניף מלוכה (ישעיהו ס״ב:ג׳). וכך יקראם הכתוב: פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח), וכתיב: פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מ״ד:י״ח) – שהם פאר ושבח למכתירים בהם.
והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב: והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה׳:ט״ז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב: יציץ נזרו (תהלים קל״ב:י״ח). והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהלים מ״ה:י״ד), וכתיב: ארגונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה׳:ט״ז). והתכלת גם הואג לא ירים איש את ידו1 ללבשו חוץ ממלך גוים, וכתיב: ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולהד ותכריך בוץ וארגמן (אסתר ח׳:ט״ו), והתכריך הוא המעיל שיעטה בו.
ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת – יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עוזם, כדכתיב: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח), וכתיב: בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו (ישעיהו ס״ד:י׳) – וקדשנו הוא הכבוד, ותפארתנו תפארת ישראל. ועוד נאמר: עוז ותפארת במקדשו (תהלים צ״ו:ו׳), וכן: לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיהו ס׳:י״ג) – שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן: ובישראל אתפארה (ישעיהו מ״ד:כ״ג) – שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו. וכך אמר למטה גם בבגדי הבנים: כולם לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:מ׳). ואמר בקרבנות: יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיהו ס׳:ז׳) – והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שהיו צריכין כוונה, ולכך אמר: ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳) – שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו: דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי (בבלי יומא ס״ט.).
(ה) והם יקחו את הזהב – הנה כל הצואות עד כאן היו במשה עצמו: ועשית, תעשה, ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים (שמות כ״ח:ג׳), ולכן אמר: והם יקחו את הזהב, שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים. והטעם לאמר, שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה, כי נאמנים הם, כענין שנאמר: ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים (מלכים ב י״ב:ט״ז).
וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין לכל מלאכת המשכן, כי ביום הראשון בלבד כתוב: ויקחו מלפני משה (שמות ל״ו:ג׳), וגם הוא שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו, ובשאר הימים הביאו אליהם, ולכך כתיב: ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא (שמות ל״ו:ה׳), כי להם היו מביאים, לא שיתנו למשה והוא ישקול על ידם, אבל הם לאחר שגבו הכל, מנו ושקלו, ואמרו למשה כדכתיב: ויהי זהב התנופה וגו׳ (שמות ל״ח:כ״ד).
(כח) ולא יזח החשן – לשון נתוק. ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לבראט. לשון רבינו שלמה.
והקרוב אלי כי הוא כמו ולא יסח, מן: בית גאים יסח י״י (משלי ט״ו:כ״ה), ובוגדים יסחו ממנה (משלי ב׳:כ״ב) – ענין נתיצה וניתוק, בחילוף הסמ״ך והזי״ן, כמו: יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמ״ט:ה׳) עם נתעלסה באהבים (משלי ז׳:י״ח), ונתצתם את מזבחותם (דברים י״ב:ג׳) עם נתסו נתיבתי (איוב ל׳:י״ג). וכן: ושמרתם את משמרת הבית מסח (מלכים ב י״א:ו׳) – מהנתץ, יזהירם שלא יפרד אחד מהם וינתץ המשמר. ואולי גם כן: ולמזח תמיד יחגרה (תהלים ק״ט:י״ט) – להרס ונתיצה, יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שיהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם. אין מזח עוד (ישעיהו כ״ג:י׳) – אין הריסה עוד, יאמר לצור: עברי באנשי ארצך כיאור אל ארץ תרשיש שהיתה סֺחרתיך, ואין הריסה ופירוד עוד, שלא יפרד אחד מכולכם משם ולא ישוב לצור כי תחרב לגמרי, הנפרד ממעמד חביריו יקרא הורס, כלשון: אל יהרסו אל י״י לראות (שמות י״ט:כ״א,כ״ד), וכתיב: וממעמדך יהרסך (ישעיהו כ״ב:י״ט). וכן: ומזיח אפיקים רפה (איוב י״ב:כ״א) – נתיצת האפיקים, הם הנחלים השוטפים והורסים ההרים והגאיות. ומזח בשקל מצח, שניהם בעלי הנו״ן, כי הוא מלשון נצוח, כי חוזק הראש במצח.
(ל) ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים – סבר ר׳ אברהם (אבן עזרא פירוש שני שמות כ״ח:ו׳) להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר כי הם מעשה אמן כסף וזהב, והאריך בענינם כי חשב כי הם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום.
אבל הם כדברי רבינו שלמה: כתב של שם המפורש נתון בין כפלי החשן, ולכך הוצרך להיות כפול (שמות כ״ח:ט״ז). והראיה, כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, לא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל. ופרט בבגדים: ויעש את האפוד (שמות ל״ט:ב׳), ויעש את החשן (שמות ל״ט:ח׳), ולא אמר: ויעש את האורים והתומים, ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל. ואם אולי ירצה לקצר בהם לעומקם, היה אומר: ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר,⁠2 זהב טהור תעשה אותם3 או כסף מזוקק.
ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר: ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳), ועשית שלחן (שמות כ״ה:כ״ג), ועשית מנורת (שמות כ״ה:ל״א), וכן כולם. ובמשכן אמר: ואת המשכן תעשה (שמות כ״ו:א׳), בעבור שכבר הזכירו: ועשו לי מקדש וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳). והנה באורים ותומים אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, ולא צוה אותו בעשייתם והזכירם בשם הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה: ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה: ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳), כי לא היו מעשה אמן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה. או, היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו: וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג׳:כ״ד).
והנה משה לקח כתב האורים והתמים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר: ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ז׳-ח׳) – כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן.
והענין הוא, שהיו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א׳:א׳), היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו״ד מלוי, ועי״ן משמעון, ולמ״ד מלוי, וה״א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (בבלי יומא ע״ג:), או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה״א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן ׳יהודה יעלה׳ היה איפשר להעשות מהן: ׳הוי הד עליה׳, או: ׳הי על יהודה׳, ותיבות אחרות רבות מאד. אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים תומים, מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו.⁠ו כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומיכוין בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם: ׳יהודה יעלה׳. וזאת מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והיא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשין בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (בבלי יומא כ״א:).
ואיפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כ״ג:ו׳), והיה כדמות אפוד משה, ובו חשן כדמות חשן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל: נער חגור אפוד בד (שמואל א ב׳:י״ח), ואמר בנוב עיר הכהנים: שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח), וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענים לפעמים, כאשר חשב בזה ר׳ אברהם, ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי ז״ל לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר׳ אברהם לא נתכוון אליה.
(לא) מעיל – כתב רבינו שלמה: הוא כמין חלוק, וכן הכתנת, אלא שהכתנת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון (רש״י שמות כ״ח:ד׳). ואין הדבר כן, כי המעיל בגד יתעטף בו, כמו שאמר: והוא עוטה מעיל (שמואל א כ״ח:י״ד), וכתיב: מעיל צדקה יעטני (ישעיהו ס״א:י׳) – ולא תבא עטייה על הכתנת רק על השלמה אשר יכסה בה, דכתיב: עוטה אור כשלמה (תהלים ק״ד:ב׳) – כי הוא עטוף, וכן: ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה) – יתעטף. והוא התרגום של יונתן בן עזיאל (תרגום יונתן שמואל ב י״ג:י״ח), שהזכיר הרב (רש״י שמות כ״ח:ד׳): כרדוטיןז – כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו, כי אם היה חלוק אינן דומין זה לזה כלל. וראיה עוד שאמר: ויחזק בכנף מעילו ויקרע (שמואל א ט״ו:כ״ז), והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק.
אבל המעיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל, ובשאר המעילים יש לו בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו, ואותו בית הצואר נקרא פי מעיל, וצוה הכתוב שיהא ארוג עמו. והמעיל כלו מחולק מלפניו עד למטה, מכניס ראשו בנקב פיו ונמצא צוארו חגור בפי המעיל, ומלפניו שתי כנפים מכסה בו ומגלה כרצונו, כעין גלימה שאין לה בית ראש, שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה, ולכן יבא בו לשון עטיה לעולם.
ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב (רש״י שמות כ״ח:ל״ד) הפעמונים לעצמן, פעמון בין שני רמונים, כי אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום, ואם לנוי, למהח היו עשויים כרמונים חלולים, יעשם כמין תפוחי זהב. ועוד, שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים, ואם יעשה בהן טבעות לתלותן בהן.
אבל הם בתוכם ממש, כי הרמונים חלולים ועשויין כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהן, והפעמונים טמונין בהן ונראין מתוכם. ולא פירש הכתוב מנינם, אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין, ובהם שבעים ושנים ענבלים, ותולה שלשים וששה מצד אחד, ושלשים וששה מצד אחר, כדאיתא בזבחים בפרק המזבח (בבלי זבחים פ״ח:), ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתונת, אלא יש לו כנפים.
וכן כתב רבינו שלמה (רש״י שמות כ״ח:ד׳) שהמצנפת כמין כובע,⁠ט שהרי במקום אחר (שמות כ״ח:מ׳) קורא לה מגבעות, ומתרגמינן: כובעין.⁠י וגם זה אינו, שהרי אמרו שהמצנפת אורכה שש עשרה אמה, והרי הוא כמין צניף שצונף בו את ראשו, מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל. ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום, אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב: מגבעת, ואף היא מצנפת היא, אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת, שהוא קובעיא כדברי אנקלוס, כי מגבעת כמו מקבעת, כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ (רמב״ן בראשית מ״א:מ״ז) בחילופי הגימ״ל והקו״ף, אלא שהמגבעת כמו המצנפת, ולכך יזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט: מצנפת, בתורת כהנים (ספרא ויקרא ו׳:ג׳), ובמסכת יומא. ושנינו:⁠יב כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה, בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, מוסף עליו כהן גדול, חשן ואפוד ומעיל וציץ (בבלי יומא ע״א:).
(לז) יגעל פתיל תכלת – ובמקום אחר הוא אומר: ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות ל״ט:ל״א), ועוד, כתוב כאן: והיה על המצנפת, ולמטן הוא אומר: והיה על מצח אהרן (שמות כ״ח:ל״ח), ובשחיטת קדשים שנינו: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין (בבלי זבחים י״ט.-:). למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש,⁠יד והציץ מלמטה,⁠טו והפתילים היו נקוביןטז ותלויין בו בשני ראשיו ואמצעיתו, ששה בשלשה מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתם, נמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את כליז הקדקד, והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר: והיה על המצנפת, והיה נותן את הציץ על ראשו, ועל ידי פתיל האמצעי הוא מחזקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו. נתקיימו כל המקראות הללו: פתיל על הציץ (שמות ל״ט:ל״א), וציץ על הפתיל (שמות כ״ח:ל״ז), ופתיל על המצנפת מלמעלה (שמות ל״ט:ל״א). כל זה לשון רבינו שלמה.
ואני תמה בדבריו, שהכתוב איננו מצוה רק לעשות פתיל תכלת אחד, והוא עושה ששה. ועוד, שהוא מצרף מקראות של הצואה והעשיה, ומרבה פתילים כנגד כולן, וכן תוכל למנות בארון ושולחן ומנורה. ואם הכתוב צוה שישימו אותו על פתיל תכלת, היאך נתנו הם עליו פתיל תכלת, ואנה צוו לעשות כן. ומה צורך לחוטין שבאמצע, והוא קשור מאחורי העורף כדרך כל ציץ באנשים ובנשים.
אבל אין הדבר כמו שאמר הרב, ולא היה שם אלא פתיל אחד, שהטס מקיף מאוזן לאוזן, ונקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת נכנס בשני הנקבים, והציץ נקשר בו כנגד העורף והנה היה צונף המצנפת סביב הראש, לא על המצח כלל, אלא למעלה במקום שער. ועל דעת רבותינו (בבלי זבחים י״ט.) היה מניח גם מקצת שער ראשו כנגד פניו לתפילין. והיתהיח הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח האמצעי, והוא מכסה בה כל הראש כנגד אחוריו, והרי הצניפה בשפוע. ומניח הציץ כנגד מצחו מאזן לאזן, ואין הפסק בין מצחו לציץ. אבל מאוזן לאוזן לאחוריו כנגד כל העורף תהיה המצנפת, והפתיל שנקשר בו, יבא עליה.
וזהו שאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת, שיכניס הפתיל בנקבי הציץ, והיה הפתיל על המצנפת לאחורי אזניו כנגד העורף, אל מול פני המצנפת יהיה – הציץ, ויהיה על מצח אהרן (שמות כ״ח:ל״ח) כנגד המצנפת בפניו וזהו שאמר: ושמת המצנפת על ראשו (שמות כ״ט:ו׳) – כלומר למעלה בעליון שבראש, לא כמו המגבעות שנאמר בהם: וחבשת להם מגבעות (שמות כ״ט:ט׳) – שהן חובשות הראש כמי שחושש בראשו וחובשו לחיזוק. ואמר: ונתת את נזר הקדש על המצנפת (שמות כ״ט:ו׳), כי עליה יקשרנו מאחוריו. וכן אמר: ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה (שמות ל״ט:ל״א), כי שם ינתן בקשר. וכן: וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב (ויקרא ח׳:ט׳), ששם בקשירתו על המצנפת, ואל מול פניו ציץ הזהב. והנה הנתינה בכל הכתובים על המצנפת, כי היא הקשירה, אבל הציץ אל מול פני המצנפת במצח.
ואין להקפיד בין: ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות ל״ט:ל״א), ובין: ושמת אותו על פתיל תכלת, כי בשניהם כאלו: ושמת אותו בפתיל תכלת, ויתנו בו פתיל תכלת, כדרך: ונתת אותם על סל אחד (שמות כ״ט:ג׳) – בסל, וכמוהו: המלט על נפשך (בראשית י״ט:י״ז). או ישמש במקום ׳אל׳: ונתת אותו אל פתיל תכלת, ויתנו אליויט פתיל תכלת. כי הפתיל נתן אליו, והוא אל הפתיל, כיכ בו יסמך.
והכלל שאין ענין הכתובים אלא שיכניס הפתיל בנקבי הציץ, וגם כן הוא שהפתיל על הציץ והציץ על הפתיל, וכן: וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (שמות כ״ח:כ״ח) שהביא רבינו שלמה ראייה ממנו,⁠כא פתיל אחד הוא,⁠כב שהיו מכניסין פתיל אחד בטבעות החשן ובטבעות האפוד שכנגדו, וכן בקצה האחר פתיל אחד, כי שני מקומות הן, וכל אחד בפתיל אחד ירכסו אותו.
(מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו – אותן הכתובים בהם. לשון רבינו שלמה. וטעם אתו, שביום אחד ילבישם כולם וימשחם.
ומשחת אותם ומלאת את ידם – כל מלוי ידים לשון חינוך, כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה, לשון רבינו שלמה.
ולא הבינותי בדבריו היאך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר. ומה שאמר הרב כי בלשון לעז, כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גנט, ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר, והוא מלוי ידים, ולאכג ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים, ויביא ראיה מן השוטים.⁠כד ודע כי הענין ההוא להם יצא מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז, וכך מתורגם להם: שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד׳:ז׳) – ששולף הגנט שלו, והם אומרים שהגואל נתן לבועז, וזה מנהגם הוזכר בסיפרי חכמיהם. והנה דברינו בדברי הבאי.
והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלימות, כלשון: כי מלאו ימי (בראשית כ״ט:כ״א), ובמלאת הימים האלה (אסתר א׳:ה׳), עד יום מלאת (ויקרא ח׳:ל״ג) – בהשלימם, וכן: בכסף מלא (בראשית כ״ג:ט׳) – מחיר שלם. והטעם, כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה שלימה ידו, ראויה לכל העבודות והמלאכות. וכן: מלאו ידכם היום – כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם, כי איש בבנו ובאחיו (שמות ל״ב:כ״ט) – עבדתם אותו, או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת השם במשכן, כמו שאמר: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית: ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלהכה זהב וכסף נתתי לבית אלהי (דברי הימים א כ״ט:ג׳), ואמר להם: ומי מתנדב למלאת ידו היום לי״י (דברי הימים א כ״ט:ה׳) – כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות ובכל העבודות, כי אין עבודת ישראל להקב״ה שלימה אלא בבית המקדש. וכן: איל המלואים בפרשה (שמות כ״ט:כ״ב) שמילואי הכהנים בו, כי החטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידם בהקרבה. [ומצאתי בתרגום ירושלמי שתרגם איל המלואים: דאשלמותא (תרגום המיוחס ליונתן ויקרא ח׳:כ״ב), וכן תרגם בכולם דאשלמותא,⁠כו אבל אנקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון, כמנהגו במקומות רבים.]⁠כז
ויש מפרשים: ומלאת את ידם וכהנו לי – שימלא ידם מן הקרבנות, וכן: החפץ ימלא את ידו (מלכים א י״ג:ל״ג) – שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו. והנכון מה שפירשתי. ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות (מלכים א י״ג:ל״ג) – שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו, ואחרי כן יהיה כהן לבמות, כי בדומה לדרכי התורה יעשו.
(לה-מג) כחולא ימות – מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו עליו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה. לשון רבינו שלמה.
ואינו נכון בעיני, שהיה לו לכתוב פסוק זה לאחר שיזכיר כל שמונהכט בגדים, ולמה הזכיר זהל בשלשה בגדים חשן ואפוד ומעיל, קודם שיזכיר ציץ וכתנת מצנפת ואבנט ומכנסים. וכן אמר: ובצאתו ולא ימות, ואין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים. וכן: והיו על אהרן ועל בניו (שמות כ״ח:מ״ג) – כתב רבינו שלמה: והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו הראויין לו והאמורין בהם, ומתו – הא למדת שהמשמש מחוסר בגדיםלא חייב מיתה. וכן נראה זה בדרך הפשט.
אבל לפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רבותינו כן, אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם, באהרן ובבניו, והיא על המכנסים. והעונש גם כן בהם, כי צוה בעשייה: ועשה להם מכנסי בד (שמות כ״ח:מ״ב), וצוה על הלבישה: והיו על אהרן ועל בניו (שמות כ״ח:מ״ג), כי בשאר הבגדים צוה למעלה בעשייתם, וצוה בלבישה: והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו וגו׳ (שמות כ״ח:מ״א), אם כן הצואה הזו (שמות כ״ח:מ״ג) כולה על המכנסים, ועליהן יהיה העונש.
למדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין (בבלי סנהדרין פ״ג:) ובשחיטת קדשים (בבלי זבחים י״ז:): מחוסר בגדים ששימשלב מנא לן דבמיתה? א״ר אבהו א״ר יוחנן, ומטו בה משמיה דר׳ אלעזר ברבי שמעון: וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהנהלג לחקת עולם (שמות כ״ט:ט׳) – בזמן שבגדיהם עליהםלד כהונתם עליהם, אין בגדיהםלה עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים. ואמר מר: זרלו ששימש במיתה. ואם היה הכתוב הזהלז (שמות כ״ח:מ״ג) אצלם בכל הבגדים, הנהלח בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים, כמאמר הרב, אבל הוא במכנסים בלבד. והכתוב האחר (שמות כ״ט:ט׳) בשאר הבגדים,⁠לט ולא הוזכרו שם המכנסיים. והראיה על דעתם שלא הזכיר למטה (שמות כ״ט:ה׳-ט׳) בסדר הלבישה מכנסים כלל, כי בעבור שענש עליהן בכאן אין צורך לחזור ולהזכירם, כי בידוע שילבשם.
ומה שאמר למעלה: ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות (שמות כ״ח:ל״ה), הוא על דעתימ ביאור למצות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בבואו בקדש, ויכנס לפני אדניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש (אסתר ד׳:י״א).
וירמוז למה שאמרו במסכת יומא ירושלמי (ירושלמי יומא א׳:ה׳): וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא ט״ז:י״ז) – אפילו אותן שכתוב בהן: ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א׳:י׳) לא יהיהמא באהל מועד, על כן צוה להשמיעמב קולו כמי שיקרא: הוציאו כל איש מעלי,⁠4 ויבא לעבוד את המלך בייחוד. וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו, ובפירקי היכלות יודע זה הענין. והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים.⁠5 והזהיר זה בכהן גדול למעלתו, וזה טעם: לפני י״י – כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו לפניו כי מלאך השם צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳), כי ההדיוטים יכנסו בהיכל להקטיר ולהיטיב.
וראיתי במדרש ואלה שמות רבה (שמות רבה ל״ח:ח׳) באבני החשן מה טעם, שיהא הקב״ה מסתכל בהן בבגדי הכהן בכניסתו ביום הכפורים ונזכר לזכות השבטים. רבי יהושע בשם רבי לוי: משל לבן מלכים שהיה פדגוג נכנס אצלו מלמד על בנו סנגוריא, והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו, מה עשה הלבישו פורפירא שלו שיהו רואין אותו ומתייראין ממנו, כך אהרן היה נכנס בכל עת לבית קדשי הקדשים, ואלולימג זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותומד לא היה יכול להכנס למה שהיו מלאכי השרת שם, מה עשה הקב״ה נתן לו מדמות לבושי הקדש, שנאמר: וילבש צדקה כשריוןמה (ישעיהו נ״ט:י״ז). עד כאן אגדה זו. ואף על פי שלא היה נכנס לפני לפנים בבגדים אלו, אף באהל מועד הוצרך לכך ביום הכפורים, שהרי כתוב: וכל אדם לא יהיה באהל מועד (ויקרא ט״ז:י״ז).
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״א:מ״ד.
2 השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ז:ח׳.
3 השוו ללשון הפסוק בשמות כ״ה:כ״ט.
4 השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״ה:א׳.
5 השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״ב:ב׳.
א כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״מרוקמות״.
ב כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י מינכן 138, וכן תוקן בכ״י פרמא 3255 (וצ״ע למה): ״המלכים״.
ג כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״היום״.
ד כן בכ״י מינכן 138, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון חסר: ״ועטרת זהב גדולה״.
ה כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, וכן בפסוק: ״יתפאר״.
ו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פניו״.
ז כן בכ״י פולדה 2, וכן בתרגום יונתן, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1. בכ״י פריס 222: ״כדרוטין״. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״כרדונין״. בכ״י פרמא 3258, דפוס ליסבון: ״כדרונין״.
ח כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138 חסר: ״למה״, ובכ״י פרמא 3255 הועבר על המלה קולמוס.
ט כן בכ״י פרמא 3255 (לאחר תיקון), מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״קובע״.
י כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״קובעין״.
יא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון: ״כובע״.
יב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון: ״שנינו״.
יג הביאורים על פסוקים ל״ז,מ״א מופיעים בכ״י ובדפוסים הראשונים לפני הביאור על פסוקים ל״ה-מ״ג.
יד כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1 נוסף כאן: ״ואינה עמוקה ליכנס בה כל הראש עד המצח״, והוא כנראה תיקון להתאים את הציטוט של רמב״ן ללשונו המקורית של רש״י, ועיינו בהערה הבאה.
טו כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1. בדפוס רומא נוסף כאן: ״היה מניח בין ציץ למצנפת, וג׳ נקבים היה עושה״, ושם הושמטו המלים בהמשך: ״והפתילים היו נקובין ותלויין״, וכל זה כנראה תיקון להתאים את הציטוט של רמב״ן לנוסח פירוש רש״י שמופיע בדפוס רומא (ולא בעדי נוסח אחרים), ועיינו בהערה הקודמת.
טז כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״נוקבין״.
יז כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, לייפציג 1 חסר: ״כל״.
יח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והנה״.
יט כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עליו״.
כ כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
כא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ממנו״.
כב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הוא״.
כג כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״לא״.
כד כן בכ״י ובדפוסים ראשונים. בדפוסים מאוחרים (לאחר צנזור): ״המנהג״.
כה כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, וכן בפסוק. בכ״י מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון: ״סגולה״. בכ״י פרמא 3255: ״סגולת״.
כו כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י פרמא 3258: ״דשלמותא״. בכ״י מינכן 138, פולדה 2: ״שלמות״. בדפוס ליסבון: ״שלימות״.
כז הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כח ביאור זה על פסוקים ל״ה-מ״ג מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לאחר הביאור על פסוק מ״א.
כט כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258: ״שמנה״.
ל כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״זה״.
לא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בגדים״.
לב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״ששמש״. בכ״י פרמא 3255: ״שישמש״.
לג כן בכ״י מינכן 138, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״כהונה״. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כהנה״.
לד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שבגדיהן עליהן״.
לה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בגדיהן״.
לו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בבבלי. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 (חסר ״ואמר מר״) רק: ״וזר״.
לז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כתוב זה״.
לח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הא״.
לט כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בגדים״.
מ כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״דעתו״.
מא כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״יהיו״.
מב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״להשמע״.
מג כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2: ״ואלו״.
מד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לו״.
מה כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, וכן תוקן בכ״י מינכן 138, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״כשרין״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×