×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות כ״התנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת תרומה} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ⁠־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל⁠־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת⁠־תְּרוּמָתִֽי׃ (ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ (ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ (ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ (ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ (ז) אַבְנֵי⁠־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃ (ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ (ט) כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃ (י) וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אׇרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ (יא) וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ (יב) וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל⁠־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל⁠־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃ (יג) וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ (יד) וְהֵבֵאתָ֤א אֶת⁠־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת⁠־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃ (טו) בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ (טז) וְנָתַתָּ֖ אֶל⁠־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ (יז) {שני} וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אׇרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רׇחְבָּֽהּ׃ (יח) וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ (יט) וַ֠עֲשֵׂ֠ה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב⁠־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן⁠־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת⁠־הַכְּרֻבִ֖ים עַל⁠־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ (כ) וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל⁠־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל⁠־אָחִ֑יו אֶ֨ל⁠־הַכַּפֹּ֔רֶתב יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ (כא) וְנָתַתָּ֧ אֶת⁠־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל⁠־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל⁠־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת⁠־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ (כב) וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־אֲר֣וֹןג הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כג) וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אׇרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ (כד) וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ (כה) וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר⁠־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃ (כו) וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת⁠־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃ (כז) לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת⁠־הַשֻּׁלְחָֽן׃ (כח) וְעָשִׂ֤יתָ אֶת⁠־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא⁠־בָ֖ם אֶת⁠־הַשֻּׁלְחָֽן׃ (כט) וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃ (ל) וְנָתַתָּ֧ עַֽל⁠־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃ (לא) וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤הד הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ (לב) וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃ (לג) שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִ֠ים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶ֒רַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן⁠־הַמְּנֹרָֽה׃ (לד) וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔יםה כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃ (לה) וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת⁠־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן⁠־הַמְּנֹרָֽה׃ (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ (לז) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת⁠־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת⁠־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל⁠־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃ (לח) וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ (לט) כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כׇּל⁠־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (מ) וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֥ה מׇרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְהֵבֵאתָ֤ =ל[אחרי תיקון],ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (אין געיה), וכך דעתם של ברויאר ודותן לגבי כתי״ל, וכך במג״ה.
• הקלדה=וְהֵֽבֵאתָ֤ (געיה)
ב אֶ֨ל⁠־הַכַּפֹּ֔רֶת =ש1,ק3 ושיטת-א ומ״ש
• ל,ש=אֶל⁠־הַכַּפֹּ֔רֶת (אין מתיגה)
• ל1,ב,ו=אֶל⁠־הַ֨כַּפֹּ֔רֶת (מקום המתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ג אֲר֣וֹן =ל1,ב,ש,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ומ״ש
• ל!,ש1=אֲרֹ֣ן (כתיב חסר וי״ו)
ד תֵּעָשֶׂ֤ה =א(ק,ר),ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וספרי תימן
• מ״ש=תֵּיעָשֶׂ֤ה בכתיב מלא יו״ד (ע״פ מסורת מ״ג דפוס ונציה), ועל פיו בספרי ספרד ואשכנז
ה מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים =ל1,ב,ש1,ק3,ו ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ש=מְשֻׁקָּדִ֔ים (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) סדר ויקחו לי תרומה
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (בבלי יבמות מ״ז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (שמות י״ט:ה׳), ואמר: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳), והנה הם קדושים, ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקדש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.
והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת (שמות כ״ה:כ״ב), על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורו נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה.
וסוד המשכן הוא, אשר יהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם: וישכן כבוד י״י על הר סיני (שמות כ״ד:ט״ז), וכתיב: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה׳:כ׳), כן כתוב במשכן: וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד). והזכיר במשכן שני פעמים: וכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה), כנגד: את כבודו ואת גדלו (דברים ה׳:כ׳), והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (שמות ל״ד:ל״ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמרא במתן תורה: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו), כך במשכן כתיב: וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט). ונכפל ׳וידבר אליו׳ להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו), ועל כן היו שניהם זהב. וכך אמר הכתוב: ונועדתיב לכם שמה לדבר אליך שם, ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ב-מ״ג) – כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי.
והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (רמב״ן שמות כ״ד:י׳) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכלג להתבונן בו ממה שאמר שלמהד בתפלתו בבית המקדש: י״י אלהי ישראל (מלכים א ח׳:כ״ג-כ״ה), כמו שאמר בהר סיני: ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳). והוסיף שם לפרש: י״י, לענין שרמזנו שם למעלה, כי אלהי ישראל הוא יושב הכרובים, כמו שאמר: וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י׳:י״ט-כ׳), ואמר דוד: ולתבנית המרכבה הכרבים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית י״י (דברי הימים א כ״ח:י״ח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש: לשם י״י (מלכים א ה׳:י״ט), לשמך (מלכים א ח׳:מ״ד). ויאמר בכל פעם: ואתה תשמע השמים (מלכים א ח׳:ל״ב) – במדת רחמים, וכתיב: והתפללו אל י״י דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים (מלכים א ח׳:מ״ד-מ״ה), ובביאור אמר: כי האומנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה השמיםה ושמי השמים לא יכלכלוך (דברי הימים ב ו׳:י״ח). וכתוב על הארון: להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם י״י צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו׳:ב׳). ובדברי הימים: להעלות משם את ארון האלהים י״י יושב הכרובים אשר נקרא שם (דברי הימים א י״ג:ו׳) – כי השם יושב הכרובים.
(ג) וזאת התרומה – על דרך האמת הוא כמו: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו), וכן כתוב: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח), וכתיב: וזאת הברכה (דברים ל״ג:א׳), וכתיב: מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ג). וכבר רמזו זה בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קי״ט:ק׳), והמבין יתבונן.
ובאלה שמות רבה (שמות רבה מ״ט:ג׳): וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר: קדש ישראל לי״י ראשית תבואתהו (ירמיהו ב׳:ג׳). ושם (שמות רבה ל״ג:א׳) עוד: אמר להם הקב״ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳). כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שיר השירים ב׳:ט״ז), וכן אמר: ככל אשר אני מראה אותך (שמות כ״ה:ט׳) – כי אני הוא המראה, ואמר: הראה אותך (שמות כ״ז:ח׳) – רמז למלת אני, וכן: אשר אתה מראה (שמות כ״ה:מ׳), וכן אמר דוד: הכל בכתב מיד י״י עלי השכיל (דברי הימים א כ״ח:י״ט) – כי היתה עליו יד י״י.
(ו) בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים – יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטרת הסמים. ואחרים (אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ה:ו׳ בשם חכמי הדור) אמרו: שהוא כאלו בהפוך – ולקטרת יביאו הסמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם.
ור׳ אברהם אמר: שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה ולקטרת, כי יכניסו בקטורת בשמים ושבולת נרד וכרכום וקנמון כדברי רבותינו (בבלי כריתות ו׳.). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטרת, בעבור שהזכיר קטרת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזה נכון הוא.
והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון כי הסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבנה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחם הטוב. אבל על דעת רבינו שלמה סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (בבלי כריתות ו׳:) במדרש: אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני. וכן מתרגם אנקלוס בושמין בשניהם. והוא הנכון בכתוב הזה.
אבל בעבור שישנה הכתוב הלשון, יתכן שנאמר כי החשובים בבעלי הריח המבושם נקראין בשמים וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר: בשמים ראש (שמות ל׳:כ״ג), בראש כל בושם (יחזקאל כ״ז:כ״ב). גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת – בו שם, בם סמים.⁠ז
והראיה על דבריהם שאמר: בשמים ראש מר דרור (שמות ל׳:כ״ג) – והמור בשמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב: נרד וכרכום קנה וקנמון עם כל עצי לבונה (שיר השירים ד׳:י״ד), וכתיב: מור ואהלות עם כל ראשי בשמים (שיר השירים ד׳:י״ד), ועל כולם אמר: הפיחי גני יזלו בשמיו (שיר השירים ד׳:ט״ז). ועוד, שהכתוב אמר: ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים (שמות ל״ה:כ״ח), ולא הזכיר שהביאו הסמים, אם כן כולם בכלל הבושם.
(ז) אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן – על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא קרויין אבני מלואים. ומקום הגומא קרוי משבצת. לאפוד ולחשן – השהם לאבני אפוד ואבני המלואים לחשן. לשון רבינו שלמה. וכן פירש: משובצים זהב יהיו במלואותם (שמות כ״ח:כ׳) – מוקפין משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלואותם (רש״י שמות כ״ח:כ׳), וכן כל לשון מלוי האמור בענין הזה.
ואיננו נכון בעיני כלל שיקרא אותםח עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם. ועוד, כי גם אבני השוהם היו מוסבות משובצות זהב ולא קרא אותם מלואים. ועוד, שכבר אמרו רבותינו בגמרא (בבלי סוטה מ״ח:): אבנים הללו אין מפרשין עליהם באזמל, שנאמר: במלואותם (שמות כ״ח:כ׳), ואם היה פירוש במלואותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באזמל כלל. ועוד, כי ענין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן, אבל הוא כדברי אנקלוס שתרגם מרמצן (אונקלוס שמות כ״ח:כ׳), והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן, מלשון חכמים: ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (בבלי נדה ס״ב.), כגון: דבזעא ברמצא דפרזלא (בבלי שבת ק״ג.). וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתראה מכל צד ולא יטמין יפיה והדרה בתוך הגומא.
תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי טבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (שמות כ״ח:כ״ה), ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות, ומה ישמשו שם גומות שבהן, אבל הם מזלגות כמו שאמרנו, ונקבי השרשרות נכנסין בהן. וממנו לפי דעתי: כי אחזני השבץ (שמואל ב א׳:ט׳) – אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים, כמו שאמר: והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו (שמואל ב א׳:ו׳). ופירוש מוסבות משבצות (שמות כ״ח:י״א) – שיעשה רמצי זהב סביבן. ועל דעת אנקלוס שאמר משקען (אונקלוס שמות כ״ח:י״א), היו האבנים משוקעות בתוך בתים, והיו יוצאין מהן רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה.
אבל ענין מלואים הוא שתהיינה האבנים אבנים שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל,⁠1 ולכך תרגם אנקלוס: אשלמותא, כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מילוי ממש, ותמלא כדה (בראשית כ״ד:ט״ז) – ומלאת, וכן כולם, אבל בכאן תרגם המלוי לשון שלמות, וכן: מלא אותם חכמת לב (שמות ל״ה:ל״ה) – אשלם, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלמות, שהיו שלמים בחכמה. וזה טעם: ובחרשת אבן למלאת (שמות ל״א:ה׳) – שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלואותם.
והנה באבני האפוד נאמר: מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל (שמות כ״ח:י״א) – כי היו עושין חרץ בהן בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלואותם. אבל באבני החשן כתוב: ומלאת בו מלואת אבן (שמות כ״ח:י״ז), וכתיב: יהיו במלואותם (שמות כ״ח:כ׳), והאבנים על שמות בני ישראלט שתים עשרה על שמותם (שמות ל״ט:י״ד), לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה: אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר פתוחי חותם (שמות כ״ח:כ״א), ואין מפרשין עליהם באזמל, שנאמר במלואותם (שמות כ״ח:כ׳), אלא מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאליהן (בבלי סוטה מ״ח:). ובמלואותם לא נאמר אלא באבני החשן.
ואל תחוש למה שהוזכר באגדה (בבלי גיטין ס״ח.) איכא שמיר דאיתי משה לאבני אפוד, שהחשן יקראו אפוד בדרך העברה, מפני שהוא מחובר בו, וכדכתיב ביה: הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳), ובחשן היו שואלים. והנה פירוש הכתוב: אבני שהם,⁠י שלש, שתים לאפוד ואחת לחשן, ואבני מלואים, לחשן. ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים מן הכתוב הזה, יהיו לאפד ולחשן – שניהם, אבני שהם ואבני מלואים.
(ט) וכן תעשו – לדורות אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שלחנות ומנורותיא וכיורות ומכונות שעשה שלמה, בתבנית אלו תעשו אותם. ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו, והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו. לשון רבינו שלמה.
ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים בתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשאו שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דברי הימים ב ד׳:א׳).
ור׳ אברהם אמר וכן תעשו הכלים, כי בתחלה אמר: ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳).
ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחזוקיב וזירוז, אמר: ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳) – בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז׳:י״ג), ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳) – בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם, ואת תבנית כל כליו. וכפל וכן תעשו – כלכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל: ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה י״י את משה כן עשו (שמות ל״ט:ל״ב), כי מפני שהוא צואה אמר וכן תעשו.
(י) ועשו ארון – יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן: וצפית אותו (שמות כ״ה:י״א), ויצקת לו (שמות כ״ה:י״ב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל.
ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון,⁠2 ושיזכו כולם לתורה. וכן אמר במדרש רבה (שמות רבה ל״ד:ב׳) מפני מה בכל הכלים כתוב: ועשית, ובארון כתיב: ועשו ארון, א״ר יהודה בר׳ שלום אמר הקב״ה יבאו הכל ויעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכונו לדבר.
(יב) ארבע פעמותיו – כתרגומו: ארבע זיויתיה.⁠יג ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת – הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רבינו שלמה, ויפה פירש. אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות, שהכובד יהיה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפותיד הכהנים.
ור׳ אברהם אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זוית, רק רגל: מה יפו פעמיך (שיר השירים ז׳:ב׳), רגלי עני פעמי דלים (ישעיהו כ״ו:ו׳), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון, ופירש כי הם שמונה טבעות, ארבע התחתונות לשאת אותו בהן, והעליונות היו ליופי. ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהם, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר בכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל.
וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפרשתי. אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה: מה יפו פעמיך (שיר השירים ז׳:ב׳) – פסיעותיך, כענין שנאמר בתלמוד (בבלי ע״ז י״ח.): כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן: מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה׳:כ״ח). ואמר הכתוב בכאן: פעמותיו – לפסיעות הכהנים הנושאים אותו. רמז שני דברים: שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום. ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו: ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהן היו נתונין הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו׳.
(כא) ואל הארון תתן את העדות – לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר אמור: ונתת אל הארון את העדות (שמות כ״ה:ט״ז). ויש לומר: שבא ללמד שבעודו ארון בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים המשכן נאמר: ויתן את העדות אל הארון, ואחר כך: ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה (שמות מ׳:כ׳). לשון רבינו שלמה.
ואם היה זה צואה, משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון, כאשר אמר, יתן בארון את העדות, כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו. ועוד כי יש לשאול גם כן, למה החזיר: אשר על ארון העדות (שמות כ״ה:כ״ב), כי בידוע כי הכרובים הם על ארון העדות, ומה צורך לפרש עוד כיון שאמר: מעל הכפרת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה:כ״ב).
אבל פירושו, כי בעבור שצוה בכרובים והיותםטו פורשי כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳), ולא אמר למה יעשם כלל, ומה ישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה: ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד, על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שמה (שמות ל׳:ו׳) ואשכוןטז שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה:כ״ב), בעבור שהוא על ארון העדות.
והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י׳:כ׳), ולכך נקרא: יושב הכרובים (שמואל א ד׳:ד׳) – כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד, וכמו שנאמר: ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית י״י (דברי הימים א כ״ח:י״ח), כאשר הזכרתי (רמב״ן הקדמה לפרשת תרומה).
ועליז דעת רבותינו (בבלי חגיגה י״ג:) הם צורות אדם, מלשון ארמית שתאמר לעלם רביא, והחזיר בשם הזה הכ״ף שורש, כי כן השם,⁠יח כנערים, להורות על ענינם.
ואם תחשוב עוד למה היו פניהם איש אל אחיו והיויט מקשה, תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהוא מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז) וזה טעם ולתבנית המרכבה (דברי הימים א כ״ח:י״ח) – כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים שהם במקדש ובמשכן תבנית להם, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה׳:ז׳). וזה טעם ואדע (יחזקאל י׳:כ׳) – שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה (יחזקאל י׳:כ׳). והמשכיל יבין.
(כד) זר זהב – סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עושר וגדולה הוא, כמו שאומרים שולחן מלכים. לשון רבינו שלמה.
וכן הדבר, שזה סוד השלחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א). אבל כאשר יהיה שםכ שֺרש דבר תחול הברכה עליו ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע: הגידי לי מה יש לך בבית (מלכים ב ד׳:ב׳), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאת כל הכלים, ובאליהו: כד הקמח לא תכלהכא (מלכים א י״ז:י״ד). וכן השלחן בלחם הפנים, בוכב תחול הברכה, וממנו תבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (בבלי יומא ל״ט.).
(כט) פירש רבינו שלמה: כי קערותיו – דפוסיו, וכפותיו – בזיכין שנותנין בהם הלבונה, וקשותיו – כמין חצאי קנים, ומנקיותיו – הם סניפין מפוצליןכג שסומכים את הקנים. וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (בבלי מנחות צ״ז.). ואמר הרב ולשון מכילתיה – סובלותיו, מלשון: נלאיתי הכיל (ירמיהו ו׳:י״א), נלאיתי כלכלכד (ירמיהו כ׳:ט׳). ונחלקו בו חכמי ישראל (בבלי מנחות צ״ז.): שישכה אומרים קשותיו – אלו סניפין, ומנקיותיו – אלו הקנים, אבל אנקלוס שתירגם: מכילתיה, היה שונה כדברי האומר מנקיות – אלו סניפין. אלו דבריו ז״ל.
ולא נתכוונו אצלי, לפי שאין ׳מכילתיה׳ בלשון ארמי אלא שם למדות כגון האיפות וכיוצא בהן, שכך תירגם איפת צדק – מכילן דקשוטכו (אונקלוס ויקרא י״ט:ל״ו), לא יהיה לך בביתךכז מכילתא ומכילתא (אונקלוס דברים כ״ה:י״ד). וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים: כייל, מיכל, במכילתא דכיילכח איניש בה מיתכיל (תרגום ירושלמי בראשית ל״ח:כ״ו). וכן: נלאיתי הכיל (ירמיהו ו׳:י״א) – לשון מדה מחזקת, מן: אלפים בת יכיל (מלכים א ז׳:כ״ו), וכל בשליש (ישעיהו מ׳:י״ב), קטון מהכיל את העולה (מלכים א ח׳:ס״ד), וכן רבים.
וכן: נלאיתי כלכל (ירמיהו כ׳:ט׳) – על דעתי אינו לשון סבל, אבל הוא מן הלשון הזה בעצמו, נלאיתי הכיל (ירמיהו ו׳:י״א), כלשון: לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז׳:י׳). וכן: רוח איש תכלכלכט מחלהו (משלי י״ח:י״ד) – שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומדה, אף כי הבית הזה – הקטן, אשר בניתי (מלכים א ח׳:כ״ז). מכלכלל דבריו במשפט (תהלים קי״ב:ה׳) – שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי. ויכלכל יוסף – שנתן להם מזון כאשר יכילו, לא החסיר ולא העדיף, רק לחם לפי הטף (בראשית מ״ז:י״ב), וכן כולם.
אבל דעתו של אנקלוס לא נתברר, ואולי מנקיותיו לדעתו שם למדות, כי היתה שם מדה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת, לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני׳ דקתני: שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (משנה מנחות ט׳:א׳), אבל היו שם לדעתו שלש מדות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים.
והנכון בעיני בדעתו, כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק, כמו שאמרו (בבלי מנחות צ״ד.): שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק, וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנהלא בדפוס כדי שלא תתקלקל.⁠לב והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקללג אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו, אבל הוא עשוי כעין קערה לסמוך דפנותיו של לחם, והוא קערותיו. אבל הדפוס הראשוןלד של בצק עשוי כמדתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות,⁠לה ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו, ולפיכך הואלו נקרא מכילא, שהוא עשוי למדה.
ולשון מנקיות – שם, כמו איפה וסאה, כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות, אין בהם תאר, ואולי המדות המצודקות, איפת צדק והין צדק (ויקרא י״ט:ל״ו), יקראו אותן מנקיות, שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא. והקשוות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולןלז יקראו כן בחלוף הצד״י בשי״ן, כמו: ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים ס״ה:ט׳), כחילוף צד״י ושי״ן במלת שחוק.
וכתב ר׳ אברהם ויש שבוש בדברי הימים (דברי הימים א כ״ח:י״ז), שהזכיר תחת קערות – מזרקות, ותחת הכפות – כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות – מזלגות, והכל זהב לצורך השולחן. אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשלחנות שיעשה שלמה, ואין ככה שלחן אהל מועד. והשבוש בדברי ר׳ אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב: והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור (דברי הימים א כ״ח:י״ז) איננו מחובר עם: לשלחנות המערכת (דברי הימים א כ״ח:ט״ז) בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר: ולכללח עבודת בית י״י ולכל כלי עבודת בית י״י (דברי הימים א כ״ח:י״ג). ואמר: לזהב לכל כלי עבודה ועבודה (דברי הימים א כ״ח:י״ד), והזכיר המזלגות והמזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשלחן, והכפורים למזבח (דברי הימים א כ״ח:י״ז), והזכיר: ולמזבח הקטרת במשקל זהב מזוקקלט (דברי הימים א כ״ח:י״ח), ואמר: הכל בכתב מיד י״י עלי השכיל כל מלאכות התבנית (דברי הימים א כ״ח:י״ט), והנהו כלל לכל צרכי בית המקדש.
(ל) לחם פניםמ – שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדימא הבית מזה ומזה, ונותן ארכו לרחבו של שלחן וכותליו זקופים כנגד שפת השלחן. לשון רבינו שלמה.
ולשון המשנה (משנה מנחות י״א:ד׳): בן זומא אומר לחם פנים, שהיו לו פנים. אבל כל זה יהיה לדברי האומר: כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה (בבלי מנחות צ״ד:), אבל לדברי האומר: כמין ספינה רוקדת (בבלי מנחות צ״ד:), איננו כך.
ור׳ אברהם אמר כי נקרא לחם פנים בעבור: לפני תמיד.
ועל דרך האמת: כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן הוא מונח בצפון, כי ברכת השם היא תעשיר (משלי י׳:כ״ב), כענין שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳). וכבר רמזתי בו (רמב״ן שמות כ׳:ב׳-ד׳).
(לא) חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד, אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאים מן השביעי ועליהם נר אלהים, ומאירים כולם אל עבר פניה (שמות כ״ה:ל״ז), כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר. וזהו מאמרם: שנתקשה משה במנורה (בבלי מנחות כ״ט.). (לט) ככר זהב טהור – שלא יהא משקלה עם כל כליה אלא ככר, לא פחות ולא יתר,⁠מב לשון רבינו שלמה.
וכן הוא פשוטו של מקרא. אבל אם הדבר כן, יהיה תמה גדול, שלא יתן הכתוב משקל למנורה כמה יהיה בה מן הככר, ויוכל לתת חצי הככר או יותר במלקחים ובמחתות שהם כלים נפרדים ממנה, וימעט בה, או שיתן במנורה ככר פחות מנה ובכל הכלים האלה מנה. ועוד, מה טעם שתשקול המנורה עם כלים רבים נפרדים במשקל הככר, ולמה לא נתפרשו כמה יהיו המלקחים והמחתות שיעשו ממנו.
אבל אין דעת רבותינו כמו שאמר הרב, אלא כך שנו חכמים במנחות (בבלי מנחות פ״ח:): מנורה ונרותיה באה מככר, ולא מלקחיה ומחתותיה, ומה אני מקיים: את כל הכלים האלה – לרבות את הנרות, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: מנורה באה מככר, ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה, ומה אני מקיים את כל הכלים האלה – שיהו כולן של זהב. ושם אמרו לדברי ר׳ יהודה שהיו הנרות מקשה עמה, ואף על פי כן יקראם הכתוב הכלים האלה, מפני שהם כלים לקבול השמן, ויש להם שם בפני עצמן, ובשאר המנורות נעשין נפרדים. ולדברי ר׳ נחמיה אמרו שם שאין הנרות עמה מקשה. והנה על דעת רבי יהודהמג לא יבא במשקל הככר אלא גוף המנורה במה שהוא עמה מקשה, לא כלים נפרדים ממנה כלל. ולדברי רבי נחמיה אמרו שם: ומה אני מקיים את כל הכלים האלה – שיהו כולן של זהב, ולא נצרכה אלא לפי נרות.
ועל דרך הפשט יאמר: ככר זהב טהור יעשה אותה, את כל הכלים האלה יעשה זהב טהור, כי לא פירש תחלה בנרות שיהיו זהב כלל. וכן במעשה אמר: ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור (שמות ל״ז:כ״ג) – ואין זהב טהור חוזר רק על המלקחים והמחתות. וחזר ואמר: ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה (שמות ל״ז:כ״ד) – שעשה כל כליהמד זהב טהור, לא מן הככר, ויכנס עוד בכלל כל כליה כלי השמן, שהרי עשה לה כלים רבים מלבד אלה הנזכרים, כמו שנאמר במסעות: וכסומה את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם (במדבר ד׳:ט׳). והכתוב שאמר: עד ירכה עד פרחה מקשה היא (במדבר ח׳:ד׳), כפי פשוטו כך נראה, שגופהמו מקשה, לא נרותיה. וכל זה לפי שיטת הגמרא.
אבל בבריתא של מלאכת המשכן (ברייתא דמלאכת המשכן ט׳) שנוייה בענין אחר: מנורה שעשה משה במדבר היתה באה של זהב, וטעונה מקשה, וטעונה גביעים כפתורים ופרחים, שנאמר: ועשית מנורת זהב טהור (שמות כ״ה:ל״א) – שומע אני יעשה איברים איברים וידביקם, תלמוד לומר: ממנה יהיו (שמות כ״ה:ל״ו), מנין לרבות את נרותיה שיהיומז ממנה, תלמוד לומר: תעשהמח (שמות כ״ה:ל״א). יכול שאני מרבה גביעיה כפתוריה ופרחיה, תלמוד לומר: אותה. ומה ראית לרבות נרותיה ולהוציא גביעיה כפתוריה ופרחיה, אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את נרותיה שהן נעשין עמה, ומוציא אני גביעיה כפתוריה ופרחיה שאין נעשין עמה. ומנין לרבות מלקחיה ומחתתיה, תלמוד לומר: תעשה (שמות כ״ה:ל״א). יכול שאני מרבה את הצבתים ואת המלקטאות, תלמוד לומר: אותה. ומה ראית לרבות מלקחיה ומחתותיה ולהוציא את הצבתים ואת המלקטאות, אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני מלקחיה ומחתותיה שהן משתמשין עמה, ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות שאין משתמשין עמה. רבי יהושע בן קרחה אומר: אותה מככר ואין כליה מככר, שנאמר: ככר זהב טהור יעשהמט אותה. ומה אני מקיים: ואת כל כליה (שמות ל״ז:כ״ד) – שיהו זהב טהור. עד כאן בבריתא.
ונראה ממהנ שהיו הנרות והמלקחים והמחתות כולן עמה מקשה, ואין המלקחים צבתים, אבל הן עשה על פי הנרות טס של זהב פותח וסוגר ושוכב עליו שלא יפול בשמן דבר, כאשר עושין היום במנורות של מלכים, והוא מלשון: ולשוני מודבק מלקוחי (תהלים כ״ב:ט״ז) – שיקרא מה שעל הלשון ומתחתיו: מלקחים, שהם לוקחים הלשון באמצעם והמחתות הם ספלים שתחת כל נר ונר לחתות ניצוצי אש שיפלו ממנה, והכל מקשה ובאין מן הככר. אבל הצבתים והמלקטאות שאין תשמישן בעצמה, אבל הן כלים נפרדים ממנה ואינן חיבור בה אין באין מן הככר כלל. וכן מיעוטו בבריתא זו גביעיה כפתוריה ופרחיה, שאם רצה שלא לעשותה עמה מקשה רשאי.⁠נא ונתן הטעם, לפי שאין נעשין עמה, כלומר שאינן מעכבין בה, שאם עשאה של שאר מיני מתכות אינה באה גביעים כפתורים ופרחים (בבלי מנחות כ״ח.), אבל קנים מעכבין בה לעולם.
ולפי הבריתא הזו אמר הכתוב: ואת כל כליה (שמות ל״ז:כ״ד), לרבות שעשה לה כל הכלים הצריכים לשימושה והראויים לה, זהב, והם הצבתים והמלקטאות שצריכין לכל המנורות בתשמישן וכן לכל כלי המשכן בכל עבודתו (שמות כ״ז:י״ט), כלים הצריכים למשכן, לא פירש אותם ולא הזכיר בהם רק שיהיו נחשת. אבל ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה, הם הנזכרים בה וכולם מקשה עמה.
ויתכן שגם מה שאמר במעשה: ואת כל כליה (שמות ל״ז:כ״ד) – רמז לכלים האלה הנזכרים שהיו כולם עמה ככר זהב, כפשוטו של מקרא. אבל כלי שמנה לא הוזכרו במעשה כאשר לא הוזכרו בצואה, וברצון עצמם עשו אותם, ואולי לא עשאם בצלאל, אבל יחידים עשו אותם ומסרום לצבור. ועל הכלל, גופה באה ככר, ואין דבר שחוץ לגופה בא מן הככר לדברי הכל.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בשמואל א י״ז:מ׳.
2 השוו ללשון הפסוק בתהלים מ״ו:ה׳.
א כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״לו״.
ב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק בשמות כ״ה:כ״ב. בדפוס רומא, וכן בפסוק: ״אשר אועד״.
ג כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יוכל״.
ד כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא נוסף כאן: ״בחכמתו״.
ה כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא, וכן בפסוק במלכים א ח׳:כ״ז. בנוסח המקרא שלנו בדברי הימים: ״שמים״.
ו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא: ״תבואתו״.
ז כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, בדפוס ליסבון: ״שמים״.
ח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אותה״.
ט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בפסוק בשמות כ״ח:כ״א. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק בשמות ל״ט:י״ד, מופיע כאן: ״הנה״.
י כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״השהם״.
יא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ומנורֹת״.
יב כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״לחיזוק״. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2: ״לחזק״.
יג כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״זויתיה״. בכ״י פולדה 2: ״זוייתיה״.
יד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כתפֺת״.
טו כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222. בכ״י פולדה 2: ״והיו הכרובים״. בדפוס ליסבון: ״להיותם״.
טז כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״ואשכין״. בכ״י מינכן 138: ״ואשכן״.
יז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״על״.
יח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״להורות״.
יט כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״והיה״. בכ״י פרמא 3255: ״היה״.
כ כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שם״.
כא כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק במלכים א י״ז:י״ד. בכ״י פריס 222, וכן בפסוק במלכים א י״ז:ט״ז: ״כלתה וצפחת השמן לא חסר״.
כב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כי״.
כג כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״מפוצלים״. בכ״י פרמא 3255: ״מפולצין״.
כד כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222: ״נלאיתי כלכל, נלאיתי הכיל״.
כה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יש״.
כו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״דיקשוט״.
כז כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2 נוסף כאן: ״איפה ואיפה״.
כח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״דכיילי״.
כט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא, וכן בפסוק: ״יכלכל״.
ל כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״יכלכל״.
לא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ממנה״.
לב כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן תוקן בכ״י מינכן 138. בכ״י פרמא 3255: ״תקלקל״.
לג כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תקלקל״.
לד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הראשון״.
לה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אצבעותיו״.
לו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״היה״.
לז כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״פיצולן״. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״פיצולין״.
לח כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק, מופיע כאן: ״מלאכת״.
לט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״זהב מזקק במשקל״.
מ כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״הפנים״.
מא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3255: ״ולצדי״.
מב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פריס 222, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״יותר״.
מג כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, דפוס ליסבון: ״כולם״. בכ״י פולדה 2, פריס 222: ״כלם״.
מד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״שעשה כל כליה״.
מה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בה״.
מו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שגופו״.
מז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיהו״.
מח כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״יעשה״.
מט כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״תעשה״.
נ כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״ממנה״.
נא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״רשאי״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×