×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית כ׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין⁠־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גׇר בִּגְרָֽר׃ (ב) וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל⁠־שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת⁠־שָׂרָֽה׃ (ג) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל⁠־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל⁠־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר⁠־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל׃ (ד) וַאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם⁠־צַדִּ֖יק תַּהֲרֹֽג׃ (ה) הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר⁠־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא⁠־גַם⁠־הִ֥וא אָֽמְרָ֖הא אָחִ֣י ה֑וּא בְּתׇם⁠־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת׃ (ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜יםב בַּחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתׇם⁠־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם⁠־אָנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵחֲטוֹ⁠־לִ֑י עַל⁠־כֵּ֥ן לֹא⁠־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ׃ (ז) וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת⁠־הָאִישׁ֙ כִּֽי⁠־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ג וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם⁠־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יבד דַּ֚ע כִּי⁠־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכׇל⁠־אֲשֶׁר⁠־לָֽךְ׃ (ח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכׇל⁠־עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד׃ (ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ מֶֽה⁠־עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ וּמֶֽה⁠־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי⁠־הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל⁠־מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי׃ (י) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל⁠־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת⁠־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יא) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּיה רַ֚ק אֵין⁠־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל⁠־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי׃ (יב) וְגַם⁠־אׇמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת⁠־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת⁠־אִמִּ֑י וַתְּהִי⁠־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃ (יג) וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֮ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כׇּל⁠־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי⁠־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃ (יד) וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (טו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב׃ (טז) וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא⁠־לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖לו וְנֹכָֽחַת׃ (יז) וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל⁠־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹהִ֜ים אֶת⁠־אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת⁠־אִשְׁתּ֛וֹ וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ׃ (יח) כִּֽי⁠־עָצֹ֤ר עָצַר֙ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּעַ֥ד כׇּל⁠־רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל⁠־דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אָֽמְרָ֖ה ל=אָֽמְרָ֖ה בגעיה ימנית
ב הָֽאֱלֹהִ֜ים ל=הָֽאֱלֹהִ֜ים בגעיה ימנית
ג בַּֽעַדְךָ֖ ל=בַּֽעַדְךָ֖ בגעיה ימנית
ד מֵשִׁ֔יב =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 (בשתי נקודות לזקף קטן) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים נוספים ובדפוסים וקורן, וכך אצל ברויאר
• ל=מֵשִׁ֗יב (בנקודה אחת לרביע), וכך במג״ה. ייתכן שיש כאן עדות למסורת קריאה אחרת, אבל גם ייתכן שחסרה הנקודה השנייה בטעות (ההבדל הנפוץ ביותר בתחום הטעמים הוא נקודה אחת מול שתיים).
• הערת ברויאר
ה כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי =ל,ש,ק3,ו (רביע)
• ה,ש2,דפוסים=כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי (זקף קטן)
ו וְאֵ֥ת כֹּ֖ל =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 <א⁠(ס)=וְאֶת⁠־כֹל סגול? אינו כן אלא צֵרי ומרכא> וכמו כן בתיגאן
• דפוסים=וְאֶת⁠־כֹּ֖ל (״ואת״ מוקפת ובסגול בהטעם)
E/ע
הערותNotes
(א) וישב, ויגר – אברהם ״ישב״ (היינו ישיבת קבע) בין קדש ובין שור, אך גם ״גר״ (היינו ישיבת עראי) בגרר. וצריך להבין מה הטעם לשתי פעולות מנוגדות אלו? ראינו שבתחילה ביקש אברהם לבודד את עצמו ואת ביתו מאווירתן וחברתן של הערים. משום כך ישב לראשונה בדרום השומם, ורק בהדרגה החל בקשרים עם הערים; ובסופו של דבר קבע את מקומו בין בעלי בריתו, ענר, אשכל, וממרא, שהתייחסו אליו בכבוד ובהערכה [עיין פירוש לעיל יד, יג]. עתה באחרית ימיו אנו רואים אותו חוזר לדרום. הוא יושב בין קדש ובין שור, באזור מבודד ובלתי מיושב סמוך למדבר שור, הידוע כשממה מוחלטת. אך בו זמנית, הוא מחפש קשר עם חיי העיר, ולעתים שוהה בגרר, בירתם של מלכי הפלשתים. אם אין בידינו טעות מוחלטת, היינו מעיזים לומר שהציפייה הממשמשת ובאה ללידת בנם, היא שהביאה את אברהם ושרה לשנות את מקום ישיבתם. חינוכו של יצחק צריך להיות בבדידות, הרחק מכל השפעה שלילית! מאידך, בידוד גמור, המונע מהנער כל מגע עם אנשים החושבים אחרת, וששאיפותיהם ודרך חייהם שונות משלו, הוא שגיאה חינוכית מסוכנת. אדם צעיר שמעולם לא ראה דרך חיים השונה משל הוריו, שאף פעם לא הייתה לו הזדמנות להשוות את אורח חייהם לזה של אחרים, ואשר מימיו לא למד להעריך את הניגוד המוסרי שבין השניים, לא ילמד לעולם להוקיר, לכבד, ולאמץ ללבו את הדרכים שלימדו אותו הוריו. ודאי הוא שלא יצליח לעמוד בפני השפעות מבחוץ במפגשו הראשון איתם; כדרך שהירא מהאוויר הצח ומסתגר בחדרו, מובטח לו שילקה בהצטננות מיד כשיצא החוצה. בנו של אברהם, נושאה העתידי של מורשתו, חייב כפעם בפעם להיפגש עם עולם הזר לרוחו של אברהם. שם יוכל להעריך רעיונות מנוגדים, ולחזק את עצמו לדבוק בדרכיו של אברהם בעולם המנוגד להן. לשם כך בוחר אברהם בעיר הבירה של מלך פלשתים. בארצם של הפלשתים לא פשטה כנראה השחתת הדרך באותה מידה אליה הגיעה בכנען; לכן לא חלה על הפלשתים גזירת הכלייה שנגזרה על שכניהם האמוריים. (ב) ויאמר אברהם אל שרה אשתו וגו׳ – מכיון שאנו רואים כאן שאברהם – למרות מה שכבר עבר עליו – מחליט לאחוז שוב באותן דרכים (וכן גם בנו יצחק אחריו), חייבים אנו לומר שהנוהג המקובל בימים ההם הכריח אותו לנקוט צעד זה. הערנו כבר (בפירוש לעיל יב, י–יג) שנשים שאינן נשואות היו הרבה יותר מוגנות מלהחטף בידי פשוטי העם, מאשר נשים נשואות. רק מלכים ושרים עלולים היו לתת עיניהם באשה נכרית שאין לה בעל. אכן גם כאן היה זה מלך שהעיז לחטוף את שרה; ושאף לאחר מכן לא היו לו שום נקיפות מצפון על מה שעשה. (ג) בחלום – לעיל (בפירוש יג, יד–טו) עלה בידינו ש״חלם״ קרוב ל״עלם״, ״הלם״, ו״אלם״ (המציינים דבר קשור וסגור, מצומצם, מוגבל, ובלתי מפותח), והוא השורש של ״חלמות״ (חלמון) ו״חלם״ (ריפוי); ועל פי זה פיתחנו את תפיסת החלומות, כפי שהיא מתבטאת במילה ״חלום״. ״חלום״ הוא המצב המתואר באיוב (לג, טו⁠־יז): ״בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה [שינה עמוקה – חוסר הכרה] עַל⁠־אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב [כשהם נמים על מיטותיהם]. אָז יִגְלֶה [יפתח] אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתּם [ויטביע את חותמו על מצבם האסור במוסרות]. לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה [הוא ימנע אדם ממעשה] וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה [וישלול מאיש את גופו]״. חופש הרצון מצומצם, הגוף והרוח נשמעים לחוקים שאינם רגילים. כדרך שבחלמון נקשרים ונשזרים יחד בערבוביה ללא צורה כל הנבטים של הגוף החי העתיד; שכן חסר בחלמון הנפש – הניצוץ של עצמאות חיה, ההופך את כל הנבטים לצורה אחת, מפריד אותם ושולט בהם; כך גם בחלום, חסר השכל ההכרתי, ומחשבות ונבטי רעיונות נארגים יחד, ומתחברים על ידי סמיכות מקרית גרידא, שכן השכל ההכרתי אינו אוחז ברסן ההנהגה. כל ״חלום״ הוא ״חלמות״, חזרה של הנפש, אל המצב העובָּרי. במצב של חלום, האדם אינו החושב או המדמה הַפָּעִיל; אלא המחשבות והדמיונות פועלים עליו. וכשהאדם נתון במצב הזה, יוצר עמו ה׳ לפעמים קשר: ״אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתּם״ (שם לג, טז) – הוא יפתח את אזני האנשים ויטביע את חותמו על מצבם האסור במוסרות. בחלום הנשלח מאת ה׳, ה׳ הוא השכל הפעיל. הנך מת – לאדם אין כל זכות לקחת שום דבר שאינו שלו, ובודאי לא לקחת אשה. דבר זה נאסר אף למלך, לא פחות מאשר להדיוט. אף אם כך הוא המנהג המקובל, אין זה הופך אותו למוסרי. ולא עוד אלא שהיא ״בעולת בעל״, היא כבר שייכת לאחר. בעל קרוב ל״בהל״ ו״פעל״, שתפיסתם הבסיסית: להתגבר על או להכניע משהו או מישהו. ״נבהל״ (צורת הנפעל) מציין אחד שדבר מה שלט ברוחו, והביא אותו לפחד. ״פעל״ מציין את המדרגה העליונה של שליטה ובעלות; בהרחבה, הוראתו ״לייצר״. בעוד ש״אדון״, מ״אדן״, מציין את יחס האדון, כנושא, מגן, ומייצג של אדם אחר; ו״איש ואשה״ מייצג יחס של שוויון (חז״ל כבר ציינו את האצילות המוסרית של הלשון עברית, בזה שהיא הלשון היחידה הקוראת לאיש ואשה על שם שוויונם הגמור – עיין בראשית רבה יח, ד ובפירוש לעיל יא, ז); הרי ש״בעל״ מציין את השולט באמצעות כחו המכריע. לפי זה נוכל לבאר את הפסוק בהושע (ב, יח), ״תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא⁠־תִקְרְאִי⁠־לִי עוֹד בַּעְלִי״. לא תחוש שאתה מוכנע ומושפל לפני ה׳; אלא תלך קוממיות באור פני ה׳. (ד) הגוי גם צדיק תהרג – ״האם תהרוג גם גוי צדיק?⁠״ טוען אבימלך: ״אני מכיר בכך שזה עתה גזרת דין על סדום (בראשית רבה [נב, ט] גם הוא מקשר את פסוק ח עם גורלה של סדום: ״לפי שהיו רואים עשנה של סדום עולה ככבשן האש, אמרו: תאמר אותן המלאכים שנשתלחו לסדום באו לכאן? לפיכך ׳וייראו האנשים מאד׳) ושלא נחתם דינה של סדום אלא על התעללותם בזרים ועל פריצותם בעריות. אך התנהגותה של סדום כלפי זרים הייתה אכזרית באופן בלתי אנושי, והתועבות בסדום פרצו את כל הגדרים״. אכן בהשוואה לאנשי סדום, יכלו הפלשתים להקרא ״גוי צדיק״. הם הרשו לאברהם ושרה לדור באשר יחפצו; ואפילו התנהגות אבימלך כלפי שרה, אפשר ולא הייתה יוצאת דופן מהדרך המקובלת ללקיחת אשה. (ה) בתם לבבי ובנקין כפי – דעתי לא הייתה מוטרדת ולבי היה שלם בעשיית המעשה שעשיתי. לא הייתה לי שום נקיפת מצפון בזה. ״לבב״ קרוב כנראה לשורש הארמי ״לפף״, המציין עיטוף וכריכה. ״לבב״ הוא מרכז בעל החיים, המקום שממנו מתפתחים ובו מתאחדים כל הנימים והדחפים של החיים הגופניים והרוחניים. ״לבב״ מציין את התהליך הפנימי הכולל של המחשבה, ואילו ״לב״ מציין מחשבה שלבשה צורה מוגדרת ובאה לידי ביטוי – הרצון, ההחלטה וכו׳. ״בתם לבבי״ וגו׳. לא ראיתי כל רע במה שעשיתי, הייתי שלם עם עצמי ללא סייג. זה אומר שלפי מנהג המקום, נחשב אופן הנהגה זה ראוי למלכים, ולכן יכל אבימלך לומר בצדק: ״בתם לבבי״. אלא שהוא מוסיף: ״ובנקיון כפי״. אף על פי שהקב״ה מודה ב״תום לבב״ (להלן פסוק ו), בכל זאת אינו מאשר את ה״נקיון כפים״. ״יד״ ו״כף״ הם שמות נרדפים; וכנגדם שני תארים נרדפים, ״טהור״ ו״נקי״. ״יד״ מורה על היד הפתוחה, המושטת, והפעילה; ואילו ״כף״ מורה על היד הסגורה האוחזת מה שתפסה. ״טהור״ – קרוב ל״צהר״, ״זהר״ (״צהרים״ בארמית: ״טיהרא״) – מציין טהרה פנימית. הוראתו העיקרית של ״טהור״ היא: שקוף, דבר המאפשר לקרני האור לעבור דרכו. בהרחבה, ״טהור״ הוא דבר עם פתיחות לקבלת אור ה׳, פתיחות לטהרה. ״נקי״ נגזר משורש ״נקה״, הקרוב ל״נגע״, ״נגח״, ״נכה״, שכולם מציינים מגע חיצוני, מהנגיעה הקלה ביותר ועד לנגיחה או מכה במלוא העוצמה. המשמעות העיקרית של שרשים אלה היא: להשליך דבר מעליו, לבל ידבק בו, כמו: ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ (ישעיהו לג, טו). מכאן, ״נקיון״, המציין טהרה חיצונית. במובן המוסרי, מציין ״נקי״ אדם נקי מרבב, ללא כל כתם, שלא צבר שום נכסים גזולים או מעשים בלתי ראויים. מכאן המושג המשפטי ״נקי״. המשפט היהודי אינו דן על פי הרשעות קודמות, או לפי אופיו של הנידון. על הדיין לקחת בחשבון רק את העובדות במעשה שעליו הוא דן; והנידון ייצא זכאי אם יימצא ״נקי״ ממה שקיטרגו עליו, אף אם לעצמו הוא בן בליעל; והוא הדין להיפך. לא הרי ה״יד״, המסמלת את המעשה ואת אופן העשייה; כהרי ה״כף״, המסמלת את הרכוש החיצוני במובן הרחב ביותר. מעשה, אף אם נעשה כדין, עלול להפסל, אם הסיבות לעשייתו אינן ראויות; לכן הצירוף הוא: ״טהור ידים״, ולא: ״נקי ידים״. מאידך, הקניינים נידונים בעיקר לפי עשיית המעשה על פי דין; לכן הצירוף הוא: ״נקי כפים״, ולא: ״טהור כפים״. אבימלך סבור – ורבים סבורים כמותו – שהעושה דבר ״בתום לבב״, ממילא הוא גם ״נקי כפים״; כאילו שאיכות המעשה תלויה בטהרת הכוונה בלבד. התורה דוחה דעה זו. ישנו קנה⁠־מידה למדידת הערך המוסרי של מעשינו, קנה⁠־מידה שאינו תלוי בכוונה, הווי אומר: קיום מעשי מדוקדק של רצון ה׳: ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה⁠־טּוֹב״ (מיכה ו, ח). קיום זה הוא התנאי העיקרי לכל הערכה מוסרית. כוונות טובות אינן הופכות מעשה רע למעשה טוב. יתירה מכך, כוונה טובה, ״תום לבב״, יכולה להיהפך בעצמה לפשע, אם מביאה היא למעשה רע. ״אומר מותר״ הוא לפעמים ״קרוב למזיד״, אף אם מצד הדין היה נראה יותר להחשיבו ״קרוב לאונס״; שהרי ״היה לו ללמוד ולא למד״. ואם נתבונן במאמר ״לא עם הארץ חסיד״ (אבות ב, ו), היינו, שלמי שאין ידיעה במוסר של תורת ה׳, יקשה מאד להיות איש מוסרי טהור; נמצא שעם הארץ שאינו לומד, ואינו מבקש לדעת מה ה׳ דורש מעמו, נחשב למעשה לחוטא. זוהי דעת חכמינו ז״ל, העולה מדיון בסוגיית מעשה אבימלך (מכות ט, א–ב). אכן גם על אבימלך ניתן לומר ש״היה לו ללמוד ולא למד״. הוא טוען כדי להצדיק את עצמו: ״הוא אמר לי״, ״היא אמרה״, אך אינו מנסה לברר: ״מה יש לאלקים להגיד לי?⁠״ אפילו אם שרה הייתה רק אחותו הבלתי נשואה של אברהם, האם כל אשה פנויה הבאה בתחומו של מלך נכרי צריכה להיות מוכנת ומזומנת להשביע את תאוותו של המלך? ואף אם כך היא הדרך ומנהג המקום, האם זאת התנהגות ראויה? האם אין מחובת המלך להוות דוגמא לעמו, ולהראותם ולהורות להם דרכי הנהגה ישרות ומוסריות? (ו) ואחשך – ״חשך״ קרוב ל״חזק״, ״עזק״, ״אזק״; לאחוז בחזקה, לסגור מסביב, לכבול באזיקים; וגם ל״חשק״ (במובן של עשיית ״חישוקים״ [עיין מלכים א׳ ז, לג]), להסתובב. מחטו לי, חסר א׳. השורש ״חטא״ מופיע כמה פעמים בצורת הפעלים מגיזרת ל״ה; כך הוא בקהלת ח, יב; ט, יח; ישעיהו סה, כ – ״חוֹטֶא״; גם להלן לא, לט – ״אַחַטֶנָּה״ [הסגול נותן לשורש צורת ל״ה]. בכמה שרשים מתחלפת צורת ל״א בצורת ל״ה. לדוגמא: ״מצא״ לעומת ״מצה״ – מובן מוגבר של ״מצא״: לקלוט לגמרי. ״קרא״ – לקרוא למישהו כדי שיתחבר; לעומת ״קרה״, לחבר דברים באמצעות קורות. בכל האלה, צורת ל״ה מורה על מובן מוגבר. נראה אם כן שבפסוקנו חסרה הא׳ כדי להורות על חומר העוון, דווקא משום שאבימלך שם אותו ללעג. ״אני הוא ששמרתי עליך שלא תיכשל בחוסר זהירות וגם לא תבוא לחטוא בעוון חמור, עוון שנחשב ׳לי׳ לחמור ביותר. סבור אתה שאתה ועמך ׳גוי צדיק׳? לא כך הדבר! כל עוד רגילים אתם לעשות מעשים שכאלה, רחוקים אתם מלהיות צדיקים״. לנגע אליה – לא רק שלא הרשיתי לך לנגוע ״בה״, אלא לנגוע ״אליה״ – מרחוק. (ז) ועתה השב וגו׳ – קשה להבין את מהלך פסוק זה: ״ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא״. ואם הייתה שרה אשת אדם רגיל, לא היה אבימלך חייב להשיבה אליו?! ודאי שהֶיות האיש נביא, אינה הסיבה לחובת אבימלך להשיבה אליו. מכאן אומרים חז״ל (בבא קמא צב.): ״ת״ר כל אלו שאמרו דמי בשתו, אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ׳השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך׳, דאשת נביא בעי אהדורי אשת אחר לא בעי אהדורי. אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן ׳השב אשת האיש׳ מכל מקום, ודקא אמרת ׳הגוי גם צדיק תהרג הלא הוא אמר לי אחתי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא׳, נביא הוא וכבר לימד (במכות ט: גרסינן ״ממך למד״) אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא, מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמד ולא למד״. אם זכינו להבין את דברי רבותינו באופן הנכון, הרי שחז״ל מפרשים ״השב אשת האיש״ כחובה הדורשת יותר מאשר עצם החזרת האשה. והאמת היא, שאין הכתוב אומר ״הוצא את האשה״ או ״השב את האשה״, אלא ״השב אשת האיש״. משמע מזה שמוטל על אבימלך לבקש סליחה מאברהם על העוולה שנעשתה לו, ולפייס את אברהם כל כך, עד שהוא אף יתפלל בעדו. אך פיוס שכזה הוא מן הנמנע, כל עוד ממשיך אבימלך להצדיק את עצמו, ומטיל את האשמה על אברהם ושרה, על שהטעו אותו בדבריהם. תיבות ״כי נביא הוא״ באות לסתור את נסיונו של אבימלך להצדיק את עצמו. אברהם הוא נביא! הוא דן מנהגים ומעשים של ארצות ואנשים לא על פי קני מידה שמשתנים מעת לעת וממקום למקום, אלא על פי חוקי מוסר מוחלטים שאינם נתונים לשינוי. אתה ועמך נוהגים מנהג של פריצות, להפקיר כל אשה נכרית נשואה לכל מאן דהו מהעם; ואם אינה נשואה תילקח לענג את המלך. ובמקום לנהוג מנהג הכנסת אורחים ולדרוש אחרי צרכי האורח למזון וללינה, שאלתכם הראשונה אליו היא: ״אשה זו שעמך – אשתך היא? אחותך היא?⁠״ אברהם לא רק שמכיר חוק אחר להנהגה עם זרים, אלא גם ״לימד״ אותו לאחרים על ידי הכנסת האורחים שקיים בפרהסיא. ״ממך למד״ (לפי הגירסה במכות); מנהגיכם הבלתי⁠־מוסריים הכריחו את אברהם לומר ששרה אינה אשתו, משום שזו הייתה הדרך היחידה בה יכל לשמור עליה ועל עצמו מתקיפה, לכל הפחות מתקיפה על ידי פשוטי העם. ״נביא״ נגזר משורש ״נבא״, קרוב ל״נבע״ – לזרום, לפרוץ החוצה. אם כן ה״נביא״ הוא מעיין נובע של מים חיים לדבר ה׳ ורוח קדשו, צינור שדרכו מדברת רוח ה׳ אל המין האנושי. משום כך בא גם שם העצם בצורת פעול. נמצא שעצם המילה בה מציינת לשוננו את הנביא, היא עצמה המחאה החריפה ביותר נגד אלה הממעטים את דמות הנבואה ומסלפים את מובנה. ה״נביא״ אינו מגיד עתידות, אלא הוא ביסודו צינור להעברת דבר ה׳. ישנם המשחקים משחק מטעה במושגי הנבואה וההתגלות, ומנשאים משוררים למדרגת נביאים. עקב כך, הנביא אצלם אינו אלא משורר, הנבואה – שירה והתעוררות עצמית של סערת נפש, והנבואה כולה – יצירת הרוח האנושית. לעומת זאת, הנביא שלנו הוא ״נביא״, כלי וצינור דרכו מגיעים רוח ודבר ה׳ אל המין האנושי. הקב״ה אינו מדבר מתוך פנימיותו של הנביא; אלא הוא מדבר אל הנביא, כדי שיאמר את דבריו לאחרים: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״! להתגלות אלקית זו אל אבימלך נודעת חשיבות גדולה גם לעתיד. הייתה זאת הפעם הראשונה בה הודיע הקב״ה בעצמו את מעלתו של אברהם לעם שבקרבו היה חי. אבימלך ועמו יצרו את המעגל שבתוכו ייוולד יצחק ויעביר את רוב שנותיו, והם יהיו שכניו לעתיד של העם היוצא מאברהם. מאורע זה היווה את אזהרת ה׳: ״אַל⁠־תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל⁠־תָּרֵעוּ!⁠״ (דברי הימים א טז, כב). ויתפלל בעדך – משורש ״פלל״ (לשפוט), קרוב ל״בלל״. כפי שכבר ראינו בפרשת דור הפלגה (לעיל יא, ז), ה״בולל״ אינו מערבב חומרים יחד; אלא מביא יסוד זר לתוך חומר, מחבר משהו מהיסוד החדש עם כל חלקיק של הישן, ובכך יוצר חומר חדש. זהו תפקידו של השופט לפי התפיסה היהודית. שקרים ועוול גורמים פילוג, ויוצרים סכסוך וריב. והשופט מצרף את הצדק והאמת האלקית של הדברים, אל תוך הויכוח, ויוצר אחדות משלימה בין כל הניגודים, במקום ששקרים ועוול גרמו סכסוך ופילוג. ״התפלל״ פירושו: להטיל משימה זו (״פלל״) על עצמו, למלא כל בחינה של הווייתו וקיומו באמת האלוקית, ובכך לקנות לעצמו שלמות מלאה של כל החיים באור פני ה׳. נמצא שהתפילה היהודית הינה ההיפך הגמור מהתפיסה הפשוטה של תפילה. התפילה היהודית אינה השתפכות מבפנים, וביטוי לתחושות שישנן כבר בלב – לכך יש לנו מילים אחרות: ״תחינה״, ״שיח״, וכיוצא בזה. ״תפילה״ פירושה למלא את הלב באמיתות הבאות מבחוץ. תפילה היא עבודה שבלב; ה״מתפלל״ עובד על זיכוך פנימיות עצמו, להעלות את רוחו ולבו לגבהים נשגבים של הכרת האמת ותשוקה לעבודת ה׳. אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש? יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים. מאורע שנגע בעמקי הנפש, מוצא תמיד את דרכו לביטוי; וכשמאורע זה גדול ונשגב עד מאד, הרי הוא למעלה מכל ביטוי, ולו דומיה תהילה. נמצא אם כן שכל מטרת תפילותינו הקבועות היא לעורר את הלב, ולהחיות בקרבו את אותם ערכים נצחיים שעדיין צריכים חיזוק ושמירה מיוחדת. ניתן לומר באמת, שככל שיפחת חשקנו לתפילה, כך יגדל הצורך שלנו להתפלל, ויגדל עוד יותר כחה הגואל וערכה הנעלה של העבודה על עצמנו הנעשית בתפילה. העדר החשק לתפילה, הוא בעצמו הסימן המובהק לחלישות אותה הרוח, אשר איננה היסוד לתפילה אלא מטרתה ותכליתה הנשגבה. בפסוק זה שומעים אנו מפיו של הקב״ה בעצמו, שמועילה תפילה לצורך אחרים. תועלת זו מושרשת במושג שכבר פגשנו בתפילת אברהם למען סדום. הקב״ה מאזין לתפילת הצדיק או לתפילת הציבור כאשר הם משתתפים בצערם של אחרים; הוא חס על הרשעים כדי למנוע סבל מהצדיק. דבר זה ודאי נכון גם כאן, מכיון ש״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא⁠־טוֹב״ (משלי יז, כו); כואב לאברהם אם נענש אדם אחר מחמתו, אף אם אותו אדם ראוי לעונש. (ט-י) ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר וגו׳ – במצוקתו שוכח אבימלך את עצמו, ובמקום להצדיק את מעשיו, הוא הופך למאשים. אך הוא עומד מיד על טעותו ומבקש הסבר. (יא) רק אין יראת אלקים – לא עשית לי מאומה, ולא ראיתי כאן שום תופעה היוצאת מגדר הרגיל. החוקים והסדרים הנוהגים כאן הם כמו בכל מקום אחר. ״רק אין יראת אלקים״; לא כאן ולא באף מקום אחר שולטת יראת אלקים, אותה יראה האוסרת עלי להפקיר את אשתי לקלון, הצריכה לאסור עליך לנגוע באשת האחר או להרוג בעל השומר על אשתו. ״רק״ זה אינו בא להמעיט בערכו של חטא ״אין יראת אלקים״; אלא להקל בחומרת העבירה עליו, מכיון שהחטא נפוץ, ואינו מוגבל באופן בלעדי לארצו של אבימלך. (יב) אחתי בת אבי וגו׳ – ״היא הייתה אחותי קודם שנעשתה אשתי; אחותי היא ברוחה; בת אחי שמת בגיל צעיר, אשר גדלה ביחד אתי תחת השפעת אותו בית. לכן היא ואני נעשינו כאח ואחות ברוחנו ונפשנו, ועקב כך, נעשתה לאשתי״. לדעת חז״ל, שרה ויסכה בת הרן, אחת הן (סנהדרין סט:), ומסוף פרשת נח (יא, לא) נראה שכאשר מת הרן, גרו ילדיו בבית סבם, תרח. (יג) אלהים – יש פרשנים המפרשים ש״אלהים״ כאן לשון חול – אלים (ואין הכוונה לקב״ה), ובכך מסבירים את לשון הרבים ״התעו״: ״כאשר האלים התעו אותי וכו׳⁠ ⁠״. כלומר, העבודה לאלילים הנפוצה בכל מקום, היא זו שגרשה אותי מבית אבי. הוכרחתי לצאת משום שנחשבתי לכופר; וכתועה מדרכי אלילים, לא הייתי נסבל עוד במולדתי. יתכן שדווקא לאברהם, עקב התנגדותו הגלויה לעבודת אלילים, הייתה סכנה יותר מלכל אדם אחר, לגלות התנגדות לשום מנהג⁠־תועבה אשר ״קודש״ בידי הכת עובדת האלילים. משום כך, כדי להגן על עצמו, הוכרח להתנהג כפי שנהג. פולחן כת העשתרת הצידונית הידועה לשמצה, ביחד עם הדרישות שהמציאו אנשי סדום, נותנים מקום להשערה שכזאת. ״תעה״ – שווה ל״טעה״ – קרוב ל״תהה״, וממנו מתקבל ״תהו״, דבר שאינו מאפשר תפיסה ברורה. בלשון חכמים, ״תהה״ פירושו לתמוה (להיות בתמהון), אשר גם הוא מציין חוסר בהירות בתפיסה. ובהתייחסות למצב רגשי, ״תהה״ פירושו: להתחרט, להרגיש מוטרד על משהו. ״תעה״ גם קרוב ל״דחה״, לדחוף את עצמו אל מקום כלשהו, להתנתק ממעמד של כח ובטחון. (טז) ולשרה אמר וגו׳ – אני, המלך, ניסיתי רק לקרב אליך, וכבר באתי על עונשי המלא, ואף הוכרחתי לפייס אותך ולכפר על הרעה. כל זה ישמש לך כ״כסות עינים״, (לכסות עצמך מעיניהם של אחרים). כלומר, אף אחד לא יעיז עתה להפנות לעברך מבט לא הגון, ושוב לא תצטרכי להעלים מי את (ולומר שאת אחות אברהם). תוכלי להציג את עצמך לכולם כאשת אברהם.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144